משלי פרק ד - טעמו וראו | הרב בועז שלום

משלי

משלי פרק ד

(א) שִׁמְעוּ בָנִים מוּסַר אָב וְהַקְשִׁיבוּ לָדַעַת בִּינָה:

מלבי"ם שמעו בנים מוסר אב – ר"ל אני אגיד ואספר לכם מוסר אב, היינו המוסר שקבלתי מאבי כמו שיבאר בפסוק ג', והקשיבו לדעת בינה – וחוץ ממה שאספר המוסר שאמר לי אבי, תקשיבו גם את אשר התבוננתי בזה מבינתי,

עד שעי"ז תדעו את הדברים בידיעה ברורה, שעל זה אמר לדעת בינה:

מלבי"ם חלק באור המלים

(א) שמעו, והקשיבו – התבאר אצלי (ישעיה א' י' ובכ"מ) שהקשבה פחותה משמיעה, וכשבאו יחד על שני נשואים מתחלפים בא על החשוב לשון שמיעה ועל הפחות ממנו לשון הקשבה, ופה עקר יספר מוסר אביו:

(ב) כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ:

מלבי"ם כי – נגד הקבלה שקבל המוסר מאביו, אמר כי לקח טוב נתתי לכם – הדבר שלקחתי בקבלה הוא דבר טוב מצד עצמו, ואני נתתיו ומסרתיו לכם,

ונגד מה שהתבונן בו מבינתו שזה מיוחס אליו, אמר שגם תורתי אל תעזובו

מלבי"ם חלק באור המלים

(ב) לקח, תורתי – לקח הוא מה שלקח מאחרים בקבלה (למעלה א' ה'), ותורתי כולל גם מה שיורה וילמד מרוח בינתו:

(ג) כִּי בֵן הָיִיתִי לְאָבִי רַךְ וְיָחִיד לִפְנֵי אִמִּי:

מלבי"ם כי בן – מבאר שהמוסר שקבל מאביו הוא מוסר נבחר ויקר מאד, כי האב ינחיל מוסר טוב גם לכל בניו וכ"ש לבנו הנבחר לו מכל בניו שאליו ימסור דברים מיוחדים ונשגבים,

ואני הייתי נבחר לו מכל בניו מצד שני ענינים:

א] כי בן הייתי לאבי – שהגם שאצל אבי לא הייתי בן יחיד מ"מ הייתי אצלו הבן העקרי הבונה בית אביו לישב על כסאו תחתיו,

ב] וחוץ מזה הייתי רך ויחיד – בעת שהיה אבי לפני אמי – שאצלה הייתי בן יחיד ומצדה נחשבתי גם בעיניו כבן יחיד

באהבתו אותה:

מלבי"ם חלק באור המלים (ג) בן – שרשו בנה, ובא במובן המדויק על הבונה בית אביו,

ובסוטה (דף י') כי אמר אין לי בן הגון למלכות וכמ"ש בגדרו בספר התו"ה תזריע (סי' ד'):

(ד) וַיֹּרֵנִי וַיֹּאמֶר לִי יִתְמָךְ דְּבָרַי לִבֶּךָ שְׁמֹר מִצְוֹתַי וֶחְיֵה:

מלבי"ם ויורני ויאמר לי – ההוראה הוא שמראה לו הדרך במעשה וכן הראה לי דרכי החכמה ע"י שראיתי מעשיו והנהגתו בפועל, וכמ"ש גדולה שמושה של תורה יותר מלמודה,

ויאמר לי – הוא מה שאמר לי בפיו,

יתמך דברי לבך – כי הלב שהוא כח הממשלה אשר בנפש הוא נע ונד ואינו עומד רגע על מצב אחד, כי התאוה ויצר הלב יסתוהו בכל רגע לסור מחקי החכמה,

לכן דברי יתמכו את לבך שיעמוד על מצב החכמה ולא ינוד ממקומו,

וחוץ מזה שמור מצותי וחיה – שתשמור מצד שהוא ציוי ה' אף שלא יהיה בו שום טעם ועי"כ תחיה:

מלבי"ם חלק באור המלים (ד) וירני – ההוראה הוא על דבר מעשה בכ"מ: לבך – הלב מציין לרוב כח הממשלה אשר בנפש:

(ה) קְנֵה חָכְמָה קְנֵה בִינָה אַל תִּשְׁכַּח וְאַל תֵּט מֵאִמְרֵי פִי:

מלבי"ם קנה חכמה קנה בינה – הזהיר אותו שהחכמה וכן הבינה יהיו אצלו קנין דבוק בנפשו,

וכבר הודעתיך ההבדל בין חכמה ובין בינה,

וא"ל שבדבריו ימצא בין החכמה שהיא תלמד דרכי ההנהגה בדברים שיפול עליהם שם טוב ורע,

בין הבינה שהיא תתבונן בין אמת ושקר באמונות ודעות,

אל תשכח ואל תט מאמרי פי – שלא תסור מאמרי בין ע"י שכחה,

בין ע"י הטיה שיטה אותך יצר התאוה מדרך הנכונה:

מלבי"ם חלק באור המלים (ה) חכמה, בינה – הבדלם למעלה (א' ב'), והקנין הבא בדברים הגיונים מציין ששבו להיות מוטבעים בנפשו כקנין שהוא שלו: ותשמרך, ותצרך – הנוצר גדול מן השומר כנ"ל (ב' י"א):

(ו) אַל תַּעַזְבֶהָ וְתִשְׁמְרֶךָּ אֱהָבֶהָ וְתִצְּרֶךָּ:

מלבי"ם אל תעזבה ותשמרך אהבה ותצרך – האהבה היא מדרגה יותר גדולה מן 'אל תעזבה', שלפעמים לא יעזוב אדם גם דבר שאינו אוהב אותו אם ישיג ממנו תועלת,

ולכן הוסיף שתאהב אותה ותדבק נפשך בה שזה מצד הטוב שבה שהוא גדול מן הערב והמועיל,

ועי"כ ותצרך, שהנצירה היא גדולה מן השמירה, כשתוסיף אהבה תוסיף לנצור אותך בנצירה מופלגת:

(ז) רֵאשִׁית חָכְמָה קְנֵה חָכְמָה וּבְכָל קִנְיָנְךָ קְנֵה בִינָה:

מלבי"ם ראשית חכמה קנה חכמה – כבר התבאר כי החכמה אין לה התחלות ויסודות שעליהם נוסדה,

ואינה דומה כמו הבינה שיש לה ראשית והתחלה, שעל דברי חכמה או מדע שכבר קנה יתבונן ויוציא דבר מדבר ויקיש דבר אל דבר,

וא"כ הראשית וההתחלה של הבינה הוא חוץ מן הבינה, אבל החכמה אין לה ראשית בפ"ע,

כי ראשית של החכמה והתחלותיה היא החכמה בעצמה, ר"ל חקי החכמה שקבל מאלקים היה יסוד החכמה לא דבר זולתה,

וז"ש ראשית חכמה היא קנה חכמה,

אבל ראשית של הבינה אינו הבינה בעצמה רק קנינים אחרים שקנה בנפשו מידיעות של חכמה או של כל מיני מדע, שבקנינים האלה הנמצאות בנפשו הוא מבין בם ומוציא דבר מדבר ובהם קונה בינה,

וז"ש ובכל קניניך קנה בינה – למשל מי שי"ל התחלת יסודות ההנדסה או חכמת הטבע הוא מבין בם ומוציא דבר בינה, וכן עם כל קנין מאיזה מדע שאסף בנפשו יבין ויקנה בינה:

(ח) סַלְסְלֶהָ וּתְרוֹמְמֶךָּ תְּכַבֵּדְךָ כִּי תְחַבְּקֶנָּה:

מלבי"ם סלסלה ותרוממך – תחלה יצייר בלבו חשיבות החכמה ורממתה וכנגד זה גם החכמה תרומם אותו,

ואח"כ תכבדך כי תחבקנה – אם תתחבר אליה באהבה לדבק בה ולחבק אותה כי תהיה לך לאשרת חיקך ובאהבתה תשגה תמיד, תוסיף להנחיל לך כבוד הנפש הרוחני:

מלבי"ם חלק באור המלים (ח) סלסלה – לשון רוממות, כמו סולו סולו המסלה שהוא מענין הרמה.

והכבוד הוא יותר מן הרוממות שהוא כבוד הנפש הרוחניות, ולמעלה ממנו לוית חן,

ועטרת תפארת למעלה מכולם, שהכבוד והחן יהיו גם במעלה או בסגולה טבעיית,

והתפארת היא במעלה שהשיג ע"י בחירתו כמ"ש (ישעיה ד'):

(ט) תִּתֵּן לְרֹאשְׁךָ לִוְיַת חֵן עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת תְּמַגְּנֶךָּ:

מלבי"ם תתן – אח"כ תוסיף לך אהבה וחסד עד שתתן לראשך לוית חן – שתמצא חן בעיני אלקים ואדם,

והראש יציין את כלי השכל, שתמצא חן ושכל טוב,

ואח"כ עטרת תפארת תמגנך – שהעטרת ילבש בעל המעלה לאות על מעלתו,

ותלבש עטרת של תפארת שתהיה לתפארת דור דורים, שהוא יותר מן הכבוד והחן:

(י) שְׁמַע בְּנִי וְקַח אֲמָרָי וְיִרְבּוּ לְךָ שְׁנוֹת חַיִּים:

מלבי"ם שמע בני – וגם קח – וקבל אמרי – ואז ירבו לך שנות חיים, כמו שכתוב למעלה ג' ב' –

(ב) כִּי אֹרֶךְ יָמִים וּשְׁנוֹת חַיִּים וְשָׁלוֹם יוֹסִיפוּ לָךְ: מלבי"ם כי ארך ימים ושנות חיים – כשבאו נרדפים יציין באורך ימים ימי הטובה, שאז ימיו ארוכים ממולאים בטוב, ובשנות חיים מציין שירבו שני חייו, ור"ל שבזכות התורה והמצוה יוסיפו לו שנים, ויהיו לו ארך ימים, ר"ל ימי טובה, וגם יהיו שנות שלום, ר"ל שלום בגופו ובממונו ובביתו ובכל אשר לו:

(יא) בְּדֶרֶךְ חָכְמָה הֹרֵתִיךָ הִדְרַכְתִּיךָ בְּמַעְגְּלֵי יֹשֶׁר:

מלבי"ם בדרך חכמה הוריתיך – הדרך הוא הדרך הישר, והמעגל הוא הדרך הסבובי,

והאדם צריך ללכת בדרך האמצעי שהוא הדרך הישר הקבוע, והוא דרך החכמה, כמו דרך הרחמים, דרך הבושת, דרך הענוה, וכדומה, ועז"א בדרך חכמה הוריתיך.

אמנם לפעמים צריך להטות מדרך הישר וללכת במעגל שהוא הדרך הסבובי, אם אין מגיע אל מחוז החפץ בדרך הישר, (כגון אם יש עיכוב שדרך הישר הר ורכסים וכדומה)

כמו מי שנוטה בטבעו אל הכילות, א"א שילך בדרך האמצעי שהוא דרך הנדיבות רק צריך להטות אל קצה האחר שהוא מדת הפזרנות, שהוא המעגל, שעל ידו יתרגל לבא אל הדרך הישר האמצעי שהוא מדת הנדיבות, ובזה צריך לידע איך יגיע ע"י המעגל ויסבב בו אל דרך הישר,

ועז"א הדרכתיך במעגלי יושר – היינו ושידע יושר המעגל בל יטה אל צד האחר, כאותן שכתוב בהם ונלוזים במעגלותם – (למעלה ב' ט"ו) ובזה אין די בהוראה לבד שיראה לו הדרך כמ"ש בדרך חכמה הוריתיך,

כי צריך הדרכה שידריך וינהל אותו בידו במעגל לבל יטעה, ועז"א הדרכתיך:

מלבי"ם חלק באור המלים (יא) בדרך, במעגלי – עי' הבדלם למעלה (ב' ט"ו).

הוריתיך, הדרכתיך המדריך הוא יותר מן המורה, וכן הורני ה' דרכך ונחני בארח מישור:

(יב) בְּלֶכְתְּךָ לֹא יֵצַר צַעֲדֶךָ וְאִם תָּרוּץ לֹא תִכָּשֵׁל:

מלבי"ם בלכתך לא יצר צעדך – לפעמים הולך האדם בדרך התורה בהליכה פשוטה שיקיים המצות כפי הדין והחיוב וזה בלכתך,

ואז צריך שלא יצרו צעדיו, ר"ל שלא יתעצל במצות ויעשם כמצותם וילך בדרך הרגיל,

ולפעמים הולך האדם בדרך התורה במרוצה דהיינו שעושה במדת חסידות ורץ בהתלהבות גדול להוסיף סייגים וגדרים וקדושה ופרישות, ואז צריך ליזהר ממכשול כמו ארבעה שנכנסו לפרדס שאחר קצץ בנטיעות,

ועז"א – אם תרוץ לא תכשל:

(יג) הַחֲזֵק בַּמּוּסָר אַל תֶּרֶף נִצְּרֶהָ כִּי הִיא חַיֶּיךָ:

מלבי"ם החזק במוסר אל תרף – אמנם אחר שיצרי הלב הם מתנגדים לחקי החכמה, כי ציורי לבו נוטים לרעה והם הפוכים מדרך החכמה, צריך הוא למוסר שבו יאסור כחות נפשו בל יליזו מדרכי החכמה,

וכבר בארתי בתחלת הספר שמוסר הזה הוא יראת ה', כמ"ש יראת ה' מוסר חכמה, שע"י יראת ה' יירא מלעבור על חקי החכמה אשר מאתו נִתְנו,

אולם גם המוסר הזה ויראת ה' אינו מתעורר מעצמו בנפש האדם, וצריך להחזיק בו בכל עז בל תסור יראת ה' מזכרונו רגע,

ולכן אמר החזק במוסר – שהוא המחזיק הדבר בעל כרחו ואל תרף – שאם תרפנו רגע יסור מזכרונך,

ועי"ז נצרה – תצור את החכמה, שע"י החזקת המוסר ישמרו חקי החכמה בלבו,

כי הוא חייך – כי החכמה היא חיי הנפש (כנ"ל ג' כ"ב ויהיו חיים לנפשך).

שהחכמה היא חיי הנפש וזולתה לא תחיה חיים נפשיים רק חיים בהמיים שאינם חייך, ר"ל חיי האדם:

מלבי"ם חלק באור המלים

(יג) החזק במוסר – המחזיק הוא בשהדבר רוצה להפרד ממנו (כנ"ל ג' י"ח), וגדר המוסר התבאר למעלה (א' ב'):

(יד) בְּאֹרַח רְשָׁעִים אַל תָּבֹא וְאַל תְּאַשֵּׁר בְּדֶרֶךְ רָעִים:

מלבי"ם בארח רשעים אל תבא ואל תאשר בדרך רעים – יש הבדל בין דרך ובין ארח, שהדרך הוא הדרך הגדול ההולך מעיר אל עיר, והארח הוא הדרך הרבים המסתעף מן הדרך הגדול אל הצד לערים קטנות ולכפרים,

ויש הבדל בין רשעים ובין רעים, שהרשעים הם במעשה שעושים מעשה רשע,

והרע כולל מי שעצמותו רע אף שאינו מרשיע במעשה, כמו המין והאפיקורס שרעתו היא במחשבת מינות ובכפירה,

וכל רשע י"ל אורח מיוחד שבו ילך ברשעו זה ילך באורח של רציחה וזה באורח של ניאוף או גניבה וכדומה, ועז"א באורח רשעים אל תבא.

והרעים יש להם 'דרך', שהוא דרך הכולל להכחיש בהשגחה ובשכר ועונש, ועז"א ואל תאשר בדרך רעים.

ופעל אשר בא תמיד על דרך האושר הנפשיי, ר"ל בל תחשוב שבהתפלספותם תמצא דרך האושר, ושע"י ההיקשים והחקירות שלהם תגיע אל דרך האמונה,

ותרצה ללמד דרך חקירתם הכולל להשתמש בהקדמותיהם אל עיוני התורה והאמונה להגיע על ידם אל האושר הנפשיי, לא תקוה זאת שתמצא בו איזה אושר:

מלבי"ם חלק באור המלים (יד) בארח, בדרך – הבדלם למעלה (ב' י"ג):

רשעים, רעים – מלת רע נופל גם על מחשבת המינות ואפיקורסות, ולא כן מלת רשע ורשעה שלא בא רק על המעשים, ולא נמצא שיאמר חושב רשע כמו שיאמר חושב רע,

ויצויר רשע שאינו רע ר"ל שאינו מין, וכן יש רע שאינו רשע במעשיו:

תאשר – בא תמיד על הדרכה בדרך האושר כמ"ש בכ"מ:

(טו) פְּרָעֵהוּ אַל תַּעֲבָר בּוֹ שְׂטֵה מֵעָלָיו וַעֲבוֹר:

מלבי"ם פרעהו – צריך אתה לקלקל את הדרך הזה ודע מה שתשיב לאפיקורס,

ואם לא תוכל להפריע אותו עכ"פ אל תעבר בו,

ואם כבר פגעת בדרך הזה (ר"ל אם עיינת בחקירותיהם ודעותיהם,) שטה מעליו, ועבור – בדרך התורה והאמונה:

(טז) כִּי לֹא יִשְׁנוּ אִם לֹא יָרֵעוּ וְנִגְזְלָה שְׁנָתָם אִם לֹא (יכשולו) יַכְשִׁילוּ:

מלבי"ם כי לא ישנו אם לא ירעו – שאם לא ירעו בעצמם לא ישנו כלל ונגזלה שנתם אם לא יכשילו,

ואם לא יכשילו את אחרים הגם שאז ישנים אחר שהרעו בעצמם, נדמה להם כי שנתם גזולה אצלם, כי חושבים שלא היה ראוי להם לישן עד יכשילו גם את אחרים,

ובזה מספר ענין הרעים שהם המינים והאפיקורסים, עתה יפרש ענין הרשעים שאמר בדרך רשעים אל תבא:

(יז) כִּי לָחֲמוּ לֶחֶם רֶשַׁע וְיֵין חֲמָסִים יִשְׁתּוּ:

מלבי"ם כי לחמו לחם רשע – שהלחם שהם אוכלים השיגו ע"י רשע, והיין ששותים – השיגו ע"י חמס:

(יח) וְאֹרַח צַדִּיקִים כְּאוֹר נֹגַהּ הוֹלֵךְ וָאוֹר עַד נְכוֹן הַיּוֹם:

מלבי"ם וארח צדיקים כאור נוגה – יש הבדל בין דרך ובין ארח, שהדרך הוא הדרך הגדול, והארח הוא קטן מדרך, והוא המסתעף מן הדרך הגדול אל הכפרים ואל הצד,

ואמר שהגם שידמה לך שהצדיקים אין הולכים בדרך רחב, כי דרכם תחלתו מלא קוצים וקשה ללכת בו, בכ"ז הגם שתחלתו קוצים סופו מישור,

והארח הצר הזה שהם הולכים בו נדמה תחלה לאור נגה, שהוא האור המתחיל להבקע בעלות השחר שאינו אור עצמי מן השמש רק אור חוזר ע"י התפלשות ניצוצי השמש דרך האדים

אבל אח"כ הולך ואור – שאח"ז נעשה אור עצמי, וגם הולך, ר"ל שהאור מתרבה תמיד, עד נכון היום – בצהרים,

כן אור הנפש הגם שהתחלתו הוא מכוסה בעבים וענני הגויה, ואור השמש מכוסה ומסתתר יתפלש מבין ערפלי הגויה וחשכת החומר ויהי לאור בהיר בצחצחות הנפש, אבל.

מלבי"ם חלק באור המלים (יח-יט) אחר, דרך – הבדלם למעלה (ב' י"ג):

אור נגה – בא על אור המתפלש מגשם מאיר, כמו על אור הירח, וכן בא על אור השחר, אור נגה עליהם (ישעי' ט'), וכמש"ש טעמו, ואפלה גדול מחשך כמ"ש בכ"מ:

(יט) דֶּרֶךְ רְשָׁעִים כָּאֲפֵלָה לֹא יָדְעוּ בַּמֶּה יִכָּשֵׁלוּ:

מלבי"ם דרך רשעים – הגם שידמה לך שהרשעים הולכים בדרך רחב שתחלתו מישור בכ"ז הוא כאפלה – שהוא יותר מחשך,

עד שלא ידעו במה יכשלו – גם אמר רבותא שהצדיקים גם ארח שלהם שהם מעשיהם הפרטיים מלאים אור וזהר. והרשעים גם דרכם הרחב ר"ל מעשיהם הכללים מלא אופל וכ"ש פרטי מעשיהם:

(כ) בְּנִי לִדְבָרַי הַקְשִׁיבָה לַאֲמָרַי הַט אָזְנֶךָ:

מלבי"ם בני לדברי הקשיבה – הדברים הם הדבור באורך כדרך הדורש ומאריך ומטעים טעם הדברים,

והאמרים הם הלשון שבו מלביש את דבריו, ור"ל שתקשיב טעם הדברים באורך

וגם הטה אזניך – לאיכות האמרים – לשמרם בלשונם,

למשל הלשון שבו נאמרה תורת הכתב הם האמרים,

וההלכות שנמסרו על פה באורך הם הדברים וצריך אתה לשים לב לשניהם:

(כא) אַל יַלִּיזוּ מֵעֵינֶיךָ שָׁמְרֵם בְּתוֹךְ לְבָבֶךָ:

מלבי"ם אל יליזו מעיניך – שבכל המעשים שתעשה יהיו דברי התורה נגד עיניך לפעול כפי מצותיה,

וגם שמרם בתוך לבבך – לחשוב תמיד כפי דרכי החכמה בהגיון לבך,

והוא עצמו מ"ש (ג' כ"א) אל יליזו מעיניך נצור תושיה ומזימה:

(כב) כִּי חַיִּים הֵם לְמֹצְאֵיהֶם וּלְכָל בְּשָׂרוֹ מַרְפֵּא:

מלבי"ם כי חיים הם למוצאיהם – למוצא אותם, שהוא האיש שנעשו דברי התורה והחכמה קנין לו, הם חיים שהוא חיי הנפש,

וגם הם מרפא לכל בשרו – שהוא הגוף, בענין שהם חיי הנפש והגוף,

וגם למי שנתקלקלו סדריו ויחלה, הם מרפא,

ולא כרפואת הסמים שכל אבר צריך לרפואתו סם מיוחד, כי הסם התוריי מועיל לכל אבר ולכל מיני חולאים:

(כג) מִכָּל מִשְׁמָר נְצֹר לִבֶּךָ כִּי מִמֶּנּוּ תּוֹצְאוֹת חַיִּים:

מלבי"ם מכל משמר נצור לבך – הוא עפמ"ש היטיבה ה' לטובים ולישרים בלבותם והמטים עקלקלותם יוליכם ה' את פועלי האון,

ובארתי שם, שר"ל שהעקר הוא שיהיה ישר בלבו ובמצפונו, הגם שלפעמים הנגלה ממעשיו הם בלתי ישרים,

וזה גדר העיקול שהוא דבר שהוא ישר מבפנים ונראה מעוקל בחוץ, כל שהם ישרים וטובים בלבותם ייטיב ה' עמהם,

עד שהמטה אותם לכף חוב ע"י העיקול החיצוני יעניש ה' אותו עבור זה כי רחמנא לבא בעי,

ועז"א שמכל משמר היינו מכל דבר שצריך להשמר ולהזהר ממנו העקר הוא שתצור לבך, שהלב יהיה משומר מרע,

כי ממנו תוצאות חיים – כי עקר מקור החיים ותוצאותיו הוא מן הלב,

ולכן הלב העקר והגוף טפל אליו, והמעשה החיצונה אינה רע אם הוא ישר במצפון, כמ"ש גדולה עבירה לשמה,

אבל בכ"ז אני מזהירך,

(כד) הָסֵר מִמְּךָ עִקְּשׁוּת פֶּה וּלְזוּת שְׂפָתַיִם הַרְחֵק מִמֶּךָּ:

מלבי"ם הסר ממך עקשות פה – שתראה שגם המעשה החיצונה תהיה באופן שלא יליזו עליך בני אדם ויהיה חילול השם, הגם שכונתך זכה ורצויה,

והנה השפתים הם חיצונים נגד הפה, ודבור הפה הוא דבור עקרי יותר לעומת דבור השפתים,

והזהיר שלא תעשה מעשה שעל ידו יהיה עליך חשד גדול עד שהפה יעקש מעשיך לאמר שהלכת בדרך עקש ועברת על היושר,

ומוסיף שגם לזות שפתים הרחק ממך – הגם שלא יעמוד ע"י מעשה זו עקשות פה לעקש מעשיך, רק יוכל להתהוות עי"ז לזות קצת בשפתים החיצונים, שיהיה עליך לזות מן השפה ולחוץ, והלזות היא קלה מן העקשות שהלוז היא נטיה קצת,

גם מזה תזהר ולא לבד שתסיר ממך לזות שפתים, כי גם הרחק ממך,

עד שיהיה מרחק רב בין הלזות שפתים ובינך שתתקן מעשיך החיצונים בענין שלא יוכלו לספר עליך אף דבור קל ואף בדרך רחוק:

מלבי"ם חלק באור המלים (כד) פה. שפתים – השפתים הם חיצונים נגד הפה תמיד כמ"ש בכ"מ,

עקשות לזות, לוז הוא דבר הנוטה, ואינו מציין העקשות בעצמו (ע"ל ב' ט"ו):

(כה) עֵינֶיךָ לְנֹכַח יַבִּיטוּ וְעַפְעַפֶּיךָ יַיְשִׁרוּ נֶגְדֶּךָ:

מלבי"ם עיניך לנכח יביטו – העינים יציינו עיניו הפתוחים, והעפעפים יציינו סגירת העינים ע"י העפעפים המכסים אותם,

והאדם צריך לפתוח עיניו בעניני הנפש להביט אל האלהים ומעשהו לראות מעשיו וגבורותיו וללכת בדרכיו,

ועז"א עיניך לנכח יביטו – שנוכח מציין ההגבלה ביושר נגד איזה נקודה, ובא כמה פעמים על ההגבלה נגד האלהים שמזה בא שם נכחה, ונכוחה לא תוכל לבא (ישעיה נ"ט),

וצריך אתה שיביטו עיניך נכח דרכי ה' כמ"ש עיני תמיד אל ה' כמש"פ שם,

ועפעפיך יישירו נגדך – אמנם בעניני הגוף ותאותיו צריך לסגור את עיניו, ולא יתור אחר מראה עיניו עד שעל ידי עפעפיך יישירו נגדך יפעלו שתהיה הליכתך בדרך הישר מה שנוגע נגדך, בעניני הגוף ותאותיו,

וגם רצה לומר שבזה ילכו נגדך, נגד יצר הלב ותאותיו וחפצי הגוף והחומר:

מלבי"ם חלק באור המלים (כה) עיניך, עפעפיך – עפעפיך מציין סגירת העינים (כמ"ש ירמיה ט' י"ז, תהלות י"א ד'):

נכח, נגד – נוכח מציין שמכוין נגד נקודה מגבלת, ובא בשם נכח ההגבלה נגד דרכי המקום כמ"ש ישעיה (כ"ו י'):

(כו) פַּלֵּס מַעְגַּל רַגְלֶךָ וְכָל דְּרָכֶיךָ יִכֹּנוּ:

מלבי"ם פלס מעגל רגלך – יש הבדל בין דרך ובין מעגל, שהמעגל הוא הדרך הסבוביי, ומי שצריך להטות מן הדרך וללכת בדרך סבוביי עד יחזור על ידו אל הדרך ההולך למחוז החפץ,

המדה שבה משערין את הדרך הסבוביי שיגיע אל הישרה נקרא בשם פלס,

והנה האדם צריך ללכת תמיד בדרך האמצעי שהוא הדרך הטוב בכל המדות,

ואם לפעמים צריך להטות מדרך האמצעי וללכת בדרך סבוביי, כמו מי שיצא מדרך האמצעי אל אחת הקצוות שצריך לאחוז בקצה השני כנגדו שעל ידו יחזור אל קו הישר,

כמו מי שאחז במדת הגאוה יותר מדאי שצריך לאחוז בקצה השני שהוא השפלות היתרה וירגיל א"ע בזה עד ישוב אל האמצע שהוא מדת הענוה, השיעור הזה נקרא פלס,

ועז"א פלס מעגל רגלך – ועל ידי זה כל דרכיך יכונו – ותשוב אל הדרך הישר שהוא קו האמצעי ובכל זה אני מצוך לאמר,

מלבי"ם חלק באור המלים (כו) פלס מעגל, דרכיך – ההבדל בין מעגל ודרך התבאר למעלה (ב' ט"ו), והמדה שבו מכונים ומודדים את המעגל להגיע על ידו אל היושר נקרא פלס, וכל מעגלותיו מפלס, מעגל צדיק תפלס,

כי יש הבדל בין הפלס ובין המאזנים, שבמאזנים שתי הכפות דומים וקנה המשקל שוכב באמצע בין שתי הכפות,

אבל במשקל הפלס אין הקנה באמצע רק ישכון אצל צד הכבד, ובזה יישיר הפלס,

וזה מליצם אל המעגל שנוטה מן האמצע אל הצד ועל ידי הפלס יישיר המשקל:

(כז) אַל תֵּט יָמִין וּשְׂמֹאול הָסֵר רַגְלְךָ מֵרָע:

מלבי"ם אל תט ימין ושמאל – שצריך ליזהר לכתחלה שלא יסור מקו האמצעי לא לימין ולא לשמאל,

לא לצד התוספת ולא לצד המגרעת ובזה תסיר רגלך מרע: