משלי

משלי פרק ה

(א) בְּנִי לְחָכְמָתִי הַקְשִׁיבָה לִתְבוּנָתִי הַט אָזְנֶךָ:

מלבי"ם בני לחכמתי הקשיבה – שהם חקי החכמה,

שכבר התבאר שאין על חקי החכמה מופת רק הם מקובלים בקבלה וצריך שתקשיב אותם ותקבלם,

לתבונתי הט אזנך – והתבונה הוא מה שהאדם מבין אותם מדעתו ומוציא דבר מתוך דבר ע"י בינתו,

הט אזנך לשקול אותם בפלס בינתך:

 

(ב) לִשְׁמֹר מְזִמּוֹת וְדַעַת שְׂפָתֶיךָ יִנְצֹרוּ:

מלבי"ם לשמר מזמות – נגד לחכמתי הקשיבה מפרש שתשמור מזימות שהם עצות עמוקות של החכמה,

ונגד לתבונתי הט אזנך אמר ודעת שפתיך ינצרו – שמבואר אצלי שדעת נופל על הדברים שמשיג אותם בידיעה ברורה, וזה ע"י החוש או ע"י מופתי התבונה,

גם מבואר אצלי שהדעת מיוחס אל השפתים, ואמר שעל ידי תבונה התבונן בה בינה עד שתבא לידי דעת וידיעה ברורה עד ששפתיך המוציאים דברי דעת ינצרו את הדעת:

מלבי"ם חלק באור המלים  ומזימות – מורה על מחשבות עמוקות של חכמה (כנ"ל ב' י"א),

והשפה ירמוז תמיד על הדעת כמו שיתבאר (לקמן י' כ'):

 

(ג) כִּי נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתֵי זָרָה וְחָלָק מִשֶּׁמֶן חִכָּהּ:

מלבי"ם כי נופת תטופנה שפתי זרה – יש בזה משל ומליצה,

המשל מדבר מאשה זרה ויצר התאוה, שפתויי שפתיה דומים כנופת, כי תמתיק לו את תאותו,

וחלק משמן חכה – שטעם העבירה חלק משמן ואינו מרגיש בו שום דופי,

ובמליצה ידבר מיצרא דע"ג אשר יזנה לבבו אחרי דעות חיצונות,

והשפתים מרמזים תמיד על הדעת, שהדעות שעליו יבנו ראיותיהם נדמה לו שהוא מתוק כנופת,

וכטעם חכמתה (שהחיך מרמז בכ"מ על החכמה) נדמו לו חלק כשמן שאין בו דופי:

 

(ד) וְאַחֲרִיתָהּ מָרָה כַלַּעֲנָה חַדָּה כְּחֶרֶב פִּיּוֹת:

מלבי"ם ואחריתה מרה כלענה – שזה ההפך מן נופת תטופנה,

חדה כחרב פיות – זה ההפך של חלק משמן חכה, שהנפש טועמת טעם מר גם ביסודות שהניחו,

ועל ידי התולדות שיוציאו מהם להכחיש פנות האמונה תכרת בחרב פיות שהוא חרב העונש:

 

(ה) רַגְלֶיהָ יֹרְדוֹת מָוֶת שְׁאוֹל צְעָדֶיהָ יִתְמֹכוּ:

מלבי"ם רגליה יורדות מות – ההולך אחריה ושומע לה, (כמו אשר ברגליך שמות י"א) תוביל אותו למות,

שאול צעדיה יתמכו – השאול הוא הבור העמוק שלפעמים יפול בו בעודו חיים,

ור"ל שגם צעדיה מי שהולך אליה הגם שעוד לא שכב עמה, יתמכו את השאול והבור שיפול בו, ולא יוכל עוד לצאת משם,

ועל המליצה יאמר, שמי שנתפס כבר למינות ימות מיתת הנפש, וגם ההולך בדרכה להשתמש בהיקשים המתעים ובהקדמות הפילוסופיות שבה, לא יוכל עוד לצאת משם:

מלבי"ם   שאול, יורדי בור – יורד בור מציין יותר משאול, אך אל שאול תורד אל ירכתי בור (ישעיה י"ד), וחיי לשאול הגיעו נחשבתי עם יורדי בור (תהלות פ"ח), שהשאול יהיה לפעמים בחיים, מימי שלג שאול, חטאו (איוב כ"ד י"ט), מבטן שאול שועתי (יונה ב'), אם יחתרו בשאול (עמוס ט'):

(ו) אֹרַח חַיִּים פֶּן תְּפַלֵּס נָעוּ מַעְגְּלֹתֶיהָ לֹא תֵדָע:

מלבי"ם ארח חיים פן תפלס – כבר בארנו שיש הבדל בין ארח ובין מעגל,

שהמעגל הוא הדרך הסבוביי, והמדה שבו מודדין ומשערין את המעגל הסבוביי להגיע בו אל היושר נקרא פלס,

ור"ל פן תרצה ללכת במעגל הסבוביי דרך בית הזונה ללכת דרך שם אל ארח חיים ותפלס ותמדוד באיזה דרך תשוב מן המעגל הזה אל ארח הישר, כענין שאמרו ניזול אפתחא דזונות וניכוף יצרין ונקבל אגרא,

וז"א נעו מעגלותיה – המעגלות שלה הם נעים ונלוזים מן הארח הישר ולא תדע – עוד לשוב אל ארח חיים,

ולפי המליצה ר"ל שלא תאמר שע"י החקירה והפילוסופיא תשוב אל האמונה לברר הכל בדרך המופת,

כי אח"כ תנוע נפשך במעגלי הספיקות ולא תמצא עוד דרך האמת לאור באור האמונה:

 

(ז) וְעַתָּה בָנִים שִׁמְעוּ לִי וְאַל תָּסוּרוּ מֵאִמְרֵי פִי:

מלבי"ם ועתה בנים שמעו לי – שמעו לחקי החכמה המקובלים מה'

ואל תסורו מאמרי פי – כי הפה מרמז על החכמה, לא תסורו ממנה אל החקירה ודעת מינים:

 

(ח) הַרְחֵק מֵעָלֶיהָ דַרְכֶּךָ וְאַל תִּקְרַב אֶל פֶּתַח בֵּיתָהּ:

מלבי"ם הרחק מעליה דרכך – שלא תעבור דרך עליה, ואף אל תקרב אל פתח ביתה – אף שהזונה איננה שם,

 ולפי המליצה ר"ל שתרחק מדרכי הע"ג וממינות, ואף אל תקרב אל ההצעות והיקשים שבם נכנסים אל שערי הכפירה, ולא תאמר שאתה תשתמש בהיקשים האלה לבנות בם בית נאמן לתורה ולתעודה:

 

(ט) פֶּן תִּתֵּן לַאֲחֵרִים הוֹדֶךָ וּשְׁנֹתֶיךָ לְאַכְזָרִי:

מלבי"ם פן תתן לאחרים הודך – ההוד הוא היופי הפנימי הנפשיי זאת תתן לאחרים, שע"י הזנות יכהה אור השכל והוד הנפש,

ושנותיך – תתן לאכזרי – שימשול על גויתך חולי אכזרי המושל על הנואפים,

ולפי המליצה שע"י המינות תמסור הודך היינו נשמתך וכחות השכליים לאחרים, היינו אל עניינים אשר לא יועילו לאושר הנפש ואשר יוליכוה לאבדון,

ושנותיך תתן לאכזרי כי שנות רשעים תקצורנה:

 מלבי"ם חלק באור המלים (ט) הודך – הוא ההוד הנפשי הפנימי, כמ"ש בהבדל שבין הוד והדר בס' התו"ה קדושים (סי' ל"ח):

 

(י) פֶּן יִשְׂבְּעוּ זָרִים כֹּחֶךָ וַעֲצָבֶיךָ בְּבֵית נָכְרִי:

מלבי"ם פן ישבעו זרים כחך – כח הגוף הוא הש"ז ישבעו זרים, היינו אשה זרה,

ועצביך – המונך ונכסיך שהשגת בעצבון כמ"ש בעצבון תאכלנה,

יהיו בבית נכרי – שיירשוך בני נכריה שאינם מתיחסים אליך, כי ולד כותית כמותה:

 מלבי"ם חלק באור המלים (י) זרים, נכרי – הבדלם למעלה (ב' ט"ז) שהנכרי גרוע מן הזר, ומוסיף שיהיו בבית נכרי:

 

(יא) וְנָהַמְתָּ בְאַחֲרִיתֶךָ בִּכְלוֹת בְּשָׂרְךָ וּשְׁאֵרֶךָ:

מלבי"ם ונהמת באחריתך בכלות בשרך ושארך – שלבסוף כשיכלה בשרך ע"י מירוק התאוה שיכלה בשר, תנהום ותתחרט על העבר,

ולפי המליצה כשיגיע קרוב לאחריתו ככלות הבשר ותאותיו (שבעבורם נטה מעקרי האמונה כדי למלאת תאות בשרו) אז ינהום ויתחרט, שאז יחשוב על העולם הנצחי שאבד ממנו ע"י האשה הזרה שהיא המינות, כי מי שהאמונה אזור חלציו לא ידאג על כלות הבשר כי יקוה על חיי הנפש:

 מלבי"ם בשרך, ושארך – השֵאֵר מציין חלקי הבשר שאין מעלים חלופים, כמו הבשר הנשאר על העצמות גם באיש דל ורזה,

והבשר כולל כל הבשר גם אשר בא ע"י שומן ועובי הגוף יפטומו, ולכן נסמך שאר בשר, ופה מוסיף ושארך:

 

(יב) וְאָמַרְתָּ אֵיךְ שָׂנֵאתִי מוּסָר וְתוֹכַחַת נָאַץ לִבִּי:

מלבי"ם ואמרת איך שנאתי מוסר – המוסר הוא ע"י הכאה או יראת העונש זה שנאת לגמרי,

ותוכחת – היא מה שמתוכחים עמו להשיבו אל דרך הטוב ע"י ראיות השכל וזה לא שנאתי,

אבל נאץ לבי – אותו שהיה מבוזה אצלי:

 

(יג) וְלֹא שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל מוֹרָי וְלִמְלַמְּדַי לֹא הִטִּיתִי אָזְנִי:

מלבי"ם על משלי פרק ה פסוק יג – חלק באור הענין

(יג) ולא שמעתי לקול מורי ולמלמדי לא הטיתי אזני – המלמד הוא יותר מן המורה,

המורה מראה לו הדבר פעם א' איך יעשה אותו,

והמלמד ילמדהו פעמים הרבה ובדרך לימוד שכלי ויסביר לו הדבר,

ומוסיף שגם לזה לא הטיתי אזני לשמוע ללמודיו:

 מלבי"ם מורי. מלמדי – התבאר הבדלם בס' התו"ה מצורע (סי' קי"ז):

 

(יד) כִּמְעַט הָיִיתִי בְכָל רָע בְּתוֹךְ קָהָל וְעֵדָה:

מלבי"ם כמעט – על דבר מעט שהוא תאות העוה"ז שאינם שוים כלום ואינם מתקיימים רק זמן מועט, איך בעבור מעט עונג הזה מכרתי את הבכורה עד שהייתי בכל רע – שבאו עלי כל הרעות,

וההפסד יותר מן הריוח, וגם שבאו רעותי בפרהסיא, בתוך קהל ועדה – וכדי בזיון וקצף:

 מלבי"ם חלק באור המלים (יד) קהל, ועדה – עדה מציין עדת חכמים, וזה מוסיף על קהל שכולל גם המוניים, התו"ה ויקרא (סי' רמ"א):

 

(טו) שְׁתֵה מַיִם מִבּוֹרֶךָ וְנֹזְלִים מִתּוֹךְ בְּאֵרֶךָ:

מלבי"ם שתה מים מבורך – נגד פתויי היצר לחצוב לו בארת נשברים אשר לא יכילו המים שתה את המים מבורך, שהיא מי החכמה והדעת,

ויש הבדל בין בור ובין באר, שמי הבור הם מכונסים ממי גשמים ומי הבאר הם נובעים,

וממשיל תחלת לימוד החכמה למי בור מכונסים, כי בתחלה יקבל חקי החכמה מפי הקבלה לבד,

ואח"כ הם נוזלים מתוך בארך – אח"כ ידמו כמי באר וכמעין המתגבר שמחדש חדושים מדעתו וגם יתגברו בלבו מי הדעת עד שהם נוזלים מן הבאר לחוץ, ללמד תורה וחכמה לזולתו, עד כי,

מלבי"ם חלק באור המלים (טו-טז) בורך, בארך – התבאר הבדלם התו"ה שמיני (סי' קמ"ד), ושם התבאר ההבדל בין מעין ובין באר, שהבאר הוא בעומק, והמעין יהיה לפעמים על פני האדמה, ויפול גם על מים מועטים,

ופה יסדר ההדרגה תחלה כשהיה רק מעין קטן יפוצו חוצה, ואח"כ יזלו בשפע מן הבאר העמוק פלגי מים, וההבדל בין חוץ ורחוב התבאר ישעיה (סי' י"ד) ולמעלה (א' כ'):

 

(טז) יָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה בָּרְחֹבוֹת פַּלְגֵי מָיִם:

מלבי"ם יפוצו מעינותיך חוצה – היינו שיפוצו למודיו לבניו ותלמידיו ואח"כ יפוצו ברחובות פלגי מים –

שיש הבדל בין חוץ לרחוב, שהחוץ הוא אחורי הבתים ואין נמצאים שם רק בני הבית,

והרחוב הוא מקום הרחב לפני הבתים ששם הוא רשות הרבים,

שאח"כ כל ישראל ישאבו וישתו מי חכמתו, ויהיו פלגי מים המתפשטים לכל עברים,

כמ"ש שנעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק:

(יז) יִהְיוּ לְךָ לְבַדֶּךָ וְאֵין לְזָרִים אִתָּךְ:

מלבי"ם והיו לך לבדך – והגם שיתפשטו מעינות חכמתך החוצה יהיו השמועות נאמרות על שמך

וכן שכר החכמה יהיה לך לבדך,

ואין לזרים אתך ר"ל הגם שתלמידיך המפיצים חכמתך גם להם יהיה שכר אתך, הם אינם זרים כי נחשבים כבניך:

 

(יח) יְהִי מְקוֹרְךָ בָרוּךְ וּשְׂמַח מֵאֵשֶׁת נְעוּרֶךָ:

מלבי"ם יהי מקורך ברוך – המקור מציין המקום שמשם יתחיל נביעת המעין המתפשטים בעומק האדמה,

ויציין במליצה שהשכל שלך יהיה ברוך כי תמצא שכל טוב מה',

ושמח מאשת נעוריך – שהיא התורה שקבלת בנעוריך:

 

(יט) אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן דַּדֶּיהָ יְרַוֻּךָ בְכָל עֵת בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד:

מלבי"ם אילת אהבים ויעלת חן – האילה והיעלה שתיהן מגורתן על הררי בתר ועל הסלעים, ורחמם צר, כמ"ש הידעת עת לדת יעלי סלע חולל אילות תשמור,

האילה תעורר אהבה והיעלה תעורר חן,

ומדמה החכמה העליונה לאילה ויעלה במרוצתן קלה על הררי בתר,

וכן החכמה באה מלמעלה ממקום גבוה, והיא מהירה במרוצת השכלותיה והיא מעלה אהבה וחן,

ומפרש נגד יעלת חן דדיה ירווך בכל עת – הדדים הוא מקום הזיווג שתעורר חן בעת הזיווג

ונגד אילת אהבים אמר באהבתה תשגה* תמיד – גם שלא בעת הזיווג

והמליצה שבעת תזדווג אל החכמה להוליד בה תולדות וחדושים ירווך דדיה למצוא חדשות,

וגם בעת שלא תחדש חדושים תשגה באהבתה לחזור על הראשונות שכבר השגת:

 מלבי"ם חלק באור המלים (יט) דדיה – הם דדים התחתונים, כמו ושם עשו דדי בתוליך,

*תשגה, בא על שׂגִיָית ורְבוֹת האהבה אל דבר, עד שכל מעינה בה, ואולי משתתף עם שגא בא':

 

(כ) וְלָמָּה תִשְׁגֶּה בְנִי בְזָרָה וּתְחַבֵּק חֵק נָכְרִיָּה:

מלבי"ם ולמה תשגה בני בזרה – ואח"כ תוסיף סרה לחבק גם חיק נכריה, שהיא גרוע מן הזרה, בת אל נכר,

ולפי המליצה הזרה הם החכמות המתעים, למה תשגה בהם אחר שתמצא חכמה ודעת בתורת ה',

והנכריה הם למודי המינות והכפירה שתחבק אותם אח"כ:

 

 (כא) כִּי נֹכַח עֵינֵי ה' דַּרְכֵי אִישׁ וְכָל מַעְגְּלֹתָיו מְפַלֵּס:

מלבי"ם כי נכח עיני ה' דרכי איש – הדרך הוא הדרך הישר, והמעגל הוא הדרך הסבובי, ואם מודד את המעגל להגיע על ידו אל הדרך הישר זה נקרא פלס,

עז"א שדרכי איש הנפשיים הישרים הם נוכח ה', והוא הכין לו הדרך הישר עפ"י התורה כמ"ש והודעת להם את הדרך אשר ילכו בה,

וגם כל מעגלותיך מפלס – שאם לפעמים צריך ללכת במעגל נוטה מדרך הישר, כמו במדת חסידות ולפנים משורת הדין, או לעבור על ד"ת לפי צורך שעה, כמו אליהו בהר הכרמל, שזה נקרא מעגל,

ה' מפלס ומכוין גם את המעגל שיגיע על ידו אל הדרך הישרה:

 

(כב) עַווֹנוֹתָיו יִלְכְּדֻנוֹ אֶת הָרָשָׁע וּבְחַבְלֵי חַטָּאתוֹ יִתָּמֵךְ:

מלבי"ם עונותיו ילכדנו את הרשע – לעומת מ"ש שהדרכים הטובים של האדם הם נוכח עיני ה' שה' מסייע לו להטהר וללכת בדרך הטוב,

אומר שדרכי הרשע אינם מה' רק עונותיו ילכדונו, כמ"ש הבא לטהר מסייעין לו והבא לטמא פותחין לו,

ויש הבדל בין עון ובין חטאת,    שהעון מציין עוות השכל,   והחטא מציין המעשה בפועל,

העון הוא עוות המחשבה,    והחטא הוא החסרון במעשה,

ור"ל שהרשע כשתסיתהו תאותו ותאלצהו לעבור עבירה והוא ירא מעונשי ה', ומצות התורה, אז יקרא אל העון שהוא עוות השכל לעזרו, שאז יעוה בשכלו להכחיש את המִצְוה ואת המְצַוֶה עליה, את ידיעתו והשגחתו, גמולו וענשו ודומיהם, ועונותיו ילכדנו לעבור על המצוה,

ובכ"ז אין עקר סמיכה שלו על עות השכל, כי אם לא היה החטאת שהיא תאותו אל העבירה לא היה סומך על העון וטענת ההכחשה,

רק שבחבלי חטאתו יתמך – שע"י החבלים של חטאתו שהיא התאוה על זה יתמך, ועל ידי זה משתמש בהעון וכופר במצוה כדי למלאת יצר תאותו,

ובכל זה על ידי ההרגל שמורגל בחטאים נמשך למינות ומחזיק בעון שהוא עוות השכל והכפירה, עד שלבסוף,

 

מלבי"ם חלק באור המלים

עונותיו, חטאתו – מבואר בכ"מ שהחטא מציין המעשה, ובא על השוגג או הנעשה ע"י התאוה, והעון מציין עוות השכל והכפירה, והוא המזיד כמ"ש ישעיה (א' ד') אילת השחר (כלל שס"ג),

וכדברים שבכאן נאמרו בישעיה (ה') הוי מושכי העון בחבלי השוא, וכעבות העגלה חטאה, ר"ל שעקר הם חבלי חטאתו, ולכידת העון הם חבלי השוא כמ"ש בפירושי שם:

 

(כג) הוּא יָמוּת בְּאֵין מוּסָר וּבְרֹב אִוַּלְתּוֹ יִשְׁגֶּה:

מלבי"ם הוא ימות באין מוסר – שאח"כ לא יקבל עוד מוסר שהוא מה שיפחידוהו בעונשי ה',

ואף שיענישהו ה' לא יקבל מוסר כי ברוב אולתו ישגה – שידבק אח"כ באולת, שהאויל הוא המטיל ספיקות בכל דבר, ולא יאמין שבא העונש בהשגחה כי יטיל ספק אולי הוא מקרה ולכן לא יקבל מוסר כי יתלה הכל במקרה:

 

 מלבי"ם חלק באור המלים

אולתו – כבר התבאר שאויל ואולת הוא משורש אולי, שמורה על המספק והספיקות שיטילו האוילים בחכמה ובמוסר,

וע"כ חכמה ומוסר אוילים בזו, כי אין מאמינים בה, וע"כ ישגה שמורה תמיד שגיאה עיונית, כמ"ש בס' התו"ה ויקרא (סי' רמ"ג), בהבדל בין שגג ובין שגה, שלפי עיונם הכוזב ישגו מן המוסר והחכמה:

 

 

 

 

 

 

 


 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “משלי פרק לא”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב