הושע

הושע פרק-ז

(א) כְּרָפְאִ֣י לְיִשְׂרָאֵ֗ל וְנִגְלָ֞ה עֲוֹ֤ן אֶפְרַ֙יִם֙ וְרָע֣וֹת שֹֽׁמְר֔וֹן כִּ֥י פָעֲל֖וּ שָׁ֑קֶר וְגַנָּ֣ב יָב֔וֹא פָּשַׁ֥ט גְּד֖וּד בַּחֽוּץ:

מלבי"ם כרפאי לישראל. נמשך למעלה שאמר שליהודה יעשה החסד קציר בשובי את שבותם,

לעומת זה אומר כי לא כן לישראל להם לא יעשה חסד קציר, כי בעת שארצה לרפאות את ישראל ולהשיב גם שבותם אז ונגלה עון אפרים, תחת שתחלה היה עונם מכוסה יתחילו להעוה בגלוי ובפרהסיא,

כי כשהטיב ה' לישראל בימי ירבעם בן יואש שאז השיב את שבות ישראל וגבולה מלבא חמת עד נחל הערבה התחילו לחטוא בפרהסיא,

ועון אפרים הוא מה שהעוו בדברי האמונה בין אדם למקום, ורעות שומרון הרע שעשו בין אדם לחברו,

ומפרש נגד ונגלה עון אפרים כי פעלו שקר לשקר באמונת ה' ולעשות ע"ז,

ונגד ונגלה רעות שומרון אומר, וגנב יבא פשט גדוד בחוץ, מה שתחלה בא גנב אחד,

וגם בא כגנב לגנוב בסתר באין רואה, עתה פשט גדוד, לא יבא גנב אחד רק יפשטו גדוד,

ולא באו כגנב בצנעה רק שפשט בחוץ בפרהסיה לעיני השמש:

מלבי"ם ביאור המילות עון, ורעות. העון מציין עוות השכל והכפירה כמ"ש ישעיה א' ד', ורעות יציין המעשים הרעים:

שקר. יש הבדל בין שקר וכזב, שהכזב ידומה בשעתו שהוא אמת,

והשקר הוא השקר הנגלה תיכף בגלוי ולא יתעטף במסוה האמת: בחוץ. הוא הפך הגנב שבא במסתר:

 

(ב) וּבַל-יֹֽאמְרוּ֙ לִלְבָבָ֔ם כָּל-רָעָתָ֖ם זָכָ֑רְתִּי עַתָּה֙ סְבָב֣וּם מַֽעַלְלֵיהֶ֔ם נֶ֥גֶד פָּנַ֖י הָיֽוּ:

מלבי"ם ובל יאמרו ללבבם. ר"ל כי בעת שהיה רע להם היו חושבים בלבבם שאני זוכר את רעתם ומעניש אותם ולכן לא נגלה רעתם כ"כ,

אבל בעת שרציתי לרפא אותם והרחבתי את גבולם לא יאמרו ללבבם עוד שכל רעתם זכרתי, וחושבים ששכחתי רעתם ולא אענישם ולכן יעשו עונות בפרהסיה,

אולם יאמר למה לי לזכור רעתם הקודם, הלא עתה סבבום מעלליהם, הלא יסבבו אותם מעלליהם הרעים שעושים עתה אשר נגד פני היו, שהם עומדים נגד פני בהוה, וא"צ כלל לזכור עונות ראשונים:

 

(ג) בְּרָעָתָ֖ם יְשַׂמְּחוּ-מֶ֑לֶךְ וּבְכַחֲשֵׁיהֶ֖ם שָׂרִֽים:

רד"ק ברעתם ישמחו מלך – כשנסמכו עם ירבעם בדבר העגלים שמחוהו:

ובכחשיהםשכחשו בה' ואמרו אלה אלהיך ישראל שמחו גם כן השרים הנסכמים עם ירבעם באותה עצה או פירושו בכל יום ויום משמחים מלכם ברעה שעושים בעושק ובחמס כי גם ידו עמהם,

ובכחשיהם שמכחשים ומשקרים איש בעמיתו משמחים השרים כי גם הם סומכים את ידיהם:

מלבי"ם ברעתם. מעתה יתחיל הנביא לספר אופן מפלתם ע"י מלך אשור שהגלה אותם מארצם,

ותחלה יספר הסיבה אשר הסיבה כל זאת, שהסיבה הראשונה לזה היה ע"י שמרדו במלכיהם והרגו אותם,

שתחלה התקשר שלום בן יבש והרג את זכריה בן ירבעם ויכהו קבל עם,

ועליו עלה מנחם בן גדי וימיתהו [לשלום בן יבש] וימלוך תחתיו,

וזה היה הסבה שבא פול מלך אשור על הארץ ומנחם נתן לו אלף ככר כסף להחזיק הממלכה בידו (מ"ב ט"ו)

ואח"כ התקשר פקח בן רמליהו על פקחיה בן מנחם וימיתהו וימלוך תחתיו, ועליו עלה תגלת פלאסר מלך אשור ויגלה זבולון ונפתלי, היה ע"י אחז (כנז' שם ט"ז) ואח"כ הכה הושע בן אלה את פקח וימלוך תחתיו,

ועלה עליו שלמנאסר מלך אשור ויהי הושע לו עבד וימצא מלך אשור בהושע קשר כי שלח מלאכים אל סוא מלך מצרים ויעצרהו מלך אשור ויאסרהו בבית כלא וצר על שומרון ויגל את ישראל אשורה (שם סי' י"ז),

ויתבאר מדברי הספר כי גם מה שמצא מלך אשור קשר בהושע היה בסבת מלשינות מבני ישראל, שמרדו בהושע וחשבו עליו מזימות להשחיתו והם גלו אזן מלך אשור מאשר חושב למרוד בו,

ועל הדברים האלה הטיף החוזה דברי נבואותיו מכאן עד סוף הספר, ועפ"ז נבוא אל הבאור,

יאמר בעת שהיו עדיין נאמנים למלכם, וברעתם ישמחו מלך, משתדלים לשמח לב מלך ברעתם ולב שרים בכחשיהם, וזה היה קודם המרד, בעת ההיא:

מלבי"ם ביאור המילות ברעתם בכחשיהם. הכחש יבא גם על הכחשת האמונה. כמו וכחשתי לאל ממעל, פשוע וכחש בה',

 והרעות הם הפעולות הרעות, ויאמר רבותא שגם המלך אשר במשפט יעמיד ארץ שמחוהו ברעתם בין אדם לחברו, וגם השרים היו מכחישים בה' והחזיקו בע"ז, לא המלך לבדו שהוצרך לזה כדי שלא יעלו העם ירושלים:

 

(ד) כֻּלָּם֙ מְנָ֣אֲפִ֔ים כְּמ֣וֹ תַנּ֔וּר בֹּעֵ֖רָה מֵֽאֹפֶ֑ה יִשְׁבּ֣וֹת מֵעִ֔יר מִלּ֥וּשׁ בָּצֵ֖ק עַד-חֻמְצָתֽוֹ:

תרגום יונתן כּוּלְהוֹן מַחְמַדִין לְמֵינַף נְשֵׁי חַבְרֵיהוֹן דָלְקִין כְּתַנוּרָא דַאֲזָלֵיהוֹן נַחְתּוֹמָא בְּכֵן יִגְלוּן בִּפְרִיעַ מִקִרְוֵיהוֹן כְּמָא דְמוֹחָן לְקַיָמָא מַחְשְׁבַת רִשְׁעָא וְעַל דְלָא אִדְכָּרוּ נִסִין וּגְבוּרָן דְאִתְעֲבִידוּ לְהוֹן בְּיוֹם מִסַקְהוֹן מִמִצְרַיִם מֵעִדַן מֵילַשׁ לִישָׁא עַד לָא חֲמָע:

מלבי"ם כולם מנאפים. עסקו כולם בניאוף כמו תנור בוערה מאופה,

מדמה במליצתו יצר הזנות כלהבת אש המבעיר את התנור ומסיקו ומחממו,

כי כן יבעיר אש התשוקה אל המשגל, והאופה המסיק את התנור יושב כל הלילה ומבעיר שם את האש,

ואם יתנמנם, יש לו איש אחד שמעיר אותו משנתו בל יניח את התנור להצטנן,

ולא יוכל לישן רק בעת שילוש בצק חדש, וממתין עד שתתחמץ העסה שיהיה ראוי לאפות,

שאז מ[עת] לוש בצק עד חומצתו – ישבות המעיר אותו משנתו ולא יעירנו,

והיינו שהכח המתאוה לא יניחנו רגע, ויעורר את תאותו בכל פעם, ולא ישבות רק שעה קטנה,

מעת שנאף עד תחליף תאותו כח, כ"ז עושים בעת שיש להם שלום עם המלך והשרים, אבל:

מלבי"ם ביאור המילות בוערה. הה"א נוספת כי תנור זכר, ולכן הנגינה מלעיל חמצתו. מקור בפלס לחומלה עליך או שם בשקל טומאה, רד"ק:

 

(ה) י֣וֹם מַלְכֵּ֔נוּ הֶחֱל֥וּ שָׂרִ֖ים חֲמַ֣ת מִיָּ֑יִן מָשַׁ֥ךְ יָד֖וֹ אֶת-לֹצְצִֽים:

רד"ק יום מלכנו – יום שהיו ממליכים מלך [כ"מ ת"י, רש"י וראב"ע] שהיו קוראים אותו היום 'יום מלכנו'

אמר, מה היה עסק השרים עמו, לא לדבר בענין גבורה ונצוח האויבים, ולהעמיד משפט, כמו שהוא חק מלך בן חורין, אלא מה היה עסקם? באכילה ושתייה עד שהחלו [את] המלך מרוב שתות היין

זהו חמת מיין שהיה זה בא בנאדו מלא יין, וזה בא בנאדו, ומשקין המלך עד שמחלין אותו,

והוא עם רוב השתיה משך ידו את לוצצים ומתלוצץ עמהם,

וכתב אאז"ל בתחלה קראם שרים קודם שישכרו ואח"כ קראם לוצצים:

חמת – מן ותמלא את החמת מים אלא שהוא משקל אחד ולוצצים תואר בשקל ונוצצים כעין נחשת קלל:

מלבי"ם יום מלכנו. כשהגיע יום מפלת המלך יום המרד שרצו להרגו, אז בלילה שלפני יום המרד לא עסקו בניאוף,

כי אז התאספו הקושרים להתיעץ איך יקיימו מזימות לבם,

ובהתועדם שתו יין כל הלילה עם השרים עד שהשרים נעשו חולים ע"י היין, ועי"כ לא יכלו שרי המלך לעמוד ולהזהר מן הקשר ולשמור את ראש המלך,

וז"ש שאז החלו שרים שעשו אותם חולים ע"י חמת מיין ר"ל ע"י חמום של היין,

אשר היין משך ידו את לוצצים, שאז גבר ידו של היין וימשוך בין הלוצצים עם כל מחנותיו:

מלבי"ם ביאור המילות יום מלכנו. סתם יום הנסמך אל דבר הוא יום הפקידה, את יום ירושלים, כי בא יומך,

ולא נמצא לשון זה על יום הולדת או המלכת המלך: החלו. לרש"י נעשו חולים, והיל"ל נחלו או הוּחלו בנפעל או הפעל, והחלו הוא מההפעיל, העם החלו אותם והחלישו כחם ע"י חמת היין:

חמת. לשון חמום או ארס, כמו חמת למו, בחומם אשית את משתיהם:

משך ידו. כינוי ידו מוסב על היין, ומשך מענין התפשטות, כמו וימשוך האורב (שופטים כ' ל"ז) יצייר היין כעצם מופשט שהתפשט בידו וכחו ומחנהו עם הלצים:

 

(ו) כִּֽי-קֵרְב֧וּ כַתַּנּ֛וּר לִבָּ֖ם בְּאָרְבָּ֑ם כָּל-הַלַּ֙יְלָה֙ יָשֵׁ֣ן אֹֽפֵהֶ֔ם בֹּ֕קֶר ה֥וּא בֹעֵ֖ר כְּאֵ֥שׁ לֶהָבָֽה:

רש"י כי קרבו כתנור לבם בארבם – הכינו והזמינו את לבם במעשה אורב שלהם כתנור זה שמכינים ומסיקין אותו לאפות:

כל הלילה ישן אופיהם – נחתום שלהם המסיק את התנור לאחר שהכינו לבם וחשבו את גמר הרעה איך יעשוה:

ישן אופיהם – כלומר עד הבוקר ישנים ולבוקר בוערים כאש עד שגמרו את רעתם:

רד"ק כי קרבו כתנור לבם בארבם – לבם שהוא בוער כתנור קרבו אותו בארבם כלו' קרבו אותו למעשה הרע כלומר שמו לבבם לחשוב מחשבות רעות שיעשו הרע אחר המחשבה וזהו בארבם כי הרוצה לשלול ולגזול אורב תחלה כדי שלא ישמרו ממנו והמחשבה במארב:

כל הלילה ישן אופיהם – הלב הוא כלי המחשבה והכח הפועל בו הוא האופה על דרך המשל

וכמו שהאופה מסיק את התנור בלילה ובבקר ימצא שבערו העצים ואופה בו את הפת שהוא תכלית מעשה ההיסק והנה האופה ישן בלילה אחר שנתן העצים בתנור שאין לו מעשה עד הבקר

כן האופה בענין המשל שהוא כח המחשבה הוא ישן בלילה כלו' שוכב ונח שלא תצא המחשב' לידי מעשה עד הבקר והחושב קורא אותו ישן לפי שאין במחשב' יגיעת הגוף:

בקר הוא בוער – כלו' שהם להוטי' בבקר לעשות הרע שחשבו בלילה וכן אמר החושבי' לעשו' רע על משכבות' לאור הבקר יעשוה כי יש לאל ידם:

מלבי"ם כי קרבו. כי בו בלילה קרבו את לבם הדומה כתנור המוכן להתחמם מלהבות אש, קרבו את לבם זה לזה,

ר"ל שכ"א גלה מצפוני לבו ומסרו סודותיהם זה לזה בעת ארבם להרוג את המלך, ובאיזה אופן יהרגוהו,

ולכן כל הלילה ישן אופיהם, לא העירו בלילה הזאת את האופה שהוא יצר התאוה והעריות והניחוהו לישן ולנוח בלילה הזאת שלא עסקו בניאוף רק בעניני המרד והרצח,

אבל בקר הוא בוער כאש להבה, בבקר שנגמר המרד והרגו את המלך הובער התנור שהוא לבם וקרבם,

ולא הובער באש העשוי להסיק התנור לאפות בו לחם,

רק הובער באש להבה שהלהב דרכו לכלות ולאכול את כל הקרב אליו מרחוק,

היינו שכח המתעורר שהובער אז לא היה של יצר המתאוה

רק כח המתעורר של רוח הכעסני בקנאה וחמה ורצח להרוג ולאבד ולהשמיד, כי אז:

מלבי"ם ביאור המילות קרבו. יל"פ ג"כ שהוא פעל נגזר משם קרב המורה על מלחמה, כמו וקרב לבו (תהלות נ"ח), ולדעת י"מ נמצא ממנו הפעל, בקרוב עלי מרעים (שם כ"ז): כאש להבה. הלהבה מלהטת מרחוק ולא תוכשר אל אפיית הלחם:

 

(ז) כֻּלָּ֤ם יֵחַ֙מּוּ֙ כַּתַּנּ֔וּר וְאָכְל֖וּ אֶת-שֹֽׁפְטֵיהֶ֑ם כָּל-מַלְכֵיהֶ֣ם נָפָ֔לוּ אֵין-קֹרֵ֥א בָהֶ֖ם אֵלָֽי:

רש"י ואכלו את שופטיהם – הרגו את סנהדרין שלהם לפי שהיו מוחים בידם, ומה עלתה להם? כל מלכיהם נפלו

לפי שאין קורא בהם 'אלי'

ובירושלמי במסכת עכו"ם דרשו ביום שהמליכו את ירבעם החלו שרים חמת מיין כמו שמפורש אתון לגביה אמרין ליה קום עבד לן עכו"ם אמר לון השתא עתי רמשא הוא וכל עמא שתיין כלומר עת שכרות הוא

שמא עכשיו שכורים אתם ומחר תחזרו בכם איזלון ואיתו בצפר' אזלו ואתו בצפרא הדא היא כי קרבו כתנור וגו' אמר לון אנא דחיל מן סנהדרין דילכון אמרון ליה אנן קטלינן לון הדא היא ואכלו את שופטיהם:

משך ידו וגו' – כד הוה חמי בר נש כשר הוה מותיב גבוי תרין ליצנין ואינון אמרין לו איזה דור חביב מכל הדורות

והוא אמר לון דור המדבר, ואינון אמרין לו ולא עבדין עכו"ם?

והוא אמר לון אגב דהוו חביבין לא איתענשון ואינון אמרין לו חש! דמלכא בעי למעבד כן, דום שהמלך רוצה לעשות כן:

מלבי"ם כולם יחמו כתנור. אז לא בא האופה להסיק את התנור כי הם עצמם היו התנור והם עצמם נתחממו מן הלהבה שהיא להבת המרד שהיה כלהב אש אוכלה, ואכלו את שופטיהם,

ובאופן זה כל מלכיהם נפלו, שכן הרגו את כל מלכיהם ע"י קשר ומרד, שכן נהרג זכריה בן ירבעם, ושלום בן יבש ופקחיה בן מנחם ופקח בן רמליה, וכן הלך הושע שבי ביד צר ע"י המרד כנ"ל, וזה היה סבת גלותם ואבדונם,

וזה היה להם מפני שאין בהם קורא אלי שהם ומלכיהם היו רשעים עובדי אלילים:

 

(ח) אֶפְרַ֕יִם בָּעַמִּ֖ים ה֣וּא יִתְבּוֹלָ֑ל אֶפְרַ֛יִם הָיָ֥ה עֻגָ֖ה בְּלִ֥י הֲפוּכָֽה:

מלבי"ם אפרים. וע"י שהרג את מלכיהם עי"ז נסתבב שאפרים הוא יתבולל ויתערב בעמים,

כי מנחם קרא למלך אשור לעזור לו ע"ד המלוכה, וכשקשר פקח על פקחיה בן מנחם בא מלך אשור לריב ריבו, ואגב רב ריב מלך יהודה והגלה את ארץ נפתלי, ואח"כ כשהרג הושע את פקח בא על הושע כנ"ל פסוק ג',

וזאת גרמו להם בעצמם ע"י הריגת מלכיהם, ועי"כ אפרים היה עוגה בלי הפוכה,

מפני שדבר עד עתה במשל התנור יאמר במליצתו שבכל זה לא נאפו בתנור המחומם באש עברתם, רק היה דומה כעוגה הנאפית ע"ג גחלים, שצריך שתתהפך כמה פעמים כדי שתאפה מכל צד,

ואם לא נתהפכה יש לה שתי חסרונות שבצד התחתון הסמוך אל הגחלים ישרפו הגחלים את העוגה,

ובצד העליון לא נאפה עדיין ואינה ראויה לאכילה, והנמשל יבואר הפסוק שאח"ז:

 

(ט) אָכְל֤וּ זָרִים֙ כֹּח֔וֹ וְה֖וּא לֹ֣א יָדָ֑ע גַּם-שֵׂיבָה֙ זָ֣רְקָה בּ֔וֹ וְה֖וּא לֹ֥א יָדָֽע:

מלבי"ם אכלו. מבאר את הנמשל כמו שהעוגה בלי הפוכה תאכל בצד התחתון מן הגחלים

שזה בדמיון שבא כח זר שהוא כח האש ואוכל כח העוגה,

כן אכלו זרים כחו והוא לא ידע, שמלך אשור אכל את כחם ולקח ממונם והגלה אותם,

וכמו שהעוגה הזאת לא נאפית מלמעלה והיא עסה רפויה ורכה,

כן גם שיבה זרקה בו והוא לא ידע, שנדמו כאיש שיבה שרפה כח חייו ודשן עצמותיו, רפה המזג וחלש האברים,

כן נעשו חלשים בעצמם ונשתה גבורתם כזקן תש כח:

רד"ק אכלו זרים כחו – כמו שכתוב בספר מלכים: והוא לא ידע – לא ידע כי בעונו בא לו כל זה ולא שב מרשעו: גם שיבה זרקה בו – כי האדם ישוב מדרך הרעה בימי הזקנה כי יראה כי אפס כחו והולך בדרך כל הארץ וישוב טרם מותו ודמה האריכות הצרה להם זמן רב לימי הזקנה,

ואמר גם באחרונה בימי פקח והושע בן אלה שהיו בסוף ימיהם כאדם שזרקה בו שיבה אעפ"כ לא שבו מדרכם הרעה:זרקה בו – פעל עומד כאלו אמר נזרקה בו, והחכם רבי אברהם בן עזרא פי' זרקה בו התולדה וי"ת אף חלישותא וגו':

 

(י) וְעָנָ֥ה גְאֽוֹן-יִשְׂרָאֵ֖ל בְּפָנָ֑יו וְלֹֽא-שָׁ֙בוּ֙ אֶל-ה' אֱלֹֽהֵיהֶ֔ם וְלֹ֥א בִקְשֻׁ֖הוּ בְּכָל-זֹֽאת:

רש"י וענה גאון ישראל בפניו – [ת"י-] וְיִמְאַךְ יְקָר יִשְׂרָאֵל וְאִינוּן חָזָן ל' עוני ואין וענה זה ל' עתיד אלא ל' עבר כמו וקרא זה אל זה (ישעי' ו) שמעתי שקרא זה אל זה וכמו ועשה לו כתונת פסים (בראשי' לז)

ואף זה לשון עבר כבר נמעטו ונשפלו ובכל זאת לא שבו אל ה':

מצודת דוד וענה – יכנע:

גאון ישראל בפניו – ר"ל בעיניו ראה השפלת והכנעת גאונו ועכ"ז לא שבו אל ה':

בכל זאת – עם כל הפורעניות הזאת הבאה עליהם לא בקשוהו ועדיין לא לקחו מוסר:

מלבי"ם וענה. נגד מ"ש למעלה (ה' ה') שבעת אשר יענה גאון ישראל בפניו, [פירש שם המלבי"ם: עת יכנע גאונו וירגיש בעצמו כי מקבל עונש על מעלליו],

אז בצאנם ובבקרם ילכו לבקש את ה' וישובו בתשובה,

אומר עתה הגם שענה [ויכנע] גאון ישראל בפניו, בכל זה לא נכנעו אל ה' ולא שבו אל ה', לשוב בתשובה

וגם 'לא בקשוהו בכל זאת' לבקש את ה' בקרבנות ובתפלה רק בקשו עזר מן העמים:

 

(יא) וַיְהִ֣י אֶפְרַ֔יִם כְּיוֹנָ֥ה פוֹתָ֖ה אֵ֣ין לֵ֑ב מִצְרַ֥יִם קָרָ֖אוּ אַשּׁ֥וּר הָלָֽכוּ:

רד"ק ויהי אפרים – המשילו ליונה הנלכדת ברשת לפתיותה שאין לה לב להבין כשתבא ללקט הגרגירים רשת פרושה שם ללכדה

כן אפרים כשהיו הולכים ושואלים עזר מאשור או ממצרים כי לרעתם ילכו שם בבקשם עזר מהעכו"ם ולא מהאל יתברך אשר בידו הכל וכשיחשבו להעזר בהם יפלו ברשת האל יתברך וזהו שאמר כאשר ילכו אפרש עליהם רשתי

וזכר היונה והוא הדין לשאר העופות אלא יונה לפי שאין לה מרה היא כאלו הולכת בתמימות ולא תרגיש על הרע שימצאנה,

ויונתן תרגם והוו בית ישראל דמן ליונה שריחתא וגו' ופי' בעל הערוך שריחתא מבכה וגורדת פניה,

ודמהו ללשון הערבי שאומר לאשה המבכה ומשרטת פניה שרחה:

מלבי"ם ויהי אפרים כיונה פותה אין לב. לעשות הכל בלא לב ושכל, כי מצרים קראו, אשור הלכו,

אחר שהיו תחת מלכות אשור לא היה להם לקרוא מצרים לעזרה, שזה היה סבת גלותם, שמצא מלך אשור קשר בהושע [בן אלה המלך] אשר שלח מלאכים אל סוא מלך מצרים,

ולכן ויעצרהו בבית כלא ויצר על שומרון ויגל את ישראל אשורה,

והיה בזה עוד סכלות אחרת – שאחר שקרא למצרים, הלך הושע לאשור, שכן משמע ממ"ש מ"ב (י"ז ד') ויעצרהו מלך אשור ויאסרהו בבית כלא ויעל מלך אשור בכל הארץ ויעל שומרון ויצר עליה שלש שנים,

שמשמע שהושע הלך לקראת מלך אשור כעבד ונכנע, ושם עצר אותו ולא נתנו לשוב לשומרון ואז עלה על הארץ,

כי אם היה הושע נשאר בשומרון לא היה יכול לאסרו שהלא הוצרך לצור על שומרון ג' שנים,

וזו סכלות גדולה מאד אחר שידע בנפשו כי מרד בו וישלח מצרימה לא היה לו ללכת לאשור ולהמסר בידו, וז"ש:

 

(יב) כַּאֲשֶׁ֣ר יֵלֵ֗כוּ אֶפְר֤וֹשׂ עֲלֵיהֶם֙ רִשְׁתִּ֔י כְּע֥וֹף הַשָּׁמַ֖יִם אֽוֹרִידֵ֑ם אַיְסִרֵ֕ם כְּשֵׁ֖מַע לַעֲדָתָֽם: (יג) א֤וֹי לָהֶם֙ כִּֽי-נָדְד֣וּ מִמֶּ֔נִּי שֹׁ֥ד לָהֶ֖ם כִּֽי-פָ֣שְׁעוּ בִ֑י וְאָנֹכִ֣י אֶפְדֵּ֔ם וְהֵ֕מָּה דִּבְּר֥וּ עָלַ֖י כְּזָבִֽים:

מלבי"ם כאשר ילכו. במה שהלך לאשור זה היה מה' שעי"ז אפרוש עליהם רשתי כעוף השמים אורידם,

בזה נדמה כעוף השמים שא"א שתשיג אותו יד הציד מגבהי שמים, רק שפורש (עליו) רשת והעוף יורד אל הרשת ונצוד שם,

כן לא היה אפשר שתשיג אותו יד מלך אשור בשומרון עיר בצורה, ונפתה כיונה פותה לרדת ממקומו אל הרשת היינו ללכת אל מלך אשור ושם נלכד ברשת ונאסר בבית כלא, וזה היה בהשגחת ה' שהוליך אותו שולל:

איסירם שיעור הכתובים "כשמע איסירם לעדתם ואנכי אפדם" ר"ל וגם אז היה להם עדיין תקנה אם היו שומעים למוסרי ולתוכחתי,

וז"ש כשמע, ר"ל אני חשבתי, שאם ישמעו מוסר, אז איסירם לעדתם אומר להם בזה דברי מוסר, והיינו שאומר להם שיראו שאוי להם בעבור כי נדדו ממני, כן איסרם במוסרי, ובזה ואנכי אפדם,

כשמע שישמעו את המוסר הזה וישובו אלי עי"ז שישיתו לב מה החטא גורם, עי"ז אפדם מיד מלך אשור,

אבל והמה דברו עלי כזבים הם לא נתיסרו בזה לשמוע מוסר ולא שמו על לב שהרעה באה להם ע"י שנדדו מה',

רק דברו על ה' כזבים להכחיש את ההשגחה והעונש:

מלבי"ם ביאור המילות כשמע. הכ"ף הוא כ"ף הזמן, ובא המקור בדמות שם, ור"ל כשמוע, אז איסירם ואפדם, ומ"ש אוי להם הוא ספור דברי המוסר:

(יג) אוי להם כי נדדו ממני, שוד להם כי פשעו בי. הפשיעה הוא יותר מן הנדידה. הנודד מתרחק לבד, והפושע מורד על פניו, וכן השוד הוא יותר מן אוי, שמ"ש אוי להם הוא מניעת הטובה וזה בעבור שהתרחקו מה' יתרחק מאתם, אבל ע"י שפשעו בו מכה אותם בפעל ואז שוד להם:

רש"י איסירם לשון ייסורין ומנחם פי' ל' קשר ומוסרותיך אנתק (ירמי' ל) אבל דונש פתר ל' ייסורין כמו ויקר' כו) ליסר אתכם ונוסף היו"ד השני באיסירם כאשר נוסף ביישירו ועפעפיך יישירו נגדך (משלי ד) – ל"א כעוף השמים הנלכד ברשת התלויה על כלונסות ולאחר שהם ברשת מורידין הרשת:

 

(יג) א֤וֹי לָהֶם֙ כִּֽי-נָדְד֣וּ מִמֶּ֔נִּי שֹׁ֥ד לָהֶ֖ם כִּֽי-פָ֣שְׁעוּ בִ֑י וְאָנֹכִ֣י אֶפְדֵּ֔ם וְהֵ֕מָּה דִּבְּר֥וּ עָלַ֖י כְּזָבִֽים:

רש"י ואנכי אפדם – אני הייתי חפץ לפדותם מרעה אשר הם בה והם דברו עלי כזבים אמרו אל ירמיה שקר אתה מדבר (שם ירמיה מג) לא שלחך ה' לאמר אל תבואו מצרים:

רד"ק אוי להם כי נדדו ממנימעבודת בית מקדשי לעבוד העגלים וזהו פשע ומרד בי:

ואנכי אפדם – היה בלבי לפדותם מצרותם, אבל הם דברו עלי כזבים, כמו שאמר ויחפאו בני ישראל

שאמרו שאינו יודע ומשגיח במעשיהם אם יעשו טוב אם רע,

לפיכך לא השגחתי עליהם והסתרתי פני מהם והיה לאכול:

(יד) וְלֹֽא-זָעֲק֤וּ אֵלַי֙ בְּלִבָּ֔ם כִּ֥י יְיֵלִ֖ילוּ עַל-מִשְׁכְּבוֹתָ֑ם עַל-דָּגָ֧ן וְתִיר֛וֹשׁ יִתְגּוֹרָ֖רוּ יָס֥וּרוּ בִֽי:

מלבי"ם ולא זעקו אלי בלבם. גם בעת כי יילילו על משכבותם מרוב הצרות הם רק מיללים,

אבל אינם זועקים אל ה' להתפלל לפניו, וגם אם יזעקו אליו אינו בלבם, רק מן השפה ולחוץ,

על דגן ותירוש יתגוררו הם מתגוררים ממקום למקום כדי להשיג דגן ותירוש, [וברד"ק כשיבא בעיר דגן או תירוש למכור יאספו כלם עליו מהרעב אשר בעיר ואף על פי כן יסורו בי וברש"י יש להם מגורות מגורות של דגן לפיכך יסורו וימרדו בי:]

והם יסורו בי ר"ל יסוררו בי כבן סורר ומורה הבלתי שומע בקול אביו והוא זולל וסובא:

מלבי"ם ביאור המילות יתגוררו. כמו האשה אשר אני מתגורר עמה, גרות בארץ אחרת:

יסורו בי. משתתף עם סורר ומורה, וע"כ בא אחריו שימוש הב' שבא אחרי פעל, מרד מרה פשע, ומזה ולא סרו מצות המלך (דה"ב ח' ט"ו), כמו ולא מרו, וכן וסורי בארץ יכתבו (ירמיה י"ז י"ג), ומזה דבר עושק וסרה.

או פי' יסורו בי, ידברו בי סרה, שדבור של גנאי בא אחריו ב' (כמ"ש למעלה אף ב'):

 

(טו) וַאֲנִ֣י יִסַּ֔רְתִּי חִזַּ֖קְתִּי זְרֽוֹעֹתָ֑ם וְאֵלַ֖י יְחַשְּׁבוּ-רָֽע:

רד"ק ואני יסרתי – כשהיה להם הטוב והיו חזקים כנגד אויביהם אני הוא שיסרתי וחזקתי זרועותם

ואלי יחשבו רע כי אמרו כי אינו מאתי רק מקרה הוא להם הטוב או הרע:

יסרתי – כמו מוסר מלכים, מוסרות ערוד, ענין קשירה והקשר הוא חזוק הדבר וי"ת וכמא די אנא מייתי וגו':

מלבי"ם ואני יסרתי. מה שיסרתי את הבן סורר ומורה הלז היה על הכוונה שחשבתי כי בזה חזקתי זרועותם שעי"כ ישובו בתשובה ואחזק את ידם, כמ"ש איסירם לעדתם ואנכי אפדם,

אבל הם אלי יחשבו רע, שחושבים שאני פועל הרעות ולא יחשבו שכוונתי הוא לטובתם:

מלבי"ם ביאור המילות יסרתי חזקתי זרועותם. כמליצה תצייר איבוד כח העם בלשון שבירת הזרוע, את זרוע פרעה שברתי, שבור זרוע רשע,           ואני יסרתי וחזקתי זרועותם בל תשבר לגמרי:

 

(טז) יָשׁ֣וּבוּ | לֹ֣א עָ֗ל הָיוּ֙ כְּקֶ֣שֶׁת רְמִיָּ֔ה יִפְּל֥וּ בַחֶ֛רֶב שָׂרֵיהֶ֖ם מִזַּ֣עַם לְשׁוֹנָ֑ם ז֥וֹ לַעְגָּ֖ם בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם:

תרגום יונתן תָּבוּ לִמְרוֹד מִן אוֹרַיְתָא לָא עַל דְאַבְאֵישִׁית לְהוֹן דָמָן אִינוּן כְּקֶשֶׁת נְכִילָא יִתְקַטְלוּן בְּחַרְבָּא רַבְרְבֵיהוֹן מֵעִמְקוּת לִישַׁנְהוֹן אִלֵין עוֹבָדֵיהוֹן עַד דְאִינוּן בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם:

רד"ק ישובו לא על – הוא קמוץ, כמו הוקם על, לפיכך הוא תאר כמו עליון,

ופירושו כשתבא להם הצרה ישובו לזעוק אל העכו"ם לא אלי שאני עליון על הכל:

היו כקשת רמיה – תאר או שם והוא ענין מרמה, כלומר הקשת המרמה שירמה דורך הקשת שיורה לעבר אחד ויהפוך ידו כרגע לעבר אחר ותולה המרמה בקשת, ואעפ"י שהדורך הוא העושה הרמיה לפי שהוא בעל המעשה ואעפ"י שהוא על יד אחר, כך ישראל פעמים היו שבים לדרך טובה וברגע היו שבים לדרך רעה,

והנה הם הקשת על דרך משל, ונביאי השקר הם הדורך במשל שעל ידם שבים לדרך הרעה,

כי כן ראינו בדבר אליהו אחר שעשה המבחן האמתי אמרו כל העם ה' הוא האלהים ה' הוא האלהים,

וכמעט שבו לעבוד הבעלים והעגלים:

יפלו בחרב שריהם מזעם לשונם – שריהם שמוליכים אותם בדרך רעה ואומרים להם כשיבא עליהם האויב נלך למצרים ונבקש מהם עזר, וזהו זעם לשונם שזועמים האל בדברים האלה ומה יבא להם:

יפלו בחרב – בדרך, וזו ההליכה לעג היא להם בארץ מצרים שלועגים ומתלוצצים כשהם באים לבקש עזר מהם,

וכן אמר בנבואת ישעיה משא בהמות נגב וגו', לביא וליש מהם וגו',

מהם היו אוכלים חיות הרעות ומהם היו נופלים בחרב האויב: זו – בחול"ם וכן ועדתי זו אלמדם, והוא כמו זאת: וברש"י זו לעגם – אשר ילעיגו להם בארץ מצרים למה שבתם אצלנו כדי להביא עלינו פורעניות והלא כתוב לכם לא תוסיפו לראותם עוד (שמות יד):

מלבי"ם ישובו לא על. הם ישובו מן הרשת (הנזכר למעלה 'אפרש עליהם רשתי כעוף השמים אורידם')

אבל העוף הזה אחר שישוב מן הרשת לא ישוב על, לעוף למעלה רק ילך מרשת זו אל רשת אחר,

שכן ברחו מרשת מצרים אל רשת אשור,

היו כקשת רמיה יפלו בחרב שריהם מזעם לשונם,

שיעורו – שריהם היו כקשת רמיה, ור"ל על השרים שהלכו אל מלך אשור והלשינו את הושע בן אלה שמרד בו וששלח מנחה אל סוא מלך מצרים, וחשבו בזה לירות חץ קשתם על הושע,

ומלך אשור צר אח"כ על שומרון והרגם,

ובזה נדמו כקשת רמיה שמי שמורה בו חץ חוזר החץ אל לב המורה, וכן חזרו חצי לשונם אל לבם,

ור"ל שריהם אשר ירו חצים מזעם לשונם בלה"ר שאמרו על מלכם הם עצמם יפלו בחרב ע"י מלך אשור,

וא"כ נדמו כקשת רמיה,

זו לעגם בארץ מצרים כן לעגו עליהם בלעג במצרים, ששם לעגו עליהם שהיו כקשת רמיה:

מלבי"ם ביאור המילות על. למעלה: היו כקשת. המליצה תצייר לשון הרע בחצים וקשת, כמ"ש חץ שחוט לשונם, וידרכו את לשונם קשתם שקר (ירמיה ט'), ושם שריהם נושא המאמר כולו, שריהם היו כקשת:

 

 





 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “ספר הושע פרק יד”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב