השיעורים באתר לעילוי נשמת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה זלה"ה

קרא פרק תהלים לעילוי נשמתו>>

 

דרוש מתנדב לזיכוי הרבים >>

אבד לך דיסק אונקי? >>

להתחסן נגד קורונה?

 
משלי

משלי פרק-יז

(א) טוֹב פַּת חֲרֵבָה וְשַׁלְוָה בָהּ מִבַּיִת מָלֵא זִבְחֵי רִיב:

רש"י טוב פת חריבה ושלוה בה – טוב היה להקב"ה להחריב ביתו ועירו והי' בשלוה מעבירותיהן של ישראל.

מבית מלא זבחי ריב – שהיו מקריבין זבחי ריב בביתו:

רבנו יונה – טוב פת חרבה ושלוה בה מבית וגו'. גם זה על בחירת השלום, שלא יבקש אדם להתגבר על אחיו בחלוקת הנחלה. כי טוב המועט בלא ריב ועירעור מן המרובה ועליו מצה ומריבה,

וכן אם נושים באדם ורוצים לגבות מנכסיו אל ישתדל להתגבר ולדחותם בכח ידו, כי טוב המעט שישאר לו בלא עירעור, ויותר ימצא בו נחת רוח מבית מלא זבח ריב. [כמה נכון הדבר לבעלי חובות גם בזמננו…]

ובא שלמה ע"ה למשוך דעות בני אדם לבחירת שלום מצד הנחת הנמצאת בו לטבע,

מלבד מה שהוזהרנו מלחמוס ולתקוף בנחלה ולא במשפט.

ויתכן כי דבר על שבח המוותר משלו לסלק עירעור מנכסיו:

 ביאור הגר"א – טוב פת וגו' פת הוא פתיתין כלומר דבר מועט וגם חריבה אך שלוה בה

מבית מלא וגם זבחים והוא בריב

וכן בתורה טוב ללמוד מעט בתורה וחוזר תמיד ובנחת ולשמה מללמוד הרבה ובריב לקנטר

וכמ"ש בז"ח אינון דעסקי באורייתא כו' וצווחין ככלבא ומקשין קושיא כו' וצועקין הב הב כו':

מלבי"ם טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי רב – ההצלחה המדומה אינה הצלחה אמתית,

ולפעמים אנו רואים רשע מצליח וביתו מלא זבח רב,

והצדיק מסתפק בפת חרבה, שאין לו לחם שלם רק פת שהוא הפרוס, ולא פרפרת אל הפת רק חרבה, ובכ"ז יהיה העני מוצלח מן העשיר,

אם זה י"ל שלוה בביתו וזה י"ל ריב, אם בביתו אם עם בני עירו שזה משבית ההצלחה המדומה,

שעקר ההצלחה היא השלוה הפנימית, שיהיה שקט ומוצלח בנפשו,

ואין לו שום משבית מרגוע הנפשיית וזה הוא המוצלח באמת הגם שאוכל פת חרבה:

 מלבי"ם חלק באור המלים פת. הוא הפרוס, כמו פתות אותה פתים, והשלם נקרא לחם,

כמ"ש בס' התו"ה ויקרא (סי' קכ"ד). חרבה, בלא טיבול, כמו כל מנחה בלולה בשמן וחרבה,

ושלוה, גדר השלוה היא מרגוע הנפש ושלום הפנימי כמ"ש תהלות (קכ"ב) ובכמה מקומות:

ספר גימטריאות עניינים שונים סימן רעב

"טוב פת חריבה ושלוה בה, מבית מלא זבחי ריב" (שם י"ז א'), [ראשי תיבות] ממזר, שהנואפת האכילתו מעדנים.

מדרש משלי (בובר) פרשה יז

[א] טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב. אמר ר' יוחנן זו ארץ ישראל, שאפילו אוכל אדם פת ומלח ודר בתוכה, מובטח לו שהוא בן העולם הבא. מבית מלא זבחי ריב. זו חוצה לארץ, שהיא מלאה חמסים וגזילות.

ספר חסידים (מרגליות) סימן תתסג

טוב ארוחת ירק בשבת ואהבה שם עם אשתו ובני ביתו משור אבוס ושנאה בו (משלי ט"ו י"ז) שלא יאמר אדם אקנה מעדני שבת ויודע שיתקוטט עם אשתו או אביו ואמו ואשר עמו. טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב (שם י"ז א') אחד בשבת ואחד ביום טוב זהו שנאמר (ישעי' נ"ח י"ג) וכבדתו יכבד את השבת שלא יריב בו.

 

(ב) עֶבֶד מַשְׂכִּיל יִמְשֹׁל בְּבֵן מֵבִישׁ וּבְתוֹךְ אַחִים יַחֲלֹק נַחֲלָה:

רש"י עבד משכיל וגו' – על שהשכיל נ"נ לפסוע ג' פסיעות לכבודו של הקב"ה על' לגדולה ומשל בישראל שהובישו מעשיהם וחלק נחלתם לעיניהם, ד"א גר צדיק טוב מאזרח רשע ולע"ל יחלק שלל ונחלה בתוך ב"י שנאמר (יחזקאל יז) והיה השבט אשר גר הגר וגו':

רבנו יונה – עבד משכיל ימשל בבן מביש וגו'. בא לשבח מעלת השכל, ולהזהיר האב להורות בנו דרך השכל, ובלעדי זה אין יתרון במה שינחילנו,

כי "עבד משכיל ימשול בבן מביש" ויחלוק נחלה בתוך אחים, ויתכן שבא להזהיר את האב להורות את בנו בחייו להשכיל במלאכתו ולהיותו חרוץ,

ולא יאמר בו אחרי מותו כשתפול לפניו הנחלה ילמד שכל וחריצות, כי קודם הגיעו להשכיל:

ביאור הגר"א – עבד וגו' מי שהוא אפי' עבד רק שהוא משכיל ימשול אף בבן כשהוא מביש, ונוטל חלקו בירושה,

וגם בין אחים של אביו הוא יחלוק נחלה ירושת אבי אביו,

והענין כי בישראל יש ג' דרגין עבד כמ"ש כי עבדי אתם עבדי אתה וגו'

ובנים כמ"ש בנים אתם וגו'

ואחים כמ"ש למען אחי ורעי כו'

והוא כי עבדים הם העוסקין בתפלה ומצות כרחב"ד וחביריו והם כעבדים לפני המלך

ובן הוא העוסק בגנזי אוצרות המלך

ואחים הם המשיגין בחכמה וזהו עבד משכיל אף מי שהוא בדרגא דעבד שעסקו בתפלה –

הוא ימשול אף במי שעוסק בתורה כשהוא מביש וגם יבא לידי שבתוך אחים יחלוק נחלה:

מלבי"ם עבד משכיל ימשול בבן מביש – בל תחשוב כי ההון והמשרה נחלת אבות, כי הכל תלוי בהשתדלות וזריזות,

וגם העבד אם הוא משכיל ומשתדל וזריז ימשול על הבן המביש ומתאחר ועצל

ובעת חילוק נחלת האדון יהיה כאחד מבניו ויחלק נחלה,

 ובנמשל שהגֵר המשכיל נעלה על מעלת ישראל המביש, ומבני בניו של סיסרא למדו תורה ברבים,

ומעשה שמעיה ואבטליון עם הכ"ג לעֵד:

 

(ג) מַצְרֵף לַכֶּסֶף וְכוּר לַזָּהָב וּבֹחֵן לִבּוֹת ה': (ד) מֵרַע מַקְשִׁיב עַל שְׂפַת אָוֶן שֶׁקֶר מֵזִין עַל לְשׁוֹן הַוֹּת:

רש"י מצרף לכסף – כלי שצורפין בו כסף ועושין אותו מאפר מקלה על גבי חרס קרוי מצרף.

וכור לזהב – כלי שצורפין בו את הזהב כלי שזוקקין בו את הזהב כמו קדירה שבורה קרויה כור.

מצרף לכסף וכור לזהב – המצרף עשוי לצרוף כסף למלאכתו וכן הכור לזקק הזהב,

אבל הלבבות הקב"ה זוקקן ובוחנן ויודע מחשבותן:

רבנו יונה מצרף לכסף וכור לזהב ובוחן לבות י"י. הצורף יבדיל ויפריש כל הסיגים, לא יותר מהם עם הכסף והזהב, "ובוחן לבות י"י". כל מדות הלב ומחשבותיו.

וכאשר יבחן – אחת מהנה לא נעדרה מבחינתו, וישקול הרעות עד תומם כנגד הטובות,

ולפ"כ ישפוט את הלב אם טוב ואם רע. כי מעלת האדם לפי מעלת הלב במדותיו ומחשבותיו וכאשר אז"ל רחמנא לבא בעי (סנהדרין קו, ע"ב) וכתיב "כסף נמאס קראו לך" (ירמיה ו, ל) "כי מאס י"י במבטחיך" (שם ב, לז).

כי הלב אשר לא שם השם מבטחו ויבטח באדם נמשל לכסף נמאס שסיגיו מרובים וימאסהו הצורף,

כמש"כ למעלה מזה "לשוא צרף צרוף ורעים לא נתקו" (שם ו, כט):

 ביאור הגר"א – מצרף לכסף פי' שהבחינה לכסף הוא במצרף, ובחינת הזהב הוא בכור, אבל בוחן לבות הוא ה' לבדו ואין אדם יכול להבחין זה והעניין

כי כסף הוא המצות וזהב הוא התורה, וכולן יכול האדם להבחין אם הוא כמצותה,

אבל הלב בחינתו לה' הבוחן לבות כי האדם יראה לעינים וגו'

ועוד מצרף לכסף הוא תורה שבע"פ, וכור לזהב הוא תורה שבכתב, כמ"ש בתיקונים תיקון כ"ב זכאין אינון דמלכא בנייהו, והוא עד"א דכליל מתרין תורין תורה שבכתב ותורה שבע"פ דאיתיהבת מימינא ומשמאלא דבי' נצחין קרביא כו' מצרף לכסף וכור לזהב אבל העיקר הוא בוחן לבות ה' שהוא הלב עד"א וז"ש שם בתיקונים תיקון ס"ט מצרף לכסף דא אברהם וכור לזהב דא יצחק ובוחן לבות ה' דא יעקב:

מלבי"ם מצרף לכסף – וכו' מרע מקשיב – וכו' הכסף – כדי לברר ממנו הסיג צריך מצרף,

והזהבהיקר יותר, סיגיו דבוקים בו יותר, ולהפרידם ולזקקם צריך כור – שהיא אש גדולה יותר,

וה' הוא הבוחן לבותלטהרו מן הסיגים כ"א לפי מה שהוא, שיש לב שהסיגים בלתי דבוקים בו כ"כ ונמשל ככסף, והוא החוטא בין טוב לרע במפורסמות מצד התאוה, וזה יצורף באש קטנה,

ויש המעווה בעיוניות בדברים שבין אמת ושקר שהם בבינה, וזה נמשל כזהב,

כי העון והשכל חשוב מן המעשה, אבל הסיגים שלו דבוקים בו יותר וצריך כור ואש גדול לזקקו ולבחנו,

ומפרש שהמצרף לכסף, הוא מרע המקשיב על שפת און – ששומע לתאוותיו שהוא עץ הדעת טוב ורע,

שענינו בשפה שהיא חיצונית נגד הלשון,

כי ההבדל בין טוב ורע יודע ע"י החושים והדעת שהשפה רומזת על הדעת, ומי שמקשיב על שפת און שהיא התאוה בדברים המפורסמים ומחליף טוב לרע, הוא מרע,

והכור לזהב הוא אל המאזין על לשון הוות שהלשון הוא בבינה, ואם מקלקל בבינה מביא שבר וניגוד להויה ולישות, והוא שקר,

כי מחליף האמת בשקר, וזה צריך כור לזהב להסיר סיגיו ותערובות המינות אשר בו:

 מלבי"ם חלק באור המלים מצרף, כור – האש של הכור גדולה יותר ומזה שם כיריים, כמ"ש בס' התו"ה שמיני (סי' ק"ס):

 

(ד) מֵרַע מַקְשִׁיב עַל שְׂפַת אָוֶן שֶׁקֶר מֵזִין עַל לְשׁוֹן הַוֹּת:

רבנו יונה – מרע מקשיב על שפת און שקר מזין וגו'. איש מרע, והוא שם דבר, כמו "ושניהם המלכים לבבם למֵרַע" (דניאל יא, כז) ועל דרך "ואני תפלה" (תהלים קט, ד) איש תפלה.

או יהיה מרע שם התואר כמו "חנף ומרע" (ישעיה ט, טז).

"שקר מזין" איש שקר מאזין על לשון הות. וביאור הענין, כי ב' כתות לשה"ר, האחת כת זדים כי ענין מרע בעל זדון הלב, והשנית כת שקרים.

וטעם הדבר, כי בעל זדון הלב מאשר יחפוץ שימצאו המומין והאשמות בבני אדם יקשיב ויאזין עליהם כאשר יספרו אותם על חברו, ויאמין לדברים,

כי כן דרך החפץ בדבר יטה לבבו להאמין בו, וכ"ש שיטה אזנו להקשיב ולהאזין עליו.

וכן השקרן, ע"ד אשר לא הורגל לדרוש על האמת ישים הדברים שישמע בלבו ויקבלם מבלי מחקר, כי לא יחוש לכון הדברים אל האמת אשר ישים בלבו וכאשר יספר ויגיד.

והמדה ההגונה בענין הזה שישנא האדם להקשיב ולהאזין על לשה"ר.

ואם ישמענו לא יאמין בו ולא יספרנו, ולא ימנענו באהבת חברו ובכבודו מספק, עד שיתברר אליו באמת.

אכן יחוש לדבר בלבו וישמר מאשר נאמר עליו הלה"ר,

וכן אז"ל (נדה סא, ע"ב) לשה"ר אע"פ שאין ראוי לקבלו אך יש לחוש עליו:

 ביאור הגר"א – מרע מקשיב גו' שקר מזין גו' הענין שיש רע ומרמה כמ"ש למעלה

ואמר כאן שהרע מקשיב ג"כ לקבל איך להיות שפת און ולרמות אותם, בכדי שיכול להרע אותם,

ששפתי הוא מרמה כמ"ש למעלה,

והשקר שהוא ה'מרמה' מזין על לשון הוות כלומר על הרע בפועל ללמוד ממנו דרכיו,

ומ"ש אצל המרמה מ[א]זין מפני שהמרמה אינו חפץ בהגלות לבו ומדבר בסתר ללמוד דרכיו לכן אמר מ[א]זין שהוא הטיית אוזן לדבר בסוד שלא ידעו בני אדם מזה שחפץ להרע:

מלבי"ם חלק באור המלים שפת, לשון – כבר התבאר למעלה (י' י"ג), שהשפה חיצונית נגד הפה והלשון, ומרמז על דברים הנודעים בבירור ע"י החוש והדעת, והלשון מציין עניני בינה,

וקורא החוטא מצד התאוה בשם מרע, והחטא בשם און, כי החטא הוא בטוב ורע, והמעוה מצד טעות הבינה שקרא בשם שקר, ר"ל איש שקר, כי שוגה בין אמת ושקר,

והעון קרא הוות, שהוא הפך ההויה והישות, ששם הוות על השבר בא כדרך השרשים המשמשים דבר והפוכו, הויה ועקירת הויה,

ומבואר אצלינו תמיד שהקשבה פחותה מן האזנה, ע"כ אמר בראשון מקשיב ובשני מזין, שהיא הטיית האוזן והשיקול במאזני התבונה, כמו ואזן וחקר:

 

(ה) לֹעֵג לָרָשׁ חֵרֵף עֹשֵׂהוּ שָׂמֵחַ לְאֵיד לֹא יִנָּקֶה:

רבנו יונה – לועג לרש חרף עושיהו שמח לאיד לא ינקה. הלועג והמבזה לרש מראה בדבריו כי מחשבתו שהעני והרש יבא מחסרון דעת האדם וקוצר חריצותו, וכי העושר ימצא לו בכחו ובעוצם ידו, ע"כ חרף עושהו.

שמח לאיד וגו'. בא הכתוב הזה לשקול המדות האלה, והם לועג לרש ושמח לאיד,

ולהודיע כי קשה הלועג לרש מן השמח לאידו, כי הלועג לרש חרף עושהו כאשר פרשנו.

(ו)הטעם. והשמח לאידו ענוש יענש על זדון לבו, (אף) [אך] לא חרף עושיהו:

 ביאור הגר"א – לועג וגו' רש הוא עני מיום הולדו כי כן חייבה גזירת ה' שיולד במזל שיהיה עני

והלועג עליו הוא מחרף עושיהו כלומר לעושה הרש

ושמח לאיד הוא על מי שהיה עשיר ובא עליו איד והוא שמח לזה גם הוא לא ינקה על השבר

ולא אמר גם כאן חרף עושהו כי זהו מחמת עונותיו בא עליו האיד

וזה ע"י עצמו כמ"ש ברעתו ידחה רשע חטאים תרדף רעה, ואמר שגם הלועג ע"ז לא ינקה

ועל אלו הב' נאמר 'מעוות לא יוכל לתקון' וגו'

מעוות – הוא שהיה עשיר ובא אידו ועוותו, לא יוכל לתקון,

וחסרון – הוא הרש מעודו עד היום לא יוכל להמנות וכן בתורה יש ג"כ ב' הנ"ל רש הוא ע"ה מתחילתו מחסרון שכלו והלועג עליו חרף עושהו שכך עשהו ושמח לאיד הוא ששמח למי שנכשל בדבר הלכה או זקן ששכח תלמודו לא ינקה:

מלבי"ם לועג לרש חרף עושהו שמח לאיד לא ינקה – כבר כתבנו בפסוק עושק דל חרף עושהו, שהעושה הדל ובראו בודאי הכין לו פרנסתו, והעושקו מחרף עושהו שבראו לבטלה,

ופה הוסיף שגם הלועג לרש מפני שהוא חלוש כח ואין לו מחיית ידו – חרף עושהו,

שודאי כיון בו תכלית טוב, ואין דבר מבריותיו יונח ביד המקרה,

ויש שבא בדרך לעג ויש שבא בדרך נקמה מפני שהיה שונאו, אומר מי שבא בדרך לעג חרף עושהו,

 ומי ששמח לאיד – בדרך נקמה, לא ינקה – מעונש, כמ"ש בנפול אויבך אל תשמח וכו':

 

(ו) עֲטֶרֶת זְקֵנִים בְּנֵי בָנִים וְתִפְאֶרֶת בָּנִים אֲבוֹתָם:

רש"י עטרת זקנים – כשרואין בני בניהם הולכין בדרך טובה.

ותפארת בנים אבותם – כשאבותיהם צדיקים היא תפארת הבנים:

וביתר ביאור במצודות דוד בני בנים – אף בני הבנים ישימום [הסבים] עטרה לראשו להתפאר בהם אם הגונים הם,

אבל הבנים אין דרכם כ"א להתפאר באבותם, כי יותר מחוייבים בכבוד אביהם מבכבוד אבי אביהם,

ולזה עיקר התפארם באביהם:

ביאור הגר"א עטרת וגו' לפי שהזקן כשיש לו בני בנים וגם כי חננו ה' בהרבה צאצאיו כשתילי זיתים סביב לשולחנו ויעוטר בהם [כעטרה סביב לשלחנו], והם אף עטרת לזקנים,

ותפארת וגו' כלומר פאר שמתפארים הבנים הוא באבות, אך לא עטרת, כי לא להבן אבות שנים.

(ועוד עטרת זקנים כי הבן מגין על אביו כמ"ש ברא מזכא אבא,

אבל אביו על בנו אינו מגין רק הוא מתפאר באבותיו,

לכן הבני בנים מעטרין ומגינים להזקנים ומכ"ש לאביהם,

אבל אבות אפי' על בנים אינו רק התפארות, אבל לא ההגנה):

מלבי"ם עטרת זקנים בני בנים – האדם קיים באיש מצד נפשו, וקיים במין מצד גופו,

ומצד שהוא קיים במין מתעטרים הזקנים בבני בנים,

שהגם שהזקנה היא העדות שקרוב לחלוף מן העולם, ישארו בני בניו תמורתו,

והבנים יתפארו בזכות אבותם – שבזה הם קיימים באיש וצדקתם עומדת לבניהם אחריהם:

 

(ז) לֹא נָאוָה לְנָבָל שְׂפַת יֶתֶר אַף כִּי לְנָדִיב שְׂפַת שָׁקֶר:

ביאור הגר"א – לא נאוה וגו' נדיב הוא שר, והיפוכו הוא הנבל שאינו נדיב כמ"ש בהקדמת ז"ח,

ודרך השר למעט בדיבורו אף האמת, וידוע ששקר אף מעט גרוע מהמדבר אמת אף הרבה,

וזהו לא נאוה לנבל שפת יותר הוא לדבר הרבה אף כי אמת ידבר.

אף כי מכ"ש לנדיב שדרכו היה צריך להיות במעוט הדיבור אפי' אמת, ומכ"ש שלא נאה לו שפת שקר,

ועוד שינה לומר שפת שקר כאן, כי אצל הנדיב יחלו רבים פני נדיב, שיבטיח להם דבר הצריך להם,

ואם מבטיח ואינו עושה הוא שפת שקר, משא"כ לנבל שאינו מבקשים הבטחה אך הוא שפת יתר:

מלבי"ם לא נאוה לנבל שפת יתר – הנבל הוא הפך מן הנדיב,

והגם שהנבל הוא הקצה המתנגד אל הנדיבות, ואין דרכו להבטיח מתן וחסד, בכ"ז אם מבטיח איזה דבר לא לבד שלא נאוה שידבר שקר וצריך לשמור הבטחתו, כי גם צריך ליזהר לעשות כל מה שהבטיח בלא חסרון,

ואם דבר שפת יתר, היינו יותר ממה שנותן, גנאי לו, כי הגם שהנבל אינו מתנדב, בכ"ז לא יעבור הבטחתו,

אף כי לנדיב שפת שקר – שהגנאי משלשה צדדים,

אם מצד האיש שהוא נדיב, אם מצד ההבטחה שלא לבד שלא שמר כפי ההבטחה, לא שמר ההבטחה כלל ודבר שקר:

 מלבי"ם  – חלק באור המלים נבל, נדיב – הם שני הקצוות, ויש אמצעיים ביניהם כילי ושמוע, כמ"ש (ישעיה ל"ב ה'):

 

(ח) אֶבֶן חֵן הַשֹּׁחַד בְּעֵינֵי בְעָלָיו אֶל כָּל אֲשֶׁר יִפְנֶה יַשְׂכִּיל:

רש"י אבן חן – כשהאדם בא לפני הקב"ה ומפייסו בדברים ושב לו, אבן חן ומרגליות היא בעיניו.

אל כל אשר יפנה ישכיל – בכל מה שיבקש ממנו מצליחו:

רבנו יונה אבן חן השחד בעיני בעליו וגו'. אחר שהורגל האדם לקבל שוחד חביב השוחד בעיני בעליו כאבן חן, ולא יתגנה עליו לגנות המעשה,

כי כאשר יחל האדם לחטא בדבר נתגנה עליו המעשה, אך הצורך ואונס התאוה יביאהו לחטא.

אל כל אשר יפנה ישכיל – אל כל טענה מטענות נותן השוחד, שיפנה רצון מקבל השוחד לצדקו ולזכותו, ישכיל וימצא טעם לזכותו, כי חפץ האדם בדבר, מעַצֵם עיני שכלו מראות בו האמת, כי ימשך שכלו אחר רצונו, כאשר אז"ל (שבת קיט, ע"א) אין אדם רואה חובה לעצמו.

והנה נתן טעם במש"א "אל כל אשר יפנה ישכיל" לאסור קבלת השוחד אפי' על דעת לדון אמת, כי לבו פונה לזכות נותן השוחד וחפץ צדקו:

 ביאור הגר"א – אבן חן וגו' כי הספר הזה הוא מגנה את העבירות שבתורה ומודיע את הרע אשר יגיע מזה וכמ"ש שמע בני מוסר אביך והוא תורה מצווה שלא לעשות דבר זה בלתי טעם

ואל תטוש וגו' הוא דברי קבלה ותורה שבע"פ שפורט ענפי העבירה ועונשיה

ואמר כאן גנות השוחד שהוא נותן חן בעיני בעליו אל כל אשר יפנה ישכיל כלומר איך שיטעון יצליח

ועוד מורה לנו בזה ליתן שוחד לגוי כמ"ש בירושלמי וכן זהו סוד השעיר דיה"כ:[בבחינת שוחד לשטן].

מלבי"ם) אבן חן – בא ללמד אזהרה על קיבול שוחד, כי השוחד יעור עיני חכמים, שגם אם יחשוב שלא יטה הדין וישפוט באמת ע"פ חקי החכמה, השוחד יעור עיני השכל וידמה לו שכן האמת ושאינו מטה משפט,

ע"ז אמר שהשוחד – דומה כאבן חן בעיני בעליו – יש אבן שיש לו סגולה להעלות חן על הנושא, ומי שנושא האבן נדמה לו בעיניו שאינו צריך לשום השתדלות

כי אל כל אשר יפנה ישכיל – כי ימצא חן בכל מקום ובעיני כל איש הגם שאינו ראוי

וכן מי שנותן שוחד לא יעסוק כלל לסדר טענותיו שיזכה במשפט,

כי סומך עצמו על סגולת האבן שנושא אותו שיעלה חנו בעיני השופט לעשות רצונו,

והשוחד יעור עיני חכמים כמו שהאבן חן מעור עינים מבלי הבט אל הראוי כי נושא חן בחנם:

 

(ט) מְכַסֶּה פֶּשַׁע מְבַקֵּשׁ אַהֲבָה וְשֹׁנֶה בְדָבָר מַפְרִיד אַלּוּף:

רש"י מכסה פשע מבקש אהבה – אם יחטא איש לאיש וזה מכסה עליו ואיננו מזכיר לו חטאתו ואינו מראה לו פנים זועמות גורם לו שיאהב אותו.

ושונה בדבר – שנוטר איבה ומזכירו כך וכך עשית לי מיד – מפריד אלוף – אז מפריד ממנו אלופו של עולם שהוא הקב"ה שהזהירו לא תקום ולא תטור (ויקרא י"ט):

רבנו יונה – מכסה פשע מבקש אהבה. האיש אשר יבקש לקנות אהובים ורעים יכסה פשעי חברו ויעביר על מדותיו, ואז ירבו אוהביו ורעיו.

ושונה בדבר- קפדן אשר יקפיד גם על דברי חברו אם לא שקל הדבר לרצונו ולכבודו,

וישנה בדבר ההוא, ויאמר כזה וכזה דברת, להאשימו על הדבר ולהלין עליו, מפריד ממנו אלוף,

וכ"ש שלא ימצא אוהבים בהמצא בו המדה הזאת.

כי [אין] אדם אשר לא ישגה בדבר, שאין השגת שכל האדם והשגחתו שלימה לשקול כל דבריו,

ואחרי אשר יקפיד על דברי חבריו אם ישגו בהם משורת כבודו ורצונו, לא תמשך עמו חברת רע ואהבת חבר,

ענין אלוף, אוהב נאמן ובעל ברית.

ענין מכסה הפשע שהוא מכסה גם פשעי המעשים,

ושונה בדבר הוא שמקפיד גם על הדיבורים אע"פ שלא הגיע מהם שום נזק:

ביאור הגר"א – מכסה וגו' המבקש האהבה תמיד יכסה פשע, אבל השוגה תמיד בדבר פשע – הוא מפריד אף בין אלוף והוא בין איש לאשתו, כמ"ש אלוף נעורי אתה.

והעניין החושק לאהוב ולשוב בכל לבבו ומאודו הוא מכסה פשע כמ"ש על כל פשעים תכסה אהבה,

אבל השונה בדבר עבירה הוא מפריד אלוף בינו לאלופו של עולם כמ"ש האומר אחטא ואשוב וכו':

מלבי"ם מכסה פשע מבקש אהבה – כבר אמר שעל כל פשעים תכסה אהבה, אמר פה שה"ה בהפך שהמכסה פשע מבקש אהבה – כי זה גורם ג"כ אהבה מצד השני,

אבל השונה בדבר – כמו איש בושת שאמר לאבנר מדוע באת אל פלגשי אבי הפריד אלופוומיודעו, ומרד בו ונעשה שונאו,

ויל"פ עוד, שר"ל המבקש אהבה מכסה פשע אחד, אבל אם הוא שונה ופושע פשע זה שנית אז מפריד אלוף,

כי אז לא יוסיף סלוח לו,

וכן רומז אצל ה' שאם האדם שונה בחטא לא ימצא מחילה, ועבר ושנה נעשה לו כהיתר:

 

(י) תֵּחַת גְּעָרָה בְמֵבִין מֵהַכּוֹת כְּסִיל מֵאָה: (יא) אַךְ מְרִי יְבַקֶּשׁ רָע וּמַלְאָךְ אַכְזָרִי יְשֻׁלַּח בּוֹ:

רש"י תחת גערה במבין – תחת זו טעמו מלעיל בתי"ו מה שאין כן בכל המקרא לכך אני אומר שהיא שם דבר כמו חתת, וכן פירושו הכנעת גערה ניכרת במבין יותר ממאה מכות שמכין את הכסיל:

רבנו יונה תחת נערה במבין, החית במלת תחת הייתה ראוייה להדגש, ולבא בשקל תקע, ושרשו נחת, והוא לשון ירידה, כמו "ותנחת עלי ידיך" (תהלים לח, ג) ותרגום "וירד" "ונחת".

וביאור הענין, תרד גערה ותשכון בלב המבין.

ענין מבין, האיש החפץ להבין הדברים אשר ישמע, וגם לו לבב להבינם, כי בהעדר ממנו אחת משתי אלה לא יקרא מבין, וכן "את פני מבין חכמה" (יז, כד), "ודל מבין יחקרנו" (שם כח, יא). עניינם כאשר בארנו,

ולשון מבין איננו ענין אחד עם לשון נבון, כי הנבון שם התואר להשגת האדם במעלת הבינה, כי קונה חכמה תחלה והשיג להבין בה דבר מתוך דבר, על כן לא יצטרך הנבון לגערה, כאשר כתוב "והוכח לנבון יבין דעת" (יט, כה).

מהכות כסיל מאה. הכסיל אינו אוהב לשמוע דרכי הבינה, רק למלאות תאותו,

כאשר כתוב "לא יחפוץ כסיל בתבונה" (שם יח, ב) והוא הפך מן המבין, ע"כ אין תקנתו בגערה,

אך המכות הראויות אליו, ואמרו מחברי המוסר אין תקנה לנבלים כי אם בהכנעה ובזיון:

ביאור הגר"א – תחת וגו' תחת הגערה טוב יותר במבין ממאה הכאות לכסיל

והעניין כי יש ב' בחינות, תוכחה והוא בדיבור, ומוסר והוא יסורין ממש,

ואמר שהתוכחה מהדיבור משבר לבו של אדם המבין יותר מהכות כסיל מאה כמ"ש טובה מרדה אחת בלבו כו':

מצודות ציון תחת – ענין פחד ושבר כמו אל תערוץ ואל תחת (יהושע א'):

 מלבי"ם (י-יא) תחת נערה במבין – וכו', אך מרי – וכו', הכסיל לא תועיל לו הכאה שהוא יודע חקי החכמה, רק נלוז מהם מפני שגברה עליו התאוה,

וההכאה לא תועיל רק לחסר לב, כמ"ש ושבט לגו חסר לב שהוא אינו ממרה ומורד בשאט נפש רק שלבו חסר, והוא דומה כבהמה שמכים אותה בשבט להטותה הדרך,

אבל להמבין א"צ הכאה כי די לו בגערה והגערה תחת יותר במבין ממה שיכו את הכסיל מאה – מכות,

כי הכסיל הוא אך מרי – שהוא אך ממרה בזדון וע"י מרי ומרידה יבקש רע –

כי התאוה תאלצהו למרות פי החכמה בזדון, והוא יבקש רע גם אם מלאך אכזרי ישולח בו –

שלא יועיל לו שום הכאה, שאם לא היה מורד בזדון היה די לו בגערה,

כי הוא מבין באמת רק מבקש רע ע"י מרי ומרידה:

 מלבי"ם חלק באור המלים תחת – שרשו נחת, ענין ירידה:

 

(יא) אַךְ מְרִי יְבַקֶּשׁ רָע וּמַלְאָךְ אַכְזָרִי יְשֻׁלַּח בּוֹ:

רש"י אך מרי יבקש רע – כלומר מי שכל דבריו מרי וסרבנות הוא יבקש רע תמיד:

 אבן עזרא אך – ממעט הגערה מן המרי כי לא תועיל בו והוא חסר כמו איש מרי שמרה כי השם יבקש לעשות לו רע:   אכזרי שלא ירחמנו – ישולח בו להמיתו:

 רבנו יונה – אך מרי יבקש רע ומלאך אכזרי וגו'. האיש הרע, והוא מי שגבר הזדון בלבבו,

כאשר יוכיחוהו יקשה עורף ויתחזק ללכת בדרכי הרעה להמרות פי המוכיח ולנצחו,

ע"כ אין תקוה שתועיל בו תוכחת המוכיחים, אך מלאך אכזרי ישולח בו מן השמים להוכיח:

 ביאור הגר"א – אך מרי וגו' כמ"ש והבור רק אין בו מים וגו' ממשמע כו' מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו כלומר מים הוא התורה וכְשמים אין בו והוא ריק מהתורה הנקרא מים, תיכף נחשים ועקרבים כו' והוא רע ומרמה

כי עקרב הוא רע, ונחש הוא מרמה, כמ"ש בזוהר וכמ"ש והנחש היה ערום,

וז"ש אך מרי וגו' בעת מרותו בתורה לעזבה ולנטשה אינו מבקש אלא רע ולכן ישלח בו מלאך אכזרי כמ"ש צרה ומשלחת מלאכי רעים

והוא כאשר יבקש אדם על חבירו שיהיה בצרה ישלחו בו מלאכי רעים וכן הוא כאן:

מצודות דוד אך מרי – מי שכל דבריו אך למרות בה' הוא מבקש רעה לעצמו בעה"ז.

ומלאך אכזרי ישולח בו – לדונו אחרי מותו:

 מצודות ציון ישלח – ענין גרוי ושסוי כמו ושן בהמות אשלח בם (דברים ל"ב):

 מלבי"ם חלק באור המלים מרי – כמו כי מרי המה (יחזקאל ב' ז'), הכסיל הוא מרי:

 

(יב) פָּגוֹשׁ דֹּב שַׁכּוּל בְּאִישׁ וְאַל כְּסִיל בְּאִוַּלְתּוֹ:

הן רש"י והן ר' יונה מבארים ששכול פי' דוב המשכל ולא דוב שכול מילדיו:

רש"י פגוש דוב שכול באיש – טוב לאדם שיפגע בו דוב משכל ואל יפגע בו אחד מן הכסילים המסיתים אותו לסור מה' ומתורתו:

רבנו יונה – פגוש דוב שכול באיש. טוב לפגוש דוב המשכל לבנ"א, מלשון "ושכלה אתכם" (ויקרא כו, כב) מלפגוש הכסיל בעת אולתו וכעסו.

ובא להזהיר להשמר מכעס הכסיל ומן המריבה עמו, כי יתכן להמלט מן הדוב ולא להמלט מנזק הכסיל ומכעסו:

 ביאור הגר"א – פגוש וגו' דוב הוא רגזן מאוד וכ"ש בעת שנקרא שכול והוא בעת שהורגין בניו

וכ"ש אותו האיש שהרג בניו בעת שיפגשנו ודאי סכנתו עצומה מאוד,

מ"מ טוב יותר לפגוש את הדוב מלפגוש הכסיל בעת שהולך לעשות איולתו או כשעוסק באוולתו:

מלבי"ם פגוש דוב שכול באיש ואל כסיל באולתו – הכסיל שפוגש איש עם אולתו מסוכן יותר מן הדוב שכול,

הדוב מסוכן לגוף והכסיל מסוכן לנפש,

הדוב קורע סגור לבו להוציא הדם, והוא קורע סגור לבו להכניס שם אולת וספיקות,

הדוב ינצחנו האדם לפעמים בצֵידו, והכסיל לא ינוצח באולתו,

הדוב יניח את האדם לפעמים, והכסיל לא יניח אולתו בשום אופן:

 

(יג) מֵשִׁיב רָעָה תַּחַת טוֹבָה לֹא (תמיש) תָמוּשׁ רָעָה מִבֵּיתוֹ:

רבנו יונה – משיב רעה תחת טובה לא תמוש וגו'. לא די אשר לא השיב טובה כאשר גמלוהו, אך הוא משיב רעה תחת טובה אשר היה חייב להשיב, גדול עונו מנשוא, ע"כ "לא תמוש רעה מביתו",

ונסמך זה לענין הכסיל באולתו, כי בעת כעסו לא ישגיח על כל הטובות אשר גמלוהו, ולא ימנע מהשיב רעה:

ביאור הגר"א – משיב וגו' כי חסד ה' מלאה הארץ ומי שנתן לו ה' הון רב וחסדו רב אתו צריך לעבוד ה' יותר בכל מאודו,

אבל העושה עבירות בממונו שהנחילו ה' הוא משיב רעה תחת טובה ולכן לא תמיש וגו':

מלבי"ם משיב רעה תחת טובה – ה' משלם מדה כנגד מדה והגם כי האדם המריע יכול לשוב מדרכו,

המשלם רעה תחת טובה – יתן לו ה' כמדתו,

שגם אם ישוב ויעשה טוב ישלם לו ה' רעה תחת טובה, והרעה לא תמוש מביתו – גם בעת ייטיב מעשיו:

 

(יד) פּוֹטֵר מַיִם רֵאשִׁית מָדוֹן וְלִפְנֵי הִתְגַּלַּע הָרִיב נְטוֹשׁ:

 

(טו) מַצְדִּיק רָשָׁע וּמַרְשִׁיעַ צַדִּיק תּוֹעֲבַת ה' גַּם שְׁנֵיהֶם:

רש"י פוטר מים ראשית מדון – המתחיל במריבה הוא כפותח חור בגדרי אגפי אמת המים והמים יוצאין בו, והחור הולך ומרחיב כן המדון הולך וגדל תמיד. ולפני התגלע – קודם שתתגלע חרפתך נטוש את הריב:

 אבן עזרא פוטר – לשון פתיחה כלומר כפותח מקור מים ההולכים ויתערבו עם אחרים עד שיתגברו על הארץ כן הוא ראשית מדון מדומה למים:

 וקודם התגלה – התערב זה בזה במדון ראוי הריב לנטוש אותו, פ"א כפטר מים כן ראשית מדון תתחיל במעט ויצא הרבה התגלע התגלות:

 רבנו יונה פוטר מים ראשית מדון ולפני התגלע וגו'. תחלת המדון כענין הפותח אבני שכר המים,

כ"א ירצה לסתום ולסכור מיד קודם שירדו המים לפרוץ תשיג ידו לסכרם,

אבל אחרי שירבו לשטוף ולפרוץ הגדרים מסביב לא יוכל לסוכרם.

וכן ענין המדון כי בתחלתו יוכל למשול ברוח לנטוש אותו, על כן לפני התגלע הריב נטוש אותו:

ביאור הגר"א – פוטר וגו' מדון הוא התחלת הריב

וריב הוא האמצע

ומדון דומה לנחלי מים שיתקבצו במקום א', ואח"כ כשפותחין בו פתח קטן שוטף בחזקה,

כן הוא ראשית מדון

ולכן לפני התגלע הריב הוא האמצע נטוש אותה אח"כ יתגדל ולא תוכל לנטשו:

מלבי"ם (יד-טו) פוטר מים – וכו', מצדיק רשע – וכו', המדון שהוא שיחפשו איזה עילה לדון ולהשפט,

דומה כמי שפוטר מים ופותחם, שקודם שפטר את הצינור יכול לעכב שטף המים, אבל אח"כ א"א לעכבם,

וכן ראשית מדון דומה כרוצה לפטר ולפתוח המים הסתומים,

והעצה הוא שלפני התגלע יטוש – השופט את הריב – לעשות פשר ביניהם ולהשוותם,

וכמ"ש חז"ל קודם שתשמע דבריהם או משתשמע דבריהם ואי אתה יודע להיכן הדין נוטה יכול אתה לומר להם צאו ובצעו [-פשרה] ואח"כ אי אתה יכול לומר להם צאו ובצעו,

וראשית מדון הוא בטרם התחיל הדין שהוא הפסק על טענות הבע"ד והיינו משתשמע דבריהם וא"א יודע היכן הדין נוטה,

וכן הריב נטוש לפני התגלע – דהיינו בעוד שלא התחיל הריב והטענות כלל,

אבל אם שמעת הטענות וידעת הפס"ד מי הצדיק בדינו ומי הרשע ואתה רוצה לעשות פשרה,

שאז אתה מצדיק רשע וגם מרשיע צדיק – ע"י הפשר, שיקח הרשע הקצת שאין מגיע לו והצדיק יפסיד קצת מן המגיע לו, גם שניהם תועבת ה':

 מלבי"ם חלק באור המלים מדון, ריב – ריב כולל המריבה מכל מין שיהיה, ואם יש בו דו"ד נקרא מדון וטרם שיבא לידי דין קראו ריב דהיינו לפני התגלע,

והתגלע בע' בא על גילוי של דבר מכוער, בכל תושיה יתגלע (י"ט א') וכל אויל יתגלע (כ' ג'):

מלבי"ם חלק באור המלים גם שניהם – במלת גם ר"ל גם כששניהם ביחד:

 

(טו) מַצְדִּיק רָשָׁע וּמַרְשִׁיעַ צַדִּיק תּוֹעֲבַת ה' גַּם שְׁנֵיהֶם:

רבנו יונה מצדיק רשע ומרשיע צדיק תועבת וגו'. במק"א "אומר לרשע צדיק אתה יקבוהו עמים" (כד, כד) והוא מענין החנופה,

ועתה ידבר על מצדיק רשע ומהפך בזכותו שלא בפניו ולא מדרך חנופה, רק באהבתו אותו ומאשר יקר בעיניו, ואמר כי תועבת י"י הוא,

כי האדם חייב לשנא אויבי השם, כש"כ "הלא משנאיך י"י אשנא" (תהלים קלט, כא) וחייב להקלותם, כמש"נ "ובוזי יקלו" (ש"א ב, ל).

וזה האיש לא די שלא ישנאם ולא יקלה אותם אך יאהבם ויכבדם ויצדיקם, וכמה לו עונות וחטאות, כי בכבוד הרשעים תחזקנה ידי החוטאים, ולא ישקצו בנ"א את העבירות ולא יגנו את החטא.

גם תמשול יד הרשע בסיבת הכבוד, ויהיו דבריו נשמעים וימשוך רבים אחריו,

גם ישפיל הצדיקים והחכמים, בל יעצור כח להשיב רבים מעון, כמו שכ' "ותועבת רשע ישר דרך" (כט, כז) וכתיב "בית רשעים ישמד ואוהל ישרים יפריח" (יד, יא).

ובהנתן כבוד לרשעים ושפל לצדיקים אין המון העם מהדרים עבודת השם, וזה תכלית אבדן הנפשות, כי העולם בראו השי"ת לכבודו,

וכן כתיב "כל הנקרא בשמי" וגו' (ישעיה מג, ג), וכתוב "כי זה כל האדם" (קהלת יב, יג). תועבת י"י גם שניהם.

מלת גם תבוא להורות כי אע"פ שיחטא ואשם יותר מרשיע צדיק מן המצדיק רשע ושניהם תועבת השם:

 ביאור הגר"א – מצדיק וגו' שניהם תועבת ה' ואמר גם שניהם שאף המחזיק ידיו הוא ג"כ תועבה:

 

(טז) לָמָּה זֶּה מְחִיר בְּיַד כְּסִיל לִקְנוֹת חָכְמָה וְלֶב אָיִן:

אבן עזרא מחיר – לקנות בו חכמה ואין לו לב שיחפוץ ללמודה:

רש"י למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה – ללמוד תורה. ולב אין – ואין בלבו לקיימה ואינו לומד תורה אלא לקנות שם:

רבנו יונה – למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה וגו'. במקומות הרבה יקרא קנין המדות החמודות לב, כמש"כ "ושומע תוכחת קונה לב" (טו, לב).

וביאור הענין, למה יפזר הכסיל הונו לקנות חכמה, ועוד לא קנה המדות ולא תקן דרכי לבבו לגרש מן המדות הרעות,

וכענין שאז"ל כל שאין יראת חטאו קודמת לחכמתו וכו' (אבות פ"ג מי"א),

והנה נזק רב יגיע מן הלומד חכמה והוא בעל מדות רעות, ע"כ כתיב אחריו:

ביאור הגר"א – ולמה זה וגו' מה תועלת הכסיל במחירו שהוא ממונו שהוא רוצה לקנות לו חכמה, הלא החכמה בל תנוח אלא בלב נבון, וכמ"ש בלב נבון תנוח חכמה, וכשאין לו לב למה לו המחיר שבידו?:

מלבי"ם למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין – יש הבדל בין הלוקח בכסף ובין הלוקח במחיר,

שהלוקח בכסף נותן דבר הניתן בהוצאה,

אבל הלוקח במחיר ובחליפים מחליף ונותן בעד דבר חפץ דבר שחפץ בו,

והכסיל שגדרו שאוהב תאוה, וכשבא לקנות חכמה היא תעצרהו בעד תאוותיו, נדמה לו שנותן מחיר בעד חכמה,

שאם יחזיק בחפץ החכמה יצטרך לתת בעדה חפץ התאוה שהוא ג"כ דבר יקר בעיניו,

והוא אין לו לב שהוא כח המושל לעצור בעד תאוותיו וללכת בחקי החכמה:

 מלבי"ם חלק באור המלים מחיר – מציין החליפין 'ומחיר שדה עתודים',

וכשבא על הכסף, יציין הכסף כדרך חליפין כאלו היה חפץ ונותנו, מחיר הדבר הנקנה,

וגדר הכסיל מבואר בכל הספר שהוא מי שמואס בחכמה מפני תאותו,

ולב בא תמיד על כח הממשלה אשר בנפש לעצור בעד התאוה ויצריו הרעים, כמ"ש בכ"מ:

 

(יז) בְּכָל עֵת אֹהֵב הָרֵעַ וְאָח לְצָרָה יִוָּלֵד:  (יח) אָדָם חֲסַר לֵב תּוֹקֵעַ כָּף עֹרֵב עֲרֻבָּה לִפְנֵי רֵעֵהוּ:

רש"י בכל עת אוהב הרע – לעולם הוי אוהב רעים לקנות אוהבים.

ואח לצרה יולד –[ועי"ז תשיג ש]לעת הצרה יוולד לך הרֵע [להיות לך] כאח לעזור לך ולהשתתף בצרתך:

 רבנו יונה – בכל עת אהב הרע ואח לצרה יולד. [הכסיל שעליו דיבר בפסוק הקודם-] גם בעת התעסקו בחכמה אוהב הרע [לעשות רע],

"ואח" וגו' – אחר שילמוד הכסיל חכמה יולד אח לצרה, כי יש לאל ידו לעשות עם הבריות רע מאשר בתחלה, כי עד שלא למד חכמה לא היו דבריו נשמעים להכשיל הבריות ולהוליכם בדרך לא טוב.

והשנית, כי אחרי שלמד הכסיל חכמה יחכם, ויחפש טענות לעזור אחרי השקר, ולהוציא משפט מעוקל, והַרשיע את הצדיק והצדיק את הרשע,

וענין אח לצרה, כי הוא וצרת הזמן וצוק העתים יהיו אחים, ר"ל כי יהיה נוסף גם הוא על צרת הזמן:

 ביאור הגר"א – בכל וגו' כמו שדרשו רז"ל שג' אוהבים יש לאדם, ממונו ואוהביו וגמ"ח כו'

וב' הראשונים אינן אתו בתמידות אלא באין אצלו לפי שעה אף בעה"ז, וכ"ש לעה"ב שלא יהיו כלל אתו,

אך והלך לפניך צדקך וגו' [הגמ"ח ילך לפניו לעוה"ב].

וזהו שאמר כאן תמיד תאהב ל'רֵע' האחד [שהוא הגמ"ח] מפני שהוא תמיד עמך,

ועוד שאח לצרה יוולד – כשבאה צרה על האדם ח"ו בעה"ז או בעה"ב לא יועילו לו ב' הראשונים

כמ"ש אח לא פדה יפדה איש לא יתן כפרו בממון, אבל הגמ"ח אח לצרה יולד:

 רלב"ג בכל עת – יתתבר האוהב לאהובו בימי הטובה ובימי הרעה זה מדרך האוהב במה שהוא אוהב ר"ל שלא יעזוב אהובו לעתות בצרה, ואולם האוהב שיתחדש ויולד לו בעת צרתו הוא אח לא אוהב או ירצה בזה כי האוהב יתחבר לאהובו בכל עת כדי שישמח בטובתו ויעזרהו לעת רעתו, אמנם האח לא יחוש להתחבר עם אחיו בעת טובתו,

אך בצרתו יתעורר לעוזרו כי הטבע יכריחהו על זה מפני היותו עצמו ובשרו:

מלבי"ם (יז-יח) בכל עת אוהב הרע – וכו', אדם חסר לב תוקע כף

הנה גדר הרֵע שיאהב – את רעהו תמיד בכל עת,

ושבעת צרה – תגדל אהבתו יותר עד שיהיה כאח – למסור נפשו בעד רעו כאלו היה אחיו,

בכל זאת הגם שהריע מחויב לעשות הכל בעד רעהו אינו מחוייב לכנס בערבות ובתקיעת כף בעדו,

ואם עושה כן מצד אהבתו הוא אדם חסר לב – ואינו רואה את הנולד:

 

(יח) אָדָם חֲסַר לֵב תּוֹקֵעַ כָּף עֹרֵב עֲרֻבָּה לִפְנֵי רֵעֵהוּ:

רש"י אדם חסר לב תוקע כף – ערבות ממון,

ד"א תוקע כף לאפיקורסים כדי ללכת בדרכיהם,

והרי כבר ערב ערובה לפני רעהו – כבר ערב להקב"ה לשמור מצותיו:

 אבן עזרא אדם. אוהב – שנים דבקים, כלומר אדם שתוקע כף להיות ערב לפני רעהו המלוה הוא יקרא חסר לב והוא אוהב לעשות בעבור פשע ומצה שינצה עמו רעהו:

 פתחו – רמז למפתח השפתים כלומר כאשר הוא מרים קול פתח דבריו לערוב ערובה הוא מבקש שיבואהו שבר פתחו מן שמור פתחי פיך:

 רבנו יונה – אדם חסר לב תוקע כף עורב ערובה וגו'. יקראנו חסר לב כי יביא נפשו לידי מצה ומריבה,

לדון עם המלוה בבואו להפרע ממנו אם אין ללוה לשלם, כי אין דרך הערב לפרוע ברצון נפשו,

זולתי בחוזק יד ב"ד, לפי שלא נהנה בדבר, ועל הלווה להשתדל בפרעון,

גם אחרי כן יריב עם הלוה להפרע ממנו בהמצא בידו נכסים, והמריבה דרך מגונה, ע"כ כתיב אחריו "אוהב פשע אוהב מצה".

והשנית, כי עורב ערובה פושע בשמירת ממונו, ואז"ל (חולין צא, ע"א) כי הצדיקים ממונן חביב עליהן יותר מגופן, כדי שלא יפשטו ידיהם בגזל.

[ומדוע בכ"ז הוא] "עורב ערובה"? כי יבוש למאַן בדבר כאשר הוא "לפני רעהו", והוא הלוה.

ואינו מן הנכון שיתבייש האדם לסרב בדבר שהדעת מחייבת לסרב מעשותו,

ויש לו לחשוב ההפסד כנגד השכר, כי טוב לו לסרב ולעבור על רצון הלוה עתה,

מן המריבה והשנאה אשר ימצא עמו באחרית הדבר אם לא ישלם הלוה:

 ביאור הגר"א – אדם וגו' תוקע כף הוא ערב שלוף דוץ [-ערב קבלן, מפ' בבית הבחירה למאירי יבמות קט/ב שלוף דוץ כלומר ששולפין עצמן מן הלוה ונועץ עצמו על הערב], [שלקח על עצמו להיות] ערב ערובה הוא,

כי [באופן טבעי] המלוה לא יגוש תחילה להערב אלא תחילה יתבע מן הלוה,

וכשלא יפרע לו אז יחזור לתבוע מהערב,

אך כשהערב אומר 'ממי שתרצה תגבה' וזהו עורב אותה ערובה שחייב לשלם לפני רעהו,

דהיינו לפני [שיתבע המלוה את] הלוה, יתבענה המלוה [ממנו],

ועניינו כבר כתבתי למעלה תוקע הכף הוא הדיין והב' הוא המכניס א"ע ללמוד עם חבירו ע"ש:

ביאור הגר"א [לעיל יא-טו] – רע ירוע כי ערב זר כמ"ש חז"ל רעה אחר רעה תבא על מי שערב בעד זר, והיינו כמה שאמר למעלה שיש ב' מיני ערבות סתם ערב וערב קבלן, והן נגד המלמדים תורה לבני ישראל, ודייני ישראל.

והן שרי חמשים ושרי מאות כמ"ש בחגיגה שר חמשים זה היודע לישא וליתן בחמשה חומשי תורה.

ומי שמכניס עצמו ללמד התלמידים, העון שיעשה התלמיד שלא כהוגן מחמת הוראתו תלוי בו, והוא ערב בעדו,

אך הוא דוגמת ערב סתם שכל זמן שיש ללוה אינו משתלם מן הערב, כן הוא כאן שכל זמן שלא יעשה התלמיד מעשה ע"י טעות הוראתו, אין נפרעין ממנו.

אך הדיין הוא ערב קבלן שמוציא ממון מזה ונותן לזה, ואין רואין להבעל דין כלל להפרע ממנו רק מהדיין, שתיכף כשטעה הוציא מזה ממון שלא כדין ונתן לזה.

וזהו 'רע ירוע כי ערב זר' הוא המכניס עצמו ללמוד תורה לרבים, כי פן יטעה והתלמיד יעשה כמו שטעה והעון יהיה תלוי בו.

'ושונא תוקעים' הוא הערב קבלן שהוא נקרא שלוף דוץ לכן נקראים 'תוקעים' שנתקע בעד חבירו באותו דבר הוא בוטח ואינו מתירא.

(ומ"ש רע ירוע הענין שלמעלה כתיב אם ערבת לרעיך והיינו שללמד אינו מחויב רק לתלמיד הגון שהוא רעיך ואעפ"כ הוא רָעָה לו פן יטעה כנ"ל

וכאן אמר זר והיינו שאינו ריעו ואינו הגון לכן רע ירוע רעה אחר רעה למי שערב זר).

ושונא תוקעים אבל מי ששונא להיות דיין לזר שהוא מחויב לדון אף את הזר, שבדין אין חילוק,

ואעפ"כ הוא שונא בוטח כמ"ש חז"ל החושך עצמו מן הדין פורק ממנו איבה וגזל כו' הרי בוטח מן שונאים:

 

(יט) אֹהֵב פֶּשַׁע אֹהֵב מַצָּה מַגְבִּיהַּ פִּתְחוֹ מְבַקֶּשׁ שָׁבֶר:

רש"י אוהב פשע – לפשוע בחבירו. אוהב מצה – להתקוטט ולריב. מגביה פתחו – מדבר בגאוה כמו שמור פתחי פיך (מיכ' ז):

 רבנו יונה – אוהב פשע אוהב מצה מגביה פתחו וגו'. כבר פי' כי נסמך המקרא הזה לתת טעם על גנות ענין הערבות,

כי מי שאוהב מצה אוהב את הפשעים, כי יולדו מן (החמס) [החמה] פשעים רבים, וכאשר אמר למעלה "ובעל חמה רב פשע" (כט, כב).

מגביה וגו'. כאשר כתיב "לפני שבר גאון" (טז, יח).

ובא המקרא הזה לשקול שתי מדות הרעות האלו, שהן אוהב מצה ומריבה, ואוהב השררה,

ולהכריע כי אהבת השררה רעה יותר, כי עיקר גנות המריבה מפני סבות הפשעים המתילדות ממנה,

אבל השררה היא מדה נתעבת מאד בעצמה ובעליה מקבל שבר.

ועל גאות הלב בלא רדיפת השררה כתיב "תועבת י"י כל גבה לב" (טז, ה),

אבל הגמול והנקם נתבאר על בעל השררה "לפני שבר גאון" (שם יח) מגביה פתחו מבקש שבר:

ביאור הגר"א – אוהב וגו' האוהב מצה הוא אוהב למרוד ולפשוע ברעיו,

מגביה פתחו – כלומר מכניס ריעים רבים לפתח ביתו –

מבקש שבר כמ"ש איש רעים להתרועע [ל' שבירה, תרועם בשבט ברזל].

ועוד מגביה פתחו הוא פיו שפותח פיו לדבר סרה הוא מבקש שבר שזה מחיתה לו:

 רלב"ג אהב פשע – מי שהוא אוהב למצוא פשע בדברים שיאמרו לו או יעשו, וידקדק בהם בזה האופן,

הנה הוא אוהב מריבה ומחלוקת, כי זה יוליד המחלוקת,

ומי שהוא מגביה פתחו להשקיף בדברים בצד שישים עצמו בעליונות מקום,

כי זה יהיה סבה אל שימצא פשע בדברים לחשבו עצמו גדול המעלה, ושראוי לו מהכבוד הרבה,

הנה הוא מבקש שבר, כי זה סבה להביא עליו רעות גדולות

והנה לקח זה הלשון [-'שבר'] על צד שלימות המשל כי מגובה הפתח יקרה שיפול מטה וישבר:

מלבי"ם אוהב פשע אוהב מצה – מי שאוהב מצה – שהיא המריבה הגדולה בהכאות,

הוא או ע"י שאוהב פשע – כמ"ש איש חמה רב פשע, שע"י חמה ואף יבא מצה כמ"ש רק בזדון יתן מצה,

או יאהב מצה על ידי רוב גאותו, שחושב שהוא גבוה מכל העם,

ואם המגביה פתחו מבקש שבר – מי שביתו בנוי במקום נמוך, רק שמגביה הפתח לבד, ישבר בדרך כניסה ויציאה, [ר"ל כשמגביה מפתן פתחו],

כן אם הוא איש שפל ופותח פיו בגאוה למעלה ממה שהוא, ישבר:

 

(כ) עִקֶּשׁ לֵב לֹא יִמְצָא טוֹב וְנֶהְפָּךְ בִּלְשׁוֹנוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה:

רבנו יונה – עקש לב לא ימצא טוב. עקש לב הוא האיש אשר דעתו משובשת ולא יכיר האמת,

ע"כ אמר לא ימצא טוב, כי מן הדעת ימצא אדם טוב, כאשר כתיב "משכיל על דבר ימצא טוב" (טז, כ).

ונהפך בלשונו וגו'. מי שהוא מכיר האמת, [אך] בשפתיו ויטעון השקר ויצדיק רשע באשר יאהבהו,

וירשיע צדיק באשר ישנאהו – יפול ברעה, והוא רע מעקש הלב, כי הוא עוזר אחרי השקר במזיד,

ע"כ אמר בזה "לא ימצא טוב" ובזה שהוא רע ממנו – "יפול ברעה":

ביאור הגר"א – עקש לב וגו' מי שיש לו לב עקוש וסר מדרך טוב והוא עשיית המ"ע,

לא ימצא בו טוב כמ"ש 'חטאתיכם מנעו הטוב מכם', חטא הוא שאינו עושה מצות, והוא מלשון חסרון [כמו והייתי אני ובני שלמה 'חטאים'חסרים המלוכה] כמ"ש למעלה

ולכן נחסר ממנו הטוב, אבל גם רע אין בו,

אבל מי שנהפך בלשונו והוא איש תהפוכות שעושה רע בדיבורו – הוא יפול ברעה שעושה:

מלבי"ם עקש לב לא ימצא טוב, עקש לב – הוא מי שלבו (שהוא כח המושל שבו) הולך ע"פ דרכים מעוקשים, שלא עפ"י דרך החכמה שהיא הדרך הנכונה,

הגם שיחפש דרך הטוב ע"פ שכלו, לא ימצא טוב – כי הדרך הטוב הוא רק ע"פ החכמה שא"א למצאה מדעתו רק ע"י הקבלה מפי חכמים, ובכ"ז יוכל להיות שגם לא יעשה רע,

אבל הנהפך בלשונו – שהלשון מציין הדבור בבינה,

ומי שלשונו מדבר תהפוכות – שהם היקשים מתעים וחקירות כוזבות באלהות ובאמונות ויוצא לאפיקורסות, זה לא לבד שלא ימצא טוב, כי גם יפול ברעה – כי שוחה עמוקה זונה שהיא המינות:

 מלבי"ם חלק באור המלים עקש לב – נוהג הפך מחקי החכמה כנ"ל (י"א כ').

ונהפך בלשונו, הפך מן הבינה, שהלשון מציין הבינה (כנ"ל י' כ')

ולשון תהפוכות הוא הפך הבינה (כנ"ל י' ל"א):

 

(כא) יֹלֵד כְּסִיל לְתוּגָה לוֹ וְלֹא יִשְׂמַח אֲבִי נָבָל:

רבנו יונה – ילד כסיל לתוגה לו ולא ישמח וגו'. הכסיל והוא בעל המדות הרעות, וגורם תוגה לאביו.

"ולא ישמח" וגו'- הנבל והוא הנבזה והפחות שלא קנה חכמה ומעלות שכליות.

והוא מלשון "ואחריתו יהיה נבל" (ירמיה יז, יא) לשון ירידה ובזיון "ואם נבלת בהתנשא" (ל, לב), "ונתתי עליך שקוצים ונבלתיך" (נחום ג, ו), "ולא יקרא עוד לנבל נדיב" (ישעיה לב, ה).

והכסיל רע מן הנבל, כי הכסיל הולך בדרכי האוולת והוציא מדותיו הרעות לפועל.

ע"כ נתן התוגה לאבי הכסיל,

ועל אבי נבל אמר "ולא ישמח" כי לא ימצא נחת רוח בעשרו ולא ישמח בקניינו מדעתו כי לא יניחנו אלא לבן בזוי ופחות וישלוט בכל עמלו:

 ביאור הגר"א – יולד וגו' כי רבו שלומדו תורה נקרא אביו בנפש כמ"ש אבי אבי וגו' וזהו יולד כסיל שלומד תורה לכסיל, הוא לתוגה לו, שאח"כ חולק על רבו ומבזהו בדברים אשר לו כן יאות לו,

ולא ישמח אבי וגו' הוא אביו ממש בגוף,

וכשבנו (נק' נבל) והוא ההולך בטל ומדבר שפת יתר, הוא נקרא נבל:

מלבי"ם יולד כסיל לתוגה לו – הכסיל הוא לפעמים בעל חכמה יתירה, רק שתאותו גוברת עליו ומעורת עיניו ותוליכהו שולל,

ויש כסיל מלידה שנולד בעל תאוה בטבעו, ויש כסיל ע"י הרגל ולימוד והנה כעס לאביו בן כסיל,

ובכ"ז אם אין הכסילות טבעי הגם שלא ישמח בו, לא ימלא יגון, כי מקוה שיתחנך לדרך הטוב ויעזוב את הכסילות,

אבל אם יולד כסיל – מצד הלידה שהוא כסיל טבעי, הוא לתוגה לו – כי אין תקוה,

ולא ישמח אבי נבל – הנבל שהוא הפך הנדיב הוא לרוב ע"פ הרגל,

ויש שאביו הנבל מלמדהו ומחנכהו להיות נבל כמהו,

אבל לא ישמח אבי נבל – שלבסוף לא ישמח בזה כי באחרית יודע לו ששמחתו תוגה:

 

(כב) לֵב שָׂמֵחַ יֵיטִב גֵּהָה וְרוּחַ נְכֵאָה תְּיַבֶּשׁ גָּרֶם:

רש"י לב שמח ייטיב גהה – כשהאדם שמח בחלקו פניו מאירין:

רבנו יונה – לב שמח ייטיב גהה. שמחת הלב סבת רפואת האדם מחליו. "גהה" רפואה, מלשון "ולא יגהה מכם מזור" (הושע ה, יג)

והמקרא הזה נסמך לענין אבי הנבל והכסיל, להודיע כי טובה הרבה נעדרת מאבי הנבל,

שהשמחה אשר היא ראש לרפואת האיברים נעדרת ממנו, כאשר אמר "ולא ישמח אבי נבל".

וגדול הרע אשר ימצא את אבי הכסיל, כי התוגה שולטת בו, והיא "תיבש גרם".

ולמד דעת מזה להזהיר את האב על תוכחת הבן, שלא תשיגהו התוגה במעשיו.

ורוח נכאה תיבש גרם. לא שירזה משמן בשרו, אך גם עצמותיו תיבש, אע"פ שהוא בריא,

וכ"ש שנמנע גהה מן החולה:

ביאור הגר"א – לב שמח וגו' גהה הוא הפנים והעניין שיש באדם ד' דברים עור ובשר וגידים ועצמות

עור הוא מבחוץ וגרוע מכולם

ולפנים ממנו בשר ואח"כ גידים ואח"כ עצמות פנימיות מכולם

ובהן ד' נשמות נר"נ חיה [וליחידה אין מי שיזכה ואף לע"ל לא יזכו ליחידה אלא יחידי סגולה]

וכאשר נאסף האדם לבית עולמו תחילה נשתנה העור ואח"כ נרקב הבשר ואח"כ יתפרקו גידיו ואח"כ העצמות

ואמר שהלב שמח יטיב אפילו גהה שהוא העור [שמטבעו ממהר להיפסד], [כנ' שביאורו מעין מה שכתב במלבי"ם "ר"ל גוה, שהוא הגויה החיצונית" והגר"א מבאר שהגויה החיצונית היא העור].

והרוח נכאה תיבש אפילו הגרם [שמטבעה אינה ממהרת להתייבש]

ומ"ש גרם ולא עצם כי עצם הוא מבחוץ [החלק החיצוני של העצם]

וגרם הוא החלל שבפנים, העצם ששם המוח, ואמר שאף שם תיבש:

מלבי"ם לב שמח ייטיב גהה ורוח נכאה תיבש גרם – כבר בארתי למעלה (ט"ו י"ג) במ"ש לב שמח ייטיב פנים ובעצבת לב רוח נכאה,

שיש לב שמח ורוח נכאה, שהלב בחיצוניותו שמח בטוב העוה"ז ובהצלחה, אבל רוחו הפנימי נכאה,

וטוב יותר עצבת לב [בענייני העוה"ז והצלחתו] ושלא יהיה רוחו נכאה,

ועפז"א הלב השמח – רק ייטיב גהה – ר"ל גוה, שהוא הגויה החיצונית כמ"ש לב שמח ייטיב פנים,

אבל רוח נכאה תיבש את העצם – ועיקר האדם בפנימיותו:

 מלבי"ם חלק באור המלים לב, רוח – הרוח כולל כל כחות הנפשיות.

וההבדל בין לב ורוח התבאר, שלב הוא הכלי החיצונה ששם ישכנו הכחות הנפשיות, והוא כח חומרי,

והרוח הוא רוחני, וטוב יותר שיעצב הלב וישמח הרוח, וגהה כמו גוה, בחילוף אהו"י:

 

(כג) שֹׁחַד מֵחֵיק רָשָׁע יִקָּח, לְהַטּוֹת אָרְחוֹת מִשְׁפָּט:

רש"י שוחד מחק רשע יקח – הקב"ה מקבל דברי הכנעה ופיוס מחיק הרשעים, כלומר בסתר בינו לבינם. להטות ארחות משפט – להפוך דינו מרעה לטובה:

רבנו יונה שחד מחיק רשע יקח. התורה הזהירה על השופט שלא יקח שחד.

ועתה בא להודיע כי נותן השוחד גם הוא רשע,

כי הוא יודע שהשחד סבה לעוות הדין ולהטות ארחות משפט.

גם י"ל שרצה ללמדנו שהחייב והטוען שקר דרכו לתת שחד להטות אורחות משפט.

ע"כ אמר כי השחד מחיק החייב [-הרשע] לוקח אותו השופט:

ביאור הגר"א – שוחד וגו' מוסב אלמעלה על רוח נכאה שגם זאת עושה [לא נתברר לי הקשר בין הרוח הנכאה ללקיחת השוחד. בש], שנוטל שוחד מרשע להטות משפט,

ובאמת אף שלא להטות, אלא להצדיק הצדיק אין ליטול שוחד, כמ"ש ושוחד על נקי וגו':

מלבי"ם שוחד מחק רשע יקח להטות ארחות משפט – יש כמה מיני שוחד,

יש לוקח שוחד משני הצדדים כדי להזדקק לדינם כמ"ש ראשיה בשוחד ישפטו,

או שע"י שלוקח שוחד יעשה פשרה כמ"ש כולו אוהב שוחד ורודף שלמונים,

או בדבר שיש בו 'שודא דדייני' ומטה לצד אחד,

אבל הרשע יקח שוחד – כדי שיטה ארחות משפט – כמו במעשה דהאי צדוקי שאמר תחלה ברא וברתא כחדא ירתון, שבזה הטה הארח הכללי של המשפט,

שבת דף קטז עמוד א

אימא שלום דביתהו דרבי אליעזר אחתיה דרבן גמליאל הואי. הוה ההוא פילוסופא בשבבותיה דהוה שקיל שמא דלא מקבל שוחדא. בעו לאחוכי ביה; אעיילא ליה שרגא דדהבא, ואזול לקמיה, אמרה ליה: בעינא דניפלגי לי בנכסי דבי נשי. אמר להו: פלוגו. אמר ליה כתיב לן: במקום ברא ברתא לא תירות. אמר ליה: מן יומא דגליתון מארעכון איתנטלית אורייתא דמשה, ואיתיהיבת עוון גליון, וכתיב ביה: ברא וברתא כחדא ירתון. למחר הדר עייל ליה איהו חמרא לובא. אמר להו: שפילית לסיפיה דעוון גליון וכתב ביה: אנא לא למיפחת מן אורייתא דמשה אתיתי [ולא] לאוספי על אורייתא דמשה אתיתי. וכתיב ביה: במקום ברא ברתא לא תירות. אמרה ליה: נהור נהוריך כשרגא! – אמר ליה רבן גמליאל: אתא חמרא ובטש לשרגא.

ושוחד זה יקח מן החיק בצנעה, משא"כ השוחד הראשון יקח באתגליא:

 מלבי"ם חלק באור המלים מחקבהצנע, כמו בחיק יוטל את הגורל:

 

(כד) אֶת פְּנֵי מֵבִין חָכְמָה וְעֵינֵי כְסִיל בִּקְצֵה אָרֶץ:

רש"י את פני מבין חכמה – החכמה לפני מבין הוא.

ועיני כסיל בקצה ארץ – לומר אין החכמה מצויה לפני כי רחוקה היא ממני איך אוכל לשנות סדר נזיקין שהוא ל' פרקים מסכת כלים ל' פרקים מסכת שבת כ"ד פרקים,

אבל לחכם הוא דבר קל היום שונה שני פרקים ומחר שנים ואומר כך עשו אותן שהיו לפני מעולם:

רבנו יונה – את פני מבין חכמה. כבר בארנו ענין מבין (יז, י) כי הוא אוהב להבין דברי חכמה ויש לו לב להבינם. ואם נעדרה ממנו אחת מאלה לא יקרא מבין,

ועל כן אמר "את פני מבין חכמה" כי אם אין במקומו אנשים גדולים בחכמה ידרוש מאת כל איש מה שהוא יודע וילמוד מכל אדם, וגרם לו זה אהבתו לחכמה,

ע"כ יכנע ללמוד מכל אדם כקטון כגדול ויקבל האמת ממי שיאמרהו.

והשנית, כי הוא בוחן ומכיר ערך הדברים אשר ישמע. ואם כנים ונכוחים הם יקבלם מכל אדם.

ואם יגיע אח"כ למקום אנשים חכמים ישמע ויוסיף לקח, ונמצא נפשו נעזרת במה שלמד כבר להוסיף לו תבואות החכמה,

כאשר אז"ל בענין הזה (סוכה מו, ע"א) כלי מלא מחזיק ריקן אינו מחזיק שנאמר "יהב חכמתא לחכימין" וגו' (דניאל ב, כא).

ועיני כסיל בקצה ארץ. לא ילמוד מאנשי מקומו [את החכמה ש]הנמצא בידם מן החכמה, אבל יאמר מי יתן ואלך למקום פלוני שיש בו אנשים חכמים וידועים ותורה אבקש מפיהם,

ואולי לא יספיקו בידו ללכת שם, ונמצא נעור וריק מן החכמה, וכאשר אז"ל (אבות פ"ב מ"ד) אל תאמר כשאפנה אשנה שמא לא תפנה,

ומה שגורם לו לכסיל שלא ללמוד מכל אדם  היא גאותו וגודל לבבו, ע"כ לא יכנע ללמוד מכל אדם.

והשנית, מיעוט אהבתו החכמה, כי אין חפצו ממנה רק להתגדל ולהשתרר ממנה.

והשלישית, כי לא יכיר ערך הדברים שישמע מצד הדברים עצמם אך מצד האומר אם הוא בעל השם בחכמה:

 ביאור הגר"א – את פני וגו' כלומר המבין אינו רואה לקפוץ אלא מבין מה שלפניו

אבל הכסיל עיניו לקצוי ארץ בעת יתחיל ללמוד עיניו ייחלו לסיים הש"ס או המסכת

והעניין שבעולם יש ג' דברים טוב ערב ומועיל

ערב הוא בתענוגי עוה"ז הערבים לגוף

וטוב ומועיל הם שניהם כא' טובים אך מועיל הוא שאחר זמן יועילו ועתה בעת שאוכל זה אינו טוב לו כמו רפואה שהיא מר לו בעת יקחנה ואח"כ יועיל לו

וטוב הוא שבשעת מעשה הוא טוב ג"כ

וכן בענייני עוה"ב ערב הוא הלומד כדי שיקראנו רב  [והוא הגרוע]

טוב ומועיל הוא העוסק בתורה כדי לידע כל דין לאמיתו זהו הלומד אין טוב לו בשעת עסקו ועמלו אלא רק אח"כ כשידע הדין

אבל הלומד כדי לקיים מצות בוראו ית' טוב לו ג"כ בעת שלומד ועושה מצות הבורא יתברך במה שלומד

וז"ש קהלת (ב כד) אֵין טוֹב בָּאָדָם שֶׁיֹּאכַל וְשָׁתָה וְהֶרְאָה אֶת נַפְשׁוֹ טוֹב בַּעֲמָלוֹ גַּם זֹה רָאִיתִי אָנִי כִּי מִיַּד הָאֱלֹהִים הִיא:

אין טוב לאדם פי' הטוב אינו באדם שיאכל וישתה שיעסוק בתורה ובמצות,

"והראה את נפשו טוב בעמלו" פי' אא"כ הוא מראה לנפשו שיהיה טוב לה בעמלו עצמו,

דהיינו שיהיה כוונתו לקיים מצות השי"ת ואז טוב לו ג"כ אף בעת עמלו

וז"ש את פני מבין חכמה שהמבין רואה את החכמה שלפניו ונהנה ממנה מפני שכוונתו לקיים מצות בוראו

אבל עיני הכסיל שלומד כדי לידע דינים עיניו על קצוי ארץ שאינו נהנה עד שילמוד מה שלבו חפץ ויגמור אותה:

מלבי"ם את פני מבין חכמה ועיני כסיל בקצה הארץ – דרכי החכמה הם קרובים לטבע נפש האדם כל זמן שלא התגאלה בתאוות העוה"ז ובפתויי יצר הלב המתנגדים לדרכי החכמה,

וכל מבין יראה שהחכמה עומדת את פניו, וחקוקה בפני נפשו שהיא צורתה האלהית, כמראות הצובאות הפנים לפנים,

וכשיסתכל בפני נפשו וצורתה האמתיית ימצא צורת החכמה חקוקה עליה,

רק הכסיל שנפשו התגאלה בתאוות, אשר העלו חלודה על פניה ונמחקו רושמי החכמה מצורתה, כמראה מגואלת בטיט ורפש שאין הצורות ניכרים בה,

הוא מחפש את החכמה בקצה הארץ, כאילו הוא דבר רחוק מטבע נפשו הרחק רב ומתנגדת לטבעו,

ושלפי דעתו מצטרך ללכת דרך רחוקה ביגיעות רבות עד ימצא אותה:

 

(כה) כַּעַס לְאָבִיו בֵּן כְּסִיל, וּמֶמֶר לְיוֹלַדְתּוֹ:

רש"י כעס לאביו בן כסיל – כגון ירבעם כעס הוא להקב"ה. וממר ליולדתולכנסת ישראל שהחטיא אותם:

 רבנו יונה – כעס לאביו בן כסיל וגו'. אחר שאמר למעלה "יולד כסיל לתוגה לו" הוסיף עתה ואמר כי הוא סבת הכעס לאביו לקצוף במשאו ובמתנו, כי התוגה תוליד כעס וקצף.

וממר ליולדתו. מרירות לב ליולדתו, והמרירות יותר מן התוגה ומן הכעס.

כי האם תרגיש יותר במדות הבן הכסיל מן האב, כי הוא ירא את האב מלכת בדרכי אולתו לפניו, וכאשר פרשנו בפסוק "בן חכם ישמח אב" (ו, א) "ממר" שרשו מרר, בשקל "והרמות מכס" (במדבר לא, כח):

 ביאור הגר"א – כעס וגו' במה שהבן כסיל סורר נגד אביו הוא מכעיסו כי סורר [ל' סר מדרך ישר] הוא ממ"ע

ומרר ליולדתו ומורה נגד אמו והוא נגד ל"ת כמ"ש למעלה:

מלבי"ם כעס לאביו בן כסיל וממר ליולדתו – הבן כסיל חוץ ממה שהוא גורם יגון לאביו, על שרואה שיוצא לתרבות רעה,

גורם לו ג"כ כעס מצד שהוא ממרר ליולדתו, שנפשו מרה על מעשיו ובזה יכעוס האב על צרת אשתו, או על ריב שי"ל עמה, ואמר לקמן הוות לאביו בן כסיל ודלף טורד מדיני אשה:

 

(כו) גַּם עֲנוֹשׁ לַצַּדִּיק לֹא טוֹב לְהַכּוֹת נְדִיבִים עַל [גי' מנחת שי 'עַלֵי] יֹשֶׁר:

רש"י גם ענוש לצדיק לא טוב – לא אמר הקב"ה למחות שם ישראל מעל הארץ כי לא טוב בעיניו לענוש כולם [נ' דר"ל הצדיקים בגלל הרשעים]. להכות נדיבים עלי יושר – להכות הטובים שבהם שהיו נדיבים עלי יושר, שנאמר והשארתי בישראל שבעת אלפים כל הברכים אשר לא כרעו לבעל (מלכים א יט).

נדיבים עלי יושר – דוגמת האמור במקום אחר ונדיב נדיבות יעץ והוא על נדיבות יקום (ישעיה לב) נמצא נדיב על נדיבות:

רבנו יונה – גם ענוש לצדיק לא טוב להכות נדיבים וגו'. הצדיק תפלתו נשמעת, כאשר כתיב "ותפלת צדיקים ישמע" (טו, כט), והנה בידו לברך ולענוש.

ע"כ אמר כי לא טוב לצדיק לענוש לאשר יחטא לו, כי מן הראוי לצדיק למחול ולהעביר על מדותיו.

להכות וגו'. דרך הנדיבים למשול בעם ובידם להכות ולהנקם מאשר יחטא להם.

על כן אמר כי לא טוב אשר יכו הנדיבים וינקמו מן החוטא להם.

גם אם בן הכות האיש אשר חטא להם מן הראוי ומן הדין ומן היושר.

אף גם זאת לא טוב לנדיבים להכות ולינקם אפי' על הישר [אפי' אם מגיע הדבר ביושר],

כי הנה בנדבת לבם חוננים בכספם וזהבם וגומלין חסד בגופם ובממונם, וראוי שתהיה המחילה לחוטא להם מכלל נדיבות לבם ודרכי חסדם:

ביאור הגר"א – גם ענוש וגו' אח"כ כשאותו הבן נתגדל ושורר על העולם אז מעניש גם לצדיק כדי שילך ע"ד לא טוב, וזהו 'ענוש' כי אינו יכול בפרהסיא לומר שילך בדרך אשר לא טובה, אך שמענישו בצנעה,

ו[מאידך] מכה [הוא] את הנדיבים הם השרים השופטים את הארץ [אותם] הוא מכה בפרהסיא על שעשו יושר, באמור [הוא] להם שזה עול:

מלבי"ם (כו-כח) גם ענוש לצדיק – וכו', חושך אמריו – וכו', גם אויל מחריש – וכו', (כז) חוֹשֵׂךְ אֲמָרָיו יוֹדֵעַ דָּעַת (וקר) יְקַר רוּחַ אִישׁ תְּבוּנָה: (כח) גַּם אֱוִיל מַחֲרִישׁ חָכָם יֵחָשֵׁב אֹטֵם שְׂפָתָיו נָבוֹן:

אמר הנה יש דבר שהוא לפי הנראה בלתי טוב וישרבהנהגה, והוא מה שה' מעניש לצדיק – ומה שמכה את הנדיבים – שמזה יולד התלונה של צדיק ורע לו,

שמה שמעניש הצדיק – הוא לא טוב – ומה שמכה נדיבים – הוא 'על' [-ל' עוול] יושר – ר"ל הוא עול בהיושר!

משיב ע"ז, מי שיודע דעת חושך אמריו – ואינו שואל השאלה הזאת,

אחר שיודע ע"פ הדעת שה' משגיח ושמאתו לא תצא עול כי הוא השלם בתכלית השלמות,

וא"כ יודע שודאי משפט ה' אמר ולא יחקור ולא יגלה אמריו מהקושיא הזאת,

ומי שהוא איש תבונה – הוא מבין טעמי ההנהגה הזאת, שהוא לשלם לו איזה חטא שעשה בעוה"ז, להיטיבו באחריתו וכיוצא מהטעמים שנאמרו בזה,

והוא יקר רוח – שגם ברוחו הפנימי לא תסער השאלה הזאת,

אולם גם האויל – והמסתפק בכל דבר, אם מחריש – ואינו מתפקר בהשאלה הזאת,

חכם יחשב – שבזה כבר נהג כפי חקי החכמה שלא יוציא שאלות כאלה בפיו, הגם שמסתפק בלבו,

ואם אוטם שפתיולגמרי, עד שגם בדבורו החיצוני לא ימצא איזה פקפוק בכיוצא בזה,

יחשב נבון – ויחשבו שהגיע למדרגה להתבונן בה בינה, כמ"ש יקר רוח איש תבונה:

 מלבי"ם חלק באור המלים (כו) לא טוב, על ישר – 'על' שרשו 'עול', שהוא עול נגד היושר, וכן פרשתי על משכבכם (תהלות ג'), על אנשים (איוב ל"ג כ"ז) וכן לקמן (כ"ט ה')

ו'לא טוב' הוא הפך הנהגת החכמה,

ועל יושר הוא נגד חקי הבינה, כי טוב ורע הוא בחכמה, ועול ויושר הוא בבינה,

כי הנדיב מפורסם אצל העם יותר מן הצדיק וכולם מבינים שהוא נגד היושר,

והצדיק נודע צדקתו לה' וענשו לא טוב נגד חקי החכמה:

 

(כז) חוֹשֵׂךְ אֲמָרָיו יוֹדֵעַ דָּעַת (וקר) יְקַר רוּחַ אִישׁ תְּבוּנָה:

רש"י חושך אמריו – מי שהוא יודע דעת אינו מרבה בדברים. יקר רוח – מונע דברים איש תבונה: אבן עזרא והפך זה כל רוחו יוציא כסיל:

רבנו יונה חושך אמריו יודע דעת יקר רוח וגו'. האיש אשר הוא יודע דעת ודברי חכמה ערוכים לו על שפתיו הוא חושך אמריו, ולא ידבר בהם זולתי דבר בעתו, כמש"כ "ודבר בעתו מה טוב" (טו, כג).

גם לא ידבר בם זולתי אל אוזן שמעת ובמקום שמחבבין אמריו ושותין בצמא דבריו.

ותתייחס המדה הזאת אל היודע דעת, כי הוא מכיר במעלת החכמה ומתק דבריה וחין ערכה וחמודותיה, כמו שאז"ל (שבת י, ע"ב) בענין הזה, כי המשי יקר בעיני הרגילים ללבוש משי ובגדי ארגמן, ועל כן יסלסל דברי החכמה ויכבדם.

ואמרו מחברי המוסר אל תהיו כמשליכים הפנינים לפני החזירים.

והשנית, כי היודע דעת המכיר מעלת החכמה אין כונתו ממנה להתפאר בעיני המון עם, כי דיו בעטרה שעטרה לו החכמה, ואשר קנה ממנה יתרון ומעלה לנפשו. על כן לא ידבר זולתי במקום שיעשו דבריו פרי תועלת ומצוה.

יקר רוח וגו'. איש תבונה דרכו להיות יקר רוח, ולא ידבר דבר עד שישקול אותו תחלה במאוזני תבונתו ולא ירבה דבריו כי ירא מן המשגה ומן הטעות. וכי ישאלוהו דבר לא ישיב תשובה בלתי אחרי מתון ומחשבה.

כי עמד איש התבונה על דרכי המחקר, והבין וידע קוצר השגת האדם, כי לא יחקרו אצלו הדברים בלי עיון ומתון.

הנה דבר שלמה על מניעות דברי החכמה, שידע החכם ויחשוך אותם לפני עתם וזמנם, ועל הוקר איש תבונה את דבריו קודם שהתבונן בדבר כל הצורך.

וכאשר אמר הכתוב "איש תבונה" נתבאר לנו כי הוא מדבר על הדברים שהוא צריך להתבונן בהם בינה. וכשהזכיר "יודע דעת" נתבאר כי דבר על הדברים שהוא יודע וצפונים בידו:

ביאור הגר"א – חושך וגו' מי שמונע אפי' דבריו הנצרכים לו הוא דעת יקר רוח כלומר מי שאצלו יקר אף מחשבה שאינו רוצה לבטלה הוא איש תבונה:

מלבי"ם חלק באור המלים יודע דעת, איש תבונה – היודע דעת הוא ע"י השגת החושים והנסיון,

ואיש תבונה משיג ע"י מופת הבינה מן הקודם אל המאוחר כמ"ש ישעיה (מ"ג י') ובכ"מ בתנ"ך,

ויקר רוח י"ל רוח יקר, שהרוח מציין כל כחות הנפשיות היקרות:

 

(כח) גַּם אֱוִיל מַחֲרִישׁ חָכָם יֵחָשֵׁב אֹטֵם שְׂפָתָיו נָבוֹן:

רבנו יונה גם אויל מחריש חכם יחשב. בא לתת עצה אל האויל להחריש ולשמוע, כי אם החריש יחריש לא תחשב לו לקוצר בינה, אבל חכם יחשב,

כי יאמרו במדת החכם נמצא, כי דרך החכם להטות אוזן ולהחריש ולשמוע ולא לגלות דעתו, כמו שכתוב "ואוזן חכם תבקש דעת" (יח, טו) וע"י המדה הזאת ילמד החכמה ואסף את תבואתה.

אוטם שפתיו. מי שהוא סוגר שפתיו יחשב נבון, כי מדת הנבון כאשר חפץ לדבר ולהגיד דעתו, כי השמחה לאיש במענה פיו, יסגור שפתיו וימשול ברוחו מענות עד אחרי המתון והמחשבה:

 ביאור הגר"א – גם אויל וגו' השומע ועושה א"ע כחרש אשר לא ישמע הוא לחכם יחשב

ואוטם שפתיו הוא השומע ואוטם שפתיו ושותק הוא נבון

ואמר כאן ד' דרגין דעת ותבונה וחוכמה ובינה, ודיבור עם כל א' וא' כי הדיבור כלול מכולם

ואמר אצל אויל ב' דרגין שיחשב לחכם ולנבון אבל חושך אמריו יבוא לידי דעת ותבונה:

מצודות דוד גם אויל מחריש [-מל' מפעיל]- מי שיוכל להשתיק גם את האויל שלא יוסיף לדבר אולתו המחריש הזה לחכם יחשב כי דבר גדול עשה.

אוטםהסותם שפתי האויל ר"ל המחדיל אותו ממאמריו יקרא נבון וכפל הדבר במ"ש:

מלבי"ם חלק באור המלים חכם, נבון – התבאר בכל הספר שנבון גדול מחכם (ע"ל א' ב'), ואטם שפתיו, הוא יותר מן המחריש, וגדר האויל הוא המסתפק בכל דבר:

 

 


 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “משלי פרק לא”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

. כל שיעורי הרב במדיה דיגיטאלית!!

נגן דוקו ביט הנפשהסנדיסק 128כרטיס זכרון 128

עדכונים חמים למייל

קבלת עדכונים