יואל

יואל פרק ב

(א) תִּקְע֨וּ שׁוֹפָ֜ר בְּצִיּ֗וֹן וְהָרִ֙יעוּ֙ בְּהַ֣ר קָדְשִׁ֔י יִרְגְּז֕וּ כֹּ֖ל יֹשְׁבֵ֣י הָאָ֑רֶץ כִּֽי־בָ֥א יוֹם־ה֖' כִּ֥י קָרֽוֹב:

רש"י תקעו שופר – להשמיעם שישובו בתשובה בטרם תבואתם הרעה הזאת:           יום ה' – מה שאמרנו למעלה:

רד"ק תקעו שופר והריעו – כפל הענין במלות שונות כי ציון הוא הר הקדש

וכן אמר על ציון הר קדשי וטעם תקעו והריעו לעורר הלבבות על התשובה:

מלבי"ם תקעו. (עד עתה דבר על העת שהודיע ביאת הארבה על ידי הנביא שראה גזרה זו בנבואה, ועתה מתחיל ענין שני, מדבר על העת שכבר התעורר הארבה והתחיל לבא על הארץ),

תקעו שופר כדין שמתריעים על הצרות,

והנה התקיעה היתה משמשת לאסוף את העם וע"ז צוה שיתקעו בציון בכל העיר למען ישמעו כל אנשי העיר, והתרועה היתה משמשת לעורר חרדה כדי שישובו בתשובה, ועז"א והריעו בהר קדשי שהוא בבהמ"ק,

ועי"כ ירגזו כל יושבי הארץ ויפחדו מה', כי בא יום ה' כי קרוב,

ר"ל כי אצל ב"ו לא נוכל לאמר שבאה גזרתו רק אם בא ממש, כי כל עוד שלא בא, המקום מפסיק ויוכל להיות שיתעכב ולא יבא,

אבל אצל ה' כל שהזמן קרוב ואין הפסק הזמני נוכל לומר שכבר בא, כי אין דבר חוצץ בעד גזרתו,

ואחר שהזמן קרוב כבר בא יום ה':

מלבי"ם ביאור המילות תקעו, הריעו. עיין הושע (ה' ח'), וכתיב ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו, וביום שמחתכם ותקעתם וכי תבואו מלחמה והרעותם:

 

(ב) י֧וֹם חֹ֣שֶׁךְ וַאֲפֵלָ֗ה י֤וֹם עָנָן֙ וַעֲרָפֶ֔ל כְּשַׁ֖חַר פָּרֻ֣שׂ עַל־הֶֽהָרִ֑ים עַ֚ם רַ֣ב וְעָצ֔וּם כָּמֹ֗הוּ לֹ֤א נִֽהְיָה֙ מִן־ הָ֣עוֹלָ֔ם וְאַֽחֲרָיו֙ לֹ֣א יוֹסֵ֔ף עַד־שְׁנֵ֖י דּ֥וֹר וָדֽוֹר:

רד"ק יום חשך – הצרה נמשלת לחשך כמו שהשמחה נמשלת לאורה

או פירש כי מרוב הארבה חשכה הארץ כמו שאמר בארבה מצרים ותחשך הארץ:

כשחר פרש על ההרים – כמו שחר שהוא פרוש על ההרים כרגע כי שם נראה תחלה השמש בצאתו מפני גבהם

כן יבא זה הארבה פרוש ופשוט על הארץ ברגע:

כמוהו לא נהיה – כי אותו של מצרים לא היה אלא מין אחד והוא הארבה והיה רב אותו המין במצרים יותר ממה שהיה עתה בארץ ישראל

לפיכך אמר ואחריו לא יהיה כן והנה אמר כמוהו לא נהיה כן כי היו ארבעה מינים ושבמצרים לא היה אלא מין אחד:

לא יוסףבצרי כמו לא יוסיף בחירק:

מלבי"ם יום חשך. מצייר את היום שהוא חשך ואפלה מצד העדר האור,

וגם הוא יום ענן וערפל שאינו חשך העדרי, רק חשך ממשי ע"י אדים וקיטורי ערפל המאפילים,

ודרך החשך ההוא נראה פרישת הארבה כשחר הפרוש על ההרים בבקר,

כן יתראה על ראשי ההרים נוצץ ומבריק למרחוק, והוא עם רב בכמות ועצום באיכות,

אשר כמוהו לא נהיה, כי היו ד' מינים שזה לא היה במצרים כנ"ל:

מלבי"ם ביאור המילות חשך ואפלה. אופל גרוע מחשך (ישעיה ח' כ"ב, נ"ח י', נ"ט ט') וערפל קשה מענן ובא הסדר תמיד ענן וערפל:

 

 (ג) לְפָנָיו֙ אָ֣כְלָה אֵ֔שׁ וְאַחֲרָ֖יו תְּלַהֵ֣ט לֶֽהָבָ֑ה כְּגַן־עֵ֨דֶן הָאָ֜רֶץ לְפָנָ֗יו וְאַֽחֲרָיו֙ מִדְבַּ֣ר שְׁמָמָ֔ה וְגַם־פְּלֵיטָ֖ה לֹא־הָ֥יְתָה לּֽוֹ:

רש"י לפניו אכלה אש – משחיתים את הכל כאילו אש אוכלת לפניהם ולהבה מלהטת אחריהם:

כגן עדן – היתה הארץ לפני בואו ואחר שילך הניח את הארץ כמדבר שממה:

רד"ק לפניו – במקום שיחנה נראה לפניו ולאחריו כאלו אש אכלה ולהטה כל הצומח

לפיכך אמר לפניו ואחריו כי מקום חנייתו לא יראה כי הוא יכסה את עין הארץ

אבל חונה במקום זה ואוכל ונוסע במקום אחר ואוכ' זהו לפניו ולאחריו:

כגן עדן הארץ לפניו – לפני בא הארבה היתה הארץ כגן עדן ואחרי שיבא על הארץ ואכל כל הצומח נשארה הארץ אחריו מדבר שממה:

וגם פליטה לא היתה לו – שלא הניח דבר מן הצומח שלא אכל ויונתן תרגם ואף שיזב' לית ביה לרשיעיא:

מלבי"ם לפניו אכלה אש. מצייר מה שאוכל ומכלה את כל עץ וצמח כאש האוכל ושורף וכאלו בעת בא אש לפניו תלך ותאכל את הכל, ובלכתו לא נשאר מה שיאכל מן האש,

וידמה כלהבה שהיא מלהטת אחרי האש את השרשים והאדמה, וז"ש ואחריו תלהט להבה,

ומפרש כי לפני בואו היתה הארץ כגן עדן מלאה כל טוב ואחריו היא כמדבר, והוא עוד גרוע מן האש,

שמן האש יש פליטה שיפלטו ויצילו כמה דברים, אבל לו לא היתה גם פליטה, כי לא הצילו שום דבר:

מלבי"ם ביאור המילות אש להבה. עיין למעלה (א' י"ט):

 

(ד) כְּמַרְאֵ֥ה סוּסִ֖ים מַרְאֵ֑הוּ וּכְפָרָשִׁ֖ים כֵּ֥ן יְרוּצֽוּן:

רד"ק כמראה סוסים – במרוצתו דומה למראה הסוסים:

מלבי"ם כמראה. מצייר ענינו כסוסים הבאים בעת מלחמה לכבוש את הארץ,

והנה הסוס בעצמו יש לו גבורה לרוץ ברעם ורעש, ועז"א כמראה סוסים מראהו כי כן ירוץ ברעם ורעש,

ואם ירכב אדם על הסוס שאז יקרא פרש ירוץ במהירות יותר ע"י האדם המכריחו,

עפ"ז אמר וכפרשים כן ירוצון, כי גם הוא י"ל עוד מכריח לרוץ שהיא פקודת ה' וגזרתו הרוכבת עליו,

ואם יחברו כמה סוסים במרכבה אז ימשכו את המרכבה וישמיעו קול רעש אופן וגלגל, ועז"א:

מלבי"ם ביאור המילות (ד – ה) סוסים, פרשים, מרכבות. אם יש רוכב עליו או מלומד לכך יקרא פרש,

וכמה סוסים צמודים למרכבה יקראו מרכבה, וסתם מרכבה ארבע סוסים: ערוך. סמוך:

 

(ה) כְּק֣וֹל מַרְכָּב֗וֹת עַל־רָאשֵׁ֤י הֶֽהָרִים֙ יְרַקֵּד֔וּן כְּקוֹל֙ לַ֣הַב אֵ֔שׁ אֹכְלָ֖ה קָ֑שׁ כְּעַ֣ם עָצ֔וּם עֱר֖וּךְ מִלְחָמָֽה:

מלבי"ם כקול מרכבות על ראשי ההרים ירקדון. שע"י שמתחברים כאחד ישמיעו קול כקול מרכבות

והגם שאין דרך מרכבה לעלות על ראשי ההרים הם ירקדו שם כקול מרכבות.

כקול, אחר שצייר ענינו בעצמו מצייר הקול שנשמע ע"י פעולתו שישחית את הכל ישמיע קול כלהב אש אוכלה קש,

כי כבר צייר זה כאש ואמר שישמע הקול כקול להב אש בעת שהיא אוכלה קש,

עתה יצייר איך יכוין הארבה א"ע לרדת מן ההרים אל הערים,

ומצייר אותו כהכין א"ע למלחמה נגד בני אדם אשר יעכבו מהלכו, שהוא דומה כעם עצום המוכן לערוך מלחמה:

 

(ו) מִפָּנָ֖יו יָחִ֣ילוּ עַמִּ֑ים כָּל־פָּנִ֖ים קִבְּצ֥וּ פָארֽוּר:

אבן עזרא מפניו יחילו עמים – רבים מפני זה העם העצום, ומלת פארור באל"ף מגזרת פאר והרי"ש כפול כמו סגריר והטעם שיתקבץ ויתאסף הפך יתפשט כמו אספו נגהם ויפת אמר לשון שחרות והאל"ף נוסף:

מלבי"ם מפניו. אולם העמים יחילו מפניו ולא יערבו לבם ללחום נגדו, וכל פנים יתקבץ פארו והדרו מרוב הפחד והיגון:

מלבי"ם ביאור המילות קבצו פארור. עיין באור הענין מלשון פאר, כן פי' מנחם [וראב"ע], וי"ל פארור הוא הפך פאר,

שהתבאר אצלי במק"א שכפל "למ"ד הפעל" בא בדרך הפועל שמורה הפך המכוון, כמו משרש.

מסקל. ובזה נכון פעל קבץ, כי לפי' מנחם ראוי לומר אספו.

וי"ל פארור מענין פור התפוררה. שהפנים נקבץ ונקמט ונראה כמתפורר לפירורין:

רש"י קבצו פארור – שחרות כקדירה כמה דאת אמר ובשלו בפרור (במדבר יא) ואלף הכתובה יתירה היא ואינה נקראת:

 

(ז) כְּגִבּוֹרִ֣ים יְרֻצ֔וּן כְּאַנְשֵׁ֥י מִלְחָמָ֖ה יַעֲל֣וּ חוֹמָ֑ה וְאִ֤ישׁ בִּדְרָכָיו֙ יֵֽלֵכ֔וּן וְלֹ֥א יְעַבְּט֖וּן אֹרְחוֹתָֽם:

רד"ק כגבורים ירוצון, ולא יעבטון אורחותם – כתרגומו ולא מעכבין ארחתהון ואין לו חבר במקרא

וי"מ אותו מן העבט תעביטנו כמו שאמר גבר במסילתו וי"מ [ראב"ע] אותו כמו יעוותון וכן הוא בלשון ערבי [מעי"ז ברש"י ולא יעבטון – אין לו דמיון ופתרונו לפי עניינו לא יעקלון]:

מלבי"ם כגבורים. עתה מצייר איך יכבשו את חומת העיר שתחלה ירוצון אל החומה כגבורים,

כי העם יערכו מלחמה מן החומה ובפתח השער וצריך לרוץ בגבורה להגיע עד החומה ולהבריח הלוחמים,

ואח"כ צריך לדעת תכסיסי מלחמה איך לעלות אל החומה, ועז"א כאנשי מלחמה יעלו חומה,

ואז יסדרו לאנשי החיל דרך מיוחד לכל גדוד,

ועוד ישאירו לעצמם אורח צדדי שיוכל להטות אליו אם יצטרך ללכת אל הצד או לסבב את האויב וזה נקרא ארח,

ועז"א איש בדרכיו ילכון שהוא הדרך הגדול וגם לא יעבטון ארחותם שהוא הארח הצדדי:

מלבי"ם ביאור המילות כגבורים, כאנשי מלחמה. הגבור בטבע והאיש מלחמה יודע תכסיסי מלחמה (ישעיה ג'):

בדרכיו, אורחותם, במסלתו, דרך הוא הגדול וממנו יסתעפו ארחות אל הצד, ומסלה היא הסלולה וכבושה,

וציינתי מקום באור הבדליהם (ישעיה נ"ט ז'):

לא יעבטון. מענין העבט תעביטנו, לא ישאיל ארח הצדדי לאחר רק ישאר לו לעת הצורך:

 

(ח) וְאִ֤ישׁ אָחִיו֙ לֹ֣א יִדְחָק֔וּן גֶּ֥בֶר בִּמְסִלָּת֖וֹ יֵֽלֵכ֑וּן וּבְעַ֥ד הַשֶּׁ֛לַח יִפֹּ֖לוּ לֹ֥א יִבְצָֽעוּ:

רש"י ובעד השלח – כמו בעד החלונים על פני כלי זיין יפלו ויחנו:

ולא יבצעו – ולא יקבלון ממון

ויונתן פתר בו לשון שליחות בשביל שליחות של הקדוש ברוך הוא מפילין עצמן ובצע כסף לא לקחו:

רד"ק ואיש, גבר במסילתו – לפי שהמשילם באנשים וגבורים אמר גבר אף על פי שלא יפיל זה הלשון אלא על בני אדם:

ובעד השלח יפלו – השלח הוא הסייף וכן מעבור בשלח ואין משלחת במלחמה

ובעד פי' על, כמו ויסגר השם בעדו, וכפר בעדו,

יפלו כמו יחנו וכן על פני כל אחיו נפל נופלים בעמק:

לא יבצעו – כמו לא יפצעו [וכ"פ ראב"ע], מן פצע תחת פצע והוא פעל עומד וכן ובצעם בראש כלם והוא פעל יוצא ענין כריתה

אמר אין החיל הזה כשאר אויבים שתמנעם מלבא עליך בחרב כי אלה יחנו על החרבות ולא יבצעו וזה לקלוּתם

וי"ת שלח ענין שליחות, ויבצעו ענין שונאי בצע אמר ולאתר דאינון שליחין קטלין ולא מקבלין ממון אמר אינם כשאר אויבים שתפייסם בממון:

מלבי"ם ואיש אחיו לא ידחקון. כי עוד צריך ליזהר שלא ילכו בערבוביא עד שידחק איש את אחיו ויפול,

רק כל גבר במסלתו ילכון, שכ"א ילך במסלה הנכבשת לפניו לא רחוקים איש מאחיו ולא דחוקים,

וכן אחר שעלו על החומה ומפילים א"ע משם למטה אל העיר הגם שעומדים מתחת בחרבות ושלחים

צריך שיפלו בעד השלח ולא יבצעו שלא יזיק להם:

מלבי"ם ביאור המילות איש, גבר. שם גבר מציין הגבורה וכח גברא,

שהגם שלא ידחק את אחיו לא יסור ממסלתו בכחו ותעצומו:

בעד השלח. הוא החרב הדוקרת, וזה ההבדל בינו ובין חרב,

וכשאנשי המצור רוצים להפיל א"ע מעל החומה אוחזים נגדם שלחם שידקרו בם. והם יפלו ולא יבצעו, כמו יפצעו:

 

(ט) בָּעִ֣יר יָשֹׁ֗קּוּ בַּֽחוֹמָה֙ יְרֻצ֔וּן בַּבָּתִּ֖ים יַעֲל֑וּ בְּעַ֧ד הַחַלּוֹנִ֛ים יָבֹ֖אוּ כַּגַּנָּֽב:

רש"י בעיר ישקו – לשון השמעת קול כמו כמשק גבים (ישעיה לג) דוב שוקק (משלי כח) ממשק חרול (צפניה ב) וי"ת לשון נשק מזדיינין:

רד"ק בעיר ישקו – ענין שוֹק וזכר זה הלשון בארבה לפי ששוֹקיו הם ארוכים,

ועוד כי הוא הולך תמיד לא ינוח אלא מעט וכן אמר כמשק גבים שוקק בו ר"ל התמדת ההליכה וכן ובן משק ביתי וי"ת בקרתא מזדיינין, בבתים יעלו כי משואות אויבים ישגב האדם בבתים הגבוהים:

בעד החלונים – כמו מן החלונים וכן בעד הסבכה בעד החלון

אמר אינם כשאר אויבים שתסגור השער לפניהם כי מן החלונים יכנסו בבית

כמו הנצב שימצא השער סגור וישתדל ליכנס מן החלונים:

מלבי"ם בעיר. עתה יצייר ענינם כשהם בעיר, שם ישוקו וישמיעו קול ברחובות העיר,

וירוצון בחומה שסביב הבתים, ויעלו בבתים ולא יכנסו דרך פתחים רק בעד החלונים:

מלבי"ם ביאור המילות בעיר ישקו. לדעתי מענין שוקים ורחובות,

השוק הוא מקום קיבוץ הרבים, שיעשו שוק, כשוק שהוא מלא אנשים, וכן ברחובות ישתקשקון (נחום ב' ה'):

 

(י) לְפָנָיו֙ רָ֣גְזָה אֶ֔רֶץ רָעֲשׁ֖וּ שָׁמָ֑יִם שֶׁ֤מֶשׁ וְיָרֵ֙חַ֙ קָדָ֔רוּ וְכוֹכָבִ֖ים אָסְפ֥וּ נָגְהָֽם:

רש"י רעשו שמים – בשביל פורענו' הבאה על ישראל רוגזים ורועשים:

אספו נגהם – הכניסו אורן:

רד"ק לפניו רגזה ארץ – בבאו תרגז הארץ לפניו, וזה דרך משל וכן רעשו שמים וקדרו ואספו נגהם הכל משל לרוב הצרה

כי כן דרך הכתוב כמו חשך השמש בצאתו והדומים לו רבים

וענין אספו נגהם אספו אורם לתוכם שלא נראה, וכן אסוף ידיך ויאסוף רגליו:

מלבי"ם לפניו רגזה ארץ רעשו שמים. ר"ל שיבוטל סדר המערכת כי יהיה הדבר השגחיי מאת ה' ובישעיה (י"ג) על כן שמים ארגיז ותרעש הארץ ממקומה.

שם ר"ל שה' יסדר את המערכת וישנהו בענין שיחריב את בבל ע"י המערכת,

ופה ר"ל שלא יעשה הדבר ע"י המערכת כלל רק ע"י ה' לבד ותחלה רגזה ארץ מלפניו, וממילא רעשו שמים,

כי יתבטלו ע"י ההנהגה ההשגחיית, וכן שמש וירח קדרו, כי תתבטל הוראתם והנהגתם,

וכוכבים אספו נגהם כי לא יהיה להם השפעה והארה כלל:

מלבי"ם ביאור המילות רגזה ארץ רעשו שמים. הרעש הוא יותר מן הרוגז, ובישעיה י"ג על כן שמים ארגיז ותרעש הארץ ממקומה ששם שינה המערכת מעט, ופה ר"ל שעקר את המערכת לגמרי, כי היה שוד משדי המשדד את המערכת:

 

(יא) וַֽה֗' נָתַ֤ן קוֹלוֹ֙ לִפְנֵ֣י חֵיל֔וֹ כִּ֣י רַ֤ב מְאֹד֙ מַחֲנֵ֔הוּ כִּ֥י עָצ֖וּם עֹשֵׂ֣ה דְבָר֑וֹ כִּֽי־גָד֧וֹל יוֹם־ה֛' וְנוֹרָ֥א מְאֹ֖ד וּמִ֥י יְכִילֶֽנּוּ:

מלבי"ם וה'. מפרש הטעם שיבוטלו סדרי המערכה, מפני שה' נתן קולו, והוא פקד הדבר בהשגחתו,

והנה יאמר ה' נתן קולו והכריז לפני חילו ר"ל בטרם בוא חילו הכריז והודיע לאמר,

שהגם כי רב מאד מחנהו שהוא הארבה ששלח להשחית את הארץ,

בכ"ז עצום עושה דברו מי שיעשה דברו אשר דבר שישובו בתשובה ויעזבו עונותיהם,

הוא עצום ממחנהו ויתגבר על הארבה ויגרשנו מן הארץ,

עוד נתן קולו לאמר כי גדול יום ה' ונורא מאד היום שהגביל להעניש את החוטאים,

ומי יכילנו ר"ל מי גבר יתאזר עוז לשוב בתשובה שבזה יכילנו,

היינו שיוכל לסבול את היום ויכיל את הפורעניות שלא יזיק לו,

והנה קול זה נתן ה' לפני חילו, היינו ימים רבים קודם ששלח את החיל נתן קולו ע"י הנביא, כמו שנבא כ"ז בסי' א', ובכ"ז:

מלבי"ם ביאור המילות חילו, מחנהו. נקראו בשם חיל על קבוצם וכחם, ובשם מחנה על חנייתם בשדה המערכה מוכנים לקרב:

 

(יב) וְגַם־עַתָּה֙ נְאֻם־ה֔' שֻׁ֥בוּ עָדַ֖י בְּכָל־לְבַבְכֶ֑ם וּבְצ֥וֹם וּבִבְכִ֖י וּבְמִסְפֵּֽד:

רד"ק וגם עתה – טעם וגם רוצה לומר אם לא תשובו לפני באו, גם עתה אחרי באו אני מזהיר בכם שתשובו

ואמר עתה כי קרוב היה עת באו בהנבא הנביא כמו שאמר כי בא יום ה' כי קרוב:

בכל לבבכם – שלא תהיה התשובה בלב ולב, שתראו דרכי התשובה בנגלה ובנסתר לא תשובו,

והתשובה תהיה בנסתר כי היא העיקר:

ובצום ובכי ובמספד – בנראה, להכניע הלבבות ושיראו איש את חברו צם בוכה וסופד ויכניע לבבו אם לא שב מעצמו:

מלבי"ם וגם עתה. הגם שעתה כבר בא החיל, וכבר בא היום הגדול,

אל תחשבו שאין תקנה – כי גם עתה נאום ה' שובו עדי בכל לבבכם,

ואמר שובו עדי הגם שאני עתה רחוק מכם (כמ"ש בהבדל בין שובו אלי ובין שובו עדי, הושע י"ד ב')

רק שתהיה התשובה בכל לבבכם, לא בלב ולב, ושיהיה בצום ובבכי ומספד שהוא הוידוי ועזיבת החטא:

מלבי"ם ביאור המילות (יב – יג) שובו עדי שובו אלי, התבאר (הושע י"ד): ונחם. כמו אין איש נחם על רעתו (ירמיה ח'):

 

(יג) וְקִרְע֤וּ לְבַבְכֶם֙ וְאַל־בִּגְדֵיכֶ֔ם וְשׁ֖וּבוּ אֶל־ה֣' אֱלֹֽהֵיכֶ֑ם כִּֽי־חַנּ֤וּן וְרַחוּם֙ ה֔וּא אֶ֤רֶךְ אַפַּ֙יִם֙ וְרַב־חֶ֔סֶד וְנִחָ֖ם עַל־הָרָעָֽה:

רש"י ואל בגדיכם – כי איני חש לקריעת בגדיכם ד"א קרעו לבבכם ואל תצטרכו לקרוע בגדיכם מחמת אבל:

ונחם על הרעה – נהפך למחשבה אחרת:

אבן עזרא וקרעו – ככה היה מנהגם בבוא עליהם רעה לקרוע בגדיהם כמו ויקרע יעקב שמלותיו וככה בדברי דוד וקריעת הלב כדרך ומלתם את ערלת לבבכם וכתוב ואקרע סגור לבם והנה הטעם להסיר מכסה לב לקורעו כי הוא ימנע שלא יבין הלב והטעם שיבין האמת ובעבור זה כתוב כל ערום יעשה בדעת: ונחם – שם התואר ולולי אות הגרון היה העי"ן דגוש להתבלע הנו"ן:

רד"ק וקרעו לבבכם ואל בגדיכם – אם תקרעו לבבכם ותסירו ממנו כל מחשבה רעה אינכם צריכים לקרוע בגדיכם כמו שאדם קורע בגדיו על הצער והצרה:

כי חנון ורחום הוא – כן מדותיו כמו שכתוב בתורה שהוא מנחם על הרעה לשבים וכן כתוב וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו:

מלבי"ם וקרעו. אח"כ תקרעו לבבכם שנית, שהיא החרטה הגמורה על העבר,

ואל תקרעו בגדיכם על הרעה שבא עליכם, רק תקרעו הלב על העונות,

כי העונות שעשיתם הם רעים לכם יותר מן הרעה אשר מצאה אתכם בסבתם,

ושובו אל ה' שהיא התשובה השניה שאחר שתהיו קרובים אל ה' תשובו שנית אליו מאהבה,

ואז ע"י שהוא חנון ורחום ונחם על הרעה גם עתה, הגם שכבר בא הארבה והחלה הרעה:

 

(יד) מִ֥י יוֹדֵ֖עַ יָשׁ֣וּב וְנִחָ֑ם וְהִשְׁאִ֤יר אַֽחֲרָיו֙ בְּרָכָ֔ה מִנְחָ֣ה וָנֶ֔סֶךְ לַה֖' אֱלֹהֵיכֶֽם:

רש"י מי יודע – שיש בו עון ישוב וניחם:

והשאיר – החסיל והגזם אחריו ברכה ע"י התשובה תבא ברכה בפירות:

רד"ק מי יודע ישוב – י"מ [כ"פ ראב"ע] מי יודע אולי ישוב האל יתברך ונחם ואעפ"י שאמרנו כי ממדותיו הוא שנחם על הרעה ואין ספק בזה אעפ"י כן אם רבו העונות לא ינחם עד שיענש מעט או רב לפיכך אמר מי יודע

או יהיה פירושו מי שיודע דרכי התשובה ישוב ונחם האלהים על הרעה הזאת

וי"ת מאן דאית ביה חובין [שיש בו עוון. רש"י] יתיב מנהון ויתרחם עלוהי:

והשאיר אחריו ברכה – והאל יתברך ישאיר אחר הארבה ברכה שאם ישובו בעדנו ידיחנו האל יתברך וישאיר בצומח ברכה שלא ישחת הכל והנשאר יהיה לברכה ותעשו ממנו מנחה ונסך לה' אלהיכם כנגד מה שאמר הכרת מנחה ונסך מבית ה':

מלבי"ם מי יודע. הוסיף לאמר שגם אם כלל הצבור לא ירצו לשוב בתשובה,

עכ"פ אני מצוה אל היחידים מי מהם מי שיודע ומבין הוא ישוב ונחם על עונותיו,

והגם שתשובת היחיד לא יועיל לבטל הגזרה בכללה, עכ"פ ישאר אחריו ברכה, שישאר מנחה ונסך לה' אלהיכם,

יצייר שלפי ריבוי החוטאים והחטאים כן תרבה הרעה,

ואם אחד מהם ישוב בתשובה תתמעט הפורעניות הראוי לבא כפי חלק האיש ההוא בהרעה הכללית,

וישאר מנחה ונסך לבית ה':

מלבי"ם ביאור המילות אחריו. הכינוי מוסב על הארבה:

 

(טו) תִּקְע֥וּ שׁוֹפָ֖ר בְּצִיּ֑וֹן קַדְּשׁוּ־צ֖וֹם קִרְא֥וּ עֲצָרָֽה:

מלבי"ם תקעו שופר. (עתה מתחיל ענין שלישי), שעד עתה דבר על עת ביאת הארבה ומיעץ שישובו ויבטלו הגזרה לבל יבא, ועתה ידבר על העת שכבר השחית הארבה את הארץ,

ומודיע להם שגם עתה יש תקנה שיסתלק מן הארץ, ובזה מצוה שיתקעו שופר בציון להקהיל את העם

(ואינו מצוה להריע בקול תרועה לעורר חרדה, שכבר יחרדו מעצמם אחר שהצרה כבר באה).

קדשו צום, תחלה צוה שהכהנים יקדשו את הצום ויקראו עצרה,

ועתה יאמר שיתעוררו העם מעצמם לקדש צום אחר שכבר באה הרעה:

 

(טז) אִסְפוּ־עָ֞ם קַדְּשׁ֤וּ קָהָל֙ קִבְצ֣וּ זְקֵנִ֔ים אִסְפוּ֙ עֽוֹלָלִ֔ים וְיֹנְקֵ֖י שָׁדָ֑יִם יֵצֵ֤א חָתָן֙ מֵֽחֶדְר֔וֹ וְכַלָּ֖ה מֵחֻפָּתָֽהּ:

רד"ק אספו עוללים ויונקי שדים – שיתענו גם הקטנים וכן יונקי שדים יתענו שלא ינקו ויהיו כלם באסיפה אחת

ויבכו הקטנים ויונקי שדים לרעבונם, והגדולים יכנעו לבכייתם וישובו, והאל יתברך ברחמיו ירחם לצעקת הקטנים:

יצא חתן מחדרו וכלה מחופתה – אפי' החתן שהיה לו לשמוח עם אשתו יצא מחדרו

וכן הכלה תצא מבית חופתה והוא החדר שזכר

או פי' מחופתם מהחליים [ל' תכשיט] והעדיים שחופפין עליה בימי החתונה

וכלם יהיו באסיפה אחת ויבכו החתן והכלה עמהם תחת שמחתם וכל אלה הדברים שוברים לבו של אדם וה' ירחם וי"ת ויפוק חתנא מאדרון בית משכביה וכלתה מבית גנונהא:

מלבי"ם אספו עם. תחלה אמר אספו זקנים כל יושבי הארץ שיאספו את הזקנים שיגידו להם דברי כבושין והם יעוררו את יושבי הארץ לתשובה,

ועתה שכבר הרעה במציאות יאספו העם מעצמם, והעם יקבצו את הזקנים שיתפללו בעדם,

כי א"צ עוד שהזקנים יעוררו ויקבצו את העם,

וצוה שיאספו גם עוללים ויונקי שדים וחתן מחדרו להרבות צום ותחנונים:

מלבי"ם ביאור המילות אספו עם, קבצו זקנים. הקיבוץ הוא לקבץ המפוזרות, והאסיפה הוא מן החוץ אל הפנים כמ"ש (ישעיה י"א). העם אין מפוזרים רק שצריך לאסוף אותם מן החוץ לבית ה',

והזקנים מפוזרים אחד בעיר וצריך לקבץ אותם ואז יתאספו מעצמם לבית ה':

 

(יז) בֵּ֤ין הָאוּלָם֙ וְלַמִּזְבֵּ֔חַ יִבְכּוּ֙ הַכֹּ֣הֲנִ֔ים מְשָׁרְתֵ֖י ה֑' וְֽיֹאמְר֞וּ ח֧וּסָה ה֣' עַל־עַמֶּ֗ךָ וְאַל־תִּתֵּ֨ן נַחֲלָתְךָ֤ לְחֶרְפָּה֙ לִמְשָׁל־בָּ֣ם גּוֹיִ֔ם לָ֚מָּה יֹאמְר֣וּ בָֽעַמִּ֔ים אַיֵּ֖ה אֱלֹהֵיהֶֽם:

רש"י לחרפה – לגדופין: למשל בם גוים – לשון משל ושנינה:

מלבי"ם בין האולם. באשר תחלה אמר שהכהנים הם יאספו את העם

ופה זכר שהעם יתאספו מעצמם כנ"ל ולא זכר מה יעשו הכהנים,

אמר שהם ימצאו בין האולם ולמזבח ויבכו ויתפללו, ויאמרו בתפלתם חוסה ה' על עמך, ר"ל,

א) תחוס עליהם מצד שהם עמך ואתה מלך עליהם,

ב) מצד שהארץ היא נחלתך, ששם נחלה מורה על הקדושה שיש בה,

ועל ששכינתך שורה עליה מצד קדושתה אל תתן אותה לחרפה מצד זה,

ומפרש מצד שהם עמך אל תתן אותם למשול בם גוים [וכ"פ רד"ק דלא כרש"י] כי אתה המלך והמושל עליהם,

ומצד שהארץ נחלתך אל תתן אותה לחרפה כי למה יאמרו בעמים איה אלהיהם,

וזה חרפה מצד שהיא נחלתך ושכינתך שרויה שם ואתה אלהיהם:

מלבי"ם ביאור המילות (יז – יח) עמך, נחלתך. עם מושג הנחלה אצל ה' נקשר מושג דבקות השכינה והשראתה שם מצד קדושתה כמ"ש (ירמיה ב' ז'), ולרוב בא שם נחלה אל הארץ:

חוסה ויחמול. החוסה הוא מפני צרכו אל הדבר, כמו ועינכם אל תחוס על כליכם,

והחמלה היא מצד טוב הדבר בעצמו כמ"ש (ירמיה י"ג י"ד):

 

(יח) וַיְקַנֵּ֥א ה֖' לְאַרְצ֑וֹ וַיַּחְמֹ֖ל עַל־עַמּֽוֹ:

רש"י ויקנא ה' לארצו – לשון המקנא אתה לי (מדבר במדבר יא) נכנסה בלבו צרתה ונלחם במלחמתה ונתעסק בצרכיה ורבותינו פירשו לשון התראה הִתְרָה בגובאי על עסקי ארצו:

רד"ק ויקנא ה' לארצו – התנבא הנביא כי אחר שיעשו תשובה יקבל האל יתברך תפלתם

ואז יקנא לארצו שלא תהיה שממה וטעם הקנאה מפני שהיו חרפה בגוים:

לארצו – בעבור ארצו וכן המקנא אתה לי:

מלבי"ם ויקנא. וה' ישמע תפלתם, ונגד מ"ש אל תתן נחלתך לחרפה שהוא שיקנא על כבוד הארץ שהיא נחלתו ויקנא ה' לארצו, ר"ל לכבוד ארצו,

ונגד מ"ש חוסה ה' על עמך ויחמול על עמו,

וכבר אמרו חז"ל במדרש רות כתוב אחד אומר כי לא יטוש ה' את עמו בעבור שמו הגדול

וכתוב אחד אומר כי לא יטוש ה' את עמו [בלא סיבה],

בזמן שישראל עושים רצונו של מקום הוא עושה בעבור עמו ונחלתו,

ובזמן שאין עושים רצונו של מקום הוא עושה בעבור שמו הגדול,

והכהנים היו מתפללים שיעשה בעבור שמו הגדול הגם שאין ישראל ראוים כמ"ש למה יאמרו הגוים איה אלהיהם, ולכן אמרו חוסה ה' על עמך,

כי יש הבדל בין חוס ובין חמל, שהחוסה הוא מצד שיש לו צורך אל הדבר ואינו משחיתו בעבור תועלת עצמו שהוא בעבור כבוד שמו המשותף בם,

אבל אחר שעשו ישראל תשובה יעשה בעבור עמו ונחלתו ויקנא ה' לארצו, לכן אמר ויחמול על עמו,

שגדר החמלה הוא שאינו משחית את הדבר מצד שלמות הדבר עצמו לא מפני צרכו אליו,

שה' יחמול עליהם מצד שלימותם אחר שהם צדיקים, ויש בזה שבעה הבדלים,

א) שאם היה עושה רק בעבור שמו הגדול, אז היה עונה להכהנים שהם היו המתפללים שיעשה לכבוד שמו,

אבל אחר שבאה התשועה בעבור עמו ונחלתו בזכות ישראל:

מלבי"ם ביאור המילות ויקנא לארצו. כל קנאה שאחריו למ"ד היינו בשבילו, כמו המקנא אתה לי:

 

(יט) וַיַּ֨עַן ה֜' וַיֹּ֣אמֶר לְעַמּ֗וֹ הִנְנִ֨י שֹׁלֵ֤חַ לָכֶם֙ אֶת־הַדָּגָן֙ וְהַתִּיר֣וֹשׁ וְהַיִּצְהָ֔ר וּשְׂבַעְתֶּ֖ם אֹת֑וֹ וְלֹא־אֶתֵּ֨ן אֶתְכֶ֥ם ע֛וֹד חֶרְפָּ֖ה בַּגּוֹיִֽם:

רש"י חרפה – גדוף שיקראו אתכם חסירי לחם:

אבן עזרא ויען – את הכהני' הבוכים, מלת ושבעתם כמו מלא גם חסר:

ולא אתן אתכם – שיפוצו לבקש לחם כאשר אמרו מצרים נתנו יד:

רד"ק ויען – ענה לצועקים ע"י נביאיו:

שולח לכם – שאצמיח לכם עצי השדה ועשב הארץ וי"ת מברך לכון:

ושבעתם אותוממנו, וכן פן תשבענו והקאותו תשבע ממנו:

מלבי"ם ויען ה' ויאמר לעמו. תהיה העניה אל העם עצמם בזכותם,

ב) שאם היה עושה בעבור שמו הגדול והם אינם ראוים היל"ל הנני נותן לכם את הדגן

אחר שאינו שלהם מצד מעשיהם והוא רק מתנה מאתו,

אבל אחר שיעשה בעבורם כתיב הנני שולח לכם את הדגן כי היא שלהם מצד מעשיהם ורק נתעכב מלבא

וה' ישלח אותו שילך אליהם כי הוא שלהם וראוי להם לפי זכותם,

ג) שאם היה עושה בעבור שמו הגדול לא יעשה להם נס חוץ מדרך הטבע ולא היה נותן להם רק הדגן שזה יגדל בדרך הטבע כשזורעים אותו,

לא התירוש והיצהר שכבר נשחתו העצים (כנ"ל סי' א') וא"א שיוציאו פרי בדרך הטבע רק בדרך נס,

ומבטיח שיעשה להם נס בזכותם שיגדל גם התירוש והיצהר,

ד) שאם היה עושה רק בעבור שמו הגדול שלא יתחלל היה נותן להם בצמצום שבזה יהיה די שלא יתחלל שמו,

אבל אחר שיעשה להם בזכותם אמר ושבעתם אותו יתן להם הרבה לשובע,

ה) שאם היה עושה רק בעבור שמו הגדול לא יחוס על כבוד העם שאינם ראוים רק על כבוד שמו לבד.

אבל ע"י שאעשה בזכותם אהיה זהיר בכבודכם ולא אתן אתכם עוד חרפה בגוים:

מלבי"ם ביאור המילות ושבעתם אותו. שביעה נקשרת עם מ"ם, ושבעתם משוד תנחומיה (ישעיה ס"ו),

ואם בא אחריו מלת את, מורה ששבע עד שא"צ אליו עוד, פן תשבענו והקאותו (משלי כ"ה ט"ז):

 

(כ) וְֽאֶת־הַצְּפוֹנִ֞י אַרְחִ֣יק מֵעֲלֵיכֶ֗ם וְהִדַּחְתִּיו֘ אֶל־אֶ֣רֶץ צִיָּ֣ה וּשְׁמָמָה֒ אֶת־פָּנָ֗יו אֶל־הַיָּם֙ הַקַּדְמֹנִ֔י וְסֹפ֖וֹ אֶל־הַיָּ֣ם הָאַֽחֲר֑וֹן וְעָלָ֣ה בָאְשׁ֗וֹ וְתַ֙עַל֙ צַחֲנָת֔וֹ כִּ֥י הִגְדִּ֖יל לַעֲשֽׂוֹת:

רד"ק [ואבן עזרא] ואת הצפוני ארחיק מעליכם – הארבה קרא צפוני שבא להם מפאת צפון:

והדחתיו אל ארץ ציה, ושממה – ושם ימות שלא ימצא מה יאכל לפיכך ועלה באשו:

את פניו אל הים הקדמוני – פי' המזרחי והוא ים כנרת או ים המלח שהם למזרח ארץ ישראל:

וסופו אל הים האחרון – ים המערבי והוא שקרא אותו בתורה הים הגדול שהוא למערב ארץ ישראל:

פניו – ר"ל ראשו. כל כך היה רב חיל הארבה שהיה מחזיק – מים המזרחי לים המערבי:

ועלה באשו – האלף בשו"א לבדו:

ותעל צחנתו – כפל הענין במ"ש כי צחנתו כמו באשו וטעם העליה שיעלה ריחם הרע לאפי העוברים:

כי הגדיל לעשותהארבה הגדיל לעשות רע בארץ והאל יתברך ריחם על הארץ והמיתו

ורז"ל פירשו זה הפסוק לימות המשיח ואמרו ואת הצפוני ארחיק מעליכם זה יצר הרע שצפון ועומד בלבו של אדם:

והדחתיו אל ארץ ציה ושממה – למקום שאין בני אדם מצויין להתגרות בהן:

את פניו אל הים הקדמונישנתן עיניו במקדש הראשון [קדמוני מלשון קודם וראשון] והחריבו:

וסופו אל הים האחרון – שנתן עיניו במקדש שני [ואחרון] והחריבו והרג תלמידי חכמים שבו:

ועלה באשו ותעל צחנתו – שמניח אומות העולם ומתגרה בשונאי ישראל

כי הגדיל לעשות אמר אביי ותלמידי חכמים יותר מכולם:

רש"י ולפי התרגום שפירשו על חיל מלך אשור צ"ל פניו (אל) הים הקדמוני מקצת חילו אשלח למזרח ומקצתו למערב:

מלבי"ם ואת הצפוני.

ו) שאם היה התשועה בעבור שמו לא היה מרחיק את הארבה כדי שיהיה מוכן קרוב אליהם אם יוסיפו לחטוא,

אבל עתה ארחיק מעליכם את הארבה שבא מצפון,

ז) שאם היה למען שמו היה משלחו על האומות לנקום מהם כבוד שמו אשר ביזו

וכדי שישראל יקחו מוסר כמ"ש הכרתי גוים וכו' אמרתי אך תיראי אותי תקחי מוסר,

לא כן עתה שעשיתי למענכם אדיח אותו אל ארץ ציה ושממה.

את פניו – מצייר אותו כי התפשט בכל הארץ מים עד ים והיה מהלכו ממערב למזרח וכשנפסקה הגזרה נתחלק לשנים

וישא החלק ממנו שעמד במזרח שזה קורא פניואל הים הקדמוני המזרחי, וסופו – ישא אל הים האחרון המערבי,

ועלה באשו – כי דרך הארבה בעת שיסתלק להניח אחריו באשה וצחנה, צחנה ע"י הזרע שיניח,

ובאשה ע"י שימותו רבים ממנו ותבאש הארץ ויתהוה עי"ז דבר וחולאים ע"י עיפוש האויר,

מבטיח כי תעל ותסתלק הבאשה והצחנה,

כי הגדיל לעשות ר"ל שכבר עשה שליחותו בשלמות ועשה חרבן גדול,

וגם ר"ל שכבר פעל הרבה במה שעל ידו שבו בתשובה וא"צ להוסיף עוד צרות על ידו,

וחז"ל דרשוהו על היצה"ר, וכונתם כי לא הנחש ממית אלא החטא ממית והיצה"ר היה הסבה אל ביאת הארבה,

וע"י שיתרחק הצפוני שהוא היצה"ר הצפון בלב ומסית לחטא,

יתרחק גם המסובב ממנו שהוא הארבה שבא בסבת החטא:

מלבי"ם ביאור המילות באשו, צחנתו. הבאש הוא מחמת שנתקלקל,

והצחנה דבר שמקולקל מתחלתו, כמו זרע הארבה, ונמצא בדברי משנה ולא בתנ"ך:

 

(כא) אַל־תִּֽירְאִ֖י אֲדָמָ֑ה גִּ֣ילִי וּשְׂמָ֔חִי כִּֽי־הִגְדִּ֥יל ה֖' לַעֲשֽׂוֹת:

מלבי"ם אל תיראי אדמה. מלת אדמה מציין גם מקום שאינו שדה תבואה רק מקום אילנות כנ"ל (א' י'),

ומבאר שאם היה התשועה בעבור שמו הגדול לא היו האילנות חוזרים כנ"ל פי"ט,

אבל ע"י שהיה התשועה בזכותכם גם האדמה שהיא מקום האילנות תתן חילה בפרי העץ בדרך נס,

וע"כ גילי ושמחי שגדר הגילה הוא על התחדש דבר טובה שלא עלה על דעתו כלל,

ועז"א כי הגדיל ה' לעשות, כי צמיחת האילנות שנשחתו זה דבר גדול למעלה מן הטבע,

ואחר שה' הגדיל לעשות בדרך נס אל תיראי אדמה:

מלבי"ם ביאור המילות גילי, ושמחי. הגיל הוא על דבר מתחדש כמו מציאה בשורה טובה, והשמחה היא המתמדת,

שאח"כ תשוב הגילה שמחה בהתמדת הדבר כמ"ש (ישעיה ט"ו) ובכ"מ:

רד"ק אל תיראי אדמה – ארץ ישראל אל יראו יושביה:

גילי ושמחי – כנגד חגרו וספדו והלילו קדשו צום:

כי הגדיל ה' לעשות – פי' לעשות טובות כנגד הארבה שהגדיל לעשות רעות:

 

(כב) אַל־תִּֽירְאוּ֙ בַּהֲמ֣וֹת שָׂדַ֔י כִּ֥י דָשְׁא֖וּ נְא֣וֹת מִדְבָּ֑ר כִּֽי־עֵץ֙ נָשָׂ֣א פִרְי֔וֹ תְּאֵנָ֥ה וָגֶ֖פֶן נָתְנ֥וּ חֵילָֽם:

מלבי"ם אל תיראו בהמות שדי. שאם היתה התשועה רק בעבור שמו הגדול

(לא) היה מחזיר את התבואה רק בישוב, לא במדבר,

אבל עתה שהיה בעבור ישראל דשאו נאות מדבר ג"כ, כי עץ נשא פריו הגם שזה היה דרך נס כנ"ל,

כי היה תשועה כולל בכל המקומות ובכל המינים: מלבי"ם ביאור המילות נאות. מקומות מרעה. כמ"ש בכ"מ:

(כג) וּבְנֵ֣י צִיּ֗וֹן גִּ֤ילוּ וְשִׂמְחוּ֙ בַּה֣' אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם כִּֽי־נָתַ֥ן לָכֶ֛ם אֶת־הַמּוֹרֶ֖ה לִצְדָקָ֑ה וַיּ֣וֹרֶד לָכֶ֗ם גֶּ֛שֶׁם מוֹרֶ֥ה וּמַלְק֖וֹשׁ בָּרִאשֽׁוֹן:

רש"י את המורה – את נביאיכם המורים אתכם לשוב אלי כדי לצדק אתכם:

מורה ומלקוש – כמו יורה ומלקוש (דברים יא): בראשון – בניסן ואף על פי שהיורה היא רביעה ראשונה היורדת על הזרע והוא במרחשון אותה שנה בניסן זרעו כמו שמפורש במסכת תענית שגדלה התבואה באחד עשר יום:

מלבי"ם ובני ציון. אולם בני ציון אתם לא תשמחו על הצלחות הזמניות, רק גילו ושמחו בה' אלהיכם, על ששב ה' להתרצות אליכם ע"י ששבתם בתשובה לפניו זה יהיה עקר שמחתכם,

וא"כ תשמחו אח"כ במה ששלח עליכם את הארבה והרעב שבזה הכריח אתכם לשוב בתשובה,

וא"כ תשמחו על כי נתן לכם את המורה לצדקה, שהארבה הוא היה המורה שלימד אתכם לעשות צדקה במצות שבין אדם למקום, באופן שלבסוף תשמחו על שהביא עליכם יסורים שבזה לימד אתכם להטיב מעשיכם,

וע"י שלמדתם לצדקה והטיבותם מעשיכם עי"כ יוריד לכם גשם מורה ומלקוש בראשון וסר הרעב מעליכם.

והנה הדין הוא שאם בא כסליו ולא ירדו גשמים יתענו ב"פ בה"ב ואח"כ יתענו ז' תעניות

ואם אח"כ לא ירדו גשמים לא יתענו עוד כי אין הגשם מועיל כ"כ רק יחידים מתענים עד ניסן.

וכשיצא תקופת ניסן וירדו גשמים הם סימן קללה,

ועז"א בני ציון גילו ושמחו שהם התענו עד ניסן והגשם בא בניסן,

גשם לאילנות ומורה ומלקוש לתבואה (כי זמן האילנות בפרוס הפסח כמ"ש במס' תענית)

ובכ"ז הגם שכבר עבר זמן הגשמים היה ברכה בו, כי:

מלבי"ם ביאור המילות המורה. הראשון מענין הוראה ולימוד, והשני מענין מטר כמו יורה ומלקוש, וכמליצה זו ישעיה (ל' כ') ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך עיין שם:

רד"ק ובני ציון – כנגד מה שאמר תקעו שופר בציון: כי נתן לכם את המורה לצדקה – כמו יורה ואמר כי נתן לכם לצדקה שעשה עמכם בעברו על פשעכם ופקד אתכם במטר וזכר המורה תחלה שהוא במרחשון אח"כ פירש עוד ואמר ויורד לכם גשם מורה ומלקוש בראשון, או פי' הגשם הנקרא מורה הורידו לכם בעתו שהוא במרחשון והוריד לכם ג"כ מלקו' בעתו בחדש הראשון שהוא ניסן ושניהם מורה במ"ם כמו יורה ביו"ד וי"ת המורה הראשון ענין הוראה שתרגם הפוס' כן ובני ציון ביעו וחדו במימרא דה' אלהכון ארי יהיב לכון ית מלפיכון לזכו ומחית לכון מטר בכיר בעדניה ולקישא בירח ניסן,

ורז"ל פי' כי יורה ומלקוש שניהם ירדו בניסן באותה שנה שאמרו אותה שנה יצא רוב אדר ולא ירדו להם גשמים וירדה להם רביעה ראשונה באחד בניסן

אמר להם הנביא לישראל צאו וזרעו

אמרו מי שיש לו קב חטים או שעורים יאכלנו ויחיה או יזרענו וימות? אמר להם אעפ"י כן צאו וזרעו נעשה להם נס ונתגלה להם מה שבחורים ובסדקין של נמלים ושבכותלים

ויצאו וזרעו שני ושלישי ורביעי וירדה להם רביעה שנייה בחמשה בניסן והקריבו עומר בט"ז בניסן

ונמצא העומר המתקרב מתבואה הגדלה בששה חדשים קרב משל י"א יום,

ונמצאת התבואה הגדלה בששה חדשים גדלה באחד עשר יום ועל אותו הדור נאמר הזורעים בדמעה ברנה יקצרו:

 

(כד) וּמָלְא֥וּ הַגֳּרָנ֖וֹת בָּ֑ר וְהֵשִׁ֥יקוּ הַיְקָבִ֖ים תִּיר֥וֹשׁ וְיִצְהָֽר:

רש"י והשיקו – לשון השמעת קול כשהקילוח יורד מן הגת אל תוך היקב והוא הבור שלפני הגת:

רד"ק והשיקו – כמו והציפו מן ויצף ה' אלהים את מי ים סוף על פניהם כלומר שהיו היקבים מלאים עד שיציפו היין או השמן על פניהם, ובדברי רז"ל מי החג שנטמאו השיקן ואחר כך הקדישן טהור טהורין הקדישן ואח"כ השיקן טמאים פי' שקען במי מקוה עד שיציפו מי המקוה עליהם:

מלבי"ם מלאו הגרנות בר. וכו', שזה היה ע"י ברכת ה' למעלה מדרך הטבע:

מלבי"ם ביאור המילות והשיקו. משתתף עם שקה כדרך נחי עי"ן ונל"ה שקרובים במובנם, ומלאו משקה, וכן פקדת הארץ ותשוקקה (תהלות ס"ה):

 

(כה) וְשִׁלַּמְתִּ֤י לָכֶם֙ אֶת־הַשָּׁנִ֔ים אֲשֶׁר֙ אָכַ֣ל הָֽאַרְבֶּ֔ה הַיֶּ֖לֶק וְהֶחָסִ֣יל וְהַגָּזָ֑ם חֵילִי֙ הַגָּד֔וֹל אֲשֶׁ֥ר שִׁלַּ֖חְתִּי בָּכֶֽם:

אבן עזרא ושלמתי – זה יורה שבכל שנה שעברה בא מין אחד ועתה באו ארבעתן והיה להם שובע גדול:

רד"ק ושלמתי לכם את השנים – כי לא באו בשנה אחת כמו שפי', וי"ת הפסוק הזה דרך משל נראה כי דעתו היה שהיא נבואה עתידה לימות המשיח שתרגם ואשלם לכון שניא טבתא וגו':

מלבי"ם ושלמתי לכם את השנים. וזה כמשל מלך ב"ו שלוחם על מדינה והם מנצחים אותו

צריך הוא לשלם [לאומה אותה ניסה לכבוש] מה שהפסידו חיילותיו בעת המצור,

וכן אחר שתנצחו ע"י התשובה שתעשו מאהבה, אצטרך לשלם מה שהפסידו חיילותי ואכלו מתבואת הארץ.

והנה בתחלה חשב את הגזם בראש כולם כמ"ש יתר הגזם אכל הארבה, ופה חשב את הגזם לבסוף,

כי בעת שהביא עליהם את הגזם בא כדין על רוע מעלליהם,

רק אחר כך שהתחילו לשוב בתשובה ע"ז צריך לשלם ואם כן אין צריך לשלם מה שאכל הגזם בתחלת בואו,

רק מה שאכלו הארבה והילק וחסיל שאז כבר עשו תשובה,

וכן ישלם על מה שאכל הגזם לבסוף, אחר שכבר עשו תשובה,

ובכל זה שמש הגזם עם יתר המינים ביחד וצריך לשלם מה שהפסידו:

 

(כו) וַאֲכַלְתֶּ֤ם אָכוֹל֙ וְשָׂב֔וֹעַ וְהִלַּלְתֶּ֗ם אֶת־שֵׁ֤ם ה֙' אֱלֹ֣הֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה עִמָּכֶ֖ם לְהַפְלִ֑יא וְלֹא־יֵבֹ֥שׁוּ עַמִּ֖י לְעוֹלָֽם:

מלבי"ם ואכלתם אכול ושבוע. חוץ ממה שישלם להם להרבות התבואה עד שימלא מה שהפסיד בשני הרעב ישלח להם ברכה במעים שאוכל קמעא ומתברך במעיו, וז"ש אכל ושבוע, וברכה זו הוא נס ופלא חוץ מטבע,

וע"ז והללתם את שם ה' אלהיכם אשר ייחד השגחתו עליכם אשר עשה עמכם להפליא, שבזה יגדל כבוד שמו הגדול, ולא יבושו עמי לעולם – תחלה אמר ולא אתן אתכם עוד חרפה בגוים,

ויש הבדל בין חרפה ובושה, שהחרפה היא מאחרים והבושה הוא שבוש בעצמו,

ור"ל שלא יבושו ממעשיהם הרעים כי יתהפכו העונות לזכיות ע"י שיעשו תשובה מאהבה,

גם רמז על הדין המבואר בה' תעניות שאם התחילו להתענות וירדו גשמים לא יגמרו התענית ויאכלו תחלה ואח"כ יאמרו הלל כי א"א הלל רק מתוך שובע, וזה רק אם נענו באמצע תעניתם,

ובזה צייר שה' יענה אותם באמצע התענית ויאכלו לשובע כדי שיהללו בקריאת הלל שאין נאמר רק על השובע:

מלבי"ם ביאור המילות והללתם את שם ה' אלקיכם. השם מורה על פרסומו ואם אומר והללתם את ה' היינו מצד עצמו,

והוא יותר ממהלל את השם כמ"ש בפי' תהלות בכ"מ:

 

(כז) וִידַעְתֶּ֗ם כִּ֣י בְקֶ֤רֶב יִשְׂרָאֵל֙ אָ֔נִי וַאֲנִ֛י ה֥' אֱלֹהֵיכֶ֖ם וְאֵ֣ין ע֑וֹד וְלֹא־יֵבֹ֥שׁוּ עַמִּ֖י לְעוֹלָֽם:

מלבי"ם וידעתם. תחלה אמר והללתם את שם ה', והשם מורה על פרסומו למרחוק,

כי בזה"ז לא ידעו את ה' בעצמו, ר"ל שתהיה השכינה קבוע ביניהם בדרך פלאיי תמידי,

ואין מהללים רק לשמו המפורסם לכל ע"י ההשגחה הכוללת,

אבל עוד יבא יום לע"ל שאז תדעו בידיעה ברורה, כמשיג הדבר בחוש,

כי בקרב ישראל אני – שאני מתמיד להיות בקרבם ומתהלך בתוכם, ואיני מנהיג אותם באמצעות הטבע רק אני ה' אלהיכם ואין עוד,

שהטבע והמערכה אין לה שום כח כי הכל מונהג בהנהגה נסיית בלי אמצעי ואז

ולא יבושו עמי לעולם – שתחלה אמר שלא יבושו ממעשיהם הרעים,

ועתה הוסיף שלא יהיה להם בושה מצד חסרון השראת השכינה,

ודברים שחסרו בבית שני שהיו מורים על שאין השכינה קבועה ביניהם כמו בימי קדם ואז לא יבושו גם מצד זה,

כי ישובו לקדמותם,

וזה יהיה באחרית הימים בבוא זמן הגאולה העתידה כמו שיבאר בסימנים שאחריו:

 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “ספר יואל פרק ד”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב