הושע

הושע פרק-י

(א) גֶּ֤פֶן בּוֹקֵק֙ יִשְׂרָאֵ֔ל פְּרִ֖י יְשַׁוֶּה-לּ֑וֹ כְּרֹ֣ב לְפִרְי֗וֹ הִרְבָּה֙ לַֽמִּזְבְּח֔וֹת כְּט֣וֹב לְאַרְצ֔וֹ הֵיטִ֖יבוּ מַצֵּבֽוֹת:

מלבי"ם גפן. אחר שהזכיר כי נגזר עליהם גזרה חרוצה שילכו בגולה, יבאר איך נסתבב הדבר שיגלו מארצם,

שה' הטיל ביניהם מהומה ומרד שמרדו במלכיהם וזה היה סבת גלותם,

וכבר בארתי (למעלה סי' ז' וסי' ח') שהמרד שמרדו בשלום בן יבש שהרגוהו, וכן אח"כ בהושע בן אלה שהלשינוהו למלך אשור ששלח מלאכים אל סוא מלך מצרים, נסבב ע"י ששני המלכים האלה לא דבקו בחטאת ירבעם ורצו לבטל עבודת העגלים, ועי"ז עמדו כנגדם הכת שדבקו בעבודת העגלים,

וזה היה הסבה מה שעלה עליהם מלך אשור בתחלה בימי מנחם בן גדי,

ומה שעלה עליהם בסוף בימי הושע שהגלה את כולם, ועל דברים אלה ישא חזון ומליצה נשגבה בסימן הזה,

אמר, גפן בוקק ישראל, ר"ל ישראל אשר נמשלו לגפן, כמ"ש כרם היה לידידי בקרן בן שמן, וה' נטע הגפן הזה וקוה לעשות ענבים ויעש באושים כמ"ש בישעיה סי' ה' ומפרש שם ויקו למשפט והנה משפח לצדקה והנה צעקה,

שהפרי שקוה ה' שיעשה הגפן הזה הוא משפט וצדקה,

אבל ישראל הוא גפן הבוקק ומריק ונושר את הפרי אשר ישוה לו, ר"ל פרי הראוי לו,

כי כרוב לפריו הרבה למזבחות לע"ז, וכטוב לארצו הטיבו מצבות אשר העמידו לעבודת גלולים:

מלבי"ם ביאור המילות בוקק. פעל יוצא, כמו הנה ה' בוקק הארץ (ישעיה כ"ד) ענין ריקות, שמשיר פריו:

ישוה לו. יש הבדל אצלי בין שימה ובין שוה, ששוה כולל גם מושג השיווי והערך, שוית עזר על גבור,

ר"ל עזר הנערך כפי גבורתו, ור"ל פרי הנערך והראוי לו: הטיבו מצבות. המצבות היו להדר ולפאר בית אליליהם,

או את המדינה (פיראמידען, אבאליסקען [אוֹבֶּלִיסְק הוא מונומנט {פסל, אנדרטה} צר וגבוה, בעל ארבעה צדדים וקצה עליון בצורת פירמידה. מכונה לעתים בעברית "מצבת מחט". אובליסקים קדומים נבנו מגוש סלע יחיד])

והיו מכוננים בעוז כפי עושר המדינה וכחה, לז"א כטוב לארצו:

 

(ב) חָלַ֥ק לִבָּ֖ם עַתָּ֣ה יֶאְשָׁ֑מוּ ה֚וּא יַעֲרֹ֣ף מִזְבְּחוֹתָ֔ם יְשֹׁדֵ֖ד מַצֵּבוֹתָֽם:

רש"י חלק לבם – ממני:

עתה יאשמו – הוא הדבר אשר יערוף מזבחותם ישחית לשון וערפו שם (דברים כא) וערפתו (שמו' יג) ישבור צוארם, ד"א לפי מדרש אגדה גדול השלום שאפילו ישראל עבדו עכו"ם ושלום ביניהם – אין השטן מקטרג ביניהם, שנאמר חבור עצבים אפרים הנח לו (לעיל הושע ד)

ושנוי המחלוקת שנאמר חלק לבם עתה יאשמו יש פתחון פה לשטן לקטרג:

מלבי"ם חלק. ולכן חלק ה' את לבם, שסבב ה' שיהיה ביניהם פירוד לבבות וכתות מתנגדות,

ועי"כ עתה יאשמו, היינו שעי"ז יקבלו את ענשם כי הוא יערף מזבחותם,

כי החילוק לב הזה הוא יערף את המזבחות שלהם וישדד את מצבתם ר"ל שהמלך שעמד תחת הראשון

 יכרית את מזבחות העגלים, שזה עשה שלום בן יבש, וכן הושע בן אלה, ועי"ז יעמוד מרד נגד המלך:

מלבי"ם ביאור המילות חלק. פעל יוצא: יאשמו. בא על חיוב העונש, וגם על קבלת העונש, כמו תאשם שומרון (לקמן י"ד): יערף. יקצץ, מענין וערפו שם את העגלה, ועל שהיה המזבח עשוי אל העגל ימליצהו כעריפת עגלת בקר:

 

(ג) כִּ֤י עַתָּה֙ יֹֽאמְר֔וּ אֵ֥ין מֶ֖לֶךְ לָ֑נוּ כִּ֣י לֹ֤א יָרֵ֙אנוּ֙ אֶת-ה' וְהַמֶּ֖לֶךְ מַה-יַּֽעֲשֶׂה-לָּֽנוּ:

רד"ק כי עתה יאמרו – עתה בגלותם מארצם יכירו ויאמרו כי אין מלך לנו פי' כאלו אין מלך לנו

כי אין בו כח להצילנו מיד אויבינו כמו שחשבנו כששאלנו לנו מלך ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו

והאל ית' היה מלכנו ולא היינו צריכים מלך והוא היה מצילנו מיד אויבינו כאשר היינו עושים רצונו

וכיון שלא יראנו את ה' ועזבנו תורתו מה יעשה לנו המלך אשר שאלנו?

הרי הוא אין בו כח להצילנו אחר שקצף בנו האל יתברך כי חטאנו לו וזה יתוודו ישראל בגלותם:

מלבי"ם כי עתה יאמרו אין מלך לנו. שעי"ז ימרדו במלכם וירצו להעבירו ממלכותו, כי לא יראנו את ה',

הם יאמרו שאינם מסכימים אל מעשה המלך שרוצה לבטל עבודת העגלים ולהעמיד תחתיו עבודת ה'

כי הם אינם יראים את ה' ואינם רוצים ביראת ה' ובעבודתו,

וא"כ והמלך מה יעשה לנו איך יכריח המלך אותנו שנעבוד את ה' ונירא אותו, וזה יהיה הסבה שימרדו במלכם,

(ובזה אמר ג"כ חלק לבם עתה יאשמו שע"י חילוק לב הזה יהיה מעתה אשמת העגלים בראשם,

כי עד עתה היה האשמה בראש המלכים שהם הכריחו את העם אל עבודת העגלים,

אבל עתה שהמלך רצה לבטל את העגלים והעם החזיקו בם,

הלא הם יאשמו והאשם תלוי בראשם לא בראש המלכים):

 

(ד) דִּבְּר֣וּ דְבָרִ֔ים אָל֥וֹת שָׁ֖וְא כָּרֹ֣ת בְּרִ֑ית וּפָרַ֤ח כָּרֹאשׁ֙ מִשְׁפָּ֔ט עַ֖ל תַּלְמֵ֥י שָׂדָֽי:

רד"ק דברו דברים – נתיעצו ירבעם וחביריו מה לעשות להחזיק בידו המלוכה,

ודברו דברים שלא יעלה העם לירושלים לבית המקדש ועל זה נשבעו

וכרתו ברית ושבועת שוא היתה שבועתם לבטל דברי תורה ומצות האל יתברך ולעשות צורות לעבדם:

ופרח כראש משפט – לפיכך פרח משפטם זה כראש ולענה על דרך שרש פורה ראש ולענה:

על תלמי שדי – מה שפורח להם בתלמי שדותיהם ראש ולענה יהיה

וזהו משל לרעות שיבאו עליהם בעונש זה ויוכיח הפירוש זה הפסוק הבא אחריו:

מלבי"ם דברו דברים. כן דברו ביניהם דברי מרד, אלות שוא ועי"כ עברו על האלה שנשבעו למלכם להיות נאמנים אליו,

 כי אמרו שאין ממש באלה זו אחר שמבטל את עבודת העגלים,

כרות ברית שכרתו ביניהם ברית על קשר המרד להרוג את שלום, או למסור את הושע ביד מלך אשור לאבדו,

ופרח כראש משפט על תלמי שדי, ר"ל אמנם תיכף פרח משפט ענשם,

שזרע המרד אשר זרעו בסתר במעמקי תלמי לבבם, צמח ופרח ויעש פרי אשכלות מרורות,

ומשפט ענשם פרח כראש ולענה על תלמי שדי בגלוי וקבלו תיכף את ענשם כמו שיבאר:

מלבי"ם ביאור המילות כראש. עשב מר, כמו לענה ורוש: משפט. בא לפעמים על גמר המשפט והעונש: ושדי. כמו שדה:

 

(ה) לְעֶגְלוֹת֙ בֵּ֣ית אָ֔וֶן יָג֖וּרוּ שְׁכַ֣ן שֹֽׁמְר֑וֹן כִּי-אָבַ֨ל עָלָ֜יו עַמּ֗וֹ וּכְמָרָיו֙ עָלָ֣יו יָגִ֔ילוּ עַל-כְּבוֹד֖וֹ כִּֽי-גָלָ֥ה מִמֶּֽנּוּ:

רש"י לעגלות בית און וגו' – לפורענות העתידה לבא על עגלי' שבבית אל שהיא נקראת בית און בספר יהושע:

יגורו – יראו ממנו שכיניו שבשומרון למה כי אבל עליו עמו וכמריו אשר עליו יגילו תמיד עתה יאבלו על כבודו כי גלה:

רד"ק לעגלות בית און – הם העגלים שעשה ירבעם וזכר אותם בלשון זכר ונקבה כי לא היו אלא צורות וזכר בית און

והוא בית אל שמכנה אותו כן לגנאי ולא זכר דן כי עיקר עבודתם היה בבית און

כאלו היו שניהם שם אמר על עגלות בית און שתבטל עבודתם כשישברו אותם וגו':

 

יגורו שכן שמרון – יפחדו השוכנים בשמרון, וזכר שמרון אעפ"י שהעגלים לא היו שם

ולפי שהיתה שומרון ראש מלכות למלכי ישראל והם היו המחזיקים בעבודת העגלים

ואמר כשתחרב בית אל ולא הצילום העגלים יפחדו השוכנים בשמרון על עצמם

כי כל ארץ ישראל נלכדה קודם שמרון שצר עליה מלך אשור ג' שנים:

כי אבל עליו עמו – על העגל אשר בבית אל יאבלו עליו עמו העובדים אותו:

וכמריו עליו יגילו – כמריו הם כהניו המקרבים עבודתו שהיו מתחילה ששים ושמחים עליו

עתה יאבלו בגלוֹת כבודו ממנו והוא יקר עבודתו כשישבר אותו לעיניהם הנה גלה כבודו ממנו:

מלבי"ם לעגלת. עתה מבאר דבריו בפרטות מה היה סבת המרד שאמר עליו דברו דברים אלות שוא,

ואיך פרח המשפט והעונש תיכף.

סיבת המרד היה לעגלות בית און בעבור העגל של בית און, שהוא העגל שבבית אל שבעבורו יגורו ויתאספו שכן שמרון למרוד במלכם על שבטל את עבודתו,

כי אבל עליו עמו וכמריו של העגל אשר עד עתה עליו יגילו, ועתה אבלו והתעצבו על כבודו כי גלה ממנו,

על שהושע בן אלה בטל כבוד העגל ונתן רשות לעלות לרגל ולעבוד את ה', זה היה סבת המרד:

 

(ו) גַּם-אוֹתוֹ֙ לְאַשּׁ֣וּר יוּבָ֔ל מִנְחָ֖ה לְמֶ֣לֶךְ יָרֵ֑ב בָּשְׁנָה֙ [קוראים בושנה] אֶפְרַ֣יִם יִקָּ֔ח וְיֵב֥וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֖ל מֵעֲצָתֽוֹ:

רש"י גם אותו לאשור יובל – זה היה בשנת שתים עשרה לאחז, ויער ה' את רוח פול מלך אשור ויגלם לראובני ולגדי (ד"ה =דברי הימים= א ה) וגו' ונטל עגלי הזהב אשר בבית אל והלך לו, לקיים מה שנאמר 'גם אותו לאשור יובל':

מנחה למלך ירב – זה סנחריב:

בשנה אפרים יקח – בשת יקח לו ירבעם שהוא משבט אפרים שהעמיד לו עגל זה לאלוה:

ויבוש ישראל – מאותה עצה שנועצו לעשותם כמו שנאמר (מלכים א יב) ויועץ המלך ויעש שני עגלי זהב:

רד"ק גם אותו לאשור יובל – רבוי על כבודו שזכר אמר כי הנה במקומו גלה כבודו ממנו

כשישברוהו גם גוף העגל והוא הזהב שבו אחר שנשברה צורתו יוליכו אותו לאשור לשאת אותו:

מנחה למלך ירב – והוא מלך אשור שנקרא שמו ירב: וי"ת למלך ירב למלכא דייתי לאתפרעא להון ר"ל למלך אשור שיריב אותם:

בושנה אפרים יקח – אז יקח בשת אפרים

ויבוש ישראל מעצתו שנועץ ירבעם שהיה משבט אפרים עמהם לעשות העגלים אז יבושו מעצתם:בושנה – כמו בושה והנו"ן נוספת:

יובל – כמו יובל שי ענין הולכה והובאה, ורבי' סעדיה ז"ל פי' גם אותו לרבות על העגל שבדן נגלה תחלה.

מלבי"ם גם. עתה מפרש מ"ש ופרח כראש משפט, איך תיכף קבלו את ענשם,

כי בעת לקח מלך אשור את הושע ויעצרהו ויאסרהו בבית כלא לקח גם העגל,

ור"ל גם אותו לאשור יובל, שלא את המלך לבד הוביל לאשור כי גם את העגל יובל לשם להיות מנחה למלך ירב.

בושנה אפרים יקח, ר"ל אשור יקח את הבושת של אפרים היינו את העגל שלו שהוא לאפרים לבושת ולחרפה,

וא"כ הלא יבוש ישראל מעצתו מה שהתיעץ למרוד בהושע ולמסרו ביד אשור בחשבו להשיב עי"כ את עבודת העגל על מכונו, והלא בזה סבב שנשבת העגל לגמרי:

מלבי"ם ביאור המילות למלך ירב. כן קורא מלך אשור על שרב עם העמים, ועובדי אלילים היה להם אליל הריב והמלחמה, והיו אמרים כי מלך הזה הוא הממונה מאתו על הריב והמלחמה:

בשנה אפרים. בושת של אפרים, ר"ל ע"ז שלו, כמו וינזרו לבושת, ובא בתוס' נו"ן, כמו שבענה בנים (איוב מ"ב):

 

(ז) נִדְמֶ֥ה שֹׁמְר֖וֹן מַלְכָּ֑הּ כְּקֶ֖צֶף עַל-פְּנֵי-מָֽיִם:

תרגום יונתן בַּהֲתַת שֹׁמְרוֹן בְּמַלְכָּהּ כְּרוּתְחָא עַל אַפֵּי מַיָא:

רש"י נדמה – נשתתק מלך שומרון והרי הוא כקצף שעל פני המים שהוא אושקמ"א בלע"ז:

רד"ק נדמה שמרון מלכה – נדמה נפעל עומד כי הוא בסגול והוא ענין כריתה כמו שפירשנו על נדמה עמי אמר נכרת בשמרון מלכה שעמד כמה ימים במצור ולא היה יכול להנצל מיד מלך אשור והלך בגולה קל מהרה:

כקצף על פני מים – וקצף קליפת העץ כמו ותאנתי לקצפה וי"ת כרותחא על אפי מיא בלע"ז אשקומ"ה:

מלבי"ם נדמה. מפרש איך יבוש מעצתו, שע"י עצתו נדמה שומרון מלכה

ר"ל מלך שומרון נדמה ונמשל ע"י שומרון כקצף על פני מים

שע"י רתיחת המים עת יהמו יחמרו במצולה יתהוה על פני המים קצף ורתיחה,

ואח"כ יתהלך הקצף ויהיה לאפס ע"י המים עצמם שאין עומדים על מצב אחד [אלא הם בתנועה],

וכן נתהוה המלך ע"י רתיחת העם וקצפם ומרדם במלכם הקודם,

שקשרו עם הושע [בן אלה] על פקח בן רמליה וימיתוהו וימלוך הושע תחתיו,

ואח"ז התהלך הקצף הזה והלך בגולה ע"י מלשינות העם והתחלפות דעותיהם שאין לבם עומד על מצב אחד,

אמנם בעצתם זה שהלך המלך אסור בזיקים לארץ אשור לא הקימו מזימות לבם לחזק עי"כ את עבודת העגל, כי בהפך:

מלבי"ם ביאור המילות נדמה. מלשון דמיון: שמרון מלכה. כמו מלך שומרון, או ר"ל שומרון ומלכה:

וקצף. מענין רתיחה, כמו שקצף הוא רתיחת הכעס:

 

(ח) וְנִשְׁמְד֞וּ בָּמ֣וֹת אָ֗וֶן חַטַּאת֙ יִשְׂרָאֵ֔ל ק֣וֹץ וְדַרְדַּ֔ר יַעֲלֶ֖ה עַל-מִזְבְּחוֹתָ֑ם וְאָמְר֤וּ לֶֽהָרִים֙ כַּסּ֔וּנוּ וְלַגְּבָע֖וֹת נִפְל֥וּ עָלֵֽינוּ:

רש"י במות און – במות בית אל:

קוץ ודרדר יעלה על מזבחותם – שגלו עובדיהן ואין עוד פונה להם:

ואמרו – ישראל:

להרים כסונו – שלא יראונו אויבינו בבשתנו:

רד"ק ונשמדו במות און – ר"ל בית און וכן ת"י ויצדין במות בית אל:

חטאת ישראל – שהם חטאת ישראל:

קוץ ודרדר יעלה על מזבחותם – על מזבחות ישראל שיחרבו יעלו קוצים:

ואמרו להרים כסונו – יאמרו ישראל כסונו מרוב צרה וצוקה שתבואה ישאלו שיפלו ההרים והגבעות עליהם ויכסום שיהיו נקברים תחתיהם ולא יסבלו הצרות ההם:

מלבי"ם ונשמדו. שעי"ז נשמדו גם במות און שהיו חטאת ישראל, וקוץ ודרדר יעלה מעתה על מזבחותם,

כי יהיו שוממים וחרבים, עד שהמזבחות שעומדים בהרים ובגבעות יאמרו להרים כסונו ולגבעות נפלו עלינו,

כי מרוב השממון יפלו ההרים והגבעות ויכסו את המזבחות ויקברו תחת ערימות עפר,

וא"כ הלא היה עצתם עצה נבערה לבלי הועיל:

מלבי"ם ביאור המילות (ח – ט) ואמרו. הבמות והמזבחות יאמרו, וכן שם עמדו, וכן כינוי תשיגם בא על הבמות:

עלוה. עוולה, כמו כשב כבש:

(ט) מִימֵי֙ הַגִּבְעָ֔ה חָטָ֖אתָ יִשְׂרָאֵ֑ל שָׁ֣ם עָמָ֔דוּ לֹֽא-תַשִּׂיגֵ֧ם בַּגִּבְעָ֛ה מִלְחָמָ֖ה עַל-בְּנֵ֥י עַֽלְוָֽה:

רש"י מימי הגבעה חטאת ישראל – חטאת זה נקוד רפי שהוא לשון נקבה ולשעבר כמו עשת באת אזלת יד

מימי גבעת בנימין חטאת ישראל, לפי שהיה מעשה פלגש בגבעה בימי עתניאל בן קנז, שהיה ראשון לשופטים בימי כושן רשעתים, ובימיו היה פסל מיכה, וכל זה מצינו בסדר עולם:

שם עמדו – באותה מדה אחזו להם מאז:

לא תשיגם בגבעה מלחמה וגו' – ולפי שהיה עון עכו"ם בידיהם ולא הקפידו עליו לכך לא הצליחה ידם במלחמת הגבעה על בני בנימין וקראם [לבני בנימין] בני עלוה בני גאוה שעשו עצמם עליונים ולא שמעו בקול אחיהם לתת את בני הגבעה ויונתן תרגם על ששאלו להם מלך והמליכו את שאול ואינו מתיישב לי אחר לשון העברית וגם שארי חיבור הפרשה נופל על ל' הראשון:

רד"ק מימי הגבעה חטאת ישראל – שמסרו עצמם שבט בנימין להחזיק בדבר נבלה

גם שאר השבטים שנענשו על שהיו ביניהם עובדי עכו"ם:

שם עמדו – ידמה כי שם עמדו הפושעים האלה אשר בדור הזה שהם מחזקים ברשעם ולא ישובו למוטב וכן אמר למעלה העמיקו שחתו בימי הגבעה לא תשיגם ואלה חושבים בלבם שלא תשיגם מלחמה כמו שהשיגה אותם הפושעים בגבעה כשבאו ישראל אל אותם בני עולה והם בני בנימין כי כלו בעונם כן יכלו אלו בעונם ותשיגם חרב האויב לא יחשבו שלא תשיגם:

עלוה – כמו הפוך עוולה וכן זועה זעוה כבש כשב שמלה שלמה והדומים להם

ויונתן פי' מימי הגבעה כששאלו להם מלך והוא היה מגבע בנימין ומאז החלו למרוד באל ית' ואינו מיושב הפסוק על פירושו:

מלבי"ם מימי הגבעה חטאת ישראל. במות און וחטאת ישראל שהוא עבודת אלילים,

זה היה ביד ישראל עוד בימי הגבעה, שעוד בעת ההיא הקימו בדן את פסל מיכה וע"כ שם ירבעם את העגל האחד בדן שכבר נקבע שם המקום לעבודת הפסל מימי קדם,

וז"ש שם עמדו, ששם בדן עמדו הבמות והפסילים מימי קדם,

וכבר אמרו חז"ל שלכן לא הצליחו ישראל בב' פעמים הראשונים שלחמו על הגבעה וקנאו קנאת ה' ע"ד הזנות,

מפני שלא קנאו על פסל מיכה,

וז"ש לא תשיגם בגבעה מלחמה על בני עלוה שהלא המלחמה שלחמו בגבעה, על בני עולה – שהם בני בנימין,

המלחמה הזאת לא השיגה את הבמות של פסל מיכה, כי הם עמדו, ולא בטלום בעת ההיא,

וזה סימן שכבר נטו ישראל מאז אחרי עבודת אלילים, ולכן לא קנאו עליה:

 

(י) בְּאַוָּתִ֖י וְאֶסֳּרֵ֑ם [קוראים ואסורם] וְאֻסְּפ֤וּ עֲלֵיהֶם֙ עַמִּ֔ים בְּאָסְרָ֖ם [קוראים באוסרם] לִשְׁתֵּ֥י (עינתם) עוֹנֹתָֽם:

רד"ק באותי ואסרם – ברצוני ובתאותי שאיסרם כיון שאינם מקבלים מוסר ממני ע"י הנביאים שמוכיחים אותם בשמי איסרם ע"י עמים שיאספו עליהם:

באוסרם לשתי עונותם – כמו שאוסרים השוורים לחרוש:

עונותם – כמו מעניתם והם חרישות השדה הנקראות גדודים ותלי העפר מזה ומזה נקראו תלמים

והנה דמה יהודה ואפרים לשתי פרות חורשות ואמרתי שיחרשו טוב וחרשו רע והם אסרו עצמם זה בזה

והתחברו זה לזה לעשות הרע בעיני השם

ואסרם לשתי עונותם היה כשנתחתן יהושפט עם אחאב מלך ישראל

ועשה יהורם בנו הרע בעיני ה' והלך בדרכי מלך ישראל ובימיו פשע אדום מתחת יד יהודה וכן עשה אחזיה בנו:

ואסרם – שרשו יסר מן הקל וכן יוסר לץ, ודגש הסמ"ך לתפארת הקריאה לחסרון היו"ד פ"א הפעל כמו אצק מים על צמא ובמקבות יצרהו: עינותם – כתיב ביו"ד אחרי העי"ן וקרי בוי"ו שהאותיות אהו"י מתחלפות וי"ת במימרי אייתי עליהון וגומר:

מלבי"ם באותי ואסרם. ולכן בעת שאויתי ליסר ולהעניש אותם בעבור עון ע"ז,

לא אספתי עליהם קיבוץ מעם ישראל שילחמו עם החוטאים, כי עם ישראל לא קנאו על ע"ז גם אז וכ"ש עתה,

ולכן ואספו עליהם עמים שהם מחנה אשור הם נתאספו עליהם

באסורם לשתי עונותם – והם אסרו אותם לשתי מענית המחרישה שלהם ר"ל ששמו עליהם עול כבד ואסרו אותם במוסרות כאשר אוסרים את השור החורש שיחרוש בפעם אחת שתי מענית המחרישה, שהוא כפל מכח השור,

דהיינו שהוכרחו לעבוד יותר על כחם:

מלבי"ם ביאור המילות ואסרם. שרשו יסר ודגש הס' לחסרון י' פ' הפעל: עונתם. כמו מעניתם (תהלות קכ"ט) הקו שיחרוש החורש:

 

(יא) וְאֶפְרַ֜יִם עֶגְלָ֤ה מְלֻמָּדָה֙ אֹהַ֣בְתִּי לָד֔וּשׁ וַאֲנִ֣י עָבַ֔רְתִּי עַל-ט֖וּב צַוָּארָ֑הּ אַרְכִּ֤יב אֶפְרַ֙יִם֙ יַחֲר֣וֹשׁ יְהוּדָ֔ה יְשַׂדֶּד-ל֖וֹ יַעֲקֹֽב:

מלבי"ם ואפרים עגלה מלומדה. אפרים אין לו כח כשור לעול לחרוש באדמה,

כי הוא דומה כעגל המלומד לעשות מלאכה קלה,

והוא כי אהבתי לדוש – שהיא אוהבת לדוש בתבואה

שהיא מלאכת העגל, שמרקד על התבואה ודש אותה וגם אוכל בשעת דישה, לא החרישה שאינו מלאכת העגל הרך,

ר"ל שאוהב לשאת שעבוד קל כמו מה שרצה להשתעבד אל מלך מצרים שהיה עול בלתי קשה ועבודה קלה,

ושעם זה יאכל מטוב ארץ מצרים וירויח במסחרו שם, לא לשאת עול מלך אשור לחרוש ולעבוד בכל עבודת פרך,

ואני עברתי על טוב צוארה, ואני עדיין חסתי עליה כי עברתי וראיתי את טוב צוארה השמן והענוג שאינו יכול לשאת עול כבד, והיה עדיין בדעתי שלא למסרה אל העמים שיאסרו אותה במוסרות לשתי עונותם,

וחשבתי שיכניסו צוארם לעבוד עבודתי שהיא עבודה קלה, ועי"כ לא ימסרו ביד אדונים קשה,

וחשבתי כי ישתתפו עם מלכות יהודה ושניהם יעבדו את ה' ויחרשו את אדמתו אדמת הקדש,

וז"ש שחשבתי ארכיב אפרים ר"ל שאצרפנו ואחברנו אל יהודה ששניהם יחרשו ויעבדו בחלקת ה' ביחד,

והייתי מקוה כי יחרוש יהודה ישדד לו יעקב, שיהודה שהוא מלומד לחרוש בעבודת ה'

הוא יעשה החרישה שהיא עבודה הקשה,

ויעקב שאינו מלומד לחרוש את האדמה הוא ישדד,

שהיא העבודה שאחר החרישה שעוברים שנית על התלמים לכתש את הרגבים שהיא עבודה קלה,

והיינו שיהודה יכין אדמת הנפש יחרוש אותה עד שתהיה מוכנת לקבל זריעת הצדקה והמע"ט

ואחריו יבא גם יעקב שהם עשרת השבטים לגמור מעשה החרישה וההכנה. ואז:

מלבי"ם ביאור המילות אהבתי. היו"ד נוספת ולכן הטעם מלעיל: ארכיב. בא על הצמד, ושני סוסים ביחד נקראו רכב, והושאל על צמד השורים במחרישה: יחרוש. ישדד עי' הבדלם (ישעיה כ"ח כ"ד), השידוד הוא אחר החרישה ופתיחת הקרקע, והוא פעל ומשם שדה, שמכתת הרגבים וכותשם עד שתעשה שדה ראויה לזריעה:

 

(יב) זִרְע֨וּ לָכֶ֤ם לִצְדָקָה֙ קִצְר֣וּ לְפִי-חֶ֔סֶד נִ֥ירוּ לָכֶ֖ם נִ֑יר וְעֵת֙ לִדְר֣וֹשׁ אֶת-ה' עַד-יָב֕וֹא וְיֹרֶ֥ה צֶ֖דֶק לָכֶֽם:

רש"י זרעו לכם לצדקה – אבל אתם חרשתם רשע וגו' לפיכך וקם שאון בעמך:

נירו לכם ניר – עסקו בתורה ומשם תלמדו ללכת בדרך טובה להתגבר על יצר הרע,

כ[אדם ה]זה שהוא נר את השדה להפוך שרשי העשבים המכחישים בתבואה, [ומקדים לעשות זאת] מימות החמה כמה ימים לפני [שיזרע את] הזרע

ועת תקבעו לדרוש את ה' לתלמוד תורה עד יבא ויורה צדק לכם – כשתהיו יגעים בה הוא יבין אתכם להודיעכם צפונותיה בצדק,

ד"א נירו לכם ניר עשו מעשים טובים קודם שיבא עליכם הלחץ, וזה יגרום לכם שתתקבל תפילתכם בעת הצורך,

ואז יהיה עת ראוי לכם לדרוש הקדוש ברוך הוא בכל צרכיכם,

כי אז תשמע צעקתכם ויורה צדק לכם וימטיר צדקה לכם כמו ירה בים (שמות טו):

רד"ק זרעו – ואמרתי להם זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד כלומר עשו הטוב בעיני והגמול הטוב שתקחו מאתי יהיה יותר רב על מעשיכם הטובים כפי הזורע סאה שמקוה לקצור סאתים או יותר

לפיכך אמר בזריעה צדקה ובקצירה חסד כי החסד יותר על הצדקה

ובדברי רז"ל גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה שנאמר זרעו לכם לצדקה קצרו לפי חסד

זורע ספק אוכל ספק אינו אוכל, קוצר ודאי אוכל:

נירו לכם ניר – ואחר שתקצרו שובו לחרוש עוד ולזרוע, כלומר לא תשקוטו ממעשיכם הטובים כל ימיכם,

והניר הוא החרישה ות"י לחרוש חרישו למינר ניריה ובדברי רבותינו ז"ל נירה שנה וזרעה שנה

או פירש נירו משל לעוררי הלבבות שיקבלו דברי התוכחה כמו חרישת השדה לקבל הזרע:

נירו – צווי מבנין הפעיל ומשפטו הנירו ונפל ממנו ה"א הבנין כמו שהוא המנהג בצווי נחי העי"ן כמו שימו שיתו:

ועת לדרוש את ה' עד יבוא ויורה צדק לכם – פירושו כתרגומו הוא בכל עידן וגומר והחכם ר' אברהם ב"ע פי' ועת תדרשו השם לרוית הזרע עד יבא מלקוש, ויורה צדק לכם, כמו יורה ומלקוש וי"מ אם תדרשו את ה' לדעת תורתו ומצותו הוא יבא ויורה אתכם צדק על דרך בא לטהר מסייעין אותו,

ואאז"ל כתב: קצרו לפי חסד – כל מה שתקצרו בעולם הזה חסד יהיה, עד יבא לעולם הבא ויורה לכם הקרן

כמו שאמרו רז"ל על כמה מצות שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא:

מלבי"ם זרעו לכם לצדקה. אז תזרעו צדקה ומע"ט במצות שבין אדם למקום, תקצרו לפי חסד,

כמו שמן זריעת גרעין אחד יקצרו אלומות,

כן השכר שיקבלו יהיה לפי חסדי ה' יותר מן הגמול הראוי לפי האמת והמשפט רק חסד שאין לו קצבה ומדה,

והוסיף לאמר נירו לכם ניר, הניר הוא מה שחופרים בעומק האדמה להסיר הקוצים המשחיתים את התבואה,

כן תחפרו בעומק הנפש להסיר התאוות והציורים הרעים והאמונות הכוזבות המשחיתים זרע הצדקה והמע"ט.

ועת לדרוש את ה' – ואחר שיכינו החרישה והזריעה יבא העת של הגשם שאז צריך לדרוש את ה' ולבקש פניו שיתן גשם ויורה ומלקוש בעתו, ר"ל שיבקשו מאתו שפע שמיימית ועזר אלהי ממעל,

עד יבא ויורה- עד שיבא אליכם ויתן המורה שהוא הגשם והיורה,

ומפרש מה יהיה המורה שיתן צדק יורה לכם, הצדק שישלח לכם הוא יהיה המורה והגשם שיתן,

ובאר שאין כוונתו על האדמה כפשוטו רק שיורה לכם על אדמת נפשכם,

ישביע נפשכם הצמאה במטרות עזו ושפע קדשו, כענין שאמרו הרעיפו שמים ממעל ושחקים יזלו צדק:

מלבי"ם ביאור המילות לצדקה. הם מצות שבין אדם למקום (ישעיה א' כ"ז): לפי חסד. הוא יותר מן המגיע כפי הדין שזה נקרא אמת: נירו. חופר בעומק להסיר הקוצים (יריה ד' ג'), ומלת לכם ר"ל בעומק נפשכם ובעצמכם:

ויורה. מענין יורה ומלקוש, ימטיר צדק:

 

(יג) חֲרַשְׁתֶּם-רֶ֛שַׁע עַוְלָ֥תָה קְצַרְתֶּ֖ם אֲכַלְתֶּ֣ם פְּרִי-כָ֑חַשׁ כִּֽי-בָטַ֥חְתָּ בְדַרְכְּךָ֖ בְּרֹ֥ב גִּבּוֹרֶֽיךָ:

מלבי"ם חרשתם. אבל אתם חרשתם רשע, ולכן קצרתם עולתה, ואכלתם פרי כחש,

היינו שאכלתם הפירות של הכחש והכפירה שכחשתם בה',

וזה בא יען כי בטחת בדרכך וברוב גבוריך וחשבת שתנצל ע"י עצה וגבורה למלחמה:

מלבי"ם ביאור המילות פרי כחש. הוא פרי הכפירה והמינות, שע"י כחשם בה' בטחו בדרכם ויאמרו לא תבוא עלינו רעה:

 

(יד) וְקָ֣אם שָׁאוֹן֮ בְּעַמֶּךָ֒ וְכָל-מִבְצָרֶ֣יךָ יוּשַּׁ֔ד כְּשֹׁ֧ד שַֽׁלְמַ֛ן בֵּ֥ית אַֽרְבֵ֖אל בְּי֣וֹם מִלְחָמָ֑ה אֵ֥ם עַל-בָּנִ֖ים רֻטָּֽשָׁה:

מלבי"ם וקאם. ובעת שקם שאון ומרד בעמיך שמרדו במלכם,

עי"כ כל מבצריך יושד, שע"י המריבה שהיה ביניהם מסרו המבצרים ביד האויב,

כשוד שלמן – בעת ששדד שלמנסר [כ"פ ראב"ע ואבי הרד"ק] מלך אשור את בית ארבאל שם מבצר שהיה במלכות אפרים,

ביום מלחמה – שאז ביום מלחמה מסרו בידו את המבצר ע"י המרידה והמריבה שהיה ביניהם,

(וגם קרא השוד בשם שוד שלמן כי מסרו המבצר בידו בשלום,

והוא נוהג עם אנשי המבצר כאילו לקחו ע"י מארב ביום מלחמה, וכאילו כבשם ביד חזקה)

ואז אם על בנים רטשה והרג את כל העם כאילו כבש אותם ביד חזקה:

מלבי"ם ביאור המילות כשד. מקור עם כ"ף הזמן, ושלמן הוא שלנמסר או א' משרי מלך אשור,

ובית ארבאל שם מקום. וי"ל שהמליץ ג"כ בשלמן שם שלום, ובשם ארבאל ענין מארב כמ"ש בפי':

רטשה. היא העברת צורת הפגר מרוב הפצעים:

רד"ק …כשוד שלמן בית ארבאל ביום מלחמה – שלמן אויב ידוע היה באותן הימים ששמו שלמן ובא על בית ארבאל פתאום ושדדו והפיל האם על הבנים ולא השאיר פליטה, וארבאל הוא שם אדם גדול היה בימיהם,

אם על בנים רטשה – לפי שרחמי האם על הבנים בעת שירצו להרגם מפלת עצמה עליהם:

רטשה – כמו ועולליהם ירטשו ענין ההשלכה בארץ לבקעם

ורבותינו ז"ל פירשוהו ענין עזיבה כתרגום תשמטנה ונטשתה תרטשנה אמרו שהיו עוזבים נשיהם ובניהם והולכים להם מפני החרב והרעב ואמר רטשה,       רטושים מדעתם,        נטושים בעל כרחם:

 

(טו) כָּ֗כָה עָשָׂ֤ה לָכֶם֙ בֵּֽית-אֵ֔ל מִפְּנֵ֖י רָעַ֣ת רָֽעַתְכֶ֑ם בַּשַּׁ֕חַר נִדְמֹ֥ה נִדְמָ֖ה מֶ֥לֶךְ יִשְׂרָאֵֽל:

מלבי"ם ככה עשה לכם בית אל. זאת גרם לכם בית אל שהעגל שבבית אל היה סבה לכל זה,

מפני רעת רעתכם זה בא מפני הרעה שבא ע"י רעתכם,

שרעתכם היא עשתה לכם רעה, שע"י מעשיכם הרעים רע לכם,

במה שבשחר נִדְמֹ֥ה נִדְמָ֖ה מלך ישראל על ידי שמרדתם במלך ונדמה ונכרת עי"ז,

וגם שנדמה בשחר -כי עם מה שנדמה המלך נדמה גם השחר, שהוא כוכב הצלחתכם, שמאז חשך אילת השחר לכם,

וכ"ז היה ע"י בית אל שמשם צמח המרד ע"י שרצה להשבית את העגל שבבית אל כנ"ל:

מלבי"ם ביאור המילות רעה רעתכם. יצייר רעתם כעצם מופשט שהרע להם,

ומפרש שם רעתכם שהוא הרעה שעשו בשחר שבו נדמה מלך ישראל, הרעה הזאת הרעה להם שעי"ז הלכו בגולה:

רד"ק ככה עשה לכם בית אל – כל זה גרם לכם בית אל כלומר העגל שעבדתם שם:מפני רעת רעתכם – זה היה לכם מפני רעה גדולה שברעתכם והוא עבודת העגל ואמרכם אלה אלהיך ישראל: בשחר נדמה נדמה מלך ישראל – הוא הושע בן אלה וטעם בשחר פירש אדוני אבי ז"ל בתחלת מלכותו בשנת שש לו שאסרו מלך אשור ובשנה השביעית עלה על שומרון וצר עליה ג' שנים ולכדה

ועוד קודם לכן מתחלת מלכותו היה עובד למלך אשור ומשיב לו מנחה שנה בשנה ויונתן תרגם בסופא בהית וגו':

נדמה – ענין כריתה כמו נדמו עמי:  נדמה – מקור עם הנו"ן כמו הנגלה נגליתי:



 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “ספר הושע פרק יד”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב