הושע

הושע פרק-ה

(א) שִׁמְעוּ-זֹ֨את הַכֹּהֲנִ֜ים וְהַקְשִׁ֣יבוּ | בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֗ל וּבֵ֤ית הַמֶּ֙לֶךְ֙ הַאֲזִ֔ינוּ כִּ֥י לָכֶ֖ם הַמִּשְׁפָּ֑ט כִּֽי-פַח֙ הֱיִיתֶ֣ם לְמִצְפָּ֔ה וְרֶ֖שֶׁת פְּרוּשָׂ֥ה עַל-תָּבֽוֹר:

מלבי"ם שמעו זאת הכהנים. הם כהני העגלים שהיו מסיתים את העם לבל ילכו לירושלים, ובית ישראל היו נפתים אחריהם,

ובית המלך האזינו שהם העמידו שומרים על הדרכים והיו הורגים את כל מי שרצה לעלות לרגל,

ועז"א כי לכם המשפט כי משפט ה' יבא בשבילכם שאתם הגורמים לכל הרעה. כי פח הייתם למצפה, מצפה ותבור היו שני הרים שהיו הולכים דרך שם לירושלים, והעמידו שם שומרים לשמור שלא יעלה איש לרגל,

וימליץ שבמצפה היה הפח ללכוד את העוברים, ובתבור שהיה מקום רחבת ידים יותר פרשו רשת סביב סביב ההר לתפוש כל העולה שם, ואתם בית המלך הייתם הפח והרשת, כי כל זה נעשה בפקודתכם:

מלבי"ם ביאור המילות שמעו, הקשיבו האזינו. כבר בארתי (ישעיה א' י') שהסדר הוא, תחלה מקשיב קשב מרחוק,

ואחר כך מאזין היינו שמטה אזנו לשמוע מה היה הקול אשר הקשיב, ואח"כ שומע,

ועם השמיעה משותף ג"כ הבנת הלב,

וכשידבר אל שלש נושאים מתחלפים, ידבר אל הנושא העקרי במאמר בלשון שמיעה,

ואל הבלתי עיקרי כ"כ ידבר בלשון האזנה, ואל הטפל ידבר בלשון הקשבה,

והכהנים היו העיקרים המסיתים את הבית המלך בל יניחו את העם ללכת לירושלים, להם ייחד הנבואה בפרטות בלשון שמיעה, והעם הם יקשיבו מרחוק,

ובית המלך שהיה מצד א' בלתי עקרים כ"כ כי היו מוסתים מן הכהנים,

ומצד אחד היו עקרים כי הם היו הפוקדים ומכריחים את העם, דבר אליהם בלשון האזנה,

ובאר שצריך שיטו אזן באשר לכם המשפט משפט העונש,

או ר"ל משפט ההנהגה שאתם המנהיגים והמכריחים את העם, וכ"ז נכלל בשיתוף שם משפט:

פח, רשת. הרשת פורשים סביב הפח, שכשילך הניצוד בדרך סבובי ולא יגע בפח תלכדנו הרשת, כמ"ש טמנו גאים פח לי וחבלים פרשו רשת ליד מעגל (תהלות ק"מ),

ומצייר שעקר הדרך היה במצפה (כמו שנראה מירמיה מ"א ט') ושם היה הפח,

ויש שנטה ליד מעגל ודרך סבובי אל הר תבור ושם היה הרשת, ויש שהעמיק ללכת בעמק ושם היה השחטה:

 

(ב) וְשַׁחֲטָ֥ה שֵׂטִ֖ים הֶעְמִ֑יקוּ וַאֲנִ֖י מוּסָ֥ר לְכֻלָּֽם:

רש"י ושחטה שׂטים העמיקו – משך שטיות' העמיקו אני אמרתי כל שאינו עולה לרגל עובר בעשה

והם גזרו כל העול' לרגל יהרג הרי שהעמיקו יותר ממני

ושחטה לשון זהב שחוט (מלכים א י) נמשך ונטוה וי"ת ל' שחיטת זבחים לעכו"ם:

ואני מוסר לכולם – ואף אני אייסרם ביסורין אכין מוסר לכולן:

מלבי"ם ושחטה שטים העמיקו. ואנשים שהיו נשמרים מלעבור על ההרים ושטו מני הדרך והעמיקו לרדת בעמק ששם לא עמדו השומרים, אם נתפשו בדרכם היו שוחטים אותם שם,

ואתם היותכם בית המלך הייתם השחטה, ר"ל הפוקדים לשחוט ולרצוח,

ואני, שיעור הכתובים אני מוּסר לכולם אני ידעתי כי לא יתנו מעלליהם לשוב אל ה',

יאמר הנביא, אני הנביא אשר אני (איש) מוסר לכולם, אשר אני נפקדתי להוכיח בדברי מוסר לכל הכתוב הנ"ל ולהחזירם בתשובה, אני ידעתי שהמוסר שלי לא יועיל מאומה עתה, כי:

מלבי"ם ביאור המילות ושחטה. שם המופשט של השחיטה: שטים. הנוטים מן הדרך אל העמק, כמו שטה מעליו ועבור:

ואני מוסר. אני איש מוסר, כמו ואני תפלה, איש תפלה:

 

(ג) אֲנִי֙ יָדַ֣עְתִּי אֶפְרַ֔יִם וְיִשְׂרָאֵ֖ל לֹֽא-נִכְחַ֣ד מִמֶּ֑נִּי כִּ֤י עַתָּה֙ הִזְנֵ֣יתָ אֶפְרַ֔יִם נִטְמָ֖א יִשְׂרָאֵֽל:

רש"י כי עתה הזניתה אפרים – עד הושע בן אלה היו תולין הקלקלה במלכיהון שהיו מעכבין אותן מלעלות לרגל עמד זה ובטל פרדיסאות ולא עלו לפיכך גלו כי עתה הזנית אפרים ואין להם לתלות במלך כן למדתי בסדר עולם:

רד"ק אני ידעתי אפרים – אמר זה על ירבעם בן נבט שהיה משבט אפרים שעשה העגלים והפריד ישראל מעבודת האל בבהמ"ק אמר אני ידעתי את לבבו כמ"ש ויאמר ירבעם בלבו עתה תשוב וגו':

וישראל לא נכחד ממני – ממה שנועץ עם שרי ישראל לא נכחד ממני כי ידעתי כמ"ש ויועץ המלך ויעש ב' עגלי זהב:

כי עתה הזנית אפרים – אתה ירבעם הזנית עם העגלים ואח"כ נטמא ישראל בעכו"ם

ויהיה הזנית פעל עומד כמו שכתבנו או יהיה פעל יוצא ר"ל אתה הזנית ישראל אחר הבעלים, ובדרש כי אתה הזנית אפרים עד הושע בן אלה היו תולין הקלקלה במלכיהם כיון שמלך הושע בן אלה ביטל פרדסיאות שהושיב ירבעם שנאמר רק לא כמלכי ישראל אשר היו לפניו ואף על פי כן לא עלו לירושלים לפיכך נתחתם גזר דין עליהם לגלות הה"ד אני ידעתי אפרים כי עתה הזנית אפרים עתה נראה שאתה הזנית שאין לך לתלות במלכך:

אבן עזרא אני – דע כי אשת יעקב אבינו היא רחל והנה לאה נכסה במקומ' גם רחל נתנה שפחתה לו ובעבור קנאת לאה נתנה לו גם השפח' האחרת על כן כאשר ילדה רחל את יוסף אמר שלחני ויעקב אמר אל אפרים ומנשה ויקרא בהם שמי על כן יקראו כל ישראל אפרים

ויפת אמר אולי ממלכת יהוא הית' מאפרי' ובעבור שמצא ואת רמות בגלעד לגדי הוצרך לומר איננה הכתובה בדברי יהוא ובספר עמוס אפרש שהוא מאפרים

והנכון בעיני כי כאשר באו אבותינו ארץ כנען והנה עמד יהודה על גבולו מנגב, ובית יוסף שהוא כל שבט אפרים וחצי שבט מנשה מצפון, על כן יזכור יהודה ואפרים. וככה בירמיהו הבן יקיר לי אפרים ואין מלך בימים ההם מאפרים:

הזנית – נפשך גם אחרים:

מלבי"ם אני ידעתי. את אפרים וישראל לא נכחד ממני ידעתי היטב טבעם ותכונתם,

כי עתה לא יועיל המוסר שאני אומר להם, כי עתה אשר הזנית אתה אפרים,

 ר"ל שאפרים שהוא בית המלוכה מסית את העם לזנות אחרי העגלים,

ועי"כ נטמא ישראל שהעם נטמא על ידו, א"כ ידעתי כי עתה:

מלבי"ם ביאור המילות ידעתי, לא נכחד ממני. לא נכחד מוסיף אף דברים שראוי שיוכחדו גם מן היודע,

כמו מעשה המון שהם בלתי עקרים, ועז"א לא לבד שידעתי את אפרים שהם שבט המולך והם המחטיאים,

כי גם ישראל שהם ההמון קטני המעלה והם אינם המסיתים רק המוסתים, בכ"ז לא נכחד ממני כי ברע הם:

כי עתה. שיעור הכתוב כי עתה לא יתנו מעלליהם,

(והזנית אפרים הוא כענין מאמר מוסגר אחר שהזנית), והזנית פעל יוצא, כמו הזנו (למעלה ד' י'), הזנה הזנו (שם י"ח):

 

(ד) לֹ֤א יִתְּנוּ֙ מַ֣עַלְלֵיהֶ֔ם לָשׁ֖וּב אֶל-אֱלֹֽהֵיהֶ֑ם כִּ֣י ר֤וּחַ זְנוּנִים֙ בְּקִרְבָּ֔ם וְאֶת-ה' לֹ֥א יָדָֽעוּ:

רש"י לא יתנו מעלליהם – לא יעזבו דרכם הרעה כמו (שיר השירים א) נתן ריחו (בראשית לא) ולא נתנו להרע עמדי (במדבר כא) ולא נתן סיחון:

מלבי"ם לא יתנו מעלליהם לשוב אל אלהיהם. שעתה לא יעזבו את מעלליהם הרעים לשוב אל ה', ולא יועיל המוסר שלי שישובו בתשובה, וזה משני טעמים,

א) כי רוח זנונים בקרבם שהם מלאים מרוח המינות והתאוה לע"ז ולזנות,

ב) מצד כי את ה' לא ידעו, וא"כ עתה בעת הזאת ידעתי כי לא יתנו ויעזבו מעלליהם הרעים,

ולא אועיל במוסר שאייסר אותם, ובכ"ז הגם שעתה לא יועיל מוסרי להם יבא העת שיתנו לבם אל המוסר הזה, והוא בעת אשר:

מלבי"ם ביאור המילות לא יתנו. כבר יסדתי בס' התו"ה קדושים (סי' צ') שפעל נתן הבא בשלילה ואחריו המקור תרגומו לא תשבק, ור"ל לא יעזבו מעשיהם הרעים:

 

(ה) וְעָנָ֥ה גְאֽוֹן-יִשְׂרָאֵ֖ל בְּפָנָ֑יו וְיִשְׂרָאֵ֣ל וְאֶפְרַ֗יִם יִכָּֽשְׁלוּ֙ בַּעֲוֹנָ֔ם כָּשַׁ֥ל גַּם-יְהוּדָ֖ה עִמָּֽם:

מלבי"ם וענה גאון ישראל בפניו. עת יכנע גאונו וירגיש בעצמו כי מקבל עונש על מעלליו,

ועת אשר ישראל ואפרים יכשלו ויפלו, וידעו כי היא בעונם, וגם יהודה יכשל עמהם ויקבל עונשו, ואז בעת ההיא יקבלו מוסר, כי אז:

 

(ו) בְּצֹאנָ֣ם וּבִבְקָרָ֗ם יֵֽלְכ֛וּ לְבַקֵּ֥שׁ אֶת-ה' וְלֹ֣א יִמְצָ֑אוּ חָלַ֖ץ מֵהֶֽם:

רש"י בצאנם ובבקרם – בקרבנותיה':

חלץ – נשמט כמו (שמואל ב ב) וקח לך את חליצתם בגדים שתשמט מעליהם:

רד"ק בצאנם ובבקרם ילכו – שבט יהודה ישובו לעבודת האל יתברך בבית המקדש זהו בצאנם ובבקרם ילכו לבקש את ה' וזה היה בימי יאשיהו שבערו העכו"ם ושבו לעבוד את השם ועשו פסח ואמר [מלכים ב פרק כג כב] כִּ֣י לֹ֤א נַֽעֲשָׂה֙ כַּפֶּ֣סַח הַזֶּ֔ה מִימֵי֙ הַשֹּׁ֣פְטִ֔ים אֲשֶׁ֥ר שָׁפְט֖וּ אֶת־יִשְׂרָאֵ֑ל וְכֹ֗ל יְמֵ֛י מַלְכֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל וּמַלְכֵ֥י יְהוּדָֽה:

ולא ימצאו חלץ מהם – לא מצאוהו כשבקשוהו כי כבר נגזרה גזרה כמו שכתוב אך לא שב ה' מחרון אפו הגדול אשר חרה ביהודה וגו' ואמר ואת יהודה אסיר מעל פני כאשר הסירותי את ישראל וגו':                 

חלץ – נפרד מהם וסר מעליהם והוא פעל עומד וכיוצא וחלצה נעלו חלצו שד:

מלבי"ם בצאנם ובבקרם ילכו לבקש את ה'. אז לא יעמידו עוד שומרים למנוע את העם מלכת ירושלים,

כי בהפך אז ילכו לבקש את ה' בירושלים ויביאו עמם צאן ובקר להקריב בבהמ"ק,

אבל אז לא יועיל להם הבקשה כי לא ימצאו אותו עוד, כי כבר חלץ מהם והתרחק מאתם,

(וגם ר"ל כי מה שיבקשו את ה' בחוץ ע"י קרבנות בזה לא ימצאו אותו,

כי לא בבית מקדשו ימצא ה' רק בתוך לב האומה ובקרב נפשם שם מעונו עת יתקדשו וילכו במצותיו,

כמ"ש ושכנתי בתוכם, ואחר שחלץ מהם ומתוכם לא ימצאו אותו מבחוץ):

מלבי"ם ביאור המילות חלץ מהם. מענין הסרה או הוצאה והוא עומד, וחלצה נעלו פעל יוצא:

 

(ז) בַּה' בָּגָ֔דוּ כִּֽי-בָנִ֥ים זָרִ֖ים יָלָ֑דוּ עַתָּ֛ה יֹאכְלֵ֥ם חֹ֖דֶשׁ אֶת-חֶלְקֵיהֶֽם:

רד"ק בה' בגדו כי בנים זרים ילדו – כמשמעו שהתחתנו בעכו"ם ובעבודת כוכבים שלהם וזהו בגידה בה'

שצוה אותם לא תתחתן בם כי יסיר את בנך מאחרי ות"י במימרא דה' שקרו ארי בנין מבנת עממיא קיימין להון

ויש לפרש כי בנים זרים ילדו שהלכו בחקות העכו"ם וכן אמר ובילדי נכרים ישפיקו ותרגם יונתן ובנימוסי עממיא אזלין:

 

 

 

 

עתה יאכלם חדש את חלקיהם – עתה בקרוב יבא חודש שיאכל האויב אותם ואת חלקיהם

רוצה לומר שדותיהם וכרמיהם כמו ואכלה את החלק כמו שהוא חלקת השדה

והחדש הזה הוא חדש תמוז שהובקעה העיר וחדש אב שחרבה

או פירש חדש בזמן מועט כמו חדש וכן ואכחיד את שלשת הרועים בירח אחד לדעת יונתן רוצה לומר חדש בחדש כלומר תמיד יאכלם האויב יום ביום וחדש בחדש

וכן תרגם יונתן כען איתי עליהון עממיא ירח בירח ויבזון ית פרי ארעהון:

מלבי"ם בה' בגדו. יספר פה איך יכַלֶה מלכות יהוא, כמו שאמר (סי' א') כי עוד מעט ופקדתי את דמי יזרעאל על בית יהוא, וזה היה בעת שמלך זכריה בן ירבעם שמלך ששה חדשים ויקשור עליו שלום בן יבש ויכהו קבל עם וימלך ירח ימים בשומרון (כמ"ש מ"ב ט"ו), עז"א בה' בגדו כי בנים זרים ילדו זה זכריה שהיה זר במעשיו למקום,

לכן עתה יאכלם חודש – הוא שלום בן יבש שמלך חדש ימים,

הוא יאכל וישבית את חלקיהם – ר"ל שבחדש אחד אכל את כל בית יהוא:

 

(ח) תִּקְע֤וּ שׁוֹפָר֙ בַּגִּבְעָ֔ה חֲצֹצְרָ֖ה בָּרָמָ֑ה הָרִ֙יעוּ֙ בֵּ֣ית אָ֔וֶן אַחֲרֶ֖יךָ בִּנְיָמִֽין:

תרגום יונתן נְבִיַיָא אֲרִימוּ קָלְכוֹן כַּד בְּשׁוֹפָרָא אִתְנַבּוּ דְיֵיתִין עֲלֵיהוֹן עַמְמַיָא קְטוֹלִין עַל דְאַמְלִיכוּ יַת שְׁאוּל דְמִגִבְעֲתָא אַצְוָחוּ כַּד בַּחֲצוֹצַרְתָּא אֲמָרוּ דְיֵיתוּן עֲליהוֹן מַלְכִין בְּמַשִׁרְיָתְהוֹן עַל דְלָא קַבִּילוּ לְפִתְגָמֵי שְׁמוּאֵל דְמֵרָמְתָא בְּסָרוּ עֲלֵיהוֹן יַבָּבוּת עָבְדֵי קְרָבָא עַל דְשַׁקָרוּ בְּמֵימְרִי וְאִסְתְּחָרוּ לַאֲחוֹרָא מִבָּתַר פּוּלְחָנִי וְלָא פְלָחוּ קֳדָמַי בְּמַקְדְשָׁא דִי בַּאֲרַע שִׁבְטָא בִנְיָמִין:

רש"י תקעו שופר – שיזהרו להשמר מן חרב הגייסות שיבאו עליה':

הריעו בית און – אחריך הגייס הולך אתה בנימין זאת הריעו בבית און. [רד"ק כי כבר כבש ארץ אפרים].

וי"ת תקעו שופר – בשורת חרב באה, בעון שהמליכו עליהם את שאול שהיה בגבעה, ולא שמעו לקול שמואל שהיה מן הרמה, ומלכיהם גרמו להם לסור מאחרי, כגון ירבעם וחביריו, הריעו עליהם און ושבר גדול:

אחריך בנימין – על שאחרתם וחזרתם אחור מלעלות לרגל לבה"מ שהוא בחלקו של בנימין:

אחריך בנימין – על איחורך את בנימין:

מלבי"ם תקעו. כבר התבאר למעלה (סי' א' וסי' ד' ט"ו) שבעת שמלך ירבעם בן יואש שאז התחיל הושע לנבאות היו שבט יהודה ובנימין נכנעים תחת מלכות אפרים מעת שכבש יואש את אמציה מלך יהודה,

וכן בימי פקח בן רמליה נלחמו בני ישראל עם בני יהודה וכבשום תחתם, וזה היה בימי אחז (כנזכר במ"ב ובישעיה סי' ז'),

ונחלת בנימין היה שכן לנחלת בני יוסף כנז' ביהושע, והיתה בעתים האלה תחת מלכות אפרים,

הנביא מצוה לבני בנימין שיתקעו שופר בגבעה שהיתה לבנימין, ויתקעו בחצוצרה ברמה שהיתה ג"כ לבנימין

ושיריעו בבית און שהיה ג"כ בגורל בנימין (כמ"ש ביהושע בנחלת בנימין והיה תוצאותיו מדברה בית און)

בכל אלה המקומות יריעו ויזהירו את העם לאמר "אחריך בנימין"

שלא ילכו אחרי מלכות אפרים רק שילכו אחריך אתה בנימין, שהוא מחובר למלכות יהודה, ויפרדו ממלכות אפרים:

מלבי"ם ביאור המילות תקעו, הריעו, שופר, חצוצרה. החצוצרה היה מיוחד יותר מן השופר שהיו מחצצרים בו במקדש, והתרועה מעוררת יותר מן התקיעה שהוא קול פשוט, ובזה מוסיף והולך במליצתו חצוצרה על שופר, הריעו על תקעו:

 

(ט) אֶפְרַ֙יִם֙ לְשַׁמָּ֣ה תִֽהְיֶ֔ה בְּי֖וֹם תּֽוֹכֵחָ֑ה בְּשִׁבְטֵי֙ יִשְׂרָאֵ֔ל הוֹדַ֖עְתִּי נֶאֱמָנָֽה:

רד"ק אפרים לשמה תהיה – עדת אפרים:

ביום תוכחה בשבטי ישראל הודעתי נאמנהכשהוכחתים במדבר כשהיו כל השבטים כאחד הודעתי אותם נאמנה כלומר דבר אמת אם בחקותי תלכו אם תשמעו אם לא תשמעו

וכיון שלא שמעו לי אחריב את ארצם ואגלה ממנה כי כן הודעתים באמת וי"ת ביום תוכחה ביום תשלומת חובין,

ובדרש רבי אבהו אמר בשם רבי יוסי בר' חנינא ביום שנתווכח הקדוש ברוך הוא עמהם בדין אתה מוצא כשגלו עשרת השבטים לא גלו יהודה ובנימין, והיו עשרת השבטים אומרים מפני שהם בני פלטין שלו לא הגלה אותם,

וכי משוא פנים יש בדבר וח"ו שאין משוא פנים, אלא שעדיין לא נתמלאת סאתם, וכיון שחטאו גלו,

אז שמעו עשרת השבטים מאין מענה בפיהם ואמרו הא אלהא תקיף הא קשוט, דאפילו לבני ביתיה לא נסיב אפין, לקיים מה שנאמר בשבטי ישראל הודעתי נאמנה – הודעתי שאני נאמן:

מלבי"ם אפרים. באר הטעם שיפרדו ממלכות אפרים, מפני שאפרים תהיה לשמה ביום תוכחה, היינו ביום המוגבל לה' להוכיח להם על עונותיהם ולשלם להם גמול, בשבטי ישראל מוסב למטה, ושיעור הכתוב וסדרו [כבפסוק הבא]:

מלבי"ם ביאור המילות ביום תוכחה. כמו יום צרה ותוכחה (ישעיה ל"ז) ויל"פ ג"כ ששיעור הכתוב תקעו שופר בגבעה וכו' ביום תוכחה,

ר"ל ביום צום שאז העם מתאספים וזקן דורש תוכחות ודברי כבושים אז ביום ההוא תקעו שופר והודיעו ברבים לאמר אחריך בנימין כי אפרים לשמה תהיה,

בשבטי ישראל, המאמרים מקבילים, בשבטי ישראל הודעתי נאמנה. היו שרי יהודה עליהם אשפוך [כמסיגי גבול], כמים עברתי:

 

(י) הָיוּ֙ שָׂרֵ֣י יְהוּדָ֔ה כְּמַסִּיגֵ֖י גְּב֑וּל עֲלֵיהֶ֕ם אֶשְׁפּ֥וֹךְ כַּמַּ֖יִם עֶבְרָתִֽי:

מלבי"ם בשבטי ישראל היו שרי יהודה כמסיגי גבול, הודעתי נאמנה כי עליהם אשפוך כמים עברתי.

ר"ל בשבטי ישראל שהם עשרת השבטים, אשר עתה היו שרי יהודה, ר"ל שהם נהיו עתה שרים ומושלים על יהודה [כמו שפירש לעיל שמדבר בתקופה שמשלו ישראל ביהודה], (והם דומים בזה כמסיגי גבול של מלכות בית דוד,

כי יהודה שייך למלכות ב"ד שהבטיח לו ה' לתת ניר לבניו כל הימים שיהיה לו שבט אחד כמ"ש במ"א ט')

בשבטי ישראל אלה הודעתי נאמנה (היינו גזרה נאמנה וחרוצה) שאשפוך עליהם כמים עברתי, כמ"ש (ישעיה ז')

ובעוד ששים וחמש שנה יחת אפרים מעם, והנה גדר העֶבְרָה הוא שמעניש בעברתו גם את הבלתי חוטא עם החוטא,

כי עקר החוטא היה שבט אפרים שהוא בית המלכות שהם עשו את העגלים,

ושבטי ישראל שהם העם מיתר השבטים היו נפתים אחריהם והיו כאנוסים וכמפותים

ובכ"ז ע"י החרון אף שיש לי על שבט אפרים תעבור העברה כללית להעניש גם את יתר השבטים,

כמים הנשפכים שהולך ומתפשט לכל צד:

מלבי"ם ביאור המילות עברתי. ההבדל בין עברה לבין אף וחמה ודומיהם, שהעברה היא שבסבת האף והחמה והקצף שי"ל על החוטא, יעבור גבול הכעס ואינו מבחין בין טוב לרע ויקצוף על הכלל באין הבדל כמ"ש ישעיה (סי' י"ג ט'),

(לפי' המפ' הכתובים מבולבלים, התחיל מבנימין, וחזר לאפרים, וחזר לשרי יהודה. וחזר לאפרים, ומהו מסיגי גבול, וכל המליצה אין טעם לה):

רד"ק רש"י פירש כמסיגי גבול – כאד' המדביק גבול חבירו כך הם מהרו לאחוז בדרכי ישראל חבריהם המלכים, לפיכך עליהם אשפוך וגומר. וכמשמעו – היו גוזלים שדות.     אך קשה בעיני כי היה לו לכתוב מסיגי גבול ולא 'כ'מסיגי:

והרד"ק מיישב – היו שרי יהודה כמסיגי גבול – בסמ"ך כמו ארור משיג גבול רעהו וכ"ף כמסיגי לאמת הדבר כמו כ"ף השבעה לי כיום כי אותו כהיום והדומים להם,

ואמר כי שרי יהודה היו מסיגי גבול רעיהם החלושים שהיתה להם נחלה סמוך לנחלתם והיו מסיגים גבולים ולוקחים מנחלתם כמו שאמר בנבואת יחזקאל ולא יונו עוד נשיאי את עמי להונותם מאחוזתם

ורבינו סעדיה ז"ל פי' כמסיגי גבול המצות היו שרי יהודה כמו שרי אפרים שהסיגו גבול המצות ועברו על אלות הברית כן עשו הם, [ר"ל למצוה יש גבול שאין לעוברו, והם הסיגו גבול המצוה ורמסוה]

ואאז"ל פירש השרים היו כמו מסיגי גבול שהיו צועקים לפניהם בעלי הגבול כי חביריהם היו מסיגים גבול שדותיהם וכרמיהם או בתיהם והם לא היו מקשיבים לצעקתם

והנה השרים כמו המסיגים שסומכים את ידיהם בהסגתם הגבול,

והחכם רבי אברהם אבן עזרא פירש עושים רע לאשר היה ברשותם כמסיגי גבול בסתר:

 

(יא) עָשׁ֥וּק אֶפְרַ֖יִם רְצ֣וּץ מִשְׁפָּ֑ט כִּ֣י הוֹאִ֔יל הָלַ֖ךְ אַחֲרֵי-צָֽו:

רד"ק עשוק אפרים – ביד האומות שעשקוהו ורצצוהו במשפטים קשים [ולאבן עזרא עשקוהו מלכיו ורימוהו]:

ולמה בא לו כל זה כי הואיל הלך אחרי צו לפי שרצה ללכת אחרי מצות ירבעם בן נבט

"הואיל הלך" כלומר ברצונו הלך שזה כמה שנים לא סר מדרכו הרעה ומאד התרצה בדבר הרע ההוא:

צו – שם, כמו מצוה, וכן צו לצו, בשקל קו, ואף על פי שחסר ירבעם שלא זכרו אחרי צו, כן מנהג המקרא במקומות לחסר במקום שהענין מובן,

וידוע היה כי לא היו הולכים באותו הדור אחרי מצות האל, כ"א אחרי מצות ירבעם לפיכך שנה ה' לגרעון

ואמר במקום מצוה צו וי"ת אניסין דבית אפרים וגו':

מלבי"ם עשוק אפרים. ר"ל השבטים הם יהיו למשסה רק ע"י העֶבְרה הכללית לא ע"י המשפט,

אבל שבט אפרים עצמו שהוא החטיא את הרבים הוא יהיה רצוץ משפט,

לא מצד העברה רק מצד המשפט והדין, כי הואיל ר"ל שהוא התחיל בעברה תחלה והלך אחרי ציוי של ירבעם שהיה משבטו והם החזיקו בידו בדבר העגלים להחטיא את הרבים:

מלבי"ם ביאור המילות כי הואיל. פעל יאל בא על הרצון ועל ההתחלה,

וגדרו על הרצון שהוא הפך שלילת הרצון, (הפך מלת אל שמורה השלילה, כדרך השרשים המשמשים דבר והפוכו)

ובא על רצון אחרי שלא רצה תחלה, או שהיה ראוי שלא ירצה,

ויואל משה לשבת את האיש, הואל קח ככרים, לא רצה בתחלה. הנה נא הואלתי לדבר אל ה', ר"ל והיה ראוי שלא אדבר, הואיל משה באר את התורה, תחלה לא רצה כי חשב שיחיה,

ובזה משתתף עם התחלה שמתחיל לרצות מה שלא רצה, ופה ר"ל שנתרצה אל דבר בלתי ראוי, והוא התחיל לרצות:

 

(יב) וַאֲנִ֥י כָעָ֖שׁ לְאֶפְרָ֑יִם וְכָרָקָ֖ב לְבֵ֥ית יְהוּדָֽה:

מלבי"ם ואני כעש לאפרים. ר"ל הענין המכלה ומשחית את אפרים ויהודה אינו ענין טבעי רק השגחיי,

שאני המשחית אותם כעש וכרקב המכלים וממיקים את הכל,

ומדמה את ה' שהוא כעש לאפרים וכרקב לבית יהודה, כי העש בא אל הדבר מבחוץ, והרקב הוא בא מן הדבר עצמו שנרקב ונימוק, עפ"ז מצייר את ה' שבא אל אפרים מבחוץ להשחיתו, כי אינו שוכן באפרים כי שכינתו הוא בציון ובא מציון לאכלו ולכלותו כעש הנכנס מבחוץ,

אבל ביהודה שהוא שוכן שם דומה כרקב שסבת הרקבון נמצא בתוכו:

מלבי"ם ביאור המילות כעש כרקב. (עי' ישעיה נו"ן, ט', איוב י"ג כ"ח)):

 

(יג) וַיַּ֨רְא אֶפְרַ֜יִם אֶת-חָלְי֗וֹ וִֽיהוּדָה֙ אֶת-מְזֹר֔וֹ וַיֵּ֤לֶךְ אֶפְרַ֙יִם֙ אֶל-אַשּׁ֔וּר וַיִּשְׁלַ֖ח אֶל-מֶ֣לֶךְ יָרֵ֑ב וְה֗וּא לֹ֤א יוּכַל֙ לִרְפֹּ֣א לָכֶ֔ם וְלֹֽא-יִגְהֶ֥ה מִכֶּ֖ם מָזֽוֹר:

מלבי"ם וירא אפרים את חליו אבל הם לא השכילו כי ה' הוא המכה אותם ומשחיתם, וחשבו שהוא חולי ומזור טבעי שצריך לבקש רפואות טבעיות להסיר החולי ולהבריא את הגוף,

ולכן שלח אל מלך אשור שהוא ירפא את חולי הגויה הכללית בחילו ובמחנהו,

וכיון בזה על מה ששלח מנחם בן גדי אלף ככר לפול מלך אשור להחזיק הממלכה בידו (כמ"ש במ"ב ט"ו) ואחז שלח לו שוחד ומנחה להחזיק בידו נגד פקח בן רמליה ורצין מלך ארם שנלחמו עליו כנזכר (שם ט"ז).

וצייר שאפרים ראה את חליו ויהודה ראה את מזורו, כי יש הבדל בין חולי ובין מזור,

שהחולי הוא החולי הבא מבפנים מסבת השחתת המזג וחולשתו,

והמזור הוא הבא ע"י מכה שהוכה מבחוץ וזורים עליו אבק סממנים מבחוץ,

כי אפרים שלח אל מלך אשור שיחזיק הממלכה בידו נגד המרד שנתהווה בפנים, שזה דומה כחולי פנימית,

ויהודה שלח אליו שיושיעהו מיד המלכים הלוחמים עליו ומכים אותו מבחוץ, שזה דומה כמזור ומכה הבא מבחוץ, וילך אפרים אל אשור שישקיט המרד הפנימי וירפא החולי,

וישלח, ויהודה שלח אל מלך ירב, ר"ל ששלח שלוחים אל מלך אשור שיריב את ריבו נגד פקח ורצין הקמים עליו שהוא המזור שמבחוץ,

ושניהם לא השיגו את תקותם, שנגד מה שהלך אליו אפרים שירפא החולי הפנימית,

אמר והוא לא יוכל לרפא לכם, וכמ"ש אצל מנחם בן גדי ולא עמד שם בארץ,

ונגד מה ששלח אליו יהודה שיגהה מזורו החיצון אמר והוא לא יגהה מכם מזור, כמ"ש אצל אחז (דה"ב סי' כ"ט) ויצר לו ולא חזקו:

מלבי"ם ביאור המילות חליו, מזורו. שם מזור בא על זריית אבק סממנים שיזרו על המכה שעל הגוף כמו לא זורו (ישעיה א'), אין דן דינך למזור (ירמיה ל"א), ועי"כ יקרא גם המכה החיצונה בשם מזור ע"ש זריית האבק המרפא אותה,

גם י"ל שנקרא מזור על שסוחטים אותם להוציא ממנה הליחה, מענין ויזר את הגזה (שופטים ו'),

והחולי היא פנימית וצריך רפואה ע"י שתיית משקים או הרקות,

ועז"א נגד החולי והוא לא יוכל לרפוא לכם ונגד המזור ולא יגהה מכם מזור, ומלת יגהה מענין הוצאה, כמו הגו סגים מכסף (משלי כ"ה), שלא יוציא המכה, או שלא יוציא הליחה המתעפשת,

וילך אפרים אל אשור, וישלח אל מלך ירב. אפרים הלך בעצמו, ולא אל המלך לבדו רק אל אשור כלו, כי כולם נעשו עבדים למדינת אשור,

אבל יהודה שלח רק שלוחים, ולא אל אשור רק אל המלך, ולא להשתעבד אליו רק שירב ריבו מיד שונאיו,

לכן קראו מלך ירב:

רש"י מזורו – לשון חולי:

וילך אפרים אל אשור – זה הושע בן אלה שהיה לו לעבד וישב וימרוד (מלכים ב ח):

וישלח – יהודה:

אל מלך ירב – זה אחז שנתן שוחד לתגלת פלאסר לעוזרו על רצין מלך ארם ופקח בן רמליה (מלכים ב טז):

והוא לא יוכל לרפוא לכם – מהרבה גדודים מפלשתי' וערביים שבאו על אחז כמו שמפורש בדברי הימים (ב כד) כי חלק אחז את בית ה' ויתן למלך אשור ולא לעזרה לו:

ולא יגהה מכם מזור – לא יסור מכם מכאוב ואומר אני שהוא מן התיבות ההפוכות ל' כאשר הוגה מן המסלה (שמואל ב כ) הורו והוגו מלב (ישעיה נט) הגו סיגים מכסף (משלי כה):

 

 (יד) כִּ֣י אָנֹכִ֤י כַשַּׁ֙חַל֙ לְאֶפְרַ֔יִם וְכַכְּפִ֖יר לְבֵ֣ית יְהוּדָ֑ה אֲנִ֨י אֲנִ֤י אֶטְרֹף֙ וְאֵלֵ֔ךְ אֶשָּׂ֖א וְאֵ֥ין מַצִּֽיל:

מלבי"ם כי אנכי כשחל לאפרים. כי אינה חולי ומכה טבעיית שיוכל איש לרפאות ולהציל, כי אני המכה בם כשחל וככפיר,

וכבר הזכירו בספורי הטבע כי האריה בעודו צעיר לימים שאז נקרא בשם כפיר, לא יצא חוץ לסוכתו לטרוף טרפו,

רק ישב בסוכה למו ארב לטרוף את הקרב אל מעונתו לבד,

וכשבא במעמד האריה והשחל שהוא האריה הזקן אז יצא לחוץ לטרף טרף ולהביא ללביאותיו,

ועז"א כי אנכי כשחל לאפרים וככפיר לבית יהודה כי לאפרים ידמה כשחל שבא ממקום אחר לטרוף טרפו,

כן בא ה' עליהם מציון ששם סוכו ומעונתו,

אבל לבית יהודה דומה ככפיר שטורף במקום אשר הוא שוכן שם, כי משכנו ביהודה,

(והוא עצמו מ"ש כי אנכי כעש לאפרים וכרקב לבית יהודה).

אני אני ר"ל ואיך שיהיה אין רעתם ענין טבעי או מקריי רק השגחיי, כי אני אני הוא הטורף,

בין באפרים ששם אטרף ואלך, ר"ל שאלך עם הנטרף להוליכו למקומי כדמיון השחל שטורף ונושא למרחוק,

ובין ביהודה ששם אני טורף בסוכתי, שם אשא ולא אלך, כי מקומי שם, כדמיון הכפיר,

ובשני מיני טריפות אלה אין מציל מידי, ולא יועיל אשור לכם:

מלבי"ם ביאור המילות כשחל וככפיר. ההבדל שכתבתי בפנים תמצאהו (יחזקאל ל"ב ב', עמוס ג' ד' תהלות י' ט', י"ז י"ב): אטרף, אשא. עי' בפי'. י"ל עוד הטורף ממית והוא משל ההריגה, והנשיאה היא משל הגלות:

 

(טו) אֵלֵ֤ךְ אָשׁ֙וּבָה֙ אֶל-מְקוֹמִ֔י עַ֥ד אֲשֶֽׁר-יֶאְשְׁמ֖וּ וּבִקְשׁ֣וּ פָנָ֑י בַּצַּ֥ר לָהֶ֖ם יְשַׁחֲרֻֽנְנִי:

מלבי"ם אלך. נגד מ"ש אני אטרוף ואלך מוסיף לאמר לא לבד כי אלך מאפרים לירושלים כי גם אשובה אל מקומי, שאתרחק מציון ג"כ ואשוב לשמים להתרחק מהם לגמרי,

עד אשר יאשמו – וזה ימשך עד עת שישובו בתשובה מעצמם ע"י שיאשמו ובקשו פני, ר"ל שיכירו אשמתם ויבקשו פני וישובו בתשובה,

או אם לא יכירו אשמתם מעצמם, עכ"פ בצר להם ישחרונני תמצאנה אותם רעות רבות וצרות ואז ישחרונני ע"י תוקף הצרות:

מלבי"ם ביאור המילות ובקשו פני, ישחרנני. בקשת פנים, היא בתפלה או בדורון, ויבקש דוד את פני ה' (ש"ב כ"א א'), ויתפללו ויבקשו פני (דה"ב ז' י"ד).

ומשחר יחפש דבר שנעלם ממנו.

וגם יאמר או שיכירו אשמתם ויבקשו פני בעודי עמהם,

או אם לא – בצר להם ישחרונני, כי אז לא אהיה עוד בתוכם ויצטרכו לדרוש ולשחר:

 

 



 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “ספר הושע פרק יד”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב