הושע

הושע פרק-ח

(א) אֶל-חִכְּךָ֣ שֹׁפָ֔ר כַּנֶּ֖שֶׁר עַל-בֵּ֣ית ה' יַ֚עַן עָבְר֣וּ בְרִיתִ֔י וְעַל-תּוֹרָתִ֖י פָּשָֽׁעוּ:

רד"ק אל חכך שופר – כמו שאמר למעלה תקעו שופר בגבעה, וכשמדבר אל העם ידבר פעם בלשון יחיד פעם בלשון רבים,

אמר שים אל חכך שופר כי הנה האויב שידאה כנשר על בית ה' [כן פרש"י ג"כ], כלומר יבא על כל הארץ וגם על בית ה' להחריבו יען עברו בריתי והם נטשוהו תחלה גם אני אטשנו ואניחנו ביד זרים,

וסמך שופר אל החך והשופר יניחנו אל הפה? לפי שהקול עובר דרך החך אחר שיצא מהגרון וי"ת נביא בחיכך אכלי וגו':

מלבי"ם אל חכך שופר. ה' אומר אל הנביא שיתן שופר אל חכו וימהר לפרוח כנשר ולעמוד על בית ה' ושם יתקע בשופר, כי על דבר גדול והודעה רבה היו תוקעים בשופר בבית ה'

וצוהו שיעמוד על הבית בגובה, שישמעו בכל קצוי ארץ את קול השופר, יתקע בשופר ויודיע שכל הרעה באה להם יען שעברו בריתי ועל שפשעו בתורתי,

וגם צוה לתקוע בבית ה' כדי שישמעו יהודה ג"כ וישובו אל ה' בימי חזקיהו,

שבא מלך אשור גם עליהם וה' מהר כנשר להציל קינו, כמ"ש כצפרים עפות כן יגן ה' על ירושלים (ישעיה ל"א):

מלבי"ם ביאור המילות ועל. מלת הסבה כמן יען, כי הפשיעה נקשר תמיד עם ב':

 

(ב) לִ֖י יִזְעָ֑קוּ אֱלֹהַ֥י יְֽדַעֲנ֖וּךָ יִשְׂרָאֵֽל:

רש"י לי יזעקו – כשתבוא עליהם הרעה [כת' יונתן]:

אלהי ידענוך – הלא עַמך אנחנו, וסרסוהו ודרשוהו: לי יזעקו ישראל אלהי ידענוך

ואני לא אשמע להם כי זנח ישראל טוב לפיכך אויב ירדפו:

רד"ק לי יזעקו – היה להם לישראל לצעוק אלי בעת צרתם לאמר:

אלהי ידענוך – כלומר ידענו שאין מושיע בלתך וישראל המאוחר דינו להיות מוקדם אחר לי יזעקו וכמוהו רבים במקרא המאוחר מוקדם כמו מקום שם קבר יחד אנכי עד אעבור והדומים להם כמו שכתבנו בספר מכלול בחלק הדקדוק ממנו:

מלבי"ם לי יזעקו. נגד מ"ש ולא זעקו אלי בלבם, אמור להם שיזעקו אלי ישראל, ויאמרו אלהי ידענוך,

אנחנו יודעים אותך שהרעה באה מאתך בהשגחה לעונש על שפשענו בך:

מלבי"ם ביאור המילות ישראל. הוא נושא המאמר, שכן דרך החוזה הזה (כנ"ל ד' י"ח):

 

(ג) זָנַ֥ח יִשְׂרָאֵ֖ל ט֑וֹב אוֹיֵ֖ב יִרְדְּֽפוֹ:

מלבי"ם זנח. כ"ז יאמרו בזעקתם, ידענו שע"י שזנח ישראל טוב, לכן ירדוף האויב אותו, ואין זה מקרה רק עונש מה':

 

(ד) הֵ֤ם הִמְלִיכוּ֙ וְלֹ֣א מִמֶּ֔נִּי הֵשִׂ֖ירוּ וְלֹ֣א יָדָ֑עְתִּי כַּסְפָּ֣ם וּזְהָבָ֗ם עָשׂ֤וּ לָהֶם֙ עֲצַבִּ֔ים לְמַ֖עַן יִכָּרֵֽת:

רד"ק הם המליכו – המליכו ירבעם [כ"פ גם הראב"ע] ולא שאלו את פי ה' ואף על פי שמלכות ירבעם מהאל ית' היתה כמו שאמר לו אחיה השילוני הם בעת שהמליכוהו לא שאלו את פי ה'

ואחיה הנביא לא אמר להם להמליכו אלא אמר לירבעם מה שיהיה לו,

ועוד כיון שראו שמנעם מלעלות לירושלים לפני ה' ועשה להם העגלים היה להם להסירו מהמלוכה

כי אחיה הנביא בתנאי אמר לו דבר המלוכה אם תעשה הישר בעיני השם

וכן מלכי ישראל האחרים לא היו ממליכים אותם על פי ה' זולתי יהוא בן נמשי:

השירו ולא ידעתי – שמו שרים ומנהיגים עליהם [כ"פ רש"י ות"י] ולא מדעתי כי הם היו מכשילים אותם וסומכים ידי מרעים:

כספם וזהבם – כמו שאמר בראש הספר וכסף הרבתי לה וזהב עשו לבעל:

למען יכרת – למען יכרת שמם ויגלו מארצם או יכרת הכסף והזהב מהם

מדה כנגד מדה הם שמוהו לעכו"ם יכרת מהם:

מלבי"ם הם המליכו ולא ממני. המלכים שבחרו הם המליכו אותם מעצמם ולא ע"י נביא ע"פ ה',

ואח"כ השׂירושהסירו אותם מן המלכות, ולא ידעתי, כי גם זה היה נגד רצון ה',

וכפי הנראה שני מלכים הוסרו מן המלוכה ע"י שלא החזיקו בעבודת העגלים, והוא שלום בן יבש, שלא כתב בו ויעש הרע בעיני ה' כמו שכתוב בכל מלכי ישראל, שגם בזמרי שלא מלך רק שבעה ימים כתיב וימת על חטאתו אשר חטא ללכת בדרך ירבעם, וכ"ש שהיה לו לכתוב זאת בשלום שמלך ירח ימים,

ומבואר שהוא לא הלך בדרך ירבעם, והיה נמצא כת בישראל שהחזיקו בידו בזה,

וכת מתנגדת שרצו לחזק עבודת העגלים והם אשר תמכו ידי מנחם בן גדי, שעלה עליו וימיתהו,

ולכן הוצרך מנחם לתת אלף ככר כסף לפול מלך אשור להחזיק הממלכה בידו,

כי הכת שהיו עם שלום [ועזרוהו] לבטל את העגלים, היו מתנגדים לו [למנחם],

וכן הושע בן אלה כתוב בו ויעש הרע בעיני ה' רק לא כמלכי ישראל אשר היו לפניו, מבואר שלא עבד את העגלים,

וכן אמרו חז"ל שבטל את השומרים שהושיב ירבעם על הדרך שלא יעלו ישראל לרגל,

והכת שנטו אחרי חטאת ירבעם חלקו עליו מפני זה והלשינוהו למלך אשור ויעצרהו בבית כלא,

נמצא הסרת שני מלכים האלה היה שלא בידיעת ה' ר"ל נגד רצונו.

כספם וזהבם עשו להם עצבים – שבעוד שהחזיקו המלכים בעבודת העגלים היו המלכים עושים העצבים מאוצר המלכות, ובעת שמלך שלום בן יבש והושע בן אלה שלא תמכו בעבודת העגלים והעצבים,

אז העם עשו להם עצבים מכספם ומזהבם, למען יכרת המלך שהמליכו תחלה,

שעשו עצבים לחזק הקשר של מחזיקי ביד עבודת העגלים אשר התקשרו להכרית את המלך:

מלבי"ם ביאור המילות השירו. חד מן מלין דכתיבין שי"ן וקרי סמ"ך ונמסר במסורה:

יכרת. מוסב על המלך שהמליכו, או מוסב למטה למען יכרת מי שזנח עגלך:

 

(ה) זָנַח֙ עֶגְלֵ֣ךְ שֹֽׁמְר֔וֹן חָרָ֥ה אַפִּ֖י בָּ֑ם עַד-מָתַ֕י לֹ֥א יוּכְל֖וּ נִקָּיֹֽן:

רש"י זנח – הקדוש ברוך הוא אתכם בני שומרון בעון עגלים שבבית אל שמלכי שומרון עובדים שם:

עד מתי לא יוכלו – להפנות לבם להנקות מאותו טינוף:

רד"ק זנח עגלך שמרון – אף על פי שהעגל לא היה בשמרון כי אם בבית אל, לפי שראש הממלכה למלכי ישראל היה שמרון מאחאב ואילך, והמלכים הם היו המחזיקים בעבודת העגלים,

כמו שאמר בכל אחד מהם וילך בחטאת ירבעם לא סר מחטאת ירבעם לפיכך סמך העגל אל שמרון

וכן אמר שובבים יהיה עגל שמרון ופי' זנח הרחיק כמו זנח ה' מזבחו

אמר [זנח עגלך] את שמרון – הרחיק אותך עגלך כלומר שבעבורו רחקת מארצך ור"ל שמרון אנשי שמרון

או יהיה זנח פעל עומד ופי' רחק כמו ותזנח משלום נפשי אמר את שמרון רחק עגלך ממך כי גלה כי מלך אשור כשלכד שמרון וערי ישראל שבר את העגלים ולקח הזהב:

חרה אפי בם – בשני העגלים                 או פי' בם בישראל העובדים אותם:

עד מתי לא יוכלו נקיון – עד מתי לא יוכלו להיות נקיים מזה העון כלומר עד מתי יאריך הזמן שלא יוכלו להיות נקיים:

מלבי"ם זנח עגלך שמרון. ר"ל למען יכרת המלך אשר זנח את עגלך, אשר עזב את העגל של שומרון ולא רצה לעבוד אותו, חרה אפי בם,

ר"ל הנה עד עתה שנעשו העגלים בפקודת המלכים, היה עיקר החרון על המלכים,

אבל עתה שהמלך זנח את העגל והעם עשו אותו מכספם, מעתה החרון אף יהיה בם בהעם,

כי עד מתי לא יוכלו נקיון, עד מתי יהיה חטא זה של העגלים אצלם ולא יוכלו להנקות מחטא זה,

הלא עתה אינם מוכרחים לעבוד את העגלים ויש להם חפשיות לעבוד את ה':

 

(ו) כִּ֤י מִיִּשְׂרָאֵל֙ וְה֔וּא חָרָ֣שׁ עָשָׂ֔הוּ וְלֹ֥א אֱלֹהִ֖ים ה֑וּא כִּֽי-שְׁבָבִ֣ים יִֽהְיֶ֔ה עֵ֖גֶל שֹׁמְרֽוֹן:

תרגום יונתן אֲרֵי מִיִשְׂרָאֵל הוּא נַבֵּי אוּמָן הוּא עָבְדֵיהּ דַחֲלָא דְלֵית בָּהּ צְרוֹךְ הוּא אֲרֵי לְנִסְרֵי לְיָחִין יְהֵי עֶגְלָא דְשֹׁמְרוֹן:

רש"י כי מישראל והוא – מכספם וזהבם של כל אחד ואחד הוא גבוי והחרש עשהו והוי"ו של והוא נופל ויש הרבה וי"ו דומין לו (יחזקאל מו) בצאתו וגבאיו ולא ירפאו

אף כאן כי מישראל הזמנתו והכנתו והוא נעשה ויש לישב הוי"ו הזאת כן כי מישראל והוא אף העגל הזה מאתם בא כמות העגל הראשון:

שבבים – לנסרי לווחין ולשון ארמית הוא שיבא מכשורא (סנהדרין ז):

רד"ק כי מישראל – זה העגל מישראל היה כלומר לא למדו עבודה זו מהעכו"ם כמו שאר עכו"ם שלמדו מהם

אלא מישראל עצמם יצא מן העגל שעשו במדבר כמו שפירשנו בספר מלכים:

והוא חרש עשהו – והוא העגל,

אמר – אל תחשבו כי אלהים הוא ויש בו כח, כי חרש עשהו, ואיך יהיה למעשה יכולת על העושה אותו?:

כי שבבים יהיה עגל שמרון – עתה תראו אם יש בו יכולת להציל העובדים אותו, כי אפי' א"ע לא יוכל להציל:

כי שבבים – כמו שברים כלומר שישברו אותו וישאו אותו לפועלם הזהב לא לתועלת שיש בו בעודו בצורת עגל:

שבבים – כמו שברים וחתיכות כמו שיבא מכשורא בדברי רז"ל וכן אמרו וישב משה את דברי העם אל ה' דברים שמשבבין לבו של אדם כלומר שמשברין וי"ת ארי לנסרי לוחין:

מלבי"ם כי מישראל. ר"ל הנה עד עתה לא היה העגל נעשה מכסף העם רק בכסף המלך, ולא הם עשו אותו רק המלך, אבל עתה הלא הוא מישראל שהם נתנו הכסף לזה כמ"ש כספם וזהבם עשו להם עצבים,

והוא חרש עשהו וישראל הוא ג"כ האומן שעשה את העגל, לא המלך

ושיעור הכתוב כי עגל שומרון מישראל והוא חרש עשהו ולא אלהים הוא כי שבבים יהיה,

ר"ל ואינם עובדים אותו מצד שהוא אלהים רק מצד ששבבים יהיה,

שישראל רוצים להיות שובבים ובהפקירא ניחא להו שלכן עושים את העגלים

שזה היה אצלם אות ההפקרות ופריקת עול תורה ומצות ולהיות שובבים לעשות ככל חפץ לבם,

לכן עשו את העגלים אשר יודעים בעצמם שלא אלהים המה:

מלבי"ם ביאור המילות עגל שומרון. הוא נושא כל המאמר, וכן דרך החוזה הזה במליצותיו להעמיד את הנושא בסוף (כנ"ל ד' י"ח), ופי' כי עגל שומרון הוא מישראל, והוא ישראל חרש (אשר) עשהו.

וכינוי יהיה מוסב על ישראל, ישראל יהיו שבבים, ר"ל בנים שבבים ופראים במעשיהם:

(ז) כִּ֛י ר֥וּחַ יִזְרָ֖עוּ וְסוּפָ֣תָה יִקְצֹ֑רוּ קָמָ֣ה אֵֽין-ל֗וֹ צֶ֚מַח בְּלִ֣י יַֽעֲשֶׂה-קֶּ֔מַח אוּלַ֣י יַֽעֲשֶׂ֔ה זָרִ֖ים יִבְלָעֻֽהוּ:

מלבי"ם כי רוח יזרעו. ולכן קבלו גמול כמעשה ידיהם, כמו שזרעו רוח כן יקצרו סופה שהוא גדול מרוח,

קמה אין לו – מן הזרע שזרעו לא יהיה לו קמה, היינו שלא ישאו פרי עמלם,

ובכ"ז צמח בלי יעשה קמח זרים יבלעוהו אולי יעשה,

ר"ל גם דבר שמתחיל לצמוח מעמלם הגם שאינו עתיד לעשות קמח לעולם כי הוא צמח דק שדוף קדים,

בכל זה זרים יבלעוהו וישחיתוהו תיכף מפני הספק שיסתפקו אולי יעשה קמח אחר שיגדל,

לכן לא יניחוהו שיגדל כלל ויבלעוהו תיכף עודנו באבו, ומפרש הנמשל:

מלבי"ם ביאור המילות סופתה. גדול מרוח כמ"ש בכ"מ, ומלת לו על הקציר שיקצרו: בל יעשה. נעלם מלת אשר, צמח אשר בל יעשה קמח. יבלעוהו, מפני הספק שיש בלבם אולי יעשה:

 

(ח) נִבְלַ֖ע יִשְׂרָאֵ֑ל עַתָּה֙ הָי֣וּ בַגּוֹיִ֔ם כִּכְלִ֖י אֵֽין-חֵ֥פֶץ בּֽוֹ:

רד"ק נבלע – שיבלעוהו העכו"ם ואכלו כל טובו:

עתה היו בגויםבעיני הגוים שילכו לבקש עזר מהם והם נבזים בעיניהם וחשבום הגוים ככלי אין חפץ בו שמשליכין אותו כמו שאמר למעלה "זו לעגם בארץ מצרים"                 או פירוש היו בגוים שהלכו בגלות:

מלבי"ם נבלע. כי כן נבלע ישראל שזרים בלעוהו, הגם שעתה היו בגוים ככלי אין חפץ בו והוא צמח בלי יעשה קמח, בכ"ז בלעוהו מצד שאולי יעשה קמח לעתיד:

 

(ט) כִּֽי-הֵ֙מָּה֙ עָל֣וּ אַשּׁ֔וּר פֶּ֖רֶא בּוֹדֵ֣ד ל֑וֹ אֶפְרַ֖יִם הִתְנ֥וּ אֲהָבִֽים:

רש"י פרא בודד לו – נעשו כפרא שהולך בודד לעצמו שואף רוח ממקום למקום לנוד:

התנו אהבים – י"ת לשון תנים כמו ערוד זה שהולך במדברות שאפו רוח כתנים לקנות להם אוהבים נואפי' זרים התנו אידגרוניו"ט בלע"ז ויש לפרש לשון אתנן:

מלבי"ם כי. מבאר מה היה הסיבה לזה [שנבלע ונהיה ככלי אין חפץ בו], שזה היה מפני שהם השתעבדו למלכי אשור ואח"ז בגדו בברית ושלחו מלאכים אל סוא מלך מצרים להתקשר עמהם נגד אשור וזה העלה עליהם חמת מלך אשור (כנ"ל ז' י"א),

וז"ש כי המה עלו לאשור, וקבלו עליהם את מלכותו, ואח"ז אפרים התנו אהבים, אח"ז נתן אתנן למלך מצרים,

כזונה שיש לה בעל והיא נותנת אתנן לזונים אחרים לבקש מהם אהבה לעזוב את אישה ולמרוד בו.

ואמר פרא בודד לו ר"ל גם פרא למוד מדבר שיוצא ומתרחק ממקומו,

כמ"ש (ירמיה ב') פרא למוד מדבר באות נפשה שאפה רוח,

בכ"ז הגם שינוע ממקומו דרכו ללכת בודד והוא שונא האהבה והחברה להיות לו רעים רבים,

לא כן אפרים שנדמה לפרא במעשיו וכמוהו אהב לנוע ממקומו, הם בקשו רעים רבים ונתנו אתנן לבקש אהבים:

מלבי"ם ביאור המילות התנו. מלשון אתנן (כנ"ל ב' י"ד), וכן גם כי יתנו בגוים, ושם אהבים ברבים בא על אהבת המשכב, אילת אהבים, נתעלסה באהבים:

 

(י) גַּ֛ם כִּֽי-יִתְנ֥וּ בַגּוֹיִ֖ם עַתָּ֣ה אֲקַבְּצֵ֑ם וַיָּחֵ֣לּוּ מְּעָ֔ט מִמַּשָּׂ֖א מֶ֥לֶךְ שָׂרִֽים:

מלבי"ם גם. ובכ"ז הגם כי עתה יתנו בגוים, הגם שיתנו אתנן אל הגוים לבקש מהם אהבה וכריתת ברית,

בכל זה עדיין יש תקוה שעתה אקבצם ממקומות אשר נדחו שמה ואשיב שבותם,

אם ויחלו מלך שרים מעט ממשא, אם המלך והשרים שלהם יחלו* ויחרדו מעט,

מדברי המשא שנשאו עליהם הנביאים משא ונבואת פורעניות,

אם יחלו מעט מדברי הנביאים וישובו אל ה' אקבצם גם עתה:

מלבי"ם ביאור המילות ויחלו. מענין חיל וחלחלה, אם היו חלים ופוחדים ממשא של הנביא, כמו משא דבר ה', ושם מלך שרים הוא נושא המאמר, אם מלך ושרים יחלו ממשא דבר ה' (שכן דרך מליצת החוזה הזה להעמיד נושא המאמר לבסוף כנ"ל פסוק ו'). וא"ו ויחלו הוא וא"ו התנאי:

 

(יא) כִּֽי-הִרְבָּ֥ה אֶפְרַ֛יִם מִזְבְּחֹ֖ת לַחֲטֹ֑א הָיוּ-ל֥וֹ מִזְבְּח֖וֹת לַחֲטֹֽא:

מלבי"ם כי. אבל הם לא חלו ממשא דבר ה', כי הרבה לו אפרים מזבחות לחטא,

במה שהתנו בגוים לא נתנו להם אתנן לכריתת ברית מדיני לבד, כי גם השתתפו עמהם לעבוד את אליליהם וירבו למו מזבחות להקריב עליהם לעצבי הגוים,

היו לו מזבחות לחטא לדעת אפרים המזבחות שמרבה לע"ז אינם חטא,

רק המזבחות שהיו לו מתחלה לשמים, הם אצלו מזבחות לחטא,             ומפרש מי הם המזבחות שהיו לו תחלה:

 

(יב) (אכתוב)-אֶ֨כְתָּב-ל֔וֹ (רבו) רֻבֵּ֖י תּֽוֹרָתִ֑י כְּמוֹ-זָ֖ר נֶחְשָֽׁבוּ:

רש"י אכתוב לו – אני תמיד מוכיחו על ידי נביאי וכותב לו רובי תורתי [רד"ק שהנביאים שאני שולח להם יזהירום על דברי התורה] והם כמו זר נחשבו:

מלבי"ם אכתב לו רבי תורתי. המזבחות שכתבתי לו בתורתי שהם המזבחות שנעשו להקריב עליהם קרבנות לשמים, שהוא מזבח שבמקדש שנעשה כפי התורה, המזבחות האלה כמו זר נחשבו אצלם,

שמי שעלה להקריב במזבח שבמקדש היה נהרג, וכן מי שעשה מזבח להעלות עליו לשמים היה נחשב לו לחטא

והיו הורגים אותו, כי היו אומרים שהמזבחות שהיו להם מקודם לשמים היה לחטא בעיניהם:

 

(יג) זִבְחֵ֣י הַבְהָבַ֗י יִזְבְּח֤וּ בָשָׂר֙ וַיֹּאכֵ֔לוּ ה' לֹ֣א רָצָ֑ם עַתָּ֞ה יִזְכֹּ֤ר עֲוֹנָם֙ וְיִפְקֹ֣ד חַטֹּאותָ֔ם הֵ֖מָּה מִצְרַ֥יִם יָשֽׁוּבוּ:

מלבי"ם זבחי הבהבי. העולות שהוקדשו לשמים להביאם כליל על הלהב,

הם יוציאו אותם לחולין ויזבחו בשר ויאכלו, יעשו מהם זבחי חול ויאכלו את הבשר,

באמרם כי ה' לא רצם שאין ה' רוצה בקרבנות, כי לדעתם ה' לא ישגיח על מעשה בני אדם אף כי לקבל מהם קרבנות, וע"כ יקריבו לבעלים ולכוכבי השמים וכסיליהם, והקרבן המובא לה' נחשב להם לחטאת,

וכ"ז באר מ"ש כי לא חלו ממשא דברי הנביאים,

ולא זאת לבד כי גם עתה אשר יזכר עונם ויפקד חטאתם והעניש אותם ע"י מלך אשור,

בכ"ז לא חלו מעונשי ה' לשוב אליו רק המה מצרים ישובו, הלכו למצרים ונדמה כאילו שבים למצרים

ר"ל כאילו לא גאלם ה' להיות לו לעם רק ישובו לאשר היו בתחלה במצרים עכו"ם ולא קבלו תורה ומצוה:

וברד"ק פירש עתה יזכור – עתה בקרוב יזכור עונם כשישובו מצרים עם יוחנן בן קרח ויעברו על דברי

אז אפקוד עונם יותר על אשר פקדתי בחרבן הארץ ובגלותם

כמו שאמר בירמיהו ותמו כל בארץ מצרים יפלו בחרב וברעב יתמו מקטן ועד גדול בחרב וברעב ימותו:

מלבי"ם ביאור המילות הבהבי. מענין להב, ונפל הלמ"ד כמו קח לקח, וכן לעלוקה שתי בנות הב הב, וכפל עי"ן ולמ"ד הפעל כמו אדמדם ירקרק ודומיהן, ר"ל העולות הנתונים ללהב אש: יזכר עונם. יפקד חטאתם התבאר בירמיה (י"ד ט'):

 

(יד) וַיִּשְׁכַּ֨ח יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת-עֹשֵׂ֗הוּ וַיִּ֙בֶן֙ הֵֽיכָל֔וֹת וִֽיהוּדָ֕ה הִרְבָּ֖ה עָרִ֣ים בְּצֻר֑וֹת וְשִׁלַּחְתִּי-אֵ֣שׁ בְּעָרָ֔יו וְאָכְלָ֖ה אַרְמְנֹתֶֽיהָ:

רד"ק וישכח ישראל את עושהו – כמו הוא עשך כלומר גדלך וכן אשר עשה את משה ואת אהרן,

אמר כי ישראל שכח מי שגדל אותו והרבה אותו ויבן היכלות לעבוד בהם עכו"ם וכת"י ובנא היכלא לטעותא

ויתכן לפרש ויבן היכלות להשגב בהם מפני האויב כמו שאמר ויהודה הרבה ערים בצורות כלומר שכחו אל מושיעם ובטחו בהיכליהם ומבצריהם

ולא יועילום כי אני אשלח אש בעריו כלומר שיבא עליהם האויב ברצוני שישרוף עריו וארמנותיו באש

כמו שכתוב וישרוף את בית ה' ואת בית המלך ואת כל בית גדול שרף באש,

וכן עשה בערי יהודה וכן אמר בנבואת ישעיה עריכם שרופות אש

או יהיה פי' האש החרבן שיהיה גדול כאלו הערים והארמונות שרופות באש:

מלבי"ם וישכח ישראל את עשהו. ושם במצרים שכח את ה' שעשה אותו לו לעם,

ויבן היכלות, כמו המצרים שהיו בונים לכל כוכב היכל מיוחד לעבוד שם עבודת הכוכב ההוא כנודע,

ויהודה הגם שעובד את ה' בבהמ"ק הרבה ערים בצורות ויבטח בחוזק מבצריו ולא בטח בה',

ולכן ושלחתי אש בעריו וכו':

מלבי"ם ביאור המילות בעריו. בכל עיר ועיר, לכן אמר ארמנותיה של כל עיר:

 

תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת שקלים פרק ה הלכה ד

רבי חמא בר חנינה ורבי הושעיא רבה הוו מטיילין באילין כנישתא דלוד אמר ר' חמא בר חנינה לר' הושעיא כמה ממון [דף כד עמוד א] שיקעו אבותי כאן! אמר ליה כמה נפשות שיקעו אבותיך כאן! לא הוה אית בני נש דילעון באורייתא??!!

 

רבי אבון עבד אילין תרעייה דסדרא רבא אתא ר' מנא לגביה א"ל חמי מאי עבדית?! א"ל [הושע ח יד] וישכח ישראל את עושהו ויבן היכלות לא הוה בני נש דילעון באורייתא!!??:

קרבן העדה מסכת שקלים פרק ה

הוון מטיילין. בבתי כנסיות שבלוד:

כמה ממון [דף כד עמוד א] שיקעו אבותי בכאן. שהם בנו בתי כנסיות אלה משלהם:

כמה נפשות שיקעו בבנין הזה. וכי לא היו בני אדם שיעסקו בתורה והיה ראוי להוציא ממון זה עליהם לפרנסתם ונראה שהיה ידוע לר' הושעיא שהיו עניים בני תורה בזמן ההוא שביטלו תורתם מדוחק הפרנסה והיה ראוי לאבותיו של ר' חמא לפרנסם ולא יקפידו על הציור של בנין בה"כ:

עבד. אלו הפתחים של בהמ"ד הגדול:

חמי מה דעבדית. היה משבח עצמו ראה מה שעשיתי:

 

 


 

 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “ספר הושע פרק יד”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב