משלי פרק-יד

(א) חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ וְאִוֶּלֶת בְּיָדֶיהָ תֶהֶרְסֶנּוּ:

רבנו יונה – חכמות נשים בנתה ביתה ואולת וגו'. הודיענו כי לא תתכן לאולת מדת בינונית שלא להרוס,

אכן האולת הורסת בידים, והידים ידי העצה הנבערה והדעה המשובשת,

ולא יתכן ג"כ לחכמה מבלתי בינה, כי החריצות וההשגחה מדרכי החכמה:

ביאור הגר"א – חכמות נשים בנתה ביתה אמר חכמות לשון רבים, ובנתה לשון יחיד,

כלומר החכמניות שבנשים היא רואה שיהא ביתה בנויה כלומר קיימת.

ואולת בידיה תהרסנו – בעצמה היא תהרסנה את ביתה.

והענין שכבר כתבתי למעלה שאצל הצדיקים העה"ז הוא נוה לפי שעה, ועיקר הבית שלהם העה"ב, וכמ"ש חז"ל לחרוב ביתך וליתוב אושפיזך.

והנשמה נקראת אשה כמ"ש בזוהר חדש רות, ומקומה הראשון הוא בעה"ב, וזהו חכמות נשים החכמניות שבנשים היא רואה שיבנה ויתקיים ביתה שהוא העה"ב,

והאיולת בידיה תהרסנה – בב' ידיה, כף זכות וכף חוב, מ"ע ול"ת שעושה בידיה, בזה היא תהרס את ביתה.

ועוד חכמות נשים – הם נפש ורוח שנקראו נשים כמ"ש שם בז"ח רות בנתה כנ"ל.

ואולת בידיה וגו' הוא נפש הבהמיות, כשעושה מעשיה שהוא התאוני והכעסני שהן מימין ושמאל, לא תרצח ולא תנאף, בזה הוא תהרסנה את ביתה, כמשאחז"ל במס' סוטה זנותא בביתא כקריא לשומשמי, תוקפא [כעס] בביתא כקריא לשומשמי, וה"מ באיתתא [כשהאשה מזנה וכעסנית] כו'

ועוד חכמות נשים וגו' כמ"ש עצתי תקום וכל חפצי אעשה, והקשו והלא ה' צבאות יעץ ומי יפר, והלא כולם כאין נגדו מאפס ותהו נחשבו לו, ומי יאמר לו למה פעלת זאת?

והענין שרצונו של הקב"ה להטיב לברואיו ונתן הבחירה בידי אדם שיעשה המצות ויטלו שכר טוב בעמלם כפי רצון בוראו, או לילך נגד רצונו קונו ופועל אדם ישלם לו, וע"ז אמר שעצתי תקום, וע"כ אתה תיטול שכר טוב, ואם יחטא ימית אותו הקב"ה, ונוצר פעם שנית [ויתגלגל] וכן פעמים שלש עם גבר עד שיתקן מה שעיות, ונתן אותו בגיהנם עד שיזדכך ויעבור ממנו הזוהמא, וזהו עצתי תקום וגו'.

אך החילוק בינו ובין אותו שהיה טוב מתחילה, כי הטוב מתחילה גופו ג"כ לעה"ב, ויטול שכר טוב בעמלו,

אבל אותו שתיקן, הגופים הראשונים הרעים הם כלים ונאבדים, [לאריז"ל כ"ז כשלא החלו לתקן כלל, אך אם תקנו משהו, הם יקומו לתחיה"מ עם אותו החלק שתיקנו. עי' שעה"ג]

וזהו חכמות נשים החכמניות שבנשים בנתה ביתה היא רואה שיהא ביתה שהוא גופה ג"כ קיים.

אבל האולת בידיה תהרסנה את הגוף ואף שהוא יהיה מוכרח להזדכך מ"מ הגוף הזה יהיה כלה ונאבד:

מלבי"ם חכמות נשים – החכם יצייר את החכמה והכסילות כשתי נשים,

ידמה את החכמה כאשה, כי הנפש המקבלת את החכמה היא מקבלת אותה מן השכל העליון המשפיע, [ולכן מדמה זאת לאשה שהיא נשפעת].

והנפשות הלומדות ומשכילות הם הנשים הטובות נשי חיל השומעות לבעליהם העליון, והוא שופע עליהן מרוחו להשכילם באמתתו,

והנשים הכסילות והאולת הם הזונות מתחת בעליהם ללכת חשך ולא אור אל דרכים מעוקשים דרכי מות,

והנה חלקי החכמה הם רבים מאד ואין להם קץ, והחכמה בכללה המקבצת כל פרטי החכמות נדמה במשל כבית הנבנה מעצים רבים ואבנים וחול וסיד וקירות, ובהצטרפם יבנה בית מקדש מלך,

ומצייר כי חכמות נשים בנתה ביתה – החכמה בכללה שבנתה הבית הנשגב, הצטרפו אל הבנין הזה כל נשים החכמות, כל הנפשות המשכילות ביראת ה' הנביאים והחכמים המשכילים שכל טוב ויבנו את הבית,

ואולת בידיה תהרסנו – אבל האולת שהיא המטילה ספיקות על כל חקי החכמה,

האשה הזאת אינה בונה רק מהרסת ומחרבת, שכל כח האולת הוא רק להרס את חקי החכמה אשר בחכמה תבנה בית והיא עוסקת להרוס ולא לבנות להחריב ולא להקים:

 מלבי"ם חלק באור המלים אולת. כבר נתבאר שאויל הוא המסתפק בחקי החכמה, והספיקות הם האולת המהרסת בית החכמה:

(ב) הוֹלֵךְ בְּיָשְׁרוֹ יְרֵא ה' וּנְלוֹז דְּרָכָיו בּוֹזֵהוּ:

רבנו יונה – הולך בישרו ירא י"י. הורנו כי היראה הנכבדת מגיע מן היושר, והיא הנבחרת מהתלויה באימת העונש.

ונלוז דרכיו בוזהו. מסוף הפסוק הגיד כי הירא מכבד את השי"ת ביראתו, על כן שם הבוזה להפך הירא.

וסוד הענין, כי היראה מיושר הוא קיום מצות השי"ת.

ומפני שזוכר לרוממותו וגדולתו ולא יכול לעבור את פיו,

והוא, פי' נלוז המדות לא יירא לעולם את השם יראה גמורה וכבר ביארנו זה הענין בס' שערי תשובה:

 ביאור הגר"א – הולך בישרו ירא ה' – כי כל אדם צריך לילך בדרכו הצריך לו, כי אין מידת בני אדם שוים זה לזה, ומחמת זה הוא רגיל בעבירה הבא באותו מידה, וצריך לגדור עצמו מאוד בזה, מה שאין חבירו צריך לזו השמירה, וחבירו צריך לדבר אחר,

ולכן הולך בישרו בדרך היושר שלו – אע"פ שבעיני הבריות הוא רע, כי אינן יודעין מה שהוא צריך, ואעפ"כ הוא הולך בישרו – הוא ירא ה', כי מתיירא הוא שלא יבא לידי עבירה מחמת טבעו הרגיל בו. [כדוגמת השם על פניו מסווה שלא יכשל בראיה אסורה, כשיודע שיצרו מפתהו מאד לזה, הגם שבעיני הבריות הוא רע],

ונלוז דרכיו – אבל מי שמעקם דרכיו הצריכין לו בשביל להתנאות בעיני הבריות, לעשות דבר שישר בעיניהם אע"פ שאליו הוא רע, ובא מחמת זה לידי עבירה.

בוזהו, לקב"ה, שיודע [האדם הזה] מה שהוא צריך [לעשות], והוא אינו עושה הצריך לו, ועושה הישר בעיני הבריות, הרי עליו יראת בשר ודם ואין עליו יראת ה', והוא כמ"ש למה החמירה בגנב יותר מגזלן כי זה השוה וכו' וזה לא השוה כו'.

ועוד מי שהולך בדרך הישר יבא לידי יראה ומי שמעקם דרכיו יבא לבזות ה' כי הכל תלוי במדות והבן:

מלבי"ם הולך בישרו – כבר בארתי כי הישר הוא מי ששכלו הולך ישר מצד טבעו,

וגדר הישר הוא הקו היותר קצר בין שתי נקודות מונחות, והישר הוא ההולך בשכלו בדרך הקצר והישר,

ובפרטות נופל על עניני בינה, ששכל האדם עשוי באופן שאם לא יטה אל הצד, יתבונן תמיד האמת, כמ"ש כי האלהים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים,

שה' עשה שכל האדם שישיג את האמת תמיד גם בדרכי הבינה שמתבונן לדעת האמת והשקר,  

ועת יתבונן באלקות יבין שיש אלקים בורא ומשגיח משכיר ומעניש וכדומה,

וכן מי שנוטה מן הישרה ומבקש חשבונות רבים והיקשים פילוסופיים מתעים, יצא מן הקו הקצר הישר וילוז מדרכו, ואז יבא לידי כפירה בכל הפינות האלה,

וז"ש מי שהולך בישרו – הוא ירא ה' – כי ישיג בשכל הישר ובמופתים תבונים שיש אלהים שופט ומשגיח וירא מפניו מגדולתו ורוממותו ומענשו וגמולו,

ורק מי שנלוז דרכיו – ומבקש חשבונות רבים והיקשים נלוזים מן הקו הישר הנטוע בשכל, ובא לכפור בה' ויבזה אותו – כי יכפור בפנות ההשגחה וכדומה:

 

(ג) בְּפִי אֱוִיל חֹטֶר גַּאֲוָה וְשִׂפְתֵי חֲכָמִים תִּשְׁמוּרֵם:

רבנו יונה – בפי אויל חטר גאוה. שרש הגאוה בלב הכסיל, והענף בפיו, כענין שנאמר "ויצא חטר מגזע ישי" (ישעיה יא, א), ולא יתכן לענף מבלי שישא פרי והפרי הוא דברי הגאוה והבוז.

והענין, כי נהג הכסיל בגאוה בפיו ובלבבו עד שאי אפשר לו לסור ממנה, ולא יוכל לשמור שפתיו מדברי הגאוה, כאילו ענף הגאוה בפיו שלא יתכן לו מבלי תת פריו,

כי חזק הכסיל את טבעו בגאוה ובגודל לבב, ולא יכול למנוע תולדת הטבע.

ושפתי חכמים תשמורם. לא תספיק לחכמים היות שפתיהם ברשותם למנוע ולחשוך אותם מדבר גבוהה,

אבל שפתותיהם שומרות אותם, אם יעלה דבר גאוה על לבם שלא יבטאו בשפתותיהם, אף בעת שלא יתנו לב לחסום פיהם מחשוף העולה על רוחם,

כי הרגילו שפתותיהם במענה רך ובדברי ענוה, עד שלא תוכל שאת לדבר גדולות שפתותיו.

ומדות הבינונים הזכיר למעלה, "נוצר פיו ולשונו שומר נפשו" (יג, ג). "תשמורם" במקום תשמרנה אותם, על כן המ"ם בשורק שהיא במקום חולם:

ביאור הגר"א – בפי אויל חוטר גאוה וגו' ע"פ מה שכתבתי כמה פעמים שלשון אויל הוא לשון מן אולא ['בראשית' מתרגם יונתן 'באוולא', ונקרא כן משום שעושה תמיד מה שעולה בראשית מחשבתו ואינו בוחן הדברים לעשותם נכונה]

ופי' ראשית דברי אויל בחוטרו שהוא מתברך בלבבו להכות למי שיעבור על דבריו במקלו,

אבל שפתי חכמים תשמורם פי' שהחכמים ניצלים ממנו מחמת שהם סוגרים שפתותיהם מלענות לו דבר,

ועי"ז הם נצולים [שלא יכם]:

מלבי"ם בפי אויל – האויל הוא המסתפק בחקי החכמה, והנה חקי החכמה אין עליהם מופת, ולא יוודעו ע"י שכל האדם רק מה' המה,

ומי שאינו מתגאה, ולא יהרוס לעבור את גבול שכלו שיאמר שבשכלו יוכל להשיג את הכל, הוא יכנע לחקי החכמה הנתונים מאת האלקים ויאמין בם ולא יחלוק עליהם,

רק האויל בפיו חוטר גאוה – פיו המדבר תהפוכות הפך דרך החכמה, כאילו האולת שלו היא החכמה, הוא מסבת גאותו, וגאותו בולטת מפיו כחטוטרת היוצא מן האילן,

אבל שפתי חכמים, השפתים מציירים הדבור החיצוני, ויבואו אצל חכמים כשידברו דברי החכמה בשפתים שמרמזים על הדעת ר"ל ששבו אצלם לדעת, שע"י שמאמינים בחקי החכמה הם אצלם כדברים הנודעים בדעת,

זה תשמורם מן הגאוה, כי יכנעו אל החכמה העליונה ויאמינו בה, כי ה' יתן חכמה:

 מלבי"ם – חלק באור המלים בפי – ושפתי כבר התבאר (למעלה י' כ') שפה מרמז על החכמה ושפה מרמז על הדעת, וכבר התבאר (א' ג') שיצוייר שיבא בחכמה לכלל דעת על ידי שיקבל חקיה באמונת הלב ובענוה, וזה שפתי חכמים:

 

(ד) בְּאֵין אֲלָפִים אֵבוּס בָּר וְרָב תְּבוּאוֹת בְּכֹחַ שׁוֹר:

רש"י באין אלפים אבוס בר – באין שוורים האבוס ריקם, שאפילו תבן אין מצוי בבית. בר – נקי וריקם,

כלומר במקום שאין תלמידי חכמים אין הוראה נמצאת כהלכה:

רבנו יונה – באין אלפים אבוס בר ורב תבואות וגו'. האבוס נקי מטנופת באין אלפים,

ואף גם זאת לבעל השדה לסבול שילינו השוורים על אבוסם, אע"פ שמטנפים את הבית, מפני התועלת שיגיע מהם כי רב תבואות בכח השור.

גם החכמים שפתיהם תשמרם מדבר גדולות להמון העם, ואע"פ שיודעין מעלת נפשם מיתר ההמון יסבלו דבריהם, וכי ישגו וידברו לפניהם שלא כשורת כבודם ומוראם לא יקצפו עליהם וישאו במשאת העם מפני התועלת,

שיהיו דברי תוכחתם נשמעים, ושתתהדר תורתם, כי "ברב עם הדרת מלך" (יד, כח) שישאו העם במשא עסקיהם, שיוכלו להפנות ולהגות בתורתם יומם ולילה, כמו שאז"ל (חולין צב, ע"א) יבקשו רחמים האשכולות על העלין שלאמלא העלין לא יתקיימו האשכולות.

והזקנים יעצו את רחבעם "אם תהיה עבד לעם הזה" וגו' (מ"א יב, ז), והנה נשא לך שלמה ע"ה משל על זה, כי הנך סובל טורח טנופת הבהמות מפני התועלת "כי רב תבואות בכח שור" אף כי טורח בני אדם,

מעלתך והדרך ברב עם, והעמדת ישיבתך בכח המסייעים ועוזרים:

ביאור הגר"א – באין אלפים אבוס בר כשאין לו צונה ואלפים [ר"ל לחרוש ולעבד אדמתו] גם האבוס בר ריק אין בו תבואה, כי מי יפַתַח לו וישׂדד אדמתו להוציא בר?

אבל רב תבואות נמצא למי שיש לו כח שור לאכול ולעבוד עבודתו.

והענין הוא כי אלפים הוא לשון למוד ואמר באין אלפים כשאין לו תלמידים עם מי ללמוד, אז גם האבוס הוא בעצמו נעשה בר וריק מן הכל.

ורב תבואות בכח שור פי' שיתרבה לו תורה כשיש לו כח שור – דהיינו תלמיד הגון.

ואמר לשון שור ע"ד שאמרו רז"ל לעולם יהיה אדם כחמור למשא וכשור לעול ויש בזה ג' פירושים

א.     אחד כמ"ש למעלה ע"פ עץ חיים היא וגו' כי יש ב' מני מחזיקי ידי לומדי תורה א' בגוף ואחר בממון וזהו חמור ושור חמור למשא דהיינו שיעבוד לת"ח בכל כח גופו,

וכשור לעול שנושא עליו עול ת"ח ליתן לו די סיפוקו אשר יחסר לו, [-בממון]

ב.      והפי' הב' כחמור למשא לנשוא עליו עול מצות ולהדור אחריהן לעשותם, וכשור לעול הוא עול תורה.

ג.       והג' כחמור למשא כי יש בתורה פשטי תורה להבין הענין הפשט באר היטב,

ויש ג"כ פלפול לברר וללבן הענין בקושיות ותרוצים.

ובעלי לומדי תורה בפשט הפשוט – המה נקראים חמורים,

והלומדים בפלפול המה נקראים שוורים כשור בעל קרנים וכמ"ש ז"ל נגחו הוין לו בנים שנוגחים בתורה,

וזהו שצריך האדם לב' הדברים ללמוד פשטי התורה ולחזור עליהם תמיד,

וגם לפלפל בלימודו כדי שיצא הענין מזורז ומלובן בלי קושי,

וז"ש ורב תבואות הוא בא מכח אותו תלמיד שהוא כשור בעל הקרנים וחריף גדול בפלפול כי הוא מקשה והוא מפרק וממילא רווחא שמעתתא.

ועוד באין אלפים כי החילוק בין אלפים לשור הוא שהאלפים הם שאוכלים ואינם עושים שום מלאכה,

ושוורים הם העומדים למלאכתם לעשות עבודתם לחרוש,

וזהו באין אלפים – כשאין לו אלפים – האבוס מלא בר ותבן, [שאין מי שיאכלו]

אבל רב תבואת בא בכח שור – העומד למלאכה, כי אף שצריך לאכול ולנוח, אבל התבואה מתרבה יותר ויותר כי הוא חוזר למלאכתו עבודת אדמה.

וכן הוא הענין בענין התלמידים כשאין לו תלמידים שילכו בטלים [מלימודם],

אבוס בר – ההלכה היא מבוררת באין סיג כלל,

אבל רב תבואות – הוא בא מכח אותו שכחו כשור בעלי קרנים לפלפל ולברר הדבר באר היטב כנ"ל:

מלבי"ם באין אלפים אבוס בר – האלפים הם השורים המלומדים לחרוש ולעבוד את האדמה,

וכשמלמדים השור לחרוש שאז נקרא אלוף (מלשון למוד ומורגל) א"צ להעמיד אותו באבוס לפטמו, כי ירעה בנאות דשא, והוא נותן תבואה בכחו, כי רב תבואות בכח שור,

אבל באין אלפים – אם לא למדו השורים לעבוד את האדמה שאז יעמידו אותם באבוס להשמינם ולפטמם,

לא לבד שאינם מרבים תבואות, הם מחסרים כי יאכלו הבר באבוס,

והוא משל ומליצה על הנ"ל שהאדם צריך להיות כשור לעול וכחמור למשא, וצריך להיות אלוף ומלומד לחרוש על חלקת החכמה ובשדה התבונה והדעת, ואז יוציא רב תבואות, שהוא תבואות הנפש ופרי השכל,

 שהנפשות אינם בני עבודה רק הגופים הם הבהמות שילמדו אותם לעבוד בעבודת ה' ובגן עדן העליון ולהוציא רק תבואות בכח שור המלומד ומסובל, כמ"ש אלופינו מסובלים,

אבל מי שאינו אלוף ומלומד שהוא אויל החולק על החכמה ולא למד ארחותיה, אינו עובד אדמתו,

רק מבלה את בר החכמה בעמדו על האבוס להשמן ולהתפטם מתענוגי עוה"ז,

ומלבד שאינו מועיל עוד מזיק ומכלה לתבואת קדש:

 מלבי"ם – חלק באור המלים (ד) אלפים – השורים המלומדים לחרוש, שגר אלפיך ומלת באין נמשך לשתים אין אבוס בר, לא נמצא בר באבוס, ואבוס נקרא מקום שמעמידים הבהמות לפטמם (ישעיה א' ג'):

 

(ה) עֵד אֱמוּנִים לֹא יְכַזֵּב וְיָפִיחַ כְּזָבִים עֵד שָׁקֶר:

רבנו יונה – עד אמונים לא יכזב. מפני שנודע והוחזק שמכוין עדותו,

דע כי גם בשיחתו ובספור דבריו בעניינים שאין עדות תלוי בהם לא יכזב,

כי אילו למד לשונו דבר שקר לא נמלט מהכשל באחת מן הפעמים בעדותו, להוסיף על מה שידע ושמע או לגרוע.

ויפיח [כזבים] עד שקר. מי שענה שקר באחיו כל שיחתו וספור דבריו תחזיק כזב, כי הרגיל לכזב, ושיחתו גרם להיות לו עדות השקר קלה בעיניו.

ובא לשון יפיח על השיחה התדירה, ועניינו נשיבת רוח שפתיו. ולמעלה אמר "יפיח אמונה יגיד צדק" (יב, יז) פי' מי שכל שיחתו וספור דבריו אמונה יתברר לך כי יגיד צדק בעדותו על חברו, ולא תטהו השנאה או אהבת השוחד, אחר שהרגיל בבחירת האמת בכל דבריו.

"ועד שקרים מרמה", איש שהרגיל בדברי מרמה לא תסמוך על עדותו, כי קל בעיניו להגיד שקר על חברו.

ושני פסוקים אלו שני עניינים הם, וקרובים לדרך אחד:

 ביאור הגר"א – עד אמונים לא יכזב כזב הוא שאינו מקיים דבריו כמ"ש למעלה ושקר הוא מה שמתחילה הוא מדבר דבר מתחילתו שקר וזהו עד של אמונים הם המקיימין דבריהם כמ"ש ותקעתיו יתד במקום נאמן מי שלא יכזב אפי' ורואה לקיים דבריו. ויפיח כזביו הוא מי שמחשבתו שלא לקיים לסוף יגיד אפילו עדות שקר. ועוד עד אמונים גו' כי בק"ש ע' שבשמע הוא גדול וכן ד' שבאחד שזהו שאנחנו מעידין על אחדותו י"ת ו"ה אלקינו הוא נגד אנכי ולא יהיה לך אלקים גו' שהן כלליות המ"ע ול"ת כלומר שאנחנו מקבלין עלינו מ"ע ול"ת לקיימן וכן בפרטות יש בק"ש י"ג מצות כמ"ש בזוהר פ' תרומה וזהו עד אמונים מי שהוא עד בקיום וחוזק לא יכזב ויראה לקיים כל המצות. ויפיח כזבים כלומר שמחשבתו אינו לקיים אלא שחושב תיכף שלא לקיים הוא עד שקר שמעיד עדות שקר בעצמו:

מלבי"ם עד אמונים לא יכזב ויפיח כזבים עד שקר – יש הבדל בין שקר ובין כזב,

השקר הוא השקר הגלוי תיכף,

והכזב נראה אמת בתחלתו ולבסוף נגלה שהוא שקר, שכזב הוא דבר הפוסק ואינו מתקיים,

והנה עד שקר צריך להפיח כזבים – כי לא יגיד דבר שהשקר גלוי לכל, וצריך לכזב היינו שיאמר דבר שלא יכירו שקרו, ואח"כ יוכר שהיה שקר וזה נקרא כזב,

אבל עד אמונים לא יכזב – כי יאמר האמת שנשאר אמת לעולם כמ"ש שפת אמת תכון לעד,

ואמר יפיח כזבים, שההפח בא על הדבור הבלתי שלם, כי לא יוכל להשלים דבורו שאז יוכר שקרו, רק להפיח במרמה דבור בלתי שלם,

ויש לזה מליצה, המעיד על חקי החכמה והאמונה לא יכזב כי דבריו יכונו לעד,

כי חקי האמונה הוא האמת הקיים לעד,

והאויל המעיד שקרים לחלוק על חקי החכמה ע"י ספיקותיו יפיח כזבים והיקשים מתעים אשר אחרי הצירוף והבחינה לא יתקיים ויהיה כמו אכזב:

 מלבי"ם – חלק באור המלים כזבים, שקר – הבדלם בארתי (ישעיה כ"ח ובכ"מ). ויפיח, הוא הדבור הבלתי נשלם כנ"ל (י"ב י"ז):

 

(ו) בִּקֶּשׁ לֵץ חָכְמָה וָאָיִן וְדַעַת לְנָבוֹן נָקָל:

רש"י בקש לץ חכמה – כשהוא צריך אל החכמה אינו מוצאה בלבו:

רבנו יונה – בקש לץ חכמה ואין ודעת לנבון נקל. הלץ הוא העוסק בשיחות בטלות, וגם מתלוצץ על הבריות ולועג על מעשיהם ודבריהם,

והמדה ההיא אי אפשר מבלתי ביטול המורא ופריקת העול,

ושתי המדות אשר הזכרנו, הן העוסק בשיחה בטלה והלצנות מרחיקות את האדם מן החכמה,

כי אין החכמה ביושבי קרנות ובאוהבי בטלה, וכן לא תמצא רק בלומדים במורא, ולא בלצנים המפירים יראה.

וכן אז"ל (קה"ר ב, יב) חכמה שלמדתי באף היא עמדה לי, ועוד אמרו (כתובות קג, ע"ב) זרוק מרה בתלמידים ועוד (שבת ל, ע"ב) כל ת"ח שאין שפתותיו נוטפות מר תכוינה.

ודעת לנבון נקל. לפי שהן ג' מעלות חכמה ותבונה ודעת, [ודעת] היא המעלה היתרה.

והודיענו כי מעלת החכמה שהיא הראשונה נמנעת מן הלץ,

סמך לזה כי נקל על הנבון להגיע למעלת הדעת שהיא המעלה הגדולה, כי מתוך הבינה מגיעין אל הדעת,

בהרגל בעל הבינה את לבו במחקריו לברור הדעות האמיתיות ולהרחיק את הדעות המשובשות, ולא ישיג אל הדעת בלתי הנבון, כמו שאז"ל (אבות פ"ג מכ"א) אם אין בינה אין דעת:

 ביאור הגר"א – ביקש לץ חכמה ואין שהאדם צריך לג' דברים חב"ד והיינו חכמה הוא שלומד מרבו ובינה הבנת דבר מתוך דבר ודעת הוא לידע הדבר על בוריו,

ולץ הוא המתלוצץ מכל דבר ואינו מתפחד מפני כל והוא היפוך החו"ב שמפחד, כי פחד היא מבינה כמ"ש לריק יגיעה בלי פחד ולא חלק לה בבינה וגו', וזהו שהלץ שהוא היפוך התורה שהוא חו"ב,

אח"כ יבקש את מה שלמד מרבו ולא ימצא וכ"ש שלא ידע מעצמו אבל להנבון אפילו דעת נקל:

מלבי"ם בקש לץ חכמה ואין ודעת לנבון נקל – הלץ הוא המתלוצץ על חקי החכמה מפני שאין על חקי החכמה מופתים, רק הם מקובלים, וצריך לקבלם בענוה ובאמונה, אבל הלץ שדרכו ללוצץ ילוץ על החכמה,

אבל לא ילוץ על הדעת שהוא על דברים הנודעים במופת או ע"י החושים,

והנה החכם קשה לו לבוא לכלל דעת היינו שידע דרכי החכמה בידיעה ברורה כמו שיודע דברים המוחשים,

כי דרכי החכמה הם רק מקובלים,

אבל הנבון שהוא אחרי שחקר על חקי החכמה להשיג טעמם ולהוציא דבר מתוך דבר,

לו הדעת נקל – הוא ישיג חקי החכמה בידיעה ברורה ובקל,

אמנם הלץ א"א לו לבוא למדרגה זו, שאם היה מבין והיה משיג בקל חקי החכמה בידיעה ברורה הנקראת דעת לא היה מתלוצץ,

כי הלץ אינו כסיל או אויל שחולקים על החכמה מפני המינות או מפני התאוה,

רק מתלוצץ ובלתי מקבלם מפני שאינו מבין אותם,

אמנם אי אפשר לו להבין אותם כי תחלה צריך לקבלם בדרך אמונה וקבלה, והלץ כשבקש חכמה ואין – שלא רצה לקבל חקיה כי התלוצץ עליהם,

אבל הנבון קבל חקי החכמה והבין דבר דבר עד שבא לכלל דעת:

 מלבי"ם – חלק באור המלים (ו-ז-ח) ודעת לנבון – (עמ"ש למעלה ט' י' י"א י"ג): לץ, כסיל – הלץ לא יחלוק על הדעת, לא כן הכסיל, (כנ"ל א' כ"ב, ט' ז' ח'),

ויש הבדל בין הכסיל ובין האויל, שהכסיל יודע חקי החכמה ובלתי מסתפק בם רק שנלוז מהם מפני תאותו,

והאולת היא לו רק למסוה במרמה לא כן האויל שהוא מסתפק בחקי החכמה, כמו שהתבאר בכל הספר:

 

(ז) לֵךְ מִנֶּגֶד לְאִישׁ כְּסִיל וּבַל יָדַעְתָּ שִׂפְתֵי דָעַת:

רבנו יונה – לך מנגד לאיש כסיל ובעל ידעת שפתי דעת. למ"ד ל-איש, מושכת בעד למ"ד ולבל ידעת. "לך מנגד" יחסר הכינוי, כמו "ולקחת לך" (דברים ז, כה).

[לביאורו כוונת הפסוק לך מנגד לאיש כסיל, ומנגד למי שבל ידעת שיש לו שפתי דעת].

והענין הרחק מחברת מי שנודע בכסילות, והוא פעולת האולת והמדות הרעות,

וכן תרחק ממי שלא ידעת אותו בשפתי דעת, כי חברתו סכנה.

על כן אתה צריך לחוש בספקו שלא תתחבר אליו עד שתחקור עליו אם הוא נזהר בדבריו שלא לגלות סוד, ושלא לחרף ולבזות, מכעס או מגאוה וגודל לבב,

שצוה להרחיק מן הספק מחברת מי שלא נודע בשפתי דעת וממי שנודע שהוא כסיל:

 ביאור הגר"א – לך מנגד וגו' כשתלך נגד [-למול] איש כסיל תיכף לא תדע שפתי דעת,

ומה שאמר לשון 'שפתי' פירש אפילו שהדברים לא יהיו 'דברי דעת' רק שהם מאיש דעת לא תדע, [ר"ל לא תשיג].

 ומ"ש מנגד במ' כלומר אע"פ שאתה חוזר ממנו ואינך רוצה בדרכו אעפ"כ בל ידעת גו'  [על עצם זה שקרבת אליו].

ועוד מנגד כלומר אפילו כשלא תסכים דעתך לדעתו ואדרבה שתהיה מנגד לו אעפ"כ לא תדע:

מלבי"ם לך מנגד לאיש כסיל ובל ידעת שפתי דעת – יש הבדל בין הכסיל ובין הלץ הנזכר בכתוב הקודם,

הלץ אינו מתלוצץ על הדעת רק על החכמה מפני שאין עליהם מופתים ובאו בקבלה לא בידיעה ברורה,

ואם היה משיגם בדעת ברורה לא היה מתלוצץ,

רק מפני שבקש חכמה ואין – לא בא לכלל תבונה שהוא אחר החכמה, שאז היה הדעת נקל בעיניו,

אבל הכסיל אינו לץ, והוא קבל חקי החכמה רק התאוה גברה עליו,

ומפני שחקי החכמה מתנגדים אל התאוה, לכן ישנא דעת כמ"ש וכסילים ישנאו דעת,

היינו הגם שקבל חקי החכמה והגם שישיגם כמו הנבון עד ידע טעמם בדעת, ישנא את הדעת העומד לשטן לו אל תאותו, כמ"ש תאוה נהיה תערב לנפש ותועבת כסילים סור מרע כמש"פ שם,

לכן ישנא את הדעת, ויטיל ספיקות בחקי החכמה במרמה, כדי להיות לו כסות עינים בלכתו אחרי שרירות לבבו, וא"כ אתה אשר ידעת שפתי דעת תוכל ללכת עם הלץ, כי הלץ יתלוצץ על החכמה לא על הדעת כנ"ל,

אבל לא עם הכסיל שהוא אינו מקבל גם הדעת,

ולכן לך מנגד לאיש כסיל – שאם תלך עמו בל ידעת שפתי דעת – הדעת שקנית עד שאתה מוציאם מן השפתים לחוץ (שכבר בארתי שהשפתים מציינים את הדעת) תדמה כאילו לא ידעת אותם,

כי בהתחברך לכסיל תלמד ממעשיו ללכת אחר התאוה והערב כמ"ש ורועה כסילים ירוע ותתנכר אל הדעת כאילו לא ידעת אותה כלל:

 

(ח) חָכְמַת עָרוּם הָבִין דַּרְכּוֹ וְאִוֶּלֶת כְּסִילִים מִרְמָה:

רבנו יונה – חכמת ערום הבין דרכו ואולת כסילים מרמה. מכל חכמות המושגות לאדם,

יבחר לו מהם הערום חכמת כשרון המעשים ותקון המדות,

והכסיל יבחר לו מכל החכמות הערמה ומרמה ותואנה.

ואלו אינם מגיעים בלתי מחשבה, כמו שמצינו "העמיקו סרה" (ישעיה לא, ו), "העמיקו שחתו" (הושע ט, ט), "הבה נתחכמה לו" (שמות א, י), "חכמים המה להרע" (ירמיה ד, כב), "על עמך יערימו סוד" (תהלים פג, ד):

 ביאור הגר"א – חכמת ערום הבין דרכו שהאדם צריך להיות ערום כמ"ש למעלה כי הנחש הוא ערום ומסבב כמה סיבובן ופיתוין עד שמכשיל את האדם,

וצריך האדם להיות ערום להבין ערמיותו ולהזהר מן טבעו שיכול לבא מזה לידי עבירה,

וזהו עיקר והתכלית של חכמתו של ערום, וזהו חכמת ערום הוא כדי להבין דרכו וטבעו, [הכוונה אם יש לו בטבעו חמדת הממון או  

בכדי להזהר בעצמו שלא יבא שום חטא בעולם.

ואולת כסילים מרמה, אבל הכסילים שאין יודעין ועושין כאולתן תיכף,

ואינן רואין להבין הוא מחמת שמרמה אותן היצה"ר והן עושין כאולתן,

ועוד מרמה, כלומר לא די שהן עושין באולתן, אלא שמרמין גם לאחרים שיהיו כמותן,

ולכן אמר כסילים לשון רבים כלומר שהאולת מרמה את הכסילים שמי שהוא כסיל מעשיו באולת,

מרמה את חבירו שג"כ כמותו:

מלבי"ם חכמת ערום הבין דרכו ואולת כסילים מרמה – נמשך למעלה אמר שהאולת של הכסילים הוא מרמה – כי הכסיל אינו אויל, כי הוא אינו מסתפק באמת בדרכי החכמה, רק שמפני שהוא אסור ביד התאוה אשר תוליכהו תהו לא דרך, וחקי החכמה ודעת עומדים לנגדו, יעשה במרמה לקרא אל האולת, ויאמר שהוא מסתפק על החכמה ואינו מאמין בה מפני הספיקות שיש לו, וזה מרמה כי באמת אינו אויל מסתפק,

והקדים לזה חכמת ערום הבין דרכו – הערום אינו חכם, ר"ל לא קבל חקי החכמה מפי חכמים לידע כל שביליהם,

ובכ"ז אינו פתי שיתפתה לכל דבר, כי נכנס בו ערמומית, ושכלו מכיר להבחין בין טוב לרע ואמת ושקר, כמ"ש לתת לפתאים ערמה,

והערמימות תלמדהו להבין דרכו שלא ילך על דרך שהוא מסופק בו ואינו יודע אם הוא טוב או רע,

רק ישתדל להבין בשכלו מהות דרכו,

וזה החכמה שלו,שהגם שלא קבל כל חקי החכמה לדעת כל הדרכים עפ"י הקבלה מפי חכמים, בכל זה בדרך הפרטי שהוא הולך ישים לב להבין אותו,

ומזה יגיע אל החכמה באיזה פרטים וזה חכמת ערום,

וא"כ הכסיל שאינו פתי איך ילך על דרך אולת שהוא הספק, רק שהאולת הזה הוא מרמה באמת לא אמתי:

 

(ט) אֱוִלִים יָלִיץ אָשָׁם וּבֵין יְשָׁרִים רָצוֹן:

ביאור הגר"א – אוילים יליץ אשם – האויל מחמת שהוא מדבר בלי ישוב הדעת מה שבא לפיו, אפילו מה שנוגע לחבירו שאינו לכבודו, ואח"כ הוא צריך להמליץ [להתנצל] מה שאשם בנפשו,

ותמיד הם מתחילה עושים אשם, ואח"כ ממליצין בעד האשם…

ובין ישרים אבל כשישרים מדברין הן מתיישבין בעצמן תחילה איך לדבר, שלא יגע בחבירו וביניהן רצון:

מלבי"ם [שיעור הכתוב: בין אוילים יליץ אשם, ובין ישרים יליץ רצון]

אוילים יליץ אשם – המליץ הוא העומד בין שני אנשים לגלות רעיונות האחד לחברו הבלתי מבין לשונו וסתריו, כמו כי המליץ בינותם,

ושעורו בין אוילים יליץ אשם ובין ישרים יליץ רצון – ר"ל הגם שהאוילים הם המסתפקים ומכחישים חקי החכמה ומתנגדים לה בהחלט (לא ככסילים שעושים זה במרמה להפיק תאותם),

והישרים הם הפך האוילים שלבם ישר בדרכי הבינה ומשיגים האמת, ודרכי החכמה בטוחים ומבוצרים בלבם,

יוכר תוכיות מחשבותיהם וסתרי לבותם,

כי האוילים הם אשמים בנפשם (גדר האשם הוא המכיר שהוא חייב עונש על מעשיו) שהלב המרגיש ירגיש על מעשיו אם טוב אם רע, ולב האויל ירגיש שהוא חייב עונש, ונפשו הפנימית מרה על מעשיו,

ולב הישרים ישמח ומרגיש כי מעשיו רצוים, וזה המליץ בינותם לגלות תעלומות סתריהם,

כי האשם ימליץ בין האוילים, ויודיע סתר לבבם שמרגיש שהם חייבים עונש, ואין עושים מעשיהם בשמחה כי לבם לא ינוח,

ובין ישרים הרצון – הוא המליץ, ומגלה סתרי מחשבותיהם, שמרגישים שמעשיהם לרצון ושמחים במעשיהם:

 מלבי"ם – חלק באור המלים אוילים, ישרים – הישר הוא שלבו ישר בדרכי הבינה וזה הפך האויל המסתפק,

ומלת יליץ נמשך לשתים, וכן מלת בין נמשך גם למעלה,

וגדר מלת אשם שמכיר שהוא חייב עונש כמ"ש בס' התו"ה ויקרא (סי' שס"ט):

 

(י) לֵב יוֹדֵעַ מָרַּת נַפְשׁוֹ וּבְשִׂמְחָתוֹ לֹא יִתְעָרַב זָר:

רש"י לב יודע מרת נפשו – טרחו ויגיעו שעמל בתורה לפיכך בשמחתו לא יתערב זר כשיקבל שכרו לעתיד:

ביאור הגר"א – לב יודע וגו' הענין שלע"ל יבואו כל האברים אל הלב ויאמרו הלא כולנו בני איש אחד נחנו ולמה שמחתך יותר מאנו?

ויאמר הלב הלא בצרתו, מי מכם אשר היה מצטער עמו כמותי? ולכן גם בשמחתו ג"כ אני שמח יותר מכל האברים! וזהו לב יודע מרת נפשו, ולכן גם בשמחתו אל יתערב זר.

וכן בתורה אל יאמר אדם הלא אנכי יגעתי ונצטערתי עליה ואלמד עם אדם אשר לא יגע ולא טרח?

והיינו מפני כאשר הוא בעצמו טרח, כן בשמחתו כאשר יקבל שכר טוב בעמלו, לא יתערב זר, כמ"ש יהיה לך לבדך וגו':

מלבי"ם לב יודע מרת נפשו – מבאר כי ההרגשה הזאת [של האויל שהוא אשם, ושל הישר שמעשיו רצויים] טמונה בחגוי לב ובקרב איש,

הלב – של האוילים יודע מרת נפשו – שנפשו הפנימית מרה לה ואין לה מנוח כי אשמה הנפש ההיא ומרגשת בו,

וכן בשמחת – הלב של הישרים לא יתערב זר – כי הוא דבר פנימי והרגשה עלומה מאד:

 

(יא) בֵּית רְשָׁעִים יִשָּׁמֵד וְאֹהֶל יְשָׁרִים יַפְרִיחַ:

רבנו יונה – בית רשעים ישמד ואהל ישרים יפריח. ענין המשל לַפֶַרח, כי כאשר אין התבואה גדלה עם העשבים הרבים כאשר ירבו ויפרצו בתוכה, כן אין הישרים מפוארים ונהדרים,

גם לא יכולין להגביר היושר ולהשפיל השוא ברבות הרשעים, והישרים יושבים בתוכם,

כי הרשעים לעולם משתדלים להוריד עדי כבודם מעליהם,

וגם בזה אמר דוד ע"ה "סביב רשעים יתהלכון" (שם יב, ט) פי' כאשר ירומו הנקלים והזוללים לבני אדם אז יגברו הרשעים ויתהלכו לעולם סביב הצדיקים, וישתדלו להשפיל תפארתם,

כי לא ימצא כבוד הרשעים רק ע"י שהנקלים והזוללים בבריות עשירים ונכבדים, כי בעיניהם ימצאו חן הרשעים:

 ביאור הגר"א – בית רשעים ישמד ואהל גו' כמ"ש וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא,

והיינו שכל ימי השבוע אדם עסוק במלאכתו בשדה ועושה לעצמו שָׁם אוהל, ואח"כ ביום השבת בא לביתו.

ובשדה שם רגילים חיות רעות וליסטים, וזהו וידעת כי שלום אהלך הוא מן החיות וליסטים,

ואח"כ ביום השבת ופקדת נוך ולא תחטא, כלומר שלא יהיה חסר כלום [חטא ל' חסרון],

כי בביתו שם כליו טמונים, וימצא שאינו חסר כלום. ואמר נווך שהוא אצלו ג"כ במקרה, כמ"ש למעלה,

וכבר כתבתי למעלה שאצל הרשעים העה"ז בית שלהם הוא הקביעות, ואצל הצדיקים הוא אוהל עראי,

וזהו שבית רשעים שהוא עה"ז שהוא עיקר שלהם, הוא ג"כ ישמד,

ואוהל צדיקים שאצליהן הוא אוהל עראי, אעפ"כ יפריח:

מלבי"ם בית רשעים ישמד ואהל ישרים יפריח – ההרגשה הזאת [של האויל שהוא אשם, ושל הישר שמעשיו רצויים]

תנבא לו מה יהיה אחריתו, הלב יודע מרת נפשו ומכיר כי בית רשעים ישמד,

– הגם שביתו מבונה בעוז, בכ"ז סופו שישמד ולא יתקיים,

ובשמחתו [-של הלב] יכירו הישרים כי אהל ישרים יפריח, הישרים, הגם שאין להם בית קבוע רק אהל ארעי, ועדיין לא צמח ולא גדל, בכ"ז יפריח וישגא מאד, וזה הרגשה פנימית ירגישו בו האוילים והישרים:

 

(יב) יֵשׁ דֶּרֶךְ יָשָׁר לִפְנֵי אִישׁ וְאַחֲרִיתָהּ דַּרְכֵי מָוֶת:

רש"י יש דרך ישר לפני איש – עובר עבירה ואומר אין בה עבירה,

ד"א לב יודע מרת נפשו ישראל שהם מרי נפש בגלות והיו נהרגים על קדושת השם ובשמחתו לא יתערב זר לעתיד. בית רשעים – בית ארם ישמד.

יש דרך ישר לפני איש, דרך עצל ישרה היא בעיני עשו, שהוא 'איש' שדה ואחריתה וגו':

ביאור הגר"א – יש דרך ישר לפני איש וגו' כלומר שיש דרך שידמה האדם בלבו שהוא דרך אחד וגלוי שהוא ישר.

ואחריתה דרכי מות – וסופה שבא מזה כמה דרכים וכולם למות,

ולכן צריך האדם לזהר מאד, ולא להשען על שכלו כלל, כי אפשר שידמה לו שהוא בודאי דרך ישר, ואעפ"כ הוא בא לדרכי מות,     ואמר לפני 'איש' אפי' לפני ת"ח שנקרא 'איש', אעפ"כ אין לו להשען על שכלו:

מלבי"ם יש דרך ישר לפני איש – מוסב על הנ"ל,  שהגם שלפעמים ייטיב דרך אויל בעיניו, מפני שדרך האויל נראה בתחלה ישר,

נגד [-לעומת] דרך החכמה שבתחלתו נראה שהוא עובר על הקוצים והברקנים, כי צריך ללחום נגד התאוה ומדות הנפש הנוטים לרוע כמ"ש (למעלה י"ב ט"ז) דרך אויל ישר בעיניו,

בכל זאת אחריתה דרכי מות – משא"כ דרך החכמה תחלתו קוצים וסופו מישור:

 

(יג) גַּם בִּשְׂחוֹק יִכְאַב לֵב וְאַחֲרִיתָהּ שִׂמְחָה תוּגָה:

רש"י (יג) גם בשחוק – שהקב"ה משחק עמהם בעה"ז יכאב לבם לעתיד לבא וכן הוא אומר ואתם תצעקו מכאב לב (ישעיה ס"ה):

ביאור הגר"א – גם בשחוק וגו' הפסוק הזה אין להבין באמרו 'גם' מאי גם?

וגם לשון 'ואחריתה' אינו מובן כלל?

אך הענין הוא שאין לאדם בעה"ז שום שמחה בעולם, כי מה יש לאדם שמחה יותר לאב מבנים, [לעומת זאת-]

וצער גידל בנים קשה מכולם,

וכן אמרו ז"ל במדרש מעשה שהביאו למלך שולחן אחד שאין כמוהו בכל העולם ושמח המלך מאוד, ושלח אחר כל חכמיו ושאלם על השולחן, ומתפאר עצמו בו מאוד,

וענה חכם אחד שהשולחן הוא לו רק ליגון ואנחה.

פעם אחת ירד המלך בספינה, ומחמת שדעתו היה קשור בו נטל אותו ג"כ, ונפל השולחן לתוך המים, וקפצו כל יורדי הים וכל יודעי משוט להעלות אותו ולא יכלו, ומחמת גודל הצער חלה המלך.

וענה אותו החכם הלא זה הוא דברי אשר שמתי בפיך שאין זה אלא יגון.

א"ל המלך הנביא אתה שאתה יודע כל זאת? וענה ואמר לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי אבל כך מקובלני לפי ערך השמחה, כן יהיה גודל היגון, כי כאשר יקרה בו דבר מה היגון גדול מאוד.

וכן הוא ג"כ בשחוק, אך בשחוק יש עוד דבר גדול מן השמחה, שבשמחה עכ"פ בשעת השמחה בו שמח,

אבל בשחוק פעמים לבו כאב, וזהו 'גם בשחוק', אף באמצע השחוק, 'לבו כאב',

ואחריתה – פירוש האחרית של השחוק, וגם האחרית של השמחה, של שניהם הוא תוגה:

מלבי"ם גם בשחוק יכאב לב – ולכן הגם שתראה על פני האויל ששוחק, והשעה מצלחת לו,

הלב יכאב כי לב יודע מרת נפשו ומרגיש כי אחריתה שמחה – תוגה,  

ובאחרית יודע שהשמחה היא תוגה באמת, כי ילך בדרך מות,

ויש הבדל בין שחוק ובין שמחה, השחוק נראה רק בחיצוניותו, והשמחה בלב,

ויש בוכה ושוחק בוכה בלבו ושוחק בפיו, כמ"ש על ר"ע שבכה ושחק, ועז"א שיש שוחק ולבו כואב:

 

(יד) מִדְּרָכָיו יִשְׂבַּע סוּג לֵב וּמֵעָלָיו אִישׁ טוֹב:

רבנו יונה – מדרכיו ישבע סוג לב ומעליו וגו'. סוג לב הוא העקש, והנשען לעולם על מחשבתו,

ולא יקשיב לדברי זולתו להתבונן האם טובים הם מדבריו,

ולשקלם ולהניח דבריו בהתבוננו מדברי זולתו טעם סותר דבריו.

ובעל המדה הזאת הוא שבע לעולם ממעשיו, ונוחה רוחו במנהגיו וענייניו,

כי איננו רואה חסרון בשכלו וגרעון בדעתו כי הלא הוא שלם בעיניו, אחרי שאיננו צריך להעזר בשכל אחֵר ובעצת זולתו, ולא תמצא סתירה לדבריו רק ממחקרי בינתו.

ועוד תדע כי בעל המדה הזאת איננו בעל מחקר לעולם, כי ברוב הפעמים ישען אל העולה על רוחו ראשונה,

ולא יחקור אם יש להשיב מחשבתו אחור,

כי בעל המחקר כמו שיעמול וישתדל להשקיף במחשבתו על צידי העיון ולהכיר האמת,

ג"כ נכסוף נכסף להעזר בעיון זולתו, ולהכיר הנכונה מבין העיון.

ומעליו איש טוב. המ"ם ממעליו תורֵה על ההרחקה והפירוד. והטעם מעליו ירחק ויפרד איש טוב,

כי העקשות מרוע לב, ואשר לא יתעקש, והוא נוח להקשיב ולשמוע לדברי הבריות, ההוא יקרא איש טוב,

והוא מרחיק דרכו מחברת 'סוג לב' [-העיקש] כי אם לא ישמע למועצותיו, ולא יקשיב לדבריו,

והוא שומע לעצת יתר הנבלים ומקבל דעתם ישנאוהו על כך סוג הלב,

ואיש טוב יתרחק לעולם משנאת בני אדם, על כן יתרחק מחברת סוג לב:

 ביאור הגר"א – מדרכיו ישבע סוג לב- כמ"ש בישעיה על פסוק אמרו לצדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו,

והיינו כאשר הצדיק טוב לבריות אז נוטל הפירות בעוה"ז,

וכאשר אפשר לעשות מן הפירות קרן, אז אין נותנין אפילו הפירות רק העלין, כמ"ש ברבה בר נחמני נטל טרפי' דאילנא כו', וכמ"ש ירחמו עלייהו על אשכלוהו,

אבל הרשע אין לו פירות כלל, וכאשר נוטל בעה"ז הוא כל הקרן,

וזהו מדרכיו – כלומר מכל דרכיו שהוא הקרן, ישבע סוג לב, מי שיש בלבו סיגים שהוא הרשע, מפני שלבו מלא סיגים. ומעליו איש טוב– אבל איש שהוא טוב גם לבריות, ואיש הוא צדיק, הוא אינו נוטל רק מעליו שהן העלין:

מלבי"ם מדרכיו ישבע סוג לב ומעליו איש טוב – הסוג לב, ר"ל מי שלבו נסוג, ר"ל שלבו בלתי מסכים עם מעשהו כי מרגיש שאין דרכו טובה,

כמ"ש לב יודע מרת נפשו, גם בשחוק יכאב לב, בכל זאת ישבע מדרכיו אחר שהולך בדרכי מות ישבע מדרכיו ויקבל ענשו,

ועל כן מעליו (יסוג) איש טוב – איש טוב יט ויסוג מעליו, לא לבד לבו יסוג רק כולו יסוג ויט ממנו ולא יעשה כמעשיו:

 מלבי"ם חלק באור המלים סוג – משתתף עם פעל נסג, ויסוגו ויבגדו כאבותם, לב הנסוג אחור,

ושעורו ומעליו יסוג איש טוב, שיופרש ממנו, כמו ויט ישראל מעליו:

 

(טו) פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר וְעָרוּם יָבִין לַאֲשֻׁרוֹ:

רש"י פתי יאמין – לדבריהם וניסת אחריהם, ד"א בשחוק יכאב לב, שחוק לכסיל עשות זמה (משלי י' כ"ג) וסופו יכאב לב, סוג לב רשע כמו (משלי כ"ו) כסף סיגים, סוג הוא שם הפסולת סוג הוא הכסף המעורבב בפסולת.

ומעליו איש טוב – וממעל לו לרשע יהיה הצדיק. פתי יאמין – לאנשי רכיל. וערום יבין לאשורו – לפסיעותיו כלומר יצפה מלריב וימתין עד יודע לו אל נכון:

רבנו יונה – פתי יאמין לכל דבר. הנה קרא איש טוב לכל דבר שיש בו עצה שישמע לעצה וחושש לדברי הבריות,

והודיענו כי יתנהג בדעת במנהג שמועתו לעצה וירחק מעל עקשי לב ויכיר את הישרים, ולעצתם ישמע ובשכלם יעזר,

ועתה בא להודיע כי מדת השמיעה לעצה גם הוא תרחק מדת הפתאים,

כי הם מאמינים לכל דבר, לא יבחנו בין סוג לב וישר, ולא יבדילו בין עצה נבערה לנכונה,

ולא כדרך שהזכיר באיש הטוב שירחק מסוג הלב.

וערום יבין לאשורו. הערום והוא בעל שכל ומחקר לא יתעוהו סוגי לב, וישמע את כל היועצים המדברים,

וכאשר יגיע למעשה וישקול הדברים ויבחר הדרך הישרה ללכת בה:

 ביאור הגר"א – פתי יאמין לכל דבר כמ"ש אל תאמין בריע, ואמרו חז"ל אל תאמין ביצה"ר שיאמר תחטא והקב"ה ימחול לך, אל תאמין בו, אבל פתי מי שדרכו להתפתות, הוא מאמין לכל דבר, ואינו חושב על הסוף.

וערום יבין לאשורו – אבל מי שהוא ערום ויבין ערמומיות יצה"ר, אינו מאמין לו מה שהוא אומר שהוא מִצווה,

אלא יבין מעצמו דבר הישר והוא מלשון אשרו דרך:

מלבי"ם פתי יאמין לכל דבר וערום יבין לאשורו – אחר שדבר מן הכסיל ומן האויל, שהם עצמם לבם נוקפם, ואינם בטוחים בדרכם,

אומר שלעומת זה הפתי, שגדרו מי שחסר דעת ומתפתה כיונה פותה אין לב,

הוא מאמין לכל דבר בין לדברי הכסיל בין לדברי האויל מבלי יבחין כלל ואין לבו נוקפו כלל,

אבל הערום שהיא הפך הפתי ויש בלבו ערמה לבחון כל דבר,

הוא לא יפותה רק יבין מה שמועיל לאשורו והצלחתו הרוחניית יעשה,

כמ"ש חכמת ערום הבין דרכו (פ' ח') כל ערום יעשה בדעת (י"ג ט"ו):

 מלבי"ם – חלק באור המלים פתי, ערום – הערום הוא הפך הפתי כנ"ל (א' ד'), והערום יבחון תכלית מעשהו, כמ"ש כל ערום יעשה בדעת (י"ג ט"ו), חכמת ערום הבין דרכו (פסוק ח'):

 

(טז) חָכָם יָרֵא וְסָר מֵרָע וּכְסִיל מִתְעַבֵּר וּבוֹטֵחַ:

רש"י חכם ירא – מן הפורענות. וסר מרע – מן הרעה. וכסיל מתעבר – מתחזק לעבוד בחזקה. ובוטח – ומחליק ונופל בארץ כמו בארץ שלום אתה בוטח, (ירמיה יב ה) ות"י את מתבטח ונפול מחליק.

וי"מ בטחון ממש בהיכלו בוטח לומר לא תבואני רעה:

רבנו יונה – חכם ירא וסר מרע וגו'. החכם אע"פ שהוא סר מרע בכל יכולתו וחפצו, הוא ירא פן יתעה במעשה ויקצר בחובתו, וסוף הפסוק יורה עליו כי זה פירושו.

וכסיל מתעבר ובוטח. הכסיל אע"פ שאיננו סר מרע רק מתקרב אל הרע, הוא בוטח שלא יקרנו עון, וכי דרכו זכה,

ופרט על עונות הכסיל המריבה והעבירה, כי מהם יגיעו השנאה והנזק מן הבריות,

ובכל זאת לא יירא ולא יחת ובוטח כי לא יכשל:

ביאור הגר"א – חכם ירא וסר מרע – כלומר החכם ירא מן המכשול שלא יביא ליד דבר רע וסר מן הדבר שבא לידי רע. וכסיל מתעבר ובוטח אבל הכסיל עובר במקום שיש לטעות, ובוטח בה' שלא יבא לידי רע והוא בטחון הכסילים.

ועוד חכם ירא וסר מרע החכם ירא מפחד תמיד, ולכן סר מלהרע שום אדם,

כי אין לך אדם שאין לו שעה וינקום נקמתו ממנו,

אבל הכסיל מתעבר הוא מתכעס נגד חבירו, ומריע לחבירו, ובוטח שלא יוכל לעמוד נגדו לעולם.

ועוד חכם ירא את ה' וסר מרע מלעשות עבירה ממש,

וכסיל מתעבר – שעובר עבירה, ובוטח בה' שימחול כמ"ש אל תבטחו באלוף ואמרו אל תבטחו בהקב"ה שימחול לו:

מלבי"ם חכם ירא וסר מרע – החכמה צריכה למוסר,

ר"ל באשר בדרכי המדות יש בכל אחד שני דרכים, שדרך אחד הוא החכמה והפוכו הוא סכלות, ויצר הלב נוטה לרעה, כי הציורים שנשתלו בלבו מעת הולדו נוטה אל התאוה ותענוגות בשר והפוכים מדרכי החכמה,

הנה בעת יסיתהו יצר לבבו לנטות מדרכי החכמה בקל שישמע לעצת היצר,

וצריך דבר שבם ייסר כחות נפשו בל יצאו מגבולי החכמה,

המוסר הזה הוא יראת ה', אשר יודע כי מלך גדול עומד עליו ורואה במעשיו ויבוש ויפחד מעשות דבר נגד רצונו,

וע"כ ראשית חכמה יראת ה' שהוא תנאי אל החכמה והשער אליה,

וז"ש החכם – ע"י שהוא ירא – מה' עי"כ סר מרע – ולא יטה מעצת החכמה כי המוסר תיסר כחות נפשו מעבור הגבול, אבל הכסיל מתעבר – ועובר גבול המוסר וגבול החכמה,

ובוטח – שהבטחון הוא הפך היראה כי אינו ירא מפחד ה' ומהדר גאונו:

 מלבי"ם – חלק באור המלים מתעבר – שעובר הגבול, שגם גדר מתעבר שבא על הכעס, בא מצד העברת הגבול, כמ"ש בגדרו בכ"מ,

וכבר בארנו שגם הכסיל יהיה חכם לפעמים רק שאינו ירא ה' (וזה הבדלו מן החכם), שאינו עוצר תאותו מיראת ה':

 

(יז) קְצַר אַפַּיִם יַעֲשֶׂה אִוֶּלֶת וְאִישׁ מְזִמּוֹת יִשָּׂנֵא:

רש"י קצר אפים – הממהר לנקום כעסו. ואיש מזימות – מחשבות עצה רעה:

 רבנו יונה – קצר אפים יעשה אולת ואיש מזמות ישנא. לפי שהזכיר במדת הכסיל שהוא מתעבר תמיד, ולא יירא מן הנזק, ביאר עתה נזק הכעס,

ואמר הכעסן לא ימלט מהגיע כעסו לפועל, רק ישנאוהו הבריות כי לא יוכל להעלים תאותו ורצונו ויודע בהן או מבין דבריו, כענין שנאמר "בשפתיו ינכר שונא" (כו, כד), או מתנועותיו והכרת פניו.

והמזימות הם כמו בַקָשת הרע והשנאה והשמחה לאיד והגאוה, ובחור ברע ומאוס בטוב,

והנה הודיענו כי הכעס יגיע לפועל המחשבות הרעות יגיעו להודיע לבריות ולהכירם:

ביאור הגר"א – קצר אפים יעשה אולת שיש ב' מיני רשעים, רע, ומרמה, כמ"ש למעלה.

והיינו מי שהוא קצר אפים – הוא יעשה אולתו תיכף, בלי ישוב הדעת, והוא הרע גמור.

ואיש מזימות ישנא – אבל המרמה חושב מחשבות רעות בלבו, ולא יגלה לחוץ מחשבתו,

ואעפ"כ ישנא, אף שאין אדם יודע מה שבלבו של אדם? הוא ישנא כי כמים הפנים אל פנים וגו':

מלבי"ם קצר אפים יעשה אולת ואיש מזמות ישנא – מדרך התבונה להאריך אף, ושלא לנקום ולריב תיכף, כמ"ש ארך אפים רב תבונה וקצר רוח מרים אולת, וזה מדרכי התבונה,

וכן השכל יחייב כן כמ"ש שכל אדם האריך אפו, כי אם יריב עם חברו או ינקום בו כן הוא יריב עמו ויבזהו ורעתו ישוב בראשו, וע"כ איש תבונות יחריש (כנ"ל י"א י"ב)

ומי שהוא קצר אפים יעשה אולת, הוא מסופק בדרכי הבינה והשכל,

ויש קצר אפים וקצר רוח, שהקצר רוח יצוייר גם במי שהוא ארך אפים, שהאפים הוא האף החיצוני, והרוח הוא המעלה הציורים על הלב,

ומי שהוא קצר רוח לא יוכל להשקיט את רוחו ויעלה על לבבו ציורי הנקמה והמשטמה, והגם שיאריך אפו ולא יעשה רע בגלוי ישמור שנאתו בלב לעת מצוא,

וזה הגם שאינו נגד דרכי התבונה והשכל, הוא נגד חקי החכמה, שתצוה שלא יעלה ציורים הרעים האלה ברוחו על לב רק ישפילם,

ויעלה תחתיהם ציורי הסבל והרחמים והענוה והמחילה, והוא אולת וספק בדרכי החכמה,

ועז"א שם וקצר רוח מרים אולת, שהגם שאינו עושה אולת הוא מרימה מעומק הנפש על הלב,

אבל קצר אפים [אף-כעס]- ונוקם תיכף בפועל, הוא עושה אולת – במעשה,

ואיש מזמות – נקרא מי שזומם מחשבות עמוקות להרע כמו שכתוב מחשב להרע ההוא בעל מזימות יקרא,

והגם שמאריך אף הוא מפני שאורב וזומם להפילו ברשת, הוא ישנא – כי האורב בסתר להכות רעהו שנוא לכל:

 מלבי"ם – חלק באור המלים קצר אפים – ע"ל (כ"ט), ואיש מזמות למעלה (א' ד'):

 

(יח) נָחֲלוּ פְתָאיִם אִוֶּלֶת וַעֲרוּמִים יַכְתִּרוּ דָעַת:

רבנו יונה – נחלו פתאים אולת. אולתם הוא נחלתם.

וערומים יכתירו דעת. פועל עומד, מבנין הפעיל, כלומר יתעטרו בדעת ויעלו בגדולה בחכמתם,

וי"מ "יכתירו דעת" הם ישימו עטרת הוד בדעת, כי הם יחבבו הדעת בעיני האנשים ויפארו אותה בחכמתם:

ביאור הגר"א – נחלת פתאים אולת הענין כי ג' שותפין באדם, הקב"ה אביו ואמו,

ומהן באין לאדם תרין עטרין ותרין אחסנתין, והנחלה הן סוד בי"ת והון, הן סוד תורה ומצות, חו"ב,

והתרין עטרין הוא סוד הדעת, והוא חלק מהקב"ה שנותן לו דעה והשכל שיודע מעצמו,

וז"ס צדיקים יושבין ועטרותיהן בראשיהן.

זהו נחלו פתאים אולת שלפתאים אפי' הנחלה שלהם אולת, שהאולת הוא ירושה שלהן.

וערומים יכתירו דעת – ערום הוא היפך פתי, כמ"ש למעלה,

הם יכתירו דעת – כלומר שמעטרין ומכתירין את מה שיודעין בעצמן, וגם שמעטרים א"ע בהדעת שלהם, כמ"ש ועטרותיהן בראשיהן, והן סוד התרין עטרין, ומפני שהדעת מקורו בכתר כידוע לכן אמר יכתירו דעת:

מלבי"ם נחלו פתאים אולת – כבר בארתי שהפתי יאמין לכל דבר, והוא יפותה מן הכסילים ואוילים, כיונה פותה,

והוא מקבל האולת והספיקות בדרך נחלה, כיורש שנוחל מאחרים,

כן מקבל מן האוילים ולא ידע מה ולא יבחין כלל,

אבל הערומים – הם הפך הפתאים, הם בוחנים על כל דבר, ואינו עושה דבר אך בידעו היטב מה ולמה יעשה,

והגם שאינם חכמים ונבונים יכתירו דעת – הדעת הוא כתר לראשם,

ומוכתר מהם לא יעשו בלא דעת כמ"ש למעלה:

 מלבי"ם – חלק באור המלים פתאים – מובדלים מן כסילים ואוילים, שהאויל ממציא האולת והספיקות מלבו,

והכסיל אין בו אולת רק שאוחז באולת במרמה [לתרץ רשעותו, אומר שמסתפק כו'] כנ"ל (פסוק ח'),

אבל הפתי מקבל האולת מאחר ונפתה אחריו, כמי שיורש נחלה שלא קנה אותה מעצמו,

והערום הפך הפתי כנ"ל (א' ד'):

 

(יט) שַׁחוּ [במלעיל] רָעִים לִפְנֵי טוֹבִים וּרְשָׁעִים עַל שַׁעֲרֵי צַדִּיק:

רבנו יונה – שחו רעים לפני טובים. הנה הודיע כי הערומים מתפארים בדעת, לא יחושו לאשר אין הפתאים מכירים בצבי תפארתם,

ועתה יודיענו כי אע"פ שהרשעים נכבדים בעולם, לפעמים ודרכם צלחה,

כמה הם שפלים ושחים בעיני הטובים! ורוב תקפם וכבודם לא הדר להם לפני הטובים.

"לפני טובים" עניינו בעיני טובים, וכן "וכשר הדבר לפני המלך" (אסתר ה, ה).

ורשעים על שערי צדק. ישחו הרשעים במעמד הצדיקים ובחברתם, וכן "משיבי מלחמה שערה" (ישעיה כח, ו) "בשער לא יפתח פיהו" (כד, ז) במקום וועד החכמים:

ביאור הגר"א – שחו רעים לפני טובים והיינו כמ"ש למעלה שהצדיק וטוב לבריות אוכלין פירותיהן בעה"ז,

אבל הצדיק שבינו למקום אם אינו טוב לבריות הוא אינו אוכל פירותיו בעה"ז,

והרשע כאשר הוא רע לבריות הוא נופל גם בעה"ז, אבל בין אדם למקום לפעמים יבלה בטוב ימיו,

וזהו שחו רעים אותם שהן רע לבריות – לפני הטובים לבריות, והיינו בחייהם בעה"ז.

ורשע לפני שערי צדיק – אבל הרשע שבינו למקום שנקרא רשע, הוא יפול לפני שערי צדיק,

כלומר אצל השערי ג"ע בעה"ב, אבל לא בעה"ז כמ"ש זה השער לה' וגו'.

ועוד שחו רעים לפני טובים כמ"ש בישעיה שהקב"ה בתחילה הוא אמת ולבסוף ורב חסד,

והיינו שכתוב בתורה כרת על הוצאות שבת וכדומה, הכל צדיק ה' בכל דרכיו כי כל דבריו באמת ויושר,

אעפ"כ כשמשלם גמולו אינו משלם כפי הדין ממש, כי חסיד בכל מעשיו, ואינו משלם לרשע כגמולו ממש.

אך יד ליד לא ינקה רע – כלומר הרע לבריות, אין מנקין לו כלל, רק משלמין לו יד ליד ממש כפי רשעתו.

נמצא הרע לבריות יושב בגיהנם יותר מהרשע לשמים לבד,

והיינו שאין הרע עולה מן הגיהנם עד שילך הצדיק דרך הגיהנם, ואז מעלה אותו הצדיק משם,

וזהו שחו רעים – שהם רעים לבריות – לפני טובים, כשיעברו דרך הגיהנם,

ורשעים שהן לשמים לבד – לא ימתינו עד שיעבור הצדיק דרך הגיהנם, אלא יעלו תחילה מן הגיהנם,

אך לא יבואו לג"ע, ואז שיבקשו כאשר יבא הצדיק לג"ע וזהו ורשעים על שערי צדיק:

מלבי"ם שחו רעים לפני טובים – אמר הגם שהרע מתנגד אל הטוב והרשע אל הצדיק,

בכל זה כשבא הרע לפני הטוב ישוחח לפניו ויכנע לו,

וכן הרשעים – כשיבואו על שערי צדיק – ישחו לפניו,

וטבע הרע שלא יעמוד בפני הטוב כאשר לא יעמוד החשך לפני האור:

 מלבי"ם – חלק באור המלים רעים, רשעים – הרע כולל גם הרע ע"י מחשבת מינות ומדותיו הרעות,

והרשע הוא המרשיע בפועל בין בין אדם למקום בין בין אדם לחברו, ושעורו ורשעים שחו על שערי צדיק:

 

(כ) גַּם לְרֵעֵהוּ יִשָּׂנֵא רָשׁ וְאֹהֲבֵי עָשִׁיר רַבִּים:

רש"י גם לרעהו ישנא רש – אפילו לשושביניו ואוהביו, גם לשון אפילו. ישנא רש – עם הארץ שאינו יודע לנהוג כשורה:

רבנו יונה – גם לרעהו ישנא רש. גם לאוהבו ויודעו לפנים ישנא אחרי שהתרושש,

ואוהבי וגו'. הנה אם יבזה העשיר את הרש, או יזיקנו, לא יירא שיעזרו הבריות את הרש, כי גם לאוהביו ישנא, ואוהבי העשיר רבים, ואף גם זאת:

 ביאור הגר"א – גם לרעהו ישנא רש, שאת רש שונא אפי' רעהו,

ואוהבי עשיר רבים אפי' אינם רעיו הם אוהבים להעושר.

וכן בתורה מי שהוא רש שונא אותו אפי' רעהו ומתרחק ממנו,

אבל להת"ח הכל אוהבין אותו ומתפארין בו וסוד רבים כבר כתבתי למעלה רב רבי רבן והבן:

מלבי"ם (כ-כא) גם לרעהו ישנא רש בז לרעהו חוטא – אמר הגם שהטבע הוא שהאהבה תהיה בין הדומים,

ראינו ההפך שהרש ישנא לרעהו הרש, ויאהבו את העשיר, וזה נגד חקי החכמה שצריך לאהוב את הענוה והשפלות ולעשות חנינה ולתת חן לענוים, ולשנוא הגאות, וזה שונא הרש מצד היותו עני ונדכא,

עז"א הבז לרעהו – הרש, הוא חוטא, שהחטא הוא המחטיא חקי החכמה,

והמחונן ענוים – הוא לו לאושר – הנפש, שתלמד אהבת הענוה ושנאת הגאוה:

 

(כא) בָּז לְרֵעֵהוּ חוֹטֵא וּמְחוֹנֵן (עניים) עֲנָוִים אַשְׁרָיו:

רבנו יונה – בז לרעהו חוטא ומחונן ענוים אשריו. על כן לא יכון שיבזה העשיר את הרש, גם אם תגבר ידו עליו, כאשר אוהביו רבים, וכאשר ישנא הרש גם לרעיו.

וכן אמר איוב "אם הניפותי על יתום ידי" (איוב לא, כא), "בז לרעהו" לשון רעהו בזה, כמו "לא תעשוק את רעך" (ויקרא יט, יג), וכן "וכל אשר לרעך" (שמות כ, יז), כי כל ישראל נקראים רעים,

אך גם לרעהו הענין רע, "ומחונן ענוים אשריו". לשון חונן מן הקל ענין חנינה וחמלה, ומחונן מן הפועל המרובע, ענינו שממציא לדבר חן בעיניו, וכן "ואת עפרה יחוננו" (תהלים קב, טו), חן לעפרה בעיניהם, כמו "רצו עבדיך את אבניה" (שם), ומחונן ענוים שישא חן בעיניו, ולא יבזהו מפני עניו, אחרי שהכיר מעלתו בענוה, על כן נכתב במסורת עניים. והענין הפך בז לרעהו חוטא,

ויתכן כי מה שאמר למעלה גם לרעהו ישנא רש מוסב על ענין "שחו רעים" וגו'.

והטעם אל תאמר כי גם הטובים שחו בעיני הרעים, כאשר יאתה [אצ"ל ראית] פעמים שהצדיק שפל בעיני הרשע במוט ידי הצדיק בעניו ורישו, כי גם לרעהו איש כלבבו, ישנא רש.

והנה אמת הנה נכון להשכילך בינה במה שאמר שלמה ע"ה על המדה הזאת, כי לא הזכיר הלשון הזה על כל מדות הטובות לבד פעמים שלש. דע כי רוב בני אדם בהכירם מעלת יראת חטא וחסידות באיש עני,

אע"פ שמאמינים ביתרון המעלות ההם על העושר והכבוד, בראותם האיש העני ההוא נבזה בעיני הבריות ולא צלחה דרכו לא יתנו הדר לו, ואין לו חן ותפארת בעיניהם,

כי תולדתם תכבה את נר הכרתם אף כי בהיות מעלת האיש העני מעלת הענוה לא יתהדר בעיניהם מפני מעלה ההיא,

כי יאמרו אשר סבלנותו – שפלותו, ומפני עניו ורישו,

ומי שנמשך חפצו וחמדתו ליראת השם ועבודתו, והרים אותו מבין הטבעים, כאשר יכיר בדת ובשכל מעלת ענוה (ומעלה בלמדה) [ומעלת כל מדה] רצויה לשי"ת, ייראנו ונהדר בעיניו, וירוממהו וינשאהו,

ואם בזוי הוא מאוד בעיני הבריות, ולמעלות יתן חן ולא להצלחות הבלי העולם.

על כן אישר שלמה ע"ה את הנותן חן לעני ברישו בעניוֹ, ולא יגרע מהדר כבודו מפני רישו.

כי העושה זאת כבר שלמו לו נעימות המדות, וכבר הנחהו טבעו אל מחוז חפצו.

והנה למדנו מהפסוק הזה כי בזיון הרעים חטא, אך בהידור ובנתינת החן לא נתחייבו רק על הענוים יראי שמים:

ביאור הגר"א – בז לרעהו חוטא, כשאדם מבזה אפי' לרעהו, חוטא, יהיה חסר מאותו אוהב, שלא יהיה לו עוד לאוהב, ואמר לרעהו כלומר בפניו.

ומחונן כלומר שיעשה שיהיו אחרים חונן לעניים, אשריו, כלומר אשרי בעה"ז כמ"ש אשריך בעה"ז,

ואמר לעניים כלומר שהם לא ישלמו לו גמול בעד זה, אעפ"כ הוא רואה שיהיו מחוננין להם אשריו:

 

 

(כב) הֲלוֹא יִתְעוּ חֹרְשֵׁי רָע וְחֶסֶד וֶאֱמֶת חֹרְשֵׁי טוֹב:

רבנו יונה – הלא יתעו חורשי רע וחסד ואמת חורשי טוב. ייחס ואמר חורשי רע בעלי המחשבות הרעות,

אשר בראותם עניות הענוים ומוט ידם יבזוהו, ויאמרו לו לוּ חפץ השי"ת בו – לא קרהו כל אלה,

כענין שאמרו חבירו של איוב בבא עליו ייסורין, שנאמר "על אשר לא מצאו מענה וירשיעו את איוב" (איוב לב, ג), ונאמר "כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב" (שם מב, ח).

גם יתכן לפרש הלא יתעו יועצי רע המחטיאים את חבריהם וסופם שיתעו ויכשלו וחטאו גם הם,

וכמו שאז"ל כי המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה (אבות פ"ה מכ"ב):

ביאור הגר"א – הלא יתעו חורשי רע החורש רע על חבירו הקב"ה עושה שיתעו עצמן בזו הרע ויפלו בהם, כענין מעשה דהמן.

וחסד ואמת לחורשי טוב החילוק שבין חסד לאמת כבר כתבתי למעלה, שחסד הוא מה שאדם עושה לחבירו שאינו מחויב לעשות כלל, ואמת הוא מה שכבר מחויב, שגם הוא עשה לו טובה.

וזהו תתן אמת ליעקב חסד לאברהם, כי לאברהם היה ההבטחה בתורת חסד כי אינו מחויב לעשות לו,

אבל ליעקב כבר הבטיח לאברהם ומחויב לקיים הבטחתו, לכן הוא אמת.

ולכן העושה לחבירו טובה, הוא צריך לעשות לו טובה יותר ממה שעשה לו, מפני שחבירו עשה לו חסד, כי לא היה מחויב כלל לעשות,

אבל הוא אם יעשה לו כמו כן – הרי אינו עושה לו רק אמת, שהוא מחויב לשלם גמולו, הרי אינו עושה כמו שחבירו עשה, לכן צריך לעשות טובה יותר גדולה ממה שחבירו עשה לו, וזה המותר הוא חסד.

וזשחז"ל המאכיל את חבירו עדשים אל יאכיל אותו [-בחזרה] עדשים אלא קטניות שהוא יותר טוב מעדשים,

וזהו 'חסד ואמת לחורשי טוב' לאותן שדורשין טוב תמיד, הקב"ה ישלם שכרם חסד ואמת,

הגמול, וגם עוד יותר שהוא חסד כנ"ל:

מלבי"ם הלוא יתעו חורשי רע – החורש הוא החושב לעשות דבר בשתיקה בל יודע לאיש,

והחורשים רע יתעו – כי התועה מן הדרך במקום רואים, ינחוהו העוברים בדרך הישר,

אבל החורשים רע בסתר הם נוטים מדרך החכמה לדרך עקלתון, והלא יתעו תמיד כי אין רואה לנחותם הדרך,

[לדוגמא – בחור בישיבה שהחל מדרדר בגלוי – המשגיח יוכל ליישרו ולהחזירו למוטב, אך חבירו שחורש רעה בסתר אין המשגיח יודע מזה, וכשתתגלה רעתו – כבר יהיה מאוחר מדי]

אבל החורשים טוב – ומסתירים מעשיהם, זה בא מצד החסד והאמת –

כי העושה טוב בגלוי מצפה לגמול, או לכבוד ותפארת,

והעושה טוב לחברו בסתר זה אינו מצפה לתשלום גמול, וזה מצד שגברה בנפשו חסד ואמת,

שהוא מעשה החסד שלא לתשלום גמול:

 מלבי"ם – חלק באור המלים חרשי – החורשים בסתר (כנ"ל י"ב כ'), וחסד ואמת, הוא החסד הנעשה שלא לתשלום גמול:

 

(כג) בְּכָל עֶצֶב יִהְיֶה מוֹתָר וּדְבַר שְׂפָתַיִם אַךְ לְמַחְסוֹר:

רבנו יונה – בכל עצב יהיה מותר. יעיר במקרא הזה על הזריזות, ואמר כי לעולם ימצא יתרון בכל עמלו, כי בכל עת שיגע אם מעט ואם הרבה בה אם בחכמה ואם בדרך ארץ [במלאכתו] אי אפשר שלא יעלה בידו תועלת.

ודבר שפתים וגו'. ולעולם ימצא חסרון בשיחה בטלה, כי היא גורמת הבטלה ברוב הפעמים, וכבר נתבאר רוע מדת הבטלה בכמה מקומות נתייחסה השיחה בטילה לשפתים, וכמוהו "אמרתי אך דבר שפתים" (ישעיה לו, ה), כי אינה ראויה להתישב אל הלב.

גם יש לפרש "ודבר שפתים" המתפאר על המעשה אשר בדעתו לעשות, כי המעשה תלוי בשי"ת איננו ביד האדם, ותמעול בו מחשבתו בהשענו אל בינתו וכחו:

ביאור הגר"א – בכל עצב יהיה מותר בכל מעשה אשר יעשה האדם מלאכה יש בו מותרות וריוח לפעמים.

ודבר שפתים אך למחסור- אבל דיבורים רבים לא די שלא יהיה מותרות וריוח, אלא יהיה רק למחסור.

וכן בתורה בכל עצב שעושה תיכף ולא יחמיצנה במהירות בעת שיזדמן לידו, הוא למותר.

אבל מי שמדבר בשפתים שיעשה אח"כ אך למחסור כי מחשבה מועלת אפילו כלפי שמים:

מלבי"ם בכל עצב יהיה מותר ודבר שפתים אך למחסור – כבר אמרו חז"ל (ברכות ז') אגרא דבי טמיא שתיקותא,

ר"ל כי על כל רע שבא על האדם צריך להתעצב בלבו, ולזכור כי בא לו זה בעונותיו ויהרהר תשובה בלבו, שזה האנינה והאבילות על המתים,

וטוב ללכת אל בית אבל והחי יתן אל לבו, עד שבכל עצב יהיה לו מותר – ושכר, וכ"ז בלבו,

אבל אם מוציא בשפתיו – הוא דרך תרעומת שמתרעם על שנעשה לו ככה,

וזה יהיה למחסור – כמ"ש וידום אהרן ונטל שכר על שתיקתו וכו':

 

(כד) עֲטֶרֶת חֲכָמִים עָשְׁרָם אִוֶּלֶת כְּסִילִים אִוֶּלֶת:

רבנו יונה – עטרת חכמים עשרם. ואולת כסילים שהיא עשרם היא אולת הכסילים. (ו)אולת כסילים אולת. השנות הלשון לחיזוק הדבר, וכן "קשר קשר" (מ"ב יא, יד),

והענין, כי העושר עטרת חכמים, וחכמת המסכן בזויה, ודבריו אינם נשמעים,

והחכמים בעת הצליחם בעושר וכבוד תעוז ידם לאהוב הצדיקים ולעורר יראת השי"ת ועבודתו בעולם,

ולהשפיל הרשעים והחנפים ולהרים ראש האמת.

אכן העושר לכסילים היא עיקר אולתם מכמה פנים, כי אז ירום לבבם, וגם העם יכשלו ויכבדום וישובו רבים לכסלם בראותם ידי הכסילות גוברת, והם ירימו קרן לרשעים,

גם תתם לאל ידם למלאות חפצם בעבירות ובחטאים.

גם יש לבאר עוד לשון המקרא על הענין הזה "אולת כסילים" אז היא אולת גמורה,

ויתכן לפרש כי סוף המקרא להשלים טעם לתחלתו, והראיה כי לא אמר ואולת כסילים בוא"ו,

ובא להראות שהדבר כן שעטרת חכמים עשרם,

כי אז הכסילים ורשעתם תחשב אולת גמורה נגד בני אדם,

כי בשבת החכמים בשפל, לא תודע האולת בארץ, כי יבחרו רבים בדרך הרשע ותהי להם לחכמה:

 ביאור הגר"א – עטרת חכמים עשרם שלהחכמים העטרת ומגן להם העשירות, שזה נאה להם ולא יהיה בזוין בעיני ההמון, כמ"ש נהנה מהם דומה ככלי חרס כיון שנשתברו אין להם תקנה, לכן עשרם להם העטרת,

וכן בתורה העטרת של חכמים עשרם מה שלמדו הרבה ותורה עניי' במקום זו ועשירה במקום אחר,

ואולת כסילים אולת הכסיל שלא יָדע, אינו אומר רק אולת, כי אינו יודע ממקום אחר [שהוא עני בתורה], רק מה שיעלה להם כאן במשקל [-במושכל] ראשון, בזה הם מתפארין והמה כזבים ואולת:

מלבי"ם עטרת חכמים עשרם – העטרת שלובשים החכמים לאות על חכמתם היא עשרם,

כי הקנינים החיצוניים אינם עושר אמתי רק מדומה,

אבל קנין החכמה הוא קנין אמתי, והם העשירים באמת, כי יקרה היא מפנינים,

גם יל"פ עושר של החכמים הוא עטרת שלהם, ר"ל מה שע"י החכמה פורשים מתאוות העולם ושמחים בחלקם, שזה העושר באמת מי שאינו מתאוה ואין חסר לנפשו, כי העשיר המתאוה ועיניו לא תשבע עושר הוא העני באמת,

ואולת כסילים אולת – כבר התבאר שאולת כסילים היא מרמה, כי הכסיל אינו אויל, והוא יודע חקי החכמה רק שמפני תאותו מוכרח הוא להכחיש חקי החכמה ולפרוש את האולת, כמ"ש וכסיל יפרוש אולת,

שלמען יהיה לו כסות עינים יפרוש מכסה האולת על החכמה לעור עיניה, והוא מרמה באמת כי הוא בעצמו יודע שחקי החכמה אמתיים,

וע"כ אולת הכסיל וספיקותיו הם אולת וספק, כי האולת אינו ודאי אצלו רק אולת, ר"ל ספק:

 מלבי"ם – חלק באור המלים אולת – כנ"ל (פסוק ח') אולת כסילים מרמה, ר"ל שהוא ספק אצלם:

 

(כה) מַצִּיל נְפָשׁוֹת עֵד אֱמֶת וְיָפִחַ כְּזָבִים מִרְמָה:

רבנו יונה – מציל נפשות עד אמת, ויפיח כזבים מרמה. נפש עשוק הוא מציל, כי השב ישיב לו העושק אשר עשק, ויציל נפש העושק מן העון ויכלאנו מבא בדמים ויחשוך נפשו מני שחת.

ויפיח כזבים. ואשר יפיח כזבים, וכן "יפיח אמונה יגיד צדק" (יז, יז). והטעם, מי שדבריו ושיחתו תדירים בכזב, גם כי לא העיד בכזב ולא ענה שקר באחיו קל הוא עליו לרמות חבריו בפועל ולהונותם,

אחר שאין השקר נמאס בעיניו והוא מרגילו בשפתיו, כי לא יבדל האדם מן המרמה והאונאות בעת שיפגע יצרו בהזמנתם, בלתי אם ישנא השקר וירחקוהו:

 ביאור הגר"א – מציל נפשות עד אמת – פירש העד אמת מציל ב' נפשות, נפש הנגזל מעשקו, ונפש הגזלן ג"כ הוא מצילה מדינה של גיהנם,

והצלת הגזלן מעולה יותר מהנגזל, כי הצלת נגזל הוא בממון לבד, לא כן הצלת הגזלן הוא לנשמתו,

וז"ש בגמרא האי מאן דשקיל מיניה גלימא בבי' דינא ליזמר וליזל כי נטלו גזילה מידו והצילוהו מעון הגזל,

וזהו מציל נפשות ב' נפשות העד האמת.

ויפיח וגו' אבל היפיח כזבים דהיינו שמבטיח להעיד לחבירו שקר או אמת, ואח"כ מרמה אותו שאינו מעיד לו, ויוצא מב"ד בפחי נפש כי אין לו מי להעיד לו, וזהו ויפיח כזבים הוא מרמה אותם,

ועוד מציל נפשות, כי הגוזל דבר מחבירו ולא החזירו עד כלות ימיהם, מוכרחים שניהם לבוא בגלגול, הגזלן והנגזל, ולכך כשמחמתו יוחזר הגזילה לבעלים, הוא מצילם מגלגול וזהו מציל נפשות כו':

מלבי"ם מציל נפשות עד אמת – ר"ל מי שבא ומעיד עדות אמת לפני הב"ד ועי"כ מציל נפשות שנתחייבו מיתה ע"י עדי שקר, הוא המציל נפשות באמת,

אבל אם יפיח כזבים – המציל נפשות אם בא להציל הנידון ע"י דברי כזב,

וכבר בארתי (פ' ה') שתפס יפיח כזבים, שאינו יכול לומר שקר ברור רק כזב שידומה לשעתו שהוא אמת, ואמר יפיח שהוא דבור בלתי נשלם) זה אינו מציל נפשות כי הוא מרמה – ורמאות,

ולא יקרא בשם התכלית מציל נפשות רק אם בא ע"י אמת לא ע"י מרמה:

 

(כו) בְּיִרְאַת ה' מִבְטַח עֹז וּלְבָנָיו יִהְיֶה מַחְסֶה:

ביאור הגר"א – ביראת גו' פירש כמ"ש טוב לחסות בה' מבטוח בנדיבים והפסוק הזה בעצמו אין לו פירש לכאורה,

והענין כי יש ב' חלקי בטחון,

אחד שהקב"ה מבטיחו לתת לו הון רב ועושר כמו שמצינו שהבטיח לו הש"י לאברהם שיעשירו וזה נקרא בטחון.

וחלק הב' הוא שהקב"ה אין מבטיחו, אך האדם בעצמו שם בטחונו בה', וזה נקרא חסיון וכמ"ש צור חסיו בו, שהצור הוא למחסה לאדם מזרם וממטר, כאשר ינוח שם בעצמו, אך הצור לא הבטיחו שיהיה לו למחסה.

וז"ש טוב לחסות בה' הוא חלק הב' כלומר שמעצמו ישים וישליך יהבו על ה' אף שלא הבטיח לו ה',

ממה שישים בטחונו באדם אף לאחר שהבטיח האדם לו לעשות הטוב וזהו מבטוח באדם…

וז"ש כאן ביראת ה' כלומר מחמת היראת ה' יגיע שהקב"ה יבטיחנו לעשות לו טוב,

וכשהקב"ה יבטיחנו הוא מבטח עוז וחזק, וגם לבניו שלא הבטיח – יהיה להם למחסה, שיגין עליהם ה' צבאות:

מלבי"ם ביראת ה' מבטח עז – החכמה בעצמה בלא יראת ה' אינה מתקיימת, כמ"ש חז"ל כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו וכו' ואמרו אם אין יראה אין חכמה,

כי הגם שיודע חקי החכמה הלא מוקשים סביב שתו בעמקי הנפש תאוות וציורים רעים, ובקל ימוט מחקיה,

רק יראת ה' היא תאסור כחות הנפש במוסר בל ימוש מחקי החכמה בשום פעם,

וע"כ המבטח שבוטח על חקי החכמה אשר אסף בנפשו אינו בטחון עז, כי מבצר זה בקל יכבשוהו צוררי העיר אשר בנו עליו מצודים גדולים,

אבל מי שיראת חטאו קודמת לחכמה י"ל מבטח עז וחכמתו מתקיימת, עד שגם לבניו יהיה מחסה – כמ"ש מי זה האיש ירא ה' וכו' וזרעו יירש ארץ, אשרי האיש ירא ה' גבור בארץ יהיה זרעו:

 מלבי"ם – חלק באור המלים יהיה מחסה – המבטח הוא מצד הבוטח, והמחסה הוא מצד הדבר עצמו,

ר"ל שהבטחון יהיה מחסה לבניו שבזכותו יתאשרו בניו:

 

(כז) יִרְאַת ה' מְקוֹר חַיִּים לָסוּר מִמֹּקְשֵׁי מָוֶת:

ביאור הגר"א – יראת ה' גו' עכשיו קאי על התורה, ולעיל אמר על המצות, והן ב' יראות,

והמצוות הן בגוף, והתורה הוא בנפש,

לכן על המצות אמר שיהיה מבטח ומחסה הוא בגוף, ועל התורה שהיא בנפש אמר שהוא מקור חיים,

והמצות אגוני מגני ולא מצלא, לכן אמר מבטח ומחסה, שהוא אגוני,

ובתורה אמר שהיא מקור חיים, וגם מצלת אותו לסור ממוקשי מות, כי התורה מגינה ומצלת,

ולכן אמר בפסוק הקודם ביראת ה', בירא"ת הוא תרי"ג נגד התרי"ג מצות,

ואח"כ אומר יראת ה' שהוא תור"ה גי' ירא"ת:

מלבי"ם יראת ה' מקור חיים לסור ממוקשי מות – דרך החכמה הוא דרך החיים, אבל סביב לה מוקשי מות, הוא מצודת היצר והתאוה שרוצים להפיל הנפש אל דרך המות,

והגם שיודע חקי החכמה אינו בטוח שהאורב היושב בחדר[י הלב] לא ילכדהו במכמוריו,

אבל ע"י היראה ייסר כחות הנפש (כנ"ל בכתוב הקודם), ושם הוא המקור חיים שהשותה מימיו יחיה חיים הנצחיים ויסור ממוקשי מות,

והיראה בלא תורה וחכמה ג"כ אינו מועלת, כי אינו יודע מה יעשה ומה דרך החכמה, כמ"ש אם אין חכמה אין יראה, ולכן אמר לקמן תורת חכם מקור חיים לסור ממוקשי מות:

 

(כח) בְּרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ וּבְאֶפֶס לְאֹם מְחִתַּת רָזוֹן:

רש"י ברב עם – שהצבור זכאים הדרת הקב"ה הוא.

ובאפס לאום – כשאינם דבקים בו. מחתת רזון – חסרון, רזנותו הוא, כביכול נותן מכבודו לאלהי נכר ומשליט את האומות על בניו:

רבנו יונה – ברב עם הדרת מלך ובאפס לאום וגו'. מה מאוד הירא את השי"ת [הרי הוא] בוטח ושלו [יותר] מן המלך,

כי הירא את השם אין בטחונו תלוי בב"ו, ו[אילו] בטחון המלך תלוי בבריות [שהם ב"ו],

כי ברב עם [הדרת מלך] ובאפס לאום מחתת רזון יראת האדון [נ' דמפ' כמלבי"ם רזון מל' רוזן]:

ביאור הגר"א – ברב עם שבישראל יש ב' מושלים והן נקראים שרים ומלכים,

מלכים הם הת"ח כמ"ש מאן מלכי רבנן, ושרים הם בעלי עבודה ותפילה כמו רחב"ד וחביריו,

ודרך בני המדינה בבואם לבקש דבר מהמלך בוחרין להם חכם א' שילך לפניהם אל המלך לבקש עליהם ולהשתדל בעבורם, וכשהמלך שואל אותו עליהם איה הם בעצמם?

אז משיב למלך הנה גם הם אחרי יבואו, וכאשר לא יבואו אחריו והוא נשאר לבדו, אז כועס המלך עליו ג"כ,

וז"ש בגמ' בשעה שהקב"ה בא בבהכ"נ ולא מצא שם עשרה מיד [פירש שאין שם תיכף עשרה. קמ"ל בביאורו זה שה'מיד' קאי על העשרה ולא על הכועס] הוא כועס גם על אותן שבאו, שנאמר מדוע באתי ואין איש.

הפסוק המלא הוא [ישעיהו נ-ב]: מַדּוּעַ בָּאתִי וְאֵין אִישׁ קָרָאתִי וְאֵין עוֹנֶה הֲקָצוֹר קָצְרָה יָדִי מִפְּדוּת, וְאִם אֵין בִּי כֹחַ לְהַצִּיל, הֵן בְּגַעֲרָתִי אַחֲרִיב יָם, אָשִׂים נְהָרוֹת מִדְבָּר, תִּבְאַשׁ דְּגָתָם מֵאֵין מַיִם, וְתָמֹת בַּצָּמָא:

כי איש הוא לשון שר, כמ"ש מי שמך לאיש שר ושופט כו', פי' כי אם יש עשרה בבה"כ אותו שבא ראשון לכולם נקרא שר, כי הוא נוטל שכר כנגד כולם, אבל כשאין עשרה אין 'איש', כי בלא מנין אין כלום [וגם הראשון לא נחשב לשר, שנחשב לשר לעשרה – רק אם יש עשרה!],

[וא"כ ראש הפסוק 'למה באתי ואין איש' קאי על בית הכנסת – מקום התפילה]

קראתי הוא שבבהמ"ד [מקום עסק התורה] כמ"ש בראש הומיות תקרא, ואין עונה,

וכמ"ש שם הקצר קצרה ידי מפדות, האין כח להציל, פי' כי ההבדל בין פודה ומציל הוא זה פודה הוא שיפדה אותו מצרותיו ברצון הצורר אותו

ומציל הוא שמציל אותו מיד שונאו [נגד רצון שונאו] ביד חזקה ובזרוע נטויה,

ופודה הוא מחמת התפילה כמ"ש פדה בשלום נפשי כי ברבים היו עמדי,

ומציל הוא מחמת תורה כמ"ש כל הקובע מקום לתורתו אויביו נופלים תחתיו,

לכן אמר הב' דברים אלו שאם היו עשרה בבה"כ והיו לומדין בבהמ"ד הייתי פודה ומציל.

 

ונחזור לעניינו כי כאשר אין עשרה בבה"כ הוא מחיתה גם לאותו שבא ראשון,

אבל אם אין תלמידים לרב בזה אין מחיתה לרב מחמתם,

אלא כשיש לו הרבה תלמידים זהו כבודו והדר גאונו, וכשאין לו תלמידים אז נעדר כבודו,

ומלת עָם מורה על החכמים, כמ"ש בפי' על ישעיה כמה פעמים, ולאום הן ההמון עם,

וזהו ברב עם שיש הרבה חכמים בישיבה, הוא הדרת מלך, זהו הרב, שנקרא מלך,

אבל אם אינם הרבה אין הדרת מלך, אבל אין מחיתה לו,

אבל לאפס לאום – פי' שאין עשרה בבה"כ, אז מחיתה גם להרזון, שהוא השר,

דהיינו אותו שבא ראשון, כי בלא מניין אין כלום:

מלבי"ם ברוב עם הדרת מלך ובאפס לאום מחתת רזון – הקיבוץ שיש להם מלך נקרא עם, (שזה ההבדל בין גוי ובין עם), והקיבוץ שיש להם דת מיוחד נקרא לאום,               ורוזנים הם שרי העצה,

ויש הבדל בין רוזן ויועץ, שהיועצים הם בעניני מדינה ועצתם גלויה,

והרוזנים הם בענינים נסתרים ותחת פקודתם הוא ג"כ עניני הדת וחקיה, כמ"ש ורוזנים יחוקקו צדק,

והדרת מלך הוא ע"י רוב עם, שיש הבדל בין הוד והדר,

שההדר הוא ההדר החיצוני בכל דבר לפי ענינו, וכפי רוב העם יגדל הדרת המלך,

אבל הרזון – הממונה על חקי הדת גם כשיש עם אִם אפס לאום – שאין בעלי דעת י"ל מחתה – כי לא יפעל מאומה:

 מלבי"ם – חלק באור המלים (כח) עם, לאום – העם הוא הקיבוץ שי"ל מלך. שזה ההבדל בין עם ובין גוי כמ"ש (בישעיה א' ד'), והלאום הוא הקיבוץ שי"ל דת המיוחד (כמ"ש ישעיה י"ז, תהלות ב' א'),

והמלך צריך לעם, והרזון צריך ללאום,

ורזון משם רוזנים, (שבא על היועצים ברז וסוד ביחוד בעניני דת, כמ"ש כ"פ, וכן פי' איפת רזון (מיכה ו'):

 

(כט) אֶרֶךְ אַפַּיִם רַב תְּבוּנָה וּקְצַר רוּחַ מֵרִים אִוֶּלֶת:

רבנו יונה – ארך אפים רב תבונה, מי שמושל בכעסו ואינו נוקם בעת חמתו, עד שתתישב דעתו ויחשוב כדת מה לעשות, מן המדה הזאת מגיע להיות רב תבונה,

כי לא יגיע איש קצר רוח למחקר, לפי שיקח בידו המחשבה הראשונה שתשפר עליו, ולא ימצא את לבבו להתיישב ולהשגיח על צדי המחקר, לראות אם יש צד שיסתור את מחשבתו, עד שיגיע למחשבה המתקיימת והשקולה,

וזה לא ימצא רק בבעל הישוב [-הדעת], ומי שהוא ארך אפים הוא בעל הישוב,

ועוד תדע כי מי שאינו חכם כשיכבד עליו דבר, כשתעלה מחשבה על לבו ותיטב בעיניו, וישמע את חברו משיב עליו, יקשה בעיניו, וידחה תשובת חבריו מעל דבריו, ולא יתישב לשקול אם יכונו דברי חבריו ולהודות על האמת.

הנה כי סבת התולדה המביאה למעלת אריכות אפים היא המביאה להיות האיש רב תבונה.

עוד תדע כי בעל קצר רוח כשישמע דבר שלא יתקבל על הדעת בתחלת העיון לא יוכל למהר עיון התבונה על הדבר, ויחתוך להזניחו,

ובעל התבונה יאזין עד תבונת דברי חברו, עד יחקור מילין, ופעמים שיתקבל עליו הדבר בסוף העיון.

עוד תדע כי הכעס וקוצר רוח יבלבל המחשבה מהגיע אל עמק המחקר, וכן אז"ל (פסחים סו ע"ב) כל הכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו,

[ואם תאמר וכי תמיד הוא כועס, שתמיד תתבלבל מחשבתו? ע"ז משיב-] ותמיד תקראנו תלאות המכעיסות את האדם, והעולם רבו יגונותיו,

לכן יעקור האדם שרשי אהבת תבל מלבבו, בל יהיו יגוניה עוכרים אותו, ולא משושה וגילה מרבים שמחתו, כי שתי המדות האלה לא תתקיים האחת מבלעדי חברתה, וכאשר יעשה כן נקי יהיה לבבו למחקר החכמה.

הנה כי ארך אפים אשר טהר לבבו מקצוף על הבלי תבל, בשומו פניו לדרוש החכמה, יגיע להיות רב תבונה.

 

וקצר רוח מרים אולת. קצר הרוח בעת כעסו יגלו שפתיו אל כל העולה על רוחו, מגודל לבבו גאוה ובוז.

וכל זמן שהיה חושך שפתיו מהודיע גאותו וגאונו וזדון לבו, היה משפיל הטבעים הרעים והמחשבות השנואות, ונאמר על ענין הזה "ואם זמות יד לפה" (ל, לב) ועוד נאמר "זמותי בל יעבור פי" (תהלים יז, ג),

וכאשר יבטא בשפתיו ויודיע מזמת לבו נמצא מרים ומחזק האולת הטמונה בלבו, כי בשלוח פיו עליה תחזק ותשרש בטבעו:

 ביאור הגר"א – ארך אפים גו' פי' המאריך אפו ואינו כועס הוא חכם גדול וזהו רב תבונה, אבל הקצר רוח שהוא הכעסן לא די שעושה האיולת, אלא מרים [ומפרסם] האיולת שעשה, ששואג בקול שישמעו כולם האיולת שעשה:

מלבי"ם ארך אפים רב תבונה וקצר רוח מרים אולת – כבר בארתי למעלה כי הארכת אפים ושלא לנקום תיכף הוא מחקי התבונה,

ויש ארך אפים וקצר רוח היינו שבלבו לא ישקוט, ורוחו יעלה תכף ציורי הנקמה בכל עת,

והוא אולת נגד חקי החכמה והוא מרים את האולת מעומק הנפש לחוץ, וכבר בארתי זה בפסוק י"ז:

 מלבי"ם – חלק באור המלים ארך אפים – האף הוא האף החיצוני, שזה המבדיל בין אף ובין חמה כמ"ש בכ"מ,

והרוח הוא הפנימי המעלה הציורים על הלב, כמ"ש בכ"מ ע"ש:

 

(ל) חַיֵּי בְשָׂרִים לֵב מַרְפֵּא וּרְקַב עֲצָמוֹת קִנְאָה:

רבנו יונה – חיי בשרים לב מרפא. רוב הרפואות פועלות למקצת האיברים ונזק למקצתם,

ולב הסבלנות חיי כל האיברים. "בשרים" אברים.

ונקרא לב הסבלן לב מרפא, לפי שהוא מרפא לגופו ולנפשו מן הכעס והיגון, כמו שנאמר "והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך" (קהלת יא, י), ומרפא לזולתו [ב]מענה רך כמו שנאמר "מענה רך ישיב חמה" (טו, יא) ונאמר "ולשון חכמים מרפא" (שם יב, יח).

ורקב עצמות קנאה. אין צריך לומר כי משמן בשרו ירזה מן הקנאה, כי גם העצמות שהם קשים ירקבו מחלי הקנאה. וערך ענין הקנאה בהפוך ענין לב מרפא. לפי שזה חיי בשרים וזה רקב עצמות,

או מפני שתולדת הקנאה ממקום תולדת הכעס, מן המרה השחורה,

עוד יתכן לפרש "לב מרפא" הוא הלב הטוב שידרוש טוב לעמו, והוא חיי בשרים, כי לא יחולו בו הקנאה והשנאה:

 ביאור הגר"א – חיי בשרים וגו' פי' כי הלב הוא טוב שמרפא אותו בעת שא' כועס עליו ולבבו יבין שאותו האיש הכועס עליו צדיק בריבו, ואומר שהדין עמו שכועס עלי, ושב ורפא לו בשתיקתו לאותו איש, ואז הוא מחיה אף להבשר,

אבל המקנא לחבירו נותן רקבון אף להעצמות,

ובשר הוא נקיבה, ועצם הוא זכר, וכאן שינה הלשון לומר בשרים לשון זכר, ועצמות לשון נקיב"ה, כי ו"ת הוא סי' נקי' וסי' זכרי"ם נקיבו"ת, והוא לפי שהטוב הוא זכר, והרע הוא נקיבה, כמ"ש בז"ח רות,

ואמר שהטוב מהפך את הנקיבה לזכר והרע מהפך מזכר לנקיבה:

מלבי"ם חיי בשרים לב מרפא – מוסב למעלה במ"ש וקצר רוח מרים אולת,

אומר מי שמרים ציורי הקנאה שמקנא לכבודו על הלב, מלבד האולת נגד החכמה,

הוא משחית את עצמו, מאחר שהלב מרפא חיי בשרים – שחיי הבשר ורפואתו אם יחלש כחו, הוא תלוי בלב,

כשהלב אמיץ וחזק משלח מעינותיו בנחלים ירוצו [הדם יזרום] בשטף ע"י העורקים, וישקו הבשר ויחיו אותו,

וע"כ מי שמרים קנאה אל הלב לא לבד שמכלה הבשר,

כי גם מרקיב העצמות – ויכלה גופו, וכמ"ש מכל משמר נצור לבך כי ממנו תוצאות חיים:

 מלבי"ם – חלק באור המלים מרפא – פעל יוצא. הלב מרפא את הבשר:

 

(לא) עֹשֵׁק דָּל חֵרֵף עֹשֵׂהוּ וּמְכַבְּדוֹ חֹנֵן אֶבְיוֹן:

רבנו יונה – עושק דל וגו'. העושקו בדברי חרפות בין בצורתו בין בעיניו חרף עשהו, שהיה יכולת בידו [של יוצרו] ליפותו או להצליחו. ומכבדו- חונן האביון, מכבד האל:

 ביאור הגר"א – עושק דל גו' פי' כמ"ש בז"ח (ישעיהו כז ה) אוֹ יַחֲזֵק בְּמָעוּזִּי יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם לִי שָׁלוֹם יַעֲשֶׂה לִּי: פי' כשאין מחזיקין ידי עני ועושקין את חוקם הצריך ליתן להם, אז הוא צועק להקב"ה על גריעתו ופחיתתו מכולם במה שהוא עני, ומדבר נגד ה' ית', ובאמת הכל בצדק ויושר ולא עוולתה בו, ולכן מעניש את העני על דבריו נגדו.

וזהו כשאתם מחזיקין במעוזי שהוא העני, שאני צריך להיות לו לעזר ולמעוז, כמ"ש כי הוא מעוז לדל,

יעשה שלום לי שהוא אינו מדבר נגדי, ואח"כ שלום יעשה לי, שאין אני מענישו,

וזהו עושק דל ומחמת זה העני מחרף עושהו.

ומכבדו להקב"ה – הוא מי שחונן אביון. ואביון הוא התאב לדבר, ואין שייך [בו] עושק, רק שצריך לתת לו אף שאין ראוי לפי הדין, כי מה לעני להתאוה תאוה? ולכן אמר חונן [ל' מתנת חינם]:

מלבי"ם עושק דל חרף עושהו – ה' לא ברא את האדם לרעתו רק לטובתו, וכל בריה שברא הכין לה מזונה, והכין לה הכלים שבם תצוד ותכין את מזונה,

וזה מכבוד העושה שברא הכל לתועלתם ושיחיו חיי העידון והטוב,

אמנם האדם שמזונותיו קשים להשיג ויש דלים וחלכאים שאין משיגים מזונותיהם,

הכין בטבע שהאדם יעזור לחברו כמ"ש עשיר ורש נפגשו עושה שניהם ה',

שהדל יעסוק במלאכה אצל העשיר שיש לו עבודה רבה וצריך לפועלים, והאביון יקבל צדקה בדרך מתנת חנם,

ומי שעושק את הדל – ואין נותן לו שכרו,

חרף עושהו – כאילו בראו לרעתו ולא המציא לו טרפו וחיותו שבו יתקיים,

וזה חרפה גדולה לעושהו, שיעשה בעל חיים ולא ימציא לו צרכיו,

וכבר אמרו מאן דיהיב חיי יהיב מזוני,

והחונן אביון – במתנת חנם (כי האביון א"י לעסוק במלאכה) הוא מכבד את עושהו – כי זה כבודו,

שברא עשיר ואביון שהעשיר יתן צדקה ויקיים מצות ה' שזה כבוד ה' שלא ברא דבר לבטלה:

 מלבי"ם – חלק באור המלים דל, אביון – האביון הוא מי שתאב לכל דבר וא"י להתפרנס רק על ידי צדקה, כמ"ש בכ"מ:

 

(לב) בְּרָעָתוֹ יִדָּחֶה רָשָׁע וְחֹסֶה בְמוֹתוֹ צַדִּיק:

רבנו יונה – ברעתו ידחה רשע וחוסה במותו. כדרך "תמותת רשע רע" (תהלים לד, כב) "כי שבע יפול צדיק וקם ורשעים יכשלו ברע" (כד, טז). שאין לו תקומה לפני [כשתבוא לפניו] רעה אחת, אף כי לפני שבע.

"וחוסה במותו צדיק". אין צריך לומר שהוא חוסה בעת הרעה שלא ידחה בה,

כי גם במותו הוא חוסה בשי"ת להציל נפשו ממות, כענין שנאמר "וצדקה תציל ממות" (י, ב), ונאמר "יחשוך נפשו מני שחת" (איוב לג, י"ח), ונאמר "ויגיעו עד שערי מות" (תהלים קז, יח), ונאמר "מרוממי משערי מות" (שם ט, יד),

ומצינו שאמר ישעיה לחזקיה "כי מת אתה ולא תחיה" (מ"ב כ, א) והתפלל חזקיה ואז"ל (ברכות י, ע"א) שאמר חזקיה מקובל אני מאבותי אפי' חרב מונחת בצוארו של אדם אל יתיאש מן הרחמים:

ביאור הגר"א – ברעתו גו' פי' ברעת עצמו שיחתור על הצדיק, בה יפול בעצמו, כמו המן שעשה עץ לתלות מרדכי הצדיק, ונתלה בעצמו עליו, וזהו ידחה רשע, בתחבולת עצמו להרע להצדיק, בה עצמה ידחה.

וחוסה במותו צדיק אבל הצדיק אף במותו חוסה עליו צדקו, ועוד שצדקו חוסה על בניו אף לאחר מותו:

מלבי"ם ברעתו ידחה רשע – הרשע גם כשהוא במעלה רמה ידחה ממקומו לבאר שחת,

והדיחוי הזה יהיה ברעתו, שרעתו עצמה תדיחנו ממקומו,

והצדיק – לא לבד שלא ידחה בעודו חי, כי גם במותו הוא חוסה – בה' ובצל כנפיו:

 

(לג) בְּלֵב נָבוֹן תָּנוּחַ חָכְמָה וּבְקֶרֶב כְּסִילִים תִּוָּדֵעַ:

רבנו יונה – בלב נבון תנוח חכמה. מפני שהוא עוסק בחכמה ליתרון הכשר מעלתה ומכיר ביקר תפארת גדולתה,

והיא צפונה אתו וישית אליה לבו כאוצר לפנינים, ולא ילמדנה רק להגונים,

ולא ידבר בלתי דבר בעתו, וגם לא תודע לאיש מעלתו, בחכמה ישמח, וישיש עליו כמוצא שלל רב.

ובקרב כסילים תודע. הכסילים לא יצפנו החכמה לעולם, כי ידברו בה בתוך הכסילים בלתי דָבָר בעתו, כי אין חפצם מן החכמה רק להתכבד, ועיקר עמלם בה למען ידעון הבריות כי למדו חכמה,

וזה על דרך פירושם ז"ל (ב"מ פה, ע"ב) שהביאו משל לענין הזה כי האיסתרא בצלוחית מקשקשת,

ובכיס אשר הוא מקום הראוי קולה לא ישמע.

ויתכן לפרש, פעמים שתנוח החכמה בלב נבון, שלא יודיע חכמתו ולא ידבר בה,

ואע"פ כן תוודע [חכמתו] בקרב כסילים אף באין מגיד אף באין משמיע, כי הנבון מן הכסילים יוודע בהנהגותיו ויכירוהו בתנועותיו,

כי לא ישחק כשחוק הכסילים, ולא ישיח בשיחתם השנואה ולשונם הרע,

וכמעשה הכסילים אשר ישב בתוכם לא יעשה, ומדותיו והנהגותיו נבדלות מהנהגותם,

ואז נודעת חכמתו בהיותו בין הכסילים, ותבדילנו החכמה ממעשיהם ולא ימשך אחריהם,

כענין המור שנרגש טוב ריחו יותר במקום הטינופות.

או יהיה סדר המליצה, כי פעמים שתנוח החכמה בלב נבון [ואינו מגלה אותה], כגון שהנבון ההוא בין הכסילים, כי אז לא ישליך הפנינים לפניהם,

והנה אז אינה נודעת בדבור אך תנוח בלב הנבון, והיא נודעת בהנהגתו,

וכאילו אמר בלב נבון תנוח חכמה בהיותו בין הכסילים, ובקרב כסילים תודע:

 ביאור הגר"א – בלב גו' פי' מי שיש לו לב נבון, בלבו תנוח החכמה, כי הבינה הוא הכלי של חכמה [א.ה. אבא גניז גו אמא], ואם יש לו בינה תנוח בו החכמה, והיא טמונה בלבו, ולא יודע לשום אדם,

אבל הכסילים, חוכמה ובינה אין בהם, ואף המקצת דעת שיש בקרבם תודע לכל, כי אין להם חוכמה ובינה לטמון אותה, ואיסתרא בלגינא קיש קיש קריא,

והן ג"ר חב"ד, והחכמה אף שהוא במוח מ"מ לא שריא אלא בלבא לכן אמר בלב נבון גו'

והבינה הוא בלב ודעת בקרביים וזהו ובקרב כסילים תודע:

מלבי"ם בלב נבון תנוח חכמה – יש הבדל בין החכם ובין הנבון, החכם קבל חקי החכמה מרבותיו ואינו מבין טעמם, וכאשר תבא חכמה בלבו וישמור חקיה, הנה בבוא גם ציורי התאוה והכסילות המתנגדים לחקי החכמה,

תעמוד בלבו (שהוא הכח המושל שבו) מלחמה כבדה,

והחכמה אשר בלבו יש לה מלחמה פנימית עם ציורי הלב הרעים ואין לה מנוחה,

אבל הנבון זה המבין דבר מתוך דבר, והוא מבין חקי החכמה בתבונתו, ומבין במה להכניע יצרי לב החולקים עליה, וזרועות השכל והבינה יעמדו למגן לה, ותנוח החכמה – ר"ל י"ל מנוחה מאויביה,

אבל הכסילים – שבם תגבר התאוה והיצר ויגרשו החכמה מן הלב לא תמצא בלבם, רק תודע בקרבם – שישתמשו בה לרוע ולילך הפך מדרך החכמה,

וכבר בארתי שהכסיל אינו אויל או פתי, כי הוא יודע חקי החכמה ונמצאים בקרבו, רק לא בלבו כי בלבו תשתרר התאוה והיצר ויגרשו את החכמה מלמשול בכחותיה:

 מלבי"ם – חלק באור המלים בלב, ובקרב – הלב מציין הכח המושל, שהחכמה תמשול שם ותעש חיל,

ובקרב מציין שישנה בקרבו לבד, וההבדל בין נבון וחכם וגדר הכסיל התבאר בכל הספר:

 

(לד) צְדָקָה תְרוֹמֵם גּוֹי וְחֶסֶד לְאֻמִּים חַטָּאת:

רש"י צדקה תרומם גוי – ישראל. וחסד לאומים חטאת – שהיו נוטלים מזה ונותנים לזה:

רבנו יונה – צדקה תרומם גוי. צדקה תרומם כל אומה, ואף כי אינם יודעים לעשותם לשמה רק להתפאר יצליחו ויעשירו בשכר הצדקה.

וחסד לאומים חטאת. תכפר על השגגות כחטאת:

ביאור הגר"א – צדקה וגו' פי' כשהגוים עושין צדקה אותו הגוי יתרומם כמ"ש פזר נתן לאביונים קרנו תרום בכבוד.

וחסד גו' וכשעושין חסד אז לא די שהן מתרוממין אלא שהוא גם חטאת לשונאיהן של ישראל,

שמחמת זה יהיה נחסרה זכותם של ישראל, כי הקב"ה צריך לשלם גמולם בעה"ז, ושכר מצוה הוא רב,

כמו שמצינו אצל נבוכדנצר שבשכר ג' פסיעות השליטו על כל העולם, וחרב בהמ"ק, והרג את חסידינו, והכל כדי שיתמלא רצונו [של הגוי] ויהיה שכרו משלם:

 רלב"ג (לד) צדקה תרומם גוי – הצדקה שעושים ישראל לעשות דבריהם בצדק וביושר תרומם אותם ותתנם למעלה על כל גויי הארצות,

ואולם החסד [כמו 'חסידות'] שעושים שאר האומות על מה שהוא ראוי לאהבת הש"י, כאילו תאמר מה שיענו נפשם בענויים נפלאים, ומה שידמה לזה מהדברים הקשים שיעמיסו עליהם הוא חסרון לא תוספת בעבודת הש"י ואף אם היתה כוונתם לשמים:

מלבי"ם צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת – יש הבדל בין גוי ובין לאום, שהלאום היא האומה שי"ל דת מיוחד, והעם י"ל מלך, והגוי הוא הקיבוץ לבד שאין להם לא מלך ולא דת מיוחד,

ובכל זה הצדקה תרומם אותו, כשהולכים בדרך הצדקה יתרוממו משפלותם, וינחלו כבוד,

וגם הלאומים הגם שי"ל דת, החטאת שהוא הנטיה מדרך החכמה והצדקה, היא להם חסד,

שהיא החרפה היותר גדולה:

 מלבי"ם – חלק באור המלים גוי, לאמים – כבר התבאר (פסוק כ"ח), שגוי פחות מן עם, ולאום מעולה ממנו,

וחסד, מענין חרפה, פן יחסדך שומע,

ויל"פ ג"כ חסד לאומים תרומם חטאת חטאת אחת תרומם חרפה של לאומים ובשתם:

 

(לה) רְצוֹן מֶלֶךְ לְעֶבֶד מַשְׂכִּיל וְעֶבְרָתוֹ תִּהְיֶה מֵבִישׁ:

רבנו יונה רצון מלך לעבד משכיל. ידוע הוא כי אין רצון המלך וחיבתו רק לעבד משכיל,

ועברתו לבן מביש, אע"פ שעבד אותו,

גם הבורא ית' אין רצונו רק למשכילים העושים מצותיו מאהבתו ויראתו, ולא רצונו לאוחזים בהם להתפאר,

או לאשר יראתם אותו מצות אנשים מלומדה, אע"פ שעובדים את השי"ת בקיום המצות,

ואמנם פרס יקבלו ושכר יהיה להם חלף עבודתם:

ביאור הגר"א – רצון וגו' פי' כי חמת ממ"ה הקב"ה הוא המלאך המות, ואיש חכם וצדיק יסירו ממנו, אך דבר המלך אין להשיב, אלא הוא שולח את המלאך המות על איש אחר שנקרה לפניו שהש"י שונא אותו,

וזהו רצון מלך כשהמלך בכעס, נתרצה ע"י עבד משכיל, ומסירו ממנו החמה והוא עברת ממ"ה,

ועברתו ששלח תהיה על בן מביש על כסיל שנקרה לפניו:

מלבי"ם רצון מלך לעבד משכיל ועברתו תהיה מביש – המשכיל הוא הזריז במלאכתו ועושה בשכל להשקיף על התכלית, והמביש הוא המתאחר [-ל' בושש] ובלתי משקיף לאחריתו,

וכשיהיו עבדים למלך שעבודתו היא עבודת הכלל, יִמָלא רצון על המשכיל,

ובעבור המביש יתמלא עברה על כל עבדיו, שזה גדר העברה שמתקצף גם על הבלתי חוטא,

וזה מוסר השכל, כמ"ש לעולם יראה אדם את העולם חציו זכאי וחציו חייב, זכה הכריע א"ע ואת כל העולם לכף זכות, כי ע"י העבד משכיל יבא רצון מן המלך העליון,

ואם לא זכה הכריע א"ע ואת כל העולם וכו' עד שיתמלא עברה על כל העולם:

 מלבי"ם – חלק באור המלים משכיל, מביש – ע"ל (י' ה'), וגדר עברה, שמתמלא כעס גם על מי שלא חטא,

כמ"ש (ישעיה י"ג ט', י"ד ו'), ובכ"מ שבא שם זה בתנ"ך: