בס"ד                                                 ספר יונה

פרק א

(א) וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל יוֹנָה בֶן אֲמִתַּי לֵאמֹר:

מלבי"ם  ויהי דבר ה' אל יונה – אמרו חז"ל  שיונה בן אמתי היה מצד אמו משבט אשר והוא היה בן האשה האלמנה הצורפית שכלכלה את אליהו, ושאליהו החייהו,

ומצד אביו היה משבט זבולון כמ"ש בספר מלכים יונה בן אמתי אשר מגת החפר, וגת החפר היה בגבול זבולון,

ומבואר במלכים שם שהוא היה אשר משח את יהוא (כמ"ש חז"ל)

והוא נבא לירבעם בן יואש שישיב את גבול ישראל מלבוא חמת עד נחל הערבה,

וכ"ז לא הועיל כי ישראל לא שבו בתשובה עד שהיו מוכנים לילך בגלות על ידי מלך אשור, וכבר היה אשור מושל עליהם, לכן אמר לו ה'.

רד"ק  יש לשאול למה נכתבה נבואה זו בכתבי הקדש וכולה על נינוה שהיתה מאומות העולם ואין בו זכר לישראל ואין בכל הנביאים זולתה כמוה

ונוכל לפרש כי נכתבה להיות מוסר לישראל שהרי עם נכרי שאינם מישראל היה קרוב לתשובה ובפעם הראשונה שהוכיחם הנביא שבו בתשובה שלמה מרעתם וישראל מוכיחים אותם הנביאים השכם והערב ואינם שבים מרשעם.

ועוד להודיע הפלא הגדול שעשה האל יתברך עם הנביא שהיה במעי הדג ג' ימים וג' לילות וחי, ועוד שהקיאו הדג ועוד ללמד שהאל יתברך חומל על בעלי תשובה מאיזה עם שיהיו ומוחל להם וכל שכן כשהם רבים:

(ב) קוּם לֵךְ אֶל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה וּקְרָא עָלֶיהָ כִּי עָלְתָה רָעָתָם לְפָנָי:

מלבי"ם  קום לך אל נינוה וקרא עליה – שישובו בתשובה ולא היה השליחות בשביל נינוה כי לא מצאנו שישלח ה' נביא מישראל להשיב את העכו"ם בתשובה, כי לא דבקה השגחת ה' לשלוח נביא רק בישראל,

רק כי היתה ההשגחה על נינוה בשביל ישראל אחר שאשור הוכן להיות שבט אפו של ה' לרדות בו את ישראל שנתחייבו למקום, רצה ה' להשיבם בתשובה כדי שיהיו מוכנים למלאת גזרתו על ישראל, וגם כדי שלא יאמר המתלונן למה תביט בוגדים תחריש כבלע רשע [-אשור] צדיק ממנו [-ישראל], רצה ה' להראות שאשור יש לו זכות יותר מישראל שהם שמעו לדברי הנביא ועשו תשובה וישראל הקשו ערפם משמוע.

 וכאשר ידע יונה כי משליחות זה תצמח רעה לישראל, לכן חשב מחשבות בל ילך בשליחות זה, והעדיף לאבד א"ע בים משיהיה הוא המסבב רעה לישראל.

 וכבר כתב הרי"א שמטעם זה אמרו חז"ל שיונה תבע כבוד הבן ולא תבע כבוד האב ושנתן נפשו עבור ישראל, (כמ"ש במכילתא פ' בא), כי בזה היה תלוי הצלת ישראל וכבודם בשני הטעמים הנזכרים.

והנה בפעם הראשון לא שלח על ידו נבואה מיוחדת, כמו בפעם השניה שא"ל 'קרא עליה את הקריאה אשר אנכי דובר אליך' שהוא מה שקרא עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת,

שאז [בראשונה] לא נחתם עדיין גז"ד זה, ולא שלחו בתורת נביא מודיע גזרת עליון, שאם היה שולחו בענין כזה לא היה עובר על דברי ה', שנביא הכובש נבואתו חייב מיתה.

רק א"ל 'קרא עליה' סתם, היינו שיקרא באזניהם דברי מוסר ותוכחה להשיבם מעונותיהם,  ושלחו להוכיחם, לא להודיעם גזר דינם,

ולכן חשב יונה שבזה אינו בכלל נביא הכובש נבואתו כי לא נשלח לנבאות רק להוכיח ועובר רק על מ"ע שצוהו ה' להוכיח, ולכן.

[א.ה. מדברי התרגום נראה חיזוק לדברי המלבי"ם, שפירש 'ויקם יונה לברוח תרשישה מלפני ה' – 'וקם יונה למיערק לימא מן קדם דאיתנבי בשמא דה' ונחת ליפו וגו' הרי שהאמירה הראשונה לא הייתה נבואה אלא תוכחה בלבד! ולכן ברח קודם שיקבל ציווי למסור נבואה ממש].

רד"ק  קום לך אל נינוה – וקרא עליה כי עלתה רעתם לפני ולא כתב מה יקרא עליה אלא ממה שקרא עליה בסוף ונינוה נהפכת למדנו כי זאת הקריאה אמר לו שיקרא עליה כי עלתה רעתם לפני

למד כי האל יתברך משגיח אף באומות העולם כשתגדל רעתם בחמס וכן בדור המבול ובאנשי סדום כי מלאה הארץ חמס, והחמס מפסיד היישוב והאל יתברך רוצה ביישוב העולם

אבל בשאר עבירות אינם חשובים לפניו שישגיח עליהם אלא בישראל לבדם כמו שאמר רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה כמו שפי' בנבואת עמוס:

(ג) וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי ה' וַיֵּרֶד יָפוֹ וַיִּמְצָא אֳנִיָּה בָּאָה תַרְשִׁישׁ וַיִּתֵּן שְׂכָרָהּ וַיֵּרֶד בָּהּ לָבוֹא עִמָּהֶם תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי ה':

רש"י לברוח תרשישה – ים ששמו תרשיש והוא בחוצה לארץ אמר אברח לי הים שאין השכינה שורה בח"ל אמר לו הקב"ה חייך יש לי שלוחים כיוצא בך לשלוח אחריך ולהביאך משם

משל לעבד כהן שברח מן רבו ונכנס לבית הקברות אמר לו רבו יש לי עבדים כיוצא בך לשלוח אחריך ולהביאך משם

ומה ראה יונה שלא רצה לילך אל נינוה אמר העכו"ם קרובי תשובה הם אם אומר להם ויעשו תשובה נמצאתי מחייב את ישראל שאין שומעים לדברי הנביאים.

ויתן שכרה – הקדים לתת שכרה ואין דרך יורדי הים לתת שכר הספינה עד שעת היציאה והוא הקדים ולא עוד אלא שנתן שכר כולה:

רד"ק נתן שכר כל הספינה בעבור שתמהר ללכת ולא תמתין לסוחרים ולסחורות בעבור שהיה רוצה לברוח מהר, וסמכו מזה שאין הנבואה שורה אלא על אדם עשיר:

מלבי"ם ויקם יונה לברוח תרשישה – באשר התירא פן ישלחהו שנית וישם דבר נבואה בפיו שילך בתורת נביא, שאז יהיה מוכרח ללכת, לכן הקדים לברוח מלפני ה'.

וכבר השקיף הרי"א שיש הבדל בין 'מפני' ה' ובין 'מלפני' ה', ש'מפני' ה' יאמר על ידיעתו והשגחתו ואיך יוכל לברוח מהשגחת ה' ואנה מפניו יברח?

אבל 'לפני' ה' בא על הדבקות והשראת השכינה בהיותו עומד ומתהלך לפני ה' ודבק בו, ורצה לברוח לח"ל ששם אין השכינה שורה, ומשם לא ישלחהו לנבאות.

והנה בחר לרדת דרך ים ולא לברוח לח"ל דרך המדבר, מפני שהנבואה תחול לפעמים גם בח"ל כשחל עליו הרוח פעם א' בא"י כמ"ש על מ"ש ביחזקאל היה היה דבר ה' שנבא בח"ל מפני שנבא כבר בא"י, ואליהו בברחו המדברה מפני איזבל ראה מראות אלהים בהר חורב,

לכן עלה אל האניה, שחשב שבעת יהיה באניה לא תחול עליו רוח ה',

אם מפני שיורדי הים דעתם בלתי מתישבת מצער הים עד בואם ליבשה כמ"ש חז"ל,

אם מפני שאז לא יתבודד באשר היו על האניה עובדי אלילים שכ"ז תעכב בל תשרה השכינה עליו וז"ש וירד בה לבא עמהם תרשישה – שרצה לבא עמהם בחברתם.

ויתן שכרה- פי' חז"ל נתן שכר כל האניה כמ"ש ויתן שכרה – וזה מבואר במ"ש וימצא אניה באה תרשיש – שהיה ראוי לאמר אניה הולכת לתרשיש, רק שהאניה באה עתה מתרשיש, ודרך בעלי האניות שלא לשוב תיכף ביום בואם רק יעמדו כמה ימים עד ימצאו מכסת האנשים עוברי ים בדרך הזה שימלאו משכורת האניה, ומהר יונה לשלם שכר כל האניה,

והיה לו בזה שתי כוונות, אם שתלך תיכף,

ואם שלא ימצאו על האניה נפשות רבות, כדי לסכן מה שפחות אנשים.

 (ד) וַה' הֵטִיל רוּחַ גְּדוֹלָה אֶל הַיָּם וַיְהִי סַעַר גָּדוֹל בַּיָּם וְהָאֳנִיָּה חִשְּׁבָה לְהִשָּׁבֵר:

מלבי"ם וה' הטיל רוח גדולה אל הים – באר שהרוח הזה לא היה בטבע הים אז, כי לא היה אז העת לסער, רק ה' הטלו בהשגחה,

ולפעמים תבא הסערה מן היבשה ואז ינשוב הרוח בצד אחד ויגרש הספינה לצד שכנגדו, ואז ימצא הרוח בכל שטח הים,

אבל רוח זה עמד בעומק הים מן המים עצמם, שלפעמים תבא הרוח מתהום המים. והיה סביב הספינה הזאת,

וכבר אמרו חז"ל שהאניות האחרות עברו בשלום כי לא היה רוח כולל, ומתוך כך הרגישו המלחים שהוא עונש השגחיי.

(ה) וַיִּירְאוּ הַמַּלָּחִים וַיִּזְעֲקוּ אִישׁ אֶל אֱלֹהָיו וַיָּטִלוּ אֶת הַכֵּלִים אֲשֶׁר בָּאֳנִיָּה אֶל הַיָּם לְהָקֵל מֵעֲלֵיהֶם וְיוֹנָה יָרַד אֶל יַרְכְּתֵי הַסְּפִינָה וַיִּשְׁכַּב וַיֵּרָדַם:

אבן עזרא רב החובל – הגדול שהיו חובלים הוא מרימי החבלים חבלי התורן ורבי משה אמר מגזרת תחבולות:

רש"י מלחים לשון ממולח– מעורב,  (יונה א) וייראו המלחים (יחזקאל כז) מלחיך וחובליך על שם שמהפכין את המים במשוטות כשמנהיגים את הספינה כאדם המהפך בכף ביצים טרופות לערבן עם המים:

מלבי"ם וייראו המלחים – וע"י יראתם זעקו איש אל אלהיו בשהאמינו שהזעף הזה בא ע"י קצף אלהיהם, וגם עשו תחבולות אנושיות שהטילו את הכלים אשר באניה אל הים – כדי שתקל האניה ותעלה על מי הים ולא תטבע,

 אמנם יונה ירד אל ירכתי הספינה וירדם – משני טעמים:

א. והיה כונתו באשר ירא שבעת תטבע הספינה ויפול לתוך הים יש אפשרות שיצוה ה' לגלי הים שיטרדוהו מגל אל גל עד יושלך אל היבשה כמעשה דר"ע ביבמות, לכן ירד אל ירכתי הספינה.

שיש הבדל בין ספינה ובין אניה שספינה נקרא החלק מן האניה שהוא ספון ומכוסה למעלה והוא מחדר התחתון שבאניה שמשם לא יפול אל הים רק יבואו מי הים עליו ויטבע שם

ב. וגם היה לו עוד טעם בזה, שבאשר ידע שהסער הזה הוא בשבילו ושאם ימות הוא תחלה יפסק הסער וינצלו אנשי האניה, ירד אל ירכתי הספינה ששם יכנסו המים תחלה ויחנקוהו,

ואז ינצלו אנשי הספינה שהם עומדים למעלה:

 (ו) וַיִּקְרַב אֵלָיו רַב הַחֹבֵל וַיֹּאמֶר לוֹ מַה לְּךָ נִרְדָּם קוּם קְרָא אֶל אֱלֹהֶיךָ אוּלַי יִתְעַשֵּׁת הָאֱלֹהִים לָנוּ וְלֹא נֹאבֵד:

מלבי"ם ויקרב אליו רב החובל – הוא המנהיג את הספינה.

באשר אבדה כל תקוה מתו להנצל בדרך הטבע, וחשב כי הסער הזה המשונה שבא רק על האניה הזאת הוא מפני הגזרה שנחרצה על אנשי האניה, וכשיקראו כולם אל אלהיהם יצוייר שיתנחם ויבטל הגזרה,

אבל כשאחד מהם נרדם בלתי קורא לאלהים עדן תשאר הגזרה עליו, ותטבע האניה בשבילו,

ועז"א קום קרא אל אלהיך אולי יתעשת – פי' שישתנו מחשבותיו אל מחשבה אחרת ויבטל הגזרה, שלא נאבד:

רד"ק  יתעשת – יתרצה וכן אבדו עשתנותיו מחשבות רצונו.

 (ז) וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ לְכוּ וְנַפִּילָה גוֹרָלוֹת וְנֵדְעָה בְּשֶׁלְּמִי הָרָעָה הַזֹּאת לָנוּ וַיַּפִּלוּ גּוֹרָלוֹת וַיִּפֹּל הַגּוֹרָל עַל יוֹנָה:

מלבי"ם ויאמרו איש אל רעהו – אח"כ הסכימו להפיל גורלות שעי"ז ידעו בשלמי הרעה הזאת – ופי' שיפילו גורלות רבות זה אח"ז שאם החטא תלוי בכולם יפול הגורל בכל פעם על איש אחר ואז ידעו כי כולם חייבים, ואם יפול בכל פעם על איש אחד אז ידעו כי הוא החייב,

והנה יצוייר שהגם שיפול הגורל על איש אחד אינו החייב שעל ידו בא הסער, רק שהוא האיש היודע מי החייב ומה הוא הסבה להרעה, וגם זה נכלל במ"ש ונדעה בשלמי הרעה הזאת,

כי האיש ההוא שעליו נפל הגורל או שהרעה בשבילו או שהוא יודע ויודיע בשלמי הרעה,

וספר כי הפילו גורלות – רבות ובכל פעם נפל הגורל על יונה – לא על זולתו:

(ח) וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הַגִּידָה נָּא לָנוּ בַּאֲשֶׁר לְמִי הָרָעָה הַזֹּאת לָנוּ מַה מְּלַאכְתְּךָ וּמֵאַיִן תָּבוֹא מָה אַרְצֶךָ וְאֵי מִזֶּה עַם אָתָּה:

רש"י הגידה נא לנו באשר למי – למי חטאת אשר בשביל כן הרעה הזאת לנו.

מה מלאכתך – שמא פשעת באומנותיך.

ומאין תבא – שמא על אנשי אותו מקום נגזרה גזירה אפי' אין אתה בה. ואי מזה עם אתה – שמא עמך חטאו:

מצודות דוד הגידה נא לנו – הואיל וכל הגורלות נפלו עואיוב נולד מהול וז"ש איש תם וישר וסר מרע מכל חטא שהיה בו מקודם [בגלגול תרח]:ליך הגידה עתה לנו באשר למי ר"ל במה היה החטא ולמי חטאת שבסבתו בא לנו רעת הסכנה הזאת וכאלו יאמרו אם היה בדבר העושק א"כ אפשר להחזיר העושק ואם הרעות למי בדבר הגדוף וכיוצא אפשר לפייסו בממון.

מה מלאכתך – ר"ל אולי יש בידך מלאכת רמיה והונית אנשים מרובים עד שלא תדע מי ומי המה להחזיר להם העושק.

ומאין תבוא – ר"ל שמא עשקת במקום שבאת משם ואולי רב הדרך ואין לבוא שמה להחזיר העושק.

מה ארצך – ר"ל שמא עשית דבר היפך מנהג ארצך וכאלו חטאת לכולם ומי יכול לפייס את כולם.

ואי מזה עם אתה – מי הוא אלהיך וכאלו יאמרו פן עשית דבר שלא כדת אלהיך ואין א"כ מקום לפייסו בממון:

מלבי"ם ויאמרו אליו הגידה נא לנו באשר למי הרעה הזאת לנו – שאלו שתי שאלות,

א] על הצד שהוא עצמו החוטא אמרו הגידה לנו באשר הרעה הזאת לנו – היינו מה החטא שחטאת אשר עבורו באה הרעה,

ב] ועל הצד שהוא אינו החוטא רק שהוא יודע מי החוטא אמרו הגידה למי הרעה הזאת לנו – ר"ל מי מאתנו הגורם זאת, והוסיפו לשאול מה מלאכתך – וכו', באשר הקדמונים היר מאמינים כי יש על הים שר מיוחד שהוא אלהי הים.

וההבילו עליו שיש לו לים שנאה על איזה בעלי אומניות מיוחדות שאינו מניחם לעבור בים, וע"ז שאלו מה מלאכתך – וכן אמרו שיש לו שנאה על מקומות פרטים ואינו מקבל אנשים שנכנסו אל הים באותן המקומות וע"כ אמרו מאין תבא – וכן שיש לו שנאה על ארצות מיוחדות ששונא יושביהם ועל עמים מיוחדים כנודע בהבלי הגוים הקדמונים ועל זה שאלו מה ארצך ואי מזה עם אתה:

(ט) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם עִבְרִי אָנֹכִי וְאֶת ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲנִי יָרֵא אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת הַיָּם וְאֶת הַיַּבָּשָׁה:

רד"ק  ויאמר – בשני דברים השיב להם תשובה על שאלתם כיון שאמר להם עברי אנכי ידעו עמו וארצו.

וכיון שאמר ה' אלהי השמים אני ירא השיב להם על שאלתם מה מלאכתך כי אין מלאכתו מלאכת מרמה אבל הוא ירא את ה' ולא עושה כל עול.

ומה שאמר אשר עשה את הים ואת היבשה בעבור שהיה להם סער בים אמר כי אל ית' עשה הים והוא הטיל רוח סער בו והוא ישקיטנו כשירצה ויוציאנו אל היבשה.

ואמר על השמים אלהי כי הוא מנהיגם ושופטם ואמר על הארץ אשר עשה שפירושו תקן כי לא נבראת מתחלה מתוקנת לצורך הברואים עד הקוות המים:

מלבי"ם וימר אליהם עברי אנכי – היא תשובה כללית לכל השאלות שהוא עברי שהם הולכי הים באניות ואין הים מתנגד לא להם ולא לארצם ולא למקומות שבארצם, כי הם לחוף ימים ישכנו, ועל מה מלאכתך אמר את ה' אלהי השמים אני ירא – שהוא נביא דבק באל עליון ואין הים מתנגד אל מלאכתו ויראת אלהיו.

 באשר ה' עשה את הים ואת היבשה – והוא מושל בגאות הים, וזה היתה התשובה על הארבע שאלות האחרונות,

ובודאי השיב גם על עקר השאלה ששאלו על מה הרעה הזאת והודיעם כי מלפני ה' הוא בורח, וכמ"ש בפסוק שאח"ז.

הירא מהי רגוע ושלו

הנה שנדייק בלשון הפסוק נמצא תיבות מיותרות דכמו שהם שאלו מה מלאכתך ומאין תבוא היה להם לסיים ומי עמך בלשון שאלה ואילו בפסוק הלשון "ואי מזה עם אתה" כלומר לא שאלוהו לאיזה עם הוא משתייך, אלא תמהו על כלל העם שהוא משתייך אליו מהי תכונת העם הזה? ולכאורה מה ראו בו שהביאם לתמוה על עמו?

אלא יונה הנביא היה נראה בעיניהם כחידה סתומה הנה מתחוללת רוח סערה גדולה בים והאניה עולה הרים ויורדת תהומות ועוד מעט קט והיא נשברת ובמצב זה כל ציבור נוסעי האניה נעמד על רגליו רעש גדול ומהומה גדולה נעשית שם וכולם זועקים איש אל אלהיו מטילים לים את הכלים להקל מעליהם ואילו יונה "ויונה ירד אל ירכתי הספינה וישכב" את יונה לא מדאיג שום דבר הוא יורד אל ירכתי הספינה ונשכב ולא רק זאת אלא ממשיך הפסוק לומר "וירדם" כל כך רגוע היה עד שנרדם כאילו שוכב עתה בביתו כשמצאוהו לא יכלו להכיל רעיון זה האיך מסוגל אדם להרדם במצב כזה? ועל זה תמהו "ואי מזה עם אתה"? כלומר איזה סוג בריה אתה?

והשיב להם יונה תמהים אתם האיך אני כה רגוע ושלו דעו לכם "את אלקי השמים אני ירא אשר עשה את הים והיבשה" כלומר הירא מלפני ה' ומאמין בו מרגיש עצמו בסערת ים כשוכב על ארץ מבטחים שהרי הכל מעשי ה' וים כיבשה לפניו ואין צורך לפחד מפני סערת ים כלל כי זוהי מדת היראה הירא מה' אינו מפחד משום דבר בעולם ביודעו כי אין עוד מלבדו [אוצה"ת עקב]

(י) וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים יִרְאָה גְדוֹלָה וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו מַה זֹּאת עָשִׂיתָ כִּי יָדְעוּ הָאֲנָשִׁים כִּי מִלִּפְנֵי ה' הוּא בֹרֵחַ כִּי הִגִּיד לָהֶם:

מצודות דוד וייראו וגו' – בשמעם שחטא לה' ואין א"כ מקום לפייס בממון לכן פחדו מאד.

מה זאת עשית – לא אמרו כשואלים אלא כמתמיהים כאומר איך עשית דבר כזה למרוד פי ה' ולברוח ממקום הנבואה.

 (יא) וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו מַה נַּעֲשֶׂה לָּךְ וְיִשְׁתֹּק הַיָּם מֵעָלֵינוּ כִּי הַיָּם הוֹלֵךְ וְסֹעֵר:

מלבי"ם ויאמרו אליו מה נעשה לך, שאלוהו אם רוצה לשוב בתשובה ולקבל עליו ללכת לנינוה,

ואולי יהיה להם תקנה ע"י שישובו עמו ללכת אל חוף המוליך לנינוה,

או שישיבוהו לא"י בחזרה ובזה ישתוק הים מזעפו.

(יב) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם שָׂאוּנִי וַהֲטִילֻנִי אֶל הַיָּם וְיִשְׁתֹּק הַיָּם מֵעֲלֵיכֶם כִּי יוֹדֵעַ אָנִי כִּי בְשֶׁלִּי הַסַּעַר הַגָּדוֹל הַזֶּה עֲלֵיכֶם:

מלבי"ם ויאמר אליהם שאוני והטילוני אל הים – ר"ל אין אני רוצה לשוב ולא ללכת לנינוה, וא"כ אין הסער כדי להשיבני לארצי או לנינוה,

כי הסער בא לענוש אותי על העבר על שמריתי את פי ה',

וזה יודע אני – בבירור שאין הסער בשבילכם לענוש אתכם על מה שאתם מוליכים אותי לתרשיש כי אין זה מכונת ה', רק בשלי הסער הגדול הזה עליכם – לענוש אותי לבד לא בשבילכם, וכשאטבע בים ישתוק הים מעליכם:

מבארים בעלי המוסר שיונה אמר שאוני והטילוני כדי להרויח עוד רגע של חיים, מכאן עד כמה יקרים החיים.

 (יג) וַיַּחְתְּרוּ הָאֲנָשִׁים לְהָשִׁיב אֶל הַיַּבָּשָׁה וְלֹא יָכֹלוּ כִּי הַיָּם הוֹלֵךְ וְסֹעֵר עֲלֵיהֶם:

מלבי"ם ויחתרו האנשים, והם רצו לנסות זה במה שחתרו להשיב אל היבשה – וללכת בחזרה ליפו,

ואם עקר כונת ה' להשיבו אל ארצו שברח משם הלא ראוי שיוכלו לשוב אל היבשה ולהשיב הבורח אל אדוניו, ולא יכלו כי הים הולך וסער – אחר שיונה לא שב בתשובה, לא שקט הים.

(יד) וַיִּקְרְאוּ אֶל ה' וַיֹּאמְרוּ אָנָּה ה' אַל נָא נֹאבְדָה בְּנֶפֶשׁ הָאִישׁ הַזֶּה וְאַל תִּתֵּן עָלֵינוּ דָּם נָקִיא כִּי אַתָּה ה' כַּאֲשֶׁר חָפַצְתָּ עָשִׂיתָ:

מלבי"ם ויקראו וכו' אל נא נאבדה בנפש האיש הזה – ר"ל אם לא נשליכהו אל הים הלא נאבד אנחנו ע"י נפש האיש הזה, שע"י נפשו החטאת נאבד כולנו וזה אין מן הראוי,

ואם נשליכהו אל הים על צד זה נבקש אל תתן עלינו דם נקי – להעניש אותנו על הטבעתו.

 כי אתה ה' כאשר חפצת עשית – ר"ל כי המעשה הזה לא תתיחס אלינו רק אליך שהבאת הסערה וחפצת להטביעו בים ואתה עשית,

כי אנו מוכרחים לעשות זאת אחר שאם לא נשליכהו אל הים נטבע כולנו, א"כ המעשה מיוחס לך לא לנו:

מצודות דוד כי אתה ה' – ר"ל הלא הכל בידך ומעולם עשית כאשר חפצת ואם היה חפצך להמיתו שלא על ידינו הלא אין מעצור בידך להמית אותו לבד אלא ודאי הגזירה היא להמיתו על ידינו:

(טו) וַיִּשְׂאוּ אֶת יוֹנָה וַיְטִלֻהוּ אֶל הַיָּם וַיַּעֲמֹד הַיָּם מִזַּעְפּוֹ:

(טז) וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים יִרְאָה גְדוֹלָה אֶת ה' וַיִּזְבְּחוּ זֶבַח לַה' וַיִּדְּרוּ נְדָרִים:

מלבי"ם וישאו את יונה ויטילהו אל הים – פי' חז"ל שהטילו תחלה קצת גופו ושתק הים וכשהעלוהו חזר הסער,

וזה רמז במ"ש וישאו ויטלוהו – שלא הטילוהו תיכף רק נשאו אותו תחלה בידם ועשו בו נסיונות רבות וראו שע"י הטלתו עמד הים מזעפו, בענין שלא הטילוהו לים בלא הבחנה,

שהיה להם הבחנות רבות, אם מאיכות הסער שהיה רק על האניה זאת, ואם מריבוי הגורלות שכולם נפלו על יונה, ואם מהודאת עצמו, ואם מן הנסיון האחרון שכל עת שטבלו אותו בים עמד מזעפו: