משלי פרק-טו

(א) מַעֲנֶה רַּךְ יָשִׁיב חֵמָה וּדְבַר עֶצֶב יַעֲלֶה אָף:

רבנו יונה – מענה רך ישיב חמה. פתח בשער הראשון והזהיר האדם להרגיל את לשונו במענה רך, והראה את הפכו במענה רוגז וזעף,

כי מענה רך ישיב החימה, ודבר עצב והוא המדבר בלשון רוגז וזעף בהתוכחו את חביריו.

יעלה אף. הנה כי מענה רך ישיב חמת מי שחרה אפו, ומענה רוגז יוליד החימה:

ביאור הגר"א – מענה רך כו' פי' כי ההבדל בין אף וחמה הוא כי אף במחשבה ודיבור, והוא התחלת הכעס,

וחמה הוא במעשה, והוא סוף הכעס.

וזהו מענה רך ישיב חמה ששלח לעשות או שעשה הוא משיב החמה בזה, שהוא מענה בדברים רכים על כעסו להשיבו.

ודבר גו' ומי שמדבר דברים עצבים ורעים, הוא מעלה אף, מה שלא היה בתחילה כלל, הוא מעלה עכשיו האף,

וז"ש כאן דבר [שהוא מתחיל בדיבור] ויעלה [שמחדש דבר שלא היה]

ולעיל אמר מענה [שמשיב לדיבור קודם] וישיב [הגם שכבר היה הרוגז קודם, ישיבנו לאחוריו]:

מלבי"ם מענה רך ישיב חמה ודבר עצב יעלה אף – יש הבדל בין חמה ובין אף,

שהחמה הוא הכעס השמור בלב בחמימות ואש בוער,

והאף הוא הקצף החיצוני, האף ניכר ומתגלה לא החמה,

ובכ"ז החמה גדולה מן האף,

שהאף כשהוא בלא חמה פנימית אינו באכזריות כ"כ, כמו אב שכועס על בנו ומכהו באף ובלבו הוא אוהבו,

אמר כשמשיב במענה רך, ישיב גם החמה הפנימית וישוב האויב לאוהב,

אבל הדבר עצב שישיב דבר להעציב את הדובר בו, לא לבד שלא ישיב חמה כי גם יעלה אף החיצון לנקום בו תיכף, שהעלאת אף הוא הנקמה, כמו ואף ה' עלה בהם ויהרוג במשמניהם:

 

(ב) לְשׁוֹן חֲכָמִים תֵּיטִיב דָּעַת וּפִי כְסִילִים יַבִּיעַ אִוֶּלֶת:

רבנו יונה – לשון חכמים תיטיב דעת. ראה כמה בין לשון חכמים ופי הכסילים,

כי החכמים לא יספיק להם הודיעם את דרך הדעת לאמר זה דרך הדעת לכו בה,

אכן לשונם תייפה הדעת ותגדיל טעמים ותאדיר מליצות, עד היות הדעת מקובלת באזני השומעים ויערב עליהם הענין בגודל נכוחותיהם.

"תיטיב דעת", תייפה, וכן "טובת מראה" (בראשית כו, ז) מקובלת ויפה, "ותיטב את ראשה" (מ"ב ט, ל), "בהטיבו את הנרות" (שמות ל, ז), לשון תיקון, ופי כסילים יביע אולת.

גם יש לפרש לשון חכמים תיטיב דעת בני אדם, אך אין לשון הפסוק נערך לעומת זה:

 ביאור הגר"א – לשון חכמים כו' פי' לשונם מיפין את דעתם שיודעים ואומרים בישוב הדעת דבר דבר על אופניו ואז ע"י לשונם ניכר טוב דעתם איך ידעו טוב.

אבל הכסילים לא די שאומרין אוולת מחמת חסרון דעתם, אלא שגם זאת אינם אומרים בישוב, ותמיד נובע אצלם וזהו יביע אוולת:

מלבי"ם לשון חכמים… כבר בארתי כי דעת נופל על דברים המושגים בחושים,

או שהתבררו ידיעה ברורה כאילו הושגו בחוש,

והחכמה היא מקובלת ואין עליה מופתים ברורים והחושים לא ישיגוה,

ובכ"ז לשון חכמים תיטיב דעת – הלשון מציין הדבור התבוניי,

[ביאור המלים: שהלשון מציין את הבינה, ופה מציין החכמה, ושפה מציין הדעת]

אם ידברו בחכמה בדבור התבוניי, תתברר אצלם במופתי התבונה, ותשוב אצלם במדרגת הדעת,

וכבר אמר למעלה כי חכמים יצפנו דעת, היינו שלא יגלוהו לפני כל רק לפני נבונים שעמהם ידברו בלשון שמציין הדבור הנעלה בבינה ולשון זה תיטיב דעת,

אולם כשידברו בה בשפה החיצונית, שעז"א (פ' ז') שפת חכמים יזָרו דעת, יעשו זר זהב סביב ויצפנו דבריהם,

אבל הכסיל שהגם שקיבל חוקי החכמה תגבר עליו התאוה,

ועי"כ יטיל ספיקות בחקי החכמה שזה נקרא אולת, [ל' אולי].

הוא לא ידבר בלשון ובשפה שהם דבור התבונה והדעת, כי כסיל לא יבין את זאת, רק פיהם יביע אולת וספיקות,

וכבר כתבתי שהפה מרמז על דבור בחכמה, ולעומת זה ידבר אולת שהוא התנגדות אל החכמה,

ומקור האולת הוא בפיו לא בלבו כי אולת כסילים מרמה (למעלה ט"ו ח') אולת כסילים אולת (שם כ"ד) שבלבו אינו מסתפק רק מקור האולת הוא בפיו כנ"ל:

 מלבי"ם – חלק באור המלים לשון, ופי – כבר התבאר (י' כ') שהלשון מציין את הבינה, ופה מציין החכמה,

 ושפה מציין הדעת וגדר הדעת למעלה (א' ב') ובכל הספר, ופי' כסיל ואולת בכל הספר:

 

(ג) בְּכָל מָקוֹם עֵינֵי ה' צֹפוֹת רָעִים וטוֹבִים:

רבנו יונה – בכל מקום עיני ה' צופות רעים וטובים. הבורא ית' משלם גמול על דברי האולת אשר יביע פי כסילים מבלתי מעשה,

וכן אמר הנביא ע"ה "וה' שם היה" (יחזקאל לה, י) ונאמר "על כן על בחוריו לא ישמח ה' וגו' כי כל פה דובר נבלה" (ישעיה ט, טז):

ביאור הגר"א – בכל כו' פי' אל יעלה בדעתך לומר שהשי"ת ב"ה אינו משגיח על הרעים, כי עיני ה' טהורים,

ע"ז אמר בכל מקום כו' רעים וטובים.

ד"א בכל מקום כו' שאל יפלא בעינך מדוע דרך רשעים צלחה?

כי תדע שבכל מקום עיני ה' צופות, וצופה הוא מלשון הבטה למרחוק, כלומר שהקב"ה רואה התכלית והסוף של הרעים וטובים, ומחמת זה הוא נותן לו טובה, כי יודע שיבא ממנו זרע טוב, או לאבדו בחלקו לעה"ב,

וזהו השכר למקצת מעשיו הטובים שעשה:

מלבי"ם בכל מקום עיני ה' צופות רעים וטובים – ר"ל הגם שדעת רבים שההשגחה נמשכת אחרי השכל ואחרי המע"ט, והגם שמצאנו שה' יסתיר פניו מן הרע והבט אל עמל לא יוכל,

בכ"ז דע כי עיני ה' – הם בכל מקום – ר"ל שהגם שכפי הציור שאנו מציירים שמביט ממכון קדשו, או ממקום, או אל מקום המוכן להשגחה הפרטית,

אנו אומרים שזה המקום וזה האיש – מיוחד אל חול ההשגחה,

וזה המקום והאיש – יסתיר פניו ממנו ולא יביט אליהם,

אבל לפי ההשקפה שכל הבריאה הם עיני ה', והכל הוכן באופן שלא יעזוב שום דבר אל המקרה, וכל הטבע והמערכה והתולדה היא מלאה עינים, שהם שלוחי ההשגחה המביטים וצופים על כל דבר הנעשה,

ואין חשך ואין צלמות להסתר שם פועלי און, כי העינים עומדים סביבם בכל מקום, והם צופות בין רעים בין טובים – והכל מוכן לחשבון,

והצופה הוא הצופה את העתיד לבא, וכן יביטו העינים האלה שהם עיני ההשגחה את העתיד בין הרע בין הטוב,

והכל עפ"י ההשגחה המלאה את כל המקומות:

 

(ד) מַרְפֵּא לָשׁוֹן עֵץ חַיִּים וְסֶלֶף בָּהּ שֶׁבֶר בְּרוּחַ:

רבנו יונה – מרפא לשון עץ חיים וסלף בה שבר ברוח. רפואת הלשון נכבדת מאוד, כי יתר הרפואות והסמים פעם יועילו ופעם לא יצילו,

אבל רפואת הלשון לא יתכן לה מבלתי תועלת, כעץ החיים אשר רפואת פריו לא תשוב ריקם.

כי כאשר יוכיח החכם מי שהוא ראוי לקבל תוכחת, אי אפשר שלא יבאו [ישפיעו] דברי תוכחותיו בלב הנוכח, בהתמדת התוכחת לתקן דרכיו בכל או במקצת.

לכן לא יתיאש המוכיח ולא ילא הנוכח ולא תמלא אזנו משמוע,

ובכל זה לחפצים לשמוע ולקבל התוכחת, כמרפא עץ החיים אשר תועלתו לאשר יקח מפריו,

ולא לאוילים וללצים אשר ישנאו התוכחת, שהרי כתיב "אל תוכח לץ" (יט, ח), וכתיב "יוסר לץ" (ט, ז).

על כן סמך למקרא הזה "אויל ינאץ מוסר אביו" לאמור כי לא יהיה הלשון לעזור ולהועיל ולא עליו דברינו.

גם נסמך הענין לאשר כתב למעלה "לשון חכמים תיטיב דעת" שהן מייפים דברי הדעת עד היות מוסריהם מקובלים. "וסלף בה שבר ברוח".

כמו שמרפא הלשון נכבד מכל מרפא, כן החלי המגיע מן לשון והיא אשר סלף בה קשה מחלי הגוף,

כי היא שוברת הרוח, ונאמר "רוח איש יכלכל מחלהו ורוח נכאה מי ישאנה" (יח, יד).

 וחולי המגיע מן הלשון הוא הבזיון והלעג וחלישות הדעת מהלבנת פנים. על כן אז"ל (ב"מ נט, ע"א) כל המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא.

ויש לפרש "מרפא לשון עץ חיים". רפואות הלשון נכבדת מאוד, כי יתר הרפואות והסמים תועלתם בהסרת החולי ולא להוסיף על החיים הראויים,

ומרפא הלשון יוסיף חיים, כי ע"י התוכחת ימצא האדם דרך חיים, כמו שכתוב "ודרך חיים תוכחת מוסר" (ו, כג).

גם יש לפרש להיות הדבר יותר הפך מענין סוף הפסוק. "מרפא לשון" דברי פיוס ותנחומין לישב דעות החברים כמו שאז"ל (ב"ב ט, ע"ב) המפייסו בדברים גדול מכולם, ונאמר "כושל יקומון מליך" (איוב ד, ד). וסלף כמו שכתוב למעלה:

 ביאור הגר"א – מרפא לשון פי' למי שחטא בלשון הרע או רכילות הרפואה עץ חיים שידבר תמיד בתורה. וסלף בה פי' המסלף לשונו שֶבר ברוח – כי הרוח הוא העיקר המביא לידי מצוה

אבל המסלף לשונו שֶבר ברוח כי אינו מתאוה לדבר מצוה וכל הגדרים שעשה לו – יהיו בטילים כי הוא מסלף:

מלבי"ם מרפא לשון עץ חיים וסלף בה שבר ברוח – מצויר כי הסלף של הלשון – ר"ל הלשון הנוטה מדרך החכמה ומדבר לה"ר ורכילות (וכ"ש כשמעוות בבינה שזה גדר סתם לשון שהוא הדיבור התבוניי)

הוא שבר ברוח – ר"ל באשר הדיבור הוא עצמות האדם, מי שמסלף את הלשון זה בא מצד שבר – פנימי ששרשו ברוח – האדם, שרוחו נשבר ויש בו חולי ואינו שלם,

כי המקלקל בכחות נפש הבהמיית הוא שבר בנפש הבהמיית שאינו מסוכן כ"כ כמו שבר הרוח,

אולם העץ חיים הוא רפואה לחולי הלשון, שהוא העסק בתורה וחכמה שהיא עץ חיים למחזיקים בה תרפא את הלשון, כעצים תרופיים המרפאים כל מחלה,

ומי שלא ישתמש ברפואה זו וע"י פיתוי הלשון לא יאכל מעץ חיים רק מעץ הדעת טו"ר שהביאה מיתה לעולם ע"י בעל הלשון,

הראשון שהוא הנחש (כמ"ש אם ישך הנחש בלא לחש ומה יתרון לבעל הלשון),

והוא המסלף בלשונו, זה סימן שרוחו הפנימי נשברה ויש לו רוח רעה:

 מלבי"ם – חלק באור המלים וסלף – הוא עוות התום והיושר (למעלה י"ג ו'). שבר ברוח, כמו רוח נשברה,

והרוח הוא כולל כל כחות הנפש הפנימים:

 

(ה) אֱוִיל יִנְאַץ מוּסַר אָבִיו וְשֹׁמֵר תּוֹכַחַת יַעְרִם:

רבנו יונה – אויל ינאץ מוסר אביו. ר"ל כי לא לו יהיה מרפא הלשון לעזור ולהועיל,

כי אם לחפצים לשמוע ולקבל התוכחת,

כמרפא עץ החיים, אשר תועלתו לאשר יקח מפריו ויאכל, וכענין שנאמר "יוסר לץ לוקח לו קלון ומוכיח לרשע מומו" (ט, ז).

ושומר תוכחת יערים. האויל ינאץ התוכחת וימאן לשמוע. אמנם מי שלא ינאץ מוסר ויחפוץ לשמוע ויטה אוזן להקשיב, אע"פ שיצא מכלל האוילים ומדתם, אך לא יצא ידי חובה עד שישמור התוכחת בלבבו,

והשומר אותה לבל ישכחנה הוא אשר יחכם ויערים, והשמירה הזאת היא לשמור ולעשות, כענין שכתוב "תשמרון לעשות" (דברים ח, א):

ביאור הגר"א – אויל ינעץ כו' כבר כתבנו שמוסר [שמייסרו] הוא במעשה,    ותוכחה הוא בדיבור,

ותועלת המוסר [והיסורין] הוא שיסיר מדרך רע ולא ילך אחר תאות לבו,     והתוכחה הוא מביא לידי דרך טובה,

וז"ש אויל גו' פי' ממאס אפילו המוסר של אביו אלא הולך בדרכיו הרעים,

והשומר תוכחת מה שמדברין לו להוליכו בדרך טוב,

הוא יערים – שנעשה חכם ויודע באיזה דרך לילך, ויהיה ערום כמ"ש למעלה:

מלבי"ם אויל ינאץ מוסר אביו ושומר תוכחת יערים – המוסר בנוי על היראה שמוסר כחות נפשו ע"י שיזכיר לפניו העונשים המגיעים לנוטה מדרך החכמה,

וצריך לזה הדעת, שידע שיש משגיח משכיר ומעניש ויירא מפניו, ובזה יקח מוסר, כמ"ש (י"ב א') אוהב מוסר אוהב דעת,

והנה הכסיל יודע חקי החכמה רק שהתאוה גוברת עליו, הוא, הגם שלא יקבל מוסר בכ"ז לא ינאץ אותו בלבו, כי לולא התאוה והיצר היה מקבל מוסר והיה הולך בחקי החכמה,

אבל האויל שהוא המסתפק בכל דבר והוא אינו אוהב דעת, הוא ינאץ המוסר בלבו כי אינו מאמין כלל בעונשי ה' ובהשגחתו,

והנה התוכחה בנויה על ויכוח השכל שמראה לו עפ"י השכל תועלת החכמה וטובה, וזאת לא ינאץ האויל כל עוד שהוא מוכן לקבל דבר שכל,

רק הבער שהוא הבהמי שאינו מבין דבר ויכוח השכל כלל כמ"ש ושונא תוכחת בער (שם),

והפך מן הבער והפתי הוא מי שנכנס בלבו ערמימות שזה מתחיל להבחין בין טוב לרע, ומי ששומר תוכחת יצא מן הבערות אל הערמה:

 מלבי"ם – חלק באור המלים מוסר, תוכחת – הבדלם ירמיה (ב' י"ט), וכמ"ש למעלה (ג' י"א),

והמנאץ הוא שהדבר בלתי חשוב בלבו, והערמה הפך הפתיות (כנ"ל א' ד'):

 

(ו) בֵּית צַדִּיק חֹסֶן רָב וּבִתְבוּאַת רָשָׁע נֶעְכָּרֶת:

רש"י בית צדיק חוסן רב – בית המקדש שבנה דוד הצדיק חוסן רב ומגדל עוז לישראל.

ובתבואת רשע נעכרת – ובהבאת הצלם שהביא מנשה בה נעכרה:

רבנו יונה – בית צדיק חסן רב. בבית הצדיק תוקף עצום, מלשון "לא יאצר ולא יחסן" (ישעיה כג, יח), "כי לא לעולם חוסן" (כז, כד).

והטעם הון הצדיק וכבודו יתקיים לעולם, כמו שכתוב "ולבניו יהיה מחסה" (יד, כו), וכתוב "אשרי בניו אחריו" (ב, ז).

ובתבואת רשע נעכרת – בית הצדיק, כאשר ירשע בן הצדיק וינאץ מוסר אביו, במה שירויח הוא מתוך ומחמס ויוסיף על הון אביו יעכור גם את אוצר אשר נקבץ ונאצר בנקיון כפים ובכשרון המעשה.

ונכתב בדבריהם ז"ל (כתובות סו, ע"ב) על הון צדיק אחד שאבד [של בית חמיה של בת נקדימון], עם הנוסף עליו מהון צדיק [נקדימון ב"ג] שלא פזר ממונו לאביונים כפי הראוי עליו, ושאלו את הבת היורשת על סבת אבדן העושר ההוא, ותענה אותם דבר, בא זה [ממון אבי] ואיבד את זה [ממון חמי].

"תבואת", ריווח ותוספת וכן "תבואת רשע לחטאת" (י, טז), "ותבואתי מכסף נבחר" (ח, יט), "ובושו מתבואותיכם" (ירמיה יב, יג), "נעכרת". נמצא בזה בית לשון נקבה, וכן "כי שחה את מות ביתה" (שם ב, יח):

 ביאור הגר"א – בית צדיק חוסן רב היא ירושה גדולה לו, [ל' אחסנתא], אבל כשבא לשם תבואות של רשע, נעכרת כל הבית, ועניין הפסוק הוא היפוך הכתוב למעלה נחלו פתאים אולת, ערומים יכתירו דעת, דהיינו נגד מה שאמר למעלה שהנחלה הוא בית, כמ"ש בית והון נחלת אבות וחכמות נשים בנתה ביתה ואולת בידיה תהרסנה, ולכן אמר לעיל נחלו פתאים אולת שהנחלה של פתאים הוא אולת, שמהרסין ביתו, וערומים יכתירו דעת – אבל ערומים רואין שיהיו להם גם העטרין היפוך הפתאים שהנחלה של הפתאים גם הוא אולת והן האחסנתין שלו, לכן אמר שלהצדיק הבית חוסן רב שלו והן חו"ב כמ"ש בחכמה יבנה בית ובתבונה יתכונן בה והעטרין שהוא הדעת כמ"ש וערומים יכתירו דעת אמר שבתבואת רשע נעכרת, כי הדעת ממלא כל הבית כמ"ש ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים, וכאשר בזה מתערב התבואות של הרשע נעכרת כל היקר והנעים.

ועוד בית צדיק חוסן רב כמו בית דוד, שכל מלכי בית דוד היו צדיקים ועמדו ביתם זמן רב והכל בזכות דוד.

ובתבואת רשע נעכרת וכאשר נתערב בהם התבואות של הרשע והיא עתלי' המרשעת נעכרת כל הבית כי הרגה כל מלכי בית דוד:

מלבי"ם בית צדיק חסן רב – חסן הוא דבר הקיים וחזק, וכבר אמר כי בית צדיקים יעמוד, כי ביתו בנוי בחזק על מכונות הצדק וזה דבר הקיים וחזק,

אמנם אם יובא אל הבית תבואת רשע – שישתתף עם הרשע, והוא יביא לשם תבואתו שהוא מגזל וחמס,

נעכר הבית – ויאבד הכל בענין רע כמ"ש עוכר ביתו ינחל רוח, ע"ד בהתחברך לרשע פרץ ה' את מעשיך,

ובנמשל הבית המליציי הוא הבונה בית נפשו על מכונות הצדק,

וזה י"ל חסן רב וכל מדות הנפש כמ"ש בחכמה יבנה בית וכו' וכמ"ש למעלה (י"א כ"ט),

ואם יובא לשם תבואת רשע וציורי התאוות ועשות העול יעכר ביתו הנפשיי כמש"ש:

 

(ז) שִׂפְתֵי חֲכָמִים יְזָרוּ דָעַת וְלֵב כְּסִילִים לֹא כֵן:

רבנו יונה – שפתי חכמים יזרו דעת. מלשון "אשר זורה ברחת" (ישעיה ל, כד). שפתי חכמים גם בדברים בלא כונה ובלא מחשבה קודמת לא יכילו שפתיהם עקשות והשגיאה והשבוש,

כי שפתיהם יזרו דעת, שלא יתערב עם דבריהם דבר עקש ונפתל, כאשר יזרו במזרה את הבר להסיר ממנו את התבן. משקל אביו בלשון "הנה הוא זורה את גורן השעורים" (רות ג, ב).

ולב כסילים לא כן. הכסיל לא הרגיל נפשו להכיר דרך האמת, ולא ישיג לבו במחקר ועיון במחשבה לברור הדעת מן שוא ודבר כזב, מה שישיגון שפתי חכמים ע"י הרגל בלא הקדמת מערכי לב:

 ביאור הגר"א – שפתי וגו' כלומר מה שיודעין מעטרין אותה ומיישרין דבריהם שיהא ערב ומתוק לשומעם,

ויזרו מלשון זר,

ולב כסילים לא די שאין יכולים לדבר הדעת נכון אלא אפילו בלבם אין להם כַּן ורגל [מל' כנו ובסיסו] שיבינו זאת ואין להדעת מקום כלל בלבם:

מלבי"ם שפתי חכמים יזרו דעת ולב כסילים לא כן – כבר כתבתי (פסוק ב') שר"ל שהחכמים ישימו אל הדעת זר סביב, לשמרו מן הכסילים אשר פיהם יביע אולת וספיקות, כמ"ש חכמים יצפנו דעת כמש"ש,

אמנם הכסילים הגם שבפיהם יביעו אולת הפך הדעת וכן בשפתותיהם, כמ"ש לך מנגד לאיש כסיל ובל ידעת שפתי דעת, לבם לא כן,

כי בלבם יודעים חקי החכמה, רק שתאותם תעור עיניהם ולבם אינו עומד על כן ובסיס, כי ינוע כקצף על פני מים:

 מלבי"ם – חלק באור המלים (ז) לא כן – ע"מ פעל, כמו כי מת הילד:

 

(ח) זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֲבַת ה' וּתְפִלַּת יְשָׁרִים רְצוֹנוֹ:

רש"י זבח רשעים תועבה – בלק ובלעם. ותפלת ישרים – זה משה:

 אבן עזרא זבח – השם יתעב זבחיהם כי מגזל יביאוהו:  רצונו – שירצה השם בתפלתו:

 רבנו יונה – זבח רשעים תועבת י"י ותפלת ישרים רצונו. אף כי [ומכ"ש] זבח ישרים.

ועל דרך זה "וקרוב לשמוע מתת הכסילים זבח" (קהלת ד, יז), פי' קרוב לשמוע לצדיקים השומרים רגלם כאשר ילכו אל בית האלהים, וגם זה הלשון משער הלשון:

 ביאור הגר"א – זבח וגו' זבח הוא שלמים כמ"ש ואם זבח שלמים וגו' ואין רצון השי"ת שיביא האדם קרבן חטאת על רוע מעלליו, כי אין רצונו שיחטא האדם שיביא אח"כ עליה חטאת,

אבל שלמים הם רצונו כי לא על חטא יובאו,

וזהו זבח רשעים תועבה – אפילו הזבח של הרשעים תעב אצלו, מפני שהם ממרים לרצונו,

ותפילת וגו' כי התפילה הוא במקום הקרבן שלמים, וגם במקום החטאת,

וזהו אף התפילות שהן במקום קרבן לבד וגם במקום החטאת אעפ"כ הוא רצונו:

מלבי"ם [ורלב"ג] זבח רשעים תועבת ה' – ר"ל עקר הזבח אין הנרצה ממנו הזבח עצמו, רק הכוונה שמראה שמתחרט על חטאיו, או שעם הזבח יתודה ויתפלל לה' בשפיכת נפשו עם שפיכת דם הזבח,

אבל הרשע הבלתי עוזב רשעו וחושב להתרצות בהזבח עצמו, היא תועבת ה',

 אבל הישרים – אין צריכים הזבח רק התפלה שזה רצונו – וישמע תפלתם גם בלא זבח:

 

(ט) תּוֹעֲבַת ה' דֶּרֶךְ רָשָׁע וּמְרַדֵּף צְדָקָה יֶאֱהָב:

רבנו יונה – תועבת י"י דרך רשע. המקרא הזה טעם לאשר כתוב בפסוק הקודם, כי השי"ת מתעב זבח רשעים, יען כי דרכם נתעבת,

ותפלת ישרים ירצה ויאהב, יען כי מעשיהם רצויים ואהובים. "דרך רשע". מדותיו והנהגותיו.

ומרדף צדקה- מחזר ומחפש אחרי המעשים הטובים, והוא עיקר עמלו בעולם, והשתדלותו ומחיתו טפלה. "מרדף" לשון חיפוש והשתדלות,

ויש אשר אמרו כי כל הבאים מבנין הדגוש בלשון יוצא, שגורם לאחרים שירדפו, וכן "מרדף אמרים" (יט, ז), "ורדפה את מאהביה" (הושע ב, ט):

ביאור הגר"א – תועבת וגו' מתועב אצלו דרך רשע, ומרדף צדקה המרדף את אחרים וממשיכם למצות הצדקה וירב עמהם יאהב לפניו זו הדרך וכמ"ש יודע ה' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד:

מלבי"ם תועבת ה' דרך רשע – כמו שבמעשה הטוב העקר הוא הכוונה לא המעשה עצמה הסותרת אל כוונתו, [כגון אם נראה אדם החותך בבשר חבירו, שמעשהו שלילי לכאורה, העיקר הוא הכוונה – שהוא מנתח ומרפאו, או להבדיל היצה"ר שמטיב לו לאדם ומזמן לו הנאות ותאוות ומעשהו טוב לכאורה, אך הוא להאבידו מחיי העוה"ב]

כן ברשע מלבד שה' שונא את הרֶשע שהיא הפעולה הרעה, גם הדרך של הרֶשע שבו ילך להתקרב אל הרֶשע זה תועבה אצלו, כי ילך בדרך [כשבלבו הרהורי] הגאוה והנקמה והאכזריות ונפשו אותה רע,

וזה תועבה יותר מן המעשה עצמה, כי זה צומח מרעת תכונת הנפש שקשה יותר מרוע המעשה שהיא בפעולת הגוף כמ"ש הרמב"ם בפי' הרהורי עבירה קשים מעבירה,

ומרדף צדקה – הגם שלא השיג את הצדק רק רודף להשיגה מרוב חשקתו אליה וכוונת לבו,

אותו יאהב – ה', כי עיקר אצלו הכוונה הנפשיית:

 מלבי"ם – חלק באור המלים דרך – הם מנהגי הנפש ותכונותיה שמהם יוצאות הפעולות כמ"ש ירמיה (י"ח י"א) ובכ"מ. מרדף, הפועל מורה על העסק בתמידות כמ"ש הושע (ב' ט'):

 

(י) מוּסָר רָע לְעֹזֵב אֹרַח שׂוֹנֵא תוֹכַחַת יָמוּת:

רש"י מוסר רע לעוזב אורח – יסורים קשים מוכנים לעובר אורח של הקב"ה:

רבנו יונה – מוסר רע לעזוב אורח. מי שהוא עוזב אורח מאשר יתקפנו יצרו, אך דעת הלב לא ישנא את התוכחת,

ייסרנו השי"ת למען ישוב מדרכו הרעה.

אך "שונא תוכחת ימות" כי אין לו תקוה ותקנה, והוא קשה מן העוזב אורח, ובמקום הזה פותח בשער תקון הלב, להודיע את דעת הלב השונא את התוכחת:

ביאור הגר"א – מוסר וגו' מוסר הוא יסורין כלומר שהש"י מביא יסורין מכוערין למי שהלך באורח, והוא דרך קטן ודחוק, והוא שסיגף נפשו ואח"כ מעצמו עזב אותו האורח, ומפני זה שולח ה' יסורים עליו על שעוזב מעצמו מוסר טוב,

ושונא וגו' תוכחת הוא הדיבור ובנפש, לכן אמר ימות, ומוסר הוא במעשה, ובגוף, ולכך מוסר רע שהוא יסורי הגוף:

מלבי"ם מוסר רע לעוזב ארח – יש מוסר טוב ומוסר רע,

מוסר הטוב מפחידו בעונש העתיד לבא על הרשעים, ובזה מיסר כחות נפשו בל יצאו מן הדרך הטוב מפחדו על העתיד,

 

והמוסר הרע – הוא שמביא עליו יסורים קשים ומרים,

וזה יעשה ה' לעוזב ארח – מי שכבר הלך באורח החכמה ועוזב ושנה ופירש, מיסרו ביסורים קשים,

ואם רואה אדם שיסורים באים עליו יפשפש במעשיו או יתלה בביטול תורה,

וע"י המוסר רע יהיה לו תוכחת, היינו שמתוכחים עמו ומראים לו ע"פ השכל איך שילם לו ה' כפעלו, ושלא ישוב עוד לכסלה,

ואם יאהב תוכחת ישוב ויתרפא מיסוריו, ואם הוא שונא תוכחת ימות – ע"י המוסר הרע:

 מלבי"ם – חלק באור המלים מוסר, תוכחת – הבדלם ירמיה (ב' י"ט):

 

(יא) שְׁאוֹל וַאֲבַדּוֹן נֶגֶד ה' אַף כִּי לִבּוֹת בְּנֵי אָדָם:

רש"י שאול ואבדון נגד ה' – גלוי לפניו כל אשר בתוכה. אף כי – ק"ו הוא:

 רבנו יונה – שאול ואבדון נגד י"י אף כי לבות וגו'. יזהיר את האדם לטהר לבו, כי השם בוחן כליות ולב, על כן יבוש האדם מחרוש בלבבו מחשבות און ומשנאת התוכחת, ויטהרנו מגילולי היצר, לפני השי"ת אשר יבחננו בכל עת.

וזהו שאמר "אף כי לבות בני אדם". כי הנפש נאצלת מן הכבוד, ואם ארץ עיפתה ביסוד העפר,

הן וכל אשר בהן גלוי לשי"ת, אף כי הלבבות אשר נחצבו מן הקדש כי יבחנם השם ויחקרם כענין שנאמר "נר אלהים נשמת אדם" (ב, כז).

וזאת אזהרה נכבדת לקרב את חדרי הלב. כי השם בוחן אותו, על כן יבוש הלב ויכלם מלפני ית':

ביאור הגר"א – שאול וגו' שהשאול ואבדון הם בתחתית הארץ ואעפ"כ הם נגד ה' ומכ"ש לבות בני אדם.

ד"א שאול וגו' בא להזהיר האדם שלא יאמר הש"י שהוא טהור עינים מראות ברע, ובל יראה ברעתי שאינו משגיח במקום טמא ומגואל,

לזה אמר שאול וגו' שהן עיקר הטומאות בכללם, ואין בכל הטומאות כמותם, ואעפ"כ הם נגד ה',

ואף כי פי' כ"ש לבות ב"א, והענין כי השאול היא ששה מדורי גיהנם הנקראים כולם שאול, ואבדון הוא השביעית, והן זו"נ ימין ושמאל, וכנגדן באדם יצ"ט ויצה"ר,

וז"ש חז"ל צדיקים יצ"ט שופטן ששניהם טוב, ורשעים יצה"ר שופטן ששניהן רע, ובינונים זה וזה שופטן,

וז"ש שאול ואבדון וגו' אף כי לבות וגו' ב' הלבבות.

דבר אחר – שאול וגו' כי השאול הוא שם מדור הו' כמ"ש בגמ', ואבדון הוא מדור הז', ומשניהם אין עולין כלל כמ"ש כן יורד שאול לא יעלה,

ומ"ש מוריד שאול ויעל הוא כמ"ש שם ה' ממית ומחיה שאינו עולה עד תחיית המתים,

ולכן קרח ועדתו שנאמר בהם וירדו חיים שאולה אמרו חז"ל שהן באים בכל שבוע למשיח ושאלו אימתי יבוא,

אבל מן האבדון אינם עולין כלל לעולם, כי כשמו כן הוא לאבדם עולמית,

ולכן בשאול יש פתח אחד והוא סגור, ובאבדון אין פתח כלל, וכנגדן בלב האדם ב' נקבים, אחד מלא דם, ואחד סגור ברוח, וכמ"ש ואקרע את סגור לבך, ונגד אותו נקב שמלא דם כתיב כל הגוים ערלי לב וז"ש שאול ואבדון נגד ה' וגו':

מלבי"ם שאול ואבדון נגד ה' – נגד האומרים שאין ה' יודע מחשבות בני אדם,

אם מצד שהם עמוקים ונסתרים מאד בקרב איש ולב עמוק,

אם מצד השתנותם ששטף נהר המחשבות שוטף תמיד,

וא"א שיתחדש להשי"ת ריבוי ידיעות ושינוי ידיעה וכדומה משאלות הפילוסופים,

אומר, השאול – שהוא עמוק ונסתר יותר מן הלב,

והאבדון – שהוא החומר ההיולי הפושט צורותיו תמיד ולובש צורה אחרת באין הפסק,

בכל זה הוא נגד ה' – ויודע מעמקיו והשתנותיו, אף כי – שיודע לבות בני אדם:

 

(יב) לֹא יֶאֱהַב לֵץ הוֹכֵחַ לוֹ אֶל חֲכָמִים לֹא יֵלֵךְ:

ביאור הגר"א – לא יאהב וגו' כמ"ש אל תוכח לץ וגו' הוכח לחכם ויאהבך תן לחכם ויחכם עוד

 פי' כי יש ב' בחינות, תוכחה – צריך לילך לבית העושה עול ולהוכיחו,

וללמד – אינו צריך לילך למי שרוצה ללמוד, אלא כשיבוא אליו אז מצוה על הרב ללמדו,

וזהו הוכח לחכם פירש שתלך לו להוכיחו ויאהבך,

ולעומת זאת – תן לחכם כשיבא לך, תן לו ויחכם וגו',

וזהו לא יאהב לץ הוכח לו אף כשבאין לביתו,

וגם אל חכמים לא ילך ללמוד מהם, וגם לא די שלא ילמוד אלא אף לא ילך,

וכמ"ש ד' מידות בהולכי בהמ"ד הולך ואינו עושה כו' ואמר שגם זה אין אתו:

מלבי"ם לא יאהב לץ הוכח לו – הלץ הוא המתלוצץ על חקי החכמה והמוסר יען שאין יכולים לבררם לו בראיות השכל,

 אבל על התוכחה שהוא וכוח השכל בראיות לא יוכל להתלוצץ, רק ששונא התוכחה ונשמר ממנה,

ועז"א יוסר לץ לוקח לו קלון ומוכיח לרשע מומו, אבל המוכיח ללץ בראיות לא יקלהו כי נכנע הוא לוכוח השכל,

רק ששונא את המוכיח וע"כ נשמר מלכת אל חכמים,

הוא אינו נשמר מפני המוסר שע"ז יתלוצץ, רק מפני התוכחה,

ומפני שלא יאהב התוכחה לכן לא ילך אל חכמים – וכבר בארתי בפי' התו"ה קדושים סי' מ"ג שיש הבדל בין יכח שאחריו למ"ד ובין יכח שאחריו 'את',

יכח שאחריו ל' מתוכח עמו ע"פ השכל בעניני חכמה ומוסר, ואינו מוכיח על דבר פרטי,

ויכח שאחריו 'את' מוכיחו על דבר פרטי [על חטא ספיציפי],

ועז"א אל תוכח לץ פן ישנאך, וכשאינו מוכיח על דבר פרטי, אינו שונא ובכ"ז לא יאהב התוכחת:

 מלבי"ם – חלק באור המלים לץ הוכח – עמ"ש למעלה (ט' ז'):

 

(יג) לֵב שָׂמֵחַ יֵיטִב פָּנִים וּבְעַצְּבַת לֵב רוּחַ נְכֵאָה:

רש"י לב שמח ייטיב פנים – אם תשמח לבו של הקדוש ברוך הוא בלכתך בדרכיו יטיב לך פניו לעשות כל רצונך,

 ואם תעצבהו יראה לך רוח נכאה כד"א (בראשית ה') ויתעצב אל לבו ויאמר ה' אמחה את האדם וגומר, רוח נכאה טלנ"ט רוח של זעף:

רבנו יונה – לב שמח ייטיב פנים ובעצבת לב וגו'. נתכוון ע"ה שנלמוד מזה שלא יעלה על הדעת שאין תועלת והפסד על מחשבות הלב, כי אם בדברים ובפועל.

ונתן מופת כי יש ללב פועל בגוף, כי עיקר הנאת הגוף וצערו תלויים בלב, כי משמחת הלב יגיע עיקר תענוג הגוף, כי לב שמח ייטיב גהה (יז, כב)

ובעצבת לבו ויגונו יגיע שבר רוח, ולא תמצא הנאה לגוף עם שבר רוח, וכמו שנאמר "ורוח נכאה מי ישאנה" (יח, יד).

 

עתה ראה עונש הלב השמח בחטא ובאולת. גם כי עיקר הנאת הגוף ישים בחטא, שעיקר הנאתו תגיע מן השמחה וגם נכרת בו, כי "לב שמח ייטיב פנים".

גם לעומת זה תשקול שכר לב השמח במצות והמצטער על החטא, והרשעים ישמחו בחטא וברשע, שנאמר "אולת שמחה לחסר לב" (טו, כא),

והצדיקים שמחתם בעבודת השי"ת שנאמר "שש אנוכי על אמרתך" (תהלים קיט, קסב), ונאמר "שמחו בד' וגילו צדיקים" (שם לב, יא),

והענין הזה שכתבנו נכבד מאוד, על כן סמך למקרא הזה (יד, לב) לב נבון יבקש דעת. כי שמחתו בחכמה. כי השמחה שרש כל התענוגים, שגם בגוף נכרת, וכאשר בארנו, גם אמר החכם תורתו יצהיל פנים, שנאמר "חכמת אדם תאיר פניו" (קהלת ח, א).

ואפשר על דרך רחוקה, שבא ללמד כי תרגיש בארץ לא יאהב לץ התוכחת באשר לא ייטיב לבו את פניו בשמעו את דברי התוכחת:

ביאור הגר"א – לב שמח וגו' מי שלבו שמח בעמלו יטיב פנים שלו,

ובעצב לב – כי השתוקקת האדם למצוה לעשותה או ש"ד [שאר דברים] הוא בא מהרוח כמ"ש למעלה

אבל מי שלבו עצב הרוח שלו נכאה פי' שבורה וקצה רוחו בכל דבר ואינו עושה כלל.

וכן בתורה הוא פרד"ס ובכל א' פנים בפ"ע כמ"ש פנים אימות למקרא פנים שוחקות כו' פנים מסבירות למשנה כו' וכן פנים אל פנים דיבר ה' עמכם והיינו לכל פנים שבתורה הסביר להם פנים

וזהו לב שמח יטיב פנים ובעצבת לב רוח נכאה כמ"ש רוחי אשר עליך וגו':

מלבי"ם לב שמח ייטיב פנים – שמחת הלב ועצבונו יהיה בכמה אופנים,

ופה מדבר בלב השמח בעניני העולם, כמ"ש ולבי שמח מכל עמלי, והוא מי שאינו מתעצב על עונותיו ועל חסרון כשרונו בשלמות נפשו, כי לבו שמח בהצלחתו,

והוא רק ייטיב פנים – כי שמחת הלב ניכר על הפנים, אבל לא ייטיב בזה את הרוח, שהרוח כולל לכל כחות הנפש הפנימים רוח חכמה ובינה רוח דעת ויראת ה',

ולפעמים הלב שמח והרוח נכאה, שהרוח שפל ומורד ונכאה כי עוסק בתאות העוה"ז ובשמחתה לבד,

אבל בעצבת לב (ייטיב) רוח נכאה – על ידי שיתעצב על מעמדו הנפשי יתנשא רוחו ויגביהנו למעלה,

וזה טוב יותר מהטבת פנים, ועי' פירושי על פסוק לב שמח ייטיב גהה:

 מלבי"ם – חלק באור המלים (יג) ייטב – נמשך לשתים, ורוח כולל הכחות הנפשיות כולם:

 

(יד) לֵב נָבוֹן יְבַקֶּשׁ דָּעַת (ופני) וּפִי כְסִילִים יִרְעֶה אִוֶּלֶת:

רבנו יונה – לב נבון יבקש דעת ופי כסילים ירעה אולת. אין צריך לומר כי לא יבטא הנבון אולת בשפתים,

כי גם בקרב לבו כל מחשבותיו לבקש דעת עד שימצאנו והדעת הוא שקול הדעת בדברים המסופקים,

ומן הבינה יגיעו אל הדעת.

"ופי כסילים" וגו' ירעה. ינהיג ויקים האולת בעולם, כי בראותו גם את זולתו אשר יעשה אולת יעזרנו בטענותיו,

לשון "רועה רוח" (הושע יב, ב) "ורעו אתכם דעה והשכל" (ירמיה ג, טו):

ביאור הגר"א – לב נבון מי שלבו נבון הוא מבקש עוד דעת להשיגנה, ורואה להשיג,

ופי כסילים והכסילים לא די שבלבם תמיד ינוח אוולתם,

אלא אף בפיהם שוכן תמיד אוולתם, והם הרועים של האיולת בפיהם ידברו אולת:

מלבי"ם לב נכון יבקש דעת – כבר בארתי שהנבון הוא המבין דבר מתוך דבר, ועי"כ בא לכלל דעת שגם בחקי החכמה יבין טעמם ויודע בהם דעת, כמ"ש (י' י"ג) בשפתי נבון תמצא חכמה,

אמנם לא ישיג הדעת בקל רק אחר הבקשה וההתבוננות הרבה,

והלב שהוא הכח המושל כשבא להנהיג בדרכי החכמה יבקש לדעת טעמיה וסודותיה,

אבל הכסיל שהוא אינו עוזב החכמה מפני האולת, שהכסיל אינו אויל כנ"ל, רק מפני תאותו,

לבו לא יבקש אולת וספיקות כמו האויל שהוא יבקש אולת, ר"ל שיעמול למצוא טענות על דרכי החכמה במופתים פילוסופים מתעים,

לא כן הכסיל כי אולת כסילים מרמה כמש"פ שם [ר"ל שרק כלפי חוץ עושים עצמם כמסתפקים שלא יאמרו שהם בעלי תאווה],                   רק פני כסילים ירעה אולת – שהגם שלבו לא ירעה אולת, פניו ירעה אותה,

הפנים מצייר הכוונה ששם פניו אליה, אחרי שישים פניו לדרך התאוה לכן ירעה אולת לשום בה על פניו מסוה,

והוא מוצא האולת עומדת לנגד פניו כעדרי צאן והוא הרועה:

 מלבי"ם – חלק באור המלים נבון, דעת – ע"ל (ט' י'). כסילים. נלוזים מחכמה מפני תאותם, כמ"ש בכל הספר, והם מחזיקים אולת במרמה רק לפנים (כנ"ל י"ב כ"ג, י"ד ח' כ"ד),

ואולת הפך הדעת שהוא הספק בכל דבר, והנבון מבקש הדעת בלבו, והכסיל רועה אולת רק לפנים לא בלבו:

(טו) כָּל יְמֵי עָנִי רָעִים וְטוֹב לֵב מִשְׁתֶּה תָמִיד:

רבנו יונה – כל ימי עני רעים וטוב לב וגו'. ביאר שאין טוב לב בכלל מה שאמר כל ימי עני רעים,

כי טוב לב אע"פ שהוא עני הנה טוב לבבו כמשתה תמיד.

והפסוק גם האמור למעלה לו "לב שמח ייטיב פנים" הקדמה אל הענין הבא אחרי זה:

 ביאור הגר"א – כל וגו' כמ"ש חז"ל איזהו עשיר וכו' וא"כ העני הוא מי שנפשו רחבה שאינו מסתפק בכל אשר לו, וכל חללי עלמא לא יספיקנו בדעתו,

ולכן כל ימיו רעים, כי אינו באפשרי שישיג כל חפצו וימלא דעתו, וכמ"ש אין אדם מת וחצי כו'.

וטוב לב אבל מי שמס[ת]פיק במה שיש לו לבו שמח תמיד, כמו האיש אשר משתה בביתו,

שלבו שמח בעת שהוא שתוי יין, עד שאז אפי' המלך אינו שוה לו, אך לאחר הפיגו יינו אינו בשמחתו שהיה תחילה, משא"כ הטוב לב הוא תמיד שמח כעת שמחת השתוי בעת המשתה:

מלבי"ם כל ימי עני רעים – מפרש שפני כסילים ירעה אולת, הוא מסופק ממה שרואה לפניו, והוא שואל –

הלא ראינו שכל ימי עני רעים – העני המתענה מפני ששומע לחקי התורה בכ"ז ימיו רעים תמיד,

ומי שעושה משתה תמיד הוא טוב לב,

ומזה יוכיח שאין שכר להולך בחכמה, אבל לב נבון יבקש דעת וישיב לו לאמר:

 מלבי"ם – חלק באור המלים עני – כולל גם ענות הנפש והכנעתה, ובא לרוב על הצדיקים וענוים:

תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא קמה: וסנהדרין ק:

אמר רבי זירא אמר רב, מאי דכתיב: כל ימי עני רעים? זה בעל גמרא, שממית עצמו לכוין הלכות ולתרץ הוויות.

וטוב לב משתה תמיד – זה בעל משנה.

רבא אמר איפכא. כל ימי עני רעים זה בעל משנה שאינו יכול להורות הלכה מתוך משנתו וגם כי כשחולקות זו על זו אינו יכול לתרץ וטוב לב זה בעל הגמרא שיודע משניות על עיקרם ובקי בטעמיהם ויש בידו כח להורות הלכה למעשה.

רבי חנינא אמר: כל ימי עני רעים – זה שיש לו אשה רעה, וטוב לב משתה תמיד – זה שיש לו אשה טובה.

רבי ינאי אמר: כל ימי עני רעים – זה איסטניס מי שדעתו קצה ולבו נמאס בכל דבר מגונה שהוא רואה.

וטוב לב משתה תמיד – זה שדעתו יפה שסובל הכל דאינו מזיק לו שום לכלוך ושום דבר מיאוס.

רבי יוחנן אמר: כל ימי עני רעים – זה רחמן כמה ענינים הוא רואה וכמה מאורעות שלבו בוכה תדיר עליהן.

וטוב לב משתה תמיד – זה אכזרי.

ורבי יהושע בן לוי אמר: כל ימי עני רעים – זה שדעתו קצרה רש"י סנהדרין: שדעתו קצרה – משים ללבו כל דאגות חבירו ודואג על כל מה שעתיד לבא עליו., וטוב לב משתה תמיד – זה שדעתו רחבה. – ואינו משים ללבו דאגה כל כך, לישנא אחרינא: דעתו קצרה – רגזן.

ואמר ר' יהושע בן לוי: כל ימי עני רעים – והא איכא שבתות וימים טובים שיש לו מנות ומזונות שהיו מחלקין לעניים מערב שבת לערב שבת אלא כשמואל אתא קרא לאשמועי' וכולה ר' יהושע קאמר לה.

! כדשמואל, דאמר שמואל: שנוי וסת תחלת חולי חוק כמו עני שכל ימות החול אוכל פת חריבה ובשבת אוכל בשר הכי גרסי' תחלת חולי מתוך כך מתחיל לחלות ואית דגרסי חולי מעיים.. כתיב בספר בן סירא: כל ימי עני רעים, בן סירא אומר: אף לילות, שלמה כתב כל ימי עני רעים אבל בלילות כשישן יש לו מנוחה ובן סירא אומר אף הלילות אין לו מנוחה כי בשפל גגים גגו ונמצא דלף טורדו ביום סגריר.

 בשפל גגים גגו – ממטר גגים לגגו, ברום הרים כרמו – מעפר כרמו לכרמים. זבל ואשפה שהביא לכרמו נשפך לכרמים אחרים שהוא במקום רעוע בהרים ובסלעים במקום שאין עשיר חפץ בו נופל למטה בכרמים של עשירים שהם במקום טוב ומדרון ונוח לעסוק בהן.

 

(טז) טוֹב מְעַט בְּיִרְאַת ה' מֵאוֹצָר רָב וּמְהוּמָה בוֹ:

רש"י טוב מעט ביראת ה' מאוצר רב ומהומה בו – קול בני אדם צועקים שנעשה האוצר מגזל וחמס, כמו וראו מהומות רבות בתוכה ועשוקים בקרבה (עמוס ג):

רבנו יונה – טוב מעט ביראת י"י מאוצר רב ומהומה בו. לכן מי שאוהב את השם ית' ויתעלה ישמח בחלקו ויסתפק במעט אשר לו, ולא יתאווה ממון אחרים,

 וייטיב לבו ביראת השי"ת, ואף אם עני הוא טוב לב כמשתה תמיד:

 ביאור הגר"א – טוב מעט וגו' המעט שיאסוף האדם ביראת ה' הוא טוב יותר, ממה שיאצור רב ומהומה בו, מלא מרמות וגזילות,

והעניין הוא להורות בדרכי לימוד תורת ה' תמימה, כי לפעמים ילמוד אדם הרבה מאוד אבל מלא פניות לכבוד וגאוה ומרמות וקנטר ודומיהן, ובתוך הרוב שלומד יקרה מעט שלמד ביראת ה',

אותו מעט הוא יותר טוב מכל האוצר שקבץ ולמד ומהומה בו.

מלבי"ם טוב מעט ביראת ה' – המעט שי"ל להעני אחר שהוא עוסק ביראת ה' – והולך מהלך השלמות, הוא טוב מן – מי שי"ל אוצר רב – אחר שנמצא בו מהומה – כי יהום את נפשו ואשרו הרוחני, ונשא ע"ז משלו:

 

(יז) טוֹב אֲרֻחַת יָרָק וְאַהֲבָה שָׁם מִשּׁוֹר אָבוּס וְשִׂנְאָה בוֹ:

רש"י משור אבוס – שאובסין לו המאכל בפיו על כרחו כדי לפטמו וכן ברבורים אבוסים (מלכים א ד),

ויש למושלו כנגד קומץ  מעט של [מנחת ה]עני שחביב משור חטאת של רשע,

ד"א טוב ארוחת ירק, לתת לעני ואהבה שם להראות לו פנים יפות.

משור אבוס – להאכילו בשר שמן ויראנו פנים זועפות:

רבנו יונה – טוב ארחת ירק ואהבה שם משור אבוס וגו'. הביא משל מטבעי בני אדם כי ייטיב להם המעט בחברה שתנעם להם, [מאשר יאכלו] מן המשמנים, עם חברת שונאי נפשם,

ומן המשל עליך ללמוד, כי על אחת כמה וכמה שתתפייס דעתך במעט באהבת השם יתברך ויתעלה ויראתו,

כי הלא אהבתו טוב לך מחברת כל האוהבים, ואל תתאו לשלות הרשעים כי רבה משטמה ושנאת השם אותם:

ביאור הגר"א – טוב ארוחת וגו' ארוחת הוא מזונות כמ"ש וארוחתו ארוחת תמיד,

וז"ש שטוב לאדם שיהיה לו כדי מזונו ולא יותר, וגם אותו המזונות יהיה מאכילת הירק, אך אהבה שם והוא בתורה ג"כ, מורה להלומד מאהבת הש"י ב"ה,

ממה שיהיה לו שור שלם וגם יהיה השור אבוס ושנאה שם:

מלבי"ם טוב ארוחת ירק ואהבה שם משור אבוס ושנאה בו – שראינו שייטב לאדם ארוחה קטנה אם נמצא שם אהבה, שהאהבה תמתיק גם ארוחת ירק, והשנאה תמרר המאכל של שור אבוס,

ואין האושר החיצוני והעונג המדומה עקר, רק המנוחה הפנימית והאהבה והבטחון בה', כי בו תתעדן בדשן נפשו:

מדרש משלי (בובר) פרשה טו

[יז] טוב ארוחת ירק ואהבה שם משור אבוס ושנאה בו. אמר ר' לוי כנגד מי אמר שלמה פסוק זה, כנגד שני בני אדם שפגעוהו בשעה שירד ממלכותו והיה מחזר על הפתחים בשביל פרנסה, פגעו בו שני בני אדם שהיו מכירין אותו, בא אחד מהם נשתטח לפניו, ואמר לו אדוני המלך אם רצונך גלגל עמי היום, מיד הלך עמו, והעלהו לעלייה וזבח שור, והביאו לפניו מטעמים רבים, והתחיל משמיע לו דברי מלכותו, ואמר לו זכור אתה שעשית כך וכך ביום פלוני כשהיית מלך, מיד כיון שהזכיר לו ימי מלכותו, התחיל בוכה וגועה, וכן כל אותה הסעודה עד שעמד משם שבע מבכייתו,

למחר פגע בו חבירו, התחיל משתטח לפניו, ואמר לו אדוני המלך רצונך שתגלגל עמי היום, א"ל שמא אתה מבקש לעשות לי כשם שעשה חבירך אתמול, א"ל אדוני המלך איש עני אני, אלא אם רצונך גלגל עמי היום במעט ירק שיש לי, באותה שעה הלך לביתו רחץ לו ידיו ורגליו, והביא לו מעט ירק, והתחיל אותו האיש מנחמו, ואמר לו אדוני המלך שבועה נשבע הקב"ה לאביך שאינו פוסק מלוכה מזרעו, שנאמר נשבע ה' לדוד אמת לא ישוב ממנה מפרי בטנך אשית לכסא לך (תהלים קלב יא), אלא כך הוא דרכו של הקב"ה מוכיח וחוזר ומוכיח, שנאמר כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה (משלי ג יב), אבל הקב"ה מחזירך למלכותך, כיון ששמע שלמה כך מיד נתקררה דעתו עליו, ושמח מאותה סעודה של ירק, ועמד משם שבע. אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' אבון בר בנימין בשם ר' יוסי בן זמרא כיון שחזר שלמה למלכותו כתב בחכמתו טוב ארוחת ירק ואהבה שם, שאכלתי אצל העני, משור אבוס ושנאה בו [שהאכילני אותו עשיר שהזכירי צערי]:

(יח) אִישׁ חֵמָה יְגָרֶה מָדוֹן וְאֶרֶך אַפַּיִם יַשְׁקִיט רִיב:

רבנו יונה – איש חמה יגרה מדון וארך וגו'. כאשר תבקש להפריד בין עצומים לא תבקש איש חמה,

כי כאשר יקצוף על ענייני עצמו ויתעבר על ריב לא לו, ויגרה מדון בין האנשים אשר להם הריב,

כאשר יקוץ בטענת אחד מהן ויקצוף עליו, ולא יסבול דברי כל אחד לישב דעתם במענה רך, וארך אפים ישקיט ריב:

 ביאור הגר"א – איש חמה וגו' מדון הוא התחלת הריב כמ"ש פוטר מים ראשית מדון,

ונקרא מדון מלשון דין, כי כאשר יתחיל לריב עם מי עושה עמו דין, וחושב מה שעשה לו מקדמת דנא,

וריב הוא תוך ואמצע הריב,

וזהו איש חמה יגרה מדון, פי' מתחיל לריב מה שלא היה מתחילה,

אבל ארך אפים ישקיט אפי' ריב שהיה כבר:

מלבי"ם איש חמה יגרה מדון – יש הבדל בין ריב ובין מדון, המדון הוא שמדיינים על איזה דבר,

והדבר שמדיינים עליו הוא סבת הריב,

וריב כולל כל מריבה שתהיה,

ואמר איש מדנים לחרחר ריב, מי שטבעו לטעון טענות ולמצוא דיני דינים, הוא מחרחר ריב,

ואיש חמה יגרה מדון – ואמר להלן (כ"ט ס"א) איש אף יגרה מדון ובעל חמה רב פשע,

ומבואר אצלנו ההבדל בין אף לחמה, שהחמה היא תבער הכעס הפנימי, והאף הוא הכעס החיצוני,

ולקמן באר שאיש אף – ע"י שרוצה להרע לחברו יגרה מדון – וימצא איזה עלילה לבקש דין,

ובעל חמה – שחמתו בוערת בלבו ביתר שאת הוא רב פשע – וירע לחברו בלא דין ומדון, רק ברצח וחמס,

ופה אמר שלפעמים איש חמה יגרה מדון – וירצה לכלות חמתו ע"י המדון ובדרך משפט,

ומן המדון הלא יעורר ריב,

אמנם כשהצד השני הוא ארך אפים – וישיב לו מענה רך, ומענה רך ישיב חמה,

אז ישקיט ריב – כי יפייס אותו בדברים רכים, והגם שבא המדון ע"י חמה ישוב החמה וישקוט הריב:

 מלבי"ם חלק באור המלים מדון, ריב – הבדלם למעלה (י' ב') חמה אף. למעלה (פסוק א'):

 

(יט) דֶּרֶךְ עָצֵל כִּמְשֻׂכַת חָדֶק וְאֹרַח יְשָׁרִים סְלֻלָה:

רש"י דרך עצל כמשוכת חדק – דומה בעיניו כאלו הדרכים גדורים לפניו בגדר חדקים.

משוכת – גדר כמו הסר משוכתו (ישעיה ה), חדק – קוצים.

ואורח ישרים סלולה – כבושה ומופנה,

ומדרש אגדה דרכו של עשו כקוץ זה הנסבך בגיזת צמר אם תטלהו מכאן הוא מתערה בכאן כך אין אדם יכול לצאת ידי עלילותיו בלא ממון:

רבנו יונה – דרך עצל כמשכת חדק. כגדר הקוצים אשר בדרך ולא יכול איש לעבור, כן העצל לא יוכל להיות רק לאחור ולא לפנים להגיע ממדה למדה.

ואורח ישרים סלולה. ערך אורח ישרים בהפך דרך עצל וביאור הענין בשערים. "ישרים", ישרי לב. עד הנה שער הלב:

 ביאור הגר"א – דרך עצל וגו' דרך הוא הרחב כמ"ש,

ואורח הוא אורח דחוק וקטנה, וכמ"ש המשל הגיע לפרשת דרכים כו' וכמ"ש לקמן,

והוא כי יש ב' דרכים א' תחלה רחב, ואח"כ מלא קוצים וברקנים,

והשניה אף שהיא תחילתה מצער, אבל אחריתה ישגה מאוד ויהיה דרך סלולה,

וזהו דרך – כלומר הדרך רחב של העצל היא אח"כ משוכת חדק מלא קוצים וברקנים,

ואורח ישרים כלומר הישרים שהולכים תחילה בדרך דחוקה וצרה וקצרה נפשם,

אבל היא קצרה וארוכה שאח"כ יהיה דרך סלולה.

ואמר כאן ד' דברים כמ"ש ועתה ישראל מה ה' שואל ממך כי אם ליראה וגו' ללכת בדרכיו ולאהבה את ה' אלקיך,

ו'דרכיו' הן ב' [ולכן בסה"כ הן ד'] שהן המדות והן תאוני וכעסני,

וזהו טוב מעט ביראת ה' הוא נגד יראה, טוב ארוחת ירק ואהבה בה הוא נגד אהבה,

איש חימה וגו' הוא נגד כעסני,

דרך עצל גו' הוא נגד תאוני, כי העצל הוא מתעצל מחמת שהוא חפץ [-מתאווה] שישב בשלוה והשקט:

מלבי"ם דרך עצל כמשוכת חדק וארח ישרים סלולה – יש הבדל בין דרך ובין ארח,

שהדרך הוא הדרך הגדול ההולך מעיר לעיר, והארח הוא המהלך מעיר לכפרים,

ואמר שהעצל יתעצל ללכת, וגם הדרך – הגדול שהולכים בו רבים ידמה בעיניו כאילו יצטרך ללכת על משוכת חדק – שקשה לעבור מצד שהוא משוכה וגדר וסכך, ומצד שהמשוכה היא של חדק [-קוצים] הנוקב רגלי העובר,

והישרים – גם הארח – הבלתי קבוע לרבים היא סלולה – כאילו היא מסלה ישרה ונוחה לעבור,

ומה שהגביל עצל נגד ישרים?

הוא מצד הנמשל שיכוין בהעצל מי שמתעצל ללכת בדרך החכמה, שנדמה בעיניו גם דרכה הקבוע כאילו מלא קוצים, שחושב שאי אפשר לו לכבוש תאוותו ולהלוך נגד יצרו, וכ"ש שלא ילך באורחותיה הפרטים,

אבל הישרים – שגדר ישר הוא שלבו ישר ונוטה לטוב, גם הארח – הפרטי שילך בו בדרך החסידות והצדקה

היא סלולה – כי לא ילחמו עמו התאוות ויצרי לב אחר שלבו ישר, כנ"ל ההבדל בין צדיק וישר:

 מלבי"ם – חלק באור המלים דרך ארח – הבדלם למעלה (ב' יג') ישרים. למעלה (א' ג' ב' ז' י"א ג' ט'), ובכל הספר:

 

(כ) בֵּן חָכָם יְשַׂמַּח אָב וּכְסִיל אָדָם בּוֹזֶה אִמּוֹ:

רבנו יונה – בן חכם ישמח אב וכסיל אדם בוזה אמו. הכסיל בוזה את כל מי שלא יירא ממנו גם אם נתחייב במוראו וכבודו תכלית חובה,

כי אין הכסיל מוכרח בדבר, [שלא ניתן להכריח הכסיל על דבר מה-] כי אם בהכרח שבט ואימה.

על כן הוא בוזה אמו, שאין שבטה ואימתה עליו כאימת האב. ואשר קראו הנה 'כסיל אדם', כי גם לבני האדם נקרא כסיל מי שבוזה אמו, כי גם המון עם הארץ דרכם בכבוד אב ואם. ואדם שם הכלל נפש אדם. "אדם לעמל יולד" (איוב ה, ז), "ועל גוי ועל אדם יחד" (שם לד, כט), ועל כל אומות.

ויתייחסו בכלל הזה פעמים רבות המון העם הנוטים בתאותם ומעשיהם לתולדות האדמה, ולא אל נפש החכמה. "גם בני אדם גם בני איש" (תהלים מט, ג), "אך הבל בני אדם כזב בני איש" (שם סב, י), מעלתם מכזבת, אינה נמשכת. "במאזנים לעלות" (שם) אכן גם בני איש בעולם לעלות במאזנים. "המה מהבל יחד" (שם) כי אין משקלם נחשב למאומה. "ובני איש" (שם) הם בני אדם הנכבדים בשכלם וחריצות. ובא על דרך זה שכתבנו "וכסיל אדם יבלענו" (כא, כ) כי המבלע אוצר אביו גם להמון העם יקרא כסיל:

 ביאור הגר"א ומלבי"ם – בן חכם וגו' בן הוא קטן ואמר אצל החכם בן להורות שאף בקטנותו משמח אביו, ואמר אב להיותו אצל אביו בבית מדרשו ומשמרהו שם בלמודו,

וכסיל אדם אף בגדלותו שנקרא אז אדם הוא בוזה אמו שאומרים העולם ארור שזה כו' ארור שזה ילד וכמ"ש ליט וביזה דהדין מניקתא,

ואמר כאן בוזה אמו ולמעלה אמר תוגת אמו כי למעלה נאמר בן כסיל שמורה על קטן יושב אצל אמו ויגונה בעיניה תמיד, וזהו תוגת אמו,

וכאן אמר אדם שהוא גדול יושב במקום אחר ובוזה אמו אף בלתי ראותה אותו ועוד אדם כמ"ש במות אדם רשע וגו':

מלבי"ם בן חכם ישמח אב – כבר אמר זה למעלה (י' א') בן חכם ישמח אב ובן כסיל תוגת אמו, ושם מדבר מה שיהיה מעצמו שע"י חכמה ישמח האב וע"י הכסלות תוגת האם, ופה מדבר על עת שיגדל הבן, שאז בן החכם שנוחל חקי החכמה והולך בם, ישתדל לשמח את אביו בטוב מעשיו, שזה ג"כ מחקי החכמה לשמח את יולדיו,

והכסיל הנמשך אחר תאוותו, מבזה את אמו בפועל, שזה ג"כ מן הכסילות לבזות אותה על שתוכיחהו על דרכיו:

 מלבי"ם – חלק באור המלים וכסיל אדם – דייק במלות אדם, שיצא מכלל בן נכנע להוריו, והוא אדם מופרד לעצמו:

 

(כא) אִוֶּלֶת שִׂמְחָה לַחֲסַר לֵב וְאִישׁ תְּבוּנָה יְיַשֶּׁר לָכֶת:

רבנו יונה – אולת שמחה לחסר לב. מי שאין לו לב, השמחה לו היא אולת.

לפי שהשמחה תתעורר מן הלב קרא אל אשר שמחתו באולת חסר לב.

ואיש תבונה יישר לכת. לא מצא הפך גמור למדת חסר לב כאיש תבונה, כי לא כל הנבונים שמחים במצות, עד הגיעם ממדה למדה למעלת הצדיקים, שנאמר בהם "שמחו בי"י וגילו צדיקים" (תהלים לב, יא), "שמחה לצדיק עשות משפט" (כא, טו).

על כן אמר "ואיש תבונה יישר לכת". יישר יום יום אל מדותיו, כי יצר לב האדם רע, וצריך לתקנו וליישרו ולשום פני תאותיו וחפציו אל הנכונות.

והנה ישור המהלך וההנהגה והיא תקון המדות הגדר הגדול להזהיר מן אולת וחטא,

והסולם הגבוה לעלות ולהגיע אל השי"ת, ואל אהבתו ורצונו.

עתה ראה מרחק מחזק איש תבונה מדתו לענין האולת ממדת חסר לב,

כי החסר לב שלא יעסוק בגדר השמירה מן האולת והחטאים, והוא ישור המהלך ותקון המדות, כי גם יעשה האולת, ועם כל זה לא ידאג לאשר יתקפו יצרו לחטא, אבל ישמח לעשות אולת.

והנה כללנו כי כשיזכור בספר הזה שתי מדות בפסוק אחד האחת אהובה והאחת שנואה, תמצאם לעולם בהפך האחת לחברתה, וכן שני התוארים לבעלי המדות, האחת ענין ההפך לחברו:

 ביאור הגר"א – אולת וגו' כי החכם כאשר יזדמן שעושה פעמים אולת נפשו עליו תאבל,

אבל החסר לב שמח באוולתו תמיד אבל איש תבונה שמח כשימצא דרך ישרה ללכה בה:

מלבי"ם אולת שמחה לחסר לב – החסר לב הוא מי שאין בלבו כח המושל כלל לעצור בו ללכת בדרך ידוע, כמ"ש וגם בדרך שהסכל הולך לבו חסר וכו',

ואמר בשפתי נבון תמצא חכמה ושבט לגו חסר לב, כי הוא דומה כבהמה שג"כ אין לה כח מנהיג בפנים וצריך מכריח מחוץ להנהיגה בדרך, שהוא השבט,

והוא הפך מן הנבון שבשפתיו תמצא חכמה והיא תנהיגנו, וכשהחסר לב ימצא אולת וספיקות ישמח בה,

כי גם האוילים הם לבסוף חסרי לב כמ"ש ואוילים בחסר לב ימותו,

אמנם האיש תבונה – כבר יודע הדרך הישר על פי הבינה (שהישרות הוא בבינה כנ"ל)

והוא יישר לכת – א"צ מורה וסימנים על הדרך שהם ציוני החכמה כי מעצמו ילך ביושר מצד בינתו, ולא יטעה:

 מלבי"ם – חלק באור המלים חסר לב, איש תבונה – ע"ל (ט' ד'), וגדר הישר שישר בטבעו, כנ"ל (א' ג', ב' ז'):

 

(כב) הָפֵר מַחֲשָׁבוֹת בְּאֵין סוֹד וּבְרֹב יוֹעֲצִים תָּקוּם:

רש"י הפר מחשבות באין סוד – בלא עצה לא תקום מחשבה:

רבנו יונה – הפר מחשבות באין סוד וברוב יועצים תקום. הפרת מחשבות יארע ויקרה באין סוד,

כי כאשר יגלה האדם סודו יגיד השומע לאחיו ולמרעהו ובין איש נבון יודע לרבים,

ויפול דבר שיתחכם אחד העם לבטל הענין ההוא שלא יגיע למעשה.

"וברוב יועצים תקום" המחשבה, הודיע הסבה להפרת המחשבה והסבה להקמתה,

כי בהסתר הסוד ואין יועצים אע"פ שלא גרם את הפרתה עד שלא הגיע לסבת הקמתה.

סוד ועצה שני עניינים הם, כי הסוד הסתר דבר, והעצה חקירת הדעות על הדבר:

 ביאור הגר"א – הפר וגו' כלומר מחמת שלא נטל סוד הוא עצה מחכמי היועצים לכן מופר מחשבותיו

אבל ברוב יועצים כאשר מרוב יועצים יתור, הדבר תקום

ואמר סוד ולא עצה להורות גם על שאם מגלה סודו לכל אדם יופר מחשבותיו:

מלבי"ם הפר מחשבות באין סוד – כבר בארתי כי יש הבדל בין מחשבה עצה תחבולה,

שכל צדדי האפשר שיעלו על לב איש במחשבתו נקראו מחשבות

ואם מתיעץ ובוחר עצה אחת מה שיעשה, זה נקרא עצה

ואם מתיעץ קישור עצות הרבה זה אחר זה, שבאם לא ישיג מבוקשו ע"י עצה האחת יעשה השניה זה נקרא תחבולה

והמחשבות שיעלו בלבו צריך לשמרם בסוד כי אם יגלה אותם יופרו ע"י אויבים או דורשי רעתו ולא תצליח העצה שתעלה בידו מן המחשבות ההם,

ואז וצריך לעצות רבות שבאם תופר עצה אחת יעשה האחרת, כמ"ש על בתחבולות תעשה לך מלחמה,

ולזה צריך רוב יועצים – שאז הגם שתופר עצת יועץ אחד תקום – עצה אחת מן העצות הרבות:

 מלבי"ם – חלק באור המלים מחשבות. עצה – למעלה (י"א י"ד): תקום – פי' תקום עצה:

 

(כג) שִׂמְחָה לָאִישׁ בְּמַעֲנֵה פִיו וְדָבָר בְּעִתּוֹ מַה טּוֹב:

רש"י שמחה לאיש במענה פיו – כמשמעו ע"י מענה רך ודבור נחת הבריות אוהבים אותו

ורבותינו דרשוהו על בעלי גירסא אם מוצאים בפיהם מענה אז תתקיים בם וישמחו.

ודבר בעתו מה טוב – שואלים בהלכות הפסח ובהלכות החג בזמנו:

 רבנו יונה – שמחה לאיש במענה פיו. דרך האדם שישמח במענה פיו כאשר ידבר נכונה, ואף גם זאת דבר בעתו מה טוב.

על כן יניח האדם את דרך טבעו שהוא מתאוה בכל עת לדבֶר מה שעולה בלבבו מן הנכוחות,

וימשול בתאותו ולא ידבר רק דבר בעתו אע"פ ששמחה לאיש במענה פיו:

 ביאור הגר"א – שמחה וגו' כי החכמה תעוז לחכם בב' עתים שונות

א' בעת ישאלו אותו דבר מה ימצא מענה בפיו ואז תעלוזנה כליותיו וישמח בקרבו,

ב' שצריך לידע בעצמו ולומר בעתו ומועדו כמו הלכות פסח בפסח ודומיהן.

עוד יש דבר שצריך לומר אף בלא זמנו והוא פיקוח נפש כדי שלא יהיה בכלל שופך דמים כאשר לא ילַמד העם הדרך, וז"ש במס' שבת ל' ע"א שאיל שאילתא לעילא כו' פתח ואמר אנת כו' ולכאורה תמוה למה פתח בדברי אגדה מה שלא נמצא כזה בשאר ההלכות והדינים?

והוא כמ"ש חז"ל בעניין פיקוח נפש הנשאל הוא שופך דמים וכאשר ראם שואלים אותו פיקוח נפש אמר מסתמא אינם יודעים העם שפיקוח נפש דוחה שבת, ואז פתח באגדה להמשיך העם בכללם כדי שישמעו כולם וידעו זה

וזהו שמחה במענה פיו כשימצא מענה בפיו בעת ישאלו אותו,

ודבר בעתו מה טוב כלומר ומה שטוב שהוא פקוח נפש בזה הוא ג"כ שמח:

מלבי"ם שמחה לאיש במענה פיו ודבר בעתו מה טוב – מי שחוקי החכמה ערוכים על שפתיו עד שבעת ישאלוהו על דבר יוכל לענות תכף י"ל שמחה מזה,

וידוע שפֶה רומז על החכמה, ואם יענה דבר בעתו – בעת הצורך אל הדבר אז הוא טוב, כי יועיל בחכמתו בעת הצורך, וזה תכלית הטוב להועיל בעתו, וזה יותר מהקודם שהשמחה לו לבדו, כי בזה ייטיב גם לאחרים בעת הצורך:

 

(כד) אֹרַח חַיִּים לְמַעְלָה לְמַשְׂכִּיל לְמַעַן סוּר מִשְּׁאוֹל מָטָּה:

רבנו יונה – אורח חיים למעלה למשכיל וגו'. מי שהוא דר בעיר אחת לא יסכים לעזוב דירת העיר ההיא ולעשותה טפלה, רק עד שיבחר בדירת עיר אחרת,

אז לא יתישב בדירת העיר אשר הוא גר שם, להכין כלי בית לבנות בתים ולקנות שדות וכרמים, וביאור הענין הזה בשערים:

 ביאור הגר"א – ארח חיים וגו' האדם נקרא הולך שצריך לילך תמיד מדרגא לדרגא, ואם לא יעלה למעלה ירד מטה מטה ח"ו, כי בלתי איפשר שיעמוד בדרגא חדא,

וזהו אורח חיים למעלה וגו' למען וגו' כדי שלא יטה לרדת למטה שאולה ומחמת האורח חיים יסור משאול:

מלבי"ם ארח חיים למעלה למשכיל למען סור משאול מטה, המשכיל יציין לעצמו שדרך החיים הוא למעלה,

ודרך המות הוא למטה,

והגם שקשה לעלות למעלה וקל מאד לרדת מטה, באשר כח הכובד הטבוע בגופות יסייעו ויורידוהו מטה,

אבל העליה למעלה הוא נגד כח הכובד, [הכבידה, הגראוויטציה].

בכ"ז כשיודע שאם ירד מטה ירד לשאול בודאי יתאמץ בכל כחו לעלות ולא לרדת,

וכן המשכיל יבין בשכלו שלמעלה הוא ארח חיים, ר"ל שהעליה שילך בדרך הנפשי ובדרך השכלי ששרשו למעלה שם ישיג חיים הנצחיים,

ויתאמץ לעלות על סולם השכל כדי שיסור מרדת לדרך הגוף ותאוותיו ששרשם למטה ששם הוא השאול והאבדון לנצח:

 

(כה) בֵּית גֵּאִים יִסַּח ה' וְיַצֵּב גְּבוּל אַלְמָנָה:

רבנו יונה – בית גאים יסח י"י ויצב גבול אלמנה. הם הקובעים בלבם דירתם בעולם הזה, וכל עיקר מחשבתם על ישובו, ולא יחשבו על תמורתו, כענין שנאמר "קרבם בתימו לעולם" (תהלים מט, יב).

ועל כן יגאה לבם בהצלחתם והתישבם בבתי שלותם, אחרי שלא יועילו ולא יעלו על לבם תמיד ענין התמורה והחלוף. על כן יסח השי"ת את ביתם החזק.

והתבונן מה מאוד דבר על אופניו המקרא הזה המדבר בנסיחת בתי המתישבים בלבם העולם הזה עם המקרא העליון.

ודע כי אי אפשר [שיגיע האדם למידת] הגאוה הגמורה עד סור לב האדם מהעולם העליון.

"ויצב גבול אלמנה". גבול אומה אלמנה שחרבה ושחה לעפר, הֵפך בית גאים שארצם מיושבת.

"אלמנה" כענין "לא אשב אלמנה" (ישעיה מז, ח), "וחרפת אלמנותיך לא תזכרו עוד" (שם נד, ד), ובלשונם ז"ל דלת אלמנה (עירובין קא, ע"א):

ביאור הגר"א – בית גאים וגו' כמ"ש ברכות בפ' הרואה הרואה ביתו של נ"נ אומר ברוך שהחריב כו' והרואה ב"י בישובן אומר מציב גבול אלמנה והוא בעת שנתיישב ירושלים בבית שני אז גם נתיישבו כל גבולי א"י,

וזהו בית גאים וגו' בית נ"נ שנתגאה במה שאמר אעלה על במתי עב וגו' יסח ה' ויצב וגו'

וכן בית גאים הוא אדום יסח ה' כמ"ש המה יבנו ואני אהרוס ויצב גבול וגו' שעתיד לעשות חוצות ירושלים עוד דמשק ולהרבות גבולי א"י.

ועוד בית גאים וגו' כי גאי"ם הוא מנין 'המן' הכתובים במגילה,

בית גאים הם עשרת בני המן, כמניין אותיות שבי' בני המן [הם 53, וכוונתו בפשטות עם הכולל], וז"ש ותשם אסתר את מרדכי על בית המן:

מלבי"ם בית גאים יסח ה' ויצב גבול אלמנה – כשתראה בית גאים בנוי על גבול האלמנה שהיא מחולשתה אין מי לריב ריבה, והגאים יבנו בית על גבולה,

דע כי יש משגיח יריב ריבה, ויסח הבית ויעקר אותה להציב גבול אלמנה על מכונו,

כי ה' עושה משפט לעשוקים יתום ואלמנה יעודד ודרך רשעים יעות וזה פינה באמונת ההשגחה במקום שאין יד הטבע וכחה שלטת:

 

(כו) תּוֹעֲבַת ה' מַחְשְׁבוֹת רָע וּטְהֹרִים אִמְרֵי נֹעַם:

רבנו יונה – תועבת י"י מחשבות רע וטהורים וגו'. ולטהורים, והם טהורי הלב כענין "ובר לבב" (תהלים כד, ד). להם לבדם אמרי נועם,

כי אין דברי התוכחת מתקבלין לבד מאשר לבו כפיהו, שנאמר "התקוששו וקושו" (צפניה ב, א), ונאמר "שובו והשיבו" (יחזקאל יד, ו). "וטהורים" בחסרון למ"ד, וכן איש תוכחת מקשה עורף (כט, א):

 ביאור הגר"א – תועבת וגו' כלומר כל מחשבות הרשע אף על הרעים תועבת ה' הם.

וטהורים אצלו אמרי נועם אף הדומים לחניפה ואינם בתכלית הטוב הם טהורים:

מלבי"ם תועבת ה' מחשבות רע וטהורים אמרי נועם – ר"ל ה' יתעב מי שמדבר אמרי נועם טהורים ומחשבות רע,

שבפיו ידבר נועם ואמרות טהורות, ובקרבו ישים ארבו ומחשבותיו רעים:

 מלבי"ם – חלק באור המלים מחשבות – גם יל"פ שר"ל מחשבות רע תועבת ה' הגם שהוא רק מחשבה,

ואמרי נעם, ר"ל מי שהוא נעים במעשיו אמריו הם טהורים מכל מחשבה רעה,

ובא נועם תחת נעים, כמו לאחד קראתי נועם (זכריה י"א):

 

(כז) עֹכֵר בֵּיתוֹ בּוֹצֵעַ בָּצַע וְשׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה:

רבנו יונה – עכר ביתו בוצע בצע. הוא שהגיע אל תכלית החמדה.

ושונא מתנות. הוא שהגיע אל הקצה האחרון בחיוב הרחקת החמדה, בחפץ שיהיו מזונותיו בידי שמים וביגיע כפיו. והנה זאת המדה גדר להרחקת החמדה, ותציל ממוקשי החנופה:

 ביאור הגר"א – עוכר ביתו וגו' פי' הבוצע בצע שמאסף תמיד ממון שאינו שלו סופו שגם ביתו יוטל ממנו ונעכר,

אבל מי שנוטל מתנות אף שאינו עוכר ביתו,

אך מחמת שהוא מצפה ועיניו ייחלו לעת יוקרב לפניו מנחת נדבה ומתנה טובה, וכאשר מתחלתו יומשך ופעמים שלא יובא לו, יושב בצער,

וזהו שונא מתנות יחיה שחייו חיים היפוך האוהב ומצפה למתנות שחייו אינם חיים:

מלבי"ם עוכר ביתו בוצע בצע – מי שהוא בוצע בצע שמרויח ממון שלא ביושר,

בל תחשוב כי ירבה בבצע הלז כבוד ביתו, בהפך בזה עוכר ביתו, כמ"ש הוי בוצע בצע רע לביתו וכו' כי אבן מקיר תזעק וכו',

ובהפך מי ששונא – אף מתנות – ולא יהנה משל אחרים רק מה שמרויח ע"י יגיע כפו,

בל תאמר שימות ברעב או יחלה מרוב עבודה, בהפך עי"ז יחיה כי הכל תלוי בהשגחת ה':

 

(כח) לֵב צַדִּיק יֶהְגֶּה לַעֲנוֹת וּפִי רְשָׁעִים יַבִּיעַ רָעוֹת:

רבנו יונה – לב צדיק יהגה לענות. הגיון לבו כל היום להכנע, כי יש צורך למערכי לב להתמדת הצעות במחשבות להגיע אל הענוה ולאהוב את השפלות,

ולהשיג את תאות הכבוד, כי יצר לב האדם רע דבק בו, ומכשלת הזאת הכשילה כל יושבי חלד, ונוקשו ונלכדו, והשרידים אשר שורדו מהם הם הנגשים אל ד', וביאור הענין הזה בשערים.

ופי רשעים יביע וגו'. לא דיים ולא רב להם את אשר לבבם לא יכניעו ולא ייגעו לקנות השפלות,

 אבל פיהם יביע תמיד רעות, לתת חתיתם בארץ החיים, כי יש מרבים פעלים למען יכבדום העם,

ולא השיגה רעתם לרעת המשתררים בזרוע, ואז"ל (ר"ה יז, ע"א) על הנותנים חתיתם בארץ החיים שנידונים בגיהנום לדורי דורות:

ביאור הגר"א – לב צדיק וגו' שהצדיק אין בפיו מענת שקר ולכן הגיון לבו איך לענות, שלא יהיה בדבריו סיג ושקר,

אבל הרשעים אשר פיהם מלא שוא ואינם חושבים איך לענות, ומפיהם יביע רעות מלשון נובע:

מלבי"ם לב צדיק יהגה לענות – מחוקי הצדק שלא ישלח פיו לדבר עד ישקול הדבר בשכלו,

ולא לבד מה שמדבר כי גם מה שצריך לענות ולהשיב תשובה לב צדיק יהגה ויחשב מה לענות, ואם יענה אם לאו, כמ"ש ודע מה שתשיב לאפיקורס, אל תען כסיל כאולתו,

ומצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע וכדומה, בענין שלא יענה עד ישקול בלבו,

אבל הרשעים מבוע הדברים אינם בלב,

רק פי רשעים יביע רעות – כי דבורים רעים לה"ר ורכילות ודברי מינות, מקורם בפיהם לא בלבם:

 מלבי"ם – חלק באור המלים יהגה – הוא עיון הלב ורב המחשבה על הדבר:

 

(כט) רָחוֹק ה' מֵרְשָׁעִים וּתְפִלַּת צַדִּיקִים יִשְׁמָע:

רבנו יונה – רחוק י"י מרשעים ותפלת צדיקים ישמע. מוסב על הענין העליון,

כי בעבור שהרשעים יביעו פיהם רעות ונותנים חתתם בארץ החיים רחוק השי"ת מהם, וישמע תפלת צדיקים המשתדלים תמיד להכניע לבם, וכמוהו "קרוב ד' לנשברי לב" (תהלים לד, יט) ונאמר "תאות ענויים שמעת ד'" (שם י, יז) ויראה מן המקרא הזה כי משכר השלמים במדה יחלק אל המשתדלים להגיע אליה:

 ביאור הגר"א – רחוק וגו' כי באדם יש ב' דברים

עין רואה ואוזן שומעת, וראיה הוא מרחוק, ושמיעה הוא מקרוב, שיהא יכול לשמוע קולו,

וזהו רחוק מרשעים ה' שאף השגחתו הוא מסיר מאתם, אבל לצדיקים כ"כ הוא קרוב עד שישמע תפלתו כמ"ש קרוב ה' לכל קוראיו וגו' וכמ"ש שהקב"ה קרוב לצדיקים כמו מפה לאוזן:

מלבי"ם רחוק ה' מרשעים ותפלת צדיקים ישמע – ההשגחה נמשכת אחרי מעשה האדם, המתרחק מה' הוא רחוק ממנו,

והמתקרב אליו הוא קרוב לו, עד שה' קרוב לצדיקים ושומע תפלתם, כמ"ש קרוב ה' לכל קוראיו,

ולא תשאל שא"כ מתפעל ומשתנה לפי התפלה, כי במה שהאדם מתקרב אליו כן הוא קרוב לו ואין בו שינוי, והרשעים הם עצמם מתרחקים מה':

 

(ל) מְאוֹר עֵינַיִם יְשַׂמַּח לֵב שְׁמוּעָה טוֹבָה תְּדַשֶּׁן עָצֶם:

רש"י מאור עינים – בתורה. ישמח לב – ששואלין ממנו דבר ויודע מה להשיב,

ולפי פשוטו כמשמעו דבר שהוא תאוה למראות עינים, משמח הלב ומצחצח תוגת הלב כגון גן ירק ונהרות המושכי':

רבנו יונה – מאור עינים ישמח לב. האור ירחיב לב האדם, וכן אז"ל (עיין מגילה כח, ע"ב) ההלכות יבקשו אור וצלילות.

ושמועה טובה תדשן עצם. יתרון יש לשמועה טובה, כי מלבד שתשמח הלב השומע תדשן עצמותיו.

הנה כי רבה תועלת המגעת מן האזן מאשר הגיע מן העין, ופרט שלמה ע"ה באחת מן התועלת כי רבות הנה,

ואז"ל (ב"ק פה, ע"ב) חרשו נותן לו דמי כולו.

ואחרי שהתבאר [ש]האזן אבר נכבד מאוד גם מן העין שהוא אבר נכבד,

מה מאוד שתגדל החובה לעבוד בו את הבורא ית', ורע ומר להשביתו ממעשיו על כן סמך אחריו:

ביאור הגר"א – מאור וגו' כי מהראיה טובה יבא שמחה ללב, אבל השמועה טובה תדשן גם עצמותיו,

והענין כי תורה שבכתב נקרא ראיה שצריכין לראות בתורה, וכמ"ש בישעיה,

אבל תורה שבע"פ נקרא שמיעה לשמוע מרבו,

ועיקר הסודות גנוזים בתורה שבכתב, ובתורה שבע"פ שם ההלכות,

וזהו מאור עינים כשמוצא אור הסודות שבתורה שבכתב התלויה בעינים, ישמח לב, כי עיקר הסודות מיוחסים ללב, ששם נתיבות חכמה, וכמ"ש שאין לגלותם לכל אדם, לכן משמח לבו,

וכשמוצא שמועה טובה דהיינו הלכה או איזה דבר טוב הוא אומר לחבירו ולתלמידו, ומדשן לו עצמותיו וזהו תדשן לאחרים:

 

(לא) אֹזֶן שֹׁמַעַת תּוֹכַחַת חַיִּים בְּקֶרֶב חֲכָמִים תָּלִין:

רבנו יונה – אזן שומעת תוכחת חיים. ובא המקרא העליון הקדמה לזה, כאשר בא "לב שמח ייטיב פנים" (טו, יג) הקדמה לאשר אחריו "לב נבון יבקש דעת" (שם, יד).

בקרב חכמים תלין. כאשר נאות וראוי למשכילים בחכמה לשאול ולהשיב לשבת בקרב חכמים, כן ראוי לשבת בתוכם מי שיש לו אוזן שומעת תוכחות חיים, כי החכמים חפצים ושמחים בחברתו,

כי גם אם לא ירחב לבו להשיג אל החכמה נבחר ונכבד בעיניהם, אחרי שישכיל בדברי תוכחותיו וחפץ לשמעם,

כי יגיע בכאן למעלה נכבדת, כמו שכתב אחרי זה:

 ביאור הגר"א – אזן וגו' כי תועלת הולכי לבהמ"ד לישב שם ואין להם שכל ללמוד הוא לב' דברים

א' שאזנם שומעת תוכחת חיים מהאחרים שלומדים

ותועלת הב' שהוא בקרב חכמים תלין ג"כ עמם בבהמ"ד

וזהו שאמרה רות לחמותה באשר תלכי אלך ובאשר תלין אלין

 באשר תלכי אלך הוא במ"ע, ובאשר תלין הוא במל"ת, [נראה דתלין כמו תמתין והמנע ממעשה]

וזהו אוזן וגו' בקרב חכמים תלין לבל יעבור במל"ת, אף שלא יעשה מ"ע,

ועוד שבקרב חכמים תלין הוא בעה"ב בין אותם שאין עוברים על ל"ת,

כי שם בפסוק באשר תלין הוא ו' דברים [תלכי אלך, תליני אלין, עמך עמי, אלוקיך אלוקי, תמותי אמות, ושם אקבר] נגד ששה דרגין והוא יהיה ביניהם באותה דרגא דבקרב תלין שהוא ל"ת:

מלבי"ם (ל-לא) מאור עינים – וכו' אזן שומעת – וכו', אומר אם רואה אדם את הדבר הטוב בעיניו,

המאור הזה ישמח הלב – ששם משכן הכחות הנפשיות,

והשמועה טובה – ששומע מרחוק רק תדשן עצם – שהם בניני הגוף וכחות גשמיות,

ושמחת הלב גדול מדישון עצם ורוחני ונעלה ממנו, באשר הלב ממנו תוצאות חיים לכל הגוף,

ולכן אזן שומעת תוכחת חיים – לא תספיק בשמיעה טובה מרחוק,

רק בקרב חכמים תלין – לראות את החכמים עצמם ולראות מעשיהם, וגדולה שמושה של תורה יותר מלמודה,

כי ראיית העין פועלת יותר משמיעת האזן שמאור עינים ישמח לב:

 

(לב) פּוֹרֵעַ מוּסָר מוֹאֵס נַפְשׁוֹ וְשׁוֹמֵעַ תּוֹכַחַת קוֹנֶה לֵּב:

ביאור הגר"א – פורע מוסר מואס נפשו, כבר כתבתי כי מוסר מה שמיסר את עצמו בשביל רצון קונו, ואז מחמת זה גם הש"י עושה רצונו, כמ"ש בטל רצונך מפני רצונו כדי כו'

והמוסר הוא במעשה ובגוף ותועלתו הוא לסור מדרך רע, ותוכחה הוא בדבור ותועלתו הוא לידע באיזה דרך להלוך, וזהו פורע מוסר מואס נפשו כלומר רצונו, שאין הקב"ה יעשה רצונו כאשר אינו מבטל רצונו מפני רצון הקב"ה.

ושומע תוכחת יקנה לב כי ידע באיזה דרך להלוך ע"י זה שישמע התוכחה:

מלבי"ם פורע מוסר מואס נפשו ושומע תוכחת קונה לב – כבר התבאר ההבדל בין מוסר ותוכחה,

המוסר מפחיד ביראת העונש, שעיקר הוא בעונש הנפשיי לעוה"ב,

ומי שפורע מוסר אינו חש על נפשו ואבדונה וא"כ מואס נפשו,

והתוכחת הוא הוכוח מצד השכל, והנה החסר לב הוא מי שאין לו כח המושל כלל,

והוא כבהמה שעושה בלא לב רק כפי המשכת הגוף ותאוותיו,

ואיש הזה לא יקנה לב ע"י פחד המוסר כי אינו יודע כלל מה טוב ומה רע, רק ע"י יסורים עצמם,

כמ"ש ושבט לגו חסר לב, כבהמה שנמשכת ע"י שבט,

אבל אם שומע תוכחת אז יבין בלבבו ויקנה לב שהיה חסר לו עד עתה, כקונה דבר מיד המוכר:

 מלבי"ם – חלק באור המלים מוסר, תוכחת – עי' הבדלם ירמיה (ב' י"ט):

 

(לג) יִרְאַת ה' מוּסַר חָכְמָה וְלִפְנֵי כָבוֹד עֲנָוָה:

רבנו יונה – יראת ה' מוסר חכמה ולפני כבוד וגו'. מוסר סמוך. והטעם מוסר שנתחייב החכמה, והמוסר ההוא יסוד יראת י"י, ויתכן כי יחסר בי"ת, כמו "כי ששת ימים" (שמות כ, יא),

והטעם יראת י"י במוסר חכמה, כי ע"י מוסר החכמה בתקון המדות יגיעו ליראת י"י, ולפני כבוד ענוה.

ביאר אחד מן המוסרים, והזכיר קצת מסבותיו, וטעם להזכיר זה המוסר בפרט, לפי שאז"ל ענוה גדולה מכולם (ע"ז כ, ע"ב)

והנה המקרא הזה ביאר למעלה הגדולה שמגיע אליה מן המוסר, על כן ראוי שתלין בקרב חכמים אוזן שומעת תוכחת חיים:

 ביאור הגר"א – יראת ה' מוסר חכמה כלומר יראת ה' מביא לידי מוסר וחכמה כמ"ש למעלה שאוילים חכמה ומוסר בזו, ועוד כמ"ש אם אין חכמה אין יראה אם אין יראה אין חכמה,

יראת העונש מביאה לידי חכמה, וחכמה מביא לידי יראה הרוממות,

וזהו יראת ה' מוסר, זהו יראת העונש מביא לידי חכמה,

ולפני כבוד ענוה כי יראת הרוממות הוא ענוה והיא לפני כבוד שהוא ל"ב נתיבות חכמה והוא חכמה עילאה מדות התורה,

ואמר ולפני כבוד גו' כי יראת ה' מוסר חכמה אין לו הכרע אם יראת ה' הוא המביאו לידי מוסר חכמה,

או יראת ה' בא ע"י מוסר חכמה,

כענין ורב יעבוד צעיר שאין לו הכרע אם הרב יעבוד את הצעיר או להרב יעבוד הצעיר, ושניהם אמת,

זכה ורב יעבוד את הצעיר, לא זכה להרב יעבוד הצעיר,

כן כאן שניהם אמיתים שהחכמה בא ע"י יראה, ויראה בא ע"י החכמה,

היינו יראת העונש ויראת הרוממות אך הכבוד אינו בא רק אם הוא ענו ובורח מן הכבוד לכן אמר ולפני כבוד:

 

מלבי"ם יראת ה' מוסר חכמה – מפרש דבריו החכמה צריכה למוסר, כמ"ש לדעת חכמה ומוסר,

כי אחר שהחכמה י"ל שני דרכים דרך החכמה ודרך הסכלות,

ויצר הלב מצייר תמיד כפי דרך הסכלות, צריך ליסר כחות הנפש שתמשול על יצורי הלב ותכניע אותם אל החכמה וזה נקרא מוסר,

ומהו המוסר יראת ה', מה שמצייר כי מלך גדול עומד עליו ורואה במעשיו ומבקש ממנו דין וחשבון וזה מיסר כחות הנפש,

והפורע מוסר זה מואס נפשו האלהית הקשורה עם ה' המשגיח על מעשיו תמיד,

והשומע תוכחת, הוא שיטה אזן לוכוח ע"פ השכל שמראה לו שדרך החכמה טוב מצד עצמו,

וזה י"ל כבוד כמ"ש ושומר תוכחת יכובד, כי אינו עושה מצד היראה רק מצד שכלו,

וזה יהיה ע"י ענוה, כי המתגאה לא ישמע תוכחת ויקשה לבו להשיב על תוכחת החכמה, וע"כ אמר שלפני כבוד ענוה: