השיעורים באתר לעילוי נשמת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה זלה"ה

קרא פרק תהלים לעילוי נשמתו>>

 

דרוש מתנדב לזיכוי הרבים >>

להתחסן נגד קורונה?

 
משלי

משלי פרק – ח

 (א) הֲלֹא חָכְמָה תִקְרָא וּתְבוּנָה תִּתֵּן קוֹלָהּ:

מלבי"ם הלא חכמה תקרא – נגד מה שהזונה תבא בחשך ובאפלה הלא החכמה תקרא בפרהסיא,

וכבר התבאר כי נתינת קול – קטן מקריאה, כי החכמה באה מלמעלה ומקובלת מאת ה' נותן החכמה, והיא תקרא אל האדם שישמע לחקי החכמה ויקבל אותם,

והתבונה תתן קולה – כי היא יוצאת משכל האדם ותתן קול להשמיע שנמצא באדם כח להתבונן בינה ולהבין דבר מדבר, והאדם ירגיש הקול הזה במעמקי נפשו והוא יקרא אל התבונה ויוציא אותה משכלו:

 

(ב) בְּרֹאשׁ מְרוֹמִים עֲלֵי דָרֶךְ בֵּית נְתִיבוֹת נִצָּבָה:

מלבי"ם בראש מרומים – נגד מה שהזונה יוצאת מביתה לחוץ ולרחובות, מצייר שהחכמה יורדת ממרום,

ותחלה תעמוד בראש מרומים עלי דרךהגדול, שהדרך הוא דרך הרבים,

ואח"כ בית נתיבות נצבה – תתיצב בית נתיבות הקטנים שהולכים בה יחידים איש איש לבדו אל העיר,

ומשם תעמוד,

 

(ג) לְיַד שְׁעָרִים לְפִי קָרֶת מְבוֹא פְתָחִים תָּרֹנָּה:

מלבי"ם ליד שערים לפי קרת – בשער העיר שנכנסים שם אל העיר,

ואח"כ מבוא פתחים תרונה – תרון בפתחי היחידים,

והציור הוא שתחלה תבא החכמה בדברים פשוטים וחקים המסורים לכל ההמון,

ויצייר שתעמוד על דרך הרבים ששם הולכים כל העולם,

והם פשטות דברי התורה וספוריה הפשוטים והמצות כפי פשוטם שנמסרים לכלל ההמון בשוה.

ואח"כ תעמוד בית נתיבות שאין הולכים שם רק אנשים פרטיים,

והם דברי תורה שאין נמסרים לכל ההמון רק לחכמים שהם הולכים בנתיבות בפ"ע,

כמו דרך הדרוש ודרך המושכל שבתורה, ודרכי החסידות במצות וטעמי המצות.

ואח"כ תעמוד ליד שערים שבו ישבו הסנהדרין והשופטים, והם חקי התורה שנמסרו לסנהדרין וחכמי לב הגדולים שהם קבלו כל תורה שבע"פ ומהם הוראה יוצאת לכל ישראל,

ואח"כ תרון במבוא פתחים ששם ישבו יחידים בסתר בחדר הורתם, והם סודות התורה כמו מעשה בראשית ומעשה מרכבה שאין נדרשים ברבים רק ביחיד וליחידי סגולה,

וד' דברים אלה כנגד אמון פדגוג, אמון רבתי, אמון מכוסה, אמון מוצנע, פרד"ס כנודע:

כתב במגלה עמוקות [ואתחנן – אופן רב] ר' אושעיא רבה שפתח (ב"ר פ"א א') ואהיה אצלו אמון (משלי ח ל), על פשט התורה אמון פדגוג, על דרש אמון מכוסה, על רמז אמון מוצנע, על סודות התורה אמון רבתי:

 

(ד) אֲלֵיכֶם אִישִׁים אֶקְרָא וְקוֹלִי אֶל בְּנֵי אָדָם:

מלבי"ם אליכם אישים אקרא – אישים [אישים, בני אדם] הם הגדולים, אליכם תבוא קריאת החכמה ביחוד,

וקולי אל בני אדם – ויתר בני אדם הקטנים ישמעו את קולי הגם שאין הקריאה מיוחדת להם,

כי החכמה לא תבא רק בלב אלה שקדשו את לבבם להיות מקדש לה, והסירו כל השקוצים וציורים הרעים מהיכלה, עד שיקראו בשם חכם לב שלבם מושל בחכמה,

ובכ"ז תתן קולה לכל המון בני אדם [הנותן קול הוא מתכוין שישמע זולתו. מלבי"ם לעיל],

ואיש איש יזכה לקבל ממנה כפי הכנתו, עד שתתן קולה גם אל הנלוזים ממנה מפני הפתיות או הכסילות, שעז"א.

 

 

(ה) הָבִינוּ פְתָאיִם עָרְמָה וּכְסִילִים הָבִינוּ לֵב:

מנחת שי פתאים – האל"ף נחה והיו"ד נעה:

מלבי"ם הבינו פתאים ערמה – שהערמה הוא הפך הפתיות, שהפתי הוא נלוז מחקי החכמה מפני שלבו נפתה לכל דבר ואין בו ערמימות לעיין ולחשוב על דרכיו,

והחכמה תתן בלבו ערמימות כמ"ש (א' ג') לתת לפתאים ערמה וכמש"פ שם,

וכסילים הבינו לב – הכסילים נבדלים מן הפתאים שהם אינם חסרים חכמה שהכסילות יהיה לפעמים בעל דעה גדולה, רק שהוא נלוז מחקי החכמה מפני ציורי התאוה ומדות הרעות המושלים בו,

ולבו שהוא הכח הממשלה אשר בנפש לא יוכל להתגבר על יצרו, ולכן יחלוק על חקי החכמה העומדים לשטן לו בפני תאותו,

וע"כ החכמה אומרת להם שיבינו לב – שילמדו למשול ברוחם ושלבם יתגבר על תאותם ובזה יפנו דרך לחכמה לשכון כבוד בהיכלם:

 

(ו) שִׁמְעוּ כִּי נְגִידִים אֲדַבֵּר וּמִפְתַּח שְׂפָתַי מֵישָׁרִים:

מלבי"ם שמעו כי נגידים אדבר – עתה יציע איך גילה השי"ת את החכמה ונתנה לבני אדם ע"י התורה אשר נתן לעמו,

והשקיף בזה ארבעה ענינים, שבכל מצוה יש דבור ואמירה,

האמירה הוא הלשון שבו נאמרה המצוה בתורת הכתב,

והדיבור הוא פי' המצוה שמסר בעל פה, שבו פירש המצוה באורך,

ובכ"מ שאמר וידבר ה' אל משה לאמר, ר"ל במלת וידבר, שדבר עמו בארך והודיעו פרטי המצוה והלכותיה בע"פ, ובמלת לאמר ר"ל וכה אמר, שהוא הלשון שבו נאמרה תורת הכתב,

ועוד יש שני ענינים,

א] טעמי המצות וסודם,

ב] ענינים מקובלים שהם סודות וצפונות, כמו סתרי תורה ומעשה בראשית ומעשה מרכבה,

ובכל אחד כפלים לתושיה, כמ"ש אליכם אישים אקרא וקולי אל בני אדם, ענינים רמים וגבוהים שנאמרו לאישים גדולי העם וחכמיהם, וענינים פשוטים שנאמרו להמון,

והיה על תורת הפה שהיא רוב התורה שרובה על פה אמר שמעו כי נגידים אדבר –

שתורת הפה שבו דברתי בארך כל הלכות המצות ופרטיהן ופירושיהם שזה מצויין במלת וידבר, הם נגידים, שהנגיד הוא הפוקד על העם וכן באו כפוקדים ומצוים לעשות,

וכן כמו שהנגיד הוא הגדול והנכבד בעם כן כולם ענינים גדולים והלכות גדולות וקבועות, הנמסרים לנגידי העם ומוריהם, וזה נגד אליכם אישים אקרא,

ובכ"ז גם מפתח שפתי מישרים – שהשפה תציין הדבור הפשוט הנגלה, ומפתח השפה היא התחלת הדבור הפשוט שהוא מיוחד אל ההמון הבלתי מבינים דברים נגידים וגדולים, הוא ג"כ מישרים,

שגדר המישרים הם דברי יושר המתקבלים אל השכל אשר כל אדם חזו בישרם ויבינו בם ביושר לבב:

 

(ז) כִּי אֱמֶת יֶהְגֶּה חִכִּי וְתוֹעֲבַת שְׂפָתַי רֶשַׁע:

ביאור הגר"א – משלי פרק ח פסוק ז

כי אמת גו' הוא נגד משנה שהמשנה כל תיבה הוא דין בפ"ע והמשנה נבנה על כשר ופסול וטמא וטהור אסור ומותר וזהו כי אמת גו' כלומר כל מה שיהגה דהיינו כל דיבור שבמשנה ומכשיר ומטהר ומתיר הוא אמת.

ותועבת שפתי ומה שאני מטמא ופוסל ואוסר הוא רשע:

מלבי"ם כי אמת יהגה חכי – החיך הוא הטועם את המאכל,

והיא מליצה על טעמי המצות שגם הם לא נכתבו רק נמסרו להגות ולחשוב ולעיין בם,

גם הם נפלגו אל האישים ואל בני אדם ההמונים, שהאישים הגדולים ישיגו בטעמי המצות עניני אמת, מעניני הנפש וקישורה עם אלהים ועניני הדיבוק האלהי וחלות רוחו על שומרי מצותיו,

כי כל המצות לפי סודם נצפנו בם אמתיות מקובלות בסדר העולמות ותקונם וקישורם וסוד הנפש וקישורה עם המציאות בכללו, והורדת האלהות והאצילות והשפע וחיבור האורות העלותם וירידתם ע"י המצות, שכולם הם אמתיות אשר תהגה בם החכמה בהגיון השכל,

בסתר ומצפון שזה נרמז בחיך, שהוא הדבור הפנימי מן הלשון והפה והשפה, והנסתר מכולם,

ובכ"ז יש טעמים לכל מצוה להסבירם גם לפני ההמון, שכולם באו להרחיק את הרשע והעול ומדות רעות ואמונות זרות ככל הטעמים שנתן המורה בח"ג מספרו, שגם הם יש להם מקום לפי קול החכמה אל בני אדם ההמונים,

ועל זה אמר ותועבת שפתי רשעשהשפתים מורים על הדבור הנגלה שהם הטעמים הגלוים הם להתעיב את הרשע ולהרחיקו:

 

(ח) בְּצֶדֶק כָּל אִמְרֵי פִי אֵין בָּהֶם נִפְתָּל וְעִקֵּשׁ:

ביאור הגר"א – בצדק כל אמרי פי הוא נגד הגמרא שפעמים אומר חסורי מחסרא ופעמים אומר תני כך ולא תאמר ח"ו שהוא דבר זר אלא הכל בצדק.

אין בהם עקש ונפתל כי פעמים אינו מתקבל דבר מחמת ב' טעמים

א' שהוא דבר עקום ועקש והב' הוא אע"פ שהוא ישר מחמת שהוא מרבה דברים ומערבב כמה דברים זרים יחד בפלפולו ומעייל פילא בקופא דמחטא

וע"ז אמר שבתורה אינו כן אף שהוא שקי' וטרי אין בהם נפתל שהוא ערבוב דברים זרים יחד וגם אין בהם עקש:

מלבי"ם בצדק כל אמרי פי – עתה ידבר על תורת הכתב, שזה מצוין במלת אמירה, שהוא הלשון שבו נאמרה כל מצוה, וכולם נאמרו בכח החכמה העליונה,

שעז"א אמרי פי – שהשפה מרמז על החכמה, הם לפי פשוטם נאמרו בצדק, שמכולם צדק ילמדו יושבי תבל, וזה שוה לכל בני אדם,

וגם יש בהם דברים מיוחדים ליחידי סגולה במה שאין בהם נפתל ועקש – שבאמרים של ב"ו ימצאו זרים היוצאים מכללי הלשון, ומאמרים מיותרים ובלתי מתוקנים,

אולם בתורת הכתב לא נמצא נפתל ואף עקש, כי כל הזרים והיתורים והסרוסים שנמצאו בתורה בכולם יש חכמות רמות ודרושים וסודות ופליאות חכמה למשכילים שכל טוב ברוח ה' עליהם:

מלבי"ם חלק באור המלים

נפתל – ועקש הנפתל הוא יותר מן עקש, ובא אחריו, דור עקש ופתלתל, ובשלילה מוסיף שאין בם אף עקש:

 

(ט) כֻּלָּם נְכֹחִים לַמֵּבִין וִישָׁרִים לְמֹצְאֵי דָעַת:

ביאור הגר"א משלי פרק ח פסוק ט

כלם נכוחים כו' הוא נגד מדרש כגון ספר' וספרי וכדומיהן שהן תמוהים מחמת ב' דברים א' שדור' את הדין מה שבתורה מפורש שאין הדין כן כמו עין תחת עין וכדומה והב' שדורש את הפסוק כגון ואם לרבות התמורה וכדומה מה שאין מוכח כלל מן הפסוק הזה וע"ז אמר כולם נכוחים למבין נגד מה שאין מוכח אמר שכולם נכוחים רק למבין למי שמבין דבר מתוך דבר. וישרים כו' כלומר ומה שדומה בעיניו שאין הדין ישר אמר שישרים אך למוצאי דעת למי שיש לו דעת בתורה:

מלבי"ם כולם – ובענין הרביעי שהם סודות התורה וצפונותיה,

יש שישיגו אותם על ידי כח הבינה שיבין על ידי בינתו בגדולות ה' ומעשיו ופליאותיו במעשה בראשית, ובצבאיו ומחנותיו במעשה מרכבה,

ויש שישיגו אותם על ידי הדעת, שהם ידיעות הצחות שבנפש קדושים ברי לבב בעניני האלהות,

והתבאר אצלי כי מתנאי הדעת שיהיה ישר, שהיושר הוא הקו היותר קצר בין שני נקודות מונחות,

כי הדעת יפול על כל דבר שנודע לאדם ע"י השגת החושים או מושכלות ראשונות, וצריך שיכוין את הדבר המדעי בדרך היותר קצר להשיגו,

וזה קשה מאד בידעות האדם, שע"פ הרוב ילך במעגלים סבוביים וינסה ויבחון עד שיגיע לידיעה ברורה,

אבל הידיעות הצחות של סודות התורה הם ישרים למוצאי דעת – שהמוצאים בנפשם דעת אלהים ימצאוהו ע"י התורה וע"י עזר אלהים בדרך ישר וקצר,

והבינה מתנאה היא הנוכחית שהנוכח הוא המקביל נגד נקודה מקבלת לו, והמבין יבין מן הקודם אל המאוחר ע"י הגיון והיקשי התבונה, ולרוב לא יגביל תבונתו לנוכח המושג, כי הקישיו יוליכוהו שולל אל צדדים רבים,

אבל סודות התורה המושגים לחכם ומבין מדעתו כולם נכוחים למבין – שישיג נכח ה' כבודו וגדלו ומעשיו בלא שום נטיה מן נקודת האמת:

 

(י) קְחוּ מוּסָרִי וְאַל כָּסֶף וְדַעַת מֵחָרוּץ נִבְחָר:

מלבי"ם קחו מוסרי ואל כסף – הכסף ניתן בהוצאה וקונים בו כל דבר הצריך,

משא"כ החרוץ אינו ניתן בהוצאה רק שאוצרים אותו בין סגולות ואוצרות

עפ"ז ממשיל מוסר החכמה אל הכסף שכבר התבאר כי יראת ה' מוסר חכמה,

שיען שאין על חקי החכמה מופתי הדעת, ויצרי לב האדם מתנגדים אל החכמה,

צריך לאסור כחות נפשו במוסר שהיא יראת ה', שעי"ז יקבל חקי החכמה וישמרם מיראת ה' שצוה עליהם,

וא"כ מוסר החכמה הוא דבר הניתן בהוצאה שעל ידה קונים חקי החכמה ואוצרים אותם באוצר הלב, כמ"ש יראת ה' היא אוצרו,

עפ"ז צוה שיקחו מוסר החכמה ולא ישתדלו בקיחת הכסף, כי בעד הכסף יקנו דברי הבלים ועניני הזמן שאין בם ממש, ובעד מוסר החכמה יקנו סגולות יקרות שהם דברי החכמה היקרים מכל חפץ,

ודעת מחרוץ נבחר – ונגד החרוץ שאין מוציאים אותו בהוצאה רק אוצרים אותו באוצר מפני שהוא דבר יקר,

טוב יותר לאצור דברי דעת,

שהם דעת אלהים וסוד הנהגתו והשגחתו וכל הידיעות היקרות, שהם מתעצמות בנפש וממלאים אותה באוצר מלא כל כלי חמדה, יקרים מחרוץ שאין יתרון לו מהם כי אם ראות עיניו:

 

(יא) כִּי טוֹבָה חָכְמָה מִפְּנִינִים וְכָל חֲפָצִים לֹא יִשְׁווּ בָהּ:

ביאור הגר"א – משלי פרק ח פסוק יא כי טובה חכמה הוא נגד הסודות. מפנינים גו' פירוש כמ"ש לעיל שהאדם קונה דבר שחביב בעיניו מחמת ב' דברים אחד שצריך מאד והב' שהוא דבר יקר מאד ואינו בנמצא וזהו שהסודות התורה טובים מפנינים שהם יקרים מאד. וכל חפצים מה שצריכים להם לא ישוו בה:

מלבי"ם כי טובה חכמה מפנינים – מפרש מ"ש קחו מוסרי ואל כסף,

כי הדבר שקונים בעד הכסף גם אם יהיו פנינים שהם דברים יקרים,

טוב מהם מה שקונים בעד מוסר החכמה, שבו קונים את החכמה שתהיה קנין בנפש והיא טובה מפנינים

וכבר אמר למעלה (ג' ט"ו) יקרה היא מפנינים, ושם מדבר מענין היוקר ושם בארנוהו, ופה מדבר לענין הטוב, שהפנינים הטוב שבהם הוא שיש בם סגולה להעלות חן על נושאם, והחן הזה הוא רק בעיני בני אדם,

אבל ע"י החכמה ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם, כנ"ל ג' ד', ושם בארנוהו, וזה יותר מחן הפנינים,

והגם שבעד הכסף יקנה דברים שהגוף חפץ בהם מאכלות ערבות ותענוגי בני אדם,

ובעד החכמה צריך לתת ולהשליך כל חפצי הגוף ולחסום כל תאותיו,

הלא כל חפצים לא ישוו בה – והיא יקרה מכולם,

עד שמה שיחליף חפצי גופו בעד החכמה ישיג בעדם דבר היקר ונעלה יותר מהם:

 

(יב) אֲנִי חָכְמָה שָׁכַנְתִּי עָרְמָה וְדַעַת מְזִמּוֹת אֶמְצָא:

רש"י שכנתי ערמה – אצל ערמה, שכיון שלמד אדם תורה נכנס בו ערמימות של כל דבר:

מלבי"ם אני חכמה שכנתי ערמה – הערמה היא הכח אשר בנפש לשקול כל דבר טרם העשותו כמ"ש כל ערום יעשה בדעת, והפוכו הוא הפתי,

ולפעמים יערים האדם לרעה,

אבל מי שאסף אל נפשו חקי החכמה הוא ישתמש בערמתו לחשוב דרכו עפ"י חקי החכמה, ולהתיעץ עם נפשו בכל דבר ולערום שיהיו מעשיו כפי חקי החכמה,

שעז"א לתת לפתאים ערמה, שהחכמה תלמדם לערום ולחשוב על מעשיהם,

ועז"א שאני חכמה אני שוכנת אצל הערמה, כי הערמה בלא החכמה תהיה לרוע לרוב,

ודעת מזמות אמצא – המזימות הם מחשבות העמוקות בחכמה, וע"י שיעמיק במחשבת החכמה ימצא דעת להשיג ידיעה ברורה ממנה,

שע"י עומק העיון בה יקבעו החקים בלבו ליסוד נאמן, עד ישובו אצלו כמושכלות ראשונות או מוחשות,

בענין שהערמה היא שוכנת קודם החכמה, ואחריה המזימות ואחריהם הדעת:

 

(יג) יִרְאַת ה' שְׂנֹאת רָע גֵּאָה וְגָאוֹן וְדֶרֶךְ רָע וּפִי תַהְפֻּכוֹת שָׂנֵאתִי:

מנחת שי שנאת רע – השי"ן בגעיא:

מלבי"ם יראת ה' – וכבר התבאר כי יראת ה' ראשית דעת (למעלה א' ז') שבאשר התחלות החכמה לא יודעו במופת, א"א לבא בם לכלל דעת שידע אותה בידיעה ברורה רק ע"י המוסר ויראת ה', שע"י יקבע בלבו להאמין ולעשות כחקי החכמה שנקבעו מה',

וא"א שיגיע ע"י מזימות ומחשבות עמוקות בחכמה לכלל דעת, רק ע"י שיקדם לה יראת ה',

וכבר התבאר ג"כ (שם פסוק ב') במ"ש לדעת חכמה ומוסר שא"א להגיע בחכמה לכלל דעת רק ע"י המוסר שהיא יראת ה', כי באשר חקי החכמה הם סותרים אל טבע לב האדם שמטבעו להעלות על לבו ציורים רעים שהם הפך החכמה ויש להם מלחמה עם חקי החכמה,

ובשגם בעת ימשלו בנפשו ציורי הגאוה, שעי"ז יהיה חכם בעיניו, שע"י גאותו ידמה בלבו כי יצרי לבבו הם חקי החכמה וראוי ללכת בהם, והוא ילך הפך מחקי החכמה, וא"א שישיג דעת חכמה רק ע"י יראת ה',

ועז"א כי יש תקנה להשקיט שאון גלי הנפש וציוריה הרעים ע"י יראת ה' מוסר חכמה,

כי יראת ה' שנאת רע גאה וגאון, ועת תמשול היראה בלבבו ילבש ענוה ויכנע לפני חקי החכמה הנתונים מה', והציורים הרעים כמו ציורי קנאה ותאוה ימחו מלבו ע"י היראה,

אולם כבר אמרו אם אין יראה אין חכמה אם אין חכמה אין יראה, כי היראה לבדה לא תועיל מאומה, שאם יודע חקי החכמה אף שיש בלבו יראת ה', לא ילך בחקי החכמה מפני דרך רע ופי תהפוכות,

ר"ל מפני שכבר הנהיג נפשו אל מנהגים שהם הפך ממנהגי החכמה, כי האדם בנערותו ימשלו בלבו ציורים הרעים ונעשו אזרחיים בנפשו, ועשו להם שם דרך סלולה, עליהם ילכו כל מחשבותיו ופעולותיו,

וגם כחות השכל והבינה ידבר פי תהפוכות, ר"ל יחוקקו להם חקים כפי ציורי התאוה המושלים בנפשו שהם הפך מן החכמה וזה נקרא פי תהפוכות שפה מרמז על החכמה,

אבל ע"י שתלוה החכמה אל היראה ינצל מכל זה, כי דרך רע ופי תהפוכות שנאתי – שהם שנואי החכמה, שהיא תוליכהו בדרך טוב ותדבר בפי חכמה,

וכאשר תלוה עמה היראה שהיא תכניע גאון וגאות הנפש וציורה הרעים, אז ימצא דעת חכמה ויקבעו בלבו בדעת ברורה:

 

(יד) לִי עֵצָה וְתוּשִׁיָּה אֲנִי בִינָה לִי גְבוּרָה:

מלבי"ם לי עצה ותושיה – העצה היא ההסכמה שיסכים איך לעשות בדבר שיש בו כמה דרכים ומתיעץ באיזה דרך יבחר נאמר שמתיעץ,

וההסכמה שהסכים בלבו היא העצה,

ואחר שגדר החכמה היא בדבר שיש בו שני דרכים במציאות, והחכמה תלמדנו הדרך הנבחר,

א"כ חקי החכמה הם עצות אל האדם באיזה דרך ילך,

וכבר בארנו שהתושיה היא המעשה בחכמה, וכמ"ש יצפון לישרים תושיה, שה' הכין מעשים נפלאים שיעשו בכל דור ע"פ החכמה ע"י ישרים שיעמדו באותו דור,

ור"ל שלחכמה תיוחס בין העצה ובין המעשה הנפלאה ע"פ החכמה,

ומפרש אני בינה לי גבורה – כי אל העצה צריך בינה, שהמיעץ צריך להתבונן על כל הצדדים האפשריים ולברר מתוכם הטוב שעליו יסכים, וכמ"ש חז"ל מרבה עצה מרבה תבונה,

וע"י שאני בינה, לי עצה, ולתושיה שהם המעשים המופלאים ע"פ החכמה צריך גבורה לפעול הדברים,

וע"כ עמ"ש לי תושיה מפרש אני גבורה, שאני נותן גבורה לישרים לפעול התושיה שצפנתי להם:

(טו) בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ וְרוֹזְנִים יְחֹקְקוּ צֶדֶק: (טז) בִּי שָׂרִים יָשֹׂרוּ וּנְדִיבִים כָּל שֹׁפְטֵי צֶדֶק [י"ג ארץ]:

מלבי"ם (טו-טז) בי מלכים ימלוכו – בין חקי החכמה באו חכמת הנהגת המלכים וחכמת הנהגת השופטים, שהם שני ענינים, כמ"ש הן לצדק ימלך מלך ולשרים למשפט ישורו,

שיש הנהגה ע"פ המשפט הקבוע שע"ז ממונים השופטים והשרים, והוא כפי דין התורה שנקרא משפט,

שהשופטים יחליקו המשפט והשרים בתקפם יכריחו את העם לקיים הפס"ד,

ויש הנהגה שלא ע"פ הדין הקבוע וזה נתן ביד המלך לדונו ממשפטי המלוכה, שהוא משונה מדין התורה,

והוא דן לפי הזמן והענין והנידונים שזה נקרא צדק, וכמ"ש הרמב"ם בה' מלכים שהמלך הורג רבים ביום א' ודן כפי שיקול דעתו לצורך שעה,

וגם בזה יש חקים מן החכמה העליונה, ועם המלך נלוים הרוזנים שהם שרי העצה, שעז"א בי מלכים ימלכו ורוזנים יחוקקו צדק – שהמלך בצירוף הרוזנים יעשו צדק, כי לצדק ימלך מלך,

שהרוזנים יחוקקו חקי הצדק והמלך יכריח את העם וישפטם כפי החקים האלה,

ונגד המשפטים הקבועים ע"פ התורה אמר בי שרים ישורו ונדיבים כל שופטי ארץ –

וכל אלה יקבלו חקיהם מן התורה שהיא החכמה העליונה שמסרה חקים וכללים למשפטי המלך ולמשפטי השרים שבהם תלוי קיום הקיבוץ המדיני ותקון העולם:

מנחת שי כל שפטי צדק – כמה ספרי וספרייא איסתפקו בהך תיבותא מן שנין קדמאין אי קריא ארץ או צדק ולא ידעו לאכרועי איכא נוסחי עתיקי דבקדמתיא הוו כתיבי צדק ובתר הכי גרירו לה וכתבו ארץ ואיכא נוסחי דעבדי איפכא ואיכא מאן דארכבי' אתרי רכשי וכתב ארץ צדק ואיכא מינייהו דכתבי מלה חדא בבתי גואי ומלה אחרא בבתי בראי ולא ידענא מאי אדון בה דלית ביננא לא מחזיק בדק ולא שופט צדק לחוד דין אשכחנא דמתרגמינן דייני דתריצותא וחזינא נמי במאיר נתיב דמייתי ליה בשרש נדב:

(יז) אֲנִי (אהביה) אֹהֲבַי אֵהָב וּמְשַׁחֲרַי יִמְצָאֻנְנִי:

רש"י אהב – כמו אאהב. אהבי – אהביה כתיב אמר הקב"ה אני אוהביה של תורה [א]אהב! זו שמעתי מרבי אהרן בשם רבי נתן. ימצאנני – נו"ן יתירה חמשים שערי בינה אמציאנו:

מלבי"ם אני אהבי אהב – מי שכבר דבק בחכמה לאהבה אותה, תאהב החכמה גם אותו ותגלה לו סודותיה כאשר יגלה האוהב סודותיו לאהובו,

ותצרהו מכל חטא כמ"ש אהבה ותצרה, כאשר ישמור האוהב את אוהבו,

ומשחרי ימצאנני – ומי שלא קנה עדיין חכמה רק שמשתדל אחריה ומשחר אותה בכל בקר ומבקשה,

ימצא אותה ע"י עזר ה':

 

(יח) עֹשֶׁר וְכָבוֹד אִתִּי הוֹן עָתֵק וּצְדָקָה:

מלבי"ם עושר וכבוד אתי – כבר אמר למעלה (ג') בשמאלו עושר וכבוד,

אבל פה מפרש הון עתק וצדקה – נגד עושר אמר הון עתק, כי העושר שי"ל לאדם לא יתקיים בידו זמן רב ולא תלוונו בעמלו לעתיד,

אבל ההון של החכמה הוא הון ישן [מבאר עתק מל' עתיק. ובגר"א פי' עתק הוא סוג יקר שאינו בנמצא וקראו עתק מל' ויעתק שאינו נגלה כלומר שאינו בנמצא מתקיים לארך ימים, ובמצו"צ פי' מל' חוזק כמו יביעו ידברו עתק],

וגם יעתק [פה ביאר מל' להעתיק מקומו וכדו'] אותו עמו אל עולם הנצחי,

ונגד כבוד אמר צדקה, כי הכבוד שיהיה לאדם יהיה לרוב שלא בצדקה,

אבל הכבוד של החכמה הוא בצדקה וע"י צדקת המעשים,

והוא הכבוד האמתי כמ"ש והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(יח) וצדקה – פורט צדקת המעשים בין אדם למקום ישעיה (א' כ"א) ובכל התנ"ך:

 

(יט) טוֹב פִּרְיִי מֵחָרוּץ וּמִפָּז וּתְבוּאָתִי מִכֶּסֶף נִבְחָר:

מלבי"ם טוב פריי מחרוץ ומפז, פרי כולל כל הפרי, וכולל גם הבלתי נגמר,

ותבואה במובן המדויק הונח על מיני דגן, ורק על תבואה נגמרת,

והתבואה הנגמרת דרך לסחור בה למדינות אחרות, והפרי אוצרים במדינה, והחרוץ והפז אוצרים באוצרות,

ולעומתו פרי החכמה טובה מחרוץ ומפז,

והכסף דרך לסחור בו וכן הבינה שמבינים דבר מתוך דבר הוא נמשל לכסף (כמ"ש למעלה סי' ג'), שסוחרים בו ג"כ,

ומי שנגמרו פרי החכמה בדעתו עד שנעשו תבואה,

שאז יתבונן בה בינה ויציא בה דבר מדבר שזה במשל הכסף שסוחרים בו וקונים בעדו דברים אחרים,

אז תבואתי נבחר מכסף כי יקנו בעדו דברים יקרים נצחיים:

 

(כ) בְּאֹרַח צְדָקָה אֲהַלֵּך בְּתוֹךְ נְתִיבוֹת מִשְׁפָּט:

מלבי"ם בארח צדקה אהלך, השם ינהג עם שומרי תורתו בשני מדות, במדת משפט ובמדת צדקה,

והתבאר אצלי כי ההנהגה שינהג ה' עם הצדיקים לפי זכותם וצדקתם זה נקרא משפט,

שהוא כפי הדין והטובה היתירה שייטיב ה' לצדיקים נוסף על זכותם מצד הצדקה העליונה שלא תשקיף על הזכות והכשרון זה נקרא צדקה,

ויש הבדל בין ארח ובין נתיב, שהארח ילכו בו רבים, והנתיב ילך בו יחיד,

ומדת המשפט ילך בנתיב היחיד, כי בו ישקול לכל יחיד שכרו ביחוד לפי הנתיב שהלך בו ביחוד ולפי מעשיו,

ומדת הצדקה תלך בארח כללי כי לא תשקיף על מעשה כל יחיד,

עפ"ז תאמר החכמה העליונה כי בהנהגת הצדיקים אהלך בארח צדקה לתת להם טובות מצד הצדקה העליונה ובאורח נסיי ופלאיי,

וגם בתוך נתיבות משפט לשקול לכל אחד שכרו כפי מעשיו בנתיב אשר הלך ופעל ועשה ועי"כ.

ביאור המילות ארח, נתיבות, עי' למעלה (א' ט"ו), צדקה, משפט. כשבאים אצל ה' יהיה המשפט מה שיעשה בהשקף על מעשה ב"א, והצדקה היא מה שיעשה מצד אלהותו בלא הקדמת המעשה והזכות (ישעיה סי' נ"ט):

 

(כא) לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ וְאֹצְרֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא:

מלבי"ם להנחיל, אני מוכן להנחיל את אוהבי דבר יש, ר"ל פרי צדקתם,

שהזכות ישנו במציאות, והיא עצמה תכין שכר צדקתם, כי פרי מעלליהם יאכלו,

ושכר הזה הוא דבר יש וקיים ויש לו מציאות אמתי לא כהבלי העולם שהם אפס,

וחוץ מזה אוצרותיהם אמלא (נוסף על היש שהוכן להם מצד המשפט) במתנות יקרות ע"י הצדקה העליונה:

 

(כב) ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז:

מלבי"ם ה' קנני ראשית דרכו, החכמה היא צורת כל העולמות, כולם נעשו ונתכנו נמדדו והוכנו לפי חקי החכמה, ובה ועל ידה וכמדתה וכתבניתה נצטיירו ונשתכללו כל העולמות מראש ועד סוף,

ועת דרך ה' דרכו הראשון להוציא הבריאה מן האפס, שזה מכונה בשם דרך, כי ראשית התגלות הרצון הקדום היה במה שהאציל אצילות קדוש ונורא שבו גלה הדרכים שבם ינהג את העולם בחסד וגבורה ובמדותיו הקדושים רחום וחנון ארך אפים ותפארת,

היתה החכמה ראשית דרכו, שדרכי הנהגתו אשר נאצלו באצילות הראשון הנעלם כולם נוסדו כפי חקי החכמה, והיא היתה ראשית להם וכתרגומו בראשית בחוכמתא,

ואחרי גילוי דרכיו ומדותיו אז התחיל לפעול מפעליו, שאז נולד הבן הבכור לו שהוא עולם הכסא [-'בריאה'] וההנהגה שיסד בקדשו איך ינהג הנהגת העולמות ואלהים ישב על כסא קדשו,

גם מפעליו אלה נעשו ע"פ חקי החכמה, שההנהגה הכללית הם כפי קצב החכמה,

והיא היתה קדם מפעליו, מאז שהוחל המפעל והעסק:

ביאור המילות דרכו, מפעליו. הדרך קודם אל המפעל, ובאדם מורה על תכונת הנפש שמהם יוצאים הפעולות, כמ"ש ירמיה (י"ח י"א), ויש הבדל בין מפעל ומעשה. שהפעל מורה על העסק בדבר כמ"ש ישעיה (ה' י"ב) ובכ"מ:

 

(כג) מֵעוֹלָם נִסַּכְתִּי מֵרֹאשׁ מִקַּדְמֵי אָרֶץ:

מלבי"ם מעולם נסכתי, אח"ז נולדו האורות הצחצחים שהיא עולם המלאכים [-יצירה] שהם מוכנים לעשות שליחות ההנהגה ולהניע את המערכת גבורי כח עושי דברו, שאז נקרא שם עולם,

והוא האור הראשון שנברא קודם לשמים וארץ שהוא אור השכלים הנבדלים,

גם הם נוצרו ע"פ חקי החכמה אשר יתפשטו בכל עולם ועולם כפי הנהגת העולם ההוא,

ועז"א מעולם נסכתי מראש מקדמי ארץ, בהעולם שנוצר קודם לעולם העשיה שהארץ כאחת מהם,

גם שם נסכתי להיות מושל ולהנהיג ע"פ דרכי החכמה:

ביאור המילות (כג) נסכתי. מענין ממשלה, כמו ואני נסכתי מלכי:

 

(כד) בְּאֵין תְּהֹמוֹת חוֹלָלְתִּי בְּאֵין מַעְיָנוֹת נִכְבַּדֵּי מָיִם:

מלבי"ם באין, אח"ז יצאה הארץ מרחם התהו, ואז היו הארבע יסודות מעורבים יחד בחומר ההיולי, ולא נפרדו עדיין התהומות לבדנה,

ואז באין תהומות חוללתי, כבר נוצרה שם החכמה ותרחף על פני התהו בכנפיה וברוח אלהים,

וגם אחרי נבררו התהומות באין מעינות נכבדי מים, שתחלה היו התהומות מעורבים עם יסוד האויר, כמ"ש בפי' מע"ב, ואז נטתה החכמה עליהם קו ומשקולת:

 

(כה) בְּטֶרֶם הָרִים הָטְבָּעוּ לִפְנֵי גְבָעוֹת חוֹלָלְתִּי:

(כו) עַד לֹא עָשָׂה אֶרֶץ וְחוּצוֹת וְרֹאשׁ עָפְרוֹת תֵּבֵל:

(כז) בַּהֲכִינוֹ שָׁמַיִם שָׁם אָנִי בְּחוּקוֹ חוּג עַל פְּנֵי תְהוֹם:

מלבי"ם (כה – כז) בטרם הרים הטבעו, שאז לא היו עדיין הרים וגבעות רק יסוד העפר היה מכוסה ביסוד המים,

עד לא עשה ארץ וחוצות, שעדיין לא נתגלתה היבשה, ולא נראו ראש עפרות תבל שיהיה ראוי לישוב,

ואז אמר אלהים יהי רקיע בתוך המים שבארתי בפי' מע"ב כי ע"י הרקיע ששם ה' בטבע האדים שיעלו למקום הסגריר ששם הרקיע המבדיל בין מים למים,

עלו המים האדיים שהיו מעורבים עם יסוד האויר אל הרקיע, ושם נפרשו מן יסוד האויר כפי חקי הטבע בירידת הגשמים,

וכמו שהתבאר בפי' איוב סי' כ"ז במ"ש 'צורר מים בעביו ולא נבקע ענן תחתם חק חג על פני מים'. שחק הזה שחק ה' על פני מים שיעמדו ברקיע שהוא נעשה כחוג ועגולה [אוטמוספירה] על פני תהום לקבל מי התהום בעבים,

הוא גלה את פני היבשה ועל ידו נקוו מי התהומות לתוך הים,

וז"ש בהכינו שמים שם אני, שמה שהכין את הרקיע שנקרא שמים כמ"ש ויקרא אלקים לרקיע שמים זה הי' ע"י חקי החכמה כמ"ש (איוב כ"ח כ"ו) בעשותו למטר חק ודרך לחזיז קולות אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה וכמו שפירשתי שם,

בחקו חוג על פני התהום שהוא חוג הרקיע שסובב במחוגה סביב התהום שכסה אז את כדור הארץ:

ביאור המילות ארץ וחוצות. בבחינת כלל הארץ נקראת בשם ארץ הארץ העיקרית שהוכנה למושב בני אדם, ויש מקומות הבלתי מוכנים כ"כ והמה חוצה לארץ, (עמ"ש איוב ה' ו'):

חוג. היא העגולה הסובבת סביב המרכז, ושמים הוא הרקיע שנקרא שמים, והתבאר ענינו בפי' מע"ב, כדעת הרמב"ם והנמשכים אחריו, שהוא על מקום הסגריר, כמ"ש בכ"מ:

 

(כח) בְּאַמְּצוֹ שְׁחָקִים מִמָּעַל בַּעֲזוֹז עִינוֹת תְּהוֹם:

מלבי"ם באמצו שחקים ממעל, השחקים יציינו תמיד את ענין הפלאיי אשר הוא מלמעלה לטבע המערכת שנמשך אחרי השמים שלנו,

כי ענין זה מהתגלות היבשה היה נגד הטבע הראשונה שהטבע שהארץ תהיה מכוסה במים,

רק ה' אמץ את השחקים שמשם תצא ההנהגה הפלאית ועל ידם עזוז עינות תהום, והופרש האויר מן המים היסודיים:

ביאור המילות שחקים, גבוהים משמים, ומציינים תמיד את מקום הפלאות, כמ"ש ישעיה (מ"ה ח') ובכ"מ שנזכר שם זה:

 

(כט) בְּשׂוּמוֹ לַיָּם חֻקּוֹ וּמַיִם לֹא יַעַבְרוּ פִיו בְּחוּקוֹ מוֹסְדֵי אָרֶץ:

מלבי"ם בשומו, וע"כ שם לים חוקו ומים לא יעברו פיו, שעי"כ נקוו המים אל מקום אחד, וכמ"ש תהום כלבוש כסיתו וכו' גבול שמת וכו' כעש"פ שם, וכן (איוב ל"ח) ויסך בדלתים ים ואומר עד פה תבא ולא תוסיף,

בחוקו מוסדי ארץ, שם חקקו והקבעו מוסדי ארץ שתהיה ראוי לישוב, וכ"ז נעשו ע"פ חקי החכמה העליונה:

 

(ל) וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וָאֶהְיֶה שַׁעֲשֻׁעִים יוֹם יוֹם מְשַׂחֶקֶת לְפָנָיו בְּכָל עֵת:

מלבי"ם ואהיה אצלו אמון, צייר את החכמה אשר היתה אמונה תמיד בחיקו ית' שתחלה היתה אצלו כילד שעשועים, והוא נשא אותה כאשר ישא האומן את היונק והשתעשע בה תמיד,

ועוד לא פעלה פעולות ומעשים לשחק לפניו במעשיה רק היתה לו שעשועים,

ואח"כ שברא את הזמן הייתי משחקת לפניו בכל עת, שאז המציא על ידה מעשה בראשית בכל עת ועת מימי הבריאה,

שכל יום יצוייר בעת אחר כי נולדו בו ברואים חדשים, ונשתנו העתים והסדרים בכל אשר התעלתה הבריאה ויצאה לפועל,

וזה היה שחוק ושמחה לפניו בהיות הכל ע"פ החכמה:

 

(לא) מְשַׂחֶקֶת בְּתֵבֵל אַרְצוֹ וְשַׁעֲשֻׁעַי אֶת בְּנֵי אָדָם:

מלבי"ם משחקת, ואח"כ הייתי הייתי משחקת בתבל ארצו,

אחר שהוכנה תבל להיות ראויה לישוב ונבראו ברואי המים והיבשה,

ומאז שעשועי את בני אדם, שאחר שנגמרה הבריאה נשבת השחוק שהיא מליצה על הפעולות החדשות שנולדו ע"י החכמה בימי המעשה, וחזרה להיות שעשועים כמקדם,

רק שאינה עוד אמונה בחיק הבורא לבד, כי נתן אותה לבני אדם, שהם ישתעשעו בה ויעסקו בחכמה ויתנהגו על פיה, והיא שעשוע ה' אשר ידמו ללכת בדרכיו ולהגות בתורתו ולהשתעשע בה:

 

(לב) וְעַתָּה בָנִים שִׁמְעוּ לִי וְאַשְׁרֵי דְּרָכַי יִשְׁמֹרוּ:

מלבי"ם ועתה בנים שמעו לי ואשרי דרכי ישמרו, אחר שדרכי החכמה הם דרכי אל, והם המכונות שעליהם נוסדו מוסדות כל העולמות ועליה יעמדו כולם, ושמעו לי ר"ל לקבל הדברים, ואחריו השמירה בלב:

(לג) שִׁמְעוּ מוּסָר וַחֲכָמוּ וְאַל תִּפְרָעוּ:

מלבי"ם שמעו מוסר, והגם שקשה לקבל חקי החכמה שאין עליהם מופת הדעת, וקשה לשמור אותם, מפני שיצר הלב מתנגד אל חקי החכמה,

זה יתוקן ע"י שתשמעו מוסר שהוא יראת ה' שהוא מוסר חכמה, שע"י היראה יאסר כחות נפשו לקבל חקי החכמה (כנ"ל א' ב'), ועי"כ וחכמו, ר"ל תקבלו חקי החכמה,

וזה נגד מ"ש עתה בנים שמעו לי, ואל תפרעו ותבטלו אותם, וזה נגד מ"ש ואשרי דרכי ישמורו:

ביאור המילות (לג) מוסר. התבאר למעלה (א' ב') ויראת ה' הוא מוסר חכמה, וראשית חכמה יראת ה', ועי"ז תחכמו:

 

(לד) אַשְׁרֵי אָדָם שֹׁמֵעַ לִי לִשְׁקֹד עַל דַּלְתֹתַי יוֹם יוֹם לִשְׁמֹר מְזוּזֹת פְּתָחָי:

מלבי"ם אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום, מצייר את החכמה שהיא יושבת סגורה בהיכלה כבודה בת מלך פנימה, לא תתראה לאיש והדלתות סגורות,

והמבקש אותה צריך לשקוד בשקידה רבה על דלתות הסגורות לשמור מזוזות פתחי, לשמור את העת שיפתח הפתח שאז ימצא החכמה בעת תתראה דרך הפתח:

ביאור המילות (לד) דלתתי, פתחי. החלל הוא הפתח, והסוגר את החלל הוא הדלת, והשוקד הוא המתמיד על איזה דבר.

 

(לה) כִּי מֹצְאִי (מצאי) מָצָא חַיִּים וַיָּפֶק רָצוֹן מֵה':

מלבי"ם כי מוצאי מי שימצא אותי בעת פתיחת הפתח, ימצא חיים הם חיי הנפש והגוף, וגם יפק רצון מה':

 

(לו) וְחֹטְאִי חֹמֵס נַפְשׁוֹ כָּל מְשַׂנְאַי אָהֲבוּ מָוֶת:

מלבי"ם וחוטאי, אבל החוטא נגד חקי החכמה, חומס נפשו עושה חמס אל החלק הנפשי שלו, שכל חיותה היא מלחם החכמה ושקויה,

וכל משנאי, ומי ששונא את החכמה ומשניאה, אהבו מות.

אחר שהחכמה היא החיים כמ"ש כי מוצאי מצא חיים א"כ השונא אותה שונא את החיים ואוהב את המות:

 


 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “משלי פרק לא”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

. כל שיעורי הרב במדיה דיגיטאלית!!

נגן דוקו ביט הנפשהסנדיסק 128כרטיס זכרון 128

עדכונים חמים למייל

קבלת עדכונים