יונה

יונה פרק ד

(א) וַיֵּרַע אֶל יוֹנָה רָעָה גְדוֹלָה וַיִּחַר לוֹ:

כתבו המפרשים שהרע ליונה לשלוש סיבות:

רש"י וירע אל יונה – אמר עכשיו יאמרו העכו"ם שאני נבי' השקר:

מלבי"ם וירע אל יונה – פי' הרי"א הרעה פה הוא חולי שבעצבון לבו נפל וחלה חולי ויבקש מותו, וזה לפי שיונה חשב שלא תשוב הגזרה מעליהם עד שישובו בין באמונות ודעות בין במעשים והם לא שבו רק מהמעשים כמ"ש וירא אלקים את כל מעשיהם כי שבו ועדיין החזיקו בעבודות זרות, ובכ"ז נחם ה' על הרעה, מזה הבין שה' השאירם מפני שהם מוכנים להיות שבט אפו על ישראל וזה הרע לו, ופי' שהרע לו על שהוא היה הסבה להשאיר מטה חובלים על ישראל שנתן נפשו עליהם, וגם חרה לו על הדבר מדוע יגברו המה על ישראל אחר שהם עדיין עובדי ע"ז:

רמח"ל- דרך ה' – חלק ג פרק ד – במקרי הנבואה

>אפשר שיתעלם מן הנביא ממה שנכלל בנבואתו אך אי אפשר שיראה מה שאינו<:

ז. והנה עוד אפשר לנביא מן הנביאים שישיג ענין אמיתי בנבואתו, אך לא ישיג כל הענינים האמיתיים שנכללו בה.

דרך משל, נבואתו של יונה בן אמיתי שנאמר לו, ונינוה נהפכת, ונכללו בדיבור הזה שתי הבנות אמיתיות, אחת – העונש שהיה מעותד להם כפי חטאם, והשנית – מה שהיה צפוי לפניו ית' שיקרה בהם, דהיינו שיהפכו מרעה לטובה. ואולם אלו לא היה נכלל באמת בדיבור אלא ענין העונש לבדו, כשהיה הקב"ה שב ונחם על הרעה, היה מגלה הדבר לנביאים ובפרט ליונה, שהיתה מתחדשת עליהם גזירה זולת הראשונה.

אמנם בהיות שכלל הקב"ה בדיבור הא' שתי ההבנות, לא הוצרך חידוש גזירה עליהם, אלא שנתקיים הדיבור בהבנה הב' ולא בא'. אכן יונה לא השיג בתחלה אלא ההבנה הא' ולא הב',

והוא מה שאמרו ז"ל, יונה איהו דלא אבחין:

(ב) וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה' וַיֹּאמַר אָנָּה ה' הֲלוֹא זֶה דְבָרִי עַד הֱיוֹתִי עַל אַדְמָתִי עַל כֵּן קִדַּמְתִּי לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה כִּי יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה אֵל חַנּוּן וְרַחוּם אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה:

מלבי"ם הלא זה דברי – ר"ל עוד בהיותי על אדמתי בא"י טרם שהלכתי אל ניונוה היה זה דברי כי אתה נחם על הרעה. ר"ל שידעתי אז שאין בדעתך להביא עליהם את הרעה ונחמת עליה תיכף בעת הגזרה מצד החנינה והארכת אפים אף שלא יעשו תשובה כראוי, שהרי הם לא עשו תשובה על חטא ע"ז ובכ"ז לא הבאת עליהם את הרעה מפני שנחמת על הרעה מאז ולכן בעלילה קלה בטלת את הגזרה, ועל כן קדמתי לברוח תרשישה – ר"ל שלא ברחתי מפני שחשבתי שיעשו תשובה כראוי שאז לא הייתי מסרב ללכת בשליחות להשיב תועים מני דרך רק מפני שידעתי שאף שישארו עובדי עצבים לא תשחיתם ע"כ לא רציתי ללכת בשליחות:

(ג) וְעַתָּה ה' קַח נָא אֶת נַפְשִׁי מִמֶּנִּי כִּי טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי:

 

מלבי"ם  ועתה ה' – אחר שהם לא עשו תשובה, ובכ"ז נשארו ויהיו שבט מרדות לישראל קח נא את נפשי, בשאני גרמתי זאת:

(ד) וַיֹּאמֶר ה' הַהֵיטֵב חָרָה לָךְ:

רד"ק ויאמר ה' ההיטב חרה לך – האם חרה לך מאד? ר"ל עוד אראך אות שאינו מן הדין שיחרה לך על סליחתי לשבים.

ויש מפרשים אם הטוב שאני עושה להם חרה לך?

מלבי"ם ויאמר ה' ההיטב חרה לך – א"ל למה חרה לך מפני שיחשבו אותך כנביא שקר על שלא נתקיימה נבואתך, וכי הייתי מתנבא על דבר טוב שיחרה לך שלא נתקיים הנבואה, שאם היה הנבואה על היטב ולא נתקיימה אז יוחזק הנביא לנביא שקר כי היעוד הטוב הבא ע"י נביא מוכרח שיתקיים בכל אופן אף שהעם ירעו מעשיהם, משא"כ ביעידת הרע שאם ישובו בתשובה תבטל הגזרה ולא יכזב הנביא בזה:

(ה) וַיֵּצֵא יוֹנָה מִן הָעִיר וַיֵּשֶׁב מִקֶּדֶם לָעִיר וַיַּעַשׂ לוֹ שָׁם סֻכָּה וַיֵּשֶׁב תַּחְתֶּיהָ בַּצֵּל עַד אֲשֶׁר יִרְאֶה מַה יִּהְיֶה בָּעִיר:

מלבי"ם וישב – וכו' עד אשר יראה מה יהיה בעיר – שחשב שאעפ"י שבטלה הגזרה ולא תהיה מהפכה כוללת בכ"ז א"א שלא יהיה איזה רושם ויהיה איזה רע בעיר וכמו מעשה העגל שכתוב וינחם ה' על הרעה ובכ"ז ויגוף את העם אשר עשו את העגל, וכן פי' הרי"א:

(ו) וַיְמַן ה' אֱלֹהִים קִיקָיוֹן וַיַּעַל מֵעַל לְיוֹנָה לִהְיוֹת צֵל עַל רֹאשׁוֹ לְהַצִּיל לוֹ מֵרָעָתוֹ וַיִּשְׂמַח יוֹנָה עַל הַקִּיקָיוֹן שִׂמְחָה גְדוֹלָה:

אבן עזרא וימן, קיקיון – חכמי ספרד אומרים דלעת או קרה ואין צורך לדעת מהו:

 להציל לו מרעתו – מרוב חום השמש ויש אומרים כי בעבור שעמד במעי הדג זמן ארוך נהיה עור בשרו רך ולא יוכל לסבול החום:

מלבי"ם וימן אלהים קיקיון – כי צל הסוכה לא היה מגין הרבה כמ"ש וישב תחתיה בצל, מבואר שלא היה הצל בכל הסוכה כי דפנות הסוכה לא סככו רק נגד מצד שעמדה שם השמש, והוצרך לישב בבקר תחת קיר מזרחי ובצהרים לא היה צל כלל והקיקיון עשה צל למעלה על ראשו להציל לו היינו לראשו שהיה מוכן לפגע מחום השמש,

וישמח יונה על הקיקיון – כי דן מזה שרצון ה' שישב מקדם לעיר כי יתילד שם איזה דבר בעיר ומעכב אותו באשר שלומת רשעים יראה:

(ז) וַיְמַן הָאֱלֹהִים תּוֹלַעַת בַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר לַמָּחֳרָת וַתַּךְ אֶת הַקִּיקָיוֹן וַיִּיבָשׁ:

מלבי"ם ותך את הקיקיון – שחתכתו למטה בשרשו ועי"כ נתיבש:

(ח) וַיְהִי כִּזְרֹחַ הַשֶּׁמֶשׁ וַיְמַן אֱלֹהִים רוּחַ קָדִים חֲרִישִׁית וַתַּךְ הַשֶּׁמֶשׁ עַל רֹאשׁ יוֹנָה וַיִּתְעַלָּף וַיִּשְׁאַל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת וַיֹּאמֶר טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי:

מלבי"ם רוח קדים חרישית – שמחרשת האזנים מרוב המייתה והוא רוח חם מאד:

(ט) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל יוֹנָה הַהֵיטֵב חָרָה לְךָ עַל הַקִּיקָיוֹן וַיֹּאמֶר הֵיטֵב חָרָה לִי עַד מָוֶת:

מצודות דוד ההיטב – בה"א השאלה ששאל לו האם מאד חרה לו על אבדן הקיקיון?

עד מות – עד שאבחר המיתה בעבור זה או ר"ל עד המיתה יחרה לי ולא אנחם כל ימי עולם:

מלבי"ם ההיטב חרה לך על הקיקיון – שאל אותו וכי זה דבר טוב, בעבור קיקיון שהוא דבר קל מאד חרה לך, ויאמר היטב חרה לי – ר"ל ראוי שיחרה לי מפני שהוא עד מות – שע"י חסרון הקיקיון הנני הולך למות כי נולד לו קדחת מרוב תבערת החום עד שהתעלף והגיע עד שערי מות:

(י) וַיֹּאמֶר ה' אַתָּה חַסְתָּ עַל הַקִּיקָיוֹן אֲשֶׁר לֹא עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ שֶׁבִּן לַיְלָה הָיָה וּבִן לַיְלָה אָבָד:

מלבי"ם ויאמר ה' אתה חסת על הקיקיון – מבואר אצלי שיש הבדל בין חוסה – ובין יתר לשונות כמו חמל רחם, שחוסה הוא מצד צרכו א להדבר כמו ועינכם אל תחוס על כליכם, א"ל אתה חסת על הקיקיון מפני שיש לך בו צורך להיות לך לצל, הגם שזולת זה אין דבר מה שיעורר אותך שתתיצב עליו לא מצד שעמלת בו בנטיעתו או בגדולו, שעז"א אשר לא עמלת בו, שדרך הפועל לחוס על מעשה ידיו ולא מצד הדבר עצמו שהוא דבר יקר וקיים, כי בן לילה היה ובין לילה אבד שהוא ציץ נובל שאין בו ממש:

(יא) וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר יֶשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם אֲשֶׁר לֹא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ וּבְהֵמָה רַבָּה:

מלבי"ם ואני לא אחוס על נינוה – שהם מעשה ידי, והוא דבר יקר שהיא העיר הגדולה – והגם שרבים עובדים ע"ז שם, הלא יש בה הרבה משתים עשרה רבוא אדם אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו שאין להם דעת להבחין בין עבודת האל המיוחד שימלץ [ל' מליצה] בצד ימין, כמ"ש כי מימיני בל אמוט, ואני תמיד עמך אחזת ביד ימיני. ובין עבודת השמאל שעובד להטבע והמערכה, המיוחס לצד שמאל, ואין להעניש אותם על חסרון דעתם, וגם יש בה בהמה רבה ואם אדם חטא בהמה מה חטאה, ובזה מענה ג"כ על עונש ישראל שהם כבר למדו להבדיל בין הימין והשמאל כי קבלו דת אלהי ואמונה אמתית והם ראוים לעונש על ע"ז שעבדו, הגם שאנשי נינוה יענשו על זה:

  ספר התודעה – פרק רביעי:

ולמה מפטירים בספר יונה? 'ללמד לבני אדם שאין ביכלתו של אדם לברוח מאת ה' אם עבר עבֵרות, כמו שנאמר (תהלים קלט): אָנָה אֵלֵךְ מֵרוּחֶךָ וְאָנָה מִפָּנֶיךָ אֶבְרָח. ועוד, לעורר התשובה כמו שעשו אנשי נינוה ובה נושעו בראות ה' מעשיהם כי שבו':

 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “ספר יונה פרק ד”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב