השיעורים באתר לעילוי נשמת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה זלה"ה

קרא פרק תהלים לעילוי נשמתו>>

 

דרוש מתנדב לזיכוי הרבים >>

אבד לך דיסק אונקי? >>

להתחסן נגד קורונה?

 
משלי

משלי פרק  יא

(א) מֹאזְנֵי מִרְמָה תּוֹעֲבַת ה' וְאֶבֶן שְׁלֵמָה רְצוֹנוֹ:

רבנו יונה – מאזני מרמה תועבת י"י. פורש בתורה, שנאמר "לא יהיה בכיסך וגו' כי תועבת ד' וגו' (דברים כ"ה י"ג).

וצריך אתה לבקש טעם על מה הוזקק שלמה ע"ה לחזור ולכתוב זה בלא תוספת ביאור והבנת טעם?,

 גם כי המקראות האלה סדורים בעניני המדות, ולא בפרט מעשה ממעשה העבירות.

עתה תראה כי נסב גבול הענין הזה לענין "פי רשעים תהפוכות" (י, לב שהוזכר בסוף הפרק הקודם)

ובא שלמה ע"ה לתת מופת על המדה ההיא כי היא שנואה,

וגם לא יתן ולא יוסיף מה שהרשע מכריע על טענת השקר בהיות ריב בין אנשים, כגון שאין הרשע שופט בינותם ואין בידו להציל עשוק מיד עושקו,  [וא"כ יש מקום לומר שאין בידו עוון, שהרי לא הוכרע על ידו]

ובא האות והמופת כי מדת הכרעת השקר תועבת י"י, כענין מאזני מרמה שהן תועבת י"י, ככתוב בתורה,

ואפי' לא שקלו בעליהן בהן עברו את פי י"י, כמו שאז"ל (ב"מ סא, ע"ב) כי לא נכתבה אזהרת המשקלות רק לעבור עליהן משעת המעשה, שכבר נתפרש איסור הגזל והאונאה, [וא"כ איסור המעשה כבר נכתב, והוא מיותר]

ואם מאזני מרמה יען היותם מוכנות להכריע במרמה הם תועבת י"י אע"פ שלא הונו בעליהן בהן, כ"ש המרגיל שפתיו להכריע על השקר, ואף כי לא הזיקו מאומה בהכרעתן, כי הם שנואות, כי הנה המה מוכנות בהרגל ההוא לעזור את השקר

ומתחזקות ידי עושה השקר בעזרת דברי הרָשָע, ותרפינה ידי הזכאי בהכרעת פי תהפוכות,

וישליט ההרגל בלב ובשפתים, כי ההרגל על כל דבר שלטון, וכן כתיב "למדו לשונם" וגו' (ירמיה ט, ד), "הוי אומרים לרע טוב ולטוב רע" (ישעיה ה, כ):

 ביאור הגר"א – מאזני מרמה תועבת ה' כשאדם עובר עבירה הוא נתעב לה' כמ"ש כי כל העושה מכל התועבות האלה ולכן מאזני מרמה שעושה מאזנים שיהא יכול לרמות בני אדם הוא מתועב לה'.

ואבן שלמה רצונו – כי האדם שאינו עושה עול הוא אינו מתועב, אבל מ"מ אינו ממלא רצון הקב"ה בזה,

אך מי שאצלו אבן כלומר שמוכר תמיד על אבן שלימה ואינו מוכר על אבן שאינו שלימה

אפילו ביושר שינכה מן הדמים [כפי חסרון האבן משקל] שלפי היושר נראה שרשאי לעשות כן,

כשהוא אינו עושה כן- זהו רצונו של הקב"ה!

וז"ש בב"ב פ"ט א' ומנין שאין מוחקין במקום שגודשין כו' ת"ל איפה שלימה וצדק ומניין שאם אומר הריני מוחק כו' ואנכה לו מן הדמים כו' ת"ל איפה שלימה והיינו שצדק הוא מי שאינו עושה עול ולכן דייקי ממלת צדק שאין מוחקין במקום שגודשין ומן איפה שלימה דייק שלא יאמר הריני מוחק ואנכה לו מן הדמים שאין בו עול אך שאינו מוכר על איפה שלימה וכצ"ל שם בגמרא כמ"ש ובנוסחה שלנו בגמ' הוא בהיפך מניין שאין מוחקין במקום שגודשין כו' ת"ל איפה שלימה ומניין שאם אומר הריני מוחק ואנכה לו מן הדמים כו' איפה שלימה וצדק ט"ס אלא כמה שכתבתי והאמת יורה דרכו והבן.

ועוד מאזני מרמה תועבת ה' – הוא המקיל לעצמו ומחמיר לאחר שזהו רשע ערום או העושה כקולי ב"ש וכקולי ב"ה שהוא רשע והוא תועבת ה'.

ואבן שלימה רצונו כלומר שרצונו אינו אלא ההולך בשלימות כב"ש כקוליהון וחומריהן או כב"ה כקוליהן וכחומריהן ואפילו כחומרי ב"ה וחומרי ב"ש הוא כסיל ואין זה רצונו אלא שיהלוך בשלימות:

מלבי"ם מאזני מרמה תועבת ה' – יאמר כי הסר מרע הוא עצמו הפועל טוב, שהגם שמאזני מרמה היא תועבה,

בל תחשוב כי באבן שלמה די שלא עשה תועבה והוא רק סור מרע,

אלא בזה עשה רצונו של ה' ויוחשב לו כעושה מצוה, כמ"ש חז"ל ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כעושה מצוה:

 

 (ב) בָּא זָדוֹן וַיָּבֹא קָלוֹן וְאֶת צְנוּעִים חָכְמָה:

רבנו יונה – בא זדון ויבא קלון. תולדת הזדון לבזות ולחרף הבריות, כי הוא מקלה חברו ומשפיל כבודו בשביל הנאת שעה שנהנה להתכבד בקלונו,

או שלא רוצה לסבול צער שעה למשול בכעסו, הנמצא זדון רב ועצום ממנו המגיעה מדברי קלון ונבלות.

ואת צנועים חכמה. ומיעוט הדברים ממדת הצנועים, והצניעות גורמת חכמה לבעליה, כי היא מדת החכמים, אשר בה יכָנוּ את החכמים, כי ישמעו ויקשיבו ולא יתאוו להתגלות לבם, כמו שנאמר "גם אויל מחריש חכם" וגו' (יז, כח):

ביאור הגר"א – בא זדון ויבא קלון – כאשר הזדון בא לבהמ"ד בין התלמידים והזדון הוא מי שאינו רוצה ללמוד לידע האמת רק לקנטר, לכן כאשר בא הזדון לבהמ"ד יבא קלון שמבזה את כולם.

ואת צנועים חכמה – שעיקר החכמה הוא בצנועים ששותקין מלומר תורתם ודעתם רק שומעין מרבותם.

כי כאשר הוא יאמר דברו לא יוסיף לו כלום, אבל כאשר ישמע מרבו יוסיף לו דברים.

 וז"ש החכם תועלת הדבור הוא לא לו, אבל תועלת האזנים הוא לאַיִן זולתו!

ולכן העינים הם ב', והאזנים הם ב', לראות בתורה שבכתב, ולשמוע בתורה שבע"פ,

אבל הפה הוא אחד וזהו מלה בסלע משתוקא בתרין,

כי השתיקה הוא תועלת כפל מן הדבור, כי מה שידבר בפה אחד ישמע בב' אזנים, ויראה בב' עינים,

[ר"ל לדבר די בפה אחד, אך לשמוע ולראות הוצרכנו לב' אוזניים ועיניים, הרי שמעלת הדיבור כפולה!]

וז"ש ואת צנועים חכמה מפני שהוא שומע תמיד חדושים מרבו:

מלבי"ם בא זדון – הזד הוא החולק על דרכי החכמה ועל האמת בטענות והיקשים ומזיד לעבור עליה בשאט נפש,

והוא ההפך מן הצנוע שמסתיר פניו מֵעַלות במעלות ויודע מך ערכו, כמו ויסתר משה פניו,

ועם הצנועים תבא חכמה – כי לא יקָבְעו דרכי החכמה רק בלב המאמין, ומקבל ושומע לרבותיו, ולא יזיד לחלוק עליהם,

אבל כשבא הזדון – בא עמו קלון – שהוא הפך הכבוד,

כי דרכיו שבוחר בהם הם נקלים והפך דרכי החכמה המכובדים:

 

(ג) תֻּמַּת יְשָׁרִים תַּנְחֵם וְסֶלֶף בּוֹגְדִים (ושדם) יְשָׁדֵּם:

ביאור הגר"א – תומת ישרים תנחם כבר כתבתי למעלה שתם הוא ההולך בתמימות בדרך התורה

וישר הוא השׁם מדותיו בשכלו,

וזה הישר יכול ליפול ברשת היצה"ר כי שכל אנושי יוכל לטעות

וצריך היושר ג"כ לתמימות בדבר שהוא נגד התורה שאל יסמוך על שכלו.

 וזהו תומת ישרים מה שהישרים הולכין בתמימות ג"כ זהו תנחם.

וסלף בוגדים ישדם – סלף הוא היפוך התם שהוא לשון עקום,

ובוגדים הוא היפוך הישר שהולך הכל בדרך התורה והיושר, וזהו בוגד בהתורה,

והיינו מה שנתעקם השכל, וגם אינו הולך בדרך התורה, וסומך על שכלו זה ישדם,

(ונ"ל ע"ד לשון ישדם כי שכלו נתעקם ובדרך התורה אינו הולך לכן אינו יודע באיזה דרך הוא הולך והוא מעורב וזהו ישדם מלשון משדד המערכת):

מלבי"ם תמת ישרים תנחם – יש הבדל בין ישרים לצדיקים,

שהישר הוא מי שלבו הולך בדרך ישר, בין באמונות ודעות ובעניני הבינה, שע"ז בא לרוב מלת ישר על הבינה, בין על המדות והמעשים ששרשם בחכמה, וכשבא על דרכי החכמה הוא נבדל מן הצדיק במה שהישר טבע לבו נוטה לטוב מצד היושר הנטוע בקרבו,

והצדיק עושה כן מפני שלמד צדק והורגל בו, עד שהצדיק כובש יצרו ומרגיל א"ע הפך טבעו, והישר טבעו כן,

גם שהישר אינו מביט על חקות הצדק [לעשות כשורת הדין]

רק על חקות יושר לבבו עד שיעשם לפנים משורת הדין, כמ"ש חז"ל על ועשית הישר והטוב,

והנה לשילך בדרך הטוב צריך, א] שיהיה דרכו ישר, ב] שינחהו הדרך, כמ"ש ה' נחני בצדקתך הישר לפני דרכך,

ומי שאינו ישר אין דרכו ישרה וצריך עזר ממרום להישיר דרכו, אבל גם הישר הגם שדרכו ישרה מצד מדת היושר שבו, עדיין צריך שינחנו הדרך כי צרכי גופו ועניניו ימנעהו לפעמים מדרכו

אבל גדר התמימות הוא שיעמוד בקביעות על מצב השלימות בלי נטות ממנו, וכן שלא יהיה לו שום פניה וכונה אחרת, ותמימות הזה כשתמצא בלב ישרים תנחם הדרך, כי אז לא יעכבוהו המונעים המטרידים,

וסלף בוגדים ישדם – הבוגדים הם הפך ישרי לב, שהם ילכו הפך היושר, וסלף נקרא מה שמקלקל היושר והצדק, וזה ישוד אותם, שסלף הזה דומה כלסטים המצויים בדרך עקש וישימון, שיבזוז הון הנפש ויפילה לבאר שחת:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(ג-ו) תומת ישרים, צדקת תמים: – צדקת ישרים, הישר מציין מי ששכלו ומדותיו ישרים בטבע,

והוא גדול מהצדיק שהוא כובש כנ"ל (ב' ז'),

והתום מציין המעשה הקבועה בלי שינוי ובלא פניה כנ"ל (שם ופסוק כ"א) וצדיק תמים היינו שעומד תמיד על מצב אחד בל ימוט בשום זמן ובכל ענין:

 

(ד) לֹא יוֹעִיל הוֹן בְּיוֹם עֶבְרָה וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת:

ביאור הגר"א – לא יועיל הון ביום עברה כלומר ביום המיתה כאשר הוא נידון אחר מיתתו שאז מדיינין לו כמ"ש למעלה, וצדקה תציל ממות הוא הגיהנם שהוא ג"כ נקרא מות כמה שאמר מות ואבדון אמרו באזנינו כו'.

ולעיל מה שאמר לא יועילו אוצרות רשע הוא קודם המיתה שאז מדיינין אם יחיה ואם ימות,

וצדקה תציל ממות הוא מות עצמה, כאן קאי הכל על אחר המיתה, ולכן אמר שם לא יועילו אוצרות רשע, אבל אם לא יהיה אוצרות רשע אלא נותן צדקה מממונויועילו ומציל אותו אפילו ממות.

וכאן אומר סתם לא יועיל הון ביום עברה שאחר המיתה אינו מועיל לו אפילו הממון שאינו של רשע רק אם עשה צדקה – זה תציל מגיהנם,

והן ב' דינין מהג' דינין שעוברין על האדם אחר מיתתו שהן כף הקלע וגיהנם ומיתה כמה שאמר ריב"ז שאם כעס עלי כעסו כעס עולם ואם אוסרני אסורו איסור עולם ואם ממיתני מיתתו מיתת עולם,

כעס הוא אש של גיהנם, אוסרני הוא כף הקלע, שבזה נכלל סוד הגלגול שמאסרין אותו במקום ההוא שאין יכול לצאת משם משימין האדם במשמר ומשימין בסד רגליו שאין יכול לזוז ממקום ההוא, מותתני הוא מיתה,

וז"ש בפסחים כ"ח א"ר יוסף היינו דאמרי אינשי כפא דחטא נגרא בגווה נשרוף חרדלא [כף בזך שחקק האומן – בתוכו ישרוף את לשונו ואת חכו בחרדל],

אמר אביי סדנא בסדנא יתיב מדוויל ידיה משתלם [הנגר עושה הסד כשיגנוב ישימוהו בסד שעשה…]

רבא אמר גירא בגירא מקטיל מדוויל ידיה משתלם [עושה החיצים נקטל בחיציו אשר עשה…]

והינו רב יוסף אמר נגד שריפת הגיהנם כנגד מדתו ממש,

ואביי אמר נגד הגלגול סדנא בסדנא יתיב ג"כ מדה כנגד מדה,

ורבה אמר נגד המיתה [- גירא מתקטיל],

והיינו שכל דינים דקב"ה הכל מדה כנגד מדה ופועל אדם ישלם לו.

וזהו 'כי הצלת נפשי ממות' הוא המיתה, 'את עיני מן דמעה' הוא הגיהנם, כמ"ש עוברי בעמק הבכא מעיין ישיתוהו שמורידין דמעות כמעיין, 'את רגלי מדחי' הוא גלגול הנפשות בדצח"מ,

ואמר כאן הב' מהם שהם הגיהנם והמיתה, והיינו שביום עברה אינו מועיל לו כלום כאשר משפטו להיותו בגיהנם,

אך הצדקה שכבר עשה בחייו המה מצילין אותו אפילו ממשפט המות,

וזהו שאמר ריב"ז ואינו יכול לפייסו בדברים ולשוחדו בממון שהן התורה וצדקה, לאמר שעכשיו אקיימם…

רק אם עשה מתחלה וזהו ההון וצדקה כמה שאמר לעיל שהון הוא סוד תורה:

מלבי"ם לא יועיל הון ביום עברה – הגם שההון יועיל בעת שלום, כמ"ש הון עשיר קרית עוזו,

בכ"ז ביום עברה כללית כמו בעת דֶבר או חרב לא יועיל,

כי בהפך אז יש עושר שמור לבעליו לרעתו,

אבל הצדקה תציל ממות – גם ביום עברה, ובזה אינו כפול עם מ"ש למעלה (י' ב') ששם מדבר ממות הטבעיי:

 

(ה) צִדְקַת תָּמִים תְּיַשֵּׁר דַּרְכּוֹ וּבְרִשְׁעָתוֹ יִפֹּל רָשָׁע:

ביאור הגר"א – צדקת תמים תישר דרכו – תם הוא ההולך בתמימות כמ"ש למעלה, וזה ההולך בתמים אינו סומך על שכלו כלל, ולדרך התורה צריך גם השכל, כמ"ש חז"ל לעולם יהא אדם ערום ביראה,

ולולי השכל אפשר להיות שיכשל, אך צדקתו מגין עליו שתישר דרכו שיהא דרכו בשכל ג"כ אף שהוא תם.

וברשעתו יפול רשע והרשע שנופל ונכשל בדרכי תורה הוא ע"י הרשעה שעשה מתחלה, זה גרם לו שיטעה ויפול כמ"ש באלישע אחר ובדואג ואחיתופל שטינא היה בלבם ועי"ז נפלו,

ורשע הוא היפוך התם כמ"ש למעלה וכמ"ש תם ורשע הוא מכלה:

מלבי"ם צדקת תמים תישר דרכו – כבר בארנו (בפסוק ג') ההבדל בין ישר ותמים וצדיק,

הישר דרכו ישרה בטבע, לא כן התמים, שהגם שגדר התמימות הוא שיהיו מעשיו קיימים תמיד על מצב א' לא ימוט ממנו,

עד שאם הוא ישר בטבעו לא ימוש מישרו בשום זמן, אבל כל עוד שאינו ישר בטבע – אינו בטוח שהוא הולך בדרך ישרה,

באר החכם שע"י צדקת תמים – ר"ל ע"י שהתמים התרגל לעשות צדק, עי"כ תעשה אצלו כטבע,

וההרגל הזה תישר דרכו ללכת בדרך היושר,

וברשעתו יפול רשע – הרשע שהוא הפך התמים שהוא מתמיד בקביעות לעשות רשע,

הרשעה תעשה קנין בנפשו ותמלא דרכו פחתים ובורות, עד שיפול בם הפלת הנפש לבאר שחת:

 

(ו) צִדְקַת יְשָׁרִים תַּצִּילֵם וּבְהַוַּת בֹּגְדִים יִלָּכֵדוּ:

ביאור הגר"א – צדקת ישרים תצילם – ישר הוא ההולך בשכלו אך בדרך הישר

שלא סר מן דרך התורה ימין ושמאל, אלא שׁם מדותיו בשכלו,

וזהו ההולך בשכלו בקל יוכל לנטות מהתורה מחמת שהוא סומך על שכלו, אך צדקתו עומדת עליהם ותצלם שלא ילכדו.

ובהוות בוגדים ילכדו – בוגדים הוא היפוך ישרים שסומך על שכלו ובוגד בה'

(וסוד הענין כי המדות נקראים בגדים שהן סוד תיקונים דז"א גי' בגד וכשהן ט' עדיין יש בהן אחיזה לס"א בסוד כבגד יאכל עש כי המדות הן טו"ר וזה נק' בוגד וז"ס ובגד בוגדים בגדו שהבוגדים ג"כ לובשין אלו המדות)

וזהו בהוות בוגדים שזה הבוגד ההולך בשכלו אף ששובר גם הוא המדות,

באותה השבירה עצמה ילכדו, מפני שהוא בוגד [שהולך ע"פ שכלו וקל הוא להלכד ברשת היצה"ר]

ולשון הות הוא מלשון שבירה כמו הוה על הוה תבא גו'.

ואמר כאן ילכדו ואצל התם אמר יפול, [צִדְקַת תָּמִים תְּיַשֵּׁר דַּרְכּוֹ וּבְרִשְׁעָתוֹ יִפֹּל רָשָׁע]: שהתם הוא בתמימות ואינו הולך במקום שהרשת יצה"ר פרושה,

לכן אי אפשר לו שילכד, אך אפשר שיפול שלא במתכוין,

וכן הרשע, שהיפוך התם הוא נופל שלא במתכוין שטועה בדבר והוא מחמת רשעת שהיה בו תחילה כנ"ל.

אבל הישרים שהולכים בדרך השכל ושכל אנושי קרוב מאוד לרשת היצה"ר שינטה מדרך התורה ובקל יכול להלכד ברשתו ולכן אומר ילכדו:

מלבי"ם צדקת ישרים תצילם – הישרים א"צ שהצדק תישר דרכם כמו התמים, כי דרכם ישרה בטבע כנ"ל ג',

אבל מעשה הצדק יועיל להם להצילם מפח יקוש ורעות הזמן

שאז בוגדים ילכדו בהוות ושבר והישרים ינצלו בזכות מעשי הצדק:

 

(ז) בְּמוֹת אָדָם רָשָׁע תֹּאבַד תִּקְוָה וְתוֹחֶלֶת אוֹנִים אָבָדָה:

ביאור הגר"א – במות אדם רשע תאבד תקוה – כבר כתבתי שתקוה הוא בזמן קרוב, ותוחלת הוא בזמן רחוק,

וזה האדם רשע מקוה שיהיה הטוב לו לעצמו, וזהו תקוה שמקוה שיהיה לו תיכף, וכשימות יאבד התקוה,

ותוחלת אונים אבדה ומה שהיה מיחל שיהיה טוב גם לבניו שישארו אחריו וזהו תוחלת שהוא לזמן רחוק,

וגם הבנים מצפים שיבא הטוב להם, וזהו תוחלת אונים, מה שהאונים שהם בניו, מיחלים,

או מה שהוא מיחל שיהיה לאונים, שהם בניו, אבדה במותו.

 וסוד במות אדם רשע וגו' הוא סוד על שלשה פשעי ישראל וגו' וכמ"ש בתקונים:

מלבי"ם במות אדם רשע תאבד תקוה – יש הבדל בין תקוה ובין תוחלת,

שהמיחל ממתין על דבר שבודאי יבא כמו הממתין על אור היום או הבטחה, והמקוה אינו מקוה על דבר ברור, והרשעים אין להם תוחלת רק תקוה כנ"ל על תקוה רשעים עברה, כי אין מיחלים על שכר הצפון לצדיקים,

רק מקוים על הצלחת הזמן שאינו ברור, ובמותו אבדה התקוה הזאת,

וגם תוחלת אונים אבדה – שבניו האוננים על מותו, שהם הלא היה להם תוחלת שייחלו בבירור שירשו נחלת אביהם גם זה אבדה כי זרים יירשו יגיעו ועשרו יאבד בענין רע:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(ז) תקוה, תוחלת – הבדלם למעלה (י' כ"ח). אונים, האוננים על מותו, מענין לא אכלתי באוני ממנו:

 

(ח) צַדִּיק מִצָּרָה נֶחֱלָץ וַיָּבֹא רָשָׁע תַּחְתָּיו:

רבנו יונה – צדיק מצרה נחלץ וגו'. בא לדבר על מעלת הצדיק וגנות הרשע, ואמר כי פעמים נגזרה על הצדיק גזירה וינתן רשע כפרו, כדרך "נתתי כפרך מצרים" (ישעיה מג, ג) וכן "כופר לצדיק רשע" (כא, יח). אמר כל אלה שלמה ע"ה להרחיק קנאת כבוד הרשע ולהבזות הצלחותיו:

[כדוגמא שמצינו שכשיצאו ישראל ממצרים היה קטרוג של השטן והקב"ה מסר תחתינו את איוב לשטן, שהיה גלגול של רשע – תרח].

 ביאור הגר"א – צדיק מצרה נחלץ הצדיק אע"פ שבא עליו צרה, הוא נחלץ מהצרה,

(ונלע"ד שאמר לשון נחלץ שלא די שניצול מן הצרה אלא שיהיה נחלץ כמה שאמר ועצמותיך יחליץ שיהיה כגן רוה כמו מרדכי שמן הצרה עלה לגדולה, ודניאל וחנניה ומישאל ועזריה וכן שארי צדיקים).

ויבא רשע תחתיו – ואותה הצרה אינו חוזרת ריקם אלא הרשע בא תחתיו באותה הצרה עצמה,

כמו המן, ואותן שהלשינו על חנניה מישאל ועזריה [שהושלכו לכבשן האש כמ"ש דניאל פרק ג כָּל קֳבֵל דְּנָה מִן דִּי מִלַּת מַלְכָּא מַחְצְפָה וְאַתּוּנָא אֵזֵה יַתִּירָא גֻּבְרַיָּא אִלֵּךְ דִּי הַסִּקוּ לְשַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ קַטִּל הִמּוֹן שְׁבִיבָא דִּי נוּרָא]:

מלבי"ם (ח-ט) צדיק – אם הרשע הכין רע לצדיק, הסוף שהצדיק נחלץ מן הצרה והרשע בא תחתיו

– כמו שהיה בהמן ומרדכי,

 

(ט) בְּפֶה חָנֵף יַשְׁחִת רֵעֵהוּ וּבְדַעַת צַדִּיקִים יֵחָלֵצוּ:

מלבי"ם ומפרש אם הרשע בפה חנף ישחית רעהו – שמסית הצדיק בחנופה כדי להשחיתו,

ע"י הדעת יחלצו צדיקים – ותשוב הרע על המלשין והכורה שחת,

גם יל"פ שר"ל מי שחונף ואינו מוכיח רוצה להשחית את רעהו כמ"ש גבר מחליק על רעהו, רשת פורש על פעמיו:

רבנו יונה – בפה חנף ישחת רעהו. דבר על מדת החנופה, כי החנף ישחית רעהו בפיו, כי ישבחהו בפניו במעלה שלא תמצא בו, ויתעבהו בנפשו וישימהו תועבת י"י, שנאמר "תועבת י"י כל גבה לב" (טז, ה).

ובדעת צדיקים יחלצו. הצדיקים נחלצים מן החנף, בדעתם כי לא יתעו בנפשם להתגאות בעבור שבח ותהלה אשר יהללום הבריות,

וכן אז"ל (נדה ל, ע"ב) הוי צדיק ואל תהי רשע, ואפי' אם יאמרו עליך כל העולם כלו צדיק אתה הוי בעיניך כרשע.

גם יש לפרש ובדעת צדיקים יחלצו רעיהם, כי הם המוכיחים הבריות, הפך מדת החנף כי לא דיו שלא יוכיח אך ישבחנו וישחיתנו בפיו:

 ביאור הגר"א – בפה חנף ישחית רעהו משחית נקרא בעבירות שבין אדם למקום כמ"ש שהשחית את ישראל לאביהם שבשמים וכמה שכתוב נואף אשה חסר לב משחית נפשו גו'

והבא להדיח הוא בפה חנף כי זולת זה אי אפשר לו להדיח, ולכן רוב מינים [כופרים] טובים בטבע, כי גונב לב רעהו ומשחית אותו, וזהו בפה חנף ע"י הפה חנף ישחית את רעהו.

ובדעת צדיקים יחלצו רק הצדיקים שעוסקין תמיד במצות ה' ויודעין דרכי ה' המה יכירו פיתויו שדבריו סרים מדברי ה' ומבינים שמה שמדברין דברים טובים הוא חנף, ומחמת זה יחלצו:

 

 (י) בְּטוּב צַדִּיקִים תַּעֲלֹץ קִרְיָה וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה:

רבנו יונה בטוב צדיקים תעלוץ קריה. כי הצדיק ייטיב לכל ולא ירע,

ויתכן לפרש כי בא לפ' כי הכל חייבין לעלוז בטוב צדיקים ולשמוח באבוד רשעים.

ומה שכתוב "לא תשנא את אחיך בלבבך" (ויקרא יט, יז) אין הרשע בכלל אחיך,

וכן אז"ל (יבמות כב, ע"ב) "ונשיא בעמך לא תאור" בעושה מעשה עמך, והרבה נתבאר הענין בדבריהם ז"ל:

 ביאור הגר"א – בטוב צדיקים תעלוץ קריה כי כאשר הקב"ה מציל את עמו ישראל מצריהם העומדים עליהם

מתחילה גואל אותם ומטיב להם, ואח"כ נוקם את נקמתם מהצרים,

כמו במצרים שמתחילה גאל אותם ואח"כ כך אבדם בים סוף,

וכן בהמן מתחילה הטיב למרדכי ואח"כ הפיל את המן ויתלו אותו בכדי שיהא הוא בעצמו רואה גדולת ישראל ושה' הוא אלקים בכל הארץ,

וכאשר הוא מיטב לצדיקים אז כל העיר שמחה, אבל עדיין אינן מרננין ומשבחין להקב"ה,

אך אח"כ כאשר נוקם מהעומדים עליהם אז הם מרננין ומשבחים להקב"ה וזהו בטוב צדיקים תעלוץ קריה. כמה שאמר והעיר שושן צהלה ושמחה

ואח"כ כאשר נקם הקב"ה מאויביהם אז היה הרינה כמו בים סוף ובפורים.

 והסוד הוא כמה שאמר בזוהר שמחה בצפרא רננה ברמשא אברהם [-חסד] יגל [-שמחה], יצחק [גבורה] ירנן [כרנה שהיא ברמשא, בלילה שהוא זמן הגבורות והדינין]

ולכן בטוב צדיקים שהוא סוד החסד אז תעלוץ קריה. ובאבוד רשעים שהוא הדין אז הרינה שהוא ברמשא:

מלבי"ם (י-יא) בטוב צדיקים, בברכת ישרים – הצדיקים עושים צדק בפועל,

והישרים הם בעלי הבינה ושטבעם נוטה לטוב ועושים לפנים משורת הדין כנ"ל פסוק ג'.

 מצייר שהישרים מאצילים ברכה על העיר ובברכתם תרום קרת במעלה ורוממות,

כי הברכה תבא ע"י תוספת שפע קדש שיש בנפש המברך,

והצדיקים הם המאצילים בטובם הגשמי ע"י מעשה צדקתם ובטובם תעלוץ קריה כי יקבלו מהם טוב,

וברשעים יהיה בשניהם להפך, אם לשמחת העיר באבד רשעים רנה – כי הם מריעים בפועל,

ואם בענין הנפשי בפי רשעים תהרס – אם ע"י קללתם אם ע"י דבה ולה"ר:

 

(יא) בְּבִרְכַּת יְשָׁרִים תָּרוּם קָרֶת וּבְפִי רְשָׁעִים תֵּהָרֵס:

רש"י (יא) תרום קרת – תתקיים תקרת הבית בגבהה מלפול בעוד שהיו מלכי יהודה ישרים העמידה תפילתם את בית המקדש:

רבנו יונה – בברכת ישרים תרום קרת. כאשר יצליחו הישרים בעושר ובכבוד תתעלה ותרום המדינה,

כי הישרים מושכים לבות בני האדם בחכמתם ויועצים אותם במועצות ודעת, כי הישרים הם המשכילים שכל טוב וישר כאשר בארנו, ובהצליחם בעושר וכבוד דבריהם נשמעים.

ובפי רשעים תהרס. ברכילות וסכסוך ושלוח מדנים והגבירם השקר והשפילם האמת.

ויתכן לפרש "בברכת ישרים" בתפלתם וברכתם שהיא רצויה, וכן כתוב "ותפלת ישרים רצונו" (טו, ח).

ובפי רשעים תהרס. הצדיקים יעמידוה בברכת פיהם, והרשעים יהרסוה בפיהם:

 ביאור הגר"א – בברכת ישרים תרום קרת כאשר הקב"ה מברך את הישרים כלומר הצדיקים ובעלי שכל,

אז תרומם הקרת, כי הם מדריכים את העם בדרך ישרה, וממילא יתרומם העיר,

ובפי רשעים תהרס – כלומר וכאשר הרשעים מדריכין ומושלים על העיר הם מהרסין אותה,

ואמר אצל הישרים 'ברכת' ואצל רשעים 'ובפי' והיינו כמה שאמר למעלה שמחשבה טובה הקב"ה מצרף למעשה

אבל מחשבה רעה אין הקב"ה מצרף למעשה ולכן הישרים תיכף בברכתם שמושלין וחושבין להדריכן בדרך טובה וישרה הקב"ה מרומם אותה

אבל הרשעים שאין מחשבתם עושה רושם כלל אינן מהרסין אלא בפיהם שע"י דבורם ומעשיהם תהרס הקריה:

 

(יב) בָּז לְרֵעֵהוּ חֲסַר לֵב וְאִישׁ תְּבוּנוֹת יַחֲרִישׁ:

רבנו יונה – בז לרעהו חסר לב וגו'. מי שהוא בז לחברו חסר לב הוא, כי זאת המדה תעיד על מוסרו, גם תעיד על חסרון דעתו, כמו שאז"ל (אבות פ"ד מ"ג) אל תהי בז לכל אדם ואל תהי מפליג לכל דבר.

חסר לב יקרא על חסרון המדות והמוסר, "נואף אשה חסר לב" (ו, לב), "לקנות חכמה ולב אין" (יז, טז), על דרך "ושומע תוכחת קונה לב" (טו, לב), וכן יקרא חסר לב על חסרון הדעת, "כיונה פותה אין לב" (הושע ז, יא).

ואיש תבונות יחריש. כי יבין אשר זה [שביזהו] חסר לב ואין מדרך כבודו לענותו פן ישוה לו.

והשנית כי די במה שנגלה לעין כל חסרון דעתו של זה,  והעיד בנפשו שהוא חסר לב:

 ביאור הגר"א – בז לרעהו חסר לב כי הלב מבין ומי שאינו מבין הסוף נקרא חסר לב כמ"ש למעלה

ומי שמבזה לרעהו לאותו שהוא רעהו ובטוב עמו הוא חסר לב שאין מבין כלל ואינו חושב הסוף שאין אדם שאין לו שעה ומכש"כ שהוא רעהו ולא עשה לו רעה כלל.

ואיש תבונות יחריש אבל האיש תבונות לא די שאינו מבזה לרעהו אלא כאשר אחר מבזה אותו ואפילו אינו רעהו אף על פי כן הוא מחריש לכן אמר תבונות לשון רבים כלומר תבונה הרבה

(וסוד הענין הוא מובן ממה שאמר למעלה תטה לבך לתבונה לתבונה תתן קולך ועיין מ"ש שם בהג"ה):

מלבי"ם בז לרעהו חסר לב – ולקמן (י"ד כ"א) בז לרעהו חוטא, וכ"א נלמד מענינו, שם מדבר שמבזהו בלא סבה שזה חוטא נגד חקי החכמה,

ופה מדבר אם רעהו בזה אותו תחלה שבזה אינו חוטא רק שהוא נגד חקי הבינה,

כמ"ש (י"ד כ"ט) ארך אפים רב תבונה וקצר רוח מרים אולת, והאוילים הם חסרי לב כמ"ש ואוילים בחסר לב ימותו, שאין להם כח המושל ברוחם, ואין מתנהגים ע"פ התבונה להבין דבר לאשורו כי מסתפקים גם בעניני הבינה, שהיא תחייב להאריך אף ושלא לבזות תיכף,

ועל זה אמר ואיש תבונות יחריש – אף במקום שהיה לו לענות על בזיונו שזה גדר החרישה והבדלו מן נרדפיו:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(יב) יחריש – כבר התבאר ישעיה (מ"ב י"ד) שהחרישה הוא הפך העניה והתשובה, ויחרישו העם ולא ענו אותו דבר:

 

(יג) הוֹלֵךְ רָכִיל מְגַלֶּה סּוֹד וְנֶאֱמַן רוּחַ מְכַסֶּה דָבָר:

ביאור הגר"א – הולך רכיל מגלה סוד כלומר המגלה סוד הוא דומה להולך רכיל ועוונם שוה.

ונאמן רוח מי שיש לו רוח קיום וחזק שיכול לעמוד על עצמו מלגלות.

מכסה דבר אפילו דבר נגלה ואינו סוד אינו מגלה וכן הוא בתורה שמגלה סודות התורה הוא הולך רכיל אבל הנאמן רוח מכסה אפי' דבר שהוא נגלה שנגלה נקרא דבר

כמה שאמר משכיל על דבר ימצא טוב אעפ"כ אינו מגלה אלא למי שראוי לזה:

[המעשה עם אותו שבא לגלות סודות לגר"א מעולם האמת, וסיפר זאת לבנו בחלום, וסיפר הלה החלום לגר"א והקפיד על כך הגר"א וא"ל שבשמים לא ישלחו את אביך יותר לשום שליחות!]

מלבי"ם ורבינו יונה הולך רכיל מגלה סוד – באר שמי שהולך רכיל, טבעו לגלות סוד של חברו, והסוד הוא כפקדון שחברו מפקיד אצל רוחו, וכמו שלא יפקיד אדם פקדון אצל בלתי נאמן, כך אין להפקיד סוד אל רוח הבלתי נאמן,

וכשהולך רכיל ידע שהוא גם בלתי נאמן ברוחו,

ולקמן אמר גולה סוד הולך רכיל, באר שכן גם בהפך אם נראה איש מגלה סוד נדע שטבעו להיות הולך רכיל,

ונאמן רוח מכסה דבר – שלא לבד שאינו מגלה סוד הוא משתדל לכסות את הדבר ולהעלימו,

וכ"ש שלא ילך רכיל לגלות ולפרסם עניני חבירו:

 

(יד) בְּאֵין תַּחְבֻּלוֹת יִפָּל עָם וּתְשׁוּעָה בְּרֹב יוֹעֵץ:

רש"י באין תחבולות – כשהצרה באה על ישראל ואינן נותנין לב להבין להתענות ולעשות תשובה יפול עם:

 רבנו יונה – באין תחבולות יפל עם. להנהגת העם יצטרכו חקרי לב ומחשבות להזהר מכל תואנה של מתאנה, ולראות את הנולד,

שאם יתחכמו להם אויביהם על דרך וענין תמצא בידם הסכמה מוקדמת להשמר מן הענין ההוא, ומחשבת תחבולות המגיע מן הבינה, כמו שכתוב "ונבון תחבולת יקנה" (א, ה). ונאמר במקום אחר "כי בתחבולות תעשה לך מלחמה" (כד, ו).

ותשועה ברוב יועץ. תשועה מצרה קרובה וסכנה. ברב יועץ, כי ברוב הדעות תמצא דעה מתוקנת ותצא הסכמה לאור ונכונה:

 ביאור הגר"א – באין תחבולות יפול עם כשאין עושין תחבולות למלחמה איך להעמיד החיל ושארי דברים יפול אפילו מי שיש לו עם רב.

ותשועה ברוב יועץ כי אם יהיה אחד על כל אנשי המלחמה שעל פיו יצאו ועל פיו יבואו, ולא אחרים זולתו רק א' הוא לבדו, אינו טוב כי שכל אנושי אפשר לטעות ועולה בשכלו שהוא טוב ובאמת הוא אינו טוב.

 ואם יהיו הפחתים והסגנים רבים שלא יצאו ויבואו רק ע"י כולם בפה אחת זה ג"כ אינו טוב כי אין דעתן דומה זה לזה, ואין שכל אדם שוה זה לזה, וזה יהיה אומר שעצתו טוב וזה אומר שעצתו הוא טוב.

 לכן אינו טוב רק שיהיו רבים שיתיעצו וזה אומר עצתו וזה אומר עצתו ואח"כ יהיה מזומן להם עוד א' שהוא יראה כל העצות של כולם ויברר מכל העצות עצה טובה ונכונה ועל פיו יבואו ועל פיו יהיה כל המלחמה.

 וזהו ותשועה אינו רק ברב כלומר ע"י רבים, ועליהם יועץ א', ולכן אמר ברב 'יועץ' ולא יועצים

(ונלע"ד שזהו לשון מלך שהוא לשון יועץ [לשון נמלך] והענין הוא בתורה ובמלחמת יצה"ר כלומר שיתיעץ בלבו תחילה

ובלבו הוא עצת רבים כי לבו של אדם נוטה לכאן ולכאן ולדרכים רבים וכל דרך איש ישר בעיניו

ולכן אח"כ יראה בתורה ולא יסמוך על עצמו שכל מה שהתורה מסכמת יעשה וזהו בי מלכים ימלוכו כלומר כל העצות בי מתייעץ:

מלבי"ם באין תחבולות יפול עם – ולקמן (כ' י"ח) מחשבות בעצה תכון ובתחבולות עשה מלחמה,

כי יש הבדל בין מחשבה ובין עצה, .

שהעצה היא ההסכמה שמסכים בתבונתו, איזה דרך יבחר,

שבמחשבה חושב כל צדדי האפשר והמחשבות הם רבות, ואחר שבורר לו אחת מבין כולם נקרא הסכמה זו עצה, כמ"ש רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום,

וז"ש מחשבות בעצה תכון, שכל שלא הסכים אל עצה חלוטה ינוע כקצף על פני משברי המחשבות,

ואם הסכים על עצה חלוטה מבין כל המחשבות שעלו בלבו אז מצא כן ובסיס,

וזה רק בכל עניני העולם כמו שחושב ומיעץ מה יסחור ובמה ישתכר וכדומה,

אבל במלחמה אין די בעצה לבד כי גם האויב י"ל עצה והסכמה, ואולי לא תועיל עצתו נגד עצת האויב, וכמו שהשיב חושי הארכי על עצת אחיתופל,

וצריך תחבולה, שגדר התחבולה הוא קשר של עצות רבות, שקושר חבל בחבל סבות ומסובבים, עד שבכל אופן שיפנה האויב ימצא עצה מוכנת כנגדו, והוא מסבות מתהפך בתחבולותיו נגד עצת האויב, וע"כ בתחבולות עשה מלחמה, ואמר פה באין תחבולות יפל עם – שמדבר ג"כ על עת מלחמה, ולפ"ז למלחמה צריך יועצים רבים, שכ"א ימציא עצה אחרת,

כי כל עצה ועצה יש לה מקום במלחמה, שלפעמים אם עצה זו לא תצליח נגד האויב יפנה אל העצה השניה,

וזה שכתוב ותשועה ברוב יועץ – ודבר זה משל על מלחמה אחרת פנימית נגד האויב הפנימי,

ובא שנית לקמן סימן כ"ד ושם דבר על המלחמה הפנימית כמו שית' שם:

 

(טו) רַע יֵרוֹעַ כִּי עָרַב זָר וְשֹׂנֵא תֹקְעִים בּוֹטֵחַ:

רבנו יונה – רע ירוע כי ערב זר. איש רע ירוע וישבר כי ערב זר.

הזר הוא האיש אשר לא הכיר ולא הוחזק אצלו במדת הנאמנות,

ואם לא ירצה לשלם הזר ההוא הלוה, או שאין לו לשלם, לא ינצל מאחת משתים,

או שיצעק עליו המלוה ויחטא ואשם כי לא ישלם לו, ותרבה עליו עם החטאת והאשם התלונה והתרעומת,

או שיכריחוהו ב"ד לשלם, ויחזור ויצעק על הלוה וידין עמו, ונמצא קונה מדון ומריבה,

וגם הפסד ממון אם אין ללוה לשלם, או שהוא איש אלם ועריץ,

וגם התגלה כי הוא איש עול ולא שלם כי אם בהכרח ב"ד.

על כן אמר "רע ירוע כי ערב זר" והוא האיש הרע תקראנו אותו כאלה בערבות הזר.

אך איש טוב לא תבאהו כל זאת בערבות, כי הוא גומר בדעתו מתחלה לשלם למלוה בלא דין ודברים

 אם אין ללוה לשלם, ולא יריב להתקוטט עם המלוה אח"כ, כי על הדעת הזאת נכנס בערבות מתחלה, ולולא כי זאת עמו לא היה נעשה ערב לזר, אחרי כי הוא איש טוב ושונא מדנים ומבקש שלום.

ושונא תוקעים בוטח. הגדיל להרחיק הערבות, ואמר כי לא יבטח בהונו זולתי מי שישנא המדה הזאת, כי אחרי שהוא שונא הנוהגים כן יזהר מהדבר וירחיקהו ולא יכשל בו,

אבל כל זמן שלא ישנא המדה הזאת איננו בוטח שלא יכשל בו, כאשר יפתוהו ויתחננו אליו לערוב ערובה ולא יעצור ברוחו למנוע שאלתם, כענין שנאמר "ולשון רכה" וגו' (כה, טו):

ביאור הגר"א – רע ירוע כי ערב זר כמ"ש חז"ל רעה אחר רעה תבא על מי שערב בעד זר, והיינו כמה שאמר למעלה שיש ב' מיני ערבות סתם ערב וערב קבלן, והן נגד המלמדים תורה לבני ישראל, ודייני ישראל.

והן שרי חמשים ושרי מאות כמ"ש בחגיגה שר חמשים זה היודע לישא וליתן בחמשה חומשי תורה.

ומי שמכניס עצמו ללמד התלמידים, העון שיעשה התלמיד שלא כהוגן מחמת הוראתו תלוי בו, והוא ערב בעדו,

אך הוא דוגמת ערב סתם שכל זמן שיש ללוה אינו משתלם מן הערב, כן הוא כאן שכל זמן שלא יעשה התלמיד מעשה ע"י טעות הוראתו, אין נפרעין ממנו.

אך הדיין הוא ערב קבלן שמוציא ממון מזה ונותן לזה, ואין רואין להבעל דין כלל להפרע ממנו רק מהדיין, שתיכף כשטעה הוציא מזה ממון שלא כדין ונתן לזה.

וזהו 'רע ירוע כי ערב זר' הוא המכניס עצמו ללמוד תורה לרבים, כי פן יטעה והתלמיד יעשה כמו שטעה והעון יהיה תלוי בו.

'ושונא תוקעים' הוא הערב קבלן שהוא נקרא שלוף דוץ לכן נקראים 'תוקעים' שנתקע בעד חבירו באותו דבר הוא בוטח ואינו מתירא.

(ומ"ש רע ירוע הענין שלמעלה כתיב אם ערבת לרעיך והיינו שללמד אינו מחויב רק לתלמיד הגון שהוא רעיך ואעפ"כ הוא רָעָה לו פן יטעה כנ"ל

וכאן אמר זר והיינו שאינו ריעו ואינו הגון לכן רע ירוע רעה אחר רעה למי שערב זר).

ושונא תוקעים אבל מי ששונא להיות דיין לזר שהוא מחויב לדון אף את הזר, שבדין אין חילוק,

ואעפ"כ הוא שונא בוטח כמ"ש חז"ל החושך עצמו מן הדין פורק ממנו איבה וגזל כו' הרי בוטח מן שונאים:

מלבי"ם רע ירוע כי ערב זר – הוא עפ"מ שיתבאר לקמן (י"ז י"ז) שהגם שהאוהב צריך לעזור לאוהבו בכל אשר לאל ידו, ובכללו הוא לכנוס בערבות בעדו,

בכ"ז אין לו לכנוס בתקיעת כף שהוא ערבות קבלנות, שבזה יגבה תיכף מן הערב,

ועל זה אמר שמי שערב בעד זר אף ערבות פשוט רע ירוע,

וגם להריע [לחבירו] שמוכרח לערב בעדו בכל זה מי שהוא שונא תוקעים בוטח – לא יכנס בערבות של תקיעת כף

שאז אינו בוטח גם בריע, כי יקדמו לפרוע ממנו:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(טו) ירוע. ישבר – כמו תרועם בשבט ברזל, וההבדל בין ערב לתוקע כף למעלה (ו' א'):

 

(טז) אֵשֶׁת חֵן תִּתְמֹךְ כָּבוֹד וְעָרִיצִים יִתְמְכוּ עֹשֶׁר:

רבנו יונה – אשת חן תתמך כבוד [ועריצים יתמכו עושר]. אנשים הנותנים חתיתם בארץ החיים, והם הנקראים עריצים, מלשון "לא תערצו ולא תיראו" (דברים א, כט), ודומהו "רשע עריץ" (תהלים לז, לה), "ונחלת עריצים" (איוב כז, יג),

ואלה "יתמכו עושר" לא יחושו רק לסמוך ולהגדיל העושר ולהרבות הממון, כי בו יתגברו לתת חתיתם,

והם אוהבים שייראו הבריות מהם ויערצו מנזקיהם, יותר מאהבת הכבוד והחשיבות בעיני הבריות,

עד כי יחדלו מן הצדקות ומן החסד, גם עיניהם על החמס והעושק להרבות הונם.

וזאת הכת תועה מאוד כי הם ידמו כי הכבוד הוא שייראו הבריות מהם ויחתו מעשרם,

ולא ידעו כי הכבוד יגיע מכשרון המעשה וטוב ההנהגה ושפלות הרוח, כי עם אלה יהיה האדם אהוב ורצוי לבריות וחשוב ונהדר בעיניהם, ויביטו אליו בעין ההדור.

ורשעים זדון לבם יעוור את עיניהם, והוא יביאם לחשוב כי הזדון והחתית אשר יבחרו בו ויאהבוהו הוא עיקר הכבוד. וכן כתוב "ודרך רשעים תאבד" (תהלים א, ו), כאשר יתבאר במקומו.

ויש לתת טעם למה שהזכיר אשת חן ולא אמר איש חן. אולי רצה לומר כי העריץ אם הוא בעל אשת חן לא יניחנה לתמוך כבוד ולהתנהג כהוגן גם ביגיע כפיה:

 ביאור הגר"א – אשת חן תתמוך כבוד כי האשה עזר לאדם כמ"ש אעשה לו עזר כנגדו ואמרו במה אשה עוזרתו אדם מביא חטין חטין כוסס? פשתן פשתן לובש? וזהו כאשר יש להאדם אשת חן היא תתמוך לו הכבוד שהיא עזרתו.

ור"י קרא למאני מכבדותא וכלום הוא פשתן לובש?

ועריצים וכאשר יש לו עבדים ובני ביתו זריזים הם יתמכו לו עושר,

והענין אשת חן תתמוך כבוד שע"י התורה אדם זוכה לב' דברים: עושר וכבוד כמ"ש עושר וכבוד והן נגד דרש וסוד.

והכבוד אינו רק אם יש בו מדות טובות וז"ש ר"י קרא למאנא מכבדותא, שידוע שהמדות הן הלבושין, והיינו שהמדות הן מן הנפש הדבקה אל הגוף, והן לבושין להנפש העליונה שהוא הנפש השכלי', וע"י הנפש השכלית הן נעשין מדות טובות והן נותנין חן לבעליהן. ולכן הנפש הבהמית הדבקה אל הגוף נק' אשת חן (ונ"ל דמדות טובות נקראין חן מפני שהן י"ג מדות והן כפולין כמ"ש למעלה והן בסוד כ"ו דרכי ה' ול"ב מדות וזהו חן) והיא תתמוך להכבוד שע"י יכבדו בני אדם וכן הוא תמך הכבוד שהוא ל"ב נתיבות חכמה שהוא סודות התורה ורמז ועריצים יתמכו עושר שהוא דרושי תורה העריצים הם תומכין והם תלמידים חריפים שעל ידם נעשה עושר שממילא רווחא שמעתתא וכמ"ש ומתלמידי יותר מכולם:

מלבי"ם אשת חן – שתי המעלות עושר וכבוד כשהן מתנת אלקים באו תמיד סמוכים,

והוא אם משתמש במתנת העושר לעשות חסד וצדקה וטוב, שאז ינחל גם כבוד,

וכשיבואו נפרדים אז הכבוד הוא מעלה, והוא אם ראוי לכבוד ע"י מדותיו ומעלותיו,

 והעושר הוא פחיתות אם ישיגהו ע"י גזל וחמס ואם ישתמש בו לרוע,

יצייר פה כאלו שתי המעלות האלה עומדים מפורדים וצריכים איש שיתמוך בידם, היינו בעל הקנין שיחזיק במעלות האלה,

ואשת חן תתמוך את הכבוד – ר"ל א"צ אנשים גבורים לתמכו, כי הוא לא יושג על ידי עריצות, רק אשה טובה שמשגת חן ע"י מעשיה הטובים,

או לפי המליצה נפש יקרה טובה וחכמה שהיא האשה המליציית בס' הזה,

ועריצים – שהם המשתמשים בכח הגבורה שלא במשפט לערוץ דלים, הם יתמכו את העושר -:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(טז) עריצים – העריץ יתאר שם גבור, וה' אותי כגבור עריץ, ומתאר את הגבורה לגנאי ע"פ הרוב:

 

(יז) גֹּמֵל נַפְשׁוֹ אִישׁ חָסֶד וְעֹכֵר שְׁאֵרוֹ אַכְזָרִי:

רבנו יונה – גומל נפשו איש חסד. איש חסד מגדיל נפשו בהרגל טוב ובמדות אמצעיות כאשר יגדל את הגוף הקטן, על דרך "כגמול עלי אמו כגמול עלי נפשי" (תהלים קלא, ב), והמדה האמצעית בענין הנאות הגוף שינהוג בה איש חסד, להפריש נפשו מן התאוות ולהשביע עדיה כדי קיום הגוף.

ועוכר שארו אכזרי. מי שהוא עוכר גופו ומרעיב ומסגף עצמו יקרא אכזרי כאשר יקרא אכזרי העושה רעה לזולתו,

כי בעכירת הגוף יפסדו כחות הנפש וישחיתוה ממלאכתה, ולא תצלח לחכמה ולעבודת השי"ת.

גם י"ל כי לשון גומל מפריש, ר"ל מפריש נפשו מן התאוה, אך לא יעכור שארו.

ויתכן לפרש עוד כי דבר על מדת כילות, ואמר כי הטבת האדם לנפשו בכלל דרך החסד הוא, שיתכון להיטיב לה מיגיע כפיו כפי הצריך לקיום הבריות, כי יקבל האדם שכר על ההטבה לנפשו אם יתכון להצליח הנפש לא לתענוגי הגוף. "ועוכר שארו אכזרי":

 ביאור הגר"א – גומל נפשו איש חסד כלומר מי שגומל חסד לבריות הוא גומל חסד לעצמו כי גם אחרים יגמלוהו עמו, וכן הקב"ה ישלם גמולו.

ועוכר שארו אכזרי ומי שהוא אכזר לבריות הוא עוכר שארו שגם אחרים יהיו בו אכזרים

 ועוד גומל נפשו איש חסד כלומר איש שכל מחשבותיו לגמול חסד ולעשות מצות, זה האיש אפי' מה שגומל לנפשו כלומר שאוכל או שאר דבר שיש בו הנאות הגוף,

גם זה נחשב לו למצוה כי כל כוונותיו לשם שמים, ולכן כל אכילותיו ג"כ מצוה והיא נחשבת כקרבן.

ועוכר שארו אכזרי אבל מי שעושה מעשים זרים, כל מה שעושה הנאת גופו הוא רק כדי למלאות תאותו,

לכן הוא עוכר שארו, לא די שאינו נחשבים לו למצוה אלא מעכר את שארו – הן הקרומין המתאוין כמ"ש למעלה שהן יקבלו עונש ע"ז שזהו חיבוט הקבר כמ"ש למעלה.

ואמר אצל חסד איש, ואצל אכזרי לא אמר איש, כי איש חסד הוא כמו בעל חסד, והיינו במחשבה טובה.

שמחשבה טובה הקב"ה מצרף למעשה אבל לא כן מחשבה רעה לכן לא אמר איש רק אכזרי כלו' בפועל שהוא אכזרי עושה מעשה:

מלבי"ם גומל נפשו איש חסד – איש חסד הוא מי שדרכו לעשות חסד עם כל אדם מבלי תקות גמול,

 ומבלי התעוררת התפעליות איזה מידה רחמנות וחמלה ודומיהם,

והפוכו הוא אכזרי שלא לבד שלא יעשה חסד כי גם בעת יתפעל מצרת הנדכא לא ירחם רק יתאכזר ולא ייטיב עמו,

וצייר פה את האדם שי"ל שני חלקים,

נפשו – שהיא הנפש הרוחניית, ושארו – שהוא הגוף,

ויאמר שאיש חסד הגם שנדמה שמריע לגופו שמחלק מעותיו לאחרים, מ"מ הוא מטיב לנפשו הרוחניית כי היא תנחל טוב הצפון,

(ומבואר אצלי שפעל גמל בא על המעשה שנקשר עמה התפעליות אהבה או איבה, ור"ל שהוא גומל נפשו באהבתו את חלק הרוחני שבו שהוא עקר האדם,

ועכר שארו אכזרי – והאכזרי לא לבד שעוכר את נפשו הרוחנית, אל תחשוב שמטיב בזה לגופו, כי הוא עוכר גם את שארו ובשרו כי ע"י אכזרותו יתאכזרו גם עליו, ועוכר ביתו ינחל רוח,

(כי הממוצע בין שניהם שאינו איש חסד ולא אכזרי הגם שאינו גומל נפשו אינו עוכר שארו):

 

(יח) רָשָׁע עֹשֶׂה פְעֻלַּת שָׁקֶר וְזֹרֵעַ צְדָקָה שֶׂכֶר אֱמֶת:

רבנו יונה רשע עושה פעולת שקר וגו'. דמה מעשה הרשע בעוה"ז פעולת חנם, מלשון "אך לשקר שמרתי" (ש"א כה, כא) כי כל אשר ייגע ויצבור ממון להתענג הגוף או להתכבד,

ונמצא טרחו לכונת ריק ובטלה, כי אחריתו רמה ותולעה, ובמותו נתבטלו כל כונותיו ואבדו עשתונותיו.

וזורע צדקה שכר אמת. לא כזורע הדגן, כי אפשר שיבואהו השדפון והירקון,

אבל זורע צדקה עושה פעולת שכר אמת, כמו נאמן רוח שלא יכזב, כי באמת אם יזרע לצדקה יקצור לפי חסד, והצדקה מהדברים שאדם אוכל פירותיהן בעוה"ז והקרן קיימת לו לעוה"ב.

שכר בא בשני משקלים, שכר אמת, "שכר האדם לא נהיה" (זכריה ח, י), וכן "בשפל קול הטחנה" (קהלת יב, ד), "בשפל ישבו" (שם י, ו) כי משקל שפל בסגול לא ישונה בין סמוך בין מוכרת:

ביאור הגר"א – רשע עושה פעולת שקר. פעולה הוא בדבר שאין חוסר לבעל מלאכה בעת עשייתה, כמו הקונה סחורה ומוביל לכל מדינה, אין בו חוסר, כי בשעה שנותן המעות נוטל הסחורה, וכאשר מוכר הסחורה הוא נוטל מעות,

 אך בסחורה אפשר להטעות אותו וגם הריוח אינו הרבה.

אבל הזורע תבואה יש בו חסרון שבעת שזורע אינו נוטל כלום, והתבואה מרקבת, אך אח"כ הריוח הרבה.

וזהו רשע עושה פעולת שקר שעושה ונוטל שכר תיכף בעה"ז,

אעפ"כ הוא שקר שאין בו ממש.

וזורע צדקה שכר אמת אבל הצדקה הוא דומה ממש לזריעה שבעת שנותן אינו נוטל כלום,

והשכר אינו אלא לאחר זמן, אבל השכר הוא אמת, שלא ירקב,

שתכון לעד ולא לפי שעה ולא כמו הפעולות רשע שהוא רק עד ארגיע:

מלבי"ם (יח-יט) רשע עושה פעולת שקר – יש הבדל בין מעשה ובין פעולה,

פעולה הוא העסק שאדם מתעסק באיזה דבר, ומעשה הוא גמר המעשה,

והנה הרשע עושה – ר"ל שנדמה שהוא גומר מעשהו, למשל שאוסף הון ועושר, בונה בית ונוטע כרם בעושק וחמס, שהם מעשים נגמרים,

אבל בהשקפה האמתית הלא כל הקנינים המדומים אינם תכלית לעצמם, והם רק פעולות, ר"ל אמצעים להשיג ע"י איזה תכלית,

שאם נאמר שהם עומדים כדי שעל ידם יחיה חיי ההצלחה, מהו תכלית החיים, הלא גם החיים הזמניים אינם תכלית לעצמם?

לכן כשאנו חושבים אותם לפי תכליתם הם פעולת שקר, כי במה שפועל לא עושה,

 ר"ל במה שהוא מתעסק להשיג ע"י תכלית, לא ישיג ע"י את התכלית המבוקש, והוא כזורע זרע וצֵמח בל יעשה קמח, א"כ הם פעולת שקר,

אבל וזורע צדקה – ר"ל העושה צדקה שהוא הטוב לפני אלקים, הוא נדמה כזורע לא כעושה מעשה נגמרת, כי הצדקה אין התכלית נראה בעת מעשהו רק הוא זורע כזורע באדמה לקצור לימים רבים בעת האסיף,

והוא יקצור שכר אמת – ומפרש דבריו כן צדקה לחיים – זריעת הצדקה ברנה יקצור שכר אמת,

כי הצדקה כנים מעשיו שיובילו אל החיים בין חיי העוה"ז, כמ"ש למעלה וצדקה תציל ממות, בין החיים האמתים בעוה"ב וא"כ יקצור שכר אמת,

אבל מעשה הרשע הוא פעולת שקר, כי במה שמרדף רעה – מרדף למותו – הרודף הוא המשתדל להשיג דבר במהרה, שהרעה שלפי הטבע היא עדין רחוקה מן הרשע, הוא מרדף אותה להשיגה קודם זמנה, ובזה מרדף למותו,

אם מות הגוף – שע"י רשעו תבוא עליו רעה ומות קודם זמנו, אם מות הנפש בעוה"ב,

וכן אמר למעלה פעולת צדיק לחיים תבואת רשע לחטאת:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(יח) עשה, פעלת – ההבדל בין מעשה ופעולה למעלה (י' ט"ז), ולפעמים בא שם פעולה על קבלת השכר והוא נרדף עם שכר, ומובדל ממנו שפעולה יבא גם על שכר רע ושכר בא על גמול טוב,

וגם שהפעולה הוא לפי העסק, והשכר הוא לפי הריוח, כמ"ש בחבורי התו"ה קדושים (סי' ל'), ולפ"ז יאמר שהזורע צדקה יקבל שכר טוב, והשכר יהיה לפי הריוח שהוא לפעמים גדול מן הפעולה:

 

(יט) כֵּן צְדָקָה לְחַיִּים וּמְרַדֵּף רָעָה לְמוֹתוֹ:

ביאור הגר"א – כן צדקה לחיים כלומר מי שהוא כן ורגל לצדקה והיינו שמסייע לעושה צדקה הוא ג"כ לחיים.

ומרדף רעה כלומר שמרדף אחר רעים ומסייע אותם שיעשו רעה, הוא למותו, [שלו, ולא של הנהרג]

כי להנרדף אין חילוק, שהרבה שלוחים למקום, ואם הוא לא יעשה יהיה ע"י אחר,

רק הוא למותו שהוא עושה עבירה:

 

(כ) תּוֹעֲבַת ה' עִקְּשֵׁי לֵב וּרְצוֹנוֹ תְּמִימֵי דָרֶךְ:

ביאור הגר"א – תועבת ה' עקשי לב כי המודה ועוזב ירוחם והמעקש לבו ואינו שב בתשובה הוא תועבת ה'.

ותמימי דרך רצונו אבל רצונו אינו אלא במי שהלך מתחילה בתמימות ולא חטא כלל אלא הלך בתמימות ועשה מצות ומע"ט:

מלבי"ם תועבת ה' עקשי לב, ורצונו תמימי דרך – תועבה ורצון הם שני קצוות,

ויש אמצעי ביניהם שאינו לא לרצון ר"ל שיהיה רוצה בו ומ"מ הוא אצלו לא לתועבה, (כמ"ש בפסוק א', וכן י"ב כ"ב, ט"ו ח'),

הלב מצייר כח המושל באדם המנהיג כל כחותיו ע"פ חקי החכמה והצדק,

ומי שמנהיג תמיד ע"פ החכמה נקרא חכם לב,

ואז הוא תמים דרך, ר"ל שהפעולות וההנהגה שידרוך בו הוא תמים תמיד, אינו מתמוטט בשום פעם לסור מן הדרך ע"י התאוות ויצרי לב, כי לבו מושל ביראת ה', והוא המרוצה בעיני ה' להפיק ממנו רצון,

ומי שהוא עקש לב, הוא ההפך מחכם לב, והוא מי שחולק על חקי החכמה ומנהיג כוחותיו הפך מחקותיו וזה תועבה בעיני ה',

ומה שהוא בין הקצות שאינו עקש לב לחלוק על חקי החכמה ואינו תמים דרך ג"כ, כי הגם שלבו בלתי חולק על חקי החכמה בכ"ז יסור מן הדרך הטוב לפעמים אם רוח היצר יעלה עליו,

אינו לא לרצון ולא תועבה, כי האיש הזה עדיין עומד בקשרי המלחמה אם לנצח אם להינצח בסוף:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(כ) עקש לב, תמימי דרך – העקשות בא הפך התמימות (למעלה י' ט', לקמן י"ט א' כ"ח ו'),

ולב עקש הוא שכח המושל בו ילך הפך מחקי החכמה, והפוכו תמימי דרך ההולכים בקביעות בדרכיה:

 

(כא) יָד לְיָד לֹא יִנָּקֶה רָּע וְזֶרַע צַדִּיקִים נִמְלָט:

מלבי"ם יד ליד לא ינקה רע – אומר עונשי ה' ישיגו את הרע ע"י השגחה פרטית שלא ע"י אמצעי רק הוא בעצמו מעניש אותו בידו,

עד שבא העונש יד לידכנותן מידו ליד המקבל שלא ע"י שליח,

כי לפעמים יצא הדבר מיד הנותן ליד המקבל ע"י אמצעיים שלוחי הטבע,

ויצייר בזה א' שלא יגיע העונש אל הרע עצמו, כגון אם שעתו מצלחת ומזלו עומד לו,

ואז יצויר שישיג הרע זרע צדיקים שלא חטאו, כמו שכתוב הלא עכן מעל בחרם ועל כל עדת ישראל היה קצף והוא איש אחד לא גוע בעונו, כי היה העונש על ידי הסתרת פנים,

אבל אם בא מיד ה' ליד הרע, אז לא ינקה הרע – וגם זרע צדיקים נמלט.

 לא כן אם בא העונש ע"י שליח שכיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין טוב לרע, ולא לבד שימלט הצדיק כי גם זרעו נמלט מן הרע ההשגחיי, כמ"ש ויזכור אלהים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה:

 

(כב) נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר אִשָּׁה יָפָה וְסָרַת טָעַם:

מלבי"ם נזם זהב באף חזיר – התכשיט אינו מעלה חן ויופי רק על מי שמוכן לקבל היופי מצד עצמו,

אבל כשנותנים הנזם על אף חזיר לא ייפה את פניו, כיון שכולו מלוכלך בצואה, ולא לבד שלא יעלה חן עליו כי גם ילכלך את הנזם,

וכן אשה יפה וסרת טעםהיופי שהוא לתכשיט על פניה אינו מיפה אותה אחר שהיא כעורה בפנימיותה,

והנה הטעם יבא על תכונת הנפש והמדות שיתגלו לחוץ, כמו וישנו את טעמו בעיניהם, וברוך טעמך וברוכה את, והושאל מן הטעם שבא על האוכל שע"י מרגישים ע"י החיך אם המאכל מר או מתוק טוב או רע,

שכן ירגישו ע"י הרושמים והמדות והדיבורים את תכונת האדם וטבעו טוב או רע חכם או סכל, וכשהיא סרת טעם שמתגלה ע"י דיבורה והנהגתה כי רעה היא וכעורה בפנימיות נפשה, מה יועיל לה היופי החיצון,

בהפך עוד תלכלך את היופי ותגנה אותו ע"י רוע תכונתה

ובנמשל מי שצורתו יפה ונפשו מוכנה אל המושכלות, לומד ומשכיל ואיש תבונה, אבל מדותיו רעות ועלילותיו נשחתות,

התורה והמדעים שלמד מגנים אותו כחזיר הלובש נזם זהב, וכמ"ש כל מי שקורא ושונה ואין דבורו בנחת וכו' מה הבריות אומרות אוי לרבו שלמדו תורה וכו':

 

(כג) תַּאֲוַת צַדִּיקִים אַךְ טוֹב תִּקְוַת רְשָׁעִים עֶבְרָה:

מלבי"ם תאות צדיקים – יש הבדל בין תאוה ובין תקוה,

שהמתאוה אין לו שום יחול להשיג את הדבר רק שהוא מתאוה לבד,

אבל המקוה כבר יש לו איזה יחול שישיג את הדבר,

והנה תאות הרשע הוא רע,

אם מצד שמתאוה לרע לקנינים שאינם שלו לחמס וגזל ודברים אסורים, כמ"ש נפש רשע אותה רע,

ואם מצד שלא ישיג את תאותו, כמ"ש תאוה רשעים תאבד,

אבל תאות צדיקים הוא אך טוב – אם מצד שאינו מתאוה רק אל הטוב, כמ"ש לשמך ולזכרך תאות נפש,

אם מצד שה' יתן תאותו, כמ"ש ותאות צדיקים יתן, תאות ענוים שמעת ה',

והוא טוב מצד זה ג"כ שיתמלא תאותו כמ"ש תאוה נהיה הערב לנפש,

אבל תקות רשעים עברה – גם הדבר שהם מקוים עליו וחושבים כי הוא מוכן לפניהם להשיג אותו,

הוא עברהמשני פנים, אם מצד התכלית כי לא ישיגו תקותם ויתעברו כמ"ש ותקותם מפח נפש (איוב י"א), ותקות רשעים תאבד, כי מה תקות חנף כי יבצע,

אם מצד התקוה בעצמה שהוא רק לרע, כמ"ש לי קוו רשעים לאבדני,

ותקותם שיגיע עברה כללית וצרה על כל האנשים, מצד קנאתם או מצד אהבת הכבוד שרק הם ישארו בשלוה,

 ובסוף בא העברה עליהם,

וכבר בארתי (למעלה י') שצדיקים יש להם תוחלת והרשעים רק תקוה כי אין ענינם בטוח,

וגדר מלת עברה שע"י הקצף עובר הגבול יותר מן הראוי:

 

(כד) יֵשׁ מְפַזֵּר וְנוֹסָף עוֹד וְחוֹשֵׂךְ מִיֹּשֶׁר אַךְ לְמַחְסוֹר:

ביאור הגר"א – יש מפזר ונוסף עוד שב' מדות באדם כילי וותרן ושניהם אינם עצהי"ט.

אך מידות ותרנות יש לפעמים שמפזר ונוסף עוד לו, ועי"ז כמ"ש במדרש שפעם א' נתן א' לעני דינר בשני בצורת ולא היה לו מה לאכול והלך ואסף את כל האתרוגין שזרקו בה"ר והלך בספינה ובא למקום שהכריזו שמי שיש לו אתרוג יביא למלך ויעשיר אותו ונתעשר לכן יש מפזר ונוסף לו עוד.

וחושך מיושר אך למחסור אבל מי שהוא כילי ביותר ואינו על היושר הוא אינו רק למחסור לעולם:

 רלב"ג יש מפזר – הנה יש מי שמפזר ונוסף עוד והוא בעל השלימות בעיון כי כל מה שיוסיף ללמד דעת לאנשים תהיה נוספת חכמתו ובינתו כאמרם ומתלמידי יותר מכלם,

ואמנם מי שהוא מונע עצמו מללמד היושר לאנשים הנה זה הענין הוא לו למחסור משלימותו,

כי להעלימו דברי היושר מהאנשים תמעט חקירתו.

ולזאת הסבה ג"כ הנה [-הפסוק הבא-] 'נפש ברכה תדושן ומרוה גם הוא יורה' נפש איש ברכה שיבקש תמיד הברכה והתוספת בעיון תהיה דשנה ושמנה מדשן נעימות המושכלות,

ומי שהוא מרוה אחרים ממה שהשיג ומדשן החכמה הנה הוא גם כן מורה ומלמד לעצמו, כי בזה הפועל יפליג יותר החקירה בזה העיון, מצד ירידתו לבאר החקירה הזאת לתלמידים.

הנה מי שימנע מהשביר בר העיון, יקללוהו כל העם או האומה,

מפני שאינו רוצה להועיל לאנשים במה שהועילהו הש"י בו.

ולראש האיש המשביר ומלמד דעת את העם, תבא לו ברכה, כי הם יברכוהו, ותבא לו גם כן ברכה בעיונו בעצמו שתוסיף בזה הפועל, גם תבא לו ברכה מהשם יתברך שיתן שכרו, תחת זאת הטובה אשר עשה.

ואפשר שיתישרו אלו השלשה פסוקים לזרז על פועל הצדקה:

מלבי"ם יש מפזר ונוסף עוד וחשך מיושר אך למחסור – כבר בארו החכמים שטוב לאדם לבחור הדרך הממוצע,

והנה הנדיבות הוא הדרך הממוצע בין הפזרנות והכילות ששניהם לא טובים,

וכמ"ש המבזבז אל יבזבז יותר מחומש,

ולפי סברת העולם, הנוטה לא' מן הקצוות, טוב יותר הנוטה אל הכילות מן הנוטה אל הפזרנות,

כי זה יאבד מהונו וזה עכ"פ ישמור את ממונו ולא יאבדנו,

אומר החכם בהפך, כי המפזר לא תמיד מאבד ממונו, שלפעמים ע"י הפזור יתוסף ממונו, שעי"כ יגדל שמו בין עשירי ארץ, וכולם ילוו לו ויהיה נאמן אצלם ועי"כ יגדל כבוד עשרו, עד שיש לפעמים מפזר ונוסף עוד

אבל החשך מיושר – ע"י הכילות הוא תמיד אך מחסור – כי ע"י הכילות וצרת עינו יברחו בני אדם ממנו ויכלה ממונו באין נושא ונותן עמו,

ואם מצד ענשי ה', כמו שבאר בס' קהלת איש אשר יתן לו האלהים עושר וכו' ולא ישליטנו וכו':

 

(כה) נֶפֶשׁ בְּרָכָה תְדֻשָּׁן וּמַרְוֶה גַּם הוּא יוֹרֶא:

ביאור הגר"א – נפש ברכה ידושן, כי ידושן הוא משמועה טובה, ומחמת זה שמח לבו וידושן עצמותיו, כמ"ש שמועה טובה תדשן עצם, וזהו נפש ברכה– כלומר מי שמברך לכל אדם וחפץ בטובתם, ואינו מקנא בהם,

ומחמת זה ישַמַח לב של בני אדם וידשן עצמי שומעיו המתברכין, לכן גם הוא ידושן.

היפוך המקנא ורקב עצמות קנאה.

ומרוה גם הוא יורה, ומי שמאכיל ומשביע לכל אדם, גם הוא יורה, שיתן לו הש"י שישבע גם הוא, כלומר שיתברך במעיו, לבד העשירות שהוא שכר הצדקה:

מלבי"ם (כה-כו) נפש ברכה תדושן, מונע בר יקבוהו לאום – הפסוק השני מפרש את הראשון,

מי שמונע – מלמכור בר, יקבוהו לאום – שע"י שרוצה לאצור את הפירות ולעשות יוקר ימותו אנשים ברעב, ותבא עליו קללת לאום,

והמשביר – ומאכיל בשני בצורת, תבא על ראשו ברכה,

ואמר שברכה זאת גדולה היא, כי נפששמקבלת ברכה זאתתדושן

ר"ל ע"י שמשביר אוכל, נפשו תדושן,

ומי שמרוהאחרים במשקה גם הוא יורא – וישבע לרויה,

ומצאנו פעל דשן על הנפש, ורויתי נפש הכהנים דשן, ותתענג בדשן נפשכם,

והוא על ליחות השרשי המתרבה ומוסיף כח בגוף, והרויה הוא השביעה הגמורה במשתה,

וכ"ז משל על המונע חכמה ות"ת מתלמידיו שהוא המונע בר, וע"כ אמר יקבוהו לאום,

שגדר שם לאום הוא בעלי הדת, שזה ההבדל בין עם ובין לאום,

והמשביר ומלמד תורה תחול עליו ברכה, ואז נפשו הרוחניית תדושן בדשן הרוחני,

והמרוה ומורה לתלמידיו דרך ה' גם הוא יורא וה' ילמדהו דעת ודרך תבונות יודיעהו,

וכבר בארתי משל הלחם והמשקה בלימוד התורה בישעיה סי' נ"ה הוי כל צמא לכו למים לכו שברו ואכלו, עי"ש:

 

(כו) מֹנֵעַ בָּר יִקְּבֻהוּ לְאוֹם וּבְרָכָה לְרֹאשׁ מַשְׁבִּיר:

ביאור הגר"א – מונע בר יקבהו לאום מי שמונע תבואה יקבהו אפילו התינוקות שבמעי אמן, שאינן צריכן עדיין לאכול, אעפ"כ הם אוררין אותו.

וברכה לראש משביר – ולמי שגורם שיהא תבואה מצויה, כולם מברכין אותו,

והענין שקאי על התורה והיינו מי שמונע מתלמידים תורה אוררין אותו אפילו עוברין שבמעי אמן שהן נקראין לאום כמה שכתוב לאום מלאום יאמץ.

וברכה לראש משביר למי שלומד עם כולם ונקרא משביר כמ"ש לכו שברו וגו'

והחילוק שבין בר לשבר היינו בר כאשר הם בקליפתן עדיין, כמ"ש כשם שא"א לבר בלא תבן,

ושבר הוא אחר טחינתן.

וכן בתורה כאשר אינו לומד כלל ומונע אפילו הבר שהוא הלכה בלא סברה, אז יקבהו התינוקות,

וברכה לראש משביר – אבל הלומדין עם בני אדם הלכה מבוררת תינוקות מברכין אותו:

מלבי"ם חלק באור המלים

(כו) לאום – מציין אומה שי"ל דת, כמ"ש תהלות (ב' א') ישעיה (י"ז) ובכ"מ בתנ"ך:

 

(כז) שֹׁחֵר טוֹב יְבַקֵּשׁ רָצוֹן וְדֹרֵשׁ רָעָה תְבוֹאֶנּוּ:

רבנו יונה שוחר טוב יבקש רצון. המבקש בעד רעיו מבקש רצון השי"ת,

ואז"ל (ב"ק צב, ע"א) המתפלל על חברו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה, שנאמר "וי"י שב את שבות איוב בהתפללו בעד רעהו" (איוב מב, י) וכתיב "ותפלתי אל חיקי תשוב" (תהלים לה, יג).

ופרנס ואדם חשוב נענשים אם אינם מבקשים רחמים על הצבור ועל הדור, כמו שאז"ל (מכות יא, ע"א) בענין מש"כ "וישב בה עד מות הכהן הגדול" (במדבר לה, כה) שהיה מבקש רחמים על דורו וכתיב "חלילה לי מחטא לי"י מחדל להתפלל בעדכם" (ש"א יב, כג).

ודורש רעה תבואנו- לא די כי אינו דורש שלום אחיו וטובתם אבל דורש רעתם, על כן תבואנו רעה.

וזה דרך רוב הספר הזה לדבר על הקצה האחרון מן ההפך:

 ביאור הגר"א – שוחר טוב יבקש רצון כלומר מי שרודף ומקדים לעשות טובות לבריות,

הוא כמבקש רצונו עי"ז יבא עליו ברכת טוב.

ודורש רעה תבואנה – אבל מי שדורש לעשות רעה לאחרים זו הרעה עצמה תבואנה עליו,

וכן הוא נגד הקב"ה, אם הוא שוחר טוב לעשות מצות שנקרא טוב, הוא כמבקש רצונו מהקב"ה, כי ע"י שמניח מלבקש רצונו [שלו], ועוסק במצות ה', הקב"ה עושה רצונו,

כמ"ש בטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך.

ודורש רעה – לעשות עבירות, היא עצמה תבואנה, כי פועל אדם ישלם לו,

ואמר אצל הטוב יבקש ואצל הרעה תבואנה כי הקדושה צריך יגיעה רבה להמשיך עליו, לכן אמר ,יבקש,

אבל הרעה כאשר הוא דורש היא תבואנה תיכף.

ואמר אצל הטוב 'שוחר' ואצל הרע 'דורש' כי המבקש רצון יתברך הוא מעורר השחר ומבקש בבקר,

אבל הדורש רעה צריך לדרוש מחביריו הרשעים איך לעשות, וזה א"א בבקר שהם ישנים אז…:

מלבי"ם שוחר טובמלמד לנו כי טבע האדם נוטה יותר אל הרע מאל הטוב,

כי הציורים הרעים נטועים בנפש האדם מימי הילדות, וכחות החומר נשמעות יותר אל החושים ואל התאות,

לכן אמר שוחר טוב,

ודורש רעה – כי הטוב צריך לשחור, שפעל שחר היא הבקשה היתירה שמבקשים בכל בקר בעלות השחר,

משא"כ הרעה די בדרישה,

והנה השוחר טוב – צריך לבקש תחלה רצוןשכחותיו ירצו בטוב,

כי אין הרצון בטוב נטוע בכחות הנפש מעצמו רק צריך לבקשם, ולעדור במעמקי הנפש עד יוציא הרצון מתעלומותיה,

משא"כ הדורש רעה תבואנומעצמו, וא"צ לבקש רצון כי החומר והתאוות מוכנים אל הרע,

וגם אמר יבקש – מענין 'בקשה' הנרדף עם ה'תפלה' שצריך לבקש עזר מה' והבא לטהר מסייעין אותו וצריך לבקש רצון מה',

אבל הדורש רעה תבואנו מעצמו, כי הבא לטמא פותחין לו:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(כז) שחר, ודרש – השוחר הוא יותר מן הדורש, שמשחר בכל בוקר בעלות השחר:

 

(כח) בּוֹטֵחַ בְּעָשְׁרוֹ הוּא יִפֹּל וְכֶעָלֶה צַדִּיקִים יִפְרָחוּ:

ביאור הגר"א בוטח בעשרו הוא יפול כי עושה עשרו עיקר ולכן כאשר יפול העשירות, שכן דרך לחזור תמיד, כמ"ש גלגל חוזר בעולם ואז גם הוא יפול כי העיקר שלו נפל.

וכעלה צדיקים יפרחו – אבל הצדיקים להם העושר רק כעלה של אילן, ואינו עיקר,

ודרך העלה אע"פ שנפל בימות הגשמים אח"כ בימות חמה חוזרין ויפרחו,

ולכן הצדיקים אע"פ שנפלו – כעלה יפרחו, וכמ"ש כי שבע יפול צדיק וקם:

מלבי"ם בוטח בעשרו הוא יפול – ממליץ עניני האדם במשל עץ פרי,

שפריו הוא פרי הנפש לתורה ולתעודה, אם יעסוק בתורה ויעבוד את ה', אז צדיק כתמר יפרח ופריו יתן בעתו,

והקנינים החיצונים שהוא העושר דומה כעלים השומרים את הפרי ומגינים עליו,

כך יגינו עליו בל יטרידנו צרכיו ומחייתו מתורת ה' ועבודתו,

אבל מי שבוטח בעשרו לבד, וחושב שהוא העיקר – הוא יפול – כנפול עלה מגפן,

כי העלים [בגפן] שאין פרי בה, אינם כלום,

אבל צדיקים יפרחו כעלה – ר"ל שיפרחו ויוציאו פרח וציץ שזה התחלת גידול הפרי,

ר"ל שיעשו פרי קדש הלולים לחכמה ולדעת,

והעושר הוא כעלה הסובב את הפרח ומגין עליו שיתקיים הפרי ע"י העלה והעלה יסובב ויקיף את הפרי:

 

(כט) עוֹכֵר בֵּיתוֹ יִנְחַל רוּחַ וְעֶבֶד אֱוִיל לַחֲכַם לֵב:

רבנו יונה עוכר ביתו ינחל רוח. הכילי שעוכר בני ביתו ומסגף אותם, וגם ימנע מתת שכר ללמדם ספר או אומנות, או לתת מחיר בידם לקנות חכמה ולספק מחייתם שיתעסקו בה, "ינחל רוח". חלקו מכל עמלו ועשרו, רוח.

ינחל לשון חלק, וכן "ונחלת עריצים" (איוב כז, יג), "זאת נחלת עבדי י"י" (ישעיה נד, יז), "ותמימים ינחלו טוב" (כח, י)

ועבד אויל לחכם לב. סמך זה הענין בכאן, למען יגלה לך מזה טעם למה שאמר "עוכר ביתו ינחל רוח" כי מה יועיל לבניו ההון שיניח להם, והם ריקים מן החכמה ואוילים, שלא נתעסק האב בהצלחתם ולימודם בחכמה ומוסר, והלא "עבד אויל לחכם לב" גם אם יהיה לו הון ועושר.

גם יש לפרש "ינחל רוח", ינחיל את הרוח, והוא יוצא, כמו "ונחל י"י את יהודה חלקו" (זכריה ב, טז) "ונחלתנו" (שמות לד, ט).

והענין, עוכר ביתו מה יתרון בעמלו והונו, והוא טרח בו להנחילו לבניו, והוא ינחילנו לרוח, ויניחנו לבנים פחותים וחלשים וריקים מן החכמה, "ועבד אויל לחכם לב".

לכן אם נתעסק בחייו בהצלחתם ולימודם והנחילם חכמה ומוסר אז טוב להם מכל ממון שיניח להם,

ולא, הם עבדים לחכם לב:

 ביאור הגר"א – עכר ביתו ינחל רוח, כי בית והון נחלת אבות, ולכן העוכר ביתו הוא ינחל רוח, שאין לו מקום לדור.

ועבד אויל לחכם לב, כי זה העוכר ביתו הוא מחמת שאין חושב הסוף שיחרב הבית, ולא יהיה לו במה לדור, והוא נקרא אויל כמ"ש למעלה,

ולכן אח"כ כאשר לא יהיה לו במה לדור יהיה צריך להיות עבד לזה שיש לו בית, והוא חכם לב, היפוך האויל, שהלב מבין

ועוד עוכר ביתו ינחל רוח, מי שאינו לומד עם בני ביתו שהם אצלו תמיד, ינחל רוח, שישכח ולא יהיה לו מי שיזכיר אותו, אבל הלומד עם בני ביתו הם אצלו תמיד ויזכירוהו.

ועבד אויל לחכם לב הלומד בד בבד כמ"ש ולא עוד אלא שמטפשין הוא יהיה עבד למי שמחכים אחרים והוא חכם לב כי יצטרך לו לשאול ממנו מה שאינו יודע:

מלבי"ם עוכר ביתו ינחל רוח – עוכר ביתו הוא המהרס סדרי ביתו, משחית את כליו, מרבה הוצאותיו יותר מן היכולת, לא ישאר בידו מה לנחול ולהנחיל, כי בית והון נחלת אבות, וינחל רוח,

וכל זה משל על הבית המליציי שהוא בית הנפש ומעונתה,

שעליו אמר (כ"ד ג') בחכמה יבנה בית ובתבונה יתכונן, ובדעת חדרים ימלאו, כל הון יקר ונעים, שחקי החכמה אשר אסף בנפשו איך יתנהג בכל מדותיו ובכל תהלוכות הנפש לטוב ולרע הוא בנין הבית,

כבונה בית שאוסף העצים והאבנים ומקבצם ומסדרם, כן אוסף כל חקי החכמה וע"י התבונה שיבין חקי החכמה ויוציא דבר מדבר יגמר את הבנין להשלימו,

ועת ידע הכל בידיעה ברורה, בין במדות בין בהשכלות האלהיות ימצא בית נפשו בכלים יקרים ונאים, כמ"ש וכלי יקר שפתי דעת,

ואם הבית הנפשי מסודר באופן זה אז בית צדיק חוסן רב,

אבל הרשע המסופק בחקי החכמה וחולק עליהם, וכ"ש שא"ל בינה ודעת, עוכר ביתו, כמ"ש ובתבואת רשע נעכרת, ואז ינחל רוח, ואבד ההון היקר וכלי הנפש האלה, ונשאר תחתיהם הבל ורעות רוח,

והוא הרוח הסוער ומעלה ציורי התאות על הלב ויגע בארבע פנות הבית וישאהו ממקומו,

ומזה הוציא הנמשל כי עבד אויל לחכם לב – גדר חכם לב הוא מי שכח המושל בנפשו (שנקרא לב) מושל כפי ציורי החכמה וחקותיה בלי יפנה מהם,

והיא כבר מלא ביתו כל הון יקר ונעים,

והאוויל, הוא ההפך ממנו, שהוא המסתפק בחקי החכמה וחולק עליהם,

והוא העני בדעת וראוי שיהיה עבד לחכם לב, כעני ודל שהוא עובד את העשיר:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(כט) חכם לב – הוא מי שכח המושל בנפשו ינהג רק ע"פ חקי החכמה והחכמה נעשית קנין לו, כנ"ל (י' ח'). ואויל הוא המסתפק כמ"ש בכ"מ:

 

(ל) פְּרִי צַדִּיק עֵץ חַיִּים וְלֹקֵחַ נְפָשׂוֹת חָכָם:

ביאור הגר"א פרי צדיק עץ חיים הם הבנים, שכל מי שמניח בן הרי הוא כאלו חי,

ועוד כי הצדיק מלמד לאחרים שיעשו מצות ה' אשר יעשה אותם האדם וחי, ולכן הפרי של הצדיק עץ חיים.

ולוקח נפשות חכם – שהתלמידים הם יותר טוב מבנים, שהם בנפש, [להבדיל מן הבנים שהם בגוף].

וכן מי שמלמד תורה לעם לוקח נפשות,

כי מצות הוא נגד הגוף, והתורה הוא נגד הנפש, והוא נגד עה"ז ועה"ב,

 ולכן הפרי של הצדיק, הוא עץ חיים, שהוא הגוף של אדם כמ"ש כי האדם עץ השדה, אך עץ חיים כנ"ל,

אבל החכם – הוא לוקח נפשות שהוא בנשמה:

מלבי"ם פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם – הצדיק הוא שמשתמש בחקי החכמה לעשות צדק בפועל,

והחכם הוא מי שאסף חקי החכמה מרבותיו ע"י לימוד,

ואמר אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו, שממשיל את הצדק כעץ עושה פרי, והצדיק וריעיו אוכלים הפרי, ומהו הפרי? מעלליהם, שהם הפעלים היוצאות מתכונות נפשיות,

והאוכל פרי הזה אוכל פרי עץ החיים, שאוכל ממנו וחי לעולם חיי הנפש, ר"ל הלמד ממעשיו ועושה כמהו,

והחכם הוא לוקח נפשות בדברים (שכל לקיחה אצל בני אדם הוא בדברים) החכם ממשיך נפשות ע"י למודיו שמלמד אותם חקי החכמה,

והצדיק מחיה אותם ע"י שמאכילם פריו, ר"ל שיעשו כמעשיו:

 

(לא) הֵן צַדִּיק בָּאָרֶץ יְשֻׁלָּם אַף כִּי רָשָׁע וְחוֹטֵא:

רבנו יונה, רש"י – אם תראה רשע וטוב לו בעה"ז, אל תעבור עליך רוח ספק בענין הפקודה והשילום באחריתו, כי באמת ישלמו לו כפעלו.

כי הנה הצדיק ישולם בעוה"ז על חטא אחד שיחטא, ואע"פ שהצדיק אהוב לאלוהיו אינו מוותר לו על חטאו,

אף כי רשע וחוטא כ"ש כי ימדו פעולותיו אל חיקו, ולא יוותרו לו על חטאיו.

ואשר תראה שלות הרשע, אולי יש בידו זכות אחד, והוא אינו ראוי לתגמול הנעימות בעוה"ב, ע"כ יאכילוהו זכותו בעוה"ז על דרך "ומשלם לשונאיו" וגו' (דברים ד, י). "אף כי" לשון קל וחומר, וכן "ואף כי נלך קעילה" (ש"א כג, ג),

ואמרו "הן צדיק בארץ" כי לא יפקדו חטא הצדיק בעולם הבא, זולתי בעה"ז ישלמו לו חטאו, למען ינקה לעולם הבא. ואז"ל בב"ר (ס"ה, יח) אם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה,

והענין אם לעוברי רצונו יש שלוה גדולה בעוה"ז על זכות אחת, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה שהם מתעתדים לנעימות.

ועוד אמרו שם אם לעושי רצונו כך לעוברי רצונו על אחת כמה וכמה, וזה כענין המקרא הזה, כי אם הצדיק נלכד בחטאו בעוה"ז אף כי הרשע בעוה"ב תהי על עצמותיו עוונותיו:

 ביאור הגר"א ביאור א' כרש"י ור"י.

ועוד הן צדיק בארץ ישולם אף כי רשע וחוטא הענין כמ"ש "על כן לא יקומו רשעים במשפט וחטאים בעדת צדיקים" היינו כי הרשע הוא שעבר על ל"ת, לכן לא יהיה לו תקומה במשפט.

אבל ה'חטאים' הן 'חסרין' ממ"ע, אבל לא עברו על ל"ת, ויקומו [יהיה להם תקומה] במשפט, כי אעשה לא מענשינן, אך לא יקומו בעדת צדיקים שהן עשו מ"ע,

וזהו הן הצדיק שעשה מ"ע, אך אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא ממ"ע אחת, ובארץ הוא נשלם,

מכ"ש מי שהוא רשע וחוטא

ועוד הן צדיק בארץ ישולם שהוא נשלם בארץ ואמר בארץ ולא על הארץ כי הוא נשלם מחבוט הקבר וזהו בארץ:

מלבי"ם הן צדיק בארץ ישלם אף כי רשע וחוטא – אחר שאמר כי פרי צדיק, עץ חיים שהוא על חיי הנפש,

אומר כי מזה נגזר שישיגהו רעות בעוה"ז אם חטא איזה חטא, כי אין צדיק בארץ אשר לא יחטא,

ולכן בארץ ישולם – כדי שישמור לו שכרו בעולם הנפשות ששם יחיה לעולם,

ועתה ק"ו שכ"ש הרשע – שהוא חוטא – שישולם לו חטאו,

רק שתשלומי הרשע יהיה בעוה"ב, כי הוא לא אכל מעץ החיים וימות מיתת הנפש בעולם הנפשות,

ושיעור הכתוב הן צדיק וחוטא ישולם אף כי רשע וחוטא,

ומזה נלמד ג"כ שגם הרשע נענש אף על חטא קל מכ"ש מן הצדיק:

 

 


 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “משלי פרק לא”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

. כל שיעורי הרב במדיה דיגיטאלית!!

נגן דוקו ביט הנפשהסנדיסק 128כרטיס זכרון 128

עדכונים חמים למייל

קבלת עדכונים