משלי

משלי פרק יב

 (א) אֹהֵב מוּסָר אֹהֵב דָּעַת וְשֹׂנֵא תוֹכַחַת בָּעַר:

רבנו יונה – אהב מסר אהב דעת. אם תראה אדם שנכשל במעשיו בהמשכו אחר תאוותיו, וייטב בעיניו כאשר יוכיחוהו,

תדע כי הוא איש דעת ונפשו מקבלת דברי השכל ובוחרת בדעת, אך התאוה מתגברת עליו להחטיאו.

לכן, מאהבתו הדעת יאהב המוסר, וישפר עליו כאשר יוכיחו אותו, ויקוה כי תעזרהו תוכחת המוכיחים למשול ברוחו ולהתגבר על יצרו.

ושונא תוכחת בער. אחרי אשר ישנא התוכחת כסיל ובער הוא, ונפשו נמשכת בחברתה אחרי התאוה, והיא כנפש הבהמה, תרגום בעירא. וכן "ושלח את בעירה" (שמות כב, ד), ומלשון הזה "כסיל ובער יאבדו" (תהלים מט, יא), "יבערו ויכסלו" (ירמיה י, ח), "נבער כל אדם מדעת" (שם י, יד), "ואני בער ולא אדע" (תהלים עג, כב):

ביאור הגר"א – אוהב מוסר אוהב דעת כי אין התורה נתנת אלא ע"י יסורין כמשחז"ל ג' מתנות כו' ולכן א"א לידע התורה אלא אם יקבל עליו יסורין ולכן האוהב יסורין אוהב דעת.

ושונא תוכחת ומי ששונא אפילו תוכחה בדבור הוא נשאר איש בער ולא ידע כלום:

מלבי"ם אהב מוסר אהב דעת – יש הבדל בין מוסר ובין תוכחה,

שהתוכחה הוא שמתוכח עמו בראיות השכל ומראה לו מה טוב ומה רע,

והמוסר מכריחו לקבל דבריו ע"י עונשין, או שמתירא מפני עונש המיסר או מקצפו וצוויו כקטן המתירא מפני הגדול, או שהמיסר מודיע לו עונשי ה' לממרה דבריו,

והנה האוהב תוכחת בוודאי אוהב דעת, כי התוכחה בנויה על ראיות השכל והדעת,

ואמר פה שגם האוהב מוסר אוהב דעת – כי גם שרשי המוסר בנוים על יראת ה' וידיעת השגחתו וגמולו וענשו שנתבארו ע"י הדעת,

ומבואר אצלי שהדעת רובו בנוי על השגת החושים ודברים הברורים בראיית החושים שהם המפורסמות והמקובלות, מה שאירע לדור המבול והפלגה וסדום ומצרים, ואשר עשה לעדת קרח,

וא"כ [האוהב מוסר הוא] אוהב דעת,

והשונא מוסר הוא בודאי בער והיינו איש בלתי מוכן לקבל הדעת, כי גם הילדים ייראו מיראת העונש ויקבלו מוסר מיראה,

אבל השונא תוכחת – שהיא בנויה על ווכוחי השכל י"ל שאינו בער,

הודיע לנו כי גם הוא בער – וכבהמה יחשב, כי איש הראוי להקרא אדם חי מדבר כבר מוכן בטבעו לקבל התוכחת, ועכ"פ שלא לשנוא את התוכחה הבאה לפקוח עיני שכלו:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(א) מוסר, תוכחת – הבדלם למעלה (ג' י"א), בער, הוא הדומה כבהמה שאין בו אף דעת הפשוטי, כמו הידיעה הנקנה ע"י החוש והמושכלות ראשונות, כמ"ש איש בער לא ידע, ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך:

 

(ב) טוֹב יָפִיק רָצוֹן מֵה' וְאִישׁ מְזִמּוֹת יַרְשִׁיעַ:

רש"י טוב יפיק – מוציא מן הקב"ה נחת רוח להביא טובה לעולם. ואיש מזמות ירשיע – בעל עלילות ירשיע מחייב את הבריות [ר"ל מרשיע את הבריות שעי"ז גורם לקב"ה] להביא רעה, וכן הוא אומר וחוטא אחד יאבד טובה הרבה (קהלת ט):

רבנו יונה – טוב יפיק רצון מי"י ואיש מזימות ירשיע. איש טוב, והוא האיש אשר לו לב טוב וכוונתו רצויה וטובה יפיק רצון מהשם, כי רצונו לטובים.

"ואיש מזמות", בעל מחשבות רעות יחייב וירשיע בדינו, ולא יכנס לו לפנים משורת הדין, כי בעל המחשבות הרעות שנאוי לשמים.

"מזמות", זה הלשון יבא לפעמים על מועצת התאוה ומחשבות הרשע, באיש מזימות, "זמה היא" (ויקרא יח, יז) ותרגום "עצת חטאין היא", "זומם לרשע לצדיק" (תהלים לז, יב):

ביאור הגר"א טוב יפיק רצון מה' כי המצות הם רצון ה' ורצונו של הקב"ה [נדצ"ל להטיב],

וע"י המצות שהם רצון ה' מקבלין גם את רצונו שהוא להטיב .

לכן המצות נקראים טוב וזהו טוב מי שהוא צדיק ועושה מצות ה', הוא יפיק רצון מה', כמ"ש בטל רצונך מפני רצונו כדי כו'

(ונלע"ד דהיינו מפני שרצונו של הקב"ה א"א לקבל לפי שהוא בב"ת וכן הוא רצונו [בב"ת] ולכן נתן לנו הקב"ה תורה ומצות ומדות שע"י נהיה יכולים לקבל רצונו כפי הגבול אשר אנחנו מקיימין מצוותיו.

וזהו במדה שאדם מודד מודדין לו. וזהו טוב מי שהוא טוב כפי אותו הטוב, כן מפיק ומוציא רצון ה').

ועוד טוב יפיק רצון מה' הענין כמ"ש רבב"ח א"ל ההוא טעיי' תא ואחוי לך היכי דנשקא ארעא ורקיע אהדדי כו'

מסכת בבא בתרא דף עד עמוד א

תא אחוי לך היכא דנשקי ארעא ורקיעא אהדדי [רשב"ם: מקום גבוה היה שם שנושקין יחד זה לזה] שקלתא לסילתאי [סל לחם שלי] אתנחתא בכוותא דרקיעא, אדמצלינא בעיתיה ולא אשכחיתה, אמינא ליה: איכא גנבי הכא? אמר לי: האי גלגלא דרקיעא הוה דהדר [-חוזר כדאמרינן בפסחים (דף צד:) גלגל חוזר ומזלות קבועים], נטר עד למחר הכא ומשכחת לה.

 

הענין שההוא טעיא הוא היצה"ר, א"ל לרבב"ח אחוי לך דרך שתנחול ב' עולמים עה"ז ועה"ב, והיינו שיעסוק בפרנסה וכל הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים דכתיב אשריך וטוב לך אשריך בעה"ז וטוב לך לעה"ב,

שקיל לסילתאי אתנחתא בכוותא דרקיע אדמצילנא והיינו כי מן השמים הוא הפרנסה, ואמרו מה יעשה אדם ויעשיר יעסוק באמונה, ואמרו והלא הרבה עשו כן ולא הועילו? אלא יתפלל למי שהעושר שלו.

וזהו אדמצילנא בעותא ולא אשכחו אעפ"כ לא היה לי די מחסורי?

 א"ל איכא גנבי הכא היינו כי מזונות האדם הולך דרך כל העולמות, ובכל עולם הוא נידון אם ראוי לזה, ולפעמים דרך הלוכו בסיבת חטאיו נגנב ממנו וניתן לאחר,

אמר הא גלגלי רקיע דהדר כי בני חיי ומזוני במזלא תלייא, וגלגל חוזר בעולם.

נטר עד למחר שהיום לעשותם מחר לקבל שכרם ומשכחת לה.

אך אם האדם הוא טוב מאד אז מטיבין לו ומהפך את המזלות כי הוא מקבל מה' עצמו ולא מן המזלות, וזהו טוב יפיק רצון מה' עצמו, ולא מן המזלות.

ואיש מזימות ירשיע ומי שחושב מחשבות רעות, אע"פ שניתן לו מזונות, אך ירשיע אותם בהלוך דרך העולמות, כאשר יעמוד במשפט ולא ניתן לו.

ואיש מזימות ירשיע מי שיש לו מחשבות רעות ורצונו לרשע, הוא ירשיע, והוא היפוך ההצלחה, כלומר לא יצליח, כלומר בכל דבר הוא עושה נגד רצונו, ומפיק היפוך רצונו, שמרשיע והבן:

מלבי"ם טוב יפיק רצון מה' ואיש מזמות ירשיע – מבואר אצלנו שפעל זמם מורה על מחשבות עמוקות שמעמיק במחשבתו איך להוציא איזה דבר,

ואם בא בעניני החכמה מורה על מחשבות עמוקות בעיני החכמה,

ואם בא במחשבה שחושב נגד חברו הוא לרוב לרע,

ואמר מחשב להרע ההוא בעל מזימות יקרא, כי אז מעמיק במחשבתו איך ירע לחברו ואיך ילכדנו במצודתו,

ופעל מרשיע כשבא בהפעיל, אם הוא עומד, מורה שרשעתו גברה מאד עד שיוצא להרע לאחרים ברשעו,

כי הרשע כולל בין בין אדם למקום בין בין אדם לחברו, והמרשיע עושה רשע נגד חברו,

אומר האיש הטוב – לא יעמיק מזימות, רק יפיק רצון מה' – ישתדל להוציא רצון מה' שירצה ה' את מעשהו,

כענין גול אל ה' דרכך ויכונו מחשבותיך, שאז יכונן ה' מחשבותיו הפשוטים על תכלית הנרצה אצל ה',

ויש הבדל בין חפץ ובין רצון, שהרצון הוא שירצה הדבר מצד שכן ראוי ונכון מצד הראוי והיושר והטוב,

והרצון שיפיק מה' הוא שירצה ה' בו מצד שהוא ראוי לזה,

והטוב יכין מחשבותיו בענין שימצא ה' רצון במו, והוא לא יעמיק מזימות ולא ירשיע,

ואיש מזמות – הבלתי סומך על ה' רק מעמיק מזימות עמוקות יעשה מעשים להרשיע -:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(ב) איש מזמות – פעל זמם בא לרוב לרע, ומזימות כשאינו על עמקות החכמה היא לרע.

ומרשיע בהפעיל והוא עומד מורה הפלגת הרשע, וההבדל בין חפץ ובין רצון בחבורי התו"ה ויקרא (סי' ל' ל"א):

 

(ג) לֹא יִכּוֹן אָדָם בְּרֶשַׁע וְשֹׁרֶשׁ צַדִּיקִים בַּל יִמּוֹט:

רבנו יונה – לא יכון אדם ברשע ושרש צדיקים וגו'. שאם תראה רשע וטוב לו דע שלא תמשך שלותו,

כי לא יכון אדם ברשע שימשך טוב לזרעו, כי אין אחרית לרשע כדרך שכתב "כי לא תהיה אחרית לרע" (כד, כ):

 ביאור הגר"א – לא יכון אדם ברשע כלומר שלא יהיה כן ובסיס לאדם שהולך ברשע, ולכן אע"פ שעומד, והיינו שטוב לו, הוא רק לפי שעה.

ושורש צדיקים בל ימוט כלומר אבל הצדיקים אע"פ שנפל שרשם לא ימוט וכל זמן שהשורש בארץ גזעו מחליף ולכן הצדיקים שימוטו לא לעולם הוא אלא לפי שעה:

מלבי"ם לא יכון אדם ברשע ושרש צדיקים בל ימוט – יש הבדל בין כן ובין שורש,

שהכן הוא בסיס הנעשה לדבר בתלוש, כמו כיור נחשת וכנו נחשת, שהדבר עומד הכן ע"י הכן,

והשורש הוא במחובר, והוא דבר מתאחד עם הענפים,

והרשעים אין להם שורש, כי שורש האדם הוא למעלה במקום טהרה, שהאדם דומה כעץ הפוך ששרשו למעלה והוא המוח שהוא שורש האדם והוא נטוע בעולם השכל שמשם מקבל שפעו,

והצדיק דבוק בשרשו העליון, לא כן הרשע שנכרת משרשו העליון, והוא עומד הכן על עולם החומרי בגופו לבד,

כדבר שעומד על בסיס בתלוש, אבל הכן הזה ג"כ עתיד להתמוטט, אחר שעשרו מקובץ ע"י רשע,

אבל הצדיקים י"ל שרש ולמה האדם דומה? לאילן ששרשו עומד במקום טהרה ונופו נוטה למקום טומאה,

והגם שהנוף יתמוטט לפעמים אל הצד, השורש לא ימוט והוא במקום טהרה ובמקום קיום העולם הרוחני,

ועי"ז גם הגוף יטה אחר השורש:

 

(ד) אֵשֶׁת חַיִל עֲטֶרֶת בַּעְלָהּ וּכְרָקָב בְּעַצְמוֹתָיו מְבִישָׁה:

רש"י וכרקב – תולעת הנכנס תוך העצמות וטוחן אותם כן אשה מבישה ורעה שמעשיה בושים:

 אבן עזרא חיל – מן חילך פירוש ממון כלומר האשה שתקנ' ממון היא עטרת בעלה שבעבור' יכבדוהו כאשר המלך נכבד בעטרת ראשו:

 בעצמותיו – שלא תועיל רפואה כן אשה מבישה נותנת בושה לבעלה והיא מפסדה הממון:

 רבנו יונה אשת חיל עטרת בעלה. קונה תפארת במעלתה, כי היא קנינו, כעטרה שיתעטר ויתפאר בה בעל העטרה, וכרקב בעצמותיו מבישה.

אשה מבישה אין לבעלה רפואת תעלה מחליה כ"ז שהיא תחתיו, כי הנה בעל כרחו צריך לדור בביתו, ולא יוכל להכיל דבריה ומעשיה.

וגם יש לשמוע מן המשל הזה, כי מפני שהאיש דבק באשתו נמשלת בעצמו, כדבר שנאמר "עצם מעצמי" (בראשית ב, כג), וכאשר אשתו מבישה כאלו רקב באחת מעצמותיו,

כי הוא נכלם מדרכיה ולוקח לו קלון במעשיה, והבושה נוגעת עד נפשו, כאשר יכלם האדם מאשמיו ומומיו.

ובא להזהירך לחקור היטב ולהשמר כפי יכולתך מקחת אשה מבישה, ולא תחמוד כסף וזהב עליה ולקחת לך. "מבישה" הפך אשה משכלת, כאשר תראה בספר הזה כי בן מביש הפך משכיל:

ביאור הגר"א – אשת חיל עטרת בעלה כלומר שמגינה על בעלה שלא יבא עליו דבר רע.

וכרקב עצמות מבישה כלומר כהרקב אשר בעצמות אשר לא תוכל להרפא והרקב מרקיב גם המקום החי,

כן הוא מבישה פי' רעתה שמביאה עליו רעות,

והענין שג' נשים הן אשת חן שהיא יפה מראה, ואשה יפה היא יפה תואר, ואשה משכלת.

והוא סוד 'עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת' כמ"ש בתיק'

אך העיקר היא האשה משכלת שהיא אשה יראת ה' כמ"ש שקר החן והבל היופי אשה גו' והיא אשת חיל שהן המ"ח דברים שהתורה נקנת בהם. חי"ל גי' מ"ח.

-ותמיד האשה היא סוד המקיף בסוד נקיבה תסובב גב"ר וכאשר יש לו האשה משכלת אז היא עטרת בסוד ועטרותיהן בראשיהן.

וזהו אשת חיל עטרת בעלה וכרקב בעצמות מבישה כי עוונותיו חקוקין על עצמותיו ומעלה רקבון בעצמות

כי האשת חיל עלית על כלנה וכאשר אין לו האשת חיל אז רקבון תעלה גם בהעצמות:

מלבי"ם אשת חיל עטרת בעלה וכרקב בעצמותיו מבישה – העטרת הוא לבוש וחוץ מגוף האדם, וישימה על ראשו, והוא אות המעלה והכבוד,

כן אשת חיל חוץ ממה שהיא מחזקת עצמותיו היא עטרה לראשו, יתהלל בה ועל ידה לפני רבים עמים כמ"ש נודע בשערים בעלה,

והמבישה היא העצלה במעשיה, לא לבד שאינה לכבוד לו כי אדרבה יסתיר אותה והיא כרקב בעצמותיו,

כי האשה היא עצם מעצמיו, והוא דומה כמו שחלק ממנו נרקב, כי מחצית גופו השנית שהיא אשתו מעלה רקב וירקיב גם את חלקו:

 

(ה) מַחְשְׁבוֹת צַדִּיקִים מִשְׁפָּט תַּחְבֻּלוֹת רְשָׁעִים מִרְמָה:

רבנו יונה – מחשבות צדיקים משפט. יבינו בכל עת מחשבות להזהר במעשיהם מן הגזל ומכל דרך חטא ואונאה.

תחבולות רשעים מרמה. לא די כי לא ישיתו לב להזהר מן האונאות, אבל יעמיקו וישתוננו כליותם לעשות מרמה,

ובשכל אשר נתן השי"ת באדם להכירו ולעבדו, והרשעים נעזרים בו לחטא ולהרשיע,

ויש בידם עון הפועל ועון המחשבה אחר אשר יצא לפועל, וכ"כ, "הוי חושבי און ופועלי רע על משכבותם" (מיכה ב, א), גם אם לא תצא המחשבה לפועל ענוש יענוש עליה, אחרי שהוא נגואל בחטא ההוא, כאשר מפורש בדבריהם ז"ל.

והנה הודיעך מדת הצדיקים למען תאחוז בה, וכי הרשעים יענשו על השתמשם בשכל לחשוב בו תחבולות לחטא ולהונות, לבד ענשם על הפועל, לשון תחבולות ענינו העמק הלב בדברים עד שיבחן תכליתם, כענין "ונבון תחבולות יקנה" (א, ה).

עוד למדך עונש הרשעים, כי המה חכמים להרע, ויודעים לחשוב תחבולות ומרמה, והיה בידם להשכיל תבונות אל הנתיבות הנכוחים, ומשכו אותם התאוה לבחור המרמה מן המשפט,

ועוד הראה אותך מזה, כי יש להאמין על הרשעים שאחריתם עדי אובד ונפשם לכלה ונחרצה, כי המה מכעיסים בגופם ושכלם. ונמצא המקרא הזה והסמוך אליו טעם לאשר יאמר אחריהם "הפוך רשעים ואינם":

 ביאור הגר"א – מחשבות צדיקים משפט כי בצדיקים מה שהם חושבין הוא משפט, ואין עולה על מחשבתם דבר שאינו כמשפט.

ותחבולות רשעים מרמה אבל הרשעים כל תחבולותם אף מה שהם מדברים דברים טובים תחבולותם לרמות בני אדם בדברים טובים שלהם,

ומ"ש אצל צדיקים מחשבות ואצל רשעים תחבולות כי מחשבות טובות הקב"ה מצרף למעשה אבל מחשבות רעות אין הקב"ה מצרף למעשה עד שיעשה תחבולות [ר"ל מעשה בפועל]:

מלבי"ם מחשבות צדיקים משפט תחבלות רשעים מרמה – יש הבדל בין מחשבה ועצה ותחבולה,

החושב עדן אין לו עצה רק מעלה על לבו ענינים בכח מחשבתו,

ולפעמים חושב על צדדי האפשר אם לעשות ואיך לעשות דבר,

ואחר שיכון בידו דבר ברור אז נאמר שיעץ עצה,

ומי שמיעץ כמה עצות, כמו במלחמה שמיעץ כמה מיני עצות שיעמדו נגד עצות של האויב הבלתי ידועים לו, זה נקרא תחבולה שהוא קישור כמה עצות,

והצדיקים גם המחשבה הפשוטה שלהם הוא משפט שילכו בדרך המשפט והצדק ולא יטו ממנו,

והרשעים גם התחבולות שהוא קישור עצתם הוא שיעשו רמיה לרמאות את רעיהם ולעשוק ולגזול,

ולכן הצדיקים א"צ לתחבולות, כי די במחשבה שהוא לעשות משפט שזה הדרך הישר שא"צ להתחבל ולהתנכל, והרשעים אחר שצריכים להטות מן המשפט ולצוד את רעיהם במכמורת ע"י מרמה, צריכים לתחבולות וקישור עצות רעות רבות זה בזה, איך ילכדו את העשוקים במצודתם:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(ה) מחשבות, תחבולות – למעלה (י"א י"ד):

 

(ו) דִּבְרֵי רְשָׁעִים אֱרָב דָּם וּפִי יְשָׁרִים יַצִּילֵם:

רש"י דברי רשעים ארב דם – יועצים לרצוח בידם או ע"י עדות שקר. ופי ישריםכששומעים את עצתם יצילום לנרדפים שמגלים את עצתם או אם עדים הם מזימין אותם:

 רבנו יונה – דברי רשעים ארב דם ופי ישרים תצילם. יצילו בחכמתם את הנקיים, ומן הרשעים לדמם יארובו ויקומו עידי חמס וילמדו הישרים זכות עליהם, כי הישרים הם חכמי לב המכירים דרך הישר ואוהבים דרך היושר כאשר הקדמנו. [ופי ישרים יצילם. מחובת הישרים לפקח ולהציל כי יש כח בידם להציל בחכמתם]:

 ביאור הגר"א – דברי רשעים ארב דם, הרשעים מדברים בודאי הכל לארוב דם, אף שהם מדברים דברים טובים, האוון טמון בלבם, כמו האורב שמטמין א"ע בכדי לארוב על הדם, כן האון טמון בלבם.

ופי ישרים יצילם הפי של ישרים שהולך בדרך היושר ומדברין תמיד יושר, זה יצילם מהדברי רשעים.

 ועוד ופי ישרים כלומר כאשר תראה שגם הישרים מדברים עמהם כפי דבריהם, היינו מפני שכוונתם להצילם מן הדברי רשעים, לכן גם הם מדברים עמהם בכדי שיהיו יכולין להצילם, כמו חושי הארכי שנתן ג"כ עצה לאבשלום:

מלבי"ם דברי רשעים ארב דם – הדבור הוא מה שידבר באורך ובהצעת דברים, ודברי רשעים יאריכו לשונם להפיק מחשבתם שאורבים לדם, כי ידברו לה"ר ורכילות להשחית את רעיהם,

והישרים – הם שנטוע בלבם חקי היושר בטבע ועושים לפנים משורת הדין שהוא הפך מן ארב דם,

פיהם יצילם – וכבר אמר (י"א ז') צדקת ישרים תצילם ובהות בוגדים ילכדו, שם מדבר שע"י צדקתם ינצלו מרעות טבעיות והשגחיות שהוא ההוות של בוגדים, בזה ינצלו בזכות צדקתם,

ופה מדבר מרעות בחיריים, שמזה יצילם פיהם הדובר כפי חקי החכמה ע"פ היושר, ומורה איך להנצל מן המארב של הרשעים:

 מלבי"ם חלק באור המלים (ו) דברי – הדבור הוא באורך, כמו שכתבתי בחבורי התו"ה ויקרא (סי' ג'):

 

(ז) הָפוֹךְ רְשָׁעִים וְאֵינָם וּבֵית צַדִּיקִים יַעֲמֹד:

 רבנו יונה – הפוך רשעים ואינם. הנה שני פסוקים אשר למעלה מזה טעם לאשר אמר עתה "הפוך רשעים ואינם", כי יש להאמין על הרשעים שאחריתם עדי אובד, ונפשם לכלה ונחרצה, כי המה מכעיסים בשכלם ובגופם,

כאשר אמר "תחבולות רשעים מרמה" ו"דברי רשעים ארב דם" ואחרי כל זאת הלא לך לדעת כי יהפך השי"ת את הרשעים ואינם עוד, כי יכלו כליון וחרץ:

 ביאור הגר"א – הפוך רשעים ואינם. וכאשר יצילם ה' [לישרים מפי הרשעים] ויתהפך מחשבות הרשעים, לא די שהצדיקים ינצלו אלא מה שיתהפך מחשבותם על ראשם, וזהו הפוך רשעים שיתהפך על הרשעים ויהיו אין כלא היו, וזהו מלת אין, שלא נשארו מהם לא שורש ולא ענף כאין.

ובית צדיקים יעמוד אבל הצדיקים אף שיפולו יעמוד ביתם כלומר זרעם אף אחר מיתתם:

מלבי"ם הפוך רשעים ואינם – הרשעים הגם שנראה שהם מושרשים בחוזק, הנה כשמגיע שעת עונשם כשנתמלא סאתם הקב"ה מהפך אותם,

שההיפוך הוא מהפך אל הפך, בין באיכות בין בכמות בין במצב,

וכשיהפך השורש למעלה והענפים למטה בעץ, או ראשו למטה ורגליו למעלה באדם, זה נקרא הפך, כמ"ש הפך משורש ערים,

ואז אינם עוד במציאות, כמ"ש ראיתי רשע עריץ ומתערה כאזרח רענן ויעבור והנה איננו,

וזה לו מדה כנגד מדה, כי הרשע הולך הפוך, כי האדם דומה כעץ ששרשו למעלה שהוא ראשו, וענפיו דבוקים בארץ [וזה גופו],

והרשע שראשו ומוחו ומחשבותיו דבוקים בארץ הוא הפוך,

ועונשו שיהפך ה' אותו, שהוא הכליון הגמור,

אבל בית צדיקים יעמד – שהצדיק גם אם יענש, יענש תיכף כשיחטא,

ושבע יפול צדיק וקם, כי לא יעקר שרשו רק יכהו בקנינו וביסורים,

ולא לבד הצדיק עצמו שאפילו ביתו יעמוד, וכבר אמר (למעלה י' כ"ה) כעבור סופה ואין רשע וצדיק יסוד עולם,

ושם מדבר על רעות טבעיות, ופה מעונשים השגחיים, ובמדרש פ' נח דרש שני הכתובים על דור המבול ונח:

 

(ח) לְפִי שִׂכְלוֹ יְהֻלַּל אִישׁ וְנַעֲוֵה לֵב יִהְיֶה לָבוּז:

רבנו יונה – לפי שכלו יהולל איש. כפי אשר נמצא באיש מחלק השכל ראוי לשבחו,

ואל תבוז לחברך אם לא נמצא בו מן השכל כשיעור הנמצא בך,

אך תשבחנו לפי שכלו, כי כל איש אשר בו חלק מן השכל [ראוי] להללו אם מעט ואם הרבה.

ונעוה לב יהיה לבוז. מי שדעתו משובשת וכשישמע האמת לא יודה עליו ולא יכירהו, אך יטעון עליו בהפכו מפני שסברתו הפוכה,

יהיה לבוז, איננו ראוי לא למהלל ולא לכבוד, כי דעתו מועדת לסייע ולעזור השקר ולאמר לרע טוב ולטוב רע,

ואין השקר ראוי לכבוד כי אם לבוז:

ביאור הגר"א – לפי שכלו יהולל איש. כי אדם אע"פ שהוא ירא שמים בסתר ואין מי ששמעו תורתו אעפ"כ יהולל לפי שכלו כי התורה מכרזת עליו מבחוץ.

ונעוה לב יהיה לבוז. כלומר אפילו שמעוות בלבו ואינו מגלה אעפ"כ יהיה לבוז, שהקב"ה יפרסם קלונו.

ועוד לפי שכלו יהולל איש. הענין כמ"ש למעלה שג' נשים הן וכן בעה"ב הן ג' עונשים בג"ע, שכל הלומד לשמה אז יש לו המ"ח דברים שהתורה נקנית בהם ויהיה לו אשת חיל [גי' מ"ח] עטרת בעלה,

אבל כאשר אינו לומד לשמה רק ע"מ לקבל פרס, יש לו חופה בג"ע, אך הוא נכוה מחופתו של חבירו שלמד לשמה, והב' שלמד ע"מ שיקרא רבי והיינו בשביל כבוד, יתבייש שם מעצמו, ומי שלמד לקנטר יתבזה מאחרים שם,

וזהו שא"ר יוחנן (ב"ב ע"ה א') עתיד הקב"ה לעשות שבע חופות לצדיקים כו' א"ר חנינא מלמד שכל א' נכוה מחופתו של חבירו אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה,

ולכאורה אינו מובן והלא הם דברים מיותרים?

והיינו שהן ג' דינין בג"ע נכוה, ובושה מעצמו, וכלימה מאחרים, כמ"ש עשר פעמים תכלימוני,

וזהו לפי שכלו יהולל איש, ע"י האשה משכלת [א.ה. המ"ח דברים אשת חיל עטרת כו'] יהולל האיש שהיא תהיה לו עטרת תפארת, אבל נעוה לב היינו הלומד לקנטר יהיה לבוז שיתבזה מאחרים:

מלבי"ם לפי שכלו יהולל איש – השכל הוא כח מיוחד באדם השולט על דברים שאין הבינה שולטת,

כמו להבין חקי החכמה על אמתתם (וכבר בארו חכמי הלשון שלכן לא תמצא לשונות של בינה סמוכים אצל חכמה שיאמר בינו חכמה כמ"ש ומשכילים בכל חכמה, כי זה למעלה מבינת האדם)

וכן להבין ההשגות העליונות כבוד ה' וכיוצא שא"א להשיג ע"י היקשים ומופתים, שהתחלתם בנוים על המוחשות, או מושכלות ראשונות, ישיג בכח השכל,

והנה סתם שכל המוזכר בכתבי הקדש הוא לטוב, אבל לפעמים יצר הלב ושקיעתו בתאות יטעה את השכל, כי הלב הוא הכח הממשלה אשר בנפש, והוא צריך ליועצים שהם הבינה והשכל,

אבל כאשר יתגברו בו הציורים הרעים והתאוות ימשיך גם את היועצים שיעצוהו כפי רצון היצר, ואז יעזרהו השכל לרוע,

ומי שלבו – שהוא כח הממשלה נעוה – וסר מדרך הישר והחכמה, [רש"י נעוה – כמו נעותי משמוע (ישעיה כא) וכן בן נעות המרדות (שמואל א כ) וי"ל נעוה מי שלבו נעוע מגזרת נע ונד כאשר יאמר זעוה מגזרת זע]:

אז גם השכל יהיה לבוז – כי ילך כעבד לשרת את התאוה והיצר,

וז"ש שהאיש יהולל לפי שכלו – שאם י"ל שכל גדול ישכיל את חקי החכמה וישכיל באמתת דרכי ה' ויהיה לתהלה ותפארת,

וכ"ז בשהלב ישר, היינו שכח המושל שבו נוהג כפי חקי החכמה והבינה ובלתי שומע ליצריו הזונים,

אבל כשהוא נעוה לב – אז יהיה השכל לבוז – כי כל ששכלו גדול יותר, כן יעזרהו לרוע:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(ח) שכלו – גדר והבדל בין שכל לחכמה ובינה, בארו דורשי הלשון, ועיין לקמן (י"ג ט"ו).

ונעוה לב, לב עוה ועקש, ויש הבדל בין עקש לב, ועוה לב,

שהעקש בא על דבר חושיי,

והעוה הוא עוות הגיוני וכולל גם עוות השכל והבינה שנמשך ע"י קלקול הלב ותאוותיו,

ומלת יהיה על השכל, שהשכל יהיה לבוז:

 

(ט) טוֹב נִקְלֶה וְעֶבֶד לוֹ מִמְּתַכַּבֵּד וַחֲסַר לָחֶם:

רש"י טוב נקלה – בעיניו ונעשה עבד לעצמו.

ממתכבד – בעיניו ואומר גנאי הוא לי לעמול במלאכה שאני מבני אדם גדולים וסופו להיות חסר לחם:

 רבנו יונה – טוב נקלה ועבד לו. ידוע מדרך המוסר, כי אע"פ שהגאוה נתעבת לפני השי"ת, הסלסול דרך הגון ומקובל, והוא מגדר הצניעות,

וענין הגאוה הוא שהאדם מתנשא על חברו, וענין הסלסול שיחשוך עצמו מן ההשפלה והבזיון.

ואמרו במוסרים: השפל מבלי התנבל, והסתלסל מבלי התגדל.

וכתיב "אם נבלת בהתנשא" (ל, לב) והנבלות ההשפלה והבזיון כאשר יתבאר (יז, כא).

ועתה בא להשכילך כי הקצה האחרון מן הסלסול לא טוב ולא נכון, כי אינו מן הנכון שינהג האדם שררה בעצמו להמנע מן המלאכה במקום שיביא הצורך אליה,

וכן אז"ל (ב"ב קי, ע"א) לעולם ימסור אדם עצמו לעבודה הנכריה אליו ואל יצטרך לבריות, ואמרו עוד הפשט הנבלה בשוק ואל תאמר אדם גדול אנכי (שם),

ע"כ אמר "טוב נקלה ועבד לו" שיחרוש ויזרע ויעסוק במלאכתו,

"ממתכבד וחסר לחם" מן החושך עצמו מן המלאכה לסלסל נפשו ולהתכבד,

והמלאכה צריכה אליו, והוא חסר לחם בהמנעו ממנו, וצריך לבריות:

 ביאור הגר"א – טוב נקלה ועבד לו. טוב לאדם שיתבזה מעצמו ויהיה עבד לעצמו להמציא פרנסתו, אף שהוא מלאכה בזויה. ממתכבד וחסר לחם ממי שיתנהג עצמו ברבנות ובכבוד ובעבור זה הוא חסר לחם.

וכן בתורה טוב להתבזות א"ע ויהיה לעצמו עבד, כמ"ש אם נבלת בהתנשא,

ממתכבד א"ע ומתבייש לשאול דבר ועושה עצמו שמבין ויודע הכל ובעבור זה הוא חסר שלא ידע מאומה:

מלבי"ם טוב נקלה ועבד לו ממתכבד וחסר לחם – באשר בין אותות הכבוד המוסכמים בין העם הוא שלא יעשה מלאכה בעצמו כי זה נחשב לקלון ופחיתות הכבוד,

הגם שיצויר שע"י שיבחר בכבוד ולא יעשה מלאכה יהיה חסר לחם, למד דעת כי אין זה מן החכמה, הוא רק מתכבד (ור"ל נראה מתכבד ואינו כן כי זה גדר ההתפעל),

והוא חסר לחם – שזה קלון אמתי שהוא אין לו עבד שיעבוד עבודתו,

אבל הנראה נקלה – ע"י שעובד לעצמו הוא י"ל כבוד באמת, כי י"ל עבד – כי הוא עצמו עובד לעצמו, וישבע לחם, ובדרך המשל המתכבד ובוש מללמוד הוא חסר לחמה של תורה, והנקלה הוא עבד לעצמו היינו לנשמתו:

 

(י) יוֹדֵעַ צַדִּיק נֶפֶשׁ בְּהֶמְתּוֹ וְרַחֲמֵי רְשָׁעִים אַכְזָרִי:

רש"י יודע צדיק נפש בהמתו – מה בהמתו ובני ביתו צריכים:

רבנו יונה – יודע צדיק נפש בהמתו. אחר שהודיענו כי אינו מהסלסול הנכון שימנע אדם מן המלאכה והוא צריך אליה,

בא להודיעך כי הצדיק לא ימנעהו הסלסול מעשות כל מצוה בגופו, ומכל השגחה נכונה והגונה, לא יטוש אותה ע"י אחר,

ונקל בעיניו להשגיח על העני ולהשכיל את הדל ולדרוש על צרכיהם ולערוך לפניהם שולחן, עד אשר ישגיח גם על נפש בהמתו לתת אכלה בעתו,

ואז"ל (גיטין סב, ע"א) אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיתן מאכל לבהמתו, דכתיב "ונתתי עשב בשדך" והדר "ואכלת ושבעת" (דברים מה, ט).

[מלבי"ם– וזה ילמד מחקי הצדיק העליון ה' ית', כמ"ש חז"ל יודע הקב"ה שהכלב מזונותיו מועטים ולכן השהה אכילתו במעיו עד ג' ימים, שזה מחקי הצדק הכוללים],

ורחמי רשעים אכזרי. אכזרי שם דבר כמו אכזריות וכן "אכזרי ועברה" (ישעיה יג, ט).

גם יש לפרש שהוא שם התואר, ובא על דרך "בנות צעדה" (בראשית מט, כב),

והענין גם בעת רחמי הרשע הוא אכזר, כי אם יתן צדקה לעני יהיה מתנהג על דרך אכזריות.

ויבא הדבר על פנים הרבה, כגון אם יאכיל העני בביתו לא ישגיח עליו ולא יקרבהו ולא יסביר לו פנים מרוב שררתו, ויושיבהו בשפל המקומות, וינהג עצמו דרך בזיון. ועל הדומה לזה אז"ל (קדושין לא, ע"א) יש מאכיל לאביו פסיוני וטורדו מן העולם,

ואם הענק יעניקהו מכספו ותבואתו יתן לו בגלוי ודרך שררה, ולא יחוש אם יחוורו פניו,

גם יתפאר עליו וישתרר ויעבד בו בגלל דבר מתנתו אשר נתן לו, ולא יחוש בהלבנת פניו, ואז"ל (אבות פ"ג מי"א) המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא.

עוד אז"ל (ב"ב ט, ע"ב) המפייסו בדברים גדול מכולם.

גם י"ל כי כאשר יתן לא ירחם ולא יחון, ואינו נותן רק להתיהר, ויקרא מתנת הרשעים רחמי רשעים, יען כי המתנה פעולת מדת הרחמנות, או על דעת הרואים אשר יחשוב וכי הוא נותן מצד הרחמנות,

והודיענו ע"ה כי גם לעת תת הצדקה הוא אכזרי, ואינו נותן רק להתפאר, לא מאשר יחוס על דל ואביון. ואז"ל (ב"ב י, ע"ב) "וחסד לאומים חטאת" (יד, לד) צדקה שאומות העולם עושים חטאת הוא להם שאין עושין אלא להתיהר:

ביאור הגר"א יודע צדיק נפש בהמתו כי הצדיק יודע כמה צריך בהמתו ואינו נותן לה יותר, וגם אינו מכביד עליה לעשות מלאכתו יותר מיכולתה וכחה, כי הוא יודע נפש בהמתו,

אבל רחמי רשעים שמאכילין את בהמתן יותר מצרכה הוא אכזרי, כי אח"כ עושין עמה יותר מכחה ויכולתה.

[מלבי"ם – כי הרחמים שלו שרשו להנאת עצמו מפני הצורך שיש לו בדבר ההוא],

והענין שהצדיק יודע נפש הבהמיות שלו המתאוה ואינו מרחם ע"ע למלאות תאותו, אך מה שהוא מן המוכרח, ואינו אוכל רק לשובע נפשו,

אבל רחמי רשעים שהם מרחמין על עצמן ואינן שוברין תאותן – אכזרי,

כי מרבה בשר מרבה רימה וכן מחמת זה יורד לגיהנם:

מלבי"ם יודע צדיק נפש בהמתו ורחמי רשעים אכזרי – הצדיק הוא המתנהג עפ"י חקי הצדק, לא לבד שנוהג על פי החקים האלה עם ב"א, כי גם עם בהמתו נוהג בחקים האלה, ויודע תכונת נפשה לתת לה מזונותיה בעת הראוי וכפי הראוי, ושלא יכביד מלאכתה יותר על יכלתה, שגם זה מחקי החכמה והצדק, כמ"ש ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואח"כ ואכלת ושבעת וצער בע"ח דאורייתא, אבל הרשע שאינו מתנהג כפי חקי הצדק ונוהג הפך מהם, גם אם תראה ממנו מדת הרחמים הוא מצד האכזריות הנסתר בו, למשל שירחם על האדם הכבוש תחת ידו ולא יהרגנו כדי שיכבשנו לעבד לצרכו, שירחם על בהמתו ויוסיף במאכלה כדי שיכביד עליה עבודה ביתר שאת,

ובדרך המליצה, האדם מורכב משני חלקים, הגוף הוא הבהמה שלו, והנפש הוא האדם,

והצדיק המתנהג עפ"י חקי הצדק יתן לכל אחד חלקו, ובעת תסיתנו תאותו לצורך בהמתו, יודע נפש בהמתו – דהיינו הנשמה שהיא הנפש של הגוף שהוא הבהמה,

כי הנפש של הבהמה הזאת תאותה הפך תאות בהמתה וימית את תאות בהמתו להחיות את נפש בהמתו,

והרשעים מרחמים על בהמתם לתת להם ככל תאותם ויכריתו את נפשה,

וזאת אכזריות גדולה שיתאכזר על עצמותו ועל נשמתו הרוחניית:

 

(יא) עֹבֵד אַדְמָתוֹ יִשְׂבַּע לָחֶם וּמְרַדֵּף רֵיקִים חֲסַר לֵב:

רש"י עובד אדמתו ישבע לחם – כמשמעו, ולפי משלו שחוזר על תלמודו תמיד שלא ישתכח:

רבנו יונה – עובד אדמתו ישבע לחם. הוסיף לדבר על ענין שא' למעלה "טוב נקלה ועבד לו" ואמר "עובד אדמתו ישבע לחם ומרדף ריקים חסר לב".

המתכבד ומונע עצמו מן המלאכה מפני שררתו, והוא אין לו ממון וסחורה להתעסק בה, ויתחבר לאנשים בטלים מן המלאכה וריקים, חסר לב הוא,

לבד מה שהוא חסר לחם גם חסר לב, כמו שאז"ל (כתובות נט, ע"ב) הבטלה מביאה לידי שעמום.

השנית כי יאלף המדות הפחותות בחברת אנשים ריקים, וכן כתיב "פן תאלף אורחותיו" (כב, כה):

 ביאור הגר"א – עובד אדמתו ישבע לחם כמ"ש בח"ה משל לב' בני אדם שהיה להן קרקע וראו שאינן יכולין לפרנס את עצמן באותו קרקע לבדו, והוצרכו לעבוד בקרקעות אחרים, א' הניח לעבוד קרקע שלו ולא עבד רק קרקעות אחרים, ובסוף שלא היה לו לעבוד קרקע אחרים מת ברעב,

והב' עבד ב' ימים בקרקע אחרים עד שיהיה לו כדי מזונתו, ואח"כ הולך לעבוד אדמתו, ולכן אח"כ אע"פ שלא היה לו קרקע אחרים אכל מקרקע שלו,

וזהו עובד אדמתו קרקע שלו ישבע לחם,

ומרדף רקים כלומר שרודף תמיד אחר קרקעות אחרים הוא חסר לב שאינו חושב על הסוף.

והענין כי בתורה לבדו א"א להתקיים בעה"ז כי נצרך גם לאכילה ושתיה וכדומה שארי דברים הנצרכים,

והחכם הוא אוכל לשובע נפשו כפי חיותו. וכן בשארי דברים שבעה"ז וכל יום ולילה הוא עוסק בתורה ומצות,

וזהו עובד אדמתו כלומר גופו והיינו שאוכל בשביל קיום גופו, ואח"כ ישבע לחם שהוא התורה,

אבל הרואה שא"א זולת עה"ז הוא מניח חיי עולם ורודף אחר ההבל וריק למלאות תאותו,

והרי הם אדמות אחרים כי המותרות הם אינן אדמתו, והוא חסר לב שאינו חושב על הסוף.

ועוד עובד אדמתו שהוא הג"ע, כמ"ש בזוהר לך לך מארצך כו' שהוא הג"ע, והקב"ה ברא אותנו לעבדה ולשמרה, וקודם חטא אדה"ר היה האדה"ר בג"ע, ועבד אותה, ועכשיו אנו עובדין אותה במצות שאנו עושין,

וזהו עובד אדמתו שהוא הג"ע בקיום מצוות עשה, הוא ישבע לחם, שהוא השכר, כמ"ש מלחם אביה תאכל וכמ"ש בזוהר.

ומרדף ריקים ומי שהולך אחר הבל וריק הוא חסר לב שמחסר את לבו.

ועוד עובד אדמתו וגו' כמ"ש תוצא הארץ נפש חיה וכמ"ש בזוהר תוצא הארץ דא שכינתא,

וזהו עובד אדמתו כמ"ש וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה. ישבע לחם וגו' ומרדף וגו' כנ"ל:

מלבי"ם (יא-יב) עובד אדמתו ישבע לחם, חמד רשע מצוד רעים –

אמר מי שהוא עובד אדמתו – הגם שטבע האדם נוטה אל המנוחה והשביתה ממלאכה והאדמה צריכה עבודה,

שגדר העבד הוא בעבודה קשה שמשועבד אליה יום ולילה,

בכ"ז צריך האדם להשקיף על התכלית, שעי"כ ישבע לחם – וטוב לו לסבול עול העבודה משיסבול צער רעב,

וזה מצד כח הממשלה אשר בנפש שנקרא לב,

אבל מי שמרדף ריקים – להשיג פרנסתו ע"י מנוחה ולא יעבוד את אדמתו הוא חסר לב –

ואין לו כח המושל שיגעור על העצלות ע"י שיראה את הנולד,

ומאמר זה הוכפל לקמן (כ"ח י"ט) עובד אדמתו ישבע לחם ומרדף ריקים ישבע ריש, איש אמונות רב ברכות ואץ להעשיר לא ינקה

שם מדבר בענין אחר, כי המרדף ריקים יצייר בב' פנים, הרודף להשיג פרנסתו בלא עבודה ע"י מסחר והליכות הימים והמדבריות או מציאות וכדומה, שזה ג"כ ענינים ריקים אחר שאין הריוח בטוח, ומענין זה מדַבֵר שם,

ונלמד מענינו שאמר ע"ז איש אמונות, רב ברכות,

ר"ל מי שמאמין בה' וזורע אדמתו (כמ"ש אמונות זה סדר זרעים ופירש"י שמאמין בה' וזורע), ועי"כ ישיג רב ברכות מטל השמים מעל ומתהום רובצת תחת, ע"י שהוא מאמין ובוטח, וזה פירוש של עובד אדמתו ישבע לחם.

אבל המרדף ריקים – ע"י שהוא אץ להעשיר ומבקש תחבולות להתעשר תיכף, אחר שאינו מאמין ובוטח,

תחת שחפץ להתעשר – ישבע ריש.

ופה מדבר במרדף ריקים להתעשר ע"י גזל וחמס, וסיפא דענינא מוכיח שאמר חמד רשע מצוד רעים – שהרשע אינו רוצה לעמול ולעבוד רק חומד לחיות ע"י ציד של רעים, שצדים אנשים בצידם ולוקחים ממונם ע"י מרמה ותחבולות רשע,

וזה חסר לב – שאין לבו מושל עליו להתנהג כפי חקי החכמה,

אבל העובד אדמתו – ומתנהג בצדק שלא לעשוק ולצוד רק זורע והתבואה נשרשת בקרקע, שורש צדיקים – היינו השורש שהשרישו באדמתם, יתן לחם לאוכל,

ושני הענינים האלה י"ל משל ומליצה, כי האדמה הזאת הנעבדת י"ל משל ומשל תוך משל,

פה מדבר בענין הנפש שנמשלת בדברי החכמים לחלקת השדה שהיא כוחנית ['בכח'] ומוכנת להוציא פרי,

וכמו שהאדמה צריכה עבודה להסיר משם הקוצים והדרדרים ולטמון בחובה את הזרע ולהשקותה ולעבדה, כן צריך להסיר מן הנפש את הציורים הרעים ולזרוע בה זרע החכמה והמוסר ולהשקותה במי השכל והדעת עד תוציא פריה קדש הלולים,

והעובד אדמתו לסוף ישבע לחם שהוא מזון החכמה והמוסר שהוא לחם הנפשי,

והמרדף ריקים, שהוא הרשע שלא עבד את אדמתו והוא חומד מצוד רעים, שהם ציורי התאוות אשר הקיפו מצודים גדולים על העיר הקטנה, ויצודו בחרמם את כחות הנפש הרוחנים הוא חסר לב, ואינו הולך בממשלת הנפש כפי חקי החכמה,

אבל העובד אדמתו ומנקה אותה מן הקוצים וזורע בה זרעים האלהיים, שורש צדיקים יתן, שהיא החכמה:

 

(יב) חָמַד רָשָׁע מְצוֹד רָעִים וְשֹׁרֶשׁ צַדִּיקִים יִתֵּן:

רבנו יונה – חמד רשע מצוד רעים. הרשע חומד ריוח הגזלנים והרעים, ומקנא בתבואת אנשי החמס, שהם עושי העושר בלי עמל. ושורש צדיקים יתן. הרשע תועה בנפשו. כי [באמת] הצדיק יתן שורש, ולא הרע, ע"כ אין לחמוד מצוד הרעים, כי אם דרכי הצדיקים, כענין שנאמר "אל יקנא לבך" וגו' (כג, יז).

ואמר יתן לשון יחיד, על דרך "בנות צעדה" (בראשית מט, כב). ולשון נתינה על השורש על דרך "והארץ תתן יבולה" (יחזקאל לד, כז).

וכמו שאין הרוחות עוקרות אילן ששרשיו מרובין ממקומו כן לא יהדפו הצרות את הצדיק ולא יבלעוהו ממקומו. אך הרשעים והרעים אין תועלת ועזר במצודם ועשרם, כי אין להם שורש, וצרה קלה תהדפם ותכלה אותם כרגע, וכן הוא אומר "והיה כעץ שתול" [וגו'] "לא כן הרשעים" (תהלים א, ג), כי יעברו בצרה קלה.

ועד נאמן על כונת המקרא הזה ועל ביאור המשל, כי הוא כאשר ביארנו ענין המקרא של אחריו, שאומר:

 ביאור הגר"א – הרשע הוא התאווני בעבירות שבין אדם למקום. דרך הרשע שבין אדם למקום, שטבעו הוא טוב,

ואמר אע"פ שבטבעו לפי הנראה הוא טוב, אבל באמת הוא חומד גם להמצוד של הרעים, כלומר מה שהרעים עושין, ולכן אומר חמד שהרעים הן גוזלין וחומסין והוא אינו הנאת הגוף.

שורש צדיקים יתן אבל מי שבא מגזע צדיקים טבעם באמת ליתן לכל אדם ולעשות טובות,

ואמר שורש צדיקים כי צדיק שאינו מגזע צדיקים אין טבעם ליתן אלא שובר א"ע ונותן אבל מי שהוא מגזע צדיקים טבעם ליתן ולכן אמר יתן כלומר שחפץ בטבע ליתן תמיד:

 

 (יג) בְּפֶשַׁע שְׂפָתַיִם מוֹקֵשׁ רָע וַיֵּצֵא מִצָּרָה צַדִּיק:

ביאור הגר"א – בפשע שפתים מוקש רע. שהרוצה לעשות רע לחבירו הוא אורב עליו בכדי שלא ידע חבירו ואח"כ עושה הרע, הקב"ה עושה שנכשל בשפתיו ויגלה שרוצה לעשות רע, ומחמת זה יצא מצרה הצדיק, שישמור א"ע ממנו.

והענין כמ"ש בדניאל וארו חויא רביעאה דחילא גו' ופום ממלל רברבין גו' באדין מן קל מליא רברבתא די קרנא ממללא חזא היות די קטלת חיותא גו' וזהו בפשע שפתים מבקש רע ויצא מצרה צדיק כמ"ש שם, אח"כ חזו הוית גו' כבר אינש ועד עתיק יומין מטה, והוא משיח אשר הוא עכשיו בצרה וחרפה בעוונותינו, וכאשר יקטלית חויתא רביעאה, אז יצא מצרה הצדיק:

מלבי"ם בפשע שפתים מוקש רע – השפה מציין הדבור החיצוני,

לפעמים לא ידבר בפה ובלשון רק בשפתים, ר"ל שאינו מחשב היטב מה לדבר, רק שפתיו נעות בלא תבונה והשכל, ולפעמים יפשעו השפתים בו ויכינו לו מוקש,

למשל שמדבר לפני מלך ומוציא דבר שלא כהוגן מבלי לב ונלכד בדבריו, או כשעומד במשפט ולפעמים נלכד ע"י דבר אחד שמוציא בשפתיו בלי השכל,

אולם הצדיק שמתנהג הכל ע"פ צדק כבר הוכנו שפתיו שלא להוציא דבר שלא כהוגן כמ"ש שפתי צדיק ירעו רבים, שפתי צדיק ידעון רצון,

וגם כשהוא כבר בצרה יצא ממנה ע"י שפתיו שהוכנו לדבר ע"פ הדעת השמושי, כמ"ש במקומות הנ"ל:

 

(יד) מִפְּרִי פִי אִישׁ יִשְׂבַּע טוֹב וּגְמוּל יְדֵי אָדָם (ישוב) יָשִׁיב לוֹ:

רש"י מפרי פי איש – משכר פיהם של עוסקי תורה אוכלים טוב בעולם הזה והקרן קיימת להם לעו"הב:

רבנו יונה – מפרי פי איש ישבע טוב וגמול ידי אדם ישיב לו. בא להעיר אותך שתרדוף צדק וזכיות בדבר שפתיך ומעשה ידיך, כי שכרך הרבה מאוד בדברי שפתיך כאשר במעשה ידיך,

כגון בהגיון [ר"ל בהגייה ב]החכמה, או בעצה הטובה, או באשר תחזק ידי האמת ותדבר מישרים ותקדש שם שמים ותשיב רבים מעון ותקח נפשות, וכענין שכתוב "מקור חיים פי צדיק" (י, יא),

ובא עתה להקיש ולהשוות כי כחלק בעל הדברים הטהורים העושים פרי מצוה, וכחלק בעל המעשה יחדו יחלוקו,

ע"כ אמר "מפרי פי איש ישבע טוב" ואז"ל בענין הצדקה גדול המעשה יותר מן העושה (ב"ב ט, ע"א).

וי"ל וגמול ידי אדם בחטא ועון ישיב לו, ישיב קרי ישוב כתיב, לרמוז על מש"כ "מפי עליון לא תצא [וגו'] כי לא ענה מלבו" (איכה ג, לג לח) כי הרע יגיע לאדם מפאת מעשיו:

  ביאור הגר"א – מפרי איש ישבע טוב וגמול גו' הענין שחילק בין איש לאדם, שאיש הוא שר כמ"ש למעלה אליכם אישים אקרא וכמ"ש הלא איש אתה, וכמ"ש מי שמך לאיש שר ושופט, וכמוהן רבים.

ואומר שלעולם יראה אדם להוכיח את חבירו על דבר שעושה לא טוב, כי אם ישמע לו ויטיב את מעשיו, אז כל המצות שיעשה הם על ידו ויטול שכר כמו העושה בעצמו, ואם לא ישמע לו אזי יטול את הטוב ממנו כמ"ש האריז"ל, והוא בסוד זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בג"ע והרשע נוטל חלקו בגיהנם,

וזהו מפרי פי איש כלומר מן הפרי של פיו של האיש והיינו מן מה שמוכיח – אע"פ שאין שומע לו – הוא ישבע טוב,

כי נוטל הטוב ממנו, ואם ישמע לו – אז כל הגמול של ידי אדם – כלומר כל מעשיו הטובים שעושה אותו האדם,

ע"י ישיב לו כי נחשב עליו כמו שהוא העושה ונוטל ג"כ אותו הגמול:

מלבי"ם מפרי פי איש ישבע טוב – יצייר במליצתו את האדם כעץ השדה, שיש אילן סרק ועץ פרי,

עץ פרי עקרו הוא הפרי אשר ישוה לו, והאיש פריו הוא בפיו שכמו שמובחר כחות העץ הוא פריו ושם יתגלה מהותו וטובו, כן כח הדבור והשכל המתגלה מפיו הוא פרי העץ הזה האישי,

וסתם 'פה' הנאמר בספר בא על החכמה,

וכשמדבר בפיו דברי חכמה יוציא פריו, ויבשילו אשכלותיה ענבים,

ואז אינו אילן סרק (הפך החסר חכמה ובשער לא יפתח פיו שהוא אילן סרק)

אולם אינו דומה כהאילן שמפריו לא ישבע הוא, רק ישבעו אנשים האוכלים, האיש ישבע בעצמו מפריו, כי פרי החכמה ישביעו נפש בעליהם בצחצחות ומוציאים כחותיו אל השלמות,

ויש לאדם ב' סולמות בו יעלה אל השלמות, שהם העיון והמעשה,

והנה מן החכמה ישבע בעצמו, אולם המעשה שעושה בידיו צדקה וגמ"ח הוא הפרי המשביע לאחרים שמקבלים ממנו הטוב, ורק ה' ישיב לו גמולו,

ועז"א וגמול ידי אדם ישיב לו – ויש הבדל בין שכר ובין גמול,

שהגמול הוא לפי ההתפעליות שהנפש מתפעל בעשייתו מצד המדות הנטיעות בנפשו,

 למשל עושה צדקה, מצד התפעלות הרחמים והחנינה או מצד התפעליות מדת האהבה הנטועה בנפשו לאהוב את חברו כנפשו,

וכפי ההתפעליות הזה שזה מצד גדרו האנושי ישיב לו ה' גמול לפי תכונת נפשו,

ויש הבדל בין שכר וגמול ובין השבה,

המשיב משיב הדבר עצמו, לא כן השכר וגמול נותן דבר אחר תמורת הדבר,

ור"ל שה' ישיב לו הצדק בעצמו שנתן לאחרים, באופן שלא חסר לנפשו מאומה,

וכלל הדבר שפרי החכמה יאכל גוף הפרי, ופרי המע"ט יקבל מה' בדרך שכר וגמול:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(יד) גמול – כ"מ שנזכר גמול נקשר עמו התפעליות איבה או אהבה כמ"ש בכ"מ בתנ"ך, ולכן תפס שם אדם, שההתפעליות הוא מיוחד לו מצד האנושית שבו, וכמ"ש בהבדל בין איש ובין אדם בס' התו"ה ויקרא (סי' י') ויש הבדל בין משיב גמול ובין משלם גמול, כמ"ש (יואל סי' ד' ד' ובכ"מ):

 

(טו) דֶּרֶךְ אֱוִיל יָשָׁר בְּעֵינָיו וְשֹׁמֵעַ לְעֵצָה חָכָם:

רבנו יונה – דרך אויל ישר בעיניו. האויל הולך אחר תאותו ומניח דרך החכמה.

היה לו לחשוד את עצמו במעשיו, אולי התאוה מטה את לבבו ומעורת עיניו ע"כ ישפר עליו המעשה.

והלא עליו להועץ במעשיו עם זולתו לשמוע עצה והוא לא כן ידמה. אך דרכו ישר בעיניו ונשען על דעתו.

ושומע לעצה חכם. החכם אע"פ שהוא ראוי לסמוך על חכמתו וישענו רבים על עצתו הוא שומע לעצת אחרים בעניניו, ויירא פן יטנו החפץ והרצון במעשיו ויעצם את עיניו, או יירא מן השבוש. ע"כ ישמע לעצת אחרים.

הנה הראה אותך כמה הפוכה מדת האויל ממדת החכם בענין העצה,

כי האויל אע"פ שהיה לו לחשוד את דעתו ודרכו ישר בעיניו,

והחכם אע"פ שיסמכו אחרים על חכמתו יירא מן המשגה והשבוש:

ביאור הגר"א – דרך אויל ישר בעיניו שהאויל הוא מבוהל ומה שעולה על לבו ישר בעיניו, ואינו שומע לעצה,

אבל החכם שומע לעצה ואינו עושה שום דבר אם אינו מתיישב ושואל לעצה מחכם, ואינו סומך על עצמו, כי מחשבות אדם עצמו רק רע כל היום, ויצר לב האדם רע מנעוריו. לכן הוא שומע עצה מחכם.

ואמר אצל אויל עיניו ואצל חכם שומע, כי עין ואוזן הוא תורה שבכתב ושבע"פ, תורה שבכתב תלוי בעין, ושבע"פ באוזן,

והן דוכרא ונוקבא, כי עין הוא דכר שבא מהם השגחה לראות, ואוזן הוא נו"ק שבהם מקבל דבור מאחרים,

וטוב להיות מן המקבלים מאשר מן המשפיעים כמ"ש למעלה ואת צנועים חכמה, וכמ"ש הוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים,

וזהו שדרך אויל ישר בעיניו שחפצו להיות מן המשפיעים, אבל החכם שומע לעצה וחפצו להיות מן המקבלים, ושומע לעצה:

מלבי"ם דרך אויל ישר בעיניו ושומע לעצה חכם – כבר אמר כי יש דרך שנראה בתחלתו שהוא ישר, אבל סוף הדרך מוביל למות ואבדון,

ויש דרך שנראה תחלתו שהוא מלא קוצים ופחתים ומוביל את מקום העדן,

כי הדרך שיבחר האדם למשוך ביין את בשרו וללכת אחרי תענוגות בשר נראה בתחלתו ישר וטוב, אבל סופו מות ואבדון, כי הבשר יִכְלה, והמתעדן ימות בלא עתו,

והדרך השני הנפשיי למאוס בתענוגים ולפרוש מן העוה"ז וללכת בדרכי הנפש,

תחלתו מלא קוצים אבל הוא מוליך אל העדן הנצחי,

והנה האויל שמסתפק בחקי החכמה ואינו מאמין בהם לא ישמע לעצה אשר יאמר לו שזה הדרך הנראה ישר בעיניו -הוא דרכי מות, ורק דרכו הנראה לו טוב לפי שעה זה הישר בעיניו,

ועי"כ תועה מדרך השכל ובקהל רפאים ינוח (לקמן כ"א ט"ז)

ושומע לעצה חכם – אבל החכם והוא מי שאסף חקי החכמה אל נפשו ומתנהג בהם, לא ילך בדרך הישר בעיניו,

רק ישמע לעצת החכמה אשר תודיע לו כי דרך זה אחריתו מלא קוצים,

ויבחר הדרך הבלתי ישר בתחלתו והוא דרך החיים והאושר:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(טו) חכם – הוא הנוהג בחקי החכמה. וכבר התבאר (א' ב') שבכל ענין שיפול עליו שם חכמה יש שני דרכים במציאות טו"ר, ולמודי החכמה איזה דרך יבחר נקראים עצות, שהעצה היא ההסכמה מבין שני צדדי האפשר (כנ"ל י"א י"ד), והאויל גדרו המסתפק בחקי החכמה כנ"ל, והוא לא יקבל עצתה:

 

(טז) אֱוִיל בַּיּוֹם יִוָּדַע כַּעְסוֹ וְכֹסֶה קָלוֹן עָרוּם:

רש"י אויל ביום יודע כעסו – ביום שהוא כועס בו ביום הודיע כעסו שהוא מתגרה ומחרף חבירו ברבים ואין מעצור לרוחו, אבל הערום כוסה קלון ואינו ממהר לריב,

ומדרש אגדה ביום שנברא אדם הראשון נודע סורחנו והקב"ה שהוא ערום לא רצה לשחת בריותיו כסה קלונו ודח' לגזרתו מיום של אדם ליום שלו שהוא אלף שנה:

רבנו יונה אויל ביום יודע כעסו. בעצם היום שיכעיסוהו בדבריו יודע כעסו, כי יאמר לרבים העולה על רוחו בענין הנקמה מחברו, ויגיד את כל לבו ויודיע את אשר יש נפשו לעשות להתעולל.

והנה בשתים יבער ויכסל, כי הוא מודיע את אשר הקלוהו אחרים ובזוהו, ומגלה קלונו לאשר לא ידעוהו.

והשנית כי יחשוף סודו, ויזהר חברו ממנו וישמר מאשר הוא יועץ עליו,

וכענין שכתוב "הפר מחשבות באין סוד" (טו, כב), וכוסה קלון ערום.

אין הדבר צריך לומר כי הערום לא יחשוף קצפו וכעסו ויסתיר סוד לבבו, אך גם הגדופין אשר אמרו לו יכסה:

מוסיף הגר"א והוא כוסה קלון אפילו מה שחבירו מחרף אותו הוא מכסה ועושה עצמו כלא ידע ואינו מגלה כלל אפילו לרעהו כי זהו קלונו, ופעמים אף כאשר יודע חבירו מזה גם הוא יבזה אותו בזה:

מלבי"ם אויל ביום יודע כעסו וכוסה קלון ערום – מדרך החכמה והתבונה והשכל להאריך אף ושלא להראות כעסו תיכף, שאף שי"ל כעס בלבו לא יגלנה לחוץ,

כי הכעס עצמו היא מדה מגונה וטוב לכסותה שהיא גנאי לו ומעיד על רוע תכונת נפשו, כמ"ש שכל אדם האריך אפו, ארך אפים רב תבונה,

אבל האויל שלא נטע בנפשו חוקות החכמה להתנהג על פיה, אינו מורגל לעצור ברוחו ולהאריך אפו, כמ"ש קצר אפים יעשה אולת, ואמר קצר רוח מרים אולת,

ולכן תיכף ביום שי"ל כעס יודע לכל, כי יוציאו לחוץ בפועל,

והנה מחקי החכמה והתבונה להאריך אף ושלא לנקום,

שהנקמה והנטירה ועשות רע לחברו הגם שחטא לו הוא נגד חקי החכמה,

אבל גם מי שלא למד חקי החכמה יעשה זאת מצד הערמה, כי אם יכעוסיקלהו חברו ויבזהו,

וכן יתבזה אצל הרואים והשומעים,

ולכן הערום כוסה קלון – כדי שלא יגיע לו קלון ע"כ מכסה הכעס בלב בערמה, עד יגיע זמן להנקם באופן שלא יגיע לו בזיון,

וזה מן הערמה לא מן החכמה, שהחכמה תצוה לכסות גם הכעס עצמו ולבל ימשול גם ברוחו בנעלם,

אבל האויל לא לבד שאינו מכסה כעסו מן הלב וכחות הנפש הוא מודיע אותו גם לאחרים עד שיגיע לו קלון:

 

(יז) יָפִיחַ אֱמוּנָה יַגִּיד צֶדֶק וְעֵד שְׁקָרִים מִרְמָה:

מלבי"ם (יז-יט) יפיח אמונה – וכו' יש בוטה – וכו' שפת אמת – וכו', מציין איש בא לפני השופט לדון עם חברו וטוען האמת, וחברו מביאו נגד עד שקר, ואומר שהשופט החכם יכיר האמת מן השקר ע"י חקירותיו ודרישותיו,

והסימן הראשון הוא שהמדבר אמונה ידבר בנחת ובקול דממה כי האמת אתו,

והמשקר ידבר ברעש ובתורת עדות ובשבועה וביטוי לחזק דבריו, וירבה רמאות ותחבולות,

וע"ז אומר יפיח אמונה – מי שאומר אמונה הגם שרק יפיח, שהוא דבור הקל מאד שרק מפיח בשפתיו,

בכ"ז הלא יגיד צדק – כבר די בהגדתו הקלה להגיד באורך ולברר את הצדק,

ועז"א לשון 'אמונה' שמגיד דבר שראוי להאמינו והשופט יאמין לדבריו בקל,

אבל העד שקרים – הגם שבא בתורת עדות,

בכ"ז יגיד מרמה – יוכר המרמה מתוך דבריו כי בקל יוכר שהולך ברמאות,

ומפרש הגם שיש בוטה – שהוא בוטה [-מבַטא] בנדר ובשבועה להחזיק דבריו,

והוא כמדקרות חרב – שבביטוי הזה דוקר את הבעל דין לחייבו שלא כדין,

אבל לשון חכמים – הוא מרפא – אל הדקירה הלז, כי גדר הלשון הוא הדבור בדרך הבינה,

ור"ל שהחכמים המתנהגים ע"פ חקי החכמה יחקרו בלשון על פי דרכי הבינה ומופתיה להבין דבר מתוך דבר ויכירו המרמה וירפאו הנדקר,

ומפרש שפת אמת – ויש הבדל בין השפה והלשון שהשפה הוא הדבור הקל בחיצונית השפה, והלשון הוא הדבור הגבוה התבוניי ההגיוני,

מפרש שהאמת א"צ למליצות והיקשים תבונים כי היא קיימת בעצמה לעד מבלי ראיות ומופתים, ועז"א שגם שפת אמת תכון לעד – ותתקיים,

אבל לשון שקר – הגם שידבר השקר בלשון ובראיות תבוניות הגיונות,

הם רק עד ארגיעה – כי תיכף יוכר הזיוף והמרמה, ומעט מן האמת ידחה הרבה מן השקר:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(יז-יט) יפיח – מורה על הדבור הבלתי נשלם (חבקוק ב' ב') ומלת יגיד נמשך לשנים יגיד צדק יגיד מרמה,

ובוטה הוא הדבור שיש עמו שבועה או נדר, התו"ה ויקרא (סי' ש"י).

שפת, ולשון, כבר התבאר (סי' י' י"ג) שהשפה מורה על הדבור הקל החיצוני, ושם (פסוק כ"א) שהלשון מציין הדבור התבוניי ועד ארגיעה, פי' עד רגע והא' נוספת:

 

(יח) יֵשׁ בּוֹטֶה כְּמַדְקְרוֹת חָרֶב וּלְשׁוֹן חֲכָמִים מַרְפֵּא:

רש"י יש בוטה – מדבר כמו לבטא בשפתים (ויקרא ה). כמדקרות חרב – שמסכסך את הבריות וגורם להם להרוג.

ולשון חכמי' – המביא שלום בין אדם לחבירו. מרפא – למבטא ההוא:

רבנו יונה – יש בוטה כמדקרות חרב וגו'. יש מציק ומזיק במבטא שפתיו כמדקרות חרב בדברי גאוה ובוז נוגעים עד הנפש ומלבנים הפנים,

או שיספר לשה"ר על חברו, ונסמכו השומעים על דבריו, וכענין שאז"ל (ירושלמי ב"ק פ"ח ה"ז) לעז משפחה אין לו כפרה עולמית.

והנה הודיענו בזה כי עונש לשון הרע כמעשה הנזקים וכמדקרות חרב.

ולשון חכמים מרפא. החכמים ירפאו נזק לשה"ר, כי יעציבו האומר ויגערו ויבטלו את דבריו ויודיעו עונש המקבל לשה"ר, והרבה מפורש בדבריהם ז"ל עונש המקבל לשה"ר:

 ביאור הגר"א – יש בוטה כמדקרות חרב כמ"ש לשונם חרב חדה ולשון חכמים מרפא שהתורה רפואה ללשון הרע כמ"ש מאי תקנתי' יעסוק בתורה וכמ"ש מרפא לשון עץ חיים

ועוד יש בוטה שב' עניני מוכיחים הן א' שמוכיח לעם ואומר להם דברים קשים מאוד ואינו אומר להם איך להתנהג ולתקן העיוות,

והב' הם שמורין דרך לעם איך לתקן ולרפאות מה שעיוותו

 וזהו יש מוכיחי' שבוטים כמדקרות חרב שמוכיחים על החטאים שעשו אבל הוא כמדקרות חרב שאין לו רפואה,

אבל לשון חכמים מרפא שהחכמים אינן אומרין רק מה שנצרך להרפואה בכדי שירפאו כמו שמצינו באבות:

 

 (יט) שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד וְעַד אַרְגִּיעָה לְשׁוֹן שָׁקֶר:

רבנו יונה – שפת אמת תכון לעד. הנזהר בדבריו מן השקר ומדקדק בהם לכוין האמת יהיו דבריו נשמעים לעולם ויאמינו בם ויחפצו להקשיב אליהם. "תכון" מלשון "לא תכון אתה" (ש"א כ, לא).

ועד ארגיעה לשון שקר. עד רגע יעמד לשון שקר, כי יגלה ויודע מהר כי הוא שקרן וילכד בדבריו.

ואחרי הודיעו לא יקשיבו את דבריו ולא יטו אוזן אליהם, כי יחזקו בכל דבריו אשר פיו ידבר שוא, ואז"ל (סנהדרין פט, ע"ב) כך עונשו של בדאי שאפילו אומר אמת אין שומעין לו.

"ארגיעה" לשון רגע, ובא בתוספת אלף כמו אזרוע אצעדה, וכן "כי ארגיעה אריצנו" (ירמיה מט, יט).

וי"ל "שפת אמת תכון לעד" בהגדת האמת יאמינו השומעים לעד,

והגדת השקר יאמינו בה ולא יתקיים הדבר, וכאשר אז"ל שקרא לא קאי (שבת קד ע"א), ויקראו הדבורים שפה ולשון:

ביאור הגר"א שפת אמן תיכון לעד שפת הוא הדברים שמדברים מן השפה ולחוץ ואין אלו הדברים התכלית,

ולשון הוא העיקר הדברים,

ואמר שאצל האנשי אמת אפי' שפתם, מה שדברו מן השפה ולחוץ ואין כוונתם העיקר ע"ז, אף זה תיכון לעד,

ואצל הבעלי שקר, אף הלשון שלהם, שהוא העיקר, אף זה אינו רק עד ארגיעה, כי יתגלה שקרם:

 

(כ) מִרְמָה בְּלֶב חֹרְשֵׁי רָע וּלְיֹעֲצֵי שָׁלוֹם שִׂמְחָה:

רבנו יונה – מרמה בלב חרשי רע וליועצי שלום שמחה. אם ייעצך להרע לחברך ולנקום נקמתך מאתו ויחזיק נפשו כמקנא לכבודך אל תאמן בו, כי מרמה בלב יועצי רע.

ודע כי לא מאהבתך ייעצך, כי אם משנאתו את חברך, ולולי כי ישנאהו לא ייעצוהו לעשות עמו רעה.

גם אם נאמנה אתך אהבתו, לא ייעצך להרע לאיש, ולהוסיף לשנאת חברך,

כי אם היום תגמלו רעה אין לך אדם שאין לו שעה, ואמרו במוסרים אל ימעט בעיניך שונא אחד, ואל ירבו בעיניך אלף אוהבים.  "חורשי" לשון עצה וכן "חרש לאמר" (יהושע ב, א).

וליועצי שלום שמחה. אם יועץ עצת שלום בין אדם לחבירו שניהם יאהבוהו, כי ידעו אשר אין זה כי אם אהבה נאמנה, והנוהג במדה הזאת רבו אוהביו וישמח בהם, כי שנאת הבריות תוליד דאגה ואהבתם שמחה:

 ביאור הגר"א – מרמה בלב חורשי רע כי המדברים מרמה הם נקראים חורשי רע, כמו החורש קרקע בכדי שיוציא פירות, כן הוא נותן עצה בכדי שיצא מזה הרע,

ומחמת שהם חפצים שלא יוודע הרע שבלבם, הם תמיד בדאגה, ואותו המרמה תמיד בלבם פן יתגלה הדבר ולא יתקיים עצתם.

וליועצי שלום שמחה – אבל אותן הנותנין עצות לשלום בלי שום מרמה, הם תמיד בשמחה, כי לבם נכון ובטוח, ואין מתייראין מהִגלות לבם:

מלבי"ם מרמה בלב חורשי רע וליועצי שלום שמחה – הגביל חורשי רע נגד יועצי שלום, כמ"ש עושה שלום ובורא רע,

שהשלום הוא קיום המציאות, והרע הוא חורבן המציאות,

יועצי שלום הם החפצים בקיום המציאות והשלום כולל כל טוב, שלום הביתי והמדיני, הם האוהבים להיטיב עם הכלל ויועצים לקיים ולהחזיק כל טוב ויושר וצדק,

והם הנקראים יועצים כי הם מתיעצים ע"פ החכמה והאמת, שסתם עצה הוא לטוב,

והיועץ יועץ בגלוי, והחורשי רע חפצים להפר המציאות להחריב עמודי העולם, להשבית הישוב ולהרוס את האמת והצדק כמו עד שקרים, ועושי רשעה, ומשחיתי הכלל והפרט,

והם חורשים בסתר בל יודע לאיש וע"כ לבם מלא מרמה, כי צריכים לרמאות עד שלא יודע רעתם בקהל וישָמְרו מהם, כמ"ש ועד שקרים מרמה,

והם תמיד עצבים ומלאים יגון פן יודע רעתם ומרמתם, כמ"ש עד ארגיעה ל' שקר,

אבל יועצי שלום הם מלאים שמחה, כי הטוב ישמח במעשיו והרע יתעצב תמיד, והמרמה לא יגור עם השמחה כי מלא פחד ורעדה:

 מלבי"ם חלק באור המלים (כ) חרשי – הם המעמיקים מחשבות בסתר, כמו ויתחרשו לו כל הלילה:

 

(כא) לֹא יְאֻנֶּה לַצַּדִּיק כָּל אָוֶן וּרְשָׁעִים מָלְאוּ רָע:

רבנו יונה – לא יאונה לצדיק כל און. השי"ת שומר את הצדיק מן השגיאות, גם יעזרהו להתגבר על יצרו, כאשר אז"ל (יומא לח, ע"ב) אדם שומר את עצמו מן העבירה פעם ראשונה ושניה, מכאן ואילך הב"ה שומרו שנאמר "רגלי חסידיו ישמור" (ש"א ב, ט).

ורשעים מלאו רע. מלאים הם עוונות ופשעים אין מספר, כשאז"ל (אבות פ"ד מ"ב) עבירה גוררת עבירה, ואמרו עוד (יומא פו, ע"ב) כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר:

 ביאור הגר"א – לא יאונה לצדיק כל און. און הוא בדיבור ובמחשבה,

בדבור כמ"ש למעלה וכמ"ש וידבר און,             במחשבה – כמ"ש און יחשוב על משכבו,

וזהו לא יאונה אפילו במקרה – לצדיק כל און, אפילו במחשבה, לכן אמר כל און וכ"ש בדבור או מעשה.

ורשעים מלאו רע – כלומר מלאו תמיד בקביעות ולא במקרה ולא און – אלא רע בפועל ממש:

מלבי"ם לא יאונה לצדיק כל און – פעל אנה הוא שמכין סבה למסובב, כמו והאלהים אנה לידו,

שמי שעשה עבירה הוא סבה לשיעשה עבירה אחרת, כמ"ש חז"ל שמי שהרג, השם מזמין סבה לידו שיהרוג עוד כדי שיגלה,

אבל הצדיק שאוחז בדרכי הצדק אין לו סבה שיעשה איזה און וכח שלא כמשפט,

ולא יגיע לו שיעשה און אף בשוגג, כי אדרבה מצוה גוררת מצוה,

אבל הרשעיםעבירה גוררת עבירה עד שהם מלאים רע – כי רע אחד גורר רע אחר, עד שתתמלא סאתם:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(כא) לא יאנה – כמו לא תאונה אליך רעה, ובארתי גדר פעל זה ירמיה (ב' כ"ד):

אין הקב"ה מביא תקלה תחת יד הצדיקים

תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף טז עמוד ב

אמר רבי יהודה בן טבאי: אראה בנחמה אם לא הרגתי עד זומם, להוציא מלבן של צדוקין, שהיו אומרים אין עדים זוממין נהרגין עד שיהרג הנידון. אמר לו שמעון בן שטח: אראה בנחמה אם לא שפכת דם נקי, שהרי אמרו חכמים: אין עדים זוממין נהרגין – עד שיזומו שניהם, ואין לוקין – עד שיזומו שניהם, ואין משלמין ממון – עד שיזומו שניהם. מיד קבל עליו יהודה בן טבאי שאינו מורה הלכה אלא בפני שמעון בן שטח. כל ימיו של יהודה בן טבאי היה משתטח על קברו של אותו הרוג, והיה קולו נשמע. כסבורין העם לומר שקולו של הרוג הוא, אמר להם: קולי הוא, תדעו שלמחר הוא מת ואין קולו נשמע.

תוספות:

אם לא הרגתי עד זומם – תימה אמאי לא מקשינן הכא השתא בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידן צדיקים עצמן לא כל שכן כדפריך בגיטין (דף ז. ושם) ובחולין (דף ה: ושם) וי"ל דלא שייך לאקשויי רק גבי דבר אכילה דגנאי הוא לצדיק דאוכל דבר איסור אבל דבר היתר בשעת האיסור לא פריך ולהכי לא פריך בר"ה (דף כא.) דאמר כמה בסים תבשילא דבבל בצומא רבא דמערבא ובערבי פסחים (פסחים קו: ושם) ברב ירמיה בר אבא דאישתלי וטעים קודם הבדלה אע"ג דמיתתו באסכרא דאין דבר מגונה כל כך אכילת היתר בשעת האיסור.

היכן הדבר רמוז?

נלע"ד שהדבר נרמז בפסוק שלנו: לא י'אונה ל'צדיק כ'ל א'ון ר"ת לא יאכ"ל!

 

(כב) תּוֹעֲבַת ה' שִׂפְתֵי שָׁקֶר וְעֹשֵׂי אֱמוּנָה רְצוֹנוֹ:

ביאור הגר"א – תועבת ה' שפתי שקר הענין שיש ב' מיני שקרים והוא שקר ודבר כזב,

שקר – דבר שמתחילה הוא שקר,

אבל כזב מתחילה היתה כוונתו לעשות הדבר, וחזר בו, והוא מלשון אשר לא יכזבו מימיו,

ותועבה הוא מחמת דבר הגרוע מאוד,

אבל אינו נקרא מקיים רצונו אלא בדבר המעולה שאין בו אפילו נדנוד עבירה,

וזהו תועבת ה' שפתי שקר שהמדבר שקר מתחילה, ולכן אמר 'שפתי' שאין פיו ולבו שוין ומדבר בשפתי חלקות.

ועושי אמונה – רצונו אבל אינו נקרא מקיים רצונו ית' אלא אם מקיים במחשבתו באמונה הוא בפנימיות בלב כמ"ש ומצאת את לבבו נאמן לפניך:

מלבי"ם תועבת ה' שפתי שקר ועושי אמונה רצונו – התועבה והרצון הם שני הפכים, וכן שפתי שקר ועושי אמונה,

מי שמבטיח לעשות דבר, בין דבר מצוה בין דבר חסד וטוב לחברו,

אם עשה הבטחתו, דבר אמונה ונאמן בדברו, ואם לא עשה, דיבר שקר,

והרגיל להבטיח ואינו עושה הוא שפת שקר והיא תועבת ה', באשר אין הדבור מסכים עם המעשה, אף שדבר דבריו מן השפה לחוץ תועבה היא לה', ועושה אמונה שאז הסכים מעשהו עם דבורו ודבר אמונה ועשה, הוא רצונו:

 

(כג) אָדָם עָרוּם כֹּסֶה דָּעַת וְלֵב כְּסִילִים יִקְרָא אִוֶּלֶת:

רש"י אדם ערום כוסה דעת – אפילו בחכמתו הוא צנוע וכל שכן לדברי שטות הוא מכסה.

אבל ולב כסילים יקרא אולתמכריז אולת בקול רם:

רבנו יונה – אדם ערום כסה דעת. דבר במדת העניות, ואמר כי החכם גם צדקותיו ומעשיו הטובים יסתיר, אע"פ שהם תפארת לעושיהם, וכענין שכתוב "והצנע לכת עם אלהיך" (מיכה ו, ח).

ולב כסילים יקרא אולת. הכסיל גם לאולתו לא יסתיר, אע"פ שהוא גנותו, אך יכריז עליה ויודיענה לכל.

ואמר "לב כסילים" ולא אמר "ופי כסילים", להגיד כי מעת שתעלה האולת על לבו יכריז מיד ויודיענה:

ביאור הגר"א – אדם ערום כוסה דעת – החכם כוסה אפילו מה שיודע ומסתיר חכמתו ואינו מגלה.

וכסיל יקרא אולת – כלומר האולת שלו שנכנס במושכל ראשון שלו תיכף יקרא בקול להשמיע לכל.

ואמר כאן ג' אדם במות אדם רשע וגו' לא יכון אדם ברשע וגו' אדם ערום גו' כמ"ש על שלשה פשעי וגו'

 כשהוא במדרגות אדם צריך לכסות א"ע מאוד שאז מתקנאין בו להפילו שלא יהיה לו תקומה ח"ו וכמ"ש בתז"ח הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את וגו' אמרי נא וגו' לך לך מארצך וגו' ומבית אביך וגו' הוא ג' חיות הקודש

אל הארץ אשר אראך היא הרביעית והוא נקרא בת שבע

 ולכן ברך אותו בשבע ברכות וכמ"ש שם מארצך זה שינוי מקום וממולדתך וגו' תלת אלפין מתלת שמהן וכו' ויאמר אל שרה אשתו דא גופא כו' מה אמר לה כו' צופה רשע לצדיק כו'

 ובג"ד ראה רעה ונסתר אדהכי הא עמודא דנהורא כו' בית והון נחלת אבות כו'

 והענין בחכמה יבנה בית ובתבונה יתכונן בדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים וזהו בית והון נחלת אבות ומה' אשה משכלת היא הרביעית הנ"ל:

 רלב"ג אדם ערום – האדם הערום כוסה הדעת שמצא בעיוניות עד שיתברר לו שהוא צודק כדי שלא ישיגנו מזה בושת

ולב הכסילים הוא בהפך כי הוא יכריז תכף לאנשים ענין אולתו ולא ירגיש בבשת שישיגהו מזה:

מלבי"ם אדם ערום כסה דעת ולב כסילים יקרא אולת – הכסיל אינו אויל, כי האויל הוא המסתפק בכל דבר וחקי החכמה מסופקים אצלו, ואינו מאמין בם כי לא יבין אותם,

אבל הכסיל יודע חקי החכמה רק תאותו גברה עליו ונצחה אותו, עד שע"י תאותו לא ילך בחקי החכמה, כמ"ש תאוה נהיה תערב לנפש ותועבת כסילים סור מרע,

הגם שיודע שהוא רע, תועבה היא לו לסור מן הרע, כי תאותו תאלצהו, ועל כן יבקש התנצלות ויטיל ספיקות על חקי החכמה,

ודעת הוא הידיעה הברורה מכל דבר, ואולת הוא הספק שהוא הפך הדעת,

והכסיל אינו רוצה בדעת ובוחר יותר בספיקות למען יהיה לו מסוה על עשותו תאות לבו, כמ"ש לך מנגד לאיש כסיל ובל ידעת שפתי דעת,

ואמר לשון חכמים תיטיב דעת ופי כסילים יביע אולת,

שפתי חכמים יזרו דעת ולב כסילים לא כן, לב נבון יבקש דעת ופי כסילים ירעה אולת,

ועל ידי שלבו שהוא הכח המושל שבו תאלצהו אל התאוה, והוא מתירא מפני העונש, יקרא אל האולת והספיקות שיסתפק בעונשי ה' ובחקי החכמה שבהם מנהיג עולמו ובזה בוטח בלבו כמ"ש בוטח בלבו הוא כסיל,

והערום אינו חכם ר"ל לא קבל חקי החכמה בפרטיו, ובכ"ז מצד הערמה לא יעשה דבר שיש לו ספק, ומפלס דרכו תמיד וכל שיש בו ספק לא ילך בדרך הזה, כמ"ש חכמת ערום הבין דרכו ואולת כסילים מרמה, ר"ל כי האולת והספיקות שיעשו הכסילים ההוא מרמה שמרמין את נפשם שבאמת יודעים שאין ממש באולתם,

ולכן הערום הרואה את הנולד לא ילך בדרך הספק בחשך עד שיבין דרכו,

ולכן אמר נחלו פתאים אולת וערומים יכתירו דעת, ואמר כל ערום יעשה בדעת וכסיל יפרוש אולת

ופה באר עוד הבדל במעשיהם שהערום כוסה דעת, גם הדבר שי"ל ידיעה ממנו הוא מכסה את הידיעה הזאת ואינו מגלהו לשום אדם,

וזה הבדל בין הערום ובין החכם, שחכמים יצפנו דעת ולא יכסוהו לגמרי, כי הם יודעים הדעת ע"פ חקי החכמה המקובלים וילמדוהו לרבים,

אבל הערום יודע מצד חקירתו וישמרהו לעצמו לא לאחרים,

ולב כסילים אחר שלבם שהוא הכח המושל מנוצח מן התאוה שבהכרח יקרא את האולת למבטח לו, שיאמר שנלוז מחקיה מפני שמסופק בהם, יקרא את האולת ויפרסמהו להיות לו למסוה:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(כג) כסילים, אולת – מבואר בכל הספר שאויל הוא המסופק בחקי החכמה, והספק נקרא אולת,

והכסיל אינו מסתפק רק נלוז מחקי החכמה מפני תאותו,

ולב נקרא הכח המושל שבאדם, והדעת הוא הפך הספק והאולת, שהדעת היא הידיעה הברורה וההבדל בין הערום והחכם התבאר בכל הספר, ויתבאר עוד בכל המקומות שציינתי בביאור הענין:

 

(כד) יַד חָרוּצִים תִּמְשׁוֹל וּרְמִיָּה תִּהְיֶה לָמַס:

רבנו יונה – יד חרוצים תמשול. יד עושה עושר בצדק ובמשפט תמשול, כענין שכתוב "עשיר ברשים ימשול" (כב, ז).

ורמיה תהיה למס. נפש רמיה, והיא העושה עושר ולא במשפט תהיה למס. תירא את הבריות ותכנע להם, פן תהיה לבוז ויכלימוהו במעשיו, או תגבר ידם ויגישוהו אל המשפט ויזכו עמו בדין מן החמס אשר בכפיו, או יחייבו את ראשו למלך אם יקומו עדים על דברי חמסו ומרמותיו:

מלבי"ם יד חרוצים תמשול – החרוץ נאמר הפך העצל והפך הרמאי,

והוא העושה מלאכתו בלי עצלות רק בחריצות וביושר שלא ע"י הרמיה, ואינו אץ להעשיר פתאום בלא יגיעה, כמ"ש מחשבות חרוץ אך למותר וכו' אץ אך למחסור (כ"א ה')

וע"י החריצות יתעשר, והעצל והרמאי יהיו רשים וחלכאים,

ויצייר כי החרוצים הם יהיו העשירים במדינה ולכן ידם תגבר ויהיו הם המושלים בארץ,

והרמיה מעוניה ומשפלותה תהיה למס, כדרך העבדים שנותנים מס אל אדוניהם:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(כד) חרוצים – זריזים במעשיהם ונאמרו הפך הרמאי (כנ"ל י' ד'):

 

(כה) דְּאָגָה בְלֶב אִישׁ יַשְׁחֶנָּה וְדָבָר טוֹב יְשַׂמְּחֶנָּה:

רלב"ג דאגה בלב איש – כשיקרה שיהיה דאגה בלב איש צריך להשתדל להכניע ולהשפיל הדאגה כי אין בדאגה תועלת כלל אך נזק,

והוא ממה שאינו ראוי למשכיל, כי הדאגה על דבר החולף הוא שגעון.

גם הדאגה לענין העתיד היא בלתי ראויה כי ראוי שיבטח האדם על הש"י,

והנה יש דרך בזה להעביר הדאגה והוא שכאשר יתן אל לבו דבר טוב ישמח הדאגה, ר"ל נושא הדאגה על דרך אמרו לפניו תדוץ דאבה. או יהיה הרצון באמרו כאשר יהיה דבר דאגה בלב איש ישמח הלב ויקרה בשמחה ג"כ שתכניע כח לבו מצד פזור החום ובא להזהיר בזה המאמר שלא יתפעל האדם מאד לא מהכעס ולא מהשמחה:

מלבי"ם דאגה בלב איש ישחנה – כל המדות הם צפונים בנפש האדם, עד שהרוח מעלה איזה ציור על הלב,

ויש בכח האדם להעלות את הציור למעלה וכן להשפילו למטה,

למשל יכול לעורר ציור טוב או רע מן המדות, ואז יבא בו הרוח ויגלהו ויעלהו אל הלב להמשיל בו הציור הלז,

כמו ציור הגאוה או הענוה הקנאה והתאוה וכדומה, ובין כחות הנפש נמצא ג"כ הדאגה, שהוא מה שאדם דואג על העתיד,

והציור הזה כשימשול בלב מנפש ועד בשר יכלה, שגם העשיר והשליו כשתמשול הדאגה בלבו, ידאג על העתיד פן יחרב ביתו, פן יכלה עשרו, פן ימותו בניו, פן ימשלו אויביו עליו וכדומה, והוא ביגון תמידי,

ועת יעלה ציור הדאגה בלב נתן החכם ב' עצות לזה,

א] להשפיל הציור הלז ולהורידו אל עומק הנפש ושם בחשך שמו יכוסה ע"י שיסיח דעתו מרעיונות כאלה ולא ידאג,

ב] שיעלה על לבו ציורים טובים מתנגדים לציורי הדאגה,

למשל יצייר שאחריתו טוב שביתו יעמוד נכון שהוא מלא ברכת ה' ושיש תקוה לאחריתו,

וז"ש דאגה בלב איש – כשעלה ציור הדאגה וימשול בלב, העצה – או שישחנהויורידנה למטה, או שישמחנה בדבר טוב – וע"י ציור טוב לעומת ציור הרע והמעציב ישמח אותה,

וכן אמרו חז"ל חד אמר יסיחנה מדעתו וחד אמר יסיחנה לאחרים, ושניהם אמת ומיוסדים בשני חלקי הכתוב,

במ"ש ישחנה הוא שיסיחנה מדעתו,

ובמ"ש דבר טוב ישמחנה הוא שיסיח אותה לאחרים ר"ל לרעיונות אחרות טובות משמחות:

 מלבי"ם חלק באור המלים    (כה) ישחנה – משורש שחה, במשקל יגלנה, שישפיל אותה למטה:

ביאור הגר"א דאגה בלב איש ישחנה- כאשר האדם בדאגה זו הדאגה משפיל את הלב מאוד, אך מי שבא ומדבר לו דברים טובים ותנחומים ישמחנה הדברים את הלב, וזהו ודבר טוב ישמחנה.

ועוד ודבר טוב ישמחנה– אין טוב אלא תורה כי כל הנותן עליו עול התורה פורקין ממנו הרהורי חרב והרהורי זנות והרהורי שטות וזהו דבר טוב ישמחנה (ונלע"ד אלו הג' הן התאוני וכעסני וגאוה כי כל גאה שוטה והוא נגד תורה ומ"ע ול"ת):

(כו) יָתֵר מֵרֵעֵהוּ צַדִּיק וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תַּתְעֵם:

רבנו יונה – יתר מרעהו צדיק. כי יהיה ריב בין צדיק לאיש מבני עמו לעולם יהיה הצדיק יתר בסבלנות, או בענין ויתור ממון, וזה דרך כבודם ומעלתם ויתרונם.

ודרך רשעים תתעם. כי יחשבו הרשעים אשר הניצוח בדברי ממון או בעסק ממון הוא הכבוד, וכי הסבלנותשפלו. וכבר הארכנו בענין הזה למעלה:

 ביאור הגר"א – יתר מרעהו צדיק כי דרך הצדיקים להסתיר מעשיהם ולהצנע לכת, אך מי שרוצה להיות צדיק ולילך בדרכי ה' – הוא מרגל [-עוקב אחרי] מצדיק חבירו דרכיו, ללכת בהם, והוא מלשון ויתורו את ארץ כנען.

ודרך רשעים תתעם- אבל הרשעים דרכם באיתגליא ['שוּפוּנִי' בלע"ז…], וזהו מה שבאיתגליא- זו תתעם, כי אחד לומד א"ע מחבירו, ולכן רשעים לשון רבים:

מלבי"ם יתר מרעהו צדיק – הצדיק לא יסמך על דרכו בעצמו כי חושש פן תועה בדרכו,

כי הצדיק אינו חכם דוקא, ר"ל לא למד חקי החכמה מרבותיו, רק מתנהג כפי החכמה בהרגלו במעשה הצדק ע"י שימוש,

וע"י שרואה מעשה צדיקים והנהגתם, והוא תר ומעיין את רעהו, [לפ"ז 'מרעהו' ה'מ' מן השורש כמו מרעים דשמשון],

או פי' מוסיף ומותיר על מעשיו ע"י רעהו הצדיק,  [ולפי"ז ה'מ' מענין יתר ותוספת – מרעהו מן רעהו],

אבל הרשע סומך על דרכו הישר בעיניו, ואינו לומד משום אדם ודרך רשעים תתעם:

מלבי"ם חלק באור המלים (כו) יתר – שרשו תור, שבא על הריגול שמעיין על מרעהו, ומ"מ וכבר התבאר גדר הצדיק למעלה (י' י"א, ובכ"מ):

 

(כז) לֹא יַחֲרֹךְ רְמִיָּה צֵידוֹ וְהוֹן אָדָם יָקָר חָרוּץ:

רבנו יונה – לא יחרך רמיה צידו. לא יהנה איש רמיה מן ההון אשר קבץ בגזל ומרמה, ולא יצלח בו ולא יגיעהו כבוד ממנו. [רלב"ג לא יחרוך צידו- ר"ל שלא יאכל ממנו]

והון אדם יקר חרוץ. אם תראה כי יש הון ועושר לאדם יקר וחשוב בעיני הבריות תדע כי ההון ההוא חרוץ הוא,

כי לא קבצו בגזל ובמרמה, אך במשפט חרוץ,

ואילו עשה עושר ולא במשפט, לא היה יקר וחשוב בעיני הבריות מחמת עשרו.

ויש מפרשים "והון אדם יקר", ההון היקר אשר ימצא לאדם הוא, שיהיה האדם חרוץ וזריז ומהיר במלאכתו:

 ביאור הגר"א – לא יחרוך רמיה צידו- כמשחז"ל אם אינו יחרוך את כנפי העוף שלא יברח ממנו, כל מה שצד אינו רק רמיה, כי לא ישאר בידו מאומה כי ברוח יברח מידו. [-מצודות דוד אבל הרמאי לא יחרכם על כי המה נראים יפים כאשר כנפיהם שלמים ונוח לרמות את הלוקחים ובעבור זה יאבד הכל כי יעופו להם והוא למשל על הקופץ יד מלתת מה מהונו לצדקה כי יפסיד את כל ההון].

וכן בתורה– אם לומד ואינו חוזר תמיד בכדי שיזכור תמיד כל מה שלמד, אינו אלא ברמיה, כי לא ישאר בידו מאומה.

והון אדם יקר חרוץ– אבל ההון של אדם כלומר אם יש בידו הון רב, אז הוא יקר וחרוץ,

כי יש דבר שהוא יקר מאוד אך אינו חריף למכור, שאין עליו קופצים,

ויש דבר שיש עליו קופצים, אבל אינו יקר,

אבל זה שיש בידו הון- בודאי בידו יקר וחרוץ,

והענין יקר הוא תורה, וחרוץ הן המצות, כמ"ש למעלה טוב פריי מחרוץ, והיינו מי שיש בידו הון שהוא התורה, והיינו שחוזר תמיד,

וסוד הון הוא ה' חומשי תורה ו' ש"ס משנה ן' שערי בינה שיש בתורה, והן סוד נר"נ כמ"ש למעלה בסוד נו"ה, ומי שיש בידו כל זאת הוא יקר וחרוץ:

מלבי"ם לא יחרוך רמיה צידו – הרמאי הוא הפך החרוץ, שהוא בוצע בצע ע"י רמאות כציד שצד את העוף ע"י מרמה, כמ"ש ככלוב מלא עוף כן בתיהם מלאים מרמה,

ואינו מתיגע להשיג הון ע"י חריצות, רק ע"י גזל ורמאות, וצריך להחביא הציד שלו שלא יראהו אדם, ולא יראה צידו לשום אדם,

אבל הון אדם היקר – הוא (הון) חרוץ – הון שנקבץ בחריצות והשתדלות הוא הון יקר, וחרוץ הוא תואר אל ההון, וכמ"ש למעלה יד חרוצים תמשול וכו':

 מלבי"ם חלק באור המלים

(כז) לא יחרך– מלשון מציץ מבין החרכים, לא יראה את צידו מבין החרך, והון שעורו והון אדם חרוץ יקר:

 

(כח) בְּאֹרַח צְדָקָה חַיִּים וְדֶרֶךְ נְתִיבָה אַל מָוֶת:

רבנו יונה – באורח צדקה חיים וגו'. פעמים רבים יוסיפו על ימי האדם בעד מעשה הצדקה, וזה דבר ברור כי לא תקצרנה שנות בעל הצדקה, כי היא תגן עליו ותצילהו.

גם יש להבין מזה כי הצדיק לא יפנה לבו לבטלה, כי מחשבותיו משפט וצדק,

וכאשר שבח את הצדיק למעלה שאין שיחתו בטלה, שנאמר "פי צדיק ינוב חכמה" (י, לא),

ועונש המפנה לבו לבטלה גדול מעונש שיחה בטלה, כי הוא משתמש לבטלה בעיקר החלק אשר באדם והוא הדעת, כענין "ושורש צדיקים יתן" (יב, יב),

והוזכר זה המשל בדבריהם ז"ל, שאמרו מי שמעשיו מרובים מחכמתו למה הוא דומה לאילן ששרשיו מרובים מענפיו (אבות פ"ג מכ"ב). ופי ישרים יצלם (י"ב ו') מחובת הרשעים לפקח ולהציל כי יש כח בידם להציל בחכמתם:

מלבי"ם בארח צדקה חיים ודרך נתיבה אל מות – יש הבדל בין דרך, ארח, נתיבה,

הדרך הוא הדרך הגדול הקבוע לרבים מעיר לעיר,

הארח מתפרד מן הדרך הגדול אל הכפרים,

והנתיב הוא ליחידים,

והנה הצדקה שהוא המצות שבין אדם למקום הולכות בארח, כי אינו דרך כולל רק ארח מיוחד אל בעלי הדת אשר קדשם בקדושתו,

ובארח זה יש חיים, בין חיי העוה"ז בין חיי העוה"ב, כמ"ש אשרי יעשה אותם האדם וחי בהם,

אמנם יש לצדקה נתיב שהוא הנתיב שהלכו בו יחידים כגון משה ואליהו ודומיהם שהתקדשו להיות כמלאכי השרת וצדקת ה' עשה, שהצדקה שלו התדמה כצדקת העליונים שאינם בני תמותה ולא שלט המות בהם, רק נכנסו חי בין העליונים כאליהו, או מתו מיתת נשיקה כמרע"ה,

והגם שבהתפשטם מן הגשם והתהלכם בין העליונים באו אל הדרך הקבוע לעליונים שזה נקרא דרך,

בכ"ז בעודם בלבושם הגשמי נקרא נתיבה כי בני עליה המה מועטים,

ומי שהולך בדרך נתיבה – שבא מן הנתיב היחידי הזה אל הדרך, להיות לו מהלכים בין העומדים הנצחים,

אז אל מות – לא ימצא מות כלל:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(כח) בארח דרך, נתיבה – הבדלם למעלה (א' ט"ו, ב' י"ג), וצדקה הם מצות שבין אדם למקום בכ"מ.

חיים, אל מות, אל מות היא שלילת המות לגמרי:

 


 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “משלי פרק לא”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב