השיעורים באתר לעילוי נשמת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה זלה"ה

קרא פרק תהלים לעילוי נשמתו>>

 

דרוש מתנדב לזיכוי הרבים >>

 
משלי

משלי פרק-כט

 (א) אִישׁ תּוֹכָחוֹת מַקְשֶׁה עֹרֶף פֶּתַע יִשָּׁבֵר וְאֵין מַרְפֵּא:

ביאור הגר"א – איש תוכחות וגו' שמוכיחין אותו ולא ישמע לקולם וגם מקשה עוד ערפו

 פתע ישבר שלא במתכוין ישבר והוא שבר גדול שלא יבוא משום שונא כמ"ש למעלה,

ואין מרפא ג"כ, והוא נגד שאינו שומע תוכחה אמר פתע ישבר,

ונגד שאין רפואה לו אלא מקשה ערפו – אזי כן לא יהיה רפואה למכתו: רלב"ג  וזאת מדה כנגד מדה הוא לא רצה לרפא וכל מה שהוכה עוד הוסיף סרה ולזה יבא לו רע לא יוכל להרפא ממנו:

מלבי"ם איש תוכחות – האדם ישוב מחטא, או ע"י התוכחה או ע"י יסורים.

ר"ל או שיראו לו ע"י וכוח השכל שדרכו לא טובה וישוב מצד הערת השכל,

או אם הוא איש תוכחות – ר"ל שמתוכח וסותר הראיות שמביאים לו ע"פ השכל, והוא עומד נגדם בוכוחים,

יועילו לו היסורים וישוב מפני יראת העונש,

אבל אם הוא גם מקשה עורף – שהגם שבאו עליו יסורים אינו שב מרשעו,

אז פתע ישבר ואין מרפא – ר"ל ע"י שהוא איש תוכחות [שמתווכח] פתע ישבר,

אמנם אם לא יקשה ערפו יהיה לו אז רפואת הנפש,

שכמו שהגוף מתרפא על ידי סמים מרים כן הנפש תתרפא ע"י היסורים, אבל אם הוא מקשה עורף אין מרפא:

[סיפר הגר"י גלינסקי שהיה לו פעם שכן כופר להכעיסניק שכל מה שניסה להתווכח אתו לא עזר, יום אחד חזרתי הביתה וראיתי אותו בחלון ביתו מניח תפילין!! לתדהמתי לא היה גבול, שאלתי אותו אח"כ מה קרה? והוא השיב שהיה אצל הרופא בעקבות כאב בטן ויש חשש למשהו יותר רציני וכו' ואז הבנתי שלא צריך הוכחות וראיות פילוסופיות, צריך קצת 'כאב בטן'…]

 מלבי"ם  חלק באור המלים תוכחות. המתוכח, כמו ואין בפיו תוכחות (תהלים ל"ח):

 

(ב) בִּרְבוֹת צַדִּיקִים יִשְׂמַח הָעָם וּבִמְשֹׁל רָשָׁע יֵאָנַח עָם:

ביאור הגר"א – ברבות וגו' בגמרא אמרו זה מרדכי והמן

ואמר תחילה 'העם', ואח"כ 'עם'

והוא כי כאשר ימשלו הצדיקים אז שמחתן בריש גליא, כמ"ש והעיר שושן צהלה וגו' וזהו 'העם' כולם

ובמשול רשעים אז מתייראין אף לאנח בפרהסיא, אלא האנחה הוא בצנעה, כל א' בפ"ע יאנח וזהו 'עם' כל א' בפ"ע:

מלבי"ם ברבות צדיקים ישמח העם – כי יתנהגו בצדק ובמשפט, ויוקל עולם ויהיה שלוה בארמנותם וברכת ה' עליהם, ובמשול רשע יאנח עם – כי יכביד עולם ואין משפט וצדק במדינה ומארת ה' בביתם

ואמר ברבות צדיקים ובמשול רשע – כי הצדיק אינו מושל שהממשלה היא ביד חזקה,

וכן אינו מנהיג לבדו, רק מתיעץ, וכלם ינחו את העם על מי מנוחות, והצדיקים מתרבים אז,

אם בכמות אם בריבוי וגדולה,                                  אבל הרשע מושל ביד חזקה, והוא לבדו, כי לא ישא פני איש:

 

(ג) אִישׁ אֹהֵב חָכְמָה יְשַׂמַּח אָבִיו וְרֹעֶה זוֹנוֹת יְאַבֶּד הוֹן:

תרגום יונתן גברא דרחם חכמתא נחדי אבוי ודמתחבר בזניותא מוביד מזליה:

 רש"י ורועה – מחבר לו זונות ורבותינו אמרו האומר שמעוה זו נאה אשננה וזו אינה נאה לא אשננה

[שמועות זונאות – משתמע כמו 'זונות', וע"ז סמך מדרש חז"ל]

וסיוע במקרא שאין זונות במקרא מלא אלא זה בלבד:

 אבן עזרא  ורועה – מן רעך או מענין כמרעיתם וישבעו כלו' מפרנס הזונות והעד יאבד הון:

 ביאור הגר"א – איש וגו' ישמח אביו בחכמתו יאבד הון לא די שאין משמח אביו אלא מאבד הון אביו:

מלבי"ם איש אוהב חכמה ישמח אביו – מדת האהבה הנטועה בנפש,

אם ישתמש בה כראוי תהיה לאהבת החכמה והטוב והצדק,

ואיש המשתמש במדת האהבה לאהוב חכמה – הוא ישמח אביו – כמ"ש בן חכם ישמח אב,

כי אח"כ תבא החכמה בלבו ויהיה בן חכם,

אבל המשתמש במדת האהבה לאהוב זונות – הוא יאבד הון – של אביו.

וגם ידבר על צד הנמשל, אם יאהב חכמות חיצוניות שהם האשה זרה ונכריה וזונה הנאמרים בס' זה,

יאבד הון הנפש אשר אספה מחקי החכמה,

וחז"ל דרשו רועה זונות שמועה זו נאה וזו אינה נאה יאבד הונה של תורה,

שזה על שאוהב נשים נכריות – חכמות חיצוניות – ולא יקבל חקי החכמה באמונה,

רק חוקר עליהם משכלו ויגזור מה שהוטב בעיני שכלו ומה לא, יאבד הון:

 

(ד) מֶלֶךְ בְּמִשְׁפָּט יַעֲמִיד אָרֶץ וְאִישׁ תְּרוּמוֹת יֶהֶרְסֶנָּה:

רש"י יעמיד ארץ – אם שופט אמת הוא יעמיד ארץ. ואיש תרומות – איש גאות שאינו חש להיות מתון בדין

ורבותינו אמרו אם הדיין דומה למי שאינו צריך לקנות אוהבים וליקח שוחד הוא יעמיד ארץ

ואם דומה לכהן השואל תרומות על הגרנות הוא יהרסנה:

ביאור הגר"א – מלך וגו' בזה שעושה כמשפט ודין הוא יעמיד ארץ שלא יהיה עוולה בארץ

ואיש תרומות שנוטל תרומה מכל א' ומחמת זה אינו עושה משפט

כי מתיירא שלא יתנו עוד חוקו ותרומתו לכן יהרסנה:

 רלב"ג מלך – המלך יעמיד ארץ במשפט כי זה יהיה סבה להשלמת תקון המדינה שלא יעשקו קצתם לקצתם

ואם היה המושל מטה המשפט בעבור תרומה שיפריש לו מדבר העול שיעשה,

כאילו תאמר שאם חייב ראובן לשמעון ק' מנה יפטר ראובן אם יפריש וירים לו מהק' מנה סך מה,

הוא יהרוס הארץ ויפסידנה כי זה יגרום להתבלבל סדר המדינה

כי כל אחד יעשוק חברו ויבטח שבשחד מה שיתן אל המושל יפטרהו

והנה לא יקרא זה האיש 'מלך' כי אין כמוהו ראוי להיות מלך [ולכן קורהו 'איש' תרומות]:

מלבי"ם מלך במשפט יעמיד ארץ ואיש תרומות יהרסנה – המלך והכ"ג היו מעמידים מכונות המשפט והצדקה,

ר"ל המלך הוקם על לכונן משפט בארץ בין אדם לחברו,

והכ"ג היה על משמרת בית האלהים, עבודת ה', ועל הוראה בתורה ומצות להעמיד הצדקה שהיא המצות שבין אדם למקום,

וכשהיו שניהם הולכים בדרך ה' היו מעמידים הארץ,

ואמר שלפעמים המלך יעמיד את הארץ במשפט,

והאיש תרומות יהרסנה – אם הכ"ג והכהנים תחתיו אין עוסקים לישר את העם רק לקבל תרומה ולהתעשר,

יהרסו את אשר יבנה המלך,

כי באין עבודת ה' והאמונה והצדקה, גם המשפט לא יכון ואמר הגו רשע לפני מלך ויכון בצדק כסאו:

 

(ה) גֶּבֶר מַחֲלִיק עַל רֵעֵהוּ רֶשֶׁת פּוֹרֵשׂ עַל פְּעָמָיו:

רש"י מחליק – מדבר חלקות:

ביאור הגר"א – גבר וגו' החונף לחבירו מסתמא רוצה להפילו לכך הוא חונף אותו

ואמר על רעהו – לומר שאף שמחניף אותו על רעהו, והוא שמצדיקו בעיני אדם אחר שאומר עליו שעשה רע ועוולה, והחונף מצדיקו, וזהו 'על רעהו' [פירושו אצל רעהו] ע"כ הוא פורש רשת רגליו:

 רלב"ג גבר מחליק – גבר שהוא מחליק הדרך בעבור רעהו שיפול בחלקלקות ההם הוא

פורש רשת על פעמיו [שלו] בעצמו, תחת מה שחשב להפיל רעהו [וכ"כ גם הראב"ע]:

מלבי"ם גבר מחליק על רעהו – על הוא מענין עוול, אם מחליק עוול של רעהו – בחלקת לשונו ויאמר לו שאינו עולה,

הוא פורש רשת על פעמיו – שרוצה שיוסיף לעשות עולה עד ילכד ברשת,

ודומה כהמחליק הדרך שבו תלך החיה ותיצוד ברשתו,

כן יחליק רוכסי דרכי נפשו הרעים כדי שילכד ברשת העון ויכרת:

 מלבי"ם חלק באור המלים  על רעהו – שרשו עול וכן פרשתי למעלה (י"ז כ"ו), וכן בכ"מ כמש"ש:

 

(ו) בְּפֶשַׁע אִישׁ רָע מוֹקֵשׁ וְצַדִּיק יָרוּן וְשָׂמֵחַ:

רש"י בפשע איש רע – יבא מוקש. וצדיק – שלא הלך בדרכיו ירון ושמח.

אבן עזרא וצדיק ירון – בנפשו במוקשו [א.ה. כמו (תהילים נח יא) יִשְׂמַח צַדִּיק כִּי חָזָה נָקָם פְּעָמָיו יִרְחַץ בְּדַם הָרָשָׁע]:

ביאור הגר"א – בפשע וגו' שאם האיש עושה פשע שהוא מרידה גדולה או עבירה גדולה, או שאר דבר רע,

יכשל ויפול מחמת זה,

וצדיק ירון ושמח שמחה בצפרא ורינה ברמשא כמ"ש למעלה והוא רינה באבוד רשעים

ושמח שהם יתרוממו כמ"ש באבוד רשעים וגו':

מלבי"ם בפשע איש רע מוקש – הפשע עצמו הוא המוקש שבו ילכד האיש רע,

ואז צדיק ירון ושמח – כי אז נראה משפטי ה', כמ"ש טבעו גוים בשחת עשו נודע כי ה' משפט עשה,

בפועל כפיו נוקש רשע, אז הגיון, כי אז ילמדו מוסר לבלי לעשות רע:

 

(ז) יֹדֵעַ צַדִּיק דִּין דַּלִּים רָשָׁע לֹא יָבִין דָּעַת:

רש"י דין דלים – ייסורי דלים ומה הם צריכים ונותן להם לב:

 אבן עזרא יודע צדיק דין דלים – בעבור שיתעסק לריב ריבם: ורשע – לא יבין דעת ומשפט:

 ביאור הגר"א – יודע וגו' שיודע מרת נפשם ושאחריתם יהיה טוב

אבל הרשע לא יבין דעת כמ"ש איש בער לא ידע וכסיל לא יבין וגו'

וסובר שלעולם יהיה לו החוסן ולו נאה העשירות:

מלבי"ם יודע צדיק דין דלים, הצדיק – הוא מי שעושה מעשה הצדק, הוא יודע דין דלים

יש הבדל בין דין ובין משפט, שהמשפט הוא דבר שמשפטו מבואר,

והדין הוא הטענות בדבר שאין משפטו מבואר,

ובכ"ז יודע הצדיק דינו בידיעה ברורה, שעל ידי שעוסק בפעולת הצדק יכיר עם מי הצדק,

והרשע לא לבד שלא ידע הדין, כי גם לא יבין דעת – גם דבר המבורר שזה נקרא דעת,

שהוא המשפט המבואר לא יבין אותו, באשר הוא ברשעו דרכו הפוך מן הצדק והמשפט,

ולכן לא יבין משפט הידוע ג"כ:

 מלבי"ם חלק באור המלים דין – הבדלו מן משפט (ישעיה י' ב', ובכ"מ):

 

(ח) אַנְשֵׁי לָצוֹן יָפִיחוּ קִרְיָה וַחֲכָמִים יָשִׁיבוּ אָף:

רש"י יפיחו – ילהיבו כלהבת אש הנפוח ברוח:

 ביאור הגר"א – אנשי וגו' יפיחו ישרפו הקריה [נ' מל' נופח באש פחם. בש] כמ"ש ועתה אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכם. וחכמים ישיבו אף כמ"ש ואיש חכם יכפרנה שלא יבוא החמה:

מלבי"ם אנשי לצון יפיחו קריה – אנשי לצון ע"י לצנותם יפיחו רוח חמה וסערה, ויפיחו כזבים ולה"ר ומפח נפש בעיר, אבל החכמים שמתנהגים כפי חקי החכמה ידעו להשיב אף,

וגם ר"ל שעל ידי אנשי לצון יהיה פח [וכ"פ הראב"ע] ומוקש על העיר ומידת הדין הקשה,

אבל ע"י החכמים ישוב אף ה' מעליהם אז יעוררו את העם בתשובה ויתפללו להשיב אף ורוגז ה':

 מלבי"ם חלק באור המלים יפיחו – מענין מפח נפש, או מענין פח ומוקש:

 

(ט) אִישׁ חָכָם נִשְׁפָּט אֶת אִישׁ אֱוִיל וְרָגַז וְשָׂחַק וְאֵין נָחַת:

רש"י איש חכם נשפט – מתוכח עם האויל.

ואין נחת – בין מראה לו פנים זעופו' בין שמראהו פנים שוחקו' אין נחת לא בזו ולא בזו אינו מוצא קורת רוח

מצינו באמציה שהראה לו הקב"ה פנים שוחקות ומסר בידו אדום, ובשובו מהכות (דברי הימים ב כה) ויבא את אלהיהם ולהם השתחוה.

לאחז הראה הקב"ה פנים זועפות ומסרו ביד מלכי ארם – ויזבח לאלהי דמשק כי אמר אלהי ארם מעזרים להם:

ביאור הגר"א – איש וגו' כשהאיש החכם ירצה להתוכח עם איש האויל בין שירגז עם האויל או שישחק עמו

אין לאויל נחת, שיחזור לעשות אוולתו

ורבותינו דרשו איש חכם נשפט כשהחכם רוצה לשפוט את האויל – הוא בעצמו נשפט, כי הכסיל יחשוב עליו מעשים רעים אשר לא כן, יותר ממעשה הכסיל

ורגז ושחק ורגז זה אחז שנתן אותו ביד דמשק הלך ועבד את אלהי דמשק ושחק זה אמציה שמסר בידו את אדום ועבד אלהי שעיר וזהו ואין נחת:

 רלב"ג איש חכם – הנה כשישפוט איש חכם את איש אויל ונשאו ונתנו עמו בדברים הנה לא יניח האויל את החכם לדבר דבריו ולהשלימם, אך פעם יכעס על מה שישמע מדברי החכם ולא יניחהו להשלימם, ופעם ישחק וילעיג על מה ששמע מדבריו ולא יתן לו נחת להשלמת דבריו כדי שיוכל [החכם] להשלים התכלית אשר כוון לבארו בדבריו,

וכאילו הזהיר בזה המאמר החכם שלא יתוכח את האויל:

 מצודות דוד איש חכם – כאשר החכם יבוא במשפט עם איש אויל הנה מאוד יקשה להחכם

כי בין כעס עליו בין שחק עמו לא מצא נחת [משתמע שקאי אחכם, דלא כהגר"א]

כי בעת כעס – אחז גם האויל בכעס, ובעת שחוקגבהה לבו בעבור זה, וכאלו הזהיר להתרחק מן האויל:

 מלבי"ם איש חכם נשפט את איש אויל – האויל הוא המטיל ספיקות על חקי החכמה, ואינו מאמין בהם,

והנה החכם המתוכח עם הכסיל שגדרו שיודע חקי החכמה רק נלוז מהם מפני תאותו,

ירגז עליו באשר הוא חוטא מחקי החכמה בזדון,

ואם יתוכח עם הפתי שהוא נוטה מחקי החכמה, מפני שאינו מבין אותם, ישחק ויראה לו פנים שוחקות עד שיבינהו חקי החכמה,

אבל אם יתוכח עם האויל, בצד א' ירגז – כי הגם שיבינהו חקי החכמה לא יקבלם, כי ישוב ויטיל ספיקות בהם,

ובצד א' ישחק – כי אינו עושה בזדון רק מפני שמסתפק וא"א לברר ספיקותיו, כי אין על חקי החכמה מופתי הדעת, ובין כך וכך אין נחת – לא ימצא נוח להניחו בדרך החכמה,

וגם על צד הנמשל, שה' כשירצה להשיב את האויל בתשובה, בין שיענישו, בין שיוסיף לו טובה כ"ז לא יועיל לו,

כי ישאר בספקותיו ובלתי מאמין בשכר ועונש כלל:

 מלבי"ם חלק באור המלים אויל. כסיל – הבדלם בכל הספר, האויל מסתפק בחקי החכמה,

והכסיל נלוז מהם מפני תאותו, יבקשו נפשו, כמו ועדת עריצים בקשו נפשי. ישבחנה, כמו משביח שאון ימים:

 

(י) אַנְשֵׁי דָמִים יִשְׂנְאוּ תָם וִישָׁרִים יְבַקְשׁוּ נַפְשׁוֹ:

רש"י יבקשו נפשו – לשון חבה ונראה שכן הוא כמה שאמר דוד לאביתר (שמואל א כב) אשר יבקש את נפשי יבקש את נפשך מי שיגמול לי חסד יגמול לך ואין הפותרים מודים לי:

וכן פרש"י שם: [שמואל א פרק כב פסוק כג] "ויש עוד לפרש; כי אשר יאהבני יאהבך, ואשר ישמור את נפשי ישמור את נפשך, ויש דוגמא במקרא (משלי כט י): אנשי דמים ישנאו תם וישרים יבקשו נפשו, הרי כאן בקשת נפש לטובה":

 אבן עזרא אנשי דמים – שישפכו דם הם ישנאו התם ויהרגוהו:      וישרים יבקשו נפשונפש התם וידרשו דמו,

פ"א נפשו דבקה עם אחד מאנשי דמים וכן הוא: "וישרים יבקשו נפשו [של] איש דמים להמיתם, בעבור התם [הנרדף]  

או מלת נפשו דבקה עם אחד מן וישרים ויהיה הענין כפול:

 ביאור הגר"א – אנשי וגו' כי הוא בז בעיניהם ועלימו בפיהם ישחקו וילעגו עליו על שהוא תם ואין לו שכל,

אבל ישרים מבקשים נפשו – כי כל חפציהם ע"י התם יעשו כי ודאי לא ירמה אותם.

ועוד אנשי וגו' כי רצונם לעלול עלילות ולא ימצאו עליו עלילה כי הוא הולך בתמימות ולכן ישנאו אותו,

אבל הישרים כל חפצם לנפש התם שיעשו בשכלם כמעשה התם ההולך בתמימות:

מלבי" אנשי דמים ישנאו תם וישרים יבקשו נפשו – לשון 'בקש נפשו' בכל התנ"ך הוא שמבקש להרגו,

ולא נמצא בשום מקום על האהבה רק פה,

ולכן טוב יותר לפרש שאנשי דמים ישנאו תם, וישרים, רק יבקשו את נפשו להרגו, או ר"ל וישרים (ישנאו) [את אשר] יבקשו נפשו, ר"ל שישנאו את האנשי דמים המבקשים נפשו לקחתה,

ויאמר שאנשי דמים ישנאו את התם, ויבקשו עליו עלילות להרגו והישרים ישנאו את מבקשי נפשו ויריבו ריב התם:

 

(יא) כָּל רוּחוֹ יוֹצִיא כְסִיל וְחָכָם בְּאָחוֹר יְשַׁבְּחֶנָּה:

רש"י באחור ישבחנה – כשיוציא הכסיל כל רוחו בא החכם וישפילנו במענה לשונו ודומה לו משביח שאון ימים (תהלים סה) בשוא גליו אתה תשבחם (תהלים פט):

ביאור הגר"א – כל רוחו וגו' שאומר פשט גדול או דרוש מפואר ואח"כ אומר לו החכם דבר א' ויסתרנו:

 רלב"ג כל רוחו – הנה הכסיל יוציא כל רצונו ותאוותיו לפועל תכף שיתעורר אליה מזולת שיתישב בענינה, אם הוא ראוי שימשך אחריה אם לאו, ולזה יקרו לו מזה רעות גדולות

ואולם החכם ישקיט התאוה המגונה כשתעלה על לבו באחור – ר"ל בשיאחר הוצאתה לפועל עד שיתישב בה אם הוא ראוי אם לאו

ובזה האיחור ישקיט התאוה המגונה ההיא [כפי המובא בספרי המוסר שהדרך להשקיט היצה"ר ע"י דחייתו]

או ירצה בזה כי החכם ישקיטנה – באיחור [נדצ"ל באחור, שמפנה לה אחוריו, ולפירוש הראשון יותר נראה שצ"ל באיחור], ר"ל בשיפנה עורף ולא פנים אל התכונה ההיא וירגיל עצמו בהפכה

כי כן תרופת אלו החליים

או ירצה בזה כי הכסיל יוציא בפיו כל רוחו ורצונו מאין מעצור בריבו עם זולתו ולזה יאמר דברים רבים ורעים ומגונים

ואולם החכם כשיראה זה הענין מן הכסיל בריבו עמו ישקיט רוח הכסיל בשיפנה אליו עורף ולא פנים ויסור מלפניו:

 מצודות דוד כל רוחו – דרך הכסיל בעת יכעס הוא מוציא מן השפה ולחוץ כל כעסו ובקול שאון

והחכם יבוא באחרונה וישקיט כעסו וישפילנה במענה לשון חכמה ובמתק שפתי דעת:

מלבי"ם כל רוחו יוציא כסיל – הרוח הוא הכח המעלה הציורים על הלב,

ורוב ציורי האדם הם רעים כמו ציורי הגאוה והקנאה והנקמה וכדומה,

וכשהרוח מתרחב ומעלה הציורים האלה מעומק הנפש ויסער על פני הלב

אז יתעורר כח המתעורר לפעול כפי הציורים האלה,

והכסיל – הוא מי שנלוז מן החכמה מפני תאותו, והוא יוציא כל רוחו לחוץ – לא ישים מעצר לרוחו,

רק יעלה ציוריו על הלב ועל פני הנפש, ויתנהג כפיהם בתאוה וגאוה וכל מדות הרעות, [לדוגמא – מישהו פגע בו, והוא סוער וברוחו חושב איך העז לפגוע בי, ומעלה רעיונות כיצד להזיק לו ולהנקם ממנו וכו' זה מעלה ציוריו על הלב ועל פני הנפש וכו']

אבל החכם – הנוהג כפי חקי החכמה, הוא מושל על רוחו ולא יניחהו להתרומם מעומק הנפש ולעלות על פני הלב,

רק ישבחנה – היינו ישפיל את הרוח אל אחורי – הנפש, שהרוח הסוער לעלות מעלה על פני הנפש ועין הלב,

ישפילהו שישאר באחורי הנפש למטה, ולא יתראה לפניה,

שע"י חקי החכמה ילמד לדכא ציורים הרעים בל יעלו על הלב רק ישארו צפונים בתהום הנפש למטה:

 

(יב) מֹשֵׁל מַקְשִׁיב עַל דְּבַר שָׁקֶר כָּל מְשָׁרְתָיו רְשָׁעִים:

רבנו יונה – מושל מקשיב וגו'. והוזהרנו מן התורה שלא לקבל לשון הרע, שנאמר "לא תשא שמע שוא" (שמות כג, א), ונאמר מושל מקשיב על דבר שקר כל משרתיו רשעים.

ופירשו חכמינו זכרונם לברכה (מדרש תהילים נד), כאשר המושל מקבל לשון הרע ודברי רכילות יעשו משרתיו רשעים והולכי רכיל למצוא חן בעיני אדוניהם (שערי תשובה שער ג רכה):

ביאור הגר"א – משל מקשיב שרוצה לשמוע דבר שקר כל משרתיו וגו' כי כולם פה אחד עונים ואומרים לו שקר והבל:

רלב"ג מושל מקשיב – הנה כשהיה המושל מקשיב על דבר שקר אז יהפכו כל משרתיו להיות אנשי רשע כי המשרתים ישתדלו לעשות רצון אדניהם וכאשר יראו כי רצונו ברשע יתנהגו תכונת הרשע

ואפשר שהעיר במושל המקשיב על דבר שקר אל הכח המתעורר אל התאוות הגופיות

כי כשהיה הוא מושל באדם הפך המכוון בו

וישוב השכל להיות משרת לו עם שאר כחות הנפש הנה גם השכל יהיה רשע בו

כי הוא ישרתהו לקחת התחבולות אשר ישלם בהם הגעות מה שיתאוה אליו:

מלבי"ם מושל מקשיב על דבר שקר כל משרתיו רשעים – יש למאמר זה משל ונמשל,

כפי המשל, אם המושל מקשיב לדברי שקרים אז המשרתים ישתדלו לדבר לפניו שקרים ולה"ר ולהשחית רבים, וכולם רשעים,

ולפי הנמשל, הלב המושל כפי חקי החכמה כן גם משרתיו צדיקים, וציורי הנפש העולים אל הלב המושל באדם, יהיו כפי ארח החכמה ויצרי רשע לא יעמדו לפני כי באחור ישבחם,

אבל אם הלב המושל מקשיב על דבר שקר, אז יתרוממו המשרתים הרשעים שהם הציורים הרעים,

ויעמדו לשרתו להביא לפניו ציורי תאוה ושנאה ורוח רעה, ומוסב עמ"ש כל רוחו יוציא כסיל:

 

(יג) רָשׁ וְאִישׁ תְּכָכִים נִפְגָּשׁוּ מֵאִיר עֵינֵי שְׁנֵיהֶם ה':

רש"י ואיש תככים – איש מזימות בעל תורה,

ורבותינו (תמורה טז ויקרא רבה פ' ל"ד) פירשו תלמיד שאמר לרב 'השניני פרק א" ומלמדו:

 אבן עזרא תככים – שהדלות ישברהו כמו מתוך ומחמס ומזה הענין תוכו לרגליך נשברו ויהיה תכך ותכה,

נפגשו, כי הרש והדלות כאשר יגזרם השם וירדו משמים כמטר היורד על הארץ יפגשו בם והם נפגשו:

 מאיר – כי הם הולכים בחשך הדלות והשם יאיר עיניהם למלאת חסרונם והכל כפי המעשים, פ"א תככים שגזלו לו הונו בתוך ומרמה:

ביאור הגר"א – רש וגו' רש הוא העני מעיקרו מיום הולדו, ואיש תככים הוא שהיה עשיר והעני,

כשנפגשו שניהם זה צועק על צרתו וזה על צרתו, מאיר וגו' ה' שה' מושיעם.

וכן בתורה – העם הארץ מתחילה, ואיש וגו' הוא מי ששכח מחמת אנסו

ובא ע"ה אצלו ואומר לו למדני פרק א', ואומר [האיש תככים ששכח תלמודו] גם אני שכחתי

וא"ל [לא ברור מי אומר למי] למוד כל מה שאתה יכול ושניהן צועקין על צרתם לה' והוא מאיר עיני שניהם:

מלבי"ם רש ואיש תככים נפגשו מאיר עיני שניהם ה' – יש בו משל ומליצה הנאמר במדרש שו"ט סי' ז'.

שהדלות בא ליכנס אל התבה ולא הניחו נח מפני שלא היה לו בן זוג,

בדרך פגע את שקר הולך אל התבה ונתחתנו זה עם זה, כדי שיהיה לכ"א בן זוג, והתנו ביניהם כל מה דשקרא מוליד פחתא נסיב, שמה שירויח השקר יקח הדלות,

ועל מליצה זו אמר כי רש – שהוא הדלות, ואיש תככיםומרמה שהוא השקר נפגשו – ונשאו זה את זה,

ותורף המליצה שכ"א בפ"ע אינו ראוי להתקיים, אולם שניהם יחד יתקיימו,

שיתקיים המרמה, כדי שמה שירויח במרמה יקחהו הדלות והרישות, ועי"ז יראו אנשים יקחו מוסר שמעשה השקר והמרמה לא יצליח,

וז"ש שלכן רש ואיש תככים נפגשו – שעי"כ מאיר עיני שניהם ה' – עי"כ יפקחו עיניהם ולא יוסיפו לעשות מרמה,

ותפר האביונה והדלות, וזה תכלית הפגשתם וחבורם וזווגם:

 מלבי"ם – חלק באור המלים תככים – משתתף עם תוך ומרמה, (שהכפולים ונחי העי"ן משתתפים תמיד):

 

(יד) מֶלֶךְ שׁוֹפֵט בֶּאֱמֶת דַּלִּים כִּסְאוֹ לָעַד יִכּוֹן:

ביאור הגר"א – מלך וגו' כלומר מלך שהוא העושה משפט תמיד וזהו שופט ג"כ שהוא עושה באמת וגם משגיח על הדלים כסאו לעד יכון – והוא ג"כ ב"ד [?? אולי ב' דברים] יכון, ולעד:

מלבי"ם מלך שופט באמת דלים – כסא המלך מכוננת על המשפט כמ"ש הן לצדק ימלוך מלך,

ולפעמים יש דין מרומה, וצריך המלך לחקור אחר האמת, ואז כסאו לעד יכון – כמו שהאמת הוא מהדברים הנצחיים:

 

(טו) שֵׁבֶט וְתוֹכַחַת יִתֵּן חָכְמָה וְנַעַר מְשֻׁלָּח מֵבִישׁ אִמּוֹ:

רלב"ג שבט ותוכחת – השבט והתוכחת יתן לנער חכמה, כי בזה יקנה שלמות המדות, ובזולתו אין לו דרך להגיע אל החכמה,

אך הנער שהוא משולח לרצונו, הוא נעדר המוסר והחכמה, והוא בזה מביש אמו לרוע עניניו,

עם שאליה ייוחס הרבה מרוע תכונותיו,

כי יאמרו האנשים כי היא סבבה זה עד שלא תקנתהו מוסר בקטנותו: מצודות דוד שהיא מנעה המוסר ממנו כי כן דרך הנשים לגעגע על בניהם א"כ הוא גורם לבייש את אמו כי לא נמצא בו חכמה:

רש"י ונער משולח – (ששלחו אביו ללכת בדרכי לבו, סופו מביש אמו,

ישמעאל על שהיה רשע גרם לשרה שאמרה לאברהם גרש את האמה וגומר) (בראשית כא):

מלבי"ם שבט ותוכחת יתן חכמה – אם מכה את הנער בשבט – ומוכיחו בתוכחת – השכל,

זה ילמדנו לקבל חקי החכמה – כי בתוכחה לבדו לא יפעל על לב נער שציוריו רעים כנ"ל,

אבל הנער המשולח – ואינו מיסרו – יפריע [מלשון פרוע] חקי החכמה ולבסוף מביש אמו – על שלא חנכתו כראוי:

 מלבי"ם תוכחת – הוא בנחת. וזה הבדלו מן מוסר שהוא בשבט. ומשולח. שהוא חפשי בלי עוצר בעדו:

 

(טז) בִּרְבוֹת רְשָׁעִים יִרְבֶּה פָּשַׁע וְצַדִּיקִים בְּמַפַּלְתָּם יִרְאוּ:

רלב"ג ברבות רשעים – ברבוי הרשעים ירבה פשע בעולם, נוסף על מה שהיה ראוי שיעשוהו לו היה כל אחד מהם נפרד מחבירו, כי יעזרו קצת בקצת ויעשו יחד פשע בעולם שלא ישלם [נ' דר"ל שלא יושלם העולם] בסבת קבוצם

והנה אף על פי שהם שונאים הצדיקים כמו שקדם, וכאומרו אחר זה ותועבת רשע ישר דרך,

הנה לא יוכלו להזיק להם, אך ימלטו הצדיקים מידם ויראו במפלתם, כי סוף הרשעים ואחריתם הוא לרע:

מלבי"ם ברבות רשעים ירבה פשע, כשיתרבו רשעים – בין במספר, בין באיכות בגדולה והצלחה,

כן ירב פשע – כי כרובם כן יוסיפו לפשוע,

אולם יש גבול לרשע וקץ לחשך, ואם ירבו פשע עד שתתמלא הסאה אז יאבדו,

וצדיקים במפלתם יראו – שכבר בעת שירבה פשע יראו בעין שכלם את מפלתם הקרוב לבא,

ואחריו יראו בעין החושיי:

 

(יז) יַסֵּר בִּנְךָ וִינִיחֶךָ וְיִתֵּן מַעֲדַנִּים לְנַפְשֶׁךָ:

ביאור הגר"א – יסר וגו' כאשר הבן הוא רשע אז ידאג האב ולא ינוח

אבל כאשר ייסר בנו אז יהיה מנוחה לו

ולא עוד שגם יתן מעדנים וגו' ועוד יניחך מן הגיהנם ויתן מעדנים לנפשך בג"ע,

כמו מעשה דר"ע שלמד תורה עם בן רשע והצילו מן הגיהנם ועוד שהביאו לג"ע

ועוד יסר וגו' כי אפילו צדיק אם לו בן רשע אזי נוטלין אותו מג"ע לגיהנם למען יראה יסורי בנו

וזהו יסר בנך ויניחך במקומך וגם הוא יתן וגו':

מלבי"ם יסר בנך ויניחך – האב שאינו מיסר את בנו לבסוף ישנא את אביו ולא יהיה לו מנוחה ממנו,

וקשה תרבות רעה בתוך ביתו של אדם וכו', וכ"ש שלא יכלכלהו לעת זקנתו,

אבל ע"י שייסר אותו – לא לבד שיניחהו – כי גם יתן מעדנים לנפשך –

שעי"כ ילך בחקי החכמה ואח"כ יוסיף אהבה וכבוד להוריו:

 

(יח) בְּאֵין חָזוֹן יִפָּרַע עָם וְשֹׁמֵר תּוֹרָה אַשְׁרֵהוּ:

רש"י באין חזון יפרע עם – כשגורמין ישראל שהנבואה מסתלקת מהם ע"י שהם מלעיבים בנביאים

יפָרצו בם פרצות ויוצאין לתרבות רעה:

 אבן עזרא באין – איש חזון שאין לעם חזון להוכיח אותם אז יפרע עם ויגלה:

 אשרהו – אחרים יאשרוהו ברבות טובתו:

 רבנו יונה – באין חזון וגו'. וכן כל העם נזהרים מדם הנפש ומדם התמצית ומקצתם אינם נזהרים בהכשר המליחה להוציא הבשר מידי דמו כמשפט, וכהנה רבות מאד, מבלי הדעת ואין תוכחת, וכמו שנאמר באין חזון יפרע עם (שם שם עו):

ביאור הגר"א – באין חזון וגו' כשאין נבואה, או באין חזון – כאשר אין מנהיג ומדריך,

יפרע עם – איש לדרכו פנה וכל הישר בעיניו כו'

אבל השומרי תורה אשרהו – שאין להם נ"מ בנביא להדריכם ולא ישימו הנביא על שמירת המצות

אך הם רואים בתורה וישמרוה, אשרהו אשר ה"ו מ"ע ול"ת עה"ז ועוה"ב קרן וחומש:

 מלבי"ם באין חזון יפרע עם – כשסיים חותם הנביאים את נבואתו, אמר הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא וכו' זכרו תורת משה עבדי, כי כל עוד שהיתה הנבואה בישראל היו הנביאים באים במלאכות ה' להישיר את העם,

אולם בעת שנסתם חזון, צריכים הם לזכור את התורה, וז"ש כי באין חזון יפרע עם

ואז ושומר תורה אשרהו – ישיג האושר ע"י שמירת התורה שתעמוד במקום החזון והנבואה:

 מלבי"ם חלק באור המלים יפרע – כמו כי פרעה אהרן, בפרוע פרעות בישראל:

 

(יט) בִּדְבָרִים לֹא יִוָּסֶר עָבֶד כִּי יָבִין וְאֵין מַעֲנֶה:

רש"י כי יבין ואין מענה – כיון שרואהו שמוכיחו שותק והוא חוזר ומקלקל לכך צריך ליסרו במכות ועונשין

ולא דבר עם עבד ממש אלא על כל הממרים דברי השופטים:

 אבן עזרא בדברים – בלבד לא יוסר עבד בשבט ותוכחות ראוי ליסרו:  כי יבין – אעפ"י שיבין המוסר לא יענה למייסר לומר כן אעשה:

רלב"ג בדברים – הנה מי שהוא עבד תאותו לא יקנה המוסר בדברים אבל יצטרך שיכוהו בשבט ובמה שידמ' לו

ואמנם כאשר יבין האיש הנה לא יצטרך בקנין המוסר אפי' מענה ודבור כי יספיק לו מעט רמז או גערה חלושה

כאמרו תחת גערה במבין:

מלבי"ם בדברים לא יוסר עבד כי יבין ואין מענה – העבד לא יקבל מוסר ע"י דברים, כי הבן חורין טבעו אנושי ויתיסר ע"י מוסר דברים, שמודיעים אותו יראת ה' וענשו,

אבל העבד טבעו בהמי ששוט לסוס ומתג לחמור, לא דברים,

והגם שמוׂתר לו מן הבהמה כי יבין – הדבר, בכל זה אין מענה – הדבור לא יכניע אותו, רק השוט והשבט,

והמליצה מי שהוא כעבד הבלתי עובד, רק מיראת עונש לא יכנע עד יקבל עונש:

 מלבי"ם חלק באור המלים [וכן ביאר הגר"א] מענה – מענין הכנעה, כמו עד מתי מאנת לענות מפני:

 

(כ) חָזִיתָ אִישׁ אָץ בִּדְבָרָיו תִּקְוָה לִכְסִיל מִמֶּנּוּ:

רש"י אץ בדבריו – ממהר ונבהל להשיב. תקוה לכסיל ממנו – יש לכסיל תקוה יותר ממנו:

רבנו יונה – חזית איש וגו'. הוו מתונים בדין. למורים הוראות ולפוסקים את הדין אמרו, לבל יסמכו במחשבה ראשונה, אך בהמתנה גדולה ובעיון הדק לבל יטעו בשיקול הדעת, כי אדם הממהר להורות נקרא פושע,

ואע"פ שחשב לומר האמת – אין זה שוגג, אך קרוב למזיד הוא, אשר לא נתן בלבבו לאמר, לבב הנמהרים לא יבין לדעת כי הטעות בכל אדם מצוי הוא, וזה הוא שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (אבות פ"ד מט"ז), הוי זהיר בתלמוד ששגגת תלמוד עולה זדון.

ועל ענין זה אמר שלמה המלך עליו השלום חזית איש אץ בדבריו תקוה לכסיל ממנו.

וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (שם פ"ד מ"ו), הגס לבו בהוראה שוטה וגס רוח (רבינו יונה אבות פ"א מ"א):

 ביאור הגר"א – חזית גו' כמו מתון מתון ד' מאה זוזי שוה וכן בתורה משכיל על דבר וגו'

וכשהוא אץ בדבריו אז תקות הכסיל ממנו שרואהו עושה מעשה כסיל [ר"ל הכסיל למד ממנו וסבור שא"כ יש לי עדיין תקוה…]:

 רלב"ג חזית איש – כשראית איש מהיר בדבריו לעשות בזולת התיישבות ולקיחת עצה,

הנה יש תקוה יותר ממנו למי שיש לו הסכלות, שהוא העדר, כי הוא משער כדבר סכלותו, ומפני זה יבקש עצה בדבריו, ואולם האץ בדבריו הוא חכם בעיניו ולא ישאל עצה:

מלבי"ם חזית איש אץ בדבריו תקוה לכסיל ממנו – הכסיל יודע חקי החכמה רק התאוה תוליכהו שולל לסור מחקי החכמה,

ובכ"ז י"ל תקוה אם תסור תאותו אז ישוב ויראה אשר עוות, כי דבריו הם בעצם מסודרים ויודע האמת,

אבל מי שהוא אץ בדבריו – ומחליט לדבר תועה על ה' והשגחתו ולבזות את החכמה, הוא א"ל שום תקוה:

 

(כא) מְפַנֵּק מִנֹּעַר עַבְדּוֹ וְאַחֲרִיתוֹ יִהְיֶה מָנוֹן:

רש"י מפנק מנער עבדו – יצר הרע. מנוןשליט וכן לפני שמש ינון שמו (תהלים עב)

וכן כל נין שבמקרא שהנין קם תחת אביו לשלוט בנכסיו:

ביאור הגר"א – מפנק וגו' כאשר מתחילה חונף להעבד אז נעשה שר לו,

והענין הוא ביצה"ר שהוא עבד לאדם למה שצריך האדם,    אבל אח"כ יהיה לשר אם יעשה רצונו מתחילה:

מלבי"ם מפנק מנוער עבדו, מי שמפנק עבדו – בל יעשה מלאכה מנוער – ע"י שהוא נער עדיין ואין בו כח,

אז אחריתו יהיה מנון – יהיה לו בו אונאה, כי יהיה בטל ממלאכה תמיד,

אדרבה צריך להרגילו למלאכה ועבודה מנעוריו, שאז יהיה שוה כספו שנתן בעדו,

והנמשל מי שמפנק הגוף שהוא עבד של הנפש בל יעבוד ויעמול בתורה ומצות מנערותו,

כן ירפו ידיו גם בבואו בשנים, כי צריך להרגיל א"ע בעמל מנערותו:

 מלבי"ם חלק באור המלים מפנק – תרגום מעדני מלך תפנוקי מלכא, מנון, שרשו ינה מענין אונאה:

 

(כב) אִישׁ אַף יְגָרֶה מָדוֹן וּבַעַל חֵמָה רַב פָּשַׁע:

רש"י איש אף יגרה מדון – כמשמעו מדון מדת הדין:

רבנו יונה – איש אף וגו'. ענין הכעס ברוב הפעמים וברוב בני אדם הוא רעה רבה, כמו שנאמר איש אף יגרה מדון ובעל חמה רב פשע. ואמרו רז"ל (זוהר בראשית כז, ע"ב) כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה. כי היצר אומר לו היום עשה כך ולמחר אומר לו לך עבוד ע"ז.

ועוד אמרו כל הכועס כל מיני עבירות תלויין בו, כי מתוך הכעס בא לעשות כל העבירות ואין תכלית לרעת המדה ההיא (שם פ"ה מי"ב). ובעל הכעס עלול לפשעים ומופקר לנזקים, שנאמר ובעל חמה רב פשע (שערי תשובה שער א טז).

ואמרו רבותינו (ב"ק צא, ע"ב) המקרע על מתו יותר מדאי לוקה וכ"ש המשבר כלים בחמתו, כי שתים רעות עשה, [א] השחית ממון, [ב] והשליט את כעסו להעבירו על דברי תורה – כי מעתה יש עמו מלחמה מיצר הכעס להעבירו על דתו, כענין שכתוב ובעל חמה רב פשע.

וכבר הקדמנו לך מה שאמרו רז"ל (שבת קה, ע"ב) אם ראית אדם שהוא משבר כלי בחמתו יהי בעיניך כאילו עובד כוכבים, שכך דרכו של יצר הרע היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עבוד אלהים אחרים (שם שער ג פב):

ביאור הגר"א – איש אף וגו' בעל האף הוא יגרה תמיד ריב ובעל חמה במעשה הוא רב פשע הוא פועל הרבה פשעים

ועוד יגרה מדון למעלה כמ"ש לעיל כשיש מחלוקת למטה אז מקטרגין בשמים ואיש חמה רב בעבירות:

 רלב"ג איש אף – יסבב לגרות מדון כנגדו ברוב כעס מרוע דבריו ופעולותיו מצד כעסו וזה יהיה סבה להפילו ברעות גדולות וכמו שהכעס הוא סבה להשחית גופו כן הוא סבה להשחי' נפשו כי מרוב כעסו לא תוכל התורה למנעו לעשות מה שיגיעהו אליו כעסו ויביאהו זה לעשות פשעים גדולים:

מלבי"ם איש אף יגרה מדון – יש הבדל בין אף ובין חמה, שחמה היא החמה הפנימית, ואף הוא החיצוני,

מי שהוא איש אף – ואין לו חמה פנימית, ורוצה להרע לחברו,

יגרה מדון – היינו יבקש דינים וטענות נגד חברו שיהיה לו זכות נגדו להרע לו,

אבל מי שהוא בעל חמה – פנימית, לא יבקש מסוה כלל להצטדק, רק הוא רב פשע – ויעשה רע בלא דין ומשפט כלל:

 מלבי"ם חלק באור המלים אף, חמה – הבדלם למעלה ובכ"מ:

 

(כג) גַּאֲוַת אָדָם תַּשְׁפִּילֶנּוּ וּשְׁפַל רוּחַ יִתְמֹךְ כָּבוֹד:

ביאור הגר"א – גאות וגו' כמ"ש כל הרודף אחר הכבוד וגו' מעשה באדם שהיה בעל תאוות כבוד שהיה מגיע לישיבת ראדין לדבר בלימוד, וראו עליו התלמידים שרודף כבוד והיה שוחקין עליו, ופנה לח"ח לשאול מדוע את כת"ר מכבדים ואותי מבזין? א"ל כל הרודף אחר הכבוד כו'. תברח מן הכבוד והוא ירדוף אחריך! שמע זאת האדם והחל לנהוג בענווה חיצונית, לאחר זמן בא שוב לרב ושאל – זה לא הועיל! א"ל הרב – הבורח מן הכבוד – הכבוד רודף אחריו, אך אצלך הכבוד רוצה להתחיל לרדוף, אך הוא רואה אותך מסתכל לאחוריך – והוא מיד שוב בורח… תברח מן הכבוד – מבלי להסתכל לאחור!

ואמר יתמוך כבוד כי לא לכולם ינתן כבוד לפי השפלתם לפני ה' אלא לפעמים משלם לעוה"ב חלקו

אך כשהיה לו כבוד מתחילה – בהשפלתו יתמוך הכבוד שהיה לו מתחילה:

 רלב"ג גאות אדם – הנה גאות האדם תביאהו אל ההשפלה כי יקח לעצמו מדרגה בלתי ראויה ויהיה זה סיבה אל שיורידוהו הגדולים אשר שם משם וישפילוהו יותר מהראוי לו וזה מבואר מאד מהחוש.

[וזה כמו שכתוב לעיל (כה-ז) כִּי טוֹב אֲמָר לְךָ עֲלֵה הֵנָּה מֵהַשְׁפִּילְךָ לִפְנֵי נָדִיב אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ:]

ומי שהוא שפל הנה בשפלותו ובענותו יתמוך ויחזק הכבוד לו,

כי יכבדוהו האנשים מאד, ויועילוהו בראותם השפלתו עצמו מאד בפניהם:

מלבי"ם גאות אדם תשפילנו, המתגאהמראה שאינו מבין ערכו שהוא ציץ נובל וכאין נחשב, וזה עצמו תשפילנו,

והשפל רוח – שהוא הקצה ההפך מן הגאוה, יתמוך כבוד – וגם יהיה זה דרך גמול ועונש כמ"ש לפני שבר גאון וכו':

 

(כד) חוֹלֵק עִם גַּנָּב שׂוֹנֵא נַפְשׁוֹ אָלָה יִשְׁמַע וְלֹא יַגִּיד:

רש"י אלה ישמע – שמשביעין אותו אם ראית פלוני שגנב לי כך וכך ומתוך שהוא חולק עמו אינו מגיד:

ביאור הגר"א – אלה ישמע כשמכריזין על הגניבה אינו מגיד ועוד כמ"ש נפש כי תחטא ושמעה קול אלה ולא יגיד 'ונשא עונו' והוא עונו של עושה העבירה, והוא שונא נפשו ממש, שמחסר את נפשו, כמ"ש נפש כי תחטא וגו' ולא יגיד ונשא עונו של גנב:

מלבי"ם חולק עם גנב שונא נפשו אלה ישמע ולא יגיד – הגם שלא גנב בעצמו, [רלב"ג ואע"פ שיש לו בזה התנצלות מה כי הוא אינו גונב והוא מקבל בזה מתנה מהגנב] רק שחולק עמו – ע"י שיודע מן הגנבה ואינו מגיד,

ג"כ שונא נפשו – כי בעת ישמע אלה – שמשביעין ומחרימין את מי שיודע מן הגניבה אז חל עליו האלה להגיד וכשאינו מגיד – תחול בו האלה:

 

(כה) חֶרְדַּת אָדָם יִתֵּן מוֹקֵשׁ וּבוֹטֵחַ בַּה' יְשֻׂגָּב:

רש"י חרדת אדם יתן מוקש – מסורס הוא מוקש עבירה יתן חרדה לאדם

ד"א כמשמעו מתוך שאדם צר עין וחרד [ש]אם יעשה צדקה יצטרך אל הבריות, חרדה זו תתן לו מוקש, והראשון נוח לי:

ביאור הגר"א – חרדת וגו' כי בעה"ז אין לפחד אלא לבטוח בה' וכמ"ש בגמרא ההוא גברא כו' וא"ל חטאה את כו'

והא דכתיב אשרי אדם וגו' היינו בתורה ומצות:

 רלב"ג חרדת האדם – ופחדו על מה שאין ראוי לפחד ממנו יגרום מוקש ונזק והמשל שכאשר ימצא איש רע אחד בדרכו ויכי' שהוא מתפחד וחרד ממנו יתעורר מפני זאת הסבה להזיק לו ולשוללו להכירו שכבר ינצחוהו

[וכפי שמובא לגבי המרגלים – ונהי בעינינו כחגבים – וכן היינו בעיניהם. ופרש"י ששמעם אומרים נמלים מסתובבות בכרמים. והרי הם אמרו חגבים? אלא הם אמרו כיצד הם הרגישו, ואם אתה תרגיש עצמך חגב, חברך ירגיש אותך נמלה…]

וכבר ירבו המשלים על זה גם כן מצדדים אחרי מזולת זה

ואמנם האיש הבוטח בה' ואינו מתפחד מדבר בעוצם בטחונו בשם, ואפילו במה שראוי לפחד ממנו באופן מה,

הנה הוא ישוגב ויתחזק להמלט מהרע ההוא, כמו שתמצא בדוד שהתחזק באלהיו לרדוף אחרי הגדוד אשר שרפו צקלג וכמו שתמצא בחזקיה על דבר סנחריב:

מלבי"ם חרדת אדם יתן מוקש – והגם שאמר למעלה אשרי אדם מפחד תמיד, בכ"ז החרדה שמורה הבהלה הפתאומית, וזה יתן מוקש, זה מורה שאינו בוטח בה',

שהבוטח בה' לא יחרד לכל מקרה, אבל הבוטח בה' ישוגב – ולא יחרד,

כמ"ש הלל מובטח אני שאינו מאנשי ביתו, שנאמר משמועה רעה לא יירא נכון לבו בטוח בה':

[שם יש מסבירים מובטח אני שאין צעקה זו מביתי, שחינכתי ביתי שעל כל צרה שלא תהיה אין לצעוק אלא לבטוח ולהאמין בה' שהכל לטב עביד!]

 

(כו) רַבִּים מְבַקְשִׁים פְּנֵי מוֹשֵׁל וּמֵה' מִשְׁפַּט אִישׁ:

רש"י פני מושל – לדון לפניו. ומה' משפט איש – אם יזכה או אם יתחייב ובמושלים דבר הכתוב:

 אבן עזרא רבים – גדולים בעבור מתנותיו או בעבור עזרו ומאת השם יבא משפט מעלת איש כי בידו המשרה והשפלות:

 ביאור הגר"א – רבים וגו' ואין יכול להועיל כלל כי מה' כל משפטי איש:

מלבי"ם רבים מבקשים פני מושל ומה' משפט איש – בני אדם כשיש להם משפט מות לפני המושל הם מבקשים פניו שירחם עליהם,

ויותר היה להם לבקש פני ה', כי מה' משפט איש – והכל בהשגחתו, והוא יטה לב המושל כאשר יחפץ:

 

(כז) תּוֹעֲבַת צַדִּיקִים אִישׁ עָוֶל וְתוֹעֲבַת רָשָׁע יְשַׁר דָּרֶךְ:

רש"י ישר דרך – אדם שהוא ישר בדרכיו:

 רבנו יונה – תועבת צדיקים וגו'. והנה הצדיקים יתעבו הרשע, כמו שנאמר, תועבת צדיקים איש עול,

ואשר בסוד הצדיקים לא יהיה, אם תעב לא יתעבנו וגם קב לא יקבנו, גם ברך לא יברכנו (שם שם קצ).

אבל האיש אשר תדע ובחנת את דרכו כי אין פחד אלהים לנגד עיניו ותמיד יתיצב על דרך לא טוב,

מצוה לספר בגנותו ולגלות על חטאותיו, ולהבאיש בעלי עבירות בעיני בני אדם, ולמען תגעל נפש השומעים את המעשים הרעים,

ונאמר תועבת צדיקים איש עול, ונאמר "יראת ה' שנאת רע (ח, יג).

ואמרו (סנהדרין נב, ע"א) רשע בן צדיק מותר לקרותו רשע בן רשע, צדיק בן רשע מותר לקרותו צדיק בן צדיק (שם שם ריח):

 ביאור הגר"א – תועבת וגו' אמר תחילה צדיקים לשון רבים ואח"כ רשע לשון יחיד, והוא כי הצדיקים בעת ישבו בחבורתם הקדושה אז יאמרו בפרהסיא שהם שונאים להרשע,

משא"כ הרשעים אפילו בחבורתן הרשעה לא יאמרו שהם שונאים הצדיק, מפני הילוכו בדרך ישרה,

ולכן אמר רשע לשון יחיד כלומר בינו לבין עצמו הצדיק נמאס בעיניו ונגעל ההולך בדרך ישרה:

מלבי"ם תועבת צדיקים איש עול – הטוב שונא את הרע והרע שונא את הטוב, עד שלכל אחד יהיה תועבה הדרך השני.

 

 

 


 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “משלי פרק לא”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

. כל שיעורי הרב במדיה דיגיטאלית!!

נגן דוקו ביט הנפשהסנדיסק 128כרטיס זכרון 128

עדכונים חמים למייל

קבלת עדכונים
Loading