הושע פרק-ט

(א) אַל-תִּשְׂמַ֨ח יִשְׂרָאֵ֤ל | אֶל-גִּיל֙ כָּֽעַמִּ֔ים כִּ֥י זָנִ֖יתָ מֵעַ֣ל אֱלֹהֶ֑יךָ אָהַ֣בְתָּ אֶתְנָ֔ן עַ֖ל כָּל-גָּרְנ֥וֹת דָּגָֽן:

מלבי"ם אל תשמח ישראל. אתה ישראל, לא תוכל לשמוח אל גיל כיתר עמים,

כי העמים הם נתונים תחת המערכה כמ"ש אשר חלק ה' אלהיך לכל העמים,

ובעת שהמזל מצליח להם והמערכה טובה הם שמחים,

אבל אינך תחת כוכבי השמים וכסיליהם, כי את(ה) מאורשה לה' כמ"ש בועליך עושיך ה' צבאות שמו,

וכשתסור מהשגחתו לעבוד אלהים אחרים את דומה כזונה מתחת אישה, וז"ש כי זנית מעל אלהיך,

אהבת אתנן – את דומה כזונה שאוהבת אתנן ועי"כ היא סובבת על כל גרנות דגן לזנות שם ולקחת אתנן,

כן אתה סובב מגוי אל גוי למצוא שם מחיתך:

מלבי"ם ביאור המילות אל תשמח אל גיל. גיל הוא בדבר טובה המתחדש כמו הצלחה, מציאה, בשורה טובה,

והשמחה התמידית ע"ז בא בפעל שמח, וכן (איוב ג') השמחים אלי גיל:

 

(ב) גֹּ֥רֶן וָיֶ֖קֶב לֹ֣א יִרְעֵ֑ם וְתִיר֖וֹשׁ יְכַ֥חֶשׁ בָּֽהּ:

מלבי"ם גורן. כי גורן ויקב שהיה להם בארצם שהם המזונות שפסק לה בעלה בעת הנשואין,

לא ירעם, לא ימצאו מזונותיהם מגרן של ארצם, [רד"ק גורן ויקב לא ירעם – כיון שאינם מכירים כי אני הנותן להם הדגן והתירוש ומניחים עבודתי ועובדים אלהים אחרים].

ותירוש יכחש בה בארץ (הנזכר למטה) שלא ימצא עוד שם דגן ותירוש כמקדם, כי:

מלבי"ם ביאור המילות יכחש בה. כינוי בה על היקב, או על הארץ שבפסוק שאח"ז וע"פ המסורה ב' כתובים בה וסבירים בם, בא הכינוי על העם:

 

(ג) לֹ֥א יֵשְׁב֖וּ בְּאֶ֣רֶץ ה' וְשָׁ֤ב אֶפְרַ֙יִם֙ מִצְרַ֔יִם וּבְאַשּׁ֖וּר טָמֵ֥א יֹאכֵֽלוּ:

רש"י לא ישבו בארץ ה' – לא יתעכבו בארצם:

מלבי"ם לא ישבו בארץ ה'. כי יגלו מן הארץ ע"י עונותיהם והארץ תשאה שממה,

ועי"כ ושב אפרים מצרים להתישב שם,      ובאשור – שלשם יגלו יאכלו את לחמם טמא בגוים,

והנה היין היה מתברך בזכות היושבים בארץ ועתה תירוש יכחש בארץ כי לא ישבו בארצם,

ועוד היה היין מתברך בשביל הנסכים שהיו מקריבים כמ"ש חז"ל, וגם זה לא יהיה עוד, כי:

 

(ד) לֹא-יִסְּכ֨וּ לַה' | יַיִן֮ וְלֹ֣א יֶֽעֶרְבוּ-לוֹ֒ זִבְחֵיהֶ֗ם כְּלֶ֤חֶם אוֹנִים֙ לָהֶ֔ם כָּל-אֹכְלָ֖יו יִטַמָּ֑אוּ כִּֽי-לַחְמָ֣ם לְנַפְשָׁ֔ם לֹ֥א יָב֖וֹא בֵּ֥ית ה':

מלבי"ם לא יסכו לה' יין. ולא לבד שלא יביאו נסכים שהנסכים הם טפלים אל הזבח, כי גם לא יערבו לו זבחיהם,

שלא יקבל מהם גם זבחים,

שהזבחים היו נקראים לחם ה', כמ"ש כי את אשי ה' לחם אלהיהם הם מקריבים והיו קדש,

אבל זבחיהם לא יקראו לחם ה', כי הם כלחם אונים להם, הם דומים כלחם שאוכלים האוננים על מתיהם שאוכלים סעודת הבראה משל אחרים,

וכן השלמים שיאכלו לא יהיו שלמי שמחה רק סעודת הבראה,

ותחת אשר לחם אוננים יטמא ע"י האונן שהוא טמא לנפש ומטמא את הלחם, לחם של הזבחים שלהם כל אוכליו יטמאו הלחם יטַמֵא את האוכלים אותו, [רש"י כלחם אונים – כלחם גזילה הבא ע"י כח ואונים]:

כי לחמם לנפשם – כי הוא הלחם שאוכלים על נפשם המתה,

שנפשם מתה בגופם והם אוכלים הזבח לחם הבראה על מיתת עצמם, וע"כ 'לא יבא בית ה" כי לחם טמא הוא:

מלבי"ם ביאור המילות כלחם אונים. כמו לא אכלתי באוני ממנו, לחם אוננים:

לחמם לנפשם, לנפש מת. כמו כל טמא לנפש, לנפש, לא יטמא:

 

(ה) מַֽה-תַּעֲשׂ֖וּ לְי֣וֹם מוֹעֵ֑ד וּלְי֖וֹם חַג-ה':

רד"ק [וכן פרש"י] מה תעשו ליום מועד – יום החרבן יקרא יום מועד וחג על דרך קול נתנו בבית ה' כיום מועד

ויום החרבן הוא מועד וחג השם כי השם יתברך קרא האויבים לבא יחדיו לבית השם להחריבו

ולשפוך דם בני ישראל כדם זבחים כמו שאמר בנבואת ישעיה והיתם לי כאריאל:

מלבי"ם מה תעשו. מוסב עמ"ש אל תשמח ישראל אל גיל כעמים,

ואיך תרצו לשמוח ביום מועד שהאומות היו שמחים בימי מועדיהם בעת קציר שעורים וחטים ובעת האסיף,

ואתם איך תשמחו אל גיל אחר שדגן ויקב לא ירעם [לא ימצאו מזונות מהם],

וכן מה תעשו ליום חג ה' – שבימי החג היו מקריבים זבחים ומנסכים יין

ואחר שבטלו הזבחים והנסכים במה תחוגו את חג ה'?:

מלבי"ם ביאור המילות יום מועד יום חג ה'. כבר בארתי (ב' י"ג) כי החג פורט הימים שמרבים להביא בם שלמי חגיגה,

ומועד הם כל ימים הקבועים, וכולל מועדי השמחה שהיו עושים על חקות קציר, כמו במועד הקציר והאסיף:

 

(ו) כִּֽי-הִנֵּ֤ה הָֽלְכוּ֙ מִשֹּׁ֔ד מִצְרַ֥יִם תְּקַבְּצֵ֖ם מֹ֣ף תְּקַבְּרֵ֑ם מַחְמַ֣ד לְכַסְפָּ֗ם קִמּוֹשׂ֙ יִֽירָשֵׁ֔ם ח֖וֹחַ בְּאָהֳלֵיהֶֽם:

רד"ק כי הנה הלכו משוד – כי הנה הלכו מכובד הרעב למצרים, וליום החרבן מה יעשו ואנה ינוסו לעזרה:

שוד – הוא הרעב כמו השוד והשבר ופירוש הרעב והחרב תקבצם:

מוף תקברם – כי שם ימותו ההולכים שם בחרב ורעב:

מוף – כמו נוף וכן כמהם וכמהן:

מחמד לכספם – בתי חמדתם שהיו אוצרות כספם:

קימוש יירשם – כלומר ירש אותם הקמוש שיהיה שם תמורת הכסף כשיחרבו הבתים יצמחו בהם הקוצים:

קימוש וחוח – הם מיני קוצים וי"ת מיני חיות קרסולין חתולין:

מלבי"ם כי הנה הלכו משוד. לעומת מ"ש ושב אפרים מצרים, וישראל היו חושבים שהם שבים לארץ מולדתם

כי האומה בראשיתה נולדה במצרים, ודומה בעיניהם כמי ששב אל ארץ מולדתו ששם ינק משדי אמו,

והוא שב אל שדי אמו ואל חדר הורתו,

ועפ"ז אומר הנביא כי הוא דמיון כוזב, כי באמת א"י הוא שדי אמם, שם ינקו דבש וחלב והיא ארץ הורתם,

כמ"ש על שדים סופדים (ישעיה ל"ג), ועתה שגלו מארצם הנה הלכו משוד [משדי] אמם,

ודומים כמי שהולך מארץ מולדתו אל ארץ קבורתו, כי למצרים הם הולכים למות ולהקבר שם,

כי מצרים תקבצם כדי שמוף תקברם כי שם תהיה קבורתם, ומי יהיה היורש את נחלתם ואת עשרם,

אמר המקום שהיה מחמד לכספם קימוש יירשם וחוח הוא יהיה השוכן באהליהם אשר ישארו שממה:

מלבי"ם ביאור המילות משד. מענין שדים, כמו ושוד מלכים תינקי: קימוש וחוח. מיני קוצים:

 

(ז) בָּ֣אוּ | יְמֵ֣י הַפְּקֻדָּ֗ה בָּ֚אוּ יְמֵ֣י הַשִׁלֻּ֔ם יֵדְע֖וּ יִשְׂרָאֵ֑ל אֱוִ֣יל הַנָּבִ֗יא מְשֻׁגָּע֙ אִ֣ישׁ הָר֔וּחַ עַ֚ל רֹ֣ב עֲוֹנְךָ֔ וְרַבָּ֖ה מַשְׂטֵמָֽה:

רד"ק באו ימי הפקודה – שיפקוד האל עונם, ימי השילום שישלם להם האל יתברך כמעשיהם הרעים

אז ידעו ישראל ויתודו ויאמרו על נביאי השקר שהטעו אותם והיו אומרים להם שלום שלום

אז יאמרו עליהם אויל הנביא משוגע איש הרוח:

על רוב עונך – על רוב עונך היה זה שנטית אחרי נביאי השקר ועזבת נביאי האמת:

ורבה משטמה – לפיכך רבה משטמת האל יתברך עליכם:

שלום – שם בשקל פגול חתול וי"ת דהוו מתנבין להון נביאי קושטא ומשעממין להון נביאי שקרא על דסגיאו חוביך ותקיפו חטאיך:

מלבי"ם באו. עד עתה לא ידעו את ה' ולא האמינו בנביאיו אשר יעדו להם העונשים שיבואו מאתו,

עד אשר באו ימי הפקודה שיפקוד ה' את עונותיהם, וגם באו ימי השלום שיגיעו דברי הנביאים וישלם להם כמדתם, אז ידעו ישראל כי צדקו דברי הנביאים,

כי עד עתה אויל הנביא, הנביא [האמת] שנבא לך את העתיד לבא עליך היה בעיניך כאיש אויל,

ואיש הרוח היה כמשוגע בעיניך, על רוב עונך מסבת רוב עונך שהעוית במזיד ולא האמנת למוכיח על עון,

ולכן רבה משטמה:

מלבי"ם ביאור המילות ימי הפקודה, ימי השילום. השילום הוא אחר הפקידה, תחלה פוקד עונם ואח"כ משלם הגמול,

ואמר העל אלה לא אפקוד, אם בגוי אשר כזה לא תתנקם נפשי (ירמיה ה'), שהוא השילום:

אויל הנביא, משוגע איש הרוח. יש הבדל בין לשונות נביא, רואה, חוזה, צופה, איש הרוח.

שמצד שיתלבש ברוח ה' להשיג השגות נבואיות נקרא איש הרוח, והם היו אומרים שאינו רוח אלהים

רק רוח כח המדמה שגבר עליו, כמ"ש אשר הולכים אחר רוחם, וקראו משוגע מצד תגבורת כח הדמיון.

בשם נביא נקרא ע"י ניב שפתיו שינובב אל העם דברי מוסר ודעת,

אמרו עליו שהוא אויל, שגדר אויל הוא המסתפק, והוא הפך הדעת שהיא הידיעה הברורה כמ"ש בפי' משלי, ר"ל שאין לו ידיעה ברורה במה שמנבא והוא עצמו מסופק בדבריו.

ויש הבדל בין רואה, חוזה, צופה, הרואה מביט בעיניו הגשמיים על עניני העם להישירם בדברים שבין אדם לחברו,

והחוזה יביט בעין לבו ועיניו הרוחנים בעניני האלהות, כמ"ש בפי' (ישעיה סי' ל'), והצופה יביט את העתיד לבא מהפורעניות, כמ"ש צופה נתתיך לבית ישראל,

ולכן במשטמה [של העם] על הצופה משתתפים גם משטמה על אלהים שמינהו לצופה,

ועל הנביא גדלה שנאתם יותר אחר שינבא ויוכיח בדבריו ועליו יכינו פח ומוקש:

 

(ח) צֹפֶ֥ה אֶפְרַ֖יִם עִם-אֱלֹהָ֑י נָבִ֞יא פַּ֤ח יָקוֹשׁ֙ עַל-כָּל-דְּרָכָ֔יו מַשְׂטֵמָ֖ה בְּבֵ֥ית אֱלֹהָֽיו:

רד"ק צופה אפרים – אפרים שם לו צופה עם אלהיו והוא נביא השקר שאומר נבואתו בשם אלהיו:

נביא פח יקוש – הנביא ההוא הוא לאפרים על כל דרכיו כמו הפח היקוש שלוכד העופות

כן ילכדו אפרים בדברי נביאיהם:

משטמה בבית אלהיו – נוכל לפרש בית אלהיו בית העגלים שהם אלהיו,

ונביא השקר שם מתנבא והוא גורם לו משטמה בינו ובין האל יתברך

ונוכל לפרש גם כן בבית אלהיו בבית האל שהוא בית המקדש, וי"ת מסגי תקלא בבית מקדשא דאלההון

ובמדרש משטמה בבית אלהיו זכריה שהרגו בבית המקדש והנה הפסוק מדבר על אפרים וזכריה הרגו בני יהודה:

מלבי"ם צופה. ר"ל רבה משטמה שלך על צופה של אפרים עם אלהי,

שהיה לך משטמה רבה על הצופה [נביא האמת] שיעד לך פורעניות וגם על אלהי ששלחו להנבאות,

כי היית שונא את ה' ואת נביאיו, עד כי נביא שנבא לך בשם ה' היית מכין פח יקוש על כל דרכיו היית מזמין לו מוקשים ללכדו ולהרגו כמ"ש כי כרו שוחה ללכדני ופחים טמנו לרגלי,

וגם משטמה בבית אלהיו, גם בבית אלהים נמצאה המשטמה עליו,

כי את זכריה הרגו בבית המקדש, וגם בית ה' לא הגין עליו:

 

(ט) הֶעְמִֽיקוּ-שִׁחֵ֖תוּ כִּימֵ֣י הַגִּבְעָ֑ה יִזְכּ֣וֹר עֲוֹנָ֔ם יִפְק֖וֹד חַטֹּאותָֽם:

מלבי"ם העמיקו. וחוץ מכל זה יעמיקו מה' לסתיר עצה, (מבוסס על הכתוב בישעיהו פרק כט טו: ה֛וֹי הַמַּעֲמִיקִ֥ים מה' לַסְתִּ֣ר עֵצָ֑ה וְהָיָ֤ה בְמַחְשָׁךְ֙ מַֽעֲשֵׂיהֶ֔ם וגו') וישחיתו את דרכם בזנות,

כמו שעשו בימי הגבעה שהיו מעשיהם כמעשה סדום, עד שהם רעים לה' וחטאים בין אדם לחברו ג"כ,

וע"כ יזכר עונם ויעניש אותם עליהם:[רש"י ויש אומרים זה גבעת שאול ששאלו להם מלך ומרדו בדברי הנביא]:

 

(י) כַּעֲנָבִ֣ים בַּמִּדְבָּ֗ר מָצָ֙אתִי֙ יִשְׂרָאֵ֔ל כְּבִכּוּרָ֤ה בִתְאֵנָה֙ בְּרֵ֣אשִׁיתָ֔הּ רָאִ֖יתִי אֲבֽוֹתֵיכֶ֑ם הֵ֜מָּה בָּ֣אוּ בַֽעַל-פְּע֗וֹר וַיִּנָּֽזְרוּ֙ לַבֹּ֔שֶׁת וַיִּהְי֥וּ שִׁקּוּצִ֖ים כְּאָהֳבָֽם:

מלבי"ם כענבים. על מ"ש שהשחיתו דרכם בע"ז ובזנות כימי ה[פלגש ב]גבעה ושע"כ יזכר עונם,

אומר שילמדו ק"ו ממה שהעניש את יוצאי מצרים על עון פעור ועל הזנות עם בנות מואב הגם שדור ההוא היו חשובים ויקרים בעיני ה', וכ"ש שיעניש אותם שהם קלים ונבזים בעיניו על עונות אלה,

אומר הלא כענבים במדבר מצאתי ישראל, בעת שמצאתי את ישראל במדבר היו יקרים בעיני כמי שמוצא ענבים שהוא הפרי היותר חשוב במדבר שאינו מקום זרע וגפן ותאנה,

(ור"ל שהוא היה הכרם הראשון אשר נטע ה' כמ"ש גפן ממצרים תסיע, והנה הענבים אין מקבלים הרכבה ובפרט ענבים במדבר שהם בלתי מורכבים, כן היו אז ישראל קדושים נזהרים מן הזנות כמ"ש חז"ל ששלומית בת דברי אחת היתה ופרסמה הכתוב),

וכן ככבכורה בתאנה בראשיתה ראיתי אבותיכם, שהתאנה גם היא הפרי החשובה מאד ואין בה פסולת [של קליפות או גרעינים],

והמתבשלת ראשונה היא חשובה ביותר מצד מעוט מציאות הפרי אז,

וכן היו חשובים אם מצד המקום כענבים במדבר,

אם מצד הזמן שחל עליהם הענין האלהי בראשונה בעוד החשך כסה ארץ וערפל לאומים,

ובכל זה הגם שהיו חשובים מאד אצלי, המה באו בית פעור וכו' כאהבם ר"ל גם המה עם כל חשיבותם כאהבם כאשר אהבו את בנות מואב יצאו עי"כ מדחי אל דחי, שעי"כ באו בית פעור, כמ"ש ויחל העם לזנות אל בנות מואב

ועי"כ ותקראנה לעם לזבחי אלהיהן, ועי"ז וינזרו לבושת, כמ"ש ויאכל העם וישתחוו לאלהיהן, ועי"ז ויהיו שקוצים, ששקץ ה' אותם ומאס בהם כמ"ש ויחר אף ה' בישראל וכ"ז היה כאהבם ע"י שאהבו את בנות מואב,

עתה דון קל וחומר אם המה כאהבם בנות מואב נעשו שקוצים הגם שהיו חשובים בתחלה, וכ"ש:

(יא) אֶפְרַ֕יִם כָּע֖וֹף יִתְעוֹפֵ֣ף כְּבוֹדָ֑ם מִלֵּדָ֥ה וּמִבֶּ֖טֶן וּמֵהֵרָיֽוֹן:

רש"י אפרים כעוף יתעופף וגו' – אמר הנביא הלואי ויהיו כעוף הזה הנודד מקינו וחדל מפריה ורביה

כך ישכלו את זרעם או בשעת לידה, או יתעכל בבטן ויפילו, או בשעת הריון לא יקלוטו,

כי מה בצע בגדלם את בניהם שהם יגדלו ושכלתים מאדם [כבפסוק הבא]:

מלבי"ם אפרים אשר כעוף יתעופף כבודם מלדה ומבטן ומהריון. אשר לא היה להם כבוד ויקר גם בתחלת לדתם,

כי בלדתם ואף בהיותם בבטן אמם ואף בעת הריונם לא היה להם כבוד כלל כי רובם ממזרים ונולדו בזנות,

וא"כ כל שכן שיהיו שקוצים בעיני ע"י זנותם:

 

(יב) כִּ֤י אִם-יְגַדְּלוּ֙ אֶת-בְּנֵיהֶ֔ם וְשִׁכַּלְתִּ֖ים מֵֽאָדָ֑ם כִּֽי-גַם-א֥וֹי לָהֶ֖ם בְּשׂוּרִ֥י מֵהֶֽם:

מלבי"ם כי. ר"ל ואפרים י"ל שני חסרונות נגד דור המדבר,

א) שאם יגדלו את בניהם כבר שכלתים מאדם שהבנים אינם אצלי במדרגת אדם כלל,

כי הם שקוצים מני רחם כבע"ח נבזים ומשוקצים אחר שלא שמרו את מינם כלל והולידו ממזרים.

ב) כי גם אוי להם עצמם, ואפי' להאבות של הבנים שנולדו שלא בזנות והם בכלל בני אדם, אוי להם בשורי מהם,

שאף שתחלה הייתי עמהם הלא סרתי מהם והשלכתים מעל פני מפני רוע מעלליהם:

 

(יג) אֶפְרַ֛יִם כַּאֲשֶׁר-רָאִ֥יתִי לְצ֖וֹר שְׁתוּלָ֣ה בְנָוֶ֑ה וְאֶפְרַ֕יִם לְהוֹצִ֥יא אֶל-הֹרֵ֖ג בָּנָֽיו:

רש"י אפרים כאשר ראיתי לצור – בשלוותה מעטיר' ועשירה על כל המדינות כן ראיתי לאפרים שתולה בנוה

ואפרים מה גמול שלם לי? נתעסק להוציא אל הורג בניו לזובחם לעכו"ם של מולך כן תירגם יונתן:

מלבי"ם אפרים. יוסיף לאמר הלא אפרים אינו דומה כדור הראשון שהיו כענבים במדבר,

כי הוא אינו שוכן במדבר רק דומה לצור שהיא שתולה בנוה, שאני שתלתי אותו מן המדבר להיות נטוע בנוה,

ר"ל שי"ל ארץ מושב ואני רואה אותו מכונן בארצו על רוב טוב כצור,

ובכ"ז הרע מעשיו כ"כ עד כי נגזר על אפרים להוציא אל הורג בניו,

הגם שלפי הטבע היה ראוי שיצלחו וירבו ויפרו בארץ טובה ורחבה שנתתי להם:

מלבי"ם ביאור המילות שתולה. פעל שתל בא על הנשתל ממקום למקום כמ"ש בהתו"ה קדושים (סי' נ"ט):

 

(יד) תֵּן-לָהֶ֥ם ה' מַה-תִּתֵּ֑ן תֵּן-לָהֶם֙ רֶ֣חֶם מַשְׁכִּ֔יל וְשָׁדַ֖יִם צֹמְקִֽים:

רש"י תן להם ה' מה תתן – הנביא מתפלל שימותו קטנים שאינו דומה אבלו של קטן לאבלו של גדול

לפיכך אם אי אפשר מלידה ומבטן ומהריון שכבר נגזר מבריאת עולם (בראשית ג) ואל אישך תשוקתך

תן להם מהרה בקטנותם מה שאתה אומר ליתן להם לאחר זמן שאמרת כי אם יגדלו את בניה' ושכלתים:

תן להם רחם משכיל – בשעה שיוצאין לאויר עולם ימותו או יצטמקו שדי אמן שלא יהא להם חלב להניק:

רד"ק תן להם – הנביא מתפלל עליהם כשראה שיוציא אל הורג בניו ואמר תן להם מה שתתן מכליות הבנים בבטן או בעודם קטנים ולא יפלו ביד אויב:

רחם משכיל – שימותו בבטן ואמר משכיל כאלו הרחם משכיל אותם כי ברחם הם שכולים:

ושדים צומקים – אם יגיעו ללידה שיצמקו שדי אמותיהם יומתו באפס חלב: צומקים – יבשים:

 

 

 

מלבי"ם תן להם. הנביא מסב פניו אל ה' ומתפלל שלא יגלם בגולה, אומר תן להם ה' מה תתן,

ר"ל תן להם העונש הראוי לתת להם בעון הניאוף כמו שדרכך ליתן מדה כנגד מדה,

שבעון הזנות ראוי שתתן להם רחם משכיל ושדים צומקים – בענין שלא יוכלו להוליד בני זנונים,

ולא יוכלו לגדלם ולא יתרבו ממזרים, זה העונש הראוי, אבל לא עונש של גלות וגירוש מארצם שאינו מדה כנגד מדה:                                                              מלבי"ם ביאור המילות צומקים. יבשים, ומזה צמוקים פירות יבשות:

 

(טו) כָּל-רָעָתָ֤ם בַּגִּלְגָּל֙ כִּֽי-שָׁ֣ם שְׂנֵאתִ֔ים עַ֚ל רֹ֣עַ מַֽעַלְלֵיהֶ֔ם מִבֵּיתִ֖י אֲגָרְשֵׁ֑ם לֹ֤א אוֹסֵף֙ אַהֲבָתָ֔ם כָּל-שָׂרֵיהֶ֖ם סֹרְרִֽים:

רד"ק כל רעתם בגילגל – כי שם חידשו המלוכה ומאסו אותי ממלוך עליהם

או פירש [רש"י] בגילגל לפי שהיה המשכן תחלה בגילגל אחר עברם הירדן והיה המקום הנבחר היו אומרים להם נביאי הבעל שיעבדו שם לבעל לפי שהוא מקום נבחר וכן אמר בגילגל שורים יזבחו:

מביתי אגרשם – כיון שהם מאסו בי ובעבודתי ובחרו להם עבודת אלהים אחרים אגרשם מביתי שאפי' אם ירצו לחזור ולעבדני בו לא ימצאו כי יחרב למען כי הרבו לפשוע: לא אוסף אהבתם – אוסף בצרי: אהבתם – מקור ר"ל לאהבה אותם:

כל שריהם סוררים – שריהם שהיו עליהם להוכיחם ולהחזירם למוטב הם סוררים איך אקוה מהם תשובה?

לפיכך לא אוסיף אהבתם:        כל שריהם – כי כל שריהם סוררים:

מלבי"ם כל. משיב לו ה' הגלות אינו בעבור עון הזנות לבד, כי הזנות הוא רק מקצת מרעתם,

אבל כל רעתם נמצא בגילגל שם עשו רעות אחרות עבודת אלילים ורציחה ויתר תועבות חוץ מן הזנות,

כי שם שנאתים על רוע מעלליהם שהם יתר תועבות שנמצאו ביניהם, ובעבור זה מביתי אגרשם,

איני רוצה שיהיו עוד בביתי שהוא בארץ שנתתי להם לשבת שם,

כאיש השונא את אשתו על רוע מעלליה ומגרשה מביתו בל יתן לה עוד מעון ומזונות,

ואין תקוה עוד שאשוב להתפייס עמהם כי לא אוסיף אהבתם,

כי אין תקוה שייטיבו מעשיהם אחר כי כל שריהם סוררים והם המתעים אותם מני דרך:

מלבי"ם ביאור המילות אהבתם. מקור, ר"ל לאהבה אותם:

 

(טז) הֻכָּ֣ה אֶפְרַ֔יִם שָׁרְשָׁ֥ם יָבֵ֖שׁ פְּרִ֣י (בלי) -בַֽל-יַעֲשׂ֑וּן גַּ֚ם כִּ֣י יֵֽלֵד֔וּן וְהֵמַתִּ֖י מַחֲמַדֵּ֥י בִטְנָֽם:

רש"י פרי בל יעשון – לא טוב להם לפרות ולרבות שהרי גם כי ילדו והמתי מחמדי בטנם:

מלבי"ם הוכה. וגם א"צ שאתן אני להם רחם משׁכיל שלא יעשו פרי, כי זה נעשה מעצמו,

שאפרים בעצמו הוכה שרשם עד שהוא יבש ופרי בל יעשון,

שנעשה כעץ שיבש שרשו וא"א לו שישא פרי גם מצד הטבע גם בלעדי עונש השגחיי,

וחוץ מזה גם כי ילדון במקרה,           אז והמתי מחמדי בטנם בדרך עונש השגחיי:

 

(יז) יִמְאָסֵ֣ם אֱלֹהַ֔י כִּ֛י לֹ֥א שָׁמְע֖וּ ל֑וֹ וְיִהְי֥וּ נֹדְדִ֖ים בַּגּוֹיִֽם:

רש"י ימאסם אלהי – איננו קללה אלא בשורה עתיד הוא למאסם:

רד"ק ואבן עזרא ימאסם אלהי – אמר הנביא ימאסם אלהי כי איננו אלהיהם כי לא שמעו לו לפיכך ימאסם וישלחם מעל פניו שיהיו נודדים בעכו"ם:                                                מלבי"ם ימאסם אלהי. ואותם בעצמם ימאס אלהים על כי לא שמעו לו ויהיו נודדים בגוים ולכן נגזר עליהם שיגלו מארצם אל ארצות הגוים: