השיעורים באתר לעילוי נשמת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה זלה"ה

קרא פרק תהלים לעילוי נשמתו>>

 

דרוש מתנדב לזיכוי הרבים >>

 
משלי

משלי פרק-יג

(א) בֵּן חָכָם מוּסַר אָב וְלֵץ לֹא שָׁמַע גְּעָרָה:

רבנו יונה וביאור הגר"א – בן חכם מוסר אב שמה שהבן חכם, הוא מחמת מוסר אב, שאביו היה מייסרו ומדריכו בדרך ישרה, ולא חסך שבטו ממנו.

ולץ לא שמע גערה – ומה שהבן הוא לץ הוא מחמת שלא שמע גערה מאביו מעולם, [רלב"ג כמו הענין באדניה בן חגית שלא עצבו אביו מימיו לאמר מדוע ככה עשית] כי דרך הנער שלא יקבל טוב עד שמייסרהו,

אבל מ"מ לא היה לץ אם [לפחות] היה שומע גערה, וע"כ לא גער אביו בו ועזבו לילך בדרך לבו,

ולץ הוא ההיפוך של חכם, כי חכם הוא הלומד תורה, ולץ הוא היפך הלומד,

כמ"ש שנים שיושבין ואין ביניהן דברי תורה הרי זה מושב לצים כו' וכמ"ש לעיל:

מלבי"ם בן חכם מוסר אב – בן חכם הוא הנוהג ע"פ חקי החכמה,

והנה חקי החכמה קשה על טבע הלב לקבלם ולנהוג בהם, כי ציורי התאות יעלו על אדמת הנפש קמשונים,

וצריך לנקות הנפש ע"י המוסר שמיסר את בנו ויודיעהו עונשי ה' והרע המשיג לנלוז מחקי החכמה,

ובעודו נער ייסרהו בשבט עד שיכנע לקבל חקי החכמה, כי היראה היא המיסרת את הנפש עד ימשלו ציורי החכמה בלבה,

וכשהוא בן חכם הוא האות שפעל בו מוסר אב, והבן שלא שמע גערה – מאביו מימיו,

לא לבד שהוא בן לא חכם, כי הוא לץ – מתלוצץ על חקי החכמה:

 

(ב) מִפְּרִי פִי אִישׁ יֹאכַל טוֹב וְנֶפֶשׁ בֹּגְדִים חָמָס:

רש"י מפרי פי איש יאכל טוב – משכר תורתו יאכל טוב בעה"ז והקרן קיימת לעוה"ב.

ונפש בוגדים חמס – וחפץ בוגדים חמס כמו אם יש את נפשכם (בראשית כג) אל תתנני בנפש צרי (תהלי' כז):

 אבן עזרא על משלי פרק יג פסוק ב

(ב) מפרי, יאכל – עומד במקום שנים וכן הוא מפרי פיהו יאכל איש טוב שישולם לו שכר טוב ונפש בוגדים יאכל חמס מיד חומס או החמס שיעשו:

 רבנו יונה – מפרי פי איש יאכל טוב. אם הוכיחוֹ, הנה שכר התוכחת אתו.

ונפש בוגדים חמס. תאות הבוגדים חמס, ואיך יוכיחו את בניהם, כי אחרי שתאות הבוגד חמס, וכן תאות הרשע רשע, לא יקשה בעינו באחוז בנו במדות הרעות ההנה ולא יכנו בשבט להסירו מהן,

גם אם יוכיח ידוע הדבר כי המוכיח ואין לבו שלם עם דברי תוכחתו, לא יוכל לישב הדברים עד שיהיו נשמעים:

 ביאור הגר"א – מפרי פי איש יאכל טוב- שהפירות של הצדיק אינן ניתנין לעה"ז, אא"כ הוא טוב לבריות, אז נותנין לו הפירות,

וזהו מפרי פי איש שהצדיק נקרא איש, כמ"ש איש צדיק תמים כו', ועיקר הפירות הוא מתלמוד תורה שהיא כנגד כולם,

לכן אמר פי איש יאכל, אם הוא טוב,

ונפש בוגדים חמס – אבל הבוגדים יאכלו החמס אשר בפיהם, והוא החמס דברים,

כי מה שמחרפין לחבריהן הוא נקרא ג"כ חמס כמ"ש כי מלאה הארץ חמס, ואמרו במדרש גם הנגזל היה מלא חמס שהיה מחרף, והיה מלא חמס דברים, כלומר כאשר הוא רע לבריות,

אז יאכלו החמס בעה"ז, כמ"ש אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו,

ואמר ונפש בוגדים, לומר, שהעיקר החמס דברים יאכל הנפש, שהוא בעה"ב, וכאן מעט מפירותיהן:

 רלב"ג מפרי פי איש – ודבורו בחכמה יאכל טוב המדבר בעצמו, כי בהוציאו הדברים בפיו תשלם לו יותר החקירה בהם, וכ"ש שיאכל טוב מפרי שכלו, אשר ממנו מקור הדבור ומוצאו,

ואולם נפש בוגדי' יהי' פריה חמס, כי כל מחשבת נפשם והתבוננותם הוא בעשיית החמס,

ולא אמר 'פיהם' כי הם מעלימים כוונתם,

כמו שקדם עם שזה ג"כ הוא מהפלגת החלוף הנפלא אשר בין הבוגדים והחכמים:

מלבי"ם מפרי פי איש יאכל טוב – כבר אמר למעלה (י"ב י"ד) מפרי פי איש ישבע טוב, ושם בא על בחינה אחרת,

ופה בא לאמר כי פיו הוא עץ הדעת טוב ורע,

שכבר בארנו שהפה מרמז על החכמה, והשפה מרמז על הדעת, והלשון מרמז על הבינה (ובאו כולם לקמן (סי' י"ח כ'),

מפרי פי איש, ותבואת שפתיו, ביד הלשון, עי"ש) ור"ל שפרי הפה היא פרי עץ הדעת טוב ורע,

כי בחכמה יש שני דרכים, למשל גאוה וענוה, רחמים ואכזריות, וכדומה, וצריך להנהיגם בחכמה,

והאיש המשתמש בחכמה לטוב יאכל את הטוב מן העץ,

אבל הבוגד המשתמש במדותיו להפך מדרך החכמה, מפרי פיו יאכל חמס, וישתמש בכל מדותיו לרוע ע"י הנחש המפתהו לרוע, וזה הנקרא בוגד, שהבוגד אינו שומר מוצא פיו והבטחתו,

ובנמשל שאינו משתמש בדרך החכמה כפי שהוטבע עליה, וכבר בארנו שהחמס הוא ענין כולל בכל שיחמוס את הראוי בין בממון בין במדות,

וכבר באר לקמן (שם) ההבדל בין החכמה ובינה ודעת שמרומזים בפה ושפתים ולשון, במ"ש מפרי פי איש ישבע בטנו, ותבואת שפתיו ישבע, החיים והמות ביד הלשון ואהביה יאכל פריה,

שהחכמה הוא עץ הדעת טוב ורע, ומזה תשבע בטנו אם טוב ואם רע כפי ההכנה,

והדעת היא התבואה הנגמרת כי היא הידיעה הברורה וממנה ישבע לחם לשובע,

אבל הלשון שהיא הבינה שבה יבדיל בין האמת והשקר בו אין תלוי טוב ורע, (כי הטוב ורע הוא רק במפורסמות) רק שבה תלוי חיים ומות והוא העץ החיים, ואוהביה יאכל מפריה וחי לעולם,

וע"ד הפשוט תחלה דבר בפרי פי איש שמדבר בתורה ותפלה,

ופה מדבר בהדבור שמדבר בדרך ארץ, שצריך לשמור דבורו ולא יחלל מוצא שפתיו, ואז יאכל טוב, כי יהיה נאמן ויאכל מעמלו,

וע"כ למעלה אמר ישבע ופה אמר יאכל, שהשביעה תציין שכר הנפש, כמו והשביע בצחצחות נפשך,

והאכילה מציין שיהיה לו לאכול בטוב,והבוגד שאינו שומר אמונתו שזה גדר הבוגד, נפשו תאכל חמס:

 מלבי"ם חלק באור המלים (ב) פי. מציין את החכמה כנ"ל (י' כ'):

 

(ג) נֹצֵר פִּיו שֹׁמֵר נַפְשׁוֹ פֹּשֵׂק שְׂפָתָיו מְחִתָּה לוֹ:

רש"י נוצר פיו שומר נפשו פושק שפתיו – פותח שפתיו לדבר תמיד כל רוחו מן ותפשקי את רגליך (יחזקאל טז) לשון רחב:

רבנו יונה – נוצר פיו שומר נפשו. שהוא שומר את פיו שלא יפתחנו עד אחר הסכמת הלב, "שומר נפשו",

פושק שפתיו מחתה לו- שהרגיל שפתיו להיות ברשות עצמן, לדבר מבלי הקדמת המחשבה ועיון, או לבטא כל העולה על רוחו.

"מחתה לו". מחִתָה יִרְאָה, יש עליו להתיירא מנזק שפתיו כאשר יירא מן אחד מן האויבים, כי שפתיו [אינן] ברשותו:

 ביאור הגר"א – נוצר פיו שומר נפשו – כיון שהנפש בוגדים יאכל החמס אשר בפיהן, לכן הנוצר פיו שומר נפשו,

ועוד שהפיו הוא השמירה לכל הנפש, ולכן אמרו המקובלים כאשר האדם בכעס ילך ממנו הנפש הטוב,

וז"ש שמור פיך מכל חטא ועי"ז תתקדש וטהר עצמך מכל עון.

ופושק שפתיו מחיתה לו – אבל מי שמרחיב שפתיו אע"פ שיש לו נפש טוב ועושה מצות הרבה וכמה גדרים הפיו יהיה לו מחיתה לכל:

מלבי"ם נצר פיו, פושק שפתיו – יש הבדל בין פה ובין שפה,

שהשפה הוא הדבור החיצוני, והפה הוא הדבור הפנימי בחכמה,

ויש הבדל בין נוצר ובין שומר שהנוצר הוא יותר מן השומר שנוצרהו בשמירה תמידית,

ומצייר שהפה והשפתים הם כחומה בצורה סביב הנפש, וסוגרים בעדה שלא יקרבו אליה צריה ואויביה,

ולא לבד שצריך לשמור השפתים שהם החומות החיצונות שהאויב עומד סביבם, והוא לשמור המבטא החיצוני שמדבר בלי השכל,

כי צריך לנצור גם פיו – שאף הדבור בחכמה יהיה בשמירה יתירה כמ"ש כי האלהים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים,

ובזה שומר נפשו – כי יש לה חומה בצורה סביב, אבל הפושק שפתיו – שהם החומה החיצונית,

מחתה לו – ומבואר אצלי שמחתה הוא נגד העוז והמבצר, ור"ל גם בתורה ובחכמה צריך לשמור פתחי פיו,

ובזה ישמור נפשו, אבל הפושק שפתיו לדבר לה"ר ורכילות היא מחתה גם לגופו:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(ג) פיו, שפתיו – השפה חיצונית נגד הפה כנ"ל (י' י"ג), נוצר, שומר, הבדלם למעלה (ב' י"א),

ומחתה הפך המעוז למעלה (י' ט"ו), ופשק, הוא ההרחבה המגונה, כמו ותפשקי את רגליך (יחזקאל ט"ז):

 

(ד) מִתְאַוָּה וָאַיִן נַפְשׁוֹ עָצֵל וְנֶפֶשׁ חָרֻצִים תְּדֻשָּׁן:

רבנו יונה מתאוה ואין – לא אמר מתאוה ואין נפש עצל, לכן פירושו,

מי שמתאוה נפשו ואין, תדע שהוא עצל, כי האומר יגעתי ולא מצאתי אל תאמן, כמו שאז"ל (מגלה ו, ע"א):

ביאור הגר"א – מתאוה ואין נפשו – כלומר שהעצל מתאוה אבל אין ממש בתאותו כי לא ישוב אפי' חפצו ורצונו. [ר"ל תאוותיו לקניינים רלב"ג]

ונפש חרוצים תדושן אבל הזריזים לא די שישיגו רצונם ויתהנה נפשם אלא אף העצמות שלהם ידשנו:

מלבי"ם מתאוה ואין נפשו עצל – העצל הוא ההיפוך מן החרוץ שעושה מלאכה בזריזות וחריצות,

והנה העצל שאינו רוצה לעמול במלאכה בל תאמר שאין לו תאוה,

כי באמת נפשו מתאוה יותר מכל אדם כי התאוה תגבר יותר במי שאין לו דרך למלאת תאותו,

רק שידיו ורגליו ואבריו בלתי שומעים לנפשו למלאת רצונה, באופן שאיבריו בלתי מסכימים עם נפשו המתאוה, שמפני שרוצים בבטלה ימיתו את נפשו, כמ"ש תאות עצל תמיתנו כי מאנו ידיו לעשות,

ור"ל העצל נפשו מתאוה, ואין.

אבל החרוצים – הגם שמיגעים גופם במלאכה, נפשם תדושן – כי יש להם כל תאותם,

והנמשל העצל מלעסוק בחכמה נפשו הרוחנית מתאוה ואין והיא תמות מיתת עולם על שידיו בלתי משרתים לנפשו הרוחנית, והחרוץ הגם שמיגע גופו, נפשו הרוחנית תדושן מדשן בית ה' ונחל עדניו תשתה:

רש"י מתאוה ואין נפשו עצל – מתאוה נפשו לכל טוב ואין. ונפש חרוצים תדשן – ישרים האוכלים יגיע כפיה' זהו משמעו לפי פשוטו, ולפי משלו לעתיד יראה בכבוד ת"ח ויתאוה ולא ישיג לו:

 

(ה) דְּבַר שֶׁקֶר יִשְׂנָא צַדִּיק וְרָשָׁע יַבְאִישׁ וְיַחְפִּיר:

רבנו יונה – דבר שקר ישנא צדיק ורשע וגו'. הצדיק, גם כי יהיה לו לעזר ותועלת כי אם יריב את איש, לא יחרפהו בשקר, ולא יספר עליו לשון שוא.

וענין ראש הפסוק למד מסופו ורשע יבאיש את אויבו, או מי שיתקנא בו לספר שקר עליו ולהבאישו בעיני העם,

ויחפיר ויבאיש הבריות בדברי בזיון וקצף:

ביאור הגר"א – דבר שקר ישנא צדיק הצדיק- שונא דבר שקר אפי' לשמוע מכל וכל.

ורשע יבאיש ויחפיר- אבל הרשע אם שומע דבר על אדם צדיק אף שהוא באמת שקר, הוא יבאיש ויחפיר הענין,

יבאיש ויחפיר – כי מתחילה הוא מבאיש אותו בעיני הבריות, ואח"כ כשרואה אותו – הוא מחפיר ומבייש אותו:

מלבי"ם דבר שקר ישנא צדיק – מכון הצדק בנוי על אהבת האמת,

שאם יטה לבבו אל השקר לא יפעל צדק, כי יטה משפט, ישמע לה"ר ורכילות וידון חברו לחובה, שכ"ז נגד הצדק,

ולכן הצדיק – שעושה צדק ישנא דבר שקר, והרשע – שהוא עושה הפך הצדק, יאהב השקר,

להבאיש – את ריח חבירו שלא בפניו, ולהחפיר – אותו בפניו, ע"י רכילות ולה"ר והוצאת דבה בדברי שקר,

ויל"פ הצדיק יבאיש ויחפיר את הרשע מפני ששונא דבר שקר, וע"כ ישנא את הרשע שהוא משקר:

 מלבי"ם חלק באור המלים (ה) יבאיש – כמו אשר הבאשתם את ריחנו:

 

(ו) צְדָקָה תִּצֹּר תָּם דָּרֶךְ, וְרִשְׁעָה תְּסַלֵּף חַטָּאת:

רש"י ורשעה תסלף חטאת – כמו חוטא ועל שהוא רשע גמור קוראהו חטאת ומשמעותה את החוטא תסלף רשעתו תקלקל אותו ותשפילהו, כל סלוף קלקול וכשלון הוא כמו אולת אדם תסלף דרכו (משלי יט) ותבוא עליו רעה:

רבנו יונה – צדקה תצר תם דרך. הזכות תצרנו מן העבירה, ולמד מסוף הפסוק "ורשעה תסלף" שהעבירה גוררת עבירה, ושכר עבירה עבירה [ר"ל תסלף בעליה עד שתביאנו לידי חטאת]:

ביאור הגר"א – צדקה תצור תם דרך- כלומר הצדקה תצור את ההולך בדרך תמים שלא יכשל, כי התם מחמת שהוא הולך בתמימות מחמת חסרון ידיעה, אפשר שיכשל,  אבל הצדקה שעושה הוא תצור אותו לבל יכשל.

ורשעה תסלף חטאת- הוא כמ"ש כי כשלת בעונך, כלומר מחמת העון אשר כבר עשה מתחילה, זה מביאתו לידי חטאת שהוא שגגה,

וכן הוא כאן ורשעה שעשה מתחילה הוא תסלף אותו ומביאתו לידי חטאת.

ועוד ורשעה תסלף חטאת- כמ"ש הוי מושכי עון בחבלי השוא, וכעבות העגלה חטאה, כי חטא הוא חסרון מצוות עשה,    ומצות עשה  רודפין אחריהן רק הצדיקים,

אבל עבירות אינן עוברין אפי' מי שאינו צדיק, לכן אומר אצל עון בחבלי השוא, ואצל חטאת כעבות העגלה,

שמה שלא עשה מ"ע הן הרבה מאוד [-כעבות העגלה],

וזהו ורשעה תסלף חטאת כלומר מה שעושה רשעה – היינו משום שהוא שכבר רגיל לבטל ממ"ע הרבה פעמים,

ומזה בא גם לעבור עבירות:

מלבי"ם צדקה תצור תם דרך ורשעה תסלף חטאת – הקביל פה תם דרך נגד חטאת,

ורשעה נגד צדקה, ותסלף נגד תיצור,

תם דרך הוא מי שדרכו תמים בטבע ואינו נוטה אל התאוה והחסרון, ואין חסרון בדרכו, שהחסרון והחטאת הוא הפך התמימות,

והנה התם דרך לא תסלפהו הרשעה, כי דרכו תמים בטבע, והוא מתקן דרכו ע"פ נימוסים השכליים לעשות צדק ומשפט כפי שיחייב השכל ולמאוס ברשע,

אבל בכ"ז כל זמן שאינו הולך בצדקה דהיינו המצות שבין אדם למקום שאינם מחויבים מצד הנימוס,

כבר יסיר מן התמימות ע"י שא"י הדרך הנכון,

כי השכל לא יוכל לשפוט על כל דבר מה טוב ומה רע,

רק הצדקה תצור תם דרך – ואם הולך בצדקה היא תצור התמימות, ויהי' צדיק תמים,

וכן הצדקה בלא תמימות אינו בטוח ממכשול, כי אז יעשה הצדקה לשם פניות חיצוניות,

וכשימצא ריוח ותועלת בהפך יטה ממנה, וצריך שיהיה תום דרך ואז הצדקה תצור אותו,

והרשעה היא תסלף חטאת – מי שיש בו חטאת היינו חסרון שנוטה אל תאותיו, שזה גדר החטא שהוא מצד התאוה, אז תמשול הרשעה לעוות ולסלף דרכו:

 מלבי"ם חלק באור המלים תם דרך – שדרכו תמים בלי חסרון, שהתמימות הוא הפך המום,

ועקר תמימות על מי שהוא קבוע בדרך הטוב כנ"ל (ב' ז'), והפוכו חטאת, שהוא החסרון.

וצדקה. על מצות שבין אדם למקום כמ"ש בכ"מ, והפוכו רשעה, שכולל גם המרשיע נגד המקום,

וגדר מלת סלף שמעוות דרך התם והישר, ובא תמיד על ההסרה מן היושר והתמימות:

 

(ז) יֵשׁ מִתְעַשֵּׁר וְאֵין כֹּל מִתְרוֹשֵׁשׁ וְהוֹן רָב:

רש"י יש מתעשר ואין כל – מראה עצמו עשיר, ד"א יש אדם שהוא מתעשר בסופו ואין לו כלום בתחילתו,

ויש שהוא בא לידי עניות מממון גדול,

ד"א מתעשר בגזל עניים וסוף אין לו כלום. ויש מתרושש – ע"י שפיזר ונתן לאביונים והון רב מוכן לו:

ביאור הגר"א – יש מתעשר ואין כל כלומר שמראה א"ע שהוא עשיר ואין לו מאומה.

מתרושש והון רב- וכן יש מי שעושה עצמו כאלו שהוא רש ויש לו הון רב.

וכן בתורה יש שמראה א"ע שהוא ת"ח גדול ואין כל באמת,

ויש שמתרשש שעושה עצמו כאלו הוא אינו יודע מאומה – ויש לו הון רב. וסוד הון כבר כתבתי למעלה:

מלבי"ם (ז-ח) יש מתעשר – וכו' כופר נפש – וכו' יש שלפי ראות העין נראה שהוא מתעשר – אבל אחרי הבחינה השכליית באמת אין לו כל.

וכן נראה לפעמים בעין שאיש מתרושש – ומכלה עשרו, ובאמת יש לו הון רב –

וזה כי קנין העושר אינו קנין אמתי רק קנין מדומה, כמו שיאמר המשתגע זה ביתי וזה קניני, כמ"ש הרמב"ם במו"נ, עד שמה שאנו קוראים עשיר מי שיש לו קנינים רבים, הוא הבל מדומה, כי אין קשר אמתי להקנינים עם הקונה אותם,

שלפעמים יאבד העושר בעינן רע בחייו ועכ"פ יעזבו לאחרים חילם במותם, עד שהוא רק מתעשר לפי הנראה ובאמת אין כל, כי אין זה קנין דבוק בנפשו,

אבל מי שמפזר עשרו לצדקה וחסד וקונה בזה שלמות לנפשו שהוא עקר האדם החי לנצח זה עושר אמתי,

והמתרושש הזה י"ל הון רב שמור לנצח בעולם הנשמות, והוא עושר אמתי והון נצחי רב וגדול מאד,

ומפרש כי כופר נפש איש עשרו – עקר העושר הוא אם הוא כופר נפשו הרוחנית, אם יתנהו לעניים לפדות נפשו מני שחת,

ובזה רש לא שמע גערה – לא יכעוס על הרש הבא לקחת ממנו כופר נפשו להחיותו בחיי עד, כי יתן לו בשמחה רבה:

מסופר על יהודי עשיר שבא לח"ח ושאל אותו איך יתכן שיתהפך עליו הגלגל, הרי יש לו נכסים בכל העולם, וגם אם יפול הנדל"ן יש לו בנכסי דניידי ובבנקים וגם אם מדינות ילאימו רכושו עדיין יש לו במקומות אחרים כו' כיצד הקב"ה יכול לקחת לו את ממונו? אמר לו הח"ח הקב"ה לא חייב לקחת ממך את הממון, הוא יכול לקחת אותך מן הממון… העשיר נבהל שלא יהיה הדבר 'כשגגה היוצאה מפי השליט' ובבחינת 'צדיק גוזר' ומיד אמר חס ושלום חלילה כו'.

 

(ח) כֹּפֶר נֶפֶשׁ אִישׁ עָשְׁרוֹ וְרָשׁ לֹא שָׁמַע גְּעָרָה:

רש"י כפר נפש איש עשרו – עשרו של אדם הוא כופר נפשו שעשה ממנו צדקה.

ורש לא שמע גערהובלבד שלא ישמיע גערה לרש שנותן לו ואינו מכלימו,

ד"א כפר נפש איש עשרו, תורתו.

ורש – בדברי תורה לא שמע גערה אינו יודע לסור מן הרעה לפי שלא נזהר,

ומ"א על מחצית השקל מדבר שהטיל הכתוב על כל ישראל והשוה בו דל ועשיר, שאין הרש שומע גערה וכלימה מן העשיר לאמר לו, חלקי גדול מחלקך בקרבנות צבור:

 רבנו יונה – כופר נפש איש עשרו. ראה אולת המתעשר ואין כל לתת פדיון נפשו ככל אשר יושת עליו.

ורש לא שמע. לכן יחכם המתרושש והון רב, שהגיע לתועלת העושר מבלי נזקו,

ולא פנה אל הרהבים ותאות כבוד להניח בעבורו דרך התועלת:

 ביאור הגר"א – כופר נפשו איש עשרו כי לפעמים הקב"ה נותן לאדם הממון בכדי שיפדה א"ע ויתן כפר נפשו את הממון, והיינו שמביא עליו יסורין ופודה א"ע ע"י הממון.

ורש לא שמע גערה – אבל הרש שאין לו ממון הקב"ה אינו מביא עליו היסורין כלל שאין לו במה לפדות,

ולא די שאינו מביא את היסורין אפי' שום גערה אינו שומע, אלא שליו ושוקט,

ועוד כופר נפשו גו' כי אפי' צדיק גמור צריך לילך דרך גיהנם, אך מצותיו פודין אותו מלשלוט בו,

אבל מי שהיה עליו דקדוקי עניות לא ישמע גערה כלל ולא ילך:

 רלב"ג כופר נפש – אך העשיר יש לו שונאים רבים מפני חמדם עשרו והוא ישים כופר נפשו ויתן להם ממונו ויפייסם, ובהיות הענין כן הנה המתעשר ואין כל, יביא על עצמו הרעו' והגערות, ואין לו ממון ישימהו כופר נפשו.

וכן יקרה בושת למתעשר ואין כל בדברי החכמה ואמנם למתרושש והון רב לא יגיע לו כי אם כבוד:

 

(ט) אוֹר צַדִּיקִים יִשְׂמָח וְנֵר רְשָׁעִים יִדְעָךְ:

רבנו יונה – אור צדיקים ישמח. נפש הצדיק דומה לאור, לפי שהיא קיימת לעולם כמו האור, ואין קיומה תלוי במקום אחר זולתי בשי"ת, כאשר אור השמש אין הוויתו וזריחתו תלויים בסבה אחרת זולתי בשי"ת.

ונפש הצדיק תשמח לעולם, כי גם בעולם הזה תשמח במצות, ואם יבאו על הגוף הייסורין תשמח בייסורין, אף כי תשמח בעוה"ב שמחה שאין לה תכלית,

וכן השמש שמח לעשות לעולם רצון בוראו, כמו שנאמר "ישיש כגבור לרוץ אורח" (תהלים יט, ו), ואז"ל (גטין לו ע"ב) עושין מאהבה ושמחין בייסורין עליהם הכתוב אומר "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" (שופטים ה, לא).

ונר רשעים ידעך. ידמה נפשם לנר שידעך בסופו, שאורו תלוי בשמן או בשעוה, וככלותם ידעך,

וכן נפש הרשע תלויה בקיום הגוף, כי עם הגוף היא שמחה ומצלחת לפעמים בעולם הזה,

ובכלות הגוף תכלה שמחתה גם היא באבדון הולכת:

 ביאור הגר"א – אור צדיקים ישמח היום נקרא אור כמ"ש ויקרא אלקים לאור יום,

ועה"ב דומה ליום כמשחז"ל בריש מסכת פסחים,

ועה"ז דומה ללילה ומה שמאיר בלילה, הוא הנר,

וצדיקים עיקרן האור שהוא עה"ב, ורשעים עיקרן עה"ז שהוא הנר,

וזהו אור צדיקים ישמח שאורם יתחדש תמיד (ומ"ש ישמח לשון יחיד שתמיד האור שלמטה משתוקק שיתוסף לו עוד אור,

וזהו האור של הצדיקים מה שכבר השיגו, זה האור ישמח, מפני שיתוסף תמיד עוד אור, ולכן ישמח תמיד)

ונר רשעים ידעךשהרשעים עיקרן העה"ז שדומה ללילה, וכן הנר שהוא הגוף (שהוא רמ"ח אברים וב' ידים כמ"ש בזוהר),

אבל נרם ידעך שהם עושין עבירות בגופם, ואין להם אור שהוא הנשמה כלל,

ועוד אור צדיקים ישמח כמ"ש עבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה תורה, לכן הצדיקים שעוסקין בתורה תמיד יתוסף אורם,

ואף שלפעמים עשו עבירה אין עבירה מכבה תורה, ולכן אור שהוא התורה של צדיקים ישמח,

ונר רשעים ידעך – אבל הרשעים אינן עוסקין בתורה ואף שלפעמים עושין מצוה שהיא נקראת נר, כמ"ש כי נר מצוה וגו' נר רשעים ידעך כי עבירה מכבה מצוה והרשעי' מלאו רע לכן ידעך נרם:

מלבי"ם אור צדיקים ישמח ונר רשעים ידעך – האור הוא עצם האור כמו אור השמש המאיר תמיד וא"צ לשמן ופתילה,

והנר הוא הנעשה במנורה ע"י שמן ופתילה,

הצדיקים נשמתם תאיר באור תמידי נצחי ואור זרוע לצדיק, וא"צ לנר שהוא הגוף,

כי הנפש הרוחנית תחל לנצח באור הרוחני, וזה ישמח תמיד, כי כל דבר הכלה מתעצב בידעו כי יכלה ויאבד,

אבל הרוחני הנצחי ישמח תמיד, כמ"ש ולישרי לב שמחה, שמחו בה',

אבל הרשעים אור הצלחתם הגשמי הוא רק בעוה"ז כ"ז שהנר והפתילה קיים, ר"ל כל חיי הגוף,

ואחר כלות השמן והפתילה ידעך הנר, ותאבד הצלחתם,

וזה מוסב ג"כ למ"ש כופר נפש איש עשרו שצריך להחיות הנפש שהיא אור תמידי לא את הגוף ונר הצלחתו אשר ידעך, והמתעשר הזה הגופני אין לו כל:        מלבי"ם חלק באור המלים (ט) אור, נר – ע"ל (ו' כ"ג):

(י) רַק בְּזָדוֹן יִתֵּן מַצָּה וְאֶת נוֹעָצִים חָכְמָה:

רבנו יונה – רק בזדון יתן מצה. הרשע רק בזדון יתן מצה, כי לא יִכְלה זדונו ולא ימשול ברוחו וביצרו.

גם יש לבאר מי שהוא תמיד בזדון יתן מצה, שהמריבה מתולדת הזדון, וכן כתיב "בא זדון ויבא קלון" (יא, ב).

ואת נועצים חכמה. מכירים בטבע הזדון הנמצא בם, ולא יפעלו על פי רצון לבם בהיות מחלוקת בינם ובין חביריהם, כי יאמרו אולי הזדון מטה עצת לבם וחפצם, ומתיעצים עם זולתם איך יעזרו ועל איזה דרך ממריבת חביריהם:

 ביאור הגר"א – רק בזדון יתן מצה – זה קאי למעלה שאמר אור צדיקים ישמח, שהוא אורה כמ"ש,

ואמר עכשיו רק מי שילמוד בזדון היינו לקנטר הוא יתן מצה, כי רוצה דוקא שיעמוד על דברו ועושה מריבה תמיד.

ואת נועצים חכמה– אך מי שרוצה החכמה צריך להתיעץ עם כל אדם ולשאול ממנו כמ"ש איזהו חכם הלומד מכל אדם, וזהו ואת נועצים כלומר עם אותן שמתייעצין תמיד עמהן החכמה:

מלבי"ם רק בזדון יתן מצוה – כבר בארתי כי שם זדון בא על המזיד לחלוק על חקי החכמה ועל האמת בפרהסיא, ולא יכנע לדברי חכמים, כמ"ש והנפש אשר תעשה בזדון לבלתי שמוע אל הכהן,

ויש הבדל בין מצה ומריבה, שמצה היא המריבה הגדולה הקרובה אל ההכאה והמלחמה,

והנה כשתעמוד מריבה ולחוקי דעות בין העם לא יבאו לידי מצה אם הם נועצים,

היינו שיתקבצו ויתיעצו בדרך עצה איזה דרך הטוב, וכל אחד אומר דעתו, וההכרעה בין הדעות יהיה ע"פ חקי החכמה שקבלו מרבותיהם,

שאחר העצה יראו דברי מי מיוסדים לפי החכמה ויקבלו העצה ההיא,

וז"ש ואת נועצים חכמה – אם נועצים ילכו בחקי החכמה וכן יעשו,

ולא יבא הדבר לידי מצה רק אם יש זדון החולק בעזות על חקי החכמה והאמת,

שאז אין הכרעה ולא תועיל עצה ואז יבא לידי מצה, כמו בקרח שהזיד וחלק על חקי החכמה והצה על ה' בעדת קרח:

 מלבי"ם חלק באור המלים (י) זדון – ע"ל (י"א ב'):

 מצה – היא המריבה שבא לידי הכאה, וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה (שמות כ"א י"ב):

 

(יא) הוֹן מֵהֶבֶל יִמְעָט וְקֹבֵץ עַל יָד יַרְבֶּה:

רש"י הון מהבל ימעט – עושה גרסתו חבילות חבילות ימעט שישתכח ממנו מעט מעט:

 אבן עזרא (יא) מהבל ימעט – בגזלה ובגנבה לא יצלח:

 וקובץ על יד – בעבור טורח יד הוא ירבה הונו וכן ויברך ה' אותך לרגלי בעבור טורח רגלי:

 ביאור הגר"א – הון מהבל ימעט אפי' מי שקבץ הון רק שהוא מהבל ולא מיגיע כפו ימעט,

כי כמו שבא לו בקל כך ילך ממנו בקל.

וקובץ על יד ירבה אבל מי שקובץ מעט מעט ביגיע כפו ירבה,

וכן בתורה כמ"ש חז"ל אף חכמתי עמדה לי חכמה שלמדתי באף עמדה לי,

ולכן אפי' מי שיש לו הון כשהוא מהבל ואינו ביגיעה ימעט כי ישכח מהרה.

וקובץ ע"י ירבה אבל מי שיגע וטרח הרבה על למודו אף שהוא מעט כי א"א לו ללמוד הרבה,

אעפ"כ ירבה כי כל מה שלמד יהיה בידו ולא ישכח כלל ותמיד יתוסף לו:

מלבי"ם הון מהבל ימעט – אומר גם מי שי"ל הון רב אם הולך אחרי ההבל ימעט ההון,

כי ההון צריך השתדלות והשגחה להוסיף עליו, ואם ילכו בעליו אחרי הבלים יפזרו ההון ולא יתוסף עליו וימעט בכל פעם עד שיכלה,

אבל גם מי שאין לו הון רק הוא משתדל וקובץ על יד – שאינו מפזר רק קובץ ומוסיף מעט מעט, וקובץ בידיו ובעמלו, ירבה – ויבוא לידי הון גדול,

וכ"ז משל על עסק התורה, גם החכם הגדול שאסף חכמה הרבה אם ילך אחרי ההבל ימעט ההון וישכח את תורתו, אבל הלומד ומשתדל להוסיף בכל יום על חכמתו ירבה ויחכם באחריתו:

(יב) תּוֹחֶלֶת מְמֻשָּׁכָה מַחֲלָה לֵב וְעֵץ חַיִּים תַּאֲוָה בָאָה:

רש"י תוחלת ממשכה – מבטיח עצמו על חבירו ואינו עושה. מחלה לב – מביאה חולי ללב, ואין מחלה זה שם דבר כמו (שמות כ"ג) והסירותי מחלה מקרבך אלא כמו (ויקרא י' י"א) מעלה גרה.

ועץ חיים תאוה באה – מסורס הוא כלומר תאוה באה הרי הוא כעץ חיים תוחלת שהוחיל הקדוש ברוך הוא לישראל וצפה שישובו והם לא שבו סוף באה להם למחלת לב וכשתאותו באה שהם עושין רצונו עץ חיים היא להם:

ביאור הגר"א – תוחלת ממושכה מחלה לב הענין שאמרו רז"ל שקאי על עיון תפלה ואמרו שם מאי תקנתיה יעסוק בתורה,

והיינו שתפילה הוא חיי שעה שאינו רק על עה"ז אבל תורה הוא חיי עולם שהוא דרך על עה"ב,

ובעה"ז אפשר שלא יתן לו הקב"ה אף אם יתפלל ולא יהיה רק מחלה לב,

וע"ז אמרו מאי תקנתיה יעסוק בתורה שהוא חיי עה"ב ובודאי יבא לו תאותו ורצונו וזהו ועץ חיים שהיא התורה תאוה באה:

מלבי"ם תוחלת ממושכה מחלה לב ועץ חיים תאוה באה – יש הבדל בן תוחלת ובין תקוה ובין תאוה,

המקוה מקוה אל הדבר ואין בו הבטחה שבודאי תבוא תקותו,

אבל המיחל יש לו הבטחה ובטוח שיבא הדבר שהוא מיחל עליו,

והמתאוה אין לו גם תקוה רק הוא מתאוה אל הדבר ואין לו תקוה שישיגנה,

אמר גם התוחלת אם נמשך ואינו בא בזמן קרוב רק בזמן רחוק כבר מחלה את לבו, הגם שבטוח שיבא הדבר לבו חולה על שלא הקדים לבא,

וכ"ש שלב המתאוה חולה, והוא חולה שאין לו רפואה כיון שאין תקוה כלל, וכמ"ש תאות עצל תמיתנו,

וא"כ כשהתאוה בא, שהוא דבר שלא קוה עליו דומה כעץ חיים שמחיה את נפשו המתאוה:

 מלבי"ם חלק באור המלים תוחלת – הבדלו מן תקוה למעלה (י' כ"ח), והבדלם מן תאוה למעלה (י"א כ"ג), ומחלה, אינו שם, רק הפעיל:

 

(יג) בָּז לְדָבָר יֵחָבֶל לוֹ וִירֵא מִצְוָה הוּא יְשֻׁלָּם:

רש"י בז לדבר יחבל לו – הבוזה אחד מד"ת סוף מתמשכן עליו.

וירא מצוה הוא ישולם – יקבל שכר,

ומדרש תהלים דורש בז לדבר יחבל לו על דוד שאמר לפני הקב"ה רבונו של עולם מה הנאה בשוטים שבראת אמר לו חייך סוף שתצטרך לשטות כשבא לפני אכיש להשתגע ויורד רירו על זקנו וגומר (שמואל א' כא):

ביאור הגר"א – בז לדבר יחבל לו כי יש רמ"ח אברים באדם, וכנגדן רמ"ח מ"ע,

וכן כל דבר יש לו כח חיוני מן המצות,

ולכן הבז לשום דבר מצוה הוא מחבל א"ע כי הוא נעשה חסר מכח החיוני מאותו דבר.

וירא מצוה ישלם אבל הירא מלעזוב שום מצוה ורואה לקיים כל דבר יהיה שלם בכל אבריו:

מלבי"ם בז לדבר יחבל לו וירא מצוה הוא ישולם – כבר נחלקו הקדמונים, אם צריך אדם לקיים כל התרי"ג מצות או די בשקיים מצוה אחת,

וכמ"ש ופערה פיה לבלי חק ח"א למי שלא למד אפי' ח' אחד, וח"א למי שלא קיים אפי' חק אחד,

ושניהם אמת, הוא צריך להאמין ולהיות נכון לקיים כל מצות ה', ואם הוא מבזה אפי' מצוה אחת, עליו נאמר כי דבר ה' בזה, כי בזה כופר בכל התורה, ועז"א בז לדבר יחבל לו – אם בז אף לדבר א' יבואו לו חבלים ועונשים,

אמנם מי שמאמין בכל התורה ובכל מצותיה רק שלא הגיע לידו רק מצוה אחת לקיימה, כבר יקבל שכר כאילו קיים כל התורה, כי אנו יודעים שאם יגיעו מצות אחרות לידו יקיימם,

וז"ש וירא מצוה – אם ירא מן המצוה אף שקיים רק מצוה אחת, הוא ישולם – ויקבל שכר על כל התורה:

 מלבי"ם חלק באור המלים (יג) יחבל – מענין השחתה:

(יד) תּוֹרַת חָכָם מְקוֹר חַיִּים לָסוּר מִמֹּקְשֵׁי מָוֶת:

רש"י תורת חכם מקור חיים – שהיא מלמדתו לסור ממוקשי מות:

רבנו יונה – תורת חכם מקור חיים לסור ממוקשי מות. כמו שהמקור נובע את נוזליו בכל עת,

גם החכם מוסריו מתחדשים בכל עת, על כל בני אדם ואל כל פעולות ועניינים המזדמנים לידם יחדשו חכמה ועצת צדק,

לסור, מי שיוכח ונועץ בתוכחתם ודברי חכמתם ממקושי מות:

 ביאור הגר"א – תורת חכם מקור חיים כי כמו המצות הם נותנין כח להאברים וישלם ע"י המצות האברי' של אדם והוא בחצוניות, כן התורה היא עצם חיים כמ"ש כי היא חייך גו'.

אך התורה של החכם כמ"ש למעלה שכוונתו הוא לידע האמת, בכדי שיהא יודע ממה להזהר וזהו שתורת חכם הוא מקור ושורש של החיים, מפני שכוונתו לסור ממוקשי מות בכדי לידע להזהר מהפוך החיים.

ובפסוק הזה מתחיל בתי"ו ומסיים בתי"ו, ובו חיים ומות, והיינו תיו תחיי' כו' והכל בתורה כמ"ש צדיקים ילכו בם וגו'.

ועוד תורת חכם מקור חיים כי החכמים ע"י חכמתם אפשר להם לידע דרך התורה כמ"ש חז"ל קיים א"א אפי' ע"ת והכל ע"י חכמתו, אך א"א לו להזהר ממוקשי מות,

 אך התורה של החכם הוא המקור של חיים וגם ידע ממנו איך לסור ממוקשי מות:

מלבי"ם תורת חכם מקור חיים לסור ממוקשי מות – כבר בארתי זה למעלה (י' י"א) שדרך החכמה נקרא דרך החיים, והפוכה דרך הסכלות הוא דרך המות הנפשיי,

ומי ששואב מי החכמה ושותה ממנה יחיה לעולם,

והמקור שמשם נובעים המים, הם או ע"י שיראו מעשה הצדיק והנהגתו, שעז"א פי צדיק מקור חיים,

או ע"י יראת ה', כמ"ש לקמן (י"ד כ"ז), אולם יש לנגדו דרך המות, השתים מוקשים סביב הנפש ללכדה ברשתם,

והם התאוות והתכונות הרעות, ולהנצל ממוקשי מות צריך לשאוב מי החיים מתורת חכם,

שהחכם שקבל כל חקי החכמה ילמדנה בלימוד ערוך ויודיע כל הכללים והפרטים מה הוא דרך החכמה, ומה הוא דרך הסכלות,

ועז"א תורת חכם – שתורה הוא הלימוד הערוך בכל, והוא מקור חיים – שהשואב משם ידע לסור ממוקשי מות -:

 

(טו) שֵׂכֶל טוֹב יִתֶּן חֵן וְדֶרֶךְ בֹּגְדִים אֵיתָן:

רש"י ודרך בוגדים איתן – קשה לו ולאחרים:

רבנו יונה – שכל טוב יתן חן. שכל האמת יתן חן, יתקבל על השומעים מבלי ראיות, כי האמת יורה דרכו.

ודרך בוגדים איתן. הטוענים מרמה ומעמיקים להראות לה פנים, באיתן ובתוקף הראות פנים ואמתלאות יכריחו לב השומעים להאמין בטענותם.

ואולם נכון לפרש "שכל טוב" והוא שכל אמת, או שכל המצטרף לפועל, כענין שנאמר (תהלים קיא, ו) "שכל טוב לכל עושיהם", יתן חן לבעליו, כי יאהבוהו לבבות ומביטים אליו הבריות בעין ההדור.

ודרך בוגדים איתן. כבודם ושיאם איננו רק בתוקף ובהטלת אימה, או מיראת הבריות את כחם ואת עוצם ידם,

או את כבוד עשרם, ומחניפים להם ומזייפים לכבדם, ולא שיודה לב המכבדים אותם על כבודם, ושיתהדרו לפני מחשבותם.

"איתן" שם דבר וכן "ותשב באיתן קשתו" (בראשית מט, כא), "לאיתנו" "ולתקפו" (תרגום שמות יד, כז):

 ביאור הגר"א – שכל טוב יתן חן מי שיש בו שכל שהוא התורה, וגם הוא טוב מידות טובות, יתן חן, שהכל מתפארין בו, כמ"ש אשרי מי שלמדו תורה וכו'.

ודרך בוגדים איתן אבל הדרך של הבוגדים אם יש בהם קצת תורה – איתן, הן הולכין בעזות ובחוזק ומשתררין בתורתן.

ועוד שכל טוב גו' כמ"ש ומצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם, והיינו חן בעיני הבריות, ושכל טוב בעיני אלקים,

כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב, ששם השכל טוב.

ואמר שאם יהיה לאדם שכל טוב בעיני אלקים, יתן הקב"ה לו חן גם בעיני הבריות, ומקרבן להקב"ה,

אך דרך בוגדים איתן שאינן רוצין להתקרב א"ע:

מלבי"ם שכל טוב יתן חן – יש שכל, ושכל טוב,

השכל הוא הכח שיש לאדם המשכיל לחדור בכל דבר בידיעה פתאומית ולשפוט על דברים שהם נעלמים מכח החכמה והבינה,

וגם על דברים שאין לחושים מבוא בהם כמו ידיעת ה' והרוחנים וכדומה מדרושים שאחר הטבע,

ושכל טוב הוא מי שמשיג ברוה"ק, שהוא למעלה מן השכל האנושי שילך לפעמים בארח עקלתון,

אבל אם ילוה אליו עזר ממרומים – ישכיל באמתיות וידע הכל ברוח ה' עליו,

ושכל הזה בא לרוב בדרך חנינה, למי שמצא חן בעיני ה', ועז"א ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם,

קראה בשם מציאה, כי הוא בא מלמעלה למי שמוצא חן, שאז מוצא שכל טוב להשכיל ברוח ה',

אבל מי שקדם לו שכל טובוצופה ברוה"ק ע"פ הכנתו,

אז יתן חן – אינו מוצא חן, רק מקבלו בדרך נתינה, שע"י השכל טוב יחונהו ה', כמ"ש ידעתיך בשם וגם מצאת חן בעיני, ויאמר הראני נא את כבודך,

והנה מי שי"ל שכל טוב ומשיג ברוה"ק, גם הוא ישתה ממקור חיים וה' יתן לו חן לידע לסור ממוקשי מות ע"י עזר אלהי ממרומים ברוח קדשו,

ושיעור הכתוב תורת חכם מקור חיים – וגם שכל טוב יתן חן לסור ממוקשי מות –

אבל דרך בוגדים איתן – הבוגדים בה' והולכים בדרך המות דרכם איתן, האיתן הוא המקום הקשה אשר לא יעבד בו ולא יזרע, בין בנחל, בין בהרים האיתנים, סלעים וצורים שלא בא עליהם עפר הראוי לזריעה,

והם לא ישתו ממי החיים כי אינם ראויים לקבל מי טל ומטר, וכן דרך בוגדים אינו ראוי לקבל ממקור החיים:

 מלבי"ם חלק באור המלים (טו) שכל טוב הוא המשכיל ברוה"ק – כמו המשכילים שכל טוב (דה"ב ל' כ"ב) ורוחך הטובה נתת להשכילם (נחמיה ט' כ'), וכנ"ל (ג' ד'):

 

(טז) כָּל עָרוּם יַעֲשֶׂה בְדָעַת וּכְסִיל יִפְרֹשׂ אִוֶּלֶת:

רש"י כל ערום יעשה בדעת – מעשהו כגון דוד יבקשו לאדוני המלך נערה בתולה וגומר (מלכים א א).

וכסיל יפרוש אולת – זה אחשורוש ויפקד המלך (אסתר ב) יודעים היו שלא ישא לכולם ומי שהיה לו בת הטמינה:

רבנו יונה – כל ערום יעשה בדעת וכסיל יפרוש אולת. בהסתר הסוד גם בשעת המעשה. ובמקום אחר דבר על שעת המחשבה, כי גם יודיענה הכסיל, שנאמר "אדם ערום כוסה דעת" (יב, כג):

 ביאור הגר"א – כל ערום יעשה בדעת ערום הוא המבין ערמומיות, כמ"ש למעלה,

וכל מי שמבין ערמומיות אינו עושה שום דבר רק אם יודע בדעת על בוריו.

וכסיל יפרוש אולת כסיל הוא מי שבלא דעת שאין בו דעה הוא יעשה כפי' המשקל ראשון שלו,

שהוא אולת והוא היפוך הערום ואמר יפרוש שלא די שעושה האולת אלא שמפרסם אולתו לכל:

מלבי"ם על משלי פרק יג פסוק טז – חלק באור הענין

(טז) כל ערום יעשה בדעת וכסיל יפרוש אולת – כבר בארתי למעלה (י"ב כ"ג) שהערום כוסה דעת, שמטבע הערום לכסות את הדעת ולא יגלה לזולתו מה שיודע,

ובכל זאת כל ערום יעשה בדעת, לא יעשה שום דבר על הספק עד שידע בידיעה ברורה אם מעשהו נכון, ואם יכוין אל התכלית,

כי זה מטבע הערמה שלא ילך בחשך ובספיקות כמ"ש חכמת ערום הבין דרכו וכמש"ש,

והכסיל הוא מי שנלוז מחקי החכמה בעבור תאותו הגם שישיג חקי החכמה יטיל בהם ספקות, כדי שיוכל לעשות כפי תאותו,

ואמר שם ולב כסילים יקרא אולת, שמלבד שאינו מכסהו יקרא ויפרסם אותו, ופה אמר שיפרוש אולת כמו ופרשו את השמלה שיפרש כל צדדי הספיקות שלו ויעשה מעשהו בחשך מפני האולת הפרושה על כסלותו:

 מלבי"ם חלק באור המלים (טז) בדעת, אולתהדעת הוא הפך האולת שהוא הספק בכל ידיעה, והכסיל אינו אויל, רק על ידי תאותו משתמש בספיקות ופורש אותם (כנ"ל י"ב כ"ג):

 

(יז) מַלְאָךְ רָשָׁע יִפֹּל בְּרָע וְצִיר אֱמוּנִים מַרְפֵּא:

רש"י מלאך רשע יפול ברע – כגון בלעם שאמר לו הקב"ה לך עם האנשים והרשיע להשיא לבלק עצה רעה לכך נפל בחרב. וציר אמונים מרפא – זה משה רבינו:

ואמונים – שם דבר כלומר ציר אמונות מרפא לשולחים אותו:

 רבנו יונה – מלאך רשע יפול ברע. לפי שדבר על הכסיל שמגלה את מעשיו, ואע"פ שהם מעשים שדרכם להסתירם ולהעלימם דבר על המגלים סוד ורעתם רבה יותר, לפי שמזיקין לאחרים.

ופרט בענין המגלים סוד והוא הקשה שבכולן, והוא השליח המגלה סוד שבטחו בו גם שכור שכרוהו, ויארע בענין השליחות גלוי הסוד גמול המעשה וההפיכה, על כן קראו שלמה ע"ה מלאך רשע,

ואמר כי לא ינקה ואחריתו יפול ברע.

וציר אמונים. הוא השליח המכסה סוד כענין שנאמר "ואיש אמונים מי ימצא" (ב, ו).

"מרפא" לענין השליחות, כי יוסיף לתקן שליחתו לבד על כל מה שהזהירוהו השולחים, ואין צריך לומר כי לא יקלקל בענין השליחות לגלות, כמעשה המלאך הרשע:

 ביאור הגר"א – מלאך רשע יפול ברע כששולחין שליח רשע וכשבא לדבר שיש לטעות יפול ברע.

וציר אמונים מרפא אבל מי שהוא ציר אמונים כלומר שהיה כבר כמה פעמים שליח, והיה נאמן בשליחותו,

זה יכול לרפאות מה שעיות המלאך רשע כמו כלב ופנחס שהיו ציר אמונים ותקנו מה שעיותו המרגלים שנפלו ברע:

מלבי"ם מלאך רשע יפול ברע – יש הבדל בין המלאך והציר,

שהציר הוא ההולך וסובב בחזרה להביא תשובה,

המלאך רשע שאינו עושה שליחותו במקום שנשתלח רק מקלקל שם ואינו מביא תשובה כפי שנשתלח, כמו המרגלים שקלקלו, נפלו ברע שנענשו וימותו במגפה,

וציר אמונים – שהולך באמונה ומביא תשובה באמונה, מרפא – להמכה של מלאך הרשע,כמו כלב ויהושע, וע"ד המליצה הנפש העליונה שלוחה מאת ה' מעולם העליון להתהלך פה בארץ השפלה ולהשיב שולחה דבר,

והמלאך הרשע שאינו עושה שליחותו ומקלקל פה וגם אינו מוכן להשיב שולחיו דבר יפול ברע ועונשי גיהנם,

וציר אמונים אשר יישר דרכו ויתהלך באמת ואמונה ויהיה כציר החוזר אל אדוניו להשיב עשיתי ככל אשר צויתני, מביא מרפא, וזרחה לו שמש צדקה ומרפא בכנפיה:

 מלבי"ם חלק באור המלים (יז) מלאך ציר – הציר מחויב להשיב תשובה (ישעיה י"ח):

 

(יח) רֵישׁ וְקָלוֹן פּוֹרֵעַ מוּסָר וְשׁוֹמֵר תּוֹכַחַת יְכֻבָּד:

רבנו יונה – ריש וקלון פורע מוסר. דיבר על המלאך הרשע המגלה הסוד, ואמר כי הוא פורע מוסר ונגלה קלונו, וגם ימצאנו עוני וריש, כי ידעו בבגידתו ולא יבטחו בו לשלוח דברים בידו, ולא לשאת ולתת עמו,

גם כלל הוא לכל פורע מוסר כי ימצאנו ריש וקלון, [ושומר תוכחות יכובד.] כי רוב האנשים אינם מגיעים למדות הנכבדות המכבדות בעליהן,

ולא למדת החריצות אשר נאמר עליהן, "יד חרוצים תעשיר" (י, ד) בלתי ע"י שמירת התוכחת:

 ביאור הגר"א – ריש וקלון פורע מוסר כי ג' דרכי ה' הם כמ"ש למעלה והן צדק ומשפט ומשרים צדק מימין משפט משמאל ומשרים הוא הממוצע ומחבר שניהם יחד,

 והיינו שצריך האדם לעשות טובות וצדקות לבריות והוא צדק ומשפט הוא זה הצריך לעשות יסורין וסיגופין לעצמו לשבור תאותיו,

ומשרים הוא הממוצע ודרך הישר.

וז"ש אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד, והיינו בימינה כלומר ההולכין בדרכה מימין שעושין חסדים וצדקות עם הבריות, להם אריכת ימים כמ"ש באורח צדקה חיים כן צדקה לחיים וגו',

בשמאלה – ההולכין בדרכה משמאל, והיינו שעושין סיגופין ויסורין לעצמן לשבור תאותן להעמידן על דין תורה הרי מצער את גופו ונפשו שהן פנימיות וחיצוניות,

לכן להם יהיה עושר מבחוץ, וכבוד הוא בפנים, שכבוד הוא שמחה,

ולכן הפורע מוסר שמיפר היסורין, ואינו חפץ לשבור תאותו, להם העונש ריש וקלון היפוך עושר וכבוד.

ושומר תוכחת יכובד – אבל מי ששומר מתחילה הדבור שמוכיחו אותו והוא אינו צריך להשחית גופו ע"י יסורין,

רק שבר נפשו ותאותו ושמר עצמו מתחילה שלא יבא לידי זה,

לכן שכרו שיכובד שהוא הפנימיות:

מלבי"ם ריש וקלון פורע מוסר – יש הבדל בין מוסר ותוכחה,

שהתוכחה הוא הוכוח בדברים ובראיות השכל,

והמוסר מיסר כחות נפשו ע"י אימת העונשים והפורעניות, והקלון הוא הפך הכבוד,

הנה מי ששומר תוכחת – ודי לו הלימוד שילמדהו ע"פ השכל יכובד – כי זה הראוי לכבוד,

והבלתי שומר תוכחת לא יכובד, אבל הפורע מוסר – שגם לא ירא מעונשי ה' ופורק עול לגמרי זה לא לבד שלא יכובד,

אבל ימצא ריש וקלון, שיאבד עשרו ויהפך לקלון כבודו:

 מלבי"ם חלק באור המלים (יח) מוסר, תוכחת – הבדלם למעלה (ג' י"א):

 

(יט) תַּאֲוָה נִהְיָה תֶּעֱרַב לְנָפֶשׁ וְתוֹעֲבַת כְּסִילִים סוּר מֵרָע:

רש"י תערב לנפש – כשבאה תאותו לו לאדם היא ערבה לנפשו ולכך תועבת כסיל לסור מרע לפי שערב להם למלא תאותם.

נהיההוה, דבר אחר תאוה נהיה הקב"ה מתאוה שיעשו ישראל רצונו ובהיות תאותו באה ערבה לו,

 ותועבת רשעים שיסורו מרעתם למלאות תאותם:

רבנו יונה – תאוה נהיה תערב לנפש ותעבת כסילים וגו'. בלשון עבר יאמר לנקבה נהיתה, ובלשון עומד לזכר בסגול ולנקבה נהיה בקמץ.

ואמר שלמה ע"ה כי התאוה לא תערב לנפש המתאוה רק בעודנו הווה, ולא אחרי אשר עברה ונהייתה,

ומפני הנאת שעה ורגע יתעבו סור מרע בהזדמן החטא לידם, ותגבר תאותם עליו, ונמשכים להנאת שעה,

ולא יחושו לנזק וחרפת עולם הבאים אחרי השעה.

עמוד והתבונן כמה סכלותם וכמה תהיה שוא תמורתם. וזה אחד מן המקומות המוכיחים כי ענין סור מרע אשר בהזדמן החטא ביד האדם ותגבר התאוה עליו יסור מן הרע:

 ביאור הגר"א – תאוה נהיה תערב לנפש נהיה הוא לשון נשבר והוא מלשון הוה על הוה וגו',

כלומר התאוה כאשר היא נשברת אח"כ היא תערב לנפש אף שבשעה שהיה תאותו מתגבר עליו והוא שובר אותה הוא מצטער, מ"מ אח"כ היא תערב לנפש ונהנה מזה מאוד,

ואמר לשון נהיה כי כאשר האדם שובר תאותו ורצונו מפני כבוד ה' בכדי לעשות רצונו הקב"ה עושה רצונו כמ"ש בטל רצונך מפני רצונו כו'

ולכן כתיב נהיה כלומר כאשר ישבר תאותו תאותו נהיה שהקב"ה יעשה רצונו.

ותועבות כסילים סור מרע אבל הכסילים שאין בהם דעה לא די שאין שוברים תאותם שהתאוה אינו רע גמור אלא אפילו הרע גמור לסור מן הרע הוא תועבה אצלם וגם לא די שלא תערב להם הסרת הרע אלא תועבה אצלם:

מלבי"ם תאוה נהיה – מודיע שהכסיל אינו פתי כי הוא יודע חקי החכמה, ואם לא היתה התאוה שתאלצהו היה סר מרע ע"פ חקי החכמה,

אבל מפני שתאוה נהיה תערב לנפש – הגם שאין בתאוה טוב ומועיל יש בו ערבות לנפש הבהמית,

והוא אינו יכול לנצח תאותו מפני הערב,כי בוחר בערב על הטוב והמועיל,

ולכן תועבת כסילים סור מרע – כי רוצה בעָרֵב:

 מלבי"ם חלק באור המלים כסילים – באר פה שהכסיל אינו אויל או פתי רק נרדף מן התאוה, כמ"ש בכל הספר:

 

(כ) (הלוך) הוֹלֵךְ אֶת חֲכָמִים (וחכם) יֶחְכָּם וְרֹעֶה כְסִילִים יֵרוֹעַ:

רש"י רועה כסילים – המחבר לו כסילים להיות לו רעים. ירוע – ירוצץ:

רבנו יונה – הולך את חכמים יחכם. שהולך עמהם ונעשה כטפלה להם יחכם.

ורועה כסילים. שנעשה לראש, כלשון "ונתתי לכם רועים כלִבִי ורעו אתכם" (ירמיה ג, טו).

ירוע. ישבר, תדייק ותרוע, וכן אז"ל (אבות פ"ד מ"כ) הוי זנב לאריות:

ביאור הגר"א – הולך את חכמים יחכם כמ"ש חז"ל הוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים וזהו הולך את חכמים כלומר טפל להם ומתאבק בעפר רגליהם ומחמת זה יחכם,

כי תשמע מהם חכמתם ותראה מעשיהם ודרך האדם להיות נמשך במדותיו ומעשיו אחר מי שיתחבר עמו.

ורועה כסילים ירוע אבל מי שהוא רועה דהיינו ראש וקצין אצל כסילים והכסילים תועבה להם הסור מרע ולכן גם הוא ירוע שנעשה רע כמותם,

או ירוע ישבר עמהם כאשר הקב"ה יביא עליהם אידם גם הוא ירוע (והיינו מפני שאחז"ל כד רגיז רעיי' על ענא עביד לנגדי סמיותא ולכן או שנעשה רע כמותם או ישבר):

מלבי"ם הולך את חכמים יחכם – ההולך את חכמים ילמד ממעשיהם ומחכמתם ויעשה כפי חקי החכמה,

והמתחבר עם הכסילים ישבר, כי ילמד מהם לרדוף אחר התאוה, והם ילמדו אותו האולת ולא ידע מחקי החכמה כלל,

ואמר הולך את חכמים ורועה כסילים, שעם החכמים לא יהיה ריע להם תיכף רק ילך אחריהם,

ועם הכסילים יהיה ריע תיכף, שהחכמה קשה ללמוד, לא כן הכסילות,

גם יל"פ רועה כסילים מענין רועה ומנהיגם, הגם שידמה שהוא רועה ומנהיג אותם בסוף ירוע,

ע"ד הוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים:

 מלבי"ם חלק באור המלים ורעה – מענין התחברות, ירוע. נפעל מענין שבר:

 

(כא) חַטָּאִים תְּרַדֵּף רָעָה וְאֶת צַדִּיקִים יְשַׁלֶּם טוֹב:

רבנו יונה – חטאים תרדף רעה. רעתם שעשו רודפת אותם להכשילם בעבירה יותר חמורה, כדי שיאבדו בלי תקוה.

[ואת צדיקים ישלם טוב] אבל הצדיקים הטוב שעשו משלם להם שלא להכשילם עוד בשום עבירה, על דרך שאז"ל (יומא לח, ע"ב) אדם שומר את עצמו מן העבירה וכו', כמו שפירש בפסוק "לא יאונה לצדיק" (יב, כא).

גם יתכן לפרש תרדף יוצא, כי הוא מן הדגוש, ויאמר הרעה שעשו הרשעים והחטאים היא גורמת ומסבבת להם שירדפו עבירות, והוא על דרך פי' הראשון. וישלם טוב יוצא, ע"ד "ערום הלכו" (איוב כד, י) הג"ה:

 ביאור הגר"א – חטאים תרדף רעה כמ"ש למעלה ורשעה תסלף חטאת מחמת שהוא חסר ממצוות עשה,

זו הסיבה מביאה לו לידי רשעה

כן הוא כאן מחמת החטאים שהן חסרון מ"ע, תרדף אחריהן עד שמביא אותו לידי רעה שהוא לא-תעשה.

את צדיקים ישלם טוב כלומר ולצדיקים יתן ה' ית' שכרם הטוב והיינו שיעשו עוד מצות שהן נקראין טוב כמ"ש למעלה וכמ"ש שכר מצוה מצוה.

ועוד חטאים תרדף רעה לאותן החוטאים תרדף אחריהן הרעה ונוטל אותן בלא זמנן כמ"ש בחגיגה על פסוק ויש נספה בלא משפט, והיינו בשביל חטאים, כמ"ש בזוהר ימות זכאי כו',

והטוב שלהם שהם השנים שלהם ינתנו לצדיקים כמ"ש שם – והנך שני מאי עבדת בי' מוסיפין אצורבא מרבנן כו'.

ועוד הרעה של הצדיקים תרדף אחר החטאים והיינו לאותן החטאים שהוכיחן אותם הצדיקים ולא שמעו אליהם. ואת צדיקים ישלם טוב– כלומר והטוב שלהן ישלם הקב"ה לצדיקים שהוכיחו אותם כמ"ש למעלה.

ועוד חטאים תרדף רעה כמ"ש למעלה שהס"א תרדף תיכף לשלם לאדם הרעה שעשה וזהו שהרעה תרדף אחריהם שיבא עליהם תיכף.

ואת צדיקים ישלם טוב אבל להצדיקים ישלם הקב"ה הטוב שלם בסוף אחר שנשלם ואין בו שום דופי משלים להם בהטוב:

מלבי"ם חטאים תרדף רעה – אומר עונש החטאים אינה באה מאת ה' כי מאתו לא תצא הרעות, רק הרעה שעשו היא בעצמה תרדף אותם בתמידות עד שתשיגם, באופן שהעונש רצוף בטבע הרע עצמה, הוא השטן הוא מלאך המות, ולא הנחש ממית אלא החטא ממית,

אבל שכר המצות היא תבוא מה' ביחוד, ואת צדיקים ישלם טוב – דרך תשלומין, גם בעת שלא ימצא השכר בטבע המצוה, ה' ישלם להם טוב ביחוד, חוץ מהטוב הרצוף בטבע המצות,

והיא כמשל מלך צוה לעבדיו שלא יאכלו מין פירות פלונית כי הוא סם המות, ושיאכלו פרי פלונית והוא טוב לבריאות הגוף,

האוכלים הסם המות יקבלו עונשם מן הסם הממית עצמו,

והאוכל הפרי הטוב חוץ מן מה שאכלו טוב ומועיל, יקבלו שכר על ששמעו מצות המלך:

 

(כב) טוֹב יַנְחִיל בְּנֵי בָנִים וְצָפוּן לַצַּדִּיק חֵיל חוֹטֵא:

רש"י טוב ינחיל – את זכותו ואת ממונו לבני בניו,

אבל חוטא אינו מנחיל לבניו כי צפון חילו וממונו לצדיק כמו שכתוב ותשם אסתר את מרדכי על בית המן:

ביאור הגר"א – טוב ינחיל בני בנים- כי לעוה"ז ניתן הפירות ולא הקרן, כמ"ש שאוכלין פירותיהן בעוה"ז והקרן קיימת לעה"ב,

וגם הפירות אינן אוכלין בעצמן הצדיקים כי אם הבנים שלהם כמ"ש במדרש אלמלא אכלו אבות את הפירות לא היינו באין לעולם וכמ"ש רשע וטוב לו הוא רשע בן צדיק,

והיינו מפני שהפירות נקראין טוב כי מה שהצדיק אוכל הפירות בעה"ז היינו אם הוא טוב לבריות כמ"ש בישעיה אמרו לצדיק כי טוב כי פרי גו',

וזהו טוב ינחיל בני בנים, והיינו טוב שהוא הפירות ינחיל הצדיק לבני בנים וכ"ש לבנים.

וצפון לצדיק חיל חוטא – כלומר ועל הקרן שהוא צפון לעה"ב עוד צפון לו גם החיל חוטא הם החסרין ממ"ע ואינן נוטלין חלקן בג"ע ונוטל הצדיק חלקם.

ומ"ש צפון כי שנות רשעים תקצורנה ומת הרשע קודם הצדיק לכן הטוב צפון עדיין בשביל הצדיק,

ועוד בשביל שכל זמן שהצדיק חי אינו ניתן לו, כי בקדושיו לא יאמין לכן צפון לצדיק עד שימות (והיינו מפני שכתב למעלה ואת צדיקים ישלם טוב ואמר כאן טוב ינחיל בני בנים לא תאמר זה הטוב שנטל מן החוטא לז"א שהטוב שנוטל מן החוטא הוא צפון לצדיקים בעצמן)

ואמר חוטא היינו אותן שאין רודפין אחר מ"ע ינתן שכרן לצדיקים שרודפין תמיד אחר מ"ע:

מלבי"ם טוב ינחיל בני בנים – אחר שאמר שהרע תרדוף החוטא, ושה' ישלם טוב לצדיקים,

משיב לעומת מה שאנו רואים לפעמים שהצדיקים יש להם יסורים והרשעים בשלוה,

עז"א אם תראה שהצדיק לא קבל שכרו, הוא מפני שהטוב ינחיל בני בנים – וה' ישלם שכרו לבניו ולדורותיו אחריו, (וכן אמר במדרש שהשיב ה' למשה אם הייתי נותן להאבות שכרם בחייהם מה היו מורישים לבניהם),

ואם תראה הרשע עומד בעשרו דע כי חיל חוטא צפון לצדיק – והוא רק שומר עליו, עד שיבא הצדיק ויירשנו,

וכמ"ש יכין רשע וצדיק ילבש:

 

(כג) רָב אֹכֶל נִיר רָאשִׁים וְיֵשׁ נִסְפֶּה בְּלֹא מִשְׁפָּט:

רש"י הרבה תבואה באה לעולם על ידי ניר אנשים דלים כלומר הרבה תורה יוצאה על ידי תלמידים שרבותיהם למדין מהם מתוך פלפולם שמפלפלים בהלכה.

ויש נספה – ויש הרבה מהם שהם כלים מן העולם בשביל לא משפט שאינן נוהגין כשורה,

ולענין התבואה יש תבואה לוקה בשביל בעליה שאינו מוציא מעשרותיה ומתנות עניים כמשפט,

ורבותינו פירשו במסכת חגיגה, ויש נספה על שלוחו של מלאך המות שמחלף שם בשם וממית את שלא הגיע זמנו אבל אם כן הוא אין ענין סוף הפסוק לראשו:

רבנו יונה -רב אוכל ניר ראשים ויש נספה בלא משפט. פעמים נמצא רב תבואות בניר הרשים,

אע"פ שאין ידם משגת לשׂדד ולעבוד אדמתם כדת מה לעשות בה, והענין בשנת הברכה, כי אז תעשה התבואה אע"פ שלא זבלוה ולא פרנסו אותה כראוי מחמת עניָים. גם (אז) "יש נספה בלא משפט".

יש גם מן העשירים אשר פרנסו ועבדו אדמתם כראוי שנספה בלא משפט ומנהג, שלא תצמח בגזירת המקום, ולא תתן את יבולה בגזרת הש"י, משיב חכמים אחור בלא משפט, כענין "כה משפטו כל הימים" (ש"א כז, יא) מנהגו.

והענין, אל תבטח בחיל החוטא, גם כי תראה שדרכו צלחה, ולא ימצא דרך לאבדן ממונו לפי מחשבת החושב, ולא יפלא בעיניך את אשר אמרתי לך כי צפון לצדיק חיל חוטא, כי לש"י נתכונו עלילות.

גם יש לבאר במשמעות הלשון, "רב אוכל", כאשר רב אוכל בניר רשים יש נספה בלא משפט, וכן "בא זדון ויבא קלון (יא, ב) כאשר בא זדון, וכן רבים בספר חסרים מלת העת והדמיון, "ויש נספה", הוא"ו נוספת לתפארת ולצחות כמשפט.

גם יש לפרש, רב אוכל וזרע בניר העניים, כי כל עמלם בניר אדמתם, שאין פרנסתם רק משם, ואע"פ כן אדמתם מצלחת לפעמים בגזירת האל ית', ולא כפי חכמת הנבראים, והענין עולה גם הוא אל הטעם שכתבנו:

 ביאור הגר"א – רב אוכל ניר ראשים- שיש לאדם ליתן לעניים [-צדקה], ולא יאמר אם הקב"ה חפץ בהם שיתן העושר להם למה אינו נותן להם בעצמו כמ"ש טורנוסרופוס הרשע לר"ע,

 ואומר שצרכי העולם הוא מה שהם עניים לפי שאם לא היו עניים לא היו חורשין ועושין מלאכות אחרים.

וזהו שרב העולם אוכלים הניר של רשים, והענין שהעניים סובלין יסורין אנשי דורם, וכל העולם ניזון בשביל עוּלם שנושאים הרשים, כלומר בשביל היסורין שסובלים העניים.

ויש נספה בלא משפט – ועוד יש טעם שיש ליתן לעניים [-צדקה] כי מחמת שאינם נותנים את משפטם מה שצריך ליתן להם, הקב"ה קובע את קובעיהם נפש:

מלבי"ם רב אוכל ניר ראשים ויש נספה בלא משפט – מוסב על הקודם, אומר, ואם תשאל ומדוע לא ישלם ה' השכר לצדיק עצמו? ומדוע ראינו שהצדיק שהעולם נזונים בזכותו והם אפי' בזכות עצמם אינם נזונים, כר"ח בן דוסא שאמר עליו כל העולם נזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין מע"ש לע"ש?

משיב שכן ראינו במציאות שרב אוכל – בא ע"י ניר ראשים – שדלת העם הרשים נרים את האדמה להסיר משם הקוצים והדרדרים, שזה עבודה קשה יעשו אותה הרשים ועל ידם בא אוכל רב,

ובכ"ז יש מן הרשים שנספה בלא משפט – שימות ברעב ואין אוכל למו, הגם שכל האוכל בא על ידי עבודתם,

וכן הגם שרב אוכל בא ע"י הצדיקים וזכותם שמסירים את הקוצים המעכבים את השפע, בכ"ז ימצא ביניהם שנספה ברעב, ודי לו בקב חרובין,

וזה מפני שה' יודע שאם יהיה לו עושר לא תספיק זכותו כל כך להוריד השפע, כמו שאם הרשים יהיה להם לחם לא ישכירו א"ע לחרוש ולנור ניר, וזה מפלאי ההנהגה, ובכ"ז הצור תמים פעלו וכל דרכיו משפט:

 מלבי"ם חלק באור המלים ניר – היא החרישה בעומק להסיר הקוצים, כמ"ש נירו לכם ניר (ירמיה ד'), ראשים כמו רשים, נספה ענין כליון:

 

(כד) חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר:

ביאור הגר"א – חושך שבטו שונא – בנו מי שמונע את שבטו הראוי להכותו בשבט, ומחפה עליו ואינו מייסר אותו בשבטו, הוא שונא בנו, כי לסוף יצא לתרבות רעה, ולכן אמר חושך שבטו כלומר הראוי לו.

ואוהבו שחרו מוסר כלומר אבל מי שאוהב את בנו, לא [רק] שמייסר אותו על הראוי לו,

אלא שחרו מוסר – שדורש עליו פן עשה נדנוד קל, ומייסר עליו ע"ז,

כמ"ש בעל העקידה משל לאשה שרואה במראה כשהיא מתקשטת ומרחצת טנופיה, היא בוררת מראה היותר יפה שמראה את כתמיה הדקין לגדולים,

והיינו מפני שרוצה להסיר אף כתמיה הדקים מאוד בכדי שתהא נראת יותר יפה,

כן האוהבו יותר דורש יותר על אולתו אשר עשה ומייסר אותו ע"ז בכדי שלא יעשה עוד אף הדבר הקטן,

ולכן אמרו במסכת מכות אפילו גמיר נמי מצוה קא עביד מר שמכה אותו והיינו שלא יהיה בו נדנוד רע כלל:

מלבי"ם חושך שבטו שונא בנו – מי שהוא חושך שבטו מחמת געגועו על בנו, הוא שונא לו,

כי עי"כ לא ילמד חכמה, כי בן חכם [מפאת] מוסר אב,

וזה סימן שהמייתו על בנו שאינו יכול לראות בצערו הוא אצלו יותר מתועלת בנו,

וא"כ אוהב א"ע יותר מבנו ואת בנו שונא,

אבל האוהב את בנו שחרו מוסרמיסרו בכל שחר להיטיבו באחריתו,

וגם זה תשובה על השאלה מדוע יביא ה' יסורים על הצדיק ויש נספה בלא משפט,

שזה מאהבתו אותו כמ"ש כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך,

ולכן מיסרו ביסורין להיות לו למוסר ולהיטיבו באחריתו:

 

(כה) צַדִּיק אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר:

ביאור הגר"א – צדיק אוכל לשובע נפשו שהצדיק אינו אוכל רק כדי חיונו בכדי שבעו.

ובטן רשעים תחסר כלומר שלהרשעים חסר להם בטן, שקטן בטנם מהכיל אכילתם.

ועוד צדיק אוכל לשובע נפשו – כי הצדיק באמונתו יחיה ובוטח בה' ולכן לא ירעיב את נפשו,

ובטן רשעים תחסר – שהן מתייראין שמא לא יהיה להם מחר לאכול, כי כל מה שיש להם הוא מעט אצלם,

ואין להם בטחון בה' ומקמצין אכילתם ולכן בטנם חסר.

וכן בתורה – צדיק אוכל לשובע – שלומד בכדי שיהא שבע, ואינו רואה אם מעט ואם הרבה,

רק שיהא יודע על בוריו וישבע נפשו ויקיים,

אך בטן רשעים תחסר – כי כוונתם רק להתגדל בעיני הבריות, וקובצין הרבה בפעם א',

והוא אינו יכול לבלוע כ"כ הרבה, עי"ז יהיה בטנם חסר, כמ"ש כי נעים כי תשמרם בבטנך, ובהם יהיה בטנם חסר, כי לא ישתייר בהם מאומה:

מצודות דוד לשובע – אינו חפץ במעדנים ורק בדבר המשביע את הנפש,

אבל הרשעים יתענגו באכילת מעדנים מתוקים וערבים ותמיד בטנו חסרה כי רווחא לבסימא שכיחא ויוכל עוד למלאותה:

 מלבי"ם צדיק אוכל לשבע נפשו – הצדיק לא יאכל למלא בטנו, רק לשובע נפשו כדי הסיפוק לא מותרות,

גם ירמוז שאוכל לשובע נפשו הרוחניית, כפי הצריך רק להחיות נפשו,

אבל רשעים – שאוכלים למלא בטנם, בטנם תחסר – תמיד, כי כל שיש לו הוא מתאוה יותר ואין קץ לתאותו,

וגם זה תשובה על הנ"ל, שלכן ר' חנינא בן דוסא היה די לו באמת בקב חרובין ולא רצה יותר,

כי לא רצה רק לשובע נפשו ותענוגי העוה"ז היו כאין בעיניו, שעיקר העונג הוא העונג הנפשי בעוה"ב:


 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “משלי פרק לא”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

. כל שיעורי הרב במדיה דיגיטאלית!!

נגן דוקו ביט הנפשהסנדיסק 128כרטיס זכרון 128

עדכונים חמים למייל

קבלת עדכונים
Loading