משלי פרק-כג

(א) כִּי תֵשֵׁב לִלְחוֹם אֶת מוֹשֵׁל בִּין תָּבִין אֶת אֲשֶׁר לְפָנֶיךָ:

רש"י כי תשב ללחום – לאכול. [עם המושל בה הוא בעל הסעודה מצודות]

בין תבין – תן לבך לדעת מי הוא אם עינו צרה או יפה:

רבנו יונה – כי תשב ללחום את מושל וגו'. כי תהיה באוכלי שולחן המלך ואנשי ביתו.

בין תבין וגו'. "את" כמו מן. וכן "כצאתי את העיר" (שמות ט, כט) מן העיר.

וביאור הענין, בין תבין מאשר לפניך כי תשאל ותחקור על עבדי המלך אשר היו באוכלי שולחנו מלפני כן ויצאו משם, ותדע ובחנת חלק היוצאים איזה מהם הצליח ונתרצה אל אדוניו ואיזה הפסיד.

והתבונן מה היה משפט האנשים ומעשיהם, אז תשכיל במה יתרצה איש אל המלך ההוא,

ותשמר מכל הנהגה כי אם חפץ בה המלך.

ויש לפרש בין תבין היושבים לפניך, שלא תשב למעלה מן הנכבד והטוב ממך, ותכיר המקום הראוי לך. "בין תבין" מענין "ואבינה בעם ובכהנים" (עזרא ח, טו):

מלבי"ם כי תשב ללחום את מושל – כשתשב לאכול לחם עם מושל,

א] תבין מי היושב לפניך – ובל תשכח כי עם מושל אתה יושב, כי בשעת הסעודה ישכח לפעמים מוראו וכבודו ויתחייב בנפשו:

 

(ב) וְשַׂמְתָּ שַׂכִּין בְּלֹעֶךָ אִם בַּעַל נֶפֶשׁ אָתָּה:

רש"י ושמת שכין בלועך – בלחייך [רלב"ג שכין – מל' שיכים –  קוצים] אם ראית עינו צרה אל תאכל משלו.

אם בעל נפש אתה – אם רעבתן אתה ותאב לאכול, טוב לתחוב סכין בין שניך,

[ובמצודות – אם בעל נפש אתה – אם יש לך נפש משכלת למאוס ברע]:

ורבותינו דרשו בתלמיד היושב לפני רבו אם יודע ברבו שיחזיר לו תשובה על כל דבר שישאלהו ידקדק וישאל שמועתו,    ואם לאו ישתוק:

 רבנו יונה – ושמת שכין בלעך וגו'. כאשר יבאו לפניך מיני מעדנים ויערבו לך אל תמלא כריסך מהם,

פן תשחית ותבלע כח האצטומכא הוא ראש החולאים, כי הנמשך אחרי התענוגים יפרד מעל דרכי הנפש החכמה,

והנה כתיב "צדיק אוכל לשובע נפשו" (יג, כה), ואז"ל (גיטין ע, ע"א) סעודתך הנאתך משוך ידך הימנה:

סכין בלועך – בגרונך ובבית הבליעה שתחנק בהם:

מלבי"ם ושמת – ב] מצוהו בל יאכל הרבה, בין מצד תאותו, אם בעל נפש – ובעל תאוה אתה – אז תשים סכין בלחייך – לעצור בל תאכל הרבה:

 מלבי"ם – חלק באור המלים שכין. ידוע – בלועך בלחייך בעל נפש, בעל תאוה, כמו כי תאוה נפשך לאכול בשר:

 

(ג) אַל תִּתְאָו לְמַטְעַמּוֹתָיו וְהוּא לֶחֶם כְּזָבִים:

רש"י אל תתאו למטעמותיו – אלא פרוש ממנו ולך לפני רב הגון ולא תביישהו בשאלות אחר שלא ידע להשיב:

 רבנו יונה – אל תתאו למטעמותיו. יזהיר שלא ישתדל אדם להיות באוכלי שולחן המלך לתאות המעדנים. והוא לחם כזבים. מלשון "אשר לא יכזבו מימיו" (ישעיה נח, יא).

וביאור הענין, כי אם ישב איש עמו ימים אחדים משם יפרד אחרי כן ויבקש הרגל התענוגים, וישחית ממונו ויוורש, כענין שנאמר "[כי] (ו) סובא וזולל יוורש" (כג, כא).

ונתכוון למנוע הקריבה אל הרשות, מפני שאז"ל שהוא מהדברים שמעבירים את האדם על דעתו ועל דעת קונו:

מלבי"ם אל – בין מצד המטעמים בעצמם אל תתאו למטעמותיו – ומבאר הטעם כי הוא לחם כזבים – כי המושל אינו נותן לך בעבורך לא להנאתך ולכלכלך ולא לכבדך, רק להנאתו,

ואינו לחם אמתי, רק היא הכנה אל מה שיגולל עליך ויבקש ממך,

וכ"ז הוא משל, אל המושל אשר באדם, שהוא יצרו המתאוה וכח המתעורר המושל בגויה,

שכינה אותו בקהלת בשם מלך זקן וכסיל, והוא המזמין את האדם האמתי שהם כחות שכלו, לאכול בלחמו,

וצריך לדעת מי היושב לפניו, ולהשמר מפתויו, בין שלא להרחיב את נפשו המתאוה, לפרוץ גבול,

בין שלא לתאוו לריבוי המטעמים רק המזון ההכרחי,

כי הוא לחם כזבים ואינו לחם המיוחד אל הנפש ואל האדם מצד שהוא אדם, רק מצד בהמותו:

 

(ד) אַל תִּיגַע לְהַעֲשִׁיר מִבִּינָתְךָ חֲדָל:

רש"י אל תיגע להעשיר – לעשות גירסתך חבילות חבילות כי סוף שתשכחנה:

רבנו יונה – אל תיגע להעשיר וגו'. אם תשיג למחייתך ודי סיפוקך במלאכתך בטורח בינוני

אל תייגע את נפשך ואל תעמול יותר מדי סיפוקך, כדי להתעשר.

מבינתך חדל. כי אין העושר תלוי בחריצות, בלתי בגזירת הש"י, שיתכן שתיגע יום ולילה ולא תתעשר,

וחדל מבינתך  – אם תדמה בנפשך לפי שכלך כי באמת תתעשר, ואל בינתך אל תשען,

א"כ איפה למה תכלה כחך על הספק?:

מלבי"ם אל תיגע להעשיר – אחר שצוה בל ימשך אחר כח המתאוה לאכילה ולעידון, צוה לבל ימשך אחר קיבוץ העושר, שעי"כ יעזוב מלהתבונן בתורה,

וז"ש אל תיגע להעשיר – שעי"כ תחדל מבינתך – כי לא כל המרבה בסחורה מחכים, ולא מעבר לים היא כמ"ש חז"ל,

 

(ה) (התעוף) הֲתָעִיף עֵינֶיךָ בּוֹ וְאֵינֶנּוּ כִּי עָשֹׂה יַעֲשֶׂה לּוֹ כְנָפַיִם כְּנֶשֶׁר (ועיף) יָעוּף הַשָּׁמָיִם:

אבן עזרא (ה) התעיף – יתכן להיותו מן תעופה וטעמו אם תאיר עינך להביט בעושר:

 רבנו יונה – התעיף עינך בו ואיננו. עוד יסתפק בענין העושר, בשגם אם תגיע אל העושר אולי לא יתקיים בידך ולא ימשך, כי יאבד כהרף עין. ה"א התעיף לקיום הדבר, וכן "הנגלה נגליתי" (ש"א ב, כז), "הנקל לכתו" (מ"א טז, לא).

ונסמכו שני הפסוקים האלה לענין של מעלה, להזהר שלא ישתדל אדם ללכת אחרי המלך להתעשר:

מלבי"ם התעיף עיניך בו ואיננו – כי הבינה שלך, צריך אתה שלא להעלים עיניך רגע ממנה כי הוא דומה כעוף כנף אשר ביד האדם, שברגע יפנה ממנו יעוף למעלה,

כן השכלת האדם והתבונה, אם יתעלם ממנו רגע יעוף ממנו, כי אינו מתעורר מעצמו רק ברוב שקידה והשתדלות, וז"ש שאם תעיף עיניך – שתתן העפעף על העין, אז בינתך איננו, כי יעשה לו כנפים – לעוף ממך,

וכ"פ חז"ל ואין עוף אלא תורה שנאמר התעיף עיניך בו ואיננו: [ רש"י התעיף – כמו וכפלת ותעיף, כרגע שתכפול עיניך לעמצו]:

 מלבי"ם – חלק באור המלים התעיף – פעל, משם עפעף, הסוגר את העין:

 

(ו) אַל תִּלְחַם אֶת לֶחֶם רַע עָיִן וְאַל (תתאו) תִּתְאָיו לְמַטְעַמֹּתָיו:

רבנו יונה – אל תלחם את לחם רע עין. הטעם יפרש בפסוקים הבאים אחריו:

מלבי"ם אל תלחם – גם בזה בא דרך משל, שאמר שלא יאכל לחם של רע עין, וגם למטעמים שלו לא יתאוו:

 

(ז) כִּי כְּמוֹ שָׁעַר בְּנַפְשׁוֹ כֶּן הוּא אֱכֹל וּשְׁתֵה יֹאמַר לָךְ וְלִבּוֹ בַּל עִמָּךְ:

רש"י כי כמו שער בנפשו – שער זה נקוד חציו פתח וחציו קמץ וטעמו למטה [מלרע] לכך הוא פועל ולא שם דבר [-דלת] שאם היה שם דבר היה קמץ וטעמו למעלה ככל שער שבמקרא

ופתרונו כאלו שפך האוכל הזה מרה בנפשו של רע העין כן הוא, שער מן לשון התאנים השערים – המרים (ירמיה כט):

רבנו יונה – כי כמו שער בנפשו כן הוא וגו'. ענין "כמו" הוא כאשר, וכמוהו "וכמו השחר עלה" (בראשית יט, טו),

"שער" מלשון "מאה שערים" (שם כו, יב), וענינו האומד והשיעור.

וביאור הענין, [אמר שאל תלחם את לחם רע העין והיות והרע עין -] כאשר שיער ואמד בנפשו "כן הוא" כמוני,

ר"ל כאשר שיער ואמד טבעך ומדותיך [קמצן] כטבעו ומדתו,

אז יאמר לך אכול ושתה ולבו בל עמך, ויקוה שלא תקבל דבריו ושלא תשמע אליו,

כי אמר בלבו שאתה צר עין כמוהו, ודרכך לומר לאנשים אכול ושתה ולבך בל עמהם, וחושב כי גם אתה תשער אותו בנפשך ובמדותיך, ותדע כי אינו אומר לך אכול ושתה על דעת שתשמע אליו על זאת…

ועל זאת הוא סומך ומקוה ואומר אולי שלא תשמע לעשות כן:

מלבי"ם (ז-ח) כי כמו שער בנפשו כן הוא – שכבר בארו הטבעיים שניצוצות רעות יוצאים מעין הרע,

ששרשם מפחיתת הנפש המביט ברעת עינו, והם כזיקי מות על הדבר המובט,

וכבר הזכירו שבעל עין הרע הביט בקביעות על פת לחם ונמצא בו מות ומשכלת,

ולז"א שהשער – ר"ל דבר פגום ונמאס אשר נמצא בנפשו – הפנימית כן הוא – הלחם,

שמקבל השער הזה ונעשה לחם הקלוקל, שיאמר לך אכל ושתה – שידמה לך שלא הכניס בו עה"ר

הן לבו בל עמך – עד שהאכילה תזיק לך עד שתקיא גם פתך אשר אכלת –

ובמה שסיים ושחת דבריך הנעימים – גלה לנו שדבר במשל על הלחם הנפשיי,

שהם לימוד המושכלות שצריך להזהר בל ילחם לחם השכל מלחם רע עין,

ועין טוב ועין רע בא על כל משפטי השכל השופט לטובה ולרעה,

שבעל עין טוב ישפוט לטובה ובעל עה"ר ישפוט לרעה

והראיה מגבלת נגד כח השכל, והוא הכח שבו ישכיל בדברים שאין הבינה שולטת עליהם ובכללם חקי החכמה שלא יבינם בכח הבינה,

וכן כל השגות העליונות בסוד השם, הנעלמות מכל יצור ונשגבות מארח בינתם,

לא נכתב אצלם לשון בינה רק לשון שכל כמו ולהשכיל באמתך,

והנה בדברי בינות ישוו בם כל אדם, שכל מבין יבין על דרך אחד, ומי שחולק אינו מבין ומדמה שוא וכזב,

משא"כ בכל הדברים שאינם בכח בינת האדם כמו דרכי החכמה ומנהגיה והידיעות העליונות,

אינם אלא השכלות ונוכל להשכיל עליהם ע"פ דרכים רבים,

וכל אדם ישכיל לפי מה שהוא, אדם החכם בארח חכמה והסכל בארח סכלות, ובעל עין טובה ישפוט כפי החכמה שהיא טובה בעצם, ובעל עין הרע ישפוט כפי דרך הסכלות בל יתן מלחמו לדל, וכדומה,

ועפ"ז צוה בל ילחם לחם רע עין, כי לימוד החכמה נמשל לאכילת לחם ומים כמ"ש בפסוק הוי כל צמא לכו למים,

כי השער אשר בנפשו שלבו מלא ציורים רעים וזימת חטאת, כן הוא לחמו,

והגם שיאמר לך אכול ושתה וידמה לך שמלמדך דברי חכמה, לבו בל עמך, שהלב הוא הכח המושל אינו עמך,

כי אינו מושל ברוחו להכניע יצרי תאוותיו עד שגם פתך אשר אכלת ודברי חכמה שקבלת מכבר תקיאנה,

ודבריך הנעימים תשחית:

 מלבי"ם – חלק באור המלים שער, שם – מענין תאנים השוערות, דבר מאוס ומזיק:

 

(ח) פִּתְּךָ אָכַלְתָּ תְקִיאֶנָּה וְשִׁחַתָּ דְּבָרֶיךָ הַנְּעִימִים:

רש"י פתך – שאכלתו בביתו סוף שתקיאנה מפני הבושה. [כי הביט עליך בעין רעה בעת אכלך מצודות דוד]

ושחת דבריך הנעימים – חינות שהחזקת ודברת לו דברים רכים, הכל אבדת:

 רבנו יונה – פתך אכלת תקיאנה. בשבתך לאכול עמו תראה את פניו והנה איננו אליך בסבר פנים יפות,

ותכיר כי לבו בל עמך, ופתך בעצבון תאכלנה, ולא תטחון אותה האצטומכא כחוק הצורך, ותקיאנה.

ושחת דבריך הנעימים. אם איש חכם אתה בתורה או בכל חכמה או בדרך ארץ ותדבר על שלחנו בדברי דעת וחכמה – תשחית דבריך הנעימים, כי יהיו עליו למשא, כי לבו יעצב בקירבו, על דבר אכלך עמו.

ואמרו במוסרים אל תדבר עם איש אשר נעלו צר:

 

(ט) בְּאָזְנֵי כְסִיל אַל תְּדַבֵּר כִּי יָבוּז לְשֵׂכֶל מִלֶּיךָ:

רבנו יונה – באזני כסיל אל תדבר כי יבוז לשכל מליך. לפי שהזכיר כי האיש אשר לבו עצב יהיו עליו הדברים למשא, כמו צר העין בעת שיאכיל אחרים, ועל כן אין להאריך עמו בדברים,

בא להזהיר ג"כ שלא ידבר אדם באזני כסיל בדברי חכמה, כי לא יאהבם ויבוז להם.

ולכבוד החכמה אין לדבר בדבריהם זולתי באזני מי שיאהבם ויחבבם.

ואמרו במוסרים על הענין הזה, אל תהיו כמשליכים הפנינים לפני החזירים:

מלבי"ם באזני כסיל אל תדבר כי יבוז לשכל מליך – כבר התבאר שיש הבדל בין הכסיל ובין האויל,

שהאויל מסתפק בחקי החכמה, אבל הכסיל לפעמים ידע חקי החכמה רק נלוז מהם מפני תאותו,

ולכן האויל אם יש אפשרות לברר לו חקי החכמה במופת היה חוזר מאולתו,

לא כן הכסיל, שבורח מן החכמה הגם שידע ערכה, מפני שחוסמת בפני תאותו,

והנה חק החכמה א"א לברר במופתי התבונה, אבל ע"י השכל יוכלו להשכיל חקי החכמה,

שהשכל הוא כח חד עובר גם על השכלת החכמה,

ומי שהוא משכיל יוכל לדבר באזני האויל, שאם יוכל להשכיל אותו ישוב מאולתו,

אבל לא לכסיל, כמ"ש לך מנגד לאיש כסיל ובל ידעת שפתי דעת כמש"פ שם,

ולכן אמר באזני כסיל אל תדבר – כי גם לשכל מליך יבוז – באשר אינו רוצה בחכמה והשכלה:

 מלבי"ם – חלק באור המלים (ט) כסיל – הוא הנלוז מחקי החכמה מפני תאותו כמ"ש בכ"מ.

'לשכל' – הבדלו מן בינה למעלה (כ"א ט"ז) שהשכל הוא כח חד שבו יעבור על דברים שאין הבינה שולטת,

 ובו יבין גם חקי החכמה, וע"כ נמצא ומשכילים בכל חכמה (דניאל א') ולא נמצא לשון בינו חכמה:

 

(י) אַל תַּסֵּג גְּבוּל עוֹלָם וּבִשְׂדֵי יְתוֹמִים אַל תָּבֹא:

מצודות דוד אל תסג – אל תחזיר לאחור סימן הגבול הנעשה מעולם לקחת מה מגבול רעך.

רש"י ובשדי יתומים – בלקט שכחה ופאה הראוי להם:

ביאור הגר"א – שאר אנשים איפשר שימחלו לך אבל יתומים לאו בני מחילה נינהו לכן אל תבא כלל בשדותם:

מלבי"ם אל תסג גבול עולם – כבר אמר (כ"ב כ"ח) אל תסג גבול עולם ושם פירשנוה,

וכאן נלמד מענינו שמדבר מגבול העניים, וכן פירשו בספרא פ' קדושים שמדבר על הגוזל לקט שכחה ופאה,

ופירשנו שם כי מושג 'גבול' סותר אל מושג 'עולם',

שהגבול הוא מה שיש לכל יחיד ויחיד ואינו גבול מיוחד אל כל העולם,

רק יש גבול מיוחד אל כל העולם, שהוא הגבול המיוחד לעניים בכל העולם ללקט את מתנותיהם,

וצוה בל יסיגו גבול הזה, וכן שלא יבא בשדה יתומים – ולא תאמר הלא כחם חלוש מלבא במשפט עמך, עז"א.

(יא) כִּי גֹאֲלָם חָזָק הוּא יָרִיב אֶת רִיבָם אִתָּךְ:

רבנו יונה – אל תסג גבול עולם ובשדי יתומים וגו'. הנה הזהיר על גזלת העני שאין לו עוזר, ואמר כי השם יריב ריבם, ועתה יאמר על גזלת היתומים אע"פ שהן עשירים, כי השם יריב ריבם, כי גואלם חזק וגו'.

אחרי שאין דן דינם השם יריב אתך:

מלבי"ם כי גואלם חזק – שנמצא לשדותיהם גואל, שגדר הגואל הוא הקרוב שלו משפט הגאולה,

והגואל – הזה הוא חזק – וגם שיריב ריבם אתך – ובודאי ענוש תענש:

(יב) הָבִיאָה לַמּוּסָר לִבֶּךָ וְאָזְנֶךָ לְאִמְרֵי דָעַת:

רבנו יונה – הביאה למוסר לבך ואזניך לאמרי דעת. הנה נתן שלמה ע"ה הלב למוסר והאוזן לאמרי דעת.

וביאור הענין, כי הלב הוא החפץ והתאוה, כאשר ביארנוהו ברוב מקומות הספר,

והמוסר הוא דברי החכמה הצריכים לתיקון מעשה השומע,

ואמרי דעת ידיעת דברי החכמה שאינן צריכין לתיקון מעשה האיש הזה, על כן אמר "הביאה למוסר לבך".

כי כאשר תשמע המוסר תביא אליו חפצך ותאותך לקיים אותו, ותשים לבך מיד להביא אל הפועל,

וכל עת שתשמע המוסר תתבונן אתה כי אתה חסר המדה הזאת, ותסכים בלבך לעשותו.

וכאשר תשמע אמרי דעת שאינם צריכין לתקון מעשיך רק להתחכם בהם ולדעת דברי חכמה תביא אליהם אזנך שתדעם:

מלבי"ם הביאה למוסר לבך ואזנך לאמרי דעת – גם אם קבל אדם באזניו חקי החכמה מרבותיו,

בכל זה אינו בטוח שילך בהם, כי ציורי התאוות סותרים ונלחמים עם חקי החכמה,

והלב שהוא כח המושל בגויה, י"ל מלחמה פנימית, פעם ימשלו בו ציורי החכמה, פעם ימשלו בו ציורי התאוות,

בפרט שחקי החכמה אין טעמם ידוע, והחכם נתן ע"ז עצה שיביא אזניו לאמרי דעת –

שיקבל ג"כ דברי דעת שהם אשר קנו יודעים ע"י מושכלות ראשונות וע"פ החושים, שראו השגחת ה' בעולמו,

ואיך ערך את העולם בחכמה, ומשלם לרע כרשעתו וסוף הגוף למות, וכדומה,

ועי"כ יביא את לבו למוסר – שיירא מפחד העונש ומיראת ה' ורוממתו,

שזה העוזר אל הלב למשול כפי חקי החכמה ולהכניע את התאוה כמ"ש בכ"מ:

 מלבי"ם – חלק באור המלים למוסר, לאמרי דעת – עמ"ש (א' ב') על לדעת חכמה ומוסר:

 

(יג) אַל תִּמְנַע מִנַּעַר מוּסָר כִּי תַכֶּנּוּ בַשֵּׁבֶט לֹא יָמוּת:

רבנו יונה – אל תמנע מנער מוסר. אל תשים לבך אם יצטער. אין לך לשום לב לכל צער שיסבול במוסר שבטך,

אחרי שלא ימות בו, כי הנך מצילו בזאת מן המות, כמו שיפרש בפסוק הבא אחריו:

 ביאור הגר"א – אל וגו' שתייסרהו תמיד כי בזה שתכנו בשבט לא ימות בשביל זה  ועוד כי מאחר שבשבט תכנו לכן לא ימות בדרכו הרעה מית' עולם:

מלבי"ם אל תמנע מנער מוסר – אולם הנער, הגם שא"א לו לקבל אמרי דעת,

וא"א שיביא לבו למוסר ע"י אמרי דעת שיירא מעונש ה' ורוממותו,

בכ"ז אל תמנע – מאתו מוסר – הראוי לנער – שהוא מוסר בשבט,

כי תכנו בשבט לא ימות – ואין סכנה בהכאתו, וא"כ הדבר רחוק מהפסד וקרוב לשכר כי –

 

(יד) אַתָּה בַּשֵּׁבֶט תַּכֶּנּוּ וְנַפְשׁוֹ מִשְּׁאוֹל תַּצִּיל:

ביאור הגר"א – אתה וגו' כלומר כאשר תייסרהו בשבט כאן למען סור מדרך רע 1. אתה בלבדך תכהו

2. ובשבט לבד,  3. וגם תכנו בגופו ובזה תצילהו מהכאת 1. מלאכי חבלה 2. ומשאול  3. וגם נפשו:

מלבי"ם אתה בשבט תכנו ונפשו משאול תציל – שעי"כ תציל נפשו משאול מה שבהפך ימות מיתת הנפש:

 

(טו) בְּנִי אִם חָכַם לִבֶּךָ יִשְׂמַח לִבִּי גַם אָנִי:

רבנו יונה – בני אם חכם לבך ישמח לבי וגו'. ענין "גם אני" כאשר תשמח בחכמתך,

כמו שנאמר "פקודי השם ישרים משמחי לב" (תהלים יט, ט), ישמח לבי גם אני:

 ביאור הגר"א – בני וגו' כי האב ובנו הם משורש א' ובעת הבן יחכם בלבבו וישמח,

אף שלא יגלה חכמתו החוצה בדיבורו, אז תיכף גם לב האב שמח,

כמו האבן הנ"ק (מגנעט) כשיחתכוהו לשנים כשחלקו הא' יתנועע אז גם השני יתנועע אף שיהי' מרחוק בקצה הארץ,

כן הוא טבע שרש הבן הנתח מהאב, בעת שמחת לבו גם אביו ישמח בלבבו,

וזהו בני אם חכם לבך אז ישמח ג"כ לבי. גם אני אח"כ כל אברי שמחים ועוד גם אני הוא כ"י שנ"ק אני:

מלבי"ם בני – יספר מוסר שיאמר האב לבנו, שאם חכם לבך – כבר התבאר כי חכם לב הוא מי שחקי החכמה קבועים בלבו שהוא כח המושל שלו ומושלים על כל כחותיו,

עד שלא ירימו ראש עוד ציורי התאוות והיצר להתנשא, ושקטה המלחמה ברוחו,

אם הגעת למדרגה זו שתהיה חכם לב, אז ישמח לבי גם אני –

כי כבר אמר שבן חכם [בלבד, לא חכם "לב"] ישמח אב, ובכל זאת עדיין אינו "שמחת לב" [אלא שמחה בלבד, לעומת שמחת לב] שהיא שמחה שלמה פנימית, כי [אם הוא רק חכם -] עדן יוכל להתמוטט מחקי החכמה,

אבל אם לבו של הבן חכם, שאז ישמח לבו בעמלו כי אין לו מלחמה עוד, כן ישמח גם 'לב' אביו:

 מלבי"ם – חלק באור המלים חכם לבך – גדר לב חכם התבאר (י' ח'), שהוא שציורי החכמה מושלים בלבו, ולבו מלא מהם:

 

(טז) וְתַעְלֹזְנָה כִלְיוֹתָי בְּדַבֵּר שְׂפָתֶיךָ מֵישָׁרִים:

רש"י בדבר שפתיך מישרים – ע"י שחכם לבך:

רבנו יונה – ותעלוזנה כליותי וגו'. הלב ישמח בכל עת, כי הלב מרגיש ומתעורר מכל האיברים,

ומדי דבר שפתיך מישרים תגדל השמחה עד שתעלוזנה גם כליותי:

ביאור הגר"א – ותעלוזנה וגו' תחילה אמר חכמת התורה ועכשיו אומר בדבר שפתיך לילך בדרך הישר וזהו מישרים והכליות יועצות באיזה דרך לילך לכן גם כליותי יעלוזו והוא הדעת ולכן אמר בדבר שפתיך:

מלבי"ם – חלק באור המלים ותעלזנה – פעל עלז מורה הריקוד מחמת רוב השמחה (ישעיה ה').

מישרים, עי' גדרו למעלה (א' ג'), שפתיך, מורה על הדעת, כנ"ל (י' כ'):

 

(יז) אַל יְקַנֵּא לִבְּךָ בַּחַטָּאִים כִּי אִם בְּיִרְאַת ה' כָּל הַיּוֹם:

רש"י אל יקנא לבך בחטאים – בהצלחתם להיות רשע כמותם:

רבנו יונה – אל יקנא לבך בחטאים. כי אם ביראת השם תקנא ואליה תכסוף ותתאוה כל היום.

וזאת מחובת הצדיק שלא תפרד ולא תסור מלבבו מחשבת יראת השם והקנאה והחשק להגיע לשלמות הכל,

ולא ירפה החשק והתאוה הזאת מן בוקר ועד ערב:

 ביאור הגר"א – אל וגו' לבך לא יקנא להצלחת החטאים בעה"ז כי אם ביראת ה' במי שבו יראת ה' תקנא וגם לא תאמר די אלא תקנא כל היום וכל ימי חייך ביראת ה' והקנאה תעורר מדנים עם יצרך הרע להכניעו:

מלבי"ם אל יקנא לבך בחטאים – קנאה שאחריו ב' הוא המתקנא במעלת חברו ומתאוה להיות כמהו,

אמר אל בנו, שהגם שיראה את החטאים מצליחים בעוה"ז לא יקנא לבו בהם

אבל יקנא ביראת ה' – אם יראה יראת ה', ויתאוה אל מעשה האנשים יראי ה', וקנאה זו יקנן בלבו כל היום

(מבאר שמדת הקנאה רעה בצד, אם יקנא בחטאים, וטובה בצד, אם יקנא ביראת ה',

והחכם לב לא ימשול במדה הקנאה רק בצד הטוב שבה:

 מלבי"ם – חלק באור המלים יקנא – קנאה שאחריו ב' מורה שרוצה להיות כמוהו (ישעיה י"א):

 

(יח) כִּי אִם יֵשׁ אַחֲרִית וְתִקְוָתְךָ לֹא תִכָּרֵת:

רש"י כי אם יש אחרית – אם זה משמש בלשון אשר כלו' אשר בעבור זה יש אחרית תקוה אליך:

רבנו יונה – כי אם יש אחרית ותקותך וגו'. ענין "כי אם" באמת בלי ספק, וכן "כי אם יהיה לבער קין" (במדבר כד, כב), "אם רחץ י"י את צואת בנות ציון" (ישעיה ד, ד), "כי אם שישו וגילו (בי"י) [עדי עד]" (שם סה, יח):

 ביאור הגר"א – כי אם וגו' כלומר כשיש קנאת היראת ה' ולא בחטאים באחרית ימיך אז תקותך לא תכרת כי נאמן בעל מלאכתך כו' ותדון בנפשך אם לחטאים לא קיפח שכר מצותם מליתן להם בעוה"ז ואם לרשעים כך לצדיקים עאכ"ו כמ"ש ובטחת כי יש תקוה:

מלבי"ם כי אם יש אחרית – באר הטעם שאין לו לקנא בהצלחת החטאים, שאין למו אחרית, כמ"ש אחרית רשעים נכרתה, שהאחרית הוא התכלית האחרון והאושר הנצחי, שזה יהיה רק ביראת ה' שיירש חיי עולם הנצחי,

לא כן החטאים, וגם תקותך – שאתה מקוה בדברים שבעוה"ז לא תכרת –

(כי זה ההבדל בין תקוה ותוחלת,שתקוה בא על דבר בלתי ברור ומובטח כי הצלחת עוה"ז אין להם הבטחה ע"ז):

 מלבי"ם – חלק באור המלים אחרית – מורה על האושר האחרון (ירמיה כ"ט). תקותך, הבדלו מן יִחוּל למעלה (י' כ"ח):

 

(יט) שְׁמַע אַתָּה בְנִי וַחֲכָם וְאַשֵּׁר בַּדֶּרֶךְ לִבֶּךָ:

רש"י שמע אתה בני וחכם ואשר בדרך לבך – מאחר שתתחכם תוכל ללכת בדרכי לבך כי לב חכם לא ישיאך לעבירה:

תוספת: דברים אלה מתאימים לדברי המלבי"ם בנוגע לדהע"ה שהכה ליבו אותו בעקבות קריעת בגדו של שאול, וכתב שם המלבי"ם [שמואל א, כד-ו]: "ויך לב דוד אותו – כי לב השלם יתפעל ויתחרט אם יעשה איזו פעולה רעה,

ומזה הבין כי עדין לא שלמה מלכות שאול, ומורא מלכות עליו, וכי עול בכפו אף לגעת במלבושיו ואף כי בגופו":

הרי שהאדם השלם יכול לסמוך על ליבו שיורהו דרך הישר!

רבנו יונה – שמע עתה בני וחכם ואשר בדרך וגו'. למוד מן החכמה, כדי שתאשר לבך בדרך הישרה ובמדות הטובות ובדרכי יראת השם,

כי זה יסוד התועלת מן החכמה והראוי להקדימו לתקן בו הלב להיות תם וישר וירא אלהים.

וענין הפסוק הבא אחריו יעיד על זה, שמזהיר על הסרת המדות הרעות והימשך אחר התאוה. כי סובא וזולל יורש.

כי על מדות האלה יביאך אלהים במשפט, אבל תיישר בדרך הישר לבך ותקנהו המדות הטובות.

אמרו מחברי המוסר אינני לומד החכמה כדי שאחשוב לבא עד תכליתה,

אבל כדי שאחכם במה שאינני רשאי להיות בו סכל. וזהו ענין מה שאמר במקרא הזה "וחכם ואשר בדרך לבך":

 [זה הדגשנו כמ"פ שאדם לומד הגם שאינו זוכר את כל הפרטים, אבל לפחות שלא יהיה בגדר ע"ה בחלק מן התורה, שאינו מבין כלל המושגים והוא כסומא באפילה].

ביאור הגר"א – שמע וגו' אף שהחטאים הכבידו אזניהם מלשמוע אתה שמע וחכם בפנים. ואשר בדרך לבך שתלך בדרך ישרה וסלולה והוא מבחוץ. והוא פנימיות וחיצוניות:

מלבי"ם שמע אתה בני – נגד מ"ש אם חכם לבך ישמח לבי –

אומר אולם אתה בני – שעדיין לא חכם לבך, ולבך עדיין רחוק מן החכמה,

וגם עת תבא חכמה בלבך תמצא מלחמה עם התאוה והיצר, שזה ההפך מן חכם לב,

צריך אתה לשמוע – ולקבל דברי החכמה, וחכם – לקנות חכמה,

וצריך אתה לאשר את לבך בדרך – אחָר שיש שני דרכים לפניך, דרך החכמה ודרך הכסילות,

תאשר את כח המושל שלך בדרך האושר,

שזה ההבדל בין המאשר והמדריך, שמאשר הוא ההולך בדרך האושר הנצחי:

 מלבי"ם – חלק באור המלים ואשר – פעל זה בא על ההולך בדרך האושר הנפשיי, ופי' ואשר את לבך, בדרך:

 

(כ) אַל תְּהִי בְסֹבְאֵי יָיִן בְּזֹלֲלֵי בָשָׂר לָמוֹ:

ביאור הגר"א – אל וגו' ואל תלך בין הסובאי יין אשר הולכים לבית משתה היין לשתות שם היין והוא נגד ואשר בדרך וגו' בזוללי בשר שאוכלין בשר תמיד בביתם. ויתאוו תאות עוה"ז ואמר שאל תהיה ביניהם ואמר למו והוא נגד וחכם כי דרך הסובאי יין הוא בחבורה משא"כ בשר אוכל כ"א לבדו בביתו לכך אמר בזוללי בשר למו:

מצודות דוד בסובאי יין – למו – ר"ל להנאת עצמם לא לענג שבתות וי"ט וחוזר גם על היין:

מלבי"ם אל תהי – ואם עדיין לא הגעת למדרגת החכמה, בכ"ז תזהר מן התאוה מזלילת בשר וסביאת יין –

(ומלת למו – יל"פ על צד המליצה שזוללים בשר עצמם, כמ"ש ונהמת באחריתך בכלות בשרך ושארך)

 

(כא) כִּי סֹבֵא וְזוֹלֵל יִוָּרֵשׁ וּקְרָעִים תַּלְבִּישׁ נוּמָה:

רש"י כי סובא וזולל יורש – יתמסכן. וקרעים תלביש נומה – העצלות והתנומה תלביש אותך בגדי' קרועים:

רבנו יונה – אל תהי בסובאי יין וגו'. כי זולל וסובא יורש וגו'. בא לגנות התאוה, ולהורות כי דרך התאוה היא הדרך הרעה, וגם מן העולם הזה היא טורדת,

כי הנמשך אחרי התאוה הלא יהיה זולל וסובא, והנה יורש, כי יפזר הונו למלאות תאותו.

והשנית, כי המשך התענוגים יוליד העצלה ושינה, אף כי היין יוליד השינה.

על כן גינה בכאן את השינה, ואמר "וקרעים תלביש נומה", וכענין שנאמר "מעט שנות מעט תנומות ובא כמהלך ראשך" (ו, יא).

ויתכן לפרש כי המקרא הזה בא לגנות שתי המדות האלה התענוגים והעצלה,

כי שתיהן מרוששות את האיש וראוי שתהיה תוכחת האב על אלה המדות,

כי הנחת התענוגים והזריזות – תקון גדול לגוף, ואמרו במוסרים גופך מעון נפשך:

 ביאור הגר"א – כי זולל וגו' כמ"ש למעלה שהמתנמנם בעת לימודו תורתו נעשה קרעים שלומד תחילה ואח"כ יפסיק ואח"כ ילמוד וכן בכל יום והוא כבגד קרוע אבל הזולל וסובא שאינו לומד כלל הוא יורש שישכח כל מה שלמד:

מלבי"ם כי סובא וזולל יורש – תעשה עכ"פ מצד המועיל והמזיק, כי הסובא והזולל יורש – מנכסיו,

והמתנמנם – ובלתי עושה מלאכה תלבישנו התנומה – בגדים קרועים

וגם בנמשל שיוורש מעושר החכמה, ויהיה ערום ממלבושי המדות המשובחות ובגדי השכל:

 

(כב) שְׁמַע לְאָבִיךָ זֶה יְלָדֶךָ וְאַל תָּבוּז כִּי זָקְנָה אִמֶּךָ:

רבנו יונה – שמע לאביך זה ילדך. שאתה יודע כי אהבתו זכה אליך ותוכחתו מאהבה צרופה ונאמנה.

ואל תבוז וגו'. אל תבוז אמך, אע"פ שאין החכמה מצויה בנשים.

כי זקנה. ויש לה חכמת הנסיונות. על כן לא תבוז לה כי תעיד לך על אשר שמעו אזניה וראו עיניה.

ויש לפרש, "אל תבוז כי זקנה אמך". אל תבוז לדבריה אע"פ שזקנה והיא למשא על אחרים מפני שצריכה לזולתה ואין עזרתה בה: מצודות דוד אף כי דרך נשים לה להרבות אמרים מבלי השכל:

 ביאור הגר"א – שמע וגו' שבאדם יש ג' מנהיגים אביו ואמו ורבו וכנגדן הן ג' חלקי תורה תורה שבכתב ותורה שבע"פ וסודות התורה כמ"ש רבו זה שלמדו חכמה וז"ש שמע לאביך שהוא תורה שבכתב וזה ילדך הוא סודות התורה ואל תבוז מה שאמך זקנה והוא נגד תורה שבע"פ כי בכולם אין שום פחיתות נוגע מן אריכות הימים חוץ מתורה שבע"פ שמתחילה היה משניות ואח"כ גמרא ואח"כ גאונים ראשונים ואחרונים וקצרו ופירשו אעפ"כ אל תבזה אותה וגם האחרונים אל תבזה ואל תאמר שאין אתנו יודע דבר מה מתורה שבע"פ:

מלבי"ם שמע לאביך זה ילדך – מצוהו שישמע ויקבל חקי החכמה מאביו ואל יסתפק בקבלתו שינחיל אותו דבר שקר, אחר שזה ילדך – ואין אב מנחיל שקר לבניו,

וכן בקבלך דרכי המנהגים מאמך, אל תבוז – מצד שזקנה אמך – ותחשוב שהמנהגים האלה היו טובים לדור ראשון ולא לדור החדש, ושהם טובים לזקנים לא לנערים שרתיחת התאוה בוער בם.

 

(כג) אֱמֶת קְנֵה וְאַל תִּמְכֹּר חָכְמָה וּמוּסָר וּבִינָה:

רש"י אמת קנה – ואם לא תמצא ללמוד בחנם למוד בשכר, [ואל תמכור! -] ואל תאמר כשם שלמדתי בשכר כך אלמדנה בשכר:

 אבן עזרא אמת – המלה חסרה 'סיפרֵי' אמת קנה ואל תמכור:

 רבנו יונה – אמת קנה ואל תמכור חכמה וגו'. תפזר ממון לקנות חכמה ואל תמכור אותה בעד כל ריוח אחרי שלמדת אותה, ר"ל שלא תניח (אותה) עסק התורה ותשכחנה כדי לעסוק בסחורה,

אע"פ שאתה רואה בסחורתך ריוח אלפי זהב וכסף, כי אין למכור התורה ולהחליף אותה בזהב ורב פנינים:

[שמעתי מהרב נויגרשל – מעשה בגביר אחד שהיה לומד עם הנכד של הרב אלישיב, ושאל אותו האם הסבא יהיה מוכן ללמוד איתו שעה בחודש, כשהוא רק יקשיב, ואם יהיה לו משהו לא מובן הוא ישאל, ותמורת זה הוא מוכן לחתן את כל נכדי הרב בסידור מלא– והוא כבר עשה חשבון כמה נכדים יש לרב, ורשם שיק ע"ס כמה מליוני דולרים! הרב אמר לו אם תרצה אני הולך לסבא פעם בתקופה לשאול שאלות, תתלוה אלי, ותשאל את הרב בעצמך. כך היה, והגיש לרב את השיק, השיב לו הרב בחיוך – אתה חושב שחתיכת נייר תגרום לי לשנות את סדר היום שלי?…

סיפור מדהים נוסף מסופר על הגראי"ל שטיינמן – לאחרונה [תשע"ה] הגיע נדיב יחד עם ראש ארגון ידוע העוסק בקירוב רחוקים, ואמר למרן ראש הישיבה הגראי"ל כי הוא תרם חצי מליון דולר לארגון, והוא מוכן להכפיל את הסכום בתנאי שראש הישיבה יבטיח לי שאזכה להיות עימו במחיצתו בגן עדן.

ראש הישיבה פנה ליו"ר הארגון, ושאלו באיזה סכום מסתכמים כל חובותיו? לאחר חשבון מהיר ענה "שש מיליון דולר". פנה הגראי"ל לנדיב ואמר לו "תתרום את מלוא חובותיו, אבטיח לך להיות עימי בגן עדן".

האיש נדהם, הסביר כי אין באפשרותו לעמוד בסכומים אלו, ויצא מהחדר.

המקורבים פנו למרן הגראי"ל ושאלו אותו מה עמד מאחורי הסיפור. הרב שטיינמן הסביר כי חצי מיליון דולר, אינו מאמץ לאדם כזה. "בשביל גן עדן צריך להתאמץ".

כאשר נשאל ראש הישיבה "ואם היה נותן את מלוא הסכום, האם היה מקבל הבטחה לשבת 'עימו במחיצתו'?

ענה הגראי"ל: "אם היה נותן סכום כזה, אני הייתי רוצה לזכות לשבת במחיצתו בגן עדן…"

ומעשה על הגר"ע יוסף זצ"ל – פ"א ביקש אדם בשם ניסו מת"א שהרב יבוא להיות סנדק לבנו, והוא מתחייב לרב למסוק שיקח אותו ויחזיר אותו באופן מיידי בתום הברית, וכן סכום מיידי של 25.000$!

הרב השיב לו שאינו מוכר את הלימוד שלו בכסף…

 ביאור הגר"א – אמת וגו' כי בתורה יש ד' חלקים והם פרד"ס

ופשטי התורה ידוע לכל

אבל הרד"ס לידעם ולהשיגם צריך יגיעה כמ"ש לדעת חכמה ומוסר להבין אמרי בינה והם ג' הנ"ל

ופשטי התורה הם נקראים אמת כי אין מקרא יוצא מידי פשוטו ובהם נתלבש הרד"ס

והכל לכוונת הפשוט מכוון, זה מול זה

וז"ש אמת אף שהוא פשוט ואין אתה צריך ליגע בהבנתו וגם ידוע לכל אדם מ"מ קנה,

וחכמה ומוסר ובינה והם רד"ס אף שיגיעתך רב לזה אעפ"כ אל תמכור אלא תלמד בחנם:

מלבי"ם אמת קנה – הגם שתתן בעד האמת מחיר רב, שהם תאוותך ושעשוע הילדות וחשק נפשך,

כ"ז תתן במחיר האמת.

 ואל תמכור – ר"ל שלא תקנהו כסוחר הקונה ע"מ למכור במחיר אחר,

ר"ל שתלמד ע"מ להשיג עושר או כבוד שזה כקונה ומוכר, שמקבל בעד קנינו מחיר אחר,

שעז"א אמת קנה, שגדר האמת אם יעשהו בשביל עצמו [ולא על מנת למוכרו לאחרים],

 ומבאר מה יקנה?  ומה הוא האמת?

 חכמה ומוסר ובינה – וכבר בארנו שהחכמה כולל חקי המדות והמנהגים שצריך לנהוג עפ"י התורה,

וכל עניניו מקובלים ובלתי מוצאים מבינת האדם והם הפוכים מטבעו,

שהתאוה תחלוק על חקי החכמה, וא"א שתקבל הנפש חקי החכמה רק על ידי המוסר, ששרשו מיראת ה', שיירא מאת ה' הצופה עליו ומענשו, אשר הוא צוה על חקי החכמה, וייסר את נפשו במוסרות היראה בל יעבור פיו,

ואז יקנה גם בינה, שהבינה הוא בין אמת ושקר בדברים התלוים בשכל העיוני,

אולם אם יקבל חקי החכמה עם המוסר עד שתקבע בלבו באמת ע"י שיאמין בה' אשר הוא חקק חקיה והוא יודע טעמם, אז יוכל להבין בה דבר מתוך דבר, ולהוציא ממנה תולדות,

וזה ע"י שיקנה אמת שהוא שיאמין בחקי החכמה שהם אמתים:

 מלבי"ם – חלק באור המלים חכמה, ומוסר – עמ"ש למעלה (א' ב'), על לדעת חכמה ומוסר:

(כד) (גול) גִּיל (יגול) יָגִיל אֲבִי צַדִּיק (יולד) וְיוֹלֵד חָכָם (וישמח) יִשְׂמַח בּוֹ:

רבנו יונה – גיל יגיל – השמחה היא גדולה מהגילה, על כן יזכור השמחה על החכם,

כי יש בו שתי מעלות, שהוא צדיק וחכם, כי לא ישבח ע"ה את החכם אם איננו צדיק, וגם לא יקרא חכם זולתי הנמשך אחרי הנפש החכמה, כאשר לא יקרא ישר מי שמכיר היושר אם אין נפשו נמשכת אחרי היושר.

[וכדברי אותו גדול שאמר שלמדן אינו היודע ללמוד, אלא מי שלומד בפועל, כמו שגנב אינו היודע לגנוב, אלא גונב בפועל…]

ואמרו במוסרים אל תדמה בנפשך שאתה חכם, כל שאתה רואה נפשך נמשכת אחרי התאוה,

ודע כי יותר קרוב להקרא חכם מי שנפשו נמשכת אחר חפץ החכמה וקיום דברים בהנהגותיה אע"פ שלא למד חכמה, מן הנמשך אחרי התאוה ולמד חכמה.

ומה שהזכיר "אבי צדיק "ויולֵד חכם" הוא על דרך מה שאז"ל (נדה טז, ע"ב) כי נגזר על האדם מעת היצירה אם הוא חכם או טיפש עני או עשיר אך לא יגזרו עליו אם הוא צדיק או רשע.

אבל תנתן הבחירה בידו, על כן לא אמר "יולֵד צדיק":

ביאור הגר"א – משלי פרק כג פסוק כד גיל יגיל וגו' ההבדל שבין גילה לשמחה הוא כי גילה בא על דבר תמידיות ושמחה הוא בדבר שנתחדש כמו בהולד בן לאדם אזי בעת הולדו ישמח אביו ואח"כ כל ימי הבן הוא גילה לאביו וז"ש ישמחו השמים ותגל הארץ כי בארץ לא יחודש דבר כי אין כל חדש תחת השמש ואין בארץ אלא מאשר נתון לה משא"כ בשמים יחודש תמיד כמ"ש יום ליום יביע אומר וזהו ישמחו השמים ותגל הארץ וההבדל שבין צדיק לחכם כי הצדיק שמו יקרא על איש העושה מצות תמיד ולא יחדש כלל כי המצות לא יחודשו ולא יוגרעו כמ"ש אל תוסף וגו' והמצות הם נגד הארץ כמש"כ למעלה ושם חכם בא על איש העוסק בתורה ומחדש חידושים תמיד בתורתו ונוסף אצלו תמיד אשר עליו נאמר ישמע חכם ויוסף לקח והתורה נגד שמים והצדיק הוא היושב בביתו ועוסק במצות ה' והחכם הוא יושב אצל רבו תמיד ומחכים את רבו ורבו שמח בו וזהו שאמר גיל יגיל אבי צדיק שאצלו הגילה ממנו בתמידות אבל יולד חכם והוא רבו כמ"ש למעלה ישמח בו יחודש שמחתו מחידושי חכמתו:

מלבי"ם גיל יגיל אבי צדיק ויולד חכם ישמח בו – יש הבדל בין הצדיק והחכם שהחכם קבל חקי החכמה והולך בהם, והצדיק אינו דוקא חכם, רק שהרגיל א"ע לעשות צדק, הגם שלא קבל חקי החכמה בדרך לימוד,

ויש הבדל בין גילה ובין שמחה שהשמחה היא תמידית, והגיל הוא על דבר מתחדש, כמו מציאה בשורה טובה וכדומה,

ויש הבדל בין האב ובין המוליד, שהאב כולל גם האומן אותו והמורהו, אבל המוליד הוא דוקא אביו אשר ילדו,

והנה עשות הצדק אינו תלוי בלידה כי תלוי בבחירת האדם, כמ"ש שהמלאך מביא הטפה לפני הקב"ה ואומר מה תהיה עליה חכם או טפש וכו' ואילו צדיק ורשע לא קאמר,

וא"כ לא יגיל המוליד צדיק, כי אינו תלוי בלידה, רק יגיל אבי צדיק אשר אימְנוׂ ולמדו וחנכו אל מעשה הצדק,

וכן לא ישמח שמחה תמידית, כי יוכל להיות שימוטט מצדקתו, אחר שלא קבל חקי החכמה, רק יגיל בכל פעם מחדש כל שרואה שעדין מחזיק בצדקתו,

אבל יולד חכם ישמח בו – יצירת החכם תלוי בלידה, שהוכן בטבעו אל החכמה, ולכן ישמח המוליד,

וגם ישמח לא יגיל, כי הוא ישמח על מזג הבן וטוב שכלו, שהיא שמחה תמידית בלתי מתחדשת בכל פעם:

 מלבי"ם – חלק באור המלים (כד-כה) צדיק, חכם – הבדלם למעלה (י"א):

 אבי, ויולד – האב והאם יאמר גם על האומן ומגדל, ולכן פרט כ"פ ותפשו בו אביו ואמו יולדיו, אמך אשר ילדתך. יגיל, ישמח. השמחה היא תמידית והגיל על דבר מתחדש (ישעיה ט' ב'):

 

(כה) יִשְׂמַח אָבִיךָ וְאִמֶּךָ וְתָגֵל יוֹלַדְתֶּךָ:

רבנו יונה – ישמח אביך ואמך וגו'. "יולדתך" המגדלת אותך, מלשון "יולדו על ברכי יוסף" (בראשית נ, כג),

על כן אמר גילה על יולדתו, והשמחה שהיא גדולה ממנה על אביו ואמו:

 ביאור הגר"א – ישמח וגו' אחר זה בעת ילך מרבו אל בית אביו ואמו ויבוא שמה אז אביו ואמו ישמחו בו כאשר יראו וישמעו חידושיו בתורה יום יום וזהו ישמח אביך ואמך שלהם יחודש השמחה מאשר יראו וישמעו חידושיו תמיד משא"כ רבו לא יגיל אלא על שמחמתו הוא בא לחידושי התורה כי הוא למדו חכמה אבל אינו יודע מחידושיו מהיותו בבית אביו ואז אצל רבו שייך לשון גילה וזהו ותגל יולדתך ועוד

ישמח וגו' כי אביו ואמו ישמח בו לעוה"ב כי מעטרין להם עטרות עטרות בכל יום מחידושיו אבל רבו [יולדתך מבאר הגר"א שהוא רבו שע"ז אחז"ל 'כאילו ילדו'] הוא יגיל בו:

 מצודות דוד ישמח וגו' – מוסב על האמור למעלה אמת קנה לומר הלא גיל יגיל וגו' לזה קנה אמת וישמח אביך וגו'. יולדתך – המלמדך המוליד החכמה בלבך:

 מלבי"ם ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך – אבל הוא מיעצהו שיתנהג באופן שגם האומנים ישמחו, והיולדים יגילו, והוא אם ימשול ברוחו בכח החכמה והמוסר עד שיהיה חכם לב,

והיינו שהחכמה תמשול בלבו ותעשה אצלו טבע שני, בענין שלא ימשלו בו לא ציורי התאוות המטים אותו מן החכמה, ולא הספיקות והאולת השואלים ומסתפקים בחקי החכמה,

וזה ע"י שישמע מוסר ויתמיד להתנהג כפי החכמה, שאז ישמחו האב והאם האומנים אותו

שהרגילוהו לכך בהנהגתם, וגם היולדת תגיל גילה חדשה חוץ מן השמחה הראשונה על הכנת המזג,

יגילו על התמדת הבחירה וכח המושל שבו, שזה גדר גילה:

 

(כו) תְּנָה בְנִי לִבְּךָ לִי וְעֵינֶיךָ דְּרָכַי (תרצנה) תִּצֹּרְנָה:

רבנו יונה – תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצורנה. לי, ליראתי ואהבתי. והלב הוא החפץ והתאוה.

על כן הזהיר שיתן את הלב כולו אליו ית', כי חובה על האדם שלא יכסוף ולא יתאוה זולתי לעבודת השי"ת,

ושיהו תאותיו מן העולם הסבות לעבודת השם בלבד. "ועיניך דרכי תצורנה". המצות והמעשים הטובים:

ביאור הגר"א – תנה וגו' כי תכלית ועיקר עסק התורה הוא כדי לידע הדרך הכבושה והישרה לילך בה לעבוד ה' ובל יגוף רגלו וכמ"ש כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי השכל הוא לידע הדרך אשר ילך בה וידוע אותי הוא לידע הקב"ה כמ"ש דע אלהי אביך ועבדהו וידיעת שמו ית' הוא ג"כ מעיקרי העבודה והוא ידיעת הדרך לילך בה וכמ"ש בפקודיך אשיחה ואביטה אורחותיך כלומר בעת אשיחה בפקודיך ועסקי בתורתך אני מביט משם לידע אורחותיך כי התורה מראה את הדרך לילך בה לבל יכשל וכמ"ש כי נר מצוה ותורה אור וגו' וכמ"ש למעלה וכמ"ש גמור בכל לבבך לדעת את דרכי וז"ש תנה בני לבך לי והוא לידע אותי ועיקר לימודך יהיה רק בשבילי ותטהר לבך לעבודתי ועיניך דרכי תרצונה להביט תמיד לידע דרכי משם והוא לבך לי הוא מבפנים בלב ודעת דרכי הוא מבחוץ בדרך:

 רלב"ג תנה בני לבך לי – שלא תהיה כוונתך ורצונך כי אם לקנין השלימו' ועיניך תצרנה דרכי אשר העירותיך אליהם בזה הספר להרחיק התאוות הגשמיות ולכוון בשלימות השכל ולפי שהתאווה אשר ימשך האד' יותר להם הם הזנות ושתיית היין הזהיר בהם יותר להתרחק מהם ואמר להרחיק מהזונה כי שוחה עמוקה זונה וגו':

מלבי"ם תנה בני לבך לי – מבאר איך יהיה זה, שהוא ע"י שתתן לי לבך – שהלב מציין שימשלו חקי החכמה בלבו,

ושלא ימשלו בו ספיקות המינות וההכחשות,

בענין שחקי החכמה יהיו חקוקים וכתובים על לבו תמיד ולא ימצא בו ענין אחר,

ועיניך דרכי תצרנה – העינים מציינים את התאוות וציורים הרעים שיסודם על החושים, כמ"ש ולא תתורו אחרי לבבכם זו מינות ואחרי עיניכם זו זנות,

שהעינים יצורו דרכי ה', ולא יתפעלו מתאוות העה"ז וחמדת היצר:

 

(כז) כִּי שׁוּחָה עֲמֻקָּה זוֹנָה וּבְאֵר צָרָה נָכְרִיָּה:

אבן עזרא שוחה – חסר כ"ף, צרה הפך רחבה והטעם שלא יוכל איש להתהפך מצד אל צד:

 רבנו יונה – כי שוחה עמוקה זונה. הקרב אל פתח ביתה ילכד בה פתאום, כאשר יפול האיש בשוחה אם לא ישמר ממנה. ובאר צרה נכריה, אמר כי האשה הנכריה אע"פ שאינה זונה היא כמו באר צרה.

שאם יהיה רגיל עמה בשיחה ובהסתכלות בפניה כל יום יוסיף לבו להמשך אחריה,

ויתחדש בו חשק ורוח זנונים עד שיתעה ויכשל.

וכמי הבאר שהם נובעים וכל עת שישאבו מהם יתחדשו אחרים, כי מן השיחה יבא אל המראה,

וממנו אל ההרהור וממנו אל המגע עד אשר יבא ויפול בשוחת החטא:

ביאור הגר"א – כי שוחה וגו' הוא נגד לבך ועיניך שהוא פנים וחוץ אמר ג"כ כאן זונה ונכריה שהן התאוה והחמדה כמ"ש למעלה והן ג"כ פנים וחוץ התאוה פנים שיושב בביתו וממלא תאות גופו והחמדה חוץ והוא שרודף אחר ממון בשווקים ורחובות ואמר כי שוחה עמוקה וגו' והוא כי בג"ע כתיב והרכבתיך על במתי ארץ והוא במקום גבוה מאוד והאכלתיך נחלת יעקב כלומר שהוא נחלה בלי מצרים אבל בגיהנם הוא היפוך זה נגד במתי ארץ הוא שוחה עמוקה ונגד נחלה בלי מצרים היא באר צרה והוא כי יש שני מקומות בגיהנם א' לזונה והוא החמדה שחומד לגדולות ונפלאות ולגבוה עצמו מאוד ונגדו ערוך המקום הנקרא שוחה עמוקה ולנכריה והוא היושב בביתו ומרחיב נפשו בתענוגי מעדנים וממלא תאות גופו ונגדו ערוך המקום הנקרא באר צרה וז"ש תנה פנימיותיך וחיצניותיך לי לעבודתי כמ"ש למעלה שאם לא תתנם לי אלא תקחם לך לתאוה ולחמדה אזי תבוא בשוחה עמוקה ובאר צרה:

מלבי"ם כי שוחה – נגד מ"ש ועיניך דרכי תצורנה, אמר כי הזונה – שהוא יצר המתאוה, דומה לשוחה עמוקה – שהנלכד שם קשה לצאת ממנו,

ונגד מ"ש תנה בני לבך לי אמר כי הנכריה – שהיא המינות, דומה כבאר צרה – שהנופל שם יטבע תיכף במים הזידונים וימות, כן הנטבע במינות מת מיתת הנפש ולא ישוב לראות באור החיים:

 

(כח) אַף הִיא כְּחֶתֶף תֶּאֱרֹב וּבוֹגְדִים בְּאָדָם תּוֹסִף:

רש"י אף היא כחתף – פתאום. ובוגדים באדם תוסיף – מרבה בישראל בוגדים לה':

תוסיף – על הבוגדים אחרים כמותם:

 רבנו יונה – אף היא כחתף תארוב. גם האשה הנכריה אע"פ שאינה רעה כמו הזונה

גם היא כחיה תארוב, ["כחתף", כחיית חטף],  אשר לא ידע האדם עת שתמית פתאום,

כן לא ישים אל לבו ויכשול באשה נכריה, אחר אשר איננה זונה, ופתאום בפתע יכשל בה.

ובוגדים באדם תוסיף – האיש שהוא ישר בטבע יהפך בוגד בעבורה,

כי יצר האשה תגבר על תולדת היושר אשר בו.    זה ביאור לשון תוסיף. וכבר בארנו לך כי הבוגד הפך הישר:

ביאור הגר"א – אף היא וגו' כלומר לא זו שהרודף בעצמו אחר התאוה והחמדה סופו שיפול לשם אלא שאף היא תארוב עליו כמ"ש ואצל כל פנה תארוב בעת שיפריש א"ע מעט מהתורה אזי היא חוטפו פתאום להפילו לשחת ובוגדים וגו' שלא תאמר שאינו מתגרה אלא בת"ח אלא אף בבוגדים היא ג"כ תוסיף עליו להסיתו ולהרידו לשחת נפשו:

מלבי"ם אף היא – ר"ל הזונה תארב כחתף – כי תחתוף פתאום את אשר יעלה רוח התאוה על לבו ותלכדנו ברשתה, שאם היה שם על לבו היה נזהר ממנה אבל היא תחתפנו פתאום,

והנכרה – שהיא המינות תוסיף בוגדים באדם – כי היא תציע טענות מינות וכפירה לצוד רבים לבגוד בה':

 

(כט) לְמִי אוֹי לְמִי אֲבוֹי לְמִי (מדונים) מִדְיָנִים לְמִי שִׂיחַ לְמִי פְּצָעִים חִנָּם לְמִי חַכְלִלוּת עֵינָיִם:

רש"י למי אוי למי אבוי – לשון צעקה ויללה. למי מדינים למי שיח – למי שיש לו מדינים עם הבריות ושיחה יתירה לו אוי ואבוי כי ברב דברים רב פשע. למי חכלילות עינים – מרוב יין מאדימים עיניו וגנאי הוא:

רבנו יונה – למי אוי למי אבוי למי מדינים וגו'. על עונו ועל חטאתו, כי היין מביא לידי זימה.

על כן סמך ענין היין לענין זונה ונכריה.

"למי מדינים"- גם יוליד היין כעס ומריבה.

למי שיח – גם הוא גורם לאדם להרבות דברים, כעין שנאמר "הומה שכר" (כ, א).

למי פצעים חנם. רוב משתה היין יוליד החולאים בגוף האדם,

למי חכלילות עינים. יוליד אדמימות בעיני האדם:

ביאור הגר"א – למי וגו' אמר כאן ששה דברים ג' נגד ג'

כי בעת אשר האדם יסור מדרך הטוב ורודף אחר תאותו למלאות גרונו ביין

אז ג' חלקי ב"א מצערין וצועקין על רוע מעלליו –

והם א' בני ביתו והב' קרובין והג' שאר ב"א שאינם קרוביו

וז"ש למי אוי אותם שצועקין לו אוי לו על שרודף אחר היין ועזב פרנסתו, 

ואמר למי אומרין האוי? למי אבוי! הם הצועקים על עצמן אבוי על שאין להם לאכול ושאר צרכיהם והם בני ביתו של הרודף אחר היין שהם צועקים אבוי על שהוא נותן כל הנמצא בביתו עבור היין

למי מדנים – הם קרוביו אשר יריבו אתו על שכרותו והוא מביישן ג"כ,

למי שיח – הוא שבביתם ישיחו וידברו שלא בפניו על רעתו כי רבה היא מאוד.
למי פצעים – הם הרחוקים שבעת שכרותו מכה בני אדם,

והם ג"כ יכוהו ועושין לו פצעים למי חכלילות עינים הוא שעליו יקבצו הרבה אנשים ויליצו ממנו:

מלבי"ם – לדעת המלבי"ם הפסוק כולל בתוכה בכל בבא – שאלה ותשובה:

למי אוי למי אבוי – אם תשאל למי אוי? –

אשיב לך למי אבוי – שהוא תאוה וחשק המתאוה, מי שי"ל אבוי ותאוה, לו אוי, [אבוי – שרשו אבה, התאוה והחפץ]

ואם תשאל למי מדנים? – שהם דינים וטענות,

אשיב לך למי שיח – גדר השיח הוא הדיבור בלי שכל רק כפי פליטת דמיונותיו, המרבה שיח מרבה מדנים וריב,

ואם תשאל למי פצעים חנם? – אשיב לך למי אשר לו חכלילות עינים

– ואם תשאל מי האיש אשר לו תכלילות עינים? אשיב לך,

 

(ל) לַמְאַחֲרִים עַל הַיָּיִן לַבָּאִים לַחְקֹר מִמְסָךְ:

רש"י ממסך – ממזג והוא שם דבר כמו ממכר. לחקור ממסך – שחוקרין ובודקין היכן מוכרין יין טוב:

רבנו יונה – לא ימזגוהו במים להפיג כחו, זולתי כדי להשביח טעם היין, והם חוקרין שיעור ממסך היין להיטיב טעמו:

 מנחת שי למאחרים – המ"ם רפה והלמ"ד מועמדת בגעיא. מכלול ד' י"א:

 ביאור הגר"א – מאחרים וגו' כמ"ש בישעיה ה' הוי משכימי בבוקר שכר ירדופו מאחרי בנשף יין ידליקם שינה הכתוב לשונו ואמר אצל בוקר שכר וירדופו ואצל יין אמר וידליקם

העניין הוא כי בעת עמדו בבוקר וצריך לילך לעבודתו ולפעולתו ורוצה לשתות יין אך שאין לו עת פנוי לקבוע על הסיבת היין,

מגודל בהלתו לרוץ למלאכתו ולכן הוא רודף אחר שכר והוא יין ישן חזק מאוד

\וממנו לא יהיה צריך לשתות הרבה לשכר א"ע, וממלא תאותו בהמעט ששותה, ומשכר א"ע

ואחר ביאת השמש ופנה היום ויבוא לילה למעונתו אז קובע עצמו לישב ולשתות יין הרבה כדי שבהמשך שתייתו יומשך תאותו ושותה הרבה עד שישתכר וזהו משכימים מאוד בבוקר למלאכתם ואינם יכולים לקבוע הסיבתן על היין ואז ירדפו אחר שכר למצאו כדי שיפיקו רצונם וימלאו תאותם

מאחרי בנשף הוא בנשף בערב יום אחר גמר מלאכתם אז יושבים כל הלילה ושותים היין עד שהיין ידליקם

וז"ש שם הוי גיבורים לשתות יין ואנשי חיל למסוך שכר גיבורים הם אמצי הכח וחזקים כארי ואנשי חיל הם אבירי הלב וחזקים בדעתם וכנגדם הן כמו ב' אילו בדרכי ה' גיבור הוא שבעת שבא לידו דבר עבירה ויסיתנו היצר ויפתנו לעשותה ויגבר בכחו לעבור על רצון היצר וכמ"ש איזהו גבור הכובש כו' ואנשי חיל הם אבירי הלב בשלימות הבטחון כולו לעשות מצות תמיד ולהגות בתורה יום ולילה אף שבביתו אין לחם ושמלה ובניו וב"ב יצעקו לו הבה לנו מחיה להחיינו ולפרנסנו ואינו משגיח עליהם כלל ולקולם לא יחת וכמ"ש שחורות כעורב שמשים עצמו אכזרי על בניו כו' כמ"ש עירובין ל"ב א' אמר רב אדא כו' מי שלימו קורמי באגמי והוא כי בטלו כל אהבותיו נגד אהבת ה' ותורתו ומצותיו ואמר שהם לא עשו כן אלא

גבורתם היה לשתות יין הרבה בהמשך א' ולזה צריך להיות גיבור לבל ייעף ויגע לשתותו עד שישתכר

כי היין אינו חזק כמ"ש ואנשי חיל הם השותים שכר בבוקר קודם מלאכתם וישתכרו ולא יחוסו אל גרעון הפרנסה מחמת שכרותם אלא יחזקו לבם באבירות לומר שאף שאשתה השכר לא אשכר ואעשה מלאכה ואתפרנס

ואמר אצל שכר למסוך כי שכר הוא החזק מאוד ואינו יכול לשתותו עד שיומזג במים וזהו למסוך שכר וז"ש כאן למאחרים על היין הוא שמאחרים עצמן בלילה על שתיית היין שאינו חזק כ"כ לבאים לחקור ולדרוש על השכר איה הוא הממסך שכר כדי לשתותו:

מלבי"ם למאחרים על היין – ואחר שאחרו כל הלילה לשתות יין אז הם באים – מחדש לחקר ממסך – לחקור את המוזג שיודע למסוך היין היטב, וחוזרים לשתות מחדש:

 

(לא) אַל תֵּרֶא יַיִן כִּי יִתְאַדָּם כִּי יִתֵּן (בכיס) בַּכּוֹס עֵינוֹ יִתְהַלֵּךְ בְּמֵישָׁרִים:

רש"י אל תרא יין כי יתאדם – אל תתן בו עיניך.

כי יתן בכוס עינו יתהלך במישרים – המרבה שכרות כל עבירות דומות לו למישור כל הדרכים ישרים בעיניו.

בכוס – בכיס כתיב כלומר השותה נותן עין בכוס, והחנוני בכיסו של זה…:

רבנו יונה – אל תרא יין כי יתאדם כי יתן בכוס עינו וגו'. אל תבט אל מראהו כאשר יתאדם, פן תוסיף תאוה להרבות במשתהו.

"כי יתן בכוס עינו". יופי מראהו, מלשון "כעין הבדולח" (במדבר יא, ז).

יתהלך במישרים. כי אז יתאוה האדם להרבות במשתהו כי יתן בכוס עינו:

ביאור הגר"א – אל תרא יין כי יתאדם וידמה בעיניך כי מסתמא גם טעמו טוב מאוד כי זה אינו [נכון],

אלא כי יתן בכוס עינו שמראיתו הוא מחמת הכוס

יתהלך במשרים בא להזהיר שגם אל תדמה בעיניך שמחמתו תלך בדרך הישר כמ"ש חמרא וריחנא פקחין

אל יבהילוך רעיוניך לומר כן, כי הוא מעצת היצה"ר האורב לדמך,

וכמו שטח היצר עיני האשה באכילת עץ הדעת והסיתה בראית עיניה וברעיונה שמזה תשכיל וכמ"ש בעץ הדעת ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל

והוא כמ"ש ז"ל שגפן היה וסופו היה שבעצתו ובחלקת פיו להטעותה בדמיונותיו הכוזבות

אכלה והביאה יללה על כל העולם

וכן כאן אל יטעך יצרך לומר שטוב ומראיתו וטעמו והשכילו לילך מישרים

כי האחרית יהיה רע מאוד כמ"ש למטה מזה:

מלבי"ם – לא תתאוה אל היין מצד שאתה רואה שצבעו אדום, שזה מורה שהוא יין טוב ומטיב אל הדם שהוא הנפש החיוני [עינו – מראיתו – כמו והנה הנגע עמד בעיניו]

כי תחלה יתן עינו – וצבעו בכוס – שנתנוהו בו, ואז יתהלך במישרים – כאילו אין בו רע,

והמליצה שהשותהו שהוא הכוס שנותן בו היין, נעשה אדום כעין היין,

ותחלה המשתה ישרה ונוחה, אבל,

 

(לב) אַחֲרִיתוֹ כְּנָחָשׁ יִשָּׁךְ וּכְצִפְעֹנִי יַפְרִשׁ:

רש"י יפריש – לשון עקיצה פויינ"ט בלעז, במלמד הבקר תרגום בפרש תורי ובגמ' דנקיט פרשא אגוילו"ן בלע"ז,

ויש פותרין מפרישו מן החיים:

רבנו יונה – אחריתו כנחש ישך. בעת משתה היין לא ירגיש בנזקיו,

אבל מתהלך במישרים ואחריתו כנחש ישך, שאין האדם מרגיש בנזקו בתחלה ואח"כ ירבה מחץ מכתו:

מלבי"ם אחריתו כנחש ישך וכצפעוני יפרש – הצפע הוא מין נחש שגם הפרש והצואה שבו ארסית ומזקת,

ואמר שתחלה יטיל בו ארס כנחש, ואח"כ יפריש ר"ל יעשה הפרש שלו כפרש צפעוני, שיתהפך פרשו לארס בוער:

 מלבי"ם – חלק באור המלים יפריש – פעל משם פרש, שמורה על הצואה, כמו וקרבו ופרשו,

מין נחש שהפרש שלו ארסי וע"כ נקרא צפע, מלשון צפיעי הבקר, וכן ביציו מזיקים, כמ"ש ביצי צפעוני בקעו:

 

(לג) עֵינֶיךָ יִרְאוּ זָרוֹת וְלִבְּךָ יְדַבֵּר תַּהְפֻּכוֹת:

ביאור הגר"א – עיניך וגו' והוא נגד המראה אמר שעיניך יראו זרות כי השיכור בעת שכרותו רואה בעיניו דבר זר מהשכל והוא שדומה בעיניו כאילו מה שתחתיו יגולגל כסופה והוא מבלבול שכלו ולבך ידבר תהפוכות דברים הפכיים שאין דבר א' שייך לחבירו ואתה תדברם יחד ואף בהגיון לבך:

מלבי"ם עיניך יראו זרות – נגד מ"ש תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצורנה, אמר שע"י היין יהיה בהפך,

אם בעיניו שיתורו אחרי זנות ויראו – נשים זרות – לזנות עמהם, כ"פ רש"י ורבנו יונה

ואם לבבו – שיתור אחרי מינות וידבר תהפוכות – דברי מינות שהם הפך מדברי החכמה: ביאור הגר"א – תהפוכות –  דברים הפכיים שאין דבר א' שייך לחבירו ואתה תדברם יחד ואף בהגיון לבך:

 מלבי"ם – חלק באור המלים זרות – נשים זרות:

 

(לד) וְהָיִיתָ כְּשֹׁכֵב בְּלֶב יָם וּכְשֹׁכֵב בְּרֹאשׁ חִבֵּל:

ביאור הגר"א – והיית שוכב וגו' הוא נגד יתהלך במישרים אמר שלא תוכל לילך כלל אלא תהיה כשוכב בלב ים וכשוכב וגו' כשוכב בלב ים שהוא מת ממש והיושב על הספינה במקום רב החובל הוא בפחד ומורא שלא יפול לים והוא יהיה כשניהם יחד כשוכב בים והוא מת אך שגם לבו ירעד ויפחד מאימתו שמא יפול לים:

מצודות דוד בלב ים – אנשי הספינה ההולכת באמצע הים כשהרוח חזק דרכם להיות שוכבים בעבור חוזק תנועת הספינה.

בראש חבל – הוא תורן הספינה שכל החבלים תלוים בו והשוכב שם דעתו מבולבלת מפני ראיית הים ומהירות התנועה:

 מלבי"ם והיית כשוכב בלב ים – תחלה יהיה כשוכב בלב ים וצף על מי הים ולוחם עם גלי הים,

ואח"כ ידמה כשוכב בראש חבל – שהוא תורן הספינה,

שמשם יפול למצולה מאגרא רמא לבירא עמקתא, ויטבע שם, כן נופל ממעלתו לעמקי בור וטובע בתהום האבדון:

 

(לה) הִכּוּנִי בַל חָלִיתִי הֲלָמוּנִי בַּל יָדָעְתִּי מָתַי אָקִיץ אוֹסִיף אֲבַקְשֶׁנּוּ עוֹד:

רש"י הכוני בל חליתי וגו' – כשיקץ מיינו אינו מרגיש בכל הרעות שעברו עליו וחוזר לשתות:

רבנו יונה – הכוני בל חליתי הלמוני בל ידעתי. מרוב התגבר יצר תאות משתה היין עליו לא ישית לבו אל נזקו,

רק ישבחנו וישכח כל נזקו, ויזכיר תועלת אחת הנמצאת ממנו,

ויאמר כי היין יסיר כל אנחה, ולא ירגיש האדם עניני הזמן.

[בל ידעתי] מתי אקיץ. אין האיש הזה מתאוה להקיץ מיינו כי אם להוסיף לבקש משתה היין:

 ביאור הגר"א – הכוני וגו' אל תאמר אלך וארוה דודים ביין ואבחנה אם טוב הוא אדבקנו בו ואם רע הוא אעזבנו ואנטשנו כי כאשר תדבק בו ינעם לחיכך אף רעתיו והכאותיו

כמ"ש רז"ל במדרש מעשה שא' היה אביו שיכור ופעם ראה הבן שיכור א' שוכב בחוץ על הארץ מרוב שכרותו והכל מכין אותו אף ישחקו וילעגו עליו וכראות הבן אותו השיכור המגונה הלך והביא אביו בכדי שיעזוב שכרותו שיראה זה השיכור המגונה מתגולל בעפר וטיט ואף היכוהו ב"א הרבה וכאשר בא אביו הרכין עצמו להשיכור השוכב וישאל לו איה המשקה אשר שתית ותשכר ממנה ככה? אמור לי ג"כ ואשתנה לשכר את עצמי ג"כ כמוך

וא"ל בנו וכי בשביל זה הביאותיך הנה? שים עיניך וראה גודל גנותו ואשר יכוהו הכל!

וא"ל בני תדע שגם אלו ההכאות טובים לי מאוד ע"ש

ולכן כאשר תדבק בו – תנעם לך מכותיו עד שתאמר מה נעים כי אשמור ייני בי ואדבקני בו,

הלא אם היו מכין אותי כך היה כואב גופי בעת יכו אותי וגם לאחר זה הוחלתי,

ועתה אף שהכוני נעים לי בעת הכו אותי, וממש לא הרגשתי וגם אח"ז בל חליתי.

הלמוני בל וגו' הוא שהכוני בממון ובל ידעתי,

והם שני דברים

שדרך האדם להצטער ולעמוד בעד שניים אלו והם ממונו וגופו,

ואמר שאף בב' אלו נגעו בי ולא ידעתי כלל

וזהו "מתי אקיץ" כלומר מיין זה, ואוסיף לשתות, וגם אבקשנו – יין היותר טוב,

ו"עוד" כלומר יותר מזה ששתיתי כמ"ש למסוך שכר והוא להרבות בשתייתו:

 

מלבי"ם הכוני בל חליתי – תחלה אומר שהכו אותו והגם שהרגיש לא חלה,

והוסיף הלמוני – שהוא יותר מהכאה, ובכ"ז לא לבד שלא חלה כי גם בל ידעתיו

ומוסיף שהוא בשינה תמידית, ובכ"ז מתאוה אל היקיצה,

לא כדי לפרוש מן היין, רק כדי שיוכל לבקשו עוד…:

 מלבי"ם – חלק באור המלים הלמוני – הוא יותר מהכאה: