השיעורים באתר לעילוי נשמת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה זלה"ה

קרא פרק תהלים לעילוי נשמתו>>

 

דרוש מתנדב לזיכוי הרבים >>

 
משלי

משלי פרק-יט

(א) טוֹב רָשׁ הוֹלֵךְ בְּתֻמּוֹ מֵעִקֵּשׁ שְׂפָתָיו וְהוּא כְסִיל:

רבנו יונה – טוב רש הולך בתומו וגו'. אחר שאמר כי יגיע נזק מן העוני ומן העושר בא להכריע אי זה יכשר,

ואמר טוב רש הולך בתומו מן העשיר.

[ומהו הולך בתומו? – ] שיחזיק בשלמות המדות, ולא יחטיאהו העוני, ולא יכשילהו לכבד הרשעים ולהצדיק החוטאים, אע"פ שיגיע בוז מן העוני, כי יצטרך לבריות וידבר תחנונים.

מעיקש שפתים והוא כסיל. טוב הרש ההולך בתומו מן העשיר שהוא עקש בשפתיו ועונה עזות, והוא כסיל, לאחר שהוא עקש שפתים כסיל יחשב, גם אם לא ימצאו עון אשר חטא במעשיו.

ובמקום אחר כתוב "טוב רש הולך בתומו מעקש דרכים והוא עשיר" (כח, ו), ובכאן הוצרך לכתוב והוא כסיל, להורות כי העקש בשפתיו כסיל יחשב כמו החוטא בפועל כפיו:

 ביאור הגר"א – טוב רש וגו' טוב רש שהולך בתמימות ואינו רודף במרמה לעשות תחבולות להעשיר,

שלאיש כזה [הגם ש]יחסר לו גם מזונו ופרנסת גופו, כיון שהוא רש וגם הולך בתומו,

מ"מ טוב הוא יותר מעקש וגו' כלומר כמו שהיה כתוב מעשיר ועקש וגו' והוא מהכתובים הקצרים ואמר שהרש הוא טוב יותר מעשיר ועקש שפתיו והוא כסיל

כי אף שהרש הוא חסר ממון מ"מ הוא שלם בשכל שהולך בתומו

משא"כ הכסיל הוא רש שחסר שכלו והרי גם הוא עני בדעת:

מלבי"ם טוב רש, טוב – יותר מי שהוא רש – עד שהכל רואים רישו החיצוני,

אבל הוא הולך בתמו – בלתי מתמוטט מצדקתו וכפיו כן לבו, שזה יש לו עושר נפשי פנימי,

ממי שהוא כסיל – בפנימותו, שהתאוה מושלת עליו ושוללת ממנו הון החכמה והוא רש בפנימותו,

והוא מעקש שפתיו – ומסתיר מה שבלבו, ובשפתיו יעקש דרכו הפנימי כאילו הוא אוהב חכמה,

ר"ל טוב רש בגוף ועושר בנפש מן ההפך:

 מלבי"ם חלק באור המלים (א-ב) כסיל, בלא דעת, כבר התבאר שהכסיל יש בו דעת רק שהתאוה מושלת עליו. אץ, הממהר:

 

(ב) גַּם בְּלֹא דַעַת נֶפֶשׁ לֹא טוֹב וְאָץ בְּרַגְלַיִם חוֹטֵא:

רש"י גם בלא דעת נפש לא טוב – אין טוב לאדם שהוא בלא תורה.

ואץ ברגלים חוטא – החוטא רופס ודש העונות בעקביו ואומר קל הוא זה אעבור עליו,

ורבותינו פירשו גם בלא דעת, בכופה את אשתו לתשמיש המטה בעל כרחה.

ואץ ברגלים חוטא – זה הבועל ושונה, ד"א זה המהלך על גבי עשבים בשבת:

רבנו יונה – גם בלא דעת נפש לא טוב. לפי שדבר על מעלת התמימות, ואמר "טוב רש הולך בתומו", למד דעת בענין התמימות,

ואמר כי אע"פ שיהיה האיש תמים במדותיו ותכן את כח המתאוה מכל טבע מעוות, צריך הוא ללמוד דעת וחכמה, להסיר מכשול ממעשיו, גם כי אין חשיבות לנפש בלא דעת, ע"כ אמר "נפש לא טוב".

ואז"ל כי מי שלא למד חכמה ותורה לא יצליח בידו קיום המצות על אופניהם ועל תכונתם,

והוא דומה לעבד אשר צוה לו המלך לחפות לו חלוק, והוא לא חפה חלוק מימיו, וכעס המלך על פעולתו, כי לא ישרה בעיניו.

וכבר הקדמנו לך בענין התום והיושר, כי יקרא תמים השלם במדות, כי אין בנפשו מום ומדה מגונה, ואע"פ שלא למד חכמה, אך לא יקרא ישר זולתי חכם לב המכיר את היושר.

ואץ ברגלים חוטא. לא האיש אשר לא למד חכמה לבדו יחטא במעשיו, אבל גם האיש היודע דעת והוא אץ ברגלים חוטא.

וענין אץ ברגלים שימהר לעשות העולה על רוחו בלא מחשבה ועיון.

והנה לב האדם קצר והמשוגה מצויה בו. ע"כ צריך האדם להקדים לפעולותיו מחשבה ולהתבונן בינה בכל דבר במתון בטרם המעשה.

ויתכן לפרש "גם בלא דעת נפש לא טוב". לא טוב שלא ידע האדם ערך נפשו והשגתו בעבודת השי"ת, אך צריך לחפש דרכיו ולחקור תמיד.

ואע"פ שהוא תמים במדותיו יפשפש במעשיו בכל עת, אולי כוונתו רצוייה ומעשיו אינם רצויין.

ע"כ יחקור וידע ערך נפשו בחכמתה והשגתה וזריזותה בעבודה.

ויזהר באשר התעלם, ויתקן את אשר עוות, וישתדל להשיג באשר קיצר.

ואמר איוב (ט, כא) "תם אני לא אדע נפשי" וגו'. ביאור הענין, שלם אני במדותי ומשלתי בתאותי ותקנתי כחי המתאוה, וידעתי כי לא אחטא במתכוין, ולא אטה מדרך שכלי ללכת אחרי תאותי,

אבל אינני מכיר ערך נפשי והשגתה, כי אולי מקוצר שכלי ולפי מיעוט השגתי במעשי וזריזותי בעבודה, רבו פשעי, ע"כ באה אלי הצרה הזאת,

כי ידעתי משפטי השי"ת אמת צדקו יחדיו, ע"כ אמאס חיי, על היותי תמים במדותי ועל כוונתי לטובה,

ולא אדע פשעי ולא אבין לעונותי לשוב מהם ללכת במסילת ישרים:

 ביאור הגר"א – גם וגו' כלומר אם אדם עושה מצות ואינו עוסק בתורה לא טוב כי פיתא הוא סעדא דליבא כמ"ש ולחם לבב אנוש יסעד וגו' כי אף שיתענג האדם בכל המעדנים אם לא יאכל לחם יהי' נפשו רעב

כן אף אם יעשה מצות כולם אם לא ילמוד התורה הנקראת לחם כמ"ש לכו לחמו וגו' לא טוב

וזהו בלא דעת – אז הוא נפש לא טוב כי היראת ה' בא מהתורה ואם לא ילמוד לא יהיה לו יראה

ועוד גם בלא וגו' כי הדעת הוא טוב וחילוף של נפש הוא טוב, וכלומר נפש בא"ת ב"ש הוא טוב, וכשהוא בלא דעת הנפש לא טוב

ועוד גם וגו' כשעושה מצות בלתי דעת הנפש לא טוב כי אין נהנה הנפש מזה מחמת שאינו יודע השורש ועושה בלא חשק

ואץ ברגלים וגו' רגלים הם המדות שכשירגיל האדם במדותיו הטובים נעשו לו כטבע אך שצריך לילך במדות מדרגא לדרגא כמו הולך בסולם ולא יקפוץ למדרגה שאינו ראוי לה

וזהו אץ ברגלים שקופץ למדה גבוה אשר לא לו יגיע, הוא חוטא וחסר מכל כי יפול ממנה

ועוד גם בלא וגו' נפש היא התפילה וכשהיא בלא דעת שהיא בלא כונה לא טוב

ואץ ברגלים כי תפלה הם רגלי האדם כמ"ש בזוהר וכשאץ בהם הוא חוטא:

 רלב"ג גם בלא דעת – גם בסבת העדר הדעות יהיה רצון האדם ותאותו אל מה שהוא לא טוב

ומי שהו' מהיר ללכת אל התאוות ההם הוא חוטא:

מלבי"ם גם בלא דעת נפש – וגם אם אינו חוטא מן הדרך ע"י כסילות רק ע"י חסרון דעת,

שנפשו היא בלא דעת – ג"כ לא טוב – וגם אם ממהר ברגלים – מתוך הרגלו ועי"כ תועה מן הדרך, ג"כ חוטא

 

(ג) אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ וְעַל ה' יִזְעַף לִבּוֹ:

רש"י אולת אדם תסלף דרכו – בעונו בא לו הרע כי באולתו תסלף דרכו ועבר עבירו' ונפרעין ממנו

ובבוא לו הצרה זועף לבו על הקב"ה וממהר אחר מדת הדין כגון אחי יוסף שאמרו מה זאת עש' אלהים לנו (בראשית מב):

רבנו יונה – אולת אדם תסלף דרכו. בא ענין זה על מה שאמר "ואץ ברגלים חוטא". כי ענוש יענש האדם כאשר לא יקדים מחשבה ובינה לפעולותיו, לדקדק במעשיו ולשמור דרכיו מחטא.

וכן בא הענין הזה על מה שאמר "גם בלא דעת נפש לא טוב" כי נתחייב האדם לפשפש במעשיו ויחפש דרכיו ויחקור וישוב אל י"י.

ע"כ אמר "אולת אדם תסלף דרכו" כי פשע ולא שת לבו למעשיו ואץ בהם,

גם לא פשפש במעשיו, ולא ידע ואשם לאחד מהמצות מהשי"ת, ע"כ אולתו תסלף דרכו,

ועל י"י יזעף לבו. יהרהר אחר מדותיו של הב"ה בבא אליו הצרה, והוא ידמה ולבבו יחשוב כי לא ימצא לו עון אשר חטא, מפני שהוא תמים במדותיו, ולא יחטא במתכון,

ואינו יודע באולתו, באשר קיצר בעבודה ופשע באפס תבונה במעשיו.

ויש אשר כונתו רצוייה ואין מעשיו רצויין, ועל דרך הענין שאמר איוב כאשר זכרנו:

 ביאור הגר"א אולת וגו' שהצרה שבאה על האדם הוא מחמת איולתו כמ"ש חטאים תרדף רעה והוא זועף על ה'

ועוד אולת וגו' כי אמרו ז"ל הבא לטהר מסיעין אותו ולפעמים אדם מתחיל ללמוד תורה ולעשות מצות ואח"כ פירש מחמת שקשה לו מאוד לפי שאין מסייעין לו וזועף על ה' למה לא סייעוהו

ובאמת הוא מחמת אולתו והוא כי כל אדם צריך לילך לפי מדרגתו ולא יקפוץ כמ"ש למעלה ואז ילך לבטח בדרכו אף כי יסייעוהו

אך שזה האדם לא התחיל לילך בדרכו לכך לא סייעוהו

וזהו איולת אדם כלומר מחמת אולתו שעשה בלתי ישוב הדעת סילוף דרכו והוא זועף על ה' למה לא סייעו:

מלבי"ם אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו – ה' הכין את האדם בענין שיוכל ללכת בדרך הטוב והחיים, ע"י חקי החכמה אשר גלה לו,

וכל זמן שהוא מאמין בחקי החכמה ילך בדרך הטוב ולא יתרעם על ה' שלא בראו ישר דרך,

רק אולתו וספיקו בדרכי החכמה היא תסלף דרכו,

והאולת הזה אינה מיוחסת לה' כי היא אולת אדם מצד שהוא אדם,

והוא יזעף לבו על ה' שלא בראו כראוי ולא הראהו הדרך הטוב והישר:

 

(ד) הוֹן יֹסִיף רֵעִים רַבִּים וְדָל מֵרֵעהוּ יִפָּרֵד:

ביאור הגר"א הון וגו' כשאדם הוא עשיר יש לו רעים רבים אבל כשהוא דל אף ריעהו יפרד  ועוד כשהאדם עשיר בתורה יוסיף לו ריעים רבים שלומד עם הרבה ב"א

אבל הדל בתורה אפי' רעהו יפרד מאתו

ועוד הון יוסיף וגו' כשאדם הוא עשיר בתורה הוא יוסיף לו תמיד רעים רבים בעוה"ב כי בכל דיבור ודיבור שלומד הוא בורא מלאך קדוש והוא רעהו

אבל הדל בתורה אפי' רעהו והוא נשמתו ג"כ יפרד ממנו והוא שנכרת הנשמה מהנפש ונפרד ממנו:

מלבי"ם הון יוסיף רעים רבים – אם תראה העשיר יש לו ריעים רבים,

אינם ריעים של העשיר רק של ההון שהוא יוסיף ריעים רבים, כמו שמוסיף כסף כן יוסיף ריע, [ואפי' לא היו לו קודם לכן – עתה בעקבות כספו יתווספו לו. ר' יונה].

ודל – כמו שיפרד מעשרו כן יפרד מרעהו – שרוב הריעות והאהבה הוא אהבת עצמו,

ותלוי בההון שמקווים תועלת ממנו: [ואפי' היה רעהו קודם לכןיפרד מעמו. רבינו יונה].

 

(ה) עֵד שְׁקָרִים לֹא יִנָּקֶה וְיָפִיחַ כְּזָבִים לֹא יִמָּלֵט:

רבנו יונה – עד שקרים לא ינקה. אחר שאמר "ודל מרעהו יפרד", אמר כי עוד נגע אחד יגיע מן העוני, כי מפני עניו יפיח כזבים, וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד, ועל דרך מש"כ "ופן אורש וגנבתי" (ל, ט).

ויפיח כזבים וגו'. ענין "יפיח כזבים", האיש אשר ימצא תמיד הכחש והכזב במאמריו ובמבטא שפתיו וספור דבריו.

ואמר כי לא ימלט, כי ילכד באחד מכזביו ויתחייב את ראשו, כי יגיעו נזיקים רבים מדברי הכזבים.

והנה על עד שקרים אמר לא ינקה, ועל מי שיפיח כזבים אמר לא ימלט, כי יענש יותר מעד שקרים, יען כל היום כזב ושוד ירבה.

אבל עד שקרים יירא מענות שקר באחיו לפני ב"ד, פן ידרשו ב"ד ויחקרו היטב ויעשו לו כאשר זמם.

וע"כ אם העיד פעם אחת שקר לא ישנה לו.

ובסוף הענין הוסיף לבאר היטב כי מי שיפיח כזבים נענש יותר מעד שקרים,

ואמר "עד שקרים לא ינקה ויפיח כזבים יאבד" (יט, ט), והנה כוונת שלמה ע"ה להעיר העצל משנתו,

ולגנות העני והצריך לבריות, כי הדל מרעהו יפרד ויפיח כזבים:

 ביאור הגר"א – עד וגו' ההבדל שבין שקר לכזב הוא כי שקר הוא שבעת שמדבר אין בדעתו כן,

וכזב הוא שמתחילה היה בדעתו לעשות ואח"כ נפסק ממנו כמו אשר לא יכזבו מימיו

וכן הוא בתורה אלו הב' וכמו שאנו אומרי' בתפילה למען לא ניגע לריק ולא נלד לבהלה

והוא כי שקר הוא שלומד ואינו מקיים והוא שבעת לימודו חושב רק למלאות פנייתו ולקנטר

וכזב הוא שלומד ומקיים אך שהוא לימים מועטים פורש מהכל

וזהו לא ניגע לריק הוא שקר שהוא ריק שבעת יגיעתו בתורה הוא לריק אין בו ממש

ולא נלד כלומר אף שנלד והוא שעושה מע"ט ולומד

אך הוא לבהלה במה שפורש אח"כ כמ"ש שנה ופירש כו'

וזהו עד שקרים שלומד ודעתו מתחילה לרע כן לא ינקה שיבוא עליו רעה

ויפיח כזבים הוא הלומד ופוסק מללמוד תורה

הוא לא ימלט כשיבוא עליו רעה לא ימלט ממנה והוא מדה כנגד מדה כמו שהוא היה תחילה דעתו לטוב ואח"כ נתהפכה לרעה כן תחילה לא תבא עליו רעה אך כשתבא עליו לא ימלט ממנה:

מצודות דוד לא ינקה – עם כי לא הוזם בב"ד ולא קבל ענשו לא ינקה מדין של מעלה. לא ימלט – כי בעבור שרגיל לדבר כזב סופו להעיד שקר ולא ימלט מן העונש כאשר יוזם:

מלבי"ם עד שקרים – יש הבדל בין שקר וכזב, שהשקר גלוי לכל והכזב נראה אמת בתחלתו,

ויש הבדל בין עד ובין מפיח שהעד מעיד בתורת עדות גמור והמפיח הוא דבור חלוש כמפיח בשפתיו,

אמר הנה המעיד שקר – גלוי, בודאי לא ינקה – מעונש,

וגם אם רק מפיחבשפתיו לא בתורת עדות, וגם הוא כזבים – שנראה אמת בתחלתו,

בכ"ז לא ימלט – עי"כ כי לבסוף יתגלה כזבו ויענש:

 מלבי"ם חלק באור המלים שקרים, כזבים – הכזב נראה אמת בתחלתו (ישעיה כ"ח).

עד. יפיח, המפיח הוא הדבור הבלתי נשלם (חבקוק ב' ג'):

 

 

 

(ו) רַבִּים יְחַלּוּ פְנֵי נָדִיב וְכָל הָרֵעַ לְאִישׁ מַתָּן:

רבנו יונה – רבים יחלו פני נדיב וכל הרע לאיש מתן. נדיב יקרא המתנדב ונותן לפי יכולתו ומסת נדבת ידו, וגומל חסד ומטיב לחבריו מעמל נפשו וטורח גופו, ודורש טוב לבריות,

ורבים יחלו פניו, כי יקוו ממנו עזר ותועלת. וכל הרע וגו'. כל השבח לאיש מתן, והוא הנותן מתנות גדולות מרוב עושר ומרוב נדיבות, ע"כ יצא לו שם.

"כל הרע" מלשון "למה תריעי רע" (מיכה ד, ט), וכן "איש רעים להתרועע" (יח, כד).

ויתכן כי איש מתן ונדיב ענין אחד, וסוף הפסוק כפל ענין תחלתו,

ובא המקרא הזה להורות התועלת שישיג אדם מן העושר ותכלית מעלתו, והוא החסד והמתן,

כי נכון לטרוח ולעשות חיל על הכונה הזאת, אם ימצא אדם תאות חסד ונדיבות לבו:

 ביאור הגר"א – רבים וגו' רבים מבקשים פני השר ולאיש הנותן מתנות כולם ריעיו ואוהביו

והעניין שרבים מבקשים פני השר בתורה וכמ"ש אני דומה כשר לפני כו' שילמוד עמהם

ולאיש הנותן צדקה כולם ריעיו ואוהביו

ועוד רבים וגו' שרבים ייחלו בעוה"ב על הנדיב – והם הרשעים שמצפים לו שיוציאם מגיהנם

והצדיקים מייחלים שילמד איתם, וגם מצפין שיבוא ויגיד להם מה שלמד חידושי תורה בישיבה של מעלה, ולאיש מתן – והוא הזהיר במצות צדקה שפותח ידו ליתן לעניים צדקה – בעוה"ב כולן ריעיו ואוהביו:

מלבי"ם רבים יחלו פני נדיב וכל הרע לאיש מתן –

גדר הנדיב הוא הנותן כפי הראוי בזמן הראוי לאיש הראוי, כמו לעני בעת דחקו,

והאיש מתן מפזר תמיד וגם לעשירים מצד מדת פזרנות,

הנדיב – אין לו ריעים כי העשירים לא יתרועעו עמו כי אינו נותן להם מתנות,

רק רבים יחלו פניו – שהם העניים והנצרכים, ורק רבים יחלו לא כולם, ר"ל עניים ולא עשירים

אבל לאיש מתן כולם רעים שלו – עניים ועשירים, וגם יתחברו עמו דרך ריעות,

כי הריעות תלוים בהנאת עצמו ואינו ריעות אמתית כנ"ל פסוק ד':

 מלבי"ם חלק באור המלים (ו) נדיב, איש מתן – ע"ל (י"ח ט"ז):

 

(ז) כָּל אֲחֵי רָשׁ שְׂנֵאֻהוּ אַף כִּי מְרֵעֵהוּ רָחֲקוּ מִמֶּנּוּ מְרַדֵּף אֲמָרִים (לא) לוֹ הֵמָּה:

רש"י כל אחי רש – קרוביו. אף כי מרעהו רחקווכל שכן מרעיו ושושביניו ואוהביו.

מרדף אמרים לא המה – אומר פלוני ופלוני קרובי, ופלוני ופלוני מרעי, והכל דברי הבל,

ויש לפותרו במי שהוא רש בתורה ובמעשים טובים.

מרדף אמרים לא המה – מחזר להורות הלכה ולאו בידו,

והמדרש פותרו ביוסף שהיה מוציא על אחיו דבה ואמר לאביו שהן חשודין על אבר מן החי לכך שנאוהו ונקרא רש לפי שהיה מוציא דבת שקר עליהם.

ומחזר אחר אמרים לא המהלו קרינן ומרדף אמרים להנאתו,

ולענין יוסף לו המה – כי עליו חזרו דבתו הוא היה אומר שהיו אוכלים אבר מן החי והכתוב מעיד עליהם אפילו בשעת הקלקלה היו שוחטין שעיר עזים שנאמר וישחטו שעיר עזים (בראשית לו)

הוא אמר שהיו מזלזלין בבני השפחות לכך לעבד נמכר יוסף,

הוא אמר שהיו נותנים עיניהם בבנות הארץ

אמר הקב"ה חייך שאני מגרה בך את הדוב לכך ותשא אשת אדוניו וגו' (בראשית לט) (בב"ר):

 רבנו יונה – כל אחי רש שנאהו וגו'. גם פה בא להעיר העצל, ולהודיע הנזק שיגיע מן הצריך לבריות, כי ישנאוהו אחיו, כי יתראה להם שיגיע בזיון מצד קורבתו.

אף כי מרעהו וגו'. אם אחיו ישנאוהו כ"ש שירחקו ממנו רעיו שהתחברו אליו לפני מוט ידו,

כי יאמרו עתה בלבם שיגיע בוז וקלון מחברתו,

והזכיר השנאה על האחים ולא על הרֵעים,

כי הרעים לא ישנאוהו, אבל ירחיקו ממנו, ולא יגיעם מעניו בזיון אח"כ.

מרדף אמרים. מרדף לדבר בפניהם אמרים שאינן, ושוקד על דבר כזב וחנופה לרצותם, והחנופה מדה רעה ומרה, כאשר כתב "בפה חנף ישחית רעהו" (יא, ט):

ביאור הגר"א – כל אחי וגו' לרש שונאין אפילו אחיו וריעיו, כ"ש שרחקו ממנו, ואין לו [במה להתעסק בעיתות הפנאי המרובות אלא] כ"א שירדוף את האמרים אשר לא המה שאין לו בהם תועלת כלום והוא דברים בטלים

והענין כל אחי רש הם העבירות שעשה בעה"ז הם שנאוהו שמייסרין אותו בעה"ב

אף כי וגו' כלומר אף מעט המצות שיש לו והם ריעיו הם רחקו ממנו

כי המצות לא יתראו לאדם אלא בכלות עוונותיו וכל זמן שעליו נמצא עוד העבירות שעשה אזי אינם באים לו המצות וזהו רחקו ממנו כיון שאיתו עדיין עבירות הרבה

מרדף וגו' וההולך אחר דברים בטלים נידון בכף הקלע כמ"ש ולאומים בדי ריק שמגרשין אותו ממקום למקום והם ירדפו אותו:

 רלב"ג כל אחי רש – וזה כי גם אחי העני שנאוהו בראותם שלא יקבלו בו תועלת ואם הם עצמו ובשרו ואין צריך לומר שהאנשים שהיו מרעיו קודם זה עתה רחקו ממנו הנה דלותו הוא סבה שירדפו אחיו ומרעיו

אמרים לא המה ר"ל שיעלילוהו שאמר או עשה כנגדם מה שאינו כן:

מלבי"ם כל אחי רש שנאוהו אף כי מרעהו רחקו ממנו מרדף אמרים לו המה – אולם הרש שהוא יותר מן הדל, שהדל רק מרעהו יפרד,

והרש גם אחיו שנאוהו – וכ"ש מרעהו – המרעים שלו בודאי שנאוהו כי הם כבר רחקו ממנו –

שאם אחיו הקרובים שנאוהו כ"ש מרעים הרחוקים,

ובכ"ז הוא מרדף אמריםוהתפארות ויאמר כי לו המה – שהם שייכים לו והם מרעיו ואוהביו:

 מלבי"ם חלק באור המלים רש – גרוע מן הדל. מרעהו, המ"ם מן השורש כמו ויקח שלשים מרעים דשמשון:

 

(ח) קֹנֶה לֵּב אֹהֵב נַפְשׁוֹ שֹׁמֵר תְּבוּנָה לִמְצֹא טוֹב:

רבנו יונה – קונה לב אוהב נפשו. לפי שהזכיר ענין החנופה, ואמר "מרדף אמרים" בא להזהיר על קנין המדות הטובות,

ואמר כי מי שאוהב נפשו קונה המדות, כי מעלת הנפש לפי מדותיה, וקנין הלב הוא קנין המדות, כאשר כתוב "ושומע תוכחת קונה לב" (טו, לב).

שומר תבונה למצוא טוב- כאשר יתבונן בלבו על דבר תבונה ויחדש דבר טוב או ישמענו מזולתו – ישמרנו, וישים הדבר על לבו וישקוד על זכירתו, להוציאו על מעשהו, ומן הדרך הזה יקנה האדם המדות הטובות וימצא טוב:

 ביאור הגר"א – קונה לב וגו' הקונה לעצמו לב טוב הוא יקרא אוהב נפשו שומר תבונה

שהרוצה שיהא שמור בו התבונה ילמוד כדי למצוא טוב והיינו כדי לעשות מצות ומע"ט כמ"ש למעלה ע"פ יראת ה' ראשית דעת וגו' (ונלע"ד שהן נגד חו"ב ודעת, לב הוא ל"ב נתיבות חכמה, תבונה הוא בינה, וטוב הוא דעת, כמ"ש למעלה וז"ש קונה לב אוהב נפשו שהוא רצון והוא חכמה) והבן:

מלבי"ם קונה לב אוהב נפשו – הלב מציין כח המושל אשר באדם, וגם מי שיודע חקי החכמה עדיין אין הלב 'שלו',

כי התאוה והחכמה לוחמים בלבו, והיצר בונה עליו מצודות גדולים לכבוש את הלב תחת ממשלתו

ומי שאוהב נפשו – ורוצה לשמרה בל תכרת ע"י האויב [היצה"כ],

הוא קונה את הלב – כמ"ש (י"ד ל"ג) בלב נבון תנוח חכמה, שע"י התבוננות בדרכי החכמה בכח התבונה שיבין טעמיה תסור המלחמה ויהיה הלב ברשותו,

וזה נקרא קונה – כי התבונה הוא ככסף שקונה בו סחורה,

כמ"ש קנות בינה נבחר מכסף, ובכסף הזה קונה את הלב שיהיה שלו,

ומפרש שזה ע"י ששומר תבונה – ויען שלפעמים יבקש ע"י בינתו את הרע, ויבין בדרכים מזויפים ולמצוא דעות כוזבות, אומר בתנאי אם שומר תבונה כדי למצוא טוב – ומפרש כי,

מלבי"ם חלק באור המלים לב – הוא הכח המושל כמ"ש בכ"מ, והקנין מורה שהוא ברשותו:

 

(ט) עֵד שְׁקָרִים לֹא יִנָּקֶה וְיָפִיחַ כְּזָבִים יֹאבֵד:

רבנו יונה – עד שקרים לא ינקה ויפיח וגו'. על השנות הענין הזה בפרשה פעמים, כי נכון הדבר להזהיר לעד מאוד על הרחקת הכזבים, כי אין לו לדובר שקרים אחרית ותקוה, וכבר הארכנו בזה למעלה (פסוק ה):

 ביאור הגר"א – עד וגו' כאמור צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם וכמ"ש חז"ל למיימינים סמא דחי' ולמשמאילים סמא דמותא,

והענין כי התורה הוא מן השמים, ומעשה המצות מן הארץ, כמש"כ לעיל וז"ש אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף

כלומר כי הארץ מדתה אמת שנותנת באמת כל מה שזורעין בה אם חטין – מצמחת חטין ואם שעוריםשעורים, וזהו אמת מארץ תצמח,

ומן השמים יבוא הגשם שהוא צדק שבא בתורת צדקה, שהרי לא נתנו [בנה"א] לשם [את] הגשם שיקרא אמת בבואו לארץ, וזהו צדק משמים נשקף,

והגשם בא לכל הארץ בשוה וג"כ עושה פעולתו בשוה, אך פעולתו לפי המקבל, מקום שזרוע חיטים אזי מחמתו יצמח שם החיטים ומקום הזרוע סם המות תצמיח סם המות מחמתו,

אך הגשמים עצמם נקרא לעולם טוב, וכן הוא בתורה הבאה מן השמים, עושה פעולתו שתצמיח מה שבלבו, אם לבו טוב – תגדיל יראתו, ואם ח"ו בלבו פורה שורש ראש ולענה – יכשל עוד בהגותו בה ויגדיל הטינא אשר בלבו עד אשר מעלה שרטון,

וזהו צדיקים ילכו בם – ויגדל צדקתם, ופושעים יכשלו בם שיצמיח פשעם עוד ויכשלו,

וזהו שאמר למיימינם סמא דחיי שצומח סם חיים כמו המקום זרוע סם חיים שמצמיח סם חיים בעת שיבא עליו הגשם,

ולמשמאילים כו' – כמו המקום הזרוע סם המות שצומח סם המות בפעולת הגשם,

וז"ש כאן עד שקריםכשלומד ואין כוונתו לקיים, אז פשעו יתגדל ויוסיף רשעתו, ולא יוכל להנקה, כי יגיד עדותו שקר, כלומר שיגיד בהתורה שנקרא עדות שקרים אשר לא כדת

(ואמר עד לשון יחיד ושקרים לשון רבים כי התורה נקראת עדות לשון רבים שהן תורה שבכתב ושבע"פ ודרך המינים לכפור בתורה שבע"פ וזהו עד שקרים).

ויפיח כזבים יאבד – היינו הלומד תחילה ועושה מעט צדקה ומע"ט ואח"כ פירש מזה [לכאורה בתוהה על הראשונות קאי] – יאבד הראשונות כמ"ש צדקת הצדיק לא יזכרו ביום פשעהו:

מלבי"ם עד שקרים לא ינקה – אם יתבונן ויוציא דבר שקר, כי הבינה מתבוננת בין אמת ושקר,

ויעיד עדות שקר – כגון להכחיש מציאות ה' או השגחתו,

לא ינקהמעונש וגם אם יפיח כזבים – ע"י היקשים מטעים,

שאין השקר ניכר תיכף רק אחר העיון והבחינה, יאבד – ובזה אין כפל עם מה שכבר בא פסוק זה למעלה פסוק ה':

 

(י) לֹא נָאוֶה לִכְסִיל תַּעֲנוּג אַף כִּי לְעֶבֶד מְשֹׁל בְּשָׂרִים:

רש"י לא נאוה לכסיל תענוג אף כי לעבד – ק"ו הוא שאין נאה שעבד ימשול בנדיבים:

רבנו יונה – לא נאוה לכסיל תענוג אף כי לעבד וגו'. התענוגים נתנו לאדם לקיים גופו ולהנהיג בריאותו ולהרחיב דעתו, כי המחשבה ולמוד החכמה צריכין הרחבת דעת,

ואז"ל (ברכות נז, ע"ב) גם אלה לחכמים, דירה נאה ואשה נאה וכלים נאים כי ירחיבו דעת האדם,

ונכון וראוי כי תהיה זאת כונת האדם ורצונו מן התענוגים.

והכסיל מתכון בתענוגים למלאות תאותו, וגם נמשך בהם אחרי החומר ויתרחק בהם מדרכי הנפש החכמה, כאשר כתוב "וישמן ישורן ויבעט" (דברים לב, ט), וכתוב "פן תאכל ושבעת ורם לבבך ושכחת" (שם ח, יד).

ונמשל הכסיל בתענוגים כבהמות נדמה, כי גם נפש הבהמה אוכלת ושותה.

אף כי לעבד משול בשרים – כש"כ שלא נאוה לעבד למשול בשרים, כי הכבוד דבר יקר מן התענוגים, על כן הגנאי יותר ונוסף בהנתן הכבוד לאשר איננו ראוי אליו, וכאשר יעתק מן הראוי אליו.

ויתכן לפרש "לא נאוה לכסיל תענוג" כי הכנעת הנפש ראויה לכסיל, להכניע אותו ולהשפיל אותו וגאותו, והיה התענוג לכסיל הפך מן הראוי לו,

"אף כי לעבד משול בשרים" כי יש בדבר הפך משנה[?], כי השפלות ראוי לעבד והכבוד לשרים:

 ביאור הגר"א – לא נאוה גו' הכסיל כשיתמלא תענוגו ותאותו ידמה בעיניו שהוא מושל על כל העולם לכך לא נאוה לו תענוג

וכ"ש שלא נאוה לעבד ובזוי שיהא באמת מושל ובשרים כמ"ש תחת שלש רגזה ארץ וגו':

מלבי"ם לא נאוה לכסיל תענוג – הכסיל יודע חקי החכמה רק התאוה גברה עליו שרוצה בתענוג והנאות העולם,

ותענוג זה לא נאה לו,

שהגם שהגוף יתענג, הלא הנפש תכנע עי"ז לתאוות הגוף, ואין ראוי שימשול הגוף על הנפש והיא תכנע להגוף שנברא להיות עבד לה והיא תשתרר בכחותיה,

ומזה עצמו יוודע כי לא נאה שהעבד ימשול בשרים –

כי מטעם זה לא נאה תענוג לכסיל מפני שהגוף – העבד – מושל על הנפש:

 

(יא) שֵׂכֶל אָדָם הֶאֱרִיךְ אַפּוֹ וְתִפאַרְתּוֹ עֲבֹר עַל פָּשַׁע:

רש"י שכל אדם האריך אפו – כמו להאריך, אם עשה כן שכל הוא לו. ותפארתו – הוא שיעבור על מדותיו:

רבנו יונה – שכל אדם האריך אפו. כאשר יאריך אדם אפו ולא יתנקם בעת חמתו עד יעבור זעם,

– מעצת השכל היא, ולכבוד עצמו ותועלתו יעשנה,

כי החמה תסכל דעת האדם ועוכרת שכלו,

ואם יבקש להתנקם בעת אפו לא בדעת והשכל יעשה מעשיו, ויוקש ויפול ממועצותיו,

ואולי יורה המנהג הזה על שכלו, אבל אין להחזיק לו טובה עליה על שאיננו מוחל ונושא פשע חברו,

ואשר הוא מאריך אפו לתועלת עצמו ולכבודו ינהג זה.

ותפארתו עבור על פשע. כאשר יעבור על מדותיו וישא לפשע חביריו וחטאתם זאת תפארת שלמה ומדת חסד. "האריך" מקור, והסגול תחת פתח, ובא כדרך "גנון והציל פסוח והמליט" (ישעיה לא, ה):

 ביאור הגר"א – שכל וגו' כמ"ש קצר אפים יעשה אולת, ומי שהוא משכיל שלא יעשה אולת, רואה להאריך אפו, וזהו שכל אדם גו'

ותפארתו גו' כי המאריך אפו הוא שלא מחל על פשעו רק שכבש כעסו והאריך אפו לכן אין מתפארין בזה

אבל העובר על פשע שמוחל ומעביר על עונו בזה יש לו להתפאר שהוא תפארת אדם כי זהו המעולה בכל המדות הטובות כמ"ש כל המעביר על מדותיו כו' וזהו ותפארתו עבור על פשע:

מלבי"ם שכל אדם האריך אפו – מדרכי השכל והבינה שלא ינקום תיכף, רק יאריך אף, כמ"ש ארך אפים רב תבונה ואיש תבונות יחריש, וקצר אפים יעשה אולת,

וזה שכל אדם – ר"ל זה מחייב השכל הפשוט של אדם, כי אם ירצה לנקום גם חבירו יריע לו ויבזהו,

אבל שיעבור על הפשעלגמרי ולא ישמור שנאה גם בלב, זה מחקי החכמה,

וזה תפארת האדם – מצד שהוא בעל דת, וחכמת אלהים ושכל טוב בלבו להתפאר:

 

(יב) נַהַם כַּכְּפִיר זַעַף מֶלֶךְ וּכְטַל עַל עֵשֶׂב רְצוֹנוֹ:

רבנו יונה – נהם ככפיר זעף מלך. כי גם יהיה כמחריש ולא יגער [בשפה] קשה,

ידאג האדם ויירא מזעף לבו, כמו מנהם הכפיר, כי לא יתכן לזעף המלך מבלי נזק,

ובא המקרא הזה לתת אימת מלכות על האדם, כאשר אז"ל (זבחים קב, ע"א) לעולם תהא אימת מלכות עליך.

וכטל על עשב רצונו. לא יתכן לרצון המלך מבלי תועלת [-ר"ל מבלי שתהיה לכך השפעה חיובית על האדם שהמלך רוצה בו].

וגם אם לא יבטיח האדם, ולא יודיע כי יש את נפשו להיטיב אליו, כאשר לא יתכן לטל על עשב מבלי תועלת, ודמה הרצון באין אומר ואין דברים לטל על עשב, שאין בו קול המון כקול המון הגשם:

 ביאור הגר"א – נהם וגו' כלומר איש אשר באזניו ישמע נהם ואינו יודע מהותו ומדומה ברעיונו שהוא כקול הכפיר וגם אינו יודע על מי הוא נוהם בקול עברתו מ"מ ירעד ויפחד ותכסיהו אימה

כן הוא זעף מלך כשרואה שהמלך בפנים זועפות אף שאינו יודע בבירור שהוא בכעס וגם אינו יודע על מי הוא כועס מ"מ הוא מתיירא מפניו.

ורצונו גו' כלומר לפי שהגשם פעמים אינו טוב משא"כ טל שלעולם הוא טוב

וגם שיורד על עשב שאינו לבטלה כן הוא רצון מלך הוא דומה לכול שלעולם הוא טוב ואינו לבטלה

והענין קאי על ממ"ה הקב"ה אשר לפני זעמו מי יעמוד כי תיכף כשמראה פנים זועפות כביכול על האדם אף שאינו כועס עליו בבירור אז מיד הכפירים שואגים לטרף וינהמו עליו כנהמת ים

וזהו נהם ככפיר שהמלך בזעף

אבל בג"ע על הצדיקים הוא כטל על עשב כמ"ש בזוהר פ' פנחס שעשב הן נשמות הצדיקים ע"ש ד' רי"ז ע"א כמ"ש ויציצו מעיר כעשב הארץ

והוא שבעיר ירושלים יחיו ויקומו ע"י טל של תחיה ואמר שרצונו הטוב שבג"ע הוא כטל של תחיה שיורד על עשב שיציצו מעיר כעשב:

מלבי"ם נהם ככפיר זעף מלך – כשהמלך בזעף ובעצבת אין לשום אדם לקרב אליו, כמו אל הכפיר בעת נהמו, שהכפיר אין יוצא על טרפו רק טורף כל המתקרב אל סוכתו,

אבל בעת רצון – אז דומה כטל על עשבשמלחלח העשבים ומשפיע חיים על כל עשב ועשב בפ"ע כך יזיל טל ישע סביביו על כל עבדיו, והכל יתקרבו לאור פניו, ועי' למעלה (ט"ז י"ד) חמת מלך מלאכי מות:

 מלבי"ם חלק באור המלים נהם ככפיר – הכפיר טורף רק בסוכתו (כמ"ש הושע ה' י"ד, עמוס ג' ד'),

ונהם באריה הוא בזעפו בעת שאין לו טרף, וזה הבדלו מן שאגה שהוא בשמחתו בעת י"ל טרף, ישעיה (ה' ל'):

 

(יג) הַוֹּת לְאָבִיו בֵּן כְּסִיל וְדֶלֶף טֹרֵד מִדְיְנֵי אִשָּׁה:

רש"י ודלף טורד – דלף גשמים היורד בבית ומטריח וטורד ליושבי הבית כך מדיני אשה רעה:

 אבן עזרא הוות – הקורות תהיינה נקראות הוות כלומר הבן הכסיל יסבב הוות לאביו:

 דלף – כלומר דלף 'טורד' ענינו 'מגרש' בני אדם כן מדיני אשה כמו טרדין, פ"א דלף טורד שלא ישקוט

ואחר שדבר בכסיל ואשה רעה אמר כי בית והון ינחלו האבות לבניהם ואינם יכולים להנחיל להם האשה המשכלת החכמה כי מאת השם היא:

 רבנו יונה – הות לאביו בן כסיל ודלף טורד וגו'. מדיני אשה ירעו לאיש מן הבן הכסיל. כי עם רוב שיחו וכעסו על הבן הכסיל אין כעסו טורד אותו מביתו,

אבל מדיני אשה טורדים האיש מביתו כי לא תוכל הדעת להכיל דבריה ומריבתה,

כמו הדלף אשר טורד האדם מהבית, ולא יכיל לדור בו בעוד שידלוף:

 ביאור הגר"א – הות לאביו וגו' בן כסיל בכל עת יביע סכלותו ישבר לב אביו

ודלף טורד וגו' כי הרעה שמבחוץ לביתו אינו אלא לפי שעה ולא יתמיד עליו להתגבר כל הימים

משא"כ אשתו הרעה דומה לדלף היורד טיף טיף כל היום ומטרידו לבל ינוח כן רעתה מתמדת ורבה בכל עת וכל שעה ולא ינוח ממנה וכמ"ש דלף טורד וגו' וכן הבן כסיל הוא טורד:

מלבי"ם הות לאביו בן כסיל ודלף טורד מדיני אשה – כבר אמר למעלה (י"ח כ"ה) כעס לאביו בן כסיל,

ופה אמר שאם נלוה אל בן הכסיל מדיני אשה, שאז המדנים שבבית דומה כדלף הדולף דרך הגג אל הבית ומשחית את הבית,

ואם יצא מן הבית מוצא בנו הכסיל ומעשיו הרעים אז יהיה הוות ושבר לאביו,

שע"י הכסיל יתוספו המדנים תמיד עד ישבר.

 

(יד) בַּיִת וָהוֹן נַחֲלַת אָבוֹת וּמֵה' אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת:

רבנו יונה – בית והון נחלת אבות ומי"י וגו'. פעמים רבות יגזרו על האבות להנחיל ביתם והונם לבנים ולבני בנים, והנה ינחלום הבנים מצד הזכות שזכו בהם האבות.

ומי"י אשה משכלת. לא יזכה האדם לאשה משכלת זולתי אם יגזרו מן השמים לתתה לו, כי לא יגזרו על האבות בחייהם לתת לזרעם אשה משכלת, הנה כי אשה משכלת יקרה מבית והון:

 ביאור הגר"א – בית וגו' כי ג' דברים צריך האדם דירה וצרכיו ואשה כמ"ש די מחסורו אשר יחסר לו

ואמרו ז"ל די מחסורו זה בית, אשר יחסר זו צרכו, לו זו אשה, ובית וצרכו יכול אביו להנחילו, ויכול להרבות לו כבוד ביתו והונו, כמ"ש בית והון נחלת אבות,

אבל אשה משכלת אין ביד אביו להנחילו אלא מה' אשה משכלת,

והענין בית הוא מ"ע ומצות ל"ת כמ"ש בחכמה יבנה בית ובתבונה יתכונן בה שהשמאל הוא הסעד לימין

 

 

בכ"מ וכן אמרו כל היושב ולא עשה עבירה מעלה כו'  והון הוא תורה כמ"ש ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים,

וכתב בזוהר שאברהם דרגא דחכמה, יצחק בדרגא דתבונה, ויעקב בדרגא דדעת, וז"ש בית והון נחלת אבות ומה' אשה משכלת – כלומר שיעשה מע"ט ע"י שכל, והוא שישים עיניו בכל דרכיו, וז"ש בכל דרכיך דעהו וגו', ואמר דעהו דע ו' ה' ר"ל כמ"ש השכל וידוע אותי לא כמ"ש "ואמר מה אקרא כל הבשר חציר" דאכלן תבואה בלא השכל וכל חסדו כציץ השדה כל מה דעבדין לגרמייהו עבדין אלא וידוע אותי והוא בזו"נ תורה ולשמה שהיא מצוה של תורה כי נר מצוה ותורה אור וכמ"ש והיה אמונת עתיך כו' אעפ"כ אי יראת היא אוצרו כו' ואמרו הרוצה להחכים ידרים ור"ל שיעשה לשמה דעביד חסד עם קונו ואז יחכים כמ"ש רמ"א כל העוסק בתורה לשמה כו' נעשה כמעיין המתגבר כו' וכתיב פיה פתחה בחכמה ותורת חסד כו' וכי יש תורה כו' והיא השכל וידוע הנ"ל ואלו הן נגד נ"ר של אדם אבל דרגא הג' ומה' אשה משכלת זה אין ביד האדם כמ"ש והוא ודרך חיים כו' ליראה ואהבה פנימיות והוא מתת אלקים אלא כשאדם עושה שלו אז ה' לא ימנע טוב בתמים שהוא תמים בכל זהו והוא יישר אורחותיך הוא דסתים וטמיר וגניז הוא ה"ו עם א' דמשתתף בהו אומנא דמשתתף עם נ"ר ושרי' בהו ואז מה' מצעדי גבר כוננו וזהו יישר אורחותיך וצריך לשתף דע עם הו' והוא בשני הבריתות פה ומילה והן בחושבן דעהו ה' טוב הח' בה' מוצאות הפה ופיתוחי חותם ובפסוק הזה ג' דרגין שהן כלל הכל תנ"ך מקרא מתניתן גמרא אורייתא תליתאה כו' וכמ"ש במקום אחר מזה בארוכה והנה כי נר מצוה ותורה אור הן בד' אתוון של השם ג"כ ודרך החיים הוא למעלה בע"ק וכמ"ש בסוטה משל לאדם כו' וחשיב ד' יסודות ואח"כ הגיע לפרשת דרכים כו' וכן הוא בהשכל וידוע ב' דרכים שהן ד' בהשכל הוא שיהא ע"פ חכמה ויהא ג"כ ע"י בינה בתורה שיהא מכוון מאוד בפסוק או גמרא ויהא ג"כ מכוון לחכמה ואם לאו אינו דרך ישרה וכן במעשה שיהא לש"ש ויהא ע"פ התורה והן ד' דרגין ומ"מ כל הד' הן בזעיר ונו"ק ד' רגלי המרכבה והנה קו האמצעי לנו"ק מדת יעקב בלילה תפלת ערבית בהרבה מקומות ובינה הוא כתר ע"ג וזהו דעהו והוא כו' כנ"ל וכל הפי' על פ' בכל דרכיך דעהו עד סופו הוא מלשון אדמו"ר ז"ל בכ"י בפי' על מס' ברכות דרך נסתר בד' ס"ג ע"א:

 

מלבי"ם בית והון נחלת אבות – הבית והון ילכו בנחלה מאבות לבנים, הוא נחל מאביו וינחילנה לבניו אחריו, בתנאי אם מה' – נזדמן לו אשה משכלת – שתצליח את בעלה ותנהיג את הבית וההון בהשכל,

שאז ישאר נחלה לדורות, כי האשה היא השומרת ההון,

והיא המהרסת את הבית באולתה כמ"ש אשת חיל בנתה ביתה ואולת בידיה תהרסנו:

 מלבי"ם חלק באור המלים ומה' – הוי"ו וי"ו התנאי:

 

(טו) עַצְלָה תַּפִּיל תַּרְדֵּמָה וְנֶפֶשׁ רְמִיָּה תִרְעָב:

רש"י עצלה תפיל תרדמה – העצלות מביאה לידי שינה, זו היא המליצה,

אבל המשל על המתעצל בתלמודו סוף ששואלין דבר חכמה ממנו והוא נרדם.

ונפש רמיה תרעב – סוף שיהא עני וכן הרמאי בתלמודו לעשות תורתו חבילות סוף שהוא ישכח:

רבנו יונה – עצלה תפיל תרדמה. מלבד הנזק הנמצא בעצלה באיחור התחלת הפועל,

גם בעת הפועל, כי הזריז והזהיר במלאכתו יפעל בשעה אחת יותר מן העצל בשתי שעות.

עוד נזק אחר תביא העצלה "תפיל תרדמה" כי החפץ במלאכה יעורר לב האדם עליה,

והעצל אשר אין לו חפץ בה תוליד עצלותו תרדמה, ע"כ לא תצלח מלאכתו ולא תצילהו מעניו.

ונפש רמיה תרעב. גם בזריזים ויגעים להעשיר יש מדה תרושש בעליה, כי הנבהל להון ולעשות עושר בחמס ותרמית ואונאה יאבד עשרו בענין רע, ותרעב נפשו.

הנה העצלה והתרמית שתי מדות אלו ירוששו בעליהן. גם למעלה סמך שלמה ע"ה שתי מדות "רש עושה כף רמיה" ו"נרדם בקציר" (י, ד-ה).

וי"ל כי העצל בראותו כי לא תעשרנו מלאכתו עושה כף רמיה, וגם היא תרוששנו:

 ביאור הגר"א עצלה וגו' ע"י תרדמה ושינה הוא בא למדות העצלה,

ונפש רמיה שרוצה לאסוף הון ולמלאות אוצרותיו ברמיה – תרעב,

וכן הוא בתורה ומצות ע"י תרדמה בא לידי עצלות, ויושב ואינו עושה מצות, ובטל מעסק התורה,

ונפש רמיה מי שלומד הרבה ואינו חוזר תמיד, ורוצה לאסוף הרבה, ירעב שלא יהיה בידו כלום:

מלבי"ם עצלה תפיל תרדמה – כבר שבח את החריצות כ"פ, ונגד החריצות גינה את העצלות והרמיה,

ופה אמר שהרמיה גרועה מן העצלות,

שהעצל עכ"פ לא ירעב כי עצלה תפיל תרדמהובהרדמו בשינה עמוקה לא יצטרך לאכול,

אבל הרמיה – שג"כ לא ישיג צרכו והוא אינו ישן, נפשו תרעב -:

 

(טז) שֹׁמֵר מִצְוָה שֹׁמֵר נַפְשׁוֹ בּוֹזֵה דְרָכָיו (יומת) יָמוּת:

אבן עזרא שומר מצוה – שלא יעזבה שומר נפשו מן המיתה, ובוזה דרכיו, והראויים לו:

 ימות – בידי שמי' טרם עתו כתיב יומת שב"ד ימיתוהו אם נודע שביזה דרך המצות בגלוי:

 רבנו יונה – שומר מצוה שומר נפשו. החפץ לשמור נפשו ישמור המצות,

כי המצוה שומרת נפש האדם, כמש"כ "כי היא חייך וארך ימיך" (דברים ל, כ), ונאמר "ויהיו חיים לנפשך [וגו'] אז תלך לבטח דרכך" (ג, כב-כג).

בוזה דרכיו יומת. הבוזה דרכיו ולא יחוש, לא ישים אל לבו לתקן אותם – ימות.

ויש תקוה לחוטא שאינו שומר מצוה [יותר] ממנו.

כי החוטא שאינו שומר מצוה ואינו שומר נפשו, לבו יודע כי יחטא ואשם,

ואם יגבר יצרו עליו היום, אולי השי"ת יאריך אפו ולא ימהר לשלחו ביד פשעו, ויכבוש עוד החוטא יצרו וישוב מדרכו.

אבל הבוזה דרכיו, שלא יחוש לתקן מדותיו, וידמה בעיניו כי אין נזק המדות זולתי מן הפעולות,

ימות באפס תקוה, אחר שאיננו מכיר ברעת המדות. ולא יתכן לבעל המדות הרעות שימלט מן הפעולות הנשחתות. [שהקנאי בודאי יזיק לחבירו, והכעסן יעליב ואף יפגע פיזית, והגאוותן ישפיל זולתו, והחמדן יבוא לגנוב וכד'].

והשנית, כי (הפעולות) [צ"ל המדות] הרעות עצמן נתעבות, כמש"כ "תועבת י"י כל גבה לב" (טז, ה), "תועבת י"י שפתי שקר" (יב, כב).

הנה הודיענו במקרא הזה כי אין תקוה לבוזה דרכיו, והוא רע מאשר איננו שומר מצוה.

ובמקום אחר הודיענו כי אין תקוה לשונא תוכחת, והוא רע מעוזב אורח, שנאמר "מוסר רע לעוזב אורח ושונא תוכחת ימות" (טו, י):

ביאור הגר"א – שומר וגו' כי מצות הן בעוה"ב ששם ישמרוהו לבל יענש ובל יפול בשחת נפשו, וזהו שומר מצוה הוא שומר נפשו מגיהנם,

ובוזה דרכיו והוא המדות שבהם צריך האדם להתנהג בעה"ז לטוב,

והבוזה מדותיו שבעה"ז ימות – שהיא שבמיתתו נעדר מזה העולם:

מלבי"ם שומר מצוה שומר נפשו – לפני האדם שני דרכים דרך החיים ודרך המות, ואינו יודע באיזה דרך ילך,

כי יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות, וצריך לשמוע מצוה שצוהו באיזה דרך ילך וחי, ואז שומר נפשו,

 אבל הבוזה דרכיו – והולך בדרכי לבו ותאותו הבזוים, ימות – מיתת הנפש:

 

(יז) מַלְוֵה ה' חוֹנֵן דָּל וּגְמֻלוֹ יְשַׁלֶּם לוֹ:

רש"י מלוה ה' חונן דל וגמולו ישלם לו – כשיחלה ויטה למות, צדקתו מליצה עליו לפני מדת הדין, לומר, העני היתה נפשו מפרכסת לצאת ברעב, וזה פרנסה והחזיר' לגופה, אף אני אחזיר לו נפשו:

רבנו יונה – מלוה י"י חונן דל וגמולו וגו'. כי ישלם שכרו בעוה"ז ויפרע לו הלואתו.

משל ללוה שהוא משלם למלוה. "וגמולו ישלם לו". אע"פ שפרע לו הלואתו לא יחדל לשלם לו גמול המצוה, כשאר המצות שמשלם שכר פעולתם לעוה"ב,

וזהו שאז"ל (פאה א, א) יש לצדקה קרן ופירות ואדם אוכל פירותיהם בעוה"ז והקרן קיימת לעוה"ב.

ולא יתכן לפרש "וגמולו ישלם לו" כי הוא ביאור על מה שאמר "מלוה י"י חונן דל" והגמול הוא פרעון ההלואה,

כי פרעון ההלואה לא יקרא גמול לפי שהוא משיב לו את שלו,

אך אם יגמול הלוה חסד למלוה על אשר הלוהו ועשה רצונו לזאת יקרא גמול:

ביאור הגר"א – מלוה וגו' כי הנותן צדקה לעני או אביון עושה ב' דברים א' שנותן ממונו לזולתו

והב' שמטיב לזולתו העני במה שנותן לו בעת צרכו וגומל חסד אתו

ונגד שנותן ממונו אמר מלוה ה' חונן דל כלומר שאינו נותנו במתנת חנם

אך שמלוה ה' וה' ישלם לו גמולו, וגם נגד הגמילות חסד שגמל עמו ישלם לו בעד זה בפ"ע:

 רלב"ג מלוה ה' – הנה מי שהוא חונן דל כאילו מלוה לש"י מה שיתן לעני

כי על הש"י להשביע לכל חי רצון ולזה ישלם לו הש"י גמולו ויברכהו בגלל הדבר הזה

ולכן נתן הש"י לעשיר הברכה בכל משלח ידו למען ישַמַח העני בטובו כמו שנזכר בתורה:

מלבי"ם מלוה ה' חונן דל וגמולו ישלם לו – מי שנותן לדל בחנינה מתנת חנם, דומה כמלוה לה',

שמלבד שישלם את החוב ישלם גם הגמול, שגֶדר הגמול הוא התפעליות אהבה,

שישלם גם האהבה שסבב בטובו,

שהוא גדול מן החוב עצמו

(ויל"פ ה' הלוה לחונן דל, ר"ל מה שיש ביד העשיר היא הלואה מה' כדי שיחונן דל,

ובזה ישלם גמול לה' בעד ההלואה):

 מלבי"ם חלק באור המלים וגמלו – גדר הגמול שנקשר עמו התפעליות אהבה או איבה, כמ"ש בכ"מ:

 

(יח) יַסֵּר בִּנְךָ כִּי יֵשׁ תִּקְוָה וְאֶל הֲמִיתוֹ אַל תִּשָּׂא נַפְשֶׁךָ:

אבן עזרא כי יש תקוה – שתקוה שיאריך ימים ביסרך אותו:

 ואל המיתו – שימית אחרים:

 אל תשא נפשך – לפרנס אותה מגזלתו, כענין ואליו הוא נושא את נפשו להתפרנס ממנה.

פ"א ואל המיתו שאחרים ימיתוהו – אז אל תשא נפשך ביסרך אותו,

פ"א ואל המיתו לאחרים, אם לא תיסרנו תמיתנו, ויצא ממנו גדל חמה,

פ"א אל תשא נפשך ממנו שתחשוך ממנו מוסר, אבל הבן שהוא גדול חמה [כנז' בפסוק הבא] מצד חמתו הגדולה עזבהו ויהיה מקבל ענשו כמו 'נשא עונו' ואל תתעסק בהצלתו

כי אם תצילהו פעם אחת – צריך אתה עוד שתוסיף להצילו פעמי' רבו':

 רבנו יונה – רלב"ג – גר"א – מלבי"ם – יסר בנך כי יש תקוה ואל המיתו וגו'. אל תאמר נואש בראותך כי הוא קשה לב לקבל מוסר, כי אין תקוה, אבל "יש תקוה", כי תשחרנו מוסר תמיד תקוה לתועלת ותבטח כי השג תשיג.

"ואל המיתו אל תשא נפשך". אל ירע לבבך ואל תחמול לקול בכיו למשוך שבטך למען זאת.

"המיתו" [כמו המייתו] בשקל שביתו, בכיתו ושרשו – 'המה':

רש"י וביאור הגר"א – ועוד ואל המיתו כלומר אבל אל תמיתהו אלא תכהו מעט:

 

(יט) (גרל) גְּדָל חֵמָה נֹשֵׂא עֹנֶשׁ כִּי אִם תַּצִּיל וְעוֹד תּוֹסִף:

רש"י גדל חמה נשא עונש וגו' – אם תעביר על חמתך ותציל את שונאך אם ראית רעה באה לו [הגם שאתה כעת "גדול חמה" בכל זאת הנך "נושא עונש" כמו נושא עוון, ומעביר על חמתך]

עוד תוסיף ימים וטובה:

 רבנו יונה – גדל חמה נשא ענש. אע"פ שהזהירך שלא תחמול לקול בכיו,

אבל אם אתה גדל חימה ובעל כעס תשא עונש עליו אם תכנו יותר מן הראוי, ותשא עליו חטא, כמו שתענש על איש נכרי.

כ"א תציל ועוד תוסיף. ככה יאות לך לעשות, שתציל אותו מידך בעת חמתך, פן תוסיף להכותו על הראוי מכה רבה, "ועוד תוסיף" כי יעבור זעמך. "כ"א תציל" על דרך "כי אם כה תעשו להם" (דברים ז, ה):

גדל – הגימ"ל בגעיא וכ"כ הבלמשי בשקל פעול [נדר"ל שצריך לגרוס 'גדול']:

 ביאור הגר"א – גדל חמה וגו' ואם תראה כי רבה חמתך עליו ולא תוכל להכותו מעט כי אם שתעיר כל חמתך עליו לכן נשוא עונש מחול לו מכל וכל כי פן תמיתהו בהכותך אותו

כי אם וגו' כלומר שהכאתך לו לא תהיה אלא להצילהו מהעתיד ובל יעול עוד דרכיו אבל לא על העבר

ולכן אל תרבה להכותו להמית. ועוד תוסיף ואח"כ תוסיף עוד להכותו מעט מעט ותדריכהו כן בנתיב האמת וכשרון המעשה אך לא הרבה בפעם א' אלא מעט מעט לפי דרכו תדריכהו:

 רלב"ג גדל חמה – מי שהוא גדול חמה לא ימלט שלא ישא עונש על זאת המדה הפחותה כי בזה יעורר מדינים עם האנשים,

ואם יקרה שבעת מה תצילהו החמה מהקם עליו כי יירא ממנו בראותו חוזק חמתו,

הנה עוד תוסיף זאת התכונה להתנהג ככה עם אחרים עד שיהיה בהם מי שיקום עליו ויפילהו ברע כי הוא יבקש רע בזאת התכונה הפחותה:

 מצודות דוד גדל חמה – מי שהוא גדל חמה ישא עונש על חמתו כי בודאי יעשה רע על מי אשר יכעס,

כי אם תציל אותו מידו הנה עוד תוסיף חמתו כי כן דרך גדלי החמה

ואם תעמוד מנגד יעשה מעשהו ומעותד הוא אל העונש:

 מלבי"ם גדל חמה נושא עונש – העונש נושא גדל חמה, אם הוא איש גדל חמה וכעס, זה ישא העונש שתענישנו ישוכך חמתו,

אבל אם תציל – ולא תענישנו, עוד תוסיף – החמה תת כחה,

ו[עוד] יל"פ יסר בנך – ואל תחשוב שאין לו תקנה כי יש תקוה,

ולא תשא נפשך – לחשוב שימות – מיתת הנפש כי אין רפואה לו,

גדל חמההגידול שיגדל הילד עלי חמאה (ל' ברחוץ הליכי בחמה), הפרי שנושא – הגידול הזה הוא עונש,

כי אם תציל – ותרוקן הפרי הזה, ר"ל אם תרצה להסיר העונש עוד תוסיף – פריו ויגדל העונש יותר:

 מלבי"ם חלק באור המלים גדל חמה – לפי ב' כמו ברחוץ הליכי בחמה (איוב כ"ט),

תציל, לפי ב' מענין וינצלו את מצרים, ותוסף, לפי' א' הוא נסתר לנקבה:

 

(כ) שְׁמַע עֵצָה וְקַבֵּל מוּסָר לְמַעַן תֶּחְכַּם בְּאַחֲרִיתֶךָ:

רבנו יונה – שמע עצה וקבל מוסר למען תחכם וגו'. במקראות שלמעלה הזהיר את האב להוכיח את הבן,

ועתה יזהיר את הבן לשמוע עצה ולקבל מוסר.

"למען תחכם באחריתך" בעודך נער "באחריתך" ע"י המוסר. כי ראוי לאדם לחשוב מנעוריו באחריתו, למען ישוב באחריתו,

ואל יאמר אשבר עד אשר אגדל, ואז אכין לבי לעבודת אלהי, כי לא ידע האדם את עתו, כאשר כתוב אחריו "רבות מחשבות בלב איש" ואז"ל (אבות פ"ב מ"י) שוב [יום אחד] לפני מיתתך.

והוסיפו לבאר דבריהם ואמרו (שבת קנג, ע"א) וכי יודע האדם באיזה יום ימות? אבל ישוב היום אולי ימות למחר.

וכמשפט הזה יעשה דבר יום ביומו, ונמצאו כל ימיו בתשובה, וכ"כ "בכל עת יהיו בגדיך לבנים" (קהלת ט, ח):

 ביאור הגר"א – שמע וגו' כי נפש אדם תגעל ותקוץ בב' דברים:

א' לעשות דבר שדעתו מורהו להיפוך,          והב' מה שקשה לגופו,

וז"ש שמע עצה אף שאין דעתך כן מ"מ תשמע עצה לעשותה,

וקבל מוסר [יסורי הגוף], מה שתתייסר בו עבור כסלתך, תקבל זה בשמחה וטוב לב, כי מזה תחכם באחריתך,

ואמר עצה שהוא בפנים ומוסר שהוא בחוץ בגוף והן חכמה ומוסר ומזה תחכם:

מלבי"ם שמע עצה – אם תרצה לנחול חכמה צריך שתשמע עצה – כמ"ש ושומע לעצה חכם,

ולקבל מוסרהעצה – הוא ע"פ דרכי החכמה, והמוסר – הוא מצד יראת ה' ועונשו,

ובזה תחכם לבסוף – וכבר בררתי שהאחרית הוא על התכלית והאושר הבא באחרית,

שתדע חכמה לענין המועיל לאחרית ואושר האחרון:

 

(כא) רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ וַעֲצַת ה' הִיא תָקוּם:

רבנו יונה – רבות מחשבות בלב איש. כבר פירשנו כי בא המקרא הזה לתת טעם לאשר למעלה, "למען תחכם באחריתך".

ועצת י"י היא תקום. מלשון "[ה, צבאות] יעץ ומי יפר" (ישעיה יד, כז) ועניינו גזר אומר:

 ביאור הגר"א – רבות מחשבות וגו' בעת שרוצה האדם לעשות איזה דבר לצרכו יחשוב מחשבות רבות איך לעשות ומה ואימתי ושאר ספיקותיו, אך כולם אינן כלום,

אבל עצת ה' מה שנותן לו הקב"ה עצה בלב לעשות – היא תקום שתתקיים,

שעצה נקרא מה שמיעץ לחבירו או מה שיערוך ה' בלבבו ומחשבה הוא מה שאדם בעצמו חושב:

מלבי"ם רבות מחשבות בלב איש, המחשבות – הוא מה שהאדם חושב כל צדדי האפשר להגיע ע"י לאיזה תכלית, והם רבות – והם בלב איש – כי לו הבחירה לבחור אחד מצדדי האפשר,

אבל בזה לא יגיע אל העצה שהיא האופן הנכון הקולע אל מטרת חפצו והעצה – היא חרוצה מה' – כפי רצונו, והיא תקום – שהגם שהבחירה ביד האדם, גמר המעשה היא תחת ההשגחה,

ובענינים הכוללים שעליהם תופיע עצת ה', ההשגחה תקום ותבטל הבחירה כמ"ש במק"א:

אומרים בשם ר' בונם מפשיסחא "רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום" רבים חושבים בטעות שהכונה שעל אף כל המחשבות לבסוף עצת ה' תקום, אולם אין זה הפשט, אלא רבות מחשבות בלב איש להפר עצת ה', אך אינו יודע שלבסוף כל תוכניותיו המתנגדות לרצון ה' רק יקדמו את עצת ה'…

אתה בהתנגדותך הפכת לגורם מסייע…

כיצד? ע"י שגזר גזירה להרוג את מושיען, גרם לכך שהוא עוד יגדלו בביתו ויממן לו מינקת על חשבונו…

כך גם היה עם המן שרצה להרוג את ושתי על מנת להכניס את בתו, ולבסוף במעשה זה עצמו גרם לכך שאסתר שלבסוף תתלה אותו היא תמלוך…

אם כך הוא בענין הפרט, כל שכן בעניין הכלל.

מטרת הקב"ה ביצירת עולמו לקדש את שמו בעולם. האדם רוצה לעשות את שבדעתו ללא התחשבות במטרה שלשמה נברא העולם.

הוא רוצה להקים מדינה של ככל הגויים בית ישראל. המטרה של ה' לכאורה לא באה לידי קיום, הנה עמ"י ברובו רחוק מן התכנית המקורית שהועידה לו התורה.

אולם רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום. עצת ה' היא שיתקדש שמו בעולם, הדבר אפשרי או ע"י שנעשה רצונו וכך כל הגויים ידעו שה' מולך על כל הארץ, או ע"י שאנו סוטים מדרך הישר וכל שאנו עושים מתפרק. כבר ששים שנה שהמנהיגים כאן מנסים להביא שלום וכל פעולה שלנו רק מסבכת את העסק.

רבות מחשבות בלב איש אולם ה' אומר לבסוף דוקא מעשיכם יביאו לכך שעצת ה' היא תקום.

הציבור רואה שהדרך הרחוקה מדרך ה' הביאה אותו אל עברי פי פחת, דרדרה את העם מבחינה מוסרית ורוחנית ובטחונית כאחת, ודוקא הדרך שלכם תגרום לכך שהעם יתפכח ויבין שהוליכו אותו שולל.

ובזה עצמו שישראל מקבלים מכות ובכל העולם ישראל היא למשל ולשנינה בזה כולם חשים זהו עם שונה על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת? על עזבם את תורתי.

– המדרש מספר מעשה על שלמה המלך ועבדיו אליחרף ואחיה שראה את השטן שהוא עצוב כו'

– המעשה בישיבת וולוזין שהגרי"ד סולובייציק פסק שלא ילמדו בה למודי חול ולבסוף התרבו בעקבות סגירתה ישיבות רבות, העיר הח"ח.

(כב) תַּאֲוַת אָדָם חַסְדּוֹ וְטוֹב רָשׁ מֵאִישׁ כָּזָב:

רש"י תאות אדם חסדו – עיקר שהבריות מתאוים לאדם בעבור חסדו.

וטוב רש מאיש כזב – ואם איש כזב הוא ומבטיח ואינו עושה טוב איש רש ממנו:

רבנו יונה – תאות אדם חסדו. "תאות". עניינו הנוי והחמדה, מלשון "נאוו לחייך" (שיר א, י) שענינו נחמד. והוא מבנין נפעל, בשקל, נעשו, נבנו.

וביאור הענין, תפארת האדם וחמדתו – חסדו, כי יחמדו בני אדם בעל החסד ויהללוהו.

וטוב רש מאיש כזב. וגם אם ירבה חסדים, ובא על דרך הקיצור, כי בעבור שהזכיר "תאות אדם חסדו"

אַל תאהב לגזול ולחמוס ולעשות חסד, כי על איש כזב ועושה חסד [דיבר],

וכמוהו "טוב ממנו רש הולך בתומו" ופי' "מעקש שפתיו" אע"פ שהוא עשיר, כאשר פי'.

ואז"ל בדרך משל על הענין הזה הזונה שמזנה בתפוחים ותחלק לחולים…:

 ביאור הגר"א – תאות וגו' כולם מתאוין לאיש עושה חסד

אך שיש ב' מניעות מלעשות חסד – א' שהוא רש – והב' שהוא איש כזב, מבטיח ואינו עושה,

וז"ש טוב רש –[עדיפה וטובה] אותה מניעה [מפאת] שהוא רש, שעל זה לא יתרעמו על שאינו עושה חסד אתם, כי אין לו במה לעשות,

מאיש כזב – שעי"ז יתרעמו שמבטיח ואינו עושה בלי טעם נכון אתו, רק שהוא איש כזב בטבעו:

 רלב"ג תאות אדם חסדו – הנה תאות האדם היא בטבע מה שהוא חרפה לו [כדוגמת הזנות והאכילה] כי יצר לב האדם רע מנעוריו ויהיו תאוותיו מפני זה אל תאות החומר אשר בו נשתתף לבהמות

ולזה יהיה יותר טוב הרש שלא ישיג דבר מהתאוות,

מאיש כזב שישׂבע תמיד באלו ההנאות שהם הבל וכזב

או ירצה בזה תאות האדם היא שישיג חסד הש"י בדברים [ר"ל בכל ענייניו].

ויותר [קל ו]טוב להשיג זה מי שהוא רש בדעות והוא מי שיש לו הסכלות שהוא העדר [החכמה],     

מאיש כזב שיש לו הדעות הכוזבות,

וזה כי הרש לא יצטרך כי אם ללמוד החכמה,

ואיש הכזב צריך שירפא תחלה ממום דעותיו הכוזבות המרחיקות אותו בתכלית מה שאפשר מהש"י,

ובזה מהקושי העצום ר"ל להעתיקו מן הדעות האלו ואחר זה יצטרך ללמוד החכמה לפי השרשים האמתיים:

מלבי"ם תאות אדם חסדו – החסד שאדם עושה היא תתו אותו ותתאר את תארו,

שצורתו הפנימית ניכר ע"י החסד שיתגלה ממנו, שע"פ יוכר מדותיו ותכונתו,

אבל איש כזב – שמבטיח חסד ואינו עושה הרש טוב ממנו – שהרש יוכל להיות שתכונת נפש נוטה לחסד,

אבל האיש כזב ניכר שלא לבד שאין אתו לעשות חסד עוד הוא מכזב באמונתו:

 מלבי"ם חלק באור המלים תאות – כמו תתאו לבא חמת, עד תאות גבעות עולם:

 

(כג) יִרְאַת ה' לְחַיִּים וְשָׂבֵעַ יָלִין בַּל יִפָּקֶד רָע:

רש"י ושבע ילין – הירא את השם שלא יפחד בשום רעה:

אבן עזרא יראת ה' לחיים – בעבור חיים ירא אותו:

 ושבע ילין בל יפקד רע – הירא, בל יפקד ולא יזכור, היגון שכבר קרהו,

כלומר לא תזכרנה צרותיו בהיותו שבע מטוב האל:

 רבנו יונה – יראת י"י לחיים ושבע ילין. לא יתאוה תאוה. כי בעל היראה כל מחמדי עין נגדו כאין,

לא יחמוד זולתי יראת השי"ת ועבודתו, והוא תענוגו ועדונו, כמו שנאמר "כמו חלב ודשן תשבע נפשי" (תהלים סג, ו).

ונקראת הנפש החכמה רוה [נ' דכוונתו שנקרא כאן שבֵע], לפי שאינה מתאווה, כאשר כתוב "למען ספות הרוה את הצמאה" (דברים כט, יח).

באור הענין, אע"פ שיגזרו גזירה על גוי ועל אדם יחד, הצדיק ינצל ממנה, וכתוב "משמועה רעה לא יירא" (תהלים קיב, ו).

ואולי בא ענין הפסוקים על ענין איש כזב שהזכיר למעלה, שהוא גוזל וחומס לתאות עושר שיכבדוהו הבריות ויצטרכו לחסדו:

ביאור הגר"א – יראת ה' וגו' כלומר שיראת ה' היא מביאתו לחיים, וגם שיהיה שבע ילין,

ושלא יפקד רע, כלומר [שלא יימנה] בין הרעים,

והעניין שנתן הקב"ה לאדם בטבעו שיישן כדי שיעלה נשמתו לישיבה של מעלה ושם מגלין לה רזי תורה מה שא"א לאדם ללמוד בשבעים שנה – לומד שם בשעה אחת,

אך מאותו הלימוד אינו בא לו שום שכר כלל אלא שזה הוא השכר בעצמו [שמלמדין אותו ד"ת]

אבל מה שלומד ביום היא מביאתו לידי חיי עוה"ב וזהו יראת ה' מה שלומד תורה כל היום ביראת ה', מביאתו לחיים [חיי העוה"ב].

ושבע ילין פי' בלילה יהיה שבע מהתורה שלומד בישיבה של מעלה, וזהו שבע ילין בלילה,

ואח"כ כשחוזר נשמתו לגופו – אז לא יפקד בין הרעים, כי אז המה רוצים לפגוע בה ולא יוכלו

[נ' דכוונתו לשדים המשחקים בנשמה כשמשוטטת באויר העולם בלילה, וכאן ששבה לגופה השדים לא יוכלו לה שהתורה מגן לה]:

 רלב"ג יראת ה' – הנה יראת ה' תישר האדם אל החיים הנצחיים

והנה בעל יראת ה' ילין שבע כי לא ירעב ולא יכסוף התאוות הגופיות,

כי לא יזכר אצלו דבר רע שיהרהר בו

כי יראת הש"י תמנעהו מלכסוף הדברים המגונים האלו:

מלבי"ם יראת ה' לחיים ושבע ילין בל יפקד רע – יש הבדל בין יראת ה' ובין יראה אחרת,

שהירא ממקרי העולם היראה מקצרת את החיים, היראה תמנע המאכל והשינה,

אבל יראת ה' היא לחיים, ושבע ילין – שיאכל לשביעה וגם ישן,

כי היראה הזו תסיר ממנו כל יראה אחרת, שהירא ה' בטוח שבל יפקד רע – ולא תיגע בו שום רע,

וע"כ הוא בוטח ואין לו פחד משום דבר, ולכן יראת ה' תוסיף ימים כנ"ל:

 

(כד) טָמַן עָצֵל יָדוֹ בַּצַּלָּחַת גַּם אֶל פִּיהוּ לֹא יְשִׁיבֶנָּה:

רש"י טמן עצל ידו בצלחת – ביורה חמה שכשיעברוה מן האור ופינוה רקנית מחמם ידו בתוכה

ודומה לו בשלו בסירות ובדודי' ובצלחות (דברי הימים ב לה)

ומשום רבינו יצחק הלוי שמעתי בצלחת מלשון תרגום ויבקע וצלח, [העצל טומן ידיו] בשעת הצנה והגליד, [ונקראין צלחת] על שם שהקור והגליד מבקעין וצולחים הידים,

ואני שמעתי בצלחת קרע החלוק שקורין פאנדאדור"י, בלעז כלומ' טומנה בחיקו (סא"א):

 אבן עזרא בצלחת – כמו צלוחית חדשה והענין כאילו ידו טמונה בצלחת:

 לא ישיבנה – כי לא ימצא מאומה שיאכל על כן צריך אדם לבקש מחיתו ולא להתעצל:

 רבנו יונה – טמן עצל ידו בצלחת. דרך הספר הזה כאשר יזכיר ענין היראה ידבר על העצלה, וכן כאשר יזכיר ענין החכמה

לפי שהיראה והחכמה צריכות זריזות וגבורה, ואז"ל (ע"ז כ, ע"א) זריזות מביאה לידי נקיות.

וענין מליצת הפסוק הזה, כי העצל כאשר יעשה פעולה לא יכלנה,

ותבין מזה לענין היראה, כי העושה מצוה ולא ישלים מלאכתה יקרא עצל במלאכת שמים,

ואז"ל (ירושלמי ר"ה א, ח) מי שהתחיל במצוה אומרים לו גמור:

 ביאור הגר"א – טמן וגו' בצלחת הוא, שטומן ידו בחיקו ובין בגדיו לגופו, גם אל פיהו… וגומר

והענין שהעצל הוא חובק ידים לשכב ואינו עושה מצות כלל,

ואינו רואה [להשתדל] כ"א מה שנוגע לגופו,

גם אל פיהו – [קאי אתורה שלומד בפיהו] כי האדם צריך לעשות מצות יותר מתורתו, כמ"ש יותר מלמודך עשה

אבל העצל גם לשיהיה שוה מעשיו אל פיהו – לא יראה להשוותם יחד תורת פיהו עם מעשיו:

 רלב"ג טמן עצל – הנה העצל כאילו טמן ידו בצלחת בצלוחית קטנ' שיקשה להוציאה משם

וכן ימצא הענין בו כי לעצלותו תמצאנה ידיו כאילו הם אסורות ולא יעשה שום מלאכה

ואף על פי שיחסר לו מזון ויצטרך לו מפני זה להרויח במלאכה מה שישיג בו די טרפו

הנה עם כל זה לא ישליט בידו לעשות בה מלאכה [אשר] יחיה בה וזהו אמרו גם אל פיהו לא ישיבנה:

 מצודות דוד טמן עצל – הנה העצל יתעצל במלאכה וכל היום עוסק באכילה וידיו טמונים בצלחת לקנח התבשיל המתדבק בו

והנה סופו שגם אל פיהו לא ישיב ידיו כי לא ימצא מה לאכול ולהשיב אל פיו:

מלבי"ם טמן עצל ידו בצלחת גם אל פיהו לא ישיבנה – מצייר מ"ש תאות עצל תמיתנו כי מאנו ידיו לעשות, יד העצל מאנה להתנענע,

ואם אכפה עליו תאות הרעב ושילחה [העצל לידו] אל הצלחת לקחת מזון, יטמון שם ידיו להיות בטוח מן האוכף אותה להתנענע, וירא להזיזה משם, ושם תשאר ולא ישיבנה גם אל פיהו, וירעב ולא יזיז ידו:

 

(כה) לֵץ תַּכֶּה וּפֶתִי יַעְרִם וְהוֹכִיחַ לְנָבוֹן יָבִין דָּעַת:

רש"י לץ תכה ופתי יערים – על מכות פרעה ומלחמת עמלק החכים יתרו ונתגייר:

רבנו יונה – לץ תכה ופתי יערים. אע"פ שאין תקוה ללץ בתוכחת ולא בשבט ראוי ליסרו ולהכותו, כי עבר תורות וחלף חוק.

[בכל אופן יכה הלץ] למען יווסרו השומעים ויערימו הפתאים, וכענין שכתוב "והנשארים ישמעו וייראו" (דברים יט, כ).

והוכיח לנבון. לא מאשר תוכיחנו בלבד, [אלא] יווסר ויזהר בדברים אחרים בסבת הדבר אשר הזהרתו עליו, ויבין במעשיו ויחפש דרכיו ויחקור בראותו כי נכשל בדבר אחר,

ויירא לנפשו אולי יקרהו עון ומכשול כמו כן בדברים אחרים:

ביאור הגר"א – לץ תכה וגו' לץ הוא המדבר דברים בטלים ליצנות וש"ד, ואינו נהנה מזה כלל, ויודע שאין לו תועלת מזה אף לגופו,

ולכן לא יפרידהו התוכחה מלצנותו כי גם הוא יודע שאין תועלת לו מדבריו המגועלים,

ולכן לץ תכה ואז כשיראה שמחמדתו בא לידי יסורין יעזוב דרכו הרעה,

פתי יערים הוא איש המתפתה אחר תאוותיו ומעדנים לנפשו ינעם, ומחמת שיראה הכאתך להלץ אז יערים בדעת, ויאמר מה לי לילך אחר הבל הזמן בתענוגים ומעדנים, הלא הוא כצל עובר, וכל התאות יומר למר ממות, ולא יניח את עצמו להתפתות.

אבל להנבון לא תעשה שום דבר ולא תיגע בו יד אלא תוכיחהו והוא מעצמו יבין הדעת

כי אם אין בינה אין דעת וכיון ששמו 'נבון' יקרא, יבין ה'דעת', וכמ"ש תחת גערה ב'מבין' מהכות כסיל וגו':

מלבי"ם (כה-כו) לץ תכה וכו', משדד אב וכו' חדל בני וכו' – הנה הפתי לא ישוב להתבונן ע"י תוכחת השכל, רק ע"י מוסר והכאה, אם רואה שמכים את הלץ, יקנה ערמה – להבין עי"כ בל ילך בדרך הלץ,

אבל הנבון – א"צ להראות לו מוסר הלץ, כי ע"י תוכחתהשכל יבין דעת

כי יראו לו לאמר, הלא בן מביש ומחפיר – את אביו ואמו במעשיו, משדד את האב ומבריח את האם

ודי בזה תוכחה לנבון בל יעשה זאת ליולדיו,

ואתה בני – הנבון חדל לשמוע מוסר – בל תצטרך לשמוע מוסר הלץ ע"י שתשגה מאמרי דעת

כי כשתשים על לבך אמרי הדעת, המתברר ע"י החוש איך הבן מביש משדד יולדיו

כבר תשים זאת על לבך, ותשוב ממעשיהם:

 מלבי"ם חלק באור המלים (כה-כז) והוכיח, מוסר – מוסר ע"י יסורים, ותוכחה בראיות השכל (כנ"ל ג' י"א). ופתי יערים ע"ל (א' ד'):

 

(כו) מְשַׁדֶּד אָב יַבְרִיחַ אֵם בֵּן מֵבִישׁ וּמַחְפִּיר:

רש"י משדד אב יבריח אם – מבריח אם. בן מביש ומחפיר – דרכיו ע"י שראת' שרה את בן הגר המצרית משחק לעבודת גלולים וגילוי עריות גרם זה שנשתלח' אמו וירע הדבר מאד בעיני אברהם (בראשית כא):

רבנו יונה – משדד אב יבריח אם. לפי שדבר למעלה על התוכחת, יזכיר עתה את אשר יקרה את האב ואת האם מחשוך שבטם ולא יוכיחו בנם.

כי בן מביש בחסרון דעתו ומחפיר בסכלות מעשיו "משדד אב ויבריח אם".

וענין "משדד" שישחית וישדד נכסיו. ואמר "יבריח אם",

[מפני ש]אין הסבלנות מצויה בנשים כמו באנשים, ע"כ תברח מפניו ולא תוכל שאת:

ביאור הגר"א – משדד אב וגו' כלומר ש[את] אביו הוא משדד בביתו, ו[את] אמו מבריח מביתו,

אותו הבן שהוא מביש ומחפיר

ואמר מביש ומחפיר כי ההבדל בין בושה לחפירה הוא, כי בושה הוא בהסתר, וחפירה בגלוי,

ז"ש בישעיה כי יבושו מאילים אשר גו' ותחפרו גו'

הענין הוא כמ"ש שבושה בנסתר וחפירה בגלוי וז"ש וחפרה הלבנה ובושה החמה, כי הלבנה היא ברקיע התחתון ויהיה חפירתה בגלוי, לכן אמר וחפרה,

אבל החמה הוא ברקיע העליונה ויהיה הבושה בהסתר, לכן כ' ובושה החמה,

העניין הוא, שלהם היה ב' ע"ז א' שעובדים לדבר המתקיים לעולם, והם העובדים בשביל עה"ב,

והב' העובדים בשביל עה"ז. ולדבר שאינו מתקיים והם האלים והגנות האלים הוא דבר המתקיים כי האילנות המה מששת ימי בראשית אבל הגנות הם אינן לעולם,

והעובדים בשביל עוה"ב יהיה הבושה לנשמה אחר המיתה,

אבל העובדים בשביל עה"ז יבושו בעה"ז כשלא יתמלא תאוותם ורצונם,

וז"ש כי יבושו מאלי' הם העובדים בשביל עוה"ב יהיה לכם בושה נסתרת בעוה"ב שהבושה הזאת אינו אלא לנשמה אחר המיתה לכך אמר יבושו בלשון נסתר,

ואח"כ אמר ותחפרו לפי שכאן אמר על בושה להנשמה הנסתרת,

אבל מהגנות הם העובדים בשביל עה"ז תחפרו בעה"ז, וזהו בושה גלויה

ומ"ש אצל אלים חמדתם ואצל הגנו' בחרתם כי עה"ב הוא דבר נחמד לכל, אבל עה"ז הרשעים ואנשי בליעל המה יבחרו בעה"ז, ע"ש בפי' על ישעיה

וז"ש כאן מביש ומחפיר מביש נגד אביו שמשדדו בביתו בהסתר, ומחפיר נגד אמו שמבריחה מביתו וגלוי לעין כל שמחפירה,

ועוד משדד אב קאי על הקב"ה ששדד אותו בחורבן בהמ"ק, כמ"ש ושד בהמות יחיתן,

כי מה לו לאב שהגלה את בניו כלומר מה נשאר לו בעת יגלה בניו

ויבריח אם כמ"ש ובפשעיכם שולחה אמכם בן מביש לאביו בהסתר ומחפיר אמו לעין כל.

ועוד משדד אב זהו בחורבן בהמ"ק ראשון, יבריח אם בחורבן בית שני,

בן מביש – שדורות הראשונים בעת חורבן בית ראשון היו עוונם בהסתר, כמ"ש בז"ח פ' כי תבוא

ומחפיר בבית שני – שהיה עוונם בגלוי כמ"ש שם פרשה ראשונה היה ל"ב פסוקים כו' ע"ש:

 רלב"ג משדד אב – הנה הבן שהוא מביש ומחפיר הוריו לרוע מנהגיו ורדיפתו אל התאוות הוא סבה שישודדו שודדים אביו כדי שיחלק מהשלל עמם

או אולי לווה מהם ויבאו להפרע מהאב, ולזאת הסבה בעינה יבריח האם

ולזה ראוי לאב ולאם שייסרוהו בקטנותו שלא יבואם ממנו זה ההפסד,

ואחר שהזהיר הבן לשמוע מוסר שב להזהיר שלא יכלה ימיו בזאת הפילוסופיא המדינית כי די לו בה שתיישירהו אל לקיחת המוסר אשר הוא הצעה לקנין החכמה:

 מצודות דוד משדד אב וגו' – הבן שהוא מביש ומחפיר פני אביו גורם שאביו מגרש לאמו על אשר הדריכתו בדרך הזה

ובע"כ יבזבז נכסיו לתת לה כתובתה, והרי הבן ההוא גוזל את אביו דמי הכתובה ומבריח את אמו ממנו:

 

(כז) חַדַל בְּנִי לִשְׁמֹעַ מוּסָר לִשְׁגוֹת מֵאִמְרֵי דָעַת:

רבנו יונה – חדל בני לשמוע מוסר לשנות מאמרי דעת. כדמות מקרא מסורס הוא, וסדר משמעו, "חדל בני לשגות מאמרי דעת" למען שמוע מוסר, "לשמוע" בעבור שמוע, כמו "אמרי לי אחי הוא" (בראשית כ, יג).

וביאור הענין, אם חפצת בחכמה ואהבת ללמוד מוסר, חדל לשגות במעשיך מאמרי דעת, למען תשמע המוסר ותתבונן בה.

השמיעה היא הבינה, מלשון "לב שומע" (מלכים א' ג, ט), ובא הפסוק הזה ללמד דעת,

כי מי שישגה במעשיו ומדרך החכמה, לא יתבונן ולא יאזין עד תבונתה,

כי לא תיישר בעיניו ולא תשפר עליו ולא תערב לנפשו, אחרי אשר מעשיו הפך מהחכמה ומן המוסר,

ועל דרך מה שכתוב "יראת י"י ראשית דעת" (א, ו)

על כן ידבר במקרא הזה על הבן החפץ בחכמה ובמוסר והוא אוחז בסכלות, כענין שכתוב "לקנות חכמה ולב אין" (יז, טז) והזהיר אותו שיעזוב דרך הכסילות ויחדל לשגות במעשיו, למען שמוע מוסר וחכמה.

ויש לפרש כי הפסוק הזה מוסב על הענין אשר הזכיר למעלה, וביאורו,

חדל בני לשדד אביך ואמך ולהחפירם, חדל מזאת כדי לשמוע מוסר, וחדל לשגות מאמרי דעת.

ויתכן לפרש "חדל בני לשמוע מוסר" לשגות במוסר ההוא מאמרי דעת,

כ"א יוכיחוך לשגות מאמרי דעת, אל תשמע ואל תאבה,

כי הרשעים הבוחרים בדרך הרע מייסרים הבנים מלכת בדרך טובה, כש"כ "ומוסר אוילים אולת" (טז, כב). והנה יש רשעים מכירים חטאם, ויצרם יגבר עליהם,

ויש רשעים שיחברו [אל] הרע והנצחון והעזות, והן הנה מדות משובחות בעיניהם,

ויגדלו בניהם על המדות ההם, וכ"כ, "אנשי דמים ישנאו תם" (כט, י) וכתוב "ותועבת רשע ישר דרך" (כט, כג):

ביאור הגר"א – חדל וגו' כי מה שמייסרין הלץ הוא כדי שהפתי יערים, וז"ש חדל בני לשמוע מוסר הלץ בשבילך ולשגות מאמרי דעת, ומוסר – הוא חכמה, ואמרי דעת – הוא בינה, כמ"ש למעלה

והוא כנגד אב ואם שכ' למעלה:

מצודות ציון לשגות – מל' שגגה ומשגה:

 

(כח) עֵד בְּלִיַּעַל יָלִיץ מִשְׁפָּט וּפִי רְשָׁעִים יְבַלַּע אָוֶן:

רש"י עד בליעל יליץ משפט – יעיד לאד' מליצת משפטי יסורין ומית'. ופי רשעים יבלע און – האון יבלעהו:

רבנו יונה עד בליעל יליץ משפט. ענין "יליץ משפט" יטעון וילמד חובה, מלשון "אם יש עליו מלאך מליץ" (איוב לג, כג) "יליץ אשם" (יד, ט).

וביאור הענין, האיש אשר יליץ משפט, שהוא מלמד חובה על בנ"א בכל עת, ומכריע אותם לכף חובה,

"עד בליעל" – ר"ל כי מן המדה ההיא יבוא להעיד שקר, ויגרע או יוסיף על מה שיראה, בסבת נטות חפצו אחר חיוב חברו.

ופי רשעים יבלע און. יבלע ויסתיר, מלשון "איש כי יבולע" (איוב לז, כ) שענינו [כי יסתר]. [כמו ולא יבא לראות כבלע את הקדש – כשמכסים את הקודש. וכן פי' ותבלענה השיבלים וגו' שכיסו השיבלים כו']

וביאור הענין, כי הרשע והוא בעל עבירות בפועל מפני שיצרו גובר עליו, ולא יביאהו לעדות שקר באחיו,

אבל דרכו בהפך [מזה] כי אע"פ שיראה און לא יגיד, [כי לא] טוב בעיניו שיוכיחוהו בנ"א על כל דבר פשע ויבערו הרע, פן ילכד גם הוא על אחת מכל אשר יעשה לאשמה בה.

והנה השני המדות האלה רעות, מדת הרשעים המסתירים און וחמס אשר יראו,

[וכן] מדת המליץ משפט, [אך היא] רעה יותר כאשר יורה המקרא הכתוב אחרי זה,

והטעם כי מדת המליץ משפט תביאהו לידי עדות שקר, שהיא הקשה בעבירות, כי בעדות שקר תשחת ארץ.

 

ויתכן לומר "ופי רשעים יבלע און" על דרך שאמר איוב "אם תמתיק בפיו רעה" (איוב כ, יב) [ר"ל שהרעה מתוקה לו בפיו, כך האון והרשע – הרשע יבלעהו כדבר מתוק]:

 ביאור הגר"א – עד בליעל העד שקר שהוא בלי עול שמים עליו לעשות מצות בוראינו יתברך, הוא עושה מליצה בתורה, על איזה דין ומצוה יאמר שאינו נוהג עכשיו, או שאין פירושה כפשוטו לעשות המצוה, אלא שמרמז בזה דבר אחר... וזהו "יליץ" את ה"משפט" שעושה "מליצה" בהמשפט,

 ופי רשעים שרוצין לעבור עבירות ולמרוד בה' ותורתו שאינו מועיל לזה מליצה,

אך מבלע את האון, שאומר לא פעלתי און ושאינו עבירה כלל:

מצודות דוד יליץ משפט – במשפט יתקן אמריו, במיטב המליצה, למען יקובלו על הלב ויאמינו לו.

יבלע און – דברי האון יאמר בבליעה לבל ירגישו שעצם הכוונה על דבר האון ההוא כי יחשבו שלפי תומו ידבר:

 

 (כט) נָכוֹנוּ לַלֵּצִים שְׁפָטִים וּמַהֲלֻמוֹת לְגֵו כְּסִילִים:

רש"י נכונו ללצים – הקב"ה זימן לו שפטים של צרעת, לֵזה הלץ המספר בלשון הרע:

רבנו יונה – נכונו ללצים שפטים ומהלמות לגו כסילים. בא להכריע על שתי המדות הרעות אשר הזכיר, איזה רעה מחברתה, והם מדת המליץ משפט רעה יותר, כאשר ביארנו למעלה.

ע"כ אמר "נכונו ללצים שפטים" ר"ל נכונים וראויים משפטי מות, שלא ישחיתו העולם במדתם הרעה, והשנית כי אין תקוה לבעל הלשון שישוב בתוכחת מדרכיו אחרי ההרגל, כי אין הלשון ברשות האדם אחר שהרגיל אותו ולמדו לדבר על פי תאות לבו והעולה על רוחו, אך יש תקוה לרשע שיכניע יצרו,

ע"כ אמר "מהלומות לגו כסילים", כי ראוי להלום אותם במכות גדולות, כי יש תקוה שיכניע הרשע יצרו וימשול באבריו ומעשיו וירחיק האון, ויעיד עליו אם יעשהו אחר.

"נכונו" עבר, מבנין נפעל כמו "והממלכה נכונה ביד שלמה" (מלכים א' ב, מו), וענינו הוּדעו והוּכנו בדיני שמים ללצים שפטים.

והנה המליץ משפט יקרא לץ, כי כל האיש אשר ילמד לשונו לדבר על פי תאות נפשו לא יעצור בו לבלתי ידבר דברים שאינם מהוגנים יקרא לץ.

"שפטים" עניינו משפטי מות, מלשון ["אף כי] ארבעת שפָטַי הרעים" (יחזקאל יד, כא), ["ועשו בך שפטים"] (שם כג, י):

 ביאור הגר"א – נכונו ללצים שפטים בעה"ב ובנפש, ומהלומות לגיו וגו' לגוף בקבר,

והעניין הוא כמ"ש [באיוב כ כז]  "יגלו שמים עונו וארץ מתקוממה לו" פי' עונו הוא העונש כמ"ש גדול עוני מנשוא,

וכשהקב"ה גוזר עונש, מתחילה בא לשמים, ומן שמים לארץ, והארץ עושה דין כמ"ש בישעיה ע"ש

וז"ש יגלו שמים מתחילה העונש, ואח"כ הארץ ממתקוממה לו – לעשות לו העונש,

ו[ה]ארץ – היא דנה את הגוף,               ובשמים – את הנפש,

וכ' ה' בחכמה יסד ארץ כונן וגו' ולכן הלץ שהוא היפוך התורה, שמן השמים דינו בשמים בנפשו,

והכסיל שהוא היפוך החכמה, דינו בארץ ובגוף:

 רלב"ג נכונו ללצים שפטים – כי מפני הלעיגם על האנשים ימצאו בהם שישפטו אותם שפטים גדולים,

ולגוף הכסילים נכונו שברים, כי לסכלותם יעשו ענינים מגוני' כנגד האנשים,

ואפשר שיעיר על זה בלצים בעֵד הבליעל שיליץ ספורים כוזבים, יביאו ל[ה]טעות החכמים בדבר משפטי העיון, ולזה אמר כי נכונו להם שפטים, כי הם עושים רעה גדולה אם לא ירגיש בזה,

ולזה צריך לאדם שיזהר בדבר הספורים האלו שלא יגיד רק האמת, ויתבונן שיהיה ענין ספורו נקי מהדברים המטעים,

והמשל כי לפעמים כשיהיה מעונן יראה הכוכב רחוק מכוכב אחר יותר מהמרחק האמתי אשר ביניהם, ומי שיקח העדות מהעת ההוא יטעה החוקרי' בזאת המלאכה הסומכי' על מבטיו,

והנה קרא הכסילים בעלי הדעות הנפסדות כי יש עמם הסכלות, שהוא קנין, וכמו שסכלותם בהתחלות ישבר וישחית מהם במה שאחריה', כן ראוי שישבר גופם לפי שרוב נטותם אחר הדברים הגופיים, היה סבה אל שיטעו בעיון מפני שלא הפליגו החקירה בו, לרוב התעסקם בעניני הגוף:

מלבי"ם (כח-כט) עד בליעל יליץ משפט, נכונו ללצים שפטים – אם תראה איך עד בליעל – המעיד עדות שקר מתלוצץ על המשפט – כי ע"י יצא משפט להרוג נפש שלא כדין כמעשה דנבות היזרעאלי,

ופי רשעיםהשופטים מכסים את האון – דע שיש דין וחשבון,

ללצים – העדים נכונו שפטים, ולגו כסילים – הרשעים נכונו מהלומות,

העדי שקר ישפטו לעשות להם כאשר זמם, והשופטים יענשו במכות מן השמים:

 מלבי"ם חלק באור המלים יליץ – מלשון לצנות, יבלע יכסה, כמו כבלע את הקדש:

 

 


 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “משלי פרק לא”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

. כל שיעורי הרב במדיה דיגיטאלית!!

נגן דוקו ביט הנפשהסנדיסק 128כרטיס זכרון 128

עדכונים חמים למייל

קבלת עדכונים
Loading