השיעורים באתר לעילוי נשמת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה זלה"ה

קרא פרק תהלים לעילוי נשמתו>>

 

דרוש מתנדב לזיכוי הרבים >>

 
משלי

משלי פרק-כה

 (א) גַּם אֵלֶּה מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה אֲשֶׁר הֶעְתִּיקוּ אַנְשֵׁי חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה:

רש"י גם אלה משלי שלמה אשר העתיקו – חזר לדורשן, כשנתמנה חזקיהו למלך והוא הושיב תלמידים בכל עיר כדאמרינן בפ' חלק בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו עם הארץ. העתיקו – החזיקו:

 אבן עזרא אפרש החלק השלישי זה החלק יתכן להיותו חלק ספר בפני עצמו בינות ספרי שלמה

ואנשי חזקיהו החכמים העתיקו משליו הנעימי' וחברום עם אלה.

גם אלה משלי שלמה – זה הפסוק הסופר אמרו ויתכן שהיה שבנא כי הוא היה סופר המלך וספר בו סבת ההעתקה ומלת גם לרבות הראשונים:

 העתיקו – צוה להעתיק המשלים האלה מספריו להיות מחברת אחת ותחלת זה החלק היה כבוד אלהים:

ביאור הגר"א – גם אלה משלי שלמה לפי שהפסיק בדברי חכמים אחרים לכך אמר כאן גם אלה משלי שלמה אשר העתיקו וגו' כי אנשי כנה"ג חברו כל הנביאים וכתובים על הסדר ומצאו את הדברים אלו של שלמה שהעתיקו אותם אנשי חזקיהו שהוא החזיר את התורה ליושנה אחר מיתת אחז:

 רלב"ג גם אלה משלי שלמה אשר העתיקו – החכמים שהיו בדורו של חזקיהו וידמ' שבעבור זה הפרידם מהמשלים האחרי' כי אלו המשלים לקטום ממשליו החכמי' ההם

ואולם המשלי' שקדם זכרם נמצאו באופן הנזכ' בדברי שלמה:

מצודות ציון העתיקו – כותב הדברים מספר אל ספר יקרא מעתיק לפי שנראה כאלו מעתיק ומסיר הדברים משם לכתבם באחר ועם כי נשארו גם בראשון מ"מ נראה הוא כאלו מסיר משם:

 

(ב) כְּבֹד אלקים הַסְתֵּר דָּבָר וּכְבֹד מְלָכִים חֲקֹר דָּבָר:

רש"י כבוד אלהים הסתר דבר – כגון מעשה מרכבה ומעשה בראשית.

וכבוד מלכים חקור דבר – כשאתה דורש בכבוד מלכים או בכבוד חכמים שעשו סיגים לתורה ובגזרות שגזרו בהם

יש לך לחקור ולדרוש ולשאול טעם לדבר,

אבל כשתדרוש במעשה מרכבה ובמעש' בראשית ובחוקים הכתובים בתורה כגון חוקים ודברים שהשטן מקטרג עליהם ומשיב עליהם כאכילת חזיר וכלאי כרם ושעטנז אין לך לחקור, רק להסתיר ולומר גזרת מלך הוא:

ביאור הגר"א – כבוד אלהים הסתר דבר וכבוד מלכים חקור דבר – שבתורה שבע"פ ב' דברים הלכות ואגדות

ובתוך האגדות גנוזין הסודות שהן כבוד אלקים וצריך להסתיר אותן כמ"ש למכסה עתיק דברים שכיסה עתיק יומין.

כבוד מלכים הם ההלכות חקור דבר כמ"ש דברים שגילה עתיק יומין

ועוד כבוד אלקים זו מעשה בראשית שבה ל"ב אלקים הסתר דבר כמ"ש ולא מעשה בראשית בשנים כבוד מלכים חקור דבר הוא מזה ספר תולדות אדם ואילך שחושב שם הדורות וכל אלו השמות האנשים הכתובים בתורה שם הם הכל מלכים היו ושרים כמ"ש שמעו כי נגידים אדבר וכן הם שמות שרי מעלה ולהם חקור דבר. ואמר כבוד שהם ג"כ ל"ב ב' בראש ולמ"ד בסוף והיינו בכלל התורה ואמר וכבוד נגד ו' ספרים שבתורה שמזה ספר תולדות אדם הוא ספר בפני עצמו כמ"ש בזוהר ועוד כבוד מלכים פסוק ראשון של ק"ש שבו עול מלכות שמים חקור דבר בקול רם כבוד אלהים הוא ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד הסתר דבר בחשאי ועוד כבוד מלכים הוא ק"ש כנ"ל וכבוד אלקים הוא תפלה והן סוד ט' מראות דאלקים והן כפולים סוד ח"י ברכאין דצלותא והן נגד ב' מיני נבואות ישעי' ויחזקאל ישעיה הוא כבוד מלכים (והיינו ששם כתיב ראיתי אדני יושב גו' שהוא סוד מלכות כן שמעתי מפיו בפעם אחר ע"ז) ולכן חקור דבר אבל יחזקאל הוא כבוד אלקים לכן הסתר דבר כמשחז"ל אין דורשין במרכבה ביחיד אלא א"כ היה חכם ומבין מדעתו והיינו ישעיה נגד ק"ש וקרא זה אל זה גו' ויחזקאל נגד תפלה שהמראות שראה הן כפולים כנ"ל:

מצודות דוד כבוד אלהים – כבוד ה' הוא להסתיר דבר גדולת רוממותו כי א"א לבוא עד התכלית ומוטב להמעיט מלהרבות וכמ"ש לך דומיה תהלה (תהלי' סה)

אבל כבוד מלכים הוא לחקור דבר גדולת רוממותם הואיל ואפשר לבוא עד התכלית א"כ הממעיט יחשב כאילו כבר בא עד התכלי' ומוטב להרבות מלהמעיט:

מלבי"ם כבוד אלהים הסתר דבר – בענינים האלהיים הכבוד הוא ההסתר וההעלם,

כי השכל לא ישכיל רק דברים הנתונים תחת הזמן והמקום ואשר יש ל'חוש' מבוא בהם, לא דברים הנעלים מחקי ההשגה האנושיית,

וכל אשר ידובר בהם הוא רק בדרך משל ובלבוש, והתוך צפון ונעלם, וע"כ אין דורשים במעשה בראשית ובמרכבה,

והחכמים מלבישים הדברים ומסתירים אותו בחדות וברמזים כלהט הברק יציץ ויעלם,

אבל כבוד מלכים – בעניני הנהגתם, לחקור דבר – ושלא להעלים, כי אחר שהנהגתם נימוסיית ומושגת ע"י הבחינה והחוש, טוב לפרסם טוב הנהגתם,

כי ההעלם בזה יורה כי הנהגתם אינם ביושר וע"כ יעלימו דרכם, והחקר הוא כבודם:

 (ג) שָׁמַיִם לָרוּם וָאָרֶץ לָעֹמֶק וְלֵב מְלָכִים אֵין חֵקֶר:

ביאור הגר"א שמים לרום היינו כמ"ש בשמים ממעל והיינו בשמים ומה שעל השמים וכן כאן שמים ולרום כלומר מה שעל השמים. וארץ לעומק כלומר מה שעל הארץ ומה שמתחת לארץ אין להם חקר והיינו שמים נקרא לשון גבוה כמו ויזרוק השמימה ולכן השמים עצמן נקראים שמים וזהו שמים לרום כלומר אין השמים עצמן שאנו רואין לזו יש חקר אך להשמים כלומר להרום לזו השמים אין חקר וכן וארץ לעומק אין חקר כי אצלינו הארץ הוא התחתית שהיא עמוקה מהכל ולדבר זה אין לארץ חקר להעמוק מהכל שהוא ג"כ נקרא ארץ. ולב מלכים אין חקר כן לבם של ת"ח שהם נקראים מלכים אין חקר ובגמרא אמרו על חללה של רשות:

מלבי"ם שמים לרום וארץ לעומק – השמים אין להם חקר מצד הרום, כי הם מתפשטים במרום עולם לאין קץ,

ובמרחבי שמים יש עולמות אין מספר, עד שמצד רבוים ורומם א"א לחקור אותם,

והארץ הגם שהיא כנקודה קטנה בערכם, אין לה חקר מצד העומק, שהעומק מכוסה בתהום רבה ואין יודע מה בעמקי תהום,

וכן לב מלכים אין חקר – כי הנהגת המלוכה מתפשטת על לאומים אין מספר, ואישים רבים ופרטים רבים אין קץ,

וכן יש בהנהגה דברים עמוקים וסתרי המלוכה וסודותיה אשר א"א לחקור אותה עד תכונתה:

 מלבי"ם באור המלים (ג) לרום. שיעורו, אין חקר לרום:

 

(ד) הָגוֹ סִיגִים מִכָּסֶף וַיֵּצֵא לַצֹּרֵף כֶּלִי:

רש"י הגו סיגים מכסף – משוך כמו כאשר הוגה מן המסילה (שמואל ב כ) כשם שאין הכלי של כסף יוצא למלאכת צורף עד שיוציאו ממנו סיגים של נחשת שבו

כך אין צבור נפטרין מעונש עד שיוציאו מתוכם הרשעים ויעשו בהם דין:

 ביאור הגר"א – הגו סיגים מכסף כי כאשר רצונו של אדם לעשות כלי צריך להוציא מתחילה הסיגים ואח"כ לעשות כלי ומחמת זה יצא לצורף כלי כלומר יצא הכלי מזוקק

וכן בתורה צריך אדם מתחילה להוציא הסיגים מלבו והיינו לסור מרע ומחמת זה יצא אמרת ה' צרופה וכמ"ש נירו לכם ניר ואל תזרעו אל קוצים כי כאשר יש סיגים בלבו של אדם אז נעשה לו ה'אמרת' ל'מארת' כמ"ש בזוהר והיינו מפני הסיגים שבו ילמוד בתורה

פירוש אחר בכדי שיהא לו מותר הדבר הזה וישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם גו' (וז"ס כאשר הרשע לומד תורה נותן כח לקליפות) ולכן צריך תחילה להגו הסיגים מלבו ולא יהיה לו שום שוחד ויצא לצורף כלי ויהיה אמרת ה' צרופה:

 

 (ה) הָגוֹ רָשָׁע לִפְנֵי מֶלֶךְ וְיִכּוֹן בַּצֶּדֶק כִּסְאוֹ:

מלבי"ם (ד-ה) הגו סגים מכסף הגו רשע לפני מלך – הנה המלך כסאו הוכן לעשות צדק, כמ"ש הן לצדק ימלוך מלך,

אבל באשר הכסא צריך שרים ויועצים שע"י יוציא לאור משפט,

אם משרתיו צדיקים אז הכסא ככסף צרוף נקי מסיגים,

אבל אם נמצא ביניהם יועץ רשע הוא יעות צדק ולא יצא לאור משפט,

וכמו שאם ירצה הצורף לעשות כלי מכסף צרוף צריך להגות ולהוציא הסיגים,

כן אם רוצים שתכין הכסא בצדק, צריך להוציא רשע – העומד לפני מלך – ואז יכון בצדק כסאו -:

 מלבי"ם באור המלים הגו – מענין הסרה, כמו כאשר הוגה מן המסלה:

ביאור הגר"א הגו רשע לפני מלך כי לצדק ימלוך מלך ומסתמא המלך רואה תמיד שלא יהא עולה אך אם משרתיו רשעים והם מלשינים עד שיבא לעשות עול וזהו הגו רשע מלפני מלך וממילא יכון בצדק כסאו והענין שכן הוא בתורה כאשר האדם עוסק בתורת ה' בכדי לקיים מצות וגם להזהר מעבירות אך אם התלמיד היושב לפניו הוא רשע הוא יכול לשבש אותו כענין אל ישב תלמיד בור לפניו ולכן הגו רשע מלפני מלך וממילא יכון בצדק כסאו (ומ"ש בלשון נסתר שמשמע שקאי על אחרים היינו שאין אדם רואה חוב לעצמו ולא יהיה יודע עולתו אך על אחרים הרואין דבר זה שכוונתו לעשות מצות ומע"ט ירדוף אחר זה ואעפ"כ יוצא עולתו מתחת ידו והיינו ע"כ מחמת טעם הנ"ל ולכן אמר בלשון נסתר):

 

 

 

(ו) אַל תִּתְהַדַּר לִפְנֵי מֶלֶךְ וּבִמְקוֹם גְּדֹלִים אַל תַּעֲמֹד:

רש"י אל תתהדר לפני מלך – להראו' כבודך ולהתגאות לפני מלך או לעמוד לפני מי שגדול ממך

כי טוב שיאמרו לך עלה הנה משתבוא בלא רשותו ויאמרו לך צא:

רבנו יונה – ליקוטי רבינו יונה:

מכאן ואילך נלקט מדברי רבינו מספריו שערי תשובה. אגרת התשובה. ומפירוש רבינו על מס' אבות:

אל תתהדר לפני מלך ולפני גדולים אל תעמוד. רבי ישמעאל אומר הוי קל לראש, ר"ל שיקלה עצמו למי שהוא ראש ואדון, כשנ"א, אל תתהדר לפני מלך ולפני גדולים אל תעמוד.

שלא יחשוב אותך לאדם גדול. והקל עצמך לפניו, לעשות חפצו ולהשלים צרכיו. ואל תתודע אליו (רבינו יונה אבות פ"ג מט"ז):

 ביאור הגר"א – אל תתהדר לפני מלך אל תתנאה עצמך לפני מלך והיינו כאשר אתה לומד אצל רב אל תאמר לפניו חדושיך ותורתיך אלא ראה תמיד לקבל ממנו תורה כמ"ש למעלה ואת צנועים חכמה כי מלה בסלע משתוקא בתרין כנ"ל.

ובמקום גדולים אל תעמוד כלומר במקום אשר עומדים שם גדולים וחשובים אתה אל תעמוד שם

והיינו אם הרב גדול ממך שאין אתה יכול למיקם קמיה ולהבין ממנו אל תעמוד לפניו ותלך לרב אחר שאינו חריף כמוהו ללמוד ממנו

כמו ר"מ שלמד תחילה אצל ר"ע ולא היה יכול למיקם קמיה

והלך אצל ר' ישמעאל ב"א ולמד ממנו ואח"כ חזר ובא לר"ע כאשר נתגדל:

מלבי"ם אל תתהדר לפני מלך – אל תראה שום הידור לפני מלך, כי כבודך בטל לפני כבוד המלך שאין לו שיעור, וכשתראה הידור כאילו גם כבודך נחשב למאומה, הנך מקלה כבוד המלך,

וכמ"ש דוד ושחקתי לפני ה' וכו' שהיה מפזז ומכרכר כהדיוט לפני ה',

ואמר בירושלמי פ"ק דברכות עורה כבודי אתעיר יקרי מן קמי יקרי דבריי יקרי לא חשיב כלום קמי יקרי דבריי,

וכן אל תעמד במקום גדולים – רק תעמוד במקום שפל ממדרגתך לא במקום גבוה ממנה:

 

 

(ז) כִּי טוֹב אֲמָר לְךָ עֲלֵה הֵנָּה מֵהַשְׁפִּילְךָ לִפְנֵי נָדִיב אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ:

רש"י אשר ראו עיניך – שדבר זה אמת:

ביאור הגר"א – כי טוב אמר לך עלה כי כאשר תהיה לומד מרב שתבין ממנו תתגדל ויאמר לך עלה כמו ר"מ שחזר ובא לר"ע.

מהשפילך לפני נדיב אבל אם לא תוכל להבין ואעפ"כ תשב לפניו אח"כ ישפלוך כי תאבד אפי' מה שלמדת מתחילה לפני נדיב אשר ראו עניך – כלומר אפילו מה שלמדת מתחילה אצל הרב אשר השגת אותו והבנת דבריו

אפי' זה תאבד כי תשכח את הדברים אשר ראו עיניך, ולכן נקרא נדיב שהוא פחות ממלך כלומר שאינו חריף כמותו

ועוד במקום גדולים אל תעמוד – שהיו יושבין לפני הרב שורות שורות לפי גדולתן ואמר שבמקום הגדולים אל תעמוד אלא תשב במקום הנמוך לפניך,

כי טוב שיאמרו לך שתעלה כאשר יראו שאתה ראוי למקום הגדול

משישפילך לפני נדיב  – שישפילך מחמת שיש גדולים יותר ממך וראוים הם לישב במקומך וישפילוך

ותאבד אפי' את הדברים אשר ראו עיניך כלומר מה שלמדת לבדך:

מלבי"ם כי טוב אמר לך עלה הנה – אם תעמוד במקום שפל יאמרו לך עלה, וזה לכבוד,

ואם תעמוד במקום גדולים ישפילו אותך לפני נדיב שראו עיניך – אותו, וחשבת שאתה במדרגתו, ויהיה לך לבוז,

וגם ר"ל בזה עצמו שתשפיל עצמך לפני נדיב זה יגרום שיאמרו לך עלה, כי בזה יכירו כי ראו עיניך,

שעיני שכלך רואים ומכירים נימוס ודרך ארץ, וכמ"ש השפלתך היא הגבהתך:

 

(ח) אַל תֵּצֵא לָרִב מַהֵר פֶּן מַה תַּעֲשֶׂה בְּאַחֲרִיתָהּ בְּהַכְלִים אֹתְךָ רֵעֶךָ:

רש"י פן מה תעשה – פן תבא לידי לא תדע מה לעשות באחריתה:

מנחת שי אל תצא לרב – אישתבשו כמה נוסחי דדפוסא דכתיב בהו לריב מלא יו"ד אבל בכולהו נסחי כ"י חסר ומסורת כוותיי' אזלא והכי איתא בפסיקתא אל תצא לרב מהר. לרב כתיב. לעולם אל תהי רץ אחר השררה למה פן מה תעשה באחריתה וגו'. למחר בא ושואלים לך שאלות מה אתה משיבם:

 ביאור הגר"א – אל תצא לריב מהר אל תהא נבהל לריב בדבר שאתה סובר שהדין והיושר עמך.

פן מה גו' כי בודאי גם הוא בעיניו צדיק וישר ופן באמת היושר עמו וכאשר יגיד לך יכלים אותך על ריבך כי תכלם ממנו שרבת עמו במה שהיושר עמו

וכן הענין בתורה אל תהי נבהל להשיב על דברי חבריך ולצעוק עמו כי פן מתוך דבריו אשר יגיד לך לא יהיה לך פה להשיב ויתורץ קושייתך ותכלם

וזהו פן מה תעשה באחריתה כאשר יגיד לך ויתיישב דברך ויכלים אותך על שצעקת בדבר שאין בו ממש:

 רלב"ג אל תצא לריב מהר – ולמחלוקת אבל ראוי לך להרחיק עצמך מזה לפי מה שאפשר הבט מה תעשה באחרית הריב כשיכלים אותך רעך באמרו דברים מגוני' כנגדך או בהכותו אותך

הלא טוב לך להשמר שלא תבא לזה התכלית והתכונה:

מלבי"ם אל תצא לריב מהר – כל מעשה שאדם עושה צריך לכוין אל התכלית שיצא ממנו, לא לעשות מעשה שהמסובב ממנו יהיה הפך התכלית המבוקש,

וכשאדם בזה אותך אל תצא לריב מהר – בשתחשוב עי"כ להשיב את כבודך הנכלם,

והלא ע"י המריבה לא לבד שלא תפיק התכלית להשיב את כבודך, כי בהפך

פן מה תעשה באחריתה –  שאחרית הדבר יהיה שיכלים אותך – שנית ע"י המריבה

עד שתחת שרצית להשיב כבודך על מכונו, תשיג כלימה ובוז:

 

(ט) רִיבְךָ רִיב אֶת רֵעֶךָ וְסוֹד אַחֵר אַל תְּגָל:

רש"י ריבך ריב את רעך – ואם על כרחך אתה צריך לריב ולהוכיח עם רעך מ"מ סוד אחר אל תגלה

לא תזכיר לו דופי אבותיו שמתו שאין הכל יודעין אותו ואתה תגלהו:

 ביאור הגר"א – ריבך כו' – כלומר אפי' במה שראית אחר ישוב הדעת והיושר עמך ותריב עם רעיך בזה,

ואומר לך [איש ריבך] על איש צדיק שגם הוא אמר שהיושר עמו ולא עמך,

אל תגל את סודו של אותו צדיק ולהוציא דבה עליו [שהוא לא הגון, או שראית אותו עושה דבר לא ראוי וכד']:

מלבי"ם ריבך ריב את רעך – וגם אם אתה מוכרח לריב, תריב רק ריבך, הנוגע לך, ובל תגל סוד אחר -:

 

(י) פֶּן יְחַסֶּדְךָ שֹׁמֵעַ וְדִבָּתְךָ לֹא תָשׁוּב:

רש"י פן יחסדך שומע – חרפת מצרים (יהושע ה') מתרגמינן חסודא דמצראי, פן יחסדך, השומע ויקראך מוציא דבה:

 ביאור הגר"א – פן יחסדך שומע כי כאשר תאמר על אותו צדיק איזה דבר רע, יאחזו אותך לתועבה וחסד השומעים, ודבתך לא תשוב – כלומר ודברך שאמרת לא תוכל להחזיר אותם ולהתיישב עצמך [להתנצל] בפניהם,

וכן הענין בתורה אפי' במה שאתה רואה שהדין עמך וחבירך מראה אותך אותו דבר באיזה ספר קדמון,

אל תגל סוד אחר כלומר לא תאמר עליו שגם הוא טעה, אף שאתה יודע שהדין עמך,

א' פן יחסדך שומע כי מחמת זה יאחזו אותך לתועבה, וחסד שחסד הוא מלשון תועבה כמ"ש כי חסד הוא

מפני שאתה עומד נגד קדמונים

והב' שדבתך לא תשוב מה שאתה תאמר שום דבר גנאי עליהם לא תוכל להחזיר אותם ולהשיב אליך

ולכן ראה מתחילה שלא יצא מפיך שום דבר גנאי נגדם:

מלבי"ם פן יחסדך שומע – שעי"כ חוץ מכלימת ריעך על הריב,

יחסד – אותך בחרפה יתירה כל השומע – כי יאמרו עליך שאתה מוציא ש"ר והולך רכיל מגלה סוד,

ואח"כ כשתרצה להשיב את דבתך – לא תוכל, ותשיג עי"ז חרפה רצופה וקלון מתמיד:

 מלבי"ם חלק באור המלים יחסדך – חרפה כמו חסד, הוא (ויקרא כ' י"ז):

(יא) תַּפּוּחֵי זָהָב בְּמַשְׂכִּיּוֹת כָּסֶף דָּבָר דָּבֻר עַל אָפְנָיו:

רש"י תפוחי זהב – כעין כפתורין מצויירין על משכיות כסף,

משכיות – כלים המצופין בכסף כמו ושכותי כפי (שמות לג).

דבר דבור על אפניו – על כנו  ודוגמתו נָשָׂאתִי אֵמֶיךָ אָפוּנָה: (תהלים פח) מבוססת ומיושבת בקרבי

ואין זה מגזרת אופן וגלגל (ישעי' כח) שאלו כן היה נקוד פת"ח תחת הפ"א כמו האופנים ולא יפול בו נקודת חטף קמץ:

 מנחת שי על אפניו – האל"ף בקמץ חטוף וכן כתב רש"י ז"ל: (חטף קמץ הוא בעצם חטף קמץ קטן, והוא נהגה O. אין בלשוננו חטף קמץ שנהגה A!)

 ביאור הגר"א – תפוחי זהב במשכיות כסף כמו התפוח של זהב ומחופה בכסף הרואה שלא בעיון רואה רק הכסף ולא את הזהב

אבל הרואה בעיון ובעינא פקיחא רואה שתחת הכסף שם יש זהב

כן המדבר דבר על אפניו שבתורה הוא פרדס והמדבר שיהיה על כל האופנים והיינו שיאמר דבר פשוט ויהיה זה נכון גם לפי הסוד הרי הוא ממש כתפוח של זהב והוא מחופה בכסף

ודימה הפשט לכסף והסוד לזהב כמ"ש למעלה שהכסף נצרך לכל להוצאה אבל הזהב אינו נצרך רק לדבר יקר

והיינו לעשירים כן הפשוט הוא נצרך לכל אבל הסוד אינו רק לגדולים

(ואמר תפוחי בתפוח יש ג' גוונין [אדום צהוב ירוק?] כן יש בתורה בין בתורה שבכתב הם הג' תנ"ך

ובין בתורה שבע"פ הם מדרשות וברייתות ומשנה שהגמרא הוא כלל הכל והיא השביעית והרביעית לכן אמר תפוחי וכמ"ש אדמ"ו בשה"ש ע"ש):

מלבי"ם תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבור על אופניו – כמו שתפוחי זהב מתוך שהם יקרים מחפים אותם במשכיות כסף, [עיטורי כסף] שהם פחותים מהם אבל חשובים ג"כ, ומתוך המשכיות יביטו ויבינו כי תחתיהם זהב,

כי לא יחפו כסף על ברזל ונחשת,

כן הדבור הוא משכיות המצפון, שסתרי הלב ומחשבות האדם מתגלים על ידי דבוריו,

וכשהמצפון יקר והנפש וסתריו מלאים כבוד, גם הדבור יקר ונעלה ונקי מכל סיג,

אבל אם ידבר לה"ר ורכילות, נודע כי תחת הדבורברזל וחרש, ושנפשו זוללה,

וז"ש שהדבר הוא דבור על אפניו – ר"ל על האופן שממנו יתגלגל, לפי המחשבה והגות הנפש כן הוא הדבור,

ואם בא הדבור לפי גלגוליו לא יתר מן הראוי, אז דומה כתפוחי זהב וכו':

 מלבי"ם חלק באור המלים במשכיות – שרשו שכה, מורה על ציור בו יסתכל איזה ענין רשום,

ומזה אבן משכית, שכיות החמדה, ופה בא על פיתוחים שיעשה מכסף על הזהב שדרך הנקבים של הציפוי יביט את הזהב הנסתר תחתיו:

 

(יב) נֶזֶם זָהָב וַחֲלִי כָתֶם מוֹכִיחַ חָכָם עַל אֹזֶן שֹׁמָעַת:

רש"י נזם זהב וחלי כתם – עדי, קבוצת זהב, כמו ותעד נזמה וחליתה (הושע ב) כמו חלאים (שיר השירים ז).

כתם – לשון תכשיט זהב וכן כתם פז (שיר השירים ה):

מצודות דוד  נזם זהב – כמו נזם זהב עם עדי קבוצת הכתם שהנזם יפה היא לעדי הכתם ולא בלעדה כן יפה היא תוכחת החכם על אוזן השומעת כי אם אין שומע לה לא ניכר יפיה:

 מצודות ציון  נזם – שם תכשיט הנתון על האף. וחלי – ענין עדי ותכשיט כמו ותעד נזמה וחליתה (הושע ב).

כתם – זהב יקר וטוב וכן בכתם אופיר (תהלים מה):

 ביאור הגר"א – נזם זהב וחלי כתם – נזם הוא תכשיט להאוזן, וחלי הוא תכשיט להפנים,

ודרך לעשות התכשיט של הפנים מדבר היותר יקר, וכמו שהב' תכשיטין אלו המה טובים ונאים,

כן טוב כאשר המוכיח חכם, וגם על אוזן שומעת –

והיינו כאשר המוכיח חכם – אז חכמת אדם תאיר פניו, ומסביר לו פנים להתלמיד,

והוא דומה לחלי כתם ונזם זהב – הוא תכשיט לאוזן – להתלמיד השומע באזניו

(ואמר כתם וזהב שהן המוחין והשערות, שהמוחין הן סוד כת"ם, בסוד ראשו כתם פז, ג' כתרים וזהב הן סוד ז' מיני שערות של דוד תורה שבכתב ותורה שבע"פ והבן מאוד):

מלבי"ם נזם זהב וחלי כתם – הנזם והחלי שתיהן קשוטי האזנים,

וכמו שהם מקשטים האזן החיצוני כן מוכיח חכם – שמוכיח ע"פ דברי החכמה, מקשט האזן [ה]שומעת [את ה]תוכחה, שקשוטה הוא אם התוכחה מפי בעל חכמה שזה כזהב וכתם אופיר:

 מלבי"ם חלק באור המלים נזם, וחלי – שניהם קשוטי האוזן, ותעד נזמה וחליתה (הושע ב'),

הנזם תלוי בנקב שבתנוך האזן, והחלי חלול ועגול ומקיף את האזן, ונקרא ג"כ מגולים על אזניך (יחזקאל ט"ז):

 

(יג) כְּצִנַּת שֶׁלֶג בְּיוֹם קָצִיר צִיר נֶאֱמָן לְשֹׁלְחָיו וְנֶפֶשׁ אֲדֹנָיו יָשִׁיב:

רש"י כצנת שלג – כקור ימי שלג שאדם מתאוה לו בימי קציר ולא שלג ממש שהשלג לא טוב הוא בשעת קציר:

ביאור הגר"א – כצינת שלג ביום קציר כלומר הקור של שלג ולא השלג עצמו כי השלג עצמו קשה ליום קציר ואינו טוב אך הצינת שלג הוא טוב מאוד לקציר שהוא עת חום מאוד ולכן הצינת שלג אז טוב

כן טוב הציר אשר הוא נאמן לשולחיו ומקיים דברו של השולחו

הוא טוב כצינת השלג – מפני שהשולחו חפץ בדבר זה, והוא מקיים

ואמר לשולחו כלומר במקרה, שהשולחו אינו אדונו, אך הוא שולחו במקרה, ואעפ"כ הוא נאמן הוא ג"כ כצינת שלג שהוא במקרה שאין דרך להיות צינת שלג ביום קציר.

ונפש אדוניו ישיב אבל מי שיש לו עבד נאמן הוא נפש אדוניו משיב תמיד בקביעות ולא במקרה

וסודו שכלב היה ציר נאמן לשולחיו למשה ויהושע ששלחו לו לרגל את א"י

ונפש אדוניו ישיב שהחזיר את השכינה לא"י:

מלבי"ם כצנת שלג ביום קציר – כמו שביום קציר שהיום בוער כתנור ומכה על ראש הקוצר עד שנפשו מתעלפת, אם תבא צנת שלג תשיב את נפשו,

כן ציר נאמן לשולחיו – אם בער עליו חמת מלך ושרים, ונפשו מסוכנת כי יומת ע"י הבערת האף,

ושולח ציר נאמן ללמד זכות עליו, ישיב חמת האש וישיב את נפש אדוניו

וגדר הציר שהולך ושב [כדלת הסובבת על צירה?] וישיב תשובה וישיב נפשו המתעלפת,

ויש בזה מליצה שכל אדם הוא ציר ושלוח בעוה"ז, וצריך להיות ציר נאמן לשולחיו לעשות מה שבעבורו שולח הנה, ואז ישיב נפש אדוניו, שתשוב נפשו שהיא חלק אלוה אל מעונה,

ואז לא יירא מלהט יום הבא אשר בוער כתנור, כי ישלג בצלמון ומצננים לו גיהנם, כמ"ש חז"ל על בה תשלג בצלמון:

 מלבי"ם חלק באור המלים (יג) ציר – עמ"ש (ישעיה י"ט):

(יד) נְשִׂיאִים וְרוּחַ וְגֶשֶׁם אָיִן אִישׁ מִתְהַלֵּל בְּמַתַּת שָׁקֶר:

רש"י נשיאים ורוח וגו' – כאשר יהיה תוחלת שוא כשהשמים מתקשרים בעבים והרוח מנשבת ואדם מצפה שיבא גשם ולא בא והם מצטערים וכלות עיניהם

כך איש מתפאר לומר כך וכך צדקה אתן ליד גבאי והוא משקר וכלות עיני עניים למתנתו ואינ' באה:

 אבן עזרא נשיאים – נקראו כן העננים בעבור שינשאו מקצה הארץ ורוח נושאם:

רבנו יונה – נשיאים ורוח וגשם אין וגו'. החלק השישי. המבטיח את חברו להיטיב עמו וישקר דבריו וישים לאל מלתו.

כי אחרי אשר אמר להיטיב עמו בלשון הבטחה ובטח בו לב חברו, אין לו לחלל הבטחתו, כי זה דרך שקר, והוא כאדם עבר ברית, שנאמר (צפניה ג, יג,) "שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית"…

וכן מי שיתפאר בפני רבים לתת מתנה לאדם, והנה הוא כמתהלל על נדיבתו בזה הנה זאת כמו הבטחה, ולא נכון שישוב מדבריו אחרי שהתכבד והתהלל בדבר,

 כענין שכתוב, נשיאים ורוח וגשם אין איש מתהלל במתת שקר. פירוש, כמו שיצטערו בני אדם אחרי בוא סימני

 

הגשם ולא בא הגשם כן ענין איש מתהלל במתת שקר, כי מה שהתהלל בדבר סימן קיום הדבר, על כן יצטער האיש שהבטיחהו על המתנה, כי הכזיב תוחלתו (שע"ת שער ג קפג):

 ביאור הגר"א – נשיאים ורוח וגשם אין איש מתהלל גו' ובגמרא אמרו בשביל הפוסקים צדקה ברבים ואינן נותנין השמים נעצרין מלהוריד גשם

ולכאורה מאי ענין מדה כנגד מדה הוא? והיינו שמה שהשמים נותנין מטר על הארץ הוא צדקה ממש כי הארץ לית לה מגרמה כלום והיא עניה

והעננים הם מפרסמין לכל שתיכף יבא הגשם, והמביא הגשם הוא הרוח,

כן הדבור שהוא הרוח – והיינו ההבטחה ליתן הצדקה הוא דוגמת הרוח וכאשר מתהלל הוא דוגמת העננים שמפרסמין לכל כן הוא מתהלל עצמו ואח"כ אינו נותן כלום לכן גם הם אינן נותנין

וזהו כמו הנשיאים שהן עננים ורוח ואעפ"כ גשם אין

כן דומה מי שמתהלל עצמו שיתן צדקה ואינו נותן ולכן הוא מדה כנגד מדה ממש:

מלבי"ם נשיאים ורוח וגשם אין – כמו שאם יתראו נשיאים שהם נושאים משאת מתנת הגשם, וע"י שבא רוח ופזר העננים אין גשם,

כן המתהלל – ומבטיח לתת – צדקה, ועבר עליו רוח ולא נתן ושקר – בדברו,

ואחז"ל שעי"כ ישולם לו מדה כנגד מדה שהגשמים נעצרים:

 

(טו) בְּאֹרֶךְ אַפַּיִם יְפֻתֶּה קָצִין וְלָשׁוֹן רַכָּה תִּשְׁבָּר גָּרֶם:

רש"י באורך אפים יפותה קצין – בעוד שהקב"ה מאריך אפו ואינו נפרע יתנו לב החוטאי' לפתותו בתשוב' ותפל'.

ולשון רכה – בתפלה ותחנונים. תשבר גרם – עצם קושי הגזרה:

 אבן עזרא בארך אפים – בעבור שהקצין האריך אפו על זעומיו ולא נקם מהם אז יפתוהו שונאיו ויוכלו לו ולשונם הרכה תשבר גרם:

 ביאור הגר"א – בארך אפים יפותה קצין כאשר הקצין מאריך אפו עי"ז יפותה כי בהמשך הזמן יפתה אותו

ופעמים אף שהקצין מאריך אפו א"א לפתות אותו כי בני אדם אשר המה קשים כעצמות ומונעים מלהתפתה אך כאשר הוא מדבר תמיד בלשון רכה ותחנונים אז משבר אפילו אותן הקשים כעצמות וזהו ולשון רכה תשבר גרם.

והיינו שהקב"ה הוא ארך אפים ומחמת זה יכול האדם להקדים תפלה לצרה

אך יש ב' מיני תפלות

א' שמבקש שהקב"ה יעשה למען רחמיו וחסדיו כמ"ש עד הנה עזרונו רחמיך ולא עזבונו חסדיך ואל תטשנו ה' אלקינו לנצח

כלומר מה שאתה עד הנה עזרונו הוא רחמיך ולא למענינו ומה שאתה לא עזבונו הוא חסדיך ולכן אנו בטוחים שאל תטשינו ה' אלקינו לנצח כי אם היה בשבילנו היינו מתייראים שמא יגרום החטא

אבל כאשר הוא למען חסדיך אין אנו מתייראין כלל כי חסדיך המה קיימים תמיד

וזהו כמ"ש בזוהר והאמין בה' ולא היה מתיירא אפילו שמא יגרום החטא

והיינו משום שויחשביה לו צדקה כלומר כל מה שנותן לו ה' הוא צדקה ואינו בשבילו כלל

וזהו הנה אל ישועתי אבטח ולא אפחד כלומר אל שהוא מדת החסד כאשר בחסדו הוא ישועתי אבטח תמיד ולא אפחד אפילו שמא יגרום החטא וכמ"ש בישעיה

והב' הוא שמבקש מהקב"ה שיעשה בשביל מצותי וחסדיו אשר עשה כמ"ש קטונתי מכל החסדים גו' ולכן וירא יעקב מאד שמא יגרום החטא

וזהו שמבקש בשביל מצותיו המקטרגי' מונעים וזהו שבארך אפים יפותה קצין מחמת שהקב"ה מאריך אף מחמת זה יפותה כי יתפלל אליו

אך אם יתפלל שיתן למענו יהיה הרבה מקטרגים

לכן אומר ולשון רכה כשמדבר תחנונים ורכות והיינו שלא יתן בשביל מעשיו רק בשביל חסדי ה' המרובים

עי"ז ישבר הגרם שהן המקטריגים שלא יהיה להם מקום לקטרג כלל כי אינו מבקש לפי מעשיו כלל:

מלבי"ם בארך אפים יפותה קצין ולשון רכה תשבר גרם – אם הקצין כועס עליך, אל תשתדל שיעביר חטאתך לגמרי כי תפסת מרובה לא תפסת,

רק תשתדל שיאריך אפו – ולא יעניש תיכף, ועל זה יפותה, ויאריך אף,

ואח"כ לשון הרכה תשבר גרם – ועצם הקשה,

והוא משל לקוח מחיות הזוללים בשר שישברו עצמות בלשונם,

כן אח"ז בתחנונים תשבר מדת הדין הקשה,

ויש בו מליצה, שה' יפותה בתפלה להאריך אף, ואח"ז ירפה כח הדין ע"י לשון רכה ותחנונים:

 

(טז) דְּבַשׁ מָצָאתָ אֱכֹל דַּיֶּךָּ פֶּן תִּשְׂבָּעֶנּוּ וַהֲקֵאתוֹ:

מנחת שי והקאתו – במקצת ספרים האל"ף בחולם ובמדוייקים נחה:

 ביאור הגר"א – דבש מצאת אכול דייך גו' הענין שאל תחכם יותר ואל תלך בגדולות ונפלאות ממך כי פן תאשם ותקיא כל מה שיגעת ולמדת

ואמר דבש שהוא ד'עה ב'ינה ש'כל אם מצאת אל תלך בגדולות ונפלאות ממך כי פן תלך למקום שאין ראוי לך ותפול משם והן הג"ר שאסור להסתכל בהם והבן:

מלבי"ם דבש מצאת אכל דיך – הגם שהוא דבש – וטוב למאכל, והגם שמצאת – אותו דרך מציאה, בכ"ז לא תאכל – הרבה רק דיך, פן תשבענו והקאתו – ומזה תקח משל.

(יז) הֹקַר רַגְלְךָ מִבֵּית רֵעֶךָ פֶּן יִשְׂבָּעֲךָ וּשְׂנֵאֶךָ:

רש"י הוקר רגלך – כשם שאם מצאת דבש והוא מתוק לחכך אתה צריך שלא תאכל ממנו פן תשבענו והקאתו כך הוקר רגלך מבית רעך אע"פ שהוא מקרבך מנע מלבא שם יום יום פן ישבעך וישנא אותך,

ולענין מדרשו אל תהי רגיל לחטוא שוגג ולהביא תמיד חטאו' ואשמות לבית ה' שנקרא רע לישראל דכתיב זה דודי וזה רעי:

 מנחת שי פן ישבעך – העי"ן בחטף פתח בכל המדוייקים וטעות נפל בכל הדפוסים שהעי"ן בסגו"ל:

 ביאור הגר"א – הוקר רגליך מבית רעך שתמנע רגליך מלילך תמיד לבית רעך אע"פ שהוא אוהבך מאוד כי פן ישבע ממך ויקוץ בך וישנאך

והענין כי היצה"ר הוא נצרך מאוד לעבודת השם אך שיהא הוא כבוש תחת ידו להשתמש בו לעבודת ה' ולא דבר אחר ח"ו

והיצה"ר נקרא ריע כמ"ש אל תאמינו בריע ואמרו אל תאמינו ביצה"ר כו'

וזהו הוקר רגליך מבית רעך אע"פ ששברת אותו והוא כבוש תחת ידיך אעפ"כ הרחק א"ע מאתו

כמו שלמה המלך ע"ה שהיה היצה"ר כבוש תחת ידו והיה סבור שירבה לו נשים ולא יטה וכן וכסף

ואף על פי כן הטו אותו

וזהו פן ישבע ממך כלומר שיחטיא אותך וישבע ממך וישנאך שיקטרג עליך שכן דרכו שעולה ומקטרג ויורד ונוטל נשמה.

ועוד הוקר רגליך מבית רעיך אלו בתי הכנסת והיינו שאל ירבה אדם בתפלה יותר מג' שעות

ועוד הוקר רגליך גו' בחטאות ואשמות והיינו שישמור עצמו מכל חטא פן ישבע ממך שתביא חטאות יותר מדאי לפי שתחטא הרבה וישנאך:

מלבי"ם הקר רגלך מבית רעך – לבל ישבע ממך יותר מדאי, אף אם אתה חביב לו כדבש,

כי פן ישבעך ושנאך – וחז"ל אמרו בו מליצה בל יתמיד להביא קרבנות לבית ה' על חטאיו, שהקרבנות מכונים באכילה, ראה בל יאכל יותר מדאי:

 

(יח) מֵפִיץ וְחֶרֶב וְחֵץ שָׁנוּן אִישׁ עֹנֶה בְרֵעֵהוּ עֵד שָׁקֶר:

רש"י מפיץ וחרב – שם כלי מלחמה:

ביאור הגר"א מפץ וחרב וחץ שנון גו' מפץ הוא קורנס, ומחמת שהוא מפוצץ סלע נקרא מפץ,

ובאלו הג' דרך להמית את האדם, וההורג במפץ זו המיתה קשה מאוד, וחרב אינו קשה כ"כ, וחץ שנון יותר נקל מכולם להמיתו בו,

כן המעיד שקר על רעהו יש בו כל הג' ששקר בעצמו הוא עון גדול, וכשמעיד הוא מוציא ממון מזה לזה ע"י שיקרו

זה בודאי יותר חמור, ולרעהו שאסור לעשות לו רעה אפילו בלא עבירה,

ולכן כאשר מעיד שקר ברעהו עונשו על הג' הנ"ל (והן סוד הג' עונשין מיתה וכף הקלע וגיהנם

 מפץ הוא מפוצץ הברזל באש והוא הגיהנם, מיתה הוא חרב, וחץ שנון הוא כף הקלע, כמ"ש למעלה עד יפלח חץ כבודו גו'

ואלו הג' הן נגד תורה ומצות ומדות והבן, והן המעיד עדות שקר לרעהו, כי שקר בעצמו הוא היפוך אמת שהוא התורה,

ועדות שקר הן היפוך המצות כמ"ש כל הקורא ק"ש בלא תפילין מעיד עדות שקר בעצמו,

ולרעהו שהוא נגד מדות:

מלבי"ם מפיץ וחרב וחץ שנון – הם שלשה מיני כלי משחית,

המפיץ הוא פטיש גדול המפוצץ האבנים והעצמות,

והחרב חותכת מקרוב והחץ הורגת מרחוק.

כן העונה ברעהו עד שקר – לפעמים הוא כמפיץ, שמפיץ את האנשים ומשלח מדנים בין אחים,

ופעמים כחרב שהורג מקרוב,     ולפעמים כחץ שהורג ע"י לה"ר בסתר מרחוק,

וגם רמז למ"ש חז"ל לישנא תלתאי שהורג שלשה, האומר והשומע, ומי שנאמר עליו, לעצמו הוא כמפיץ,

ולהשומעכחרב, ולמי שנאמר עליו – כחץ:

מלבי"ם חלק באור המלים מפיץ – פטיש המפוצץ סלעים, מפץ אתה לו (ירמיה נ"א): עד שקר, כמו עדות שקר:

 

(יט) שֵׁן רֹעָה וְרֶגֶל מוּעָדֶת מִבְטָח בּוֹגֵד בְּיוֹם צָרָה:

רש"י שן רעה – רצוצה. מועדת – כמו ולא מעדו קרסולי (תהלים יח).

מבטח בוגדמכזב בו ביום צרתו כשן רצוצה ומועדת:

 אבן עזרא שן – מענין חץ שנון ונאמר שנים כי שם שתי מערכות:

 רועה – שם מן תרועם:

 ומועדת – על משקל יושבת והשורק תחת חולם כשן נשבר בעת האוכל או כרגל מועדת בעת המרוצה כן מבטח הבוגד שיבגוד בעת צרה הבוטח בו,

פ"א נכון להיות שן כשן הסלע ויהיה שן ורגל משל אחר והטעם כשן נשברת ותמעד הרגל העומדת עליה כן מבטח הבוגד:

 ביאור הגר"א – שן רועה גו' שבלשון רועה הוא ב' משמעות א' לשון אכילה שרועה א"ע

והב' לשון רעה שמריע א"ע

והיינו השן שרוצה לרעות א"ע ולאכול והיינו למלאות תאותו כמ"ש לרעות את צאן אביהם ואמרו לרעות א"ע,

ושובר את שיניו עד שאינו יכול לאכול כלל.

ורגל מועדת לשון מועדת הוא מלשון ולא מעדו קרסולי והיינו כמו הרגל שהולך למלאות תאוותו ומחליק את רגליו עד שאינו יכול להלוך בהם

כן מי שיבטח על בוגד ביום צרה – בוגד נקרא מי שבוגד בחבירו ואינו עושה כראוי ולכן המדבר ואינו מקיים נק' ג"כ בוגד

ולכן הבוטח על בוגד  בא ליום צרה ע"י שבוגד בו

והעניין שהיצה"ר הוא מבטיח לאדם ומי שבוטח בו כמו שן רועה ורגל מועדת שהולך ע"י למלאות תאותו ועי"ז ישבר רגליו ושניים והיינו שבאדם הוא תורה ומצות, שן רועה הוא נגד תורה שהוא בפה, והיא שן רועה שנקרא לחם, והיצה"ר שובר את שניו עד שאינו לומד כלל, וכן רגל במצות עד שאינו עושה כלל,

ואח"כ בוגד בו ביום צרה שמחזיר לו עורף:

מצודות דוד שן רועה – כמו שן הנשבר בעת יטחון בו המאכל וכמו רגל השומטת ומחלקת בעת ירוץ בדרך כן הוא מבטח הבוגד בבוא עת צרה והיא העת הצריך אל הבטחון והוא בוגד אז בו כשן ורגל הבוגדים בעת הצורך:

מלבי"ם – שן רועה ורגל מועדת", כמו "שן שנשבר", שבוטח בו שילעס המאכל, ובוגד,

ורגל מועדת" שבוטח בו שיוביל אותו אל מחוז חפצו, ובוגד,

כן "המבטח שבוגד ביום צרה", והוא בטח בדבר ואינו מוצא מבטחו בעת הצורך,

וגם רמז למ"ש חז"ל דק בככי ותשכח בנגרי, ] רש"י שבת דף קנב/א דוק בככי ותשכח בניגרי – אכול הרבה ותמצא האכילה בפסיעותיך, שיחזק כחך, דוק כמו אכלה מדקה (דניאל ז) לשון כוסס: [

וכשהשן רועה גם הרגל מועדת, וכן כשמבטח א' בוגד ימשוך אחריו יתר מבטחיו וכלם בוגדים בו:

מלבי"ם חלק באור המלים רעה – ענין שבר והוא פועל עומד. מועדת, כמו מועדת:

 

(כ) מַעֲדֶה בֶּגֶד בְּיוֹם קָרָה חֹמֶץ עַל נָתֶר וְשָׁר בַּשִּׁרִים עַל לֶב רָע:

רש"י מעדה בגד ביום קרה – בגד עדים בגד מוּסר, כלי שהוא ראוי להסירו מעליו, לפי שהוא בלוי, כדמתרגמינן ויסר ויעדי, וזה פתרונו – בגד בלוי הרי הוא ביום קרה כחומץ על נתר.

נתר – מין אדמה רכה כגון אדמה שלנו הנקרא קריד"א והיו חוקקים אותה ועושין כלים,

ואם יפול בו חומץ ממסמסו ונשחת.

אף שר בשירים על לב רע – דומה לשניהם, ומה הוא שר בשירים? זה המלמד תורה לתלמיד רשע אשר אין בלבו לקיימה:

ביאור הגר"א – מעדה בגד ביום קרה – שמסיר בגדיו ביום הקור בעת שהוא צריך להם מאוד.

חומץ על נתר – כלומר שמכבס בנתר ואח"כ נותן חומץ על הנתר שמגרע את הנתר שע"י החומץ נתרכך הנתר.

ושר בשירים על לב רע כלומר מי שלבו רע ומשוררים לו בשירים שעושין לו בזה כאב יותר

והיינו שאלו הג' שוין הן

והענין שהן תורה ומצות ומדות וכבר כתבתי למעלה שהמדות נקראין בגדים, והיינו שיש לו מדות טובות,

אך כאשר בא התאוה או איזה מדה מגונה לידו אינו שובר את היצה"ר שלו,

וזהו מעדהשמסיר בגדיו שהן מדותיו בעת הצורך להן, והן בעת שבא לידו אותו המדה וזהו ביום קרה.

חומץ על נתר – הוא נגד עבירות, כלומר שמכבס א"ע בנתר והיינו שעושה תשובה, כמ"ש כי אם תכבסי בנתר

ואח"כ נותן חומץ על הנתר – והיינו שחוזר ועובר, הרי הוא מגרע את הנתר,

כי עי"ז אין מספיקין בידו לעשות תשובה ומגרע את התשובה.

ושר בשרים על לב רע – שהוא לומד על לב רע, כלומר לתלמיד שלבו רע, ועי"ז עושה יותר רע כמ"ש ופושעי' יכשלו בם, והיינו שקאי אלמעלה – שאין לבטוח בהיצה"ר אע"פ שהוא כבוש תחת ידך הוא בוגד ביום צרה,

ומעדה הבגד ביום קרה כנ"ל וכן במצות וכן בתורה כנ"ל:

 רלב"ג מעדה בגד – הנה עדי הבגד וקשוטו לא יועיל להציל מקור ביום קרה וכן לא יועיל חומץ אחר הנתר להסי' כתם הבגדי' או ירצה בזה שהחומץ בשיוש' על נתר אין בו תועלת להעביר הכתם ואף על פי שכל אחד מעביר הכתם בפני עצמו כשיתערבו יפסי' האח' את האחר וזה דבר ראוי שיתבאר מן החוש כן האיש אשר שר בשירים אצל לב רע שמרוב יגונו אינו מתפעל להרחיב לבו בשירי' כי אין לו בשיריו תועל' או ירצה בזה ש

כמו מי שיש לו קור ביום קרה וילבש על בגדיו בגדי עדי וקשוט אשר בהם ב' תועליות:

א. להשלים ההצלה מהקור ב. ולהתקשטו

וכמו מי שיעביר חומץ על הבגד שיש בו כתם אחר שהעביר בו הנתר, שיש בו תועלת להשלים העברת הכתם ולהקנות לבגד ההוא ריח החומץ אשר הוא מסיר העפושים,

כן מי ששר בשירים רבים על לב רע, כי השיר השני ישלים הוצאת היגון מהלב, ויקנה עוד שמחה בנפש, וזה הפי' השני שפירשנו הוא הנכון לפי מה שאחשוב:

 מצודות דוד מעדה – כמו המעלה על גופו בגד מקושט ביום קרה, ונחמד הוא למראה העין,

אבל אין בזה שום תועלת להגן מהקור,

וכמו השופך חומץ על נתר, שבעבור רכות הנתר וחוזק החומץ יוסדק סדקים ממעל,

אבל לא יוגבר כח החומץ לחלקו חלקים מפורדים,

כן הוא השר בשירי שמחה על לב נשבר המלאה לה תוגה, כי אף אם יפתח פיו למלא שחוק

מ"מ הצער שמור בלבו ולא הלך לו:

מלבי"ם מעדה בגד ביום קרה, השר בשירים – שעשוים לשמח את הנפש על לב רע –

דומה כמי שלובש ביום קרה בגדי עדי, שהגם שהוא ליופי ביום צח, הנה ביום קר מלבד שאינו ליופי, אינו מחמם את הגוף ומתקרר מן הצינה, כי צריך ללבוש בגדים חמים בעת ההיא,

וכן לא ישַמחו השירים האלה ולא ייטיבו פנים, רק יוסיפו עצבת,

וכן כמו מי ששופך חומץ לכלי נתר – שהגם שהחומץ בחזקו יחזק הכלי המוכן לכך,

לא כן הנתר הרך ימוגג ותופסד הכלי וישפך החומץ, כן השירים לא יאמצו כח נפשו, כי ישברו לבו ולא יכנסו בקרב איש ולב עמוק,

והוא משל אל כל דבר שיערכו אל דבר שאינו מוכן לקבלו,

וחז"ל דרשוהו על המלמד תורה לתלמיד שאינו הגון, שלא ייפו חיצוניותו במע"ט ולא יכיל מי החכמה בתוכו, כי נמס וילך והלום:

מלבי"ם חלק באור המלים מעדהמקשט מלבושיו, כמו ועדית עדי (יחזקאל ט"ו). קרה, שרשו קרר,

נתר, כלי אדמה רכים, עמ"ש בפי' המשניות לרמב"ם כלים פ"ב:

 

(כא) אִם רָעֵב שֹׂנַאֲךָ הַאֲכִלֵהוּ לָחֶם וְאִם צָמֵא הַשְׁקֵהוּ מָיִם:

רש"י אם רעב שנאך – כמשמעו, ורבותינו פירשוהו על יצר הרע, אם רעב הוא ואומר לך להשביעו בעבירות,

משוך את עצמך לבית המדרש והאכילהו מ-לחמה של תורה, וכן השקהו מים מימיה של תורה:

ביאור הגר"א – אם רעב שונאך גו' ואל תאמר הלא הוא שונאי, ואיך אאכילהו והוא עשה לי רעה?

כי גחלים אתה חותה על ראשו – שנכוה ראשו ולא יכול להקים ראשו נגדך מחמת זה

והענין שקאי על היצה"ר שנקרא שונא, כמ"ש בגמרא ואמרו אם פגע בך מנוול זה משכהו לבהמ"ד, אם אבן הוא נימוח ואם ברזל הוא מתפוצץ,

והיינו אם יפגע בך מנוול שהוא היצה"ר, ורוצה להטות אותך מן התורה שלא תלמוד כלל, משכהו לבהמ"ד

כי אם האדם יתחיל ללמוד תיכף לשמה, לא יניח לו, אך יתחיל שלא לשמה ומתוך שלא לשמה בא לשמה,

וזהו משכהו ג"כ לבהמ"ד – שיהיה עמך, והיינו שתלמוד שלא לשמה, וממילא יתבטל, כי מתוך שלא וכו'

ומכ"ש שכוונתך לש"ש וגם הוא אינו רוצה באמת, אפי' בהשלא לשמה,

ואמרו שם אם אבן הוא נימוח ואם ברזל הוא מתפוצץ – אם אבן הוא נימוח שנאמר אבנים שחקו מים, ואם ברזל הוא מתפוצץ – שנאמר הלא כה דברי כאש גו',

והיינו ששני מיני יצה"ר הן כמ"ש למעלה תאוני וכעסני, והן ימין ושמאל, מים ואש,

וכנגדן נקרא התורה ג"כ אש ומים, כמ"ש הלא דברי כאש גו', הוי כל צמא לכו למים,

והיינו שבתורה הן ב' דברים – הלכות ואגדות, ואגדות נקר' מים, שמושך לבו של אדם כמים, [אגדה זה מלשון אתנגיד – נמשך] ושם כל עניניהם על מוסר, שמזה ישבר יצה"ר של התאוות ע"י מוסר,

וההלכות הן הדינין שהן האש, וכמ"ש אורייתא דקא מרתחא ליה,

והחילוק שבין מתפוצץ לנימוחשמתפוצץ הוא ע"י אש שמתפוצץ תיכף מכל וכל,

אבל נימוח הוא ע"י מים, ובהמשך הזמן, וזהו אם אבן הוא נימוח – בהמשך הזמן, כי קשה מאוד לשברו,

ונק' התאוני 'אבן' שהוא מטמטם לבו של אדם,

ואם ברזל הוא מתפוצץ מאש הוא הכעסני

(וז"ס שהדינין אינן נתמתקין אלא בשרשן דהיינו בשורש הדבר שנבראו בשביל הדבר הזה,

ולכן כעסני נמתק מן האש של תורה שהוא נצרך לזה,

ואבן ע"י מים שהן התאוות הנצרכין להתורה ובאגדות שאדם מתאוה להן שהן סוד המים)

כי הכעסני נוח לשברו יותר מן התאוני, מפני שאינו נצרך כ"כ, ולכן יתפוצץ תיכף,

וזהו אם רעב שונאך שהוא היצה"ר אם הוא רעב שהוא הכעסני – האכילהו לחם, שהוא הלכות, שהוא נצרך להלכות כמ"ש ורב תבואות בכח שור

ואם צמא שהוא התאוני – השקיהו מים שהוא אגדות,

ואמר האכילהו כלומר שתלמוד הכל אף שלא לשמה כנ"ל:

מלבי"ם אם רעב שונאך האכילהו לחם – מיעץ את מי שרוצה לנקום נקמה גדולה בשונאו, לא בזאת ינקום שימנע מאתו לחם ומים, רק בהפך – שיעשה עמו כל טוב, אם ירעב יאכילהו, ואם צמא השקהו מים – כי תרויח שני דברים.

 

(כב) כִּי גֶחָלִים אַתָּה חֹתֶה עַל רֹאשׁוֹ וַה' יְשַׁלֶּם לָךְ:

מלבי"ם א] כי גחלים אתה חותה על ראשו – שבמה שאתה מטיב לו ידמה לו שאתה חותה גחלים על ראשו,

כי יזכור את אשר חטא לנגדך והרע לך, ויבוש ויכלם שעתה מוכרח לקבל לחם ומים ממך תחת רעתו.

 ב] וה' ישלם לך – שתקבל שכר מה' בעבור הצדקה שעשית, ואם תנקום במה שלא תתן לו לא תקבל שכר:

רש"י כי גחלים – הם לו שאתה חותה ושואב מן המדורה לתת על ראשו.

חותה – כל שאיבת גחלים מתוך ההסק קרי חותה כדאמר לחתות אש מיקוד (ישעי' ל).

וה' ישלם לך – ישלימנו עמך שלא יתגבר עליך:

ביאור הגר"א – כי גחלים אתה חותה גו' כלומר ובזה שאתה לומד שלא לשמה – הוא גחלים על ראשו,

שאין רצונו שתלמוד שלא לשמה רק לפי שעה, שסובר שבזה יפתה אותך שלא תלמוד כלל,

אבל באמת אין רצונו גם בזה, שגם זה גחלים על ראשו.

וה' ישלימנו לך – ולסוף גם מה שאתה לומד שלא לשמה לא תהיה ולא תקום, אלא לסוף שתלמוד לשמה,

כי גם הוא ישלים עמך בראותו שלא נתקיים עצתו, כי מתוך שלא לשמה כו'

מאחר שכוונתך לשם שמים וברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו:

(כג) רוּחַ צָפוֹן תְּחוֹלֵל גָּשֶׁם וּפָנִים נִזְעָמִים לְשׁוֹן סָתֶר:

רבנו יונה – רוח צפון וגו'. ואמר שלמה ע"ה, רוח צפון תחולל גשם ופנים נזעמים לשון סתר.

נזעמים לשון סתר, פירוש, כאשר רוח צפון תפזר העבים ותמנע הגשם, כן פנים נזעמים ימנעו לשון הרע,

כי בראות המגיד את פני השומע והנם זועפים יחדל קול המון גשם דבריו.

אבל אם יראה כי השומע ישמע לו, ישתה כמים עולה ולא יחשוך פיו משקריו. והיה כזה יום מחר כי ישנה באולתו לספר תמיד לשון שקר, ושב לשונו אחר גשם כזביו.

תחולל, מלשון, חלילה. וכן "לא יחל דברו" (במדבר ל, ג) לא יבטל. וכן "אז הוחל לקרא" (בראשית ד, כו) אז נמנע (שם שם ריב):

האבן עזרא מבאר כמו רבינו יונה, רק שמתרגם את המילה תחולל בצורה נוספת, שונה פ"א מן חולל אילות כענין תכאיבו באבנים ראתה ותחל הארץ יחיל ה' מדבר קדש

כלומר אחזה חיל וכן פירוש רוח צפון היא תביא חיל לגשם ותכריעהו עד שיכלא ולא ירד על הארץ כי תפזר העבים לפאות

וכן פנים נזעמים יחוללו לשון סתר שמדבר הרכילות בסתר, יתנו לה הפנים חיל, בהראות הזעם בהם,

עד אשר ימנענה מן הרכילות, וזה דרך מוסר שלא יקבל אדם לשון הרע:

ביאור הגר"א – רוח צפון תחולל גשם כלומר כאשר הגשם בא ואין רוח בעולם ניכר,

וזה ידוע שא"א לגשם לבא בלי רוח תחילה המביאו, אלא ע"כ הרוח צפוּן וטמון ואינו בגלוי,

כן הפנים נזעמים שיַראה האדם על חבירו האוהבו, ואינו ידוע מפני מה?

ע"כ מחמת לשון סתר שדברו עליו רכילות.

ובגמרא אמרו בשביל לשון סתר הגשמים נעצרין

(והיינו ה"פ רוח צפוּן, מי שטומן רוחו ואינו מגלה אפי' מה ששמע באמת, מחמתם תחולל גשם, הגשמים באין,

אבל פנים נזעמים כלומר כשרואין שהפנים של הקב"ה נזעמים, והיינו שאינו מוריד גשמים, הוא מחמת לשון סתר):

מלבי"ם רוח צפון תחולל גשם – הרוח הצפוּן באדים יוליד את הגשם, כי האדים העולים מן הארץ מלאים רוח אוירי קל, ועי"כ נשאים למעלה,

ובעת יצא הרוח הצפון באדים יפלו טפי המים שנעשו כבדים בסור הרוח, למטה, ויהיו לגשם,

והגם שהרוח צפון בלתי נראה, כשנראה הגשם נדע סבתו כי הרוח ילדו,

כן לשון סתר תחולל ותוליד פנים נזעמים – שהגם שרוח הסער שנולד ע"י הלה"ר הוא נסתר בלב עמוק,

יוכר ע"י זעימת הפנים שיתראה בפני הקוצף:

 מלבי"ם חלק באור המלים תחולל. תוליד – כמו ותחולל ארץ ותבל והוא נמשך לשתים. וצפון, כמו צפון לצדיק חיל חוטא:

 

(כד) טוֹב שֶׁבֶת עַל פִּנַּת גָּג מֵאֵשֶׁת (מדונים) מִדְיָנִים וּבֵית חָבֶר:

רש"י טוב שבת על פנת גג – על סלוק השכינה נאמר. מאשת מדינים – כנסת ישראל שהרשיעו את מעשיה' והקניטו להקב"ה. ובית חבר – בית שחברו בו גלולים לשכינה:

ביאור הגר"א – טוב שבת על פנת גג היינו שקאי אלמעלה שאמר שלשון סתר מביא פנים נזעמים אפי' מאוהב,

ולכן טוב לשבת על פנת גג מלהיות אתם,

ודמה אותם לגג כמו בגג הוא מתיירא בכל עת ובכל רגע שמא יפול, וצריך לשמור א"ע,

כמו כן מהלשון סתר צריך להשמר בכל עת ובכל רגע,

ומפני שהוא עושה עצמו לאוהב לפניו, ומחמת זה א"א להזהר, ולכן על פינת גג יותר טוב לשבת, כי שם אפשר להזהר א"ע ומהם אי אפשר.

אשת מדינים ובית חבר כלומר אשה רעה שהיא יודעת סתריו,

וכשהיא מריבה עמו היא תגלה זאת, וא"א להזהר ממנה שהיא אשתו,

וכן בית חבר – כלומר העושה עצמו לחבר טוב ומרמה אותו, וא"א ג"כ להזהר ממנו,

ולכן טוב לשבת על פנת גג מלשבת עמהם, שמהם הלשון סתר יתגלה. ואמר אשת מדינים ובית חבר שהן רע ומרמה:

 רלב"ג טוב שבת – טוב לאיש שישב בלא חבורה על פנת גג, משישב עם אשת מדינים שתעורר ריב וקטטה לו תמיד, ואע"פ שהוא בבית שיש בו חבורה מהאנשים:

מלבי"ם טוב שבת על פנת גג מאשת מדנים ובית חבר – כבר אמר זה למעלה כ"א.

ובא פה שנית, עפמ"ש (לקמן כ"ח) דלף טורד ביום סגריר ואשת מדנים נשתוה צופניה צפן רוח,

שמדמה אשת מדנים אל דלף הטורד, והגשם נולד ע"י רוח צפון היוצא ממסגרתו,

ואם ירצה לצפון הרוח הצפון הזה המוליד הגשם, אז צפן רוח, שבכ"ז שמן ימינו יקרא, [זה המשך הפסוק: "צֹפְנֶיהָ צָפַן רוּח, וְשֶׁמֶן יְמִינוֹ יִקְרָא"] [השמן לרפואה שעל יד ימינו המוכה ממנה, יקרא ויפרסם את עוולתה. מלבי"ם שם].

ולכן במ"ש שהרוח צפון תחולל גשם, אמר שכן רוח אשת מדנים הצפון יולד מדנים,

עד שטוב לשבת על פנת גג שאין שם מחסה מן הגשם היורד מלמעלה

משישב עם הדלף הטורד בבית חבר את [-עם] כל אנשי הבית, שאין מחסה בפניו:

 

(כה) מַיִם קָרִים עַל נֶפֶשׁ עֲיֵפָה וּשְׁמוּעָה טוֹבָה מֵאֶרֶץ מֶרְחָק:

ביאור הגר"א – מים קרים על נפש עיפה – כאשר המים קרים הם על נפש אשר הוא עיף וצמא, הוא נהנה מהם מאוד

כמו שבא שמועה טובה לאדם והוא מארץ מרחק, שהוא נהנה מאוד, כן ממש נהנה כשהוא עיף ובא לו מים קרים, והענין שבתורה הוא פרד"ס, והן נחלקין לב'חכמה ותורה, שהוא פשט ודרוש,

והחכמה הוא רמז וסוד, והיא נקראת מים, וכמו שמועה טובה, כלומר הלכה שהיא שמעתתא טובה,

והיא מארץ מרחק שהיה רחוק ממנו לידע אותה הלכה ושומע אותה הוא נהנה מזה מאוד, וזה ידוע לכל

כן כאשר הנפש עיפה לידע סוד וחכמה והשיג אותה, הוא נהנה מאוד,

ועוד מים קרים גו' ושמועה טובה וגו' הוא חכמה ובינה כי שמועה הוא לשון בינה, כמו כי שומעים אנחנו גו':

מלבי"ם מים קרים על נפש עיפה – כמים קרים שמביאים על נפש עיפה הצמאה למים, במקום שאין שם מים ומביאים ממק"א,

כן דומה מי שנפשו עיפה לשמוע מה שיעשו משפחתו או ב"ב אשר הם בארץ מרחק ואין לו ידיעה מהם,

יבא לו משם שמועה טובה משלומם, שישיב נפשו העיפה אל קרבו ויחי: רש"י …"וכן יעקב ותחי רוח יעקב אביהם"

 

(כו) מַעְיָן נִרְפָּשׂ וּמָקוֹר מָשְׁחָת צַדִּיק מָט לִפְנֵי רָשָׁע:

רש"י מעין נרפש – עכור ברגלים. צדיק מט לפני רשע – כשהצדיק מט לפני הרשע וירא להוכיח על פניו דרכו

שנאוי הדבר כמעין נרפש ומקור נשחת:

 אבן עזרא מעין, אכול – ב' דבקים, מעין ומקור כפל דבר כלומר כמעין שהרגל תרפסהו וכמקור המים שהוא השחת כן הצדיק שימוט לפני רשע ודימהו למעין כי פיהו מקור המוסרים ואין נכון שירפשו אותו הרשעים:

 רבנו יונה – מעין נרפש וגו'. אכול דבש וגו'. עוד אמר שלמה ע"ה, מעין נרפש ומקור משחת צדיק מט לפני רשע.

אכול דבש הרבות לא טוב וחקר כבודם כבוד.

כי כאשר ירפש האדם את המעיין ברגליו ידלח מימיו לפי שעה, אח"כ ישקיטו המים ויהיו צלולים כבראשונה,

כן הצדיק כאשר הוא מט לפני רשע לא תשפל מעלתו ולא תמעט בעבור זאת,

ואם הוא עכור לפי שעה, שבע יפול צדיק וקם וישוב לאיתנו וכבודו.

אכול דבש הרבות לא טוב, אבל הרבות החקר בכבוד צדיקים כבוד החוקר, כי נזכר הצדיק בפסוק שלמעלה.

ומלת, הרבות, נמשכת לחקר כבוד כמשפט במקומות הרבים.

והמכשולות הנמצאים בכבוד הרשעים רבים וידועים.

כי יש בכבודם חלול התורה והעבודה והוא העון המכלה מנפש ועד בשר.

והשנית, כי רבים נמשכים אחריהם ואוחזים מעשיהם.

והשלישית, כי המתחברים להם אע"פ שאינם עושים כמעשיהם מקבלים פורעניות כיוצא בהם, כאשר זכרנו כבר. והרביעית, כי הם המכניעים כבוד אנשי אמת ומבטלים העבודה, ואין הצלחה לכבוד הצדיקים זולתי אחרי השפלת כבודם,

כמו שכתוב "בית רשעים ישמד ואהל ישרים יפריח" (יד, יא), ונאמר "בברכת ישרים תרום קרת ובפי רשעים תהרס" (יא, יא) (שם שם קמט):

ביאור הגר"א – מעין נרפש – שמלא רפש ואינו צלול

ומקור משחתמקור הוא שממנו יוצא המעין הוא משחת מכל וכל,

ומעין הוא בינה, ומקור הוא חכמה, והוא נגד המים קרים ושמועה טובה שאמר לעיל,

כלומר מה שהמעין מלא רפש וטיט, ואין ההלכה צלולה ומבוררת, ואינן נהנין הלומדים מהם,

ומקור שהוא הסודות הוא משחת מכל וכל, שאין נהנין ומשיגין כלל היינו לא מחמתם ח"ו, אלא מחמת שצדיק מט לפני רשע, מחמת שהיצה"ר גבר על היצ"ט והיצ"ט מט לפניו, ולכן נשחת ונרפש המעיין והמקור:

מלבי"ם מעין נרפש ומקור משחת צדיק מט לפני רשע – המקור הוא במעמקי האדמה שמשם יבעו המים אל המעין, והצדיק כשימוט הגם שיתקלקל המעין, ר"ל שפעו ועשרו ופרנסתו, לא נשחת המקור שהוא בטחונו בה' שמשם בא השפע אל המעין,

אבל אם מט לפני רשע, אז מלבד שנרפש המעין, נשחת גם המקור שהוא הבטחון בה' כי אז יטילו ספיקות בהשגחה, למה תחריש כבלע רשע צדיק ממנו וכדומה:

 מלבי"ם חלק באור המלים מעין,ומקור – עי' הבדלם התורה והמצוה שמיני (סימן קמ"ד):  נרפש – כמו ושארה ברגלה רפסה (דניאל ז'):

 

(כז) אָכֹל דְּבַשׁ הַרְבּוֹת לֹא טוֹב וְחֵקֶר כְּבֹדָם כָּבוֹד:

רש"י אכול דבש – לאכול דבש יותר מדאי רמז הדבר לדורש במעשה מרכבה ובמעשה בראשית לגלות לרבים

ועמי הארץ מלגלגים על הדברים ושואלים מה למעלה מה למטה.

וחקר כבודם כבוד – והיכן החקר ראוי להיות בדברי חכמי' אשר כבודם כבוד בגזירותיהם

יש לשאול מה טעם גזרו כך ולמה סייגו בכל גזירה וגזירה:

רבנו יונה – וחקר כבודם כבוד. כי ידוע הדבר כי מן המדות הנאות לספר בשבח החכמים והצדיקים,

כמו שנאמר "וחקר כבודם כבוד". ואמרו על האויל, שאינו מדבר בשבחו של עולם (שם שם רכו):

 

 

 

 

 

ביאור הגר"א – אכול דבש הרבות לא טוב כלומר ומפני מה מט הצדיק? כיון שהוא צדיק,

ומפני מה מטה רגליו ולא יכול לעמוד? היינו מפני שאכילת דבש הרבות הוא לא טוב

והיינו לילך במדרגה שאינו ראויה לו להלך בגדולות ונפלאות ממנו לכן מט הצדיק

ומחמת זה נרפש ונשחת המעיין והמקור והיינו שאבדה מחמת זה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר.

וחקר כבודם כבוד – כלומר לחקור כבודם וכבוד ג"כ לא טוב, וכבוד הוא בסוד הדעת, והוא ג' פעמים כבוד היינו הדעת של המקור, ודעת של המעיין ודעת עצמו, וכמ"ש בס"י הבן בחכמה הוא דעת של חכמה וחכם בבינה הוא דעת של בינה בחון בהם הוא הדעת עצמו

ועכשיו מחמת שהמעיין והמקור נרפש ונשחת גם לחקור אותם הרבות לא טוב אע"פ שהוא בסוד הדעת

ועל אלו הג' אמרו במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור אין לך עסק בנסתרות

ואמר הרבו"ת שאפי' טעמן של התרי"ג מצות אין לחקור יותר מדאי:

מלבי"ם אכל דבש הרבות לא טוב וחקר כבודם כבוד – משיב לזה שכמו שלא טוב להרבות באכילת דבש, כן (הרבות) חקר כבודם (לא) כבוד – מי שמרבה לחקור על כבוד הצדיקים, לא ישיג את הכבוד,

כי זה מה שיקרה שהצדיק מט לפני רשע, הוא מסודות ההשגחה שכבוד אלהים הסתר דבר, כמו שאין להרבות באכילת דבש, שמזיק,

כי הגם שתראה כבוד הצדיקים מחולל ביד הרשע – כבוד הזה שבעוה"ז אינו הכבוד האמתי,

ועקר הכבוד הוא בעולם הנצחי ששם הכבוד האמתי כמ"ש בעצתך תנחני ואחר כבוד תקחני כמש"פ שם,

ובאשר הכבוד הרוחני הנצחי הוא מן סתרי האלהים, כ

י השכל לא ישיג בעודו כלוא בחומר כבוד נפש רוחנית מופשטה מן החומר, אין להרבות לחקור בזה רק צדיק באמונתו יחיה ולא יסתפק באמונתו:

 

(כח) עִיר פְּרוּצָה אֵין חוֹמָה אִישׁ אֲשֶׁר אֵין מַעְצָר לְרוּחוֹ:

אבן עזרא פרוצה – שנעשית פרצה בחומותים:

 אין חומה – שלא נבנתה חומה במקום פרץ לעבור אנשים ויצא מי שירצה כן איש אשר אין מעצור לרוחו לנפשו לעצור מאמריו והנה שתיקה טובה להם:

 רבנו יונה – עיר פרוצה וגו'. ואמר שלמה המלך ע"ה, "חכם ירא וסר מרע", ובאורו, החכם, אעפ"י שהוא סר מרע בכל מאמצי כחו יירא ויזחל, אולי לא כלה חקו ולא נזהר כדת מה לעשות.

וכמוהו, "מעקש דרכים והוא עשיר", אעפ"י שהוא עשיר (כח, ו).

וכן אמרו רבותינו ז"ל בילמדנו (תנחומא לך לך טו) אל תפרש חכם ירא וסר מרע, אלא חכם סר מרע וירא.

וסוף הפסוק מוכיח עליו "וכסיל מתעבר ובוטח", אמר על מדות הכסיל מתעבר ועם כל זאת בוטח שלא יקרהו עון ונזק,

ובעל הכעס עלול לפשעים ומופקר לנזקים, שנאמר "ובעל חמה רב פשע" (כט, כב),

ונאמר עיר פרוצה אין חומה איש אשר אין מעצר לרוחו (שם א טז):

ביאור הגר"א – עיר פרוצה היינו שיש לה חומה אך יש בחומה פרצות הרבה.

אין חומה – שאין לה חומה כלל, איש אשר אין מעצר לרוחו, כלומר כן הוא האיש אשר אין מעצר לרוחו כי יש מהן אשר אין להם מעצר כלל,

ויש שהוא מעצר לרוחו אך לפרקים הוא פושק פיו, ואז אין לו מעצר,

וכמו שהחילוק בין עיר פרוצה לאותה שאין לה חומה כלל,

היינו לעיר פרוצה אין להתיירא רק מן השונא אשר הוא מחפש מקום לכנוס דרך שם, אבל משאר בני אדם אין להתיירא, כי אין דרך לכנוס דרך פרצה, כן החילוק ממש בין אשר אין לו כלל מעצר לרוחו, ובין האיש אשר לפרקים אין מעצר לרוחו, והיינו אותו שאין מעצר לרוחו כלל, ברב דברים לא יחדל פשע והוא למרמס לכל עובר, כי פרץ את גדרו ופושק פיו תמיד,

אבל אותו שאין מעצור לרוחו לפרקים הוא אינו מתיירא רק מן היצה"ר, כי אין דרך בני אדם לבא אליו תמיד, כי לפעמים אין מדבר ומעצר לרוחו,

אך מן היצה"ר יש לו להתיירא, כי הוא צופה ומביט עליו וממתין על אותה שעה ומביא עליו אז בני אדם כי הוא מצפה עליו, לכן יש לו להתיירא ממנו:

מלבי"ם עיר פרוצה אין חומה איש אשר אין מעצר לרוחו – כבר המשיל את האדם לעיר קטנה שמלך גדול מסבב אותה לכבשה,

והוא שהיצר והדמיון וכח התאוני מעכב [את האדם מ]לכבוש את כחות הנפש תחת רשותו,

והיצה"ט נלחם בעד העיר ואינו מניח אל צרי הנפש לכבוש את העיר,

והחומה הנשגבה שבו יעצור בעד הצורר הוא המעצור שישים בעד הרוח,

כי הרוח הוא המעלה הציורים אל הלב,

ויצרי האדם רובם רעים, ציורי הגאוה והקנאה והנקמה וכדומה,

ובעת יתנשא הרוח ויעלה הציורים הרעים אל הלב, ואז בא האויב אל העיר, ונשקה המלחמה בתוך העיר,

כי אז בקל כי ימשך אחר הציורים האלה לפעול כפי שאון דכים,

אבל י"ל לאדם כח המושל הנותן מעצור בעד הרוח להשבית שאונו,

כמ"ש כל רוחו יוציא כסיל וחכם באחור ישבחנה כמש"פ שם,

והיא החומה אשר יעכב בפני האויב מלבא אל העיר,

אבל מי שאין מעצר לרוחו – ויעלה ציורים הרעים על לבו, יגבר היצר, וצוררי הנפש יכבשו את העיר,

כי אין חומה לעכב בעדם:

 

 


 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “משלי פרק לא”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

. כל שיעורי הרב במדיה דיגיטאלית!!

נגן דוקו ביט הנפשהסנדיסק 128כרטיס זכרון 128

עדכונים חמים למייל

קבלת עדכונים
Loading