הושע

הושע פרק-יא

(א) כִּ֛י נַ֥עַר יִשְׂרָאֵ֖ל וָאֹהֲבֵ֑הוּ וּמִמִּצְרַ֖יִם קָרָ֥אתִי לִבְנִֽי:

תרגום יונתן אֲרֵי רָבֵי הֲוָה יִשְׂרָאֵל וּרְחִימְתֵּיהּ וּמִמִצְרַיִם קָרִיתִי לְהוֹן בְּנִין: [לת"י – "קראתי להם בנים", דלא כשאר מפ']

מלבי"ם כי נער ישראל. בעת שישראל היה עדיין נער רך בשנים, דהיינו במצרים, ואז ואוהבהו,

וממצרים קראתי לבני אז, הגם שהוא לא קרא אותי, אני קראתי אותו באהבה –

שיבא אצלי כאב האוהב את בנו וקורא אותו שיבא אליו הגם שהבן אינו קורא אותו:

 

(ב) קָרְא֖וּ לָהֶ֑ם כֵּ֚ן הָלְכ֣וּ מִפְּנֵיהֶ֔ם לַבְּעָלִ֣ים יְזַבֵּ֔חוּ וְלַפְּסִלִ֖ים יְקַטֵּרֽוּן:

רד"ק קראו להם – הנביאים אשר אני שולח להם קראו להם השכם והערב לשוב אל ה':

כן הלכו מפניהם – כל עומת שהיו קוראים להם כן היו הולכים מפניהם

ולא יקשיבו אל דבריהם ולא יניחו מעלליהם הרעים:

לעגלים יזבחו לפסילים יקטרון – וכמו זה כן ירבה וכן יפרוץ:

מלבי"ם קראו להם. אבל הבעלים שהמה עובדים הוא בהפך שהם קוראים להם –

והבעלים כן הלכו מפניהם ומתרחקים מאתם,          ומפרש קראו להם – למי?

לבעלים אשר יזבחו ולפסילים אשר יקטרון ישראל קוראים אל הבעלים והם רחוקים מהם:

מלבי"ם ביאור המילות להם. מפרש לבעלים אשר יזבחון, וכבר בארתי (ד' י"ג) שהזבוח היה עיקר העבודה והוא נעשה לבעלים עצמם,         והקיטור היתה עבודה טפילה ונעשה לפסילים שלהם לכבודם:

 

(ג) וְאָנֹכִ֤י תִרְגַּ֙לְתִּי֙ לְאֶפְרַ֔יִם קָחָ֖ם עַל-זְרֽוֹעֹתָ֑יו וְלֹ֥א יָדְע֖וּ כִּ֥י רְפָאתִֽים:

רד"ק ואנכי תרגלתי לאפרים – זכר אפרים לפי שהוא עשה העגלים אמר ואיך יגמול לי זאת כי אנכי עשיתי להם כמה טובות והרגלתים לרגלים ולא הטרחתים במצותי ובעבודתי: כו'…..

רש"י ואנכי תרגלתי לאפרים קחם וגו' – שלחתי לפניהם מנהיג המרגילם בנחת:

קחם על זרועותיו – זה משה שנאמר בו (במדבר יא) כאשר ישא האומן את היונק:

תרגלתי – כמו הרגלתי ואין לו דמיון:

ולא ידעו כי רפאתים – יודעין היו אלא שדשו בעקב, עשו עצמם כלא יודעים,

ואגדה במדרש רבי תנחומא דרשו כלפי בני יוסף כשהביאם לפני יעקב לברכם, ראה יעקב רשעים עתידים לצאת מאפרים ירבע' ואחאב, ונסתלקה ממנו רוה"ק, ויאמר מי אלה? (בראשית מח)

בקש יוסף רחמים ושרתה רוח הקודש על יעקב וברכם זהו ואנכי תרגלתי רוחי על יעקב לצורך אפרים ולקחם על זרועותיו:

מלבי"ם ואנכי תרגלתי לאפרים. אני הרֶגֶל של אפרים, היינו אני ההדום שעלי עומד אפרים ואני הרגל הנושא אותו,

קחם על זרועותיו ר"ל אני הרגל לאפרים אשר הוא לוקח אותם (את הבעלים) על זרועותיו,

מצייר שאפרים לוקח את הבעלים ונושאם על זרועותיו, ועומד עם הבעלים אשר על זרועותיו עלי

ואני הרגל ומקום כפות רגליו, כי הבעלים מנושאים מן עובדיהם [-עובדיהם נושאים אותם], ואני הוא הנושא את בריותי,

ולא ידעו כי רפאתים – ובעת שימצאו רפואה מחלים חושבים כי הבעל שהוא נושא אותו רפא אותו

ואינם יודעים שאני הרופא והמושיע לא הפסל:

מלבי"ם ביאור המילות תרגלתי. כבר הזכירו חכמי הלשון האחרונים כי יש עוד בנין תפעל וסימנו תי"ו בראש, ובזה אמר תרגלתי, נעשיתי רגל לאפרים, דהיינו הדום רגליו. וכן פרשתי מ"ש (תהלות ע"ה) אנכי תכנתי עמודיה, ששרשו כן עיין שם. ובירמיה (כ"ה ל"ד) ותפוצותיכם, עי' בק"א להמכלול מהרד"ק דפוס חדש דף קצ"ט: קחם. פעל עבר שהוא לקח אותם (את הבעלים שנזכר בפסוק הקודם):

 

(ד) בְּחַבְלֵ֨י אָדָ֤ם אֶמְשְׁכֵם֙ בַּעֲבֹת֣וֹת אַהֲבָ֔ה וָאֶהְיֶ֥ה לָהֶ֛ם כִּמְרִ֥ימֵי עֹ֖ל עַ֣ל לְחֵיהֶ֑ם וְאַ֥ט אֵלָ֖יו אוֹכִֽיל:

רד"ק בחבלי אדם אמשכם – לפי שהמשיל אפרים לעגלה והעגלה מושכים אותה בחבלים אמר אני משכתי את ישראל בחבלי אדם ולא בחבל עֶגלה שמושכין אותה על כרחה אלא כמו אשר ימשוך אדם את חבירו לאטו שלא יכריחנו ללכת על כרחו כן משכתים לאטם וזהו בעבותות אהבה שאמר אחר כך:

ואהיה להם כמרימי עול על לחיהם – הייתי להם כאותם שמרחמים על העגלה שלא תהיה חורשת יותר מדי ומרימים העול מעל צוארם ותולין אותה על לחיה כדי שלא תמשוך ותנוח מיגיעה שעה או שעות ביום

כן אני לא הוגעתי ישראל בחרישותיה וכבר פירשנו משל החרישה והעול:

ואט אליו אוכיל – ועם כל זה אעפ"י שהיה נחה מיגיעה מטים לה מאכל במקומה

כן אני ישראל לא הכבדתי עולם ונתתי להם במדבר סיפוקם בלי טורח לחם ובשר וי"ת במיגרת בנין רחימין וגו':

לחיהם – בשקל כליה' אוכיל שם בשקל אופיר:

מלבי"ם בחבלי אדם אמשכם. בצד אחד משכתים בחבלי אדם, היינו שהבאתי עליהם אדם שהוא אשור שאסרם בחבלים ומושך אותם תחת עול סבלו.

אבל בצד אחר אמשכם בעבותות אהבה, שאמשכם אלי להיות תחת רשותי והשגחתי מצד אהבתי אותם ובזה משכתים בעבותות, שהם חזקים יותר מן החבלים שימשכם אדם אליו,

ומפרש איך משכם בעבותות אהבה, כי אהי להם כמרימי עול על לחיהם להקל מעליהם עול המשא ואט אליו את האוכל כמי שמרחם על בהמתו המושכת בעול והעול מכביד עליה וגם מעכב בעדה

שע"י לא תוכל להשיג את האוכל המונח בארץ, ומרים את העול בל יכבד,

ומקרב את האוכל אל פיה בל תצטרך לשוח אל הארץ:

מלבי"ם ביאור המילות בחבלי, בעבותות. עבותות הם שלשה חבלים קלועים יחד: כמרימי עול. כדברים המרימים את העול כן אני דומה להם על לחיהם, כאילו ה' נמצא על הלחי ומרים שם את העול: ואט אליו אוכיל. כמו אוכל בסגול.

ויל"פ שאוכיל הוא בנין הפעיל מפעל יכול, ופי' ואוכיל אליו, אני נותן אליו יכולת, ומלת אט. כמו יהלך אט (מ"א כ"א כ"ו) בלאט ובהכנעה, ר"ל אני נותן אליו יכולת אט, להכנע וללכת תחת העול במתינות, ושלא ישוב אל ארץ מצרים:

 

(ה) לֹ֤א יָשׁוּב֙ אֶל-אֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וְאַשּׁ֖וּר ה֣וּא מַלְכּ֑וֹ כִּ֥י מֵאֲנ֖וּ לָשֽׁוּב:

רש"י לא ישוב אל ארץ מצרים – הבטחתיו לא תוסיפו לראותם עוד וגו' (שמות יד) ומה הועיל הרי על כרחו אשור הוא מלכו הרי חטאו וגרמו להם להיות עבדים לאשור על כי מאנו לשוב:

רד"ק לא ישוב אל ארץ מצרים – לא היה להם לשוב אל ארץ מצרים לבקש עזר כי כבר אמרתי להם לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד כי אם היו שבים אלי לא היו צריכים לעזר מצרים:

ואשור הוא מלכו – ועל כרחו אשור הוא מולך עליו ועובד אותו ושולח לו מנחה בכל שנה,

וכל זה למה? כי מאנו לשוב כלומר לשוב אלי כי אם היו שבים אלי לא היו מלכי האומות מושלים עליהם

אבל הם היו מושלים על האומות כמו שהיו עושים בימי דוד ושלמה כשהיו עושים רצוני

וכן הבטחתים ומשלת בגוי' רבים ובך לא ימשולו:

מלבי"ם לא ישוב. מפרש שה' רצה להקל עולם, שהגם שע"י עונותיהם היו מוכרחים להיות תחת שעבוד מלך אשור,

אם לא היו מורדים בו לשלוח מלאכים אל סוא מלך מצרים (שעי"ז קצף מלך אשור עליהם והגלם כנ"ל ז' י"א, ח' ט') לא היה מלך אשור מכביד את עולם,

וז"ש שאני הזהרתיו ויעצתיו שלא ישוב אל ארץ מצרים לשלוח מלאכים אליו, אחר שאשור הוא מלכו,

כי מאנו לשוב – אחר שע"י שמאנו לשוב אל ה' מוכרחים לעבוד את אשור כי כן נגזר עליהם ע"י עונותיהם

א"כ אשור הוא מלכו, ואין נכון שיפרו ברית לשוב אל ארץ מצרים ולמרוד במלך אשור:

 

(ו) וְחָלָ֥ה חֶ֙רֶב֙ בְּעָרָ֔יו וְכִלְּתָ֥ה בַדָּ֖יו וְאָכָ֑לָה מִֽמֹּעֲצ֖וֹתֵיהֶֽם:

רד"ק וחלה חרב – תפול ותנוח כמו יחולו על ראש יואב:

וכלתה בדיו ואכלה – פי' בדיו ענפיו והוא משל לכפרים כי כבר זכר בעריו והכפרים לערים כמו הענפי' לאילן וכן יקראו בנות שהם לעיר כמו בנות לאם וי"ת ותחול חרבא וגו':

ממועצותיהם – פי' וכל זה יבא להם מעצתם הרעה שעזבו עבודתי לעבוד אלהים אחרים:

מלבי"ם וחלה. אבל הם לא שמעו לעצתי והתיעצו לשלוח מלאכים אל מלך מצרים ועי"כ בא עליהם מלך אשור והגלה אותם,

א"כ מה שחלה חרב בעריו וכלתה בדיו וענפיו ואכלה את הכל,

לא אני החייב בדבר, כי זה היה ממועצותיהם, שהם בעצמם ע"י עצתם גרמו להם כל זאת כי לא אבו לעצתי:

מלבי"ם ביאור המילות בדיו. הושאל מן בדי האילן אל הבנים, או אנשי העיר שהם כענפים מן הכלל:

 

(ז) וְעַמִּ֥י תְלוּאִ֖ים לִמְשֽׁוּבָתִ֑י וְאֶל-עַל֙ יִקְרָאֻ֔הוּ יַ֖חַד לֹ֥א יְרוֹמֵם:

רש"י ועמי תלואים למשובתי – כשהנביאים מלמדים אותם לשוב אלי תלואים הם אם לשוב אם לא לשוב בקושי ישובון אלי:

ואל על יקראוהו יחד לא ירומם – ואל הדבר אשר עליו יקראוהו הנביאים יחד לא ירוממוהו עמי ולא יאות לעשותו ויש מפרש ואל על יקראוהו פגעים קשים יפגעום ואל כמו יש לאל ידי (בראשית לא) ואין זאת שהרי נקוד בפתח ואם היה ואל שם דבר היה נקוד בצירי ויונתן תרגם במרעא קשיא יתערעון עשה אל (סא"א על) לשון קשה ולי נראה שפרשתי כהוגן:

יחד לא ירומם – כחדא לא יהכון בקומא זקופא:

רד"ק ועמי תלואים למשובתי – החיר"ק תחת האל"ף והיא במקום ה"א למ"ד הפעל כי שרשו תלה וכן והיו חייך תלואים לך אשר תלואים שמה

אמר עמי תלואים בין הצרה והרוחה פעם תבואם צרה פעם יהיו בהרוחה

וזהו למשובתי כלומר בעבור המשובה והמרד שעושים לי ויו"ד משובתי כיו"ד ושמחתי' בבית תפילתי ואם לא היו מורדים היו לעולם בהרוחה

ואאז"ל פי' מסופקים הם במצותי מלשון רז"ל אשם תלוי אמר כי ספקה להם במצותי

אף על פי שהם ידעו הבירור אך למשובתי ולמרוד בי יעשו דבר זה

ורש"י ז"ל פי' למשובתי ענין תשובה אמר כשהנביאים מלמדים אותם לשוב אלי הם תלואים אם לשוב אם לא לשוב ולא מצאנו משובה כי אם לגנאי וכן ת"י ענין תשובה:

ואל על יקראוהו – יקראוהו הנביאים תמיד לשוב אל אל עליון ית':

יחד לא ירומם – וכלם כאחד אין בהם שישוב לאל ית' וירומם אותו ויגדלהו בלבו ובפיו

והחכם רבי אברהם א"ע פי' וכולם על דרך אחר לא ירימו ראש וכן בדרך המתרגם

ואאז"ל פי' ירומם בצר"י כמו בפתח אמר לא יעלה אחד מהם למדרגה שחושב לעלות אליה:

מלבי"ם ועמי תלואים למשובתי. המליץ יצייר נשגבות, יצייר איך מלך אשור כבש את שומרון ורוצה להשמיד ולהכרית את כולם, וה' סר מעליהם והוא עולה אל מקומו בשמים,

אבל עדן לא התרחק לגמרי רק עומד בין הארץ ובין השמים, רוצה להתרחק לגבהי מרומים מפני עונותיהם ורוצה ג"כ שלא להתרחק מהם מצד מדת רחמיו וחסדיו,

וישראל אז בעת צרה ההיא עיניהם נשואות אל ה' ומצפים שישוב אליהם ויצילם,

וז"ש ועמי תלואים למשובתי עיניהם תולות למרום ומיחלות שאשוב אליהם בצר להם,

ועכ"פ יבקשו שלא אתרחק עוד יותר למעלה כדי שאהיה קרוב להם עכ"פ,

וז"ש ואל על שיעור הכתוב ויקראוהו יחד – 'אל על לא ירומם', שכל ישראל יחד יקראוהו ויבקשוהו שלא ירומם את שכינתו אל על, דהיינו למעלה למרומי שחקים להסתלק מהם לגמרי,

וזה כמ"ש למעלה (ה' ט"ו) אלך אשובה אל מקומי עד אשר יאשמו ובקשו פני,

ועפ"ז צייר כי בעת הצרה וה' רוצה לשוב אל מקומו יבקשו פניו בל יתרחק מאתם ושיהיה מוכן להצילם:

מלבי"ם ביאור המילות למשובתי. מענין שיבה שאשוב אליהם: יקראהו. יתפללו יחד, שלא ירומם על למעלה, כי שישוב אליהם לא יקוו רק עמי שהם הצדיקים שבהם, אבל שלא יתרומם ויתרחק יותר יקראו כולם יחד:

 

(ח) אֵ֞יךְ אֶתֶּנְךָ֣ אֶפְרַ֗יִם אֲמַגֶּנְךָ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אֵ֚יךְ אֶתֶּנְךָ֣ כְאַדְמָ֔ה אֲשִֽׂימְךָ֖ כִּצְבֹאיִ֑ם נֶהְפַּ֤ךְ עָלַי֙ לִבִּ֔י יַ֖חַד נִכְמְר֥וּ נִחוּמָֽי:

מלבי"ם איך. (תשובת ה') מצייר עתה בצד אחד איך ה' ברוב רחמיו מבקש לשוב אל עיר שומרון

כי יודע שאם יתרחק לגבהי שחקים יעשה אתם מלך אשור כלה ולא ישאיר שריד ופליט,

בצד אחר יצייר שאינו יכול לשוב אל העיר מפני שרבה רעת שומרון כרעת סדום ועמורה,

ובעת ירד ה' לסדום ועמורה הפכם באפו ובחמתו. כמ"ש ארדה נא ואראה כצעקתה הבאה אלי עשו כלה,

וזה היה ע"י ששלח מלאכיו שמה שאז בהיותם בתוך העיר התחייב שיהפכו אותה,

וכן אם יֵרֵד אל עיר שומרון יחוייב שיהפך אותה מפני רעתה,

וא"כ אינו יודע מה לעשות שאם לא ישוב אל העיר תהפך ע"י מלך אשור,

ואם ישוב אל העיר ויצילה מיד מלך אשור תהפך ע"י ה'

וז"ש,  בצד אחד אני רוצה לשוב אל עיר שומרון כי איך אתנך אפרים,

איך אמסור אותך ביד האויב שהוא יעשה אתכם כלה.

ובצד האחר איני יכול לשוב אל העיר כי איך אתנך כאדמה אשימך כצבואים,

הלא אם ארד אל העיר אצטרך להפכה בידי שמים כמהפכת סדום ואדמה וצבואים עת שבאתי לתוכם,

וא"כ לא אדע מה לעשות, בצד אחד נהפך עלי לבי,

שלבי נהפך לטובה אליהם להגין עליהם מחמת מלך אשור וע"כ אני רוצה לרדת,

ובצד אחר יחד נכמרו נחומי, אם ארצה להתנחם מן הרעה שגזרתי עליהם שיהיה להם ע"י מלך אשור וארד אל העיר להצילם, נכמרו נחומי, כי אהיה מוכרח להחריב את העיר בעצמי כאדמה וצבואים:

מלבי"ם ביאור המילות איך אתנך אפרים אמגנך ישראל. אפרים הוא שבט המלכות שהם הסיתו את העם לחטוא,

ור"ל גם אם אתנך אפרים שחטאו ביותר, איך אמגנך ישראל שלא חטאו כ"כ,

והוסיף אמגנך שהיא המסירה ליד האויב שהוא כולל יותר מן הנתינה, ר"ל וכ"ש איך אמגנך ואמסור אותך מיד ליד: אתנך אשימך. כבר בארתי בספרי התו"ה צו (סימן י"ב) שפעל 'שָׂם' מובדל מפעל 'נתן', במה שפורט איכות השימה שמכוין לשומו היטב שם, כמ"ש ושמו בנחת ושמו שלא יפזר, ובזה מוסיף איך אשימך:

נהפך עלי לבי. הפיכת הלב בא על השתנות רצון, מאהבה לשנאה ומשנאה לאהבה, הפך לבם לשנוא עמו:

נכמרו נחומי. הנוחם הוא החרטה והכמירה בא על חמום ההתפעלות ממראה עיניו,

כמו כי נכמרו רחמיו אל אחיו, שיתעורר הנוחם והחרטה להתחרט ולחזור להתחרט:

 

(ט) לֹ֤א אֶֽעֱשֶׂה֙ חֲר֣וֹן אַפִּ֔י לֹ֥א אָשׁ֖וּב לְשַׁחֵ֣ת אֶפְרָ֑יִם כִּ֣י אֵ֤ל אָֽנֹכִי֙ וְלֹא-אִ֔ישׁ בְּקִרְבְּךָ֣ קָד֔וֹשׁ וְלֹ֥א אָב֖וֹא בְּעִֽיר:

מלבי"ם לא אעשה. עפ"ז יאמר ה' שבחר דרך ממוצע, והוא שלא יתרחק למעון שמים לעזבם הפקר ביד מלך אשור לכלותם כפי מה שגזר עליהם תחלה בחרון אפו, ועז"א לא אעשה חרון אפי,

וכן לא ישוב להיות אתם בעיר שומרון כי אז יצטרך לשחת אותה כשחת אלהים את ערי הככר

ועז"א 'לא אשוב', היינו 'לא אשוב' לעיר שומרון, כי אז אהיה מוכרח 'לשחת אפרים',

כי אל אנכי ולא איש – זה טעם על שני הדברים, שמצד שאני אל לא אעשה חרון אפי כי חנון אני,

ומצד שאני אל אי אפשר לשוב לשומרון שעשו מעשה סדום ועמורה ואצטרך לשחתם,

לכן בחר ה' דרך ממוצע, והוא שלא יתרחק מאתם לשמים רק ירד למטה להיות בתוכם לשמרם,

ובכל זאת לא יבא בעיר שומרון רק יעמוד חוץ לעיר, ויוציא אותם מן העיר החוצה ללכת לגולה,

וה' ילך עמהם בראש גולים והם ילכו אחריו,

וז"ש לכן התיעצתי כי בקרבך קדוש שאשאר קדוש בקרבך ולא אתרחק מאתך,

ובכל זה ולא אבוא בעיר שומרון רק אוציאם חוץ מן העיר, ואז:

מלבי"ם ביאור המילות לא אשוב. פי' אל העיר, כדי לשחת. וההשחתה תפול לרוב על המהפכה הבא בידי שמים כמו השחתת המבול השחתת ערי הככר ודומיהם, כי האויב יבוז וישלול לעצמו ולא ישחית כל כלי חפץ:

רד"ק לא אעשה – לא אשוב אם יסרתי' בעוונם לא אשוב עוד עליהם לשחתם מכל וכל:כי אל אנכי ולא איש – כי אני ארך אפים ולא כבן אדם שלא יוכל לסבול כעסו ועושה עם אויבו כפי חמתו וכעסו או פירושו כטעם לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם אמר כיון שהבטחתי אבותם להטיב להם ולזרעם אחריהם לא אשוב מהבטחתי אעפ"י שהם חטאו לפני אלא איסרם ולא אשחיתם מהיות עם:בקרבך קדוש – ועוד שהשכנתי כבודי ביניהם מה שלא עשיתי לעם אחר ולא אחלל כבודי:

ולא אבא בעיר – פי' הגאון רב סעדיה ז"ל ולא אבא בעיר אחרת אלא בירושלם, ועל הדרך הזה ת"י ולא אחליף בקרתא אוחרי עוד ית ירושלם

והחכם ר' אברהם ן' עזרא פי' בקרבך קדוש אף על פי שלא אבא בעיר? כמו שאמר האמנם ישב אלהים את האדם על הארץ

ורז"ל פירשו ואמרו משום דבקרבך קדוש לא אבא בעיר? אלא שלא אבא בירושלים של מעלה עד שאבנה ירושלם של מטה. ומי איכא ירושלם למעלה? אין דכתיב ירושלם הבנויה כעיר שחוברה לה יחדו: רש"י ויש מפרש בעיר ל' שנאה כמו (שמואל א כח) ויהי ערך:

 

(י) אַחֲרֵ֧י ה' יֵלְכ֖וּ כְּאַרְיֵ֣ה יִשְׁאָ֑ג כִּֽי-ה֣וּא יִשְׁאַ֔ג וְיֶחֶרְד֥וּ בָנִ֖ים מִיָּֽם:

רש"י כאריה ישאג – עוד ישאג להם כאריה שיצאו מן הגליות וילכו אחריו:

ויחרדו בנים מים – ויתכנשון גלוותא ממערבא:

מלבי"ם אחרי ה' ילכו. כשיהיו חוץ לעיר שם ימצאו את ה' המוכן ללכת אל הגולה בראשם והם ילכו אחריו,

והוא ישאר קדוש בקרבם להשגיח עליהם בגולה שלא ישמידם מלך אשור,

כאריה ישאג – אמנם הודיע להם כי בלכתו לפניהם אל הגולה לא ישאג בקולו קול שדי רק ישאג בקול אריה,

והמליצה בזה כי מלכות אשור וכן מלכות בבל שתפסה מלכות אחריו היתה נמשלת בצורת אריה, כמו שראה דניאל במראה, קדמיתא כאריה, שהוא מלכות בבל,

וכן ראה יחזקאל השר שלו שמרכבה שפניו פני אריה כמו שפרשתי שם, ואמר עלה אריה מסבכו, ולקמן י"ג ואהי להם כמו שחל,

יאמר ה' כי יתלבש בגלות בשר האומה שהגלה את בניו שם, ובזה יתלבש בצורת אריה וכאריה ישאג,

ר"ל שלא ישאג בקולו קול עז לעשות נסים גלוים רק יטה לב מלך ושרים עליהם לטובה,

וישגיח עליהם בהשגחה נסתרת עד שידמה שהארי' שואג והמלך מנהיג אותם בטוב וחונן אותם,

והשגחת ה' תהיה לפי שאגת האריה, שהוא שפע השר והנהגת המלך ושריו בקול זה ישאג להושיעם,

כי הוא ישאגאבל עוד יבא עת שהוא ישאג, היינו שלא ישאג כאריה רק ישאג בקולו קול האלהים

היינו שינוסס עמהם נפלאותיו כימי קדם, ואז ויחרדו בנים מים,

אז ימהרו בני אל חי הנתונים בגלות במערב לצאת מן הגולה:

 

(יא) יֶחֶרְד֤וּ כְצִפּוֹר֙ מִמִּצְרַ֔יִם וּכְיוֹנָ֖ה מֵאֶ֣רֶץ אַשּׁ֑וּר וְהוֹשַׁבְתִּ֥ים עַל-בָּתֵּיהֶ֖ם נְאֻם-ה':

מלבי"ם וכן יחרדו כצפור. לצאת ממצרים, ויחרדו כיונה לצאת מארץ אשור.

כי היונה יש ממיניה שהם מכירים את מקומם במרחק רב מאד,

וכן גם האובדים בארץ אשור שהם קרוים אובדים מפני שהתרחקו מאד כמ"ש (ישעיה כ"ז)

גם הם יחרדו לשוב לקינם, ואז והושבתים אל בתיהם, ואביאם בחזרה לארץ ישראל:

מלבי"ם ביאור המילות ויחרדו. כמו וכל העם חרדו אחריו (שמואל א' י"ג ז'):

רד"ק יחרדו כצפור ממצרים – אותם שהם במצרים יחרדו לשוב לארצם כמו הצפור החרדה לשוב אל קנה  כמו שהמשיל נדוד האדם אל נדוד הצפור באמרו כצפור נודדת מקנה כן איש נודד ממקומו

המשיל שובו לארצו לצפור שנא' כצפור ממצרים:וכיונה מארץ אשור – ואותם שהם בארץ אשור יחרדו לצאת ממנה לשוב אל ארצם כמו היונה החרדה לשוב אל שובכה כמו שאמר גם כן בשיבת הגלות וכיונים אל ארובותיהם

וזכר מצרים ואשור והוא הדין לשאר מקומות אלא שזכר המקומות שחשבו להעזר בהם ונכשלו בהם וגלו אליהם:

 





 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “ספר הושע פרק יד”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב