משלי

משלי פרק-כא

 (א) פַּלְגֵי מַיִם לֶב מֶלֶךְ בְּיַד ה' עַל כָּל אֲשֶׁר יַחְפֹּץ יַטֶּנּוּ:

רבנו יונה – פלגי מים לב מלך ביד י"י. מפני שהרבים תלוין במלך, ונתן לו השם כח להמית ולהחיות להרע ולהיטיב,

שומר השם את לבו שלא יטה רע [מ]לעשות גזרת השם ית',

על כן ראוי שתהיה מגמת פני הלבבות ליראה את השם, ולא ליראת חמת המלך [כי בסופו של דבר ה' הוא הקובע…].

ומהשם יבקש רחמים ואליו יצפה וישא עיניו, כי הוא המטה לב המלך לכל אשר יחפוץ,

כאשר יטה אדם פלגי מים לכל מקום שיצטרך להטותם:

 ביאור הגר"א – פלגי וגו' כמו מים הנחלקים לב' כן לב מלך ביד ה' הן לטוב הן לרע, ואל כל אשר יחפוץ ה' יטנו לבו.

או לב מלך הם הת"ח ולבם ביד ה', כאשר יחפוץ האדם [-לילך בדרך ה', כן] יטנו ג"כ מן השמים, כמ"ש בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו,

ועוד לב מלך הוא הת"ח, הללו מטמאין והללו מטהרין והוא ביד ה' כי אלו ואלו דברי אלהים חיים,

כל אשר יחפוץ הקב"ה יטנו ויקבע הלכה כמותו כמ"ש בב"ה יצא ב"ק הלכה כב"ה וכי מאחר כו' מפני כו':

מלבי"ם פלגי מים לב מלך – הגם שלב האדם הפרטי נתון ברשותו והבחירה בידו,

לא כן לב המלך – אחר שבבחירתו תלוי אושר הכלל, ואם יבחר בדרך רע ישחית רבים ועצומים,

לכן לבו זה הכללי הוא ביד ה' – והוא בעניני הכלל משולל הבחירה,

ומדמהו, לפלגי מים – שהמים ברדתם מהררי עד, וממקורות רבות, יתאספו ויהיו לנחל שוטף, ומן הנחל יפלגו ויזרמו לתעלות רבות, ובפלגי מים אלה תלוי שלמות הכלל, שאם לא ישגיחו להטותם אל מקומות הצריכים, יעבורו ממקומות הישוב הצריכים למים אל המדבריות והיערות, או יתפשטו אל השדות העומדות במישור וישטפום, או אל הערים העומדים בעמקים ויחריבום,

וע"כ ישתדלו האנשים לחפור להם תעלה ולהטותם אל מקומות הצריכים, ולישרם ולהסב אותם מן מקומות הבלתי צריך, וכ"ש ממקומות שיזיקו וישטופו, אחר שזה צורך הכלל,

כן לב – מלך אחר שממעשהו יפלגו עניני הכלל אם לשבט אם לחסד אם למלחמה ואם לשלום, הם ביד ה', ויטה אותם לפי רצונו – בהנהגת הכלל, אם זכו יטהו לטובה ובהפך,

ולא ימתין לשנות גמר מעשהו לפי רצונו, רק תחלת נטית הלב יטה לרצונו כמו שמטים פלגי מים בהתחלת הפלגותם:

 

(ב) כָּל דֶּרֶךְ אִישׁ יָשָׁר בְּעֵינָיו וְתֹכֵן לִבּוֹת ה':

רבנו יונה – כל דרך איש ישר בעיניו ותוכן לבות י"י. מדות האדם וטבעו ישרים בעיניו, ולא יכיר בסלף עניינם ועיוותם, על כן קשה מאד הדבר שיתקן האדם טבעיו ומדותיו.

"ותוכן לבות י"י", אמנם השי"ת עוזר האדם ומתקן מדות לבו ומיישר תולדתו ומעיר את רוחו להרגיש בחסרונו ובסלף מדותיו, כאשר יכוון האדם את לבו לדרוש האמת וללכת אחרי השם, [כי הא' עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים] כי השם יראה ללב,

וכן כתיב "כי כל לבבות דורש י"י וכל יצר מחשבות מבין" (דהי"א כח, ט), ונאמר "תאות ענוים שמעת י"י" (תהלים י, יז), ואז"ל (שבת קד, ע"א) בא לטהר מסייעין ליה. "ותוכן" לשון תקון. וכן "יכונו דרכי" (תהלים קיט, ה),

ונסמך מקרא הזה לענין אשר למעלה, כי אע"פ שנתן השם ביד האדם בחירת המעשה, כמו שכתוב "ראה נתתי לפניך היום" וגו' (דברים ל, טו) אכן מטה לב המלך לכל אשר יחפוץ,

וכן מחליף הטבעים הרעים ומתקן הלבבות כאשר יכון אדם לבו ללכת אחרי השי"ת ולעבדו:

ביאור הגר"א – כל דרך וגו' מוסב אלמעלה שבדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו

ואמר שכל הדרכים ישרים בעיני בעליו אך ה' הוא הבוחן לבות ויודע מחשבתו כי כל מעשה נגרר אחר המחשבה:

 רלב"ג כל דרך איש ישר בעיניו – כי כל אחד מהדרכים ימצא בו טוב מה, אם מועיל, אם ערב, אם כבוד, אם נצוח, או זולת זה מהענינים שיחשוב בהם היותם טובות,

אך מי שמיישר הלבבות ומתקנם להגיע אל הטוב האמתי הוא הש"י

כי בהגעות זה הטוב ובדריכה אליו יצטרך עזר אלהי לרבוי המונעים אשר לאדם מהדריכה אליו

ומפני שאי אפשר שיגיע אלא באמצעות השפע השופע מהש"י –כמובא בפסוק הבא:

מלבי"ם כל דרך איש ישר בעיניו ותוכן לבות ה' – למעלה (ט"ז ב') אמר כל דרך איש זך בעיניו ותוכן רוחות ה' – שהזך הוא ההפך מן הפסולת, והישר הוא ההפך מן העוול,

הישר היא בבינה, והדרך הישר הוא היותר קצר בין שתי נקודות מונחות,

למשל דרך הענוה הנדיבות והרחמים הוא הדרך הישר, ולפעמים יצטרך להתנהג בהפך כמו גאוה ואכזריות כנגד צוררי ה' והאדם יטעה בזה, לפי נטיית לבבו, וידמה לו שזה ישר יען שלבבו ובחירתו נוטה לזה,

אבל ה' הוא תוכן לבות – ויודע תכונת הלב ומעגלותיו מפלס,

ויש שאינו טועה והולך ביושר אבל אינו זך, ר"ל שעושה לשם פניות חיצוניות,

וזה תלוי מן הרוח המעלה ציוריו על הלב שהרוח עמוק יותר מן הלב, עז"א שם ותוכן רוחות ה':

 מלבי"ם חלק באור המלים (ב) ישר. עי' למעלה (כ' י"א):

 

(ג) עֲשֹׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט נִבְחָר לַה' מִזָּבַח:

רבנו יונה – עושה צדקה ומשפט נבחר לי"י מזבח. נסמך המקרא הזה לענין העליון, כי כאשר יכין האדם לבו לפעולות האלה והם צדקה ומשפט, ירצה השם את האיש ההוא, ויעזרנו להכין לבו,

ומדת הצדקה אהבת הטוב, ומדת משפט אהבת האמת.

ובאלה יתרצה האדם אל השם ית', וכ"כ "במה אקדם" וגו' "הגיד לך אדם מה טוב" וגו' (מיכה ו, ו):

 ביאור הגר"א – עשה צדקה כמ"ש הנה שמוע מזבח טוב, ללכת בדרכי וכתיב ושמרו את דרך ה' לעשות צדקה ומשפט גו' הרי צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח

ועוד כמ"ש אל יתהלל החכם גו' כי אם בזאת השכל וידוע אותי גו' עשות צדקה ומשפט כי באלה חפצתי וכתיב

[הושע פרק ו ו) כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא זָבַח וְדַעַת אֱלֹהִים מֵעֹלוֹת: הרי חסד והשכל נבחר מזבח,

ואמר כאן גם על צדקה ומשפט שגם נבחר מזבח.

ואמר אלו הג' מזבח העניין כי ג' מיני זבח יש והם 'נדר' ו'נדבה' ו'תודה' וכנגדם אמר אלו הג' נבחר מזבח נגד 'נדר' אמר 'משפט' ונגד 'צדקה' 'נדבה' ונגד 'חסד' 'תודה' על החסד שעשה ה' עמו ו'דעת אלהים' הוא נגד 'עולות':

מלבי"ם עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח – מפני שהיו חושבים שהבאת הקרבנות היא עבודה רצויה אל ה' מצד עצמה, והיו משתדלים ומרבים בהבאת הקרבנות,

וכבר הרבו הנביאי' להוכיח ע"ז ולהראות שהקרבנות אינם תכליות לעצמם רק הם אמצעיים, שבזה מראים ההכנעה שמוכן להקריב א"ע ולמסור נפשו על קדושת ה',

ולשמוע דבריו ומצותיו שצוה על המשפט והצדקה שכולל מצות שבין אדם לחברו ושבין אדם למקום והוא התכלית,

א"כ עשות צדקה ומשפט נבחר מזבח – אחר שהזבח הוא רק אמצעי אליהם, והתכלית נבחר מן האמצעי,

ובא ג"כ לבאר מ"ש כל דרכי איש ישר בעיניו, והאיש המרבה בהבאת הקרבנות נדמה לו שקיים מצות ה',

ובאמת אינו הדרך הישר שהוא הדרך היותר קצר, וזה דרך ארוך להגיע אל עיר שהוא המשפט והצדקה,

שהדרך היותר קצר אם עושה המשפט והצדקה בעצמם בלא הדרך הסבובי שהוא הקרבנות,

כי אין המעשה בעצמה נרצה, רק הלב והמחשבה והכונה, שעז"א ותוכן לבות ה':

 מלבי"ם חלק באור המלים צדקה ומשפט – הצדקה הם המצות שבין אדם למקום, והמשפט הוא בין אדם לחברו, ישעיה (א' כ"א) ובכל התנ"ך:

 

(ד) רוּם עֵינַיִם וּרְחַב לֵב נִר רְשָׁעִים חַטָּאת:

רש"י רום עינים – גסות הרוח.

ורחב לב – חפץ למלאות תאות לבו הוא ניר של רשעים חרישותם ומחשבותם הוא חטאתם:

רבנו יונה – רום עינים ורחב לב ניר רשעים חטאת. כמו וחטאת, וכמוהו "שמש ירח" (חבקוק ג, יא).

וביאור הענין, כי הגאוה ניר הרשעים, כי ממנו יפרו וירבו עונותם כאשר תפרה ותנוב התבואה בסבת הניר,

כי בגאותם וגאונם ירדפו עניי ארץ, כמו שכתוב "בגאות רשע ידלק עני" (תהלים י, ב) ויכניעו תחתיהם הטובים מהם, ויתנו חתיתם בארץ החיים,

ואז"ל (ר"ה יז, ע"א) כי הנותנים חתיתיהם בארץ החיים יורדים לגיהנם ונדונין שם לדורות, וידברו לשה"ר וישכחו את השי"ת שנאמר "ורם לבבך ושכחת" (דברים ח, יד).

ומלבד שהגאוה סבה לעבירות העצומות עצם הגאוה היא חטאת, כי בעליה נתעב לפני השם שנאמר "תועבת י"י כל גבה לב" (משלי טז, ה). והנה מצאנו כי הכנת הלב לתשובה נמשלה לניר, שנאמר "נירו לכם ניר" וגו' (ירמיה ד,ג):

 מנחת שי נר רשעים חטאת – תרגומו ושרגא דרשיעי לחטאה דומה שהיה קורא נֵר בציר"י כמו שנמצא במקצת ספרים אבל במדוייקים הוא בחירק וכן משמע מדברי הראב"ע שכתב נִר חסר יו"ד וטעמו שיניר ויחרוש הרשע לעשות חטאת וגם רד"ק הביא ובשרש ניר עם אותם שהם בחירק. ובהגהת שרשים א"א והוא [בחיריק, אך פירושו] כמו נר בציר"י. וכן ישבע רש. בחירק. רש ועושר בציר"י. וכן נר רשעים בחירק כמו נר בציר"י וכן תרגומו שרגא דרשיעי ע"כ:

 ביאור הגר"א – רום עינים וגו' כי ג' דברים הוא מה שבין תלמידיו של אע"ה לתלמידיו של בלעם הרשע,

והן עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה והן הקנאה והתאוה והכבוד כו'

וז"ש רום עינים הוא רוח גבוהה, ורחב לבב הוא נפש רחבה, נר רשעים הוא עין רעה,

והקנאה הוא חטאת שמוציאין את האדם מן העולם ויהיה נחסר מן העולם:

מלבי"ם רוּם עֵינַיִם וּרְחַב לֵב נִר רְשָׁעִים חַטָּאת: רום עינים – [העינים יציינו את ההשגה] הוא מה שיתגאה בשכל העיוני – שנדמה לו שמשיג הכל, ומחליט משפטו בדברים שלמעלה משכל האדם, ובמה שאחר הטבע [מטאפיסיקה],

ובזה יצא לאפיקורסות וכפירה באלהות,

ורחב לבב[והלב מקום התאוה וכחות הנפשיות] הוא שלבו מתאוה בלי גבול ואין קץ לתאוותיו,

שני אלה הם ניר רשעים חטאתהניר הוא מה שחורשים השדה לעקר הקוצים ולהסיר כל המעכב אל יציאת הזרע, והנה הרשעים זורעים החטאת על תלמי לבבם, אבל יוכל להיות שלא תגדל הזרע, [ולא תתפתח חטאתם] אם ע"י [שיעצרנה] השכל העיוני או ע"י [שיעצרנה] השכל המעשי,

אבל רום עינים הוא הניר [-החריש של הרשע הגורם ש]בל יעכב השכל העיוני [ולא יתן לו לעצור] ע"י שיירא את ה' וישכיל באמתתו,

ורחב לבב הוא הניר [הגורם ש]בל יעכב השכל המעשי [ולא יתן לו לעצור] כי תאות הלב תניעהו אל החטאת:

 מלבי"ם חלק באור המלים רום עינים ורחב לב – ורום תואר בשקל וכל שה חום, וכן ורחב לבב, עמ"ש (תהלות קל"א). נר, החרישה באדמה להוציא הקוצים (ירמיה ד'):

 

(ה) מַחְשְׁבוֹת חָרוּץ אַךְ לְמוֹתָר וְכָל אָץ אַךְ לְמַחְסוֹר:

רש"י מחשבות חרוץ – אדם ישר המתהלך באמת ובמשפט חרוץ.

אך למותר – להצלחה ולריוח באות [שיהיה לו יותר ממון]. וכל אץ – דוחק את השעה:

רבנו יונה מחשבות חרוץ אך למותר. אין המהירות מדין החריצות והזריזות,

אבל מחשבות החרוץ שיקדים המחשבה והמתון למעשה הוא מעיקר הזריזות.

ואעפ"י שבטל מקצת שעותיו לחשוב מחשבות, לעולם ימצא מותר במדה הזאת.

וכל אץ אך למחסור. כי ישיגיהו המקרה במעשה, וכעין שאמר מחברי המוסר כי פרי כל המהירות חרטה:

 ביאור הגר"א – מחשבות וגו' המחשבות של החרוץ הוא להתכלית [להשיג התכלית אליה שואף] ולכן במעשה ידיו אין מחסור כלל כ"א מותר וריוח

וכל אץ הוא הנבהל שאינו צופה לתכלית הדבר, [אלא לתועלת המיידית] בכל מעשה ידיו רק מחסור

[לדוגמא, קראתי על מתווך שהיה לו חבר מנהל בנמל אשדוד שאת כל החברים שלו שהממעיט שביניהם מרוויח 25 אלף ₪ בחודש הוא שלח אליו שיקנו דירות להשקעה. יום אחד הוא ביקש ממנו שלא יתווך לו, אלא רק יברר לו על דירה מסוימת, המתווך הטיפש אמר לו אין בעיה, אך לך כחבר אקח רק אחוז אחד במקום 2 אחוז… ההוא היה המום. אני שולח לך לקוחות ברווחים של עשרות אלפי דולרים, ואתה דורש ממני דמי תיווך? ואני גם לא מבקש שתתווך, רק מידע. אך ההוא התעקש. הוא גם הסביר את עצמו שהוא צריך להתפרנס ומידע עולה כסף… למותר לציין שלקוחות ממנו הוא לא קיבל יותר. זה "אץ הנבהל שאינו צופה לתכלית הדבר" אלא לתועלת המיידית, ש"בכל מעשה ידיו רק מחסור"].

וכן הוא בתורה הלומד בשביל התכלית [שהיא ידיעת התורה לש"ש] בידו תמיד מותר, כי הוא חוזר תמיד ומוציא בה טעם תמיד כמ"ש למה נמשלה כו' כדד זו כו'

אבל האץ בלימודו שקובץ הרבה ביחד הוא אך למחסור שנאבד כל הון יקר מאתו:

מלבי"ם מחשבות חרוץ אך למותר – החרוץ הוא הזריז במעשיו, ובכל זאת מתנאי החריצות הוא המחשבה והתיעצות שלא יעשה דבר בנחיצה רק יחשוב תחלה על כל צדדי האפשר, ושיעשהו בדרך היותר טוב והיותר קרוב אל השכר, והגם שעי"כ יתמהמה בעשייתו ישיג מזה מותר תמיד, כי עי"כ יבחר האמצעים היותר טובים אל התכלית,

אבל כל אץ – שהוא הדוחק את השעה והענין לעשות תיכף בלי עיון ומחשבה,

הוא תמיד, למחסור – כי הזריזות הגם שהיא טובה במעשה אינה טובה במחשבה, שצריך איחור ובשש תחלה:

 מלבי"ם חלק באור המלים חרוץ – ע"ל (י' ד'). ואץ, הוא הממהר ודוחק השעה:

 

(ו) פֹּעַל אוֹצָרוֹת בִּלְשׁוֹן שָׁקֶר הֶבֶל נִדָּף מְבַקְשֵׁי מָוֶת:

רבנו יונה – פועל אוצרות בלשון שקר הבל נדף מבקשי מות. הנה האוצרות כמוץ אשר תדפנו רוח, כי מקרה קל יאבדם. הנה כי לא יועילו לבעליהם, אבל ישחיתוהו ויאבדוהו,

והאוצרות מבקשים מותו ורודפים מפלתו, כמש"כ "כי אבן מקיר תזעק" (חבקוק ב, יא):

ביאור הגר"א – פועל וגו' כלומר שבלשונו השקר שפוסק שקרים מחמת שלוקח שוחד הוא פועל אוצרות שמשחדו

אך האוצרות הם עלה נדף והבל שלא ישאר בידו מאומה

 והוא יחשב בין מבקשי מות כמ"ש ברעות נפשא לקטלא מזדבן:

 רלב"ג פועל אוצרות – רבות בדברים העיוניים בהתחלה כוזבת,

הנה ההתחלה אשר עליה נכונו היא הבל ודבר נידף שלא יתכן שתעמוד כלל,

והאוצרות הם מבקשי מות והפסד כי לא יושגו בהם ארחות חיים והם בעצמם הבל ודבר שאינו

ולזה יקרה מהם אבדן הנפש והכליון:

מלבי"ם פועל אוצרות – מי שפועל אוצרות – ע"י לשון שקר – והוא ע"י עדות שקר, ע"י זיוף שטרות, ע"י זיוף המתכיות וכדומה,

הגם שפועל אוצרות עי"כ, הוא הבל – מצד עצמו, שאין באוצרות אלה ממש,

והוא נדף – שאינו מתקיים כי תדפנו רוח, והאוצרות הם מבקשי מות – כי בעת יודע זיופו יתחייב מיתה:

 

(ז) שֹׁד רְשָׁעִים יְגוֹרֵם כִּי מֵאֲנוּ לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט:

רש"י יגורם – יגור אותם:

 רבנו יונה – שד רשעים יגורם כי מאנו וגו'. בשקל "תסוכני בבטן אמי" (תהלים קלט, יג), כי אין דרך הרי"ש לקבל הדגשות והוא כענין "מגוררות במגרה" (מ"א ז, ט).

ובאור הענין, מלבד עונש הרשעים בעת שיגזלו ויחמסו יכריתם שודם, כאשר יביאום עד האלהים ולא ישמעון לגשת אל המשפט, כי יכפל עונם לכפלים כאשר יעיזו פניהם לפנות עורף אל השופט.

ויתכן לפרש כי הענין מדבר על כת עריצים ובעלי הגאוה, אשר אם להם דבר עם אדם בכל עסק דיני ממונות – לא ישמעו לגשת אל המשפט, ולא יעשו בלתי כפי ראות עיניהם.

והנה אין אדם רואה חובה לעצמו, כאשר אז"ל (שבת קיט, ע"א), ע"כ תשאר המכשלה תחת ידם.

והשנית, כי יהיה הדין כדבריו במקרה, ענש יענש כאשר מאן לבא במשפט,

גם יש לפרש "יגרם" יגור עמהם, כמו "לא יגורך רע" (תהלים ה, ה) לא יגור עמך איש רע.

וביאור הענין, שוד רשעים יגור עמהם ואם און בידם לא ירחיקוהו, כי מאנו לעשות משפט.

אך לפי הפי' הזה אין כל חדש בענין המקרא:

 ביאור הגר"א – שד וגו' שמחמת שפוסקים [השופטים] שקרים רבו רשעים השודדים כי אין להם שופט ורודה

ואותן השודדים יבואו במגורותם [של השופטים] כי הם בעצמם גרמו זה מחמת שמאנו לעשות משפט:

מלבי"ם שוד רשעים יגורם – כבר אמר מגורת רשע היא תבואנו, שהרשע מפחד תמיד

באר פה כי השוד והשבר שמוכן לבא עליהם הוא יפחיד אותם, שלבם מנבא להם העתיד לבא עליהם על שמאנו לעשות משפט – רק שוד ורצח,

וי"ל שמוסב למ"ש שפועל אוצרות בלשון שקר הבל נדף מבקשי מות, שעי"כ יגורם השוד, ויכשלו בו,

ויל"פ שוד מענין שודד, מה שהם שודדים עי"כ מתפחדים, שהעבירה תפיל פחד על העושה אותה:

 מלבי"ם חלק באור המלים יגורם – יפחידם, וי"מ יכריתם ושרשו גרר:

 

(ח) הֲפַכְפַּךְ דֶּרֶךְ אִישׁ, וָזָר וְזַךְ יָשָׁר פָּעֳלוֹ:

רש"י הפכפך דרך איש וזר – איש והוא זר, סר מן המצוה, דרכו הפכפך:

 רבנו יונה הפכפך דרך איש וזר וזך ישר פעלו. ענין דרך איש – מדות האדם וטבעו,

כאשר הקדמנו בכמה מקומות כי לשון דרך יבא על המדות.

ובאור הענין, טבע האדם ומדותיו הפכפך ונכרי, כי אע"פ שהמדות הרעות נמצאות בו, הלא נכריות נחשבו לו,

כי יראם בזולתו, ויגעל אותם ויקוץ בם כי הנפש החכמה אינה מקרבת המדות הרעות,

והנה יהיו לה לזרות אע"פ שיראה אותם האדם תמיד כל היום בו ובעצמו,

אך התאוה גוברת על האדם ואיננו רואה גנות המדות הרעות בעצמו.

והנה על זה גדול עונו, כי יסתכל ויראה גנות המדות הרעות באחרים והוא לא יקח מהם מוסר לנפשו. "וזך ישר פעלו". זך הדרך והמדות ישר פעלו.

והכונה בזה כי יש על האדם להשתדל ולשום לבו בתקון מדותיו וזכות לבו, כי אז ישיג לכל המעלות, כי יגיע למעלת המדות ומעלת הפעולות, כי אחרי היות המדות מנהיגות הפעולות,

ואע"פ שפי' כי המדות הרעות זכות אצל בעליהן [אא"כ] כי יראה אותם בזולתו,

אבל הרשעים הגמורים שהרגילו נפשם בעבירות ובפועל החמס ונטו במעשיהם אחרי השקר והאון והתרמית, כבר טח מראות עיני נפשם החכמה, ויערבו להם המדות הרעות, וינאצון בטובות,

כאשר כתוב "אנשי דמים ישנאו תם" (כט, י), ונאמר "ותועבת רשע ישר דרך" (כט, כז):

 ביאור הגר"א – הפכפך וגו' כלומר מחמת שמאנו לעשות משפט לכן כל איש נהפך במדותיו ומה שישר בעיניו יעשה

וזר – שנתרבו זרים הרודפים אחר החמדה מחמתם,

וזך פי' ואינו ישר פעלו אלא מי שהוא זך בלבו ובר לבבו

או וזר פי' אבל הזך ישר פעלו שאינו פועל אוצרות בלשון שקר, [אלא] ועושה משפט:

מלבי"ם הפכפך דרך איש וזר – מוסב למעלה באר הטעם ששוד רשעים יגורם, כי מאנו לעשות משפט ודרך איש, הפכפך וזר להם – ר"ל כי האדם הוסד בטבעו ללכת בדרך משפט ושלא לגזול ולחמוס, ושיאהב האמת והצדק, ובזה יתקיימו האנשים בהנהגה המדיניית,

אבל הרשעים האלה, וכן בעלי לשון שקר שהזכיר, דרך איש הטבוע לו בטבע [-שהיא הישרות] הוא הפכפך וזר להם,

כי הם הולכים בדרך הפוך מן הדרך אשר הטבע האדם עליו, מתרחקים מן המשפט אל השוד, מן האמת אל השקר, ודרך הישר זר להם,

ועי"כ יגורו מן השוד, כי כל החבורה האנושית מתנגדת אל הרשעים האלה שדרכם הפוך וזר,

אבל הזך ישר פעלו – הזך הוא הנקי מפסולת,

ויצדק על נקיון התאוות בשכל המעשי והישר, הוא בשכל העיוני, הזך הוא בחכמה והישר הוא מצד הבינה,

מי שאינו זך במדותיו וחוטא מן חקי החכמה, לא יוכל להיות ישר, כי התאוה תטהו מני דרך מן היושר אל ההפך,

שעל ידי שדרכו זר בתאוה הוא הפכפך, אבל אם הוא זך ילך ביושר כי הבינה מסכמת בטבע אל היושר:

 מלבי"ם חלק באור המלים וזך ישר – ע"ל (כ' י"א). ודרך איש, ר"ל דרך המיוחד לכל איש:

 

http://www.shaar-binyamin.com/image/users/70480/ftp/my_files/tishaa%20beav/%D7%A9%D7%9B%D7%99%D7%A0%D7%94%20%D7%A6%D7%95%D7%A2%D7%A7%D7%AA-%20%D7%91%D7%AA%20%D7%A6%D7%99%D7%95%D7%9F.jpg(ט) טוֹב לָשֶׁבֶת עַל פִּנַּת גָּג מֵאֵשֶׁת מִדְיָנִים וּבֵית חָבֶר:

תרגום יונתן טב למיתב על קרנא דאגרא מן אתתא תגרניתא וביתא טרקא:

רש"י ובית חבר – שנכנס לבית חבירו לדבר עם אשתו,

ומדרש אגדה ניבא שסוף השכינה להסתלק מעל ישראל שהם כאשת מדינים.

ובית חבר – בית שמחברים בו רֵעים להקב"ה כגון צלם שהעמיד מנשה בהיכל ה': ———————————————>

 אבן עזרא טוב לשבת על פנת גג – כי בנפול הבית תשאר הפנה כי הוא חוזק הבנין וטוב לשבת עליה לבד לסבול הרוח מסבול אשת מדינים:

 חבר – שם דבר כי שם התאר מלרע כלומר ובית חברה כלו' שיהיה לו בית להתחבר עמה:

 רבנו יונה – טוב לשבת על פנת גג וגו'. ביאור הענין, "ובית חבר" אע"פ שיהיו בביתו חברים רבים וטובים,

חברת אשה הרעה תשכיח ותשבית כל נועם חברתם, וימאן להתנחם בהם מריב לשונה ותוגת חברתה:

ביאור הגר"א – טוב וגו' על פינת שהוא מקום צר מאוד ועל הגג שהו מסוכן מאוד

מאשת מדנים שצר לו עמה מחמת שמריבה עמו תמיד

ובית חבר בין שכנים הרבה כי מה שידבר ידעו הכל

וכן הוא בתורה מאשת מדנים ומי שלומד לקנטר ותמיד ריב וצר מאוד ללמוד

ובית חבר במקום שרגילין בני אדם תדיר:

מאירי בית חבר – פירשו בו בעלת כשפים מלשון וחובר חבר [דברים י"ז]

ולדעתי פירושו מלשון חבר ממש כמו חבר כהנים [הושע ו' ט'] והכונה אשה נזעקת שמתקבצים השכנים בביתה תמיד להשקיט המיתה וצעקתה:

מלבי"ם טוב לשבת – הגם שטוב לשבת בבית חבר, ר"ל בבית שיש שם חבורה, עם אוהבים וחברים וריעים, ולא טוב לשבת גלמוד,

אבל מי שיש לו אשת מדנים – לא טוב לשבת בבית חבר, שהיא תתקוטט עם החברים עד שיתהפכו לו לאויבים, או תעורר מדנים ביניהם, או תבזהו לפניהם, ואז טוב לשבת על פנת גג – נפרד מהחברים,

ובפסוק י"ט יאמר כי 'טוֹב שֶׁבֶת בְּאֶרֶץ מִדְבָּר מֵאֵשֶׁת מִדְיָנִים וָכָעַס':

שאם הוא בעל כעס אז גם לשבת על פנת גג בעיר לא טוב, וצריך לברוח מפניה אל המדבר, ופסוק זה כפול לקמן (כ"ה כ"ד) וית' שם:

(י) נֶפֶשׁ רָשָׁע אִוְּתָה רָע לֹא יֻחַן בְּעֵינָיו רֵעֵהוּ:

רבנו יונה – נפש רשע אותה רע לא יוחן בעיניו רעהו, הנה דיבר על ענין מדת רוב בני אדם, כי הוא הפכפך וזר,

ודיבר על אשת מדינים כי כבדה מאוד, ועתה על מדת הרשע כי יתן מחשבתו לכסוף ולהתאות רע,

כי אמנם (יותר) בנ"א הבינוניים הגם כי ירעו לבבם ולא ידאגו לצרת חבריהם, אך לא יתנו מחשבתם ולא ישלחו רעיון לבם להתאות לרע.

אבל הרשע "לא יוחן בעיניו רעהו". אע"פ שיראה כאוהב את חבירו לא ירחם עליו לעולם, ולא יחון אותו בבוא אליו רעה. ואע"פ שיתכן שהוא [נראה] מבקש טובתו, [אין זה אלא] להנאת עצמו,

מפני שנעזר בחברתו ויסכן בה וימצא בה תועלת, אבל מצד החנינה לא יחון עליו ביום אידו:

מלבי"ם נפש רשע אותה רע לא יוחן בעיניו רעהו – הגם שבאר החוקר שהאהבה תמצא בין השוים,

ומהראוי שתמצא האהבה בין הרשעים,

באר החכם שהרשע לא יוחן רעהו בעיניו – מצד שנפש רשע אותה רע – וזה משני פנים,

א] שכל רשע יש לו נטיה לרעה אחרת, זה נואף זה גונב וכדומה, ואינם שוים בתאותם,

ב] שגם הרע שישוה בה עם רעהו אינו רוצה את הרע, כי יודע שהוא בלתי נרצה אצל הרצון והבחירה השכליית,

רק מתאוה אל הרע ותאותו תאלצהו אל זה, ויודע שהוא רע ושהוא מגונה,

וע"כ חברו הרשע נבזה בעיניו כי יודע שהוא בעל תאוה ורע:

 

(יא) בַּעְנָשׁ לֵץ יֶחְכַּם פֶּתִי וּבְהַשְׂכִּיל לְחָכָם יִקַּח דָּעַת:

רש"י בענש לץ יחכם פתי – ע"י יסורי הלצים, הפתאים מתחכמים ושבים בתשובה:

רבנו יונה – בענש לץ יחכם פתי. עניינו כענין "לץ תכה ופתי יערים" (יט, כה) וכבר פירשנו.

ובהשכיל לחכם וגו'. כאשר תשכיל לחכם מה שגה במעשיו, תבין לו וישמור הדעת ההיא בלבו ולא ישכחה,

כי חרת אותה לעולם על לוח לבו מפני שנכשל ושגה בדבר,

וכאשר אז"ל (גיטין מג, ע"א) אין אדם עומד על דבר תורה אלא א"כ נכשל בה.

ובמדת הנבון אמר למעלה "והוכיח לנבון יבין דעת" (שם) כי יבין להזהר בדברים אחרים מתוך תוכחתך כאשר פי':

מלבי"ם בענש לץ יחכם פתי ובהשכל לחכם יקח דעת – למעלה (י"ט כ"ה) אמר לץ תכה ופתי יערים והוכיח לנבון יבין דעת,

ויש הבדל בין הערמה ובין החכמה, שבחכמה הוא מקבל חקי החכמה להתנהג על פיהם, אבל הערמה היא אנושית, ואם יכו את הלץ יערים הפתי וידע ערמות להזהר,

אבל בענש לץ – שהוא העונש המגיע לו בפלילים או בידי שמים, אשר יוכר שהעונש הוא בעבור החטא,

אז יחכם פתי – שאז יקבל חקי החכמה כי אז יבין שיש שכר ועונש, ושחקי החכמה מאת האלהים,

אבל החכם שקבל חקי החכמה רק שחקי החכמה אין נודעים בידיעה ברורה כמוחשות שזה נקרא דעת,

וע"י שישכיל החכם ע"י עונשי הלץ איך ענש ה' מדה נגד מדה להמתלוצץ על חקי החכמה, שזה ישיג ע"י כח השכל שמשכיל גם עניני חכמה,

אז יקח דעת ויודע – דרכי החכמה בידיעה ברורה כידיעת המוחשות:

 מלבי"ם חלק באור המלים בענש – העונש הוא הגמול הנחרץ מאת השופט עלי עון, וזה ההבדל בינו ובין מ"ש למעלה, (י"ט כ"ה) לץ תכה, יחכם, ולמעלה יערים, וערמה, פחותה מחכמה, כמ"ש בכל הספר,

ובהשכיל לחכם, למעלה (שם) והוכיח לנבון, כי החכם לא יקבל דעת ע"י התבונה לבדה, כי אינו נבון כנ"ל (א' ב'), רק ע"י כח השכל שהוא כח חד, שע"י יוכל להבין חקי החכמה (כנ"ל שם ג'),

ועז"א יקח דעת, ובנבון אמר יבין דעת, כי החכם אינו מבין בכח התבונה רק יקבל ע"י כח השכל, כמ"ש תמיד שאצל החכם בא מלת לקח, כי הוא מקבל ולוקח, והנבון מבין מדעתו ע"י הוכחה וראיות התבונה:

 

(יב) מַשְׂכִּיל צַדִּיק לְבֵית רָשָׁע מְסַלֵּף רְשָׁעִים לָרָע:

רש"י משכיל צדיק – צדיקו של עול' הוא הקב"ה נותן לב להכרית בית רשע כגון זכר עמלק:

רבנו יונה – משכיל צדיק לבית רשע. רבים יחשבו כי הצדיק לא יבין מדות הרשע ותואנותיו וטבעיו, מפני שהם בהפך מטבע הצדיק,

ולא כן הדבר, אבל "משכיל צדיק לבית רשע" ומתבונן בדרכי תרמיתו ומזמת לבו וסוף כוונתו,

ואז"ל (ב"ב פט, ע"ב) שמא יאמרו הרמאין אין ת"ח בקיאין במעשה ידינו.

מסלף רשעים לרע. ר"ל מפני שהצדיק משכיל לסוף כונת הרשעים ומכיר את טבעם מסלף ומטה אותם ומכריעם,

ודן אותם לכף חובה במעשיהם ודבריהם, כי אין לדון את האדם לכף זכות רק בהיות רוב מעשיו ושרש כונותיו על דרך הטוב:

 ביאור הגר"א – משכיל וגו' כלומר שהצדיק משכיל ומדריך בני ביתו של רשע שהם קטנים עדיין ואותם ישכיל בדרך טוב. מסלף וגו' הרשעים בעצמם אשר לא יסורו למשמעתו וילעגו לקול דבריו הוא מסלפם לרע שנוטל הטוב מהם כאשר לא ישמעו לו כמש"כ למעלה ונשארו כולם רע:

 רלב"ג משכיל צדיק לבית רשע – הצדיק המצליח לבית הרשע [כדוגמת יעקב שהצליח לבית לבן],

וזה יהיה כשיעמוד בביתו כי אז יברך הש"י ביתו בגלל הצדיק

או כשהיה הטוב הזה דבק לרשעים מאבותיהם שהיה בהם איש צדיק אשר בעבורו ימשך לרשע הזה טוב

הנה זה הענין סבה לסלף הרשעים והוליכם בדרך רע כי הם חשבו כי זה הטוב הגיע לרשע בסבת הרשע

ובזה ג"כ יטעה הפתי כי הוא נפתה לכל מה שיראה לו בתחלת המחשבה שהוא טוב:

מלבי"ם משכיל צדיק לבית רשע – גם בעת שבית רשע מכונן בשלוה, שזה רומז במה שקוראו בית רשע,

הנה הצדיק משכיל ומתבונן סבתו,

שזה מפני שבזה מסלף רשעים לרע – שעי"כ יוסיפו לעשות רע, שאם היה מעניש אותם תיכף היו מתיראים לעשות רע,

וגם ר"ל שעל ידי שלותם תמהר פורענותם, כמ"ש ומשלם לשונאיו על פניו להאבידו,

וזה גורם רעות, כפי רוב הטעמים שנאמרו בהצלחת הרשע שהכל כדי למהר רעתו ולשלם ענשו:

 

(יג) אֹטֵם אָזְנוֹ מִזַּעֲקַת דָּל גַּם הוּא יִקְרָא וְלֹא יֵעָנֶה:

רבנו יונה – אטם אזנו מזעקת דל גם הוא יקרא ולא יענה. מדה כנגד מדה, כי זה עני ולא ענהו גם הוא יקרא ולא יענה, ע"כ לא יאמץ אדם את לבבו מתת לעני כי ישאל ממנו, אע"פ שפזר ונתן לכמה עניים:

 ביאור הגר"א – אוטם וגו' פשוטו כמשמעו ועניינו כי היצ"ט נקרא איש מסכן וחכם וכאשר אוטם אזניו משמוע קול זעקתו [של היצה"ט] ובל יסור מעוונתיו

אח"כ גם הוא יקרא ולא יענה כמ"ש הלא חכמה תקרא וגו' יען נטיתי גו' אז יקראונני ולא אענה וגו':

מלבי"ם אוטם אזנו מזעקת דל – יש הבדל בין הדל ובין הרש שהדל נתדלדל מנכסיו,

וע"פ הרוב יהיה זה ע"י עשק וחמס, והוא זועק אל השופטים להציל עשוק מיד עושקיו, ו

השופט שאוטם אזנו – ואינו מושיע לו בהיות לאל ידו, יהיה ענשו שיעשק גם הוא ויקרא ולא יענה –

בין בדיני שמים מדה כנגד מדה, בין בדיני ארץ שכמו שהוא לא עשה משפט ידוכא בשער ואין מציל:

 

(יד) מַתָּן בַּסֵּתֶר יִכְפֶּה אָף וְשֹׁחַד בַּחֵק חֵמָה עַזָּה:

רש"י מתן בסתר – צדקה. ושוחד בחק – אף זו צדקה, יכפה אף, חמה עזה:

רבנו יונה – מתן בסתר יכפה אף ושוחד וגו'. האמנם כי לא יגדל עון האדם אם לא יחקור ולא ידרוש על העניים והאביונים כאשר יגדל עונו אם יחשוך מן העני כי יקרא אליו,

אכן ראוי לאדם לרדוף צדקה ולדרוש על צרכי העניים ולהשכיל אל הדלים, ויקנה לנפשו שכר עצום ורב, כי "מתן בסתר יכפה אף". שאם יחטא אדם זכות מתן בסתר יכפה אף.

ושוחד בחיק חמה עזה. גם בעת צרת האדם, אחר שנגזרה עליו גזרה מפני חטאותיו,

יכפה שוחד בחיק, והוא הצדקה בסתר,

ויקרא על דרך משל הצדקה אשר יתן בעת צרתו, שוחד, כי השוחד ינתן בעת הפחד והצרה לפדות נפשו ממנה.

גם לשון חמה עזה יורה על הענין שפירשנו. כי החמה יותר מן האף. אף כי בהזכירו חמה עזה יוכיח על הענין, כי על עת שנגזרה עליו גזרה ידבר,

וטעם הסתר והחיק, כי לא יבוש העני ולא יחוורו פניו, וגם הנותן לא יתפאר במתן, ולא יעשה להתגדל כ"א לעבודת השי"ת,

ואז"ל (ב"ב י, ע"ב) כי הצדקה המעולה המצלת מן המות היא שאין העני יודע ממי נוטלה ואין הנותן יודע למי נותנה:

ובדרך צחות אמר פעם ר' יענקלה גלינסקי שהצדקות שהוא עושה מעולות משל קוב"ה, שאני נותן ואיני יודע למי אני נותן, ואילו הקב"ה לעולם יודע למי נותן…

 ביאור הגר"א – מתן בסתר וגו' 'אף' הוא התחלת הכעס, ש[ע"י מתן בסתר] לא יתחיל עליו כלל הכעס,

אבל הנותן 'שוחד בחיק', הוא מעלה על עצמו חמה, הוא מעשה הנעשה מסוף הכעס, וגם שתהיה החמה עזה,

ובברייתא דל"ב מידות דר"י הגלילי תני שיכפה קאי גם על השוחד וא"א לפרש על הקב"ה הא כתוב אשר לא יקח שוחד

והאמת דה"פ שאם לא יתן מתן בסתר לעניי ישראל, יצטרך ליתן לשרי האומות כדי לשכך ושיכפה חמה עזה:

מלבי"ם מתן בסתר יכפה אף ושוחד בחיק חמה עזה – יאמר שהמעות הניתן בסתר לפעמים הוא לטובה ולפעמים הוא לרע, שאם הוא מתן בסתר – שמתן מציין המתנה שנותנים שלא עבור דבר, כמו המעות שנותנים לעני או המתן שנותנים לשרים ולעשירים, זה יכפה אף –

שמתן הצדקה יכפה אף שלמעלה, ומתן לשופט ולשר יכפה אף שלמטה,

אבל המעות שנותנים בסתר לפעול על ידי עוות הדין והטיית המשפט, שזה נקרא שוחד – שנותנים בחיק – השופט,

זה יעורר חמה עזה – אם למעלה, אם למטה בהודע הדבר למלך הארץ:

 מלבי"ם חלק באור המלים מתן, שחד – השוחד עקר הנחתו ע"מ שנותנים לדיין לעוות הדין, אף, חמה, התבאר (ט"ו א') שאף הוא החיצון והחמה היא הפנימית והיא קשה מאף:

 

(טו) שִׂמְחָה לַצַּדִּיק עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וּמְחִתָּה לְפֹעֲלֵי אָוֶן:

רש"י שמחה לצדיק עשות משפט – שמחה להקב"ה לעשות דין בצדיקים כדי לזכותם לחיי העה"ב,

ושמחה לצדיק שהקב"ה מביא יסורין עליהם כדי שיזכו לעה"ב כך נדרש במדרש תהלים.

ומחתה היא לפועלי און – לפי שאין נותנין לב לשוב ואין היסורין מועילין להן ומצטערין ולא להועיל:

רבנו יונה שמחה לצדיק עשות משפט ומחתה לפועלי און. הנה חובה עלינו לעבוד את השי"ת בשמחה, כאשר כתוב "תחת אשר לא עבדת את י"י אלקיך בשמחה" וגו' (דברים כח, מז), ונאמר "עבדו את י"י בשמחה" (תהלים ק, ב),

והצדיק ישמח כאשר זולתו עובדים את השי"ת ומרחיקים אוון ועושים משפט, כי מדת הצדיק להאנח אם עשק רש וגזל משפט יראה במדינה, וישמח בעשות העם משפט ורדפם צדק ואמת.

ומדת השמחה, התעורר הלב והתפשט את הרוח על מצוא חפצו, והיא יותר מן הגילה והמשוש, כאשר יוכיחו הכתובים.

עשות משפט יראה ופחד לפועלי און. כי בראותם שישפטו בעיר על הגזל והחמס ייראו לנפשם מן החמס אשר בכפיהם [והנה מלבד ענשם על און וחמס אשר בידם] יענשו על שנאת המשפט אשר שנאו ואשר יבחרו, כי לא יוכיחו בעיר ולא ישפטו על כל און ועמל, וכענין שכתוב "ותעשו הרע בעיני ובאשר לא חפצתי בחרתם" (ישעיה סה, יב) הנה כי ענש על הבחירה מלבד עונש המעשה:

 ביאור הגר"א – שמחה וגו' בעת ישפטו הרשעים וידונו על פשעיהם אז שמחה לצדיק כמ"ש יתפרדו כל פועלי און צדיק כתמר יפרח אבל אותו הדין הוא מחיתה לפועלי און:

מלבי"ם שמחה לצדיק עשות משפט ומחתה לפועלי און – הצדיק הוא מי שנוהג כפי חקי הצדק,

ופועלי און הם העוסקים בכח הזרוע לעשוק ולחמוס, שהוא הפך הצדק,

ובעת יטה ה' קו המשפט, לשפוט כפי המעשה, או בעת יעשה משפט למטה מאת שופטי ארץ,

אז הצדיק ישמח כי רוצה במשפט, ויודע כי אז יזכה בהשפטו, ופועלי און יהיה להם המשפט למחתה:

 

(טז) אָדָם תּוֹעֶה מִדֶּרֶךְ הַשְׂכֵּל בִּקְהַל רְפָאִים יָנוּחַ:

רבנו יונה – אדם טועה מדרך השכל בקהל רפאים ינוח. הוא נמשך אחרי התאוה וימרה בגללה את פי הנפש החכמה.

"בקהל" וגו'. לא נאוה עמדו בין החיים אבל ראוי ויפה לנוח בין המתים, וישובו ד' יסודותיו אל שרשם,

כי הכוונה ביצירת האדם שתמשול הנפש החכמה בתאוה ותעבוד את הבורא ית' בזאת,

כי המדה הזאת יקנה אותה מדרך יראת השם, והיראה היא הכבוד, ונאמר "כל הנקרא בשמי" וגו' (שם מג, ז)

והעושה בהפך זה, שעוזב דברי השכל עזיבה גמורה ונמשך אחרי הפכו והוא השקר,

 הנה עשה ההפך הכוונה ביצירתו. ע"כ אין הרכבת יסודותיו ראויה לו, רק שישוב העפר אל הארץ כשהיה.

ובא הענין הזה על מה שאמר "ומחתה לפועלי און", כי הם יראים השם מן המשפט ושונאים אותו,

ונמצאו שונאים האמת ואוהבים השקר.

והנה אלה הם תועים מדרך הנפש המשכלת טעות גמורה, כי השקר הפך האמת, והאמת הוא השכל והחכמה.

אבל מי שעומד ועובד ע"ז שהוא נמשך בה אחרי התאוה,

יתכן כי עוד רבות בדרכיו שנמשך בהם אחרי השכל, ובא הענין להראות עצם הפסד האוון וכח ענשו:

 ביאור הגר"א – אדם תועה וגו' ע"פ מ"ש רז"ל במ"ס ברכות ד' כ"ח ע"ב ת"ר כשחלה ר"א גו' וכשחלה ריב"ז גו' נר ישראל ע"ה פ"ה כו' שאם כועס כו' ואינו יכול לפייסו כו' עד הסוף ע"ש

וז"ל אדמו"ר ז"ל בפירושו על ברכות פ"ה כמ"ש הלא כה דברי כאש נאום ה' וכפטיש יפוצץ סלע דברי כאש זהו אור תורה הפנימיות שבה וכפטיש יפוצץ הוא הלכות כמ"ש עמוד האש גו' ושני עמודים היו יכין נגד מ"ע שהם מכניסין את האדם לעוה"ב ועמוד השני בועז נגד ל"ת שצריך לכבוש את יצרו כמו בעז

וזהו נר ישראל נגד אור התורה כמ"ש בזוהר ע"פ כי תורה אור בגי' ר"ז עמוד הימיני כו' כנ"ל והן ג' דרגין הימינים נר ישראל בחכמה כמ"ש להעלות נר תמיד הוא המנורה עמוד הימיני ידוע פטיש החזק חסד כמ"ש ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' תרעץ אויב והן בג' שמהן וג' דרגין שכוללין הכל ולפ"ז שמי זאת עולה מן המדבר לכן עמוד הימיני קודם שאם כועס עלי כו' כי ידוע שיש ג' דינים לאחר מיתה א' בגיהנם וא' לא נידונין ולא חיים ג' שמחייבין אותו ליכנס אל האבן הדומם נגד ג' דרגין שלהם מרה וזהו שאם כועס עלי נגד גיהנם כמ"ש פ' שואל בסופו כעס על הטפשין ואמר יכנסו לגיהנם כו' וכמ"ש כל המקיים ג' סעודות כו' כתיב יום עברה גו' ואם אוסרני זהו דומם וכף הקלע בשלשלת כו' ואם ממיתני מיתתו מיתת עולם וזהו לא חיין ולא נדונין שזהו מיתת עולם וע"ז נאמר לאמור לאסירים צאו ולאשר בחשך גו' והן מוץ ותבן שכנגדן צריכין דישה וזירה לפני ממ"ה הם נגד ג' עולמות וכן הקב"ה בג' דרגין דאצילות בסוד וכן שהוא חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים כולו ג' תיבות וכאן י"ב תיבות ד' פעמים ג' סוד המרכבה וסוד שם המפורש וסוד שם הויה בצירוף זה ואיני יכול לפייסו בדברים ולשחדו כו' פי' שאיני יכול לעשות תשובה ותפילה וצדקה אז שיעברו את הגזירה ולא עוד פי' אפי' אם לא יעשו לי הנ"ל רק שיוליכו אותי בדרך זה אל הג"ע איך לא אבכה והן ימין ושמאל שקודם עה"ב יהי רצון שתהא יראת כו' ברכם בברכה זו משני טעמים א' שהוא אוצר של הקב"ה וכמ"ש יראת ה' היא אוצרו וכמ"ש ויאמר לאדם הן גו' ועיין בפ"ב דשבת ועוד שדבר זה ניתן כולו על האדם כמ"ש הכל בידי שמים כו' ולכן התפלל שיעזרם לזה עכ"ל שם וז"ש רז"ל בפסחים כ"ח א' אר"י הד"א כפא דחטא נגרא בגוי' כו' רבא אמר גירא כו' ע"ש ולכאורה למה שינו לשונם וגם המניין אינו מובן והוא כמש"כ כפא דחטא הוא הגיהנם סדנא בסדנא כו' הוא אוסרני איסור עולם שהוא הגלגול בדומם וזהו שאנו אומרים ברוך מתיר אסורים שאני מברכים לה' י"ח על שמתירם מגלגולם גירא בגירא מיקטיל הוא המיתת עולם וז"ש כאן אדם תועה וגו' כמש"כ שאדם הוא במות אדם רשע על שלשה פשעי' ועל פעם הד' נקרא אדם כשהוא אז תועה מדרך השכל ואינו מתקן מה שעיוות בג' פעמים אז בקהל רפאים ינוח וימות מיתת עולם:

 רלב"ג אדם תועה – האיש התועה מדרך השכל והוא התועה בדעותיו יבא בגורלו לנוח עם קבוץ האנשים שימותו יחד מיתה פתאומית וימות עמהם

או ירצה בזה שהוא בקבוץ האנשים הדורכים אל המות והכליון כי הם ישמחו בדעותיו לפי שבהם יפתחו להם השערים למלאת תאוותיהם:

 מצודות דוד מדרך השכל – מדרך התורה. בקהל – ר"ל אחר המיתה כשיהיה בקהל המתים אז ינוח ולא יתעה עוד

אבל כל ימי חייו הוא מוסיף והולך לתעות בכל יום יותר:

 מצודות ציון רפאים – הם המתים שנרפו ונחלשו:

 מלבי"ם – יש הבדל בין השכל ובין חכמה ובינה ויתר כחות הנפש,

שהשכל הוא כח החד שימצא לאדם להשיג באלהות וברוחניות ובנפלאות,

שדברים שאין מבוא להבינה להשיג ע"י היקשים ומופתים ולא להדעת לדעת ע"י הכרת החושים

ובכח זה ישיג את ההשגחה וכל האמונות התלוים באלהות,

וע"פ הרוב נלוה אל זה רוח הקדש ואז נקרא שכל טוב, וכמ"ש ורוחך הטובה נחת להשכילם,

ואדם התועה מדרך השכל – תועה באמונות האלהיות, כמו הכופר בהשגחה ובידיעת ה' ובהנהגתו ובנפלאותיו,

והם המינים שאין להם חלק לעוה"ב ואין להם תקנה, ובקהל רפאים ינוח – כי ירד לגיהנם:

 מלבי"ם חלק באור המלים השכל – השכל הוא הכח החד אשר באדם להבין בדברים שאין הבינה שולטת, כמו, בעניני האלהות ונפלאותיו (תהלות י"ד ב', ס"ד י' ק"ו ז), ויש שכל טוב שהוא רוה"ק (כנ"ל ג' ד', י"ג ט"ו), והתבאר עוד (י"ב ח', ט"ו כ"ד, ט"ז כ"ב כ"א י"א), והשכל, הוא מקור או שם:

 

(יז) אִישׁ מַחְסוֹר אֹהֵב שִׂמְחָה אֹהֵב יַיִן וָשֶׁמֶן לֹא יַעֲשִׁיר:

רש"י איש מחסור – מי שאוהב שמחת משתה תמיד:

רבנו יונה – איש מחסור אהב שמחה. מי שאוהב שמחה איש מחסור. כי אם עשיר הוא יגיעהו הריש והמחסור מן המדה ההיא. וענין אוהב שמחה, כענין שנאמר "והנה ששון ושמחה הרוג בקר ושחוט צאן" (שם כב, יג), וכתיב "לשחוק עושים לחם" (קהלת י, יט).

ולפי שדבר למעלה בשבח שמחת הצדיק בעבודת השי"ת, למד עתה על גנות השמחה בתענוגים, וגנה אותה מפאת ענין העולם,

ואמר כי תביא בעליה אל החסרון, ואולם גם מטעמים אחרים יש לגנותה, כי הנה בעליה עושים את העולם הזה עיקר, כאשר ישמח בהבליו, וגם נמשך אחרי החומר אשר בו בבקשת התענוגים.

והשנית, כי לפי השמחה בו ירבה עצבו בעזיבתו.

וגם יתכן שיאבד בענין רע, ולפי רבות השמחה בראשן ירבה יגונו באחרונה.

והשלישית, כי תורה על סכלותו כי ישמח בדבר כלֶה, כמו שנאמר "ולשמחה מה זו עושה" (שם ב, ב),

ואמר איוב "אם אשמח כי רב חילי" (איוב לא, כה).

אוהב יין ושמן. הנמשך אחרי היין ותענוגי המאכלים לא יגיע אל העושר, כי הוא מרגיל איבריו אל המנוחה, ויגיע מזה לראות מנוחה כי טוב ולברוח מן הטורח והעמל, וכאשר יעתק אל מדת העצלה יטבע במצולת העוני, כי היא מרוששת בעליה, כמש"כ "ובא כמהלך ראשך" (ו, יא):

 ביאור הגר"א – איש מחסור וגו' החסר מכל הוא אוהב שמחה לשמוח תמיד אוהב יין גו' לא יעשיר כי אינו רואה פרנסתו להרויח אלא רודף אחר יין ושמן

והעניין איש מחסור בתורה שאין בו שום ריח תורה הוא אוהב להיות תמיד בשמחה לשמוח בשחוק הכסילים כי התורה היא מחכימת פתי והוא חסר מתורה

אוהב יין וגו' שרודף אחר תאות עה"ז יין לשתיה ושמן לסיכה לא יעשיר בתורה.

איש מחסור גו' הענין כי אין מחסור ליראיו ויראה הוא היפוך השמחה כמ"ש בזוהר כתיב עבדו את ה' ביראה וכתיב עבדו את ה' בשמחה

לכן איש מחסור שאין בו יראה אוהב שמחה אוהב יין ושמן והיינו שהלחם הוא הלכות, ויין ושמן הן אגדות, שהן רמז וסודות,

והרוצה להלוך בגדולות ונפלאות ואינו רואה לקים הדינים וללמוד אותם, לא יעשיר, כי איזהו עשיר השמח בחלקו, ואינו הולך בגדולות ובנפלאות קודם שממלא כריסו בלחם שהוא לבב אנוש יסעד,

וא"א לבא להסודות כי אם ע"י זה, לכן לא יעשיר שלא יהיה לו כלום:

מלבי"ם  איש מחסור – מי שאוהב שמחה לשמוח תמיד, הוא איש מחסור – כי השמחה לא תתמיד, וכל דבר שישמח עליו בראשית השיגו את הדבר, אחר שיראה אותו או יהיה לו לקנין ימין אחדים, לא ישמחהו עוד, וירצה לראות תמורתו דבר חדש ישמחהו והוא חסר תמיד,

אבל האוהב יין ושמן – לשתות ולמשוח את בשרו בתפנוקים,

זה לא יעשיר – כי יכלה ממונו ומלבד שהוא איש מחסור, יכלה גם ממונו,

משא"כ אוהב שמחה יצוייר שלא יכלה ממונו:

(יח) כֹּפֶר לַצַּדִּיק רָשָׁע וְתַחַת יְשָׁרִים בּוֹגֵד:

רש"י כופר לצדיק רשע ותחת ישרים בוגד – צדיק נחלץ ורשע בא תחתיו כגון מרדכי והמן:

רבנו יונה – כפר לצדיק רשע ותחת ישרים בוגד. הרשע הפך הצדיק, והבוגד הפך הישר, כאשר הזכרנו בהרבה מקומות. וכאשר גזרה נגזרת על הצדיק והישר [ה' יצילם] בתת כפר נפשם איש אחר, כענין שנאמר "ואתן אדם תחתיך (ישעיה מג, ד), "נתתי כפרך מצרים" (שם שם, ג) יותן כפרם, אדם שהוא הפכם:

 ביאור הגר"א – כפר לצדיק וגו' צדיק וישר כבר כ' למעלה הבדלם והיפוכם הוא רשע ובוגד, רשע ההיפך מצדיק, ובוגד הוא היפוך מרשע,

ואמר שהרשע הוא כופר להצדיק, בעת יוגזר על הצדיק איזה רעה, הרשע הוא כפרו שבא הגזירה על הרשע,

והצדיק לא ידע מגזירתו כלל, ובעד צדיק א' רשע א' כפרו,

ותחת ישרים, כשכבר נגזרה רעה לבוא על הישרים, אז תחת הרבה ישרים יבוא בוגד א' כפרם, והם נפדים מגזירתם, כי מחמת שהישרים הם מעולים מצדיקים, לכן אף שבא עליהם הגזירה א"צ רק בוגד א' להיות תחתיו:

מלבי"ם כופר לצדיק רשע, התחת – הוא ממין המתחייב נפש תחת נפש,

והכופר בלתי מין המתחייב, שיכפר גם בממון ויהיה לו כפרה,

יאמר כשה' דן את העולם ישפוט בין הצדיק והרשע, והיוצא רשע בדינו יכפר במיתתו על הצדיק,

(כי צדיק ורשע הם שמות יחוסים בערך זה א"ז באותו נידון, וגם אם היה הצדיק יוצא חייב, יזכה בערך הרשע ויכפר בו),

והבוגד הוא תחת ישרים – שהישר אינו יחוסי רק שהוא עצמו ישר ואינו צריך כופר וכפרה,

רק בעניני העולם יצוייר שהבוגד רוצה להמית הישרים ובא הוא תחתיהם נפש תחת נפש והם נצולים, כמ"ש צדקת ישרים תצילם ובהוות בוגדים ילכדו:

 מלבי"ם חלק באור המלים כפר, תחת – התבאר ישעיה (מ"ג ג'), צדיק, ישרים – הצדיק שם יחוסי שצודק בדינו, ויצוייר שהוא רק צדיק בערך הרשע לא בפ"ע, כמ"ש תחריש כבלע רשע צדיק ממנו (חבקוק א'),

אבל הישר הוא בעצמו ישר בשכלו ומדותיו, כמ"ש הבדלם למעלה (י"א ג' ו'):

(יט) טוֹב שֶׁבֶת בְּאֶרֶץ מִדְבָּר מֵאֵשֶׁת (מדונים) מִדְיָנִים וָכָעַס:

רש"י טוב שבת בארץ מדבר – גם זה על סלוק השכינה נאמר:

רבנו יונה – טוב שבת בארץ מדבר מאשת מדינים. ולמעלה כתיב "טוב שבת על פנת גג" (כא, ט), ולא אמר בארץ מדבר, לפי שהוא מדבר על איש רעים, שהחברים מרחיבים דעתו, כמו שמוכיח סוף הפסוק "מאשת מדינים ובית חבר":

ביאור הגר"א – טוב וגו' כי היושב עם אשת מדנים כל ימיו כעס ומכאובים והעניין אשת מדנים הוא גופו כשרודף אחר תאוותו וכעסו תמיד טוב לשבת במדבר למען יומלט מזה:

מלבי"ם טוב שבת בארץ מדבר מאשת מדינים וכעס – כבר אמר למעלה שטוב לשבת על פנת גג מאשת מדינים

אם אינה בעלת כעס רק מעוררת מדנים על שכנים ובני ביתה, צריך להתרחק מן החבורה, וידור עמה על פנת גג שלא תמצא עם מי להתקוטט,

אבל אם היא בעלת כעס תכעיסהו גם שמה וצריך לברוח ממנה אל המדבר:

(כ) אוֹצָר נֶחְמָד וָשֶׁמֶן בִּנְוֵה חָכָם וּכְסִיל אָדָם יְבַלְּעֶנּוּ:

רש"י וכסיל אדם – וכסילות של אדם:

רבנו יונה – משלי פרק כא פסוק כ

אוצר נחמד ושמן בנוה חכם וכסיל אדם יבלענו. דרך העשירים הפקחים לאצור אוצר כסף וזהב ואוצר שמן, והיה להם הכסף והזהב לאוצר כמוס ומכמן,

 

 

והשמן כעין אוצר, כי הוא איתם בבית, וכעין סחורה, כי יקנוהו בזול וימכרוהו ביוקר,

וגם הנזכר בדבריהם ז"ל (ב"ב קמה, ע"ב) עתיר משח עתיר כמס [עתיר כמס כמו כמוס עמדי חתום באוצרותי, דבר שמכניסין לאוצר:] זהו בעל שמועות.

עוד אז"ל (ב"מ מב, ע"א) לעולם ישלש אדם מעותיו שליש בקרקע שליש בסחורה שליש תחת ידו.

עוד יתכן לפרש, כי בא להודיע כי בצל החכמה בצל הכסף, כי החכם כאשר יתעסק לעשות חיל יצליח,

ואז"ל העוסק בתורה נכסיו מצליחים (ע"ז יט, ע"ב) שנאמר "כי אז תצליח את דרכיך ואז תשכיל" (יהושע א, ח). וכסיל אדם יבלענו. כאשר יניחנו לבן הכסיל יבלענו, כי ימשך אחר השמחה והתענוגים ויכלה אוצר אביו אשר קבצו בחכמה, ויקראנו כסיל אדם, כי המשחית ממונו הוא כסיל בעיני כל, וכל המון העם שוין ומודים בדבר הזה.

או יקראנו "כסיל אדם" מפני שהוא נמשך אחרי החומר ויסוד אדמת עפר אשר בו, ברדפו אחרי תענוגים.

והנה יבא להשמיענו כי יש על האדם לשום עמל נפשו ומחשבתו לייסר בנו ולהורישו חכמה.

כי אם יורישנו העושר והוא אויל הנה לא יורישנו מאומה, כי הוא יבלע אוצרותיו באולתו.

ואמרו במוסרים לא הנחילו האבות את הבנים דבר שהוא חשוב מן החכמה, כי האדם קונה הון בחכמה ומאבדו באולתו.

והנה דבר למעלה בענין האשה הרעה, על כן בא המקרא הזה אחריו שהוא מדבר בענין הבן הכסיל, ולהזהיר שיתרחק אדם כפי כחו מקנין האשה הרעה, ושיוכיח את בנו וילמדהו חכמה.

ועל דרך הסדר שכתוב במקום אחר "הוות לאביו בן כסיל ודלף טורד מדייני אשה" (יט, יג):

 ביאור הגר"א – אוצר וגו' אמרו חז"ל אוצר הוא תורה, נחמד הוא נביאים, ושמן הוא כתובים, כל אלו הג' הם בנוה חכם

וכסיל אדם יבלענו – כשלומד עם תלמיד שאינו הגון הוא מבלע הכל

ועוד נראה אוצר הוא יראת ה' כמ"ש יראת ה' אוצרו ונקרא יראת ה' היא אוצרו כי דרך המלכים לאצור בסגולתו אותו דבר שאין לו כמוהו עוד ואמרו הכל בידי שמים חוץ מיר"ש ולכן היא אוצרו

ונחמד היא התורה כמ"ש הנחמדים מזהב וגו'

ושמן הם המצות כמ"ש בכל עת יהיו בגדיך לבנים, הם מדותיו יהיו זכים, שהמדות נקראו בגדים כמ"ש למעלה,

ושמן על ראשך לא יחסר – אלו המצות ונקראים שמן כי תורה היא אור ומאירה בלא שמן,

והמצות הן נר שאינו מאיר אלא כשנותנים בו שמן,

וכל אלו הג' יראה ותורה ומצות הם בנוה חכם הוא נר"נ של החכם ונוה הוא סת"ר כמ"ש למעלה בסוד נו"ה וסוד הו"ן.                      וכסיל אדם הוא נפש הבהמיות הוא יבלענו הכל כאשר נמשך אחר התאוה:

מלבי"ם אוצר נחמד ושמן בנוה חכם – אומר לפי המשל שהחכם – לא יאבד הסגולה והאוצר שלו, ושומר אותו, עד שאוצר נחמד – כמו זהב ובשמים,

ושמן – הטוב שנתון ג"כ באוצר (כמ"ש ויראם את הזהב ואת השמן הטוב אשר באוצרותיו) נמצא בנוהו,

ואדם כסיל יבלע – וישחית את האוצר

ובנמשל, אם על האוצר ושמן הגשמי, שהחכם יחשוב מחשבות שישאר האוצר תמיד בנוהו, והוא ע"י שיתננו לצדקה לעניים ויעשה בו גמ"ח וזה נשאר לו לעולם, כמ"ש אבותי גנזו למטה ואני גנזתי למעלה, אבותי גנזו במקום שהיד שולטת בו וכו',

אבל האדם הכסיל שמחזיקו לעצמו יבלענו, כי סוף יירשו זרים חילו ולא ישאר בידו מאומה אחרי מותו,

וכן בא במליצה על אוצר נחמד ושמן הרוחני, שסגולות הנפשיות ושמן משחת קדש שממליץ על הרוח הקדש והשגת המושכלות, זה ישאר בנוה חכם, שחכם הוא ההולך בחקי החכמה,

אבל הכסיל שהוא הנלוז מחקי החכמה מפני תאותו, יבלע את האוצר וישחיתנו, ומפרש מהו האוצר והשמן,

מלבי"ם חלק באור המלים וכסיל אדם – אדם כסיל, כמו רבים עמים, משנה כסף:

 

(כא) רֹדֵף צְדָקָה וָחָסֶד יִמְצָא חַיִּים צְדָקָה וְכָבוֹד:

רבנו יונה – רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד. נסמך המקרא הזה לענין של מעלה, להודיע על מה יטרח החכם לאצור אוצרות בעולם, על כן סמך לו הענין הזה, כי כוונת עמל החכם באוצרותיו לרדוף צדקה וחסד.

"ימצא חיים". ענין הצדקה זכות, מלשון "וענתה בי צדקתי ביום מחר" (בראשית ל, לג), "ויחשבה לו לצדקה" (שם טו, ו),

כי מלבד החיים והכבוד פירות הצדקה והחסד, ולא תחסר כל הזכות מפני הפירות, וכענין "לטוב לנו כל הימים" וכתיב אחריו "וצדקה תהיה לנו לפני י"י אלהינו" (דברים ו, כה):

 ביאור הגר"א – רודף וגו' כמ"ש אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד, ואמרו וכי בימינה אורך ימים כו' עושר וכבוד ליכא? אלא למיימינין בה אורך ימים איכא וכל שכן עושר וכבוד למשמאילים בה עושר וכבוד איכא אורך ימים עושר וכבוד ליכא.

והענין שיש ב' מיני עוה"ז א' עוה"ז הגרוע והוא הנקרא כבוד, והב' הוא עוה"ז היותר טוב מעה"ב והיינו עושר, שבעשרו יעשה צדקה ומע"ט, ואמרו יפה שעה א' בתשובה ומע"ט כו'

ובימינה הוא אורך ימים שהוא עוה"ב שנברא בימין לקץ הימין, וגם עושר וכבוד יש לו כמ"ש שם בגמרא, בשמאלה עושר וכבוד הוא דאיכא כו' אבל בימינה יש אורך ימים וגם עוה"ב ,

וזהו ימצא חיים – לעוה"ב, וצדקה הוא עושר לעשות צדקה וכבוד – לעוה"ז.

ולפי פשוטו צדקה היא הצטרכות שלו נק' צדקה, והיינו שבעד חסד ימצא חיים, ובעד צדקה ימצא גם הוא צדקה, מה שיצטרך ובעד רדיפתו אח"ז ומבזה א"ע בזה ימצא כבוד:

מלבי"ם רודף צדקה וחסד – שהחכם ירדוף צדקה – שהוא מצות שבין אדם למקום, וחסד – שהוא גמ"ח בין אדם לחברו, שע"י החסד ישאר בידו אוצר נחמד ושמן הגשמי, וע"י הצדקה ישאר בידו אוצר נחמד ושמן הרוחני,

ועי"כ אחר בואו לעולם הגמול שם ימצא חיים – שהוא חיים הנצחיים,

וצדקה – העליונה שגדרה אצלי, הטוב שיעשה ה' לפי צדקתו הגדולה לאין קץ,

וכבוד – שהוא אושר הנפש הנצחיית שהיא נקראת כבוד בכתבי הקדש, ושכר הטוב העתיד שהוא הכבוד האמתי אשר צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם וכו':

 מלבי"ם חלק באור המלים צדקה – הם מצות שבין אדם למקום, וצדקה שאצל ה' מורה המעשים שיעשה מצד אלהותו שלא בהשקף על מעשה ב"א (ישעיה נ"ט):

 

(כב) עִיר גִּבֹּרִים עָלָה חָכָם וַיֹּרֶד עֹז מִבְטֶחָה:

רש"י עיר גבורים עלה חכם – זה משה רבינו שעלה לבין המלאכים גבורי כח (ויורד וגו', תורה):

 אבן עזרא עיר גבורים עלה חכם – להורות כי טובה חכמה מגבורה:

 עוז – רמז לחומות כענין עד רדת חומותי':

 מבטחהשהיו בוטחי' בה הגבורים:

 רבנו יונה – עיר גבורים עלה חכם ויורד וגו'. הנה הזכיר כי העושר בצל החכמה, ואמר "אוצר נחמר ושמן בנוה חכם". ואחרי כן הזכיר כי המעשים לבעל החכמה, כי על כן סמך לו "רודף צדקה וחסד"

ועתה יודיע כי הגבורה לחכמה, כענין שכתוב "אני בינה לי גבורה" (ח, יד):

ביאור הגר"א – עיר וגו' מבטחה העוז שבמבטחה כלומר המובחר שבמבטחה

ואמרו רז"ל עיר גיבורים זה השמים ששם גבורי כח עושי דברו

עלה חכם זה משה ויורד עוז מבטחה זה התורה שהיא מובחר שבהכל שכולם שוקקו אליה

וגם היא נק' עוז כמ"ש ה' עוז לעמו יתן וגו' ונק' בטח כמ"ש ושומע לי ישכון בטח.

ועוד עיר גבורים זה השמים עלה חכם כל חכם וצדיק עולה בכל לילה ולומד שם ויש מהן צדיקים גדולים שהיו עולין אפי' בהקיץ וביום כמו הנביאים

ורנבה"ק וריב"ח וכל א' הוריד עוז מבטחה – מובחר שבמבטחה

כמו ישעיה הנביא הביא הקדושה ויחזקאל הביא ברוך כבוד ה' ממקומו:

מלבי"ם (כב-כג) עיר גבורים עלה חכם… (כג) שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ: – מציין עפ"י המשל,

שחכם אחד כבש עיר גבורים ואת המבצר שבטחו בו, כמ"ש [קהלת פרק ז יט) הַחָכְמָה תָּעֹז לֶחָכָם מֵעֲשָׂרָה שַׁלִּיטִים אֲשֶׁר הָיוּ בָּעִיר ואמר הגם שהיתה עיר – מלאה אנשים – כבשה חכם יחיד, והגם שהיו גבורים,

והגם שהעיר ישבה 'בהר' שקשה לכבשה כמ"ש 'עלה' חכם,  

והגם שהיה להם מגדל עוז אשר בטחו בו כמ"ש ויורד עז מבטחה,

ובנמשל מדבר ממלחמת הנפש, שכבר משל כן בספרו קהלת, עיר קטנה ואנשים בה מעט, [קהלת פרק ט יד) עִיר קְטַנָּה וַאֲנָשִׁים בָּהּ מְעָט וּבָא אֵלֶיהָ מֶלֶךְ גָּדוֹל וְסָבַב אֹתָהּ וּבָנָה עָלֶיהָ מְצוֹדִים גְּדֹלִים: (טו) וּמָצָא בָהּ אִישׁ מִסְכֵּן חָכָם וּמִלַּט הוּא אֶת הָעִיר בְּחָכְמָתוֹ וְאָדָם לֹא זָכַר אֶת הָאִישׁ הַמִּסְכֵּן הַהוּא: (טז) וְאָמַרְתִּי אָנִי טוֹבָה חָכְמָה מִגְּבוּרָה וְחָכְמַת הַמִּסְכֵּן בְּזוּיָה וּדְבָרָיו אֵינָם נִשְׁמָעִים: ששם דיבר על המלחמה שלוחם היצר והמתאוה נגד הנפש.

ומצייר את הנפש כיושבת בעיר, והיא עיר קטנה ואנשים בה מעט, כי כחות הנפשיות מועטים,

והלוחם הבא מבחוץ לכבשה הוא מלך גדול, והוא בונה מצודות גדולות, כי כחות הבשר רבים, וכל הטבע והחושים עוזרים להם,

רק איש מסכן חכם מלט את העיר בחכמתו, והוא האופן שהחכמה תמלט את הנפש בל יכבשוה הכסיל והזקן,

ופה המשיל שהשר הכסיל וגבוריו הם מבפנים, והחכם בא וכבש את העיר,

כי המלחמה הזאת מתמדת, וכל אחד יש לו עיר מבצר,

רק האמת היא עיר קטנה [-לא קבועה וגר כאן בעוה"ז כפי שיבאר]

והשניה [-השקר] עיר גבורים, שכחות הנפש והשכל מועטים, והם גֵרים בעוה"ז ועוזריהם מועטים,

משא"כ כחות החומר מתגברים והם תושבים בעוה"ז יושבים בהר מבצר,

ובכ"ז מי שמתנהג לפי חוקי החכמה יכבוש את העיר ויכוף את בני הבשר וכחות התאוה אל משמעתו

ויורישם מפניו בחרב החכמה ובמגן התבונה והדעת ויראת ה', וזרועות השטף והתאוה לא תעמודנה לפניו

אולם יש תנאי שאז צריך להשמר בל ישובו הנכבשים לכבוש את העיר,

וזה במה שישמור פיו ולשונו – שהם מבצר של החכמה שהיא הנפש המדברת, כי דרך שם יכנסו האויבים לצור על הנפש אם בשמירת הדבור כפשוטו,

ואם במה שפה רומז על דבור החכמה והלשון רומז על דבור התבונה שצריך לשמרם, בל ילוז מדרך החכמה ובינה, ובזה שומר נפשוהרוחנית

מצרות – בל יצורו לה אויביה הלוחמים עליה תמיד, עת הורס חומתה ונגלה הסוכך:

 מלבי"ם חלק באור המלים מבטחה – לדעת המכלול הה"א ראויה להדגש:

 

(כג) שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ:

רבנו יונה – שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו. ג"כ נסמך לענין החכם, כי עוד עמו גבורה עצומה מן הגבורה הנזכרת למעלה, כי החכם מושל בתאותו, וכתב "ומושל ברוחו מלוכד עיר" (טו, לב),

ואמנם כי החכמה נותנת כח לנפשו למשול בתאותו כאשר כתב בענין החכמה "לשמרך מאשה זרה" (ז, ו) "לשמרך מאשת רע" (ו, כד).

וביאור הענין "שומר פיו ולשונו" שומר פיו מן המאכלים הרעים. כי זה מן המדרגות אשר במדת הפרישות, שלא יאכל האדם זולתי לקיום נפשו ולא ימשך אחרי התענוגים. על כן יניח המותרות והמאכלים הרעים:

 ביאור הגר"א – שומר וגו' כי שני ראשי עבירות יש והם התאוה והדיבור ונגדן הוא ב' דינין גיהנם וכף הקלע

גיהנם בעד התאוה וכף הקלע בעד הדיבור כמ"ש למעלה

ושני דינים אלו הם במקום צר מאוד כמ"ש ובאר צרה נכריה ואצל כף הקלע כתיב ירכתי בור

וז"ש שומר פיו ולשונו הוא שומר נפשו מב' צרות שיהיה לנפשו:

 

(כד) זֵד יָהִיר לֵץ שְׁמוֹ עוֹשֶׂה בְּעֶבְרַת זָדוֹן:

רש"י יהיר – גס רוח סופו להיות לץ שאינו חש לשמוע מוסר:

רבנו יונה – זד יהיר לץ שמו עושה וגו'. לשון זד כולל אכזריות ושנאת הבריות והשמחה לאידם ודרישת רעתם.

ויהיר הוא בעל הגאוה. וביאור הענין, האיש אשר שתי המדות האלה בנפשו, והם הזדון והיהירות "לץ שמו".

כי הלץ כולל אותם, והוא בעל לשון הרע והמתלוצץ ולועג לבני אדם, כי הוא הזדון הגמור,

כי יזיק בלשונו לחבריו ויכלימם ויחרפם ויפחית כבודם ולא לריוח והנאה, והוא רע מן המזיק לריוח ממון.

וגם תשתתף עם היהירות והגאוה יתכון לתת דופי בחביריו, לבלתי היות יתרון לאיש עליו.

גם בגודל גאותו יפגום ויפחית המעלות, ואיננו רואה בנפשו אחד מן הפגמים.

ואילו השגיח על פגמיו נכלם היה, בהיות בז ולועג לזולתו, ואז"ל (תענית ח, ע"א) כי בעל לשון הרע דומה לנחש שהוא מזיק ואין לו הנאה, והוא רע מן הארי הדורס והאוכל ומן הזאב שטורף ואוכל ויש להם הנאה.

והזכירו על זה שכתוב "ואין יתרון לבעל הלשון" (קהלת י, יא).

עושה בעברת זדון. האיש אשר אלה לו – אל תדמה בנפשך כי עון הלשון בלבד עמו, אך לא יחטא בפועל,

לא כן הדבר, אבל עושה עם חביריו בעברת זדון, כי עת שיכעוס על אדם יזיקהו ויעשה עמו בעברת זדון,

כי אין כעס כמו כעס בעל הלשון.

וגם ידוע כי הגאוה תגדיל הכעס, אף כי מי שנמצאות בו שתי המדות האלה הגאוה והזדון, כי יזיק בכעסו עד להשחית.

ונסמך הענין לענין של מעלה, כי דיבר על מדת החכם, שהוא שומר פיו ולשונו, על כן דיבר אחרי כן על בעל לשה"ר:

 ביאור הגר"א – זד יהיר הוא שאינו שומר פיו [מאכילה אסורה]

והולך אחר תאותו ואח"כ מתגאה [-יהיר] כמ"ש במס' ברכות כָּל הָאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וְאַחַר כָּךְ מִתְפַּלֵּל, עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר, (מ"א יד) "וְאֹתִי הִשְׁלַכְתָּ אַחֲרֵי גַּוֶּךָ". אַל תִּקְרֵי ,גַּוֶּךָ', אֶלָּא ,גֵּאֶיךָ'. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לְאַחַר שֶׁנִּתְגָּאָה זֶה, קִבֵּל עָלָיו מַלְכוּת שָׁמַיִם?: וזהו זד יהיר,

ולץ הוא מלשונו [לשה"ר], ומזה יבוא שגם יעשה בעברת זדון והן מחשבה דיבור ומעשה, יהיר מחשבה [לץ- דיבור, זדון – מעשה]:

 רלב"ג זד יהיר – הנה הרשע הגאה שעושה הרע בגאוה לץ שמו, כי הוא כאילו יעשה הזדון מצד גאותו על דרך הלעג להיות האנשים נחשבים לפניו כאין, ובחמת הזדון עושה לעג וליצנות,

וכבר ימצאו אנשים רעים בזה התואר שזכר שישחיתו זולתם על דרך הלעג להיותם נחשבים להם לאין,

 כמו שסופר מאיש אחד שחתך רגל איש בלילה כשהיה ישן והוא לא היה שונא לו אך עשה זה על דרך הלעג

והנה בא זה על מום הליצנות והרע שיגיע ממנו:

מלבי"ם זד יהיר לץ שמו, הזד – הוא החולק על חקי החכמה בזדון, ומתוכח נגד חקי החכמה והאמונה, מכחיש בהשגחה ובשכר ועונש ועושה עבירות ביד רמה,

וכל זמן שאינו יהיר אינו לץ עדיין, כי מתוכח בטענות וראיות לא בליצנות, ואם ינצחוהו ישתוק,

אבל אם הוא יהיר – אז לא יחוש לטעמים וראיות כלל, רק מתלוצץ – על החכמים והמאמינים,

ואז עושה בעברת זדוןהעֵברה גדרו כשעובר הגבול, שיעשה מעשים רעים שא"צ להם כלל, והם נגד טבע הנפשי

רק מעברת זדונו, שהזדון שלו עובר גבול האנושי לעשות מעשים נגד טבע האנושית בכלל:

 מלבי"ם חלק באור המלים זד- ע"ל (י"א ב'). בעברת, גדר העברה שעובר הגבול, כמ"ש בכ"מ:

(כה) תַּאֲוַת עָצֵל תְּמִיתֶנּוּ כִּי מֵאֲנוּ יָדָיו לַעֲשׂוֹת:

רבנו יונה – תאות עצל תמיתנו כי מאנו ידיו לעשות. העצל בוחר בעצלה מאהבת המנוחה,

ועצלה מביאה עד תכלית הצער, כי תמיתנו תאותו, לפי שהוא אינו יכול למלאות תאותו לעולם.

"כי מאנו ידיו לעשות". כאשר תגבר תאותו בדבר ויבקש לטרוח ולעשות מלאכה כדי שישיג אל הדבר שיתאוה אליו הנה ידיו ממאנות לעשות, כי הִרגיל איבריו אל העצלה והמנוחה, וההרגל שלטון עליהם,

וכאלו ימאנו ידיו במה שהוא חפץ, על דרך מה שכתוב בענין הזריזות "ותעש בחפץ כפיה" (לא, יג)

כי כאשר הורגלו האיברים לזריזות לא תכבד העבודה עליהם, יראה כאילו החפץ נמצא בהם:

 ביאור הגר"א – תאות עצל שהוא מתאוה להתעשר – ואותה התאוה תמיתנו כי מאנו גו' ולכך אין לו והוא מתאוה:

מלבי"ם (כו) כָּל הַיּוֹם הִתְאַוָּה תַאֲוָה וְצַדִּיק יִתֵּן וְלֹא יַחְשֹׂךְ:

(כה-כו) תאות עצל… דבר שאין חשוב ונחוץ אל האדם הוא מתעצל בעשייתו,

ואומר בל תחשוב כי מה שהעצל מתרפה לעשות מלאכה הוא מפני שאינו מתאוה, ודברי העולם קלים בעיניו,

ולכן לא יתיגע להשיגם,

לא כן הוא, כי באמת תאותו גדולה יותר ממי שאינו עצל, כי אינו דומה מי שי"ל פת בסלו וכו',

רק שאין לו ממשלה על הידים וכלי הגוף העושים, שאינם רוצים לשמוע לכח הממשלה שבנפש,

וע"כ תאותו תמיתנו – כי הידיםהמוכנים להצילו ממות, שע"י שיעשו מלאכה ימצא תאותו, אין אובים לשמוע לו,

 ומוסיף שכל היום הִתאוה תאוה – שתחת שהזריז יעסוק כל היום במלאכה ולא יתאוה רק בלילה שפנוי מעסקיו,

הוא מתאוה כל היום ולא יעשה מאומה,

ומספר בשבח הצדיק – כי יתן – צדקה אל העצל ולא יחשׂוך – כי העצל הזה אין לו מרחמים, והגם שמת ברעב לא ירחמו עליו, כשאומרים הלא יכול לעסוק במלאכה,

אבל הצדיק ירחם עליו, כי הוא כחולה הבלתי יכול לעבוד, אחר שידיו נרפים ובלתי שומעים לו,

ולכן יתן לו צדקה וירחם על עניו:

 

(כו) כָּל הַיּוֹם הִתְאַוָּה תַאֲוָה וְצַדִּיק יִתֵּן וְלֹא יַחְשֹׂךְ:

רבנו יונה – כל היום התאוה תאוה וצדיק וגו'. אל תדמה בנפשך כי תאות העצל [היא] מקרה שאינו מצוי,

וכי הוא מיאש אל לבו מכל משאלותיו אחרי שהם רחוקים ממנו, על כן לא יתמיד תאותו,

לא כן הדבר, אבל הוא מרבה להתאוות מיתר בני אדם, כול היום התאוה תאוה,

כי כפי התרחק יכולת האדם והשגתו התענוגים הגשמיים כן תרבה תאותו וכן תפרוץ,

וכאשר אז"ל (כתובות סב, ע"ב) אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו.

וצדיק יתן ולא יחשוך. למד דעת בדבר הזה בג' ענינים:            האחד בהזכירו הצדיק בענין ההפך מן העצל,

הנה ידענו כי אין הצדיק עצל, למען לא יצטרך לבריות, כענין שנאמר "יגיע כפיך" וגו' (תהלים קכח, ב), ונאמר "ושונא מתנות יחיה" (טו, כז),

ובענין השי"ת בעבודתו [בודאי שאין הצדיק עצל] הוצרכה הזריזות האמתית, כי זה כל האדם,

והשנית, כאשר שם שלמה ע"ה ענין צדיק הפך מתאות העצל, הודיענו אע"פ שישיג [הצדיק] אל התענוגים יניח דברי התאוה ויתן לצדקה,

וכן כתיב "כל היום חונן ומלוה" (תהלים לז, כו), וכתיב "טוב איש חונן ומלוה" וגו' (שם קיב, ה).

וביאור הענין, כי הצדיק יצמצם ויסתפק במדה למען תת לעניים ולאביונים.

והשלישית, באמרו "ולא יחשוך" הודיענו כי אפילו נתן כמה פעמים ביום לא ימנע מן העני בעת שישאל ממנו לכלכלו ולפרנסו, כאשר כתוב "אוטם אזנו מזעקת דל" וגו' (משלי כא, יג):

 ביאור הגר"א – כל היום וגו' שכל ימיו הוא מתאוה ואינו עושה כלום

אבל הצדיק יש לו רב, ויתן צדקה לאחרים, ואעפ"כ לא יחשוך [הדבר] ממנו, כי ישאר לו הרבה

וכ"ה בתורה שהעצל ג"כ מתאוה ללמוד ואותו תאוה תמיתנו כי הוא רוצה ודואג תמיד ללמוד ואינו לומד כי מאנו גו' וכל שחכמתו מרובה כו'

וכל היום התאוה גו' שכל הע' שנה שלו הכל נשאר בתאותו ללמוד ואינו לומד ועושה כלל

אבל הצדיק יתן שלומד לאחרים וגם לא יחשיך ממנו [ואין זה בא על חשבונו חלילה-] שלומד בפ"ע ג"כ:

 

(כז) זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֵבָה אַף כִּי בְזִמָּה יְבִיאֶנּוּ:

רש"י אף כי בזמה יביאנו – וכ"ש כשהוא מביאו להרשיעו ובעצה רעה [זימה כמו מזימה] כגון קרבנות בלעם ובלק שלא היו מביאים אלא לקלל את ישראל:

ביאור הגר"א – זבח רשעים וגו' כי עיקר הקרבן הוא שהאדם ישבור גאותו ורוחו הנישאה וישוב לה' מרוע מעלליו

אבל הרשעים שאינם שבים לה' מדרכיהם הרעים גם קרבנם תועבה

ואף וגו' ומכ"ש שהקרבן גופא הוא בזימה שהוא גזול או משאר עבירה

וכ"ה בתפילה שהיא במקום קרבן – שתפלת רשעים היא תועבה מאשר לא יכניעו רוחם

ואף וגו' ומכ"ש שבעת שמתפלל הוא חושב מחשבות זרות ופניות להרים גאותו ולהתנשא:

 רלב"ג זבח רשעים – אם הרשעים יביאו זבח לשם ית' על דרך העבודה הנה הוא נתעב אצל הש"י

כי הם לא יכוונו בו מה שכוון בו מהש"י

וגם כאש' יביאנו במחשב' והשתכלות הוא נתעב כי הם מביאים אותו על החטא

והם בלתי מנקים עצמם מהחטא בהביאם הזבח וידמה ענינ' למי שיטבול מפני הטומא' בעת שיהי' שרץ בידו

ואפשר שירצה בזה כי כ"ש שיהיה נתעב הזבח כאשר יביאנו בעליו עם מחשבת החטא והוא הזמה שעשה:

 מצודות דוד זבח רשעים – אשר עודם ברשעתם בעת יזבחו הקרבן כי לא שבו לה' הנה הקרבן הוא תועבה.

אף כי – וכ"ש שתועבה היא כאשר יביאנו במחשבה רעה לרמות את הבריות להחשיבו לצדיק וזובח לאלהים:

מלבי"ם זבח רשעים תועבה אף כי בזמה יביאנו – הקרבן שמביאים רשעים, הגם שיביא הקרבן בלב שלם,

בכל זאת, כל זמן שהם רשעים, ר"ל שלא שבו בתשובה על רשעתם הקודם, הזבח תועבה,

כאויב המלך שיביא לו מנחה שהיא תועבה בעיניו אף שמביאה בכל לב, אחר שהיא שנואה לו,

וכ"ש אם יביאהו בזמה – שגדר הזמה הוא השתקעות המחשבה בעומק הרהורי עבירה, שגם בעת הבאת הקרבן כוונתו לזימה ועצת חטא, שחוץ ממה שלא יתקבל מפני המביא, לא יתקבל מפני ההבאה בעצמה שתכליתה לרע:

 מלבי"ם חלק באור המלים זמה – עי' גדרו בס' התו"ה קדושים (סי' קי"א):

 

(כח) עֵד כְּזָבִים יֹאבֵד וְאִישׁ שׁוֹמֵעַ לָנֶצַח יְדַבֵּר:

רש"י ואיש שומע – שקבל מה שכתוב בתורה לא תענה ברעך וגו' (שמות כ). לנצח – תמיד:

 אבן עזרא עד – כאילו הוא עד שקר:

 ו[ה]איש [ה]שומע – שאבד העד, כל ימי נצחו ידבר לאחרים כי בעבור שִקרוֹ אבד זכרו:

 רבנו יונה – עד כזבים יאבד. מי שדרכו להעיד על הכזב בספור דבריו, כמו שכתוב "ויפיח כזבים יאבד" (יד, ה).

וכבר הקדמנו כי כת השקרים מן הכתות הנשחתות.

ואיש שומע וגו'. הנה כתיב "גוי אשר לא תשמע לשונו" (דברים כח, מט) קרא אל ההבנה שמיעה,

מפני שאין ענין השמיעה שלם אם לא יבין מה שישמע.

גם בזה יקרא מי שומע – לאיש המבין הדברים, שישמע על תכונתם ומדקדק ומכוין שיקח הדברים בלבו ויצפנם בלא תוספת וחסרון, כי בזה שלם ענין השמיעה.

ואמר "ואיש שומע לנצח ידבר" כי אע"פ שאין מדת רוב [-ריבוי] הדברים מדה טובה כמו שכתוב "ברב דברים לא יחדל פשע" (י, יט)

אכן המדקדק ומכוין מה ששומע לספר הדברים בלא תוספת ומגרעת

לנצח ידבר, כלומר אם יחפוץ ידבר כל היום.  כי לא ילאה האדם מספור דבריו ולא יהיו לטורח.

ואולם צריך שתהיה מתנאי ענין הבנתו הדברים, שיהיה "איש שומע" – הבנה בענין ההוא אם הם דברים ראויים לספרם.

והנה מאשר ערך ענין איש שומע ושם אותו הפך מענין איש כזבים תבין כי עיקר פירושו כאשר כתבנו:

 ביאור הגר"א – עד וגו' כמ"ש למעלה שמי ששנה ופירש יאבד גם כל מה שלמד כמ"ש צדקת הצדיק לא יזכרו וגו'

ואיש שומע ששומע מוסר ותוכחה לנצח ידבר בתורה

או מי ששומע ומקבל עליו תוכחה ומוסר בשכר זה הוא לנצח ידבר שינהיג את כולם [מל' דּבַּר – מנהיג]:

 רלב"ג עד כזבים יאבד – ר"ל כאשר יביאוהו לספר הכזב פעמים רבות – יאבד העדות ויפסק

ואיש שומע הכזב מפיו יגידהו וישנה בספורו אין קץ בהם בלי שנוי כי הוא יגיד אמת במה שיגיד ששמע מפי זה העד שכבר שמעו מפיו והיה זה כן לפי שעד הכזבים יש בלבו מחשבה מקבלת:

 מצודות דוד יאבד – אף אם לא יוזם בב"ד ולא קבל העונש מ"מ יאבד בידי שמים.

ואיש שומע – ר"ל ועם כי יאבד העד ההוא בעבור עונש כזביו הנה דבריו לא נאבדו להשכח מן הלב

כי כל איש השומע דברו יספרם עד עולם בחשבו כי אמת הוא:

 

 מלבי"ם (כט) הֵעֵז אִישׁ רָשָׁע בְּפָנָיו וְיָשָׁר הוּא (יכין) יָבִין (דרכיו) דַּרְכּוֹ:

 (כח-כט) עד כזבים יאבד העז איש רשע בפניו – כבר אמר כמה פעמים יפיח כזבים לא ימלט, יפיח כזבים יאבד, ופירשנו בכ"מ לפי ענינו,

ופה מדבר בענין הקבלה המסורה מדור דור עד ראש אבן ישראל בעניני המצות והאמונות והדעות,

שאם יעיד על דברים אמתים מקובלים ששמעה אזנו וקבלה מראש הררי קדם, יתקיימו לעד,

ולפעמים יעיד אדם על דבר שלא שמע, וירצה להנחיל קבלה כוזבת, בין במצות בין באמונות ודעות,

עז"א עד כזבים יאבד – כי מהשגחת ה' שהאמת יתקיים והשקר כעשן יכלה,

ואיש שומע – ודבר מה ששמע מפי השמועה הוא לנצח ידבר – ויתקיים קבלתו עדי עד.

ולפעמים העז איש רשע בפניו – להכחיש קבלתו, כי כן עמדו המכחישים להכחיש הקבלה אחר שאינה מושגת מעצמה רק מקבלת אבות,

אמנם הישר הוא יבין דרכו – שמבואר שהישר הוא מי שישר בטבעו

 ונאמר על דרך הבינה שמבין דבר מתוך דבר בשכל הישר וגם מדותיו ישרות, הוא יבין מצד רוחב בינתו דרך האמת, ויוכל להכריע נגד המכחישים בכח בינתו הישרה: אצולי

מלבי"ם חלק באור המלים וישר – כבר התבאר שסתם ישר הוא בבינה, לכן אמר יבין דרכו:

 

(כט) הֵעֵז אִישׁ רָשָׁע בְּפָנָיו וְיָשָׁר הוּא (יכין) יָבִין (דרכיו) דַּרְכּוֹ:

מצודות דוד ע"פ רש"י העז – הרשע מראה עזותו בעת כעסו [מצודות ציון בפניו – בכעסו וכן ופניה לא היה לה (משלי כט)] ולא יתבונן במעשיו, אבל הישר יבין דרכו בכל עת אף בזמן הכעס:

רבנו יונה – העז איש רשע בפניו. נסמך הענין הזה למה שכתוב למעלה "עד כזבים", ואמר כי איש רשע כאשר יעיד או יטעון דברי כזב יחזק פניו ויעוז בפניו בדעת ובכונה, למען יאמנו דבריו,

כי יפחד פן יבינו דרכיו ויכירו בפניו כי שקר ידבר ומרמה בפיו, וכחשו בפניו יענה, כי דרך האדם להכלם מדבר שקר, על כן יעיז בפניו [יותר] למען לא יכירו בפניו כי בלשונו יכזב.

וישר הוא יבין דרכו. לא יועיל עוז פניו לנגד האיש הישר, כי לא יחדל [מלבודקו] בעבור עוז פניו, וירבה חקירותיו עד אשר לאמת יוציא משפט,

כי כבר יודע הישר מדת איש רשע כי יעיז פניו כאשר יטעון שקר או יעיד עליו כאלו הוא אמת ברור.

גם יתכן שיכיר בפניו כי שקר ידבר, כי מרב פחדו פן יענה כחשו בפניו יעיז פניו יותר מדרך מספרי האמת.

ומזאת יבחן ויכיר הישר שלאמת השקר יתכוין.

עתה שים לבך והתבונן כי סדר באלו המקראות הסדורים בזה כל המדות הרעות,

כי פתח בהם במה שאמר "זד יהיר לץ שמו", והנה זה קורא לאלו השתי מדות –זד ויהיר בכלל לץ.

כי הזדון כולל האכזריות ושנאת הבריות והכילות, כי מדת ההטבה הפך מן הזדון, והיהירות היא הגאוה,

והנה ד' מדות. והנה הזדון והגאוה כוללת הקנאה, כי הקנאה פעם תבא מן הגאוה, כי לא יחפוץ שתהיה מעלה ויתרון לאיש, באהבתו השררה על הבריות, ופעם תבוא מן הזדון משנאתו את הבריות ויקוץ ביתרונם ומעלתם וכבודם.

גם כוללות עוד הזדון והגאוה את מדת הכעס, כי הזדון הפך הרצון, על כן יפרה וישגה ממנו הכעס,

וזה ענין אמרו "עושה בעברת זדון".

וכן הגאוה משרש הכעס, כי תשליך עבותי הסבל מן האדם כענין שכתוב "גאותו וגאונו ועברתו" (ישעיה טז, ו),

הנה כי הלץ כולל הזדון והגאוה והן כוללות שש מדות.

ואחרי כן הזכיר העצלה, והיא השביעית, והפסיק במקרא "זבח רשעים תועבה" (כז) מפני שהוא מדבר במדות הרשעים, על כן דבר בגנותם.

והשנית, מפני שהזכיר "וצדיק יתן" (כח) כי מעשה הצדיק רצויים, וזבח רשעים תועבה.

אח"כ הזכיר מדת העזות ואמר "העז איש רשע בפניו" (כט) והיא השמינית, והקדים אליה ענין "עד כזבים" (כח),

כי הכזב יביא האדם אל העזות, מפני שהוא צריך אליו, פן יכירו ענין הכזב בפניו כאשר ביארנו,

ועל מדת החרטה [לא דיבר כי החרטה] שיתחרט האדם מן המדות הנמצאות בתולדות רב בני אדם הלא טובה היא:

ביאור הגר"א – העז וגו' כלומר שמעיז בפני זולתו ואינו מתבייש

או העז איש וגו' שהרשע מעיז פניו נגד בוראו ועושה עבירות ל[ה]מרות פני יוצרו

והן ראשי עבירות – עז פנים וגאוה – שעליהן היו מכפרין הראשי בגדי כהונה והם המצנפת והציץ

וישר הוא יבין דרכו [של עצמו], שבה צריך לילך וג"כ בצנעה יבין:

 

 (ל) אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד ה':

אבן עזרא אין, סוס – שנים דבקים, כלומר אין איש שתועילהו חכמתו ותבונתו ועצתו כנגד ה' כלומר ינצל מידו באחת מהם אף על פי שיכינו סוס לנוס בעבור יום מלחמה

אין יכולת להמלט ולהושיע נפשם כי לשם התשועה והוא יתננה למי שירצה:

 רבנו יונה – אין חכמה ואין תבונה וגו'. הנה דיבר למעלה במעלת החכמה, והפסיק בענין המדות, על ידי הזכירו שומר פיו ולשונו,

כי הזכיר אח"כ על אודות הלשון ענין הלץ, ועתה שב על דבר החכם,

ומפני שאמר למעלה, "עיר גבורים עלה חכם" אמר עתה כי אין חכמה לנגד י"י,

והחכמה והתבונה והעצה אין כח בהן לבטל הגזרות, כענין שנאמר "אם י"י לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו" (תהלים קכח, א).

וענין מה שאמר כי החכם יוריד עוז מבטחה, ר"ל שמגלגלין הזכות והנצחון ע"י החכמה,

וכן מגלגלין אותו ע"י הגבורה והמלחמה כאשר יזכיר בפסוק הבא אחריו:

 ביאור הגר"א – אין חכמה וגו' עצה הוא הדעת וחכמה ותבונה ידוע ואמר שאף באדם שנקבצו כל הג' אלו אינם כלום נגד ה' כלומר במה שאין רצונו של הקב"ה כן כמ"ש כי לא לחכמים לחם וגו'

ועוד אין חכמה וגו' לומר שאין חולקין כבוד לרב שנוגע לה' כמ"ש בגמרא דברכות

ועוד אין חכמה וגו' נגד ה' הכל כאין נחשב כמ"ש נבונים כבלי מדע וחכמים כו':

 רלב"ג ואפשר שיהיה הרצון בזה כי לא תצטרך חכמה ותבונה ועצה בהשתדלות בהגעת חפציו לאשר הוא נגד ה' ואצלו

ר"ל למי שהוא דבק בו

כי הוא יישיר דרכיו וארחותיו באופן שיכונו מחשבותיו ולשני הפירושי' ימשך יפה מה שנזכר אחר זה:

 

מלבי"ם  (לא) סוּס מוּכָן לְיוֹם מִלְחָמָה וְלַה' הַתְּשׁוּעָה:

(ל-לא) אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' סוס מוכן ליום מלחמה ולה' התשועה –

אומר הגם שהבחירה נתנה ביד האדם, ובענינים הפרטים יצליח האדם ע"י הכנתו ושקידתו

בכל זה בענינים הגזורים מאת ה' וקצובים מאת ההשגחה, כמו בענינים הכוללים הנוגעים לכלל עם גוי ומדינה,

אז הגם שצריך האדם לעשות את שלו ולהכין ההכנות הטבעיות, כמו שבעניני מלחמה שהם ענינים כוללים צריך שיכין תכסיסי מלחמה וסוס ורכב,

בכ"ז עצת ה' היא תקום ולא יועיל השתדלות האדם,

והנה יצליח האדם לפי הטבע, אם ע"י החכמה שקבל מרבותיו דרכי הנהגה הראויה,

אם ע"י התבונה שמתבונן בעצמו להוציא דבר מדבר, ולהתבונן בענינים שיפול עליהם אמת ושקר,

ואם ע"י העצה שבא ע"י שלימות כח המדמה והמשער, שע"י יודעו לו העתידות איך יפול דבר ואיך ראוי להתחכם בדבר,

ובכ"ז כל אלה לא יועיל לנגד ה', ר"ל בענינים הגזורים ונחרצים מאת ה',

ומביא ראיה שהגם שסוס מוכן ליום מלחמה – והוא האמצעים הטבעים שע"י יצליח במלחמה,

בכ"ז לה' התשועה – כי בהיות המלחמה ענין כולל, שע"י ירד עם או יעלה במעלות, התשועה היא השגחיית, והאמצעים הטבעיים לא יועילו בו כלל:

 מלבי"ם חלק באור המלים חכמה, תבונה – עי' הבדלם למעלה (א' ב') ובכל הספר:

 

 (לא) סוּס מוּכָן לְיוֹם מִלְחָמָה וְלַה' הַתְּשׁוּעָה:

רבנו יונה – סוס מוכן ליום מלחמה ולי"י התשועה. נסמך לענין מה שהזכיר למעלה כי אין חכמה לנגד י"י,

ועתה יאמר כי שקר הגבורה לתשועה כנגד הגזירה, ואין התשועה בלתי לי"י לבדו.

וביאור ענין סוס מוכן ליום מלחמה, כי חייבין בני אדם להשמר לנפשותיהם ולהכין סוס וכלי זין ליום מלחמה, והשי"ת יושיע ויחון את אשר יחון:

 ביאור הגר"א – סוס מוכן וגו' כי להם היה עיקר מלחמתם הסוס כי הסוס יוצלח מאוד בפעולתו למלחמה

ואמר שאף שהסוס מוכן ליום מלחמה מ"מ שקר הסוס לתשועה אלא לה' התשועה

ותחילה אמר אין חכמה וגו' והוא שחב"ד הוא במחשבה וכאן אמר שאף במעשה אינו כלום נגד ה':

 רלב"ג סוס מוכן – הנה הסוס מוכן ליום מלחמה להיות כלי לרוץ על האויב ולנצחו

אך שקר הסוס לתשוע' כי התשוע' מהש' היא לבד ולזה תמצ' פעמי' רבות שינצח החיל המעט והחלוש את הרב והתקיף

וזה ממה' שיור' שלא יועיל כל כלי המלחמ' לבטל גזר' הש"י ולא יצטרכו לאשר הש"י בעזרו:


 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “משלי פרק לא”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב