השיעורים באתר לעילוי נשמת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה זלה"ה

קרא פרק תהלים לעילוי נשמתו>>

 

דרוש מתנדב לזיכוי הרבים >>

 
משלי

משלי פרק ו

(א) בְּנִי אִם עָרַבְתָּ לְרֵעֶךָ תָּקַעְתָּ לַזָּר כַּפֶּיךָ:

מלבי"ם בני אם ערבת לרעך – לעשות לו איזה דבר,

ואח"כ תקעת לזר כפיך – בענין שהוא הפך הערבות שערבת לרעך,

למשל שערבת לרעך למכור לו בית או שדה ואח"כ תקעת כפיך לזר למכור לו השדה או הבית הלז, ויש ערב ויש ערב קבלן, ומוסיף שלהזר נתת תקיעת כף שהוא יותר מערבות:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(א) ערבת, תקעת כפיך – גם התקיעת כף הוא בענין ערבות (לקמן י"א ט"ו, י"ז י"ח, כ"ב כ"ו, איוב י"ז ד'):

 

(ב) נוֹקַשְׁתָּ בְאִמְרֵי פִיךָ נִלְכַּדְתָּ בְּאִמְרֵי פִיךָ:

מלבי"ם נוקשת באמרי פיך – תחילה נוקשת במה שערבת לרעך ואתה מחויב לקיים דבר מצד שהערבות שלו קודם ומצד שהוא רעך, ואח"כ נלכדת באמרי פיך – במה שנתת תקיעת כף ונלכדת בפח:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(ב) נוקשת, נלכדתהלכידה היא אחר המוקש, יקושת לך וגם נלכדת (ירמיה נ"ב):

 

(ג) עֲשֵׂה זֹאת אֵפוֹא בְּנִי וְהִנָּצֵל כִּי בָאתָ בְכַף רֵעֶךָ לֵךְ הִתְרַפֵּס וּרְהַב רֵעֶיךָ:

מלבי"ם עשה זאת אפוא – זאת העצה שתעשה למען תנצל – אחר שבאת בכף רעך – והערבות שלו קודם,

לך התרפסהשפל עצמך לפני הזר שיפטרך מן התקיעת כף,

ורהב רעיך – או שתגדיל את ריעך למלאת רצונו עד שיפטור אותך מן החיוב שנתחייבת:

 מלבי"ם חלק באור המלים  (ג) התרפס – פי' חז"ל התר פסת יד, ומצאנו מתרפס ברצי כסף לשון הכנעה לפני הדום רגליו, כמו ושארה ברגלה רפסה (דניאל ז'):

 

(ד) אַל תִּתֵּן שֵׁנָה לְעֵינֶיךָ וּתְנוּמָה לְעַפְעַפֶּיךָ:

אבן עזרא אל תתן – אחר התרפסך ותיגע ולא תישן עד שתפרע החוב:

מלבי"ם אל תתן שנה לעיניך – שינה קבועה, ואף תנומה דרך עראי:

 מלבי"ם חלק באור המלים     (ד) שנה, תנומה – תנומה קלה משינה, עמ"ש ישעיה (ה' כ"ז):

 

(ה) הִנָּצֵל כִּצְבִי מִיָּד וּכְצִפּוֹר מִיַּד יָקוּשׁ:

מלבי"ם הנצל כצבי מיד – הצבי הנצוד הוא ניצול בכח גופו וקרניו,

וכצפור מיד יקוש – שמניחים דבק והוא נוקש ע"י דביקת נוצותיו אל הדבק, ינצל ע"י מריטת נוצותיו הדבוקים אל המוקש,

כן תנצל או בכח גופך, או במה שתניח ממונך ומלבושך [כמשל הנוצות] ביד מי שערבת לו,

וכ"ז משל, והמליצה על הערבות שערב כל איש לה' לשמור תורתו ומצותיו, כמ"ש הכל נתון בערבון,

או על הערבות לשמור נשמתו בטהרה,

ואח"כ יתקע כפיו לזר והוא היצה"ר, או החומר המתאוה שנמשך אחריו לעשות הפך הערבות, ועי"כ נוקשת באמרי פיך,

ומבואר בכל הספר שהפה מרמז על החכמה, והוא נוקש באמרי פיו תחלה לעשות כפי חקי החכמה ואח"כ נלכד לעשות הפך מחקיה,

והעצה הוא אחר שבאת בכף ריעך שהבטיח ונשבע לה' לשמור מצותיו והתחייב לנפשו לשמור אותה ממצודות היצה"ר,

צריך להכניע את חמרו שעז"א לך התרפס,

וצריך להרהיב ולהגדיל את ריעו שהוא הקב"ה או הנשמה,

וצריך לבל יתן שינה לעיניו ולעבוד את ה' בתמידות ולהנצל מן היצה"ר כצבי מיד שיהיה רץ כצבי לעשות רצון קונו,

ונגד מה שהיצה"ר תפסו בידו ישמיט את עצמו בכחו לתורה ולתעודה,

ואם משכו ברשתו בפתויו צריך להנצל כצפור מפח יקוש, ע"י שיניח נוצותיו שהם מלבושיו החיצונים,

שיחלק קניניו המדומים לעניים, ושערותיו יגלח לשמים, כמעשה הנזיר שבא לפני שמעון הצדיק, וגופו יענה ביסורים:

 

(ו) לֵךְ אֶל נְמָלָה עָצֵל רְאֵה דְרָכֶיהָ וַחֲכָם:

מלבי"ם לך אל נמלה עצל – כל כחות מעשה בראשית נטועים בנפש האדם,

וכל כח ומדה שימצא האדם במין ומין מבע"ח ידע כי כן נמצא גם בנפשו,

והרבה מדות יש בבע"ח שאינם צריכים להם לצורך חיותם, וה' הטביע בם מדה זו שילמד האדם ממנה לעשות כן כמ"ש חז"ל אלמלא לא נתנה תורה למדנו צניעות מחתול וכו',

והנמלה נטע ה' בה מדה הזריזות לאסוף ולכנוס שממנה ילמד האדם שלא להיות עצל,

ודרך הנמלה לאסוף כמה אלפים גרעינים וכל מאכלה גרעין ומחצה, וממנה ילמד האדם לשקוד ולהרבות באסיפת החכמה,

רלב"ג וכבר תראה ממנה שהיא מכינה בקיץ לחמה בהביאה מהפירות בחוריה מה שימצא לה בכל השנה ושם היא אוגרת בקיץ מאכלה ותפלא מאד מדרכיה בזה הענין כי אתה תמצא שאם היתה חורה בכותל הנה היא תעלה בו ארחות עקלקלות באופן שלא תקשה כל כך העליה עם כובד המשא שתשא בפיה גם תמצא מדרכיה שהיא אוכלת חודו של זרע אשר בו מה שמדרגתו מדרגת זרע הזכר כמו שנזכר בספר הצמחים בדרך שלא יצא מהגרגרים הטמון בארץ ובזה יהיה נשמר מהעיפוש גם תמצא מדרכיה שאם יבואו מים בחורי הנמלים יוציאו תכף הזרע משם ליבשו ואחר כן ישובו להצניעו לשמרו מהעיפוש.

ועז"א אתה העצל, אשר תחשוב שלא נמצא בנפשך מדת הזריזות, או שהזריזות אינה מדה טובה או מועלת,

לך אל הנמלה ותמצא שנטוע בה מדה זו שלא לצורך חיותה רק כדי שתראה דרכיה וחכם – ר"ל תלמד ממנה בהנהגת אסיפת חקי החכמה בזריזות והשתדלות רב:

[מעשה היה ביהודי תושב סין שהגיע לראדין לח"ח להתברך מפיו. שאלו הרב מה נשמע בסין? סיפר היהודי שהיהדים מתי מעט, הקהילות קטנות ואין מגדריך ורב ומורה הוראה. נאנח הצדיק ואמר לו צרת רבים היא בתקופתינו, כך שומע אני גם מאפריקה ומאוסטרליה ועוד מדינות. זהו מצב קשה, בעבורכם חיברתי את נדחי ישראל. קח לך אתו,תלמד ותלמד לאחרים.  מה עוד חדש בסין התעניין הח"ח. סיפר- שסכר ענק נפרץ והציף שטח רחב ידים, הטביע כפרים רבים והשחית יבולם. אלפים טבעו, מאות אלפים אבדו ביתיהם. הזדעזע הח"ח ואמר אוי, מידת הדיך מתוחה,

העיז הלה ושאל רבינו, מה לנו ולהם? א"ל הח"ח אילו היה מישהו עולה על בימה בכיכר העיר בורשה בירת פולין והיה מתחיל לנאום באידיש, למי היו מכוונות מיליו? ליהודים בודאי, השיב. כידוע, תמה הח"ח והרי הם מיעוט קטן בורשא? אכן אישר האיש, אולם רק הם מבינים את השפה…

בדיוק כך אמר הח"ח, אסונות הם איתות מן השמים, אולם למי הם באו לאותת ? לסיני הנבער? לכושי חסר הדעה בניו אורלינס? האיתות הוא רק למי שמבין את השפה, הם מיעודים אלינו. אולם כיצד כלל נידע עליהם? מסבבים משמים שיהודי מסין יגיע לאירופה לראדין ויספר, כדי שנפיק את הלקח ונשוב מבעוד מועד.

ע"ז אמר הנביא צפניה (ג ו) הכרתי גוים נשמו פנותם החרבתי חוצותם מבלי עובר נצדו עריהם מבלי איש מאין יושב :  אמרתי אך תיראי אותי תקחי מוסר];

 

(ז) אֲשֶׁר אֵין לָהּ קָצִין שֹׁטֵר וּמֹשֵׁל:

מלבי"ם אשר אין לה קצין שוטר ומושל – כי בין בני אדם יתנהגו לפעמים במדה אחת הגם שאינה מדה טובה מפני שכן ינהג ביניהם הקצין, שהוא האיש העומד בקציהם מפני חשיבותו וכולם מתדמים לעשות כמעשיו,

או מפני שוטר ומושל שהמושל יכוף אותם על הנהגה אחת ע"י שוטריו ונוגשיו,

אבל הנמלה לא תעשה זאת מפני אלה הטעמים.      ובכל זאת,

מלבי"ם חלק באור המלים

(ז) קצין, מושל – הקצין עומד בראש מפני חשיבותו, (עמ"ש שופטים י"א, יחזקאל ל"ג), והמושל הוא ביד חזקה:

 

(ח) תָּכִין בַּקַּיִץ לַחְמָהּ אָגְרָה בַקָּצִיר מַאֲכָלָהּ:

מלבי"ם תכין בקיץ לחמה – אחרי אשר אגרה בקציר מאכלה – שהקציר הוא קודם הקיץ שכל ימי הקציר תאגור ותאסוף גרעיני תבואה למאכלה,

ואח"כ כשכלה קציר והתחילו ימי הקיץ שאין עוד גרעיני תבואה בשדה, תשתדל להכין את לחמה, להניחו במקום משומר, ולחתוך ראש הגרעינים שלא יצמחו, [י"מ שנקראת נמלה מפני שמלה את גרעין החטה].

ובזה תקח מוסר להרבות לאסוף חקי החכמה ודברי התורה בלבך כל ימי הנעורים, ולא תאמר די,

ואחר שאספת כולם אז תבינם בשכלך, כמ"ש ליגמר איניש והדר לסבר, ולהכין לך צידה ליום מועד כמו שהנמלה מכינה על ימי החורף כי רק מי שטורח בע"ש יאכל בשבת,

וכן אחר שאספת חקי החכמה תכינם ע"י בינתך ושכלך שיהיו לחם הנפש, כי החכמה והתורה הוא מזון צחצחות הנפש ליום מועד:

 מלבי"ם חלק באור המלים   (ח) בקיץ, בקציר – הקיץ אחר הקציר (ע"ל י' ה'):

 

(ט) עַד מָתַי עָצֵל תִּשְׁכָּב מָתַי תָּקוּם מִשְּׁנָתֶךָ:

מלבי"ם עד מתי עצל תשכב – ר"ל ואתה העצל כבר עבר קציר כלה קיץ ואתה עדיין שוכב הוזה ולא עשית מאומה,

ודרך העצל לישן כמה שעות על היום, ואחר שהתעורר משנתו ישכב יתר היום על מטתו, עז"א עד מתי תשכב,

ויותר מזה מתי תקום – ותתעורר משנתך

והמליצה שבנערותו ישן ואינו מבחין כלל מפני הסכלות,

וגם אחר שיתעורר וישכיל תכלית האדם וכי ראוי שיעסוק בתורת ה', ישכב אח"כ ולא יעשה מאומה מפני העצלות, לכן אמר עד מתי תתעצל ויותר מזה עד מתי תהיה שקוע בסכלות:

 

(י) מְעַט שֵׁנוֹת מְעַט תְּנוּמוֹת מְעַט חִבֻּק יָדַיִם לִשְׁכָּב:

מלבי"ם מעט שנות – תחלה ישן השינה הקבוע,

ואח"כ – מעט תנומות – נים ולא נים תיר ולא תיר,

ואחר שיתעורר גם מתנומה אז מעט חבוק ידים לשכב – על המטה ולא יעשה מאומה:

 מלבי"ם חלק באור המלים (י) שנות, תנומות – תנומה קלה משינה (כנ"ל ד'):

 

(יא) וּבָא כִמְהַלֵּךְ רֵאשֶׁךָ וּמַחְסֹרְךָ כְּאִישׁ מָגֵן:

מלבי"ם ובא כמהלך ראשך – בעת שיורש מנכסיו בא הריש כארח מהלך כדרכו באין עומד לנגדו,

כי לא יעשה תחלה דבר נגד הריש והעוני הבא עליו,

ומחסורך כאיש מגן – ואח"כ יבא עליו המחסור שיחסר לו לחם וכל צרכיו,

ואז יעמוד וילחם נגד המחסור וירצה לגרשו מביתו,

אבל המחסור יעמוד נגדו כאיש נושא מגן וצינה ולא יוכל לגרשו מביתו ולעשות לו מאומה:

 

(יב) אָדָם בְּלִיַּעַל אִישׁ אָוֶן הוֹלֵךְ עִקְּשׁוּת פֶּה:

מלבי"ם אדם – מי שהוא 'אדם בליעל'הפורק עול שמים מעליו במצות שבין אדם למקום,

ובמצות שבין אדם לחברו הוא – 'איש און',

האיש הזה חטאו ניכר בז' דברים,

א] בכלי הדבור הולך עקשות פה – שמדבר עקשות נגד חקי החכמה, שפה מרמז על החכמה,

ב] בכלי המעשה, נגד העינים אמר.

 מלבי"ם חלק באור המלים

(יב) אדם בליעל, איש און – כבר בארתי בחבורי התו"ה ויקרא (סי' י') ששם אדם מציין מין האדם ביחוד מצד נפשו ושכלו, וע"כ על מצות שבין אדם למקום שזה מצד שהוא אדם שומר תורה ומצוה קוראהו בשם אדם,

ומצד האון והכח שלא במשפט נגד חברו קוראהו בשם איש:

 עקשות פה – ובפ' י"ז לשון שקר, והתבאר בס' זה תמיד שפה מרמז על החכמה, ועקשות פה הוא המעקש דרכי החכמה בדברים שבין טוב לרע, והלשון מרמז על הבינה שהיא תבחין בין אמת ושקר, לכן אמר לשון שקר:

 

(יג) קֹרֵץ בְּעֵינָיו מֹלֵל בְּרַגְלָו מֹרֶה בְּאֶצְבְּעֹתָיו:

מלבי"ם קורץ בעיניו – הפך ממ"ש ולא תתורו אחרי עיניכם,

ג] בכלי התנועה מולל ברגליו – מרמז מלים ברגליו לרוע,

ד] בידים מורה באצבעותיו,

ה] נגד המחשבה,

מלבי"ם חלק באור המלים   (יג) מולל – מענין מלה, מי מלל לאברהם, כאילו ימלל ברגליו ע"י רמיזות:

 

(יד) תַּהְפֻּכוֹת בְּלִבּוֹ חֹרֵשׁ רָע בְּכָל עֵת (מדנים) מִדְיָנִים יְשַׁלֵּחַ:

מלבי"ם תהפוכות בלבו – בעניני האמונה חושב דברים הפך האמונה

ובעניני בני אדם חורש רע – נגד חבירו, ז] מדנים ישלח – בין אדם לחברו:

מצודות ציון מדינים – מלשון מדון ומריבה. ישלח – ענין גרוי ושסוי כמו ושן בהמות אשלח בם (דברים ל"ב):

 

(טו) עַל כֵּן פִּתְאֹם יָבוֹא אֵידוֹ פֶּתַע יִשָּׁבֵר וְאֵין מַרְפֵּא:

מלבי"ם על כן פתאום יבא אידו – היינו שאידו ימהר בזמן, וגם יהיה מהירות בפעולת ענשו,

פתע ישבר, ולא יהיה לו מרפא – כי לא ישוב בתשובה:

 מלבי"ם חלק באור המלים פתאם, פתע – פתאום מציין מהירות הזמן, ופתע מציין מהירות הפעולה (ישעיה ל' י"ג):

 

(טז) שֶׁשׁ הֵנָּה שָׂנֵא ה' וְשֶׁבַע (תועבות) תּוֹעֲבַת נַפְשׁוֹ:

מלבי"ם שש הנה – הששה דברים הראשונים שחשב שנא ה',

והשבע – שהוא מדנים ישלח שהיא השביעית, היא תועבת נפשו – שהיא גרוע מכולם כי משחית את הקיבוץ בכלל:

 

(יז) עֵינַיִם רָמוֹת לְשׁוֹן שָׁקֶר וְיָדַיִם שֹׁפְכוֹת דָּם נָקִי:

מלבי"ם עינים רמות – חשבם שנית בפרטות לרע יותר,

נגד קורץ בעיניו מוסיף עינים רמות – שהוא הגאוה שיתגאה נגד הממונה,

נגד הולך עקשות פה מוסיף לשון שקרשהלשון מורה תמיד על הבינה שמנגד נגד החכמה בראיות של הבינה ובהיקשים מתעים,

נגד מורה באצבעותיו אומר ידים שופכות דם נקי:

 

(יח) לֵב חֹרֵשׁ מַחְשְׁבוֹת אָוֶן רַגְלַיִם מְמַהֲרוֹת לָרוּץ לָרָעָה:

מלבי"ם לב – נגד חורש רע אומר לב חורש מחשבות און,

נגד מולל ברגליו אמר רגלים ממהרות לרוץ לרעה.

 ונגד תהפוכות בלבו מוסיף –

 

(יט) יָפִיחַ כְּזָבִים עֵד שָׁקֶר וּמְשַׁלֵּחַ מְדָנִים בֵּין אַחִים:

מלבי"ם יפיח כזבים עד שקר – שידבר כזב ומעיד שקרים בעניני האמונה,

ונגד השביעית שהיא תועבת ה' אמר שנית ומשלח מדנים בין אחים -:

 

(כ) נְצֹר בְּנִי מִצְוַת אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ:

מלבי"ם נצור בני מצות אביך – המצוה היא מה שיכריח המְצַוֵה את המצֻווה לעשות פקודתו,

כמו מצות אב לבנו, אדון לעבדיו,

והתורה הם הלמודים שילמדנו כמו האמונות והדעות והמוסרים,

לכן יחס המצות אל האב המכריח לשמור מצותיו, וצוה שיצור אותם הגם שהם נגד טבע לבו,

ואל תטוש תורת אמך – יחס התורה אל האם ואמר שאחר שיצור מצות אביו ממילא לא יטוש תורת האם,

כי התורה נפש האדם תמשך אחריה בטבע,

רק אם ינאץ מצוה אז יעזוב תורה ויכחיש עקרי אמונה כדי שיוכל לפרק מעליו עול מצות

אבל הנוצר מצוה לא יטוש תורה:

 מלבי"ם חלק באור המלים (כ) מצות אביך – המצוה היא ע"י הכרח, התו"ה צו (סי' א') וכן ציין מוסר אביך שהאב ייסר ויכריח:

 

(כא) קָשְׁרֵם עַל לִבְּךָ תָמִיד עָנְדֵם עַל גַּרְגְּרֹתֶךָ:

מלבי"ם קשרם על לבך תמיד – שהגם שהמצות רחוקים מטבע הלב תקשרם בעבותות שיהיו קשורים תמיד על לבך, ותטה את לבך שהיא הכח המושל בגויה, לשמרם,

וגם ענדם על גרגרותיךלדבר בהם תמיד שע"י השינון ישמרו אצלך גם בלב,

וכ"ז נגד המצות, ונגד תורת אמך אמר,

מלבי"ם חלק באור המלים (כא) ענדם – הוא מענין קשירה ובא על הקושר דבר לתפארת, אעדנו עטרות לי (איוב, ל"א):

 

(כב) בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ:

מלבי"ם בהתהלכך – מדבר משלשה מעמדות שדבר עליהם למעלה (ג' כ"ג-כ"ה) בלכתו בדרך, ובשכבו, ובקומו בביתו, בהתהלכךבדרך שאז יש סכנת הדרך תנחה אותך – בדרך הישר,

בשכבך – אז יש סכנה מפני שאינו משתמש אז בחושיו ובשכלו תשמר עליך,

ובעת תקוץ משנתך היא תהיה השיחה שלך:

 

(כג) כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר:

מלבי"ם כי נר מצוה – המצוה שהיא פרטית נמשלה לנר פרטי,

ותורה אור – והתורה שהיא כללית נמשלה לאור שהוא כללי,

הנר אינו בוער רק בעוד שיש שם שמן ופתילה, וכן המצוה היא רק בעודו כלוא בגויה,

והאור מאיר מצד עצמו כן אור התורה דבוק בנפש מצד שהיא נשמה אלהית, וגם אחרי הפרידה אור אלהים מאיר על ראשם ועטרותיהם בראשיהם,

וכמו שעל ידי האור תאיר הנר, כן ע"י עסק התורה ישמור מצוה ולא ע"ה חסיד,

האור בא מלמעלה והנר בא מלמטה, כן אור התורה מלמעלה ונר המצוה למטה בעניני הגויה וקשורה עם הנפש שדומה כשמן ופתילה שיתלהב בו האור ותאיר,

ודרך חיים תוכחות מוסר – שהגם שי"ל אור ונר צריך ללכת בדרך חיים, שאם אינו הולך בדרך חיים לא יועילו האור והנר,

ומי המוליך אותו בדרך חיים, תוכחות מוסר, שע"י שיקבל תוכחת השכל מן המוסר ויראת ה', עי"כ ילך בדרך חיים, ואז יועילו לו נר מצוה ואור תורה לשמרו מן הפחתים ומן הקוצים ומן הברקנים כמ"ש יראת ה' ראשית דעת:

 מלבי"ם חלק באור המלים (כג) תוכחת מוסר – כבר בארתי (למעלה ג' י"א) כי המוסר הוא בהכרח, והתוכחה היא ע"י ויכוח השכל, אולם המוסר שבס' זה הוא יראת ה' כמ"ש יראת ה' מוסר חכמה וכמ"ש למעלה (א' ז'), וע"י יראת ה' יתוכח אח"כ בראיות השכל ויקבל חקי החכמה מצד השכל וילך בדרך חיים:

 

(כד) לִשְׁמָרְךָ מֵאֵשֶׁת רָע מֵחֶלְקַת לָשׁוֹן נָכְרִיָּה:

מלבי"ם לשמרך מאשת רע – זונה ישראלית,

מחלקת לשון נכריהזונה עכו"ם, והגם שתפתה אותך בחלקת לשון,

ולפי המליצה אשת רע החכמות המובילות אל ההכחשה באלהות, וחלקת לשון נכריה דרכי הע"ג, הגם שהולכים בדרכי ההיקשים התבונים שזה נרמז תמיד במלת לשון שמורה על הבינה:

 

(כה) אַל תַּחְמֹד יָפְיָהּ בִּלְבָבֶךָ וְאַל תִּקָּחֲךָ בְּעַפְעַפֶּיהָ:

מלבי"ם אל תחמד יפיה בלבבך – שתשמר מלהלכד בה בין ע"י יפיה,

בין מלהתפתות אליה על ידי שתרמוז לך בעפעפיה,

ולפי המליצה שלא תחמוד דרכי עיונם וחקירתם ולא תמשך אחר ראיותיהם שידמה לך שיש בהם ממש ושרואים בעפעפי שחר:

 

(כו) כִּי בְעַד אִשָּׁה זוֹנָה עַד כִּכַּר לָחֶם וְאֵשֶׁת אִישׁ נֶפֶשׁ יְקָרָה תָצוּד:

מלבי"ם כי בעד אשה זונה – פנויה, תבא עד ככר לחם – שתאבד עשרך ופרנסתך,

ואשת איש תצוד נפש יקרה – היא תצוד הנפש עצמה ואף שתהיה נפש יקרה וגבוהה כמו נביא ושר:

 

(כז) הֲיַחְתֶּה אִישׁ אֵשׁ בְּחֵיקוֹ וּבְגָדָיו לֹא תִשָּׂרַפְנָה:

מלבי"ם היחתה – תפס שני משלים, (משל א') שיחתה אש בחיקו, שהיא אש ושמניחה בחיקו שאז תשרפנה בגדיו לגמרי.

 

(כח) אִם יְהַלֵּךְ אִישׁ עַל הַגֶּחָלִים וְרַגְלָיו לֹא תִכָּוֶינָה:

מלבי"ם (משל ב'): אם יהלך איש על הגחלים – שאינו אש רק גחלים, ואינו מחתה אל חיקו רק שמהלך עליהם, מ"מ תכוינה רגליו -:

 

(כט) כֵּן הַבָּא אֶל אֵשֶׁת רֵעֵהוּ לֹא יִנָּקֶה כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהּ:

מלבי"ם כן הבא אל אשת רעהו – הוא דומה כמחתה אש בחיקו,

וגם כל הנוגע בה – שאינו שוכב עמה רק נוגע, שזה כמשל השני שהולך ע"ג גחלים, ג"כ לא ינקה – ורגליו תכוינה:

 

(ל) לֹא יָבוּזוּ לַגַּנָּב כִּי יִגְנוֹב לְמַלֵּא נַפְשׁוֹ כִּי יִרְעָב:

רש"י ורבותנו דרשו לא יבוזו לגנב, זה המתגנב מאחר חבירו הולך לבית המדרש ועוסק בתורה, ונמצא ישלם שבעתים, סופו שמתמנה דיין ומורה הוראות שאין שבעתים אלא תורה שנאמר מזוקק שבעתים (תהלים יב):

 

מלבי"ם לא יבוזו לגנב – הגנב מעולה מן הנואף, א] מצד שאכף עליו ההכרח כי יגנוב למלא נפשו כי רעב   

ב] מצד שאם—

 

(לא) וְנִמְצָא יְשַׁלֵּם שִׁבְעָתָיִם אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ יִתֵּן:

מלבי"ם נמצא – יש גבול לענשו, כי ישלם שבעתים – אם גנב שור ושה ישלם ארבע נוסף על השור, ושלשה נוסף על השה, חוץ ממה שמחזיר השור והשה עצמם ובזה את כל הון ביתו יתן – ויפטר מן העונש בממון:

 

(לב) נֹאֵף אִשָּׁה חֲסַר לֵב מַשְׁחִית נַפְשׁוֹ הוּא יַעֲשֶׂנָּה:

מלבי"ם נואף אשה – אבל הנואף הוא חסר לב – שאינו דומה לגנב שעשה הגניבה למלא נפשו

כי הוא יעשנה – מצד שמשחית נפשו – כי לא ישביע בזה רעבונו כי אבר א' יש באדם משביעו רעב:

 

(לג) נֶגַע וְקָלוֹן יִמְצָא וְחֶרְפָּתוֹ לֹא תִמָּחֶה:

מלבי"ם נגע – הגנב ישלם רק ממון, והוא נגע ימצא.

 הגנב לא יבוזו, והוא קלון ימצא.

הגנב תמחה חרפתו ע"י תשלומי ארבעה וחמשה, והוא חרפתו לא תמחה:

ביאור הגר"א נגע וקלון ימצא וחושב כאן השבעה דינין שיעבור על האדם כמ"ש בזוהר פרשת נשא

והן א' תיכף קודם מיתתו באו ג' מלאכים א' חושב כל הרגעים שהיה בעולם ונוטל חשבונו מה עשה בהם והב' חושב העבירות שעשה והג' שלמד אתו תורה בבטן אמו ועכשיו בא לראות אם הם שלמים אתו.

הב' הוא אחר מיתה כשמוליכין אותו לקבר מכריזין לפניו וי לפלוני דמריד במלכא ונידון אז.

הג' כשמכניסין אותו לקבר נידון למעלה.

הד' הוא חיבוט הקבר נידון כל אבר ואבר שנהנה בעה"ז שלא במצוה.

הה' דינא דתולעתא שהתולעים אוכלין אותו ונפשו עליו תאבל.

הו' כף הקלע ונעשה רוח.

הז' הגיהנם וזהו 'נגע' בגיהנם ו'קלון' בכף הקלע שנעשה רוח והיה דראון לכל בשר שהכל רואין אפילו החיים 'וחרפתו לא תמחה' היא מה שאוכלין התולעים את בשרו ונפשו עליו תאבל על גודל בזיונו

ואמר לא תמחה כמ"ש ותולעתם לא תמות:

 

(לד) כִּי קִנְאָה חֲמַת גָּבֶר וְלֹא יַחְמוֹל בְּיוֹם נָקָם:

מלבי"ם כי קנאה חמת גבר – כי חמת הגבר בעל האשה שבוער עליו בא מצד הקנאה שמקנא על כבודו, ועל שחלל כבוד ביתו, וע"כ לא יחמול ביום נקם – כי הנקמה הבאה בסבת הקנאה לא תדע חמלה:

ביאור הגר"א כי קנאה חמת גבר הוא בשעה שמוליכין אותו לקבר ומכריזין לפניו אז לבש הפלוני [השטן] קנאת ה' צבאות על שסר ממצות ה' ועושה עמו אכזריות גדולות.

ולא יחמול הוא בעת חבוט הקבר:

 

(לה) לֹא יִשָּׂא פְּנֵי כָל כֹּפֶר וְלֹא יֹאבֶה כִּי תַרְבֶּה שֹׁחַד:

מלבי"ם לא ישא פני כל כופר – אם ירצה לתת לו כופר ממון לא ישא ממנו כי אשתו נאסרה עליו ובניו נתחללו וזה לא יכופר בממון,

ולא יאבה כי תרבה שוחד – ואף שתרבה שוחד לדיינים שיאמרו שאשתו מותרת עד שתסתלק הקנאה לא יאבה בזה כי עדן תבער הנקמה בלבו:

 

ביאור הגר"א לא ישא פני כל כפר – הוא בשעת חליו אם נגזר עליו שימות אם יתן איש את כל הון ביתו לא יועיל רק אם נגזר עליו שיהא יכול לפדות א"ע אז מועיל לו הצדקות.

ולא יאבה כל שחד פירוש בשעת חשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא לא יאבה ליטול ממנו שוחד והיינו לחשוב המצות נגד העבירות והוא הדין כאשר מכניסין אותו לקבר:

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “משלי פרק לא”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

. כל שיעורי הרב במדיה דיגיטאלית!!

נגן דוקו ביט הנפשהסנדיסק 128כרטיס זכרון 128

עדכונים חמים למייל

קבלת עדכונים
Loading