משלי

משלי פרק-כו

(א) כַּשֶּׁלֶג בַּקַּיִץ וְכַמָּטָר בַּקָּצִיר כֵּן לֹא נָאוֶה לִכְסִיל כָּבוֹד:

רש"י  כשלג בקיץ – בשעה ששוטחין התאנים בחמה ליבשן ולעשות קציעות כדאמר הלחם והקיץ לאכול הנערים (שמואל ב טו):

ביאור הגר"א כשלג בקיץ וכמטר בקציר – כי השלג והמטר המה תועלת גדול לארץ, שהשלג הוא מרוה את הארץ כמ"ש כי לשלג יאמר הוי ארץ, נמצא ע"י השלג נתהוה ונתחזק הארץ

והמטר הוא טוב בב' רביעות – ברביעה ראשונה הולידה את הארץ, וברביעה שנייה הצמיחה את הארץ כמ"ש כי כאשר ירד הגשם והשלג על הארץ וגו' כי אם הרוה את הארץ והולידה והצמיחה ונתן זרע לזורע ולחם לאוכל

אבל השלג בקיץ – שהוא זמן שמקייצין תאנים הוא רע מאוד, שלא די שאינו מרוה את הארץ אלא מאבד את התבואה שכבר נתבשלה, וכן הגשם בקציר אז סימן קללה

כן הנותן לכסיל כבוד – כלומר המלמד תורה לכסיל שהתורה בעצמה הוא טוב מאוד, אך לא במקום הזה ולא בזמן הזה

כן הכסיל לא יבין את זאת ויוליד והצמיח מן התורה אשר למד דבר שאין צורך, ולא די שלא ישביח אותה, אלא אדרבה ילמוד פירוש אשר לא היה מעולם

(ואמר אלו הב' – בקיץ ובקציר, כמ"ש למעלה שהן סוף ימיו ונערותו, שהכבוד מגרע לו ומאבדו בימי נערותו ובימי זקנותו ומ"ש תחילה בקיץ קודם לקציר – לפי שהוא רבותא יותר שאף בזקנותו יהיו לו הכבוד לחסרון

וכל דבר שהוא רבותא יאמר תחילה כענין תפשום חיים חיים תפשום:

מלבי"ם כשלג בקיץ וכמטר בקציר – השלג והמטר שניהם יועילו אל הזרע והתבואה,

השלג יוליד את האדמה, והמטר יצמיחה כמ"ש (ישעיה סי' נ"ה)

ובכ"ז לא טובים המה בקיץ ובקציר שאין שם זרע,

והמטר יזיק בקציר שהוא קודם הקיץ, שמרקיב התבואה הנגמרת,

והשלג יזיק בקיץ שאז צריך חום השמש ליבש התאנים שמיבשים אותם בקיץ, ואם יקדים השלג בקיץ, שזמנו אחר המטר שהוא [המטר] אחר הקיץ,

והמטר בקציר – שזמנו אחר הקיץ, יען שבא שלא בזמנו יפסיד וישחית,

כן לא נאוה לכסיל כבוד – שהגם שאם יתנו כבוד אל החכם, שהוא חרש וזרע על חלקת נפשו, זרע החכמה יועיל כמטר וכשלג להוציא הזרועים האלהיים ולהצמיחם,

שע"י הכבוד יעוררו כחותיו הנפשיים להוציא את כל מה שבכח אל הפועל,

לא כן הנותן כבוד לכסיל שלא זרע מאומה, ישחית ויקלקל,

כי יוסיף להחזיק בכסילתו והוא שלא במקומו, וישחית, ועי' לקמן (פסוק ח'):

 מלבי"ם חלק באור המלים  קיץ, קציר: ע"ל (ו' ח'):

 

(ב) כַּצִּפּוֹר לָנוּד כַּדְּרוֹר לָעוּף כֵּן קִלְלַת חִנָּם (לא) לוֹ תָבֹא:

רש"י כצפור לנוד – שהוא נד וכדרור שהוא חוזר לקנו. כן קללת חנם לא תבוא – למי שהוציאה בפיו. דרור הוא עוף הנקרא רונדל"ע בלעז ונקרא דרור שדרה בבית כבשדה:

מנחת שי לא תבא – לו קרי ובזוהר פרשת וישלח דף קע"ה רבי יוסי אמר כתוב קללת חנם לא תבוא ואוקמו' לו בוא"ו ואי קללת צדיקא הוא אפי' דלא אתכוון בה כיון דנפקא מפומי' נטיל לה ההוא יצר הרע וקטרג בה בשעתא דסכנה כמו שאירע ליעקב כשאמר עם אשר תמצא את אלהיך לא יחי' וכו' כדאיתא בבראשית רבה פרשה ע"ד סימן ג' ומדרש קהלת פסוק כשגגה שיוצא מלפני השליט.

ועיין פ' ב' דמכות ובמסורת הברית הגדול אזהרה לאדם שלא יקלל את חברו שודאי לו למקלל תבוא

אי נמי שישמור שלא יקללוהו חנם דלו תבוא [לפ"ז הכוונה שאכן תתקיים בו!] כמאמרם ז"ל אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך שהרי אבימלך קלל את שרה הנה הוא לך כסות עינים ונתקיים בזרעה דכתיב ותכהין עיניו מראות:

 ביאור הגר"א – כצפור לנוד כמו שמשלחין הצפור שתהא נודד ממקומה, והדרור שמשלח לעוף, והיא חוזרת למקומה הראשון אשר יצאה משם,

כן קללת חנם לו תבא – שהוא משלח הקללה מפיו היא חוזרת אליו ובאה על ראשו,

ואמר אצל הצפור 'לנוד' ואצל הדרור 'לעוף' – והיינו כי הצפור אינה חוזרת תיכף, אלא מתחילה היא נודדת בעולם ואח"כ היא חוזרת, אבל הדרור היא תיכף מועף ביעף לחזור למקומה,

וכן הקללה פעמים שהיא באה תיכף כדרור, ופעמים שהיא שוהה לבא כצפור, (ונלע"ד מה שדומה לצפור ולדרור כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפים יגיד דבר, והן אלו הב' עוף ובעל כנף, צפור ודרור, והן נגד קול ודבור שבקללה):

מלבי"ם כצפור לנוד כדרור לעוף – הצפור תקנן גם בבית, ובכ"ז דרכה לנוד ממקום למקום ואינה נשארת בקביעות, והדרור אינה מקבלת מרות ולא תמצא בבית כלל רק בקן,

כמ"ש גם צפור מצאה בית ודרור קן לה, ודרכה לעוף חוץ לבית למרחוק,

וכן קללת חנם לא תבא – לפי הכתיב י"ל לא לבד שלא תשאר בקביעות ותנוד כצפור, אלא שלא תבא בבית כלל אף לפי שעה כדרור לעוף,

ולפי הקרי בוי"ו לו תבוא – שתשוב אל המקלל, כצפור וכדרור אשר אחרי ינודו ויעופו ישובו אל קנם בעצמם.

 מלבי"ם חלק באור המלים כצפור, כדרור – הדרור אינה מקבלת מרות ולא תדור אצל בנ"א, עמ"ש (תהלות פ"ד:

 

(ג) שׁוֹט לַסּוּס מֶתֶג לַחֲמוֹר וְשֵׁבֶט לְגֵו כְּסִילִים:

רש"י שוט, לסוס – הוא עשוי, ואף שבט, נכון לגו כסילים, יסורין מוכנין לרשע:

ביאור הגר"א שוט לסוס ומתג לחמור ושבט לגו כסילים, כי להסוס א"צ אלא לשוט,

כלומר להוליך את השבט באויר ולא להכות אותו, וכאשר מוליכין את השבט באויר עליו הוא מתיירא ורץ,

והחמור אינו מועיל לו זאת, אלא צריך מתג להוליך אותו ולמשוך בו,

אבל הכסיל אינו מועיל הכל אלא שבט לגו כסילים,

ומה שהסוס די בשוט והחמור צריך למתג, הענין כי משענת הסוס [עיקר כובדו]  על רגליו, ומשענת החמור על ידיו,

כי הסוס הוא למי שצריך לנסוע מהר, ולכן מראין לו השוט כדי שירוץ,

כי הסוס דרך לרוץ מפני שמשענתו על רגליו [ורצים ברגלים],

אבל החמור אינו רץ לעולם, כי משענתו על ידיו, והוא למשא, ואינו הולך במרוצה אלא לאט לאט, לכן צריך למתג להוליכו

והענין שהמדות נקראין רגליו כמ"ש למעלה, ולהדריך המדות בדרך חיים צריך לתוכחות מוסר,

וזהו שוט לסוס, שמשענתו על רגליו, צריכין להראות לו שוט,  [רמז לבעלי המעלה הרצים בעבודת ה' ודי להם רק שיראו את השוט וייראו וילמדו מוסר]

ולהחמורים [הן עמי הארץ] שהן אינן יודעין להדריך א"ע במדות ישרים, אך הם למשא- לעבוד עבודת ה' במצות, ולא לעבור על ל"ת, וזהו שמשענתן על הידים [שהידים מרמזות למצוות, ואינם רצים בעבודת ה' אלא איטיים כחמור],

ולהן צריך מתג להדריכן, כי הם בעצמן אינן יודעין איך להתנהג,

אבל להכסיל אינו מועיל לא התוכחה ולא הדרכה, רק שבט על כל דבר שעושה כלומר להכות אותו:

מלבי"ם שוט לסוס ומתג לחמור ושבט לגו כסילים – הבע"ח הבלתי משכילים שאין להם שכל להנהיג עצמם, צריכים שוט ומתג,

הסוס צריך שוט והחמור שהוא סכל יותר ולא יבין אף ע"י שוט צריך מתג, שבו יעצרו בעדם בל יסורו מן הדרך, והאדם י"ל שכל ובחירה שילך בעצמו בדרך הטוב,

אבל הכסיל שנלוז מדרך החכמה מפני תאותו,הוא כבע"ח שהטבע תנהיגם לא השכל, וצריך שבט כמוהם, שע"י שבט ויסורים יהיה מוכרח ללכת בדרך סלולה:

 

(ד) אַל תַּעַן כְּסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ פֶּן תִּשְׁוֶה לּוֹ גַם אָתָּה:

רש"י אל תען כסיל – בדברי ריב ומצה [כאשר יקללך אבן עזרא] פן תשוה לו: תשוה – כמו תדמה:

 ביאור הגר"א – אל תען כסיל כאולתו – בגמרא פריך אהדדי [עם הפסוק הבא] – כתיב ענה כסיל גו' וכתיב אל תען?

ומשני כאן בדברי תורה וכאן במילי דעלמא. ולכאורה אינו מובן, והלא בפסוקים אין שינוי, ומנין לחלק?

ונראה שתירוץ הגמ' מפורש בפסוק, והגמרא אינו רק מפ' דברי הפסוק,

דכתיב אל תען כסיל כאולתו פן תשוה לו גם אתה, וכתיב ענה כסיל כאולתו פן יהיה חכם בעיניו,

ומפ' הגמרא היינו במקום שאם תענה לו תשוה לו גם אתה, והיינו במילי דעלמא, שאמר לך דבר שלא כהוגן, ואם תענה לו ותריב עמו תשוה לו, אל תענה אותו

אבל במקום שאם תענה אותו תסתור את דבריו, ואם לא תענה אותו יהיה חכם בעיניו, שיהיה סובר שנצח אותך, אז ענה כסיל כאולתו, והיינו ע"כ בדברי תורה

ולכן אמרו כאן בדברי תורה כאן במילי דעלמא – ואמר אל תען כסיל כאולתו כי אפילו בת"ח אין להשיב יותר ממה שאמר הוא, כמה שאמר בגמרא האי מאן דאמר ליה חבריה מילתא לא להדיר ליה טפי ממה דאמר ליה חבריה, ולכסיל – אפילו כאולתו אל תען כי פן תשוה לו אם באת להתקוטט עמו:

מלבי"ם אל תען כסיל כאולתו פן תשוה לו גם אתה – כבר התבאר שהכסיל הוא הבלתי שומר חקי החכמה, מפני שנמשך אחר תאותו המתנגדת לחקי החכמה,

ולבעבור ישים מסוה על פניו ולהפגיע נפשו, באשר חקי החכמה עומדים נגד שטף תאותו, יתור אחרי האולת היינו להטיל ספיקות על חקי החכמה והאמונה,

ואם יתוכח אדם עמו לסתור את ספיקותיו לא יפעל מאומה, כי גם הוא ידע חקי החכמה, רק משליכם בחוזק יד מפני נטיית תאותו, כמ"ש ואולת כסילים מרמה, ואולת כסילים אולת,

וגם אם המתווכח יערוך נגדו דברים הנודעים בחושים יאטם אזניו, כמ"ש לך מנגד לאיש כסיל ובלי ידעת שפתי דעת כמש"פ שם,

ולכן טוב שאל תען על אולתו – וספיקותיו, פן תשוה לו – כאילו גם אתה מסופק ומבקש להתיר הספיקות

אמנם בכ"ז הגם שאני מצווך בל תענהו בדרך וכוח (ויל"פ ג"כ שר"ל שבל תען כסיל על אופן מפני שיראת פן תשוה לו שאם לא תענהו יאמרו שגם אתה כסיל, ואם תען לו מצד זה תרצה להראות חכמה בהוכוח, וזה לא תעשה)

אבל בכ"ז.

 

(ה) עֲנֵה כְסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ פֶּן יִהְיֶה חָכָם בְּעֵינָיו:

רש"י  ענה כסיל – הבא להסיתך לרעה הודע לו אולתו.

פן יהיה חכם בעיניו – וטעם שני פסוקים אלו מפורש בתוכם אל תען – בדבר שתשוה לו אם תענהו

ענה כסיל – בדבר שאם לא תענהו יהי' חכם בעיניו:

ביאור הגר"א – ענה כסיל כאולתו – אפילו בדברי תורה אל תענה לפי שכלך, כי יבוז לשכל מילך,

אלא תענה כפי שאלתו – פן יהיה חכם בעיניו שיאמר שלא יכלת להשיב אותו,

אבל לא תהא משיב רק כפי אולתו ולא לפי שכלך:

דוגמא לכך:

מסופר, כי פעם כאשר שהה הרה״ק בעל הדברי חיים מצאנז זי״ע בעיר מרפא, ראה אותו רב ״ליטאי״ עוסק בעצמו בחיתוך וריסוק ביצים ובצלים בשבת קודש, ושאלו: מדוע יטרח כבודו, והלא עבודה זו שייכת למשרתת?

ענה לו הרבי: הלא כבודו יודע כי אם חותכים את הבצלים דק דק יש חשש של איסור טוחן, ובדבר הנוגע להלכה, איני יכול לסמוך על המשרתת…

בשבת הבאה שהה שם אורח ״חסיד״, וגם הוא שאל את הרבי לפשר הדבר. ענה לו הרבי: מאכלי השבת עולים בגימטריה קטנה לחשבון שבע, לאות כי השבת היא היום השביעי, והחל לפרט: דג, בשר, מרק, – כל אחד עולה כמנין שבע, ורק ״בצל״ עולה בגימטריה קטנה לארבע עשרה! ולכן צריך לחתוך אותו לשתיים, ואת זה אני צריך לעשות בעצמי, משום שאי אפשר להעביר כוונות אלה…

בשבת השלישית היה שם ״עם הארץ״, וגם הוא שאל את הרב לפשר הדבר. ענה לו הרבי: המשרתת לא תוכל לדעת בדיוק מתי זמן הסעודה, כי פעמים אני מקדים ופעמים אני מאחר, ולכן היא מכינה שעה ארוכה לפני הסעודה. בוודאי יודע אתה כי אם חותכים בצלים זמן רב קודם האכילה, הם נהיים למרים. לכן אני עושה זאת בעצמי…

אחד הגאונים אשר שהה שם בכל שלוש השבתות, אמר כי עתה הגיע למסקנה שאת טעמו האמיתי הרבי לא מגלה!

בהתחלה הוא חשב כי יש לרבי ״טעם הלכתי״, אחר כך חשב כי אולי יש לו ״טעם קבלי״, אך כששמע על הבצלים המרים, הבין כי הרבי משיב לכל אחד לפי בחינתו ודעתו… כי באמת כל הטעמים אשר נתן הרבי היו אמיתיים. כששאלו אותו מה פשר מעשהו, לא ביקשו לדעת את כל הטעמים הקיימים, לכן יכול היה לבחור לכל אחד טעם אחר, השייך לרמתו של השואל…

מלבי"ם ענה כסיל כאולתו פן יהיה חכם בעיניו – תענהו על אופן שלא ידמה לו שהוא חכם אחר שלא מצאת מענה,

ועל אופן זה תענהו בדברים קלים, כי עיקר הכונה להראות שהוא כסיל,

ולא תענהו בדברים חריפים להראות חכמתך, ועתה מפרש מה שיענהו.

 מלבי"ם חלק באור המלים חכם בעיניו – עי' גדרו למעלה (י"א כ"ט):

 

(ו) מְקַצֶּה רַגְלַיִם חָמָס שֹׁתֶה שֹׁלֵחַ דְּבָרִים בְּיַד כְּסִיל:

רש"י מקצה רגלים חמס שותה – מי ששולח דברים ביד כסיל,

הוא מקצה רגלי שלוחים הרבה לחזור ולשלוח לתקן מה שעיות הראשון אשר שלחו בתחלה,

ושותה חמס, שחבירו זועף עליו על שליחות הכסיל:

ביאור הגר"א מְקַצֶּה רגלים חמס שותה שולח דברים ביד כסיל – כי השולח דברים ביד כסיל הוא אינו מבין ומשנה בדבורו, ועי"ז באה מריבה, שאינו מדבר כפי הראוי והנכון לפי כבודו,

והוא יהיה נצרך להרבות עליו רעים לפייסו, ואפשר שלא יהיה יכול לפייסו כלל,

וזהו שיקצה רגלים של ההולכים לעשות שלום, ואעפ"כ לא יצא מלבו בלב שלם,

וישתה חמס – חומס דברים, שמחרף אותו חבירו ששלחו הדברים והכל ע"י ששלח דברים ביד כסיל:

 

(ז) דַּלְיוּ שֹׁקַיִם מִפִּסֵּחַ וּמָשָׁל בְּפִי כְסִילִים:

מלבי"ם (ו-ז) מקצה רגלים חמס שותה שולח דברים ביד כסיל, דליו שוקים מפסח ומשל בפי כסילים –

[אמר בפסוק ה' – ענה כסיל כאוולתו -] ענה אותו התשובה הזאת:

החמס ששותה אשר הוא מקצה את הרגלים, הוא שולח דברים ביד הכסיל

ומה הן הדברים ששולח? שהוא אומר דליו שוקים מפסח

[ולביאור בהרחבה:] מדמה במליצתו את משתה התאוה שהכסיל שותה, ר"ל מה שנמשך אחר תאותו, כשכור מיין, רק שהוא שותה חמס תחת יין,

והחמס ששותה הוא מקצה רגלים, שכמו שהיין מקצה [-מקצץ] רגלי השכור, שאינו יכול לעמוד על רגליו, כן החמס מקצה רגלי הכסיל ששותהו,

ומציין כאילו החמס הזה אשר שתה וקצץ רגליו ונעשה פיסח ברגליו משכרותו, הוא שולח דברים על הפיסח שידלו גם את שוקיו, כי השוק הוא למעלה מן הרגל, ומעמיד את הגוף, שהגוף יסמך על השוקים והשוקים ינשאו על הרגלים,

אולם הפיסח שא"י לילך ברגליו השוקים הם לו למשא ולמותר, וצריך לדלות ולהגביה ולקצץ גם השוקים היתרים, והדברים האלה ששולח החמס ששתה (ביד הכסיל) שידלו לפסח המוקצץ רגלים, את שוקיו,

הוא המשל אשר בפי הכסילים – ר"ל שהכסיל אחר שנשתכר ביין התאוה וא"י לעמוד על רגליו, ר"ל שאינו יכול להתנהג בפועל כפי דרכי החכמה,

כי יחוג וינוע כשכור מתאותו, רוצה לדלות ולקצץ גם השוקים שהם יסודות החכמה ומכונותיה ע"י שיטיל בה אולת וספיקות, שאחר שהוא פיסח בתאותו, בלתי עומד בתקפו נגד התאוה,

השוקים שהם המכונות שעליהם יעמוד האדם שהם חקי החכמה, הם לו למותר ולמשא, ורוצה לקצץ גם אותם,

כמו שהשוקים הם למותר אל המקוצץ רגלים:

 מלבי"ם חלק באור המלים מקצה – ענין כריתה כמו מקצץ, החמס הוא מקצה רגלים והוא שולח דברים: דליו – הרימו שוקי הפסח כי הם לא להועיל לו:

רש"י דליו שוקים מפסח – גבהו כמו דלו עיני (ישעי' לח) השוקים של כל אדם נראין לפסח גבוהים ממנו,

ודבר זה משל בפי כסיל האומר אותו על לימוד החכמה איך אנו באים ללמוד החכמה? נפלאה וגבוהה היא ממנו!

המשל אומר דליו שוקים מפסח:

ביאור הגר"א [וקדמו רלב"ג] – דליו שוקים מפסח – כלומר אצל הפסח השוקים גבוהים זו מזו ואינן שוין,

כן המשל בפי כסילים אינו דומה לנמשל זה פונה לצד זה וזה לצד אחר כמו הרגלים אצל הפסח:

רלב"ג דליו שוקים – גבהו שוקים מפסח שהאחד גבוה מחבירו וזה גורם שאינו יכול ללכת ביושר וכן הענין במשל אשר בפי כסילים כי לא יסכים המשל לנמשל מפני מה שיוסיפו או יחסרו בזכרם המשל:

 

(ח) כִּצְרוֹר אֶבֶן בְּמַרְגֵּמָה כֵּן נוֹתֵן לִכְסִיל כָּבוֹד:

מלבי"ם כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד – באר הטעם שלא תענה אותו באורך בדרך כבוד, רק תענהו דרך בזיון, כי כמו הצורר אבן בכלי הקלע שממנו רוגמים אבנים,

שנראה שנותן להאבן כבוד לצררו בצרור, והוא ע"מ להשליך אותו על אנשים ולרגמם באבנים ולהרגם,

כן הכבוד שתתן אל הכסיל במענה חכמה, ישליך אותם במרגמה להרוג גם אנשי תמימי דרך, כי יהפך את תשובותיך לאבני בלע ולמינות:

[ישתמש בדבריך כדי לעוות אותם, ולומר שזה מה שאמרת…

המעשה בחזו"א ואותו האדם ששלח לו שאלה ולא השיב, ולבסוף הגיע לב"ב והחל לשוחח עמו ודחף לעברו על השלחן מעטפה, והחזו"א דחפה בחזרה, וחוזר חלילה כמ"פ עד שא"ל החזו"א שאם לא יקחנה אליו- הם לא יוכלו להמשיך לשוחח. וכך היה. לאחמ"כ הסביר לבאי ביתו שהקהילה שם שאלוהו שאלה ולא רצה כלל להשיב מפני שידע שמה שיאמר יסלפו את דבריו, וכשראו שאינו משיב החליטו להכניס לו מכתב ולומר שהוא הסכים הסכמה שבשתיקה… אך החזו"א שקלט זאת לא הסכים אפילו לקרוא את המכתב. לאחר כשבוע פגש אותו בן בית את העסקן שהיה אצל הרב בת"א, והלה התפעל מחוכמתו של החזו"א וסיפר לו כיצד החזו"א לא רצה אפי' לקחת את המכתב, וסיפר לו את תוכניותיהם, השיבו אותו בן בית – גם את זה החזו"א ידע…

מלבי"ם חלק באור המלים במרגמה – בכף הקלע שמשם רוגמים אבנים:

רש"י במרגמה – פרונדול"א בלעז שאבן שצוררין בו [בדר"כ צוררים לשמירה] לא להתקיים היא שם, שעומדת להזרק

כך הנותן לכסיל כבוד אינו של קיימא [מפני שישליכנו, בכסילותו],

ורז"ל דרשו על המלמד תורה לתלמיד שאינו הגון שהוא כזורק אבן למרקוליס:

רבנו יונה – כצרור אבן וגו'. ועוד הוסיף בן זומא מדה רביעית, ואמר, אי זהו מכובד המכבד את הבריות. המכבד את חברו לעצמו הוא מכבד, לא לחברו, ומה תועלת לאיש שיעשו לו כבוד, אם נכבד הוא לא הוסיף במעלתו ובכבודו מפני הכבוד אשר עשו לו, ואם נקלה הוא לא יחזירוהו נכבד כי יכבדוהו, ולמכבדים הוא בזיון, לא לנקלה כבוד, כי אין מעלתו מוספת, כמו שאמר שלמה ע"ה כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד.

כי הצורר אבן במרגמה עשה שטות, ולא לאבן כבוד כי לא נתעלית בזה, וכן הנותן לכסיל כבוד שטות הוא למכבד. נמצאת אומר כי כל כבוד אשר יעשה אדם לבריות לעצמו הוא מכבד, שגורם להם שבעל כרחם יכבדוהו, ומתורת חיוב שהוא הכבוד האמתי, ועל זה נאמר אי זהו מכובד המכבד את הבריות שנאמר, "כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו" (ש"א ב, ל). ראית זה הפסוק הוא מקל וחומר, אם הקב"ה שכל בריותיו לא נבראו אלא לכבודו, שנאמר "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו" (ישעיה מג, ז), והם חייבין בכבודי ולא היה בדין להחזיר להם טובה, כי לא נבראו לדבר אחר וזו היא מלאכתם ואין להם רשות לעשות אחרת, ואעפ"כ אמר, כי מכבדי אכבד, כ"ש וכ"ש הבריות שאין הגבר חייב לכבדם, אם יעשה להם כבוד כי יכבדוהו ועל כפים ישאוהו. וגם בזאת המדה, אין בה טורח והיא נאה ומקובלת (רבינו יונה אבות פ"ד מ"א):

 ביאור הגר"א – כצרור אבן במרגמה – כמו הצורר אבן בהקלע לקלֶעַ, [נראה דר"ל לפעמים-] אין דעתו שיפול במקום ההוא, כי האבן נתגלגל ונח במקום אחר, ולא במקום אשר היתה כוונתו שיפול,

כן הכסיל כאשר נותנין לו כבוד כלומר כאשר לומדין אתו תורה, התורה שלמד אינו עושה בה כוונת הלומדו אלא עושה אולתו, וזורק אותה למקום אחר,

ועוד כצרור אבן במרגמה – כמו הצוררין אבן בתוך הקלע אין כוונתו ודעתו שיהיה שם האבן בתוך הקלע, אלא לזרוק משם לחוץ, כן הנותן לכסיל כבוד [נראה דר"ל מלמדו תורה] בודאי תיכף יוציא את הדברים החוצה, ולא תנוח בלבו כלל:

 

(ט) חוֹחַ עָלָה בְיַד שִׁכּוֹר וּמָשָׁל בְּפִי כְסִילִים:

רש"י חוח עלה ביד שכור – כחוח שהוא נדבק ביד שכור כן המשל האמור למטה נדבק בפי הכסיל להיות להם לחוח ולקוץ מכאיב, ומהו המשל:

ביאור הגר"א – חוח עלה ביד שכור – כמו החוח אשר ביד שכור שרואין את החוח ואעפ"כ אינן יכולין ליטול את החוח מידו, כי דעתו מבולבל ואינו יכול לאחוז את ידו,

כן המשל אשר בפי כסילים הכל רואין ויודעין את המשל אבל א"א להוציא המכוון והנמשל ממנו:

 רלב"ג חוח – הנה כמו שביד שכור עלה חוח אשר יוזק בו ועזב מלקחת הדברים אשר יועילו לו או שלא יוזק בהם

כן הענין במשל שהוא בפי כסילים כי מכל הכוונות אשר אפשר שיובנו בו לא יביאו מהם הכסילים רק מה שיזוקו בו:

דבר זה נכון מאדשתמיד כשיאמרו דבר מה – יהיו כאלה שיבינו מכך את הטוב והחיובי, ויהיו כאלה שיסיקו מכאן כיצד אפשר לעקוף, לרמות, לקלקל… כל אחד מסיק מסקנות לפי נטיית לבו…

מלבי"ם חוח עלה ביד שכור, ומשל בפי כסילים – שהכסיל הזה השכור מחמת יין התאוה,

אשר נקצצו רגליו ושוקיו כנ"ל, הוא שוכב והולך על ידו, עד שעלה חוח בידיו שהוא הולך עליהם,

ובכ"ז נמצא משל בפי כסילים – לקצץ במשל הזה את השוקים שהם עמודי החכמה,

ומבאר המשל הנמצא בפיו, הוא אומר:

 

(י) רַב מְחוֹלֵל כֹּל וְשֹׂכֵר כְּסִיל וְשֹׂכֵר עֹבְרִים:

מלבי"ם [וכן משמע מרש"י] רב מחולל כל ושוכר כסיל ושוכר עוברים – הוא אומר שה' בורא ומוליד כל האנשים הנמצאים, הצדיק והרשע, ההולך בחכמה והנמשך אחר תאותיו, הכל מה', ואין בחירה ביד האדם,

וה' שוכר כסיל – נותן שכר גם להכסיל הנמשך לתאותיו,

ונותן שכר – גם לעוברים – על מצותיו, ולכל עובר בתבל, כצדיק כרשע הכל שכורים מאתו, לעשות כפי שבראם וכפי הכח ששתל בם אם לחכמה אם לתאוה,

ואין מעשה ודעת וחשבון ועונש, כי אין בחירה ביד האדם, והוא מוכרח למעשיו, שכיר הוא בא בשכרו:

רש"י רב מחולל כל – הקב"ה ברא את הכל ודן את הכל ככסיל כחכם אין אנו צריכין לשום חכמה. ושוכר כסיל – לא כבשר ודם שלא ישכור אלא פועלי' בקיאים ולא ישכור אלא העוסקים במלאכתו אבל הקב"ה מחולל כל ושוכר הכסילים ושוכר עובר דרכים הבטלנים מכל מלאכה,

ומדרש אגדה ושוכר כסיל מלשון יסכרו מעינות תהום (בראשית ח) ולשון עושי שֶכֶר (ישעיה יט) הקב"ה סוכר מזל 'כסיל' [מל' כסיל וכימה – שני כוכבים] המשמש בימות החמה מתשרי ואילך ומאז הוא סוכר וסוגר כל עוברי הים מלילך בו עד הפסח,

ובדברי רבי משה ראיתי רב מחולל כל עשיר יש לו פעולות הרבה

ואם שוכר כסיל במלאכתו הנה הוא כשוכר כל עוברי דרך שרואין בקלקול המלאכה [של הכסיל הנ"ל, ועומדין לידו כדי] להורות איך יתכן ואיך יש לו לפעול [ואז נמצא ששכר אמנם אדם אחד, אך כאילו שכר את כל עוברי הדרך למלאכתו…]. ודבר ריק הוא ואינו ענין כאן:

ביאור הגר"א – רב מחולל… כלומר האיש אשר הוא בעל ריב, הוא מחולל ומכה את כולם בריבו.

ושוכר כסילים – ושוכר עוברים ומפני ששני אלו פגיעתן רעה כסיל וכעסן [עובר ל' מתעבר] –

הוא שוכר את שניהם לריב עם אותן שמריב איתם:

מלבי"ם חלק באור המלים רב מחולל כל – רב תואר להשי"ת שהוא רב ואדון על הכל והוא מוליד את כל הברואים:

ושוכר, נותן שכר:

 

 (יא) כְּכֶלֶב שָׁב עַל קֵאוֹ כְּסִיל שׁוֹנֶה בְאִוַּלְתּוֹ:

 רבנו יונה – ככלב שב וגו'. ואמר שלמה ע"ה, ככלב שב על קיאו כסיל שונה באולתו. ביאורו, כי הכלב אוכל דברים נמאסים, וכאשר יקיאם נמאסים יותר והוא שב עליהם לאכלם,

כן ענין הכסיל, כי ענין הכסיל, כי יעשה מעשה מגונה וכאשר ישנה בו מגונה יותר, כאשר ביארנו (שע"ת שער א ד):

ביאור הגר"א – ככלב שב וגו' כמו הכלב שמקיא מאכלו שאכל ואחר כך אוכל הקאתו כן הכסיל עושה אולת וכאשר יוכיחוהו למה ככה עשית וחוזר ממעשהו ועוזב אולתו ואחר כך שב לאולתו ושונה לעשות

ובגמ' אמרו זה שעבר עבירה ושב בתשובה ואחר כך שונה ועושה העבירה הוא ככלב וגו':

מלבי"ם ככלב שב על קיאו כסיל שונה באולתו – אחר שבאר מה שיענה להכסיל, בדברים קלים בדרך בזיון,

באר מדוע לא יענהו בחכמה בדרך ויכוח, שהוא מפני שהכסיל שונה באולתו,

כמו הכלב ששב לבלוע את המאכל אשר הקיא, שהוא המאכל הרע שלא יכול לסבלו והקיא אותו ובכ"ז יבלעהו שנית, כן הכסיל ישוב לשנות את האולת אשר הקיא,

הגם שהוא בעצמו יודע שהוא דבר נמאס, כי כבר בארנו שהכסיל יודע שאין ממש באולת וספיקות שלו, כמ"ש ואולת כסילים מרמה, ואולת כסילים אולת, בכ"ז ישנה את האולת פעם שנית, ומה יועיל הויכוח?:

 

(יב) רָאִיתָ אִישׁ חָכָם בְּעֵינָיו תִּקְוָה לִכְסִיל מִמֶּנּוּ:

אבן עזרא חכם בעיניו – למראה עיניו והוא העצל, [והעד – 'חכם עצל בעיניו'], תקוה טעמו יקוה להיות כסיל ממנו מן העצל [ר"ל תצפה שממנו יצא כסיל],      פ"א יש [אפילו] לכסיל תקוה שיבואהו מה שיקוה [אליו], לאל יותר מן העצל:

 רבנו יונה – ראית איש וגו'. החלק השלישי. מי שלועג תמיד לדברים ולפעולות ואיו דעתו להבזות בעליהם,

אך מרחיק הדברים שאין להרחיקם ומרחיק תועלת הפעולות שיש תקוה לתועלתן..

 והגורם אל הכת הזאת לבלתי שמוע מוסר, מפני שהמדה המביאה אל הלץ הזה, היא מדת היות האדם חכם בעיניו, וכל כך משלה בו המדה הזאת עד שיתלוצץ לדעת זולתו.

והיא המדה שאין לה תקוה, שנאמר, ראית איש חכם בעיניו תקוה לכסיל ממנו (שם שער ג קעו):

 ביאור הגר"א – ראית וגו' כי איש שיודע שהוא כסיל אזי יש לו תקוה שאפשר שיתקן את עצמו ויסור אולתו ממנו

אבל איש שהוא חכם בעיניו ולא יראה בעיניו אולתו לאיולת, אלא לחכמה,

אז אין לו תקוה וזהו תקוה לכסיל יותר ממנו

ואמר עשרה פסוקים בכסיל כי עשרה חכמות נתנו לעולם וד' מעשיות כמ"ש בר"מ היכל ה' המה היכל הוא ד' וה' הוא עשרה ולכן נגד עשרה החכמות אמר עשרה כסילים ונגד הד' מעשיות אמר ד"פ עצל והן נגד תורה וחכמה ומצות ומדות והן נגד ד' חלקי הגוף ראש וגוף וידים ורגלים והן נגד ב' בינות וב' תבונות:

מלבי"ם ראית איש חכם בעיניו תקוה לכסיל ממנו – עתה מבאר מדוע יעננו על אופן שלא יהיה חכם בעיניו, ומה יפסיד אם יהיה חכם בעיניו?

אומר, כי לכסיל יש יותר תקוה מן החכם בעיניו, כי הכסיל נמשך אחר תאותיו, ובעבור שטף התאוה יפרוץ בגבולי החכמה הגם שיודע מעלתה, ולכן יש תקוה שבאחרית בסור תאותו ישוב בתשובה ויקח מוסר,

אולם החכם בעיניו הוא אשר נדמה לו כי מעשיו אשר יעשה הם ע"פ החכמה, והוא חולק על החכמה בזדון שלא מפני הכרח תאותיו, רק מפני שנדמה לו שדרכו הנשחת הוא ע"פ החכמה, וזה אין לו תקנה,

לכן צריך אתה להשיב לו כדי שידע עכ"פ שדרכו אינו דרך החכמה ובזה יש לו עדיין תקוה:

 

(יג) אָמַר עָצֵל שַׁחַל בַּדָּרֶךְ אֲרִי בֵּין הָרְחֹבוֹת:

ביאור הגר"א – אמר עצל וגו' שחל הוא ארי הזקן, וארי הוא שעדיין אינו זקן,

ואמר שהשחל הוא בדרך, והוא רחוק מהעיר, והארי בין הרחובות,

והענין הוא כמ"ש העוברים עלי דרך המישרים אורחותם, וכמש"כ למעלה הפי' והוא שהיצה"ר אורב לאותן שהיו עוברין עבירות, ועתה רוצין ליישר אורחותם, אז אורב להם,

וזהו שאומר העצל שחל בדרך – כלומר שבדרך ה' עומד השחל – ואורב, ארי בין הרחובות,

כמ"ש ואצל כל פינה תארוב

וזה נאמר על ת"ח בעת יפרשו מעט מן התורה אז היא באה ותארוב להם

וזהו ארי בין הרחובות רחובות הוא התורה כמ"ש ברחובות תתן קולה וכמ"ש למעלה

ובעת שיצאו מהתורה ולא חזרו עדיין, אז נקרא בין הרחובות, ואז באה אליהם כשהם בין הרחובות,

ומ"ש אצל רחובות ארי, ואצל דרך שחל, הוא כי דרך קאי על מצות, ורחובות הוא תורה, והתורה מגינה ומצלי,

ולכן כל זמן שהיה עוסק בתורה לא היה בו כלל היצה"ר, ועכשיו כשיצא מן התורה בא אליו,

ולכן נקרא אז ארי שאינו זקן, כי עתה נתחדש אתו,

אבל דרך שהוא המצות, שהם מגינות ולא מצלי, והיה היצה"ר, בו מתחילה ג"כ,

 ולכן נקרא אז שחל, שהוא זקן, שגדל אתו מימים כבירים, והוא נגד הרגלים:

מלבי"ם אמר עצל שחל בדרך – באר כי העצל אשר מתוך עצלותו לא ידרוש בחכמה, הוא יבא לבסוף למדה זו הגרועה שיהיה חכם בעיניו, שזה גרוע מן הכסיל,

כי החכמה צריכה זריזות ועבודה רבה, והעצל אשר מרפה ידיו ממנה, יבא לידי כך שיהיה חכם בעיניו, עד שידמה לו שכל מעשיו בחכמה, וא"צ לדרוש חקי החכמה מפי חכמים,

כי ידמה לו ששחל הגדול בדרך, וארי קטן בין רחובות העיר, ר"ל שאם יצא לדרוש החכמות הרמות שאינם מצויים כמו מעשה בראשית ומעשה מרכבה יאמר שיטרפנו השחל, ר"ל שיצא למינות,

וגם שידרוש בדברי חכמה המצויים, חושש שיטרפנו ארי קטן, וכמ"ש גם למעלה, וע"כ כמו.

 

(יד) הַדֶּלֶת תִּסּוֹב עַל צִירָהּ וְעָצֵל עַל מִטָּתוֹ:

ביאור הגר"א – הדלת וגו' כלומר כבר בני אדם נעורים משנתם והולכין ומחמת הליכות בני אדם הדלת תסוב וגו'

ועצל עדיין שוכב על מטתו והוא נגד הגוף

ונגד התורה שהוא שוכב ואינו יושב לעסוק בתורה:

מלבי"ם שהדלת תסוב על צירה – כן יסוב העצל על מטתו – מצד אל צד, ולא יזוז ממשכבו:

 מלבי"ם חלק באור המלים צירה – רגל הדלת שהדלת תסובב עליו, ויש שאין עושין הציר מגוף הדלת אלא נוקבים הדלת וקובעים בו העץ או הברזל להכניסו בחקק המפתן כדי שיסוב, כמ"ש במשנה מחזירין ציר התחתון במקדש אבל לא במדינה והעליון כאן וכאן אסור (בן מלך):

(טו) טָמַן עָצֵל יָדוֹ בַּצַּלָּחַת נִלְאָה לַהֲשִׁיבָהּ אֶל פִּיו:

רש"י בצלחת – ביורה חמה נותן ידו מפני הקור:

 אבן עזרא נלאה – מרוב חפוש כדי שישיבנה אל פיהו ולא ימצא מאומה על כן צריך האדם לבקש מזונותיו:

 ביאור הגר"א – טמן וגו' הוא נגד הידים

ונגד מעשה נלאה להשיבה אל פיו

כלומר אותן המצות ששכרן לעוה"ב בודאי אינו עושה שאינו יודע מתי יהיה מתן שכרם

אלא אפי' אותן המצות שאוכלין פירותיהן בעה"ז ג"כ אינו עושה וזהו נלאה להשיבה אפילו מה שלפיו [ר"ל אפילו מה שמשתלם לו שיאכל כאן, אינו עושה]:

 מצודות דוד טמן – הנה העצל יתעצל במלאכה וכל היום עוסק באכילה וידיו טמונים בצלחת לקנח התבשיל המתדבק בו והנה בסופו יהיה נלאה ועיף להשיב ידו אל פיו להשים בה המאכל

והוא ענין מליצה לומר שיחסר לחמו וכאלו נלאה להשים המאכל אל פיו:

מלבי"ם טמן עצל ידו בצלחת – ר"ל שגם אם יתנו לו לאכול יושיט ידו אל הכלי שבו המאכל,

ונלאה להשיבה אל פיו – לתת אוכל לפיהו,

והנמשל שגם אם יתנו לו מזון הנפש ההכרחי יטמון ידו בכלי שבו המזון ולא יקח את המזון עצמו

למשל שיתנו לו ספורי התורה ההכרחיים לדעתם, יאכל הלבוש החיצון וספורי המעשיות,

ולא יקח את התוך והמוסר והחכמה אשר תחת הכלי והלבוש:

 

(טז) חָכָם עָצֵל בְּעֵינָיו מִשִּׁבְעָה מְשִׁיבֵי טָעַם:

רש"י משיבי טעם – חכמים:

ביאור הגר"א חכם עצל בעיניו הוא נגד חכמה ונגד הראש.

משבעה וגו' הם שבעה רואי פני המלך ושבעה ראשים שבסנהדרין:

מצודות דוד חכם עצל – העצל הוא חכם בעיני עצמו יותר משבעה רואי פני המלך היודעים להשיב טעם על כל אשר ישאלום, כי בעבור העצלות יתחכם למצוא טעם על בטול המלאכה:

 מלבי"ם חכם עצל בעיניו – והוא החכם בעיניו יותר משבעה – חכמים גדולים אשר ישיבו לו טעם – הדברים ותוכיותם,

כי נדמה לו שהוא חכם יותר מהם, וזה אשר תקוה לכסיל ממנו:

 

(יז) מַחֲזִיק בְּאָזְנֵי כָלֶב עֹבֵר מִתְעַבֵּר עַל רִיב לֹּא לוֹ:

רש"י מחזיק העובר להתעבר על ריב לא לו הרי הוא כאוחז באזני כלב הגורם שישכנו על חנם:

ביאור הגר"א – מחזיק וגו' כמו המחזיק באזני הכלב שאינו נהנה מזה כלל, והכלב ישיכנו,

כן העובר ומתעבר על ריב אשר לא לו, שאינו נהנה מזה שאינו נוגע לו ומכישין אותו בחנם בריבם אתו,

ועוד עובר וגו' הוא איש הרודף אחר החמדה למצוא ממון ועובר עבירות, וכוונתו בשביל אשתו ובניו, או שיהיה לו ממון הרבה, ומתעבר הקב"ה עליו בשביל זה, ולא לו – כי לא אחריו ירד כבוד ביתו: [תהילים (מט יז) אַל תִּירָא כִּי יַעֲשִׁר אִישׁ כִּי יִרְבֶּה כְּבוֹד בֵּיתוֹ: (יח) כִּי לֹא בְמוֹתוֹ יִקַּח הַכֹּל לֹא יֵרֵד אַחֲרָיו כְּבוֹדו]

מלבי"ם מחזיק באזני כלב עובר – מי שמחזיק באזני כלב שעובר לדרכו ולא נבח עליו, וע"י שהחזיק באזניו ינבח עליו וינשכנו,

כן המתעבר על ריב לא לו, שהריב המנבח וחורץ לשונו ככלב, לא נבח עליו,

וע"י שהחזיק באזני המנבח שעתה ינבח עליו וידבר עליו חרפות ובוז וגם ינשכנו:

 מלבי"ם חלק באור המלים מתעבר – ענין קצף:

 

(יח) כְּמִתְלַהְלֵהַּ הַיֹּרֶה זִקִּים חִצִּים וָמָוֶת:

רש"י כמתלהלה – כמתיגע לירות זיקים של אש כמו ובזיקות בערתם (ישעי' נ) מלשון זקוקים דינור,

ד"א זיקים פרונזולא"ש מלשון אבני קלע (זכריה ט) וכן בגמרא זיקתא פסיק לן ויורה חצים ומות:

 אבן עזרא כמתלהלה – כמשתטה כמו ותלה ארץ מצרים כלומר נסתכל' עצתם

כלומר כמשתטה היורה זיקים כלומר משליך ניצוצו' וחצים וכלי מות:

ביאור הגר"א כמתלהלה וגו' כמי שיורה היורה זיקים והוא אש שיורים אש ע"י כ"ז שקורין (בל"א ביקש) חיצים כמשמעו

ומות היא דבר הנמשח עם סם המות וכולם ממיתין האדם:

מלבי"ם כמתלהלה – כמהתל בחברו, ותחלה מורה זקים – של אש ששורפים הבגדים,

אחר כך חצים – שעושים פצעים, ואחר כך חצים – משוחים בסם המותשממיתים:

 מלבי"ם חלק באור המלים כמתלהלה – שרשו תלה כמו התל בהפך אתוון המהתל בחברו, זקים, ניצוצי אש.

בזיקות בערתם (ישעיה נ'), ומות חצי מות:

 

(יט) כֵּן אִישׁ רִמָּה אֶת רֵעֵהוּ וְאָמַר הֲלֹא מְשַׂחֵק אָנִי:

רש"י כן איש רימהמפתה ומסית את חבירו מדרכי חיים לדרכי מות,

וכשחבירו מרגיש שהוא מתעה אותו אומר מצחק אני:

ביאור הגר"א – כן רמה וגו' כן המרמה רעהו ואח"כ אומר משחק אני

והענין שמתחלה אומר היצה"ר לאדם לכה ונרוה דודים, ומשחק לו בשעתו ומרמהו,

ואח"כ יורה בו זיקים וחצים ומות

והן ג' דינין שבאין על האדם זיקים – הוא אש בגיהנם, חיצים – הוא כף הקלע ומות הוא ששם עקרבים ויש שם מרירות ונותנין לו לאכול מאותן מרירות וכיון שנוגע בו מיד נופל מת וזהו מות:

מצודות דוד כן איש – כן המרמה את רעהו, וכאשר ירגיש בדבר, ישיב לומר הלא לשחוק עשיתי וכוונתי היתה לגלות לך… הנה ידוע תדע שלא כן הוא, והשמרו ממנו כי דעתו לרמות כאשר ימצא ידו:

 מלבי"ם כן איש רמה את רעהו – כן איש המרמה את רעהו, שתחלה יזיק קניניו, ואח"כ גופו, ואחר כך את נפשו,

וכל זה אצלו כמשחק -:

 

(כ) בְּאֶפֶס עֵצִים תִּכְבֶּה אֵשׁ וּבְאֵין נִרְגָּן יִשְׁתֹּק מָדוֹן:

רש"י באפס עצים – כלומר שני דברים אלו שוין כשם שבאפס עצים תכבה אש

כך באין נרגן של לה"ר המסכסך בעלי ריב ישתוק מדון:

ביאור הגר"א – באפס וגו' בלתי עצים יכבה האש ובאין נרגן והוא המחרחר ריב ישתוק מדון

והענין הוא כמ"ש שאין הגיהנם בוער אלא מהרשעים שבעה"ז

וכמ"ש מעשה היה כשכבשו היצה"ר ונכבה הגיהנם,

וזהו באפס עצים, כשלא יהיו הרשעים הנקראים עצים בעה"ז, אז ונכבה אש הגיהנם

ובאין נרגן – כי לא יבוא קטרוג למעלה רק בעת שנמצא מחלוקת בעה"ז, כי חבור עצבים אפרים גו' וכמ"ש שאחאב חטא יותר מירבעם

אך כשהיה שלום ביניהם אמר הקב"ה כביכול אין אני כו' וזהו ישתוק מדון למעלה:

מלבי"ם באפס עצים תכבה אש, ובאין נרגן ישתק מדוןהמדון הוא שמעוררים ענינים שבעבורם יצאו לדון לפני השופט, וכבר התבאר כי שנאה תעורר מדנים, כי אם אין שנאה לא יקפידו על נזקי שכנים ויותרו זל"ז,

והנרגן הוא המתלונן תמיד שעושים לו רעות, והוא המעורר מדנים

ובאין נרגן שיתלונן ישתק מדון, כמו שיכבה האש באין עצים:

 

(כא) פֶּחָם לְגֶחָלִים וְעֵצִים לְאֵשׁ וְאִישׁ (מדונים) מִדְיָנִים לְחַרְחַר רִיב:

רש"י פחם לגחלים ועצים לאש – פחם של אש עשוי להבעיר גחלים עמומות, ועצים עשוין להסיק אש

ואיש מדון לחרחב ריב:

 אבן עזרא פחם – מן ימטר על רשעים פחים ופחים על משקל אחים וזה הפסוק הפך הראשון:

 לחרחר – מן על תתחר והוא אל תתערב:

ביאור הגר"א – פחם וגו' עשיית הגחלים הוא ע"י שנוטלין הפחמין שכבו ומקרבם לאש ותיכף נעשו גחלים

ולהרבות האש טובים העצים ליתנם תחת האש כדי להלהיבו יותר ולחרחר ריב הוא האש מדנים

והעניין שג' הם השונאים לת"ח ע"ה ונשותיהן יותר מהן שהן מחרחרין ריב תמיד ושנה ופירש יותר מכולם וזהו פחם הוא שהיה באש ונכבה

והוא הת"ח שלמד תורה שנק' אש כמ"ש הלא כה דברי כאש וגו' ועתה נכבה שפירש

ולכן נקרא פחם והוא לגחלים יבא בגיהנם שלמעלה

ועצים הם הע"ה עצמן לאש של גיהנם ואיש מדנים הוא נשותיהן הוא לחרחר ריב שהוא כף הקלע:

 רלב"ג פחם לגחלים – הנה כמו שהפחם מוכן להיות ממנו גחלים שמשחיתים ושורפים כל אשר ידבקו בו

וכן העצים מוכנים להיות אש להשחית אשר סביבם כן מוכן איש מדינים לחרחר ריב בין האנשים להשחיתם:

 

(כב) דִּבְרֵי נִרְגָּן כְּמִתְלַהֲמִים וְהֵם יָרְדוּ חַדְרֵי בָטֶן:

רש"י כמתלהמים – לשון מתלחמים ורז"ל פרשו כמתלהמים כמת להם דברי המרגלים היו להם למיתה.

חדרי בטן – היא מיתת הדרוקן:

 אבן עזרא כמתלהמים – הפוך מן הלמה סיסרא והוא פועל יוצא כמו התגלחו את נזרו פירוש כמכים כן דברי הנרגן והוא הרכיל כענין לכו ונכהו בלשון והם הדברים:

 בטן – רמז ללב:

 ביאור הגר"א – דברי וגו' כי בשביל הדיבור רע נענש בכף הקלע כמ"ש בחבקוק

ולכן אמר דברי נרגן כמתלהמים שמכין אותו בעת יקולע בכף הקלע

והם [ירדו] וגו' ואחר כן יורדין לעומקא דתהומא רבא שהוא בחדרי הבטן של שאול:

 רלב"ג דברי נרגן – הם כמו משתברים [חצויים ושבורים]

כי כן דרך הכסילים והמסכסכים שיראו עצמם כאלו ישתברו דבריהם

ואומרים לא אספר לך הכל, או לא אומר לך הכל, ובזה יבא הפעלות חזק בנפש שומע דבריהם

ויורידו דבריהם לחדרי לב השומע בזה האופן כי יחשוב שמה שלא יגידו מזה הוא יותר קשה ממה שיגידו:

 מצודות דוד דברי נרגן – דברי מתלונן, המה קשים כמכות המשברות ועוד המה יורדים חדרי בטן,

אבל המכות המה מעל הגוף ממעל,

וכאומר הנה המכות אשר המה ממעל נוח לרפאות ולא כן מכות חדרי בטן וכן קשה לרפאות דברי המתלונן:

 מצודות ציון כמתלהמים – ענין הכאה המשברת והוא הפוך מן יהלמני צדיק (תהלים קמב):

מלבי"ם (כא-כב) פחם לגחלים ועצים לאש – כמו שלהבעיר גחלים – די בפחם – שהם ניצוצות אש,

אבל להבעיר אש – צריך עצים – ואין די בפחם,

כן לחרחר ריב – די באיש מדנים – שמעורר דינים, וזה כרשף אש ופחם לחרחר ולהבעיר הריב,

אבל להבעיר אש גדול[ה] הם דברי נרגן – שהם כמתלהמים – כאילו הולמים אותו במכות גדולות, ובאמת אינם מכות מבחוץ רק שירדו בחדרי בטנו, שנדמה לו כך,

ובא במשל על המתרעם על מדותיו של השי"ת, שיש איש מדנים,

וגדולה מזה איש נרגן שחושב שה' ברא את האדם לרע ושהרעות רבות מן הטובות וכמ"ש למעלה (י"ח ג'):

 

(כג) כֶּסֶף סִיגִים מְצֻפֶּה עַל חָרֶשׂ שְׂפָתַיִם דֹּלְקִים וְלֶב רָע:

רש"י מצופה על חרש – כסיגי כסף המדובקים על החרש שצורפין אותו בו והוא מבהיק כאלו הוא כסף ואין בו תועלת כן שפתים דולקים ולב רע [הדולקים=] הרודפים אחר הבריות להסיתם בחלקות ומדברים אחד בפה ואחד בלב ולב רע נראין כאוהבין והם אויבים. דולקים – כמו דלקת אחרי (בראשית לא):

ביאור הגר"א – כסף וגו' כמו כסף סיגים על חרש כן המדבר ושפתיו דולקים [מלשון אש] בדברים טובים ולבו רע והיינו שלומד ומתפלל בחימום וכאילו אש בוערת בנפשו ולהב אחזו

ומראה עצמו שמתפלל בכונה ובלבו אינו כלום רק רע ועניינו דומה כמו כסף סיגים וגו':

מלבי"ם כסף סיגים מצופה על חרש – אולם גרוע יותר מן הנרגן, מי שמדבר אחד בפה ואחד בלב,

אם שפתים דולקים – בהתלהבות אהבה, והלב רע – שזה דומה ככסף סיג שמצפים אותו על חרש

שמרמה שהוא כסף, והוא חרש באמת:

 הגרי"ז הלוי כסף סיגים – והיינו דכסף המצופה הוא השפתיים, והחרס הוא הלב.

וקשה כיון שהשפתיים דולקות למה קרא אותם כסף סיגים, הלא זה ממש כסף טהור?

אלא שר"ל בזה שהאדם אשר לבו רע הרי גם אם שפתיו דולקות [ונראות כ]מצופות כסף

אבל המבין יכיר כי זה כסף סיגים ואינו נקי. וזהו ג"כ מה שאמר דוד המלך "כל האדם כוזב" –

כי גם מי שנראה בשפתיו כאוהבו הכיר בו שהוא רודפו כדפי' רש"י בתהלים שם:

 

(כד) (בשפתו) בִּשְׂפָתָיו יִנָּכֵר שׂוֹנֵא וּבְקִרְבּוֹ יָשִׁית מִרְמָה:

מלבי"ם בשפתיו ינכר שונא – שהוא השונא – אשר ינכר בשפתיו – בדבורו החיצוני ינכר שנאתו כאילו הוא אוהב,

ובקרבו ישית – עצות איך לרמאות – ולהפילו לשחת,

ובנמשל מדבר מן הצבוע שחונף בשפתיו ולבו רחק ממנו, בשפתיו ינכר שהוא מאמין ועובד ה' ומרמה בלבו:

 מלבי"ם חלק באור המלים ינכר – הפך ההכרה, כמו ויתנכר אליהם:

 

(כה) כִּי יְחַנֵּן קוֹלוֹ אַל תַּאֲמֶן בּוֹ כִּי שֶׁבַע תּוֹעֵבוֹת בְּלִבּוֹ:

ביאור הגר"א – כי יחנן וגו' ולכן אף שיחנן בקולו לך ויאמר כי לטובה כוונתו אל תאמן בו כי שבע תועבות בלבו

ואמרו שבעים כו' והוא לפי שגבי אוב וידעוני חשיב שם עשרה דברים ואמר תועבה וכאן אמר שבע תועבות הרי שבע פעמים עשרה והוא שבעים

והענין כי שונא הוא היצה"ר והוא מנכר א"ע מהשנאה ועושה עצמו כאוהבו שאומר לו לכה נרוה דודים גו' ובקרבו וגו' ולכן כי יחנן קולו ויאמר לך נתעלסה באהבים גו' והוא הכל קול חנינתו אל תאמן בו כי בלבו להביאך בכל השבעה תועבות והם שבעה מדורי גיהנם:

מלבי"ם כי יחנן קולו אל תאמן בו – לכן לא תאמין במה שבקולו נדמה שמחנן,

כי בלבו תועבות רבותובנמשל לא תאמין אם הוא מרבה בתפלה כי לבו מלא תועבה:

 

(כו) תִּכַּסֶּה שִׂנְאָה בְּמַשָּׁאוֹן תִּגָּלֶה רָעָתוֹ בְקָהָל:

רש"י תכסה שנאה – העוש' מעשיו במחשך ומכסה במשאון שהוא חושך (ס"א שואת חשך) את הדבר השנאוי להקב"ה סוף שהקב"ה מגלה רעתו בקהל שיכירו בו שהוא רשע:

ביאור הגר"א – תכסה וגו' כלומר שמראה עצמו לאוהב ומכסה השנאה בחושך –

תגלה רעתו בקהל רב

וכן המראה א"ע צדיק בעיני העם ובמחשך מעשיו רעים וראוי שישנאוהו העם לפי מעשיו הרעים שבחושך

אך שהוא מכסה השנאה במשאון – תגלה רעתו ברבים:

מלבי"ם תכסה שנאה במשאון – דברים אשר השנאה תכסה אותם בחשך,

(ר"ל שמכסה בלב מה שרוצה לעשות ע"י שנאתו, אח"כ תגלה רעתו בקהל – עד שלבסוף,

מלבי"ם חלק באור המלים תכסה – כמו תתכסה: ומשאון, חשך, כמו אמש שואה, ומשואה:

 

(כז) כֹּרֶה שַּׁחַת בָּהּ יִפֹּל וְגֹלֵל אֶבֶן אֵלָיו תָּשׁוּב:

רש"י כורה שחת – כגון בלעם שהשיא עצה לבלק על ישראל והפיל מהם כ"ד אלף

ובא למדין לתבוע שכרו ונהרג ביד ישראל.

וגולל – כלומר סופו של המעמיד מכשול שיכשל בו. וגולל אבן – מגללו ממקום למקום שיכשלו בו בני אדם,

ואגדה פותרו באבימלך שהרג שבעים אחיו על אבן אחת וסוף מת באבן שנאמר ותשלך אשה אחת פלח רכב ותרץ גלגלתו וגו' (שופטים ט'):

 ביאור הגר"א – כורה וגו' שכורה בור בה יפול חבירו והסוף שבעצמו יפול בה וגולל אבן לזרוק על חבירו אליו תשוב וכמ"ש מעשה באדם א' שהיה מסקל שדהו לר"ה וראהו חסיד א' וא"ל למה תזרוק משאינו שלך לשלך? ושחק לדבריו לימים מכר שדהו מגודל דחקו והלך ברשות הרבים וניזק על אותן האבנים שסקל משדהו ונזכר למאמר החסיד ושיבחו כי רשות הרבים עתה שלו ושדהו מכר וז"ש גולל אבן אליו תשוב והן רע ומרמה:

מלבי"ם  כורה שחת בה יפול – יפול הוא עצמו בשחת שכרה,

"ומי שגולל אבן "להזיק לחברו "תשוב האבן אל הגולל" ומבאר הטעם כי:

 

(כח) לְשׁוֹן שֶׁקֶר יִשְׂנָא דַכָּיו וּפֶה חָלָק יַעֲשֶׂה מִדְחֶה:

רש"י משלי פרק כו פסוק כח

(כח) ישנא דכיו – מי שמקבל לשון הרע שונא את הנדכאים תחתיו שכן על לשון הרע רדף שאול לדוד והרג נוב.

ופה חלק – פה של חלקלקות. יעשה מדחה – עושה דיחוי שדוחה את מקבלו מעל הקב"ה:

רבנו יונה לשון שקר וגו'. עוד אמר שלמה ע"ה, לשון שקר ישנא דכיו. פירוש, האיש העניו ודכא ושפל רוח ישנא את לשון שקר, לא יאבה לו ולא ישמע אליו, כי העניו חפץ ביקר הבריות וצר לו על בשתם וקלונם.

וי"ו דכיו במקום ה"א השורש, כוי"ו עניו.

ויש מפרשים, בעל לשון שקר ישנא מדכיו ומוכיחיו, ולא יוסיף להביא אליהם דבת בני אדם רעה

[לא בשל התוכחה, אלא בגלל ששונא התוכחה ולא רוצה שיוכיחוהו. ביאור "זה השער"].

ביאור הגר"א – לשון שקר וגו' איש המשקר ישנא דכיו [דכיו-] – מי שרוצה לזכות א"ע [בפשטות מלשון ידכה ויזדכך],

מחמת שדעתו להרע לו בשקרו ולכן שונא אותו שמזכה א"ע,

ופה חלק – הוא המרמה – יעשה מדחה, שידחהו שלא יבוא אליו לזכות עצמו וממילא יפול ברעה והן רע ומרמה:

 רלב"ג לשון שקר ישנא – איש לשון שקר ישנא הנדכאים בשקריו אע"פ שלא גמלוהו רע אך ישנאם לבד מפני הרעה שעשה להם לחשבו שהם שונאים אותו על הרע שגמלם

אך פה חלק – יעשה מדחה לזאת השנאה ויסיר,

ר"ל כשידברו הנדכאים דברי חלקות לאשר הרע להם,

 ויראו שהם בוטחים בו ושאינם חושבים בשום פנים שיהיה הוא סבת נפילת הרע עליהם:

מלבי"ם לשון שקר ישנא דכיו – מצייר במליצה שהלשון שקר עצמו ישנא את הנדכאים לפניו,

ימליץ שהלשון שקר דהיינו הרגיל לקבל לה"ר,

אוהב את הגבורים [נראה שרצה לומר המדברים לשה"ר בגלוי ופרסום]

לא את הדכים – ר"ל המדברים לה"ר בצנעה ובסתר כי יראים לדבר בגלוי,

[הם]  יישנאו מן הלשון שקר, כי זה עדות שאין ממש בדבריהם,

ופה חלק יעשה מדחה – ממליץ שהפה חלק בעצמו שמדבר חלקות להחניף ולדבר אחד בפה ואחד בלב,

הוא עצמו יעשה מדחה [יביא לידי נפילה], לדחות [ולהפיל] בה את המשתמש בפה חלק,

שהוא עצמו יחליק ויפול אל השחת [שיכשילנו בדברים שיזיקוהו]:

 מלבי"ם חלק באור המלים דכיו – משורש דכא:

 

 


 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “משלי פרק לא”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב