השיעורים באתר לעילוי נשמת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה זלה"ה

קרא פרק תהלים לעילוי נשמתו>>

 

דרוש מתנדב לזיכוי הרבים >>

אבד לך דיסק אונקי? >>

להתחסן נגד קורונה?

 
משלי

משלי פרק ז

(א) בְּנִי שְׁמֹר אֲמָרָי וּמִצְוֹתַי תִּצְפֹּן אִתָּךְ:

מלבי"ם בני שמור אמרי – וכן אמר למעלה (ב' א') אם תקח אמרי ומצותי תצפון אתך, ושם התבאר:

מלבי"ם משלי ב-א בני אם תקח אמרי – יש הבדל בין אומר ובין מצוה,

שהמצוה יכריח את המצוה לשמור פקודתו, כמצות האב על בנו והאדון על עבדו,

ויש בחכמה מצות כמו מצות התורה שמחויב לעשותם, ועז"א ומצותי תצפון אתך – שהצפינה היא שישמרם תמיד בלבו ולא ישכחם, כמ"ש למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי,

ויש בה אמרים, כמו המוסרים שבתורה ודברי אמונות ודעות וצריך לקחת אותם ולקבלם:

מלבי"ם חלק באור המלים

(א) אמרי ומצותי – עי' ההבדל בין אמירה ובין מצוה בס' התו"ה פ' צו (סי' א') ועל המצוה לא יפול לשון לקיחה, כמ"ש לקמן (י' ח') על חכם לב יקח מצות, ויצדק עליהם לשון שמירה וצפונה, בל יליזו מנגד עיניו:

 

(ב) שְׁמֹר מִצְוֹתַי וֶחְיֵה וְתוֹרָתִי כְּאִישׁוֹן עֵינֶיךָ:

מלבי"ם שמור מצותי וחיה – המצוה יעשה אותם האדם וחי בהם,

והתורה היא מאור העינים שתראה לו הדרך שבו ילך,

וע"כ שמור תורתי כאישון עיניך – שכמו שישמור אדם אישון עיניו בל יתעוור,

כן צריך לשמור את התורה שהוא העין השכלי שבו יראה אור:

מאיזה לשון המילה 'אישון'?

רש"י ותורתי כאישון עיניך – שחור של עין שהוא דומה לחשך כמו אישון לילה:

מצודות ציון כאישון – הוא בת העין ובעבור קטנות צורת האיש הנראה בה קרוי אישון כמו האמינון אחיך (שמואל ב יג) שבאה תוספות הנו"ן להקטינו ולהשפילו:

 

 (ג) קָשְׁרֵם עַל אֶצְבְּעֹתֶיךָ כָּתְבֵם עַל לוּחַ לִבֶּךָ:

מלבי"ם קשרם על אצבעותיך – שכל מעשה שתעשה באצבעותיך יהיו ע"פ התורה,

כתבם על לוח לבך – שכל מחשבות הלב יהיו כפי דרכי החכמה,

והלב הוא הכח המושל אשר בנפש וצריך שציורי החכמה יהיו כתובים עליו במכתב אלהים חרות על הלוחות, להשביח [בתהלים סה – 'מַשְׁבִּיחַ שְׁאוֹן יַמִּים' פי' המלבי"ם משקיט]  שאון ציורי התאוה המתנשאים על הלב,

ור"ל שתראה שבין המחשבות בין פעולות האצבעות הכל יהיה ע"פ עצת התורה:

ביאור הגר"א קשרם על אצבעתיך כי דרך המתיירא שלא ישכח הדבר הצריך אם הדבר במעשה הוא עושה קשירה במקום מגולה בכדי שיזכור,

 ואם הוא בתורה הוא כותב הראשי פרקים שאם יראה יזכור.

 וזהו קשרם על אצבעותיך במעשה שהן המצות. כתבם על לוח לבך הוא התורה

והוא רמז שהקושר או הכותב שלא לשכוח הוא ברמז:

 

(ד) אֱמֹר לַחָכְמָה אֲחֹתִי אָתְּ וּמֹדָע לַבִּינָה תִקְרָא:

מלבי"ם אמור לחכמה אחותי את – הקורבה אל האחות הוא מצד התולדה,

והקורבה אל המודע [-ידיד וריע] הוא מצד הבחירה,

וכבר התבאר שחקי החכמה לא ימצא האדם מעצמו רק הם נתונים לו מאלהים, כמו שאהבת האחות מאלהים היא, ונפש האדם ערוכה באופן שימצאו בה כל הכחות שהן נושאי החכמה,

וחקי החכמה הם טבועים בנפש האדם מיצירתה [כגון לא תרצח ולא תנאף ולא תגנוב כו' שאין חברה שאינה חיה ע"פ כללים אלה, הגם שאינה שומרת אותם בדקדקנות] כמו האחות שקורבתה מצד התולדה,

אבל הבינה יוליד אותה האדם מדעתו שיבין דבר מתוך דבר,

וע"כ אמר ומודע לבינה תקרא – שזה דומה כמודע שנתקרב אליו ע"י בחירתו:

 

(ה) לִשְׁמָרְךָ מֵאִשָּׁה זָרָה מִנָּכְרִיָּה אֲמָרֶיהָ הֶחֱלִיקָה:

מלבי"ם לשמרך מאשה זרה – הזרה תהיה גם ישראלית אם היא אינה אשתו,

והנכריה הוא דוקא מעם אחר,

ועל הרוב לא יאהב נכריה רק אם תפתהו בחלקת לשונה, ועז"א מנכריה אמריה החליקה

ולפי המליצה העיונים הזרים אל חכמת התורה נקראים אשה זרה,

ובכ"ז יצוייר שתהיה הזרה לו לאשה אם יקחנה בחופה וקדושין,

וכן יצוייר שישתמש בחכמות האלה לעניני התורה,

והנכריה הם דעת מינות וע"א שהם נכרים לגמרי מן התורה,

רק שיחליקו אמריהם בהקישים פילוסופיים הנמשכים למינות עד שימשך אחריהם והתורה תצילהו משתיהן:

 מלבי"ם חלק באור המלים (ה) זרה, נכריה – למעלה (ב' ט"ז):

 

(ו) כִּי בְּחַלּוֹן בֵּיתִי בְּעַד אֶשְׁנַבִּי נִשְׁקָפְתִּי:

מלבי"ם כי בחלון ביתי בעד אשנבי נשקפתי – בחלון רואים דברים הגלוים,

והאשנב בו יביטו ענינים צפונים, ור"ל ראיתי במראה הגלויה ובמחזה נסתרת:

 מלבי"ם חלק באור המלים (ו) חלון, אשנבי – שופטים (ה'):

 

(ז) וָאֵרֶא בַפְּתָאיִם אָבִינָה בַבָּנִים נַעַר חֲסַר לֵב:

מלבי"ם וארא בפתאים – בעד החלון ראיתי בפתאים שאין להם שכל להסתיר מעשיהם,

ובעד האשנב אבינה בבנים – שאינם פתאים ומסתירים מעשיהם,

אבינה ע"י ראיית האשנב, איך הוא נער חסר לב – ר"ל שחסר לו כח המושל לעצור בעד תאותו:

 

(ח) עֹבֵר בַּשּׁוּק אֵצֶל פִּנָּהּ וְדֶרֶךְ בֵּיתָהּ יִצְעָד:

מלבי"ם עובר בשוק – ראיתי שתחלה עובר בשוק, רק שנוטה אצל פנה – אצל הפנה שהיא יושבת שם,

ואח"כ דרך ביתה יצעד ומפרש

ביאור הגר"א עובר בשוק מהידוע שהיצה"ר מתחילה הוא נקרא הלך ואח"כ אורח ואח"כ איש

וגם אין היצה"ר מתחיל תחילה באדם רק במחשבה אבל לא במעשה

לכן אומר עובר בשוק שהוא מתחיל לעבור בשוק ואינו רק בהעברה בעלמא ורק בשוק

ואח"כ אם יעזוב יום, יומים תעזבנו

וכיון שמתרחק עוד מן התורה הוא מתקרב א"ע ליצה"ר וזהו אצל פנה כלומר להפינה שפינה היצה"ר

ואח"כ דרך ביתה יצעד היא מדרכת אותו והכל ביתה והוא יצעד דרך ביתה והיא בעלת הבית

(ונלע"ד שאמר דרך ביתה יצעד נגד הבעלי חמדה הבעלי תאוה שהם בדרך ובבית כנ"ל):

 

 (ט) בְּנֶשֶׁף בְּעֶרֶב יוֹם בְּאִישׁוֹן לַיְלָה וַאֲפֵלָה:

מלבי"ם בנשף – שתחלה עובר בשוק בעת הנשף, ר"ל בתחלת הלילה,

ואחר שגם בעלות השחר יש נשף מפרש בערב יום – ר"ל הנשף שהוא בערב יום,

ואח"כ דרך ביתה יצעד באישון לילה ואפלה:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(ט) בנשףתחלת היום והלילה, כמ"ש חז"ל (ברכות ד' ע"ב) תרי נשפי הוה, לכן פי' בערב יום:

 

(י) וְהִנֵּה אִשָּׁה לִקְרָאתוֹ שִׁית זוֹנָה וּנְצֻרַת לֵב:

מלבי"ם והנה אשה לקראתו – כמו שהתכוין ללכת דרך ביתה כן תצא היא לקראתו,

שית* זונה – ערותה טבועה בזנות מצד טבע גופה,

ונצורת לב – שאין לה כח המושל למשול על תאותה, כי לבה שהיא הכח המושל היא נצור מצורה,

שהרהורי התאוה מקיפים את לבה בציורי עבירה תמיד ע"ד כי מצודים וחרמים לבה, והלב נשמר ונצור מהם:

 מלבי"ם חלק באור המלים    (י) שית – כמו וחשופי שת, מקום הערוה:

 

(יא) הֹמִיָּה הִיא וְסֹרָרֶת בְּבֵיתָהּ לֹא יִשְׁכְּנוּ רַגְלֶיהָ:

מלבי"ם הומיה היא – שכל טבעה ותכונתה יוצאים מגדר השיוי [ר"ל ההנהגה השקולה],

אם במדותיה היא הומיה וכועסת תמיד,

ולא תאמר שתהמה על שפחותיה הסוררים,

כי בהפך היא עצמה סוררת ומכעסת בעלה וב"ב, וגם יוצאת מן הצניעות כי בביתה לא ישכנו רגליהרק:

 

(יב) פַּעַם בַּחוּץ פַּעַם בָּרְחֹבוֹת וְאֵצֶל כָּל פִּנָּה תֶאֱרֹב:

מלבי"ם פעם בחוץ – שהוא אחורי הבית,

ופעם ברחובות – במקום רה"ר שמלא אנשים,

וגם אצל כל פנה תארב – לצודד אנשים ההולכים מן הצד:

 מלבי"ם חלק באור המלים  (יב) חוץ רחובות – ע"ל (א' כ'):

 

(יג) וְהֶחֱזִיקָה בּוֹ וְנָשְׁקָה לּוֹ הֵעֵזָה פָנֶיהָ וַתֹּאמַר לוֹ:

מלבי"ם והחזיקה בו – תלך בהעזה ממדרגה למדרגה, תחלה תחזיק בו,

ותוסיף להעיז ונשקה לו העזה פניה – יותר ותאמר לו

מלבי"ם חלק באור המלים      (יג) העזה – שרשו עזז. וחסר הדגש:

 

(יד) זִבְחֵי שְׁלָמִים עָלָי הַיּוֹם שִׁלַּמְתִּי נְדָרָי:

מלבי"ם זבחי שלמים עלי – היא מספרת לו כי תזמן אותו לסעודת מצוה לאכול מבשר שלמים, ושאצלה היא שמחה של מצוה כי היום שלמתי נדרי – שהיצה"ר מתחיל במצוה:

ביאור הגר"א זבחי שלמים עלי כי אין היצה"ר בא על האדם לפתתו לעשות עבירה כי מי ישמע לו

אך בא אליו במצות ועי"ז ימשוך אותו וזהו זבחי שלמים כי שלמים הוא מצוה גדולה לאכול ולשמוח ומזה ימשוך היצה"ר כי אין היצה"ר בא אלא מתוך אכילה ושמחה.

היום שלמתי נדרי שבנדבה אין שמחה כ"כ אך בנדר יש שמחה גדולה שהוא חייב באחריותו [ושמח ששלם נדרו שהרי אם היה אובד צריך היה לקנות קרבן חדש]

ואמר היום שלמתי נדרי כלומר ומצוה לאכול שלא יבא לידי נותר ומחמת שהוא נדר לכך אמרה [שנדר זה הוא מקרבנות של] 'זבחי שלמים עלי' שנדר הוא 'הרי עלי'

וכן כל עניני פיתוי יצה"ר כך הוא בדבר שהוא טוב ורע, כי ברע גמור אינו יכול לפתות ואין בדבר טוב שיכול לפתות כמו באכילה של מצוה ושמחה של מצוה ומזה יכול מאוד למשוך אותו,

ע"כ אמר זאת בכדי שיתבונן האדם שאין אכילה של מצוה בעולם יותר מן השלמים,

כי אפילו בשבת יכול לפטור א"ע בכסא דהרסנא כשהוא עושה לכבוד שבת, אבל שלמים אכילתו מצוה,

וגם צריך ליזהר שלא יבא לידי נותר, וגם בשמחה הוא מ"ע כמ"ש ואכלת שלמים ושמחת גו'

ומראה שכל פיתוי יצה"ר הוא מזה, ומה שבא מזה ומכ"ש בשאר אכילת ושמחות של מצות שצריך האדם מאוד מאוד להשמר ולהזהר א"ע שלא תהא אחיזת יצה"ר משם:

 

 (טו) עַל כֵּן יָצָאתִי לִקְרָאתֶךָ לְשַׁחֵר פָּנֶיךָ וָאֶמְצָאֶךָּ:

מלבי"ם על כן יצאתי – תחלה תאמר שע"י שראתהו אותו הולך יצאת לקראתו

מוספת להעיז ותאמר שיצאה לשחר פניוולבקשו שבצאתה לא ידעה שיקרה לקראתה, והיה דעתה לבקשו:

ביאור הגר"א על כן יצאתי כיון שיש מצוה תחת ידי כזו, ואני יודע שאתה אוהב מצות ואני אהובך מאוד…

 על כן יצאתי לבקש אותך שתעשה המצוה והיה מן השמים סיוע שאמצאך תיכף:

 

(טז) מַרְבַדִּים רָבַדְתִּי עַרְשִׂי חֲטֻבוֹת אֵטוּן מִצְרָיִם:

מלבי"ם מרבדים – מוספת להעיז שילין שם בביתה ושערשה רבודה במרבדים יקרים שעליהם ישכב:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(טז) מרבדים – מין תכשיט סובב את הערש, שזויותיו חטובות ביושר,

ומוקף באטון מצרים מיתרים יקרים, כמו רביד הזהב, זויות מחוטבות, ותרגום מיתריהם אטוניהם:

 

(יז) נַפְתִּי מִשְׁכָּבִי מֹר אֲהָלִים וְקִנָּמוֹן:

ביאור הגר"א – נפתי משכבי כי מה שהולכין בעניני עה"ז ואינו מתבונן דרכיו נקרא משכב ששוכב על המטה ואינו עושה כלום,

וזהו שאומר לו אין לך להתבונן אתה בדרכיך אלא לך כאשר לבך חפץ, ומה שאתה מתיירא מעבירות, אדרבה נפתי משכבי, מה שאין אני מתבונן עמך עכשיו אח"כ אניף אותם, מלשון 'תנופה' כמ"ש 'גדולה תשובה שעונות נעשו לו כזכיות' וכל מה שיהיה יותר יהיה זכיות יותר.

מור ואוהלים וקנמון הענין כמ"ש מור ואהלות וקציעות כל בגדותיך ואמרו אל תקרי בגדותיך אלא בגידותיך כלומר שהעבירות יהיו כזכיות

ויש ג' מיני עבירות חטא ועון ופשע.

וחטא הוא שוגג או עשה שהוא עבירה קטנה כשעושה תשובה עליה היא נעשית מצוה גדולה

ועון הוא אי אפשר שיהיה במעלת חטא אף שעושה תשובה וכן פשע א"א שיהיה במעלת העון

לזה אומר מור הוא בלשון קודש ולשון זכר, זהו קאי על חטא, שיהיה במעלה גדולה.

ואהלות הוא ג"כ בלשון קודש, אך הוא לשון נקבה.

וקציעות הוא לשון תרגום שהיא פחותה מלשון קודש וגם בלשון נקבה, כי זה קאי על פשע.

אבל היא דהיינו האשה זונה שהוא היצה"ר אומר לו שקר, שיהיה הכל במעלה גדולה [אחר התשובה],

לכן אומרת מור ואהלים וקנמון בלשון קודש, ולשון זכר,

ולכן [אומרת לו] אין לך להניח מלהתענג תענוגי עה"ז ועניניו בשביל העבירות הבאים מחמת זה:

מלבי"ם נפתי משכבי – מוספת להעיז שישכב על משכבה,

כי במ"ש רבדתי ערשי לא פרטה שישכב על משכבה, כי יכול לשכב על ערשה והיא תשכב במק"א,

אבל במ"ש 'משכבי' היינו מקום שהיא תשכב שם:    

מלבי"ם חלק באור המלים    (יז) נפתי – הזלה ויציקה, כמו דבש ונופת:

מצודות דוד נפתי – התכתי על משכבי מור  וגו' להביא הריח:

רש"י נפתי משכבי – הנפתי הריח כמניף בסודר בבית הבושם להביא הריח מלמעלה למטה,

ודונש פי' לשון קטור ואמר שאין לו דמיון:

 

(יח) לְכָה נִרְוֶה דֹדִים עַד הַבֹּקֶר נִתְעַלְּסָה בָּאֳהָבִים:

מלבי"ם לכה נרוה דודים – ומוספת לאמר נתעלסה באהבים – ששם 'אהבים' בא בבאור על הזיוג והתשמיש:

מלבי"ם חלק באור המלים (יח) דדים, אהבים – שם אהבים מציין יותר אהבת המשכב (הושע ח' ט'):

 

(יט) כִּי אֵין הָאִישׁ בְּבֵיתוֹ הָלַךְ בְּדֶרֶךְ מֵרָחוֹק:

מלבי"ם כי אין – בל יירא מאישהּ אמרה שאין האיש בביתו –

ולבל יירא פן ישוב לביתו אומרת שהלך בדרך למרחוק –

 

ולבל יאמר כי יצטרך כסף למסחר וישוב לביתו אומרת:

(כ) צְרוֹר הַכֶּסֶף לָקַח בְּיָדוֹ לְיוֹם הַכֵּסֶא יָבֹא בֵיתוֹ:

אבן עזרא הכסא – ראש חודש שיתכסה בו הירח:

מלבי"ם צרור הכסף לקח בידו – ולבל יפחד פן יגמר המסחר במהרה וישוב לביתו,

אומרת ליום הכסא יבא ביתו – יש לו עת קבוע מתי יבא ולא יבא קודם לכן:

 מלבי"ם חלק באור המלים (כ) יום הכסא – יום המוגבל:

 

(כא) הִטַּתּוּ בְּרֹב לִקְחָהּ בְּחֵלֶק שְׂפָתֶיהָ תַּדִּיחֶנּוּ:

מלבי"ם הטתו – ראה שתחלה לא שמע אליה רק שברוב לקחה [רלב"ג דבריה הלוקחים לבו] – הטתה אותו שיפנה אליה,

ואח"כ בחלק שפתיה – ודברי חלקות תדיחנו – ממקומו להתחיל לזוז ללכת אחריה:

 

(כב) הוֹלֵךְ אַחֲרֶיהָ פִּתְאֹם כְּשׁוֹר אֶל טָבַח יָבוֹא וּכְעֶכֶס אֶל מוּסַר אֱוִיל:

מלבי"ם הולך אחריה פתאום – ואחר שנדח ממקומו מתחיל פתאום ללכת,

כי אם היה מתמהמה ושואל עצת שכלו היה מתאפק מלכת, אבל זה יתהווה פתאום,

ובכ"ז תחלה לבו נוקפו והולך מתוך הכרח כשור אל טבח יובל – שאינו הולך ברצון רק בהכרח, ואח"כ ילך ברצון, ובכ"ז ילך כעכס אל מוסר אויל – הנחש המצלצל ההולך ליסר את האויל,

הגם שהולך ברצון בכל זאת הוא מצלצל להזהיר את האויל המסתפק בכל דבר שידע להזהר מארסו,

כן הגם שהולך ברצונו לבו מצלצל ומזהיר אותו מן הארס הטמון שם:

 מלבי"ם חלק באור המלים (כב) עכס הנחש המצלצל – וכן ברגליהם תעכסנה (ישעי' ג') עיי"ש:

 

(כג) עַד יְפַלַּח חֵץ כְּבֵדוֹ כְּמַהֵר צִפּוֹר אֶל פָּח וְלֹא יָדַע כִּי בְנַפְשׁוֹ הוּא:

מלבי"ם עד יפלח חץ כבדו – עד שחץ התאוה יפלח את כבדו וירתיח כסיר את דמו ששרשו בכבד,

ואז לא ילך עוד בהכרח רק ברצון כמהר צפור אל פח – שהולך במהירות,

ולא ידע כי בנפשו הוא – כן ילך ברצון טוב ואין לבו נוקפו עוד:

ביאור הגר"א – עד יפלח חץ כבדו הוא כף הקלע שזורקין אותו ממקום למקום ומלאכי חבלה זורקין בו חיצים, וכלבים אוכלין אותו.

כמהר צפור אל פח הוא הגיהנם כמשחז"ל ואל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס היינו שמתחילה דנין אותו ביסורים קשים ומרים כ"כ עד שכאשר רואה את הגיהנם חושב להסתר א"ע בו מהם וזהו שהשאול בית מנוס לך, כלומר תחשוב לנוס לשם מן היסורין,

הרי היסורין שקודם הגיהנם הן קשין יותר מהגיהנם, וזהו כצפור אל פח ינוס בעצמו, כן ינוס הוא לגיהנם,

ולא ידע כי בנפשו הוא, שעד הגיהנם ידון הגוף, ובגיהנם ידון את הנפשו:

 

(כד) וְעַתָּה בָנִים שִׁמְעוּ לִי וְהַקְשִׁיבוּ לְאִמְרֵי פִי:

מלבי"ם ועתה בנים שמעו לי – תחלה שמעו והבינו הטעם שדברי צודקים,

ואח"כ הקשיבו – אך לאמרי פי – ולא תדרשו טעם כלל:

 מלבי"ם חלק באור המלים (כד) שמעו, הקשיבו – כנזכר לעיל (ד' א'): (א) שמעו, והקשיבו – התבאר אצלי (ישעיה א' י' ובכ"מ) שהקשבה פחותה משמיעה, וכשבאו יחד על שני נשואים מתחלפים בא על החשוב לשון שמיעה ועל הפחות ממנו לשון הקשבה, ופה עקר יספר מוסר אביו:

 

(כה) אַל יֵשְׂטְ אֶל דְּרָכֶיהָ לִבֶּךָ אַל תֵּתַע בִּנְתִיבוֹתֶיהָ:

מלבי"ם אל ישט אל דרכיה לבך – הדרך הוא דרך הרבים, והנתיב הוא נתיב היחיד,

שלא לבד שלא ישט לבך אל דרכיה דהיינו לזנות עמה,

כי גם אל תתע בנתיבותיה – שלא תטעה ללכת בנתיבות הקטנות שלה, כמו לדבר עמה ולהסתכל בה,

שיוכל להיות שיאמר בלבו שמובטח שלא יחטא, ויקבל שכר, כמ"ש ניזול אפתחא דזונות וניכוף יצרא ונקבל אגרא, שזה נתיב קטן מדרכיה:

 

(כו) כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה וַעֲצֻמִים כָּל הֲרֻגֶיהָ:

מלבי"ם כי – מפרש שלא ישט אל דרכיה הגדולים כי רבים חללים הפילה,

 וגם אל יבטח בצדקתו שלא יבא לידי עבירה ויתע בנתיבותיה הקטנים,

כי עצומים כל הרוגיה – אנשים שהרגה הם עצומים וגבורים בתורה וביראה, ובכ"ז לא עמדו בנסיון,

ולכן אל תקרב אליה כלל, כמ"ש למעלה אל תקרב אל פתח ביתה:

 

(כז) דַּרְכֵי שְׁאוֹל בֵּיתָהּ יֹרְדוֹת אֶל חַדְרֵי מָוֶת:

ביאור הגר"א דרכי שאול ביתה הוא נגד התאוה לכן אמר ביתה שהוא בבית כנ"ל ואמר שאול כמ"ש הרחיבה שאול נפשה שהוא הגיהנם. ונגד החמדה אמר שיורד אל חדרי מות ולכן אמר יורדות והרי אמר כאן תאוה וחמדה ובכל א' ב' בפנים ובחוץ בתאוה חללים בנפש ומות בגוף וכן בחמדה הרוגיה בגוף ושאול בנפש מפני שבתאוה הוא ג"כ ב' דברי' א' בחוץ שאינו לומר כלל רק רואה למלאות תאותו והב' שלומד אך לקנטר או למלאות חפצו ותאותו אשר חפץ וכן בהחמדה שאינו לומד כלל או שלומד למלא חמדתו

[אמר בתחילה אל יֵשְׂטְ אֶל דְּרָכֶיהָ, אח"כ אל תֵּתַע בִּנְתִיבוֹתֶיהָ: בהמשך – כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה וַעֲצֻמִים כָּל הֲרֻגֶיהָ: ולבסוף – דַּרְכֵי שְׁאוֹל בֵּיתָהּ יֹרְדוֹת אֶל חַדְרֵי מָוֶת: מבאר הגר"א שכנגד זה אנו אומרים בוידוי]:

"תעינו תעתענו סרנו ממצותיך ומשפטיך הטובים ולא שוה לנו"

כלומר תעינו מתחילה מפני שדרך היצה"ר לבא באותן הלומדין לאמר לו למוד אך מ"מ עשה גם להנאתך [כי א"א לאמר שלא ילמוד כלל כי לא ישמע אליו] אך אומר שילמוד גם להנאתו

וכאשר ירגיל אותו שירדוף אחר הנאתו ואינו יכול להיות בלא זה אז ממילא הוא לא ילמוד כי צריך לזה [-לאותה הנאה] שהוא מורגל בו.

 וזהו מתחילה תעינו והיינו סוברין שנוכל לעשות שניהם ללמוד ולמלאות הנאת הגוף.

 ואח"כ תעתענו ממילא שאי אפשר מחמת הרגל הנאת הגוף, היצה"ר אומר לו [שחייב הנאותיו ו]שחולה הוא מחמת שעזב הרגלו,

ואח"כ סרנו ממצותיך ומשפטיך הטובים שאין אנו רודפין אחריהן,

 

ואח"כ ולא שוה לנו כלומר שלא היה שוה אצלינו אם יזדמן לפנינו מצוה בלא טרחא ויגיעה אעפ"כ לא עשינו כי לא שוה לנו כלל וז"ש אח"כ יעזוב רשע דרכו הוא נגד הב' שמבחוץ שבאתגליא ואיש און מחשבותיו היא בפנים וישוב אל ה' וירחמיהו הוא נגד מה שבפנים שרחמנות הוא בפנים ולכן אמר ה' ואל אלקינו כי ירבה לסלוח הוא נגד יעזוב רשע דרכו שהוא באיתגליא ולכן אמר אלקינו כי ירבה לסלוח אפילו באיתגליא:

 

 

מלבי"ם כי דרכי שאול ביתה – השאול הוא הבור העמוק ויצוייר שיפול בו קודם שימות

ור"ל מי שהולך אפילו דרך ביתה כבר הולך בדרכי שאול ויפול בבור עמוק,

ויצייר שבחדרים העמוקים של השאול יושב המות ומי שבא בשאול משם יורדות אל חדרי המות,

ר"ל יבא לידי עבירה:

 

 

 

 

 

 

 


 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “משלי פרק לא”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

. כל שיעורי הרב במדיה דיגיטאלית!!

נגן דוקו ביט הנפשהסנדיסק 128כרטיס זכרון 128

עדכונים חמים למייל

קבלת עדכונים