השיעורים באתר לעילוי נשמת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה זלה"ה

קרא פרק תהלים לעילוי נשמתו>>

 

דרוש מתנדב לזיכוי הרבים >>

אבד לך דיסק אונקי? >>

להתחסן נגד קורונה?

 
משלי

משלי פרק-כב

(א) נִבְחָר שֵׁם מֵעֹשֶׁר רָב, מִכֶּסֶף וּמִזָּהָב – חֵן טוֹב:

רש"י נבחר שם מעשר רב – שם טוב. מכסף ומזהב – נבחר חן טוב:

רבנו יונה נבחר שם מעשר רב מכסף ומזהב חן טוב. הנה הזכיר בשני המקראות של מעלה כי אין החכמה והגבורה מועילין כנגד הגזרה,

ועתה הזכיר מגרעת ענין העושר, וכאילו אמר אין צ"ל כי אין העושר מועיל להציל בעליו מן הגזירה, כי היא השפלה במעלות.

כי החכמה יתרון וכח בנפש, והגבורה יתרון וכח בגוף,

ומעלת העושר הנה הוא חוץ ממנו, ולא הגיע אליה לא בכחו ולא בשכלו, כאשר יזכיר במקרה הבא אחר זה.

וכן מצינו שהזכיר הב' מעלת העושר אחרי החכמה והגבורה, כי היא למטה מן הגבורה, שנאמר "אל יתהלל חכם בחכמתו" וגו' (ירמיה ט, כב).

וביאור הענין, "נבחר שם מעושר רב" כי השם הטוב יועיל לכל דבר מעושר רב, כי העושר לא יציל בעליו מן הגזרה, ולא יועיל הון ביום עברה. ואם העושר ינחיל כבוד, השם הטוב יגדל ממנו, ויותר יביטו אל בעליו בעין ההדור.

"מכסף ומזהב חן טוב". הזכיר יתרון השם על עושר רב, ויתרון החן על הכסף והזהב.

כל אחד הזכיר אצל הדומה לו, כי בעל עושר רב יצא לו שם, כי עושר רב יקרא בעל הנחלות והעיירות אשר עשרו גלוי לכל העם, כאשר הוזכר בדברי חז"ל (ב"ב קמה, ע"ב) עתיר נכסין עתיר פומבי זה בעל הגדות.

על כן אמר כי השם הטוב נבחר משם העושר, ובעל הכסף והזהב אין עשרו גלוי לכל וכן בעל החן יתכן שאין לו שם:

 ביאור הגר"א – נבחר שם וגו' עושר הוא שיש לו קנינים הרבה ובתים הרבה מלאות כל טוב ובהמות הרבה ומקניהו פרץ בארץ וכמ"ש עשתרות שמעשרות את בעליהן

אבל כסף וזהב הוא במשכיתו וסגולתו ולא ידעו מזה כל ב"א עשרו

וכן הוא ההבדל בין שם לחן שם הוא ששמעו יוצא במרחקי ארץ וחן הוא שמוצא חן בעיני רואיו

וז"ש נבחר שם מעושר וחן נבחר מכסף וזהב שבמשכיתו:

מלבי"ם נבחר שם מעושר רב – קניני העושר הם קנינים מדומים בלתי דבוקים מתעצמים עמו, ופתאום יורש ואבד העושר בענין רע,

אבל השם שקנה על ידי מעשיו הטובים הם מתעצמים בנפשו בלתי נפרדים ממנו,

תכלית העושר הרב יותר מן הצורך להשיג כבוד ושיהיו דברים נשמעים וזה ישיג יותר בעל השם,

והעושר רב צריכה שמירה וגוזל שנת בעליו,

לא כן השם, מכסף ומזהב חן טוב – הכסף והזהב אין להם מעלה פנימית רק הסכמיית שהסכימו עליהם לתת להם שיוי יותר על יתר המתכיות,

ודוגמתו החן טוב, שאדם מוצא חן בעיני אנשים מצד ההסכמה,

אבל זה יותר טוב לו מכסף ומזהב שישיג, שמציאות חן הוא נמצא בו בעצמו לא בדבר אחר,

וגם שמה שיוכל להשיג אצל שליט ושרים ע"י שיתן כסף וזהב, ישיג יותר ע"י מציאות חן,

והנה השם הוא לפי המעשים והחן הוא מצד החנינה כמ"ש ידעתיך בשם וגם מצאת חן בעיני,

ונגד זה העושר הוא הקנין שלו ונבחר ממנו השם שהוא קנין עצמי לו,

והחן שאינו קנין רק מוצאו בעיני אחר טוב מכסף וזהב שיתנו לו אחרים:

 

(ב) עָשִׁיר וָרָשׁ נִפְגָּשׁוּ עֹשֵׂה כֻלָּם ה':

רש"י עושה כולם ה' – כשעני אומר לעשיר פרנסני והוא עונה קשות

עושה כולם ה' הקב"ה עושה אותם חדשים לזה עני ולזה עשיר:

 רבנו יונה – עשיר ורש נפגשו וגו'. לא הגיע העושר לעשיר בכחו ושכלו, ולא העוני לעני בשפלות ידיו וחסרון שכלו, כי שניהם נפגשו [עם עשרם וענים], שחזר הגלגל ופגשם מקרה העושר והריש.

על כן אין ראוי שיתהלל ויתפאר העשיר מן הרש.

עשה כלם י"י. אל תתעה בנפשך לאמר, כי אחרי שהעושר והריש מקרה ופגישה מסבת הגלגל, ולא גזר השי"ת על העושר והריש,

לא כן הדבר כי "עשה כלם ה", והסבות כולם מעשה השי"ת הם ובידו למנוע הסבה ולהגיע הסבה:

ביאור הגר"א – עשיר וגו' [המשך של הפסוק הקודם העוסק בשם וחן טוב] כלומר שבשם וחן טוב שניהם נפגשו יחדיו שווין, [ר"ל יתכן ויהיה לעני כמו לעשיר שם טוב וחן, ואין זה תלוי בעושר כלל-] מפני שזה אינו תלוי לא בעושר וכסף וזהב אלא בה', ועושה כולם ה' ולכן ישוו בזה:

 רלב"ג עשיר ורש נפגשו – ולבאר כי העושר אינו נחסר מאד אמר כי כבר יקרה בעשיר ורש שיפגשו זה את זה כאילו תאמר שהעשיר ירד מעט מעשרו והרש יעלה ויקנה העושר מעט מעט עד שיקר' מזה שיהיו שוים בקנינים  לפי שהש"י עושה זה עני וזה עשיר

או ירצה בזה שהעשיר והרש נפגשו שלא יוכל לחיות זה בלא זה

והמשל שאם היו כל האנשים עשירים לא ימצא איש עושה מלאכה מהמלאכות המעשיות ויפסד היישוב [וכמו שאחז"ל שגזרו על הסופרים שלא יתעשרו ע"מ להבטיח שיהיה מי שימשיך לכתוב סת"ם].

ואם היו כלם עניים לא יוכלו להתפרנס זה מזה ולזה הוא מבואר כי הש"י עושה קצת האנשים עשירים וקצתם עניים כדי שיתקיים המציאות ויהיה אמרו עשיר ורש נפגשו כאמרו חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו:

מלבי"ם עשיר ורש נפגשו עושה כולם ה' – זה טעם על שהשם הטוב של האדם נבחר מעושר רב,

כי העושר אינו קנין תמידי,

כי העשיר והרש נפגשו – מצייר שהעשירים והרשים אינם עומדים במקום אחד שזה יעמוד בצד העושר וזה בצד העוני עד שלא יפגשו זה בזה, כי הם הולכים תמיד עולים ויורדים בסולם,

עד שהעשיר והרש נפגשים זה בזה – אם בתחלה בעת שעלה העשיר אל ראש הסולם ירד הרש [שהיה עשיר קודם לכן] ממנו למטה ונפגשו בדרך,

ואם אח"ז בעת יעלה, הגיע העשיר אל ראשו שאז יתחיל לרדת במסבה, כי גלגל הוא שחוזר בעולם,

והרש בהיותו בקצה למטה יתחיל לעלות ויפגשו שנית,

כמ"ש הקב"ה עושה סולמות ברקיע מוריש לזה ומעשיר לזה,

ועז"א עושה כולם ה', ה' עושה תמיד עשירים ורשים, שכן תקן את ההנהגה,

וא"כ העשיר סופו לרדת ולאבד העושר, וטוב ממנו השם טוב אשר לא יסוף לעולם:

 

(ג) עָרוּם רָאָה רָעָה (ויסתר) וְנִסְתָּר וּפְתָיִים עָבְרוּ וְנֶעֱנָשׁוּ:

רש"י ערום ראה רעה – עונש של עבירה ונסתר ולא עבר עבירה:

 אבן עזרא ערום – שלמד ערמה הוא רואה רעה הבאה ונסתר ונחבא עד שיעבור זעם

ורשעים עברו ברעה ונענשו קבלו עונש:

 רבנו יונה – הנה הזכיר כי לא תציל החכמה [אין חכמה ואין תבונה ואין עצה נגד ה']

ולא הגבורה [סוס מוכן ליום מלחמה ולה' התשועה] מן הגזרה,

אף כי העושר שהיא מעלה שפלה מהם, והיא מקרה ופגישה שנפגש בה העשיר, כמו שנפגש בה העני בעניו. [עשיר ורש נפגשו עושה כולם ה']

ועתה יאמר כי רוח והצלה תעמוד מן החכמה יותר מן הגבורה והעושר, כי אע"פ שלא תציל החכמה, ואין חכמה לנגד השם, אולם החכמה תשמר בעליה שלא יענש בעת צרה, כי ישמור נפשו שלא ידחוק את השעה, כמו שאז"ל (עירובין יג, ע"ב) כל הנדחה מפני השעה שעה עומדת לו. וזה ביאור ענין "ערום ראה רעה ונסתר".

"ופתיים עברו ונענשו" כמו שאז"ל (שם) כל הדוחק את השעה שעה דוחקתו:

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף סד/א

אמר רבי אבין הלוי כל הדוחק את השעה שעה דוחקתו וכל הנדחה מפני השעה שעה נדחת מפניו מדרבה ורב יוסף דרב יוסף סיני ורבה עוקר הרים אצטריכא להו שעתא שלחו להתם סיני ועוקר הרים איזה מהם קודם שלחו להו סיני קודם שהכל צריכין למרי חטיא אף על פי כן לא קבל עליו רב יוסף דאמרי ליה כלדאי מלכת תרתין שנין מלך רבה עשרין ותרתין שנין מלך רב יוסף תרתין שנין ופלגא כל הנך שני דמלך רבה אפילו אומנא לביתיה לא קרא!

 

ביאור הגר"א – ערום וגו' כי יש נספה בלא משפט הגזירה עליו אלא שנספה עם אותן שעליהן נגזר

ולכן הערום מסתיר את עצמו. [כדברי הגמ' לעולם הוי קבל וקיים, היה באפילה והתקיים].

ופתיים עברו ונענשו ואף שלא נגזר עליהם אלא מאשר לא הסתירו א"ע ייספו עמהם

וכן בדרך ה' צריך האדם רץ כצבי מפח יקוש כמו מחבורת הרעים וממושב הלצים

והערום כשרואה הרעה יסתיר א"ע אבל הפתיים עברו שם ונענשו:

 רלב"ג ערום – הנה האיש הערום והחכם ראה הרעה קודם בואה ונסתר להמלט ממנה

ואולם הפתאים לא נתנו לבם לזה ועברו במקום הרעה שם השיגם ההפסד והעונש:

מלבי"ם ערום ראה רעה ונסתר – הערום אינו חכם שידע חקי החכמה,

ובכ"ז כבר תלמדהו הערמה להבין דרכו שהוא הולך בה, אם לא יש בו איזה הפסד, כמ"ש חכמת ערום הבין דרכו, ושוקל ומפלס אם לא תגיעהו רעה בעתיד,

ועי"כ ראה רעה – אם רעה עתידה לבוא הוא רואה אותה,

וגם ונסתר – בל ילך בדרך זה שאחריתו רע כמ"ש יש דרך ישר לפני איש וכו',

אבל הפתאים – שהם הפך הערום לא לבד שלא יביטו ויזהרו מרעה עתידה,

אבל גם עברו – על רעה ההוה ולכן ונענשושמלבד שהשיגו הרע יקבלו עונש על שלא נזהרו כי היה להם להזהר:

 מלבי"ם חלק באור המלים ערום, פתיים – כנ"ל (א' ד'), ובא היו"ד תמורת ה' למ"ד הפעל:

 

(ד) עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת ה' עֹשֶׁר וְכָבוֹד וְחַיִּים:

רש"י עקב ענוה – בשביל הענוה יראת ה' באה [כיצד ומה הקשר? מבואר ברלב"ג עקב ענוה – בשכר תכונת הענוה יגיע האדם אל שיקנה יראת ה' כי מפני היותו שפל בעיניו יתבונן מפני זה בנמצאים הנכבדים העליונים ממנו

וכאשר יראה עוצם הש"י הנה יקנה מזה שיירא מהש"י בתכלית מה שאפשר]

ומזה יגיע אל שיקנה עושר בקניינים המדומים ובדעות ויקנה ג"כ כבוד וחיים בעניינים המדיניים וזה מבוא' במעט עיון מה שקדם מהדברים:,

ד"א ענוה עיקר והיראה טפילה ועקב לה מדרס לרגליה:

 אבן עזרא עקב, צנים – שנים דבקים, עקב סוף ענוה מסבבת יראת השם כענין מצוה גוררת מצוה

ומסבבת לעניו עושר וכבוד וממון או שיכבדוהו אחרים,  וחיים – שיאריכו ימיו:

 רבנו יונה – עקב ענוה יראת י"י וגו'. יש מעלה גדולה מן העושר והגבורה והחכמה הנזכרים למעלה והיא הענוה, "כי עקב ענוה יראת י"י" שהיא מעלה עליונה, וגם יזכה בה האדם להצלחת ענין העולם הזה, שהן עושר וכבוד וחיים.

ויתכן לפרש כי העושר לבעל הענוה, מפני שהוא שמח בחלקו ואינו מתאוה ליתרונות, וכמו שנאמר "ושפל רוח יתמך כבוד" (כט, כג),

וכן החיים לבעל הענוה, כי לא ידאג לקנות ענייני העולם הזה ולא יאנח עליהם

כאשר הדבר ידוע מדרכי מדת הענוה:

 ביאור הגר"א – עקב וגו' הסוף של ענוה והוא השכר של ענוה וגו' הוא עושר וגו'

והעניין כי יש ב' מדות הרעות והם נפש רחבה ורוח גבוה והיפוכם דכא ושפל רוח כמ"ש אשכון את דכא ושפל רוח להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים

ובענוה יש אלו הב' דכא והוא היפך של נפש רחבה ושפל רוח שהוא היפוך של רוח גבוה

ולכן השכר של ענוה ג"כ ב' דברים והוא עושר נגד דכאותו מרחיב ה' את גבולו ויעדן נפשו

וכבוד נגד שפל רוחו

ונגד יראת ה' שבו ינתן לו חיים כמ"ש יראת ה' לחיים:

מלבי"ם  שורש הענוה מסתעף ממה שמשיג גדולתו של יוצר בראשית וכחו הגדול והמציאות אשר ברא, עד שישיג שהנהו כאין וכאפס לפני קצת מבריאותיו,

והגם שישיג בעוה"ז מלכות וחכמה וגבורה וכל המעלות, ידע כי הוא כנמלה קטנה לפני המלך הגדול העומד עליו, וכאין חשוב לפני הקטן שבמלאכיו,

ומחשבה זו סופה להכניס בלבבו יראת ה' שיירא מעשות דבר נגד רצונו, כמ"ש הרמ"א שויתי ה' לנגדי תמיד וכו' כי אינו דומה ישיבת האדם וכו' כ"ש כשישים על לבו שממ"ה הקב"ה עומד עליו ורואה במעשיו וכו',

ומי שנוחל ענוה ינחל עושר וכבוד כי ה' יגביהנו, מדה כנגד מדה, וינחל חיים אם חיי הנצחיים ע"י שיזהר מרע,

אם חיי העוה"ז בהשגחת ה' הפך המתגאה שיסיר יראת ה' מנגד פניו ודרכיו דרכי מות:

 

(ה) צִנִּים פַּחִים בְּדֶרֶךְ עִקֵּשׁ שׁוֹמֵר נַפְשׁוֹ יִרְחַק מֵהֶם:

רש"י צנים פחים – כמו (במדבר לג) לצנינים בצדיכם ובאו עליך הוצן (יחזקאל כ"ג) לשון גדודים ולסטים,

צנים פחים הם טמוני' בדרכי המעקש דרכיו כלומר יסורים מוכני' לו.

שומר נפשו ירחק מהם – שמיישר מעשיו ינצל מהם:

 אבן עזרא צנים – שרשו צנן מן ולצנינים וענינו סילונים: מצודות ציון  – קוצים, כמו ולצנינים בצדיכם (במדבר לג):

 בדרך עקש – שיהיה נלכד בהם והעניו ששומר נפשו ואינו עושה רע רחוק מהצנים:

 רבנו יונה – צנים פחים בדרך עקש וגו'. פעמים יניח האדם הדרך הישרה ויעקש וילך בדרך לא סלולה לקצר הדרך,

והנה ימצא בדרך העקש ההוא צנים והם הקוצים והברקנים, וימצא בה פחים והם המכשולות,

כי מפני שאין אדם עבור שם עלה קמשונים ולא הרימו משם מכשול, והנה יגיעהו נזק וינגף במכשולים או בצינים.

שומר נפשו ירחק מהם. שומר נפשו ילך בדרך ישרה, וירחיק מן הצנים והפחים שהם בדרך העקש, ויגיע מן הדרך הישרה אל מחוז חפצו, ולא יבא לו שום נזק ממנו ויבא שלם אין פגע רע.

ובא המשל הזה על ענין מה שהזכיר "עקב ענוה יראת י"י עושר וכבוד וחיים",

כי מן הדרך הישרה מגיעים אל הצלחת העולם, מלבד היתרון האמתי אשר יגיע לנפש משם, כי תשמר ותנצל מן החטא, כי יראת השם שמגיעין אליה מן הענוה היא יסוד השמירה מכל חטא.

ומי שיבקש הכבוד והעושר ויבקש למהר להגיע אליהם מן הגאוה והשררה והגזל והחמס,

ימצא הנזקים והמכשולות לגופו בעוה"ז ולנפשו לעוה"ב:

 ביאור הגר"א – צינים וגו' צינים הם קוצים ופחים הם פחתים והמה בדרך עקש כי בדרך סלולה לא ימצאו כי מתקנים הדרכים והמסילות הישרים

אבל כשהולך בדרך עקש [בדרך עקושה – עקומה לא בדרך הישרה והסלולה] שם צינים ופחים כי אין מי שירים המכשול מדרך עקש אשר לא ידרכו בה אנשים

ולכן שומר נפשו ירחק מהם

והעניין הוא כמ"ש בגמרא דמסכת סוטה מ"ד כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים וגו' תלה הכתוב מצוה בנר כו'

משל לאדם שהיה מהלך באישון לילה ואפילה והיה מתיירא מן הקוצים וברקנים כו' הגיע לפרשת דרכים כו' ע"ש

וכל המאמר הזה תמוה דחשיב שם הני חמשה דווקא והם פחתים וקוצים וברקנים וחיה רעה וליסטים

וא"י באיזה דרך מהלך וכי לא ימצא עוד שאר היזקות שחשיב אותם דייקא?

ועוד דשינה הצלת זה ע"י נר וזה ע"י אור ושארי דקדוקים רבו מאוד

והענין שדימה העבירה לפחתים כו' והמצוה לנר ותורה לאור ותוכחת מוסר לפרשת דרכים

כי ידוע שהאדם מורכב מד' דברים והן גוף ונר"נ וכנגד זה יש ד' חלקי עולם והם דצח"ם והוא דומם נגד הגוף שהוא דומם וצומח הוא נגד נפש הצומחת ורוח נגד חי שהוא רוח החיוני שיש לכל חי ומדבר הוא הנשמה

ונגד זה יש ג"כ ד' יסודות בעולם והם אמר"ע עפר הוא נגד הגוף ודומם מים הוא נגד נפש וצומח כי אם ישפוך מים על דבר נטוע או הנזרע אז יצמח ורוח הוא נגד רוח וחי ואיש הוא נגד הנשמה והמדבר

ולכל אלו הד' יש לכל ד' דבר חמישי והוא שבאדם יש דבר חמישי והוא חיה ולד' חלקי עולם החמישי הוא שכל ולד' יסודות החמישי הוא השמים ופעמים שכל חמשה נחשבים לג' והוא שהד' יסודות והחמישי שהוא שמים נחשבים לג' והן שמים וארץ ואויר כי מים ועפר הם א' ואויר ואש ג"כ א' ושמים הרי ג' וז"ש בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד כי עפר ומים הם בכלל דומם ואויר ואש הם בכלל רוח ושמים והחמשה שבאדם ג"כ נחשבים לג' והם נפש נשמה וחיה כי גוף ונפש א' שהנפש שתופא דגופא וכמ"ש נר אלהים וגו' והנשמה והרוח א' וכן בד' חלקי עולם והחמשי שהוא השכל נחשבים לג כי הדומם וצומח א' וחי ומדבר א' ושכל א' והיצה"ר מזיק לאדם בג' דברים הנ"ל פעמי' בגוף שמטיל יסורין על הגוף בכדי שיבטל מתורה ומצות ופעמים בנפש שתחטיאה. ובנשמה שמשתוקקת לידע הדרך לילך בה לאור באור החיים ואינו מניחה שמונע הדרך מהנשמה וכמ"ש עמל הכסילים תיגענו אשר לא ידעו ללכת אל עיר וע"ז אמרו משל לאדם שהיה מהלך באישון לילה שהוא העדר האור שהוא יום והוא התורה שנקרא אור והיינו שאין לו תורה ואפי' שאין לו אפי' נר שאין בידו לא אור ונר לא תורה ולא מצות ולכך הוא מתיירא ומה שהוא מתיירא העניין הוא כי כל אלו היסודות שבאדם הכלולים בג' הנ"ל כ"א מוליד פחיתות באדם ומחמתם קרוב לבא לידי חטא ולכן נתן לנו ה' נגדם אלו ג' תורה ומצות ומדות והם שומרים ומגינים על האדם כאשר ידבק אדם בהם והגנתם בדרך זה כי המצות הן מן הארץ כמו לולב סוכה וש"ד והשם עליהם מושאל שהם מן הארץ כמ"ש למעלה והם מגינים על פחיתות הבא מחלקי הדומם והצומח והתורה שהיא מן השמים מגין על פחיתות הבא מאש ואויר והמדות הם מורים להאדם אם הדרך אשר ילך בה וז"ש והיה מתיירא מן הקוצים והברקנים הוא הצומח ומן הפחתים שהוא דומם ומן החיה רעה שהוא חי ומן הליסטים הוא מדבר ומפחיתות הבא מאלו היה מתיירא ואינו יודע כו' נזדמן לו אבוקה של אור שהיא מצוה שנקרא נר כמ"ש כי נר מצוה ניצול מן הפחתים שהוא הדומם ומן קוצים וברקנים שהוא הצומח ועדיין כו' כיון שהאיר היום שהוא אור תורה נצול מן החיה רעה שהוא החי ומן הלסטים שהוא המדבר ועדיין כו' כיון שלא הגיע עדיין ליראת ה' וכמ"ש אם אין יראה כו' וכמ"ש ראשית חכמה גו' וכמ"ש תורה בלא יראה כו' כיון שהגיע לפרשת דרכים והוא המדות תוכחת מוסר ולהפריש דרכים הטובים מן הרעים ניצול מכולם שיודע ג"כ באיזה דרך כו' ונמצא הנפש הוא נגד דומם וצומח ונגדם הם המצות כמ"ש וז"ש כאן צינים שהם קוצים והוא צומח ופחים הוא דומם בדרך עקש שאינו עושה מצות והולך בדרך לא טוב אבל השומר נפשו מי שירצה לשמור נפשו ירחק מהם ע"י שיעשה מצות וילך בדרך טוב וילך בטח

ובגמרא אמרו צינים ופחים הם קור וחום פי' שמשפט רשעים בגיהנם י"ב חודש ששה חדשים בשלג וששה חדשים באש נגד מ"ע ומל"ת וזהו צינים ופחים בדרך עקש מי שעבר על מ"ע ועל ל"ת ושומר נפשו וגו':

מלבי"ם צנים פחים בדרך עקש – הדרך הישר בתהלוכות הנפש הוא הדרך האמצעי,

והדרך הנוטה מן האמצעי אל קצה היתרון או קצה החסרון הוא דרך עקש, נוטה מן הישר,

ותפס לזה משל מן הטבע שהאויר הממוזג הוא השוה לבריאות הגויה, [אגב, השם המופיע בברכת רפאנו הוא שם מנוקד בחולם, שהוא תפארת, אמצע, שהיא הרפואה לאדם]

אבל הנוטה לקצה היתרון אל החמימות ישרוף את הדמים, כי תגבר האדומה והיובש והאש,

וזה קורא פחים – שהם גחלים בוערים,

והנוטה לקצה החסרון תגבר הצנה, והקור יצמית את הדם, וזה קורא צנים – חולי הבא על ידי רוב הצינה,

ושניהם ממיתים את הגויה,

וכן בהנהגת הנפשות, בקצה היתרון תלהטהו אש בוער, ובקצה החסרון תקפיאהו הקור והרפיון,

ולכן שומר נפשו ירחק – מן הקצוות וילך בדרך הישר הממוצע:

 מלבי"ם חלק באור המלים צנים – חולה הבא ע"י צינה. ופחים. כמו פחים אש וגפרית, הפחת האש:

 

(ו) חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה:

רש"י חנוך לנער – לפי מה שתלמד לנער ותחנכהו בדברים אם לטוב אם לרע. גם כי יזקין לא יסור ממנה:

 אבן עזרא חנוך – למד, כמו חניכיו, כלומר מלומדי כלי מלחמה שלו:  גם – לרבות הזקנה על הנערות:

 רבנו יונה – חנוך לנער על פי דרכו גם וגו'. תרגיל הנער בדרכי המדות הטובות והמנהגים המתוקנים, על פי הדרך אשר הוא מתיצב עליה,

ר"ל כי יחל ללמדו ולהרגילו בתיקון הענינים אשר תולדתו קרובה לקבל תקונם,

וכן ירגילוהו מענין לענין ומדרך לדרך על פי אשר תשיג יד שכלו לקבל, וימצא בכח תולדתו להכיל,

 כי אין מגיעין אל שלמות המדות בפעם אחת, כי אם לאט ועל יד שכלו, ומן הקרוב לתולדת אל הרחוק ממנו. וזה כיון ענין על פי דרכו.

גם כי יזקין לא יסור ממנה. בימי הנערות הדבר קרוב [וקל] ליישר הטבע ולתקן המדות, ויקבל ההרגל,

וגם כי יזקין לא יסור ממנה, כאשר אז"ל ההרגל על כל דבר שלטון.

אבל בימי הזקנה רחוק [וקשה] הדבר להחליף הטבע ולהעתיקו אחרי שהרגילו בפועל,

ויצטרך טורח גדול ועמל עצום להפכו משרשו.

ועל כן נתחייבנו בתוכחת הנער, כי אין כח כלי שכלו שלם, והטבע נמצא בו, ואין לו תוכחת מנפשו,

ואם ירגיל טבעו בפועל ובהנהגה [שליליים], כאשר יגיע לזמן שלמות שכלו ילאה להשיב ההרגל אחור ולתקן טבעו,

על כן נתחייבו האב והאם לעזרו בשכלם ולתקן טבעו בימי הנערות, קודם שישלוט עליו ההרגל.

והשנית, כי בזמן הגידול והוא בזמן הנערות יוכל לתקן טבעו יותר.

וכבר הביעו משל על זה מתקון הסעיף [ר"ל מתיקון סעיפי – ענפי האילן, שאם תיישרם בקטנם, כך יגדלו],

ונסמך ענין זה לאשר אמר "צנים פחים בדרך עקש" ראוי ללמד ולהרגיל הנער בזאת הדעת כי מן הדרך הישרה מגיעים אל כל ההצלחות:

 ביאור הגר"א – חנוך גו' כשהוא עוד נער ואז גם כשיזקין לא יסור והעניין כי האדם א"א לו לשבור דרכו כלומר מזלו שנולד בו כמ"ש האי מאן דבצדק יהיה גבר צדקן כו'

וכשנולד במזל רע אז ע"ז ניתנה הבחירה ביד האדם שיוכל לאחוז במזלו לאיזה דבר שירצה להיות או צדיק או רשע או בינוני

וכמ"ש במסכת שבת האי מאן דבמאדים יהיה שופך דמים אר"א או מהולא או טבחה או ליסטים

וזכר אלו הג' והוא לפי שמזלו מורה שיהיה שופך דמים אך בבחירתו יוכל לבחור באלו הג' או מהולא והוא צדיק שעושה מ"ע או טבחא הוא בינוני או ליסטים והוא רשע שופך דמים כמשמעו

וז"ש שאול באחת ולא עלתה לו דוד בשתים ועלתה לו והעניין הוא כי בדוד נאמ' והוא אדמוני והוא במאדים

ולכך טעה עליו שמואל בעת ראה קלסתר פניו והוא העביר מדותיו בכל

ואף שאלו הב' לא העביר מ"מ עלתה לו כמ"ש כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו.

ודוד כבר הירבה צדק להעביר על מדותיו

משא"כ שאול שנא' בן שנה שאול כו' כבן שנה שלא טעם טעם חטא,

והוא העביר מדתו הטוב לרע בדבר אחד ולכן אף בא' לא עלתה לו

וז"ש חנוך לנער ע"פ דרכו דרך מזלו וטבעו כן תחנכהו לעשות מצות ואז גם כשיזקין לא יסור ממנה

אבל כאשר תעבירהו על מזלו עתה ישמע לך מיראתו אותך

אבל אח"כ בעת יוסר עולך מעל צוארו יסור מזה כי א"א לו לשבר מזלו:

מצודות ציון חנוך – הוא ענין התחלה לדבר שעתיד לעמוד בו כמו ולא חנכו (דברים כ'):

 מלבי"ם חנוך לנער על פי דרכו – מצוה ב' דברים,

א] שיחנכו את הנער – והוא שירגילנו מנעוריו אל השלמות אם בדעות, אם במעשים ובמדות, כי ההרגל שיורגל בנעוריו, יעשו בו חקוי [ל' חקיקה] עצום ורושם שמור בנפש לא יסור גם לעת זקנה,

לא כן החינוך שיתחנך בגדלותו אין החקוי קבוע בנפש, וימוש ממנו לעת זקנתו,

ב] מצוה שיהיה החינוך ע"פ דרכו – כי כל אדם מסוגל מטבעו לענין אחר,

בין בדעת – יש שמוחם חד, ויש ששכלם ישר בלתי מחודד, וצריך ללמדם כפי ההכנה שנמצא בו,

ובין במעשים, יש שמוכן לאומנות מיוחד, ולמידה מיוחדת, ויקבל אותה בקל,

וזה יוכר בהנער לפי התשוקה, ולפי מה שמשתדל בעצמו באיזה דבר מיוחד, צריך לחנכו לפי דרכו ולפי הרושמים שיש בו אל מה שהוא מוכן אליה,

שאז לא יסור ממנה גם כי יזקין – לא כן אם יחנכהו אל מה שהוא זולת טבעו:

 מלבי"ם חלק באור המלים חנוך – מרגילו מעט מעט, ובדברי חז"ל הרבה:

 

(ז) עָשִׁיר בְּרָשִׁים יִמְשׁוֹל וְעֶבֶד לוֶֹה לְאִישׁ מַלְוֶה:

רש"י עשיר ברשים ימשול – עם הארץ צריך לתלמיד חכם לעולם:

רבנו יונה – עשיר ברשים ימשול. ישוב לדבר על ענין העושר שהזכיר למעלה,

ואמר כי העשיר ייראוהו הרשים מפני שהם צריכים אליו.

והשנית, "כי אוהבי העשיר רבים ודל מרעהו יפרד" על כן יגורו ממנו.

ועבד לוה לאיש מלוה. גם בני אדם אשר אינם רשים צריכין אליו פעמים רבות, וגם הם משועבדים לו ונושאין פניו, כי "עבד לוה לאיש מלוה". ועיקר כונת המקרא הזה יתבאר במקרא שאחריו:

 ביאור הגר"א – עשיר וגו' הרשים הם תחת ממשלת העשיר, והלוה עבד למלוה,

וכן הוא בתורה כמ"ש ראב"י יזיף ופרע שלמד בלילה מה שלא למד ביום, ומי שאינו לומד גם בלילה הוא נשאר לוה, אך מי שמשים לילות כימים הוא המלוה, ואז הלוה עבד להמלוה,

ועוד עבד לוה וגו' כמ"ש במסכת בכורות דף ח/ב [ששאלו סבי אתונא לרבי יהושע בן חנניה:

"גברא דאוזיף וטריף מאי חזא דהדר אוזיף? אמר להו גברא אזל לאגמא קטל קמא טונא ולא מצי ביה קטיל ומנח עילויה עד דאיתרמי איניש מדלי ליה":

רש"י: גברא דאוזיף וטריףשהלוה מעות לחבירו [בפשטות מדובר לעסקה ורווח כמשתמע מרש"י בהמשך "ומשתכר בו"] ולא נפרע ממנו אלא בקושי שטרף לקוחות:

מאי חזי דהדר אוזיף – לאחריני ולא נתייסר מן הראשון?

לאגמא – ליער:  קטיל קמא טונא – חתך חבילה ראשונה ולא מצי ביה להרימו על שכמו:

הדר קטיל ומנחה עליה – הואיל וצריך סיוע אחרים עד דמיתרמיה איניש ומדלו ליה,

והאי נמי הואיל והפסיד באמנה ראשונה חוזר ומאמין לאחרים עד שמזדווג לו לאדם נאמן ומשתכר בו:

והענין שהם שאלוהו על מה שאדם נתגלגל פעם הב' הלא כשהיה כבר בפעם הראשון לא תיקן?

והשיב להם דלמא יתרמי א' שיתקן הגוף הראשון

הרי הגוף הראשון הלוה והשני הוא המלוה, ועבד לוה – הגוף הראשון, להמלוה – הוא גוף השני:

מלבי"ם (ז-ט) עשיר ברשים ימשול וכו' זורע עולה – וכו', טוב עין – וכו',

נודע מקורות העמים כי בימי קדם היו העשירים מלוים מעות להדלים ברבית והיה החוק כשלא היה לו לשלם היה לו רשות לקחת אותו ואת אשתו ובניו לעבדים ולרדות בו בשבט כרצונו,

והיו העשירים מלוים להדלים ועל ידי הרבית התמוטטו לגמרי ונעשו רשים, שהרש גרוע מן הדל שהדל התדלדל מנכסיו ולרש אין כל, ואז נעשו לו עבדים,

אבל עי"כ התעורר כפעם בפעם מרידה מן העם הלווים, והיו הורגים את העשירים ועושים בם נקמות גדולות [כפי שהיה קורה ליהודים המלווים בריבית לגוי], עד שעי"כ הוכרחו השרים כ"פ להקים חק לוותר את החובות או לשלמם מכיס המדינה להשקיט המרד,

ובעתים האלה העשירים שלא היו מלוים ברבית רק חננו את הדלים בצדקה, היו נצולים ועמדו בכבוד ובברכה בין העם,

וז"ש העשיר ימשול ברשים – ע"י שהלווה עבד לאיש מלוה

אמנם הסוף הוא, שמי שזורע עוולה – שמלוה מעות ברבית לעשות עולה, יקצר און

כי אז יכלה שבט עברתו – שבו רודה את הרשעים, כי יקומו עליו ויהרגהו,

ואז טוב עין הוא יבורך מי שנתן מלחמו לדל – לא הִלוה ברבית לעשות את הדל לרש,

רק מי שנתן לו מלחמו ועזרו בכספו בלא בצע, הוא יבורך מן העם:

 מלבי"ם חלק באור המלים (ז-ט) רשים – דל. הרש גרוע מן הדל, כנ"ל. עברתו, כמו מכה עמים בעברה:

 

(ח) זוֹרֵעַ עַוְלָה (יקצור) יִקְצָר אָוֶן וְשֵׁבֶט עֶבְרָתוֹ יִכְלֶה:

רש"י זורע עולה יקצר און – לפי זריעתו קצירתו לפי פעולתו יהיה קבלת משכורתו.

ושבט עברתו יכלה – קנה השבולת שלו כלה והולך לו,

יש אומרים (סא"א) שבט חמתו שרודה בני אדם כלה והולך לו לפי שמפסיד את יכולתו:

 רבנו יונה זורע עולה יקצר און. אם יבא העשיר להרויח ולהשתכר בנשך ובתרבית, וישען על דבר אשר מוראו וחתיתו על הרשים וזולתם, כי ייראו ממנו להביאו עד האלהים, ולפטור עצמם מלפרוע הרבית,

הנה אחריתו יקצור און ויגיעהו ההפסד תחת ריוח, מדה כנגד מדה.

ושבט עברתו יכלה. יתמוטט ויכלה עשרו, עד שתכלה אימת עברתו וכעסו, אשר היו הרשים יראים ממנו מפני עשרו, כמו שהזכיר "עשיר ברשים ימשול".

גם זאת מדה כנגד מדה, כי בדבר אשר זדה עליו מפני שהיה מתגבר על הרשים באימת עשרו, וכן אז"ל (ב"מ עא, ע"א) כי המלוים ברבית נכסיהם מתמוטטים ויורדים לטמיון:

ביאור הגר"א – זורע וגו' כי ב' המדות רעות כללות הם התאוני והכעסני כמ"ש למעלה

 וזהו זורע עוולה שנוטל בעוולה מזולתו בכדי שימלא תאותו,

יקצר און שיעמדו נגדו ויטלו ממנו ושבט שמכה אותם בעברתו [-כנגד הכעסני], יכלה:

 

 

(ט) טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ כִּי נָתַן מִלַּחְמוֹ לַדָּל:

רבנו יונה – טוב עין הוא יבורך כי נתן מלחמו לדל. מפני שהזכיר "זורע עולה יקצר און", אמר כי טוב עין הוא יבורך, והוא נדיב לב, על כן יצלח כי נתן מלחמו לדל.

מדת טוב עין לצמצם מלחמו וממאכלו לתת לדל, כאשר אז"ל (גיטין ז, ע"ב) אפילו עני המתפרנס מן הצדקה יעשה מהם צדקה:

 ביאור הגר"א – טוב עין וגו' ואמרו טו"ב עי"ן זה יעקב שחי ק"ל [=עי"ן] שנה עד שבא למצרים וי"ז [=טו"ב] שנה במצרים

ועוד אמרו טוב עין כו' שכל כהן המברך כו' והיינו שבברכת כהנים הן ו' ברכות נגד ה' גווני עינים וששית היא שלום שהוא טוב וכן ביעקב ו"ק וששית הוא שלו' והוא טוב

ועוד אמרו טוב עין זה בעה"ב הוא יבורך אל תקרי יבורך אלא יברך בהמ"ז

ולכאורה סוף הפסוק כי נתן מלחמו לדל לא שייך לפי פירושם?

והנראה דהעניין הוא כמ"ש במס' ברכות ד' כ' ע"ב דרש רב עוירא כו' אמרו מ"ה לפני הקב"ה כו' א"ל וכי לא אשא פנים לישראל שכתבתי להם בתורה ואכלת ושבעת וברכת והם מדקדקין עצמן עד כזית ועד כביצה ע"כ

והוא תמוה א' למה אומר כזית בראשונה הא כזית פחות מכביצה וכיון שמדקדקין עד כזית כ"ש שעד כביצה ידקדקו?

ועוד הלא זהו מאמר השם ומי איכא ספיקא קמי שמיא לומר עד כזית ועד כביצה שזהו פלוגתא לקמן שם ד' מ"ה ודעת שפתיו [של קוב"ה האם כזית או כביצה] ברור מללו!

ועוד למה השיב להם זאת החומרא דייקא, הלא כמה וכמה חומרות יש עוד שהחמירו ישראל ע"ע כמו טפת דם כחרדל שהחמירו ע"ע בנות ישראל ודומיהן?

ונראה שכך ביאורו, כפי שמפרש הרי"ף דשיעור ב' סעודות הם י"ח גרוגרות והם ששה ביצים ואי' בזוהר שבג' ביצים יש עשרה זיתים [כרמב"ם שהכזית הוא 16.8 גר'] שהם ט' גרוגרות –[מזון סעודה אחת] הרי שהזית פחות מגרוגרו' בחלק עשירית

ולפ"ז א"ש כי שיעור סעודה הוא ג' ביצים [168 גר' כרמב"ם-וסימנך מש"ה 3 אותיות, וכך נוקט לגבי אכילת מזונות ג"כ בשיעור קביעו"ס] כנ"ל והם עשרה זיתים, וכשיש לאדם זה השיעור לבד, חייבה התורה כשיאכל בעצמו כשיעור הסעודה [ג' בצים] שיברך לה' על מזונו כמ"ש ואכלת ושבעת וברכת לשון יחיד

אבל ישראל עם קדושים וחפשו בנרות איך לגדלו ולרוממו יותר ולכן כשיש לו שיעור הנ"ל שהוא י' זיתים יהדר אחר עשרה כדי שיגיע לכ"א כזית ויברכו בשם

ואם לא ימצא עשרה על כל זה לא יאכל בעצמו אלא מהדר אחר שלשה ויתן לכ"א כביצה ויברכו בזימון עכ"פ.

וז"ש וכי לא אשא פנים לישראל אני כו' ואכלת ושבעת וכו' והם מדקדקין על עצמן עד כזית תחילה [לברך בשם] ואח"כ [אם אין לו עשרה– אז] עד כביצה [-לזמן בג'].

ובאמת שיעור כזית וכביצה נשנית לגבי זימון כדתנן [ברכות פרק ז-ב) עַד כַּמָּה מְזַמְּנִין, עַד כַּזַּיִת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עַד כַּבֵּיצָה: אבל לא לענין זה .

ועתה לא קשה קראי אהדדי [שמחד לא ישא פנים, ומאידך ישא ה' פניו אליך כו'?]

דהפי' הוא כך כשהם נושאים פנים בתורה ומדקדקים בה גם אני נושא להם פנים

וכשאינם נושאים פנים בתורה כתיב אשר לא ישא פנים כו' וכמ"ש מלאכי א' ב' אשר אינכם כו' נושאים פנים בתורה וכמ"ש בשבת פ"ק ברוך המקום שהרגו שלא נשא פנים לתורה כו'

ואמר בכזית וכביצה לפי שהוא פני נשר כמ"ש בר"מ פ' פנחס רמ"ו ב' ישא ה' וגו' והוא נושא פנים לאדם להתקשר עמו וכמ"ש רמ"ד א' ארי' לגבי שור כו' אדם לגבי נשר כו' ואמר שם ב' דכזית וכביצה הן פני אדם והוא ניתן לאדם לתקנא ולהתקשרא ועי"כ נושא ה' פניו אליהם וע"ז דקדקו מארי דמתני' עד כזית כו' ובגין דא ישא ה' פניו כו' וזהו סוד ישאהו על אברתו ואשא אתכם על כנפי נשרים כו' כמ"ש ירום ונשא ירום מס"ט והוא נושא פנים לאדם פני אדם וזהו אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד כי שוחד בחיק כופה חמה עזה כמ"ש בל"ב מדות והוא צדקה בימין חיבור חיות הראשונות והוא במעשה לצדיקים וכאן בדיבור ב' האחרות והן קוצו של יו"ד וד' היכל ה' המה רביעית ועשירית והן כזית וכביצה

וזהו שאמר כאן טוב עין הוא יבורך כלומר שקיבץ האחרים לסעודתו הוא יבורך מה' שישא לו פנים והיינו מפני שנתן לדל מסעודתו כדי לברך בעשרה או בזימון ג' ונשאו פנים בתורה ולכן ישא ה' פניו אליו

ולפי מה שדרשו אל תקרי יבורך אלא יברך א"ש ג"כ טוב עין הוא מי שנתן מסעודתו לאחרים כדי לברך בזימון לכן הוא יברך ברכת המזון וזהו כי נתן מלחמו לדל:

(י) גָּרֵשׁ לֵץ וְיֵצֵא מָדוֹן וְיִשְׁבֹּת דִּין וְקָלוֹן:

רש"י גרש לץ – יצר הרע:

 אבן עזרא גרש – הסירהו מפניך כי אז יצא המדון מקרבך:

 וישבות דיןשלא יביאך למשפט וישבות קלון שלא יקלך:

 רבנו יונה – גרש לץ ויצא מדון וגו'. גרש לץ מחבורתך ויצא איש מדון, והוא בעל המריבות.

וישבות דין וקלון. כאשר תגרש מחברתך שני אלה והם לץ ואיש מדוןיסתלקו מעליך שני נזקין גדולים שהם מטרידים נפש האדם בעולם, והם "דין וקלון",

כי איש מדון יגלגל תרעומות על מי שיש לו עסק עמו ויזיקנו תמיד לבא לב"ד,

או שלא ירצה לשלם את אשר עליו זולתי בב"ד,

והלץ יגרום תמיד קלון לאיש חברתו, ויתכן כי ענין מצה ומריבה תורה ריב ודינא:

ביאור הגר"א – גרש לץ וגו' כי האדם המתלוצץ מבזה לכל תמיד, ומחמת זה ישנאוהו בנה"א, ויבואו לביתו לריב אתו,

ואף יוציאהו מביתו אל שופט העיר שישפוט אותו על זה,

ואז השופט ישפוט להכותו ללץ, או שיצוה לעשות לו איזה דבר בזיון,

וזהו גרש הלץ מביתך, כי כשתגרשהו מביתך אז לא יבואו שונאיו לביתך לריב אתו,

וזהו ויצא מדון והוא התחלת ריב, כמש"ל,

וגם ישבות דין וקלון, הוא שאח"כ יוציאוהו לשפטו בדין או בקלון,

אך בגרשך אותו תשבות ממך את הדין שיכו אותו או הקלון שיבזהו:

מלבי"ם גרש לץ ויצא מדון – המדון הוא הענין והטענה שבעבורה יהיה לו דין ומשפט עם חברו,

וכבר בארתי שהמדון יתעורר ע"י כמה סבות,

ע"י השנאה כמ"ש שנאה תעורר מדנים, וע"י איש חמה ואיש אף, כמ"ש איש חמה יגרה מדון, כי בלא סבה לא יקפידו על ענינים קטנים לדון ולריב בעבורם,

ואמר פה שגם ע"י הלץ יתעורר מדון, שהלץ ילוצץ על כל, וע"י לצנותו ישלח מדון,

ונותן עצה לכל איש שיגרש הלץ – מביתו, ולא יתחבר עמו, ועמו יצא המדון – וכשלא יהיה מדון לא יצטרכו לילך לדין ולזילותא דבי דינא ועז"א וישבות דין וקלוןשהדין הוא מצד הב"ד שמעיינים בדבר המדון:

 מלבי"ם חלק באור המלים מדון, דיןמדון הוא הריב המתהוה ע"י דין ודברים, והוא מצד הב"ד:

עוד נלע"ד לפרשהלץ חביב לכאורה, תמיד דבר ליצנות ולעג על אחרים על שפתיו, אך זה מעטה חיצוני, כי אם הוא אצלך ותנסה לגרשותכיר אמיתותו ותראה שהוא איש מדון, ומה שעשה לאחריםיעשה כעת לך, ויריב עמך בכל כוחו.

זהו "גרש לץ" – ואז יצא כל פנימיותו של הלה, – מדון, שיריב עמך כמשנ"ת.

אך האם להמנע מכך?  על זה ממליץ לך שלמה – עדיף שתעשה כן, כך שאחת ולתמיד ישבות דין וקלון ממך. שהמדון שיעשה עמך אמנם אינו נעים, אך הוא חד פעמי, ומכאן ואילך ישבות לתמיד דין וקלון.

 

(יא) אֹהֵב (טהור) טְהָר לֵב חֵן שְׂפָתָיו רֵעֵהוּ מֶלֶךְ:

רש"י אוהב טהר לב חן שפתיו – מי ששפתיו חן. רעהו מלך – הקב"ה אוהבו ומחבבו:

 אבן עזרא אוהב – עומד במקום שנים אוהב טהר לב שהוא טהור מרעות, שהם כנגד הסיגים,

ואוהב חן שפתיו כלומר איש חן בעבור שיש לו שפתי דעת,

 גם יתכן להיות חן שם התאר ומי שיאהב שניהם תגדל מעלתו עד שיהיה המלך רעהו כחושי הארכי אוהב הטהורים שהיה רעה דוד:

 רבנו יונה – אהב טהר לב. הוא האיש אשר אהבתו זכה וטהורה, והיא האהבה שאינה תלויה בדבר,

ולא יאהב להנאת עצמו בלבד, אבל יאהב את חברו מפני שרבו טובותיו עליו, והוא חייב לאהוב אותו אע"פ שלא יקוה עוד ממנו טובה,

או יאהבנו מצד מעלותיו, כי חובה על כל איש אמת לאהוב יראי אלהים אנשי אמת,

ותהיה אהבתו נאמנת כדת וכמשפט לטרוח ולהשתדל בתועלת הנאהב ותקנתו, ולמצוא דברי חפץ ולהצר נפשו בצרותיו, ולא על מנת לקבל פרס, אבל מדרך חובת האהבה. זה ענין אהב טהר לב.

חן שפתיו. זה האוהב אשר הוא טהר לב חן שפתיו לפני אוהבו, כי בכל דבריו ומועצותיו יכיר אהבתו הזכה כענין שהוזכר במדת השנאה "בשפתיו ינכר שונא" (כו, כד)

ואמרו במוסרים כשיתקיימו השרשים בלבבות יראו הסעיפים על הלשונות, ולא יראו לך אהבה ישרה אלא מלב שלם.

רעהו מלך. ראוי הוא שהיה מלך רעהו, כי יש על המלך לחפש ולבקש אנשים שאהבתם זכה וטהורה, והם מעט מזער, כענין שנאמר "אדם אחד מאלף מצאתי" (קהלת ז, כח).

ודע כי המדה הזאת לא תמצא בלתי באיש הישר, כי מצד אהבת היושר יאהב אהבה זכה את מי שנתחייב לאהוב אותו, וישתדל ויטרח בתקנתו על מנת שלא לקבל פרס מהטובה או כבוד.

וכן יוכיח המקרא אשר הוא אחרי זה, והמקרא הזה היה ראוי להסמך למה שאמר "טוב עין הוא יבורך"

אך הפסיק ואמר אחרי כן "גרש לץ ויצא מדון", כי חייב אדם להסתלק ולברוח בתחלה מן החברה הרעה, ואח"כ יחפש החברה הטובה:

ביאור הגר"א – אוהב טהר וגו' כלומר האוהב למי שלבו טהור, וגם אוהב למי שחן [ב]שפתיו, והוא שמדבר צדק וישר

הוא ריע מלך כי כן הוא דרך המלך לאהוב אלו הב'

וכן מלך הוא הקב"ה שגם הקב"ה אוהב את מי שעובד לו בטהרת הלב ומדבר צדק וישר:

 רלב"ג אוהב טהר לב – אך מי שהוא טהור לב ואוהב בלי לב ולב הנה החן והאהבה שמראה בדבריו לאהובו,

רעיונו מולך ומושל בו אז י[ת]רצה בזה [לחבירו], כי לא יאמר בפיו רק מה שבלבו לעשות

והנה הביאור הראשון הוא יותר נקשר אל מה שלפניו מן הדברים:

מלבי"ם אוהב טהר לב חן שפתיו רעהו מלך – באשר צוה לגרש את הלץ שדרכו לשלח מדון ובלי להתרועע עמו,

אמר בהפך האיש שהוא אוהב – לכל אדם, והוא טהר לב ובשפתיו חן – שזה הקצה ההפך מן הלץ,

שלבו מלא סיג, ושפתיו מלאו ריב, והוא שונא לכל,

אבל האוהב הנאמן,ושלבו ופיו שוים, ולא ידבר לצנות רק דברי חן, ראוי שאפי' המלך – יהיה רעהו – וחברו:

 

(יב) עֵינֵי ה' נָצְרוּ דָעַת וַיְסַלֵּף דִּבְרֵי בֹגֵד:

אבן עזרא עיני – דברה תורה כלשון בני אדם, עיניו – חפצו ורצונו או שכלונצרו אנשי דעת מכל רע:

 ויסלףיעות השם דברי בוגד החושב רע על אנשי דעת ויבטלם:

 רבנו יונה – עיני י"י נצרו דעת ויסלף דברי בוגד. דעת, איש דעת, וכן "ואני תפלה" (תהלים כט, ד) איש תפלה.

וביאור הענין, "איש דעת" איש אמת, כי הדעת הוא האמת, ר"ל איש אוהב הדעת והאמת,

וכן יקרא ישר מי שאוהב היושר והאמת, וכן "יראי אלהים אנשי אמת" (שמות יח, כא), והם אוהבי אמת.

ויסלף דברי בוגד. זה יוכיח על מה שפירשנו, כי ענין דעת שהוזכר בתחילת המקרא הוא מדת היושר,

והאוהב הדעת והוא היושר. על כן הזכיר בסוף המקרא ענין הבוגד, כי הפך יושר בוגד,

כמו שכתוב "ותחת ישריםבוגד" (כא, יח) וכאשר הקדמנו לך בהרבה מקומות.

וביאור ענין המקרא. עיני י"י נצרו הישר ואיש האמת, שלא יקרהו נזק ברדפו אחרי האמת שלא להחניף הרשע, וכאשר אמרו במוסרים סבול האמת ואם יימר. [גם אם יהיה לך מר בעקבות זאת…]

וכענין הזה כתוב "צדקת ישרים תצילם" (יא, ו), "ויסלף דברי בוגד" שלא יצליח בדברי שקריו ותרמיתו ויכשילהו בלשונו, כענין שנאמר "ויכשילוהו עלימו לשונם" (תהלים סד, ט).

ונסמך המקרא הזה לענין "אוהב טהר לב"

לפי שאין מגיעין אל מדת האהבה הזכה והטהורה שהיא על מנת שלא לקבל פרס

זולתי מדרך אהבת הדעת והאמת והיושר, כאשר פירשנו למעלה.

ויועיל לך הענין הזה תועלת עצומה כשתגיע לחקור על דרך אהבת הבורא ית' עדי עד, ואין זה מקום להאריך בו:

 ביאור הגר"א – עיני ה' נצרו וגו' עיני ה' הם שומרים את הצדיקים לבל ישכחו את הדעת, ודברי הרמאי, הוא [-קוב"ה] מסלף בכדי שיוודע רמאותו,

והעניין הוא כמ"ש כי השוחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים:

וכתיב [שמות פרק כג ח) וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים:

שינה הכתוב בלשונו פעם חכמים ופעם פקחים?

והעניין הוא כמ"ש ודרשת וחקרת ושאלת היטב והנה אמת נכון הדבר,

ואמרו בגמרא ודרשת מן העדים, וחקרת מן התורה, ושאלת מדברי סופרים, ע"ש

ולכאורה אינו מובן מה שסיים והנה אמת נכון הדבר, ואיזה חילוק הוא בין אמת לנכון?

והוא כמ"ש רז"ל כל דבר שאין ברור לך כאחותך אל תאמר כו' כל דבר הברור לך כבוקר אמרהו ואם לאו אל תאמר.

ולכארה ג"כ אינו מובן מה ששינו דבריהם כפל הענין במלות שונות [פעם "כאחותך" ופעם "כבוקר"]?

והעניין היא כי הדיין צריך לב' דברים

א' שיהיה בקי בתורה לידע הדין לאשורו

ב' שיהיה בקי בישובו של עולם ולהבין בחכמה דברי העדים ובעלי דינין אם כנים דבריהם ואין בפיהם עולה

שאם יהיה רק בקי בתורה אם יטענו שקר ע"כ ידונם לפי דבריהם, ואם לא יבין רמאותם יהיה הדין אמת לפי דבריהם, אך אינו לאמיתו של תורה,

וז"ש חז"ל כל דיין שדן דין אמת לאמיתו כו' וכתב התוס' לאפוקי דין מרומה, כלומר אם יהיה הדין מרומה יהיה הפסק אמת לפי דבריהם, אך אינו לאמיתו של תורה,

וז"ש ודרשת מן העדים, וחקרת – מדברי תורה, ושאלת – מדברי סופרים כלומר שתדרוש את העדים שלא יאמרו שקר, ואח"כ תדע הדין מן התורה, ואז והנה אמת שהדין אמת מן התורה,     ונכון הדבר – שאין בדבריהם שקר

וז"ש אם ברור כאחותך שהוא מורה שיהיה ברור לו הדין מהתורה, כמו שברור מן התורה איסור אחותו,

וגם ברור לך כבוקר [שהוא מענייני העולם – זריחת השמש], הוא בעניני העולם להבין טענותם לבל ישקרו,

וז"ש כי השוחד גו' חכמים ואח"כ פקחים, כי חכמים הוא בתורה, ופיקחים הם בענייני העולם,

ואמר אף שהדיין יהיה בקי בשני אלו, שיהיה חכם ופיקח, מ"מ השוחד יעור עיניו,

ולכן בשניהם כתיב עינים [א.ה. למעשה אינו נכון, הגם שבפירוש לעיל גרס "יעור עיני פקחים" מ"מ בפסוק לא כתיב עיניים, אלא כפי שציטטנו לעיל, ובכ"ז י"ל כוונתו על עניין "יעוור" שקאי אעיניים הגם דלא כתיב מפורש בקרא],

אך ששינה לשונו לומר חכמים ופקחים,

ובדברי צדיקים לא שינה כלל כי הדיבור הכל א' [-כפי שמיד יבאר].

אבל השכל צריך להיות בב' דברים הנ"ל

ולכן ברא הקב"ה באדם ב' עינים – אחת לחכמה בתורה, ואחת לענייני העולם כנ"ל

והפה הוא א' וכן בנביאים היה במדרגת העינים שניים – א. רואה, ב. וחוזה, והם א. נביאים ראשונים ב. נביאים אחרונים

כי הראשונים ראו באספקלריא המאירה-שבאינהמאירה, [להבדיל ממאירה ממש – שרק מרע"ה זכה לה] לכן היו נקראים רואים כמ"ש לפנים היו קורין לנביא רואה

ונביאים האחרונים ראו באספקלרי' שאינה מאירה לכן כתיב בנבואתם חזון שהוא תרגום של מראה ופחות ממנו

ובשם נביא הכל אחד, שהוא הפה כמ"ש ואשים את דברי בפיו

ונביא הוא מלשון ניב שפתים וחכם הוא עדיף מנביא

לכך בחכם יש כל הג' דרגין  – דהיינו עיני חכמים בתורה, ועיני פקחים במעשה, ו'דברי' הוא הפה

אך השוחד מסלף הכל

וכשאינו לוקח שוחד אף כי שגיאות מי יבין, מ"מ השי"ת שומריהו לבל ילכד בחכמתו ובפקחתו,

ובל יטעה בא' מהם והוא הדעת כי הדעת כולל שניהם

וז"ש עיני ה' הם נצרו דעת הכולל ב'הנ"ל [עיני חכמים ופקחים] ונגד הפה, שהשוחד מסלף דברי צדיקים

אך כשלא יקח שוחד הקב"ה יסלף דברי הבוגד [הרוצה לרמות הדין והדיין]

בכדי שהדיין הצדיק יבין מדבריו שטענותיו שקר ויקום הדין לאשוריו:

מלבי"ם עיני ה' נצרו דעת – הנה חקי החכמה לא נמצא עליהם מופת רק הם מקובלים,

והאוילים יבזו חקיה ויטילו בה ספיקות, וכן התבונה והשכל הגם שהיא מפעולת מחקר השכל לא רבים יתבוננו,

וגם לא יוכלו להתבונן אם לא יהיה להם יסודות מוסדות שעליו נוסדו חקירותיהם,

אולם היה בהשגחת ה' שנטע בלב האדם את הדעת, שהם המושכלות הראשונות

והבחינה מן המאוחר אל הקודם ע"י החושים, שעל ידם ישיג האדם ידיעה ברורה,

ואז יוכל להשתמש גם בכח הבינה להוציא דבר מדבר ולעמוד על האמתיות

וזה מצד ההשגחה שעיני ה' נצרו דעת – ועי"כ יסלף דברי בוגד – הבא להכחיש האמתיות:

 מלבי"ם חלק באור המלים דעת – כבר בארתי שהוא מורה על דבר הנודע בידיעה ברורה ע"י מושכלות ראשונות או החוש וכדומה:

 

(יג) אָמַר עָצֵל אֲרִי בַחוּץ בְּתוֹךְ רְחֹבוֹת אֵרָצֵחַ:

רש"י אמר עצל ארי בחוץ – איך אצא ללמוד תורה:

 אבן עזרא עצל – רשע:

 ארי בחוץ – עלה כדי שלא יצא לבקש מחייתו:

 ארצח – שהארי ירצחהו:

 רבנו יונה – בא להודיע כי המדות הרעות מתעות השכל, ויבקש טעמים להמשך אחרי התאוות,

על כן אמר כי העצל ימצא טענה להמשך אחרי עצלותו, ויפחד מדבר שלא יפחד ממנו זולתו.

ויש מפרשים כי המקרא הזה בא להודיע כי העצלה מתולדת מורך הלב, וכן הזריזות מתולדת הגבורה. ונכון הדבר:

 ביאור הגר"א – אמר עצל וגו' חוץ הוא מקום הרחוק מעיר, ואמר ששם רובץ הארי

ורחובות הוא מקום קרוב לעיר, וכמ"ש למעלה ושם לא ימצא הארי, אמר ששם ירצח ע"י לסטים,

והעניין כי העצל ישים דברו שא"א לו לעסוק בתורת ה' כמ"ש ותעל צחנתו כי הגדיל לעשות, שמניח את הע"ה ומתגרה בת"ח, וכמ"ש עמלק יושב בארץ הנגב והכנעני עד הים ועד הירדן, וא"א לעמוד נגדו והוא שיש בתורה ד' דברים – והם הנאמרים למעלה – חכמות בחוץ תרונה ברחובות תתן קולה בראש הומיות תקרא בעיר אמריה תאמר   והם נגד פרד"ס כמ"ש שם לעיל

ואמר שבחוץ וברחובות שם חונה היצה"ר ומתגרה כמ"ש פעם בחוץ ופעם ברחובות ואצל כל פינה תארב ואמר אלו הב' ולא יותר כי אלו הד' הם נגד ד' דרגין שבאדם נר"נ חיה ונגדן הם ב' קליפות נפש הבהמיות ורוח הבהמי אבל למעלה אינו נוגע כלל הרע ולא יוכל לעלות ולכן לא אמר אלא ב' אלו ומ"ש אצל חוץ ארי ואצל רחובות ירצח מפני שהיצה"ר מתגרה מאוד בת"ח הלומדים תורת ה' ובתורה יש ב' חלקים חוץ והוא פשט ודרוש הנקרא רחובות כמ"ש למעלה והתורה היא מצלת האדם מחיה רעה ולסטים כמ"ש למעלה שהתורה נקראת אור היא מצלת מב' הנ"ל שהם נגד נפש הבהמיות ורוח הבהמי וא"כ החוץ והוא הפשט מצילו מחי' רעה ורחובות מצילו מן ליסטים וכאשר יתגדלו הת"ח בתורה אז יבטלו מכל לכך יתגרו בהם מאוד לבל יבואו כלל לתורה וז"ש ארי בחוץ וברחובות ירצח שהוא חי' רעה ולסטים שהן נגד נפש רוח המתגרין מאוד בת"ח ולא יוכלו לעמוד בפניהם:

 

מלבי"ם אמר עצל ארי בחוץ בתוך רחובות ארצח – יש הבדל בין חוץ ורחוב,

שהחוץ הוא אחורי הבתים, ששם אין שם ר"ה רק בני החצר לבד משתמשים שם,

ורחוב הוא מקום השוק ששם מתקבצים בני העיר, ודרך הוא שביערות הרחוקים מן הישוב יש חיות רעות,

ובדרכים יש לסטים, לא כן בעיר אף בחוצות וכ"ש ברחובות, אין לסטים וכ"ש חיה רעה,

והעצל מעצלותו לצאת מביתו ידמה לו כח המדמה כאילו בחוץ ששם אין רבים מצוים – יש חיות רעות,

וברחוב [-שם רבים מצויים] יש רוצחים הגם שאין שם חיות מפני יראת רבים,

עד שמזה ימצא אמתלא לעצלותו בל יזוז מביתו,

והוא נמשל ג"כ על העצל מלעסוק בתורה וחכמה, שאם יאמרו לו לעסוק בחוץ, במחקר וחכמה חוץ מתורה,

יאמר שיש שם ארי כמו שמפרש שוחה עמוקה פי זרות, שמתירא שלא יפול בכפירה,

ואם יאמרו לו ללכת ברחוב, ללמוד דברים שרבים דשים בה,

מתירא מרציחת אנשים, שלא יבין ולא ישיג את אשר לומד וכ"ז מעצלותו:

 מלבי"ם חלק באור המלים בחוץ, רחבות – הבדלם (ישעיה ט"ו):

 

(יד) שׁוּחָה עֲמֻקָּה פִּי זָרוֹת זְעוּם ה' (יפול) יִפָּל שָׁם:

רש"י שוחה עמוקה פי זרות – פי עובדי גלולים. זעום ה' – מי שהקב"ה שונאו נופל ונכשל בה. זעום – נזוף מלפניו:

רבנו יונה – שוחה עמוקה פי זרות וגו'. שיחת האשה תפיל האדם ותכשילהו בחטא,

כאשר שוחה עמוקה סיבת הנפילה לאשר לא ישמר ממנה. על כן יש לאדם להשמר ממנה ומשיחתה.

זעום י"י יפול שם. יותר רע ומר פי זרות משוחה עמוקה, כי הנופל בשוחה עמוקה איננו זעום השם.

והנופל בסבת פי זרות הוא זעום י"י אחרי נפלו:

ביאור הגר"א – שוחה עמוקה וגו' פיו המדבר זרות הוא יבא לשוחה עמוקה

וזעום ה' הם השומעין ושותקין יפול שם

והוא כי שוחה עמוקה מאוד בה יפול הפי [המדבר] זרות [ב]עצמו

והשומע יבוא לזעום ה' שהוא הגיהנם שנקרא זעום ה'

ועוד שוחה וגו' שהפי' זרות יטילוהו לשוחה עמוקה

אבל השומע לא יטילוהו אלא מעצמו יפול שם

 ועוד כמ"ש מה אקוב לא קבה אל ומה אזעום לא זעם ה'

והן [עונשי הקבה והזעם] בשמים ובארץ כמ"ש יגלו שמים עוונו וארץ מתקוממה לו

ואמר שבשוחה עמוקה נידון הפי זרות [-המדבר] והוא בארץ, והשומע – בזעום ה' והוא בשמים:

מלבי"ם שוחה עמוקה פי זרות זעום ה' יפל שם פי זרות – הם דרכי החכמה והפילוסופיא של עובדי גלולים

(ומבואר אצלי ששם פה בא על החכמה) דומה כשוחה עמוקה – השוחה היא חפירה העשויה ללכוד בה בני אדם, וכשהיא עמוקה א"א שהנופל יצא ממנה,

כן בלימודיהם יצודדו הנפשות לפורחות[?] ולכפירה, וא"א עוד שיצא משם אל אור החיים,

וגם אין לו תקוה שה' יעזרנו לצאת מן השחת, כי זעום ה' יפל שם – הנופל שם הוא זעום ה',

חל עליו קללת ה' וזעמו, כי נלכד במינות ואבדון, ודפריש ממינות מיד מת כמ"ש כל באיה לא ישובון:

 מלבי"ם חלק באור המלים שוחה – חפירה ללכוד שם בע"ח, כי כרו שוחה ללכדני (ירמיה י"ח כ"ב):

 

(טו) אִוֶּלֶת קְשׁוּרָה בְלֶב נָעַר שֵׁבֶט מוּסָר יַרְחִיקֶנָּה מִמֶּנּוּ:

רבנו יונה – אע"פ שתראה שיגבר הנבלות על הנער והאולת קשורה בלבו,

כי יש בבעלי המדות הרעות שהתולדות גוברת עליהם מזולתם.

בכל זאת לא תתיאש מהוכיחו, כי יש תקוה להעתיקו מן התולדת [-טבעיו המולדים] בימי הנערותבשבט מוסר:

ביאור הגר"א – איולת וגו' כלומר שהגדול אף שיעשה איולת בלבו יודע שהוא איולת ואינו קשור בה

אבל הנער האיולת קשורה בלבו אעפ"כ שבט מוסר ירחיקנה עד שרחוק יהיה בעיניו לעשותה:

 רלב"ג אולת קשורה בלב נער – בלב הנער קשורה אולת בהתחלה ענינו כי מפני היותו נבהל ונחפז לעשות מה שיחפוץ לא ידרוך בעניניו בסבות הנאותות ולא יתיישב להתבונן מה שראוי לעשות ומה שראוי שיתרחק ממנו

אך שבט מוסר ירחיק מהנער האולת הזאת ולזה ראוי לאדם ליסר בנו בתחלת ענינו כי אז יוכל להקנותו מוסר:

מלבי"ם אולת קשורה בלב נער – האולת היא הספיקות שיסופק על דרכי החכמה ויחלוק עליהם,

אומר שהגם כשתהיה האולת אצל הגדול בשנים יעשה שורש במעמקי לבבו וא"א להפרידו ממנו, כמ"ש אויל ינאץ מוסר אביו, אם תכתוש את האויל וכו',

אבל בלב נער עדיין לא מצאה האולת שורש במעמקי לבבו בפנים, רק היא קשורה בלבו,

כקושר דבר אל דבר על ידי חוט או משיחה, שאם ינתק החוט הקושר אותם יסור הקשר,

כן האולת הוא אצלו דבר חיצוני, רק קשורה בו, ועל ידי שבט מוסר ירחיקנה ממנו:

מלבי"ם חלק באור המלים אולת – כבר התבאר שאולת היא הספק שיסופק בכל דבר חכמה:

 

(טז) עֹשֵׁק דָּל לְהַרְבּוֹת לוֹ נֹתֵן לְעָשִׁיר אַךְ לְמַחְסוֹר:

רש"י עושק דל להרבות לו – עושר. נותן לעשיר – סוף שנותן ממונו לעו"ג העשירים ואך למחסור הוא בא:

 אבן עזרא עושק, אךלמעט מה שיחשוב להרבות לו כלומר עושק דל להרבות לנפשו או לתתו לעשיר

אך בעבור מחסור שיבואהו עשקו:

 רבנו יונה – מי שנותן מתנה לעשיר הנה הוא חוטא, כאשר אז"ל "למען ספות הרוה את הצמאה" (דברים כח, יט) זה הנותן מתנה לעשיר.

והנה זה חוטא ללא הנאה, כי אין לו יתרון בדבר זולתי חסרון, כי העשיר יחשוב כי [הנותן] נתכבד בקחתי מתנה מידו…

והשנית, כי רוב אוהבי כסף – צרי עין, על כן לא ישלם גמולו, ואיך יחטא האדם למחסור בלא תועלת?

והנה לימד על הפיזור כי הוא עון רב. ועדות הוא לאדם כי הצדקות וגמילות חסדים נקלות [בעיניו],

ואלו ידע כח מעשה הצדקה – היה נותן מתנתו לעני תחת הפזור [לעשיר]:

 ביאור הגר"א – עושק דל בכדי להרבות לעצמו הון רב הסוף [שמשמיים יגלגלו] שיתן לעשיר ולא לעני שיֵחַשב נתינתו צדקה,

אלא שיתן לעשיר, ואף העשיר לא יגמול לו טובה עבור זה אלא לא יהיה לו רק למחסור ולא יועיל לו לכלום:

 רלב"ג  עושק דל להרבות לו – מי שהוא עושק הדל והוא הכח המתעורר לתאוות הגופיות שלא יתן לו מתאוותיו דבר, הנה זה הוא להרבות לו [שביעה בעניינים אלו],

כי כל מה שיתמיד להתנהג תמעט תאותו לאלו הדברים, ולזה יהיה תמיד שבע,

ומי שיתן לעשיר תאוותיו – והוא האיש הנמשך אחר התאוות [ועושה התאווה לעשיר, שמרבה רצונה]

הנה זה לו למחסור, כי תמיד יהיה יותר רעב בסבת רוב תאוותיו,

כאמרם אבר קטן יש לו לאדם משביעו רעב מרעיבו שבע

או ירצה בזה הנה אם הדל העושק כבר יש לו השתדלות מה כי הביאהו, ולזה שם מגמתו להרבות לו קנינים,

אך הדל הנותן לעשיר [כדי להפיק תועלת מכך] הנה אין לו בזאת המתנה תועלת, רק לחסר קנינו,

כי העשיר לא יחשוב מאד המתן הזה, עם שהוא יבזה הדל וילעיג עליו על מה שנתן לו, ולא ישתדל להשיב לו גמול, וזה מפורסם מהעשיר והנה הביאור הראשון הוא יותר נכון:

מלבי"ם עושק דל להרבות לו [-לדל]- מי שהוא עושק דל הגם שאין כוונתו לעשקו רק שיהיו המעות בתורת הלואה ושיתן להעני רבית [להרבות ל' ריבית] כדי שאח"כ יוכל לתת לו הרבה בפעם אחד,

והגם שאינו עוצר המעות בידו רק נותנו ביד עשיר – שיהיו בידו ברבית, בכ"ז הוא אך למחסור

ויל"פ אם עושק דל – ועוצר שכרו, כדי שיתאסף לו שכר הרבה בפעם אחד, ויוציאנו עי"כ ממעמד הדלות אל מעמד העושר,

שעושק הדל ועוצר שכרו ומרבה לו – שעוסק בהמעות לטובת הדל שיתרבה,

ואח"כ נותן לעשיר – כי אחר שנאסף אצלו מעות הרבה כשמחזיר לו הוא נעשה עשיר עי"כ,

הגם שידמה שעשה לו טובה גדולה,

בכ"ז הוא אך למחסור – כי עשק דל ונתן לעשיר  – הגם שעתה נותן לו ונעשה עשיר, הלא נתן לעשיר ועשק לדל,

שבעת העושק היה דל וסבל חרפת רעב ולחץ, ומה יועיל מה שנותן אח"כ בעת שיהיה עשיר,

במה ישא חטאו מה שסבל על ידו לחץ ודוחק,

וכבר באר החכם בס' המדות שתנאי הנבון שבכל מה שיסדר פעולותיו להביא התכלית הטוב

שיכוין להגיעם אליו בדרך טוב ונכון, שאל"כ יקרהו כמו שמוליד תולדה אמתית מהיקש כוזב

להיות הגבול האמצעי [האמצעים שעל ידם הגעת למסקנה] כוזב:

 מלבי"ם חלק באור המלים להרבות – יל"פ ג"כ מענין רבית, כמ"ש על הוי המרבה לא לו (חבקוק ב'):

 

(יז) הַט אָזְנְךָ וּשְׁמַע דִּבְרֵי חֲכָמִים וְלִבְּךָ תָּשִׁית לְדַעְתִּי:

רש"י הט אזנך שמע דברי חכמים – ללמוד תורה מחכם כל שהוא.

ולבך תשית לדעתיואם רבך רשע לא תלמוד ממעשיו:

רבנו יונה – תתן לבבך להבין עיקר כוונתי בכל דבר, ולאי זו מסילה אני מתכוין להגיעך, כי הדברים עמוקים,

ולא תגיע לכוונת ענינם עד שתשים לבך להשכיל ולהתבונן בהם:

 ביאור הגר"א – הט וגו' ולבך תשית לדעתי שכוונת לבך יהיה לדעת אותי כמ"ש אל יתהלל החכם גו' כי אם בזאת גו' השכל וידוע אותי וכמ"ש גמור בכל לבבך לדעת את דרכי וגו':

 רלב"ג הט אזנך ושמע דברי חכמים – ללמוד חכמתם ושים עם זה לבך לדעתי ולא תשען על דברי החכמים לבדם,

רק במה שיסכים מהם עם מה שהודעתי לך, המיוסד על יסודות התורה,

כי התורה היא המישרת [בני האדם] להשיג מה שיקצרו מהשגתו בדרך החכמה:

מלבי"ם הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי – דברי חכמים בחכמה הם דברי קבלה, שקבלו חקי החכמה מאת ה', כי אין על החכמה מופתים רק צריך לקבלה מפה לאזן,

אולם שלמה ע"ה בס' משלי אמר לדעת חכמה ומוסר, שע"י משליו הסביר חקי החכמה במשלים עד שיושג מהם ידיעה, שגדר הדעת הוא שמשיג הדבר בידיעה ברורה,

ועז"א הנך צריך להטות אזנך ולשמוע דברי חכמים – מצד הקבלה, ואז אחר שתקבלם מצד הקבלה, ויוקבעו בלבך מצד שתבטח על ה' שנתן חקי החכמה והוא יודע אמתותם,

אז תשית לבך לדעתי – לפי מה שהסברתי חקיה במופתי הדעת,

כי אם לא תקבלם תחלה בקבלה לא יועיל לך דעתי, כי תכחיש יסודותם:

 מלבי"ם חלק באור המלים לדעתי – עמ"ש (א' ב') על לדעת חכמה ומוסר:

 

(יח) כִּי נָעִים כִּי תִשְׁמְרֵם בְּבִטְנֶךָ יִכֹּנוּ יַחְדָּו עַל שְׂפָתֶיךָ:

אבן עזרא [ולבך תשית לדעתי], כי נעים דעתי. או כי תהיה [אתה] נעים כשתשמרם בבטן, רמז ללב:

 יכונו הדברים על שפתיך – להיות זכרון:

רש"י כי נעים – יהי לך לאחר זמן אם תשמרם ותצפנם בבטנך שלא תשכחם

ואימתי יהיו שמורים בלבך בזמן שיכונו על שפתיך כאשר תוציאם בפיך:

 רבנו יונה – כי נעים כי תשמרם בבטנך וגו'. תשמרם שלא יסורו מלבבך, כדי שתוציא אותם לפועל.

יכונו יחדיו על שפתיך. פן תשכחם, כי מבטא החכמה בשפתים תמיד ובהיות הדברים שגורים על הלשון סבת הזכרונות:

 ביאור הגר"א – כי נעים וגו' בהשכילך אותי ינעם לנפשך כמ"ש גם בלא דעת נפש לא טוב ודעת לנפשך ינעם

וגם כשתגיע להדעת תשמרם בבטנך וגם יכונו יחדו על שפתיך

כי לפעמי' אף שיודע הדבר על אמיתו לא יוכל להסבירה בשפתיו ולהוציא לאור משפטה

והוא מחמת שאינה סדורה כמ"ש אם ראית ת"ח שתלמודו קשה עליו כברזל הוא מחמת שמשנתו אינה סדורה לו

אבל כי תשמור הדעת – יהיה סדורה לך ויכונו על שפתיך,

ואמר באילו הג' כי הדעת מקומו באלו הג' בנפש ובבטן ובשפתים:

מלבי"ם – אולם אחרי שקבלת דברי חכמים [ר"ל בקבלה ומתוך אמונה],

טוב לך דעתי – ר"ל מה שהמשלתי ולמדתיך לדעת חכמה ע"פ הדעת, כי עי"כ תוכל להוציאם בשפתיך,

שכבר בארתי שהשפה מציינת את הדעת, שדבר שי"ל בו ידיעה ברורה יוכל לדבר ולהגיד אמתתו בשפתיו,

וזה מעלה גדולה,

כי אם תשמרם בבטנך – הם נעים – ונדים, כל עוד שלא תוכל להוציאם בשפתיך (ר"ל שאינך יודע אותם בדעת)

רק תשמרם בבטנך מצד הקבלה שקבלת, הם נעים ונדים ואינם קבועים בך כמסמרים בל ימוטו,

אבל יכונו יחדו – בעת שיהיו על שפתיך – אם יצאו מבטנך אל שפתיך, להביעם בשפתי דעת, אז יכונו,

לא יהיו נעים רק ימצאו כן ובסיס בל ימושו ממקומם:

 מלבי"ם חלק באור המלים נעים – מענין נע ונד – וכבר בארתי (י"ב כ') שהשפתים מציינים את הדעת, ויכנו,

ר"ל שיהיו להם כן ובסיס ולא יהיו נעים:

 

(יט) לִהְיוֹת בַּה' מִבְטַחֶךָ הוֹדַעְתִּיךָ הַיּוֹם אַף אָתָּה:

רש"י להיות בה' מבטחך הודעתיך – אני מודיעך שתבטח בה' ותעסוק בתורה ולא תאמר איך אבטל ממלאכתי ואיך אתפרנס:

 רבנו יונה כונתי בכל המוסרים אשר ערכתי לך להגיע מהם אל הבטחון,

כי כל המדות הטובות צריכות להגיע האדם אל היראה, כאשר אז"ל (ע"ז כ, ע"ב) כי טהרה וקדושה מביאות ליראת חטא,        והבטחון מן המדרגות העליונות אשר ביראת חטא. וזה ענין נכבד ומופלא, ואין זה מקומו להאריך.

ענין "אף אתה" כמו שהועלתי לנפשי באלה המוסרים להגיע מהם אל הבטחון כן אקוה להועיל לך:

 ביאור הגר"א – להיות וגו' כמ"ש  [תהילים פרק עח ה) וַיָּקֶם עֵדוּת בְּיַעֲקֹב וְתוֹרָה שָׂם בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר צִוָּה אֶת אֲבוֹתֵינוּ לְהוֹדִיעָם לִבְנֵיהֶם: (ו) לְמַעַן יֵדְעוּ דּוֹר אַחֲרוֹן בָּנִים יִוָּלֵדוּ יָקֻמוּ וִיסַפְּרוּ לִבְנֵיהֶם: (ז) וְיָשִׂימוּ בֵאלֹהִים כִּסְלָם וְלֹא יִשְׁכְּחוּ מַעַלְלֵי אֵל וּמִצְוֹתָיו יִנְצֹרוּ:

פי' ויקם עדות הם נביאים וכתובים

ותורה הוא התורה שם בישראל ועיקר נתינתו התורה לישראל הוא כדי שישימו בטחונם בה' כמ"ש וישימו באלהים כסלם [-תוחלתם ומבטחם] וגו' וג"כ לספר אח"כ לבניהם כמ"ש למען ידעו דור אחרון

והוא לפי שעיקר הכל הוא הבטחון השלם והוא כלל כל המצות כמ"ש ולא ישכחו וגו' ומצותיו וגו'

וז"ש כאן להיות ["בה' מבטחך"-] בטחונך כלומר כדי שבטחונך יהי בה',

"הודעתיך היום" ברוה"ק שזה אות על שריית השכינה בתוך ב"י, וישימו בטחונם בו,

"אף אתה" כלומר אף אתה תודיע לבניך אחריך, כמ"ש למען ידעו דור אחרון וגומר:

 רלב"ג להיות בה' – אך אתה אחרי הגיעך לזאת המדרגה שזכרתי, הודעתיך היום שלא תשען על חכמתך ובינתך,

אך יהיה תמיד בה' מבטחך, עם כל מה שתישיר מהסבות להגעת דרושך, כמו שנזכר במה שקדם,

כי לשוא יוקדמו הסבות, אם מאת השם לא נהיה הדבר:

מלבי"ם – חוזר למעלה נגד מ"ש הט אזנך ושמע דברי חכמים –

שהוא להיות בה' מבטחך – ר"ל שתשמע חקי החכמה מפי החכמים שקבלום מאת ה',

ותבטח בה' אשר נתן חקי החכמה שהוא יודע סודם ואמתתם ואל תסתפק בהם מאומה,

ואח"ז לבך תשית לדעתי כי הודעתיך היוםטעמי החכמה והסברתיה במופתי הדעת,

כדי שתדע אף אתה – שחוץ ממה שתבטח אל ה' שהוא יודע טעמם וסודותם

תדע אף אתה מה שתוכל להשיג מהם:

 

(כ) הֲלֹא כָתַבְתִּי לְךָ (שלשום) שָׁלִישִׁים בְּמוֹעֵצֹת וָדָעַת:

רש"י הלא כתבתי לך שלשים – תור' ונביאים וכתובים:

 רבנו יונה – הלא כתבתי לך שלשים במועצות וגו'. מליצה שכוללת הענין אשר תחתיה ושולטת עליו,

כי אין מחסור כל דבר בלשון, וכענין השליש, שהוא שולט על מספר האנשים אשר תחת ידו,

וכן ענין "שמעו כי נגידים אדבר" (ח, ו):

ביאור הגר"א – הלא וגו' שלישים הוא אורייתא תליתאה תנ"ך

במעצות ודעת דעת הוא התורה        ועצות הם הנביאים       ומועצות כולל נביאים וכתובים

כי עצה כולל שני דברים –  א' שהקב"ה מדבר עמו עצתו

והב' שהקב"ה נותן בלבו העצה הוא רוה"ק ונבואה

ומועצות [מרמז לב'-] הוא שהיה בהם עצות אשר נתן ה' בלבם

ומועצות הם הכליות [כליות יועצות] וכנפי ריאה ששם רוה"ק ונבואה [בלבו]

ודעת [מרמז לא'-] הוא בפומא וז"ש פה אל פה אדבר בו:

 רלב"ג הלא כתבתי לך – דברים נכבדים להישירך למועצות בדברים המדיניים ולדעת בדברים העיוניים

ואחשוב שקראם שלישים כי כמו שהמלך ינהג כל עם המלכות וכן הענין במשנה אך השלישים ינהיגו כל אחד חלק מהכלל ההוא כן קרא שלישים ההישרות  שנתן בדברים החלקיים בתבונה ותבונה ובדעת ודעת:

 מצודות דוד הלא כתבתי – ר"ל ופן תאמר איך אבטח בה' לפנות לבבי מכל עסקי להעמיק בדברי מלמדי

שמא שוגים גם המה בדברי התורה ואין מקום לבטוח בהם ולקבל שכר?

ולז"א הלא כתבתי לך בספר התורה דברים חשובים ונכבדים אמורים במועצות ודעת:

 מצודות ציון שלישים – שרים ונכבדים כמו ומבחר שלישיו (משלי ח). במועצות – מל' עצה:

 מלבי"ם הלא כתבתי לך שלישים במועצות ודעת – כמ"ש וידבר שלשת אלפים משל, שס' משלי נחלק לג' חלקים,

ועז"א הלא כתבתי לך שלישים במועצות – שכולם מלאים עצות לעצמך איך תתנהג,

ודעת – להיות לך ידיעה ברורה ללמד את אחרים,

ונגד מועצות אמר להודיעך, ונגד דעת אמר להשיב אמרי וכו':

 מלבי"ם חלק באור המלים שלשים – ספר משלי נחלק לשלשה חלקים, ח"א עד סי' י', וח"ב עד סי' כ"ה, וח"ג עד סוף הספר:

 

(כא) לְהוֹדִיעֲךָ קֹשְׁטְ אִמְרֵי אֱמֶת לְהָשִׁיב אֲמָרִים אֱמֶת לְשֹׁלְחֶיךָ:

רש"י להודיעך קושט – שלישים כתבתי לך כדי שתבין מתוכם. קושט אמרי אמת – להשיב אמרים אמת.

לשולחך – לשואלך הוראה:

ביאור הגר"א – להודיעך קושט וגו' כלומר תוכן כוונת אמרו אמת והם תנ"ך

אמרי הוא נ"ך    ואמת הוא התורה

להשיב אמרים אמת – הם ג"כ ב' הנ"ל תנ"ך [ר"ל תורה, ונ"ך הם שניים]

לשולחך למי ששלחך ולוה אותך לעוה"ז והם תורה שבכתב ותורה שבע"פ

כמ"ש בזוהר בעמוד ענן יומם שהוא תורה שבכתב, ובעמוד אש לילה הוא תורה שבע"פ:

 מצודות דוד להודיעך – ר"ל דברי התורה ההיא עשויה המה להודיעך אמיתת אמרי אמת

לדעת להבדיל בין האמת ובין השקר ולא תירא א"כ עוד פן ידיחוך בשגגתה

כי תוכל להשיב אמרי אמת ותשובה נוצחת להמטעים ומגרשים אותך מדרך האמת:

 מצודות ציון קשט – ענין אמת כמו מפני קושט סלה (תהלים ס'). לשולחיך – ענין טרוד וגרושין כמו הן ישלח איש (ירמיה ג'):

 מלבי"ם יש הבדל בין קשט ובין אמת, שהאמת יהיה בדבר שהוא אמת בעצמו אף שאין אדם יודע טעמו,

והקשט הוא אם אמתתו גלויה ומבוארת לכל,

ר"ל המשלים שעשיתי יודיעו אותך הקושטוהאמתיות של אמרי אמת – שתבין את האמת על אמתתו,

ר"ל שתבין הטעמים והדעת של האמת המקובל לך,

וגם שתוכל להשיב אמרים אמת לשולחך – שעל ידי שתשיגם במופתי הדעת ויכונו על שפתיך תשיב גם לאחרים ותודיעם טעמי החכמה ודעתה בידיעה ברורה:

 מלבי"ם חלק באור המלים קשט, אמת – קשט תרגומו של אמת, ובעברי יורה על תכשיט האמת, והיינו ברורו והתגלותו לכל, אמרים אמת, שיעורו להשיב אמרים להשיב אמת:

 

(כב) אַל תִּגְזָל דָּל כִּי דַל הוּא וְאַל תְּדַכֵּא עָנִי בַשָּׁעַר:

רבנו יונה – אל תגזל דל כי דל הוא. מצד שהוא דל, ואינך ירא שהוא יוכל להציל הגזלה מתחת ידיך.

ואל תדכא עני בשער. ענין בשער, מקום שהרבים מתקבצים שם, וכמוהו "ועלתה יבמתו השערה" (דברים כה, ז), "כי אראה בשער עזרתי" (איוב לא, כא).

וביאור הענין, אע"פ שיש לאל ידיך לדכאו בשער לעיני הכל ואין מציל מידיך אל תדכאהו:

 ביאור הגר"א – אל תגזול וגו' דל הוא שהיה עשיר וירד מנכסיו ונעשה דל אך עדיין אינו עני וחסר מכל

ואמר שאל תגזלהו אף שהוא דל ואין לו רעים כמ"ש ודל מרעהו יפרד ואין מי שיעמוד בעדו

מ"מ אל תגזלהו וזהו כי דל הוא,

ואל תדכא עני שאין לו מה לגזול ממנו שהוא עני בכל וחסר,

ותרצה להכותו בשער ששם יושבים עשירי עם וזקני ארץ לכן אמר שאל תדכאהו:

מלבי"ם אל תגזל דל כי דל הוא – אומר הגם שאתה מוזהר מלגזול גם את העשיר, בו האזהרה מצד הגזלה שאסור לגזול, אבל בגזלת דל חוץ ממה שאתה מוזהר מלגזול, אתה מוזהר מלגזלו ביחוד מצד שהוא דל

וכן אל תדכא את העני בשער – המשפט, שאין לו שומע מאת השופטים נגדך:

 

(כג) כִּי ה' יָרִיב רִיבָם וְקָבַע אֶת קֹבְעֵיהֶם נָפֶשׁ:

רש"י כי ה' יריב ריבם וקבע – ויגזול את הנפש. קובעיהם – גוזליהם ובלשון ארמי קביעה גזילה

במסכ' ראש השנה אתא ההוא גברא לקמיה אמר ליה קבען פלניא וכו':

 אבן עזרא וקבע – יחבל או יגזול כמו היקבע אדם אלהים:

 רבנו יונה – כי י"י יריב ריבם וקבע את קובעיהם נפש. אחרי שאין היכולת להציל את נפשם מיד עושק ומדכא,

השם יריב ריבם, כענין שנאמר "מציל עני מחזק ממנו" (תהלים לה, י).

"וקבע את" וגו'. יקח הנפש מן הלוקח שגזל מהם ממון, כי יענש על הדל משפט מות בידי שמים,

אע"פ שלא יענש על שאר בני אדם זולתי ממון [כאן יטול נפשו], מפני כי הגוזל מן העני כנוטל את נפשו.

והשנית, כי האיש הזה הפר יראה, ואמר נבל בלבו אין אלהים, ואחרי שאין עזרה לדל מבני אדם אין פחד אלהים לנגד עיניו, ודמה בנפשו שאין דין ואין דיין,

וכן אז"ל (ב"ק עט, ע"ב) בענין הגנב, כי על כן יענש יותר מן הגזלן, מפי שהוא ירא מן הבריות ולא ירא אלהים. והשלישית, כי יודע הגוזל לעני כי אין עיני העני נשואות בלתי אל השם, וכי השם יריב ריבו, אחר שאין דן דינו.

ויש לפרש "וקבע את קובעיהם נפש [גוזלי הנפש]", את הגוזלים מהם נפשם, [ולא קאי אנפש הגוזל]

כאשר אז"ל (שם קיט, ע"א) כי הגוזל העני כנוטל נפשו ממנו:

 ביאור הגר"א – כי ה' יריב ריבם כלומר נגד גזילת הדלים אמר שיריב ה' בעדם

ונגד שמכין את העניים בגופם ונפשם אמר שיקבע בעד קובעיהם את הנפש

וקובעיהם הוא מלשון כוס קובעת שיקבע מהם נפשם מפני שקבעו את העני:

מלבי"ם כי ה' יריב ריבם – כי בגזלת העשיר ובהטיית דינו שי"ל כח מעצמו, הוא רק עסקי ממון,

לא כן בהדל והעני שא"ל מי שיריב בעדו, אז ה' יריב ריבו – כי החלשים שא"ל כח ה' יריב ריבם,

ואז אינו דיני ממונות רק יקבע את קובעיהם נפש: מלבי"ם חלק באור המלים קבעיהם – פעל קבע בא על גזל עני והקדש ומתנת שמים:

(כד) אַל תִּתְרַע אֶת בַּעַל אָף וְאֶת אִישׁ חֵמוֹת לֹא תָבוֹא:

רש"י אל תתרע – אל תתחבר לשון רעות:

רבנו יונה – אל תתרע את בעל אף. "תתרע" בשקל "אל תתאו" (כג, ג), והוא מלשון "ויתנה למרעהו" אשר רעה לו (שופטים טו, ו).

וביאור הענין, אל יהי בעל כעס רעך וחברך. יש לאדם לבחור לו חברת הסבלן. ואמרו במוסרים כשתרצה להתחבר עם אדם הכעיסהו, ואם יודה לך על האמת בעת כעסו התחבר לו, ואם לאו עזוב אותו.

ואת איש חימות לא תבוא. החמה עזה מן האף,

כי ענין החמה כשתגבר הרוח בלב מפני הכעס עד שתוליד חום מן הגוף,

וכן תראה בכל מקום שמזכיר חמה אחרי האף. "באף ובחמה" (דברים כט, כז), "באפו ובחמתו" (שם כט, כב).

והנה תראה בבני אדם מהם מי שהוא כעסן כעס קלה, ומי שהוא בעל כעס גדול וכבד והוא יקרא "איש חמות".

על כן אמר "ואת איש חמות לא תבוא". שלא תלך בדרך אתו, מלשון "ארח ברגליו לא יבוא" (ישעיה מא, ג),

והכוונה בהזהירו מזה למנוע רגליו מנתיב איש חמות, לעשות לו גדר בדבר שלא יתקרב לחברתו,

כי יגיעו ממנו נזקים גדולים,

אבל בענין בעל אף לא הזהיר על ההליכה בדרך אתו, זולתי שלא יהיה רעהו:

 ביאור הגר"א – אל וגו' ההבדל בין אף וחמה כבר ביארתי ואמר שאל תתרע עם 'בעל' אף – כלומר אשר לא שר וחשוב, אלא בה"ב [שהרי לא כינהו "איש"]  ואף שאינו אלא אף מ"מ אל תהיה לו ריע,

ואת "איש" הוא שר וגם חמות – אל תבוא אליו כלל:

 רלב"ג אל תתרע – אל תתחבר עם איש כעס להיות לו רע ולא תבא את איש חמות להתחבר ללכת עמו:

מלבי"ם אל תתרע את בעל אף – יש הבדל בין בעל אף ובעל חמות,

שבעל אף נוקם בגלוי ואינו נוטר חמה בלב, עליו צוה בל יתחבר אליו,

ובעל חמות הוא השומר חמה בלבו ואינו נוקם תיכף, וזה גרוע יותר,

צוה שלא יבא עמו כלל אף שלא בתורת ריעות וחברות:

 מלבי"ם חלק באור המלים אף. חמה – הבדלם למעלה (ט"ו א'), ותתרע. מענין ריע רק נשתנו בשרשם:

 

(כה) פֶּן תֶּאֱלַף (ארחתו) אֹרְחֹתָיו וְלָקַחְתָּ מוֹקֵשׁ לְנַפְשֶׁךָ:

רש"י פן תאלף – פן תלמד:

 רבנו יונה – פן תאלף ארחותיו ולקחת וגו'. אם אתה איש סבלן ותתרע את הכעסן יכעיסך פעמים רבות,

כי אין מכעיס את האדם כמו הכעסן.

והשנית, ידמה לך בהיתר הכעס עמו, אחרי שתראה שהוא כועס תמיד ותגיע לך מזה לכעוס על זולתך.

והשלישית, כי לא תתגנה לך מדת הכעס כאשר בתחלה, בהיותך רגיל על איש שיכעס תמיד.

ולקחת מוקש לנפשך. תקח לנפשך מדה שתהיה לה למוקש, כמו שנאמר "עיר פרוצה אין חומה איש אשר אין מעצור לרוחו" (כה, כח):

ביאור הגר"א – פן תאלף וגו' כלומר פן תלמוד ממנו להיות ג"כ בעל אף או איש חמות, ואז יהיה מוקש לנפשך כשתהיה בעל אף וחימה,

ועוד פן תאלף קאי על בעל אף,

ולקחת מוקש לנפשך קאי על איש חמות, כי בבואך אליו גם עליך פעם יעיר חמתו ותקוש נפשך,

או שמא בשמעך קול חמתו על אדם בחנם, וגם תראה שיענשהו חנם ותשתוק, ונפשך עונשה תקבל על שתיקותה:

מלבי"ם פן תאלף אורחותיו – כי ע"י שתרגיל בדרכיו תעשה ג"כ כן.  ולקחת מוקש לנפשך – שתוקש בו אח"כ:

 

(כו) אַל תְּהִי בְתֹקְעֵי כָף בַּעֹרְבִים מַשָּׁאוֹת:

רש"י אל תהי בתוקעי כף בעורבים משאותהלואות כמו משאת מאומה (דברי' כד):

 רבנו יונה – במקומות רבים הזהיר על הערבות לזר,

ולא על ערבות הלואות לבדה הזהיר, כי על כל ערבות, שלא יערוב ערובה לחברו להבטיח בעדו לקיים כל דבר,

או שימשוך המקח ויבטיח בעדו על הפרעון אחר יום או יומים.

נתן טעם למנוע האדם לערוב ערובה, מפני שאוהב פשע אוהב מצה.

ועתה יוסיף להזהיר על ערבות משאות שזמן פרעונם רחוק, לקץ שנתים או שלש שנים,

שיש לאדם להזהר מזאת מטעם אחר,

וגם כי יגמר בדעתו לפרוע משלו בלא מצה ומריבה אם לא יפרע הלוה, כאשר יפרש הטעם במקרא הבא אחר זה:

 ביאור הגר"א – אל תהי וגו' הוא ערב הקבלן והוא קודם ההלואה, והוא נותן כף לחבירו שהוא ישלם לו בעד זה,

בכדי שילוה לו,

בעורבים משאות – הוא אחר שהמלווה כופהו לשלם, [חבירו-] הוא ערב בעדו, וזהו משאות מה שנושא לו כבר:

מלבי"ם אל תהי בתוקעי כף – הוא הערב קבלן, ומוסיף אף לא תהיה בעורבים משאות – שלא בדרך קבלנות:

 מלבי"ם חלק באור המלים תקע כף ערב – למעלה (ו' א'). משאות, שם, ר"ל חובות:

 

(כז) אִם אֵין לְךָ לְשַׁלֵּם לָמָּה יִקַּח מִשְׁכָּבְךָ מִתַּחְתֶּיךָ:

רבנו יונה – אם אין לך לשלם למה יקח משכבך וגו'. גם אם אתה עשיר בשעת הערבות, מי יודיעך אם עשרך ימשך עד זמן הפרעון?

ואם אין לך לשלם בעת ההיא למה יקח משכבך, כי אין ראוי לאדם שיבטח בעשרו,

וכמו שכתוב "בוטח בעשרו הוא יפול" (יא, כח), ונאמר "התעיף עיניך בו ואיננו" (כג, ה):

 ביאור הגר"א – אם אין לך לשלם למה וגו' כמ"ש בחוץ תעמוד כו' כבוא השמש תשיבנו לו וגו' ואמרו שזהו דווקא בלוה, משא"כ בערב שא"צ כל הנ"ל אלא שיכול ליטול ולפשוט בגדיו ממנו ומשכבו מתחתיו וזהו למה יקח וגו'

ועוד אל תהי בתוקעי כף וגו' כלומר שאל תהיה בין אותן אשר ישנאו דעת, ונמנעים מלעשות מצות,

ותצטרך להשגיח עליהם ולהדריכם, ואמר שאל תערב להשגיח עליהם שיעשו מצות,

שאם לא יעשו מצות תתחייב בעורבים משאות

והוא להכניס עצמו ללמוד עם אנשים בלתי מהוגנים להשגיח עליהם שילמדו,

או שקאי על עצמו אל תהי בתוקעי כף – לנדור נדר על עצמו לעשות איזה דבר או סיגוף על עצמו

וגם בעורבי משאותשתידור ללמוד כמה מסכתות,

אל תהי רגיל בזה כי אם לא תקיים הנדר למה יקח משכבך וגו' כמ"ש בעון נדרים אשתו של אדם מתה:

מלבי"ם [כהגר"א] אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך – ר"ל כי הלווה בעצמו אם אין לו לשלם אסור לו ליכנס אל ביתו לעבוט עבוטו,

אבל בבית הערב מותר ליכנס למשכנו, כמ"ש לא תבא אל ביתו אבל אתה נכנס לבית הערב,

וא"כ אתה גרוע מן הלוה עצמו:

 

(כח) אַל תַּסֵּג גְּבוּל עוֹלָם אֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבוֹתֶיךָ:

רש"י אל תסג גבול עולם – אל תשג אחור מנהג אבותיך

ואז"ל המניח כלכלה תחת הגפן בשעת בצירה כדי שיפול בתוכו הפרט על זה נאמר אל תסג גבול וגו',

תסג כמו יסוגו אחור (תהלים קכט):

רבנו יונה – אל תסג גבול עולם אשר עשו אבותיך. נכון לפרשו על דרך משל. כי לא הוצרך עתה להזהיר על אזהרות הכתובים בתורה, אם לא לבאר טעם בדבר.

וביאור הענין, אל תשנה מן המנהגים הטובים ומן התקנות שתקנו האבות והגדרים והסייגים אשר עשו אבותיך לתורה, וכדרך שביארו ז"ל ענין מה שכתוב "אל תטוש תורת אמך" (א, ח)

כי הוא מדבר על המנהגים הטובים שהנהיגו האבות, והמקרא הבא אחר זה יוכיח על הפירוש הזה כאשר נבאר.

והנה למטה כתיב "אל תסג גבול עולם ובשדה יתומים אל תבוא" (כג, י), ונכתב לענין פשוטו כאשר נפרש,

ובכאן כתיב "אשר עשו אבותיך" מפני שהוא מדבר דרך משל על תקנות האבות וגדריהם, כאשר פירשנו:

ביאור הגר"א – אל תסג וגו' בגדר שהוא מעולם, ואותו עשו אבותיך,

ולא תאמר עתה אין נוהג, אלא תשמרהו, וכמ"ש במעשה דבני ביישן במס' פסחים,

אבל אתה לא תחדש לה גדר ושום דבר בדרכי ה', אלא תלך בעקבי הצאן:

מלבי"ם אל תסג גבול עולם אשר עשו אבותיך – אזהרה זו כבר נאמרה בתורה (דברים י"ט י"ד) לא תסיג גבול ריעך אשר גבלו ראשונים בנחלתך,

אולם שם בא על המשיג גבול רעהו, ושלמה למד מזה שה"ה שלא יסיג כל גבול שגבלו ראשונים,

כמו המנהגים שהנהיגו הראשונים שיהיו לעולם, שעז"א גבול עולם

וכן אמר בילקוט אמר רשב"י אם ראית מנהג שעשו אבותינו אל תשנה אותו, כגון אברהם תקן תפלת שחרית וכו' ת"ל אשר עשו אבותיך – וכן בספרי סי' קפ"ח מנין למחליף דברי ר"א בדברי ר"י ת"ל אל תסג גבול עולם, ועי' לקמן (כ"ג י'):

 

(כט) חָזִיתָ אִישׁ מָהִיר בִּמְלַאכְתּוֹ לִפְנֵי מְלָכִים יִתְיַצָּב בַּל יִתְיַצֵּב לִפְנֵי חֲשֻׁכִּים:

אבן עזרא חשוכים – עניים ותרגום דלות חשיכן מן העם הדלים עמא חשוכא:

 רבנו יונה – חזית איש מהיר במלאכתו לפני מלכים יתיצב בל יתיצב לפני חשוכים. בא לשבח מדת הזריזות, והוא המהיר במלאכתו.

וביאור הענין, כאשר מוטלת עליו מלאכה לעשות לא ישקוט האיש כי אם כלה הדבר לעשותו,

והמהירות במלאכה כוללת ההקדמה אליה, שלא יאחרנה ליום מחר (ותעסק) [והעסק בה בלא ב]טול והפסק בעצלתים,

ושבח בעליה ואמר כי לפני מלכים יתיצב. כי המלכים שואלים ודורשים על איש אשר כזה, והוא הראוי לפעלם ולעבודתם.

"בל יתיצב לפני חשוכים". הם העניים, והוא מלשון רז"ל, ותרגום "מאשפות ירים אביון" (תהלים קיג, ז) "מקילקלתא מרים חשיכא".

והנה נסמך הענין אל הכתוב למעלה ממנו "אל תסג גבול עולם" כי כל הגדרים והסייגים אשר עשו האבות לתורה המה מדרך הזריזות,

כי אמרו [אם] לא יזהר האדם מזה יעבור על איסור תורה ביום מחר, ואז"ל (יבמות כא, ע"א) "ושמרתם את משמרתי" (ויקרא יח, ל) עשו משמרת למשמרתי.

ומפורש בפרק כל הבשר (חולין קז, ע"ב) כי מדת הזריזות לראות את הנולד, ולהקדים סבת השמירה מן הדבר לפני עתו. וכלשון הזה אמרו שם, מאי לאו דזהיר ולא נגע, לא, דזריז ומשי ידיה מעיקרא.

על כך שבח בכאן מדת הזריזות אחרי שהזהיר על תקנת האבות וגדריהם.

וכבר הקדמנו לך כי הזריזות מביאה אל הנקיות, כאשר הוא מפורש בדבריהם ז"ל (ע"ז כ, ע"ב). על כן ישבחנו תמיד בספר הזה,

ואם יש מי שרוצה לומר כי גדרי החכמים הם מן הזריזות, בעבור זה נסמך בכאן ענין הזריזות לזהירות, כי אז"ל (שם) זהירות מביאה לידי זריזות:

ביאור הגר"א – חזית וגו' ונגד הערב ביד חבירו בתורה ובמעשה, אמר חזית האיש המהיר במלאכת עצמו בתורה,

ואינו ערב בעד אחרים – הוא יתיצב לפני מלכים, והם הת"ח ללמוד אצליהם,

ובל יתייצב לפני חשוכים אותן ההולכין בחושך, ואינו עושין מצות,

או חשוכין מלשון נמנעים, כמו גם עבדך חשוך וגו' שהם נמנעים מלעשות מצות ואם תצטרך להשגיח עליהם תצטרך לעמוד לפניהם תמיד להשגיח עליהם:

מלבי"ם חזית איש מהיר במלאכתו – באר לפי המשל שאיש שהוא אומן גדול עד שלפני מלכים יתיצב

לעשות מלאכת המלכים, הגם שהוא מהיר במלאכתו ויש בכחו לעשות מלאכה גם להדיוטות,

לא יתיצב עוד לפני חשוכים – אחר שנבחר למלאכת המלך לא ישפיל מעלתו לעבוד עבודת חשוכים,

וגם ר"ל שלא יתיצב לפני חשוכים לא יוכל לעמוד לפניהם, כי החשוכים לא יבינו מלאכות הדקות והאומניות הנפלאות רק מלאכות הגסות, ואין מלאכתו חשוב בעיניהם,

והיא מליצה ולימוד מוסרי אל האדם, שמלאכתו אשר הוא בזה העולם הוא מלאכת המלך הגדול לשמור משמרתו מצותיו ותורותיו, ולהשכיל באמתתו,

ומי שהוא מהיר במלאכתו להתיצב לפני המלך, לא ישפיל עוד לעבוד עבודת החומר ונפש הבהמית החשוכים ולהתבטל מעבודת המלך,

בשגם שהמלאכה הרוחנית אשר הוא למלכו לא יקובל אצל החשוכים האלה יושבי מחשך אופל החומר ולא ירצה להם:

 מלבי"ם חלק באור המלים חשוכים – תואר בפלס ערומים, ומן העם הדלים (ירמיה ל"ט) ת"י ומן עמא חשיכיא:

 


 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “משלי פרק לא”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

. כל שיעורי הרב במדיה דיגיטאלית!!

נגן דוקו ביט הנפשהסנדיסק 128כרטיס זכרון 128

עדכונים חמים למייל

קבלת עדכונים