השיעורים באתר לעילוי נשמת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה זלה"ה

קרא פרק תהלים לעילוי נשמתו>>

 

דרוש מתנדב לזיכוי הרבים >>

אבד לך דיסק אונקי? >>

להתחסן נגד קורונה?

 
משלי

משלי פרק-כד

 (א) אַל תְּקַנֵּא בְּאַנְשֵׁי רָעָה וְאַל (תתאו) תִּתְאָיו לִהְיוֹת אִתָּם:

רבנו יונה – אל תקנא באנשי רעה וגו'. הזהיר תחלה להזהר מחברת אשה נכריה, ואח"כ הזהיר לבלתי יבא בתוך הבאים לחקור ממסך [סיום הפרק הקודם],

ועתה יזהיר שלא יקנא באנשי רעה. וכל אלה אזהרות להשמר מן הגרמות והסבות הגורמות לחטוא.

ביאור ענין "אל תקנא באנשי רעה" שלא תחמוד עשרם ועוצם ידם וכבודם.

ואל תתאו להיות אתם. שלא תבקש חברתם, גם כי תראה שיש לך ריוח ממון בחברתם:

 ביאור הגר"א – אל תקנא וגו' כלומר אל תקנא בהצלחת אנשי רע ואל תתאוה אף שלא לעשות כמעשיהם הרעים אלא להיות אתם ג"כ אל תתאיו כלל אלא הרחק מפתח ביתם.

מלבי"ם אל תקנא באנשי רעה – א] בל תקנא בהצלחתם ותרצה לעשות כמעשיהם,

ב] שגם לא תתאו להיות אתםבאהבה ואחוה (הגם שלא תעשה כמעשיהם), כדי להשיג מהם תועלת:

 

(ב) כִּי שֹׁד יֶהְגֶּה לִבָּם וְעָמָל שִׂפְתֵיהֶם תְּדַבֵּרְנָה:

רבנו יונה – כי שוד יהגה לבם ועמל וגו'. כל רגע יהגה לבם שוד ויחרש רעה, על כן לא יתכן שלא תדברנה עמל,

ותענש כשתשמע מפיהם דבר חטא ותשתוק ולא תמחה:

ביאור הגר"א כי שד וגו' ההבדל שבין שוד לעמל הוא כי שוד הוא מה שנוטל מחבירו בחזקת היד בגלוי

ולזה יהגה לבם תמיד לחשוב תחבולות איך ליטול ממנו,

ועמל הוא שניכר מה שחושב על זולתו וזהו ועמל שפתיהם תדברנה, שבפיהם ידברו תמיד לגזול,

והוא מחשבה ודיבור ומעשה כמ"ש בחבקוק ע"ש:

 מלבי"ם כי שוד יהגה לבם ועמל שפתיהם תדברנה – נגד מ"ש אל תקנא באנשי רעה, אמר כי לבם יהגה שוד ושבר

וגם ר"ל שהצלחתם אינה הצלחה אמתית כי יראים תמיד משוד ושבר שעתיד לבא עליהם,

ונגד מ"ש שלא יתאו להיות אתם מפ' כי שפתיהם תדברנה עמל – ותלמד ממעשיהם לעשות עמל ואון:

 

(ג) בְּחָכְמָה יִבָּנֶה בָּיִת וּבִתְבוּנָה יִתְכּוֹנָן:

רבנו יונה – בחכמה יבנה בית. לפי שהזהיר שלא יקנא בעושר הרשעים ובשלותם, ולא יתאוה לחברתם להרויח בה ממון, יאמר עתה כי אם יתעסק בחכמה ובתבונה ובדעת,  מהם ישיג השלוה והעושר,

מלבד מה שתשיג הנפש מהם אחרית ותקוה, כמו שיאמר בסוף הענין "אם מצאת ויש אחרית" (כד, יד).

ובתבונה יתכונן. יתקיים וימשך, מלשון "לא תכון אתה ומלכותך" (ש"א כ, לא), "שפת אמת תכון לעד" (יב, יט).

והנה מן החכמה יגיעו אל התבונה, והיא מעלה גדולה מן החכמה, כאשר הקדמנו לך כבר,

על כן נתן הבנין לחכמה והקיום והעמדה – לתבונה:

 ביאור הגר"א – משלי פרק כד פסוק ג  בחכמה וגו' אבל בחכמה יבנה בית זה הגוף במ"ע ובמצות ל"ת יבנה בית במ"ע ויתכונן בה במצות ל"ת כי עבירה מכבה מצוה ולכן במניעתו מלעבור על אחת ממצות ה' אשר לא תעשינה אז יתכונן בה המ"ע:

 

(ד) וּבְדַעַת חֲדָרִים יִמָּלְאוּ כָּל הוֹן יָקָר וְנָעִים:

מלבי"ם (ג-ד) בחכמה יבנה בית וכו' כל הון יקר ונעים – החכמה היא מקובלת והוא אוסף חקי החכמה מבחוץ,

ומקבץ אל לבו כלליה ולמודיה אחת אחת,

והוא נמשל למי שאוסף עצים ואבנים וסיד וכל החומריים הצריכים לבנין הבית ובונה אבן אל אבן,

אולם התבונה הוא המבין דבר מתוך דבר, אחר שקבל וקבץ חקי החכמה ואסף אותם באמונה,

והוא דומה למכונן הבית – ומשים עליו הגג והתקרה,

ואם הגיע אח"כ למדרגת דעת שידע הכל בידיעה ברורה כדבר שראה בחוש או שהשכילה במושכל ראשון,

זה דומה כממלא את הבית בכלי יקר ונעים – כי אז ימלאו חדרי בית החכמה אורה, ויעשה ציצים ופרחים לתורה, ובדוגמת זה ייחס בנין העולם (שנבנה ע"י החכמה) אל ה',

בחכמה יסד ארץ          כונן שמים בתבונה            בדעתו תהומות נבקעו כמש"ש:

 מלבי"ם חלק באור המלים חכמה, ותבונה, דעת – התבאר גדרם למעלה (א' ב') ובכל הספר, יתכונן, הוא גמר הבנין, מאמץ כח, פעל אמץ בא על קיום החוזק והתמדתו.

רבנו יונה – ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים. מפני שהדעת כוללת אופני מחשבות בני אדם כאשר אפרש.

על כן יצפה בעל הדעת בדרכי הרווחים ונתיב ההצלחות, וישתכר בכמה ענינים,

וימלאו חדריו כל הון יקר ונעים "כסף וזהב", "בשמים וזנים" (דהי"ב ב' טז, יד), "ראמות וגבים ורב פנינים" (איוב כח, יט).

ויתכן כי בנין הבית והתכונן הבנין והמלא חדרים משל לקנין המעלות הנפש, על דרך "חכמות בנתה ביתה" (יט, א), והבנין הוא הבחירה והתשובה,

והתכונן הבנין העמדת התשובה, שלא יהרסנה היצר המתגבר והמקרים,

והיא מדרגת הנקיות הנזכרת בדבריהם ז"ל.

והמלא חדרים קנין מעלות הנפש ביראה ואהבה ודביקות.

והיא נמצאת במעלות הדעת, כמו שכתוב "רוח דעת ויראת י"י" (ישעיה יא, כ). פתחנו בדברים והמשילים יבינו:

ביאור הגר"א – ובדעת חדרים וגו' הם ג' ראשי איברים שבהם שוכן נר"נ והן כל הון יקר ונעים והן ג' מוחין שהן נגד ג' מוחין דחב"ד כי דעת כלול מג' לכן בה ג' חדרים שבהם שוכן נר"נ וכן ג' תורות וכן הון יקר ונעים הן ג' הון נגד זהב נעים נגד רב פנינים ויקר הוא נגד כלי יקר וכן הון גופיה כלול מג' בסוד נו"ה וכן הון יקר ונעים בסוד ג' אבהן שכולן כלולין בישראל כי ישראל הוא בסוד הדעת והן נגד נר"נ הוא ל"ב נתיבות והב"ל צדי"ק הוא כ"ב אותיות והוא ישראל:

 

(ה) גֶּבֶר חָכָם בַּעוֹז וְאִישׁ דַּעַת מְאַמֶּץ כֹּחַ:

רש"י גבר חכם בעוז – איש חכם הוא תמיד בעוז:

רבנו יונה – גבר חכם בעוז. אחרי שהזכיר כי העושר ימצא עם החכמה יזכיר כי הגבורה תמצא עמה,

והנה אין החכמה חסרה דבר, כי הגבורה והעושר ימצאון עמה.

וביאור הענין החכם גבר וראש קצין באנשי עוז, המה הגבורים, כי הוא אשר יוציאם ואשר יביאם ובעצתו יתגברו ויצליחו, כמו שנאמר "עיר גבורים עלה חכם" (כא, כב).

"גבר" מלשון "אזר נא כגבר חלציך" (איוב לח, ב), "מי גבר כאיוב" (שם לד, ז).

 "בעוז", באנשי עוז, כמו "ואני תפלה" (תהלים קט, ד) איש תפלה.

ואיש דעת מאמץ כח. הנה החכם יהי' לראש ולקצין לאנשי עוז,

אבל איש דעת גדול ממנו כי הוא מאמץ כח האנשים, ואם אינם בעלי כח וגבורה.

ודע כי איש דעתהכולל את דעות בני אדם,

רוב המשכילים ישכיל כל איש מהם על דבר מחשבה אחת ודרך אחד,

כל הפנים אשר יראו בו משכילים רבים ויחשוב בענין אחד כל אשר יחשבו בו שבעה משיבי טעם.

ואחר שיצפה בדבר אחר כמה דרכים יברור מהם הדרך הנכונה.

ואחרי הגלות כל הדרכים בענין תעלה ותצלח בידו הברירה.

וכאשר ידרשו עצה מן האיש הזה יעמוד במקום יועצים רבים, והוא מאמץ כח הכושלים במועצותיו, ותבוא תשועה על ידו בעת צרה, כי יחשוב בדרכי הצלה עד שיגלה לו הדרך הישר אשר יצלח לפועל,

ויוכיח על זה מה שאמר בפסוק השני "ותשועה ברוב יועץ" כאשר אפרש:

 מנחת שי בעוז – הבי"ת קמוצה ברוב הספרים ועיין מ"ש במלאכי ב' אצל ומה האחד:

 ביאור הגר"א גבר חכם בעוז כמ"ש והחכמה תעוז לחכם מעשרה שליטים שבעיר והיינו עשרה איברים שבגוף ועשר אצבעות והוא מלגיו ואיש דעת מאמץ כח הוא מלבר כמ"ש חזק ואמיץ חזק בחוץ ואמיץ בפנים והוא שהתורה מאמצתו ונותנת לו כח:

מלבי"ם גבר חכם בעוז – מי שקבל חקי החכמה ומתנהג על פיהם שזה גדר החכם, הוא גבר בעוז – כבר י"ל עוז במה יגבר על אויבי הנפש שהם התאות ויצרי הלב, כי יכניע אותם בכח החכמה אשר קבל,

אולם בכ"ז לא יאמץ כחו, שהאימוץ הוא שישאר בחזקתו תמיד בלי השתנות, זה א"א ע"י החכמה לבדה,

כי היצר נלחם תמיד עם הלב, באשר אין חקי החכמה מובנים כמו המוחשות, ולפעמים יגבר היצר ויעור עיני הלב,

אבל מי שהוא איש דעת – שהגיע למדרגה שיודע חקי החכמה כדברים הידועים במופת או במוחש,

הוא יאמץ כח – תמיד, ולא יתגברו אויבי הנפש בשום פעם:

 

(ו) כִּי בְתַחְבֻּלוֹת תַּעֲשֶׂה לְּךָ מִלְחָמָה וּתְשׁוּעָה בְּרֹב יוֹעֵץ:

רבנו יונה – כי בתחבולות תעשה לך מלחמה. לא יתכן לעשות מלחמה מבלי מביני תחבולות שיביטו וישכילו הדרכים שהאויבים יכולין להתגבר בהן, ויתחכמו להם גם הם.

ומחשבת התחבולות תמצא עם הנבון, כמו שנאמר "נבון תחבולות יקנה" (א, ה).

ותשועה ברוב יועץ. לשון תשועה יבוא על ענין צרה ונפילה, וברב יועצים תמצא דרך להצלה מן הצרה ומן התלאות המוצאות אשר לא הקדים איש מחשבה להשמר מהם,

וזהו מה שאמר למעלהאיש דעת מאמץ כח" כי אחרי התלאה והכשלון ימצא דרך להצלה.

ומקרא זה יבאר את העליון. וזה קשר הענין. ואיש דעת מאמץ כח הנכשלים ואשר מצאתַם הצרה,

כי אמנם בתחבולות תעשה לך מלחמה, והיא חכמת הנבונים,

אבל תשועה מן הצרה שהגיעה ומן התלאה המוצאת – ברוב יועץ.

והנה איש דעת במקום רוב יועץ כי הוא כולל הדעת, על כן יאמץ כח בעת צרה וכשלון.

וענין תשועה וענין מאמץ כח אחד הוא.

והנה הזכיר בענין הגבורה מעלת החכם ומעלת איש דעת ומעלת הנבון, והוא קונה התחבולות,

כאשר הזכיר בענין העושר מעלת החכמה והתבונה והדעת, כמו שפירשתי.

ואם נפרש אלו הפסוקים על דרך משל יש לפרש ענינם כן.

"גבר חכם בעוז", כענין שנאמר "ומושל ברוחו מלוכד עיר" (טז, לב),

ואיש דעת מאמץ כח אחרים, כי יתחכם לטבעם ויצרם ויורם בדרך התשובה, וילמדם להתחכם ליצרם.

כי איש דעת משער ואומד הדעות, הפך מן הענין שכתב "(ו) רשע לא יבין דעת" (יט, ז). "כי בתחבולות תעשה לך מלחמה" להנצל מן היצר בהתגברות, ותשועה מן החטא ברוב יועץ, למצוא דרך תשובה שלמה להתרצות בה אל השי"ת:

 ביאור הגר"א – כי בתחבולות וגו' הוא נגד המצות שהן מ"ע ומל"ת שלהן צריך מלחמה ללחום ביצרו הרע האורב לו לבטלו ממ"ע ומסיתו לעבור על מל"ת ותשועה ברוב יועץ הם הסודות הצריכין עצה והן ד' דברים חכמה ותורה ומצות ומדות בעוז הוא חכמה כמ"ש והחכמה תעוז לחכם וגו' במים עזים נתיבה ברקיע עוזו והן ד' דרגין חכמה ודעת בינה ועצה ועצה הוא ג"כ דעת אלא שדעת הוא מבפנים ועצה הוא מבחוץ דהיינו גבר חכם הוא חכמה ואיש דעת הוא דעת כי בתחבולות הוא בינה כמ"ש ונבון תחבולות יקנה ברוב יועץ הוא עצה:

מלבי"ם כי בתחבולות תעשה לך מלחמה ותשועה ברוב יועץ – כבר הזכרתי (למעלה י"ב י"ד) שלמלחמה אין די בעצה אחת לבד כי גם האויב יש לו עצה,

וצריך תחבולה שהוא קישור עצות רבות זאח"ז, שנגד כל עצה שיעמיד האויב יהיה לו עצה אחרת כנגדו,

ולכן למלחמה צריך יועצים הרבה שכל אחד יעמיד עצה אחרת, כי כל מיני העצות כולם צריכים,

וזה לקח למשל אל מלחמת הנפש עם אויביו, שלא תנצח בכח החכמה לבד, שהוא יועץ אחד מיוחד, כי גם האויב בא בעצות המתנגדים לעצת החכמה,

וצריך שיתקבצו כל יועצי הנפש שהיא החכמה והבינה והדעת,

שבכח הדעת שהשיג הכל בידיעה ברורה יעמיד תחבולות וקישור עצות נגד עצת התאוה והיצר, ואז יאמץ כח:

 מלבי"ם חלק באור המלים בתחבלות – עי' למעלה (י"ב י"ד):

 

(ז) רָאמוֹת לֶאֱוִיל חָכְמוֹת בַּשַּׁעַר לֹא יִפְתַּח פִּיהוּ:

רש"י ראמות לאויל חכמות – מין אבן יקרה שאינה מצויה כמה דתימא ראמות וגביש (איוב כח)

כלומר כל חכמה, דומה לכסיל כאבן יקרה וכמרגליות לקנות, לומר איך אעסוק בתורה? מתי תעלה בידי?

אבל החכם שונ' היום מעט ולמחר מעט:

 אבן עזרא ראמות – שלא יוכל להגיע אליהם [א.ה. כמו רמות]:

ביאור הגר"א ראמות וגו' הוא אבן טוב נקרא ראמות כמ"ש ראמות וגביש לא יזכר ומשך חכמה מפנינים ואמר שאצל האויל החכמות הם אבן טוב בשער אפי' סמוך לו ג"כ לא יפתח פיהו:

מלבי"ם ראמות לאויל חכמות – אמנם האויל – שהוא הפך האיש דעת,

שלא לבד שאין לו ידיעה ברורה במופתי הדעת, הוא מסתפק גם על חקי החכמה,

דומים לו החכמות כראמות – שהוא דבר הבא ממרומים, שאין לשכל השגה בהם,

וע"כ בשער – המלחמה לא יפתח פיו – כי היו רגילים ללחום בשער כמ"ש כי ידברו את אויבים בשער,

כי האויב רוצה ליכנס אל המבצר דרך השער ואין מניחים אותו, ומלחמה זו היא בדבור הפה

(שהפה רומז על החכמה), שבכח החכמה ינצחו את האויב בשער, והאויל לא יפתח פיו, והאויב נכנס דרך השער וכובש את העיר:

 מלבי"ם חלק באור המלים ראמות – אבנים טובות שאמרו עליהם שבאים מלמעלה, ראמות וגביש (איוב כ"ח),

ואויל, הוא המסתפק כמ"ש בכ"מ. ופיו, מרמז על דבור החכמה (למעלה י' כ'):

 

(ח) מְחַשֵּׁב לְהָרֵעַ לוֹ בַּעַל מְזִמּוֹת יִקְרָאוּ:

רש"י מחשב להרע – חורש תחבולות רשע, "לו בעל מזמות יקראו" גורם לו רע שהבריות קוראים לו בעל מזמות עצת רשעים:

ביאור הגר"א מחשב וגו' לא זה שאינו עושה טוב אלא שמחשב להורע לו בעל מזימות יקראו כולם ועוד כל בעלי מזימות יקבצו אליו וכמ"ש במס' ב"ק צ"ב מטייל ואזיל דיקלא לגבי קינא דשרכי כו':

 מצודות דוד מחשב להרע – עם כי לא עשה הרעה סוף יגולה קלונו ויקראו לו בעל מחשבות רעות:

 מלבי"ם מחשב להרע – כבר בארתי (י"ב ב') שפעל זמם מורה על מחשבות עמוקות שמעמיק במחשבתו איך להוציא איזה דבר, ואם בא בעניני חול הוא לרוב לרע,

ופעל 'חשב' כשבא בפעל מורה על מחשבות בלתי ראויות, כמו מחשבות פגול בקדש, ו[לה]רע לחברו,

ומי שמחשב להרע, יקראו לו – בשם בעל מזמותלגנאי, ר"ל שמחשבותיו עמוקות לרע, כמ"ש ואיש מזמות ירשיע:

 מלבי"ם חלק באור המלים מחשב – בפועל בא על מחשבה בלתי ראויה, התו"ה צו (סי' קי"א). מזמות, ע"ל (י"ב ב'):

 

(ט) זִמַּת אִוֶּלֶת חַטָּאת וְתוֹעֲבַת לְאָדָם לֵץ:

רש"י זמת אולת – עצת אולת חטאת לבעליה.

ותועבת לאדם לץ – ליצנות היא המתעבת את האדם על הקב"ה ועל הבריות:

 ביאור הגר"א – זמת גו' כלומר מחשבת האויל לאיולתו אותה מחשבה בעצמה היא לו לחסרון ולשברון נפש וחטאת מלשון אני ושלמה בני חטאים ותועבת לכל אדם הוא הלץ שהלץ הוא מתועב בעין כל:

מלבי"ם זמת אולת חטאת, החטאת – בא ע"י זמת אולת – (הזימה הוא המשתקע מאד במחשבת זנות, ובא במליצה על המשתקע לזנות אחרי אולת שהם הספיקות, שמרבה להסתפק על חקי החכמה,

ומזה בא לידי חטאת, שהחטאת הוא החוטא מחקי החכמה,

ואם הוא אדם לץ – יתהפך אצלו לעשות תועבה, שהם דברים המתועבים בפרהסיא, כי יתלוצץ ויעשה הכל בפרהסיא:

 מלבי"ם חלק באור המלים זמת – עי' גדרו התו"ה קדושים (סי' קי"א). וחטאת, הוא נגד חקי החכמה כמ"ש בכ"מ:

 

(י) הִתְרַפִּיתָ בְּיוֹם צָרָה צַר כֹּחֶכָה:

רש"י התרפית – מן התורה. ביום צרה צר כחכה – מלאכי השרת לא יהיו מאמצין כחך זה מדרש חכמים,

ולפי פשוטו התרפית ביום צרת אהובך לעמוד מנגד.

צר כחכה – ביום פורענותך דכתיב אם החרש תחרישי וגו' (אסתר ד):

רבנו יונה – התרפית ביום צרה צר כחכה. לפי שהזכיר כי יענש האדם על המחשבות הרעות, ואמר "זמת אולת חטאת" יאמר עתה כי גם ענש יענש על שיתרפה מן המחשבות הטובות במקום הצורך,

ויתכן כי הענין הזה מוסב על מה שהזכיר למעלהאיש דעת מאמץ כח" הנחשלים בעת צרה,

ולא שמת לבך על פקוח הנפשות, לחשוב מחשבות אם המצא תמצא בידו דרך וסבה להושיעם מיד צר, ולהעמיד להם ריוח והצלה במועצות. הנה "צר כחך" ותענש על זאת, וימודו לחיקך מדה כנגד מדה.

יש לאל ידך להציל ולאמץ כח בדעת אשר חננך השי"ת, והתרפית ושמת נפשך כאיש חלש ורפה ידים

על כן יצר כחך במעשיך, ולא תעצור כח לעשות חיל. התרפית בא בחסרון "אם", וכן "ועזב את אביו" (בראשית מד, כב) ואם עזב:

 

(יא) הַצֵּל לְקֻחִים לַמָּוֶת וּמָטִים לַהֶרֶג אִם תַּחְשׂוֹךְ:

רש"י הצל לקוחים וגו' – להציל את הלקוחים למות, את המטי' להרג, אם תחשוך מלהצילם על זה אמרתי צר כחך:

מלבי"ם – כרש"י (י-יא) התרפית ביום צרה, אם תחשך מלהציל הלקוחים למות – וגם בעת שהם מטים להרג אז יהיה ענשך מדה כנגד מדה, שבעת יבא עליך יום צרה, תתרפה – ויהיה כחך צר – שירפו ידיך מעשות דבר להצילך, וגם יהיה כחך צר עד שלא תוכל לעשות בכחך מאומה, כמו שלא עשית להציל את אחרים:

 

(יב) כִּי תֹאמַר הֵן לֹא יָדַעְנוּ זֶה הֲלֹא תֹכֵן לִבּוֹת הוּא יָבִין וְנֹצֵר נַפְשְׁךָ הוּא יֵדָע וְהֵשִׁיב לְאָדָם כְּפָעֳלוֹ:

רבנו יונה כי תאמר הן לא ידענו זה הלא תוכן לבות וגו'. הוא ידע שהתרפית לחשוב מחשבות בדבר, ואילו שתה עצות בנפשך ויגעת כפי השגת יד שכלך השג תשיג והצל תציל, ונוצר נפשך הוא ידע והשיב לאדם כפעלו. כי יעניש אדם על עמדו על דם אחיו והמנעו לפקח על הצלתו כאשר יעניש על פועל החטא. על כן אמר "והשיב לאדם כפעלו". ומה שהזכיר "הלא תוכן לבות הוא יודע ונוצר נפשך הוא יבין" ר"ל הלא אתה יודע שהשי"ת ישגיח על מחשבותיך,

כי לא תוכל לתקן מדותיך ולבך זולתי בעזרתו. וכן אתה צריך שינצור נפשך, כי לא תתקיים מבלי שמירתו. והנה הוא יבין וידע כי התעלמת לקוחים למות. ויש לפרש "כי תאמר הן לא ידענו זה" כי נעלמה מעינינו הצרה, ולא ידענו כי האנשים הם לקוחים למות:

ביאור הגר"א כי תאמר הן וגו' כלומר אם תצדיק עצמך בזה שתאמר הן לא ידעת וגו' שלא ידענו שבידך להציל הלא תוכן לבות וגו' הוא ג"כ במחשבה דיבור ומעשה כנגד ג' הנ"ל דהיינו תוכן לבות במחשבה ונוצר נפשך הוא בדיבור והשיב לאדם כו' הוא במעשה כי הדיבור הוא בנפש כמ"ש ויהי האדם לנפש חיה ות"א לרוח ממללא:

מלבי"ם כי תאמר הן לא ידענו זה – ואם תאמר אמתלא שלא ידעת – שהם לקוחים למות,

או שלא ידעת שיש ביכלתך להציל, גם אם תצטדק בזה לפני אנשים

הלא ה' – שהוא תוכן לבות הוא מבין – מחשבות הלב,

ויותר מזה שמצד שהוא נוצר נפשך הוא ידעשהידיעה נופלת על דבר הנראה בחוש,

כי מעשיך כתובים ומצויירים על לוח נפשך, והוא ישיב לאדם כפעלו – מדה כנגד מדה:

 מלבי"ם חלק באור המלים יבין, ידע – הידיעה בא על דבר הנראה בחוש, והבינה הוא מן הקודם אל המאוחר כמ"ש בכ"מ:

 

(יג) אֱכָל בְּנִי דְבַשׁ כִּי טוֹב וְנֹפֶת מָתוֹק עַל חִכֶּךָ:

רש"י אכל בני דבש – כלומר דרך בני אדם לאכול דבש כי טוב הוא אף:

ביאור הגר"א אכול בני דבש כי טוב וגו' כלומר הדבש טוב שאינך מקיאו אבל ונופת מתוק וגו' ג"כ תאכל והדבש הוא דעה בינה שכל וכולן בדעת ונופת הוא בחכמה וז"ש כן דעה חכמה:

מצודות ציון ונופת – ענין הזלה ונטיפה כמו ונופת צופים (תהלים יט). חכך – מל' חיך:

 מלבי"ם  אכל בני דבש כי טוב – ר"ל הלא תאכל דבש – מצד שהוא – מאכל טוב – לגוף,

ונופת הדבש הוא מתוק בעת שבא על חיכך,

 

(יד) כֵּן דְּעֶה חָכְמָה לְנַפְשֶׁךָ אִם מָצָאתָ וְיֵשׁ אַחֲרִית וְתִקְוָתְךָ לֹא תִכָּרֵת:

רש"י כן דעה חכמה לנפשך – וכשם שאתה רודף לאכול דבש כן תהא רודף לדעת חכמה.

אם מצאת – אותה, אז יש אחרית:

ביאור הגר"א – כן דעה וגו' כי החכמה הוא בהסתר ואין לגלותה לכן אמר לנפשך וגם אם מצאת כי לזה צריך יגיעה הרבה ויש אחרית וגו' הוא בינה כי חכמה הוא ראשית כמ"ש ראשית חו"ב הוא האחרית ותקותך לא תכרת בעוה"ב כי נאמן בעל מלאכתך כו' והוא הדעת:

מלבי"ם על משלי כן דעה חכמה לנפשך – כן החכמה הוא מאכל טוב לנפש,

ותחת שהנופת הוא רק מתוק בעת שהוא על חכך,

ע"י החכמה יש אחרית – שהוא מתוק לנפש תמיד גם בעת יכלה הגוף,

וגם תקותך – בעוה"ז לא תכרת כנ"ל (כ"ג י"ח):

 

 

(טו) אַל תֶּאֱרֹב רָשָׁע לִנְוֵה צַדִּיק אַל תְּשַׁדֵּד רִבְצוֹ:

רבנו יונה – אל תארב רשע לנוה צדיק. אם ראית כי הצדיק מתמוטט אל תארוב לנוהו, למתי ימכרנו ואקחנו.

אל תשדד רבצו. אם גלה מפני עניו ודחקו אל תשדד רבצו, ואל תאמר בלבבך לא ישוב עוד לביתו:

 ביאור הגר"א – אל תארוב וגו' כי הרשע צופה לצדיק ומבקש להמיתו וכמ"ש אצל כל פינה תארוב שאם יעזוב מעט מן התורה הוא חוטפו לכן אמר אל תארוב רשע לנוה וגו' וההבדל שבין נוה לרבצו הוא כי רבצו הוא במקום שרובץ לפי שעה ונוה הוא עיקר דירתו כמו שבבהמה מקום רבצה הוא בשדה ונוה שלה הוא בדיר וז"ש שאל תארב בנוה צדיק שהוא בעוה"ב ששם עיקר דירתו ושם הוא דירת נר"ן ואל תשדד רבצו בעה"ז ועוד אל תארוב רשע לנוה צדיק הוא בבהמ"ד אל תשדד רבצו הוא בבה"כ וכמ"ש מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל ואמרו אוהליך אלו בתי כנסיות משכנותיך אלו במ"ד:

מצודות ציון תשדד – מל' שדידה וגזלה.

מלבי"ם אל תארוב רשע לנוה צדיק אל תשדד רבצו – אתה רשע אל תארב לנוה צדיק,

ור"ל כי יש אורב מפני חמדת הממון שרוצה לשלול נוהו,

ויש אורב מחמת נקמה או קנאה שרוצה לשדד רבצו שלא יהיה לו רביצה ומנוחה:

 

(טז) כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם וּרְשָׁעִים יִכָּשְׁלוּ בְרָעָה:

רבנו יונה – כי שבע יפל צדיק וקם. וכן אמר דוד ע"ה "רבות רעות צדיק וגו' שומר כל עצמותיו" וגו' (תהלים לד, כ-כא), ורשעים יכשלו ברעה. ברעה אחת בלבד יכשלו, ולא יהיה להם תקומה לפני מקרה אחד.

וכן אמר דוד הע"ה "תמותת רשע רעה" (שם לד, כב). רעה אחת תמותת אותו ולא ינצל ממנה. ואז"ל (שבת לב, ע"א) דרך משל נפל תורא חדד סכינא:

 ביאור הגר"א – כי שבע וגו' ומוסב אלמעלה שאמר אל תארב וגו' כי אפילו שבע פעמים יפול צדיק א' לבדו ואין מי שיעזרהו אעפ"כ יקום שהי"ת יעזרהו שיקום א"ע ורשעים אפילו הרבה רשעים ביחד מ"מ יכשלו ברעה א' כלומר שישארו ברעה ויכשלו בה בל יקומו לנצח:

מלבי"ם כי שבע יפול צדיק וקם – כי הצדיק הגם שיפול שבע פעמים, יקום ע"י עזרת ה',

אבל הרשעים – (הגם שיהיו רבים) יכשלו ברעהשיכינו על הצדיק, ובה יפלו ולא יקומו: [כדוגמת המן שנפל ברעה שתכנן למרדכי].

 

(יז) בִּנְפֹל (אויביך) אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ:

אבן עזרא אל תשמח – הזהיר שלא ישמח אדם על גזרת השם אפילו יהיה אויבו:

 רבנו יונה – בנפול אויבך אל תשמח. דבק למה שהזכיר "ורשעים יכשלו ברעה".

והנה יזהיר כי בנפול הרשע אויבך אל תשמח.

[הקושי הוא והרי כתוב באבוד רשעים רינה, ומדוע שלא ישמח במפלת הרשע? ובפרט שכזו נשאל מרדכי כשעלה על המן, והשיבו שעליך נאמר ואתה על במותימו תדרוך, ומדוע כאן הוזהרנו בזה?]

ויזהיר בזאת את חברו הרשע, שאינו שמח במפלתו לשם שמים, ולא ישנאהו מפני רשעו, רק מפני שהוא אויבו. ובכשלו אל יגל לבך – לפי שענין השמחה גדול מענין הגילה הזכיר השמחה על הנפילה והגילה על הכשלון:

[יש מיישבים בפשיטות שכאן לא איירי ברשע, רק באויב פרטי שלך ולכן אל תשמח,

אך לגבי הרשעים נאמר באבוד רשעים רינה].

ביאור הגר"א בנפול אויביך וגו' כלומר אף שתראה הרשע נשאר ברעתו אל תשמח בנפלו והיינו בתחילת נפילתו תיכף אל תשמח כי אז שייך לשון שמחה שהוא דבר חדש ומקרוב בא ואח"כ בהכשלו שנשאר ברעתו שאז שייך לשון גילה הבא על דבר התמידיות כמש"כ למעלה וכן כאן שהרשע נשאר ברעתו בתמידות וגם שהוא שכוח מלדבר אודתו לכן אמר אל תגל לבך כלומר כשתזכור עליו אל תגל בלבך:

מלבי"ם בנפול אויבך אל תשמח – יש הבדל בין שמחה וגיל, שהשמחה היא התמידית על דבר תמידי,

והגיל הוא לפי שעה על דבר מתחדש, כמו בשורה טובה וכדומה,

ועז"א שלא תשמח בתמידות במה שאויבך נפל ממדרגתו,

ואף גם בעת שנכשל – שהוא התחלת הנפילה, אל יגל לבך – לפי שעה, על הבשורה שהגיע לך מתחלת מפלתו:

 מלבי"ם חלק באור המלים תשמח, יגל לבך – הבדלם למעלה (כ"ד כ"ד), והמכשול הוא התחלת הנפילה ונופל עליו גילה שהוא על דבר מתחדש:

 

(יח) פֶּן יִרְאֶה ה' וְרַע בְּעֵינָיו וְהֵשִׁיב מֵעָלָיו אַפּוֹ:

רבנו יונה – פן יראה י"י ורע בעיניו. כי יענש הרשע, על השמחה לאיד חברו הרשע,

וכענין מה שכתב "ופקדתי את דמי יזרעאל על בית יהוא" (הושע א, ד).

והשיב מעליו אפו. זה טעם שני. מלבד החטא אשר יהיה בך בשמחתך לאידו תהיה שמחתך סבה שישיב השם מעליו אפו.

עוד יתכן לפרש, כי אחרי שהזהיר את הרשע ואמר אל תארוב רשע לנוה צדיק, יזהיר עתה את הצדיק שלא ישמח בנפול הרשע אויבו מצד האיבה והריב שהיה ביניהם.

אך אמנה מותר לשמוח בנפול הרשע לשם שמים, כענין שכתוב "כן יאבדו כל אויביך י"י" (שופטים ה, לא), ונאמר "ובאבוד רשעים רנה" (יא, י).

ולא יתכן לפרש בנפול אויביך אל תשמח על נפילת הצדיק אויבו, כי מן הטעם שנתן לדבר שיחדל לשמוח בהכשלו למען לא ישיב השם אפו מעליו יש להבין מזה כי על כשלון הרשע ידבר, שמותר לשנאותו,

אך הזהיר על שונאו שלא יעורר לבו לשמוח בנפילתו מצד איבתו:

 ביאור הגר"א – פן יראה וגו' כלומר בתחילת נפילתו כשתשמח אז בגלוי אמר פן יראה ה' שלשון ראיה הוא על דבר הגלוי כמש"כ בחבקוק וגם אח"כ כשתגיל בלבך על הכשלו בהסתר אמר ורע בעיניו כלומר בדבר שעיניו לבד רואות והשיב מעליו אפו כלומר שישיב ממנו כשלונו וגם אפו שחרה עליו בתחילה מכבר:

מלבי"ם פן יראה ה' ורע בעיניו – שע"י שיראה אכזריותך ומדת הנקמה שבך,

ידמה מעשהו [של הרשע] מול מעשיך, ומעשיך ירע בעיניו – עד שיהיה [הרשע] צדיק נגדך, וישוב אפו מעליו – עליך:

 

(יט) אַל תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים אַל תְּקַנֵּא בָּרְשָׁעִים:

רש"י אל תתחר – להיות כמותם כמו איך תתחרה את הסוסים (ירמיה י"ב) כי אתה מתחר' בארז (ירמיה כב):

 אבן עזרא תתחר – תתערב, בהם לעשות כמעשיהם:

 רבנו יונה – אל תתחר במרעים. אל תתחבר עם המרעים. "תתחר" שרשו תחר. והוא מבנין הקל, מלשון "ואיך תתחרה את הסוסים" (ירמיה יב, ה).

אל תקנא ברשעים. במקומות רבים הזהיר שלא לקנא ברשעים. כמו שכתוב "אל תקנא באנשי רע" (כד, א), "בני אל יקנא לבך בחטאים" (כג, יז). והנה לא הוצרך להזהיר שלא יקנא בחטאם וברשעם לחטוא ולהרשיע כמותם.

אך יזהיר שלא יקנא אדם בשלותם ועשרם וכבודם. ולא נתכון להזהיר בדבר זה שלא יתאוה אדם לעושר וכבוד, אבל יסוד הענין הזה וביאור ענין תכונתו כך הוא.

דע כי פעמים רבות יקנא האדם בעושר וכבוד מצד חלק האנשים שימצא להם העושר והכבוד, ויקנא האדם בחלק האיש ההוא, מפני שידמה לו שהגיעהו יתרון ומעלה והידור מן החלק ההוא.

והנה אם יראה אדם עושר וכבוד למוכה שחין ואיש מכאובות וידוע חולי לא יקנא בעושר ובכבוד, ולא יתעורר לבו לכסוף אליו מצד חלק האיש ההוא, מפני שלא יתהדר ולא יאשר בעושר או בכבוד שיכבדוהו בני אדם.

והנה הוזהרנו שלא יתהדר הרשע ולא יאשר בעינינו בגלל עושר או כבוד, ויהיה עשרו אלינו כנזם זהב באף חזיר, שלא יתהדר בעינינו מפני הנזם, וכמוכה שחין רע שלא יאושר מפני עשרו, ולא יתעורר לבנו ולכסוף לעושר מצד חלק האיש ההוא.

וזה עיקר הכוונה במה שהזהיר שלא לקנא בחטאים וברשעים, כי יש עלינו לשקצם ולהבזותם בעיני הלבבות גם כי יהיו בעלי עושר וכבוד, מדעתנו כי לכלה ונחרצה, ואין העושר והכבוד ההוא יתרון להם,

וזה הטעם שיפרש אחרי הפסוק הזה:

 ביאור הגר"א – אל תתחר במרעים וגו' להיות כמרעים וכרשעים מחמת שאתה רואה הצלחתם מ"מ אל תתחר להיות כמותם:

 רלב"ג אל תתחר – באנשים המרעים והמשחיתים להתקוטט עמהם פן ישחיתוך ואל תקנא בהצלחה שתמצא לרשעים לחמוד ללכת בדרכיהם:

מלבי"ם אל תתחר במרעים אל תקנא ברשעים – ר"ל כי הרואה את הרשעים מצליחים,

אז או שמעשיהם רעים בעיניו ואינו מקנא בהם להיות כמוהם, אבל אז יחר לו על הצלחתם ויתרעם על שאין ה' מענישם, ועז"א אל תתחר – ר"ל אל יחרה לך על המריעים והצלחתם,

או שיקנא בם וירצה להיות כמוהם, על זה אמר אל תקנא ברשעים: –

מלבי"ם באור המלים אל תתחר – עי' תהלות (ל"ז א'), ועל צד שמעשיהם רעים בעיניו קראם מריעים, שכולל שרע בעיניו מעשיהם:

 

(כ) כִּי לֹא תִהְיֶה אַחֲרִית לָרָע נֵר רְשָׁעִים יִדְעָךְ:

אבן עזרא כי לא תהיה אחרית – וסוף לרע והטעם לא ישאר לו בן ונכד אחרי מותו:

רבנו יונה – כי לא תהיה אחרית לרע נר רשעים וגו'. כי אין אורם מפאת מעלת נפשם,

אלא שלותם וכבודם כנר אשר יאיר לאדם, ויכלה אורו ככלות שמנו. גם הרשעים תתמלא סאתם ויכלה טובם.

ויתכן לפרש כי הוא רומז על אבדן הנפש ביום המות, כי הנשמה נמשלת לנר, ובצאת נפש הרשע מן הגוף תדעך ותחשך, כענין שכתוב "תבא עד דור אבותיו עד נצח לא יראו אור" (תהלים מט, כ):

 ביאור הגר"א – כי לא וגו' כי סופו כגללו לנצח יאבד ולא תהיה לו אחרית

 נר רשעים ידעך הנר שלהם יודחה והיינו מפני שהתורה היא אור והאור אין יכולין לכבותו כמו נר

אבל המצות הם נר ולכן עבירה מכבה מצוה והמצות הם בנפש ורוח ולכן נ"ר שלהם ידעך:

מלבי"ם כי לא תהיה אחרית לרע – ומפרש בל תתחר ולא ירע לך על הצלחתם כי לא תהיה למרעים אחרית,

ויקבלו ענשים בסוף, ואחריתם נכרתה,

ובל תקנא על הצלחתם עתה, כי נר רשעיםהמאיר להם, ר"ל הצלחתם, ידעך – אינו נר מאיר, רק דועך וקופץ ומתכבה בכל רגע,

ר"ל שהצלחתם אינה הצלחה אמתית, כי מפחדים תמיד מן העונש ומרעות, ואינם שלוים ושאננים:

 

(כא) יְרָא אֶת ה' בְּנִי וָמֶלֶךְ (ו)עִם שׁוֹנִים אַל תִּתְעָרָב:

רש"י ירא את ה' בני ומלך – ירא את המלך ובלבד שלא יסירך מיראת ה' ולעולם יראת ה' קודמת

עם שונים אל תתערב האומרים שתי רשיות יש:

מנחת שי עם שונים – בס"א כ"י מוגה ועם בוא"ו וכן בדפוס שונצין. והכי איתא בסוטה פ' הי' נוטל ובמדבר רבה פ' ט"ו ובתנחומ' וכן הוא בתרגום ובמפרשים רבים אבל ברוב הספרי' הוא בלא וא"ו וכן בשרשים ומאיר נתיב ובמסורת שונים ב' בתרי לישנא ומלא וסימנהון עם שונים אל תתערב וכלים מכלים שונים:

 ביאור הגר"א – ירא את ה' וגו' כלומר אל תתערב עם המרעים והרשעים אלא ירא את ה' כמ"ש את ה' אלקיך תירא לרבות ת"ח וזהו ירא בני את ה' ות"ח ג"כ ולהם תתערב

אבל עם שונים פי' באותם ששינו א"ע שמתחילה היו טובים ואח"כ נתהפכו לרעה –

 עמם אל תתערב אף שתראה הצלחותם רבה וכמ"ש למעלה:

מלבי"ם ירא את ה' בני ומלך ועם שונים אל תתערב – צוה שיירא את ה' בעניני הדת, ואת המלך אשר במשפט יעמיד ארץ בהנהגת הקיבוץ המדיני, ואל תתערב – עם האנשים שרוצים לשנות – הנהגת המדינית, ר"ל למרוד במלכם ולהקים תחתיו הנהגה שניה משונה מראשונה, שבזה תפר גם יראת ה' שצוה שתהיה מורא מלך עליך:

 מלבי"ם באור המלים כא-כב) שונים. שרוצים לשנות בהנהגה.

 ופיד שניהם. פי' שנויהם, מה שרוצים לשנות, כמו לשנות את דרכך (ירמיה ב'):

 

(כב) כִּי פִתְאֹם יָקוּם אֵידָם וּפִיד שְׁנֵיהֶם מִי יוֹדֵעַ:

רש"י ופיד שניהם – שבר ע"ז ושבר עובדיה: מצודות ציון ופיד – עניינו כמו איד וכן אם בפידו להן שוע (איוב ל):

ביאור הגר"א – כי פתאום וגו' שלא תאמר אלך עמהם עד שתבוא עליהם צרתם ואח"כ אפרוש עצמי מהם

לזה אמר כי פתאום יבוא עליהם אידם ועל אותם שנתערבו עמהם:

מלבי"ם כי פתאום יקום אידם –

א] כי המורדים האלה אידם יקום פתאום – אם יתגלה המרד והקשר, שאז יקום אידם,

ב] וחוץ מזה שגם אם יצליח המרד וישנו ההנהגה,

מי יודע פיד שניהם – ר"ל הפיד שיקום על ידי השינוי שלהם, וע"י ההנהגה השניה שמקימים,

אם לא תהיה רעה ופיד ושבר, כי הם יקימו הנהגה כחפצם לעשוק ולחמס ולרוצץ את העם:

מלבי"ם באור המלים ופיד שניהם. פי' שנויהם, מה שרוצים לשנות, כמו לשנות את דרכך (ירמיה ב'):

 

(כג) גַּם אֵלֶּה לַחֲכָמִים הַכֵּר פָּנִים בְּמִשְׁפָּט בַּל טוֹב:

רש"י גם אלה לחכמים – כל הדברים שבענין שלמטה אמורי' לחכמים היושבים בדין שלא יכירו פנים במשפט כי לא טוב:

ביאור הגר"א – גם אלה וגו' כי אנשי כה"ג הם הם הסדירו הנ"ך ובתהילים שנאמר ע"פ דוד ברוה"ק סדרו שמה ג"כ שארי ענייני השבח וההודאה לאל יתברך אשר חובר ע"י שארי אנשים ברוה"ק ובראש אותן הדברים כתבו שם המחברו כמו מזמור לאסף ותפלה למשה ודומיהן וכן במשלי אספו בו כל החכמות והמוסר הנוגע לעבודת ה' יתברך ובסוף הספר קבעו דברי אגור וגם דברי למואל כמ"ש לקמן

וזהו שאמר כאן גם אלה לחכמים כלומר חכמים חיברו זה ברוה"ק ולכן אמר אח"כ גם אלה משלי שלמה לפי שהפסיק בדברי שארי החכמים.

הכר פנים וגו' – לכאורה לא יובנו דבריהם וכי זהו חכמתם והלא גם תינוקות שב"ר יודעין זה שכתוב בתורה לא תכירו פנים במשפט ואיה חכמתם?

אך כוונת דבריהם הוא הכר פנים כלומר כאשר יכירו פנים במשפט בל טוב, יופסק הטוב מן העולם ובל יהיה טוב בעולם וכמ"ש בגמרא משרבו מכירי פנים במשפט בטלה עול מלכות שמים ונתנו עליהם עול מלכי או"ה

וזהו שפסק הטוב:

 

(כד) אֹמֵר לְרָשָׁע צַדִּיק אָתָּה יִקְּבֻהוּ עַמִּים יִזְעָמוּהוּ לְאֻמִּים:

מלבי"ם (כג-כד) גם אלה לחכמים – עד הינה הם משלי שלמה, ומכאן עד סוף הקאפיטול הוא מלוקט מדברי חכמים אחרים,

אמר גם להכר פנים במשפט – גם זה לא טוב – הגם שאינו מחניף את הרשע לאמר לו שהוא צדיק, רק שמכיר פני הצדיק, שמפני שיודע שהוא צדיק תמיד יכיר פניו להצדיקו גם עתה,

הגם שזה ראוי להעמיד הצדיק על חזקתו, הוא לא טוב במשפט, כי צריך להחזיק שני בע"ד לרשעים עד שיחקור את הדין,

וכ"ש מי שאומר לרשע צדיק אתה – שהאיש הזה יקבוהו עמים – כי מהרס יסודות המשפט והצדק,

ויש הבדל בין עמים ובין לאומיםשהלאומים י"ל דת מיוחד והם בעלי דת,

והעמים יש להם מלך ונימוס [חוק והנהגה] מיוחד,

העמים יקבהו מצד שמהרס הנימוס,

והלאומים יזעמוהו – מצד שמהרס את הדת,

והזעם יפול על העונש הבא על ידי הקללה, כאילו הלאומים כבר יפרשו ענשו:

מלבי"ם באור המלים עמים, לאמיםעם מציין הקיבוץ שי"ל מלך (ישעיה א' ד'), ולאום מציין שי"ל דת מיוחד (שם י"ז, תהלות ב' א') ובכ"מ. יקבהו, יזעמוהו. קבה הוא פרישת הקללה, וזעם הוא העונש הבא בסבת הקללה, כמ"ש בכ"מ:

ביאור הגר"א אמר לרשע וגו' שחונף את הרשע במה שאומר לו צדיק אתה יקבוהו עמים הם החכמים כמ"ש למעלה יזעמוהו לאומים הם המלכיות והיינו כמ"ש לכה ארה לי יעקב ולכה זועמה ישראל מה אקוב לא קבה אל ומה אזעם לא זעם ה' והיינו שאל הוא לתתא וה' הוא לעילא כי לעילא הוא ה' לבדו מושל על כל הארץ וז"ש בגמ' משרבו האומרים לרע טוב רבו האומרים הוי הוי פי' שני קללות לעילא ולתתא והיינו הוי האומרים לרע וגו' וז"ש יקבוהו עמים לתתא יזעמוהו לאומים לעילא:

 

(כה) וְלַמּוֹכִיחִים יִנְעָם וַעֲלֵיהֶם תָּבוֹא בִרְכַּת טוֹב:  

מלבי"ם ולמוכיחים ינעם – אולם למוכיחים – את הרשעים ובלתי מחניפים רק מוכיחים אותם בתוכחה,

ינעם – מצד עצמו, כי הדרך הטוב ינעם לנפש,

וחוץ מזה עליהם תבא ברכה – לא קללה כמו אל המחנפים, ומצייר שהטוב – הוא יתרבם.

 

(כו) שְׂפָתַיִם יִשָּׁק מֵשִׁיב דְּבָרִים נְכֹחִים:

תרגום יונתן שפותהון ננשקו דאלין דמהפכין מלי תריצתא:

מן התרגום משתמע שישקו ויוסגרו שפתיו של המשיב כנגד דברים נכוחים. וא"כ הוא ע"ד השלילה.

 רש"י שפתים ישק – ראוים כל שפתים לנשקו:

 ביאור הגר"א – שפתים ישק כלומר שפתותיהן ראוין שינשקו אותם או שפתים ישק אותן השומעין דבריהם ישקו שפתים זה לזה בל יוכלו להשיב על דבריו שמשיב דברים נכוחים

כלומר כשמשיב להם דברים שכנגדן מה שלא עשו כהוגן ויראה להם הדרך הטוב אשר ילכו בה

או משיב וגו' כלומר שמתחילה ראוי להשיב על דבריהן שאינם עושין כהוגן להראותם

ואח"כ להראות להם נכוחים דרך שכנגדו שהוא דרך טוב:

 מצודות דוד שפתים ישק – כי עתה כדברם כדברים האלה

אז הרשע הזה ישק שפה העליונה בתחתונה ולא יפתחם לדבר עזות מול המוכיחים

ואדרבה יהיה עוד משיב להם דברים נכוחים לומר גם בדברים האלה אעשה כאשר אמרתם:

 מצודות ציון ישק – מל' נשיקה ור"ל חבור השפתים וכן צדק ושלום נשקו (תהלים פה) שר"ל תלוים ומחוברים זה בזה. נכוחים – אמיתים וישרים כמו ונכחה לא תוכל לבוא (ישעיה נט):

 מלבי"ם שפתים ישק משיב דבריו נכוחים – ומי שהוא חכם בתוכחה,

עד שיוכל להשיב – אל המתוכח עמו וירצה לסתור דבריו, והוא מלומד להשיב ולסתור דבריו (שזה גדר התשובה) בדברים נכוחיםהמחליטים כדבריו,

שפתים – אלה יקבלו נשיקות – כי כולם אוהבים אותם:

 מלבי"ם באור המלים משיב – הוא הסותר דברי חברו, וזה ההבדל בינו ובין עונה, כנ"ל (י"ח י"ג):

 

(כז) הָכֵן בַּחוּץ מְלַאכְתֶּךָ וְעַתְּדָהּ בַּשָּׂדֶה לָךְ אַחַר וּבָנִיתָ בֵיתֶךָ:

רש"י הכן בחוץ – זה מקרא. ועתדה בשדה – זו משנה. אחר ובנית ביתך – זו גמרא,

ביאור הגר"א הכן בחוץ וגו' לעסוק בפרגמטיא ועתדה בשדה שיש לך עתודים בשדה ואח"כ ובנית ביתך יטול אשה ועוד הכן בחוץ זה מקרא כמ"ש בגמרא דסוטה ועוד הכן בחוץ מלאכתך הם המצות ועתדה בשדה לך זו התורה ובנית ביתך זה סודות התורה כמ"ש בחכמה יבנה בית:

מלבי"ם הכן בחוץ מלאכתך – אם תרצה לבנות בית שהוא לקחת אשה ולהוליד בנים,

תקדים להכין האמצעים שע"י תשיג לכלכלם, ע"י שתכין מלאכתך חוץ – להבית, שיהיה לך מלאכה,

וגם תכין בשדה על העתיד – שיהיה לך שדי תבואה זרועה ומוכנת לתת לחם ביתך, [ רש"י עתדה לשון עתודים (בראשית לא) שים לך בהמות בשדה]

ואז תבנה בית – שאל"כ תצטרך לבריות או לגזול או תתבטל מת"ת,

והוא מאמר משלי, שלכל תכלית יכין האמצעיים,

וחז"ל דרשוהו שלפני לימוד הגמרא יכין מקרא ומשנה שהם הקודמים לו ומובילים אל הגמרא

ולפני מע"ט יכין הלימוד הקודם למעשה, וכד':

 מלבי"ם באור המלים עתדה – המכין את העתיד:

 

(כח) אַל תְּהִי עֵד חִנָּם בְּרֵעֶךָ וַהֲפִתִּיתָ בִּשְׂפָתֶיךָ:

רש"י והפתית בשפתיך – תתפת' לרעך בדבורך:

 אבן עזרא והפתית – ה"א התימה כלומר לא תעיד עדות שקר ולא תפתה אחר להעיד, פ"א ואם תפתה רעך:

 רבנו יונה – אל תהיה עד חנם ברעך. להעיד על עבירה שראית בו. חנם שלא לצורך.

כגון שאתה בא להעיד עליו יחידי, שאינו נפסל בכך לעדות, ונמצא שאין כוונתך זולתי להוציא שם רע.

ואז"ל (פסחים קיג, ע"ב) על ענין כזה טוביה חטא וזיגוד מינגד.

ואע"פ שאמרו כי רשאי התלמיד לגלות לרבו על עבירה שראו עיניו ביד חבירו, ובזמן שהתלמיד נאמן לרבו כשנים (שם).

לא הותרה זאת בזמן שיראה ת"ח שחטא, כמו שאז"ל (מו"ק יז, ע"א) כסהו כלילה,

ואף בקרב לבו אין להרהר עליו כמו שאז"ל (ברכות יט, ע"א) אם ראית ת"ח שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום כי בודאי עשה תשובה, אחרי כי הוא מוחזק לירא חטא ודואג ומתאבל כאשר יתקפו יצרו.

ואם הוא רשע ואין בני אדם מכירין בו והוא מחזיק כאיש צדיק ביניהם אין לוחשין על מעשיו (אלא) באזני הצנועים בלבד, אבל [מצוה] לפרסמו עד אשר רוע פעולותיו יודעו לרבים, כי יש נזקים גדולים בכבוד הרשעים, כי ידיחו רבים מדרך טובה וישפילו כבוד הצדיקים ויקריבו החטאים,

אף כי יש חילול השם בכבודם, כי מקצת בני אדם מכירים במעשיהם, ואומרים כי אין שפלות לאיש בעבירות, ולא נגרע מערכו במעשיו הרעים, ואין כח בחטאים להשפיל בני אדם

והוא ששנינו (יומא פו, ע"ב) מפרסמין את החנפים מפני חלול השם, ואם יש לאיש חבר בעל עבירות ומעשיו כמעשיהו לא נאוה לו לפרסם עונותיו, אך אם יתפרסמו על ידי אחרים נאוה לו לגנותו.

ועל זה נאמר "אל תהי עד חנם ברעך". והפתית בשפתיך. הוא מבעלי הכפל, והם שני משקלים הפתי והפתו',

והענין פרסום החטא הלבנת פני אדם וטחינתם, כאשר כתוב "ופני עניים תטחנו" (ישעיה ג, טו).

ויתכן כי הוא מורכב מן הפתית מבנין הדגש ומן הפתית מהבנין הנוסף, והענין כי תעשה בזאת פותה שפתיך ותאבד:

 ביאור הגר"א – אל תהי וגו' כלומר שלא תהיה עד א' באיש כמ"ש טוביא חטא וזיגוד מינגד כי הוא מוציא ש"ר עליו וזהו והפותת בשפתיך שאינו אלא מוציא ש"ר והעניין שבק"ש אנו מעידין על הקב"ה שהוא יחיד בעולם כמ"ש זוהר חדש רות וכל האומר בלי כוונה הוא מעיד עדות שקר וחנם וז"ש אל תהי עד חנם ברעך שהוא הקב"ה שאל תאמר ק"ש בלא כוונה

והפיתיות בשפתיך כמ"ש מתרצה ברחמים ומתפייס בתחנונים והמתפלל בלא כונה הוא כמ"ש ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו וזהו והפיתית בשפתיך בתפלה אלא תתפלל בכונה:

מלבי"ם אל תהי עד חנם ברעך – בל תעיד עדות על חברך לחייבו על דבר שלא עשה שהוא חנם,

בין אם תעשה זה מחמת שכר שעל זה אמר והפתית – ר"ל שתרויח פת לחם ע"י שפתיך

ובין אם תעשה זה להשיב לו גמול על הרע שעשה לך, שעז"א.

 מלבי"ם באור המלים והפתית – מענין פת לחם:

 

(כט) אַל תֹּאמַר כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לִי כֵּן אֶעֱשֶׂה לּוֹ אָשִׁיב לָאִישׁ כְּפָעֳלוֹ:

רבנו יונה – אל תאמר כאשר עשה לי כן אעשה לו וגו'. גם אם עבר חבירך על המוסר ופרסם על חטאיך אל תעשה לו כן, וכאשר אמרו ז"ל (עבודה זרה נה, ע"א) בשביל שוטה אחד שעשה שלא כהוגן לא נאבד אמונתינו:

 ביאור הגר"א אל תאמר וגו' אעשה לו כאשר עשה לי וכן אשיב לאיש כפעלו

והעניין שאל יאמר האדם שאעשה להקב"ה כאשר עשה לי שהוא ברא יצה"ר ואני אלך אחריו

אשיב לאיש כפעלו – פועל הוא בהסתר כמ"ש בישעיה באריכות ואמר שם ואת פועל ה' לא יביטו

והיינו נגד מה שאמר להשיב לשולחי דבר אמר כאן

שאל תאמר שאשיב לו כמו שפעל אותי בחסרון השכל ולהיות ע"ה – כן אני עכשיו שאיני יודע כלום

אלא תיגע עצמך בתורה והשם יסייעך וכמ"ש יגעתי ומצאתי.

מלבי"ם אל תאמר כאשר עשה לי כן אעשה לו – ובין אם תעשה זאת מצד שהוא רגיל להשכיר א"ע להיות עד שקר, ותאמר אשיב לאיש כפעלו – לא תעשה כן בשום אופן:

 

(ל) עַל שְׂדֵה אִישׁ עָצֵל עָבַרְתִּי וְעַל כֶּרֶם אָדָם חֲסַר לֵב:

רש"י איש עצל – שאינו חוזר על גרסת תלמודו:

 רבנו יונה – על שדה איש עצל עברתי וגו'. והנה עלה כולו קמשונים וגו' ואחזה אנכי אשית וגו'. מעט שנות מעט תנומות וגו'. הענין הזה כולו מוכיח כי הוא דרך משל, ולולי כן מה יבוא להודיענו. הלא ידענו כי אם יתעצל האדם ולא יחרש שדהו ולא יתקן כרמו כי יעלה קמשונים ומה זה שיאמר אח"כ "ואחזה אנכי אשית לבי".

הנה מצאנו במקומות רבים ענין שדה וכרם וניר וזריעה נזכרים על דרך משל.

"אשירה נא לידידי שירת דודי לכרמו" (ישעיה ה, א), "ארכיב אפרים יחרוש יהודה" (הושע י, יא), "הכל היום יחרוש החורש לזרוע" (ישעיה כח, כד), "זרעו לכם לצדקה נירו לכם ניר" (הושע י, יג).

והנה השדה בזה משל על הנפש המתאוה, ולפי שהתאוה מתולדת החומר ימשילהו לשדה.

ואמרו מחברי המוסר עזרו דברים הצריכים לנפשותיכם כדרך החרישה וההשקאה להצמיח הזרע והוא מזגו במצוע הארץ.

התבונן בזה, כי הנה תולדת הארץ מצלחת בעבודת האדם וכן תולדת הנפש תצליח בגידול ולמוד והנהגה.

ואם לא יגדל וילמוד נפשו לא תצליח לפעולותיה ולעבודתה, והגידול הוא תקון המדות.

ואם ייגע האדם לעזור בתיקון הארץ להצלחת תולדתה, הלא ייגע בתיקון נפשו להצלחת תולדתה.

והנה הכח הצומח והכח המתאוה תולדת שניהם תצליח בגדול ובהנהגה,

ואם לא יגדלם ויניח התאוה על דרכה ועל תאותה ותולדתה תשחת הנפש במידותיה ויפסד השכל,

וגם הגוף יספה ויאבד ביתרון המאכל והמשגל אף כי יאבדו הנפש והגוף בחטאים ובעונשים.

והנה יש אדמה נוחה להעבד, ויש אדמה אשר עבודתה קשה, ולא יעבד בה ולא יזרע זולתי בעמל כבד. ובכל זאת לא יניחנה להפסד, ויעמוד בעל השדה לחרוש ולהשקות עד אשר תשוב לשדה נעבדת וטובה.

וכן ימצא בענין הנפשות, כי יש נפש אשר תחזק תאותה ומדותיה קשות כפי תולדת החומר,

וכאשר יעמול בעליה בתקון מדותיה וימשכנה אחרי השכל, יישרנה מדותיה ותמאס ברע ותבחר בטוב, ותמצא את לבבה נאמן וחפץ בעבודת השי"ת.

והנה כאשר האדמה צריכה לחרישה ולזריעה והשקאה כן הנפש צריכה לעניינים נמשלים לאלה. והנה מצאנו דרכי המשלים בשלוש אלה מבוארים.

והנה ענין החרישה, התוכחת התמידית בעצמו לנפשו, או יוכיחנה החכם, ותכנע במוסר לשבור הלב הקשה מיראת השם יתברך, כאשר יעבוד האדם באדמה הקשה ותשוב נוחה ותיחוח, וכתיב "מדעתי כי קשה אתה" וגו' (ישעיה מח, ד), "והסירותי את לב האבן מבשרכם" (יחזקאל לו, כו).

ומפני יראת השם יכנע הלב וירך וישבר, כאשר כתיב "זבחי אלהים רוח נשברה" וגו' (תהלים נא, יט) וכתיב "ומפני שמי נחת הוא" (מלאכי ב, ה).

ומצאנו המשל הזה מפורש, שנאמר "נירו לכם ניר" (ירמיה ד, ג), והוא היראה ושבירת הלב.

וכאשר יצליח הזרע אחרי הניר – יצליח מעשה המצוות אחר היראה ותקון המדות.

כי אין שכר העובד במצות אנשים מלומדה כשכר העובד מיראה. על כן "אל תזרעו אל קוצים" (שם).

ונתפרש המשל בפסוק הבא אחריו "המולו לד' והסירו ערלת לבבכם".

ועוד כתיב על דרך המשל הזה "ארכיב אפרים יחרוש יהודה" (שם י, יא). ובענין הרשעים שהם מכינים לבם למדות הרעות כתיב "חרשתם רשע עולתה קצרתם" (שם י, יג), "ניר רשעים חטאת" (כא, ד).

ועוד מפורש ענין המשל הזה באר היטב, שנאמר "הכל היום יחרוש החורש לזרוע" (ישעיה כח, כד). וביאור הענין, היעמול ויתעסק בענין החרישה לעולם, הלא יחרוש ואח"כ יעסוק בזריעה?

"הלא אם שוה פניה והפיץ קצח וכמון יזרוק" (שם כה) ואח"כ יקוה למטר להשקות השדה, "ויסרו למשפט אלהיו יורנו" (שם כו).

והנה הנביאים מוכיחים אתכם יום יום ואינם פוסקים מהוכיח ומהכניע לבבכם, ואינכם מתקנים מעשיכם אחרי התוכחת. ודומה וענין הזה למי שעוסק בחרישה לעולם ואין זריעה אחרי החרישה:

[ברוך הנותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה]:

ליקוטי רבינו יונה:

מכאן ואילך נלקט מדברי רבינו מספריו שערי תשובה. אגרת התשובה. ומפירוש רבינו על מס' אבות:

גר"א על שדה איש וגו' ועל כרם וגומר כמ"ש לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי לחמי הם הלכות ודרושי תורה ויין הוא אגדות אשר שמה גנוזין כל הסודות וכמ"ש עד ארבעין שנין מיכלא מעלי מכאן ואילך משתי מעלי וז"ש בגמרא איזהו עשיר מי שיש לו מאה כרמים ומאה שדות ומאה עבדים כו' והוא תמוה וגם רש"י ז"ל הוסיף תימא על תימא במ"ש למ"נ למטרח לאהדורי וכו' ולפי מ"ש א"ש כמ"ש בתוספתא כל השונה מאה הלכות בכ"י כו' וכן מאה אגדות כי מחד קרא אתו שנאמר לכו לחמו כו' ושתו וז"ש איזהו עשיר כל מי שיש לו מאה כרמים הם מאה אגדות מאה שדות הם מאה הלכות כמ"ש ורב תבואות בכח שור וכמ"ש הרואה שור בחלום כו' מאה עבדים הם מאה מצות והם מאה ברכות וז"ש על שדה איש עצל שהוא בעל הלכות ועצל בהם כי לזה צריך ליגע ועל כרם אדם חסר לב הוא בעל האגדות ששם גניזין כל הסודות התורה לכן אמר חסר לב ואמר אדם שהוא בחכמה ואיש הוא בהלכות:

מלבי"ם על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לבהשדה צריכה עבודה רבה בפועל חרישה וזריעה וכדומה, והאיש עצל לא יעבוד עבודת שדהו מעצלותו,

והכרם שהוא כבר נטוע א"צ עבודה כ"כ ורק צריך שמירה לבל יתקלקל, וזה יעשה האיש עצל,

אבל החסר לב לא יבין ההפסד שיגיע אל הכרם אם לא ישמרנו, וירפה ידיו גם מן הכרם:

 

(לא) וְהִנֵּה עָלָה כֻלּוֹ קִמְּשֹׂנִים כָּסּוּ פָנָיו חֲרֻלִּים וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה:

רש"י קמשונים – חוחים. כסו – נכסו. חרליםגדולי' מקמשונים והרי הם חדים כקוצים.

וגדר אבניו נהרסה – כך מי שאינו חוזר על תלמודו מתחלה משכח ראשי פרקי' וסוף מחלף דברי חכמים מזה לזה שאומר על טהור טמא ועל טמא טהור והוא מחריב את העולם:

ביאור הגר"א והנה עלו וגו' קמשונים הם הקוצים הגדלים סביב השדה כסו פניו חרולים הם עשבים השורפין ידי הנוגע בהן ומכוה את היד וגדר אבניו נהרסה הם המצות כמ"ש ויעזקהו ועוד על שדה איש וגו' כמ"ש אדומ"ו בפירושו על ברכות ע"פ נסתר שם בפ' הרואה דף ס"ב ע"א תנ"ה בן עזאי אומר השכם וצא הערב וצא כו' אע"ג שודאי הוא כפשוטו מ"מ מורה ג"כ לנפשו שצריך ג"כ לפנות אותה בכל יום מעפוש הדעות והמדות וכמ"ש למעלה שם ברכות דף ח' ר' נתן אומר לעת מצוא זו תורה כו' לעת מצוא זו בה"כ כו' עדיפא מכולהו והנה יפלא מאוד שיאמרו על בה"כ הוא עדיפא מכולהו אף מתורה והעניין כי הנה כל עת הוא בנוקבא והנה ג' עלמין הן ובכל א' ב' כמ"ש עד תאות גבעות עולם והנה בסוד ח"ק ט"ר י"ש עולם העליון כולו טוב עולם התחתון כולו רע והוא רק לבער הפסולת וז"ש זו בה"כ ועולם האמצעי הוא מה שאחר מיתה וקבורה שהוא לישרא העקומא לברור הרע מהטוב והוא המיתות שגזרו על האדם מות ושאול והוא לבקש מקום מנוחה לנשמה במיתה ולנפש בקבורה והעולם העליון הוא אשה ותורה. וע"ד הפשוט אמר זו בה"כ רמז כי יש עוה"ז ועוה"ב שאחר המיתה ועולם התחיה ולכן אמרו זו אשה לנפש לעולם התחיה ומיתה לעולם שלאחר המיתה ואמר בית הכסא כינה על הפרשת מותרות מן העוה"ז בשם בה"כ וכן בתורה אמרו זכה נעשה לו סם חיים לא זכה נעשה לו סם המות כי עניין התורה לנפש כמו עניין המטר אל הארץ שהוא מצמיח סמים חיי' וסמים מות כן בתורה צריך אחר לימוד לבער הפסולת ממנו ביראת חטא ומע"ט וכמ"ש אני חכמה שכנתי ערמה שנכנס ערמומית בלבו של אדם וזהו עדיפא מכולהו ואלו הג' עולמות כמ"ש תחתים שנים ושלשים תעשה תחתים לזבל וכן כולם כסדר וזהו שאמר על שדה איש עצל עברתי והנה עלו כולו קמשונים שהם המדות הרעות כסו פניו חרולים הם המעשים הרעים שמתבושש בהם בעצמו גדר אבניו נהרסה הם הגדרים שעושה והסייגות הכל אינו מועיל למי שאינו מחטט אחריו כי כל מכה שאינה נרפאת בפנים כו' ועיקר על התורה שהיא גדר ומשמרת מכל רע מזמה תשמור מגינה ומצלת והנה נהרסה בעצלות וז"ש שלא תתרחק מבוראך הרחק רב שלא תוכל להועיל וכן השכם בבחרותך והערב בזקנותך ואמר כשאתה יושב לפנות תמשמש כל מדה רעה מקודם ואח"כ תפנה לא כאילו בעלי תאוה מתענים והתאוה מתגבר יותר אלא צריך למשמש איזה מדה גובר בו וצריך ערמומית גדולה ערום ביראה לפי שהנחש היה ערום צ"ל ערום כנגדו כמו יעקב כו' ואמרו ימשמש במעשיו כו' עכ"ל שם:

מלבי"ם והנה עלה כלו קמשונים, כסו פניו חרולים – וכו' (כינוי כולו מוסב על השדה שהוא זכר)

והכרם כוסו פניו חרולים וגם נהרס גדר אבניו:

 מלבי"ם באור המלים כסו – הקמ"ץ תחת שור"ק והוא מבנין פועל, כמו כסו הרים צלה (תהלות פ' י"א):

 

(לב) וָאֶחֱזֶה אָנֹכִי אָשִׁית לִבִּי רָאִיתִי לָקַחְתִּי מוּסָר:

ביאור הגר"א ואחזה וגו' אחזה הוא בסתימות וסגירות עינים דהיינו על הכרם של חסר לב ואשית לזה את לבי וגם ראיתי באתגלייא על שדה איש עצל לקחתי לי מוסר לבל אלך בדרכיו:

מלבי"ם ואחזה אנכי אשית לבי ראיתי לקחתי מוסר – החזיון מובדל מן הראיה שמורה על מחזה הלב והרוח,

והראיה מורה על ראות העינים

ומפני שיש בדבר משל הנראה בעינים,     ונמשל אשר יחזה הלב,

אמר שחזה וישת לבו – אל החזיון, וגם ראה בעיניו ויקח מוסר

והנמשל הוא על שדה וכרם הנפש, שהנפש היא כוחנית להוציא פרי תבואת החכמה והכשרן, אם ישדדו עמקים ויסירו ממנה הקוצים והקמשונים ויזרעוה זרע ה', כמ"ש בפירוש ישעיה (סי' כ"ח),

ומשל השדה הוא המצות שצריך לעשות בפועל מ"ע,

והעבודה שצריך לעבוד בשדה העיון לאסוף ולכנוס שזה דומה ככל עבודה בשדה,

והעצל לא יעשה מ"ע ולא יחרוש בעמק העיון מפני עצלותו,

והכרם הוא משל מי שכבר נטע ושתל גפני החכמה, וצריך לשמור מצות ל"ת, וכן לשמור את תלמודו שלא ישתכח ממנו שזה עבודה קלה,

והמתרשל ממנה אינה מעצלות רק מחסרון לב, שגדר חסר לב שאין לו כח המושל ברוחו, והתאוה תפרץ בו פרץ לעבור על ל"ת ולהניח תורתו, ובזה עלה שדהו וכרמו קמשונים, ונשחתה חלקת נפשו מחרולי היצר ולא תוציא פריה,

וע"ז לקחתי מוסר ליסר את הנפש במוסרות המוסר בל תצא מגדרה:

 מלבי"ם באור המלים ואחזה ראיתי – פעל ראה על ראות העין, ופעל חזה על מחזה הלב (ישעיה ל' י"ט):

 

(לג) מְעַט שֵׁנוֹת מְעַט תְּנוּמוֹת מְעַט חִבֻּק יָדַיִם לִשְׁכָּב:

ביאור הגר"א מעט שנות וגו' כלומר אלא הדרך הטוב והגדר המתקיים הוא מעט שנות הוא בפנים ובחוץ ישן ממש ותנומה הוא יודע כ"ז אלא שעיניו סגורות מבחוץ כמ"ש נים ולא נים כו' מעט חיבוק ידים הוא שאינו ישן כלל אלא שידיו חבוקות לגופו והן נגד תורה ומעשה וחכמה כמה שאמר למעלה ע"ש שהיא השדה וכרם וגדר שהן שדות וכרמים ועבדים כנ"ל:

מלבי"ם מעט שנות מעט תנומות – השינה היא הקבועה, והתנומה היא קלה משינה,

ואם באה אחרי שינה – הוא מעונג ועידון ובלתי צריכה, ר"ל שאחר שנעור משנתו עדן מתנמנם נים ולא נים,

ואחר שנעור גם מן התנומה מחבק ידים לשכב – עוד על מטתו ומתעצל ללבוש בגדיו, ואז.

 מלבי"ם באור המלים (לג-לד) מעט שנות – למעלה (ו' י' י"א):

 

(לד) וּבָא מִתְהַלֵּךְ רֵישֶׁךָ וּמַחְסֹרֶיךָ כְּאִישׁ מָגֵן:

רש"י מתהלך רישך – הדברים שאתה רש מהם יבואו לך במרוצ':

ביאור הגר"א – ובא מתהלך רישך היא התורה והמצות ומחסורך כאיש מגן היא החכמה כמ"ש ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב וכמ"ש למעלה:

 רלב"ג ובא מתהלך רישך – ולזה כשיבוא לך ריש וחסרון יבא 'כמהלך' שלא יתעכב עמך כמו הענין באיש מגן שהוא בא כמהלך, ובכאן נשלם מה שהגבלנו באורו בזה המקום, והתועלות המגיעות ממנו הם מבוארים מדברינו:

 מצודות דוד ובא – ר"ל א"כ תעשה אז אף אם פעם יבא לך העוני, לא תתמיד כי תלך לה כדרך המהלך בדרך שאינו מתעכב זמן רב במקום אחד.

ומחסורך – אף אם יבא לך חסרון מה בעושר לא יתעכב החסרון וכדרך האיש המלובש במגן לרדת אל המלחמה שאין דרכו להתעכב במקום מן המקומות וכפל הדבר במ"ש:

 מלבי"ם ובא מתהלך רישך ומחסוריך כאיש מגן – הריש תבא בלא כח רק כהלך ואתה לא תרגיש בו כלל,

אבל המחסורים – שיבואו אחר הריש יבואו בחרב ובחנית ובחוזק יד כאיש מגן – כי אתה תלחם נגד המחסור אשר יציק לך אבל הוא ילבש מגן עד שלא תוכל לנצחו עוד:


 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “משלי פרק לא”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

. כל שיעורי הרב במדיה דיגיטאלית!!

נגן דוקו ביט הנפשהסנדיסק 128כרטיס זכרון 128

עדכונים חמים למייל

קבלת עדכונים