משלי

משלי פרק-כח

 (א) נָסוּ וְאֵין רֹדֵף רָשָׁע וְצַדִּיקִים כִּכְפִיר יִבְטָח:

רש"י נסו ואין רודף רשע – נסו הרשעים כשיבא אידם ויפלו בדבר קל מאין רודף.

וצדיקאמיץ לבו בהקב"ה ככפיר אשר יבטח בגבורתו:

ביאור הגר"א – נסו וגו' כלומר הרשעים אף שאין מי רודף אחריהם מ"מ נסו

אבל צדיקים ככפיר יבטח

ושינה לשונו שאמר אצל הרשע נסו לשון רבים ורשע לשון יחיד

ובצדיקים יבטח להורות שכשיש רשע אפילו אחד כולן נסו בעוונו

וכשיש הרבה צדיקים אז כל א' וא' ככפיר יבטח ולא יפחדו כלל

שמעתי מאחד מהעומדים לפני אדמ"ו הגאון זצלה"ה בזוהר מקשה וצדיקים ככפיר יבטח והלא אינם מובטחים בצדקתם

ומשני שכפיר נקרא ארי כשהוא קטן ובזה מתורץ צדיקים לשון רבים ויבטח לשון יחיד

שהצדיק בטוח בזכות אבותיו שהיו צדיקים

כמו הכפיר אריות שהרבה חיות חזקים ממנו אך שבטחונו הוא שהוא [נולד] מאריות

וגם הם מתייראין מחמת זה ממנו

כן הצדיק בטוח על אבותיו שהיו צדיקים:

מלבי"ם נסו ואין רודף רשע – הרשע מפחד תמיד, עד שנס ואין רודף – וגם כשנמצא רשע אחד בין העם יפול פחד על כולם וכולם ינוסו, אבל הצדיקים – דומים ככפיר – אשר יבטח – גם בעת שבאים עליו רודפים, כמ"ש כאשר יהגה האריה והכפיר על טרפו וכו':

 

(ב) בְּפֶשַׁע אֶרֶץ רַבִּים שָׂרֶיהָ וּבְאָדָם מֵבִין יֹדֵעַ כֵּן יַאֲרִיךְ:

רש"י בפשע ארץ רבים שריה – שזהו פורענות לארץ בהיות קציניה רבים הרודפי' רק אחר בצעם.

ובאדם מבין – ובשביל אדם מבין יתארך הפורענות מלבוא:

ביאור הגר"א – בפשע וגו' כלומר בפשע ארץ אז עונשה – שרבים שריה יהיו כמ"ש ממלוך אדם חנף ממוקשי עם [שאם מולך אדם חנף – זה משום מוקשי עם – שהעם פשע וזה עונשו. כן משתמע מפירושו כאן].

והיינו שמחמת זה איש כל הישר בעיניו יעשה ואז יציצו רשעים כמו עשב

"ובאדם מבין ויודע" כמ"ש איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת

פירוש מה דכתיב לעיל מיניה בפרח רשעים כו' ויציצו כל פועלי און ולא ידעו ולא יבינו שהוא לאבדם ולהשמדם עדי עד ולכן האדם המבין ויודע זאת הוא יאריך הכן פירוש יסוד ורגל העיר:

מלבי"ם בפשע ארץ רבים שריה – לפעמים ע"י המרידה שתפשע הארץבמלכה. וחושבים לפרוק עול איש אחד,

ועי"כ יעמדו עליה שרים רביםעריצים, וכולם מושלים ולוחצים את הארץ, [כדוגמת עירק סוריה לוב ודומיהן, שאין להם מושל ושליט – רבו עריציה ומחבליה…]

ורק אם ימצא אז אדם מבין היודע כן – ר"ל היודע מכונות הצדק ואשר יכול לעצור אז בפני שטף המרד,

אז יאריך – ר"ל יביא ארוכה ורפואה אל המחלה הזאת:

 מלבי"ם חלק באור המלים יודע כן – מענין מכון ובסיס, יודע לכונן הכל:

יאריך, פעל משם ארוכה ומרפא, שמדמה פרץ המדינה כמחלת הגוויה, שתסור ממשלת הכח הטבעי המנהיג בריאות הגויה,

ויתגברו כחות המתפעלים על כחות הפועלים, וצריך רופא מומחה להעלות ארוכה:

 

(ג) גֶּבֶר רָשׁ וְעֹשֵׁק דַּלִּים מָטָר סֹחֵף וְאֵין לָחֶם:

רש"י גבר רש – דיין עם הארץ [יתכן שמפרש גבר – לשון גדולה, ורש – ע"ה], עושק דלים בדין, על שאינו מתון בדין,

הרי הוא כמטר הסוחף את השדה ואין עושה פירות.

סוחף – שוטף ובמשנה נסתחפה שדהו וכן נסחף אביריך (ירמיה מו) נשטפו ומעדו וכשלו:

מנחת שי גבר רש ועשק – בספרי דוקני בלא וא"ו החבור:

 ביאור הגר"א – גבר וגו' שעושק דלים כדי להתעשר נדמה כמטר סוחף והוא מטר שעוקר אילנות בכחו הרב ואינו מועיל לתבואה כן הוא עושק דלים והוא ג"כ ישאר דל ובביתו לא יהיה לחם ושמלה:

 רלב"ג גבר רש ועושק דלים – ידמה למטר סוחף שישחית התבואות בדרך שלא ימצא לחם

ומחכמת זה המשל כי המטר מכוין ראשונה לגדל הצמחי' ויהיה בזה האופן כלי להשחתתם

וכן הגעת הקנינים לאדם – הוא להשיג מההון מה שישלם בו ההכרחי לעמידת גופו

 והגעתם בעושק – הוא כלי אל שיחסר לו הכל:

 מצודות דוד ועושק דלים – דיבר בהווה כי העשיר אין מניח לגזול עשרו כי חזק הוא ממנו.

מטר – הרי הוא כמטר שוטף בחזקה וגורף הזרעים ואין לחם אף כי דרך המטר להגדיל התבואה מ"מ לפעמים עוד יפסיד כן הרשע הזה חושב להרבות הונו בגזל ועוד יבוא לו חסרון:

מלבי"ם גבר רש ועושק דלים – ר"ל לפעמים לא יגברו השרים, רק הרשים יגברו – במרדם, וכל העם ימשלו איש ברעהו. והרשים שאין להם מאומה יעשקו את הדלים – שנתדלדלו מנכסיהם ע"י המרד,

וזה דומה למטר סוחף – אם בא מטר ע"י בקיעת העבים, שמתפרץ שטף מים וסוחף את הכל,

עד שאין לחם – שתחת שהמטר יביא לחם, יסחוף את הכל, וגם לא יבא לחם בגללו,

כן שטף רשים יסחפו את הכל כמים כבירים שוטפים, וכן המליצה באיוב י"ג:

 מלבי"ם חלק באור המלים גבר רש – גבר שם המקרה, תגבורת הרשים ורש הוא שם הכלל, והרש גרוע מדל כנ"ל,

שהדל מתדלדל מנכסיו: סחף. שהזרם גורף ומוליך כל הנמצא בדרכו:

 

(ד) עֹזְבֵי תוֹרָה יְהַלְלוּ רָשָׁע וְשֹׁמְרֵי תוֹרָה יִתְגָּרוּ בָם:

אבן עזרא יהללו רשע – בעבור שילך בדרכיהם:     יתגרו בם – בעוזבי התורה:

 רבנו יונה – עוזבי תורה וגו'. החלק השני החנף אשר יהלל רשע לפני בני אדם, אם בפניו אם שלא בפניו,

אע"פ שלא יצדיקנו על חמסו ולא יכזב על משפטו, אבל יאמר עליו כי איש טוב הוא.

ועל זה נאמר, עוזבי תורה יהללו רשע. כי לולא אשר עזב את התורה לא הלל העובר על דבריה ומפר מצותיה.

וגם כי לא ישבח את הרשע זולתי במה שנמצא בו מן הטוב ויליץ עליו בפני בני אדם להגיד באדם ישרו

גם זו רעה חולה, כי בהזכירו את הטוב, ואת הרע לא יזכור ועל כל פשעיו יכסה,

צדיק יחשב אצל השומעים ויתנו לו יקר וירים ידו וגבר.

וכבר הקדמנו להודיעך המכשולות והשחיתות הנמצאות בגבור הרשעים (שערי תשובה שער ג קפט):

 ביאור הגר"א – עוזבי תורה וגו' המהללים להרשע מסתמא הם עוזבי תורה כי כן דרך עוזבי תורה להלל רשע

ושומרי תורה יתגרו בם ואמר בם כלומר בהרשעים ובמהלליהם:

מצודות דוד עוזבי תורה – אלו שאחזו בתורה ועזבוה יהללו עוד את הרשע א"כ המה גרועים ממנו

כי הרשע יודע בעצמו שלא טובים מעשיו אבל יעשה לתאבון

אבל הם – מהללים מעשיו וכמ"ש רז"ל שנה ופירש יותר מכולם.

ושומרי תורה יתגרו בם – יעשו מריבה עם הרשעים אף אם רבים המה לא יחניפו אותם:

מלבי"ם עוזבי תורה יהללו רשע – העוזבים התורה יקנאו בהצלחת הרשע ויהללו מעשיו,

אבל השומרים התורה – יבינו שמעשיו רעים, ושעתיד להענש, והם יתגרו – עם המהללים את הרשע.

וגם י"ל שמוסב על הנזכר למעלה שבעת הפשע והמרד אז יעלה הרשע למשול על העם,

והעוזבי תורה יהללו מעשיו אשר ינהיג בחמס ושוד,

ושומרי תורה יהיה להם אז תגר ומלחמה עם הרשע והכת שלו המחזיקים אחריו:

 

(ה) אַנְשֵׁי רָע לֹא יָבִינוּ מִשְׁפָּט וּמְבַקְשֵׁי ה' יָבִינוּ כֹל:

רש"י אנשי רע לא יבינו [-יתבוננו] משפט – אינם משימים לב לפורעניות העתידות שיתבוננו בה וישובו מדרכם וינצלו.

ומבקשי ה' יבינו כל – טובה ורעה, משפט, יושטיצ"א בלע"ז כך פירש רבי תנחומא על דור המבול:

ביאור הגר"א – אנשי רע וגו' שהם לא יבינו על מה יצליחו רשעים בעה"ז

אבל מבקשי ה' יבינו כל שהצלחת הרשעים הוא להשמדם עדי עד וצדיק כתמר יפרח גו':

מצודות דוד על משלי פרק כח פסוק ה

(ה) לא יבינו משפט – אף בבוא עליהם משפט פורעניות לא יבינו שבגמול באה כי חושבים הכל למקרה.

יבינו כל – כל דבר הבאה מן השמים יבינו למה באה ועל מה באה ואינם תולים שום דבר במקרה:

 מלבי"ם אנשי רע לא יבינו משפט – לפי' הא' ר"ל מה שאנשי רעיהללו רשע,

מפני שלא יבינו משפט ה' שישיב לרשע כרשעתו,

ושומרי תורה שהם מבקשי ה' – יבינו כל – דרכי ה' שהם בצדק ובמשפט, ולכן יתגרו בם.

ולפי' הב' שיהללו אנשי רע את הרשע אשר יגזול משפט וינהיג ברצח, כי הם לא יבינו משפט, אחר שמתמידים ברע הפך דרכי המשפט לא יבינו כלל יוקר המשפט,

אבל מבקשי ה' יבינו* – וילמדו לכלדרכי המשפט, ורוע הנהגת הרשע:

מלבי"ם חלק באור המלים יבינו – פעל יוצא [שיבינו וילמדו לאחרים]:

 

(ו) טוֹב רָשׁ הוֹלֵךְ בְּתֻמּוֹ מֵעִקֵּשׁ דְּרָכַיִם וְהוּא עָשִׁיר:

רש"י טוב רש – אף עני שבתורה. והולך בתומובמעשים טובים:

ביאור הגר"א – טוב רש וגו' טוב הצלחת הרש בשגם הוא הולך בתומו יותר ממי שעיקש דרכיו ועשיר וכמ"ש למעלה:

מלבי"ם טוב רש הולך בתומו מעקש דרכים והוא עשיר – ימליץ שיש שני דרכים דרך אחד תחלתו קוצים וסופו מישור, ובזה ילך הרש, וזה הדרך הישר להגיע אל מחוז החפץ,

והגם שהוא רש עתה הלא הולך בתומו, וסופו מישור,

והעשיר עקש דרכים, והולך בדרך שתחלתו מישור והוא דרך עקש כי סופו קוצים, ויהיה רש בסופו:

 מלבי"ם חלק באור המלים דרכים – שם הזוגי, על שני הדרכים שהם זה לעומת זה:

 

(ז) נוֹצֵר תּוֹרָה בֵּן מֵבִין וְרֹעֶה זוֹלְלִים יַכְלִים אָבִיו:

רש"י ורועה זולליםמחבר לו זוללים והוא לשון רעים:

ביאור הגר"א – נוצר וגו' הבן מבין שיושב ולומד בבהמ"ד בין הת"ח אז התורה לו כעיר נצורה

שהת"ח הם סביביו והתורה תנצרוהו

אבל הרועה זוללים והוא המרגיל סעודתו בכל מקום הוא מכלים אביו כמ"ש ומחלל ש"ש ורבו ושם אביו כו':

מצודות דוד נוצר – השומר את התורה יאמרו עליו שהוא בנו של איש מבין ובעבור הבינה הזהיר את בנו לשמור התורה א"כ מכבד את אביו במעשיו

אבל המחבר עצמו לזוללים לרדוף אחר התאוה ויעזוב בזה את התורה הנה בזה יכלים את אביו

כי יאמרו הבריות אביו היה סכל ולא למדו מעולם דעת התורה:

 מלבי"ם נוצר תורה בן מבין, הבן מבין – אינו הולך אחר והזוללות והתאוות, כי נוצר תורה – שחוסמת תאוותיו,

אבל הבן סורר מדרכי התורה מתחבר עם הזוללים – והוא יכלים אביו – שהולידו,

כי טוב שלא בא לעולם, והתורה העידה על סופו שסופו ללסטם את הבריות:

 מלבי"ם חלק באור המלים ורעה – מתחבר:

 

(ח) מַרְבֶּה הוֹנוֹ בְּנֶשֶׁךְ (ובתרבית) וְתַרְבִּית לְחוֹנֵן דַּלִּים יִקְבְּצֶנּוּ:

רש"י מרבה הונו בנשך ותרבית לחונן דלים – הרשות שומעין עליו שהוא מתעשר בלא משפט ונוטלין ממונו ובונין בו גשרים ומתקנין בו הדרכים וזהו חנינת דלים כך דרשו רבי תנחומא:

ביאור הגר"א – מרבה הונו שנוטל ריבית מעניי ישראל [יגיע ממונו לאדם שהוא] לחונן דלים, הוא הצדיק שחונן הדלים יקבצנו,

כי כל דבר צריך שיוחזר למקומו, והמרבה הונו מסתמא נטל גם מעניים ולכן יבא לידי אותו שחונן דלים

ובגמרא אמרו חונן דלים הוא שבור מלכא [שנתן ממון שלקח מישראל לנוכרים הדלים מן המצוות], והוא משום שאמרו שם לא נצרכה אלא ברבית דנכרי [שאפי' בלקח מהנוכרי ריבית – יאבד ממונו לחונן הדלים],

ופריך: והתנן לווין ופורעין כו' [את העכו"ם מלוין אותן בריבית?] ומשני ל"צ אלא כדי חייו [וכאן לקח להרווחה]

ודחקו לפרש כן משום דקשיא להו מאי דכתיב מרבה הונו כו' והא ריבית אף מעט אסור?

ולכן מוקי דאיירי בריבית דנכרי ולכך הרבה הוא דאסור, אבל כדי חייו שרי,

ולכן אמרו חונן דלים יקבצנו היינו שבור מלכא, שהוא [המרבה ממונו בנשך מן הנוכרי] אסף זאת מנכרים ו[יבוא שבור מלכא ויתנם לעניי נוכרים ו]יחזירם למקומם:

מלבי"ם מרבה הונו – כל אלה הפסוקים באו לפרש מ"ש טוב רש הולך בתומו

ופי' תחלה אם תחלתו קוצים בחסימת התאוות [שקשה לו לשבור טבעו] סופו מישור, ובהפך – סופו קוצים,

עתה מפרש באסיפת ההון,

מי שהולך בדרך עקש שתחלתו מישור להרבות הון ע"י נשך ותרבית – סופו שיוורש, ויאבד ממונו,

ומי שהוא חונן דלים – להלוותם בחנם שתחלתו קוצים, הוא יקח ההון המקובץ [על ידי אחרים] בנשך,

וסופו מישור – שיתעשר:

 

(ט) מֵסִיר אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ תּוֹרָה גַּם תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה:

ביאור הגר"א – מסיר אזנו וגו' כמ"ש שומע מזבח טוב וגו' וכ"ש מתפלה שהוא במקום זבח, וכשאינו רוצה לשמוע, אז גם תפלתו תועבה

ואמר 'גם' תפילתו לומר שאף השבחים שבהתפילה ג"כ תועבה ומכ"ש שהבקשות הוא תועבה וזהו גם תפלתו:

 רלב"ג מסיר אזנו – הנה מי שמסיר אזנו משמוע תורה לא די שפעולותיו תהיינה מתועבות מזה הצד כי סרה ממנו ההישרה לתקון הפעולות

אך גם תפלתו שיחשוב היותה עבודה לש"י היא מתועבת כי מפני סורו מלמידת התורה והתנהג בדרכיה,

לא יתכן שתהיה כוונתו בה ראויה:

 מצודות דוד מסיר וגו' – על כי אינו מחשיב דברי הזולת ולכן ישולם מדה במדה כי המקום ב"ה מתעב תפלתו ואינה מחשיבה ולא לרצון תהיה:

 מלבי"ם מסיר אזנו משמוע תורה – מי שמסיר אזנו ואינו רוצה לשמוע לימוד התורה, הגם שעושה זאת בעבור שהגיע זמן תפלה [ואומר לרב מוסר השיעור "רבי חנניא הגיע"… ומפסיקו בשביל ערבית וכד'].

גם התפלה היא תועבה – וכמ"ש חז"ל [תלמוד בבלי מסכת שבת דף י/א] רבי ירמיה הוה יתיב קמיה דרבי זירא והוו עסקי בשמעתא נגה לצלויי והוה קא מסרהב רבי ירמיה קרי עליה רבי זירא מסיר אזנו משמוע תורה גם תפילתו תועבה, כי תורה היא חיי עולם ותפלה חיי שעה:

יש מסבירים – מסיר אזנו משמוע תורה – שאומרים לו ד"ת אומר "כבר שמעתי, מוּּכָּר…"

גם תפילתו תועבה – כשעומד להתפלל 18, הקב"ה אומר מוּּכָּר, מוּּכָּר… ואף הוא אינו מקשיב לתפילתו…

 

(י) מַשְׁגֶּה יְשָׁרִים בְּדֶרֶךְ רָע בִּשְׁחוּתוֹ הוּא יִפּוֹל וּתְמִימִים יִנְחֲלוּ טוֹב:

רלב"ג משגה ישרים – מי שמשגה ישרים ומטעה אותם כדי שילכו בדרך רע אשר חפר בו שחת להפילם

הנה ישיב הש"י גמולו שהוא יפול בשחותו והתמימים ינחלו טוב בהפך מה שכוון המשגה אותם

או ירצה בזה כי התמימים שיתנו לכל איש עצה הוגנת, כדי שישיגו הטוב יצלחו הם בעצמם הטוב,

ובזה התבאר שמה שיכוין האדם להגיע לזולתו – טוב או רע – כמוהו יגיע לו:

ביאור הגר"א – משגה ישרים וגו' הוא עצמו יפול באותו בור ותמימים שלהם אינו יכול להשגם הם ינחלו טוב של המשגים הישרים

ואמר ישרים ותמימים כי ישרים הם ההולכין בעין שכלם כמ"ש למעלה ולכן יכול להשגיאם ולהטעותם

אבל תמימים הם ההולכין בתמימותם ועושים מ"ש בתורה ולא ישענו אל בינתם ולכן לא יטעם ולא יוכל להשגותם והם ינחלו את הטוב מהם כמו בהמרגלים שנטלו כלב ויהושע את חלקם

ואמר בשחותו כי המשגה הוא נקרא משחית כמ"ש בנים משחיתים וכמ"ש שהשחית את ישראל כו' לכן נופל בשחת וכמ"ש במסכת אבות מה בין תלמידיו של אברהם כו' לתלמידיו של בלעם כו' אוכלין בעה"ז ונוחלין בעוה"ב אבל תלמידיו של בלעם הרשע יורשין גיהנם ויורדין לבאר שחת שנאמר ואתה גו'

ומה שלא הזכיר אצל תלמידי בלעם הרשע אוכלין בעה"ז וכן כפל הלשון יורשין גיהנם ויורדין כו'

העניין הוא כי להצדיקים יש ג"כ פירות כמ"ש אמרו לצדיק כי טוב כי פרי מעלליהם ופירותיו הוא בעה"ז

אבל הרשעים אין להם פירות כלל כמ"ש למעלה ולכן לא הזכיר בהם כלל עוה"ז כי הכל הוא להם בעה"ב ענשם

ומ"ש [אצל בלעם] יורשין [גיהנם] יורדין [לבאר שחת] כו'

העניין כי גם הצדיקים כולם צריכים לעבור דרך הגיהנם, אך לא ילכו אלא במדור הראשון, ולא בשאר מדורי הגיהנם

וז"ש לא תעזוב נפשי לשאול וגו' לראות שחת פירוש שאול הוא המדור הראשון של גיהנם

ובאר שחת הוא מדור השני

וזהו לא תעזוב אף שאני הולך שאול לא תעזבני שם, אבל השחת – לא תראני אפילו

אבל תלמידי בלעם הרשע יורשין גיהנם שישארו שם כשהולכים דרך שם, ויורדין לבאר שחת,

וע"ז מביא ראיה ממ"ש ואתה אלהים כו':

מלבי"ם משגה ישרים בדרך רע – לפי המשל יאמר אם רואה ישרים ומשגה אותם מדרך הישר לדרך רע, להפילם שם בשחת אשר הכין, הוא עצמו יפול בשחותו – כמ"ש כורה שחת בה יפול,

אולם התמימים – שאינם מרמים ינחלו טוב – כי ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר,

ובנמשל מדבר מדרך ההגיוני [ר"ל מדרכי החכמה וההגיון],

והיושר הוא בבינה, והגם שהישרים ילכו בדרך ישר, יבוא לידם שגיאה עיונית (שזה גדר פעל שגה) ע"י איש שמתעה אותם בדרך בינתם,

יהיה עונשו שיפול בשחותו, כי המסית והמדיח לרע יתיחס ההשחתה אליו, לא אל הנתעה על ידו,

אולם התמימים לא יצוייר שישגה איש אותם, כי אין סומכים על בינתם כלל רק הולכים בתמימות, ובאמונה יחיו, והם ינחלו טוב כנחלה שאינה נלקחת מאתם, וכנחלה שאינה ע"י עבודתם,

כי אין סומכים על בינת לבבם רק על נחלת אמונתם:

 מלבי"ם חלק באור המלים  ישרים, ותמימים – עי' הבדלם למעלה (ב' ז'):

 

(יא) חָכָם בְּעֵינָיו אִישׁ עָשִׁיר וְדַל מֵבִין יַחְקְרֶנּוּ:

רש"י איש עשיר ודל מבין – כנגד רב ותלמיד הוא מדבר שהתלמיד חוקר, ועל ידו הרב מתחכם:

ביאור הגר"א – חכם בעיניו וגו' העשיר הוא חכם בעיניו ואינו רוצה לרדוף אחר חכמה, ולא יחקור להמבין, [ר"ל ללמוד ממנו תורה ולהגיע לחקר תבונתו. כנלע"ד כוונתו].

אבל הדל הוא יחקרנו את המבין,

ועוד העשיר בתורה שלמד הרבה הוא חכם בעיניו ואינו רוצה לעיין [באותו ענין שמתקשים בו],

אבל דל המבין יחקרנו [לאותו ענין] להבין:

 רלב"ג חכם בעיניו – האיש העשיר הוא חכם בעיניו, מפני ראותו הצלחת דרכיו,

ודל מבין יחקרנו מצד חכמתו – ויסבב שיוציא העשיר בפיו מה שיתבאר מומו וחסרון מדתו,

כמו הענין בחקירת העדים שהוא לעמוד על מה שבדבריהם מהמומים

ואז יתבאר לעשיר כי לא יוכל להשמר מענות על הדל המבין, מה שהתבאר בו מום שכלו,

ובזה ג"כ הערה להיישיר היודעים – ללמד חכמתם לזולתם,

וזה האיש העשיר בדעות יקרה לו למהירות שכלו לעמוד על הדברים בקלות,

וזה יהיה סבה שלא יעמיק להפליג בהם להתיר כל הספקות הנופלות בהם,

וכשיבא לפניו [(תמיד) יש טעות במקור, וצ"ל תלמיד] קל ההבנה יחקרנו ויספק לו ספקות, ישתדל הרב בהתירם, וזה יהיה סבה להשלמת הידיעה בזה הדרוש ללמד שיהיה חכם בעיניו:

מלבי"ם (יא-יב) חכם בעיניו איש עשיר, בעלץ צדיקים רבה תפארת – כבר התבאר כי החכם בעיניו הוא גרוע מן הכסיל, שהכסיל נלוז מדרכי החכמה מפני תאותו, אבל הוא בעצמו יודע שדרכיו נלוזים מן החכמה,

אבל החכם בעיניו חושב כי דרכיו הרעים הם דרכי החכמה, ויצחק על חקי החכמה ועניניה,

וזה יהיה בפנים רבים, ואחד מהם יהיה ע"י רוב העושר,

שבראותו כי דרכיו מצליחים ואין ה' מענישו על מעשיו הרעים, חושב כי מעשיו רצויים ושהם בדרכי החכמה,

אולם הדל – אם הוא מבין – שע"י הבינה יוכל להסביר הענינים ולברר תעלומות,

הוא יחקרנו – ויבין לו שאין הענין כן, שאע"פ שהוא מצליח אין זו הצלחה אמתית,

כי העושר ותענוגי העוה"ז הם רק הצלחות לגוף הבהמי, שאינו האדם האמתי

רק האדם המתחפש ומתלבש בצורת בהמה, ודומה כיתר הבע"ח שמוצאים כל צרכיהם בריוח ולית דעתיר מחזירי,

והצלחה זו אינה תפארת אל האדם האמתי,

אולם בעלץ צדיקים – פעל עלץ בא תמיד על שמחת הנפש בענינים הרוחנים,

הצדיקים יעלצו לפני אלהים בשמחה רוחנית ע"י צדקתם,

ובזה רבה תפארת – כי תפארת להם מן האדם שאושרם הוא אושר אנושי,

אבל בקום רשעים יחופש אדם – ר"ל האדם העצמי מתחפש ומשתנה בלבושיו,

כי ההצלחה שלהם הוא לגוף הבהמי שהאדם מתחפש ומתלבש לבוש בהמי,

כי הם יוצאים מגדר האדם והם בהמה בצורת אדם:

מלבי"ם חלק באור המלים יחפש – כמו התחפש ובא במלחמה:

 

(יב) בַּעֲלֹץ צַדִּיקִים רַבָּה תִפְאָרֶת וּבְקוּם רְשָׁעִים יְחֻפַּשׂ אָדָם:

רש"י יחופש אדם – יתחפש בכל מיני עלילות:

ביאור הגר"א – בעלוץ וגו' כשהצדיקים שמחים ושמחה במעונם ושלוה בארמנותיהם, והם מנהיגים את העיר,

אז רבה תפארת בעיר, שהעיר מתנהג[ת] ביושר ובצדק וכל מדות טובות בעיר,

כמ"ש ומרדכי יצא וגו' והעיר שושן צהלה וגו'

ובקום רשעים שהן מושלים יחופש 'אדם' – כי הרבה נעשין רשעים

ואותן המעט צדיקים הם טמונים וצריך לחפשם וזהו יחופש מי שהוא 'אדם':

 רלב"ג בעלוץ צדיקים – ובהצלחתם רבה תפארת בעולם כי הם ינהיגו האדם הנהגה ישרה ומשובחת

ובתקומת הרשעים ורוממותם ירבה קלות בעולם, כי מפני ידיעתם איך יעשו הרעות,

ישתדלו לחפש ולהראות כי גם הטובים עושים אותם הפעולות,

כי מחשבתם שתהיה הנהגת זולתם כהנהגתם, כאמרו ומוכיח לרשע מומו

או ירצה בזה כי בקום רשעים יחופש אדם לפי שכבר יסתר מפחדו כאומרו בקום רשעים יסתר אדם

ולזה יחופש במקומות אם יוכלו למוצאו:

 

(יג) מְכַסֶּה פְשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם:

רש"י ומודה ועוזב – מודה פשעיו ועוזבם משוב בם עוד:

 ביאור הגר"א – מכסה פשעיו וגו' הפושע נגד חבירו ואומר לא פעלתי און הוא לא יצליח כי בודאי חבירו יגמול לו רע כגמול נפשו ישלם לו

אבל מי שמודה ואומר לחבירו אמת עשיתי עול ורע, אנא מחול לי כי אני חוזר בי, ועוזב אותו הרעה ולא אעשה עוד, אז ירוחם מחבירו וימחול לו

וכן הוא נגד הקב"ה מכסה פשעיו  שאומר לא עשיתי מאומה – לא יצליח

אבל המודה וגו' והוא כי בעל תשובה, צריך ד' דברים והן עזיבת החטא ווידוי וחרטה וקבלה שלא לעשות עוד

וז"ש שובה ישראל עד ה' וגו' קחו עמכם דברים וגו'

שובה ישראל הוא עזיבת החטא, שישיבו הגזילה או ש"ד,

עד ה' הוא חרטה כמ"ש בזוהר שעיקר הוא בלב ולית מאן דקריב לקב"ה כלבו של אדם וזהו עד ה'

קחו עמכם דברים הוא וידוי, ושובו אל ה' הוא קבלה על להבא

ואח"כ כתיב אשר בך ירוחם יתום ושם ב"י נקרא יתומים כמ"ש יתומים היינו וכו' וזהו ומודה ועוזב ירוחם:

מלבי"ם מכסה פשעיו לא יצליח – מי שעוסק לכסות פשעיו, לא יצליח בכיסוי הזה כי תגלה רעתו בקהל ואז לא ירחמו עליו, אחר שראו שאינו מתחרט על רעתו,

כי עוסק להעלימה מבני אדם הגם שידועים לה',

אבל מי שמודה – על פשעיו ומקבל עליו לעזב – דרכו, זה סימן שהוא מתחרט ומתנחם – הוא 'ירוחם':

 

 

(יד) אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה:

רש"י מפחד תמיד – דואג מעונש ובכך מתרחק מעבירה:

ביאור הגר"א – אשרי וגו' בגמרא מוקי לה בד"ת, שמפחד שמא לא יצא י"ח, וז"ש [ד"א זוטא א'] אהוב את השמא

אבל המקשה לבו ואומר מה בכך? מה עשיתי? הוא יפול ברעה

וז"ש ושנא את ה'מה בכך', שהעובר עבירה אומר מה בכך:

 רלב"ג אשרי אדם מפחד תמיד – למי שראוי לפחד ממנו, כי זה סבה אל שיתחכם בלקיחת העצה ההוגנת להמלט מהרע אשר הוא מפחד ממנו

ואולם מי שהוא מקשה לבו ושם לאל הדברים שראוי לפחד מהם, הוא יפול ברעה

הלא תראה כי הקשאת הלב החריבה ב"ה הראשון והשני

וזה שאם לא היה צדקיה מקשה לבו והיה משים צוארו תחת עול מלך בבל לא גלינו מארצנו אז

וכן הענין בבית שני לא היו נכנעין למלכות אחרת ונותנין צוארם תחת עולם:

מלבי"ם אשרי אדם מפחד תמיד – יש הבדל בין הפוחד (בבנין הקל) ובין המפחד (בבנין הכבד)

שהמפחד הוא בדבר שאין שם פחד רק הוא עושה א"ע מפחד.

 והנה הפוחד הוא סימן שהוא חוטא, וכמ"ש פחדו בציון חטאים, וכמ"ש חז"ל בברכות חזיה דהוה מפחד א"ל חטאה את,

אבל אשרי אדם המפחד – שהגם שלבו בריא אולם, כי לא חטא, עושה א"ע מפחד על העתיד שלא יחטא, ועי"כ נשמר מחטא ומפלס דרכיו,

אבל המקשה לבו – הוא בהפך, שרואה שמתיסר ביסורין, ויש [לו ל]פחד והוא מקשה לבו,

כמו פרעה שהקשה את לבו ולא ירא ה', הוא יפול ברעה – ולא יהיה לו תקומה:

 מלבי"ם חלק באור המלים מפחד – בבנין הכבד לא נמצא רק פה ובישעיה (נ"א י"ג) ותפחד תמיד כל היום שר"ל שבאמת אין פחד כי איה חמת המציק:

רבנו יונה בעלץ צדיקים וגו'. העיקר החמישי, הדאגה… ודבר שלמה ע"ה על דבר התשובה ופרט בו הענין הזה.

ופתח פתח דבריו ואמר, בעלוץ צדיקים רבה תפארת ובקום רשעים יחופש אדם.

פירוש, הצדיקם מפארים ומכבדים בני אדם על כל מעלה טובה הנמצאה בהם, והרשעים מחפשים מומי בני אדם ושגיאותם להשפלים, ואע"פ שכבר הזניחו המעשים ההם וחזרו בתשובה.

אחר כך אמר, מכסה פשעיו לא יצליח ומודה ועוזב ירוחם.

כי אע"פ שאין לבעל התשובה לגלות עונותיו לבני אדם כמו שיש להבין ממה שאמר, "ובקום רשעים יחופש אדם"

אבל חייב להתוודות עליהן, כענין שנאמר, "חטאתי אודיעך ועוני לא כסיתי" (תהלים לב, ה), ונאמר, "הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי" (ירמיה ב, לה).

וחכמי ישראל ז"ל פירשו (יומא פו, ע"ב) פעמים שהמכסה פשעיו לא יצליח, כמו בעבירות שבין אדם לחבירו, כי אין לו כפרה עד אשר ישיב הגזלה והחמס והעושק, ועד אשר יבקש מחילה מאשר הציק לו או הלבין פניו או ספר עליו לשון הרע,

או בעבירות שבין אדם למקום שנתפרסמו לבני אדם, כי העושה עבירות בפרהסיא מחלל את השם, וחייב להתאונן ולהתאבל עליהם לפני בני אדם לקדש את השם.

וזהו שכתוב, "כי אחרי שובי נחמתי ואחרי הודעי ספקתי על ירך" (ירמיה לא, יח). ענין נחמתי, החרטה והצער, כי עיקר התשובה במרירות הלב, כאשר בארנו.

ואחרי הודעי ספקתי על ירך, אחרי שנודעתי לבני אדם והתפרסמו עונותי התאבלתי במעשים נראין לבני אדם, כמו, "ספוק אל ירך" (יחזקאל כא, יז), ונאמר, "וישור על אנשים ויאמר חטאתי וישר העויתי" (איוב לג, כז).

ומודה ועוזב ירוחם. פירוש, אע"פ כי יסודות התשובה שלשה החרטה והוידוי ועזיבת החטא. החרטה והוידוי בכלל מודה, כי המתודה מתחרט. ואין תשובה פחותה משלש אלה, כי המתחרט ומתודה ואיננו עוזב החטא דומה למי שטובל ושרץ בידו, אכן מודה ועוזב ירוחם, כי הוא בעל התשובה, אע"פ שיש לתשובה מדרגות רבות כאשר בארנו. אמר אחר כן, אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה.

פירוש, אע"פ שהוא מודה ועוזב יש עליו לפחד תמיד אולי לא השלים חוק התשובה, כי היא צריכה מדרגות רבות. ויוסיף אומץ בכל יום להשיג המדרגות.

גם יפחד אולי יתחדש עליו יצרו. וישמר ממנו בכל עת ויוסיף יראת השם בנפשו תמיד ויתפלל תמיד אל ה' לעזרו אל התשובה ולהצילו מיצרו.

"ומקשה לבו יפול ברעה" האומר בלבו השלמתי חוק תשובתי ואיננו משתדל תמיד להשיג מדרגות התשובה ולהוסיף בנפשו יראה – יענש על זה, כי הוא רם לבב ואיננו מכיר מגרעת נפשו.

ואם איננו מכיר גודל חיובו להכשיר דרכיו ביתרון הכשר לפני ה', גם איננו נשמר מיצרו האורב לו תמיד, על כן יפול ביד יצרו (שערי תשובה שער א יח כ).

העיקר השני. עזיבת החטא כמו שנאמר ומודה ועוזב ירוחם. הזכיר תחילה, ומודה, על החרטה והוידוי, ואחר כך, ועוזב, אך האיש המתיצב על דרך לא טוב תמיד, וגבר על חטאיו דורך בכל יום, ושונה באולתו ושב במרוצתו גם פעמים רבות, וכל עת אוהב הרע, ומכשול עונו ישים נוכח פניו, ר"ל התאוה והיצר, וחפצו ומגמתו אשר לא יבצר ממנו כל אשר יזם לעשות, ראשית האיש הזה לעזוב דרכו ומחשבתו הרעה, ולהסכים לקיים ולקבל עליו לבל יוסיף לחטוא (שם שם יא):

 

(טו) אֲרִי נֹהֵם וְדֹב שׁוֹקֵק מֹשֵׁל רָשָׁע עַל עַם דָּל:

רש"י ארי נוהם – הוא להם. ודוב שוקק – נהימה לארי ושקיקה לדוב שניהם לשון צעקה:

 אבן עזרא  שוקק – מן שוק כלומר דורס, כן מושל שהוא רשע על עם דל, וכן נגיד שהוא חסר תבונה נמשל לארי ולדוב בעשקו העניים:

ביאור הגר"א – ארי נהם וגו' כי מן הארי יראין כל החיות שהוא מושל על כולם, ותיכף כשישאג עומדת החיה, וכמ"ש בישעיה

אבל הדוב אין יראין ממנו אך הוא טורף ואוכל ותאב תמיד לאכול בשר, והדוב חסר שכל הוא

וזהו ארי נוהם שיראים מהמונו, וכמו דוב השוקק לאכול בשר וחומס – כן מושל הרשע על עם דל

הוא כמו הארי שהוא מושל עליהם ומחרף ומלשין עליהם בדבור, ודוב שוקק בפועל לטרף טרף:

מלבי"ם ארי נוהם ודוב שוקק – הארי שואג בשיש לו טרף, והארי נוהם בשאין לו טרף, ונוהם מחמת צער,

ואז הוא מסוכן מאד כי יטרוף כל אשר ימצא להשביר רעבונו, וכן הדוב השוקק הוא אם צמא לדם,

כן דומה הרשע המושל על עם דל – כי אם מושל על עשירים שיש לו מה לגזול מהם – דומה כארי שואג על טרפו שאינו מסוכן כ"כ,

אבל על עם דל הוא נוהם תמיד לבשר ושוקק לדם ומשחית את כל הפוגע בו:

 מלבי"ם חלק באור המלים נהם – כבר התבאר (ישעיה ה') שארי שואג כשי"ל טרף ונוהם מחמת צער כשא"ל טרף:

 ושוקק – צמא לשתות דם כמו ונפשו שוקקה (ישעיה כ"ט):

 

(טז) נָגִיד חֲסַר תְּבוּנוֹת וְרַב מַעֲשַׁקּוֹת (שנאי) שֹׂנֵא בֶצַע יַאֲרִיךְ יָמִים:

רש"י חסר תבונות – מתוך שהוא חסר תבונה הוא רב מעשקות כי אינו נותן לב על חייו ומרבה לעשוק שהרי השונא בצע יאריך ימים:

ביאור הגר"א – נגיד חסר וגו' והנגיד שהוא חסר תבונות ואינו מושל עליהם, אך הוא רב מעשקות,

הוא דומה לדוב שחומס נפשות כמ"ש אכל בשר שגיא

והוא ההיפוך מתכלית עה"ז שהוא עושר וכבוד, והיינו מושל בחזקה הוא ההיפוך של כבוד, שהם נכנעים תחתיו,

ורב מעשקות הוא ההיפוך מעושר, שמריש אותם בעשקו אותם,

ולכן אמר שהשונא בצע הוא יאריך ימים וכמ"ש ימים ולא שנים,

והעניין כי פירוש אריכות ימים הוא כי יהיו לו ימים טובים בעושר וכבוד וגדולה, והם נקראים ימים ארוכים,

כי הדל וימיו רעים, אז קצר לו היום שביום – תקותו לערב מרוב עוני בו,

משא"כ העשיר ימיו ארוכים בטובת עשרו ובכל רגע יש לו הנאה,

וזהו שלהשונא בצע יהיה הטוב של העוה"ז, שהוא עושר וכבוד,

ובירושלמי אמרו יש ימים שהם שנים כמו אורך ימים בימינה וגו' וע"כ הם שנים,

כי עושר וכבוד הוא לשמאלה ג"כ ואצל ימינה ע"כ גם עושר וכבוד מכ"ש דשמאלה, והימים הם שנים,

וכן כאן שונא בצע יאריך ימים וכ"ש שיהיה לו עושר וכבוד:

מלבי"ם נגיד חסר תבונות ורב מעשקות – הנה הנגיד הרשע אם אינו רב מעשקות ימצאון תחת ממשלתו אנשים שמרויחים ממון ומתקיימים,

וכן גם אם הוא רב מעשקות – אם י"ל תבונה, יניח ג"כ את הסוחרים הבוצעים בצע,

שיקח מהם מס ומתנות והם ירבו עושר למענו,

אבל אם הוא גם חסר תבונות – אז תיכף כשרואה איש שי"ל בצע וממון – הורג אותו כדי לקחת ממונו,

כי אינו חושב מחשבות שימצאו עשירים וסוחרים בממשלתו כי אין תבונה בו לדאוג על ימים הבאים,

ואז רק שונאי בצע יאריך ימים – רק מי שאינו בוצע ומרויח והוא נראה בעיניו אינו מסוכן למות,

אבל הבוצע ומרויח לא יאריך ימים, ומפרש כי.

 

(יז) אָדָם עָשֻׁק בְּדַם נָפֶשׁ עַד בּוֹר יָנוּס אַל יִתְמְכוּ בוֹ:

רש"י אדם עשוק בדם נפש – (שיש עליו עושק דם) הוא המחטיא את חבירו ואבדה נפשו על ידו.

עד בור ינוס – עד יום מותו ינוס לעזרה שיתכפר לו.

ואל יתמכו בומשמים להספיק בידו לשוב שלא יהא הוא בגן עדן ותלמידו בגיהנם כך נדרש במס' יומא:

ביאור הגר"א – אדם וגו' כשהרג את הנפש עונשו שעד בור ינוס כו'

ועוד אדם וגו' כמ"ש בגמרא אם אדם מחטיא נפש עד בור ינוס ולא יתמכו בו שלא יהיה לו סיוע מן השמים כדרך כל הבא לטהר וכמ"ש המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו פירוש אין מסייעין לו כדי שלא יהא הוא בג"ע וחביריו בגיהנם

ועוד אדם וגו' מי שהרג נפש בגלגול א' עד בור ינוס ולא יסיעו לו מן השמים וז"ש וראיתי דמעת העשוקים ואין להם מנחם וגו':

מצודות דוד אדם עשוק – מי שנפשו עשוקה בעון שפיכות דמים הנה עד כי ימות ויקבר ינוס מפחד רודפים ולא ימצא מי יתמוך בידו כי מאוד הרשיע לעשות:

מלבי"ם אדם עשק בדם נפש – האדם העשוק מאת הנגיד הסכל הלז,

הוא עשוק בדם נפש – שאינו עושק הממון לבד כי גם שופך דם נפשו,

וגם אם ירצה לנוס מחמת הרשע, עד בור ינוס ואין תומך בו –

כי הכל יראים מלתמוך בידו כי התחייב מיתה להנגיד מפני עשרו,

כמו נבות היזרעאלי שנהרג כדי שיירשנו אחאב:

 

(יח) הוֹלֵךְ תָּמִים יִוָּשֵׁעַ וְנֶעְקַשׁ דְּרָכַיִם יִפּוֹל בְּאֶחָת:

רש"י יפול באחת – ברעה אחת ואין תקומה למפלתו:

ביאור הגר"א – הולך וגו' ההולך בתמימות ולא ישען אל שכלו הוא יושע בעת יצר לו

אבל נעקש דרכים שהוא היפוכו יפול בא' בפעם אחת

או ונעקש דרכים שעבר עבירה ושנה בה יפול באחת בפ"א כי נעשית לו כהיתר:

 רלב"ג הולך תמים – בתמימות ויושר יושע מהרשע ומהרע הנכון לבא עליו ואע"פ שהיו הדרכים המביאים אל הרע רבים והדרך הטוב אחד לבד

ואשר הוא נעקש ועוזב דרכי יושר כשלא יהיו לפניו כי אם שני דרכים אחד טוב ואחד רע תביאהו עצתו לבחור הדרך אשר יפול ויכשל בה ויעזוב הדרך הטוב:

מלבי"ם הולך תמים יושע ונעקש דרכים יפול באחת – בכל דבר יש שני דרכים דרך הימין והשמאל,

למשל בדרכי המדות דרך הגאוה והענוה. הנדיבות והכילות, הגבורה והמורך,

וצריך להתנהג בכל דרך ע"פ החכמה, למשל להיות ענו נגד הצדיקים ולהתגאות נגד רשעים, וכן כולם,

ושתי הדרכים אלה נקרא דרכיים שהוא שם הזוגי, כי הם זוגות, זה לעומת זה,

וצריך לילך – בכל דרך בתמימות – ואז יוושע

אבל הנעקש דרכים – שבכל דרך משני הדרכים הזוגיים הוא נעקש,

למשל עניו נגד רשעים מתגאה נגד צדיקים, נדיב לדבר עבירה כילי לדבר מצוה,

אז יפול באחת – ר"ל בכל אחת משני הדרכים יפול במוקש, ועתה יפרש דוגמא לזה:

 

(יט) עֹבֵד אַדְמָתוֹ יִשְׂבַּע לָחֶם וּמְרַדֵּף רֵקִים יִשְׂבַּע רִישׁ:

אבן עזרא ומרדף – פועל יוצא ללב:

 וריקים, הם המורדפים והרדיפה היא המהירות ללכת אותם ריקים שהם רשים שאין להם מאומה וכן נעור וריק.

 ביאור הגר"א – עובר וגו' כמ"ש למעלה קפיטל י"ב פ' י"א ע"ש. ישבע ריש שכל עניות שבעולם יהיו בו:

מלבי"ם (יט-כ) (כ) אִישׁ אֱמוּנוֹת רַב בְּרָכוֹת וְאָץ לְהַעֲשִׁיר לֹא יִנָּקֶה:   עובד אדמתו ישבע לחם איש אמונות רב ברכות –

תפש במשל דרך החריצות ודרך העצלות

ובכל אחד יש תמימות ועקשות,

למשל בדרך החריצות יש תמימות אם עובד אדמתו – ונהנה מיגיע כפו, וזה ישבע לחם – וזה הטוב בדרך החריצות,

בהפך המרדף ריקים – ואינו עושה מאומה ישבע ריש – וזה הדרך הרע בדרך העצלות,

אמנם יש הטוב בדרך העצלות שלא יהיה חרוץ יותר מדאי ויהיה אץ להעשיר ע"י גזל ורצח,

שחריצות הזה רע ודרך עקש, ובזה טובה העצלות,

שאחר שעבד אדמתו אז יתפוש דרך העצלות, ויהיה איש אמונות – ויאמין בה' שישלח ברכה בזרע אשר זרע ותבואת הכרם,

ואז הוא רב ברכות – כי ישלח ה' לו את ברכתו, משא"כ האץ להעשיר לא ינקה – מעונש,

וזה העקשות שבדרך החריצות, ויש שני דרכים דרך אחד תחלתו קוצים וסופו מישור,

וזה עובד אדמתו שתחלה יגע ועמל וסופו מישור שישקוט ויאמין, ואחר ישבע לחם מברכת ה' ומפרי כפיו,

ויש שתחלתו מישור וסופו קוצים, המרדף ריקים, ואחריו הוא אץ להעשיר ע"י רצח,

ועי"ז לא ינקה וסופו ישבע ריש:

 

(כ) אִישׁ אֱמוּנוֹת רַב בְּרָכוֹת וְאָץ לְהַעֲשִׁיר לֹא יִנָּקֶה:

רש"י איש אמונות – הנותן מעשרותיו באמונה שאין עד בדבר אלא הקב"ה רואה ומרבה לו ברכה.

ואץ להעשירדוחק השעה להתעשר בשל עניים:

ביאור הגר"א – איש אמונות וגו' המאמין והוא השלם במדת הבטחון לו רב ברכות

אבל האץ להעשיר שרודף אחר הממון תמיד לא ינקה:

 

(כא) הַכֵּר פָּנִים לֹא טוֹב וְעַל פַּת לֶחֶם יִפְשַׁע גָּבֶר:

רש"י יפשע גבר – המטה משפט:

 אבן עזרא לא טוב – דבק בפסוק פנים ואחור וכן הוא הפירוש [הכר פנים לא טוב, וכן] ובעבור פת לחם שיפשע וימרוד גבר – לא טוב:

ביאור הגר"א – הכר וגו' מוסב אלמעלה שאמר לא ינקה, והוא שלא ינקה מרע [מי] שיכיר פנים,

שהוא לא טוב, והוא מדת החונף שאין בזה לפי אמת טוב

ועל פת וגו' ובשביל פתיתי לחם ולא ככר שלם אפילו – יפשע גבר כלומר ירשיע את הגבר שהוא צדיק בדבר זה:

מצודות דוד הכר – לא טוב לדיין להכיר פני האחד ולכבדו כי בזה יסתתמו טענות בעל דינו בחשבו שדעת הדיין קרובה אל(יו) [חבירו] ויאמין לו ויזכהו בדין.

ועל פת לחם – ר"ל היתכן שבעבור מתנה מועטת שחושב הדיין לקבל ממי שמכיר לו פנים שיפשע בנפשו להוציא המשפט מעוקל?:

מלבי"ם הכר פנים לא טוב – הגם שאתה מכיר אדם אחד שהוא איש נאמן, לא תוכל לסמוך תמיד על הכרת פנים,

כי לפעמים בעת הדוחק שחסר לו לחם,

גם גבר – המתגבר על יצרו לפעמים יפשע בעבור פת לחם – ומתוך העוני,

ואחרי ההקדמה הזאת אומר מוסר אל רעי העין:

 

(כב) נִבֳהָל לַהוֹן אִישׁ רַע עָיִן וְלֹא יֵדַע כִּי חֶסֶר יְבֹאֶנּוּ:

מנחת שי נבהל – יש ספרים שכתוב בהם נבְהָל בשוא לבדו הבי"ת כמנהג. אמנם ברוב ספרים קדמונים המדוייקים הבי"ת בחטף פתח נבֲהָל וסימן ותרא כי נבהל (שמואל א' כח). היתי נבהל. נבהל להון. קדמאה פתח וכן כתב רד"ק בשרשים ותרא כי נבהל מאד. פעל עבר כי הוא פתח, והמסורת עליו לית כוותיה פתח. נבהל להון. בינוני כי הוא קמוץ ונבי"ת מפואר בקמץ חטוף עד כאן לשונו. וכן כתב החכם ר' יונה בספר הרקמה:

רש"י נבהל להון – ממהר להרבות הון וגוזל תרומותיו ומעשרותיו.

כי חסר יבואנוחסרון יבא לו שהמארה משתלחת במעשה ידיו:

ביאור הגר"א – נבהל להון וגו' מוסב אלמעלה כלומר וגם יהיה נבהל להון איש רע עין,

כי מחמת חסרון הבטחון לו, מתיירא מאד שמא לא יהיה מחר מה לאכול

ולכן יקמץ מאוד וירע עינו בממונו, ולא ידע כי זה שמקמץ ממונו חסר יביאנו,

שמחסר בזה ממונו ויבוא אידו לחסר ממנו עושרו וכמ"ש מלח ממון חסר:

 רלב"ג נבהל להון – הנה האיש הכילי נוהג בכילות לחשבו שיקנה בזה הון ביותר מעט מהזמן [בזמן המועט ביותר ולא הרגיש כי זאת התכונה הפחותה היא סבה שיבואהו חסר כי אין לאיש כזה אוהבי' ולזה יתכן שיקרו לו נזקים והפסדים:

 מצודות דוד נבהל – הבהול להרבות הון בוודאי הוא רע עין כי ירע עינו לתת צדקה מהונו

ולא יתן לב לדעת שבעבור מניעת הצדקה יבוא חסרון בעשרו:

 מלבי"ם נבהל להון איש רע עין, הרע עין – שאין רוצה להשפיע לאחרים, רק הוא נבהל להון –

ועי"כ חסר יבואנו – שיקומו הרשעים וישללו ממונו,

כי גם איש אמונים לא יעמוד בפני דוחק הלחם כ"ש [איש מ]ההמון,

וכמ"ש כן למעלה (כ"ב ו' ז') עבד לוה וכו' זורע עולה וכו' טוב עין הוא יבורך וכו'.

ויל"פ שהחסר יביא עליו, ר"ל מה שחסר על ידו לעניי עם ע"י רעת עינו שאצר שערים לקבץ הון,

ועי"כ חסר לחם עניים, זה יבוא עליו וישללו הונו.

גם יל"פ על צד המליצה במ"ש מלח ממון חסר.  רק ע"י חסר יבואנו הון לא ע"י קימוץ:

 

(כג) מוֹכִיחַ אָדָם אַחֲרַי חֵן יִמְצָא מִמַּחֲלִיק לָשׁוֹן:

רש"י מוכיח אדם וגו' – על עבירות שבידו ומפרישו מהם.

אחרֵי חןלאחר זמן חן ימצא בעיניו, יותר ממחליק לשון,

מצינו בבראשית רבה כל מקום שנאמר אחרֵי אינו אלא מופלג, אחר, סמוך,

בתנחומא על אלה הדברים מוכיח אדם אחרֵי, זה משה שהוכיח את ישראל אחר הקב"ה

שנקראו אדם שנא' (יחזק' לד) אדם אתם ונאמר בו כי מצאת חן בעיני (שמות לג)

ממחליק לשון זה בלעם האומר לישראל דברים מתוקנים מה טובו אהליך יעקב (במדבר כ"ו)

משה מכריז השמרו לכם פן יפתה ובלעם מכריז ומחניף עשו תאותכם ואינו מקפיד

לא איש אל ויכזב באומות אבל בכם אומר ולא יעשה

ושלמה צוח על שניהם [משה ובלעם] – נאמנים פצעי אוהב ונעתרות נשיקות שונא (משלי כז):

 אבן עזרא אחרי – אמר שלמה מי שיוכיח אדם אחר מצותי חן ימצא בעין כל רואיו יותר מן המחליק לו לשונו:

 מנחת שי מוכיח אדם אחרי – בעשרים וארבע גדול כתוב אחרי בצירי הרי"ש וגם בנסחאות ישנות הבאות מספרד נכתבו כן בתחלה אלא שאחרי כן החליפו הצירי לפתח ומי יודע מי הי' היותר חכם מהם.

ודברי רש"י ז"ל ברורים שהוא קורא אחרֵי בצירי ומי אנכי שאבא אחרי המלכים את אשר כבר עשו

ומכללם הגאון רבי סעדיה ורבי יוסף קמחי ורבי דוד בנו ואחרים רבים מהמפרשי' שכולם פירשו אחרי בפתח הרי"ש ומצאתי ראיה להם ממדרש דברים רבה ריש פ' א' רבי פנחס בשם רבי חמא בר חנינא מוכיח זה משה.

אדם אלו ישראל שנאמר ואתנה צאני צאן מרעיתי אדם אתם. מהו אחרי? אמר הקב"ה בשביל להביאן אחרַי חן ימצא זה משה דכתיב וגם מצאת חן בעיני ממחליק לשון זה בלעם שהחליק בנבואותיו וגבה להם ונפלו בשטים.

ד"א מוכיח אדם אחרי א"ר יהודא בר סימון מהו אחרי אמר הקב"ה כביכול משה הוכיחנו אחר ישראל. והוכיח לישראל אחרי. לישראל אמר אתם חטאתם. להקב"ה אמר למה יחרה אפך בעמך ע"כ לשון המאמר לענינינו וע' עוד ברבינו בחיי ריש פ' דברים. ותו גרסינן בגמרא פ"ק דתמיד אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן כל המוכיח את חברו לשם שמים זוכה לפלגו (ס"א לחלקו) של מקום שנאמר מוכיח אדם אחרי חן ימצא. ופי' המפרש זוכה אחר אדם אחרי. המוכיח יהיה אחריו. לשון אחר ממפרש קדמון המוכיח יהיה אחרי סמוך ליה. כל אלה הפירושים מכוונים לדעת אחד אלא שמתחלפים בפירשום ומכולם למדנו דקריאה אחת להם בפתח הרי"ש וראיתי גם כן לבעל באר שבע שכתב בפ"ק דתמיד זה הלשון בספרים מדוייקים כתיב מוכיח אדם אחר ולא אחרי. כן מצאתי כתוב בפסקי תוספות ע"כ. ולבי אומר לי דחילוף הספרים שכתבו בתוספות איננו באותיות רק בנקודות בין פתח לצירי כמו שכתבתי ומעתיקי הספרים טעו בזה לפי שלא ראו הנקודות ולא ידעו להבחין בין זה לזה כמו שגם אנחנו לא נדע כוונת התוס' איזהו הניקוד של ספרים מדוייקים שלהם ואחרי כותבי ראיתי ל' התוס' במקומו שאומר בספרים מדוייקים נקוד מוכיח אדם וכו' הרי שההפרש הוא בניקוד. ה' יזכנו להיות בחלקו ולמצוא חן בעיניו אמן:

 ביאור הגר"א – מוכיח וגו' המוכיח לאדם אף שיריב עמו ומדריכו בדרך ישרה אחר ה' חן ימצא שיאהבהו

כי לאיש מדבר אמת בלבבו אוהבין אותו יותר ממחליק לשון והוא החונף את הבריות:

 רלב"ג מוכיח לאדם – וילך בתוכחות אחרֵי שיודיע לו היזק שיקרה לו בסוף אם לא יסור מהתכונה ההיא כמו שעשיתי אני בזה הפסוק קודם הנה ימצא חן בעיני האיש ההוא יותר ממי שמחליק לו לשון ומשבח לו תכונתו הפחותה וכאילו הישיר בזה אל דרך התוכחת איך יהיה האופן שיקבל בו תועלת

כי צריך שיהיה ממשיכת הלבבות מה שאפשר בדרך שירגיש הנוכח כי לתועלתו ולכבודו אמר לו המוכיח זה התוכחת

או תהיה היו"ד באחרי נוספת והרצון בו כי מי שמוכיח האדם הנה אחר שיתבאר לנכח הרע שקרה לו על שלא שמע תוכחתו

ירגיש ויאמר בודאי אם שמעתי לעצת פלוני הייתי נמלט מזה

וימצא לזאת הסבה חן בעיני הנוכח יותר ממחליק לשון כי הוא היה סבת נפלו ברע ולזה ישנאהו בסוף:

מלבי"ם מוכיח אדם אחרי חן ימצא ממחליק לשון – הגם שדרך העולם שימצא חן בעיניהם מי שאינו מוכיח להם חטאתם וכ"ש אם יחליק לשונו לפאר מעשיהם ולהחניף,

וכמ"ש האי צורבא מרבנן דמרחמי ליה בני מתא משום דלא מוכח להו במילי דשמיא,

ולפ"ז ימצא המחליק לשון יותר חן מן המוכיח,

אבל זה רק בתחלה, אבל אח"כ אם יבא העונש על המעשים הרעים, אז ישימו על לבם כי המוכיח הוכיחם לטוב להם והמחליק לשון עשה להם רעה, אז אחרֵי – ר"ל אחרי גמר הדברים וסוף כל דבר,

אז המוכיח ימצא יותר חן מן המחליק לשון:

מלבי"ם חלק באור המלים אחרי – ר"ל אחרי כן:

 

(כד) גּוֹזֵל אָבִיו וְאִמּוֹ וְאֹמֵר אֵין פָּשַׁע חָבֵר הוּא לְאִישׁ מַשְׁחִית:

רש"י גוזל אביו – הקב"ה. ואמו – כנסת ישראל המחטיא את הרבים שגוזל הקב"ה מפריד ממנו בניו וגוזל מהם טובה. משחית – ירבעם:

 אבן עזרא אין פשע – אין עלי פשע כי יאמר שלי הוא באמת:

 חבר הוא לאיש משחית – הונו, כי הוא יסיתהו לגזול אביו:

 ביאור הגר"א – גוזל וגו' שאומר מאבי לקחתי ולא עול בידי חבר הוא לאיש משחית כמ"ש נואף אשה חסר לב משחית נפשו וגו'

ובגמרא אמרו כל הנהנה מן עוה"ז בלא ברכה כו' ע"ש והוא כי אמרו כלה בלא ברכה אסורה כנדה, ונדה היא בכרת, ומשחית נפשו,

וזהו 'גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע חבר הוא לאיש משחית' שנואף אשה פנויה, ואין עושה עבירה כמו אשת איש רק שהיא בלא ברכה, ומ"מ היא כנדה, ונקרא משחית נפשו

ואמרו בגמרא חבר הוא לירבעם בן נבט שגם הוא גזל אביו ואמו – כי מה לו לאב שהגלה את בנו, ולאמו – ובפשעכם שולחה אמכם:

 רלב"ג גוזל אביו – מי שגוזל אביו ואמו ואומר אין פשע לפי שאחר מותם יהיה קנינם לו

הנה הוא חבר לאיש משחית כי זה ירגילוהו לגזול ולעשוק לאחרים וישחית האנשים מפני זאת התכונה:

מלבי"ם גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע – תפס משל אל המחליק לשון,

אם אחד גוזל אביו ואמו – שהוא המעשה היותר רעה, שיש בו גזלה שהוא בעצם רע.

 וגזל אב ואם שרע יותר שתחת שראוי לו לשמור ממון אב ולכבד אביו בממונו, גזל אותו,

ובכ"ז המחליק לשון אומר אין פשע – עד שיחליק ויחניף לומר אין פשע גם על העון היותר חמור,

הנה המחליק לשון הזה חבר הוא לאיש משחית – וזה כולל שהוא חבר של הגוזל שהשחית דרכו

והוא חבר אל המשחית הבא להשחית החוטא ולשלם ענשו, כי הוא היה הגרם של העונש ואיך ימצא חן?:

 

(כה) רְחַב נֶפֶשׁ יְגָרֶה מָדוֹן וּבוֹטֵחַ עַל ה' יְדֻשָּׁן:

רש"י רחב נפש – להשיג כל תאותו. יגרה מדון – מגרה עליו מדת הדין:

ביאור הגר"א – רחב נפש וגו' מי שנפשו רחבה ואינו שמח בחלקו והוא כועס תמיד כי הכל מעט לו ומצטער תמיד על העולם שאינו שלו

ובעת שהאדם בכעס אם יארע לו אפילו דבר קטון הוא יריב כי הוא בלא זה בכעס וזהו רחב וגו' יגרה מדון תמיד

אבל הבוטח בה' ושמח בחלקו ידושן שמסתפק במה שיש לו:

 רלב"ג רחב נפש – מי שהוא רחב נפש והתאוה יסבב לו חוזק רדיפתו התאוות שיגרה מדון כנגדו

כי לא ימצאו לו ויצטרך ברדפו השגתם שיעשה כנגד האנשים מה שיגרה בו מדון כנגדו  

אמנם מי שהוא בוטח על ה' ושם מפני זה כל תאוותיו נגדו [-לא יקרב אליהן], הוא ידושן בהגעת חפציו

ואפשר שירצה בזה כי מי שהוא רחב נפש לפזר ולתת לאנשים כדי שיאהבוהו

יביאהו זה אל שיֶגַרֶה מדון כנגדו כי יאבד הונו בזאת התכונה ויצטרך לעשוק לאנשים

עם שהוא בוטח בזה באוהביו אשר קנה לפי מחשבתו בפיזורו להם

עם שכבר יגרה ג"כ מדון כנגדו מהאנשים אשר פזר להם תחלה –

כי הם ידמו תמיד לקחת תועלת ממנו וכאשר יראו שיסור תועלתו מהם בהתמוטט ידו תשוב ביניהם האהבה שנאה

כי יחשבו שסרה אהבתו מהם ולזה משך ידו מהם

הנה בטחונו באנשים שיהיו זרועו סבב לו ההפך

אך מי שישי' מבטחו בש"י לבד ישיג חפציו ויהיה נחת שלחנו מלא דשן בהפך הענין ברחב נפש:

מלבי"ם רחב נפש יגרה מדון, רחב נפש – הוא מי שנפש תאותו רחבה מאד. ואינו מוצא קץ לתאותו,

הוא יגרה מדניםוטענות על הנהגת ה', כי אינו מוצא תאותו וחושב שכל העולם נברא לרעתו ומתרעם תמיד על מדות ה',

אבל הבוטח על ה' – ואינו מתאוה, ומסתפק במה שיש לו, ובוטח שה' יזמין את המוכרח לפרנסתו,

הוא ידושן – כי ימצא צרכיו, כמ"ש הרמב"ם בפי' כי האלהים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים, עי"ש:

 

(כו) בּוֹטֵחַ בְּלִבּוֹ הוּא כְסִיל וְהוֹלֵךְ בְּחָכְמָה הוּא יִמָּלֵט:

אבן עזרא בוטח בלבו הוא כסיל – והולך בדרך חכמים לבטוח בשם ימלט מצרה:

 ביאור הגר"א – בוטח בלבו וגו' מי שבטח בלבו שאומר אל כל אשר יטנו לבו 'הוא טוב', ולא אעביר על נטיית לבי,

הוא כסיל אלא ההולך בחכמה ויראה, להורות לו דרכו, אז ימלט מכל צרה שבעה"ז,

וגם מצרת היצר וממוקשי פחיו ימלט:

 רלב"ג בוטח בלבו – הנה הכסיל לא יתישב בדברים קודם התחילו לדרוך אל השגתם

אך הוא בוטח בלבו שלא יחסר לו טוב העצה ולזה יקרה לו רע בהם

ואולם מי שילך בחכמה הוא ימלט מכל רע ומכל מונע ממה שהוא דורך אליו

כי כבר הקדים תחלה הסבות המביאות אל מה שידרוך בהגעתו, והסיר הסבות המונעות:

מלבי"ם בוטח בלבו הוא כסיל – כבר התבאר כי יצר לב האדם רע מנעוריו,

כי ציורי הלב הם נוטים אל התאוה והפך מחקי החכמה,

וצריך שילך ע"פ חקי החכמה שע"י ימלט מלהלכד בציורי לבו,

אבל הבוטח בלבו – ללכת כפי שיטה לבו כפי ציוריו הרעים הוא כסיל – שהכסיל הוא נלוז מחקי החכמה מפני תאוותיו, כמ"ש לא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו,

אבל ההולך – בחכמה הוא ימלט מציורי יצר הלב הרעים, כי החכמה תנהלהו על מי מנוחות ללחום נגד יצרי הלב:

 

(כז) נוֹתֵן לָרָשׁ אֵין מַחְסוֹר וּמַעְלִים עֵינָיו רַב מְאֵרוֹת:

רש"י נותן לרש – צדקה. (אין מחסור – להרבות לו צדקה סא"א), וכן הרב שאינו מונע תורה מפי התלמיד:

 אבן עזרא נותן לרש – אין לו מחסור כי השם ימלא צרכיו כענין מלוה ה' חונן דל:

 ומעלים עיניו – מן העניים רוב מארות לו:

 ביאור הגר"א – נותן וגו' כי יש מפזר ונוסף עוד אבל חסרון לעולם לא יהיה ויש מהן שנוסף לו עוד רלב"ג  כמ"ש התורה כי בגלל הדבר הזה יברכך וגו'

ומעלים עיניו רב מארות יהיה לו הרבה מארות וגדולות רלב"ג וזהו מדה כנגד מדה:

מלבי"ם נותן לרש – מי שנותן – צדקה לרש, אין מחסור – כי בגלל הדבר הזה יברכך ה',

וגם שעי"כ לא יחסר הונו כי מלח ממון חסר,

ובהפך המעלים עיניו – מן הצדקה, לא לבד שלא יתברך. עוד ישולח בו מארות רב:

 

(כח) בְּקוּם רְשָׁעִים יִסָּתֵר אָדָם וּבְאָבְדָם יִרְבּוּ צַדִּיקִים:

אבן עזרא יסתר אדם – הם עושי משפט שיסתרו מפני הרשעים וסוף הפסוק לעד:

 ביאור הגר"א – בקום רשעים וגו' במשול הרשעים אז יסתרו הצדיקים

ואף אם צדיק א' יהיה – יסתר, כי ירא מהרשעים כמ"ש למעלה יחופש אדם

אבל באבדם ירבו צדיקים כי כולם יראו שתקות רשעים תאבד ולוקחין מוסר מזה:

 רלב"ג בקום רשע – בהיות שררה וממשלה לרשעים יסתר במה שהוא "אדם" והוא האיש הטוב, וזה לשתי סבות:

האחת כי כל האנשים הטובים יברחו להמלט מן הרשעים

והשניה: כי מפני מה שיראו האנשים מהצלחת הרשע יהיה נבחר להם הרֶשע מהצדק,

מצורף לזה כי הרשע המושל בהם ינהיגם בהנהגתו

ובאבוד הרשעים אז ירבו צדיקים בארץ לב' סבות הא' כשיאבדו (אל) המושלים ישובו [הצדיקים] אשר ברחו מהם

והשני כי באבוד הרשעים אי זה שיהיו יוכר לאנשים מום הרשע ויחזיקו מפני זה בצדק:

 מצודות דוד בקום – בעת יקומו הרשעים אז יסתר כל אדם שאינו מהם כי יפחדו מהם

ובעת יאבדו הרשעים אז ירבו הצדיקים כי יתאספו העירה ממקום מחבואם:

 מלבי"ם בקום רשעים – עת יקומו רשעים – למשול, אז מי שהוא אדם יסתר – כי אז יכפרו בהשגחה,

ויעזבו דרך ה' וידמו כבהמות, ואדם הצדיק יצטרך להסתיר א"ע מפני המלעיגים והרודפים,

אבל באבדם – אחר כך יכירו הכל השגחת ה' וענשו ועי"כ ירבו צדיקים:

 

 


 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “משלי פרק לא”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב