השיעורים באתר לעילוי נשמת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה זלה"ה

קרא פרק תהלים לעילוי נשמתו>>

 

דרוש מתנדב לזיכוי הרבים >>

אבד לך דיסק אונקי? >>

להתחסן נגד קורונה?

 
משלי

משלי פרק-טז

(א) לְאָדָם מַעַרְכֵי לֵב וּמֵה' מַעֲנֵה לָשׁוֹן:

רבנו יונה – לאדם מערכי לב ומי"י וגו'. המקרא הזה נסמך לענין הענוה,

כי העניו ישים בלבו מיד הענין הזה כאשר יחשוב המועצות,

לא יבטח בעצתו שיזדמן לו לשון מתוקן במחשבה שיהיה נשמע ומקובל לשומעים, כי ידע שזה תלוי בשי"ת,

אף כי לא ישען אל בינתו שלא תקום ותהיה מחשבתו להגיע אל הפועל:

 ביאור הגר"א – לאדם מערכי לב בעת שיצטרך לדבר לפני מלך ולפני שר אין לו רק לערוך לבבו לה',

ומה' יהיה מענה לשונו וכל אשר ישים ה' בפיו אותו ידבר,

וכן הוא בתורה רחמנא ליבא בעי וכאשר ישים מגמת נפשו לעיין בתורת ה' בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו,

וה' יתן לו דעה ובינה והשכל ללמוד וללמד:

מלבי"ם לאדם מערכי לב – הלב עורך ומסדר את אשר ידבר, ובאשר הבחירה ביד האדם הוא מעריך מערכות הרבה ואופנים שונים מה יענה,

ובכ"ז הגמר ומענה הלשון – הוא מה' – וצריך עזר ממרומים שיענה מענה טוב, ר"ל גמר הפעולה,

ובפרט דבור הלשון הוא מה', כמ"ש ואתפללה אל אלהי השמים ואומרה למלך שהתפלל על מענה לשון שיעלה בידו כראוי:

 

(ב) כָּל דַּרְכֵי אִישׁ זַךְ בְּעֵינָיו וְתֹכֵן רוּחוֹת ה':

רש"י ותוכן רוחות ה' – ומונה הלבבות מי הטוב ומי הרע:

 רבנו יונה – כל דרכי איש זך בעיניו ותוכן וגו'. דרך טבעי האדם כי כל מעשיו אשר יגיעוהו מדרך מדתו, זכים בעיניו אם טובות ואם רעות, ולפיכך תקון המדות ענין קשה.

אף גם זאת ותוכן רוחות י"י עוזר את האדם לתקן מדותיו, להתבונן בעוותם ולחזק בתיקונם,

וגם כי לא יתכן לנצח את התולדת מבלי עזר שמים, והשם בוחן לבות.

וכאשר יבקש האדם להכין לב לעבודת השם וביראתו, יעזרהו על תקון הלב ויישור המדות.

"תוכן" כענין "תכנתי עמודיה סלה" (תהלים עה, ד), "ולו נתכנו עלילות" (ש"א ב, ג), וכן נמצא בענין תקון בקוף מן הקל ומן הדגוש, "אזן וחקר תקן משלים הרבה" (קהלת יב, ט). "מעוות לא יוכל לתקן" (קהלת א,טו):

ביאור הגר"א – כל דרכי איש כל דרכי האדם נמשכים אחר הרצון הראשון, וכמו שעולה על רוחו ברצון הראשון הם זכים וישרים בעיניו,

אך תוכן רוחות ה' והוא יודע אם לא היה ברוחו רמיה כלומר ברצון הראשון אם לא היה שום פניה כלל והיא זך וישר:

מלבי"ם כל דרכי איש זך בעיניו ותוכן רוחות ה' – דרכי הנפש הם רבים מאד, ואי אפשר לאדם לבחור הדרך הזך מבלי סיג,

רק ה' שהוא תוכן ומודד את הרוח המעלה הציורים על הלב,

ר"ל לפעמים ילך האדם בדרך הצדקה והרחמים והוא בא ע"י ציור הגאוה, שעושה צדקה כדי להתגאות, הולך בדרך ענוה ושפל רוח, ושרשו ברוחו מצד גאוה, שרוצה שיאמרו שהוא ענו וכדומה,

וכן יש פלס לרוח, שהמלך והכ"ג שרוחו גבוה ונשא צריך ללכת בדרך יותר מעולה ויגבה לבו בדרכי ה',

וכ"ז לא ידע האדם רק ה' לבדו גבל כ"ז ע"פ חקי החכמה:

 מלבי"ם חלק באור המלים זך בעיניו – מובדל ממ"ש דרך אויל ישר בעיניו,

שהישר הוא בבינה, והזך הוא מבלי שמרים ופסולת, וכמ"ש איוב (ח' ז'), ועמ"ש לקמן (כ"א ב'),

ותכן, כמו ותוכן לבנים תתנו:

(ג) גֹּל אֶל ה' מַעֲשֶׂיךָ וְיִכֹּנוּ מַחְשְׁבֹתֶיךָ:

רש"י גול אל ה' מעשיך – גלגל והשלך עליו צרכיך ויכונו מחשבותיך,

ד"א גול אל ה' מעשיך, התפלל לפניו על כל צרכיך. ויכונו – יתבססו ויתקיימו:

רבנו יונה – גול אל י"י מעשיך ויכונו מחשבותיך. בכל מחשבה שתחשוב על מעשיך ותקון עניניך,

שים לבך שאין בידך זולתי המחשבה, ולא תוכל להגיעה לפועל, וגול את הפועל – לי"י, כענין "השלך על י"י יהבך" (תהלים נה, כג),

ובכן יכונו מחשבותיך, שיגיעו אל הפועל, וגם תצלח לחשוב הנכון להגיע אל הפועל:

 ביאור הגר"א – גל אל ה' מעשיך ויכונו מחשבותיך כלומר וכיון שכל דרכי איש ישר בעיניו, לכן אין לסמוך כלל על שכלך האנושי, אך תראה שיהיה מעשיך לפי רצון ה' ויכונו מחשבותיך שיהיה ג"כ לפי רצונו:

מלבי"ם גל אל ה' מעשיך ויכונו מחשבותיך – באשר המחשבות רבים ושוטפים על פני הנפש ואין להם מכון ובסיס,

אם יעשה האדם כל מעשיו רק לה', להגדיל כבוד ה' ולעשות רצונו עד שה' הוא תכלית מעשיו,

אז יש למחשבותיו כן ובסיס, שלא יחשוב רק לעשות מה שהוא כבוד ה' ורצונו:

 

(ד) כֹּל פָּעַל ה' לַמַּעֲנֵהוּ וְגַם רָשָׁע לְיוֹם רָעָה:

רש"י כל פעל ה' למענהו – הכל עשה בשביל קילוסו כמו ענו לה' בתודה (תהלים קמז),

ד"א להעיד עליו כלומר פעלו מעיד עליו על גבורותיו שניהם בהגדת תהלים.

וגם רשע – עשה להניחו ליום רעה, וכל זה לקילוסו:

 רבנו יונה – כל פעל י"י לַמענהו. בא בפתח במקום שבא. וכן "זבח וצלמונע בקרקר" (שופטים ח, י).

והענין שברא את האדם לעבדו. את הכל ברא לכבודו, וכמו שנאמר "כל הנקרא בשמי" וגו' (ישעיה מג, ז)

וגם רשע ליום רע. גם הרשע שאינו עובד את השי"ת ומבקש להשבית הכוונה בבריאתו הלא נכון הוא ליום רעה.

נמצא שגם בבריאתו יגלה כבוד השם, כמו שנאמר "ושבתם וראיתם בין צדיק" וגו' (מלאכי ג, יח). ואז"ל (ויק"ר כד, א) כשהקב"ה עושה דין ברשעים מתעלה ומתקדש שמו, שנאמר "והתגדלתי והתקדשתי" וגו' (יחזקאל לח, כג), ונאמר "הנה עבדי יאכלו" וגו' (ישעיה סה, יג):

 ביאור הגר"א – כל פעל ה' למענהו שהכל ברא לכבודו. וגם את הרשע ברא בשביל היום רעה, לענוש בו לסרים ממצותיו, ועוד שקאי אלעיל ומהו רצון ה'?

אומר שתדע שכל מה שפעל הוא למענהו כלומר למען ה' ו', תורה שבכתב ושבע"פ,

ה' חמשה חומשי תורה ו' ששה סדרי משנה והן מ"ע ול"ת

וז"ש בא דוד והעמידן על אחת עשרה וחושב שם ה' מצות ל"ת ו' מ"ע ומסודרים שם במזמור מי יגור גו'

וא"ת כיון שאין רצונו רק בההולכין בתורתו ולמה ברא את הרשע?

וזהו גם רשע ליום רעה לענוש בו להעוברים על רצונו.

וסוד הענין של הד' פסוקים הם דרך להאדם איך להתנהג ולילך ברצונו יתברך ועצה טובה, כי כל אדם ואדם יש לו דרך בפ"ע לילך בו, כי אין דעתם דומה זה לזה ואין פרצופיהן דומין זה לזה, ואין טבע ב' בני אדם שוה,

וכשהיו נביאים, היו הולכין אצל הנביאים לדרוש את ה',

והיה הנביא אומר ע"פ משפט הנבואה דרכו אשר ילך בה, לפי שורש נשמתו ולפי טִבעת גופו,

וזהו לאדם מערכי לב, שלו [-שעליו] לא היה [מוטל אלא] רק לערוך לבבו לדרוש את ה' בכל לבבו,

ומה' הי' מענה לשון ע"י הנביא איך יתנהג.

וכשבטלה הנבואה היה רוח הקודש ישראל ואיש רוחו הוא יודיענו איך להתנהג, ורוה"ק יש לכל אדם ואדם,

אך אשרי אדם לא יחשוב ה' לו עון ואין ברוחו רמיה,

כלומר כי מחשבות אדם הוא מד' טבעות אמר"ע [א'ש מ'ים ר'וח ע'פר] והן נגד ד' רוחות השמים, והן נגד ד' אותיות ה',

וכאשר יש באדם רוח שלים שכל הד' רוחות וכן הד' יסודות הן מרכבה לד' אותיות השי"ת, ואין ברוחו שום דופי, אז תוכן רוחות ה' וכל דרכי איש זך בעיניו [ר"ל בעיניו ית'].

וזהו רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום.

אבל מי יאמר זכיתי לבי שאין ברוחו רמיה כלל ואין טבעו מתאוה ונוטה חוץ מדבר רצונו ית'?

כמ"ש בזוהר פרשה וארא כי זה שאין ברוחו רמיה זה דבוק ממש במדותיו של הקב"ה,

אבל אם ח"ו יש בלבבו שורש קטן שפורה ראש ולענה, אז יש ברוחו רמיה, אם יהיה מתנהג ע"פ רוחו,

ודרכי איש זך וישר בעיניו, ויפול משמים לארץ עד אשר לא יוכל לקום, ויסור מדרכי ה' ומצותיו, ולא ידע בעצמו,

וזהו גול אל ה' מעשיך. כלומר עכשיו אין לנו להלוך בגדולות ונפלאות, אך לראות שיהיה מעשינו אל ה', היינו לפי רצונו ית',

ויכונו מחשבותיך כלומר המעשים עצמן שהן מ"ע בקיומן וזהירות מל"ת, הם יכונו מחשבותיך כי כל פעל ה' למענהו, כלומר שעיקר רצון ה' הם התורה והמצות,

וכל מה שפעל הכל למען ה' ו' שהן מ"ע ול"ת תורה שבכתב ותורה שבע"פ,

ואמר פעל שהוא נסתר והוא השכר טוב הצפון כלומר מה שנסתר,

הכל הוא למען ה' ו' שהוא התורה והמצוה שבנגלה, והן עיקר הכל,

וגם הרשע שהוא הס"א המענשין הוא ליום רעה למי שעובר על מצותיו,

ולכן לא תזוז מהם והם יכונו אף מחשבותיך.

ואמר כל פעל גו' וגם רשע גו' כי נ' שערי בינה נבראו בעולם,

ושער הנ' לא נתגלה עד ביאת הגואל, שהוא סוד עלמא דחירו,

והיינו כי להס"א אינו רק מ"ט שערי טומאה שער נ' אין לו, וכאשר נתמלא כל המ"ט שלו אז יתבער הוא מן העולם כי יבער כאשר יבער הגלל עד תומו,

ולכן יתגלה שער הנ' ויתבער הוא מן העולם וזהו כל פעל גו' הוא נ' שערי בינה,

וגם רשע גו' הוא מ"ט שערי טומאה  – ליום רעה כי בפרוח רשעים גו' להשמדם גו':

מלבי"ם כל פעל ה' למענהו – מפרש באיזה דרך יגול מעשיו אל ה' מפני שהכל פעל ה' למענהו,

וכל הנברא לכבודו ברא,

ורוצה שכל מעשי האדם יהיו מכוונים לכבודו ושיתקדש שמו בברואיו,

וגם – אז תראה הרשעשמחלל כבוד ה' ועושה נגד רצונו והוא מצליח ומתקיים,

גם זה לכבוד ה' כי הוא מוכן ליום רעה – שיש יום מיועד שיקבל ענשו ואז יתקדש שמו,

כמ"ש כשעושה משפט ברשעים שמו מתגדל בעולם:

 מלבי"ם חלק באור המלים למענהו – למענו ובעבורו:

 

(ה) תּוֹעֲבַת ה' כָּל גְּבַהּ לֵב יָד לְיָד לֹא יִנָּקֶה:

רש"י יד ליד לא ינקה – מיד ליד בא לו גמול גובה לבו:

רבנו יונה – תועבת י"י כל גבה לב יד ליד לא ינקה. יד ליד, חלק לחלק, והענין במדה למדה,

בעת שישלם השי"ת על מעשה בני אדם וידו תחלק להם בקו ולא ינקה בעל הגאוה:

 ביאור הגר"א – תועבת ה' כל גבה לב אפי' מי שיש בלבו גבהות הוא מתועב ומשוקץ לפני ה'.

ויד ליד לא ינקה כי הקב"ה חסיד בכל מעשיו ואינו מעניש כפי הדין והיושר, אלא מכניס לפנים משורש הדין,

אך להגבה לב לא ינקה כלל ומעניש אותו יד ליד ואין מנכין לו כלל:

 רלב"ג תועבת ה' – הנה הגאוה היא מדה מגונה מאד ומתועבת לש"י כי היא סבה לרעות גדולות בענינים המדיניים, והיא ג"כ מהגדולות שבסבות למנוע השלימו' הנפשיי,

ולזה יהיה ברע זה האיש המתנהג בזאת המדה הפחותה ולא ינקה מהרעות הפתאומיות שלא יוזק בהם:

מלבי"ם תועבת ה' כל גבה לב – אומר הגם שאין ה' מעניש על המחשבה ועל המדות הרעות, כל שלא הוציאו פרי לפעולת אדם,

וכן גם על הפעולה לא יעניש תיכף ע"י השגחה מיוחדת, רק יסתיר פנים מהחוטא וינחנו למקרה הזמן,

לא כן מדת גבה לב – שחושב בלבו שהוא במדרגה עליונה מאד ועי"כ יפרץ פרץ בכל כחות נפשו לחשוב את לבו כלב אלהים, ועי"כ לא ישמע לדברי התורה והמורים, ויעבור גבולות המוסר,

זה שורש פורה ראש ולענה ותועבה היא לה' – עד שיענישנו יד ליד – ר"ל שלא ע"י אמצעי, ולא ינקה – מעונש,

כי העונש הבא ע"י הטבע לפעמים יש רשע מאריך ברעתו כי מקוה שישוב בתשובה,

לא כן הגבה לב שאין תקוה שייטיב דרכו:

 מלבי"ם חלק באור המלים יד ליד – וכן למעלה (י"א כ"א):  יחשב, בפועל – בא על מחשבות בלתי ראויות התו"ה צו (סי' קי"ח):

 

(ו) בְּחֶסֶד וֶאֱמֶת יְכֻפַּר עָוֹן וּבְיִרְאַת ה' סוּר מֵרָע:

רבנו יונה – בחסד ואמת יכפר עון וביראת י"י סור מרע. אין כפרת עון בלתי תשובה.

והנה גם אחרי שובו מרעתו צריך לשית עצות בנפשו שיתכפר עונו כפרה שלמה.

ואם אמנם כל תשובה מועלת להציל מאבדן הנפש, אך לפי דרכי התשובה יתרצה הבורא ית' וית' לקרבו, ולתת חלק לנפשו בנעימים בעוה"ב ולמחות פשעיו,

ונקה האיש מעון כאלו לא חטא מיום הולדו, ונשארו צדקותיו בידו, ושכר מדותיו אתו.

ויש תשובה תעדיף שכר מלבד מה שתמחה העון.

עוד דרך שנית, בענין העברת העונש בעוה"ז כי יש עון, תשובה כפרתו ויסורין ממרקין אותו,

ויש, אשר תשובה ויסורין תולין ומיתה ממרקת,

על העברת העונש בעוה"ז תועיל תועלת עצומה גמילות חסדים, מלבד מה שהקרן קיימת לו לעוה"ב, כמש"נ "מתן בסתר יכפה אף" (כא, יד), ודרשו ז"ל (יבמות קה, ע"א) "אם יתכפר עון בית עלי בזבח ומנחה" (ש"א ג, יד) בזבח ומנחה אינו מתכפר, אלא בתשובה מתכפר ובמעשים טובים.

וכאשר יעיר המקרא הזה כי בחסד ואמת יכופר עון. [וביראת ה'] וגו' הוא יסוד כפרת עון, שיוסיף בנפשו בשיעור יראת י"י, כדי שאם יגיענו במעשים שקראוהו וחטא בהם ימשול ברוחו ביראת השם אשר בו.

"סור מרע" כמו וסור מרע, כי תחלה יקדים לו יראת י"י, ובהגיע הזדמנות החטא במעשיו שחטא בהם יסור מן החטא, כשמאז"ל (יומא פו, ע"ב) באותו פרק ובאותו מקום ובאותה אשה.

והנכון שאין שם חסרון ואבוד אחר ובושה, והטעם וביראת י"י לסור מרע, שהוסיף בשיעור יראת י"י כדי לסור מן החטא אם נזדמן לידו. הנה יכופר עונו ביראת י"י אשר בלבבו, וביאור ענין זה בשערים:

 ביאור הגר"א – בחסד ואמת יכופר גו' כי כאשר האדם רוצה לשוב אל ה' מן רוע מעלליו צריך ב' דברים

א' תשובה על העבר,     ב' לקבל על עצמו על להבא לסור מרע.

ואמר שעל לעבר בחסד ואמת יכופר שהוא גדול וטוב מכל הסיגופים לעסוק בתורה ובגמ"ח,

כמ"ש בגמרא חסד זו ג"ח אמת זו תורה ובזה יכופר עונו.

ועל להבא אמר עצה לסור מרע – והיינו שישים יראת ה' נגד פניו שהקב"ה מלא כל הארץ כבודו ועומד עליו ורואה מעשיו המגועלים, ואיך לא יבוש מפניו לעבור על רצונו בפניו ממש, וזהו ביראת ה' סור מרע:

 מלבי"ם בחסד ואמת יכופר עון – הגם שגם מי שהעוה בזדון י"ל תקנה ע"י שיאחז בחסד ואמת – לעשות גמ"ח בין אדם לחברו שלא לתשלום גמול, שזה חסד של אמת,

וכן לאחוז במדת האמת בעיון, כמ"ש רז"ל (ברכות ה') חסד זה ג"ח ואמת זה תורה,

ובזה יכופר עון – כמ"ש אם יתכפר עון בית עלי בזבח ומנחה בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בתורה ובג"ח, בכ"ז טוב יותר מי שהולך ביראת ה' – שע"י היראה יסור מרע – ולא יצטרך כפרה כלל,

כמ"ש אשרי נשוי פשע אשרי אדם לא יחשב ה' לו עון:

(ז) בִּרְצוֹת ה' דַּרְכֵי אִישׁ גַּם אוֹיְבָיו יַשְׁלִם אִתּוֹ:

רבנו יונה – ברצות י"י דרכי איש גם אויביו וגו'. כמשאז"ל (אבות פג, מ"י) כל מי שיש לו אוהבים מלמטה בידוע שיש לו אוהבים למעלה [הוא היה אומר כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו אין רוח המקום נוחה הימנו].

ואמנם [יש אשר לו] אוהבים מלמטה מחסרונו במדות הראויות, כמו שאז"ל (כתובות קה, ע"ב) החכם שיאהבוהו אנשי עירו, לא ממעלתו, רק מאשר יחדל להוכיחם.

ויתכן שענין המקרא הזה כענין שמצאנו באברהם ויצחק ע"ה שבאו מלכי פלשתים לכרות עמהם ברית, לפי שראו כי היה י"י עמהם.

והמקרא הזה יתכן שנסמך לעליון, כי בעל התשובה אשר הרע לפנים לרבים בהכלמות ובצער ובגאוה ובוז, לא יתכפר האדם בדברים שבינו לחברו בחסד ואמת, עד שירצה את חברו.

הנה ברצות את דרך תשובתו יתן בלבבם שיתרצו לו, ונמצאו נזקיו כלא היו:

מסופר על הצדיק ר׳ זלמן מוואלוז׳ין, תלמיד הגר״א, שהגר״א אמר עליו שהוא אינו אדם, כלומר כמו מלאך, ועל אחיו ר׳ חיים שהוא ממש בן אדם. ומסופר עליו שפעם אחת ישב בבית המדרש ולמד ולידו ישב אחד מעמי הארץ ולמד משניות דמאי(דהיינו פרות עם הארץ) ניגש אותו אדם לר׳ זלמן ואמר לו חידשתי חידוש והשמיע לו אותו ראה ר׳ זלמן שהחידוש בלי טעם אמר לו בלשון ליטאית שהיו רגילים לומר במקום שי״ן סמ׳יך דהיינו במקום 'פירוש', 'פירוס' אז השיב לו פרותיך פרות דמאי. נעלב אותו עם הארץ והלך לביתו.

אח״כ חשב ר׳ זלמן מה עשיתי הלא בישתי אותו יצא החוצה ולא מצאו, חיפש אותו בעיר והכריז על אותו אדם שרוצה לבקש ממנו מחילה ולא מצאו.

כנראה היה האיש עובר אורח שהלך לדרכו, ולכן לא מצאו ר' זלמן אפי׳ כשחיפשו בכל העיר ממש, ונצטער ר׳ זלמן צער גדול ובכה בבכיות נוראות מאין הפוגה על שאולי ציער ח״ו אתה יהודי ולא עלה בידו לפייסו, והתחיל לכתת רגליו ולחפשו בכל מקומות האפשריים אולם העלה בידיו חרס, ונשבר ליבו בקרבו על הצער אשר גרם ולא יהיה יכול להירגע מצערו.

כראות אחד מבני משפחתו את גודל שברונו החליט לעשות מעשה ויהי מה, הלך לעיר סמוך ומצא אחד אחד מן הארחי פרחי וציוה לי לילך לפני ר' זלמן וכשישאלוהו מי הוא יגיד שהוא האיש שאמר לו פירותך פירות דמאי וכן הווה שהלך לפניו ושאלוהו מי אתה ואמר כנ״ל, וחזר ושאלו תגיד האמת האתה הוא זה או לאו, והתבלבל האיש והודה שאין הוא זה, ושוב נצטער ר׳ זלמן ונכנס לדכאון ושברון לב, מרוב צערו איבד את התיאבון והוא נחלש עד שהיה סכנה לחייו. הרגיש בזאת חותנו ושאל מה זה, סיפר לו ר׳ זלמן על אותו מעשה, ויעץ לו אחיו ר׳ חיים מוואלוז׳ין שיסע לגאון.

כשנכנס אמר לו הגאון כתוב יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו ולולא הקב״ה עוזרו אין יכול לו, ולכאורה קשה מה הפסוק מחדש לנו, ואומר הגר״א שהפשט מתי עוזרו שעשה את כל מה שביכולתו ואינו יכול להגיע יותר אז הקב״ה עוזרו, וכן אתה עשית כל מה שביכולתך לעשות כדי למצוא את אותו בן אדם ואע״פ כן לא מצאת אותו אז הקב״ה עוזרו ומוחל לו. דברים אלו ניחמו מאוד את ר׳ זלמן על שבטוח היה שכעת נמחלו עוונו. ופרק זה בא ללמד אותנו שאנו צריכים לעשות את כל מה שביכולתנו כדי להשיג את התורה ורק אז נזכה לקבל את הסייעתא דשמיא המלאה מהקב״ה.

 ביאור הגר"א – ברצות ה' וגו' וקאי אלעיל שלא יאמר אדם איך אשוב מדרכי הרעה הלא יש לי ג' מניעות והן יצר תינוק ואשה,

והיינו יצה"ר שהוא המקטרג עלי למעלה,

ותינוק הם הדרכים שהלכתי בהן מנעורי והוא נפש הבהמית שהלכתי אחריה תמיד והורגלתי בהם,

ואשה רעה ממש כי גם הנפש הבהמית ג"כ נקראת אשה, וכאשר הורגל בדרך רע היא נקראת אשה רעה,

וזהו שאל תירא מהם כי ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו ואמרו גם אויביו הוא אשה רעה, גם אויביו הן המקטריגין, וגם הנפש הבהמית,

כמ"ש בזוהר פ' שלח לך כי לחמינו הם כמ"ש ואת העורבים כו' ע"ש וכולם יהיה לו לטוב ושלום:

מלבי"ם ברצות ה' דרכי איש – כבר אמר כי רצונו תמימי דרך, שלהשיג רצון מה' צריך שיהיה תם דרך,

היינו שלא ימהל ברוחו פניה חיצונית ועי"ז יעמוד תמיד בתמימות,

ואז ישלים ה' אויביו אתו – שהם אויביו הפנימים שהם ציורי התאות שיהיו שלמים אותו אחרי שלא יעלה בלבו ציור רע כלל שזה גדר התמימות,

וע"י שישלמו אויביו הפנימים ישלים ה' אתו גם אויביו החיצונים מדה כנגד מדה,

כשם שהוא השלים עם ה' אויבי הנפש האלהית, שזה רמז במ"ש גם אויביו ישלים שישלים אויבי ה' עם ה' והם ציורי היצר וכן ישלים ה' אויבי הגוף עמו:

(ח) טוֹב מְעַט בִּצְדָקָה מֵרֹב תְּבוּאוֹת בְּלֹא מִשְׁפָּט:

רבנו יונה – טוב מעט בצדקה מרב תבואות בלא משפט. המקרא הזה והבא אחריו (ט): 'לב אדם יחשב דרכו'.

עיקר מה שנתחדש בהם הוא ענין סמיכותם זל"ז. כי יעיר בזה לב האדם לדעת ולראות כי רעתו רבה בכל חטא אשר יחטא.

והנה הביא התוכחת על אוספי רב תבואות בלא משפט, לפי שהגזל נפשו של אדם מתאוה לו ומחמדתו, כמשאז"ל (חגיגה יא, ע"ב).

וראה נא עוצם התוכחת ומה נמלצת היא, כי לא יוכל איש להגיע מחשבות לבבו לפועל עד אשר יכין השי"ת את צעדיו, ואיך תעלה כזאת על לבו לגזול ולחמוס ולחטוא לאלהיו.

והנה זאת דומה למלך שעבר על פסח אחד, ויחמול עליו וישאהו על זרועו לנחותו הדרך שיחפוץ ללכת,

התחיל הפסח ההוא לשלוח ידו מבין זרועות המלך הנושא אותו, ולכרות כל עצי עדן אשר למלך,

ולירות בחצים לכל הנמצא מאוהבי המלך ולכל אשר הבטיחו המלך ויצו עליו לאמר אשר כל הנוגע בו כנוגע בבת עינו,

היש עזות מזה וטפשות ובגד בוגדים כזה?

ויתכן כי מ"ש "טוב מעט בצדקה" בא הענין על בעל תשובה שדבר עליו במקרא שלמעלה,

ואמר "כי בחסד ואמת יכופר עון" ובא עתה להזהירו שלא יחמול על כספו וזהבו להשיב את הגזלות אשר גזל,

כי טוב מעט אשר ישאר בידו בצדקה מרב תבואות בלא משפט:

 ביאור הגר"א – טוב מעט גו' טוב לאדם שיעסוק מעט בעה"ז ויקבץ ממון מעט ויעשה צדקה,

כי כאשר יש לאדם ממון מעט הוא יוצא מדין חיוב צדקה בקל, ואפשר הוא נותן יותר מהראוי לו.

מרב תבואת בלא משפט – משפט הוא מה שאדם צריך ליתן ע"פ החוב והדין, כמ"ש וזה משפט הכהנים מאת העם, והיינו ממה שיהיה לו רב תבואות ולא נתן כמשפטו הצריך,  ולכן אמר תחילה צדקה ואח"כ משפט,

וכן בתורה [ומעי"ז ברלב"ג] טוב שילמוד מעט מעט בצדקה (והיינו שידע כל דבר על בוריו שבזה יעשה צדקה לכלל ישראל כמ"ש בזוהר).

מתבואת רב ולא במשפט – ממה שיקבץ על יד הרבה אך לא במשפט, שאין יודע הדין על בוריו:

מלבי"ם טוב מעט בצדקה מרב תבואות בלא משפט – הוא עצמו מ"ש בתהלות ל"ז טוב מעט לצדיק מהמון רשעים רבים,

שמפרש הטעם כי 'זרועות רשעים תִשָבֶרְנָה וסומך צדיקים ה", שמעט של הצדיק הוא מוסמך מה',

והרב של הרשע ההשגחה עוסקת להשחיתו, וכן הוא בממון וקנינים שלו,

המעט שהשיג בצדקה הוא תחת השגחת ה' וי"ל קיום, ורב תבואות שהשיג בלא משפט ה' יאבידהו,

ובזה אין כפל עם מ"ש למעלה טוב מעט ביראת ה',

ששם מדבר מן העונג עצמו, שמה שיאסף ביראת ה' ימצא בו עונג ונחת,

והגם שימי עני רעים, בכל זאת טוב לו המעט הזה,

מהאוצר רב של הטוב לב משתה תמיד שימצא מהומה בו ואין שלום לרשעים:

 

(ט) לֵב אָדָם יְחַשֵּׁב דַּרְכּוֹ וַה' יָכִין צַעֲדוֹ:

רש"י לב אדם יחשב דרכו – ללכת דרך ישר. וה' יכין צעדו – כמו ששנינו (שבת קד), הבא לטהר מסייעין לו:

ביאור הגר"א – לב אדם יחשב דרכו גו' הענין שיש באדם ב' שכלים שכל המחשבה ושכל המעשה וצריך האדם תמיד לחשוב על דרכו אשר דרך בה אם יש בה עון להרחיקה, ולא ידרוך בה עוד,

ויבקש מהקב"ה לסייעו שיכין צעדו כי מה' מצעדי גבר, והיינו שיציל מכל רע וימנע הרע ממנו וזהו וה' יכין צעדו:

 רלב"ג לב אדם – הנה לב האדם יתבונן איך ראוי שיתדרך בדרכו במה שירצה לעשותו אמנם בהוצאה לפועל יצטרך עזר אלהי שיכין צעדו ויישירהו אל מה שראוי לו בדרך ההוא כי לא לאדם דרכו:

מלבי"ם לב אדם יחשב דרכו וה' יכין צעדו – שורש חשב כשבא בפועל מורה על מחשבות היוצאות מן הרגילות או מחשבות בלתי ראויות,

וכבר אמר ירמיה (י') ידעתי ה' כי לא לאדם דרכו לא לאיש הולך והכין את צעדו,

הדרך הוא מה שבוחר באיזה דרך ילך,

והצעד הוא מה שפוסע ברגליו והגם שהבחירה ניתנה אל האדם, בכ"ז איברי התנועה שבם יגמר פעולתו, ה' מניע אותם בכחו,

בין הלשון המוציא המחשבה בעניני הדבור, כמ"ש לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון

בין הרגלים שגומרים מחשבתו בעניני התנועה על הדרך אשר בחר,

ואחר שלא לאיש הולך והכין את צעדו, כי איברי התנועה הם ביד ה', א"כ לא לאדם דרכו, כי יכול המניע לעכב תנועתו אם לא יחפוץ ה' דרכו

ואמר (תהלות ל"ז) מה' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ כי יפול לא יוטל וכו', שאחר שהמצעדים גם של הגבר הגבור הם מה', וה' חפץ דרכו, הגם שבחירת הדרך הוא מהאדם, ה' מעכב תנועתו אם לא חפץ בדרך זה,

וכשתראה הצדיק נופל כי רגליו לא יקומון על דרכו שבחר, דע שלא יוטל כי ה' סומך ידו, והוא מעכב תנועתו כדי שיקום ויתהלך על דרך הטוב בעיני ה', ואמר לקמן מה' מצעדי גבר ואדם מה יבין דרכו,

ועז"א עם תראה שלב אדם יחשב – ר"ל שחושב עצות בלתי ראויות על דרכו, דע שלא יועיל,

אחר שה' יכין צעדו – ולא יוכל לצעוד בלא רצון ה':

 

(י) קֶסֶם עַל שִׂפְתֵי מֶלֶךְ בְּמִשְׁפָּט לֹא יִמְעַל פִּיו:

רש"י קסם על שפתי מלך – על שפתי חכם היושב בדין:

רבנו יונה – קסם על שפתי מלך במשפט לא ימעל פיו. כאילו קסם על שפתי מלך להכיר את בעלי הדין אי זה יטעון אמת ואי זה יטעון שקר.

"במשפט לא ימעל פיו", שלא יחתוך דין מרומה, כי פעמים שאין לתובעים עדים, והשופטים פוטרין את הנתבע לשקר.

 אך המלך החפץ לשפוט צדק אין דרכו להכשל בזאת, כי מאימתו יירא הנתבע שלא יטעון שקר לפניו,

ואם שקר יטעון יבקש הדבר וימצא, כי אוהבי המלך רבים,

וכענין שנאמר "גם במדעך מלך אל תקלל ובעל כנפים יגיד דבר" (קהלת י, כ) וכאשר אמר אחימעץ ליואב "או עשיתי בנפשי שקר וכל דבר לא יכחד מן המלך" (ש"ב יח, יג),

ואם עד אלה לא יצאה הצדק לאור השי"ת אשר המליך את המלך נותן לו בלבבו להכיר את טענות הרמאי,

גם יכשילהו עליו לשונו ויבחן:

 ביאור הגר"א – קסם על שפתי מלך – הדבור של המלך הוא כמו קסם אף שמרמין אותו יקרה ה' דבר בפיו שיהא משפטו אמת, וזהו שבמשפט לא ימעל פיו.

והענין מאן מלכי רבנן ששפתותיהם כמו קסם, אף שיטעו לפי השאלה, מ"מ במשפט לא ימעל פיו,

כלומר בהדין עצמו לא יטעו כי בסוף יתגלה שלא כן היה המעשה כמ"ש בגיטין ע"ז ב'.

ההוא ש"מ כו' איכסיף כו' לבסוף איגלי כו': [מסכת גיטין דף עז עמוד ב: ההוא שכיב מרע דכתב לה גיטא לדביתהו בהדי פניא דמעלי שבתא ולא הספיק למיתביה לה, למחר תקף ליה עלמא, אתו לקמיה דרבא, אמר להו: זילו אמרו ליה ליקניה ניהלה לההוא דוכתא דיתיב ביה גיטא, ותיזל איהי ותיחוד ותפתח ותחזיק ביה, דתנן: נעל, גדר, פרץ כל שהוא – הרי זו חזקה. אמר ליה רב עיליש לרבא: מה שקנתה אשה קנה בעלה! איכסיף. לסוף איגלי מילתא דארוסה הואי, אמר רבא: אם אמרו בנשואה יאמרו בארוסה?]

מלבי"ם קסם על שפתי מלך במשפט לא ימעל פיו – השפתים הוא הדבור החיצוני,    והפה הוא הדבור הפנימי בחכמה,

 והנה המלך כל מה שיבטא בשפתים אף על פי מקרה הוא דומה כקסם שימהרו וינחשו ויחלטו הממנו,

שכפי שיוציא בשפתיו ואיכות דבורו החיצוני שבו ילביש אמרי פיו הוא כקסם להחליט על זה ענינים גדולים,

וע"כ במשפט לא יכסה את פיו במעיל,

שכל דבור פיו שידבר בחכמה להחליט את המשפט ידבר בבירור שלא יהיה שום מקום לטעות,

פן עי"כ יבא פיו לידי מעילה ובגד גלוי:

 מלבי"ם חלק באור המלים שפתי, פיו – הבדלם למעלה (י' י"ג). לא ימעל,

כבר בארתי בספר התו"ה ויקרא (סי' שמ"ו) מטעם הראב"ע, שמעל משתתף עם מעיל,

כמו שבגד משתתף לבגידה ולבישה,

ובזה תבין מ"ש בבה"ע שכולל שתי הכוונות, מענין מעילה ובגידה ומענין מעיל, שמורה על פשיעה גלויה:

מלבי"ם ויקרא פרק ב [שמו]

כי תמעול מעל. הראב"ע כתב דבר שנתכסה עליו מגזרת מעיל. ודבריו טובים מאד.

כי מעילה ובגידה הם פעלים נרדפים ושניהם משותפים ללבושי האדם שיקראו ג"כ בשם מעיל ובגד.

וזה מבואר כי השמות המשותפים ימצא יחוס ביניהם בצד מה וכמ"ש הראב"ע בס' מאזנים (דף מא).

ולכן הדרוש יהפך האחד לחברו לפעמים, כמ"ש בבגדו בה כיון שבגד בה בבגדו בה כיון שפירש טליתו עליה (קדושין פ"ק), כי פעל בגד משותף לבגידה וללבוש.

וטעם השיתוף הזה כי כמו שהבגד יתכסה בו האדם עד שלא יתראה עצמו ובשרו, כן יעטיף הבוגד בגידתו ומכסהו מחברו, יתראה כאוהב ותחתיו איבה. כאיש מכסה ערותו ע"י בגדו.

וכבר השתמשה המליצה על כזה בפעל כיסוי – מכסה שנאה, כוסה דעת, כוסה קלון, כסוי חטאה, מכסה פשעיו, מכסה דבר, על כל פשעים תכסה אהבה, וכסה חמס על לבושו.

ובזה עמדנו על ההבדל שבין בגידה ומעילה שהוא כהבדל שבין בגד ומעיל.

שכמו שהבגד הוא הלבוש הפנימי והמעיל הוא הלבוש החצוני שיתעטף בו על בגדיו למעלה,

על הבגד ישמש בפעל לבש ועל המעיל בפעל עטה כמ"ש בפי' ישעיה (ס' ס"א),

כן הבגידה היא אשר ישקר בחברו בנסתר בלתי נגלה כ"כ, [כבגד שהוא פנימי]

והמעילה היא השיקור והשינוי המפורסמת, [כמעיל שהוא חיצוני]

ולכן בא על עכו"ם בפרהסיא ועל מעילת אשה תחת בעלה, ובספרא [נשא פסקא ב' ופסקא ז'] אין מעילה אלא לשון שקור עיי"ש:

מלבי"ם אילת השחר פרק מג

תכה. יש הבדל בין מעל ובין בגד. הבגידה היא אשר ישקר בחברו בנסתר, והמעילה הוא השיקור והשינוי המפורסמת, וקרוב עם שתופם מעיל ובגד שהבגד מתכסה בו מלמטה והמעיל עוטף בו מלמעלה (ויקרא סימן שמ"ו):

 

(יא) פֶּלֶס וּמֹאזְנֵי מִשְׁפָּט לַה' מַעֲשֵׂהוּ כָּל אַבְנֵי כִיס:

רבנו יונה – פלס ומאזני משפט לי"י וגו'. חמשה פסוקים חבר שלמה ע"ה במדות המלכים בזה,

ומה שהפסיק המקרא הזה ביניהם, יען כי משפט השם הוא שיהיה לעולם ולא יחדל,

כי פעמים שלא יחפוץ מלך בשר ודם במשפט צדק, והצדיק את הרשע,

גם פעמים יעלם ממנו האמת, אע"פ שלא ימעל פיו במשפט,

והיה בהנצל הרשע ממשפט המלך – אכן ממשפט השם לא ינצל, ולעולם כל משפטו צדקו.

ועוד י"ל כי כל המקראות האלה המחוברים במדות המלך נכתבו

להשיב מהם אל לב האדם כי השם נותן בלב המלכים להכיר העול ולחקור האמת ויעזרם שלא יכחד כל דבר ממחקרם במשפט,

על אחת כמה וכמה כי עד צדק ישוב משפט לפני הדר כבוד מלכותו.

 

 

והיה לעד על זה מה שהובא המקרא הזה בין המקראות האלה,

ועוד כי נתחייבנו ללכת על דרך דברי רז"ל, והם יביאו לראיה בדברי מדותיו של הקב"ה מן הפסוקים הנכתבים במדות המלכים,

כמש"א (ב"ב קטז, ע"א) מי שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים, שנאמר "חמת מלך מלאכי מות ואיש חכם יכפרנה" (טז, יד).

ועוד הביאו בענין הצדקה מה שנאמר "מתן בסתר יכפה אף" (כ"א י"ד).

כי בכל מקרא שימצא בספר הזה ולא יראה פשוטו בענין יראת הש"י כעין משל נכתב, למען תלמוד ליראה את י"י אלהיך מדרך דמיונו.

מעשהו כל אבני כיס. בחסרון בי"ת, ומעשהו בכל אבני כיס. הכלי שמצניעין בו המשקולות, וקטן וגדול שם הוא שלא יתקלקלו, נקרא כיס. וכן "לא יהיה בכיסך" (דברים כה, יג),

והענין שהשי"ת אינו מניח מענוש על הקלות ועל הדקות במעשים או במחשבות ובשיח שפתים, ולו כל משקלי המשפט.

ובזה המשל כאילו שוקל במשקלים המשקל הגדול כמו הככר וכגון הליטרא חציה ורביעיתה עד סוף כל משקל קטן, גם לאיש אחד, אע"פ ששוקל אליו על החמורות שוקל גם על הקלות,

 כמו שנאמר "הנני שולח לדיינים רבים" (ירמיה טז, טז):

 ביאור הגר"א – פלס וגו' הוא נגד ג' כיתות בנ"א צדיקים ורשעים ובינונים

נגד צדיקים שעושין מצות, ונתוסף בהם תמיד עשיית מצות, אמר פלס, ששוקלין בו אף מעט כמו הרבה, אלא שנתוסף תמיד,

ונגד הבינונים שבהם שוקלין העבירות נגד הזכויות כמו במאזנים ששוקלין בשוה א' נגד חבירו, אמר מאזנים,

ונגד הרשעים אמר אבני כיס, שהכל בהם אבנים, והן בפירודא,

כי בצדיקים הקב"ה מצרף מחשבתם למעשה ובהן המחשבה והמעשה הכל אחד לטוב,

אבל ברשעים אינו מצטרף המחשבה למעשה וכל מעשה הוא בפ"ע והן בפרודא, והן נקראין אבני כיס.

 

ועוד פלס ומאזנים ואבני כיס מורה על ג' מיני מצות, פלס הן המצות שכולן טוב לש"ש לבד, ואין בהם שום פניה אחרת ח"ו, והוא כמו הפלס שהוא הכל אחד,

ומאזנים הוא שיש בהם טוב ורע, וז"ש במס' שבת בפ"ב אם יש מלאך מליץ כו' אפי' תשע מאות וצ' וט' באותו מלאך לחוב וחלק האלף לזכות כו', והוא כי בכל מצוה בורא מלאך והיא באותה מצוה ט"מ, [-טוב מאד]

וצ"ט חלקים לשם פניה אחרת וחלק האלף לש"ש ניצל,

ואבני כיס הם המצות שכולן אבנים ואין בהם אף מעורב טוב כלל.

 

ועוד פלס ומאזני ואבני גו' פלס – כי המצוות בעת שעושה אותן האדם הן הולכין למקום אחד בג"ע, ומתחברין שם, ולהיפוך העבירות בגיהנם,

וזהו פלס שהן מחוברין יחד כמו הפלס שכולו א',

מאזנים הוא כי ביום הדין אח"כ הם באים לפני הש"י ב"ה ואז שוקל הכל עבירות נגד מצות באותו יום הדין הנורא, וזהו מאזנים, והמעשיות עצמות הם אבני כיס,

ובעת ששוקלין שוקלין הכל אף העבירות הקלות, וז"ש חז"ל עבד ששוקלין לו קלות כחמורות, ולכאורה תמוה השופט כל הארץ אשר תמים פעלו ולא עולתה בו יענוש בעד עבירה קלה כמו בעד חמורה?

אך האמת בזה כי דרך השוקלים כששוקל הרבה מאוד ובתוכן דבר מועט אינו שוקל אותו המועט,

אבל הקב"ה אינו כן, אלא שוקל הקלות ג"כ כמו ששוקל החמורות ואינו מוותר,

וזהו כל אבני כיס ששוקל גם הקלות:

מלבי"ם פלס ומאזני משפט לה' מעשהו כל אבני כיס – פלס הוא גדול ממאזנים ובא בעצם על מדידת המעגל שהוא הדרך הסבוביי למדוד מקום הקרוב אל מחוז החפץ,

ובמאזנים מניחים דבר הנשקל בכף אחד ואבני משקל בכף השנית לראות אם מכוונים זה נגד זה,

אמר כי יש לה' פלס – לשקול דרכי איש ומנהגיו ומעגלותיו ולכוונם אל הישרה,

וגם יש לו מאזני משפט – לשקול מעשי בני אדם ולשלם לו גמול טוב או רע כפי מדותיו,

ומה הן האבני כיס – שמניח בתוך המאזנים?

 הם מעשהו – ר"ל שה' ערך את כל המעשה אשר עשה, לשקול בהם מעשי ב"א הבחיריים, שכפי המעשה שיעשה האדם ויניח מעשיו על כף המשקל כן יהיו מעשי ה' ודרכי הטבע והמערכה מכוונים כנגדה, כמ"ש אם שמוע תשמעו אל מצותי ונתתי מטר ארצכם בעתו, פן יפתה לבבכם ועצר את השמים,

ויש במעשי ה' כל מיני אבני משקל גדולים וקטנים שכולם אבני צדק מכוונים במשקל על כף מעשי ה' בעולם הגדול, נגד הכף השני שבו יניח האדם הבוחר את מעשיו על כף הבחירה בעולמו הקטן,

ושתי הכפות ישאו יחדיו תמיד הן לטוב הן לרע:

 מלבי"ם חלק באור המלים (יא) פלס ומאזני משפט – עי' הבדלם למעלה (ד' כ"ו),

והאבנים של מאזנים מוכנים בכיס, לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן:

 

(יב) תּוֹעֲבַת מְלָכִים עֲשׂוֹת רֶשַׁע כִּי בִצְדָקָה יִכּוֹן כִּסֵּא:

רש"י תועבת מלכים עשות רשע – דבר תעוב הוא לדיינין ואין הגון להם לעשות רשע:

רבנו יונה – תועבת מלכים עשות רשע כי בצדקה וגו'. כי לא יכין השי"ת כסאם רק בצדקה,

ואם מלכי האדמה יתעבו עשות רשע, אף כי מלך הצדקה ואדון האמת,  [- הקב"ה]

וכסא מלכי האדמה יכון בצדקה, אף כי צדק ומשפט מכון כסאו:

 ביאור הגר"א – תועבת וגו' כלומר שאצלן תועבה העושין רשע, כי כאשר בני עמו עושין צדקה יתרומם מלכותו בפי כל. ד"א תועבת וגו' שתועבה אצלם לעשות רשע,

כי כאשר יעשו חסד וצדקה עם הכל יתרומם ויטו שכם א' לעבדו ברצון, ויכון הכסא באמרם שהוא מלך חסד:

מלבי"ם תועבת מלכים – כבר בארתי (ישעיה ט') ש[תחילת] העמדת המלכות הוא על המשפט בין אדם לחברו,

אבל קיום הכסא והכננו [בהמשך-] הוא על הצדקה, כמ"ש להכין אותה במשפט מעתה ולסעדה בצדקה עד עולם (ישעיה ט'), ואחר שרק ע"י הצדקה – שהם המע"ט יכון כסא – שיהיה לו קיום,

א"כ עשות רשע – שהוא הפך הצדקה היא תועבת מלכים – כי זה יהרס מכון כסאם ומלכותם:

 

(יג) רְצוֹן מְלָכִים שִׂפְתֵי צֶדֶק וְדֹבֵר יְשָׁרִים יֶאֱהָב:

רבנו יונה – רצון מלכים שפתי צדק. אע"פ שלא יתעבו כי עשות רשע, אך החדל מן הרשע במעשה ובלשון לא יתעב, אבל רצונו ואהבתו לדובר ישרים, והוא בוחר הישר והחפץ שיגבר היושר והאמת בארץ, על כן הוא דובר ישרים, ולא ישתוק להחניף ושלא לתלות על שבר האמת:

ביאור הגר"א – רצון וגו' פי' רצון המלכים באותן המדברים זכות על חבריהם, ובאותם המדברים ביושר הוא אוהבם אפילו, וכן רצונו של השי"ת באותן המלמדין זכות תמיד,

ואותן המדברין ביושר כפי הצריך אוהב ג"כ, וכן למעלה בפסוק הקודם:

מלבי"ם רצון מלכים שפתי צדק – הצדק הוא בענין המשפט, שיהיה המשפט עפ"י הצדק לא משפט מעוקל, כמ"ש ושפט בצדק דלים, וזה רצון מלכים, כי הן לצדק ימלוך מלך,

והישרים הוא מדרגה יותר מן הצדק והוא מי שיעשה הישר לפנים משורת הדין,

וגם כולל ישרת הדעות, יאהבנו המלך וזה יותר מן הרצון:

 מלבי"ם חלק באור המלים צדק. ישרים – עי' גדרם (ישעיה י"א ג' תהלות ט' ט') וישרים גדולים מן צדיקים כמ"ש תהלות (ל"ב י"א) ובכ"מ, וישרים ר"ל דברי יושר, כמו בקרים מן בוקר:

 

(יד) חֲמַת מֶלֶךְ מַלְאֲכֵי מָוֶת וְאִישׁ חָכָם יְכַפְּרֶנָּה:

רש"י חמת מלך – הוא כמלאכי מות כשלוחי מיתה. ואיש חכם יכפרנה – יפייסנה:

רבנו יונה – חמת מלך מלאכי מות ואיש חכם יכפרנה. תלמוד מזה להתירא מחמת השם ית', כי גם את מלכי האדמה אתה ירא.

"ואיש חכם יכפרנה". תלמוד מזה מעלת החכמה והצורך והתועלת בה,

ואם מלכי האדמה יאהבון החכמה ויתרצו אל החכם,

אף כי אדון החכמה הנותן חכמה ומפיו דעת ותבונה, וכענין דבריהם ז"ל אשר כתבנו למעלה:

 ביאור הגר"א – חמס וגו' כשהמלך בכעס אז חמתו מלאכי מות ששולח שלוחים להמית,

אבל החכם יכפרנה בחכמתו.

וכן בהקב"ה בעת יעלה חרון אפו וחמתו הוא המלאך המות, אבל כשיש איש חכם יכפרנה, כי מחמת אהבתו להתחכם בעת רואהו לא יעיר כל חמתו, כמ"ש בנגף – ויבוא אהרן ויכפר על העם,

כמו שמשלו זה לאדם בעת שכועס מכניסין בנו הקטן לפניו שמחמת אהבתו נשתכך כעסו:

מלבי"ם חמת מלך מלאכי מות ואיש חכם יכפרנה – החמה היא טמונה בלב, והתגלותה להנקם נקרא אף,

והנה חמת אדם הדיוט אינה מסוכנת כי א"י להנקם תיכף,

אבל המלך כשיתעורר חמתו הוא המלאכים ששולח המות, כי בחמתו ישחית רבים, וצריך לבקש איש חכם אשר בחכמתו ידע לכפר עון ולהשיב חמה,

ויש לה מליצה על חמת המלך העליון שעוררה מלאכי מות, ואיש חכם יכפרנה כמו פינחס

השיב את חמתי וכו' ויכפר על בני ישראל, ויאמר להשמידם לולא משה בחירו וכו' להשיב חמתו מהשחית:

 

(טו) בְּאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים וּרְצוֹנוֹ כְּעָב מַלְקוֹשׁ:

רש"י באור פני מלך חיים – מי שהקב"ה מסביר לו פנים חיים הוא לו, לכך צריך אדם ליישר דרכו לפניו.

ורצונו כעב מלקוש – מי שהוא [-הקב"ה] מרוצה לו רצונו [ית'] טוב לו כעב המביא את המטר:

 רבנו יונה – באור פני מלך חיים. בהסברת פניו חיים. 'ורצונו'- ברצותו אחד מעבדיו, התועלת [שתצמח לעבד מרצון המלך בו] מחוברת אל [הינה חלק בלתי נפרד מן]  הרצון [ו]אינה מסופקת,

ולא 'עתידה להמצא', כי כבר נמצאת עם הרצון,

[כעב מלקוש] כאשר אם ימלאו העבים גשם, שהתועלת נמצאת בהם, כענין שנאמר (קהלת יא, ג) "אם ימלאו העבים גשם על הארץ יריקו", ואין התועלת מסופקת בהם,

כענין שנאמר "כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים וגו' כ"א הרוה את הארץ" (ישעיה נה, י).

ואור פני מלך יותר מן הרצון, כי הסברת פנים תורה על רוב האהבה, כאשר יתמידה אליו.

וכל אלה ללמוד גודל מעלת דרישת רצון השי"ת, ולהכניס הדבר בלב בשר ודם,

מאשר תראה כי גם רצון מלכי האדמה ענין נכבד, ותטרח ותשתדל לקנותו:

 ביאור הגר"א – באור פני וגו' כשהמלך באור הפנים של שמחה אז חיים לעמו ולמדינתו ורצונו,

כשהוא ברצון הוא לעמו כעב מלקוש, והוא גשם הבא בניסן שהוא מאוחר שבגשמים, שהוא בא על תבואה בשולה, וטובתו רבה מאוד, כן רצונו טוב להם

והעניין הוא כי יש תורה ותפילה תורה הוא אור הפנימיות של מלך, ותפלה הוא רצונו,

וזהו באור וגו' מי שזכה באור פני מלך שהוא התורה, לו חיים, כי עץ חיים היא למחזיקים בה,

ומי שעושה רצונו והוא התפילה או מצות – הוא כעב מלקוש פי' לבסוף [כגשם הבא בניסן – סוף החורף].

כי תפילה הוא חיי שעה ותורה היא חיי עולם לכן השעה הטובה [המובטחת למתפלל] ניתן לבסוף

וזהו כעב מלקוש [הבא בניסן],

אבל שכר התורה שהוא חיי עולם – אין שייך לבסוף שהוא עולמית [ועולמית זה תמיד – בהתחלה ובסוף]:

מלבי"ם באור פני מלך חיים – מוסב למעלה ואחר שאיש חכם כיפר חימה, סרו מלאכי מות,

ואז בהאיר אור פני מלך – שזה סימן שסרה החימה, ימצא חיים – שהוא הפך המות,

ואם יוסיף להפיק רצונו – דומה כעב מלקוש –

והנה לקמן (י"ט י"ב) 'נַהַם כַּכְּפִיר זַעַף מֶלֶךְ וּכְטַל עַל עֵשֶׂב רְצוֹן':

הזעף קטן מן החמה, כי הוא עצב פנימי שי"ל על איזה דבר, ואינו בחימה [שמעניש], רק שאז מונע השפע והרצון,

ואז אין לאדם לקרב אליו, כמו שאין לקרב אל הכפיר בעת נהמו,

ובכ"ז אינו שולח מות חוץ מגבולו כי הכפיר לא יצא על טרפו חוץ למעונו, (שזה מעשה האריה לא הכפיר)

רק במעונתו לא יקרב כל חי אליו,

ואז אחר ששב רצונו, ישוב להשפיע ולהאציל מטובו וכולם שבעים כטל הבא בתמידות על העשב ללחלחו,

אבל [לעומת זעף המלך-] חמת מלך תשלח מלאכי מות חוץ לגבולו וצריך איש חכם לכפר,

ואם ישוב רצונו אחר שנעצר ימים רבים, והעשב היה צמא למטר טובו, דומה רצונו כעב מלקוש – כאילו נעצר הגשם ימים רבים, ושב להשביע העשב הכמוש והעייף מבלי מים,

וכן כשיֵרצה להם ישוב להשפיע טובו וברכתו אחרי נעצר וימנעו רביבים ומטר הטוב והחסד:

 

(טז) קְנֹה חָכְמָה מַה טּוֹב מֵחָרוּץ, וּקְנוֹת בִּינָה נִבְחָר מִכָּסֶף:

רבנו יונה – קנה חכמה מה טוב מחרוץ. נסמך לענין של מעלה,

כי רצון מלך ואהבתו בלתי נקנים, לבד בחכמה, והחכם הוא שיכפר חמתו:

ביאור הגר"א קנה חכמה מה טוב מחרוץ וגו' כי החכמה היא נעלמת מעין כל חי והיא נגבלת ע"י הבינה ומחמת הבינה יכול האדם להסבירה, והבינה נכללת בחכמה אך בהעלם, וכן החילוק בין כסף לזהב שהכסף נכלל בזהב, אך בהעלם והזהב אינה להוצאה רק גנוז באוצרותיו, אבל לא נתנה להוצאה, וכסף הוא טבעה, לכן היא נבחרת איזה היא מטבע טובה כמ"ש למעלה כסף נבחר גו' וידוע שהחכמה הוא אחדות הפשוט רק ע"י גבולי הבינה הן נחלקין, וזהו קנה חכמה לשון יחיד מה טוב בעצם מחרוץ,  וקנות לשון רבים, בינה נבחר מכסף – כלומר מהכסף נבחר – היא נבחרת יותר:

מלבי"ם קנה חכמה מה טוב מחרוץ וקנות בינה נבחר מכסף – החכמה היא הלמודים המקובלים [שאינם לומדם מעצמו] איך להתנהג בכל תכונת הנפש והמדות,

והבינה הוא מה שמבין דבר מתוך דבר מעצמו, הן בעניני חכמה שמוציא דבר מדבר,

הן בדברים שהשכל שופט עליהם ע"פ ההיקשים התבוניים בין אמת ושקר,

ויש הבדל בין הכסף והחרוץ [-הזהב], שכספא טבעא ודהבא פרי,

הכסף ישתמשו בו להוצאה ולסחור בו דברים אחרים,

והזהב יסגלוהו באוצרות ולא יוציאו אותו, כמ"ש כי טוב סחרה מסחר כסף ומחרוץ תבואתה,

והנה החכמה היא סגולה יאסוף אותה באוצרות לבבו ולא יוציאנה לסחור בה, רק היא התבואה שאוכלים לשובע הנפש,

ועז"א קנֹה חכמה מה טוב מחרוץ – שהוא קנין יקר מן החרוץ, כי הוא הטוב בעצמו מצד עצמו,

אבל הבינה עושים בה מסחר שע"י ההיקשים מוציאים דבר מדבר ומבינים ומחליפים רעיון ברעיון מושכל במושכל ומרויחים כדבר שסוחרים בו,

ועל זה מדמה הבינה כדמיון הכסף שאין טובו מצד עצמו רק מצד מחירו, שמקבלים בעדו סחורות אחרות,

רק שקנות הבינה נבחר מכסף, כי בעדו יקחו דברים מושכלים יקרי הערך:

 מלבי"ם חלק באור המלים חכמה, בינה – הבדלם למעלה (א' ב') ובכל הספר, והבדל הכסף והחרוץ (למעלה ג' י"ד):

 

(יז) מְסִלַּת יְשָׁרִים סוּר מֵרָע, שֹׁמֵר נַפְשׁוֹ נֹצֵר דַּרְכּוֹ:

רבנו יונה – מסלת ישרים סור מרע, כבר נאמר "ואורח ישרים סלולה" (טו, יט) כי מי שהוא ישר בטבעו שנכסף אל היושר ומכיר המישרים יעזר בטבעו למשול ברוחו.

ועתה יודיענו כי הישרים ישתדלו בראשונה לסור מרע ולהזהר מכל חטא,

לפי שהאדם חייב להתבונן בכל דרכיו ראשונה, ולתקן מדותיו ולהרחיקם מן החטא,

ושלא תמצא בידו ובנפשו מדה מעוללת חטאים ומסבבת עון וגוררת מכשול.

כי בתחלה ראוי על האדם להשמר שלא יתרחק מן הבורא ית', לא ע"י עונות ולא ע"י מדות המולידות עונות והשנואות לשם ית',

ואח"כ יתן לבו לאסוף תבואת מעשים ולישר דרכי זולתו וללמוד וללמד, וללמוד מעשים ולהתקרב לבורא ית' במעלת אהבתו ויראתו.

ולשון מסילה, דרך סלולה ישרה מסוקלת מאבני מכשול, שמגיעין ממנה למחוז החפץ "והיה שם מסלול ודרך" (ישעיה לה, ח) "והיתה מסילה" (שם יא, טז), "למסלה העולה" (שופטים כא, יט),

והנה ע"י סור מרע יגיעו הישרים למעלות יראת השי"ת ואהבתו, וסגולת המעשים בעבודתו כל היום, ויגיעו מן הזהירות לזריזות וביאור הדרכים האלה בשערים.

שומר נפשו נוצר דרכו. הנך רואה כי יסוד מעלת הישרים לסור מרע, והוא עיקר השתדלותם בתחלה, ואע"פ שהישרים נעזרים בטבעם וקל להם לסור מרע ולכבוש יצרם.

אמנם ביד כל אדם לנצור דרכו ולסור מרע, וכל מי שיחפוץ לשמור נפשו ינצור דרכו ויכבוש את יצרו.

ונסמך המקרא לענין החכמה, כי הישרים מקדימים להשתדל ביראת החטא לפני השתדלותם בחכמה, ויעשוהו מסלה לכל המעלות, כמו שאמרו כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת (אבות פ"ג מי"א).

"שומר נפשו נוצר דרכו" כי תקון הנפש – בתקון המדות,

ובהפשיט לבוש תאות ההנאות מעליה [עד שלא] תגבר להכשיל האדם בחטא.

והנה בכך נשמרה הנפש מהעוונות והתרחק מהבורא,

ואחרי שתנצל מהתרחק יקרב בידה להתקרב במעשים הנכבדים ובעבודה הקדושה:

ביאור הגר"א – מסילת ישרים סור מרע כי מסילה נקרא הדרך שמפנין מאבן כמ"ש סולו סולו פנו דרך גו'

וישרים הן הבעלי שכל כמ"ש למעלה, וזהו שהישרים רוצין לפנות הדרך ולעשות מסילה ודרכם לסור מהרע

אך [גם] הישר השׁם מדותיו אפשר לטעות בשכלו,

והרוצה לשמור נפשו שלא יכשל ח"ו נוצר דרכו כעיר נצורה ועובד גדרים לעצמו שלא לבא לידי רע ח"ו:

 

מלבי"ם מסלת ישרים סור מרע – הישר הוא מי שטבעו נוטה אל היושר ואין לו מלחמה פנימית ברוחו כמו הצדיק,

וזה יש לו מסלה כבושה וסלולה לא נמצא בה מכשול ולא יעקש דרכו ובזה יסור מרע כי דרכו סלולה מתאוות ומיצרי הלב, כמ"ש וארח ישרים סלולה,

אבל מי שאין לו מסלה כבושה וצריך לילך בדרך בלתי סלול, הוא מסוכן, כי רבים לוחמים לו להטותו מדרך ולהמיתו מיתת הנפש,

ומי ששומר נפשו נוצר דרכו – בשמירה יתירה, בל יפול באחת הפחתים ובל יטה אל אורחות עקלקלות ויהיה לטרף אל יצרי הלב ואל המדות הרעות ואורבי הנפש:

 מלבי"ם חלק באור המלים ישרים – הישר הוא מי שדרכו ישר בטבע, והצדיק הוא כובש יצרו (כנ"ל ב' י"ז), ומסלה, נבדל מן דרך שמורה על דרך כבושה, כמ"ש ישעיה (ל"ה ח'), והנוצר הוא גדול מן השומר (כנ"ל ב' י"א):

 

(יח) לִפְנֵי שֶׁבֶר גָּאוֹן וְלִפְנֵי כִשָּׁלוֹן גֹּבַהּ רוּחַ:

רבנו יונה – לפני שבר גאון ולפני כשלון וגו'. נסמך לענין שומר נפשו שדרך הוא מדות הנפש,

ופרט באחת מן המדות השנואות, והוא הגאון וגובה רוח, כמש"נ "תועבת י"י כל גבה לב" (טז, ה)

והודיע כי גאון וגובה לב סבת שבר וכשלון:

ביאור הגר"א – לפני וגו' כי גאון הוא שמתגאה על הציבור וחפץ להשתרר עליהם וגבה רוח הוא בלב

ושבר הוא שנשבר ע"י דבר אחר וכשלון הוא מעצמו,

וזהו שבר להגאון שהיה לו על אחרים וכשלון מעצמו על גבה רוח שהיה לו מעצמו:

 

 (יט) טוֹב שְׁפַל רוּחַ אֶת (עניים) עֲנָוִים מֵחַלֵּק שָׁלָל אֶת גֵּאִים:

רש"י טוב שפל רוח – טוב להתחבר את ענוים ולהיו' אתם שפל רוח מהיות מחלק שלל את גאים:

 רבנו יונה – הטעם טוב לקנות שפלות הרוח עם הענוים ולהתחבר להם, ללמוד דרכי הענוה על ידי חברתם,

מלקנות ממון ולהרויח שלל ומציאות עם גאים:

ביאור הגר"א – טוב וגו' עניים בכ"מ הקרי הוא נגלה והכתיב הוא נסתר אך במקומות מועטים הוא בהפוך שהכתיב הוא נגלה והקרי הוא נסתר כמ"ש אשר ולא ישא לשוא נפשי

וכן הוא כאן פי' שטוב להיות שפל רוח ולהיות יושב עם עניים מחלק שלל עם גאים

וכמו מעשה דר"ע שמצא העשיר יושב בין עניים כו'

ועוד כי תכלית [שאיפת האדם ל]עשירות הוא למלאות רצונו וחפצו,

ולמי שמתגאה אין מספיק לו כל העולם ואין מת וחצי תאותו בידו,

לכן טוב לו להיות יושב עם עניים שיסתפק במה שימצא א"ע,

ואמר שפל רוח ועניים שהוא דכא ושפל רוח שהן ההיפוך של רוח גבוה ונפש רחבה שהן גאים,

ומחלק שלל שהוא עשירות לפי שתמיד הן רצין לחלק [-לרדוף אחר] שלל שאין אדם מת וחצי תאותו כו':

מלבי"ם (יח-יט) לפני שבר גאון וכו', טוב שפל רוח וכו' – הענוה והגאוה שניהם בבחירה,

המתגאה מגביה א"ע למעלה ממדרגתו,

והענו משפיל לכת ומכיר ערך האדם כי אין לו להתגאות כי הוא בשר ודם,

ושפל רוח הוא הקצה האחרון נגד ענוה שהוא האמצעי בין גאוה לשפלות,

הענו מרגיש [אם יפגעו] בכבודו רק הוא ענו מפני בחירתו,

והשפל רוח ציורי רוחו ישפילו אותו עד שלא ירגיש כלל כשיבזו אותו, ובכל המדות טוב הדרך המצוע,

אבל בגאוה הזהירו מאד מאד הוי שפל רוח, שטוב ללכת בקצה האחרון,

אבל אין טוב שיהיה שפל רוח טבעיי בלתי מרגיש, רק טוב שפל רוח את ענוים – שיהיה השפלות מסבת ענוה שהיא בחיריית שכליית ע"פ החכמה וחקיה,

וגבה רוח הוא מי שציורי הרוח נגבהים אל הלב ומתנשאים להתגאות ובכ"ז עדיין לא יצאו אל הפועל,

כי הלב מושל על ציורי הרוח ויכול להשפיל את רוחו,

אבל אם פועלים [ציורי הרוח המתגאה] על הלב עד שהתפעל מהם ונעשה גבה לב,

אז הוא תועבה (כמ"ש תועבת ה' כל גבה לב, ויקבל עונש, כמ"ש יד ליד לא ינקה),

ואז יקנן בלבו מדת הגאוה, ונקרא גאה,

ואם יצורף אליו שהוא ג"כ עשיר וגבור, אז יש בלבו גאה וגאון, וקרוב הוא אל שישבר, כמ"ש לפני שבר יגבה לב איש,

ואמר פה לפני שבר גאון,

ומי שהוא רק גובה רוח [ולא גבה לב], ועדיין לא גבה לבו ולא בא לכלל גאוה, קרוב אל הכשלון, אחר שהגאוה י"ל מלחמה עמו ובקל יכשל,

וז"ש לפני כשלון גובה רוח – ועת יכשל, אחר המכשול הוא השבירה, ואז יוקדם הגאון, כמ"ש לפני שבר גאון – כי גובה רוחו משל על הלב עד שבא לכלל גאון,

וא"כ טוב שיהיה שפל רוח את ענוים – להיות שפל רוח בתכלית השפלות, שזה לא יכשל וכ"ש שלא ישבר,

מחלק שלל את גאים – הגם שידמה לו שמחלק עמהם שלל וריוח רב, כי פתע ישבר וישפל,

אבל תכלית הענוה כבוד כמ"ש ולפני כבוד ענוה:

מלבי"ם חלק באור המלים (יח-יט) גאון, גאים – הגאוה היא תכונה שמתגאה ברוחו,

והגאון הוא מי שהוא גדול באיזה מעלה כמו בעושר או בגבורה שע"י מתגאה,

 עד שהגאוה תהיה גם בלא מעלה, והגאון הוא בעבור מעלה, כמ"ש ישעיה (י"ג י"א)

ובכ"מ ויש הבדל בין גאה וגאון וגובה לב, ובין גובה רוח,

שהרוח הוא המעלה ציורים על הלב וגובה רוח יעלו ציורי גאוה מעומק נפשו,

ועת ימשלו בו ויפעלו על הלב שהלב מציין הכח המושל בנפש, נקרא גובה לב, ואז ימצאו בו גאוה וגאון,

ותמצא בכל מקום שהרוח פנימי מן הלב, ומורה תנועת הכח בעומק הנפש, והלב מורה מציאת הכח וממשלתו,

והכשלון קודם אל הנפילה והשבר, כמ"ש המה כשלו ונפלו, וכשלו בם רבים ונפלו ונשברו,

וע"כ מיחס גובה רוח לפני כשלון, וגאון לפני שבר, וההבדל בין ענוה לשפל רוח כבר בארו הקדמונים:

 

 (כ) מַשְׂכִּיל עַל דָּבָר יִמְצָא טוֹב וּבוֹטֵחַ בַּה' אַשְׁרָיו:

רש"י משכיל על דבר ימצא טוב – הנותן לב להתבונן על דבריו לפלס את דרכיו ימצא טוב.

ובוטח בה' אשריו – כשהוא מפלס דרכיו ורואה בה מצוה שיש בה סכנה או חסרון כיס ובוטח בהקב"ה ועושה הטוב. אשריו – הן אשוריו שלו:

רבנו יונה – משכיל על דבר ימצא טוב וגו'. מי שישכיל על כל דבר שיבקש לעשות, ויתבונן בטרם יעשנו אם טוב ואם רע ועל איזה צד וענין יעלה על ידו, ימצא טוב, ותזדמן לו תועלת והצלחה פעמים רבות,

כי מחסרון המחשבה ועצה, יקרה הפסד הרבה פעמים.

ובוטח בי"י אשריו. כשישכיל ויתבונן על מה שיבקש נפשו לעשות, אם יסכים לעשות בדעתו שאין ביד שכלו להוציא הדבר לפועל, אבל כפי שיחפוץ הבורא ית' יפול דבר, ולא ישים השכילו על הדבר רק לצאת ידי חובה והראוי בו,

כי כן יכשר על האדם שישכיל על כל דבר, כי הבטחון בשי"ת מן השלמות במעלות,

ובענין המקרא הזה נאמר "בטח אל י"י בכל לבבך" (ג, ה).

אמנם הודיענו בזה כי עם הבטחון יתחייב האדם שיתבונן על מעשיו, ותניח ידו אל המעשה שירחקנו השכל מעליו כי משכיל על דבר ימצא טוב,

וכשיאחז במה שתסכים הדעת עליו, אם לא ישען עליו על שכלו להתעתד על ההצלחה, רק על רחמי שמים ישען,

הגם שיורה שכלו שלא תמצא לו דרך להצלחה על אודות הענין שיבקש [ע"פ השכל],

בכ"ז לא ישתנה גבורת בטחונו בשי"ת הוא המאושר:

 ביאור הגר"א – משכיל וגו' כי בתורה המשכיל א"ע ויגע בה ימצא טוב,

אבל בענייני עוה"ז אינו כן אלא בוטח בה' אשריו והן עוה"ז ועה"ב

וכן בתורה ותפילה בתורה הוא משכיל וגו' ובתפילה יבטח בה' ולא לכוונת עצמו כי המעיין בה הוא תוחלת וגו':

מלבי"ם משכיל על דבר ימצא טוב – ר"ל מי שעושה עניניו בלא השכלה ולא ישים לב לבחור האמצעים המובילים אל תכלית נרצה, לא ימצא טוב שהוא התכלית אחר שלא בקש אותו,

אבל המשכיל על דבר – ומבקש בשכלו איך ובאיזה אופן יעשה, ימצא טוב.

ויש הבדל בין מצליח ובין משכיל, ההצלחה היא במקרה עפ"י המזל,

והמשכיל יחשוב בשכלו למצוא האמצעים הטובים, ואז ימצא טוב כמי שחפש ומצא את אשר בקש,

אמנם יש דרך אחר שאינו משכיל על דבריו כלל רק בוטח בה'ומאמין שה' יעשה הכל כפי ההשגחה,

אז אשריו – כי זה האושר וההצלחה הנפשיית ההשגחיית, שהמאושר הוא גדול מהמצליח, שזה אושר הנפש:

 מלבי"ם חלק באור המלים משכיל – עמ"ש (יהושע א') בהבדל בין מצליח ומשכיל, [כהבדל בין השכל למזל…]

והבדל בין מאושר ומצליח בארתי בכ"מ, שהאושר הוא הנפשי, וההצלחה היא בעניני העולם:

 

(כא) לַחֲכַם לֵב יִקָּרֵא נָבוֹן וּמֶתֶק שְׂפָתַיִם יֹסִיף לֶקַח:

רש"י לחכם לב יקרא נבון – שלמד חכמה מרבו. יקרא נבוןסופו שיהי' נבון בדברי' מפולפל בחכמתו ויקראו אותו נבון. ומתק שפתים יוסיף לקח – כשאדם מטעים דבריו לתלמיד וממתיק דבריו בטעמים יוסיף לקח:

רבנו יונה – לחכם לב יקרא נבון. פי' לנו, כי המחדש בשכלו דברי חכמה ומבין דבר מתוך דבר יקרא נבון,

ומתק שפתים יוסיף לקח. יוסיף לחכם לב לקח.

וביאור הענין, כי כמו שמחדש הנבון דברי החכמה בעיון ובמחשבה,

כן יוסיף לקח כאשר יבטא דברי חכמה בשפתיו,

שלא יכילו שפתיו דברים מעורבבים או דברים נרפים וחלושים,

ויחזק הטענות וימריץ הטעמים במבטא שפתיו, על ששמע והשכיל מכל מלמדיו, "ומתק שפתים" – מה שממתיק ומסביר הדבר בשפתיו.

ואמר בענין הרשעים "אם תמתיק בפיו רעה" (איוב כ, יב), וגם בסוף הענין הזה יזכיר מדת הרשעים,

במה שמוסיפין חזוק בשפתים על מחשבת הרשעים:

 ביאור הגר"א – לחכם וגו' כי בחכמה יש ג"כ תבונה והוא להבין החכמה על בוריה כמ"ש למעלה וזהו לחכם לב,

מי שיבין החכמה על בוריה יקרא נבון,

ומתק וגו' היכול למתק יופיה ולהראות מתיקות התורה מחמת זה הוא עצמו יוסיף לקח

וגם אחרים יוסיפו לקח מחמת זה כי רואין מתיקות התורה:

מלבי"ם לחכם לב יקרא נבון – כבר בארנו ההבדל בין חכם ובין חכם לב,

החכם קבל חקי החכמה ובכל זאת עדיין יש בלבו מלחמה נגד ציורי התאוה והזדון,

אבל החכם לב הוא מי שלבו שהוא הכח המושל שלו הוטבע בטבע על ציורי החכמה ואין לו מלחמה פנימית כלל, כי מתוך ההרגל והלימוד נעשה זה כטבע אצלו,

והנה הנבון מבין דבר מתוך דבר, והוא מתעסק להבין חקי החכמה עד שלבסוף ישובו אצלו לדעת, שידעם ידיעה ברורה כהמוחשים,

וגם הנבון בקל יכבוש ציורי התאוה אחר שמבין חקי החכמה וכמ"ש (י"ד ל"ב) בלב נבון תנוח חכמה,

אבל בכ"ז י"ל עבודה רבה עד יבין הכל, כמ"ש (ט"ו י"ד) לב נבון יבקש דעת,

ואמר פה שהחכם לב – שציורי החכמה שבו אצלו לטבע יקרא נבון – שהגם שלא השיג טעמי החכמה ע"י דרכי התבונה, הבין אותם מצד טבע החכמה בעצמה, שאינה סותרת לטבע נפשו ותכונותיה, והנה הנבון יעתיק את החכמה לכלל דעת שמרומז בשפתים (כמ"ש על בשפתי נבון תמצא חכמה)

ואמר שגם החכם לב שהגיע למדרגת הנבון מצד טבעו והרגלו,

ע"י מתק שפתים יוסיף לקח – אם יעתיק החכמה בשפתיו כדבר ידוע בדעת, שמורגל בשפתים החיצונים, יוסיף לקח, יוסיף לקחת למודים חדשים בכללי החכמה, כמ"ש ישמע חכם ויוסף לקח,

כי הוא אינו מבין עפ"י המצאת הבינה ודרכיה רק ע"פ ההרגל בחכמה שענינה נלקח בקבלה,

לכן אמר לשון לקח שהיא הקבלה:

 מלבי"ם חלק באור המלים (כא-כג) חכם לב – וכן לב חכם, הוא מי שציורי החכמה מושלים בלבו (כנ"ל י' ח'), וההבדל בין החכם והנבון למעלה (א' ב') ובכל הספר,

והשכל, הוא כח חד שבו יבין בדברים שאין הבינה שלטת, כמו בענינים האלהיים ולהבין חקי החכמה,

ומ"ש מקור חיים שכל בעליו, שיעורו שכל הוא בעליו של המקור חיים הלז, שהחכם לב הגם שלא השתמש בדרכי הבינה, ישיג חקי החכמה בכח השכל הטוב, ולקח בא על הקבלה כמ"ש (א' ה'),

וכבר הזכרתי (י' י"ג) שפה מרמז על החכמה ושפה מרמז על הדעת,

השכל ישכיל פיו שהם חקי החכמה, עד יבא בם לידיעה ברורה שיוציאם בשפתים,

וגדר אויל ואולת הם המסופקים בחקי החכמה ע"י שאין עליה מופתי הדעת (כנ"ל א' ז')

וחכם לב ישיג בם מופתי הדעת בכח השכל (מה שא"א להשיג בכח הבינה) וישיב אל האוילים ויסיר אולתם:

 

(כב) מְקוֹר חַיִּים שֵׂכֶל בְּעָלָיו וּמוּסַר אֱוִלִים אִוֶּלֶת:

רש"י מקור חיים שכל לבעליו – וכן פתרון המקרא שכל הבעלים מקור חיים הוא לו. ומוסר אוילים אולת – יסורי אוילים ע"י אולת באים להם וכן משמעו האולת יסורין הוא לאוילים:

רבנו יונה – מקור חיים שכל בעליו. השכל הנתון באדם מקור חיים, הוא לבעליו.

לפי שהוא ראוי לחקור ולהבין בשכלו הדרכים הרצויים לבורא ית' ולהתרצות אליו בהם.

ומוסר אוילים אולת. אע"פ שהשכל הטבעי הנתון באדם תולדתו להכיר הרע והטוב ולהכין הדרכים הרצויים, כמ"ש "מקור חיים שכל בעליו"

אבל יכול האדם לעות שכלו הטבעי ולסלף ישרו ע"י ההרגל החמדה והבחירה ברע,

כי אחרי שיחמוד פועל העבירות ויבחר באהבת הרשעים או בחברתם יהפוך לבבו, והוד שכלו יהפוך עליו למשחית, כי התאוה תעור עיני השכל והחפץ והחמדה יחלפו ההכרה, על דרך מ"ש "כי השוחד יעור" וגו' (שמות כג, ח), ואז"ל (כתובות קה, ע"ב) לא יראה האדם חובה לעצמו, והאוהב לא יראה חובה לאוהבו.

ומפני זה "מוסר אוילים", כאשר יוכיחון את חבריהם ויתכונו להורות להם הדרך הנכונה ילמדו אותם לעשות הרע, להתגאות ולהלוך בדרכי לבם ולעשוק ולחמוד, ולהחליף עולם עומד בעולם חולף,

לפי שעצמו האוילים עיני בינתם וסתמו מקור שכלם הטבעי ע"י התאוות, עד שיורם שכלם על הרע כי טוב הוא.

ועל דרך הזה נאמר "חדל בני לשמוע מוסר לשגות מאמרי דעת" (יט, כז),

והרשעים ג"כ דרכם להראות פנים למוסר אולתם, כענין שנאמר "ועתה אנחנו מאשרים זדים גם נבנו עושי רשעה גם בחנו אלהים וימלטו" (מלאכי ג, טז),

ויקרא מוסר על דעת האוילים, כמו שנקראת ע"ז תפלצת ומוסר על דעת עובדיה "מוסר הבלים עץ הוא" (ירמיה י, ח), "תפלצתך השיא אותך" (שם מט, טז) "אשר עשתה מפלצת לאשרה" (מ"א טו, יג):

 ביאור הגר"א – מקור וגו' השכל הוא מקור חיים לבעליו כמ"ש והחכמה תחיה את בעליה

ועוד שכל הוא שמשכיל בדרכי ה' כמ"ש ויהי דוד וגו' וזהו השכל שמדריך בעליו הוא לו מקור חיים ומוסר כלומר היסורין הבא על האוילים הוא מן האיולת עצמה כמ"ש חטאים תרדף רעה וכמ"ש כי מוקש הוא לך שהחטא עצמו הוא המוקש לו:

 רלב"ג מקור חיים – הנה ההסתכלות וההתבוננות הוא בעליו של מקור חיים והמנהיג אותו, וזה כי ממנו מבוע המיעדת החיים הגופיים והחיים הנצחיים.

אם החיים הגופיים – מפני ההשתכלות בדברים המדיניים אשר בו יוכלל הסרת הרע ממנו מהאנשים ושיגיע לו הטוב והעזר מהם,

ואם החיים הנצחיים – כי זאת התכונה כלי להפליג החקירה בדברים העיוניים לפי מה שראוי אשר היא סבה למצוא האמת בהם.

ואולם האוילים לא יקנו מוסר כי אם מהאולת

והמשל – שכאשר קרה לאויל רע מה מפני שלא השגיח בסבות המביאות אותו להשגת מבוקשו,

אז יקחו מוסר מפני האולת ההיא להשגיח בפועל ההוא כשיקרה לו שנית בסבה אשר לא השגיח בה קודם זה שהיתה סבה אל שנבצר ממנו אשר יזם לעשות,

והנה התועלת שיקח בזה הוא מעט מאד וזה כי אולתו תסבב שלא יקח בזה מהתועלת רק בכמות הדבר ההוא ובסבה ההיא לבדה,

וכבר יהיו שם סבות אחרות יפקד המסובב בהפקדם והוא לא ישגיח בהם אם לא בשיפקחו עיניו במה שיראה בנסיון וזה רחוק מאד שיגיע בשלימות בזה האופן, גם בפועל אחד מיוחד,

ואולם עם המשכיל מקור חיים ומבוע בכל הדברים וזהו ההבדל הנפלא שיש בזה בין המשכיל והאויל:

[דוגמא לדבר: אדם שפתח עסק ונכשל בו, יתכן וימצא את הסיבה – מפני שרואה החשבון שלי לא היה מוצלח, אך הוא יתמקד בזה ולא יבחן את הסיבות הנוספות – חוסר סקר שוק בטרם פתח האם מוצר זה נצרך, מיקום, התנהלות כלכלית לא נכונה ועוד סיבות נוספות. כך נוהג האויל.]

מלבי"ם מקור חיים שכל בעליו – עתה יפרש באיזה אופן יבין החכם לב חקי החכמה עד יגיע בם לכלל דעת,

מפרש מקור חיים הזה ששואב החכם לב ממנו את הדעת, בעליו של המקור הוא השכל,

שהגם שלא ישיג חקי החכמה בכח הבינה, ישיגם ע"י כח השכל, שהוא כח חד שיש באדם להשכיל אמתיות נעלמות, ולהשכיל גם חקי החכמה וענינים רוחנים נשגבים מבינת האדם,

ויש גם שכל טוב שהוא הרוח הקדש אשר יחול על החכם לב, וכמ"ש למעלה (י"ג י"ג י"ד) תורת חכם מקור חיים שכל טוב יתן חן,

שפרשתי שגם השכל טוב הוא מקור חיים והוא יתן חן וחנינה מאת ה' להשכיל נשגבות,

והוא יברר מוסר אוילים אולת – כי הגם שחכמה ומוסר אוילים בזו, כי הם מסתפקים [אויל ל' אולי] ומטילים ספיקות פילוסופיות על חקי החכמה ועל שרשי המוסר הבנוים על יראת ה',

השכל יברר האמתיות עפ"י מוסר השכל, שייסר את האוילים ויברר אולת שלהם וספיקותם ע"פ השכל,

וזה בכח החכם לב כמ"ש כי תבוא חכמה בלבך ודעת לנפשך ינעם, להצילך מדרך רע מאיש מדבר תהפוכות, וכמ"ש ועבד אויל לחכם לב, כי ע"י חכמת לב ידע מוסר אוילים וביטול אולת וספיקות שלהם:

 

(כג) לֵב חָכָם יַשְׂכִּיל פִּיהוּ וְעַל שְׂפָתָיו יֹסִיף לֶקַח:

רש"י לב חכם ישכיל פיהו – לבו מלמד את פיו לדבר צחות. (ועל שפתיו – יוסיף לבו לקח):

רבנו יונה – לב חכם ישכיל פיהו ועל שפתיו וגו'. בטרם ידבר יחשוב ויתבונן ובעת שידבר יוסיף לבבו לקח במבטא שפתיו, מלבד טוב טעם ודעת שיחשוב לפני מבטא שפתיו:

 ביאור הגר"א – לב חכם וגו' שרואה תחילה כל דבר שמוציא מפיו להבין על בוריו וגם על שפתיו שרואה שיהיה על שפתיו וחוזר תמיד הרבה ג"כ ואח"כ הוא יוסיף לקח:

מלבי"ם לב חכם ישכיל פיהו – מפרש שלב הזה החכם ששבה החכמה קנין לו עד שהאדם נקרא על שמה בשם חכם לב,

לב זה ישכיל פיהו,

הפה מרמז על דבור החכמה, כשידבר בחקי החכמה יחול עליו רוח השכל המשכיל באמתיות של חקי החכמה,

ואז על שפתיו יוסיף לקח – כשידברם בשפתיו לבררם במופתי הדעת שזה מרומז בהשפתים, יוסיף לקח,

כמ"ש בפסוק כ"א ומתק שפתים יוסיף לקח:

 

(כד) צוּף דְּבַשׁ אִמְרֵי נֹעַם מָתוֹק לַנֶּפֶשׁ וּמַרְפֵּא לָעָצֶם: (כה) יֵשׁ דֶּרֶךְ יָשָׁר לִפְנֵי אִישׁ וְאַחֲרִיתָהּ דַּרְכֵי מָוֶת:

 (כו) נֶפֶשׁ עָמֵל עָמְלָה לּוֹ כִּי אָכַף עָלָיו פִּיהוּ:

רש"י צוף דבש – מתוק דבש, ברישק"ה בלע"ז. אמרי נועם – דברי תורה:

רבנו יונה צוף דבש אמרי נועם וגו'. כצוף דבש שמתוק לחיך הבריות כן אמרי נועם מתוקים לנפש החכם,

גם הם מרפא לאבריו, מתוק. כל אחד מאמרי נעם. או יהיה שם דבר, וכן "כדבש למתוק" (יחזקאל ג, ג) למתיקות, בשקל "כבוד":

 ביאור הגר"א – צוף דבש וגו' כל דבר המתוק נקרא דבש

וצוף הוא מתוק מאוד כמ"ש ונופת צופים והוא יותר טוב מדבש עצמו כי הדבש הוא מתוק אבל אינו טוב לגוף אבל הצוף היא טוב גם לגוף

וז"ש נועם דומים לצוף שהוא מתוק לנפש וגם מרפא לעצם שהוא עיקר הגוף

והענין שיש ב' דינין העוברין על האדם אחר מיתתו – גיהנם וחיבוט הקבר.

גיהנם לנפש, וחיבוט הקבר הוא לגוף

ואמרי נועם מציל מכל והוא ההיפוך מהכתובים למעלה נופת תטופנה וגו' ואחריתה מרה כלענה הוא גיהנם לנפש, חדה כחרב פיות הוא לגוף:

משלי פרק (ה ג) כִּי נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתֵי זָרָה וְחָלָק מִשֶּׁמֶן חִכָּהּ: (ד) וְאַחֲרִיתָהּ מָרָה כַלַּעֲנָה חַדָּה כְּחֶרֶב פִּיּוֹת:

מלבי"ם [כד-כה-כו] צוף דבש אמרי נועם מתוק לנפש ומרפא לעצם – שייך למעלה ועל שפתיו יוסף לקח צוף דבש,

כי בבוא הדעת על שפתיו, שאז ימתיק בדעת את חקי החכמה עד שימצא בם מתיקות לא כדבר שאין בו טעם,

רק מוצא בם צוף דבש

והאמרים – הם נועם – שהיא הנעימות הרוחני הבא ממושכלים רוחניים,

ומפרש שהצוף דבש – אינו מתיקות גופני לחיך רק מתוק לנפש,

וכן האמרי נועם אינם מיוחדים לנפש לבד המופשטה מן הגוף, רק גם מרפא לעצם – עד שישיג האמתיות בשכל הנקשר בגויה, ורוח אלהים ימלא כל חדריו הון יקר ונעים,

וישיב גם את האוילים ע"י מוסרו מוסר השכל, (כה-כו) יש דרך ישר לפני איש, נפש עמל עמלה לו – חוזר למעלה שיאמר לו צוף דבש אמרי נועם ויברר לו כי יש דרך ישר לפני איש –

שבתחלתו נראה שהוא ישר למלאות תאוות הגוף ומשאלותיו,

אבל אחריתה דרכי מות – כי סוף הגוף למות ולהבלות ואז תמות גם הנפש הרוחנית,

ויאמר לו היתכן כי נפש עמל תעמול – ע"י ההכרח שאכף עליו פיהו?

שהפה הרוצה לאכול יכפה ויכריח את הנפש הרוחנית לעמול תמיד בלא הפסק (כמ"ש כל עמל אדם לפיהו וגם הנפש לא תמלא)

ויברר לו האולת הזה, שהלא עיקר האדם הוא הנפש הנצחיית שבו, ועקר החיים הם החיים הנצחיים שהם חיי הנפש, והאדם נברא לחיות חיים הנפשיים, שזה בא ע"י שימית את הגוף ומשאלותיו,

והגם שהוא דרך המלא קוצים בתחלתו הלא ימצא חיים בסופו, חיי עד אחרי ישוב אל עדן נצחי,

והיש סכלות גדולה מזה שהנפש היקרה הזאת תעזוב רוחניותה ותעמול ע"י הכרח של הפה הרוצה לאכול ולשתות אכול ושתה כי מחר נמות ולא ישאר אל הנפש כלום מכל עמלה?

 זאת ידבר השכל המשכיל בחיי הנפש ועניני רוחניותה והשארותה אחר המות,

וכבר אמר זה למעלה (י"ד ט') אוילים יליץ אשם, לב יודע מרת נפשו, יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות, שפרשתי שם שגם האוילים ידעו בלבם כי אשמו על הנפש, כי דרכם הישרה בעיניהם לבחור בחיי ההבל אחריתה מות הנפש הרוחנית,

ולבבם יודע מרת נפשם ועצבה על זה, ולכן אמר גם פה שבדברים האלה ייסר החכם לב את האוילים בצוף דבש אמרי נועם וישיבם מדרך אולתם:

 מלבי"ם חלק באור המלים (כד-כו) מתוק לנפש – נפש עמל, כבר התבאר שלרוב יכוין במלת נפש על נפש הרוחני בהגבל נגד הגויה, אכף, כמו כפף, ובא ג"כ יכפה אף:

 

(כה) יֵשׁ דֶּרֶךְ יָשָׁר לִפְנֵי אִישׁ וְאַחֲרִיתָהּ דַּרְכֵי מָוֶת:

רבנו יונה – יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות. המקרא הזה נכתב למעלה (יד, יב) לענין השחוק והשמחה, שנראים דרך כשר ומותר, ואחריתה דרכי מות, כמו שנתבאר אחריו "גם בשחוק יכאב לב" (שם יג).

ועתה נכתב הנה על ענין המקרא הבא אחריו "נפש עמל עמלה לו" כמו שנבאר:

 ביאור הגר"א – יש דרך וגו' אבל הס"א גם היא נדמה לאיש שהיא ישרה כמ"ש נופת וגו'

אבל אחריתה דרכי מות כמ"ש רגליה יורדי מות שאול צעדי' וגו' שיש לה הרבה דרכים וכולם למות:

 

(כו) נֶפֶשׁ עָמֵל עָמְלָה לּוֹ כִּי אָכַף עָלָיו פִּיהוּ:

רש"י עמלה לו – לצרכו הוא עמל. כי אכף עליו פיו – כשפיהו כופהו ותובע לו מאכל אז עמלו עומדת לו שאכל מה שעמל כבר:

רבנו יונה – נפש עמל עמלה לו. פעמים שנפש העמל תעמול לעמל, כלומר לגוף, שהנפש עמלה לגוף ולא לה, בהפך ממעשה החכם שהוא עמל לנפש, כענין אמרי נועם שהם מתוקים לנפש.

כי אכף עליו פיהו. כי כבד עליו צורך פיהו, לפי שהוא מבקש היתרונות והנאות המאכלים ובמעדנים, ועל כן יכבד עליו צורך פיהו, ויצטרך לרב העמל,

והוא דרך ישר לפני איש שאיננו רואה בהנאות איסור ועבירה. "ואחריתה דרכי מות". שמכלה ימיו בהבל ובעבודת הגוף, וישכח את עושהו ולא יתעסק בתקון נפשו.

"אכף" כבד, וכן "ואכפי עליך לא יכבד" (איוב לג, יז), כבדותי ומשאי עליך לא יכבד:

 ביאור הגר"א – נפש עמל וגו' כמ"ש אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת

והיינו שלומדין לאדם בבטן אמו כל התורה מה שיהיה ביכולת האדם להשיגה כל ימי עמדו בזה העולם וזהו כי לכך נוצרת

וז"ש יגעת ומצאת [וקשה למה אמר מצאת? מציאה היא דבר שהיה לו ואבד!] תאמין כי מה שהיה ואבד יוכל להמצא,

וזהו כי אכף עליו פיהו כלומר פיהו שלמד כל התורה קודם בואו לאויר העולם הוא כופהו ומכריחו שיעמול במע"ט הרבה

כי צריך לעשות הרבה יותר מלימודו כמ"ש יותר מלימודך עשה כל הלומד תורה ואינו מקיימה כו'

ועוד שפיהו מכריחו ללמוד תמיד למצוא אבידתו:

 רלב"ג נפש עמל – הנה נפש האיש העמל עמלה לו ולתועלתו

כאשר כפף פיהו והכניעו על העמל ההוא – ר"ל כאשר כבש תאו' פיהו למזונות ולמשקים הערבים בדרך [-ע"מ] שלא יבטלהו רדיפת התאוות ההן מבקשת החכמה וההתעמלות בהגעתה הנה העמל ההוא יהיה לו לבדו

מה שאינו כן בעמל אסיפת הקנינים כי יכין האדם ואחר יאכל ומי שעמל בו לא יהנה ממנו ולא יהיה לו יתרון כי אם ראות עיניו

או ירצה בזה נפש האיש העמל תמיד להשגת טרפו עמלה בסבתו בעצמו כי פיו הכניעו וכפפו לזה העמל

(וכאילו יישיר בזה) [נמצא-] שאם היה האיש ההוא מונע ממנו יתרון המזון ולא יקח ממנו כי אם המצטרך לבד ויצמצם בהוצאתו לפי מה שאפשר או יהיה קובץ על יד מעט מעט עד שישיג מחייתו בזולת עמל:

 

מסכת סנהדרין דף צט עמוד ב

אמר ר' עקיבא: זמר בכל יום, זמר בכל יום. אמר רב יצחק בר אבודימי: מאי קרא – שנאמר 'נפש עמל עמלה לו כי אכף עליו פיהו', הוא עמל במקום זה, ותורתו עומלת לו במקום אחר.

אמר רבי אלעזר: כל אדם לעמל נברא, שנאמר +איוב ה'+ כי אדם לעמל יולד, איני יודע אם לעמל פה נברא אם לעמל מלאכה נברא? כשהוא אומר כי אכף עליו פיהו – הוי אומר לעמל פה נברא.

ועדיין איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה?

כשהוא אומר +יהושע א'+ לא ימוש ספר התורה הזה מפיך – הוי אומר לעמל תורה נברא.

והיינו דאמר רבא: כולהו גופי דרופתקי נינהו, טובי לדזכי דהוי דרופתקי דאורייתא.

רש"י

זמר בכל יום – היה מסדר למודך, אף על פי שסדור בפיך כזמר, והוא יגרום לך שתהא לעולם הבא בשמחה ובשירים.

נפש עמל עמלה לו – מפני שעמל בתורה – תורה עומלת לו.

כי אכף עליו פיהו – מפני שהוא משים דברים בפיו תמיד כאוכף שעל החמור,

לישנא אחרינא: זמר, כלומר שעוסק בשירים ובזמירות תדיר תדיר נעשה זמר,

כך החוזר על התורה נעשה לו סדורה בפיו.

תורה עומלת לו – שמחזרת עליו, ומבקשת מאת קונה למסור לו טעמי תורה וסדריה,

וכל כך למה – מפני שאכף – שכפף פיהו על דברי תורה.

 

(כז) אִישׁ בְּלִיַּעַל כֹּרֶה רָעָה וְעַל (שפתיו) שְׂפָתוֹ כְּאֵשׁ צָרָבֶת:

רבנו יונה – איש בליעל כרה רע ועל שפתיו וגו'. לפי שהזכיר כי החכם יחשוב על דבר החכמה עד שלא ידבר,

ויוסיף לקח על מחשבתו בעת שידבר,

בא עתה להודיע כי גם הרשע יעמיק תחלה במחשבת הרשע ויוסיף בה בעת שיגידנה למרעהו בחמימות החפץ  [-בעת זעמו וקצפו].

"כרה" חופר ומעמיק במחשבתו. ועל שפתיו כאש צרבת. צרבת הרעה וחמה כאש, והוא תואר "וצרבת השחין" (ויקרא יג, כג) שם דבר:

ביאור הגר"א – איש בליעל וגו' כלומר האיש הנעדר מיראת ה' והוא נקרא בליעל כלומר בלי עול הוא כורה רעה תמיד ועל שפתו הוא שדיבוריו כאש צרבת כמ"ש שדוקרין זא"ז בחרבות שבלשונם

וכאן ג' דברים מחשבה דיבור ומעשה,

 בליעל הוא מחשבה,  כורה הוא במעשה,  ועל שפתיו הוא בדיבור:

 רלב"ג איש בליעל – הנה האיש הבליעל חורש הרעה בלבו ומה שיבא ממנו [מליבו] אל שפתיו יוכר בו רושם הרע שהוא בלבו ויהיה משחית כמו האש השורפת

וכאילו אמר שיותר רע יבא מפיו ממה שהוא בלבו כי ישתדל להעמיק בדבריו בדרך שימשך מהם רע נפלא:

[כמקובל פעמים רבות במריבה שכ"א אומר על רעהו הרבה יותר ממה שחושב באמת, ומרבה להכעיס זולתו].

מלבי"ם איש בליעל כורה רעה – אחר שחשב דרך החכמה המלבשתו ענוה ובטחון ורוה"ק והשב תועים אל דרך [ה'] בחן שפתיו, חושב דרך הכסילות שהיא הפך לה,

יש איש בליעל – שפורק עול שמים מעליו לגמרי, והוא כורה רעהבמעמקים ובסתר כורה בור על חברו להפילו,

ועל שפתיובוער כאש צרבת – כי ידבר בהתלהבות רשפי האהבה עד שצרבת המכוה נראה על שפתים,

כמ"ש כסף סיגים מצופה על חרש שפתים דולקים ולב רע, שפתיו ידברו אהבה ובקרבו ישים ארבו:

 

(כח) אִישׁ תַּהְפֻּכוֹת יְשַׁלַּח מָדוֹן וְנִרְגָּן מַפְרִיד אַלּוּף:

רש"י ונרגן מפריד אלוף – וע"י ריגונו ותרעומתו מפריד ממנו אלופו של עולם:

רבנו יונה – איש תהפכות ישלח מדון. הוא הרגיל להראות פנים לדרך השקר, ולהחזיק בעוֶל במשאו ובמתנו עם הבריות, ולא יכיר דרכי האמת,

"ישלח מדון" – תולדות [התוצאות של] בני אדם כי יתעסקו עמו, שתעלה חמתם על דבריו שהם על דרך העול, ויִראה לעולם זכות לעצמו, או בעסק ממון או בריב לשונות.

ונרגן מפריד. נרגן הוא ההופך הדברים גם המעשים מטוב לרע, ודן את האדם לכף חובה ושטנה,

כי לא ינצלו דברי כל אוהב ורע מהמצא לעתים במשמעם צד מתהפך, והנרגן יחליף רצון המדבר בדבריו וימיר אותו טוב ברע, [שפעמים רבות אדם אומר דבר שיכל להשתמע ממנו רע אך לא זו הייתה כוונתו, והנרגן תמיד ימצא סיבות לתלות בהן שהתכוונת להרע לו…]

ופעמים יטפל השקר באמת [וחושך] לאור וטח מראות עיני בשר ודם, עד שיפריד חברה ואהבה:

ביאור הגר"א – איש וגו' מי ששׂמו איש תהפוכות – כלומר שמהפך א"ע לכל איש ואיש לעשות כרצונו הוא משלח מדון שאומר לזה ע"ז ['ההוא רוצה להזיק לך'…], וכן לחביריהם, עד שיתחילו להתקוטט ביניהם,

והכל בשליחותו ששלח המדון.

ונרגן וגו' המחרחר ריב הוא מפריד אלוף הוא מפריד הבעל מאשתו.

והסוד הוא כי אלוף הוא ימין ושמאל וזה סוד אלוף נעורי אתה: [נר' דר"ל שמפריד הזיווג בין ז"א לנוק' שהם ימין ושמאל או בין אבא לאמא, שהאלוף הוא הזכר בבחינת אלוף נעורי אתה].

מלבי"ם איש תהפוכות ישלח מדון – ויש איש תהפוכות שמהפך האמת ומהפך דרכי החכמה, ודרכו לשלח מדון כמ"ש (למעלה ו') תהפוכות בלבו חורש רע מדנים ישלח,

ויש נרגן – שהוא המתלונן תמיד לאמר שחברו שונאו ומריע לו, כמו ותרגנו באהליכם ותאמרו בשנאת ה' אותנו, וכמ"ש דברי נרגן כמתלהמים, והוא המקיים את המדנים, כמ"ש באין נרגן ישתק מדון (כ"ו),

והוא מפריד [ומרחיק מעצמו] – גם האוהב וריע המאלף [ל' אאלפך חכמה] ומורה דרך טוב, באמרו כי רעתו הוא דורש:

 מלבי"ם חלק באור המלים מדון ונרגן – עי' גדרם לקמן (כ"ו ב'), אלוף, בא גם על המורה מלמד כמו פן תאלף ארחותיו, והמושל היה מורה להעם דרך ילכו בה, ונקרא אלוף, אלה אלופי אדום:

 

(כט) אִישׁ חָמָס יְפַתֶּה רֵעֵהוּ וְהוֹלִיכוֹ בְּדֶרֶךְ לֹא טוֹב:

רבנו יונה – איש חמס יפתה רעהו וגו'. בא להזהיר הבריות שלא יתחברו לאיש חמס, פן יאמרו מה נזק לנו ברשעה,

ע"כ הודיענו כי דרך איש חמס לפתות לרעהו,

ואל תאמן בעצמך לאמר לא אפת אליו ולא תטה אשורי בדבריו מני הדרך:

 ביאור הגר"א – איש חמס וגו' שרצונו לגזול ולחמוס ממון חבירו הוא מפתהו תחילה ואח"כ מוליכו בדרך לא טוב,

ובג"פ אלו אמר ג"פ איש נגד ג' דברים, מחשבה דיבור מעשה, והם נגד גוף ונפש וממון,

איש בליעל הוא במחשבה ובנפש,

איש תהפוכות בדיבור, והוא בגוף,

איש חמס הוא במעשה ובממון,

והן כנגד ג' דברים הכתובים בפ' מי האיש החפץ וגו' נצור וגו' איש בליעל הוא נגד לשונך מרע,

איש תהפוכות הוא נגד מרמה, איש חמס נגד סור מרע:

מלבי"ם איש חמס יפתה רעהו – ויש המזיק לחברו ע"י פיתוי שיוליך אותו בדרך בלתי טוב – וכל אלה מזיקים ומשחיתים:

 

(ל) עֹצֶה עֵינָיו לַחְשֹׁב תַּהְפֻּכוֹת קֹרֵץ שְׂפָתָיו כִּלָּה רָעָה:

רש"י עוצה עיניו – לשון קריצה וכן איעצה עליך עיני (תהלים לב).

כילה רעה – כמו כי כלתה אליו הרעה וגומר וגורם לבא רעה לעולם:

רבנו יונה עוצה עיניו לחשב תהפכות קורץ וגו'. כל כך דבק בעל החמדה והתאוה במדתו ותאותו עד שיפתה רעהו וימשוך אחריו כל אדם.

ועד שיעביד איבריו לשמש תאותו, ולא כעלות מחשבת החמס על לבו לבל יאחוז בה להגיעה אל הפועל,

אבל עוצה הוא את עיניו לחשוב תהפוכות, וקורץ שפתיו כאשר גמר מחשבת הרעה ונסכם עליה:

 ביאור הגר"א – עצה עיניו וגו' כי תחילה עוצה עיניו לחשוב בתהפוכות, ואח"כ הולך ומדבר לחבירו וקורץ בשפתיו על חבירו,

ואח"כ כילה הרעה בעת שמחרחר ריב ביניהן והן ג"כ מחשבה דיבור ומעשה,

עצה עיניו לחשוב וגו' – מחשבה,    קורץ שפתיו – דיבור,  כילה רעה – במעשה:

 רלב"ג עוצה עיניו – מי שהוא עוצה עיניו וסותם אותם או אחד מהם כדי שתשלם לו יותר מחשבת התהפכות והכזבים, ואחר כך הוציא מה שבמחשבתו אל הפועל בשחָתַך שפתיו ופתח אותם לדבר הדברים בפיו,

הנה דבורו השלים הרע כי במה שחשב לא היה מגיע נזק לאנשים אם לא יוציאהו בפיו:

מלבי"ם עוצה עיניו לחשוב תהפוכות – במה שמרמז בעיניו דרך עצה כבר חושב תהפוכות, כמ"ש קורץ בעיניו תהפוכות בלבו,

ובעת שקורץ שפתיו – ומדבר דרך רמז, אז כבר כלה רעה – כאילו ברמז העין יתחיל ובניב ובקריצת שפתים יכלה כל רעתו, כן מעשה הרע נקל בעיניו:

 מלבי"ם חלק באור המלים עצה – כמו איעצה עליך עיני. שמרמז בעיניו כאלו מיעץ:

 

(לא) עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת שֵׂיבָה בְּדֶרֶךְ צְדָקָה תִּמָּצֵא:

רש"י בדרך צדקה תמצא – ע"י הצדקה מאריכין ימיהם:

רבנו יונה – עטרת תפארת שיבה בדרך וגו'. בא לדבר במעלת הצדקה, ופתח להעיר עליה בשבח השיבה,

ואמר כי השיבה מן העטרות הנכבדות, לפי שתשלם דעת האיש בעת השיבה גם נחכם מן הנסיונות ויבין לאחריתו.

ואחרי שיש לו לכסוף לעטרה הזאת יתעודד על ידי כן לתאות הצדקה,

כי השיבה בדרך צדקה תמצא כמו שכתוב "מי האיש החפץ חיים" (תהלים לד, יג).

ונאמר "סור מרע ועשה טוב" (שם שם, טו) וכתיב "רודף צדקה וחסד ימצא חיים" וכבוד (כא, כא):

 ביאור הגר"א – עטרת וגו' שם השיבה הוא בא לאדם כאשר יזכהו הש"י להנהיג ישיבה של תורה בזקנותו ועטרת נאה היא מאוד, והא נמצאת במי שהלך בדרך צדקה,

עטרת – תפארת – שיבה,  הן ג' דרגין שהן מעשים ותורה וחכמה ממטה למעלה,

וכמ"ש ז"ל כשם שהקטין עצמו וכו' וכמ"ש מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ויראת מאלהיך פי' ממי שעובד ה' והן ממעלה למטה ובקטנותו הוא עטרת כמ"ש עטרת זקנים בני בנים

וכשבא בימים הוא תפארת וכמ"ש תפארת בנים אבותם

ואח"כ שיבה ושיבה הוא ב' דרגין שיבה וזקנה בן ששים לזקנה בן שבעים לשיבה וז"ש בדרך צדקה תמצא

שהן ד' דרגין כמ"ש צדיק אמנים ד' קדושות ק' ברכות ה' חומשי תורה שהן ד' דרגין ברכה יחוד וקדושה ותורה:

 רלב"ג עטרת תפארת שיבה – הנה השיבה היא עטרה של תפארת כי האנשים כלם יכבדו איש שיבה ויגיעו האנשים לזה בדרך צדק ויושר במדות או בדעות כי בזולת זה יתכן שימות האדם בלא עתו

או יהיה הרצון בזה כי השיבה אשר בדרך צדקה תמצא הוא עטרת תפארת כי מצד היושר בדעות ובמדות ומצד הישישות אשר יחובר עמהם נגדל מדרגת האיש ומעלתו בחכמה ובפלוסופיא המדינית כי בישישי' חכמה וארך ימים תבונה מצד רוב מה שעמד עליו מהחוש

ומצד אורך הזמן אשר שקדו בבקשת החכמה ומצד השקט רתיחת הטבעי בעת השיבה:

מלבי"ם עטרת תפארת שיבה – השיבה היא עטרת תפארת שמחויבים לתת כבוד לזקנים על שבחנו הימים ועשו רב טוב והשלימו תכליתם,

אבל העטרת הזה לא תמצא – רק בדרך צדקה – שאז כל שהוסיף ימים הוסיף מצות ומע"ט, אבל הרשע הוסיף לעשות רע ולא ילבש עטרת הימים, וגם יל"פ ע"ד מ"ש יראת ה' תוסיף ימים, וטוב לא יהיה לרשע ולא יאריך ימים, ואחר שחשב מעשי אנשי רשע שכבר אמר עליהם למעלה (שם) אדם בליעל וכו' על כן פתאום יבא אידו אמר גם פה שבדרך הרשע הזה לא ימצא עטרת שיבה, כי פתע ישבר ואין מרפא:

 

(לב) טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר וּמֹשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר:

רבנו יונה – טוב ארך אפים מגבור וגו'. שמושל להאריך אפו, שלא להנקם נקמתו בעת שיחטאו לו עד שיתישב בשכלו ויסכים על הראוי וכדת מה לעשות במי שחטא לו,

כי בעת שחטאו וחמתו בערה בו לא יסכים על הראוי [לא יגיע למסקנה הנכונה] ולא ינצל מן הפשעים,

כי כעסו עוצם עיניו ושכלו, כמו שנאמר "ובעל חמה רב פשע" (כט, כב)

וגם תמצא לו תועלת בהאריך אפו, כי ימתין עד עת היכולת להנקם ועד שעה העומדת לו,

והמושל בעצמו לנהוג כן טוב מגבור, כי טובה גבורת הלב והדעת על התאוה מגבורת האיברים.

ומושל ברוחו מלוכד עיר. "ברוחו" בכעסו, כמו "כל רוחו יוציא כסיל" (כט, יא),

שמושל בכעסו להעבירו שלא לנקום כעסו, והוא גדול מארך אפים, על כן אמר "ומושל ברוחו מלוכד עיר" שהוא יותר מגבור.

ובמקום אחר דבר על כיוצא בזה, "שֵכל אדם האריך אפו" (טו, א) כמו שיתבאר במקומו.

עוד יש לפרש "ומושל ברוחו" בתאותו, שמושל על הנפש המתאוה לשמרה מכל חטא ומכל מדה פחותה, וכן "שמה הרוח ללכת" (יחזקאל א, יב) הרצון:

 ביאור הגר"א – טוב ארך וגו' גבור הוא בעת אשר יגבר על זולתו שיהיה אתו במקום א' ועליו יעְצים בכחו להתגבר נגדו.

ולוכד העיר נקרא הסובב כל העיר,

וגם כי המתגבר על זולתי תלוי בגבורת הכח לא כן הלוכד העיר תלוי בשכל התחבולות כמ"ש בתחבולות תעשה לך מלחמה

וכן והוא באדם (שתול –צ"ב כוונתו] מקורי המדות המונעים לעבוד הש"י והם ב' כעסני ותאווני,

 כעס הוא בכבד ולא יהנו שאר איברים מזה, ולכבוש זה א"צ כ"א גבורה, ולהיות אביר

והתאוה באה מן הרוח וממנו ינוטעו כל התאות, ולזה צריך לחשוב בעין שכלו תחבולות גדולות כי הם אתו מיום הולדו, וכמ"ש עיר קטנה ואנשים בה מעט כלומר מעט שלא שמעו למלך [היצה"ר],

ובא עלי' מלך גדול כלומר שהכל שומעין לו ולכן נקרא מלך גדול,

ובנה עליה מצודות גדולות אלו פחי היצר מהתאות שכׂל י"ג שנה נמשך אחר התאוה ונשרשה בו ואז קשה לו להפרד ממנה, ולכן ישים תחבולות גדולות לזה,וגם כי כל האיברים יהנו מזה התאוה,

ולכן המושל ברוחו הוא טוב יותר מ[היצה"ר ש]לוכד עיר,

וזהו נגד התאוה אמר שהמושל על מדת התאוה בהמצאו תחבולות הוא טוב מהלוכד כו' ע"י תחבולות,

 

ועל הכעס אמר טוב ארך אפים מגבור הוא גבורה נגד הכעס טוב מגבור.

ועוד נקרא מושל ברוחו המושל על דיבורו כמ"ש הוי זהיר ברוחך כו' הוא טוב יותר מלוכד וגו' שהשומר לשונו יגרם שמירת נפשו לטוב,

 ועוד מושל ברוחו הוא במחשבתו הוא טוב יותר מלוכד עיר שכל מעש' האדם הולכים אחר מחשבתו,

ורוחו הוא מחשבה כמ"ש ותוכן רוחות ה' [וז"ש בזוהר תלת רוחין אינון מד"ע וכל הג' כלולין כאן].

ועוד טוב ארך אפים מגבור גו' כי הרוצה להתגבר על חבירו הוא תלוי בכח, והיינו שהוא יכול להפיל ולהרוג את חבירו,

אבל הרוצה ללכוד את העיר ולהשאירם בחיים כי אינו חפץ ללכוד עיר ושיהיה כולם מתים, כי מה תועלת יהיה לו בהעיר? לזה צריך גבורה יותר להתגבר עליהם ושישארו בחיים.

וכן הוא במדות כי כעס צריך לכבוש עד התכלית, אבל התאות הן נצרכין לעבודת ה' ולקיים הגוף וצריך לשבור אותם, וגם שישארו אצלו,

ולכן טוב הארך אפים מגבור סתם, שאין צריך לזה גבורה,

אך המושל ברוחו שהן התאוה – הוא טוב יותר מלוכד עיר,

ולכן הוא נקרא מושל ברוחו שמושל בם ונוטל להדברים הנצרכים ושובר המותרות:

מלבי"ם  טוב ארך אפים מגבור – הגבור הבלתי מאריך אף ונוקם באויביו, מראה גבורתו במה שמתגבר על אויבו החיצון,

אבל אם ישמע לחקי החכמה לבל ינקום ומתגבר על יצרי הקנאה והנקמה אשר יצוו לאיבריו לפעול פעולת הנקמה, הוא טוב מגבור, כי התגבר על אויבו הפנימי הקשה יותר,

ויש מי שמאריך אף והוא קצר רוח (כנ"ל י"ד י"ז) שהגם שלא יעשה פעולת הנקמה, בכ"ז הרוח מעלה ציורי הנקמה על הלב ונוטר איבה, כמ"ש וקצר רוח מרים אולת,

אבל מי שהוא ג"כ מושל ברוחו – להכניע שונאיו בל יעלו ציורי הנקמה על הלב כלל,

הוא טוב מלוכד עיר – כי הרוח דומה כעיר מבצר מלא חיל רב של היצר זקן וכסיל, שהם ציורי הרוח לכל המדות רעות, ואם מתגבר על הרוח כבש כל העיר הקטנה, והיא גבורה יותר מלוכד עיר חוצה לו בחיל וכח:

 מלבי"ם חלק באור המלים ארך אפים – ומושל ברוחו, האף הוא התגלות הכעס לחוץ, כמ"ש בכ"מ בהבדל בין אף וחמה, והרוח הוא הפנימי, ויש ארך אפים וקצר רוח, כמ"ש בהבדל בין ארך אף לארך רוח, (למעלה י"ד כ"ט):

 

(לג) בַּחֵיק יוּטַל אֶת הַגּוֹרָל וּמֵה' כָּל מִשְׁפָּטוֹ:

רש"י בחיק יוטל את הגורל – בינו לבין עצמו אדם מטיל גורל. ומה' כל משפטו – לברור לכל אחד ואחד חלקו:

 רבנו יונה בחיק יוטל את הגורל ומי"י כל משפטו. אלה הפסוקים סדורין על ענין בחירת שלום,

כי דבר תחלה על שבח המושל בכעסו, שהוא מדה רודפת שלום,

ועתה משבח חלוקת הגורל, שהיא משככת תלונה ומשקטת הריב,

ואמר שאין לאחד מהם לחמוד בחלק חברו, כי כל אחד יגיעהו חלק הראוי, ואת אשר נגזר להנתן לו. "ומה' כל משפטו".

ולפי שיש אנשים שאין חפצים במחלוקת הגורל, אע"פ שנחלקה הנחלה יש בה שנאה לפי שיפה בעיניהם המעט באויר זה מן המרובה בזה,

ומי שידו גוברת מאחיו רוצה לבחר החלק הטוב בעיניו בחזקה,

על כן הוצרך לשבח ענין הגורל ולהורות על דרך האמונה, כי הנגזר להנתן לאדם הוא שיעלה לחלקו,

כדברי חז"ל "הראוי לנו לא יאבד ממנו" ועוד אמר:

 ביאור הגר"א – בחיק וגו' אל ידמה האדם ברעיוניו כי כחי ועוצם ידי עשה החיל הזה אלא אף מה שמטילין גורל על מה שבחיקו מה' כל משפטו היה מתחילה מי יזכה:

 מצודות דוד  בחיק – דרך מטילי הגורל להניח פתקין בחיק או לזולתו במקום נסתר ומשם יקחום להניחם על המנות לדעת מה למי

ואמר בזה אל תהרהרו על הגורל לומר שבא בקרי והזדמן כי בעוד הטילו פתקי הגורל אל החיק עד לא הוציאום כבר נגזר משפט הדבר מה' וזכה כל א' בחלקו אשר חלק לו אלוה ממעל:

מלבי"ם בחיק יוטל את הגורל ומה' כל משפטו – יש דברים שנראה שנתונים תחת המקרה והם מושגחים מה',

ובמקום שתופסק כח הבחירה וההשתדלות האנושי תופיע עין ההשגחה,

כמו בדבר המסופק בין אנשים ויפילו גורל לדעת ע"י הגורל אל מי מגיע החלק שנדונים עליו, הגם שהגורל הוטל בחיק – צפון מעין אדם ונתון אל המקרה,

בכל זאת תופיע עליו עין השגחת ה',

והמשפטשיוציא הגורל אינו מקרה רק הוא מה' – כמו בחילוק הארץ וכדומה שהיה הגורל בהשגחת ה':

 

 


 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “משלי פרק לא”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

. כל שיעורי הרב במדיה דיגיטאלית!!

נגן דוקו ביט הנפשהסנדיסק 128כרטיס זכרון 128

עדכונים חמים למייל

קבלת עדכונים