הושע פרק-יג

(א) כְּדַבֵּ֤ר אֶפְרַ֙יִם֙ רְתֵ֔ת נָשָׂ֥א ה֖וּא בְּיִשְׂרָאֵ֑ל וַיֶּאְשַׁ֥ם בַּבַּ֖עַל וַיָּמֹֽת:

רש"י כדבר אפרים רתת – כשקנא ירבעם למקום ודבר כנגד שלמה דברים קשים וברעדה שהרי מלך גדול היה שלמה:

נשא הוא בישראל – משם זכה להנשא להיות מלך ישראל:

ויאשם בבעל – כיון שעלה לגדולה ויאשם בעכו"ם:

וימות – נכרת בית ירבעם וכן בית אחאב, ויונתן תרגם כד ממלל חד מדבית אפרים רתיתא אחיד להון לעממיא מתרברבין הוו בישראל וכדי דחבו בפולחן טעותא מתקטלין:

רד"ק כדבר אפרים רתת – מתחלה קודם שחטא אפרים היה מוראו על העמים אשר סביבותיו כי בדברו היה אוחז רתת ורעדה השומע אותו והיה רם וגדול בשבטי ישראל כמו שנאמר עליו וזרעו יהיה מלא הגוים

וזהו שאמר נשא הוא בישראל כלומר נשא ראשו בישראל

וכיון שאשם בבעל מת כלומר נגף לפני אויביו כאלו מת כי אזלת ידו ועל הדרך הזה ת"י כד ממלל חד מדבית אפרים וגו':

מלבי"ם כדבר, חרפתו ישיב לו אדוניו. וידבר אליו לאמר, הלא כדבר אפרים רתת – בעת שדבר אפרים (שהוא המלך שאפרים היה שבטו) לעבוד את העגלים, זה היה רתת. מפני חרדה ורתת,

שהתירא מצד כי "נשא הוא בישראל" שמצד נשיאתו התירא פן יעלה העם ירושלים ושבו אל אדוניהם אל מלך יהודה והרגוהו, ומצד יראה זו דיבר לעבוד ע"א, כנזכר אצל ירבעם (מ"א י"א)

והגם שעשה זה מאונס מצד רתת ויראה, בכ"ז "ויאשם בבעל",

היה לו זאת לאשמה ונתחייב עונש וימת, ועי"כ המיתוהו העם:

מלבי"ם ביאור המילות רתת. חרדה ופחד בלשון ארמי: ונשא. כמו נשיא, או כמו התנשא, ויל"פ כמו (תהלות פ"ח) נשאתי אמיך, שדבר הרתת אשר נשא הוא בלבו שחרד מישראל פן ימרדו בו, שע"כ אשם בבעל:

 

(ב) וְעַתָּ֣ה | יוֹסִ֣פוּ לַחֲטֹ֗א וַיַּעְשׂ֣וּ לָהֶם֩ מַסֵּכָ֨ה מִכַּסְפָּ֤ם כִּתְבוּנָם֙ עֲצַבִּ֔ים מַעֲשֵׂ֥ה חָרָשִׁ֖ים כֻּלֹּ֑ה לָהֶם֙ הֵ֣ם אֹמְרִ֔ים זֹבְחֵ֣י אָדָ֔ם עֲגָלִ֖ים יִשָּׁקֽוּן:

רש"י עתה – בית יהוא שראו כל זאת יוסיפו לחטוא:

כתבונם – כתבניתם:

זובחי אדם עגלים ישקון – לומדי המולך אומרים לישראל מי שזובח בנו לעכו"ם, כדאי הוא להיות נושק העגל

שהרי דורון חביב הקריב לו, כך פירשו רבותינו בסנהד', ומיושב הוא על לשון המקרא יותר מתרגום של יונתן:

רד"ק ועתה יוסיפו לחטוא – ועתה כשמלך ירבעם הוסיפו הם עוד לחטוא

כי מתחלה כשהיו עובדים בימי השופטים היו עובדים הבעלים ושבים אל השם כשהיה עומד השופט והחזירם למוטב

אבל עתה חשבו לעקור מכל עבודת אלהים יתברך שלא יעלה אדם לירושלים לעבודת בית המקדש ויעבדו לפני העגלים לעולם ואמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים:

ויעשו להם מסכה מכספם – והנה העגלי' לא היו כסף אלא זהב אלא ר"ל מכספם שנתנו כל אחד לקנות זהב לעשות העגלים עשו להם כתבונת עצבים והם העגלים

ופי' כתבונם כמו שהתבוננו בדבר איזו צורה יעשו והסכימו לעשות עגל כמו שעשו במדבר והטעם פירשנו בס' מלכים וי"ת כתבונם כמו כתבניתם שתרגם כדמותהון ומלת כתבונם היה ראוי כתבונתם וכן וצורם לבלות שאול כמו וצורתם כי הנפרד תבונה צורה וי"א כי הם משקל אחד יאמר מהם בלא ה"א תבון צור:

מעשה חרשים כולה – כל העגל הוא מעשה ידי חרש אין דבר רוחני בו כמו שאמר וכל רוח אין בקרבו:

להם הם אומרים – בעבורם הם אומרים כהני העגל לבני אדם הבאים לזבוח זבחי אדם כלומר מי מבני אדם שירצה לזבוח:

עגלים ישקון – ישקו העגלים על פיהם כי לא תהיה עבודתם שלימה עד שישקו אותם כי כן היה מנהגם כמו שאמר וכל הפה אשר לא נשק לו

ורז"ל פי' זבחי אדם שהיו זובחים בניהם לעכו"ם זהו שאמר אדם והיו אומרים להם כומרי עכו"ם מי שיזבח בנו לעכו"ם כדי הוא להיות נושק לעגל שהרי קרבן חביב הקריב לו:

מלבי"ם ועתה, אחר שרצחו את המלך בעבור אשם זה איך יוסיפו לחטא, כי עתה יגדל חטאתם ממה שהיה מקודם בהיות המלך חי,

כי עתה יעשו להם מסכה מכספם כתבונם, שהמסכה שנעשה עד עתה לא הם עשאוהו רק המלך,

ועתה יעשו להם המה. המסכה שנעשה עד עתה לא היה מכספם רק מכסף המלך, ועתה יעשוהו מכספם.

המסכה שנעשה עד עתה לא היה מתבונתם ושכלם,

ועתה יעשו להם כתבונם לפי הבנתם, הלא חטאם גדול יותר, כ"ז ישיב להם המלך הנרצח.

עצבים. יוסיף לצייר במליצתו נשגבות מצייר שהעצבים הם מעשה חרשים כולה,

ר"ל שהעצבים נעשו במלאכת חרש וחושב עד שיש להם פה לדבר, ומצייר כי עצבים להם אומרים העצבים מדברים, והם אומרים אל העם שבאים לישק אותם ולכבדם, יאמרו העצבים אליהם, "זובחי אדם עגלים ישקון"?

אלה שזבחו אדם, היינו שרצחו את המלך על שעבד את העגלים, איך הם עצמם ישקון את העגלים?

הלא אחר שבאתם לישק את העגלים מבואר כי זבחתם אדם ורצחתם בחנם?:

מלבי"ם ביאור המילות כתבונם. כמו כתבונתם:

 

(ג) לָכֵ֗ן יִֽהְיוּ֙ כַּעֲנַן-בֹּ֔קֶר וְכַטַּ֖ל מַשְׁכִּ֣ים הֹלֵ֑ךְ כְּמֹץ֙ יְסֹעֵ֣ר מִגֹּ֔רֶן וּכְעָשָׁ֖ן מֵאֲרֻבָּֽה:

מלבי"ם לכן יהיו כענן בקר, לענין שימנע מאתם טובה וברכה אמר שיהיו דומים כענן בקר שנדמה שהוא ענן מביא גשמי ברכה והוא כלה והולך לו,

וגם יהיו כטל משכים הולך שגם אם יקבל איזה טוב לא יאריך רק כטל שבין לילה היה ובבקר חלף הלך,

ונגד שחוץ מזה עוד יביא עליהם רע בפועל ויגלם לגולה, יהיו תחלה כמוץ יסער מגורן שנושא את המוץ והדגן נשאר,

כן יגלו הרשעים והטובים ישארו, ואח"כ יהיו כעשן יסוער מארובה שהרוח נושא את הכל כן יגלה את כולם:

מלבי"ם ביאור המילות יסער. מבנין מפעל כמו יסוער: מארבה. החלון הפתוח למעל':

 

(ד) וְאָנֹכִ֛י ה' אֱלֹהֶ֖יךָ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וֵאלֹהִ֤ים זֽוּלָתִי֙ לֹ֣א תֵדָ֔ע וּמוֹשִׁ֥יעַ אַ֖יִן בִּלְתִּֽי:

רש"י ואנכי ה' אלהיך – ולא היה לך למרוד בי:

מצודת דוד ואנכי – ר"ל ראויים הם לכליון כי הלא אנכי ה' אלהיך מעת הוצאתיך מארץ מצרים כי אז קבלתם אותי לאלוה ומהראוי שלא תדע אלהים זולתי הואיל ואין מושיע בלתי:

מלבי"ם ואנכי ה' אלהיך, נגד מ"ש שאין ה' משגיח עליהם בעצמו וצריכים לאמצעי בינו ובין ה' כמ"ש ובנביא העלה ה' את ישראל ממצרים, וע"כ שמו להם את העגלים לאמצעי מובילי השפע,

משיב להם הלא אנכי ה' אלהיך מארץ מצרים הלא משם הוצאתי אתכם בלא אמצעי,

ואז אלהים זולתי לא תדע ר"ל לא שימצא אלהים זולתי שני לי.

ואף מושיע אין בלתי שלא נמצא מושיע שליח מאתי להושיע כי הושעתי אתכם בעצמי בלא אמצעי:

(ה) אֲנִ֥י יְדַעְתִּ֖יךָ בַּמִּדְבָּ֑ר בְּאֶ֖רֶץ תַּלְאֻבֽוֹת:

מלבי"ם אני, וגם במדבר אחר שהוצאתיך ממצרים אני ידעתיך בהשגחתי וידיעתי למלאת כל מחסורכם בארץ תלאבות שלא היה אפשר שתתקיימו

רק ע"י נסים מתמידים מהמן והבאר ועמוד ענן שהיו כולם רק מאתי, כי הנסים יהיו מהאל לבדו:

[רש"י תלאובות – אין לו דמיון ופתרונו לפי עניינו תל שאובין בו כל טובה ואין מוצאין רד"ק – בארץ צמאה והיא המדבר]:

מלבי"ם ביאור המלים תלאובות. ארץ תאבה וצמאה. ושרשו אבה, ומזה אביון התאב לכל דבר, ונבנה עם הלמ"ד לאב, כמו לקח קח, לאום אום, לאט אט, בחנפי לעגו מעוג, וכן לבנה מן בנה, לבוש מן בושה (שבת דף ע"ז), מלעיבים במלאכי אלהים מן תועבה, ובתשלומו הוסיפו התי"ו למשקל השם:

 

(ו) כְּמַרְעִיתָם֙ וַיִּשְׂבָּ֔עוּ שָׂבְע֖וּ וַיָּ֣רָם לִבָּ֑ם עַל-כֵּ֖ן שְׁכֵחֽוּנִי:

מלבי"ם כמרעיתם, רק אחר שהבאתים מן המדבר לארץ מושב ושם מצאו מרעה וישבעו,

ועל ידי ששבעו ע"כ וירם לבם, על כן שכחוני, כמ"ש ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך:

מלבי"ם ביאור המילות כמרעיתם. כאשר באו לארץ מרעיתם מלת בארץ שבפסוק הקודם נמשך לפה ונוסף כ"ף הזמן:

 

(ז) וָאֱהִ֥י לָהֶ֖ם כְּמוֹ-שָׁ֑חַל כְּנָמֵ֖ר עַל-דֶּ֥רֶךְ אָשֽׁוּר:

רש"י על דרך אשור – כל אשור שבמקרא דגש וזה רפי שאינו שם מקום אלא אארוב ואשקוד כמו אשורנו ולא קרוב (במדבר כד):

מלבי"ם ואהי להם כמו שחל, ר"ל טובת האל שכחו וכפרו בטובותיו, אבל הרעה הבאה עליהם הם מיחסים אותה אל ה' עד שה' נדמה בעיניהם כחיה רעה הטורפת, כשחל וכנמר כדוב וכלביא.

וחשב ארבעה אלה נגד ארבע מלכיות שהשחיתו אותם, והשחל הוא מלכות בבל ואשור, שכן דניאל ראה קדמיתא כאריה (וכמ"ש למעלה בפסוק ה' כאריה ישאג), והנמר הוא מלכות יון,

ועז"א כנמר על דרך אשור שהוא בא על דרך א"י כי הוא לא הגלה אותם מארצם, וכמ"ש נמר שוקד על עריהם:

מלבי"ם ביאור המילות אשור. שרשו שור שהיא הבטה מרחוק, והא' מדבר בעדו:

 

(ח) אֶפְגְּשֵׁם֙ כְּדֹ֣ב שַׁכּ֔וּל וְאֶקְרַ֖ע סְג֣וֹר לִבָּ֑ם וְאֹכְלֵ֥ם שָׁם֙ כְּלָבִ֔יא חַיַּ֥ת הַשָּׂדֶ֖ה תְּבַקְּעֵֽם:

רש"י כדוב שכול – כמו שוכל כאשר תאמר חנון ורחום כך שכול כלומר כלו לבוש שכולים ומוכן לשכל אנשים:

ואקרע סגור לבם – כדרך הדוב אוחז צפרניו בחזה וקורע עד הלב ל"א סגור לבם את לבם הסגור מלהבין לשוב אלי:

רד"ק אפגשם כדוב שכול – שהרגו בניו והוא שכול ומר נפש ואם ימצא אדם או בהמה יבקעם מהרה

ובזכרו דוב שכול ולא אמר אריה או נמר שכול אומרים כי הדוב כשתלד תלד כמו חתיכות בשר כי הולד מכוסה כולו בהולידו בשליא עבה מאד והדוב מלחכת השליא וחותכת מעט כדי שלא תזיק לולד והיא יגיעה בזה מאד עד שתעביר כל הבשר ויצא הולד ולפי שטרחה הרבה בו היא מרת נפש יותר כשיהרגו אותו:

ואקרע סגור לבם – לבם שהוא סגור ולא יבין אקרענו,

וזה דרך משל כי כן יעשה האריה בטרפו יקרע הגוף עד הלב ויאכלנו וישתה דמו:

ואוכלם שם כלביא – שם בעריהם אוכלם בדבר ובחרב האויב כמו הלביא הטורף בלי חמלה גם חית השדה תבקעם בחוץ כמו שאמר בתורה והשלחתי בכם את חית השדה ושכלה אתכם וגו' וי"ת כחות שינא וגו':

מלבי"ם אפגשם כדוב שכול, היא החיה השנית שראה דניאל דמיא לדוב שהוא מלכות מדי.

ואז ואקרע סגור לבם בימי המן, שאז פתחו את לבבם ושבו בתשובה,

ואוכלם שם כלביא, בגלות אדום שהיא החיה הרביעית אשר אכלה ומדקה ושארא ברגלה רפסה, ר"ל שבימי כל הגליות האלה נדמה להם שאני הטורף אותם ובאמת הוא טעות כי חית השדה תבקעם,

שע"י שהסתרתי פני מהם באים עליהם חית השדה ומבקעים אותם:

מלבי"ם ביאור המילות ואכלם שם. מצייר בהדרגה, תחלה אורב על דרך ושר מרחוק, ואח"כ אפגשם, ואח"כ אוכלם שם בעריהם לא על דרך. והלביא, יש לו גורים והוא מחנק ללבאותיו ואוכל הכל עם לבאותיו:

 

(ט) שִֽׁחֶתְךָ֥ יִשְׂרָאֵ֖ל כִּֽי-בִ֥י בְעֶזְרֶֽךָ:

רש"י שחתך ישראל – חבלת עצמך ישראל כי בי פשעת מרדת בעזרך ומקרא קצר הוא זה

והמבין בלשון המקרא מיושב הוא על הלב:

כי בי – כי בי היה המרד אשר מרדת וא"ת מה איכפת לך בעזרך מרדת כשמרדת בי:

רד"ק שחתך – העגל שזכר למעלה אמר הוא שחתך כי לולא זה בי היה עזרך ובאו שני בי"תי השמוש כאחד ויספיק באחד אלא ששני הקשרים נכונים בענין וזה מנהג הלשון לדבר ככה ופי' בי היה עזרך או כי שמי היה בעזרך וכן כי שלח ברשת ברגליו כמו ברשת רגליו, וכן המנהג בשני כפ"י הדמיון כעבד כאדוניו כמוך כפרעה:

מלבי"ם שחתך ישראל, מה שאתה ישראל נשחת מחיתו שדי לא אני העושה זאת רק הוא שחתך,

ע"י שאתה משחית דרכך זה הוא המשחית אותך ואתה משחית א"ע:

כי בי, מה שאתה חושב כי שחתך תלוי בי, הוא מצד שהייתי בעזרך, ועי"כ כשהחלותי להסתיר פני ממך ושלא לעזור אותך אתה נשחת, ואני הסבה לזה בשב ואל תעשה לא בקום ועשה:

מלבי"ם ביאור המילות שחתך. י"ל נגד מ"ש אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה' מגן עזרך, אמר עתה מה שאתה נושע בי שאני מגן עזרך אינו אשרך רק שחתך, ולכן קצר המליצה כי סמך על הלשון שנמצא בתורה:

 

(י) אֱהִ֤י מַלְכְּךָ֙ אֵפ֔וֹא וְיוֹשִֽׁיעֲךָ֖ בְּכָל-עָרֶ֑יךָ וְשֹׁ֣פְטֶ֔יךָ אֲשֶׁ֣ר אָמַ֔רְתָּ תְּנָה-לִּ֖י מֶ֥לֶךְ וְשָׂרִֽים:

רש"י אהי מלכך איפוא – י"ת איה מלכך ואני אומר אינו צריך לעקרו ממשמעותו אהי עומד מנגד לראות איפא מלכך שאעשה עצמי רואה מה אחריתך איפא מושיעך:

רד"ק אהי – אני אהיה קיים לעולם אבל מלכך איפה שמאסת במלכותי ושאלת מלך שיושיעך ואיה הוא שיושיעך?:

בכל עריך – שבאים עליהם האויבים כמו שאמרת ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו:

ושופטיך – ששמת עליך מדעתך הרי אתה רואה כי לא יועילוך מלך ושולטנים ושרים כי אם בעזרתי וי"ת אהי הפוך כמו איה שתרגם אן מלכך וגו':

מלבי"ם אהי מלכך ר"ל הלא שחתך בא מצד שאין לך מלך שע"י שמרדו בהושע והלשינו אותו למלך אשור עי"כ נשחתו (כנ"ל סימן י'), אומר וכי אני אהיה מלכך? להגן בעדך בפני מלך אשור,

אפוא ויושיעך בכל עריך, שיעורו אפוא בכל עריך ושופטיך ויושיעך, בקש בכל עריך ובכל שופטיך אפוא נמצא המלך שיושיעך, אשר אמרת תנה לי מלך ושרים,

ר"ל כי בימים קדמונים בימי השופטים היה ה' מלכם בראשם ומושיעם כמו שהיה בימי שמואל ואז התקבצו ויבקשו להם מלך כי מאסו במלכות שמים כמו שהתרעם עליהם שמואל ע"ז,

וה' א"ל כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם, כי תחלה היו תחת השגחת ה' למעלה מן הטבע והם בקשו להתנהג בדרך הטבע כמו שפרשתי שם באורך,

וע"כ אמר להם איך תבקש עתה שאני אהיה המלך שלך, הלא מאסת במלכותי בחרת לך מלך שיושיעך בדרך מלחמה, ואמרת תנה לי מלך ושרים, וא"כ איה הוא שיושיעך:

 

(יא) אֶֽתֶּן-לְךָ֥ מֶ֙לֶךְ֙ בְּאַפִּ֔י וְאֶקַּ֖ח בְּעֶבְרָתִֽי:

רד"ק אתן לך – נתתי לך מלך באפי, כי לא ברצוני שאלתם מלך כמו שאמר אותי מאסו ממלוך עליהם

ולקחתי אותו [את שאול] בעברתי שמת במלחמת פלשתים ולא מלך אלא שנתים

ותוכלו להכיר כי אין לכם מלכות אלא מלכותי

והמלך שאמנה עליכם אם יעשה רצוני תנצלו הוא ואתם מכל רע,

וי"מ אתן לך על שאול כמו שפירשנו ואקח על צדקיהו שהיה המלך האחרון,

וי"מ במלכי השבטים ירבעם והושע בן אלה, ומה שאמר על ירבעם באפי כי באף שהיה לו על מלכות בית דוד נתנו:

מלבי"ם אתן, בעת שנתתי לך מלך בימי שמואל היה באפי, כי ידעתי שסופכם להתחלק, ולעבוד את העגלים והיה זה שלא ברצוני.

ואקח בעברתי, שהושע [בן אלה] שהיה המלך האחרון היה טוב מן המלכים אשר לפניו ולא היה ראוי שיענש מצד מעשיו רק זה היה מצד העֵבְרה הכוללת, ע"י שהיה לי עֵבְרה על הכלל (שזה גדר שם עֵבְרה)

לקחתיו מכם הגם שלא חרה אפי עליו:

מלבי"ם ביאור המילות באפי, בעברתי. האף הוא הקצף נגד החוטא,

והעברה הוא הקצף הכללי שע"י קצפו יעבר הגבול לכעוס על הכלל גם הבלתי חוטא:

 

(יב) צָרוּר֙ עֲוֹ֣ן אֶפְרָ֔יִם צְפוּנָ֖ה חַטָּאתֽוֹ:

רש"י ורד"ק צרור עון אפרים – לא ויתרתי עליו צפון הוא אתי:

מלבי"ם צרור, ר"ל אפרים אינו עוזב את עונותיו רק עונו צרור אצלו וחטאתו צפונה,

והוא שומר אותם ואינו רוצה לעזבם ולשוב בתשובה:

מלבי"ם ביאור המילות צרור עון, צפונה חטאתו. הצרור הוא ב[תוך] דבר אחר כמו צרורות בשמלותם,

והצפון הוא השמירה ע"י שהוצג הדבר מן הצד במקום שאין רואים,

והעון מציין עוות המחשבה, והוא הצרור תוך המעשה כצורר דבר בדבר,

ומוסיף שגם חטאתו שהוא המעשה צפונה ושמורה:

 

(יג) חֶבְלֵ֥י יֽוֹלֵדָ֖ה יָבֹ֣אוּ ל֑וֹ הוּא-בֵן֙ לֹ֣א חָכָ֔ם כִּֽי-עֵ֥ת לֹֽא-יַעֲמֹ֖ד בְּמִשְׁבַּ֥ר בָּנִֽים:

מלבי"ם חבלי יולדה יבואו לו, ממשיל את החבלים והצירים שבאו על האומה כחבלים הבאים ליולדה,

שכל שיתרבו החבלים והצירים תגדל התקוה, כי תמלט את הולד מבטן המלאה ויופסקו החבלים,

וכבר אמר כמליצה זאת (ישעיה ל"ז) כי באו בנים עד משבר וכח אין ללידה, שר"ל שלפי רוב החבלים נדמה שהבנים אשר בבטנה באו עד המשבר וקרובים להולד רק שהיולדה אין לה כח להוציא הבנים מרחמה ולהולידם,

והנמשך שכבר רבו הצרות והחבלים עד שידמה שהגיע הזמן שיצאו בני האומה מן המצר ויולדו להיות עם נושע בה' שזה ציור לידת האומה,

רק שהיולדה חסר לה הכח העצמי שבו תדחה הטבע את העובר לחוץ, היינו שחסר לה המצות והמע"ט שעל ידם יולד העם להיות בני אל חי,

ופה ימליץ שאחר שבאו להאומה חבלי יולדה, הבן אשר בבטן, אינו חכם, כיתר הבנים שיש להם חכמה לצאת מן הבטן בעת הלידה ולעמוד על המשבר ששם יעמדו הבנים בעת הלידה ושם יושעו לצאת ולהולד,

וז"ש הוא בן לא חכם, כי עת שהגם שהגיע העת ורגע של הלידה, והיה לו לצאת ולעמוד על המשבר ולהולד, אבל הוא לא יעמד במשבר ששם יולדו בנים ויצאו מרחם,

כי ע"י שאינו חכם לא השכיל לצאת בעת הלידה ולעמוד על המשבר ונשאר כנפל בבטן אמו,

והמליצה שאז היה העת שתולד האומה ותתחדש, כי כבר היה להם חבלי יולדה מרוב הצרות, רק שלא עמדו על המשבר היינו שישובו בתשובה שזה הדרך אל הלידה,

וע"כ הקדים מ"ש צרור עון אפרים, שמציין את העון כדמים המותריים הצרורים בבטן המלאה ואין מניחים את הולד להולד,

וכן העון והחטאת הצרור וצפון אתם עכבום מלעשות תשובה ולהולד,

הגם שהיה כמו הרה תקריב ללדת תחיל תזעק בחבליה:

מלבי"ם ביאור המילות חבלי יולדה. בא הציור שהחבלים ביולדה מעוררים תקות ההמלטה והישועה (ישעיה כ"ו י"ז, מיכה ה' ג' ד' ט'): במשבר. סמוך, משבר של בנים, שהבנים נולדים על ידו:

 

(יד) מִיַּ֤ד שְׁאוֹל֙ אֶפְדֵּ֔ם מִמָּ֖וֶת אֶגְאָלֵ֑ם אֱהִ֨י דְבָרֶיךָ֜ מָ֗וֶת אֱהִ֤י קָֽטָבְךָ֙ שְׁא֔וֹל נֹ֖חַם יִסָּתֵ֥ר מֵעֵינָֽי:

מלבי"ם מיד, מפרש מ"ש שהיה להם אז העת להולד, כי אני חשבתי אשר מיד שאול אפדם שיעשו תשובה ע"י רוב הצרות וחבלי יולדה ובזה אפדם מיד מלך אשור, ואגאלם ממות,

ומשל השאול הוא הגלות, ומשל המות הוא ההרג שהרג בם, שחשב ה' שיצילם שלא יגלם מן הארץ וגם שלא יהרוג בם הרג רב, ובזה יולדו מחדש,

אבל הם לא עמדו על המשבר ולא עשו תשובה, ועתה אהי דבריך מות, מסב פניו אל המות והשאול, וידבר אליו בנוכח, עתה לא די שלא פדיתי אותם מידך, כי אני אהיה מעתה הדבר שלך אתה מות!

הדבר שהוא השליח שאתה שולח להמית אהיה אנכי, ר"ל אהיה השליח שלך להמיתם ולכלותם.

ואהי קטבך שאול, אתה שאול! הקטב מרירי שלך שאתה מכלה בם אנשים, אהיה אנכי, ר"ל אהיה השליח שלך להגלותם,

ר"ל שלא לבד שלא אפדם כי לא עשו תשובה, עוד אכלם במות ואגלם מארצם בהשגחתי ואהיה מסייע לזה,

נוחם יסתר מעיני – ר"ל כי הנוחם והחרטה שהיא הסבה תמיד להשיב את הגזרה הרעה, שע"י הנוחם ישיב חמה,

ר"ל שע"י שיתנחמו העם על מעשיהם וישובו בתשובה ינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות,

אתה יסתר נוחם ולא יבא נגד עיני, כי העם אין מתנחמים ומתחרטים על מעשיהם ואני לא אנחם על הרעה:

מלבי"ם ביאור המילות שאול, מות, אפדם, אגאלם. השאול מציין הבור העמוק שא"א לצאת משם, ולפעמים יצייר השאול אחר המות והוא הקבר, ולפעמים יצוייר בו עודו בחיים, כמו מימי שלג שאול חטאו (איוב כ"ד י"ט), נבלעם בשאול חיים (משלי א') לפירושי. ובזה מדבר פה שהקדים שאול למות, ומצייר את הגלות,

ויש הבדל בין גאולה לפדיה, שהגאולה מציין גם הקורבה ושהוא גואלו הקרוב אליו, כמ"ש (ישעיה ל"ה ובכ"מ) והוא מוסיף על הפדיה שמיד המות יגאלם מצד קורבתו אליהם ויקר בעיני ה' המותה לקרוביו:

דבריך. מענין דבר, ומות הוא שם הקריאה, אתה מות, כמו מדבר באופל יהלוך מקטב ישוד צהרים, וקטב שם רוח ואויר הממית, כמו קטב מרירי, והוא נמצא בשאול ומעמקי אדמה ששם ימצא אויר פחמי ארסי:

נחם. שם המופשט של ההתנחמות והחרטה, והמליץ ימתיק במליצתו גם שיתוף תנחומין שהוא נמצא בין אחים,

האח ינחם את אחיו, ובשם אחים ימתיק שיתוף מלת אחו, כמו ישגא אחו בלא מים (איוב ה') על שגדלים כאחים כולם בשורש אחד,

ולכן תפס במליצתו מלת יפריא, והאחים גדלים על מים, והרוח החם הבא ממדבר ציה מיבש הלחות והאחו,

ועפ"י השקפה זו תפס המליצה שהרוח יבוש מקורו,

וכ"ז מגדיל ציורי המליץ בהשתלשלות הרעיונות ושתופיהם בהתנאות כח המליצה:

 

(טו) כִּ֣י ה֔וּא בֵּ֥ן אַחִ֖ים יַפְרִ֑יא יָב֣וֹא קָדִים֩ ר֨וּחַ ה'  מִמִּדְבָּ֣ר עֹלֶ֗ה וְיֵב֤וֹשׁ מְקוֹרוֹ֙ וְיֶחֱרַ֣ב מַעְיָנ֔וֹ ה֣וּא יִשְׁסֶ֔ה אוֹצַ֖ר כָּל-כְּלִ֥י חֶמְדָּֽה:

רד"ק כי הוא – כי אפרים היה מפריא בין אחים עד שלא עשה העגלי' היה הולך וגדל ופורה בין אחיו כמו שאמר יעקב עליו ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו וזרעו יהיה מלא הגוים [רש"י כי הוא בין אחים יפריא – ת"י ארי אינון מתקריין בנין ועובדין מקלקלין אסגיאו אחים ל' דבר רע כמו (יחזקאל כא) אח עשויה לברק ואמר אח אל כל תועבות (שם יחזקאל ו):

יפריא – לשון פורה ראש ולענה (דברים כט)

ד"א ירבעם הוא בן שהפריא אחוותן של ישראל על ידו נחלקו לשני ממלכות יפריא לשון פרא אדם:]

ועתה שחטא יבא קדים רוח ה' – והוא מלך אשור, והמשילו לקדים שהוא רוח מזרחית כי ארץ אשור מזרחית לארץ ישראל, ועוד אמר קדים לפי שהוא רוח קשה,

ואמר רוח ה' להגדיל הרוח ולחזקו כמו כהררי אל שלהבת יה

ואמר ג"כ רוח ה' לפי שהאל יתברך העיר את רוחו לבא על ישראל וכן אמר ויער אלהי ישראל את רוח פול מלך אשור ואת רוח פלנסר מלך אשור וגו' וכן כתוב כשמלך מנחם בא פול על ארץ ישראל ובימי פקח בא תגלת פלאסר מלך אשור ובימי הושע בן אלה עלה שלמנאסר מלך אשור על שומרון ויצר עליה:

ממדבר עולה – כי הרוח הוא תמי' במדבר או פי' כי מדבר יש בין א"י לארץ אשור

ומפני אותו הרוח שהוא מלך אשור יבוש מקור אפרים שהוא היה מתחלה כמו עץ פורה על מים כמו שנא' עליו בן פורת יוסף בן פורת עלי עין ועתה יבוש מקורו ויחרב מעינו מפני אותו הרוח:

יבוש – שרשו יבש בשקל יאות מן יאת ויחרב כמו יבש מן חרבו המים: הוא ישסה – אותו הרוח ישסה אוצר כל כלי חמדה:

מלבי"ם כי הוא בין אחים יפריא. מוסב על הנוחם, הוא, הנוחם, לא ישא פרי רק בין אחים,

בעת שישראל אחים ומתחברים זל"ז אז היה אפשרות אל הנוחם,

והוא כי כבר התבאר שבימי הושע בן אלה הזניחו את עבודת העגלים ובטלו את הפרדיסאות שהושיב ירבעם שלא יעלו ישראל לרגל, רק שהיו כתות שחלקו עליו מטעם זה והלשינוהו למלך אשור (כנ"ל ח', ד', י' ב' ז)

וכן מבואר בדה"ב ל' שחזקיה שלח שלוחים אל השבטים שישובו אל ה' והיו משחקים עליהם ומקצתם נכנעו ויבאו לירושלים, הרי היו ביניהם אז שתי כתות,

ועי"ז לא הפריא שָם הנוחם פריו ולא שבו כולם בתשובה, וגם ה' לא נחם על הרעה,

ועי"כ יבא קדים – עי"ז יבא עליהם מלך אשור שבא אז עליהם מצד מזרח מעבר הירדן והלך דרך המדבר, והוא רוח ה' שה' שלחו עליהם ממדבר עולה עליהם, יבוש מקורו כי הוא החריב את הארץ ששם היה מקור ישראל,

ועי"ז יחרב מעינו – המעין הנמשך מן המקור שעי"כ התפזרו לארבע רוחות השמים וחרבו מימי שפעם וקיומם והצלחתם,

הוא ישסה אוצר – גם הוא הרוח הזה, ישסה כל אוצרותם וכל כלי חמדתם, ואין להם תקוה עוד כי אבדו ונדחו בעונם:

מלבי"ם חלק ביאור המלים ויבוש מקורו ויחרב מעינו. המקור הוא במעמקי האדמה, וממנו יבעו המים אל המעין, כמ"ש משלי (כ"ה כ"ו),

ויש הבדל בין יבש ובין חרב, שהיבש הוא לגמרי, וחרב יהיה גם בהיותו לח קצת (כמ"ש בכ"מ),

ומצייר שהמקור הוא יבש לגמרי כי אם יהיה בו עוד לחלוחית יטיף אל המעין,

ועי"כ חרב המעין ומתחיל להתיבש כי לא יזל אליו מים מן המקור: