משלי פרק י

(א) מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה בֵּן חָכָם יְשַׂמַּח אָב וּבֵן כְּסִיל תּוּגַת אִמּוֹ:

מצודות דוד משלי שלמה – לפי שעד כה דבר בשבח התורה וכאלו היא תאמר אמריה ועתה חזר לדבר דבריו כאשר ייסר איש את בנו לכן נאמר שוב משלי שלמה כאלו הוא ספר אחר.

ישמח אב – בראותו יושב במושב חכמים.

תוגת אמו – כי הכסיל יתמיד לשבת בית עם אמו ובכל עת רואה שטותו ועצבונה מרובה:

 מלבי"ם בן חכם – שאסף חקי החכמה אל נפשו ומתנהג בהם,

ישמח אב – שזה סימן שאביו הורהו דרך החכמה והמוסר,

ובן כסיל – שהוא הנלוז מדרך החכמה מפני תאותו שזה גדר הכסיל,

הוא סבת תוגת אמו – שהאם תקרב אותו ביותר עד שלכן ייחס תמיד הטוב אל אביו והרע אל אמו, כי האב הוא המורה מוסר והאם תגעגע אחר בנה ולא תניח אל האב ליסרו בשבט:

 

(ב) לֹא יוֹעִילוּ אוֹצְרוֹת רֶשַׁע וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת:

מלבי"ם לא יועילו – יש טוב ומועיל, ואוצרות של כסף ותבואה הגם שאין בם טוב יוכלו להועיל בעת הדחק,

אבל אוצרות רשע – היינו אוצרות שנצברו ע"י רשע וחמס אין בם אף תועלת,

ולקמן (י"א י"ד) אמר לא יועיל הון ביום עברה, אבל הון של רשע לא יועיל אף בעת שלום,

אבל הצדקה שהיא המע"ט בין אדם למקום תציל ממות:

 מלבי"ם – חלק באור המלים

(ב) צדקה – מע"ט בין אדם למקום (ישעיה א' כ"א) ובכל התנ"ך:

 

(ג) לֹא יַרְעִיב ה' נֶפֶשׁ צַדִּיק וְהַוַּת רְשָׁעִים יֶהְדֹּף:

מלבי"ם לא ירעיב – בעת רעבון שאז לא יועילו האוצרות כי אין תבואה לקנות בכ"ז לא ירעיב ה' נפש צדיק – כמ"ש ובימי רעבון ישבעו, גם הוסיף נפש צדיק, שיתן לו ה' כל תאות נפשו,

אבל הות רשעים יהדף – השבר של רשעים ידחפנו ה' עד שיפלו ולא יקומו בעת התחילו ליפול:

 מלבי"ם – חלק באור המלים

(ג) הוות – ממנו שבר, והוא עם הוה שמורה על הויה, דבר והפוכו, שר"ל עקירת ההויה,

וכבר באר הרש"ף ההבדל בין הדף לדחה, שדחה הוא דבר הקשור במציאותו בחוזק,

והדף או נדף הוא דבר הבלתי קבוע, כקש נדף, כמוץ אשר תדפנו רוח,

ולפ"ז יל"פ מלשון הויה ממש הוייתם ומציאותם יהדף בקל:

 

(ד) רָאשׁ עֹשֶׂה כַף רְמִיָּה וְיַד חָרוּצִים תַּעֲשִׁיר:

מלבי"ם ראש עושה כף רמיה – הכף מציין רק כפות הידים, ויד מציין כל היד,

ור"ל הכף של רמיה היינו של הרמאי, לא תעשה אותו לעשיר רק לרש,

ופי' שמי שאינו חרוץ וזריז להביא פרנסתו בפועל יד, רק רוצה להתפרנס ע"י רמאות ולא ע"י עמל הידים רק בעסק הכף שבו מרמה, הכף יעשה אותו שיהיה רש,

אבל יד חרוצים תעשיר – החרוץ שהוא הזריז במלאכתו והוא עוסק בכל היד ובכחו, ידו תעשיר אותו:

 מלבי"ם – חלק באור המלים

(ד) כף, יד – הכף פחות מן היד בענין העסק, ועי' לקמן (ל"א י"ט), ולפעמים יציין הכף את הדבר הנאחז יותר (כמ"ש ישעיה ס"ב ג', ירמיה ט"ו כ"א):

 חרוצים – הזריזים במעשיהם, ונזכר לקמן (י"ג ד') הפך העצל, והפך הרמאי נזכר עוד (לקמן י"ב כ"ז, ושם כ"ד):

(ה) אֹגֵר בַּקַּיִץ בֵּן מַשְׂכִּיל נִרְדָּם בַּקָּצִיר בֵּן מֵבִישׁ:

מלבי"ם אוגר בקיץ בן משכיל – הקיץ הוא אחר הקציר, ואוגר הוא מי שמלקט הגרגרים אחד אחד,

שבן המשכיל במלאכתו גם בקציר שאין עוד בשדה לאסוף ולכנוס עדיין עוסק לאגור הגרגרים הנשארים,

נרדם בקציר בן מביש – והבן מביש שהוא מאוחר התנועה והעצל, לא לבד שירדם בקיץ כי גם בקציר שכל התבואה בשדה והיא עת עבודת השדה, הוא נרדם ואינו עושה מאומה,

ויש בזה מליצה, הבן משכיל ילמד גם בזקנותו הגם שאז לא יוכל לחדש הרבה רק לאגור מעט מעט, כמ"ש הלומד זקן למה הוא דומה, בכ"ז גם לערב אל ינח ידו,

והבן מביש נרדם גם בנערותו שהיא עת הקציר והאסיף:

 מלבי"ם – חלק באור המלים

(ה) אגר – יש הבדל בין אגר ובין אסף, מקבץ, שאוגר מציין שמקבץ הגרגרים אחת אחת, ושמן לא תאגור, אגרה בקציר מאכלה, בקיץ, בקציר, הקיץ הוא אחר הקציר, (ירמיה ח' כ', למעלה ו' ח', לקמן כ"ו א'), בן משכיל בן מביש, מוגבלים זה כנגד זה לקמן (י"ד ל"ה, י"ז ב'):

 

(ו) בְּרָכוֹת לְרֹאשׁ צַדִּיק וּפִי רְשָׁעִים יְכַסֶּה חָמָס:

מלבי"ם ברכות לראש צדיק – העושה מעשה הצדק הכל מברכים אותו מפני הטוב שמשפיע לכל,

יציין כאלו כל העולם מניחים ידיהם על ראשו ומברכים אותו,

ופי רשעים יכסה חמס – הרשע ע"י שעושה חמס שהוא הפך הצדק,

לא לבד שלא יברכוהו אחרים כי גם הוא משתדל לכסות מעשיו שיש בם קללה ולא ברכה:

 

(ז) זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב:

ביאור הגר"א זכר צדיק לברכה ושם גו' זכר הוא מה שזוכרין מה שהיה מקדם, דהיינו אחר מותו של צדיק, שאינו רק זכר, הוא ג"כ לברכה

אבל הרשעים אפילו שם, דהיינו בחייהם, נמי מקללין אותן

ועוד זכר גו' ושם גו' זכר הוא מ"ע ושם הוא מצות ל"ת כמ"ש זה שמי וזה זכרי וכמ"ש בזוהר שמי עם י"ה שס"ה זכרי עם ו"ה רמ"ח

ודרך כשמשבח את הצדיק אין משבח אותו רק במ"ע ומע"ט שבידו

והרשע אינו נקרא רשע רק במצות ל"ת שעובר וזהו זכר גו' פי' שהזכר שהן המ"ע, הוא לברכה להצדיק,

ושם שהוא הל"ת, הוא רקבון של רשעים, וזהו שאמר שם רשעים ירקב:

מלבי"ם זכר צדיק – יש הבדל בין שם ובין זכר,

השם הוא השם העצמי, והזכר מורה מה שמזכירים אותו ע"י מעשיו אשר עשה,

הצדיק גם זכרו עומד לברכה – כי יזכירו מעשיו בכל דור ויברכוהו

– והרשעים גם שמם ירקב – שלא לבד שאין זוכרים מעשיהם גם שמם ועצמותם ירקב מעצמו ויכלה כי אין להם השארה נפשיית או מינית:

 

(ח) חֲכַם לֵב יִקַּח מִצְוֹת וֶאֱוִיל שְׂפָתַיִם יִלָּבֵט:

רש"י חכם לב יקח מצות – משה רבינו שכל ישראל היו עוסקין בביזת מצרים והוא היה עוסק במצות שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף וגו' (שמות יג). [לכאורה מה החכמה הגדולה כאן, הרי ברור שמצוה עדיפה על איסוף כסף וזהב? אלא גם ביזת הים הייתה מצוה כפי שצוה ה' לקיים דבריו לאברהם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, אולם החכמה הגדולה היא לבחור בכאלה מצוות שאין בהן הנאה לגופו של האדם, שאז ברור שעושה המצוה לש"ש, וזו הייתה חכמת משה].

ואויל שפתים ילבט – לשון יגיעה ויש בספרי בפרשה ויהי העם כמתאוננים (במדבר יא) אמרו כמה נתלבטנו בדרך:

ביאור הגר"א חכם לב גומר פי' כמ"ש בגמרא שמסקנא אפי' כלפי שמיא מהניא דהיינו שאם יאמר למחר אשכים בבוקר ללמוד הוא יהיה נכשל בזה ולא יעמוד וזהו החכם לב יקח מצות תיכף כשבא לידו ואינו משהה אותם.

ואויל גו' פירוש אבל מי שהוא אויל ואינו עושה תיכף אלא אומר בשפתיו שיעשה אח"כ או למחר.

ילבט פירש יהיה נכשל בזה ולא יעשה כלל:

מלבי"ם חכם לב יקח מצות – החכם הוא מי שמתנהג כפי חקי החכמה כנ"ל,

אולם כבר התבאר שטבע יצר הלב מתנגד אל החכמה, וכל אדם י"ל מלחמה תמידית עם יצר לבו ותאוותיו אשר יניעוהו אל הפך מדרך החכמה,

והאיש שכבר הורגל בדרך החכמה עד ששב אצלו טבע שני, והלב שהוא הכח הממשלה שבו לא יתעורר עוד אל הרע כלל, זה נקרא בשם חכם לב,

והנה מי שהוא חכם לבד ישמע או ישמור מצוה, ר"ל שיתנהג כפי ציוי ה',

אבל לא יקח מצוה, שלא מצאנו לשון לקיחה אצל מצוה רק פה, כי ענין הציוי הוא שהמצוה פוקד ומכריח לעשות מצותו ולא יעשה רק מפני פקודת המצוה לא מעצמו,

כי לולא פקודת המצוה היה יצר הלב עושה בהפך,

וזה הפך מלשון לקיחה שמורה שלוקח המצוה בחפץ לבו ורודף אחריה,

רק החכם לב שאין לו עוד מלחמה פנימית והחכמה מצאה מנוח בלבו בטבע, הוא יקח מצוה בטבעו ורצונו,

ואויל שפתים ילבט – האויל הוא מי שמסופק בחקי החכמה ואמתותם,

וזה ההבדל בינו ובין הכסיל והפתי, ואויל שפתים הוא מי שבלבו מאמין לדבר החכמה ורק ידבר ספיקות בשפתיו החיצונים, שהגם שנוהג בחכמה כי לבו נוטה יותר להאמין בהם, בכ"ז ידבר בשפתיו אולת וספיקות, כי לא גמר בדעתו שחקי החכמה אין שום ספק עליהם,

והוא ההפך מן חכם לב ששבו אצלו טבע שני, הוא ילבט ויתיגע,

או כמש"פ שילבט נאמר בערביי על הפוסח על שתי הסעיפים, שלפעמים ילוז מן החכמה כמו שיבאר:

 מלבי"ם – חלק באור המלים

(ח) חכם לב – עי' עוד לקמן (י"א כ"ט, ט"ז כ"א, כ"ג ט"ו), אויל שפתים, אויל ואולת מורה על הספק בעניני החכמה נגזר ממלת אולי, כמ"ש בכל הספר, ואויל שפתים שדובר ספיקות רק בשפתיו החיצונים לא בלבו, ילבט, מענין יגיעה ללא תועלת:

 

(ט) הוֹלֵךְ בַּתֹּם יֵלֶךְ בֶּטַח וּמְעַקֵּשׁ דְּרָכָיו יִוָּדֵעַ: (י) קֹרֵץ עַיִן יִתֵּן עַצָּבֶת וֶאֱוִיל שְׂפָתַיִם יִלָּבֵט:

ביאור הגר"א הולך בתום ילך בטח כי ההולך בערמה שרוצה לעשות לחבירו רעה ומראה בעצמו לחבירו שאוהב אותו צריך שילך בדרך עקש שלא יודע מזה חבירו,

 אבל ההולך בתום ואינו חורש רעה על חבירו הוא ילך בטח ואינו מתיירא מפני כל וכל דרכיו באיתגליא.

ומעקש דרכיו יוודע אבל זה החורש רעה בלבו ובשפתיו מדבר מרמה וטובות הוא מעקש דרכיו כשהולך לעשות לחבירו הרעה שבלבו מעקש דרכיו בכדי שלא יודע דבר זה לחבירו שהוא עושה לו רעה,

אבל ממילא יוודע הדבר לחבירו שהקב"ה מפרסמו:

מלבי"ם הולך בתום – הביא משל ע"ז במה שהמשיל דרך החכמה נגד דרך הסכלות, שמי שהולך בדרך החכמה בתמימות נדמה כמי שהולך בפרשת דרכים, והראו לו הדרך הישר, והוא מאמין והולך,

הוא ילך בטח – שמרויח בשתים, שלא יכשל, וגם שבוטח והולך בלא מורא,

ובהפך מי שאינו הולך בדרך הטוב שהראו לו רק מעקש דרכיו – לדרך עקלתון, יוודע – ביסורים,

או ר"ל שיוודע ויתגלה לפני אורבי הדרכים לסטים וחיות רעות המצויים בדרך עקש,

ואחר שחשב שני ההפכים חשב שני אמצעיים,

שנגד מ"ש שהמעקש     

אמר שמי שהוא קורץ עין – שהולך בדרך הישר רק שקורץ בעיניו ומרמז גם על הדרך השני ומחפש איזה דרך היא הנכונה,

הגם שלא יוזק כי הלך בדרך הישר, בכ"ז כבר יתן עצבת – בלבו אחרי שמסתפק, (כמ"ש (ישעיה ג') על דוגמא כזה למעצבה תשכבון),

וגם מי שהוא רק אויל שפתים – שגם אינו מביט לחפש הדרך העקש כי סומך על ההגדה שהראו לו דרך הטוב והולך בדרך החכמה בלבו, רק בשפתיו החיצונים הוא אויל ומסופק, ילבט ג"כ:

 

ביאור הגר"א – קורץ עין יתן עצבת כי דרך המדבר אחד בפה ואחד בלב כאשר מרמה את חבירו הוא מגלה זאת לחבירו הג' שרימה את חבירו והיינו אם חבירו הג' עומד ג"כ שם כאשר מרמה אותו אז מרמז בעיניו אליו להראות שרימה אותו

ואם לא היה שם אז הוא מדבר בדבור ממש שרימה את חבירו ומחשבתו לרעה שיפול בה ע"י עצתו

וזה המרמז בעיניו אם יתגלה לחבירו הדבר שרימז בעיניו הוא מתנצל ואומר שלא לדבר זה רימז בעיניו

אבל מ"מ לבו עצב למה שנתגלה הדבר לחבירו ופן ישום חבירו הדבר על לבו ויזהר עוד ממנו וזהו קורץ עין יתן עצבת.

ואויל שפתים ילבט אבל זה שדבר ממש לחבירו הג' שחורש עליו רעה ורימה את חבירו

זה הדבר אם יתגלה לחבירו הוא ילבט בפועל שיראה חבירו לשלם גמולו אשר זמם עליו

מפני שיודע בבירור שרצונו היה לרעה:

 

 (יא) מְקוֹר חַיִּים פִּי צַדִּיק וּפִי רְשָׁעִים יְכַסֶּה חָמָס:

מלבי"ם פי צדיק מקור חיים – דרך החכמה היא דרך החיים, כי תוביל אל החיים האמתיים,

והפוכה הוא דרך המות,

ומי ששואב מי החכמה ושותה מהם יחיה לעולם,

אולם המקור שמשם נובעים חיים האלה יהיו בשלשה פנים,

אם מהשכל שישיג דרך הטוב בשכלו ועז"א (לקמן ט"ז כ"ב) מקור חיים שכל בעליו,

או ע"י תורת חיים שקבל מן החכמים שלמדו דרכי החכמה בספרי התורה, ועז"א (לקמן י"ג י"ד) תורת חכם מקור חיים,

ואל אמונת הקבלה צריך יראת ה' שהוא מוסר חכמה כמ"ש למעלה (א' ו'), ועז"א יראת ה' מקור חיים (לקמן י"ד כ"ז), וכן ילמד פרטי דרכי החכמה ע"י שרואה הצדיק והמתנהג בדרך הצדק והוא עושה כמעשיו ולומד מפיו בכל דבר פרטי איך יתנהג שעז"א פי צדיק מקור חיים,

ויש הבדל בין הצדיק ובין החכם,

שהצדיק אינו מוכרח שיהיה חכם, דהיינו שלמד חקי החכמה בדרך לימוד ערוך עד שיוכל לסדר ע"ז תורת חכם, היינו תורה ערוכה על כל עניני החיים והמות הטוב והרע,

ורק יוכל להפיל משפטיו על ענינים פרטים המגיעים לפניו איך יעשם, ע"י שהרגיל בטבעו על הצדק מצד השכל השמושיי בפרטים,

וא"כ המקור שהחיים נובעים ממנו הוא בפיו לא בתורתו

לא כן החכם שהוא יכול לתת חקים כוללים משתרעים על כל דרכי הנהגת החכמה, וזה נקרא תורת חכם,

וגם יוכל לתת חקים להנצל מדרך המות ומוקשיו,

ואיך ינצל ממנו ע"י יראת ה' לכן אצל תורת חכם ויראת ה' אמר להנצל ממוקשי מות,

ופי רשעים – לא די שא"א ללמוד ממנהגיהם, כי בהפך יכסה חמס – כמש"פ למעלה פסוק ו':

 מלבי"ם – חלק באור המלים

(יא) פי צדיק – בהבדל בין הצדיק והחכם עי' לעיל (ט' ט'), ופי מרמז על החכמה כמ"ש בכ"מ, וכן אמר פי צדיק יהגה חכמה (תהלות ל"ז) פי צדיק ינוב חכמה (לקמן י' ל"א):

 

(יב) שִׂנְאָה תְּעוֹרֵר מְדָנִים וְעַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה:

ביאור הגר"א – משלי פרק י פסוק יב

שנאה תעורר מדנים כי אין דרך האדם להתקוטט מחמת דבר קל ומועט אך נוטר הוא בלבבו כאשר יזדמן עוד דבר אז יתעורר השנאה הישנה עד שמתחיל להתקוטט עמו ומזכיר לו הדבר קל.

ועל כל פשעים תכסה אהבה אבל האוהב באמת את חבירו אז על כל פשעים תכסה האהבה.

והענין כמ"ש למעלה דלא מענשינן אעשה אבל בעידנא ריתחא מענשינן והיינו כאשר עובר על ל"ת ואז מענשינן אל"ת ובעת הכעס שמענשינן אל"ת אז מענשינן גם אעשה

וזהו 'שנאה' בזה שעובר על ל"ת, ומחמת זה הקב"ה שונאו , 'תעורר מדנים' של העשה ומדיינין לו גם אעשה.

ועל כל פשעים תכסה אהבה כאשר אוהב את הקב"ה באמת ועושה תשובה מאהבה הוא מכסה על כל פשעיו כמ"ש גם ה' העביר חטאתך וגו':

מלבי"ם שנאה תעורר מדנים – יש הבדל בין ריב למדון,

ריב הוא פעולת הריב שמתקוטטים זע"ז ויהיה לפעמים על לא דבר,

והדבר שבעבורו מתקוטטים נקרא בשם המופשט מריבה

ואם סבת הריב הוא דברי ממון או אונאה שבעבורם י"ל דין אצל השופט נקרא מדון, ופי' מדון הדבר שדנים בעבורו, והוא דבר בלתי מבורר עם מי הצדק,

כי בדבר המבורר יפול עליו שם פשיעה בגידה משפט וכדומה כ"א כפי ענינו,

אמר החכם דע שסבת המדנים האלה אינם הנדון בעצמו רק ההתפעליות אשר בנפש הנדונים,

שהאוהבים או אנשים שאין להם שנאה זע"ז לא יקפידו על דברים קטנים כמו נזקי שכנים וכדומה, רק הפעליות השנאה היא תעורר את המדנים,

שע"י השנאה הם צרי עין עוינים זא"ז, ויקיצו המדנים שהיו נרדמים לולא השנאה,

אבל מדת האהבה – שבנפש היא תכסה על כל פשעים – גם על הפשעים הגדולים,

וכ"ש שלא יתעוררו מדנים על דברים קטנים:

 מלבי"ם – חלק באור המלים

(יב) מדנים – הריבים העומדים ע"י דין ודברים, והמ"ם הנוסף על שם דין, מציין המקום שבם רצוף ענין הדין ודברים, כמו מכון מקום כמ"ש במק"א.

והדינים יתעוררו ע"י כמה דברים, ע"י אף וחמה (לקמן ט"ו י"ח כ"ט כ"ב), וע"י נרגן (כ"ו כ'), ואיש תהפוכות (ט"ז כ"ח), וע"י איש נוטה בטבעו לזה ונקרא איש מדנים (כ"ו כ"א) ופה אמר שהשנאה תעורר מדנים:

 

(יג) בְּשִׂפְתֵי נָבוֹן תִּמָּצֵא חָכְמָה וְשֵׁבֶט לְגֵו חֲסַר לֵב:

מלבי"ם בשפתי נבון תמצא חכמה – יש הבדל בין החכם ובין הנבון,

החכם אסף חקי החכמה בקבלה מרבותיו ומתנהג עפ"י בלי יחקור להבין טעמם,

והנבון הוא החוקר עליהם ולהבינם ולהוציא דבר מדבר,

והחכם החכמה עצורה בלבו, ובכל דבר שיזדמן לפניו צריך להתיעץ עם לבבו, אם יסכים מעשהו עם חקי החכמה אשר קבל מרבותיו,

לא כן הנבון שמבין טעם כל דבר וכבר בנה עליהם בנינים אחרים, חקי החכמה מורגלים על שפתיו,

ויש הבדל בין שפתים ובין פה ולשון,

שהשפה מורה על הדבור החיצוני בלא מחשבה כלל, ימליץ שהחכמה נמצאת אצל הנבון מן השפה ולחוץ, עד שא"צ לחשוב עליה כלל, כי היא מזומנת לפניו תמיד,

ושבט לגו חסר לב – הלב הוא כח הממשלה אשר בנפש להנהיג כחותיו כפי חקי החכמה,

ומי שינהג הפך מחקי החכמה על דרך אחר נקרא עקש לב וכדומה, אבל מי שאין לו הנהגה כלל, ונהג תמיד כפי שעולה על רוחו לפי שעה פעם כה ופעם כה, עד שכח המושל אינו פועל בו לעולם לא אל דרך החכמה ולא אל דרך הסכלות, נקרא בשם חסר לב,

איש הזה צריך שבט להטותו הדרך, ר"ל כי האדם שהוא בעל בחירה תנהגהו לבו על הדרך,

והסוס והחמור שאין להם לב המושל במדותיהם צריך כח מכריח מבחוץ להנהיגו,

כמ"ש שוט לסוס ומתג לחמור, וכן החסר לב הוא דוגמת הבהמה וצריך שבט שיכריח אותו בל יעבט ארחותיו ויזיק:

 מלבי"ם – חלק באור המלים

(יג) בשפתי נבון חכמה – ההבדל בין חכם ונבון חכמה ובינה, בא בכל הספר,

והשפה חיצונית נגד פה ולשון, ומורה על הדבור החיצוני תמיד, בין נגד הפה (כמ"ש ישעיה י"א י"ד, מלאכי ב' ו', תהלות נ"א י"ז, ס"ו י"ד קמ"א ג', למעלה ד' כ"ד, לקמן י"ג, ג', ט"ז כ"ג י"ח ו' כ"ז ב' איוב ט"ו ו'),

ובין נגד הלשון (ישעיה נ"ט ג', תהלות ל"ד י"ד, ק"כ ב', לקמן י"ז ד', י"ח ז', ושם כ'), חסר לב, עי' למעלה (ט' ד'):

 

(יד) חֲכָמִים יִצְפְּנוּ דָעַת וּפִי אֱוִיל מְחִתָּה קְרֹבָה:

מלבי"ם חכמים יצפנו דעת – כבר התבאר במ"ש לדעת חכמה (א' ב') שהחכמה היא מקובלת, וא"א לדעת אותה ע"י מופתי הבינה או להשיגה ע"י החוש,

ובכ"ז יש אפשרות שיבא בהם לכלל דעת, אם קבל החקים בלבו לאמת ברור ושומר אותם ומתבונן בם בינה ישובו אצלו כדעת ברור,

והחכמים יצפנו את הדעת בפני אנשים המזיקים בל יהפכוהו לרוע, וגם נכלל הידיעות שישיגו החכמים באלהות שצריך לצפנם ולשמרם כמ"ש שאין מוסרים סודות האלה לכל אדם,

ויש הבדל בין מ"ש לקמן (י"ב כ"ג) ערום כוסה דעת, שיש הבדל בין מכסה ובין מצפין, שהצופן אינו מכסה הדבר לגמרי רק מעמיד אותו במקום שלא יראהו כל אדם ובכ"ז הוא מגולה,

כי לכסות הדעת הוא מפעולת הערמה לא מפעולת החכמה, והם לא יסתירו הדעת בפני אנשים ראוים, כמ"ש לשון חכמים תטיב דעת (ט"ו ב') שפתי חכמים יזרו דעת (שם ז'),

ועם הצפינה נכלל השמירה ששומרים את הדעת מפני אנשים בלתי ראויים,

ופי אויל (יצפון) מחתה קרובה – האויל הוא המסתפק בכל דבר ולא יצוייר שיהי' לו דעת שהיא ידיעה ברורה משום דבר, אחר שמסתפק בכ"ד והוא יצפון ולא יגלה גם מחתה קרובה העתידה לבא כי יסתפק בה,

ר"ל חכמים לא יגלו הדבר הטוב שלא יוזק, והאוילים משמרים ההיזק הגלוי בל יתגלה:

 מלבי"ם – חלק באור המלים

(יד) יצפנו – הצופן יעמיד הדבר מן הצד, והוא הפך צפה ואינו טומנו (כמ"ש יהושע ב', תהלות כ"ו ח', ל"א כ"א ירמיה ט"ז י"ז, איוב י"ד ט'),

ומלת יצפנו נמשך לשנים, וגדר אויל הוא המסתפק, כמ"ש בכל הספר:

 

(טו) הוֹן עָשִׁיר קִרְיַת עֻזּוֹ מְחִתַּת דַּלִּים רֵישָׁם:

מלבי"ם הון עשיר קרית עוזו – הון הוא קבוצת כסף ודברים שוי הערך הרבה,

וקרית היא עיר בצורה,

ר"ל העשיר אינו צריך לקריה בצורה להשגב שם מפני צרים, כי הונו הוא הקריה העזה בו ישגב מפני תהפוכות הזמן שהם הצוררים המעיקים לאדם בו ישגב מפני רעב קור וכל מחסור,

ולפ"ז מחתת דלים רישם – הדל הוא מי שיהיה לו עושר ונתרושש מנכסיו,

וא"כ הדל שנתמעט עשרו דומה כמו שכבשו האויבים קרית מעוזו, וזה מחתתו כי אין לו מחסה מפני תהפוכות הזמן,

 

ויש בו מליצה כי העושר הפנימי של הנפש היא החכמה אשר קבץ בלבבו, והיא קרית עוזו מפני האויבים הפנימים צוררי הנפש שהם התאוות והיצר הרע,

אבל הדלים שאין להם הון החכמה, בא עליהם הכסיל ויכבוש את העיר:

 מלבי"ם – חלק באור המלים

(טו) קרית הוא עיר בצורה – ובא מחתה הפך מבצר ומעוז, שמת מבצריו מחתה,

דלים, הדל היה לו נכסים ונתדלדל מהם, כמ"ש בכ"מ. והרישה, מציין העדר הירושה והממון:

 

(טז) פְּעֻלַּת צַדִּיק לְחַיִּים תְּבוּאַת רָשָׁע לְחַטָּאת:

רש"י פעולת צדיק לחיים – כמשמעו, ומדרש אגדה שלמה עשה פעולת המקדש לחייהם של ישראל לכפרתן. ותבואת רשע – תבואתו (ס"א הבאתו) של מנשה שהכניס בו הסמל היא היתה לחטאת:

מלבי"ם [וכ"פ בגר"א] פעולת צדיק לחיים – יש הבדל בין פעולה ובין מעשה,

העסק שעוסק באיזה דבר ומכין האמצעים אליו נקרא פעולה, ואם גומר את הדבר נקרא מעשה,

ולמשל הזורע והחורש וכל מעשיהם הקודמים נקראים פעולה, לערך התבואה שנגמרה שאז נגמר המעשה,

ועז"א שהצדיק גם פעולותיו מובילים לחיים, שגם האמצעיים שעוסק בהם להכין את התכלית הם לחיים, וכ"ש התכלית שהוא מעשה הצדק עצמו,

והרשע גם תבואת רשע לחטאת – גם התבואה הנגמרת שהיא תכלית מעשהו הוא לחטאת וחסרון והוא תכלית כוזב:

 

(יז) אֹרַח לְחַיִּים שׁוֹמֵר מוּסָר וְעוֹזֵב תּוֹכַחַת מַתְעֶה:

מלבי"ם אורח חיים שומר מוסר – יש הבדל בין מוסר ובין תוכחה, המוסר יהיה מצד ההכרח שימסר את הנפש בל תצא חוץ לגדרה על ידי יראת העונש,

והתוכחה הוא ע"י וכוח וראיות השכל שמראה לו תועלת הדרך הטובה,

וע"פ הרוב ע"י המוסר ימנע מדרך הרע מפני יראת העונש,

וע"י התוכחה ילך בדרך הטוב מפני שמשיג תועלת הדרך הטוב,

וע"כ אומר רבותא כי השומר מוסר לא לבד שע"י ימנע מדרך המות, כי גם תוליכהו אל אורח חיים, כי ע"י שיסור מרע יתחיל לעשות טוב,

ועוזב תוכחת מתעה – שלא לבד שלא ילך בארח חיים כי גם יתעה אל דרך המות,

כי שני הדרכים מקבילים זה מול זה וכשעוזב דרך חיים יתעה אל דרך שכנגדו:

 

(יח) מְכַסֶּה שִׂנְאָה שִׂפְתֵי שָׁקֶר וּמוֹצִא דִבָּה הוּא כְסִיל: (יט) בְּרֹב דְּבָרִים לֹא יֶחְדַּל פָּשַׁע וְחֹשֵׂךְ שְׂפָתָיו מַשְׂכִּיל:

מלבי"ם (יח-יט) מכסה שנאה – וכו' ברוב דברים – כבר כתב הרמב"ם עמ"ש כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה,

שהדבור יחלק לארבעה חלקים,

דבור האסור ודבור הרשות ודבור מצוה ודבור מותר, והמשכיל לא ידבר רק רביעית מן הדבור,

עפ"ז אמר, הנה מצד הרע של הדבור שהוא מה שמוציא דבה על חברו כלולים בו כמה רעות,

כי מכסה שנאה בשפתי שקר – שבהכרח יכסה שנאתו לחברו ומשקר לאמר שהוא אוהבו,

ועי"כ הוא מוציא דבה – שע"י שמכסה שנאה יאמינו לדבתו,

וא"כ כלול בזה כמה רעות והוא כסיל – שעושה מעשיו הפך החכמה ע"י רוע לבבו,

אבל גם מי שאינו מדבר דבור האסור, בכ"ז ברוב דברים לא יחדל פשע – שרוב חלקי הדבור אף דבורי הרשות מביאים אל הפשע,

וע"כ חשך שפתיו משכיל – המשכיל חשך שפתיו לגמרי בל ידבר רק דבור של חכמה לבד:

 

(כ) כֶּסֶף נִבְחָר לְשׁוֹן צַדִּיק לֵב רְשָׁעִים כִּמְעָט:

ביאור הגר"א – כסף מבחר לשון צדיק הענין כמ"ש והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים וגומר

שיש ב' עניני צדיקים והיינו משכילים ומצדיקים

וכמשא"ז ר' חב"א הוה דריש שמעתתא ור' אבוה הוה דריש אגדתא ואותן הלומדים ודורשים לעם שמעתתא הם נקראים משכילים שמשכילים לעם ועושין אותם לת"ח שיהיו יודעין הלכות

ואותן הדורשין אגדתא הם נקראים מצדיקי לפי שהם מוכיחין וממשיכין לבם של בני אדם לדרכי השם ית'

וכנגדן בעולם הם זהב וכסף וזהב אינו נצרך אלא לעשירים שקונין בהם דברים יקרים

אבל העניים שקונין דברים קטנים א"א לקנותן בזהב רק בכסף ולכן נקרא כסף שהכל נכספין לזה

שזהו טוב בין לעניים בין לעשירים שגם העשירים צריכים לדברים קטנים

ודוגמת זה הן המוכיחין כמ"ש שם שבקו כ"ע לר"ח בר אבא כו'

ובכסף יש ג"כ ב' דברים אחד מטבע הנעשה מסיגים וזו המטבע אינו יוצא בכל מקום רק במקום המלכות אשר עושה אותה ואין מוציאין אותה בקל והכל בורחין ממנה

והב' הנעשה מכסף טוב והוא עובר לסוחר בכל מקום והכל בוחרין אותה

וכן במוכיחים הן ב' כמ"ש תמה אני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח מפני שמוכיח בדברים קשים ומבזה ואומר מפני מה אתה עושה כך ומחרף אותו ועי"ז אינו מקבל ממנו

אך הצדיק שיודע להוכיח בא בדברים טובים ונחומים ומקרב אותו לתורה בכדי שישמע אליו והכל נכספין אליו כמו אהרן שהיה אוהב שלום ורודף שלום ומקרבן לתורה

וזהו כסף נבחר כמו הכסף הטוב שהכל בוחרין אותו כן הלשון של הצדיק המוכיח שכולם מקבלין ממנו ונוח הוא לבריות.

ולב רשעים כמעט ואלו שאינן חוזרין בתשובה אף ששמעו דברי הצדיק אינו מחמת חסרון של דברי הצדיק ח"ו

אך הוא מחמת שלבן של הרשעים הוא רך ואינו נכנע מדרכיו אלא לשעה מועטת ואח"כ חוזר להיות כבראשונה,

וזהו כל ת"ח שאינו קשה כברזל אינו ת"ח

כי הברזל קשה לעשות בו נקב אך אם עשו בו נקב אינו נסתם הנקב מפני שהוא נעשה בדבר קשה,

משא"כ אם נעשה נקב בדבר רך תיכף אח"כ הנקב נסתם וחוזר להיות כבתחילה וזהו מעלת ישראל כי עם קשה עורף הוא

וזהו שלב רשעים אינו אלא לשעה מועטת ולכן אח"כ הם כבראשונה ולא מחמת גרעון הצדיק ח"ו:

מלבי"ם כסף נבחר לשון הצדיק – מבואר אצלנו תמיד שהלשון מורה על הדבור הפנימי, ומורה על דברים מעוינים שהתבונן בדרכי הבינה,

ולעומת זה השפה מורה על הדבור החיצוני מן השפה ולחוץ,

וכבר בארו חכמי הלשון שהלשון מיוחס אל הבינה, והפה אל החכמה, והשפה אל הדעת,

והוא מתאים עם דברינו כי הלשון מורה על עניני בינה,

והשפה שהיא חיצונית לגמרי מציין שמדבר דברים שרגיל בהם מן השפה ולחוץ וזה לא משכחת רק בעניני דעת, שידע אותם בידיעה ברורה כדברי הומחשות, שמתוך כך ידבר בהם בשפתיו מבלי עיון כלל,

והפה הוא אמצעי בין לשון ושפה, ומורה על עניני חכמה שקבל מרבותיו, ואינם מובנים אצלו כעניני תבונה ולא רגילים על שפתיו החיצונים כעניני דעת,

והנה לשון צדיק – הוא מה שהצדיק מתבונן בעניני הצדק ע"י בינתו, הוא דומה ככסף נבחר – שאין בו סיג כלל,

כי כל בינת נבונים יש בו סיג, כי בהכרח יתבונן על כל חלקי הסותר עד שימצא את הראוי,

והמותר הוא סיג, אבל הצדיק שהורגל לעשות צדק והוא מתבונן בו ע"י השכל השמושי שהורגל לעשותו בפועל,

וכל ענין פרטי שיבא לפניו יבין תיכף ע"י הנסיון איך לעשותו מבלי ספק כלל ותיכף יקלע אל המטרה הראוי והכסף הטהור מבלי סיג,

אבל לב רשעים כמעט – הרשעים שהם רחוקים מן הצדק ולבם שהוא הכח המושל שבהם אינו עומד תמיד על ענין אחד כי פוסח תמיד על מדה אחרת לרוע, עד שלבם דומה כמעט,

שאין לו לב וממשלה חלוטה כלל, וכ"ש שא"א לו שיבין דרך הטוב בהחלט כי אין לו דרך מיוחד כלל:

 מלבי"ם – חלק באור המלים

(כ-כא) לשון צדיק, שפתי צדיק – הלשון פנימי מין הפה והשפה,

ומורה לרוב על התבונה והשגיון ובא אצלה לשון הגיון ומחשבה כ"פ, ולשוני תהגה צדקך, הוות תחשב לשונך,

וכבר בארתי זה במקומות רבות, וכבר גדרו חכמי לב שהלשון יורה על הבינה והפה על החכמה עמ"ש מלאכי (ב' ז'), והשפה מורה על הדעת, שכן בא אצל השפה שם דעת, שפתי דעת (משלי י"י ד', כ' ט"ו) ועוד שם (ה' ב', ט"ו ז', מלאכי ב' ז', איוב ל"ג ג') ותמצאהו בס' זה במקומות לאין חקר.

לב, שם לב בא לרוב על כח הממשלה אשר בנפש, ותמצאהו במקומות רבים,

ומי שמושל כפי חקות החכמה נקרא חכם לב, ומי שחסר לו כח הממשלה נקרא חסר לב:

 

(כא) שִׂפְתֵי צַדִּיק יִרְעוּ רַבִּים וֶאֱוִילִים בַּחֲסַר לֵב יָמוּתוּ:

רש"י שפתי צדיק ירעו רבים וגומר – שרבים אוכלים בזכותו ובתפלתו:

ביאור הגר"א – שפתי צדיק ירעו רבים כלומר שהצדיק הוא מדריך בדבורו לרבים, לגדולים, שרבים נקראים ת"ח,

 והיינו שהצדיק מדריך אפילו לתלמידי החכמים בשפתיו, מפני שהם מבינים דבריו שהם טובים, לכן הם רצין אחריו שיהא מדריכן.

ורשעים בחסר לב ימותו – כלומר הרשעים שאין רודפין אחר הצדיק שידריכן, היינו מפני שהם חסרי לב, ואין מבינין דברי הצדיק, ימותו בהחסר לב:

מלבי"ם שפתי צדיק ירעו רבים – כבר בארתי שהשפתים מורה על הדבור החיצוני,

והנה לשון צדיק בו יתבונן בעצמו על הדרך שיבחר לעצמו כנ"ל פסוק הקודם,

ופי צדיק בעניני חכמה הם מקור חיים כנ"ל פסוק י"א.

ושפתי צדיק, הוא מציין מה שמוציא בשפתיו דברים שרגיל בהם, הם ירעו רבים, שילמדם דרכיו ואורחותיו,

ואוילים בחסר לב ימותו – גדר אויל הוא המסתפק בדרכי החכמה,

וזה ההפך של הדעת המרומז בשפתי צדיק, שהשפתים מורים בדבר שיודע בבירור כנ"ל,

כי לא לבד שאינו יודע ידיעה ברורה עד שיוציא דרכי החכמה בשפתיו החיצונים ללמדם לרבים כי גם את עצמו לא ירעה,

רק ימות בחסר לב, כי אין לו לב המושל ומנהיג את תאוותיו ע"פ דרכי החכמה וחקותיה אחר שמסתפק בהם:

 

(כב) בִּרְכַּת ה' הִיא תַעֲשִׁיר וְלֹא יוֹסִף עֶצֶב עִמָּהּ:

ביאור הגר"א – ברכת ה' וגומר שעצבון הוא ב' משמעויות, א' לשון טרחה, והב' לשון דאגה,

והכל אחד מי שיש לו טרחה וצריך ליגע הרבה הוא בדאגה כענין מרבה נכסים מרבה דאגה

וזהו ברכת ה' כאשר הקב"ה מפרנס ומברך את האדם אותה ברכה היא מעשרת אותו ולא כשאר עשירות שצריך לטרחה ויגיעה רבה, ויהיה תמיד בדאגה אלא ולא יוסיף עצב עמה ע"י הברכה והעשירות שיתן לו הש"י לא יוסיף מחמת זה דאגה וטרחה אלא בלא יגיעה וטרחה שיושב בביתו בשלוה והקב"ה יברך בכל מעשה ידו.

ועוד שהוא נגד התורה כמ"ש לאוקמי גירסא סייעתא דשמיא היינו שלא ישכח מה שלמד וכמ"ש מתוך שחסידים היו תורתן משתמרת בקרבן ולא עוד אלא שיהיה כמעיין הנובע ולא יהיה צריך ליגיעה

וזהו ברכת ה' כאשר הקב"ה מברך את האדם בתורה היא תעשיר שלא ישכח ממה שלמד כלל ויהיה לו תורה הרבה וגם לא יוסיף עצב עמה שלא יהיה צריך ליגיעה אלא יהיה כמעיין הנובע:

מלבי"ם ברכת ה' היא תעשיר – העושר שבא ע"י השתדלות אינו עושר אמתי ובעליו אוכל לחם עצבים,

ר"ל שבעת יאכל לחם יתעצב, כי יזכור טרחו ועמלו בהשגתו וידאג פן יחסר לו וע"כ יצמצם מזונו כאילו עי"כ יוסיף בעשרו,

וזה מצד שאינו עושר אמתי והוא עני לפי מחשבתו,

אבל ברכת ה' היא תעשיר עושר אמתי, והעצב לא תוסיף עמה – על העושר,

ר"ל לא יצטרך להעציב להוסיף ע"י העצב על עשרו, כי אוכל בשמחה ובריוח כי הברכה מצויה בכל אשר לו:

 

(כג) כִּשְׂחוֹק לִכְסִיל עֲשׂוֹת זִמָּה וְחָכְמָה לְאִישׁ תְּבוּנָה:

רבנו יונה – כשחוק לכסיל עשות זמה. כמו שהשחוק קל לבוא מן המחשבה, כי השחוק מן התנועות הבאות פעמים רבות בלא כונה, כן הפועל קל לבוא ממחשבת הכסיל, כי דרכו לעשות כל אשר יזם, ולא יפריש בין מחשבת החפץ ועולה על הרוח בלי עיון ובין המחשבה המגעת אל הפועל.

וחכמה לאיש תבונה. עשות זמה, והיא המחשבה, היא חכמה לאיש תבונה, כי עיקר חכמתו על שפת הפועל, כי שם מרבה העיון עד שישלים לו על נכון:

 ביאור הגר"א – כשחוק לכסיל עשות זימה וחכמה וגומר כלומר כמו השחוק בא פתאום על האדם בלי הזמנה, שאין אדם מזמין א"ע לשחוק, אלא שבא על האדם פתאום שאין יכול לעמוד על עצמו מלשחוק,

כן הזימה בא על הכסיל לעשות פתאום.

וכמו כן החכמה לאיש תבונה ג"כ בא פתאום איזו פירוש או איזה דבר חכמה:

מלבי"ם כשחוק לכסיל עשות זמה – הכסיל הוא הנלוז מדרכי החכמה בעבור יצר לבו ותאותיו,

מבאר כי כפי שימשול ממשלת לבו אם בדרכי החכמה אם בכסילות כן ישוב טבעו, עד שמעשיו לא יתיחסו עוד אל בחירתו רק אל ההרגל וטבע שני שנטבע בו,

הכסיל יעשה זימה לא במחשבה רק בלי דעת והכנה, כמו שישחק (אם יזדמן לפניו דבר הגורם שחוק) בהכרח, לא במחשבה ובחירה,

וכן חכמה לאיש תבונה – מי שאסף כל עניני בינה בנפשו (שזה גדר תבונה והבדלו מן בינה) שאז החכמה אצלו מן השפה ולחוץ [כנ"ל (פ' י"ג) על בשפתי נבון תמצא חכמה],

ממילא החכמה וההתנהג ע"פ דרכיה תהיה ג"כ על צד ההרגל מעצמו כמו השחוק הבא מעצמו בטבע:

 מלבי"ם – חלק באור המלים

(כג) לכסיל – הכסיל יודע חקי החכמה ונלוז מפני תאותיו, והאויל אינו מקבל חקי החכמה מפני שמטיל בהם ספיקות, כמ"ש בכל הספר, תבונה, עי' גדרה למעלה (ב' ג'):

 

(כד) מְגוֹרַת רָשָׁע הִיא תְבוֹאֶנּוּ וְתַאֲוַת צַדִּיקִים יִתֵּן:

רש"י מגורת רשע – מה שהוא ירא יבא לו דור הפלגה יראו ואמרו (בראשית י) פן נפוץ וסופן כתיב ויפץ ה' אותם משם (בראשית י). ותאות צדיקים יתן – מי שבידו ליתנה (לתת):

רבנו יונה – מגורת רשע היא תבואנו. לא יגיע אל הרשע ממחשבותיו וממה שמשער בנפשו רק מגורתו ופחדתו, אך תאוותיו לא יגיעוהו.

ותאות צדיקים יתן השי"ת, שמתאוים אל חסדו ומיחלים לו, אך פחדתו מן האויב ומפני עקת רשע לא יבואם, כי. כעבור סופה ואין רשע. מקרה קל ועובר יעבירנו, כמקרה הסופה כרגע תעביר את המוץ, וכן כתיב "תמותת רשע רעה" (תהלים לד, כב), וכתיב "כי שבע יפול צדיק וקם" (כד, טז).

וצדיק יסוד עולם. הצדיק צדקתו תצילנו מן הצרות, בשגם את הרבים היא מצלת, והעולם נוסד עליו. וכן כתיב "ימלט אי נקי" (איוב כב, ל):

ביאור הגר"א – מגורת רשע היא תבואנו כי הרשע מתיירא מן העבירות שבידו כמ"ש הירא מעבירות שבידו והעבירה עצמה משלמת לו,

 ותאות צדיקים יתן הקב"ה כלומר שאם היתה המִצְוָה משלמת לו השכר היה השכר בתכלית וגבול כמו המצוה,

אבל הקב"ה בעצמו יתן לו השכר וכמו שהוא [הקב"ה] בלי תכלית כן השכר הוא בלי תכלית.

והעבירות הוא בתכלית וגבול כי העבירה עצמה משלמת לו הגמול והעבירה היא בתכלית.

ואמר אצל העבירות 'תבואנו' ואצל המצות 'יתן' כי שכר המצות הוא לאחר זמן אמר 'יתן' אבל גמול העבירות דרכה של הקליפה לרדוף תיכף ותדיר לכן אמר 'תבואנו':

מלבי"ם מגורת רשע היא תבאנו – מגור הוא הדבר שמתירא מפניו והוא מתחבא עצמו ממנו ועושה תחבולות להנצל,

וזה הבדלו מבין יתר לשונות הבאים על הפחד,

הרשע גם הדבר שיגור ממנו ועושה כל תחבולות להנצל, בכ"ז תבואנו, כי תחבולותיו לא יועילו,

ותאות צדיקים יתן – גם הדבר שמתאוים בלב יתן ה', בלי יצטרכו לעשות שום דבר כדי להשיגו,

באופן שהרשע ישיגהו הרע שהשתדל להנצל ממנו,

והצדיק לא לבד שלא ישיגהו רע, כי ישיגהו הטוב שלא השתדל בו כלל,

כי ה' יתנהו לו בהשגחה, וכמ"ש לקמן (י"א כ"ג, י"ג כ"א):

 מלבי"ם חלק באור המלים  (כד) מגורת – עמ"ש איוב (ג' כ"ד) תהלות (ל"ג ח'), ואמרו לא תגורו מפני איש לא תכניס דבריך מפני איש:

 

(כה) כַּעֲבוֹר סוּפָה וְאֵין רָשָׁע וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם:

ביאור הגר"א – כעבור סופה ואין רשע כמו סופה שעובר מהרה כן מפלת הרשע הוא כהרף עין ולא יתמהמה יום אידו מלבא.

וצדיק יסוד עולם אבל הצדיק לא יעבור לעולם אלא יהיה יסוד עד עולם.

ועוד כעבור סופה כאשר עובר סופה שהוא עת צרה וזעם לא יומלט הרשע ויהי' כלא היה וזהו ואין רשע כמו שלא היה. וצדיק יסוד עולם כלומר אף אחר מיתתו הוא יסוד עולם שמגין על העולם.

מלבי"ם כעבור סופה ואין רשע – הרשע אין לו שורש חזק במציאות רק קיום מקרי, כדבר הבלתי נשרש בחוזק אשר בעבור סופה וסערה ישאהו הרוח,

כן בעוד שהשנים כסדרן יתקיים כפי הטבע, אבל בעת מהומה תשאהו סופה ותשערהו ממקומו,

אבל צדיק יסוד עולם – שהוא י"ל קיום במציאות מצד שלמות נפשי ומצד השגחת ה',

ובעת סופה לא לבד שלא ינידהו הרוח ומקרי הזמן, כי הוא כיסוד מוסד לא לבד לעצמו רק לעולם הכללי, כמו שהיה בנח,

וכמ"ש בב"ר (פ' נח) כעבור סופה זה דור המבול וצדיק יסוד עולם זה נח, וכן נדרש שם מ"ש לקמן (י"ב ז', וי"ד א'):

 

(כו) כַּחֹמֶץ לַשִּׁנַּיִם וְכֶעָשָׁן לָעֵינָיִם כֵּן הֶעָצֵל לְשֹׁלְחָיו:

רבנו יונה – כחומץ לשנים וכעשן לעינים. אע"פ שייטב לאדם פעמים לרפואה, והעשן לפעמים לצורך, ויבערו אור לָשֶבֶת נגדו,

ולא יתכן להגעת תועלתם בלא היזק לאחד האיברים, כי החומץ יזיק לשיניים והעשן לעינים,

"כן העצל לשולחיו", כי פעמים יש צורך לשליחותו והמצא תמצא בו תועלת, ונכון לשולחו בשעת הצורך מאשר אם ימנע השולח לשלח את האיש.

אך לא יתכן לשליחותו מבלי קלקול באחד הדברים, כי מעצלותו להקשיב לקול דברי השולח ולצפון אותם בלבבו או לכוין את דברי מי ששלחוהו, או מעצלותו ואיחורו בדרך לא תנצל שליחותו מן הקלקול.

ויתכן כי יקרא קלקול חסרון התועלת בדבר השליחות,

כי אילו שלח בעל השליחות ציר חרוץ אז השלמה לו התועלת לכל דברי השליחות,

ועתה כי בטח על משענת העצל קרהו החסרון בקצת ענייני השליחות, וחסרון לא יוכל להמנות,

ואם בינה שמעה זאת, מה לעצל ולשליחותו בתוך ענין מדות הצדיק והרשע?

 כי הזכיר למעלה "וצדיק יסוד עולם", ואחרי המקרא הזה יזכיר "יראת ד' תוסיף ימים", ואיך באה שליחות העצל בתוך הדברים האלה?

ועתה עמוד והתבונן, כי המשל על מלאכת התורה והמצות ועל שליחותם,

כי המחזיקים בהם שלוחי השם כדכתיב "וישלחך י"י בדרך" (ש"א טו, יט), "כי י"י שלחני לעשות" (במדבר טז, כח), "ארור עושה מלאכת י"י רמיה" (ירמי' מח, י)

גם ראה חתימת רוב משלי שלמה שחתם בהם דברי חכמה הוריתיך "להשיב אמרים אמת לשולחיך" (כב, כא).

ובא להזהירנו על הזריזות במצות ולגנות העצלתים, והודיענו כי לא יתכן לשלימות מצוה שיש טורח בהקמתה רק עם הזריזות, והעצל אם יקיים מצוה יבטל אחד מחובותיה וחוק מחוקיה.

גם הנצל לא ינצל מן הנזק לנפשו ומן העונש בקיום המצוה אע"פ שעשה מצוה מצד אחד והועיל תועלת ושכרו אתו,

גם בהגותו בתורה לא יכוין אל כל דברי מלמדיו, ותקראנה אותו השגגות בהוראות תמיד,

וכן אז"ל (סוטה מז, ע"ב) משרבו זחוחי הלב רבו מחלוקות בישראל.

וכן במצות תפלין שצריכה זריזות לא ינצל מן העונש בהסח הדעת.

גם נאסר שלא יפיח בהן ולא יישן בהן, ומצותן כל היום, אך העוסק במצות הוא לבדו פטור מן המצות.

וכן בכל חובת השי"ת יתחייב הזריזות, ויקרא עון בעצלתים, כי ביחדו את הבורא אם בפיו ובשפתיו יכבדהו ולבו ירחק ממנה והנה גדול עוונו,

וככה בעת התפלה כאשר יתור אחר לבבו וזנה אחר עסקיו, לא יעשה כן כי דבר ידבר עם מלכים ויועצי ארץ,

וכהנה רבות עם העצל, לא ימלט בקיום המצוה מן הנזק באחד העניינים כאשר לא יתכן לתועלת החומץ מבלתי הנזק לשיניים:

 ביאור הגר"א – כחומץ לשינים וגו' כלומר כמו שאדם רוצה לפתוח מעיו בכדי שיתאוה לאכילה ושותה חומץ או אוכל דבר מחומץ ומקהה את השינים שלא די שלא יתאוה לאכול, אלא שאינו יכול לאכול מחמת קהוי השינים.

וכעשן לעינים כמו שהאדם הרוצה שיאיר לו ומדליק מדורה וכאשר מדליק עצים לחים המעלים עשן הרבה שלא די שאין מאירין לו אלא שמכהה את העינים שהיה לו.

כן העצל לשולחיו שלא די שאינו מביא לו מבוקשתו אלא שיש לו מחלת לב מן התוחלת הממושכה שממתין עליו שיבא ומכלה את עיניו לראות אם הולך הוא וכאשר בא הוא בא ריקם והוא כחומץ לשניים שאין לו מה לאכול.

(ומ"ש תחילה כחומץ לשניים ואח"כ כעשן לעינים שלפי פי' נראה לכאורה בהיפך,

והיינו שגם מתחילה קודם שולחו לא היא לו ג"כ וכשלא יביא נשאר הוא כבתחילה וכעשן לעינים הוא אח"כ כשנשתהה בהלוכו והבן.

וסוד ענין ההוא עמוק עמוק ולכן לא גילה לי, אך אהיה הולך רכיל ומגלה קצת כבתר שושיפא דקיק בכדי שלא יאמרו הבריות שהם כפשטן,

כי בשה"ש כתיב עיניך יונים וגו' רוחצות בחלב וגו' וכן שנייך כעדר הרחלים שעלו מן הרחצה [שהקדים עיניים לשיניים]

והיינו מפני שבעינים הוא התחלת טו"ר ובפה נתמתק בל"ב שניים והן מתבררין ע"י תורה שבכתב ושבע"פ והן סוד תורה ומצות

והעצל שאינו עוסק בתורה ובמצות אדרבה הוא מקהה השניים ומכלה העינים כי כאשר הבור רק ומים אין בו נחשים ועקרבים יש בו.

וסוד העשן והחומץ הוא נגד תורה שבכתב ושבע"פ שהן קליפתן המפסקת

ואינן נתמתקין רק בתורה שבכתב ושבע"פ בסוד וטבלת פתך בחומץ והר סיני עשן כולו והבן:

מלבי"ם  כחומץ לשנים – מגנה ענין העצל שדומה בשליחותו כמו דבר החמוץ שרוצים לאכלו כדי לעורר תאות המאכל, והיא בהפך מכהה השינים, והגם שיתעורר לאכול לא יוכל ללעוס את המאכל,

וכן כעשן לעינים – אם יבעירו זיקות להאיר בבית, הגם שימצא אור הלא יכהו העינים ולא יוכל לראות,

כן העצל לשולחיו – שלא לבד שלא ישיגו הנרצה משליחותו כי גם יקלקל התכלית,

וכל הדברים הנאמרים על העצל, י"ל מליצה גם על המתעצל בשליחות הכולל אשר נשלח לעוה"ז להשלמת נפשו:

 

(כז) יִרְאַת ה' תּוֹסִיף יָמִים וּשְׁנוֹת רְשָׁעִים תִּקְצֹרְנָה:

רבנו יונה – יראת י"י תוסף ימים. הדאגות מחלישות הכח ומקרבות קץ המות,

ויראת השי"ת והדאגה על העונות וחסרון עבודת האלהים לא תקצר את הימים, אבל הימים על ימי היראה תוסיף, כמו שנאמר "ימים על ימי מלך תוסיף" (תהלים סא, ז),

פי' כשני דורות, כי משנה שני חייו יוסיף לו, ואז"ל (דברים רבה פ"א) תוספתו של הקב"ה מרובה על העיקר שנאמר (מ"ב כ, ו) "והוספתי על ימיך חמש עשרה שנה", ומתחילה לא מלך רק ארבע עשרה שנה.

ושנות רשעים תקצרנה. תענוגות בני אדם מעמידות בנין הגוף מדרך תולדתו, ושנות רשעים המתענגים במלאת תאותיהם והשוברים עול שמים ומנתקים מוסרות תקצורנה בחטאים מן המספר הראוי לימי חייהם:

 ביאור הגר"א יראת ה' תוסיף ימים כאשר האדם תמיד ביראה ופחד חייו אינם חיים ויכול למות מן הדאגה בימים מועטים,

 אבל יראת ה' תוסיף ימים ואינו כשאר היראות ופחדים ושנות רשעים תקצורנה כלומר והרשעים אע"פ שהן יושבים בשלוה ואין פחד אלהים נגד עינים וראוי להם להאריך ימים אעפ"כ תקצורנה וגם מחמת שהם רשעים ופורקין מעליהם עול מלכות שמים שנותם מתקצרין

(ועוד יראת ה' תוסיף ימים ושנות כו' הענין כמ"ש להנחיל אוהבי י"ש והיינו ימין ושמאל נגד מ"ע ול"ת וכן בעה"ז ימים שנים ולכן השנים נכללין בימים כי השמאל נכלל בימין וימים הם ימי טובה וזהו ואברהם זקן בא בימים שהוא אצלו הכל ימים ימי טובה

ושנים הן בהפוך וז"ש ושנות חיים שנתהפכו מרעה לטובה וזהו יראת ה' תוסיף ימים כלומר שיוסיף וגם ימים שיהיו ימי טובה, אבל להרשעים לא יהיה רק שנות ואפילו אלו השנות תקצרנה):

מלבי"ם יראת ה' תוסיף ימים – הגם שהיראה מפני דבר דרכה לקצר הימים,

לא כן יראת ה' שהיא תוסיף ימי האדם, ושנות רשעים תקצרנה – ע"י עונשי ה',

ותפס בצד הא' ימים שכולל ג"כ שיהיו ימי טובה ושלוה,

והשנים מורים לרוב על שני צער, שהרשעים לא יבלו ימים בטוב וגם תקצורנה שנותיהם:

 

(כח) תּוֹחֶלֶת צַדִּיקִים שִׂמְחָה וְתִקְוַת רְשָׁעִים תֹּאבֵד:

ביאור הגר"א – תוחלת הוא מה שאדם מצפה שיבא אחר זמן וכמ"ש תוחלת ממושכה

ותקוה הוא מה שהאדם מצפה שיבא לו תיכף ובזמן קרוב הוא מצפה

והיינו שהצדיקים אינם מצפים ליטול שכרם בעה"ז רק מיחלים לאלהיהם שיתן להם שכר טוב בעה"ב וזה שתוחלת צדיקים לשמחה כמ"ש אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה.

ותקות רשעים תאבד מהם שהם מקוים ליקח תיכף אף זה תאבד כי דרך רשעים תאבד:

מלבי"ם תוחלת צדיקים שמחה – יש הבדל בין תוחלת ובין תקוה, המיחל מיחל על דבר שבודאי יבא, או שהבטיחוהו שיבא בזמן ידוע,

והמקוה מקוה על דבר בלתי ברור ומובטח,

והצדיקים י"ל תוחלת, כי שכרם מובטח בלי ספק ולכן שמחים הפך מן תוחלת ממושכה שהיא מחלה לב, כי התוחלת שמיחלים לחסד ה' הוא נמצא תמיד ולא יכזב,

אבל תקות רשעים תאבד – הרשעים אין להם תוחלת רק תקוה שמקוים להתעשר וכדומה שהוא בלתי בטוח ובאמת תאבד תקותו:

 

(כט) מָעוֹז לַתֹּם דֶּרֶךְ ה' וּמְחִתָּה לְפֹעֲלֵי אָוֶן:

ביאור הגר"א – כלומר שדרך ה' הוא מעוז לאותן ההולכין בתמימות,

אבל מחיתה הוא הדרך ה' לאותו שחושבין און בלבם הוא מחיתה להם כמ"ש כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם

ואמר 'לפועלי' און כי 'פועל' הוא בנסתר כלומר במחשבתם וכמ"ש ואת פועל ה' לא יביטו ואת מעשה ידיו לא ראו [הבטה ל' התבוננות, שזה נסתר ופנימי, וראיה ל' הסתכלות שזה חיצוני].

ועיין בפרושו על ישעי' וכמ"ש טינא היה בלבם:

מלבי"ם מעוז לתום דרך ה' – המחתה הוא הפך המעוז,

שהעוז הוא עז הנפשי וחזקת הרוח, והפוכו המחתה הנפשיית,

דרך ה' והנהגתו הוא מעוז לתם, כי בדרכי ה' יראו איך סומך נופלים ומשגיח על נדכאים וכל ארחותיו חסד ואמת וצדקה ורחמים וחנינה, עד שהתם המתנהג במדות אלה ימצא מעוז בהשקיפו כי כן יתנהג ה' בהנהגת המציאות,

והיא מחתה לפועלי און – באשר דרכיהם לעשות און הוא הפך מדרכי אל ומקיום העולם:

 

(ל) צַדִּיק לְעוֹלָם בַּל יִמּוֹט וּרְשָׁעִים לֹא יִשְׁכְּנוּ אָרֶץ:

ביאור הגר"א צדיק לעולם בל ימוט כלומר אע"פ שלפעמים הצדיק מט לפני רשע אבל הוא לפי שעה ולא לעולם כמ"ש כי שבע יפול צדיק וקם

ורשעים לא ישכנו ארץ אבל הרשעים אם התחילו לנפול לא ישכנו עוד בארץ ולא יוסיפו לקום

ועוד אף שעתה הם שוכנים בארץ לא ישכנו לעולם:

מלבי"ם צדיק לעולם בל ימוט – ההתמוטטות בא ע"י סיבה, ר"ל ע"י חולשת הרגלים או מקום מדרון,

והצדיק גם כשימוט ע"י שלא עמד על מצב טוב בכ"ז לא ימוט לעולם, כי שבע יפול צדיק וקם,

ורשעים לא ישכנו ארץ – גם בעת ששוכנים עלי ארץ לא על מדרון רק בשכינה קבוע עלי ארץ,

בכל זה לא ישארו שוכנים שם כי ינערו רשעים ממנה:

 

(לא) פִּי צַדִּיק יָנוּב חָכְמָה וּלְשׁוֹן תַּהְפֻּכוֹת תִּכָּרֵת:

ביאור הגר"א פי הצדיק תמיד מדבר חכמות והוא כמעיין הנובע (ונלע"ד שניב שפתים שהוא הדבור נק' ניב שהוא מלשון נובע והוא ג"כ מלשון מים תבעה אש

ולכן לשון ניב משמש לדיבור ולנובע והכל א' שהוא מדבר תמיד חכמות והוא תמיד כמעיין הנובע ואינו פוסק לעולם כי הכל רצין אחריו לשמוע תורה וחכמה מפיו.

ולשון תהפוכות תכרת אבל מי שאינו אומר תורת אמת הוא מדבר תמיד תהפוכות וחוזר ממה שאמר תחילה והכל רואין שאין ממש בחכמתו ועוזבין אותו וממילא תכרת:

מלבי"ם פי צדיק ינוב חכמה – כבר התבאר (פסוק י"א) עמ"ש פי צדיק מקור חיים שהצדיק לא אסף חקי החכמה בקבלה כמו החכם, רק שהתרגל ללכת בהם ע"י צדקתו,

ועי"ז יוכל ללמד על כל פרט איך יהיה המנהג בחכמה הגם שאין לו ע"ז תורה ושיטה כללית כמו החכם,

ולפ"ז מקור החכמה הוא בפיו, ששם תעשה פרי ותנובה, שבעת ישאלהו איש על פרט א' איך יתנהג, תצמח החכמה ותוליד תנובה בפיו התשובה הנכונה כפי החכמה,

וגם יש לו יתרון מן החכם, במה שלשון תהפוכות תכרת – שהלשון מציין דרכי הבינה,

שאם יבא [-האפיקורס] בלשון תהפוכות, היינו שיביא מופתים תבונים בדרכי המחקר הפך מדרכי החכמה,

שע"ז לא יוכל החכם לעמוד כנגדו כי החכם אינו נבון,  והחכמה היא רק מקובלת,

ולא ידע לבררה בראיות ובמופתים נגד החוקר המכחיש פנותיה,

אבל הצדיק יעמיד כנגדו מופתי הנסיון והבחינה שהוא כבר נסה כל ענין פרטי עד שהשיג ממנו ידיעה ברורה כמופתי המוחשות, ועל ידי כן תכרת לשון תהפוכות וזרועות תבונתו לא תעמודנה לפניו:

 מלבי"ם – חלק באור המלים

(לא-לב) לשון צדיק, פי צדיק – עי' למעלה (פ' כ' כ"א), וכן זה עצמו ההבדל בין לשון תהפוכות ופי תהפוכות, שהפה הפך החכמה, והלשון הפך הבינה, וגדר מלת רצון עי' בס' התו"ה ויקרא (סי' ל"א):

 

(לב) שִׂפְתֵי צַדִּיק יֵדְעוּן רָצוֹן וּפִי רְשָׁעִים תַּהְפֻּכוֹת:

רש"י שפתי צדיק ידעון רצון – יודעי' לרצות ולפייס את בוראם ויודעים לרצות את הבריות ולהטיל שלום ביניהם:

רבנו יונה – שפתי צדיק ידעון רצון. לפי שהזכיר כי פי צדיק ינוב חכמה וקלל לשון תהפוכות,

בא להודיענו כי אע"פ שלא ידבר הצדיק רק אמת דרכו לשנות בענין השלום, ושפתיו נהוגות ומלומדות לרצות חבריו, שנאמר "מענה רך ישיב חמה" (טו, א),

וכן אמרו ז"ל (יבמות סה ע"ב) מותר לשנות בדברי השלום.

ובלעדי זה לא תכון ביד האדם מצות הבאת שלום בין אדם לחברו, אשר הכתוב ודברי החכמים ז"ל משבחין עליה.

ופי רשעים תהפוכות. פיהם מלומד ורגיל להכריע על הפך האמת לכל ריב ותוכחה, כי יהיה ריב בין אנשים,

וגם אינם בדבר ואין להם בו תועלת, דרכם להכריע על טענת השקר ולהראות לה פנים,

ומה שהביאם לזה, כי על פי שפעלו תמיד עולה ועושק וחמס, והוצרכו תמיד לטענות השקר בהתוכחם עם רעיהם לאמר לא פעלנו און, על ידי זאת הרגילו שפתיהם לאמר רע לטוב ולטוב רע ולהכריע את השקר:

 ביאור הגר"א -שפתי צדיק ידעון רצון שהצדיק אם פעמים יזדמן שחטא נגד חבירו וצריך לרצות אותו הוא יודע איך לרצות וכמ"ש ישור על אנשים ויאמר חטאתי וגו'

וכמחז"ל שמביא ג' אנשים ומבקש ממנו מחילה בפניהם באמת ובלב שלם וכשחבירו רואה שהוא מתחרט בעצמו על שחטא נגדו ולא ישוב עוד לדרך זה גם הוא מוחל תיכף.

ופי רשעים תהפוכות כלומר אבל כשהרשע בא לרצות את מי שעשה רעה או שחירף הוא מדבר תהפוכות כלומר א' בפה וא' ושקרים

(ומ"ש אצל הצדיק 'שפתי' ואצל הרשעים 'פי' היינו שהצדיק אפילו במקום שצריך להשפתים שהוא שפתי חלקות כלומר לדבר א' בפה וא' בלב הם יודעין הרצון ומדברין באמת,

 אבל הרשעים אפילו פיהם כלומר במקום שאינו צריך לדבר א' בפה וא' בלב אלא שיהא פיו ולבו שוין אעפ"כ הוא מדבר תהפוכות.

 ומ"ש צדיק לשון יחיד ורשעים לשון רבים, כלומר אף שהוא לבד צדיק וחבירו רשע,

ואפילו באותו חטא הוא צדיק נגד חבירו הוא הולך לבקש מחילה באמת,

 כענין מעשה דרב וההוא טבחא במס' יומא והכל מחמת שהצדיק יודע הרצון של הקב"ה,

 והרשעים אע"פ ששניהם רשעים כל א' מדבר תהפוכות בלבו:

מלבי"ם שפתי צדיק ידעון רצון – כבר בארתי בפ' כ"א על שפתי צדיק ירעו רבים,

שהצדיק הגיע בפרטי דרכי החכמה לכלל דעת, שידע מהם ידיעה ברורה, וזה גדר שפה שמוציאם מן השפה ולחוץ כדבר ברור,

והנה הרצון יבא על דבר הנרצה אצל ה' וגם בא על התרצות הכעס, ור"ל הצדיק יודע להגיד מה שהוא רצון ה' ואדם, כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם, וזאת ידעו בידיעה ברורה שעז"א ידעון, ואמר שפתי,

אבל פי רשעים תהפוכות – פיהם שבו ידברו הנהגה הפך החכמה (שהחכמה מרומזת במלת פה) הוא תהפוכות, כאלו קבלו חקים שהם הפוכים מדרכי החכמה: