השיעורים באתר לעילוי נשמת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה זלה"ה

קרא פרק תהלים לעילוי נשמתו>>

 

דרוש מתנדב לזיכוי הרבים >>

 
משלי

משלי פרק-כז

 (א) אַל תִּתְהַלֵּל בְּיוֹם מָחָר כִּי לֹא תֵדַע מַה יֵּלֶד יוֹם:

רש"י אל תתהלל – אל תתפאר עכשיו בדבר שעתיד להיות ליום מחר.

כי לא תדע מה ילד יום – שמא היום יולד שום רעה שיבטל מחשבות מחר:

ביאור הגר"א – אל תתהלל וגו' לא תתפאר בעשותך איזה דבר למחר או שתפליג ותאמר מה שיש לי לעשות משתה ושמחה אעשה למחר, אל תתהלל בזה כי וגו' וכן הוא בתורה אל תאמר לכשאפנה אשנה שמא כו':

מלבי"ם אל תתהלל ביום מחר – באשר פגעי הזמן מתחדשים בכל רגע, לא תוכל להתהלל על מה שתעשה למחר,

אחר שגם ילדי היום ההוה בלתי ידועים לך, ויום מחר אינו שלך:

 מלבי"ם חלק באור המלים ילד יום – קורות

 

(ב) יְהַלֶּלְךָ זָר וְלֹא פִיךָ נָכְרִי וְאַל שְׂפָתֶיךָ:

ביאור הגר"א – יהללך וגו' הזהיר שאל יהלל אדם את עצמו אלא ישפיל א"ע אלא זרים יהללוהו

ואמר זר הם הרחוקים [משתמע מההמשך שמתכוין לגויים הרחוקים], ונכרי הם הגוים [אשר בקרבנו],

כמ"ש כדי שיהא אהוב למעלה ונחמד למטה אפילו נכרי בשוק כמ"ש ויתברכו בו כל גוים יאשרוהו,

ואמר פיך ושפתיך שהן מלבר ומלגאו כמ"ש נצור לשונך מרע ושפתיך וגו' וכמ"ש למעלה

וכן זרים ונכרים הם ג"כ מלבר [זרים – הגויים הרחוקים] ומלגאו [הנכרי היושב בקרבנו]

ואמר שאף שהם רעים מ"מ יהללוך במה שבאיתגליא ובמה שבאתכסיא,

וכן נאמר בענין הברכה ועמדו זרים ורעו צאנכם מלבר, [הגוים הרחוקים]

ונכרים יהיו איכריכם מלגיו, כי צאן הוא מלבר כמ"ש וילך אחר הצאן במדבר

וכשלא יתהלל א"ע מלבר ומלגיו אז יהללו זרים ונכרים כמ"ש כל המשפיל א"ע הקב"ה מגביהו כו':

מלבי"ם יהללך זר ולא פיך נכרי ואל שפתיך – מה שהאדם מהלל א"ע אינו הילול,

וטוב שתעשה מעשים ראויים אל ההילול עד שזר יהללך

ויש הבדל בין זר ובין נכרי, שהנכרי הוא מארץ אחרת,

ואמר שאחר שיהללך זר, אז יהללך גם הנכרי – שאינו מכיר אותך, כי ישמע מן הזר ויפרסם תהלתך,

וגם אז יהללך " 'אַל' – של שפתיך" – מה שאתה בשפתיך לא תהלל, זה עצמו יהללך, כי זה מורה על הענוה והמעלה,

והנה השפה חיצונית נגד הפה, ור"ל מה שלא ישמע ממך מהלל עצמך משפתיך,

(וגם שישמע 'אַל' משפתיך, ר"ל שאתה תקטין עצמך ותאמר שאין בך תהלה זאת – כמ"ש בתלת מילי משני רבנן וכו' זה יהיה לך ג"כ לתהלה):

 מלבי"ם חלק באור המלים זר, נכרי – הבדלם למעלה (ה' י'):

 

(ג) כֹּבֶד אֶבֶן וְנֵטֶל הַחוֹל וְכַעַס אֱוִיל כָּבֵד מִשְּׁנֵיהֶם:

רש"י ונטל – משא. וכעס אויל – שהאויל מכעיס להקב"ה גורם להביא כעס לעולם:

ביאור הגר"א – כבד וגו' כובד של אבן כי האבן בעצמו כבד מאוד

ונטל החול החול בעצמו הוא קל אך הנפוח הוא הרבה וכבדה נטילתו [ר"ל קשה משאו מפאת נפחו]

וכעס וגו' כלומר שב' צרות שונות בגריעותן להאדם – א' היא צרה כבדה כאבן, מגודל לחצותה אותה בפעם א' [רצה לומר שלוחצת אותו הצרה בבת אחת, כאבן כבידה]

והב' שהצרה בעצמה אינה כבדה כ"כ אך שמארכת לו ימיו בצרה [כמו החול שנפחו רב וקשה שאתו]

וכעס כבד משניהם שיש לו תמיד צרות ממנו וגם היא צרה כבדה מאוד ולכן היא כבדה משניהם:

[לפי הגר"א – הכעס כבד על הכועס – שיש לו ממנו תמיד צרות כחול, והוא כבד מאד].

מלבי"ם כבד אבן ונטל החול – האבן הוא כבד בפ"ע אף אבן אחת,

והחול אינו כבד רק אם ינטל על כתפיו חול הרבה, הוא כבד ע"י שיצורף בנטל ובמשאוי,

וכעס של אויל כבד [משתמע שר"ל לסובבים אותו] משניהם – כי כל כעס וכעס בפ"ע יש בו כובד בפ"ע כאבן מעמסה,

וגם בצירוף כל הכעסים המתמידים ממנו, יש בו כבד החול,

וכמ"ש במדרש בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו הה"ד כבד אבן וכו',

כי פרעה במ"ש מי ה' לא ידעתי את ה', היה עונו כבד כאבן,

ובמה שהוסיף להכביד את לבו פעם אחר פעם היה בו כבד החול, נמצא היה כבדו מצורף משניהם ר"ל מאבן ומחול:

 מלבי"ם חלק באור המלים נטל – משא:

 

(ד) אַכְזְרִיּוּת חֵמָה וְשֶׁטֶף אָף וּמִי יַעֲמֹד לִפְנֵי קִנְאָה:

ביאור הגר"א – אכזריות וגו' כי ג' דינים הם העוברים על האדם בעת האספו מזה העולם

 א' במיתה והוא במעשה,

והב' בעת שמניחים אותו בקבר אז עליו הקצף הגדול, ודנין אותו ופוסקין דינו והוא בדיבור,

ואח"כ בגיהנם מייסרין אותו הבעלי קנאין, שמקנאין על אשר לא עשה כדבר המלך ודתו,

וז"ש א. אכזריות חמה הוא במיתה, ולכן אמר חמה שהוא במעשה [שמת],

ואח"כ ב. שוטף עליו האף בדיבור, בשעת דין וחשבון והוא אחרי ישכיבוהו בקברו

ג. ואחר כל זה ומי יעמוד לפני קנאה הוא בעלי הקנאה המתקנאים קנאת ה' צבאות ומייסרין אותו בגיהנם

כמ"ש ולפני זעמו מי יעמוד זה הגיהנם:

 רלב"ג אכזריות – הנה החמה תביא לאכזריות כי בעל החמה לא ירחם על אשר יכעס עליו

והאף כמו שטף מים שישחית הכל

אך הקנאה היא יותר קשה מאד כי בעל הקנאה ייצר לו בראותו טוב לזולתו,

ויבחר הרע לו ולזולתו יותר מטוב לו ולזולתו

כמו שסופר מהמקנא והחמדן שאמר להם המלך מפני הכירו תכונותיהם שהוא מוכן לעשות להם טוב כיד המלך ישאל הא' מהם וינתן לו, ולב' יותן כפלים,

והנה החמדן לא רצה לשאול כדי שיהיה לו כפל מאת המקנא והמקנא לא רצה לשאול שום טובה לעצמו לדאגתו על הטוב שיהיה לחברו ומיהר לשאול מהמלך שינקרו עינו האחת שישאר חבירו עור משתי עיניו:

מלבי"ם אכזריות חמה ושטף אף ומי יעמד לפני קנאה – החמה הוא הכעס הפנימי שנוטר שנאה בלבו,

והאף הוא הכעס החיצוני,

ויש אף בלא חמה פנימית, ויש בו שטף כי באפו שוטף והולך ומיסר, אבל לא אכזריות,

ויש חמה בלא אף שחמתו בערה בלבו, ויש בו אכזריות משנאה וחמה, אבל לא שטף, כי אינו מעניש עתה,

אבל הקנאה שמתקנא לכבודו המחולל יש בו אכזריות ושטף,

כי המקנא ינקום תיכף בשטף אף, ויתאכזר באכזריות חמה:

 מלבי"ם חלק באור המלים חמה, אף – הבדלם למעלה ובכ"מ:

 

 

(ה) טוֹבָה תּוֹכַחַת מְגֻלָּה מֵאַהֲבָה מְסֻתָּרֶת:

אבן עזרא טובה תוכחת מגולה – מלת תוכחת עומדת במקום שנים, כלומר תוכחת מגולה שיוכיחוהו בגלוי טובה מתוכחת אהבה מסותרת כלומר שאוהביו יוכיחוהו בסתר.

טובה ממנה המגולה – כי בגלוי יתבייש ויווסר:

 ביאור הגר"א – טובה וגו' טוב לאדם התוכחה שבגלוי בהאהבה המסותרת

והוא שטוב לאדם מי שיוכיח אותו בגלוי ממי [א.ה. ר"ל על ידי מי] שאוהבו בסתר

כי המוכיחו בגלוי מסתמא אוהבו מאוד

כי יתרון האהבה מאוהב לנאהב ניכר ביתרון תוכחת כמ"ש אשר יאהב ה' יוכיח

וכן אהבת האב לבנו אף כי גדלה אהבתו לבנו אהבה בתענוגים מ"מ מכה את בנו ומוכיחו בגלוי תמיד

לא כן שאר קרוביו לא יכוהו אך יוכיחוהו ושאר בני אדם אף לא יוכיחוהו

והוא כי כל שאהבתו גדולה אליו תוכחתו גדולה, שמכוין ליישר מדותיו ולתקנו בתוכחתו והוא משלימות האהבה,

וכן בהקב"ה כמ"ש יען לא האמנתם וגו' וכמ"ש ז"ל אשריהם לצדיקים שאין הקב"ה נושא להם פנים

אוי לרשעים כו' נושא פנים כמ"ש יען אשר נכנע אחאב לפני וגו':

מצודות דוד תוכחת מגולה – אף המוכיח בפרסום ומכלים למוכח מכל מקום טובה היא אם באה מאהבה מסותרת בלב המוכיח וכוונתו ליישר דרכי המוכח ולא לקנתר:

 מלבי"ם טובה תוכחת מגולה מאהבה מסותרת – אם אדם מוכיח לחברו על דרכו הרעה

וסבת התוכחה באה מאהבה מסותרת – כמו האב המוכיח לבנו, שזה מרוב אהבתו, וכמ"ש כי את אשר יאהב ה' יוכיח, תוכחה זאת הגם שהיא בגלוי, טובה מאד:

 

(ו) נֶאֱמָנִים פִּצְעֵי אוֹהֵב וְנַעְתָּרוֹת נְשִׁיקוֹת שׂוֹנֵא:

רש"י ונעתרות – לשון גודל כמו העתרתם עלי (יחזקאל לה):

 אבן עזרא נאמנים – חזקים הם פצעי אוהב שיפצע וידכא בגלוי הראוי להוכיח עד שיוסר [יקבל מוסר]

והשונא נשקהו נשיקות חזקות ונעתרות ולא יוכיחהו כדי שילכד בפשעו,

ופירוש נעתרות עבות פ"א נעתרות חזקות כנגד נאמנים כמו העתרתם עלי:

 תבוס – תרמוס:

ביאור הגר"א – נאמנים וגו' שרוצה יותר בפצעי האוהב ונאמנים לו ביותר

ונעתרות נשיקות שונא שנשיקות השונא געולים בעיניו וקץ בהם

והענין שיותר טובים הייסורין והסגופין לאדם הבאים מעצת היצר טוב

ונעתרות נשיקות היצה"ר כמ"ש ואחזה בו ונשקה בו והן הנשיקין בישין משוקצים ומתועבים:

 רלב"ג נאמנים – הנה פצעי אוהב הם נאמנים וישרי' כי הם לתכלית טוב

אם להוכיחו אם למלטו מרע כמו שיקרה לאדם בראותו כי אחיו או קרובו הפליג לעשות רע לאחרים

או לומר חרפות קשות כנגדם והם ידמו לקחת נקמתם ממנו

ולהצילו מידם – ימהר להכותו בפניהם על מה שעשה או אמר כנגדם ובזה יתפייסו וימלטהו מידם

אך נשיקות שונא הם נהפכות כי מראה לו אהבה להכשילו להפילו ברשת רצונו:

 מצודות דוד נאמנים – האוהב הפוצע לאהובו למען יישר לכת

הנה הפצעים הם נאמנים המה כי עשו שליחותם והועילו לזה, כי בעבורם ייטיב דרכו,

אבל מן השונא אפי' הנשיקות מרובות המה והנם למשא הואיל ואין בהם תועלת:

 מצודות ציון פצעי – הם מכות המוציאות דם. ונעתרות – ענין רבוי כמו ועתר ענן הקטורת (תהלים יט) ותחסר מלת צופים והוא מובן מעצמו:

 מלבי"ם נאמנים פצעי אהב – וגם אם האוהב מכהו ליסרו להשיבו אל דרך הטוב, בכ"ז האהבה נאמנה שכ"ז מרוב האהבה, וכמ"ש כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך, אבל נעתרות נשיקות שונא – השונא ירבה נשיקות, הוא לא ייסר ולא יוכיח, כי בשנאתו כשרואה ממנו מעשים רעים ינשקנו למען יוסיף לעשותם:

 מלבי"ם חלק באור המלים נעתרות – מרובות:

 

(ז) נֶפֶשׁ שְׂבֵעָה תָּבוּס נֹפֶת וְנֶפֶשׁ רְעֵבָה כָּל מַר מָתוֹק:

רבנו יונה – נפש שבעה וגו'. והוי שותה בצמא את דבריהם. וזהו כמו שנאמר, נפש שבעה תבוס נופת ונפש רעבה כל מר מתוק. מי שהוא שבע מדברי תורה ואין חפצו בהם, אפילו אומרים לו כמה מרגליות בתורה תבוס אותה נפשו, [רש"י אף הטעמים המיושבים על הלב אינם חשובים עליו]

והרעב להם ומתאוה לשמעם, אפילו אומרים לו דבר בלא טעם ימתק בפיהו וישמח בו, שהוא יודע שהוא אמת אחר שרבו אמרו (רבינו יונה אבות פ"א מ"ד): [רש"י אפי' דברים הבאים לו במרירות וביגיעה הם מתוקים לו].

 ביאור הגר"א – נפש וגו' כמ"ש סנהדרין דף ק. "אמר במאי איכול לחמא – לחמא סב מניה" [רש"י: בידוע שאינו רעב וקח הלחם מידו, שאילו היה רעב היה אוכל] אבל לנפש רעבה אפילו כל מר מתוק

והענין כאשר לא יחפוץ האדם בהגיון התורה אז אינו טועם המתיקות ואז תבוס נופת

אך כאשר נפשו רעבה שמשתוקק ומתאוה לעסוק בתורה אפילו כל מר מתוק לו מחמת שיגע בה מאוד וציער את עצמו עליה

ועוד נפש שבעה כאשר ימלא האדם תאות נפשו [גשמיות] אז הוא תבוס נופת שאינו חפץ בתורה

אבל נפש רעבה שאינו ממלא תאותו אלא מסגף עצמו ומרעיב את עצמו,

כל מר – כל היגיעות והמרירות יהיה לו מתוק וחביב מאוד כי יגיע וישיג מתיקת התורה:

מלבי"ם נפש שבעה תבוס נפת ונפש רעבה כל מר מתוק – הערב והבלתי ערב אינו תלוי במהות המאכלים,

רק בתכונת האיש,

שמי שיש לו מעדנים יקוצו בעיניו מהרגילו בם,         ומי שאין לו –  ימצא ערבות בכל דבר,

ובזה תוכחה להמבקשים מעדנים והמתרפקים אחריהם, כי כל שישיגו אותם בשפע כן תחדל העונג מהם,

ובהפך יתענגו בכל דבר אם היה נמנע מהם, והרש ימצא יותר עונג מן העשיר,

ומזה מבואר שאינם התכלית המבוקש, כי יושגו כשלא יושגו, ולא יושגו כשיושגו:

 

(ח) כְּצִפּוֹר נוֹדֶדֶת מִן קִנָּהּ כֵּן אִישׁ נוֹדֵד מִמְּקוֹמוֹ:

רש"י נודדת מקנה – שהולכת ומטלטלת כן האיש הנודד ממקומו ת"ח הנודד מן הלמוד מלחזור על גרסתו:

 ביאור הגר"א – כצפור וגו' כמו צפור הנודדת מקינה אז מקוננת מאוד על היותה נעה ונדה כן איש הנודד ממקומו

ואמר קינה ומקומו – וההבדל הוא קינה דרך עראי, ומקומו הוא מקום קביעות,

והענין כצפור וגו' כמו האדם המתפלל תמיד ופעם לא התפלל, דומה בעיניו כאלו לא התפלל מעולם,

כן איש הלומד תמיד תורה ופעם אחת לא למד, אז הוא כמו מבולבל ונודד

ואמר אצל תפלה קינה ואצל תורה מקומו – כמ"ש מה טובו אהליך יעקב משכנתיך ישראל:

 רלב"ג כצפור נודדת מקנה – לסבה חזקה בשלא תוכל לחיות בארץ מפני חוזק החום או חוזק הקור

כן איש נודד ממקומו ר"ל שאין ראוי שיהיה נודד ממקומו אם לא לדמיון הסבה הזאת

כמו שמצאנו באברהם וביצחק שהתעוררו להעתיק ממקומם לסבה חזקה והיא הרעב שהיה שם

או ירצה בזה שכמו שהצפור נודדת מקנה תמצא בלי קן ותצטרך לבנותו כן איש נודד ממקומו יחסר לו כל:

מלבי"ם כצפור נודדת מן קנה כן איש נודד ממקומו – האדם משותף בטבעו עם יתר בע"ח, ורצוף בטבע הבע"ח שלא ישנו מקומם,

וגם הצפור שדרכו לנוד כמ"ש כצפור לנוד, בכ"ז כשנודדת מקנה תבקש לשוב אליה, וכן טבע האיש לשוב למקומו, והנמשל שגם נפש האדם מתרפקת לשוב אל מקומה אל האלהים אשר נתנה,

ובהיותה בעוה"ז היא כצפור נודדת מקנה ותשתוקק לשוב אל מקומה, להיות צרורה בצרור החיים:

 

(ט) שֶׁמֶן וּקְטֹרֶת יְשַׂמַּח לֵב וּמֶתֶק רֵעֵהוּ מֵעֲצַת נָפֶשׁ:

רש"י שמן וקטרת – ריח שמן אפרסמון וריח קטרת משמחין לב.

ומתק רעהו מעצת נפש – מי שחברו מקרבו וממתק לו בדבריו, הוא טוב ממי שנפשו יועצתו,

ד"א ומתק רעהו המכשיר מעשיו שהן מתוקין להקב"ה [א.ה. הנקרא רעהו, כמ"ש בפסוק הבא  על קוב"ה 'רעך ורע אביך']

טוב לו ממה שהוא ממלא תאות לבו:

רבנו יונה – שמן וקטורת וגו'..וחייב אדם לחשוב מחשבות להעלות עצות הגונות ומתוקנות לחברו, וזה אחד מעיקרי דרכי גמילות חסדים, שנאמר, שמן וקטרת ישמח לב ומתק רעהו מעצת נפש (שערי תשובה שער ג נד).

וגמילות חסדים הוא אף לעשירים, להלוות להם ממון בשעה שאינו מצוי בידם, ולתת להם עצה טובה,

כמו שאמר שלמה המלך ע"ה, שמן וקטרת ישמח לב ומתק רעהו מעצת נפש.

כלומר כאשר שמן וקטרת משמחים את הלב כך ימתק לרעהו מעצת נפשו,

וכשיתן לו עצה טובה ישמח עליה, והיא מדת חסד גורמת להיות רצון לפני ה' ובשבילה נברא העולם כדי לעשותה (רבינו יונה אבות פ"א מ"ב).

וזה מעשה גמילות חסדים. ידבר על לב העני, ויהיו דבריו נחת רוח לאביון וינחמנו ממעשיו ומעצבון ידו, ויכבדהו וינשאהו, ויתנכר ממעשיו כי עגמה נפשו לאביון.. והשנית, ילוה לעני לטוב לו להרחיב לו..

והשלישית, יתן לו עצה ודבר לרווחתו ולהצלחתו, ויטול שכר על פרי העצה ושכר על נחת רוח שיעשה לו,

כי האדם שמח בהכירו אהבת חברו הנאמן לו, בהשגיחו על מעשיו מחמת רצונו הטוב, שנאמר, שמן וקטרת ישמח לב ומתק רעהו מעצת נפש. והרביעית, ישית עצות לפני רבים לעשות צדקה וחסד (אגרת התשובה, כח):

 ביאור הגר"א – שמן וגו' שמן למאור וקטורת הוא לריח, הן משמחין לבו של אדם,

ומתק רעהו וגו' והמתיקות של רעהו הוא מעצת נפש, שנותן לו עצה טובה, ומתוק לנפשו

והיינו הג' שמשיבין דעתו של אדם – קול ומראה וריח,

ומראה וריח – הוא שמן וקטורת, ומתק רעהו – הוא קול חבירו בעצתו לו, שנהנה מקול עצתו,

ולכן אומר כאן רעהו, ועיקר מתיקת קול חבירו הוא מעצת נפש, במה שחבירו מיעצו עצה טובה לנפשו,

ועוד שמן וקטורת הוא החכמה, כי תקוע אלפא לשמן, ולכן שם החכמה שמן, וכן ריחא כמ"ש חמרא וריחא פקחין,

והן משמחין לב, כי בלב נבון תנוח החכמה, ומתק רעהו כי אף שהוא חכם מ"מ מתק רעהו הוא העצה שנותן לו חבירו איך לילך בדרכי ה' וליישר המדות לטוב.

ועוד שמן וקטורת – הן שמן של מנורה וקטורת שהיה במקדש, הן משמחין לב,

ומתק רעהו – מה מתוק דיבורו של כ"ג באומרו ביה"כ אנא חטא כו' כפר נא כו'

והוא מעצת נפש שהיה יודע עוונת שבטו, וכן מהרבה שבטי ישראל, ונתן לכל א' וא' עצה ומסילה ישרה איך לעבוד ה' ולכן היה יכול להתודות:

מלבי"ם שמן וקטרת ישמח לב – הלב אשר הוא משכן לנפש החיונית ישמח ע"י שמן הטוב שנותן ריח טוב וע"י קטורת,

הגם שכבר ערך ה' שישאב אויר זך, והריאה תניף על הלב תנופת אויר חיוני,

תתעורר רוחניית הנפש ע"י ריח הבא מבחוץ ותוסיף אומץ על כחה הפנימי,

כן הגם שכח העצה נטועה בנפש, בכ"ז יתגבר הכח הזה ע"י מתק רעהו – ע"י המתקת עצה עם רעהו,

שבבוא עצת רעהו שמבחוץ על עצת הנפש – אז תשלם העצה:

 מלבי"ם חלק באור המלים ומתק – כמו אשר יחדו נמתיק סוד:

 

(י) רֵעֲךָ (ורעה) וְרֵעַ אָבִיךָ אַל תַּעֲזֹב, וּבֵית אָחִיךָ אַל תָּבוֹא בְּיוֹם אֵידֶךָ, טוֹב שָׁכֵן קָרוֹב מֵאָח רָחוֹק:

רש"י רעך ורע אביך – הקב"ה שנקרא רע לישראל ורע אביך שחיבב את אבותיך.

אל תעזב – אם עזבת יבא עליך פורענות.

ובית אחיך – אל תבטח בבני עשו וישמעאל שיקרבוך, מצינו כשגלו ישראל לבבל היו אומרים למוליכיהם בקולר בבקשה מכם הוליכונו בדרך אחינו בני עשו וישמעאל והיו בני ישמעאל יוצאים לקראתם ומקדמין אותם במיני מלוחים ונודות נפוחים.

מאח רחוק – טוב שישכון ביניכם הקרוב לקוראיו, משתבואו אצל אח שנתרחק לאמור יקרבו ימי אבל אבי וגו':

ביאור הגר"א – רעך וגו' מי שהוא רעך וריע אביך אל תעזבהו, כי מחמת זה לא תצטרך לבוא ביום אידך לבית אחיך, משום שטוב שכן, אף שמקודם לא היה אצלך ועכשיו נתקרב אצלך,

מאח שהוא קרוב מתחילה, ואחיו הוא מכבר, אך עתה הוא רחוק ממך

והענין ריעך הוא התורה והמצות שהם ריעך וריע אביך כמ"ש והודעת לבניך ולבני בניך וגו' ובית אחיך גו'

כי ג' אוהבים יש לאדם קרוביו וממונו ומעשיו הטובים כמ"ש למעלה

אך ב' הראשונים הממון וקרוביו יתרחקו מאתו בעת האספו מהעוה"ז ולא יועילוהו בקבר,

ואף בחייו בעת צרתו לא יעזרוהו, כמ"ש למעלה

אך המע"ט נשארו עמו לעוה"ב ושם יצילוהו משחת נפשו, וז"ש ולבית אחיך הם ממונו וקרוביו לא תבוא ביום אידך, ולכן טוב שכן שלא היה אצלך מקודם לכן,

אלא עתה נתיישב אצלך מחמת המצות, אך שהוא קרוב אצלך תמיד בשכבך ובקומך כו'

מאח שהוא רחוק כי כולם נתרחקו מאתו אחר פטירתו וינוסו מאתו:

מלבי"ם רעך ורע אביך אל תעזב – אם יש לך ריע שהוא מנוסה לך באהבתו מקדם, עד שהיה תמיד רעך ורע של אביך,

אל תעזבנו – כי האח הגם שהטבע נטע אהבה בין אחים, בכ"ז אהבתו היא רק בעת טוב לך, ובעת שלא תצטרך לו,

אבל ביום אידך – אז תופסק אהבתו, אם מצד שכל אחי רש שנאוהו,

ואם מצד שלא ירצה לעזור לך,

ואז טוב שכן קרוב – מי שהוא קרוב לך ע"י שהוא שוכן אצלך תמיד, ממי שהוא רחוק – הגם שהוא אח -:

 

(יא) חֲכַם בְּנִי וְשַׂמַּח לִבִּי וְאָשִׁיבָה חֹרְפִי דָבָר:

אבן עזרא חכם ללמוד חכמה – חרפי בעבור שלא היה לו בן משכיל:

 ביאור הגר"א – חכם וגו' בזה שתתחכם תשמח לבי

וגם אוכל להשיבה חורפי אותן שהיו מחרפין אותי שלא ידעתי, עתה אשיבם כשתתחכם,

וכן בעוה"ב ושמח לבי בג"ע, ואשיבה חורפי דבר היינו על השערים, כמ"ש כחיצים ביד גבור כו' לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער [בפשוטו כוונתו לשערי ג"ע]:

מצודות דוד חכם בני – כן אמר שלמה לבנו התחכם בני ושמח לבבי ואוכל להשיב בדבר חרפה לאשר יחרפני

כי אם תהיה סכל בעל כרחי אשים יד לפה כי אפחד שלא יגלה מומך:

 מלבי"ם חכם בני ושמח לבי ואשיבה חרפי דבר – ר"ל גם אם עד עתה לא קבלת חקי החכמה,

חכם נא – מעתה, ושמח לבי – כי עד עתה היו מחרפים אותי על ידך,

כמ"ש חז"ל ארור שזה ילד ארור שזה גדל, עתה אשיבה חורפי דבר

 

(יב) עָרוּם רָאָה רָעָה נִסְתָּר פְּתָאיִם עָבְרוּ נֶעֱנָשׁוּ:

רש"י ערום ראה רעה – רואה פורענות הבאה על הארץ ונסתר הימנה שמשך ידו מן העבירה

ופתאים לא נסתרו אלא עברו בדרך רעה. ונענשו – ונפסדו:

מנחת שי נסתר – בדפוס נאפולי כתיב ונסתר בוא"ו וטעות הוא שנתחלף להם זה עם אותו שהוא בסי' כ"ג דכתיב יסתר וקרינן ונסתר:  פתאים – האל"ף נחה והיו"ד נעה:

 נענשו – ברוב הספרים העי"ן בחטף סגול וברש"י כתוב ונענשו בוא"ו וכן מצאתי בס"א כ"י אמנם בשאר ספרים לא נמצא בוא"ו רק אותו שבסימן כ"ב(ג): עָרוּם רָאָה רָעָה (ויסתר) וְנִסְתָּר וּפְתָיִים עָבְרוּ וְנֶעֱנָשׁוּ:

 ביאור הגר"א – ערום ראה רעה נסתר פירוש הערום שמבין הסוף כמ"ש למעלה הוא רואה ומבין אפילו רעה נסתרת ומסתיר א"ע ממנה מחמת זה

ופתאים הן שאינן מבינין הסוף עברו בדבר זה ובא עליהם הצרה

ואח"כ נענשו גם בעד הצרה עצמה – שלא שמרו את עצמם ומתחייבים בנפשם:

 רלב"ג ערום – מי שהוא ערום וחכם ראה רעת הגוף והבליו ונסתר מהרעה ההיא במושלו על תאוותיו,

אך הפתאים הנפתים לתאוות עברו בהם והשיגם רע

והוא שכולם ערב שכלם אל הנפש המתאוה ולוקח מהשכל לבושו וקשוטו והוא מה שיש לו כח עליו מהשגת המושכלות:

מלבי"ם ערום ראה רעה נסתר – כבר התבאר (כ"ב ג'), ושם דיבר מרעת הזמן, ופה דיבר בנמשל מרעת הנפש,

הערום יראה העונש המעותד על עוזב החכמה,

וזה שייך למ"ש חכם בני, וראה אחרית דבר מראשיתו ולא תהיה כפתאים:

 

(יג) קַח בִּגְדוֹ כִּי עָרַב זָר וּבְעַד נָכְרִיָּה חַבְלֵהוּ:

רש"י כי ערב זר – אדם שנעשה ערב  [חותם ערבות לחבירו], גורם שאמר הדיין למלוה קח בגדו:

 אבן עזרא קח, מברך – שנים דבקים, [עם הפסוק הבא-] מברך רעהו.

הוא שהיה ערב בעבור זר, ומברך רעהו המלוה בקול גדול, כדי שישמעו אחרים הברכה

[ומטרתו היא-] למצוא חן בעיניו שלא יקח בגדו בבקר השכם, שישכים למלאכתו ויברכהו,

יחשוב לו רעהו המ[ת]ברך כאלו קללו ולא יחמול מקחת בגדו:

 ביאור הגר"א – קח בגדו וגו' כי אצל הלוה-מעות אינו רשאי ליקח בגדו מאתו בחוץ, וכ"ש לבוא לביתו לחבלהו,

משא"כ להערב מותר כל זה וכ"ש מי שערב בעד גוי

וז"ש קח את בגדו בחוץ בשוק כי ערב זר ובעד נכריה שהוא גוי לך לביתו וחבליהו

והענין כי זר ונכריה הם כינוי הב' המדות הרעות והם התאוה והחמדה,

והתאוה היא בפנים, והחמדה היא מבחוץ רודף בשווקים וברחובות קריה לאסף הממון וכבוד ביתו, כמ"ש למעלה

ומי שערב עליהם והוא שמכניס א"ע להשגיח עליהם ואינו משגיח,

וילך שובב במדות התאוה והחמדה, ועושה כאוות נפשו וכמחמד עיניו – אז נוטלין מאתו מדותיו הטובים

ומדות האדם נחלקים לב' אחד המדות פנימים – והוא מה שבין אדם למקום,

ואחד מבחוץ – מה שבין אדם לחבירו ושבחוץ נקראים בגדיו וחלוקיו וז"ש לקח בגדו הם המדות שמבחוץ,

כי ערב זר שהיא החמדה, ובעד נכריה שהיא התאוה, חבליהו מה שבפנים:

מלבי"ם קח בגדו כי ערב זר – כבר התבאר (למעלה כ' ט"ז) ושם בא לפי המשל, ופה הוחזר לפי הנמשל שנתבאר שם:

 

(יד) מְבָרֵךְ רֵעֵהוּ בְּקוֹל גָּדוֹל בַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּים קְלָלָה תֵּחָשֶׁב לוֹ:

רש"י מברך רעהו – יש משבח את חבירו יום יום והברכה נהפכ' לקללה שאומרים עליו שהוא וותרן בממונו ועשיר והכל באין ושואלין ממנו והמלכות מתגרת בו לגבו' ממון כך נדרש במסכ' ערכין,

ועוד יש במדרש רבי תנחומא כנגד בלעם שהיה מברך את ישראל בקול רם שנאמר וישא משלו וגו' (במדבר כג) לשון נשיאות קול וסופו יעץ להחטיאם [א.ה. בבוקר השכם – לפ"ז מובן ג"כ על בלעםוישכם בלעם בבוקר וגו']:

  ביאור הגר"א – מברך וגו' כלומר שמברכהו בקול גדול על שעשה לו סעודות גדולות וטובות, אין זו ברכה אלא קללה תחשב לו, שהכל יבואו לטורדו בבקשת מזונם וצרכם מאשר ישמעהו מהמברך גודל חסדו ונדיבותו,

ואמר בקול גדול השכם – שהוא לכאורה מיותר, ואמרו בגמרא מ"ד מברך רעהו וגו' כגון דמיקלע באושפיזא וטרחו קמיה כו' ואמר רחמנא נברך לפלניא כו' ושמעין ואנסין ליה כו'

תני רב דימי אחוה דר"ס לעולם אל יספר אדם בשבחו של חבירו שמתוך כו' וקאי נמי על מברך כו' ומפרשי מ"ד בקול גדול שהוא מיותר?

אלא דגדול קאי על שלמחר יתיב בשוקא ואמר רחמנא [נברך לפלניא] כו' שעושה אותו גדול בפרסומו,

ובקול הוא מדבר בשבח חבירו ומתוך [כך יבואו לדבר גנותו] כו' ולכן היא קללה לו

ומ"ש בבוקר הוא כמ"ש רז"ל במסכת ברכות כל הנותן שלום לחבירו קודם שיתפלל גו' וזהו בבקר קודם התפילה ואמר השכם כמ"ש שם מיתבי כו' במשכים לפתחו כלומר שאינו אסור אלא במשכים לפתחו וזהו בבקר השכם וגו':

 רלב"ג מברך רעהו – מי שמברך רעהו בקול גדול והוא רגיל בכך וישכים לברכו בבקר יום יום זה הענין יחשוב לו לקללה מאת הש"י כי עושה מאדם כמו אלוה ויותן לו התודה והברכה בדמיון מה שראוי לתת לש"י

או ירצה שאשר יברך את רעהו בקול גדול על הטובה שהטיב וחננו בדרך שישמעו דבריו לא יתאחר הזמן שתחשב לו לקללה כי זה יסבב שיבאו אנשים בלתי הגונים לבקש מרעהו מאותו הדבר אשר ברעהו עליו והמשל שאם ברך ראובן לשמעון בקול גדול על ששלח אשישה יין טוב הנה ישמעו דבריו אנשים רעים וילכו לשמעון שיתן להם מהיין ההוא ויגרום לו בזה הפסד תחת אשר הועילהו ובכמו זה הענין צריך האדם להזהר שלא יתן כלום לחבירו במה שאפשר שיגיעהו נזק והמשל שכבר יקרה ששאל שר גדול משמעון שישלח לו מיינו ואמר שאין לו יין טוב ובאותו מעמד בא ראובן וברך את שמעון על מה שנתן לו מיינו הטוב כי זה יהיה סבה שיכעס על שמעון השר הגדול ההוא והנה רבו מאד המינים אשר אפשר שיגיע בהם נזק מזאת הברכה ואפשר שירצה בזה עוד שאשר יברך בקול גדול מחשבתו אשר באה אליו תחלה בחקרו בעיון מה ויהיה זה סבה שיקצר מחקור בו עוד על שאר המחשבות הנופלות בו הנה זה הענין תחשב לו לקללה כי זה ממה שיסגור לפניו שערי העיון:

מלבי"ם מברך רעהו בקול גדול בבקר השכם קללה תחשב לו – הברכה צריכה להיות בצנעה לא בקול גדול שלא תחול בה עין הרע,

ושתהיה בעת רצון – אחר התפלה – לא בבקר השכם, שאין ליתן שלום קודם שיתפלל, אם לאו קללה תחשב,

וי"ל שנמשך למעלה לקח בגדו כי ערב זר, כי אין למשכן את הלוה אבל ממשכנים את הערב

והחיוב להחזיר כסות לילה וכתיב ושכב בשלמתו וברכך, ואמר בספרי שמצוה לברכו,

ואף שאין מברכו – ולך תהיה צדקה,

אבל אין מחוייב להחזיר עבוטו של ערב, וכשבא בבקר לברכו בקול גדול כאילו החזיר לו את העבוט תחשב לו לקללה, כי אין מחוייב להחזיר להערב ואין מגיע לו ברכה:

 

(טו) דֶּלֶף טוֹרֵד בְּיוֹם סַגְרִיר וְאֵשֶׁת (מדונים) מִדְיָנִים נִשְׁתָּוָה:

רש"י דלף טורד – גשם הנוטף מן הגג לתוך הבית וטורד את בני הבית.

ביום סגריר – יום הגשם שהכל נסגרים בבתיה'. ואשת מדינים נשתוה – שניהם שוין:

 אבן עזרא דלף – היא טפת המטר כמו ידלוף הבית:

 טורדמגרש תרגום ויגרשום וטרדינון:

 סגריר כפול הלמ"ד על משקל זרזיף כלומר ביום שיסגרו בני אדם מפני דלף המטר הטורד והמגרש אותם,

או המטר נקרא סגריר,

ואשת מדינים נשתוה לדלף שהיא מגורשת משכניה והרוצה לצפון אותה שלא ירצה לשלח מדנים יצפון רוח והבל אפילו שמן מור שתמשח ימינו האשה, יקרא לה לפתותה רוח הוא כי לא יוכל ליסרה ותהפוכו' הרוח רבות ואין יכולת באדם לאחוז בה על כן דמה האשה לרוח ובענין שהימין מוכנת לכל דבר אמר ושמן ימינו וכמוהו הנה ימינך.

 ביאור הגר"א – דלף וגו' כמו צערו מהדלף הטורדו כל היום טיף טיף ולא ינוח

כן צערו מאשת מדנים שאין לו מנוחה יום ולילה כמ"ש למעלה ע"ש:

 רלב"ג דלף טורד – הנה כמו שיקשה ביום שיצטרך האדם לעמוד נסגר בביתו מעוצם המטר כשיהיה דולף בביתו עד שלא יוכל להגן עליו מהמטר

כן הענין באשת מדינים כי האדם יבטח בבואו לביתו כי שם ינוח לו והיא מטרדת אותו ומכאבת לבו בצד שאין לו תחבולה מהצטער עליה:

מלבי"ם דלף טורד ביום סגריר – הדלף (אינו) טורד רק ביום סגריר, והוא ביום שיסגרו העבים ע"י שיצא הרוח מן האדם, כמ"ש מוציא רוח מאוצרותיו,

אבל אשת מדנים היא נשתוה – בכל זמן, שטורדת תמיד גם ביום צח:

 מלבי"ם חלק באור המלים דלף – מטר הנוטף: טורד. יוצא, מטריד בני הבית: סגריר. סגירת העבים, וי"מ שבני אדם נסגרים בבתיהם, ולמ"ד הפעל כפול, כמו פרחח, עבטיט:

 נשתוה. בינוני לנקבה והוקל הדגש, שהוא שוה תמיד:

 

(טז) צֹפְנֶיהָ צָפַן רוּחַ וְשֶׁמֶן יְמִינוֹ יִקְרָא:

רש"י צופניה צפן רוח – מי שסבור לשומרה מתזנותיה צפונת רוח הוא כשם שאי אפשר לצפון הרוח כן היא לא תצפנה. ושמן ימינו יקרא – קורא הוא הצרעת לבוא עליו עד שיגרשנה כמצורע המטהר בשמן בבהן ידו הימנית:

 ביאור הגר"א – צופניה וגו' הרוצה להסתירה הוא כמו הצופן רוח בכלי שלא יוצפן שם הרוח מאשר לא יומלט מלנקב בכלי איזה נקב ואז יצא הרוח מנודו

כן לא יוכל להסתירה כי תכף תמצא מקום לצאת ולרדוף אחר תועבותיה וגיעולותיה

ושמן ימינו – כלומר שמן סרוח ונבאש ריחו, ורוצה לסותמו בהאספו ליד הימנית, כי בידו השמאלית לא יוכל כ"כ לסתום בכח, לכן אמר ימינו, ואעפ"כ ריח הרע נודף כמו בתחילה כן לא יוכל להסתירה ואף שיצפינה ריחה הרע נודף וזהמתו חיתו

וכן אשת מדנים קאי על תלמיד שאינו הגון או חבר רע אשר לא ינוח ממנו יום ולילה כמו הדלף טורד ולא יוכל להסתירו כמו אשר לא יוצפן רוח בכלי

וכאשר חבירו רואה בו דבר א' אשר למראה עיניו ישפוט זה לבלתי טוב יקרא ויפרסם כמו השמן שריחו הרע נודף ולא יועיל לו הסתירו בימינו כן הוא חבירו ועניינם אחד:

 רלב"ג צופניה – מי שידמה לצפנה לכסות קלונה לא יוכל על זה כי היא תגל' נבלות'

כמו שלא יוכל האדם לצפון הרוח שלא נודע, במקום שהוא בו כי בנשיבתו הוא מודיע מציאתו ומקומו,

וכמו שלא יוכל לצפון שמן אשר ימושהו ידו כי ימינו יקרא לאנשים שיש לו שמן. מפני רושם השמן שיש בו:

 מצודות דוד צופניה – החושב להסתיר הדבר בפני הבריות דומה הוא למסתיר את הרוח לכלוא אותו כי אז ירעים בקולו נפלאות וכן בעלת מדינים כל עוד שירצה להסתיר את הדבר היא מוספת והולכת. ושמן – כמו המושח עצמו בשמן אם ירצה להעלים לא יוכל כי ידו הימנית אשר ימשח בה היא תכריז על המשיחה כי היא נותנת ריח לכל הקרב וכן א"א להעלים מריבת האשה:

 מלבי"ם צופניה צפן רוח ושמן ימינו יקרא – וכבר באר כי רוח צפון תחולל גשם,

שרוח הצפון באדים בצאתו יחולל הגשם, ובעת שהוא צפון באדים לא יהיה הגשם,

אבל אם רוצה לצפון רוח האשה הזאת לכלוא את הגשם, צפן רוח, כי הרוח רועש וסוער לצאת,

והשמןשנמצא על ימינו – שהוכה ממנה במכות, שדרך לרככם בשמן,

(כמ"ש ולא חבשו ולא רוככה בשמן) היא יקרא – ויפרסם ויגנה המצפון:

 

(יז) בַּרְזֶל בְּבַרְזֶל יָחַד וְאִישׁ יַחַד פְּנֵי רֵעֵהוּ:

רש"י יחד פני רעהו – יחד ת"ח מחדדין זה לזה בהלכה: מצודות ציון יחד – מלשון חדידה ושנון:

אבן עזרא ברזל בברזל – בי"ת בברזל מושכת במקום שנים והטעם בפני רעהו וטעם הבי"ת בעבור: יחד – שנים שרשים חדד יחד ונקרא הזעם פנים בעבור שיראה בהם כמו שמצינו פני ה' חלקם ופנים לא היו לה עוד וענינו זעם וחרון וכן פי', ברזל – בעבור [בגלל] ברזל [אחר] הוא מחודד,

וכן הוא איש יחד בעבור פני רעהו כלומר שהוא מחדד לריב עמו בעבור חמות רעהו:

 ביאור הגר"א – ברזל וגו' כמו שברזל יחדד בברזל אחר כן איש גו'

ואמר ברזל בברזל כי אימתי יחדדו זה את זה כשהם שניהם חדודים כברזל

כמ"ש אם ראית ת"ח שהוא קשה כברזל חגריהו על מתנך והוא לפי שממנו תורה יצא כמ"ש מעז יצא מתוק

וכן לא יחודדו אלא כששניהם חדודין כמ"ש ר"י – בר לקישא כו' כ"ד קושי כו' כ"ד פרוקי וממילא רווחא שמעתא:

מלבי"ם ברזל בברזל יחד – צורת החרב והסכין הוא החידוד, וכשרוצים להעמיד צורתו מחדדים את הברזל בברזל אחר ומסיר החלודה,

כן יחד[ד] איש את פני רעהווצורתו, שע"י שיתעסקו בחכמה ואחד יבין לחברו, (כמ"ש הרבה למדתי מרבותי ויותר מחברי וכו') יתחדד פניהם שהיא צורתם, שצורת האדם הוא שכלו וחכמתו וכחות נפשו:

 מלבי"ם חלק באור המלים יחד – שרשו חדד, יחדד:

 

(יח) נֹצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ וְשֹׁמֵר אֲדֹנָיו יְכֻבָּד:

רש"י יאכל פריה – וכן שומר אדוניו יכובד, ויאכל פרי מעלליו:

 אבן עזרא נוצר תאנה – יתכן שיהיה דבק למעלה שאין ראוי להתחדד עם אדניו כמו עם רעהו

ומי שישמרהו מכל דבר רע האדון יכבדהו:

 ביאור הגר"א – נוצר וגו' כי תאינה אין לקיטתה כאחת אלא נתבשל מעט מעט וצריך לשמרה תמיד והשומרה הוא יאכל פריה כי היא מתבשלת בכל עת

ושומר אדניו יכובד – כי השומר הוא הראש כמ"ש שומר לראשי אשימך כל הימים וכמו ג' שומרי הסף שהם על החמשה משבעה רואי פני המלך:

מלבי"ם נצר תאנה יאכל פריה ושמר אדוניו יכובד – מי שרוצה לאכול פרי התאנה צריך לנצרה (שהנצירה הוא יותר משמירה) כי פרי התאנה מתבכרים אחד אחד,

וצריך ללקטם בכל בקר טרם יזרח השמש שאל"כ יתלעו הפירות שבכרו, כמ"ש במד' ובירוש',

לכן שומר אדוניו – צריך להמצא אצלו בכל בקר, וללקט הפירות דהיינו פרי חכמתו,

כמו שכתוב ביהושע לא ימוש מתוך האהל, ועי"כ יכובד – זכה לכבוד שסמך ידיו עליו כמו שאמרו חז"ל:

 

(יט) כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם:

רש"י כמים – הללו הפנים שאתה מראה לתוכן הן מראות לך.

כן לב האדם לאדםחברו לפי מה שאדם יודע שחבירו אוהבו כן הוא מראה לו פנים:

ביאור הגר"א – כמים וגו' כמו המים שמראין פני האדם כפי מראהו להמים – אם יעקם פניו גם המים יתראו כן,

כן לב האדם לאדם אם לבו טוב לאותו אדם הוא ג"כ טוב עמו אף שאינו ידוע לבו של אדם

והעניין כמ"ש כי האדם צריך ג' דברים תורה ומצות ודרך חיים גו'

וזהו נוצר תאנה הוא התורה מה התאנה כל זמן ששומרה ימצא בה פירות

כן התורה כ"ז שיהגה בה ימצא פירות וטעם

ושומר אדוניו שעושה מצות אדוניו אדון הכליכובד כמים גו'

הוא דרך חיים שזהו הדבקות ללכת בדרכיו ולדבקה בו

וכמו שהאדם דבק להשי"ת כן הקב"ה מדבק בו וכמ"ש ועל הכסא דמות כמראה אדם וכן כל הנביאים ראו בדמות אדם לפי שהן אדם לכן מראה עצמו להם בדמות אדם:

בספר ״בית יצחק״ כותב על הפסוק ״כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם״ שמעתי בשם מאורן של ישראל הגר״א זללהי׳ה מווילנא, לכאורה יש לדקדק למה השמיענו שלמה המלך דבר זה, ואיזה דבר מוסר יצא לנו מזהי ואמר הגר״א ז״ל, דכוונת הכתוב בזה היא כך, דהנה כאשר נעיין באותיות האל״ף בי״ת, נראה דרובן אין אותיותיהן הנסתרות והנעלמות דומות ושוות לאותיות הנגלות והנראות, דהיינו אות אל״ף, האות הנגלה היא ״א׳/ שהוא אחד, והאותיות הנסתרות הן ״לף״ שמנינן עולה למאה ועשר.

וכן אות בי״ת, האות הנגלה והנראה היא ״ב״ שהיא שווה שנים, ואותיותיו הנסתרות הנה ״ית״ שהן ארבע מאות ועשר.

כמו כן יש להיפך, שהאות הנגלה הוא יתר על אותיותיו הנסתרות, כגון האות ה״א, שהאות הנגלה הוא ״ה׳/ שמנינה חמש, והאות הנסתר היא ״א״ שהיא רק אחד. וכן האותיות עי״ן, פ״א, צד״י, קו״ף ־ שכולן אותיותיהן הנגלות יתירות על האותיות הנסתרות.

אמנם כל האותיות של תיבת ״מים״ הנגלות והנסתרות שוות בהן, דהיינו האות מ״ם, הגלויה היא ״מ׳/ שמנינה ארבעים, והנסתרת היא גם ״מ״. וכן היו׳׳ד, האות הגלויה היא ״י״, שמנעה עשה והנסתרות ״ודי׳ , שהן ג״כ עשר. וכן המ״ם השני. זהו שאמר שלמה המלך ״כמים״ רוצה לומר, כמו תיבת ״מים״ – ״הפנים לפנים׳/
אותיותיה שוות ודומות פנים הנסתר לפנים הנגלה כנ״ל, ״כן לב האדם״ שהוא הפנים הנסתר, צריך להיות שוה ״לאדם״ לפנים הנגלה, שהוא הפה, שיהא פיו ולבו שווים, ולא ידבר אחד בפה ואחד בלב, אלא יהיה תוכו כברו.

בזה ביאר הגר״א ז״ל מדרש פליאה ״כמים הפנים לפנים״ מדוע לא אמר כיין הפנים לפנים, מפני ״ו׳ יתירה". ע״כ. והוא פלא.

אכן לפי הנ״ל הוא מבואר יפה, דהוקשה למדרש למה לא אמר ״כיין הפנים לפנים״ כיון דגם אותיות ״יין שוות בהן הנגלות והנסתרות, דהיודי"ן הם שווים כנ״ל, והנ׳ ג״כ שווה, דאות הנגלה הוא ״נ״ והנסתר ג״כ ״נ״? ותירץ מפני ו׳ יתירה, דאות נ׳ נכתב במלואו עם ו' – ״נו"ן׳/ וה״ו״ אין שווה בו הנגלה והנסתר! (״דברי אליהו״).

מלבי"ם כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם – הלב שולח מרוצת הדם אל כל האיברים ומחיה את כולם,

וכל האיברים מחזירים את מבחר הדם אל הלב,

נמצא הלב נותן אל האדם בחזרה מה שקבל ממנו, והוא דומה כמים שהרואה בם יראה פניו, שהפנים שיתנו המים אל עין הרואה הוא עצמו הפנים שקבלו מצורת האדם העומד לנגדם, כן מה שיקבל הלב חוזר ונותן,

והנה הלב מגיד לאדם מה שיחו, כי כל כחות האדם יתראה צורתם בלב,

ועי"כ הוא החוזה בכל כחותיו ומנבא לו טוב או רע, כמו שצורת פני האדם יתראה במים,

ויש לו נמשל אל הלב הכללי של הגוף הכללי, כמו המלך שהוא לב במדינה, הת"ח שהוא לב העדה, שמה שיתנו אל המלך מסים וכדומה ישובו ויקבלו, כמו שיקבלו האיברים מן הלב אשר השפיע לו,

וכן מה שיתנו להחזקת ת"ח יקבלו השפע בזכותו,

וה' הוא לב הבריאה, וכפי שיכינו מעשיהם יתנו אותך לגבורה של מעלה להשפיע עליהם שפע ברכה,

וציון היה לב א"י, והשפע שהביאו אל ציון והבהמ"ק חזר אל העם, כמ"ש כי שם צוה ה' את הברכה, וכדומה:

 

(כ) שְׁאוֹל (ואבדה) וַאֲבַדּוֹ לֹא תִשְׂבַּעְנָה וְעֵינֵי הָאָדָם לֹא תִשְׂבַּעְנָה:

רש"י שאול ואבדון לא תשבענה – מלקבל את הרשעים לתוכם כשם שעיני האדם רשע לא תשבענה מלשוט אחר יצר הרע מלמלאות תאותו:

ביאור הגר"א שאול ואבדו וגו' הששה מדורין דגיהנם בכללם נקראין שאול, ואבדון הוא השביעי,

וכל הששה מכניסים ומוציאים אבל אבדון כשמו כן הוא שנאבדו שם כל באיה כמ"ש למעלה,

והגיהנם אינו שבע לעולם כמ"ש לקמן, כן עיני אדם לא תשבענה לעולם,

ואמר עיני שהן תאוה וחמדה התאוה מכניס ומוציא שפולטה לחוץ והחמדה מכניס ואינו מוציא וכמו השאול ואבדון:

מצודות ציון שאול – בור הקבר. ואבדו – הגיהנם:

 מלבי"ם שאול ואבדו לא תשבענה ועיני האדם לא תשבענה – עיני האדם ותאותיו לא ישבעו לעולם,

כי כל אשר ישיג מחמדת הזמן יוסיף לבקש, כי החומר שנברא בו האדם הוא היולי פושט צורה ולובש צורה תמיד בלי הפסק, והשאול והאבדון לא תשבענה – כי לא יעמוד החומר רגע בלי העדר ואבדון תמידי,

ולכן גם טבע האדם כן שיבקש חדשות בכל רגע, וכל חמדה שבאה לידו תעדר ממנו תכף, ויבקש אחרת תחתיה,

גם עיניו לא תשבע עושר, כי זה מטבע חומרו ההיולי, שהשאול והאבדון כרוך בעקבו:

 

(כא) מַצְרֵף לַכֶּסֶף וְכוּר לַזָּהָב וְאִישׁ לְפִי מַהֲלָלוֹ:

רש"י מצרף – כלי עשוי לצרוף כסף והכור עשוי לבחון זהב

ואיש נצרף ומתחשב לפי מהללו ע"י שהבריות מהללות אותו במעשיו הטובים נבחן לרבים אם טוב אם רע:

רבנו יונה – מצרף לכסף וגו'… [מהספר שערי תשובה]: וכאשר יתיצב בתוך העם וידבר עם חביריו יתבונן בינה וידקדק וישגיח בכל מוצא שפתיו לקדש את ה' בדבריו ולדבר בשבח עבודתו ותהלת יראתו ולשבח עבדיו ויראיו. ויזכה בזה, בהגיון לבו ומבטא שפתיו, בלא יגיעה ופועל כפים, זכות גדולה עד שמים, כי זה מעיקרי יצירת האדם.

ונאמר, מצרף לכסף וכור לזהב ואיש לפי מהללו. פירושו, מעלות האדם לפי מה שיהלל, אם הוא משבח המעשים הטובים והחכמים והצדיקים, תדע ובחנת כי איש טוב הוא ושרש הצדק נמצא בו, כי לא ימצא את לבו לשבח את הטוב והטובים תמיד בכל דבריו, ולגנות העבירות ולהבזות בעליהן מבלי מאוס ברע ובחור בטוב.

ואם יתכן כי יש בידו עונות נסתרים אבל מאוהבי הצדק הוא, ולו שרש בבחירה והוא מעדת מכבדי ה'.

והמשבח מעשים מגונים או מהלל רשעים, הוא הרשע הגמור והמחלל את עבודת השי"ת (שם שם קמח).

מפרקי אבות: רבי יוסי אומר כל המכבד את התורה וכו' (אבות פ"ד מ"ו)… והחרד על דברי תורה ומכבד אותה ואת לומדיה, שהדבר ידוע הוא, מהכרח הפסוקים והסברא שנותנת, שכל מי שמדבר טוב על הטובים ועל החכמים שמוחזקים בו שהוא צדיק. וכל הדן אותם לכף חובה [וחולק] במעשיהם לומר שאינם מכוּונין ואינו רואה להיות להם זכות, וכשמדברין לפניו מן הרשעים מצדיק את מעשיהם, בידוע שיש בו שמץ רשעות.

ובזה אל תסתפק, כי בזה הדבר תוכל להבחין לבות האדם, ופסוק שלם יש לנו על זה ששלמה ע"ה אמרו, מצרף לכסף וכור לזהב ואיש לפי מהללו. כלומר לפי מה שהוא מהלל.  (רבינו יונה אבות פ"ד מ"ו):

 ביאור הגר"א – מצרף לכסף בעת כשנצרך האדם לבחון כסף אם הוא טוב נותן אותו למצרף וזהב בחינתו בכור

אבל האדם הוא לפי מהללו כמשחז"ל אם רוח הבריות נוחה הימנו כו' [וכ"פ גם רש"י ומצודות דוד והאיש יבחן לפי מהללו כמו שמשבחין אותו בני אדם – כן הוא]:

והעניין מצרף לכסף הוא מצות עשה, [יתכן שכסף הוא חסדים ושפע, כך לעושי המצוה]

 כור לזהב הוא מצות לא תעשה, [שזהב הוא אדום ודין, וכן הוא לעובר העבירה] כמ"ש למעלה

איש לפי מהללו הוא התורה כמ"ש ויהללוה בשערים מעשיה והיינו כמו שמהללין את האדם בעוה"ב:

מלבי"ם מצרף לכסף וכור לזהב ואיש לפי מהללו – הכסף צורפים במצרף,

והזהב שהוא יקר מן הכסף וטוב ממנו צריך כור לצרפו, שהכור אשו גדול יותר מן המצרף,

כי לא יותך ולא יסירו הסיגים ממנו בקל כמו הכסף, וגם לפי רוב יקרו מקפידים יותר שיהיה מצורף מכל סיג,

כן האיש יצורף לפי מהללו – שכל שהוא מהולל יותר מקפידים בו על סיג כל שהוא,

ות"ח שגגות נעשה להם כזדונות, וכן יצרפו את הת"ח באש ויסורים יותר גדולים מן הבינונים:

 מלבי"ם חלק באור המלים מצרף, כור – ע"ל (י"ז ג'):

 

(כב) אִם תִּכְתּוֹשׁ אֶת הָאֱוִיל בַּמַּכְתֵּשׁ בְּתוֹךְ הָרִיפוֹת בַּעֱלִי לֹא תָסוּר מֵעָלָיו אִוַּלְתּוֹ:

רש"י הריפותחטים הנידוכים במכתש. מכתש – אסיתא מורטיו"ר בלעז. בעלי – הוא בוכנא פולין מורטר"ו בלעז על שם שמעלין אותו ומכין בו תמיד נקרא עלי:

ביאור הגר"א – אם תכתוש וגו' כלומר אותו לבדו או בתוך הריפות והוא חטים

[ומדוע הזכיר הריפות?] ואמר שאע"פ שהם [הריפות] נכתשין, מ"מ הוא לא יסיר אוולתו ממנו

והענין שבג' עתים שונים יענש וילקה האדם

א' בעשותו אחת מכל המעשים אשר לא תעשינה ואשם אז ילקוהו בב"ד ובקהל עם ישפטוהו

והב' בעת ישלח ה' חמתו על כל העולם וכולם יחקרו ויחפשו וישובו לה' והוא לא יעזוב דרכיו

והג' שהקב"ה ישלח עליו צרה וצוקה כעת ממרום תמריא להלקותו בבנים או ש"ד

וזהו אם תכתוש וגו' הוא בעה"ז מן ב"ד ובתוך הריפות בעת יבוא צרה ח"ו על כל הציבור ונכתשו כולם וגם הוא בתוכם והג' בעלי שהוא מלמעלה מן השמים יבואו עליו צרות אעפ"כ לא יסור אוולתו ממנו [במקור הב' והג' מוחלפים, וסידרנו כפי סוף דבריו]:

מלבי"ם אם תכתוש את האויל במכתש בתוך הריפות בעלי לא תסור מעליו אולתו – אמנם האויל לא יצורף ולא יוסרו הסיגים ממנו אף ביסורים היותר גדולים,

והנה האויל הוא המסתפק בחקי החכמה ובלתי מאמין בהם, ולכן לא יועילו לו היסורים,

משא"כ הכסיל שבלתי מסתפק בחקי החכמה רק תאוותו תעור עיניו, וכן הפתי שאינו מסתפק בעצמו רק שנפתה לעצת אחרים כמ"ש נחלו פתאים אולת, אלה יתיסרו, לא כן האויל שתולה הכל במקרה,

וכבר ביארנו (ישעיה כ"ח) שיש זרעונים שהמוץ דבוק בם דבוק שכֵני ויוסר בקל,

אולם קליפת החטה והשעורה כשרוצים לעשות ממנו הריפות צריך לכתוש במכתשת עד יוסר הקליפה שדבוקה דבוק עצמי אולם האויל גם אם יכתשנו במכתשת לא יוסר הקליפה ממנו,

כי הקליפה נתערבה בפנימותו, כי שורש האולת הוא בשכלו,

לא כמו הכסיל ששרשו בכח תאותו, וכן גם אם יכתשו את האויל – יסתפק גם בהכתישה ובתכליתה [שלא יבין לאשורו שהמטרה היא להסיר ממנו הקליפות],

והגם שיכתשו אותו בתוך הריפות – שיראה שהריפות כולם סר הקליפה מהם, ויביט שזה תכלית הכתישה,

ויכיר את הכלי הכותש שהיא העלי – שהוא עשוי לתכלית זה,

בכ"ז יסתפק [האם זו אכן המטרה] וישאר באולתו – ר"ל הגם שיראה שבאו יסורים כוללים והרבה רשעים שבו בתשובה, הוא ישאר בספיקותיו ובאולתו:

 מלבי"ם חלק באור המלים הריפות – שרשו הריף, כמ"ש בס' התו"ה קדושים (סי' נ"ב) והם החטה ושעורה שמסירים ממנו הקליפה. ועלי, הוא יד המכתש ונזכר בדברי חז"ל:

המגיד מדובנא – אוהל יעקב [פ' קדושים] מבאר "בתוך הריפות" – זו הסיבה שלא תסור ממנו איוולתו, שיאמר שאין מתכוונים לכתוש אותו, אלא את הריפות, והוא 'במקרה' נמצא שם…

 

(כג) יָדֹעַ תֵּדַע פְּנֵי צֹאנֶךָ שִׁית לִבְּךָ לַעֲדָרִים:

רש"י פני צאנך – אל יקלו בעיניך להתבונן בם תמיד מה הם צריכים:

ביאור הגר"א – ידע תדע וגו' פירוש שתלך תמיד לדרוש שלום הצאן ותשים לבך לעשות עדרים עדרים כלומר כל עדר בפ"ע:

מלבי"ם ידוע תדע פני צאנך – למדך שלא תעזוב עסקיך ביד אחרים,

רק תשגיח בעצמך עד שתדע את צאנך – פנים אל פנים, והשתדל שיפרו וירבו עד שיהיו עדרים – עדרים:

 

(כד) כִּי לֹא לְעוֹלָם חֹסֶן וְאִם נֵזֶר לְדוֹר (דור) וָדוֹר:

רש"י כי לא לעולם חוסן – שאם אתה עשיר בכסף ובזהב שמא לא יתקיים לעולם לכך אל תבזה דברים קטנים שלך. גלה חציר – כשגלה החציר בימי ניסן ויראה הדשא ונאספו עשבים לצמוח

אז ייטיב לך שיהיו גזותיהם של כבשים ללבושך:

ביאור הגר"א – כי לא וגו' כי בית והון נחלת אבות וע"פ טבע לא לעולם יהיה זאת בידיך כי גלגל חוזר בעולם

ואם נזר שקבלו אותך למלך שהוא לעולם אעפ"כ אינו לדור ודור, ובניך אחריך מה יעשו?

ולכן תשים לבך על צאנך שהן ע"פ טבע לדור ודור:

מלבי"ם כי לא לעולם חוסן – גם אם יש לך חוסן והון עתק, אל תסמוך עליו כי אינו לעולם, ויוכל להיות שתתרושש,

וגם אם יש לך נזר – שהוא קיים כל ימי חייך, אינו לדור ודור – ויוכל להיות שבניך לא יירשו הנזר:

 מלבי"ם חלק באור המלים לעולם, לדור ודור – עי' הבדלם (ישעיה י"ג כ') ובכ"מ:

 

(כה) גָּלָה חָצִיר וְנִרְאָה דֶשֶׁא וְנֶאֶסְפוּ עִשְּׂבוֹת הָרִים:

ביאור הגר"א – גלה חציר    שתחקור נא אם גלה חציר ונראה דשא שהן עשבין וירקות שגם זו לבהמה אף שהוא גם לאדם מ"מ עיקר הוא לבהמה.

ונאספו – כי בראש ההרים א"א להוליכם שמה הצאן ולכן תאסוף אליך עשבי ההרים:

מלבי"ם גלה חציר – וכשהגיע זמן הקיץ בעת שיתגלה החציר – שהוא מאכל לבהמה בבית כמ"ש מצמיח חציר לבהמה, ונראה דשאהתלבשות האדמה בדשא שהוא למרעה בשדה, ועשבות הרים – שא"א להצאן לעלות שמה,

תאסף – הביתה להיות מוכן לעת הצורך, ואז.

 מלבי"ם חלק באור המלים חציר – דשא, עשב. (ישעיה ט"ו, ו'):

 

(כו) כְּבָשִׂים לִלְבוּשֶׁךָ וּמְחִיר שָׂדֶה עַתּוּדִים:

רש"י ומחיר שדה – ישוו לך העתודים כי תאכל הבשר ותמכור העורות:

 ביאור הגר"א – כבשים ללבושך ויהיו כבשים עושים צמרם ללבושך ומחיר וגו' שעתודים תחלוף על שדות:

מצודות דוד על משלי פרק כז פסוק כו

(כו) כבשים – גיזת הכבשים יהיה לצורך מלבושך והעתודים יהיו לך בערך שדה כי כמו תבואת השדה נקצרת בכל שנה ושנה והארץ לעולם עומדת כן גיזת העתודים תתמיד והעתודים קיימים ומעברין נקבותיהם ומולידים ולדות הרבה ואף המה קיימים לבעליהם:

מלבי"ם כבשים ללבושיך – הכבשים שצמרן טוב למלבוש, כמ"ש למה נקרא שמם כבשים וכו'. יהיו למלבוש "והעתודים" תמכור ותקנה "מחירם שדה": 

 

(כז) וְדֵי חֲלֵב עִזִּים לְלַחְמְךָ לְלֶחֶם בֵּיתֶךָ וְחַיִּים לְנַעֲרוֹתֶיךָ:

רש"י ודי – פרנסתך. ללחמך וללחם ביתך – תסתפק בחלב העזים הרי מליצתו,

והמשל כן הוא, פני צאנךהרב המתמנה על הצבור ישאם בחיקו וינהלם לאט, כי לא לעולם חסן, ובזאת יאכל פירותיהם והקרן קיימת.

גלה חציר – כשיתפשטו שמועותיו ותגדל התורה על ידו –

אז יהיו הכבשים האלה לבושו יהיו התלמידים לו לשם ולבוש הוד והדר:

ביאור הגר"א – ודי חלב וגו' וחלבם יהיו די לך ללחמך וללחם ביתך

וחיים לנערותיך ואמר אצל נערותיך חיים כמ"ש ותתן טרף לביתה וחוק לנערותיה

פירוש לביתה היא נותנת כל צרכה

אבל לנערותיה אינה נותנת אלא החוק הקבוע שמגיע להם בקצבה

וכן הוא כאן לך ולביתך יהיה ללחמך כל צרכך,            ולנערותך אינה אלא כדי חייהם

והעניין כי צאנך הם התלמידים ואמר שתדעם תמיד ותשגיח עליהם ושית לבך לשים עדרים להושיב ישיבות

ואמר כאן 'פני' וכאן 'לבך' לומר שכשתלמוד תשים לימודך עם פני התלמידים והם הקרובים אליך והם הגדולים,

ולבך יהיו לכל העדרים שיבינו כולם.

כי לא לעולם חוסן שיש תרין עטרין ותרין אחסנתין בעה"ב

וכן בעה"ז יש תרין אחסנתין והן בית וממון מהן ירושה לו מן אבותיו כמ"ש בית והון נחלת אבות

ותרין עטרין הן מלכות ובמלכות הן ב' – מאבותיו ומן השמים, והן מלוך תמלוך אם משול תמשול בנו

כמ"ש בשלשים מעלות של מלך מתחיל אשר ימלוך עליכם ומסיים אתם תהיו לו לעבדים שהוא כתר מלכות נעוץ סופו בתחילתו

וכן מלכותך מלכות כו' וממשלתך כו' והוא כי מלך הוא שכולם יטו שכם אחד לעבדו ויתנו לו כתר מלוכה

ובאמת המלך בעצמו שוה לשאר העם באיכותם אך שכולם ימליכוהו עליהם ויקבלו עול מלכותו

ומושל הוא שמלכותו בא אליו בבחי' מושל שהוא גבור מכולם וכבש ארץ או אומה אחת להיות תחת ממשלתו וזהו המלוך וגו'

כי אמר בחלומו שני דברים

א' שהנה קמה אלומתי כו' שמורה על ממשלתו שקמה בתוקף

וג"כ ותשתחון לאלומותי שמורה על שיקבלו מעצמם עול מלכותו

ולכן השיבו המלוך תמלוך כו' אם משול תמשול כו'

וזהו שסידרו בתפלה כי לה' המלוכה כו' והיה ה' למלך על כל הארץ

אשר יפלא לכאורה מ"ש אח"כ והיה למלך על כל הארץ ולא מתחילה ח"ו

אך העניין כמ"ש שאנחנו עמו ב"י קבלנו עול מלכותו עלינו

אך לא כן האומות אך שהוא מושל עליהם כרצונו ורודה בהם כחפצו ולהם נקרא מושל

וזהו כי לה' המלוכה זהו עלינו ומושל נקרא בגוים אף שלא קבלו עולו הוא מושל בגוים

אך לעתיד יטו כולם שכם א' לעבדו ויתנו לו כתר מלוכה וזהו והיה ה' למלך על כל הארץ

שעל כל הארץ יקרא מלך כאשר יקבלו כל הארץ עול מלכותו עליהם

וז"ש כאן כי לא לעולם חוסן ואם נזר וגו' שעטרין הם נוקבין לגבי אחסנתין

כמ"ש ומלאה הארץ דעה יעקב תיקן תפילת ערבית ואברהם ויצחק שחרית ומנחה

וז"ש לעולם לדור ודור כמ"ש זה שמי לעולם וזה זכרי לדור ודור

ולעולם הוא לעילא ודור דור הוא לתתא וכן ה' שמך לעולם ה' זכרך לדור ודור

אף שבתרין עטרין עצמן הוא ג"כ לדור ודור כמ"ש מלכותך מלכות כל עולמים וממשלתך בכל דור ודור שהדעת ג"כ כולל זו"נ אך שהוא נוקבא לגבי חו"ב

וכן בעבודת ה' הן ג"כ ב' נחלת אבות תורה ומצות כמ"ש תורה צוה לנו משה וגו'

ותרין עטרין הם עבודת ה' עצמה כמ"ש אלי אתה ואודך אשרי העם שככה לו אשרי גו'

וז"ש מה טוב חלקינו ומה נעים וגו' וזהו שלא עשנו כגויי הארצות כו' ולא שמנו כו' שלא שם חלקינו כו' וכמ"ש (תהלים י"ז) חבלים נפלו לי בנעימים כו' אף נחלת כו' אברך כו' אף לילות כו'

גלה חציר הוא תורה שבכתב כמו שהחציר כמו שגדל מאליו כן נאכל

כן תורה שבכתב כמו שניתנה לנו ונראה דשא הוא משנה שכל המורה הלכה מן המשנה כו'

ונאספו כו' הוא גמרא כי עשב הוא מזריע זרע הוא הלחם נקרא הרים שהוא גבוה מאוד

כבשים ללבושך דברים שהם כבשונו של עולם יהיה תחת לבושך והוא הסוד

ומחיר שדה עתודים הוא דרוש שהן בעלי קרנים

ודי חלב עזים הוא הרמז יהיה ללחמך שתלמוד אתה וביתך ונערותיך כי מוסר יפה לבנים ולכולם

אך להעבדים אין צריכין אלא מעט כי הן משועבדים לו למלאכתו לכן אמר וחיים לנערותך:

מלבי"ם ודי חלב עזים ללחמך והעזים – שהחלב טוב לבריאות, יהיה ללחמך וללחם בני ביתך

וגם הנערותוהמשרתות הגם שלא יאכלו החלב בקביעות בתורת לחם, ישיגו ממנו חייםובריאות:

 

 


 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “משלי פרק לא”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

. כל שיעורי הרב במדיה דיגיטאלית!!

נגן דוקו ביט הנפשהסנדיסק 128כרטיס זכרון 128

עדכונים חמים למייל

קבלת עדכונים
Loading