משלי פרק-יח

 (א) לְתַאֲוָה יְבַקֵּשׁ נִפְרָד בְּכָל תּוּשִׁיָּה יִתְגַּלָּע:

רש"י לתאוה יבקש נפרד – מי שהוא נפרד מהקב"ה שלא לשמור מצותיו לתאות לבו ויצרו הרע הוא רודף וסוף בכל תושיה יתגלע בין חכמים תגלה חרפתו,

ורבותינו דרשוהו בלוט שנפרד מאברהם על תאות לבו שנאמר (בראשית יג) ויבחר לו לוט את כל ככר הירדן

כל המקרא הזה ע"ש ניאוף נאמר וסופו נתגלה קלונו בבתי כנסיו' ובבתי מדרשו' לא יבא עמוני ומואבי (דברים כג):

רבנו יונה – לתאוה יבקש נפרד בכל תושיה יתגלע. בא לדבר על התאוה ולגנות הנמשך אחריה,

ואמר כי המבקש תאות לבו והולך אחריה נפרד הוא מכל רע, אשר לא יוכל איש לכלכל ולסבול מדות חברו, אם ימשך אחרי חפצו, ולא יבטל חפצו מפני חפץ חברו בדבר.

למ"ד לתאוה נוסף, כלמ"ד "הרגו לאבנר" (ש"ב ג, ל), "נאום הגבר לאיתיאל" (ל, א).

בכל תושיה יתגלע. הדבק בתאותו לא יבוש ולא יכלם עליה אף כי הוא מגונה מאוד, כי מעוורת עיניו מראות הדופי והגנות הנמצא בה.

ע"כ יתגלע עליה ויביענה בשפתיו בתוך כל אנשי תושיה, והם אנשים חכמים וידועים.

גם הכלם מהם לא ידע, וכ"כ "כי הלל רשע על תאות נפשו" (תהלים י, ג).

"תושיה" אנשי תושיה, וכן "ותושיה יראה שמך" (מיכה ו, ט) איש תושיה. "שבתך בתוך מרמה" (ירמיה ט, ה) אנשי מרמה.

 "בכל תושיה" בכל אנשי תושיה, וכן בקהל רב (תהלים כב, כו) בתוך קהל רב.

וי"ל הפסוק הזה מענין הפסוקים אשר לפניו ואשר לאחריו. המבקש לדבר תאוה ולא יבלום עדיו ואין מעצור לרוחו וידבר בכל אשר תאוה נפשו נפרד הוא מכל אח ומרעהו יפרד, כי יחטא ואשם בדבריו לחבריו,

וכן אז"ל (אבות פ"א מי"ז) כל המרבה דברים מביא חטא.

והשנית, כי יהיו למשא רב דבריו, וישנאו חברתו. "בכל תושיה", בכל חכמה יגלה דעתו, אע"פ שלא למד חכמה. כי כן מדת המתאוים לדבר ולהשיב:

ביאור הגר"א – לתאוה וגו' כלומר תיכף כאשר האדם נפרד מן התורה הוא רודף אחר התאוה ומבקש אותה כי התורה הוא משבר את התאוה כמ"ש למעלה וכשהוא נפרד מן התורה הוא רודף אחר התאוה.

בכל תושיה יתגלע פי' שיתגלה קלונו בכל כמ"ש בגמרא שנקרא בר מלחך פינכי ואמר בכל תושיה כמ"ש שם שגורם שם רע לו לרבו ולמשפחתו ולבניו ולב"ב עד סוף הדורות.

ולשון יתגלע כמו יתגלה ומורה לשונו על התגלות יותר מלשון יתגלה:

מצודות דוד לתאוה וגו' – ת"ח הנפרד לפרוש מן התורה כי יבקש ללכת אחר תאות הלב הנה בכל מקום שעוסקים בתורה תגלה חרפתו על כי מאז היה עמהם ופירש מהם:

מלבי"ם לתאוה יבקש נפרד – מי שכבר נפרד מן התאוה ויבקש אותה, כגון הזקן והחולה שכבר נפרד מן התאוה והוא מבקש ועושה תחבולה שיתאוה תאוה, (ע"י סממנים וכדומה)

הוא יתגלע בכל תושיה – וחלושה (מלשון תשות כח) כי זה יחליש גופו בכל מיני תשות כח,

ויל"פ עוד מי שנפרד – מן התאוה (כמו הנזירים שהיו פורשים למדבריות במקום שאין אנשים), גברה תאותם עוד יותר מתוך שיבקשו את התאוה – ולא נמצא אצלם,

ובכל יש – ונמצא שבא לפניהם תתגלע – התאוה ביתר שאת:

 מלבי"ם – חלק באור המלים תושיה. חולשה ותשות כח, ורעהו ותמוגגני תושיה (איוב ל' כ"ב):

(ב) לֹא יַחְפֹּץ כְּסִיל בִּתְבוּנָה כִּי אִם בְּהִתְגַּלּוֹת לִבּוֹ:

רש"י כי אם בהתגלות לבו – כ"א בגלוי לבו הוא חפץ לגלות מה שבלבו. ועם קלון – תבוא חרפה מי שבוחר בקלון וניאוף חרפה היא לו:

רבנו יונה – לא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם וגו'. כאשר ידבר הכסיל בחכמה לא יחפוץ להבין ולדעת האמת, כ"א להתפאר ולגלות לבו ועומק מחשבתו.

ע"כ לא יאזין לדברי זולתו ולא יתישב עליהם, וזאת תהיה לו לעדה כי לא יחפוץ בתבונה,

כ"א היה חפץ בה – יקשיב לדברי חבריו ויתיישב בהם וישקלם במאוזני צדק, למען יעמוד על האמת, כי ברוב הדעת יִשלַם המחקר:

 ביאור הגר"א – לא יחפוץ וגו' הכסיל כשבא גם הוא לבהמ"ד לא בא ללמוד תורה כי לא יחפוץ בזה אלא להתגלות מה שבלבבו לפרסם חכמתו:

מלבי"ם לא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו – יש הבדל בין הכסיל ובין האויל,

שהאויל הוא המסתפק על חקי החכמה, ובכ"ז הוא חפץ בתבונה, שאם יוכל להבין הכל בתבונה עד שלא יסופק לו [שלא יסתפק במאומה] היה חפץ יותר,

לא כן הכסיל שהוא יודע חקי החכמה ובלתי מסתפק, רק התאוה תאלצהו, ועי"כ חולק על החכמה,

והוא לא יחפץ בתבונה – כלל, רק בציורי התאוה המתגלים על הלב כי כפי ציורי לבבו המתגלים מעומק הנפש בין טוב בין רע יעשה, הגם שהתבונן שציוריו לא טובים:

 מלבי"ם – חלק באור המלים כסיל – הוא נלוז מחקי החכמה מפני תאותו ואינו חפץ בדעת ותבונה, כמ"ש (א' ב') וכסילים ישנאו דעת (וכן י"ב כ"ג, י"ג ט"ו י"ח, י"ד ז', ט"ו ב', ז' י"ד י"ז י'):

 

(ג) בְּבוֹא רָשָׁע בָּא גַם בּוּז וְעִם קָלוֹן חֶרְפָּה:

אבן עזרא בבא – רמז ליום הולדו:

רבנו יונה – בבוא רשע בא גם בוז ועם קלון וגו'. דרך רשע לבוז כל אדם, ובאה מלת גם לומר כי הרשע היה לו להכלם מרשעו, ולא דיו כי לא יכלם אך יבוז לאחרים.

"ועם קלון" ועם איש קלון חרפה וגדופין, מלשון "אל תיראו חרפת אנוש" (ישעיה נא, ז), כי איש נקלה ובזוי עם יחרף ויקלה כל אדם.

והודיענו במקום הזה כי שתי כתות יבוזו לכל אדם, והם כת הרשעים וכת ההדיוטות ואנשים נקלים,

ואז"ל (אבות פ"ג מ"א) איזהו מכובד המכבד את הבריות.

ויש עוד לבאר הפסוק הזה מענין הפסוקים אשר לפניו.

"בבא רשע" – בבא בתוך הבאים לדבר בדברי מועצות ודעת בא גם בוז, ולא די כי לא יקשיב לדברי זולתו, ולא יחפוץ כ"א בהתגלות לבו, ולכן גם יבוז לדברים.

והרשע רע יותר מן הכסיל, כי פעמים יאמר רשע על רשע רע, וכמו "ולרשע אמר אלהים" וגו', "תשב באחיך תדבר" (תהלים נ, טו-כ), וענין רשע רע יותר [מן הכסיל], שהוא מזיק לבריות בגזל ובחמס ובלה"ר ובדברי בזיון והשפלת כבוד הבריות:

ביאור הגר"א – בבוא וגו' כשבא רשע לבהמ"ד אינו בא אלא לשמוע מי שטעה בכדי שיבזהו אח"כ

ואמר בבוא רשע לומר שתחילת ביאתו הוא רק למצוא דבר לבזות אך 'גם בוז' [למעשה בפועל-] הבזיון בא אח"כ כשמוצא דבר מה הולך ומבזה.

ועם קלון חרפה וכשבא הקלון ונבזה לבהמ"ד בא עמו מיד החרפה שמחרפם בפניהם תיכף וזהו ועם קלון חרפה:

 רלב"ג בבוא רשע – הנה בבא רשע – בא עמו גם בוז כי מדרכו לבזות האנשים,

ועם הקלון והבוז שיש עמו מפני פעולותיו המגונות [באותם הדברים עצמם-] יחרף זולתו בדברים ההם בעינה כי במומו פוסל האנשים, בקלונו בעצמו:

מלבי"ם בבוא רשע בא גם בוז – ממדת הצדק לכבד כל אדם,

ודרך הרשעה לבזות, כמ"ש ורשע יבאיש ויחפיר, שכל בני האדם מבוזים בעיניו,

ואם ימצא קלון – יבוא עמו חרפה – קלון הוא הפך הכבוד,

ודרך הרשע לבזות את הנכבדים ולחרף בחרפה את הנקלים:

 מלבי"ם – חלק באור המלים בוז, קלון. חרפה – הבוז משתתף עם הלעג, רק שהבוז יהיה גם בלב,

והקלון הוא הפך הכבוד, והנקלה מבוזה בעצמו והוא שופך עליו חרפה שגדול מבוז:

 

(ד) מַיִם עֲמֻקִּים דִּבְרֵי פִי אִישׁ נַחַל נֹבֵעַ מְקוֹר חָכְמָה:

רש"י דברי פי איש – כל איש שבמקרא לשון גבור, גדול בגבורה הוא. מקור חכמה – כנחל נובע וכמים עמוקים:

רבנו יונה – מים עמוקים דברי פי איש וגו'. האיש אשר הוא נובע מקור חכמה כנחל, דברי פיו כמים עמוקים, אשר לא יגיע האדם לשתות מהם עד אשר יטרח וידלה אותם.

כן לא יבין איש דברי החכם הנבון ולא יעמוד עד דעתו זולתי בטורח ובמערכי לב להבין בהם.

ובא להזהיר בני אדם בשמעם דברי חכם ונבון, שלא ידמו בנפשם כי הבינו דבריו למשמע אזנם, לבא עד תכונתם ולעמוד עד תכלית הבינה בהם מבלי התישב בהם והשב אותם אל הלב פעמים ושלוש,

ופעמים רבות יאריך החכם בדבריו לכלול בהם טעם, יסלק מדבריו כל קושי ותשובה, ולא יבין השומע עד אחרי המחשבה והעיון.  [כפי שלפעמים מוצאים שרש"י שדרכו לקצר – מאריך במקום מסוים, מפני שהוקשה לו איזה דבר וראה צורך להאריך ע"מ ליישבו].

ויתכן כי בא הענין הזה על מה שאמר "בבא רשע בא גם בוז" כי הרשע יבוז לדברי המשכילים, והוא לא הבין דבריהם:

 ביאור הגר"א – מים עמוקים וגו' איש הוא השר והוא הלומד לשמה דברי פיו מים עמוקים.

נחל וגו' הוא כנחל אשר נובע תמיד והן ג' דרגין חב"ד שזוכה להם

מים עמוקים הוא בסוד הדעת שכלול מב' [-חכמה ובינה] 'עמוקים' [ל' רבים] עמוק עמוק מי ימצאנו

נחל נובע הוא בסוד בינה כמ"ש ונהר יוצא מעדן וגו'

מקור חכמה כמשמעו

והן הג' דברים שאמרו במשנה כל הלומד תורה לשמה כו' מגלין לו רזי תורה שהוא בסוד מים עמוקים

ויהיה כמעיין המתגבר הוא מקור חכמה

וכנהר שאינו פוסק הוא נחל נובע

ומ"ש והוי צנוע וארך רוח ומוחל על עלבונו ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים הוא ההיפוך ממ"ש למעלה

 

דהיינו והוי צנוע היא היפוך ממ"ש לא יחפוץ כסיל וגו' כי אם בהתגלות לבו אבל הוא יהיה צנוע,

וארך רוח היפוך ממ"ש ועם קלון חרפה שמחרף תיכף אבל הוא ארך רוח,

ומוחל על עלבונו הוא היפך ממ"ש בא גם בוז, אבל הוא לא די שאינו מבזה אלא שהוא מוחל על עלבונו,

ונגד מ"ש בכל תושיה יתגלע קלונו ברבים, אבל הוא מגדלתו ומרממתו על כל המעשים:

 רלב"ג מים עמוקים – הנה דברי פי איש חכם הם מים עמוקים שיקשה להגיע אל תכליתם וכן יקשה לעמוד על סוד דברי פי איש חכם כי הם כמו נחל שהוא נובע ותמשך הנביעה ממנו תמיד

כן ימצאו מקור החכמה טבעם באלו הדברים וכל אשר ימצאו בהם הנה עדיין יש להם כח למצוא בהם יותר

או יהיה רומז בזה אל הלב שהוא מבוע הדברים כן כל מה שיביע מהם ישאר בו כח להביע מהם יותר:

 מצודות דוד מים עמוקים וגו' – ר"ל דברי איש מיֶתר הדברים שאינם מחכמת התורה המה כמים עמוקים אשר הרוצה לשתות מהם יטריח לדלותם בכלי כי המים לא יבואו מעצמם אל פי השותה

וכן יתר הדברים שאינם מחכמת התורה ע"כ מעצמו יטרח להבינם כי המה לא יסייעו לו

אבל חכמת התורה היא כנחל הנובע אשר מעצמו ימשך אל פי השותה אם יתקרב לו

וכן חכמת התורה תשכיל את העוסקים בה:

 מלבי"ם מים עמוקים דברי פי איש – מה שידבר אדם בדברי חכמה הוא דולה מים עמוקים, כי החכמה עמוקה מאד, וצפונה בעומק הנפש,

ומן המקור עד ההוצאה לחוץ יש מרחק רב מעומק למעל,

ובכ"ז מקור חכמה – הוא כנחל נובע – תמיד מבלי טורח כי החכמה טבועה בטבע הנפש ונובעת ומתפשטת מן הנפש יפוצו מעינותיו חוצה,

רק טבע הגוף ויצרי הלב מעמיקים ומסתירים אותה, עד שהאדם שרוצה לדבר ולהציע דברי החכמה צריך לקשור חבל בחבל משיחה במשיחה עד יוציא המים מן העומק וידלנה למעלה:

 מלבי"ם – חלק באור המלים מים עמוקים, נחל – הנחל אינו בעומק, והמקור משם המים נובעים:

 

(ה) שְׂאֵת פְּנֵי רָשָׁע לֹא טוֹב לְהַטּוֹת צַדִּיק בַּמִּשְׁפָּט:

רש"י שאת פני רשע לא טוב – כאשר פירשו רבותינו לא טוב להם לרשעים שנושאים להם פנים בעה"ז ונפרעין מהן לעה"ב.

טוב וגו' – טוב להם לצדיקים שמכריעין להם כף מאזני' לחייב' בעולם הזה ונפרעין מהן בחייהן לעולם הבא, ולפי פשוטו כמשמעו:

רבנו יונה – שאת פני רשע לא טוב. על דבר אשר בא למעלה מדת השתיקה, ואמר "גם אויל מחריש" וגו'.

אמר עתה כי לא טוב לשאת פני השופט הרשע מיראתו, ולהחריש על דבריו כאשר יטה הצדיק במשפט,

ומענין שכ' למעלה "שוחד מחיק רשע יוקח" (יז, כג) למדנו כי ענוש יענש השומע עוות הדין על השתיקה:

 ביאור הגר"א – שאת פני וגו' לא טוב לישא פנים לרשע אפילו בדבר תורה או בכל דבר,

 כי אם תשא פניו פעם אחת יבוא לידי כך שיטה אפילו צדיק במשפט עמו:

מלבי"ם (ו) שִׂפְתֵי כְסִיל יָבֹאוּ בְרִיב וּפִיו לְמַהֲלֻמוֹת יִקְרָא: שאת פני רשע לא טוב להטות צדיק במשפט, שפתי כסיל יבואו בריב – כבר אמר גם ענוש לצדיק לא טוב,

שהוא השאלה ששואלים בהנהגה למה ה' מעניש את הצדיק,

ואמר ע"ז חושך אמריו יודע דעת גם אויל מחריש חכם יחשב,

וצייר שהאויל יחריש ולא ישאל שאלה זאת לפעמים, כי האויל חולק על חקי החכמה מפני שמסתפק בהם ואינו רשע מפני תאותו,

ולכן לפעמים יחריש ולא ישאל שאלות האלה שאין לו עליהם דבר ברור רק ספיקות,

אבל הכסיל יודע חקי החכמה וחולק עליהם מפני כי אכפה עליו תאותו לחפש עלילות ברשע,

ושפתיו יבואו בריב וישאל השאלות האלה שתיהן,

א] על הצלחת הרשע, שואל שאת פני רשע לא טוב – למה ישא ה' פני הרשע ולא יענישנו, ומדוע דרך רשעים צלחה,

וכן לא טוב להטות צדיק במשפט – למה יביא ה' יסורים על הצדיק:

 

(ו) שִׂפְתֵי כְסִיל יָבֹאוּ בְרִיב וּפִיו לְמַהֲלֻמוֹת יִקְרָא:

רש"י שפתי כסיל יבואו בריב – כל דבריו באים בלשון תגרה.

ופיו למהלומות יקרא – קורא ליסורין להביאם עליו:

 רבנו יונה – שפתי כסיל יבואו בריב. דרך בני אדם בהתוכחם כי יכעס איש על דברי חברו לפעמים אחרי התוכחת, בהתעקשו על דבריו ולא יודה עליהם,

אך הכסיל כאשר יענה על דברי חבריו תחלת דברי פיהו דרך ריב ומחלוקת וכעס, כי הרגיל שפתיו למדון. ויורה לשון "יבואו" כי שפתיו מלומדות לחלוק ולריב בלא מחשבה מוקדמת לדבריו.

ופיו למהלמות יקרא – לשון הכרזה וצעקה. וכן "יקרא איש חסדו" (כ, ו), "ושמן ימינו יקרא" (כז, טז). והענין יצעוק ויגביה קולו למהלמות החולק עמו ליגעו ולהלאותו.

ולמדנו להזהיר מהגביה הקול בתוכחת ובמחלוקת, וכ"כ, דברי חכמים בנחת נשמעים (קהלת ט, טז):

ביאור הגר"א – שפתי וגו' הכסיל בא תמיד בריב עם חביריו ומסתמא לא ישתוקו לו כי מחרפם תמיד ומי יכול לישא זאת ויבוא לידי הכאות, וזהו שפיו יקרא למהלומות שיכוהו [חביריו].

ועוד שבעון לה"ר נגעים באים וזהו ופיו שמדבר לה"ר יקרא בעצמו עליו המהלומות והם הנגעים:

מלבי"ם שפתי כסיל יבואו בריב ופיו למהלומות יקרא – השפתים הם ידברו דבור החיצוני,

והפה ידבר דבור הפנימי בחכמה,

והכסיל כשישאל השאלה הזאת [-מדוע דרך רשעים צלחה] בשפתיו החיצונים, כבר יבוא בריב נגד ההשגחה,

וכשידבר בפיו ולפי עומק החכמה, יתגבר בריב עד להכאות ולמהלומות,

וירצה לברר מזה שההנהגה היא נגד חקי החכמה:

 מלבי"ם  – חלק באור המלים (ו-ז) שפתים, פה – כבר התבאר (למעלה י') שהשפתים מורים הדבור החיצוני ופי הוא הדבור הפנימי, וע"כ מוסיף בפיו מהלומות, ומחתה על ריב ומוקש של השפתים.

– ומבואר בכל הספר שהכסיל גרוע מן האויל, האויל הוא מסתפק והכסיל יודע ומתכוין למרוד,

וע"כ אמר למעלה (י"ז כ"ח) שהאויל יחריש משאלה זאת

אבל הכסיל שפתיו יבואו בריב ולא יחריש ויאטום שפתיו:

 

(ז) פִּי כְסִיל מְחִתָּה לוֹ וּשְׂפָתָיו מוֹקֵשׁ נַפְשׁוֹ:

רבנו יונה – פי כסיל מחתה לו. "מחתה" מורא ומגור, מלשון "אל תחת מפניהם" (ירמיה א, יז).

והענין כי הכסיל יירא את פיו כאשר יירא את אויביו, כי אין פיו ברשותו, כי למד שפתיו לדבר בלי עיון ומחשבה. יקרנו הנזק והמכשול בדבריו תמיד:

 ביאור הגר"א – פי גו' ע"י פיו בא מחיתה לו וע"י שפתיו מוקש לכל נפשו

ופי' כמ"ש מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב, נצור לשונך מרע, ושפתיך מדבר מרמה…

כי רע הוא היפוך מטוב, והרע בא מהלשון, ומרמה הוא מהשפתים

הוא בא לידי מות שהוא ההיפוך מן חיים

וזהו פי כסיל שהוא לשונו הוא מחיתה לו שמביא רעות עליו בממון או בש"ד,

 ושפתיו מוקש לכל נפשו כי מביאתו לידי מות:

מלבי"ם פי כסיל מחתה לו ושפתיו מוקש נפשו – המחיתה הוא השבר, והמוקש הוא קודם למחתה,

ור"ל בשפתיו החיצונים יעשה לו מוקש שבו תלכד נפשו בפח יקוש,

ובפיו שהוא בדבור הפנימי בחכמה יגמור את המחתה,

בשפתיו תוקש נפשו לבאר שחת, ובמה שיקרא בפיו יהיה מחתה גם לגופו, כי יענישנו ה' גם בעונש הגוף:

 

(ח) דִּבְרֵי נִרְגָּן כְּמִתְלַהֲמִים וְהֵם יָרְדוּ חַדְרֵי בָטֶן:

רש"י דברי נרגן כמתלהמים – מהלומות:

 אבן עזרא דברי, גם – ב' דבקים, [ר"ל הפסוק הבא גַּם מִתְרַפֶּה בִמְלַאכְתּוֹ אָח הוּא לְבַעַל מַשְׁחִית: דבוק לפסוק זה]

 כמתלהמים כדברים מסותרים ומתכסין מן דברי הרכיל שידברם בסתר

ובטן כמו ללב וגם לרבות כלו' מדבר הרגינות הוא גם מתרפה במלאכתו שלא יעשנה בהיותו רכיל:

 אח הוא לאדון המשחית – מה שיש ברשותו ואמר אח בעבור שהוא דומה לו בהשחתת מלאכתו וכמו ועשה אח כי מעשה הרע הוא אח לעבירות:

 רבנו יונה – דברי נרגן כמתלהמים והם ירדו חדרי בטן. נרגן הוא בעל התלונה שמתלונן תמיד על רעיו ויתפשם בדבריהם ובמעשיהם,

וידון בהם כי נתכוונו לקלונו ולנזקו ומתרעם עליהם, והוא מלשון "ותרגנו באהליכם" (דברים א, כז).

והנה מתראים [-עושים עצמם] כאלו הם נעלבים ונרדפים והלומים,

והם ירדו חדרי בטן – דברי תלונת הנרגן נוגעים עד הנפש, כי כאשר יזהר חברו בכל לבו להשמר מנזקו וקלונו יאשימהו חנם ויחטאהו [יאשימו בחטא] בדבר,

ופעמים שנתכוון חברו לטובתו ולכבודו,

והוא ידון בהפך במעשיו ובדבריו, והנה הוא כמשיב רעה תחת טובה:

 ביאור הגר"א – דברי וגו' כי דברי המחרחר ריב והם דברים קשים וחדים שדוקרים לגוף כחרבות הם כמתלהמים כמכות לגוף והם ירדו חדרי בטן,

כי הדיבור הרע קשה לאדם יותר מהכאה, כי ההכאה אינו אלא בגוף וזהו יורד גם לנפש

ועוד שההכאה יתרפא [בשרו], אבל דיבור לא יתרפא

וזהו והם וגו' שהם קשים יותר ממתלהמים, כי דיבורם יורד לחדרי בטן, שהוא לנפש,

ואמרו חדרי בטן כי דבר הבא לחדרי בטן אין לשכוח מהר, ואינו מתרפא,

ולכן נקרא מי שהוא סיני כריסו רחבה בתורה:

מלבי"ם דברי נרגן כמתלהמים – מן השאלה הזאת יעמוד נרגן,

שגדרו מי שמתלונן תמיד על ה' שבראו לרעתו ושהרעות בעולם הם רב מן הטובות, ושטוב לו שלא נברא,

ובזה יתלונן תמיד על הנהגת ה' עמו כי עזבו אל המקרה,

ודבריו כמתלהמים – כאילו ה' מכה אותו תמיד ועושה עמו רעות,

והם ירדו חדרי בטן – ר"ל שהרעות ומהלומות האלה אינם חוצה לו רק נמצאים בחדרי בטנו ובמצפון מחשבותיו,

שהוא בדמיונו דואג תמיד ומתלונן ומצייר לו שכל מה שיש לזולתו חסר לו, וכל טובות ה' כאילו הם רעות, כמשל העורים שהזכיר בחבה"ל, [שאנשי העולם הם כעוורים ההולכים אחד אחרי חבירו וכ"א מניח ידו על חבירו שלפניו, שלפחות צריך שהראשון יהיה רואה…]

[ולכאורה מתאים כאן המשל על העוורים ההולכים יחד ובא א' שחמד לו לצון ואמר בקול לראשון קח אלף ₪ ותתן לכל אחד מחבריך מאה ₪…. מיד החלו כ"א לבקש את הכסף, אך הלה לא נתן מאומה, והחלו לריב עם הראשון והוא טוען לא קיבלתי כלום, והם אומרים לו אתה גנב!…]

וכמ"ש במורה נבוכים על כי האלהים עשה את האדם ישר, באופן שמקור הרעות הם בעצמו ובדמיונו, ודבריו [של האדם] בעצמם מכים ומהלימים אותו, לא מכות מבחוץ,

שאם לא ירגן ימצא בהפך שהכל לטובה, והכל חסד וברכה וישמח בחלקו ונפשו תגיל בישועת ה', שה' ברא את האדם ישר והכין הכל לתועלתו:

[המעשה בבאדם שחש שחבירו גוזל פרנסתו ובא לאדמו"ר והלה שאל אותו מדוע הסוס רוקע ברגליו לפני ששותה ולא ידע והשיבו מפני שהוא בא לשתות והוא רואה סוס לנגדו והוא חושב שבא לקחת לו את כל המים ולכן הוא רוקע ברגליו ואז הסוס שכנגדו נעלם, אך הוא שותה מים דלוחים…]

 מלבי"ם – חלק באור המלים נרגן – הוא המתרעם תמיד.

'מתלהמים' ההתפעל מורה על המדומה נראה כאלו מוכה במהלומות: [כמו 'מתעשר' 'מתרושש']

 

(ט) גַּם מִתְרַפֶּה בִמְלַאכְתּוֹ אָח הוּא לְבַעַל מַשְׁחִית:

רש"י גם מתרפה במלאכתו – פורש מן התורה והוא ת"ח. לבעל משחית – לשטן:

 רבנו יונה – גם מתרפה במלאכתו אח הוא וגו'. בא להוכיח העצל המתרפה במלאכתו שלא יאמר כי אין עונש רק במתרפה במלאכת אחרים, אך אם מתרפה במלאכת עצמו לא יהיה בי חטא,

ואמר ע"ז "אח הוא לבעל משחית", כי יחשב המשחית ממון עצמו חוטא, וכן כתיב "ולא תשחית את עצה" (דברים כ, יט), ומבואר הענין הזה בדבריהם ז"ל.

והנה המתרפה במלאכתו ומפסיד הריוח ומאבד טובה הרבה "אח הוא לבעל משחית", כי יחשוב בלבבו כמשחית ממון עצמו. "משחית" שם דבר, וכן "איש כלי משחיתו בידו" (יחזקאל ט, א),

ובאה מלת גם על מחשבת המתרפה במלאכתו שיחשוב כי אין חטא רק בהתרפות הנשכר במלאכת המשכיר,

וסמך הענין לענין הנרגן, כי הם דברים שיחשבו העם עליהם כי אין בהם חטא.

ויתכן כי ידבר הענין הזה במתרפה במלאכת החכמה והעבודה, כי המשחית ימיו ושנותיו לא נופל הוא מאיש משחית ממון.

כי בהרבה מקומות בספר הזה יגנה העצלה בענין החכמה והיראה.

וי"ל גם במתרפה במלאכת הנרגן, ויאמר בלבו אם אשקוד במלאכתו הלא יתרעם עלי כאשר אם אתרפה בה. אח הוא לבעל משחית, כי אין לו לאבד אמונתו מפני רוע מוסר הנרגן:

 ביאור הגר"א – גם מתרפה וגו' כמ"ש לא ירפך ולא ישחיתך ולא ישכח את ברית וגו'

פי' לא ירפך נגד מ"ע, ולא ישחיתך נגד ל"ת, ולא ישכח ברית – נגד תורה,

וז"ש גם מתרפה במלאכתו [בשוא"ת] הוא במ"ע, אח הוא לבעל משחית [בפועל] הוא העובר על ל"ת

וז"ש נואף אשה חסר לב משחית נפשו הוא יעשנה,

ואמרו זה הלומד תורה לפרקים פי' כי הלומד תורה לפרקים הוא מרפה עצמו מד"ת,

ולכן הוא דומה למשחית נפשו ומי שרוצה להשחית נפשו הוא יעשנה:

 רלב"ג גם מתרפה – גם מי שהוא מתעצל במלאכתו באי זו מלאכה שיתעסק בה, הנה הוא חבר לבעל הפח שיציב משחית ללכוד האנשים, וזה יהיה מצדדים [בכמה אופנים-]

כי בעל זאת המלאכה [יאמין ו]יסמוך על זה שיעשה מלאכתו באמונה, ולא ירגיש במה שיתחדש לו מעצלות הפועל ההוא, כמו שלא ירגיש בפח מי שנלכד בו עד הלכדו,

והשני כי אם עשה המלאכה לעצמו הנה עצלותו בו יסבב שלא ימצא לו טרפו, ויצטרך להיות בעל משחית בעבור בקשת המזון,

והשלישי כי אם תהיה זאת המלאכה אשר לאדם במה שהוא אדם והוא השגת המושכלות, הנה עצלותו בה תסבב שילכד השכל בפחי הגוף ובשחיתותיו,

זהו ביאור מה שיראה לנו עתה בזאת הפרשה שהגבלנו ביאוריה,

והנה התועלות המגיעות ממנה רבים ברבוי הענינים הנכללים בזה וזה מבואר מאד במאמר מאמר ממנה ואולם על דרך כלל הנה הקיף זה החלק על הרחקת הכסילות והרשע והעצלה והאולת והשקרות והמרמה והשנאה והקפדנות וריבוי הדברים שלא לצורך ותועלת וההצטער והיות בז לדבר ובלתי שומע עצה:

 מצודות דוד גם מתרפה – אפי' המתעצל במלאכת התורה ורפויה היא בידו,

הוא אח וחבר למי שמשחית את דברי התורה בדיעות כוזבות כי סופו יהיה כמוהו כאשר ישכח דברי התורה:

 מלבי"ם גם מתרפה במלאכתו אח הוא לבעל משחית – מי שהוטל עליו לעשות מלאכה למלכות, ואחד בנה את הבנין והשחיתו, ואחד ישב ולא בנה כלל, עונש שניהם שוה, כי בין כך וכך לא בנו הבנין המוטל עליהם, והמתרפה ולא עשה הוא אח ודומה עם בעל המלאכה (ר"ל שעשאה) והשחית,

וכן אין הבדל בין מי שעשה מצות ועשה עבירה שמכבה מצוה והשחית,

ובין היושב ואינו עושה כלל לא מצוה ולא עבירה, ששניהם לא עשו את המוטל עליהם,

ויל"פ שנמשך למטה מגדול עז שם ה', שם ה' הוא המגדל אשר בונים בני אדם,

וזה מלאכתם המוטל עליהם להגדיל שם ה' ולבנות מקדשו,

ויש בונה ומשחית ויש בלתי בונה כלל, ושניהם ענשם שוה, וזה ג"כ תשובה על צדיק ורע לו הנזכר למעלה:

 מלבי"ם – חלק באור המלים לבעל משחית – איש משחית (לקמן כ"ח כ"ד) כולל כל משחית,

אבל בעל מורה על הקנין, ומורה שבנה והשחית וקלקל את מה שבנה:

 

(י) מִגְדַּל עֹז שֵׁם ה' בּוֹ יָרוּץ צַדִּיק וְנִשְׂגָּב:

רבנו יונה – מגדל עז שם י"י. יוושע האדם מן הצרה בזכרו שם י"י ובהתפללו לפניו,

[בו] ירוץ. בשמו ירוץ הצדיק ויבטח בו, ולא יירא מן המכשול, על דרך מש"כ "ואם תרוץ לא תכשל" (ד, יב). ודרך משל כי כאשר ירוץ האדם לא ייטיב לראות אם יש מכשול בדרך.

והענין, כי האדם יזהר מלכת בדרך עד אשר ידע אם ילך לבטח עליה, ואם יש מגור מסביב,

והצדיק נכון לבו בטוח בי"י כי לא תאונה אליו רעה, ואם יפגעהו פגע ינצל ממנו.

ונשגב. נושע מכל צרה. וכן "ובוטח בי"י ישוגב" (כט, כה). "יענך י"י ביום צרה ישגבך" (תהלים כ, ב).

והזכיר כי הבוטח בי"י צדיק יאמר לו. כי הבטחון מן המדרגות העליונות במדת היראה.

והשנית, כי מי שיש לו עונות יש לו לפחד מעונותיו, וכתוב "יראי י"י בטחו בי"י" (תהלים קטו, יא)

כי ענין הבטחון ליראים על דרך אחת וליתר העם על דרך אחרת.

וזה צריך ביאור מרווח. וי"ל "בו ירוץ צדיק" בבטחון השי"ת ימצא כח בנפש הצדיק לרוץ ולא ילאה,

ר"ל כי יחליף כח לטרוח ולעבוד גם לילה גם יומם לפני השם ולא ילאה, כי לבו בטוח בשם, ויודע כי נאמן בעל מלאכתו לשלם שכר פעולתו, ע"כ יהיו ימי העבודה בעיניו כימים אחדים.

"ונשגב" בבטחון בשי"ת ישגב מכל צרה, כאשר כתוב "ובוטח בי"י ישוגב" (כט, כה).

ועל דרך המשל הנזכר בזה אמר ישעיה ע"ה "וקוי י"י יחליפו כח ירוצו ולא ייגעו" (ישעיה מ, לא).

ביאור הענין, יטרחו טורח יתר ולא ייגעו, כי יש מצות צריכות טורח וזרוז והקדמה, כפדיון שבויים והצלת נפשות.

"ילכו ולא ייעפו" (שם). יש מצות צריכות שקידה והתמדה גם לילה גם יומם, כמו תלמוד תורה וקנין מדות היראה. "ילכו" מענין "התהלך לפני" (בראשית יז, א). "ולא ייעפו" ברב ההלוך והשקידה.

וי"ל עוד "בו ירוץ" מענין "כי לא לקלים המרוץ" (קהלת ט, יא),

וביאור הענין, כי בשי"ת ימצא כח בנפש הצדיק לרוץ מפני הרודף אחריו ולא ישיגהו, ונשגב ממנו:

 ביאור הגר"א – מגדול עוז וגו' כלומר שם ה' הוא מגדול עוז בו ירוץ הצדיק שבטח בשם ה' והיה ה' מבטחו, וירץ בדרך הישר ובל יכשל, וזהו צדיק במ"ע, ונשגב הוא מיצה"ר בל"ת,

ועוד מגדול עוז שהמגדל הוא גבוה מאוד והיושב עליו הוא ברתא דמלכא היא עוז שוחק מכולם,

כי מי יוכל לעלות שמה והוא מלשון עז כנמר,

בו ירוץ צדיק ונשגב – בתוכו ירוץ הצדיק ונשגב,

והן ד' דרגין המפורשין במשנה הוי קל כנשר ועז כנמר ורץ כצבי וגבור כארי

מגדל הוא קל כנשר לבוא על המגדול,

עז הוא עז כנמר,      ירוץ צדיק הוא רץ כצבי,      ונשגב הוא גבור כארי,

והן תורה ותפלה ועשה ול"ת,

קל כנשר הוא תפילה דצלותא יתבי על מגדלא,

ותורה היא עוז, [ה' עוז לעמו יתן שהיא התורה]

ורץ כצבי וגבור כארי הם עשה ול"ת,        ואלו הד' הוא שם ה' ב"ה בד' אותיות וזה שם ה':

מלבי"ם (י-יא) מגדל עז שם ה', הון עשיר קרית עזו – (יא) הוֹן עָשִׁיר קִרְיַת עֻזּוֹ וּכְחוֹמָה נִשְׂגָּבָה בְּמַשְׂכִּיתוֹ:

הנה שם ה' – הוא המגדל עוז – באמת,

והצדיק – שבצדקו יכונן המגדל הזה ירוץ בו – כי יעשה כל מעשיו לשם ה' ולתפארתו,

וגם נשגב – בו מאויביו הנפשיים והגופנים,

אבל העשיר – יחשב הונו – שהוא קרית עזו,

והוא אצלו כחומה נשגבה – והוא נמצא רק במשכיתו – ר"ל בשכיית לבו ודמיונו היא חומה נשגבה,

אבל לא יוכל לרוץ בחומה הזאת ולא להשגב בה, כי הוא רק דמיון לא אמתי,

כי קניני העולם הם קנינים מדומים ורק במשכיות הדמיון יסודם:

 

(יא) הוֹן עָשִׁיר קִרְיַת עֻזּוֹ וּכְחוֹמָה נִשְׂגָּבָה בְּמַשְׂכִּיתוֹ:

רש"י וכחומה נשגבה – עשרו לו בחדרי משכיתו מפני שהבית נרצף ברצפת אבנים הסוככים על הארץ קרוי אבן משכית:

רבנו יונה – הון עשיר קרית עזו וכחומה וגו'. הנה הצדיק בוטח בשי"ת, והעשיר בוטח בעשרו,

והונו בעיניו כחומה נשגבה בחדרי משכיתו אשר שם אוצר כספו וזהבו.

או יהיה "במשכיתו" כמו במחשבתו, מלשון "משכיות לבב" (תהלים עג, ז).

והנה הבטחון בשי"ת תשועה מן הצרה, והבטחון בעושר סבת נפילה מן השלוה,

ע"כ כתיב אחריו "לפני שבר יגבה לב איש". וכ"כ "בוטח בעשרו הוא יפול" (יא, כח):

 ביאור הגר"א – הון עשיר וגו' כי ב' יצה"ר יש לאדם א' מבחוץ וא' מבפנים

מבחוץ הוא העולם בעת ישים מגמת נפשו לעבודת הש"י ילעגו עליו ובפיהם ידברו למה לך זה והוא היצה"ר מבחוץ וכמ"ש לפתח חטאת רובץ

ולכן נקבע מזוזה על פתח ביתו להגן עליו כשיצא

ובפנים הוא היצה"ר הפנימי שלו וזהו העשיר שיש לו הון,

אותו הון שהוא התורה הוא לו קרית עוזו מבחוץ, שאינו פונה ללעג העולם וישחק להם,

ואינו מתיירא ממנו אף שיצא לחוץ, וזהו עוזו,

ובמשכיתו שהוא בפנים הוא חומה נשגבה נגד היצה"ר שלו, ולכן אמר נשגב כמו למעלה:

 רלב"ג הון עשיר – הנה ההון הוא לעשיר כמו קרית עוז כי יבטח שיהיה לו לעוז לפי מחשבתו ולפי ראותו הנה ההון הוא לו כחומה נשגבה כי בהונו ירצה הבאים להזיק לו

והנה ההבדל בין זה העוז והעוז הקודם [מגדל עוז שם ה' בו ירוץ צדיק נשגב] הוא מבואר, כי העוז הקודם הוא עוז במוחלט, וזה העוז איננו עוז כי אם בדברים מה, וגם בהם הוא סבת הרע, כמו שזכר במה שקדם שהרשע לא שמע גערה, ולזה לא יהיה ההון עוז כי אם למחשבת בעל ההון לא לפי העניין בעצמו:

 מצודות דוד הון – העושר היא לו לקרית עוז כי לפעמים יתחזק בו לפדות נפשו ממות.

מצודות ציון קרית – מל' קריה ועיר. במשכיתו – עניינו הרצוף ברצפת אבנים והוא מלשון סכך וכסוי כמו ואבן משכית (ויקרא כ"ו):

 מלבי"ם – חלק באור המלים במשכיתו – שכה, מורה על ציור הלב והדמיון, עמ"ש (ישעיה ב') על שכיות החמדה: [או הנותן לשכוי בינה, או שרה אמנו השוכה ברוה"ק].

 

(יב) לִפְנֵי שֶׁבֶר יִגְבַּהּ לֵב אִישׁ וְלִפְנֵי כָבוֹד עֲנָוָה:

ביאור הגר"א – לפני שבר וגו' מסתמא היה לו תחילה גבהות הלב ולכן בא עליו השבר ועוד לפני שבר וגו' שכשהקב"ה רוצה לנקום באדם כדי להתגדל ויתקדש שמו בעולם הוא מגביהו מתחילה ואח"כ משפילו כדי שיהיה נקמתו רב,

וגם מחמת זה יתגדל שמו כמו בהמן שהגביהו עד שהיה משנה למלך כדי שיתלהו בגבהותו ואז היה הנס בפרסומו גדול מאוד,

וכשאותו איש הוא שר בלא זה מתחילה אז הקב"ה נותן לו בלבו גבהות מאוד ואח"כ משפילו ונקמתו רב,

וזהו לפני שבר של איש שהוא שר, יתן לו הקב"ה שיגבה לבו,

 ולפני כבוד ענוה – כמ"ש כל המשפיל כו' כמ"ש למעלה:

מלבי"ם לפני שבר יגבה לב איש – כבר אמר כי תועבת ה' כל גבה לב יד ליד לא ינקה, ר"ל שה' יענישנו תכף, והגבהות לב סימן אל השבר הבא אחריו,

והעשיר אשר הונו הוא במשכיות לבבו כחומה נשגבה, ישבר,

אבל הענוה – תלך לפני כבוד – שהענו וחוסה במגדל עוז שם ה' אשר ישכון את דכא ושפל רוח, יזכה לכבוד:

 

(יג) מֵשִׁיב דָּבָר בְּטֶרֶם יִשְׁמָע אִוֶּלֶת הִיא לוֹ וּכְלִמָּה:

האולת היא תהיה לעצמו,

פ"א אולת היא תחשב לו וכלימה שיכלימהו המדבר עמו או אחרים:

 רבנו יונה – משיב דבר בטרם ישמע. [אבן עזרא משיב דבר – לשואלים טרם שיבין כמו גוי אשר לא תשמע לשונו] הגאוה מדרכי האולת, והנה המשיב דבר בטרם ישמע, המדה הזאת תורה על גובה הלב,

כי הוא בוטח בלבו להבין דברי חבירו טרם כלה לדבר, והנה תחשב לו לאולת וגאוה וכלמה,

בהגלות הדבר כי לא הבין דברי חברו הלא תהיה לו זאת לבושת גם לחרפה:

 ביאור הגר"א – משיב וגו' מוסב אלמעלה שאמר ולפני כבוד ענוה,

אבל המשיב דבר בטרם ישמע והוא מחמת רוב גאותו חפץ לגלות לבו ונבהל להשיב כדי [שהוא יענה את התשובה הנכונה, ו]שלא ישיב חבירו זאת,

 יבוא לכלימה כי לפעמים רוצה רבו לומר דבר אחר שאינו עולה לתשובתו כלל,

או שרבו בדבריו סותר שלא יעלה תשובתו,

וגם איולת היא לו כי הוא בין השבעה דברים שבגולם – נבהל להשיב:

מלבי"ם משיב דבר בטרם ישמע אולת היא לו וכלמה – מדרך החכמה שלא ישיב [אלא] דבר ברור,

כמ"ש אמור לחכמה אחותי את אם ברור לך הדבר כאחותך וכו'

ולכן צריך לשמוע טענת השואל וכל צדדי ספיקותיו ולהחליט הדבר הברור ובזה ישיג כבוד מן השומע

אבל אם משיב בטרם ישמע – כל צדדי הספק, ישיב אולת – היינו ספק [אולת ל' אולי],

וישיג כלמה – מן השומע:

 מלבי"ם – חלק באור המלים (יג) משיב – יש הבדל בין ענה ובין משיב, שהמשיב בא לסתור דברי חברו (איוב כ' ב'):

 

(יד) רוּחַ אִישׁ יְכַלְכֵּל מַחֲלֵהוּ וְרוּחַ נְכֵאָה מִי יִשָּׂאֶנָּה:

רש"י רוח איש – רוח גבר שהוא איש גבור ואינו נותן דאגה בלבו ומקבל כל הבא עליו בשמחה ובחבה.

יכלכל מחלהו – אין כחו סר מעליו:

מלבי"ם רוח איש יכלכל מחלהו – הרוח הוא הנושא את הגויה,

וגם אם י"ל חולי בגויה גדול כח הרוח לכלכל את המחלה, ויתן לו כח לסבול ולהחליף אומץ,

אבל אם הרוח נכאה – שהוא חולי הרוח מי ישאנה – שאז יגע החולי גם בגויה כמ"ש ורוח נכאה תיבש גרם:

רבנו יונה ובא להזהיר מן הדאגה שלא ישליטנה האדם על נפשו, אבל ישתדל לבטוח בשם י"י ולהשען באלהיו:

ביאור הגר"א – רוח איש וגו' כמ"ש למעלה שהשמחה בא ע"י הרוח וזהו רוח איש כשהאיש תמיד בשמחה הוא יכלכל מחלהו אף שיבוא עליו מחלה ח"ו הוא יכלכל מחלהו בשמחתו יבטלנה

אבל מי שיש לו רוח נכאה והוא עצבון מי יכול לישא את זאת:

 

(טו) לֵב נָבוֹן יִקְנֶה דָּעַת וְאֹזֶן חֲכָמִים תְּבַקֶּשׁ דָּעַת:

רבנו יונה – לב נכון יקנה דעת ואזן חכמים וגו'. אחרי שהגיע למדרגת הבינה יעלה ממנה למדרגת הדעת, ויקנה תמיד הדעת בשכלו ובינתו. וכבר הקדמנו ענין הבינה וענין הדעת (ביאור ג, יט). ואוזן חכמים. כאשר אמרו ז"ל (אבות פ"ד מ"א) איזהו חכם הלומד מכל אדם שנאמר "מכל מלמדי השכלתי" (תהלים קיט, צט). וכבר בארתי מדת האדם כי הוא מכין לבו לקבל החכמה מן החכמים. וכענין שאז"ל (שבת סג, ע"א) ילמוד האדם חכמה וא"כ ישתדל להגיע אל הסברה:

 ביאור הגר"א – לב נבון וגו' מי שיש לו בינה הוא יקנה דעת, ואזן חכמים האוזן ששומע לחכמים כי חכמה תלויה באזן אף שהוא לא יכול עדיין לקנות דעת כי אין לו בינה ואם אין בינה אין דעת אעפ"כ הוא מבקש איך למצוא הדעת:

מלבי"ם לב נבון יקנה דעת ואזן חכמים תבקש דעת – החכם קבל חקי החכמה בקבלה ואין לו מהם ידיעה ברורה, כי אין על חקי החכמה מופת,

רק יבקש דעת ע"י אזנו, ילך אצל נבונים לשמוע מהם טעמי חקי החכמה בקבלה,

אבל הנבון המבין דבר מתוך דבר, הוא יקנה דעת ע"י לבו המבין דבר מתוך דבר,

והדעת הוא קנין לו וא"צ לבקשו אצל אחרים:

 מלבי"ם – חלק באור המלים נבון, חכמים – כבר התבאר הבדלם למעלה (א' ב') ובכל הספר, החכם קבל חכמה בקבלה ע"י שמיעה, ונבון מבין מעצמו, והקנין מורה מה שמשיג ע"י שקידתו מעצמו:

 

(טז) מַתָּן אָדָם יַרְחִיב לוֹ וְלִפְנֵי גְדֹלִים יַנְחֶנּוּ:

רבנו יונה – מתן אדם ירחב לו ולפני גדולים ינחנו. ירחיב לו הארץ, מענין "כי עתה הרחיב י"י לנו" (בראשית כו, כב),

וביאור הענין, כי איש מתן יצא לו שם ויהי שמעו בכל הארץ, ובכ"מ אשר תדרוך כף רגלו יכירוהו לטוב וישבחוהו.

ויתכן לפרש "ירחיב לו", ירבה לו אוהבים, כי מרבית האוהבים ירבה שלום ויניח לו מעצב ומדאגה.

וה'מרחב' הפך הדאגה וה'מצר', מענין ענני ב'מרחב' יה (תהלים קיח, ה) שהוא הפך מן המצר [קראתי י-ה].

ולפני גדולים ינחנו. אחר שאמר כי המתן ירבה כבוד. וינחנו לפני גדולים, כי ידרשו חברתו לכשרון מעשיו:

 ביאור הגר"א [ורש"י]- מתן אדם וגו' מה שאדם יתן צדקה לעניים אז הקב"ה נותן לו פרנסתו בהרחבה כמ"ש עשר בשביל שתתעשר ולפני גדולים ינחנו כי כי הוא מספיק [ממון ל]לומדי תורה ולכן הוא לפניהם ינחנו

ועוד מתן אדם מה שנותן צדקה ירחיב לו מקום בג"ע ולפני גדולים הם בעלי חכמה ינחנו כי בצל החכמה בצל הכסף

ואמר לפני גו' כי הם לפני החכמים כמ"ש שמעון אחי עזריה הרי עזריה עיקר ושמעון טפל לו

מתן אדם כמ"ש שחורה אני ונאוה פני אדם הוא עיר קטנה אות י' ומתן אדם ירחיב לה וכולן כלילן בגווה כמ"ש אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך וגו' וכמ"ש הרחיבי מקום אהלך וגו' ובשעתה דאיהי נקודא חדא וכו' שם אלהים ארמנותיה נודע למשגב והיא קרית מלך רב והיא סלקא בריש אבהין וז"ש ולפני גדולים ינחנו כמ"ש מתחילה והנה שלשה אנשים נצבים עליו ואח"כ והוא עומד עליהם והיא סלקא בראש ג' גבר שקדמה לה וכולן מתקנין בצדקה כמ"ש וחטאיך בצדקה פרוק וגו':

 רלב"ג מתן אדם – הנה האד' שיצטרך לו בעסקיו ללכת לפני גדולים הנה אם יתן להם מתן ירחי' לו הדר' וינחנו זה המתן לפני גדולי' לעשות חפציו:

מלבי"ם מתן אדם ירחיב לו – יש הבדל בין הנדיב ובין האיש מתן,

שהאיש מתן דרכו לתת מתנות גם לעשירים ולגדולים, והגם שידמה שמפזר מעותיו בחנם,

לפעמים ירחיב לו כי ינחנו לפני גדולים – ובעת יצר לו יזכרו מתנותיו וישתדלו בעדו:

 

(יז) צַדִּיק הָרִאשׁוֹן בְּרִיבוֹ (יבא) וּבָא רֵעֵהוּ וַחֲקָרוֹ:

רבנו יונה – צדיק הראשון בריבו. המקדים ללכת לפני ב"ד ומגיד לפניהם טענותיו יצדק בדבריו, כי אין דרך בני אדם להגיד חובתם רק זכותם.

ובא רעהו וחקרו. מה הועיל כאשר הקדים טענותיו והטעים טענותיו ודבריו לשופט שלא בפני בעל דינו.

והנה כאשר יבא רעהו יחקרהו הדיין וישמע טענותיו. והנה לא הועיל הראשון מאומה מהקדמת טענותיו.

אבל הפסיד, כי הביא נפשו לידי חשד, כי אולי יחשדהו כי על דבר אשר טענות שקר בידו בחר לטעון לפני השופט שלא בפני בעל דינו,

כי לא היה מוצא את לבו להטעים דבריו בארוכה אל השופט לפני [-ר"ל למול] בע"ד שהוא יודע כי שקר בידו.

וכבר אז"ל (סנהדרין ז, ע"ב) כי אסור לבע"ד להטעים דבריו לדיין שלא בפני בע"ד חבירו.

 

ויתכן לפרש לשון "וחקרו" כי הוא צווי על השופט שיחקור היטב את רעהו בבואו, ולא יסמוך על דבר מדברי הראשון, ולא תעלינה דבריו בלבבו עד שמעו דברי השני ויבחן האמת,

ואז"ל (שם) כי אסור לשופט לשמוע דברי בע"ד שלא בפני בע"ד חבירו:

ביאור הגר"א – צדיק הראשון וגו' היצה"ר בא ראשון בעת הולדו והוא צדיק בעיניו [של האדם],

ואח"כ בא רעהו והוא יצ"ט לכן תראה לחקרו היטב אע"פ שדומה בעיניך שדבריו זרים חקרם ותראה שנכונים הם וישרים:

מלבי"ם (יז-יט) (יח) מִדְיָנִים יַשְׁבִּית הַגּוֹרָל וּבֵין עֲצוּמִים יַפְרִיד: (יט) אָח נִפְשָׁע מִקִּרְיַת עֹז (ומדונים) וּמִדְיָנִים כִּבְרִיחַ אַרְמוֹן:

צדיק הראשון בריבו – וכו' מדינים ישבית הגורל – וכו' אח נפשע – וכו',

בא ללמד שלא יתעצם בדינא ודיינא, כי גדול ההפסד מן השכר, וטוב יותר שיתפשר,

ועכ"פ בדבר המסופק יעשו גורל ביניהם וכפי הגורל כן יקום,

אמר אם תרצה לדון ותחשוב כי תצדק אצל השופט, הנה באמת צדיק הראשון בריבו – אבל הלא בא רעהו וחקרו – ולא ידעת מה יטעון כנגדך ואיך יסתור טענותיך,

לכן טוב כי מדינים ישבית הגורל – שאם יש ספק אצליכם ומדון ודין מי יקח חלק זה ומי חלק זה,

יושבת ע"י גורל – וגם בין עצומים – שכ"א חושב כי טענותיו עצומים וכי עמו הצדק, יפריד הגורל,

אבל אם תרצה לבא דוקא לדין, יש אח נפשע מקרית עז – ר"ל יש מי שמגיע לו חלק ירושה,

והוא לדעתו בטוח בזכותו כקרית עז, כמ"ש הון עשיר קרית עזו,

והוא נפשע מקרית עז, ר"ל שפשעו בו ומוציאין אותו מירושתו

ומדינים – והדינים סוגרים בעדו כבריח ארמון – שסוגר היטב ואין מניח לשון אדם ליכנס,

שע"י המדון והדין קשה עוד יותר שישיג חפצו ושיכנס לתוך הקריה שנפשע ממנה,

ולכן טוב לעשות סוף ע"י גורל, כמ"ש בחיק יוטל את הגורל ומה' כל משפטו:

מלבי"ם – חלק באור המלים (יח-יט) מדינים – הדינים והמשפטים סוגרים כבריח שסוגר הארמון,

כי תפס במשל שהאח נפל לחלקו קרית עז,

והדינים שחושב שעל ידם יתפוס הקריה הם סוגרים בעדו בדלתים ובריח בל יוכל ליכנס:

 

(יח) מִדְיָנִים יַשְׁבִּית הַגּוֹרָל וּבֵין עֲצוּמִים יַפְרִיד:

רש"י ובין עצומים יפריד – אלו בעלי דינין כמו (ישעיה מ"ג) הגישו עצומותיהם ובמשנה שנים שנתעצמו בדין, ע"ש שבריבותם עצומות קרוים עצומים או לשון חוזק או לשון אוטם כמו עוצם עיניו (ישעיה לג):

 אבן עזרא …ואמר אח כי רוב התיגרות הם על נחלת האחים:

ביאור הגר"א – מדינים וגו' ב' בני אדם מתקוטטים על ריב חפץ א' וזה אומר שלי הוא וז"א שלי הוא ומטילין גורל ואז ישבות הריב.

ובין עצומים בין אותם שבהם ידין כל דאלים גבר כשמטילין גורל הוא יפריד הריב ביניהם:

 

(יט) אָח נִפְשָׁע מִקִּרְיַת עֹז (ומדונים) וּמִדְיָנִים כִּבְרִיחַ אַרְמוֹן:

רש"י אח נפשע מקרית עוז – יש אח נפשע מאחיו ומאבד במרדו קרית עוז כגון לוט באברהם עשו ביעקב. ומדינים כבריח ארמון – ומריב' שביניהם מפרידתם לעולם כבריח זה שנועלים בו שערי ארמון שלא יכנסו בו:

 רבנו יונה – אח נפשע מקרית עוז. מפני ששבח חלוקת הגורל, כי הוא משבית מדינים ולא יחמוד, וחלוקת נכסים מצויה באחים שחולקים בנחלת אבותם,

אמר כמה יש על האחים להזהר על המדון, פן יבואו מן המדון אל השנאה והאיבה.

והנה אח פושע ומורד באחיו קשה יותר מקרית עוז, ר"ל כי קשה ורע על האח כאשר ימרוד בו אחיו מאשר ישנאוהו כל אנשי קרית עוז,

כי קרוב הנזק לבוא משנאת האח, כי הוא יודע עניני אחיו, ובמה יכול להזיק לו.

"נפשע" כמו פושע, וחברו נשבע נלחם, כמו לוחם.

ומדינים כבריח ארמון. מדינים אשר בין אחים קשים וחזקים כבריח הסוגר דלתות הארמון, אשר לא יוכל איש לפתוח הדלתות מבחוץ ולשבור הבריח,

כן לא יוכל למצוא דרך ולפתוח פתח לשים שלום ביניהם, כי שנאה חזקה ביניהם,

כי המרד והבגידה שיבגוד איש באחיו נוגעת עד הנפש מבגידת איש נכרי:

ביאור הגר"א – אח נפשע וגו' ע"י הגורל אזי אח נפשע והוצרך להפרד מבני משפחתו ואח מחבירו ומקרית עוזו

 מחמת הגורל הוצרך נמי לילך ממקומו שהיה בתחילה, ללכת אל עיר אחרת,

ומדינים כבריח ארמון פי' כמו הבריח של ארמון המלך שהוא חזק מאוד ומי שנחבא שם ויסגר הדלת בעדו לא יכול חבירו לבוא אליו, כן מפריד הגורל שלא יבוא א' לחבירו

ומורה לנו שלא יריב אדם עם חבירו על שום דבר כיון שכן נגזר מה',

כמו שהגורל הוא מפריד כן, והוא מה' כמ"ש בחיק יוטל גורל ומה' כל משפטו, ולמה יריב?

וז"ש בגמרא מכאן אמר ב"ע בשמך יקראוך ובמקומך יושיבוך ומשלך נתנו לך ואין אדם נוגע למה שבחבירו ואין מלכות כו'

אמר ה' דברים נגד ה' דברים הכתובים כאן בשמך יקראוך הוא אח נפשע ששמו הוא ע"ש משפחתו,

ובמקומך כו' הוא נגד קרית עוזו,

 ומשלך כו' הוא מדינים ישבית,

ואין אדם כו' הוא בין עצומים כו' ואין מלכות כו' נגד בריח ארמון:

 רלב"ג אח נפשע – האח שפשע בו אחיו הנה עם היותו נפשע הוא טוב לאחיו יותר מקרית עוז להצילו ולעוזרו בעתו' הצורך כי לא יזכור לו אז מה שפשע בו, כי הוא עצמו ובשרו

וכן איש המדינים ר"ל אשר עורר מדינים כנגד אחיו,

הנה הוא לאחיו כמו בריח הארמון המבריח מכותל לכותל אשר הוא קושר הכתלים ומעמיד הבנין

כן הוא סבת קיום אחיו ועמידתו אותו ושומר מכל משחית יקום עליו בחזק' היד:

 

(כ) מִפְּרִי פִי אִישׁ תִּשְׂבַּע בִּטְנוֹ תְּבוּאַת שְׂפָתָיו יִשְׂבָּע:

רבנו יונה – מפרי פי איש תשבע בטנו וגו'. לפי שדיבר על המדנים בא לגנותם,

כי בסבת מדון יחטא איש בשפתיו בלה"ר וברכילות,

ויענש על פרי פיו ועל תבואת שפתיו כאשר יענש על המעשה.

וי"ל "מפרי פי איש תשבע בטנו" כי יגדל שכר האדם על דברי פיו אם יוכיח ויזכה את הרבים,

או ישים שלום בין חבריו, או ילמד תורה,

ויהיה תחלת המקרא על עונש לשון הרע וסופו על שכר לשון הצדיק, כי מלת פרי יזכירהו גם על העונש,

כמו "פרי מחשבתם" (ירמיה ו, יט), "אפקוד על פרי גודל לבב" (ישעיה י, יב).

ויהיה ביאור לענין המקרא הזה מה שכתוב אחריו "מות וחיים ביד הלשון":

 ביאור הגר"א – מפרי פי וגו' ממה שמחדש בתורה שהוא פרי תשבע בטנו כי זה מתקיים בידו וזוכר,

'תבואות שפתיו' הוא מה שחוזר תמיד, ישבע מהם:

 רלב"ג מפרי פי – הנה מפרי דברי איש ישבע בטנו אם לטוב אם לרע הנה הוא ישבע פרי שפתיו

והמשל כי הדובר רכות ישיב חמה במענ' פיו ויאכל פרי דבריו שיסיע הרע ממנו

והדובר קשות יעורר החמה ויביא עליו מהרה הרעה:

מלבי"ם מפרי פי איש תשבע בטנו תבואת שפתיו ישבע – כבר בארנו שהפה מרמז על הדבור בחכמה,

והשפה תרמוז על הדעת,

החכמה כשידבר אותה בפיו תוציא פריה עד שתשבע בטנו,

והתבואה היא הפרי הנגמרת וימליץ על הדעת, שאז ידע חקי החכמה בידיעה ברורה עד יוציאנה בשפתיו שהוא הדבור החיצוני שזה תבואת הפרי,

אז ישבע שנית מתבואת הדעת,

והנה החכמה והדעת יאכל וישבע, וכשישבע א"צ לאכל עוד, כי הם דברים מקובלים,

ואזן חכמים תבקש דעת כנ"ל,

וכשיקבל ישבע מאשר קבל ולא יאכל עוד אבל,

מלבי"ם – חלק באור המלים (כ-כא) פי, שפתיו, לשון – התבאר למעלה (י' י"ג כ') ששפה תרמוז על הדעת, ופה על החכמה, ולשון על הבינה, ויש הבדל בין פרי ותבואה, שהתבואה היא הנגמרת (כנ"ל ח' י"ט), כי הדעת הוא גמר הפרי:

 

(כא) מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן וְאֹהֲבֶיהָ יֹאכַל פִּרְיָהּ:

רש"י ואהביה יאכל פריה – אוהב את לשונו ומרגיל לתורה אוכל שכרה בעה"ז:

 רבנו יונה – מות וחיים ביד לשון. אחרי כי מות וחיים ביד לשון, מי שאוהב הלשון, והוא האיש החפץ לדבר תמיד, ישתדל לקבל תמיד שכר עליו,

וידבר בדברי החכמה ותוכחות חיים ושלום ואמת, ויאכל פרי הלשון, ויהי שכרו הרבה, כי חיים ביד לשון,

ואחרי שהוא אוהב לדבריו כרוב דבריו כן ירבה שבח, אם יעשה ככה,

ויזהר מלשון הרע, כי מות בידו, וברב דבריו לא יחדל פשע וסבה שתורידהו לדרכי מות:

 ביאור הגר"א – מות וחיים וגו' כמ"ש ת"ת כנגד כולם וכמ"ש כי היא חייך וגו'

וההיפוך הוא מות והוא מדבר דברים בטלים או לצנות

ואוהביה האוהב שתיהן החיים או המות הוא לבדו יאכל פריה

אם חכמת גו' אף שלמדת עם תלמידים אתה לבדך תטול חלקך בחיים וגם נגד חלקם

ואם לצת בחבורה אתה לבדך תשא עון כלם וזהו יאכל לבדו פריה

סוד תי"ו שם הדעת טו"ר תי"ו והתי"ו הוא מתהפך תחיה וגו'

וז"ש מות וחיים בן כ"ז אותיות ומ"נ הוא הקשין שצריכין טחינה והוא יד של לשון נוקבא

והוא בסוד כי יד על כס יה כס הוא השמים כסאי:

מלבי"ם מות וחיים ביד לשון ואוהביה יאכל פריה – הלשון מרמז על הדבור הנשגב התבוניי שמדבר בהיקושי התבונה שבו יבין להוציא דבר מדבר, ובו ישפוט בין האמת והשקר, שבו תלוי המות והחיים,

שהמאמין בעקרי האמונה על ידי היקשי התבונה יחיה,

וההולך בדרך עקש ומכחיש מציאות ה' והשגחה ושכר ועונש ימות, וזה תלוי ביד הלשון שהיא הבינה, ואוהביה יאכל פריה – הוא לא ישבע לעולם רק יאכל תמיד,

כי הבינה אין לה גבול ותמיד יוסיף להוציא דבר מדבר:

 

(כב) מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב וַיָּפֶק רָצוֹן מֵה':

רש"י מצא אשה מצא טוב – מצא תורה, וכמשמעו אשה טובה. ויפק רצון – ויוציא, זה פשוטו,

ד"א אדם שמצא אשה ומצא טוב ויפק רצונו, אותו האיש מוציא רצון מהקב"ה, רבי יוסף קרא:

 אבן עזרא מצא – שהיא יבקש להיותם עזר כנגדו וימצא' הוא ימצא טוב השם ימציאהו טובתו בעבור הדבקו במה שגזר עליו השם:

 רבנו יונה – מצא אשה מצא טוב וגו'. (תחנונים ידבר רש וגו') יתר הצלחת עניני העולם, כמו העושר והשלוה והכבוד פעמים רבות יגיע מהם נזק ואבדון, כגון שיבטח בעשרו, והנה כתוב "בוטח בעשרו הוא יפול" (יא, כח), או שיתגאה וירום לבבו בעשרו או בכבודו,

וכתיב "תועבת י"י כל גבה לב" (טז, ה), ונאמר "ורם לבבך ושכחת" (דברים ח, יד), ונאמר "עושר שמור לבעליו לרעתו" (קהלת ה, יב).

אבל מי שהוכיח לו השי"ת אשה הפיק בדבר זה רצון מהשם, כי זאת תועלת באין נזק, וטובה מבלי רעה, כאשר כתיב "אשת חיל עטרת בעלה" (יב, ד), ונאמר "ומי"י אשה משכלת" (יט, יד), ונאמר "ורחוק מפנינים מכרה" (לא, ו):

 ביאור הגר"א – מצא אשה וגו' הוא המע"ט      ועוד מצא אשה הוא המידות     ועוד מצא אשה הוא המצות

ועוד מצא אשה הוא עבודת ה'    

מצא טוב הוא התורה      ויפיק רצון מה' הוא התפילה שיעשה ה' בקשתו:

 רלב"ג מצא אשה – מי שמצא אשה ר"ל שיהיו כחות הנפש במדרגת הנפש שהיא משרתת בעלה ואוהבת אותו וישרתו השכל בכל מאמצי כחם

הנה האיש ההוא מצא טוב כי בזה יושג לו השלימו' האנושי ובזה האופן ישיג חפצו ורצונו מהש"י

כי תדבק השגחתו בו:

מלבי"ם מצא אשה – המוצא אשה ומצא טוב ויפק רצון – היינו שמצא אשה טובה מצדו, [-שהוא רוצה בה]

וגם יפיק רצון מצד האשה, שהיא רוצה בו, והוא משיג טוב ממנה, זאת היא מה' – בהשגחת ה' וטובו:

 

(כג) תַּחֲנוּנִים יְדַבֶּר רָשׁ וְעָשִׁיר יַעֲנֶה עַזּוֹת:

רש"י תחנונים ידבר רש – דרך זה בכך ודרך זה בכך

למדך דרך ארץ שאע"פ שעשיר יענה עזות הרש ידבר תחנונים וכן הענין הרב לתלמיד:

 אבן עזרא תחנונים ידבר רש – בבקשו מאומה מהעשיר ועזות פירושו אמרות עזות:

 רבנו יונה – תחנונים ידבר רש וגו'. הריש והעוני גנאי לאדם, כי יביאנו לדבר תחנונים ולהשפיל נפשו לבריות ולהחניף להם, ויראת הבריות והחנופה פחיתות הנפש, והצריך לבריות גנאי.

ועשיר יענה עזות. גם מן העושר יגיע האדם למדה פתוחה, כי יוסיף עזות בנפשו, ולא יבוש מדּבר קשות.

גם יתעקש בדבריו ויבוז לדברי החולקים על דבריו, כאשר כתוב "חכם בעיניו איש עשיר" (כח, יא),

גם כי יכיר האמת לא יכנע אליו להודות עליו, ויקשה רוחו להעמיד דבריו.

הנה כי השפלות ודברי תחנונים המגיע מן העוני מגונה,

וכן גאוה וענות עזות המגיע מן העושר הוא מגונה.

וזה על דרך מש"כ "ריש ועושר אל תתן לי" וגו' (ל, ח), כי העוני והעושר מביאין לידי חטא:

 ביאור הגר"א – תחנונים וגו' כלומר בתפלה שהוא תחנונים צריך האדם להיות בעיניו כרש כמ"ש תפלה לעני וגו' ועשיר וגו'  – – הרב שלומד תורה צריך להיות עז כמ"ש חז"ל כל ת"ח שאינו קשה כברזל אינו ת"ח

ועוד [קאי ארב ותלמיד], תחנונים וגו' התלמיד ידבר תחנונים כמ"ש כל תלמיד היושב כו' ואין שפתותיו נוטפות מר כו' והוא הנקרא רש בתורה שלומד עדיין

ועשיר הוא הרב צריך לענות עזות כמ"ש זרוק מרה בתלמידים

ועוד תחנונים וגו' התלמיד ידבר תחנונים אף שהעשיר יענה עזות והא שרבו כועס עליו וכמ"ש כל תלמיד שרבו כועס עליו פעם כו' ושותק זוכה כו' – (ברכות סג:), ומיץ אף יוצא דם, כל תלמיד שרבו כועס עליו פעם ראשונה ושותק זוכה להבחין בין דם טמא לדם טהור. (וזהו מיץ אף, שמוצץ כעס רבו וסובלו יוציא הלכות דם לעומקם. רש"י.) ומיץ אפים יוציא ריב, כל תלמיד שרבו כועס עליו פעם ראשונה ושניה זוכה להבחין בין דיני ממונות לדיני נפשות, דתנן רי"א הרוצה שיחכים יעסוק בדיני ממונות שאין לך מקצוע בתורה יותר מהם, שהם כמעיין הנובע. ופרש"י, דתנן, שדיני ממונות עמוקים הם וכו'. ע"ש.

 רלב"ג תחנונים ידבר רש – הנה העוני סבה אל שתהי' לשון הרש מבקשת החיים כי הוא ידבר תחנונים

ובזה האופן לא די שלא יעורר מדינים אבל ישקיט הריב והחמה מעליו

ואמנם העשיר יבטח בעשרו לחשבו שהוא קרית עוזו וידבר מפני זה עזות

וזה יהיה סבה לשבירתו כי לא יוכל כלל להתנהג עם כלם כראוי להתנהג עם הרע

ויהיה סבה לסור האהב' מהם:

מלבי"ם תחנונים ידבר רש – אם הרש מדבר תחנונים ומתחנן,

 אז העשיר יענה ויכניע את העזות – שגם אם הוא עז בטבעו יכניע טבעו למלאת תחנוני הרש:

 מלבי"ם – חלק באור המלים יענה – מענין הכנעה, והוא פעל יוצא שמכניע את העזות:

תחנונים ידבר רש

מרן הגרי"ז זצ"ל טייל פעם עם הרב מחרקוב ניגש אליהם יהודי שפשט ידו ותבע מהרב מבריסק תן כסף הוא התעלם ממנו והמשיך בדרכו למרות שהלה המשיך לתבוע תן כסף שאלו הרב מחרקוב מדוע לא חש ליתן לו פרוטה שמא עובר בלאו דלא תקפוץ השיב לו מרן הגרי"ז ששלמה המלך ע"ה אמר תחנונים ידבר רש ועשיר יענה עזות וזה שביקש בעזות סימן שאינו עני…

 

(כד) אִישׁ רֵעִים לְהִתְרֹעֵעַ וְיֵשׁ אֹהֵב דָּבֵק מֵאָח:

רש"י איש רעים להתרועע – אדם שקונה לו רעים עוד יבוא יום שיצטרך להם ויקרבהו

ואם תאמר מה בכך יש אוהב דבק מאח שיקרבהו יותר מקרוביו ואחיו:

 אבן עזרא רעים – כמו זדים נצים והעד עליו להתרועע או יהיה מנחי הלמד ע"מ גאים ורע ע"מ גא מאד כלומר איש יאהב רעים כדי שיתרועעו עמו ויתחברו אליו [נראה שר"ל בזה פחיתותו, שלא מבקש הרעים כדי להטיב להם, אלא כדי להתרועע ויטב לו…] כי יש אוהב שדבק מאח:

 רבנו יונה – איש רעים להתרועע ויש אוהב וגו'. "להתרועע", להתפאר ולהתהלל, וכמוהו "עלי פלשת אתרועע" (תהלים קח, י).

וביאור הענין, כי מי שיש רעים לו הרבה יגיענו מרבוי הרעים תפארת ותהלה,

כי רבוי הרעים ירבה כבוד האדם ויסיר יראת הבריות, וינצל מן הפחיתות הנמצא בעוני.

וזה ענין משבח העושר, כי יגיע ממנו התועלת המגיע מן העושר,

והוא [שיסיר] הגאוה וענות עזות, כי האיש אשר איננו בעל עושר לא יקנה רעים ואוהבין עם הגאוה וענות עזות, אך יקנה אותם בסבת השפלות והסבלנות,

וזה הקנין, ר"ל החברים לא ימצא לרש, כאשר כתוב "ודל מרעהו יפרד" (יט, ד), אבל ימצא לאיש אשר יש בידו די ספקו ולא יצטרך לבריות וגם איננו עשיר.

ויש אוהב וגו'. מלבד הכבוד המגיע מן החברים והאוהבים תמצא בדבר התועלת, כי אולי יקר מקרהו שיקנה בתוך מרבית רעיו ואוהביו אוהב נאמן, וטוב יהיה לו מאח "כי יש אוהב דבק מאח":

ביאור הגר"א – איש רעים וגו' איש המרבה רעים בביתו כו' הוא ישבר כמ"ש אל ירבה אדם רעים בתוך ביתו

ויש אוהב וגו' כלומר כשיש לו אוהב אבל אינו [קרוב] אצלו אלא במקום שהוא הוא אוהבו

מ"מ דבק לו יותר מאח וכמ"ש ותדבק נפש יהונתן בדוד אף שלא היה אצלו מ"מ דבקה נפשו בו

והתדבקות האוהב הוא יותר מאח כי אהבת האחים הוא מחמת בואם ממקום אחד ועתה הם נפרדים

אבל האוהב הוא דבק עמו תמיד

והעניין הוא כמ"ש למעלה שיש ג' רעים לאדם א' ממונו וב' קרוביו והג' ג"ח ומע"ט

וזהו איש רעים שרודף אחר ב' הרעים – והוא הממון והקרובים

הוא ישבר כי לא יבואו עמו בקבר, ואף בעת נטותו למות ויפול למשכב ויחלה חלי גדול

הם לא יועילהו באהבתם ולא יצילוהו מגזירתו למות

אך יש אוהב כלומר שאינו אצלו אבל יש והוא דבק יותר אף מקרוב שבקרוביו והוא האח

כי הוא תמיד עמו ויצליהו מכל צרה בעה"ז ובעוה"ב כמ"ש בהתהלכך תנחה וגו' ודבק עמו בעה"ז ובעוה"ב:

מלבי"ם איש רעים – כבר אמרו המחקרים כי הקונה אוהבים רבים אפילו אחד אין לו,

כי האהבה יחידה היא, וכל שתתרבה [האהבה לאנשים רבים-] בטלה ונפרדה,

וז"ש מי שי"ל רעים – הרבה, הוא רק להתרועע – שידמה שהוא איש רעות ורעים,

כי זה גדר בנין התפעל על המדומה ובאמת אין לו ריעים,

ויש אוהב – אם יש לו אוהב אחד אז הוא דבק מאח

וזה גדר האהבה, שתגדל על כל האהבות גם מאהבת אחים:

 מלבי"ם – חלק באור המלים  להתרועע – ההתפעל מורה על המדומה, כמו מתעשר, מתרושש, מתכבד: