משלי

משלי פרק-כ

(א) לֵץ הַיַּין הֹמֶה שֵׁכָר וְכָל שֹׁגֶה בּוֹ לֹא יֶחְכָּם:

אבן עזרא לץ היין – חסר 'איש' היין לץ הוא הומה פירוש צועק שיתנו לו שכר:

 לא יחכם – לא ילמד חכמה בהתעסקו ביין:

 רבנו יונה – לץ היין הומה שכר וכל שגה בו לא יחכם. לץ איש היין, הומה איש שכר, כמו "ואני תפלה" (תהלים קט, ד) שהוא איש תפלה,

ולפי שדבר על הלצים, ואמר "נכונו ללצים שפטים", בא עתה להודיע אחת מן הסבות המולידות באיש מדת הלצנות, כדי שיזהר האדם מן הסבה ההיא, אחרי שהיא סבה לדבר רע כמו זה.

ואמר כי איש היין הוא לץ. תולדות היין לפרוק עול הלב, והליצנות הוא פריקת העול, ע"כ נמשך אחר היין לפרוק העול מעל לבבו, וישלח לשונו לכל אות נפשו ולדברי שחוק ולעג וקלס,

וכתיב "ועתה אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכם" (ישעיה כח, כב). והנה מדה כנגד מדה. לפי שהמתלוצץ פורק עול ומנתק מוסרות.

הומה שכר וגו'. שלשה דברים הזכיר במדת איש היין והשכר. וגם בעת שלא יתלוצץ על בנ"א הוא הומה ובעל דברים, וכל המרבה דברים מביא חטא, וגם לא יצלח בחכמה, כי היין ישחית הדעת,

ע"כ כל שוגה לשתות יין תמיד שלא במשפט ומדה לא יחכם:

ביאור הגר"א – לץ היין וגו' כי רוב ליצנות הוא בעת אשר ישבו לשתות יין, וזהו לץ היין, זה שרודף אחר היין, והומה שכר שנוהם אחר שכר למצא.

וכל שוגה בו כלומר בליצנות לא יחכם כמ"ש יביע שמן רוקח למה נמשלה ד"ת לשמן מה שמן כשנכנס בו מעט מים יוצא השמן כך ד"ת שיכנס בה מעט ליצנות יאבד תורה הרבה וזהו לא יחכם:

מלבי"ם לץ היין – הלץ הוא המתלוצץ על חקי החכמה, כי חקי החכמה צריך לקבלם באמונה ובישרת לב אחר שאין עליהם מופת ומלמד,

כי גם מי שקיבל חוקי החכמה, אם שוגה ביין לא יחכם – כי היין הוא לץ – מתלוצץ על חקי החכמה,

באשר הוא ימשול על הלב וציוריו לסור מדרך החכמה אל ההוללות, והכל נדמה עליו כמישור,

והנה הלץ מתלוצץ רק על החכמה לא על הדעת [שהם מופתים חותכים בכללי החכמה כדוגמת חכמת החשבון וכד'],

אבל [שותה] השכר [יין ישן המשכר] הומה – אינו מתלוצץ בדעת כלל, רק בהמיה,

כי אז כבר בטל שכלו ונעשה כבע"ח הומים בלי דעת:

 מלבי"ם חלק באור המלים (א) שכר. הוא יין ישן המשכר. שגה בו, כמו באהבתו תשגה תמיד:

 

(ב) נַהַם כַּכְּפִיר אֵימַת מֶלֶךְ מִתְעַבְּרוֹ חוֹטֵא נַפְשׁוֹ:

רבנו יונה – נהם ככפיר אימת מלך. יש לאדם לירא מאימת מלך כמו מנהם האריה אע"פ שלא יגער באדם. מתעברו חוטא נפשו. מי שמתעבר עמו המלך  [הרי הוא נחשב ל]פושע וחוטא בנפשו,

ואל יאמר בלבבו "כי הוא אנוס, לא עלתה על לב שיתקצף המלך ויתעבר על דבר כזה", אך פושע קורא לו.

כי ראוי לאדם שיחיל לאימת המלך ולא ידבר לפניו זולתי דבר ברור כשמש, שלא יקשה בעיני המלך.

ונסמך המקרא הזה לענין לץ היין, כי אין ראוי לאדם לדבר לפני המלך אחרי שתה בטרם יצא היין ממנו, ואז"ל (עירובין סד, ע"א) איזהו שתוי? כל שיכול לדבר לפני המלך.

"מתעברו" מתעבר, כמו "וילחמוני חנם" (תהלים קט, ג) כמו נלחמו בי, ר"ל האיש אשר יתעבר עמו המלך. ולא יתכן לפרש האיש המתעבר עם המלך חוטא נפשו, כי זה כדבר שאין צריך החכם להשמיעו, כי הכל ידעוהו:

 ביאור הגר"א – נהם וגו' אף האימה של מלך בעת שעומדין לפניו כשהוא אינו בכעס הוא כנהמת כפיר,

והמתעברו הוא חוטא נפשו – יחסור נפשו כי חמת מלך מלאכי מות:

 רלב"ג נהם ככפיר אימת מלך – הנה אימת המלך המושל באדם והוא השכל האנושי שהוא ראוי שימשול בשאר כחות הנפש, וכן סודר מהשם יתברך ביום הבראם,

ראוי שתהיה כל כך חזקה כאילו ינהם לטרוף ככפיר,

כי באמת מי שיסור מעבודתו ידרך אל ההפסד וההשחת,

ומי שהוא מתחבר [אולי צ"ל מתעבר] עמו ואינו רוצה לשמוע הוא חוטא נפשו ומפסידה ויהי' סופו לאין,

והנה המתעבר עמו הוא בעל התאוה כי הכח המתעורר [-המתאוה] ההוא יריב עם הכח המתעורר השכלי, ויובילהו זה אל הכליון וההפסד:

מלבי"ם נהם ככפיר אימת מלך – כבר אמר (י"ט י"ב) נהם ככפיר זעף מלך, שבעת הזעף אין לקרב אליו כמו אל הכפיר במעונתו בעת רעבונו שאז טורף בודאי,

ופה אמר שגם בעת רצון, שיכול להתקרב אליו, צריך ליזהר באימת מלך,

גדר האימה הוא דבר המאויים מצד רוממותו ומעלתו הגדולה, וצריך שלא לעבור חקי האימה, שהאימה תזהיר שלא יקל ראשו, ולא ישמש בשרביטו, ושיזהר במוראו,

[מתעברו-] ומי שעובר חקים האלה חייב מיתה וחוטא נפשו

והמתקרב אל האימה הזאת בלתי חש לה, כמתקרב אל הכפיר במעונתו:

 מלבי"ם חלק באור המלים מתעברו – מענין עברה וקצף, והתבאר אצלי ששם עברה נגזר משורש עבר, שעובר הגבול לקצוף על מי שלא חטא, ובא פה על עובר גבול אימת מלך ועי"כ יתעבר בו:

 

(ג) כָּבוֹד לָאִישׁ שֶׁבֶת מֵרִיב וְכָל אֱוִיל יִתְגַּלָּע:

רש"י כבוד לאיש שבת מריב – לנוח ממריבה וכל אויל שאינו שבת מריב תגל' קלונו:

רבנו יונה – כבוד לאיש שבת מריב. כאשר שני אנשים נצים, המקדים מהם להחריש ולהמנע מן הריב הוא הנכבד. ואז"ל (קידושין עא, ע"ב) כי בא"י בראותם שני אנשים נצים ומקדים אחד מהם להחריש ויושב מן הריב היו אומרים עליו כי הוא המיוחס.

וכל אויל יתגלע. כל אויל יתגלה ויכירו מדותיו בעת ריבו, וכן אז"ל (עירובין סה, ע"ב) בג' דברים אדם ניכר בכוסו בכיסו ובכעסו.

וגם זה נסמך לענין "לץ היין הומה שכר", כענין שכתוב [משלי כג-כט]: לְמִי אוֹי לְמִי אֲבוֹי לְמִי מִדְיָנִים לְמִי שִׂיחַ לְמִי פְּצָעִים חִנָּם לְמִי [שיש לו] חַכְלִלוּת עֵינָיִם [מיין. רשי, ראב"ע].:

ביאור הגר"א – כבוד לאיש וגו' שהגון לאיש החשוב לשבות מריב ובל יריב,

וכל אויל בעת ששני אוילים יריבו יחד כל אויל רוצה לגלות ולבזות חבירו וישאגו בקול גדול גם שניהם יחדיו כי כל אויל רוצה שישמעו לו יותר ויתגלה בזיון זולתו:

מלבי"ם כבוד לאיש שבת מריב – מי שבא לריב על שחרפו אותו, לא יחשוב לו לכבוד,

אם במה שע"י הריב יחרפוהו יותר ולא ישיג התכלית,

אם במה שזה בעצמו שמקפיד על החירוף מורה שיש בהחירוף ממש…

ויותר יהיה לו כבוד אם ישב[ות] מריב – אם במה שמראה שאינו מקפיד כמ"ש יחסותא דבבלאי שתיקותא,

אם במה שישמר מחרפה כמ"ש אל תצא לריב מהר פן מה תעשה באחריתה וכו', וזה מחקי החכמה לעצור בכעסו,

אבל האויל – המסתפק בחקי החכמה לא יוכל לעצור ברוחו, ומדותיו הפחותים מתגליםתיכף, כמ"ש אויל ביום יודע כעסו (י"ב י"ז):

 מלבי"ם חלק באור המלים יתגלע – בעי"ן בא על התגלות מדה פחותה:

 

(ד) מֵחֹרֶף עָצֵל לֹא יַחֲרֹשׁ (ישאל) וְשָׁאַל בַּקָּצִיר וָאָיִן:

רש"י מחרף עצל לא יחרש – מפני הצנה יושב העצל ואינו עושה מלאכה ואינו עוסק בתורה:

 אבן עזרא מחורף – המ"ם תחת בי"ת כלומר בעת החורף:

 ושאל שישאל מן הקוצרים ולא יתנו לו מאומה בעבור עצלותו:

 רבנו יונה – מחורף עצל לא יחרש ושאל וגו'. בא להעיר בני אדם על מדת הזריזות שלא יתרפה אדם מן המלאכה מפני הקור או מפני החום, לאמר, יעבור הזמן [הקשה] ואשוב למלאכתי.

כי אם כה יעשה פעמים רבות תשבת המלאכה באשר ירפה, ולא תמצא השבה לאבידתו

כגון מי שיחדל לחרוש מפני החורף, וזמן החורף הוא עת החרישה, והוא נמנע מן החרישה בעבור הקרירות, נמצא שחדל לחרוש, ע"כ ישאל בקציר ואין.

ואז"ל בענין זריזות החכמה (אבות פ"ב מ"ד) אל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה:

ביאור הגר"א – מחורף וגו' חורף הוא חצי כסליו וטבת וחצי שבט ומ"ש רש"י בחומש חצי כסליו וטבת וחצי שבט הוא קור ט"ס וצ"ל חורף וע' בגמרא ב"מ דף ק'.

ותיכף כשיגיע עת החורף שהוא קר מעט הוא לא יחרוש, ואח"כ כשבא הקציר אין לו כלום,

והענין שכנגד אלו הג' זמנים המפורשין בקרא הם ג' זמנים שבאדם, ימי עלייה, ועמידה, וירידה,

ושמם "קין והבל ושת" וכלל כל המדות הרעות תאוני וכעסני וליצני ור"ל פריקת עול תורה ויראת שמים

ימי עליה [-נערות] הוא בעל תאוה,

ובימי עמידה נקרא הבל והולך אחר כבוד ועשירות והבלי עולם,

ובימי ירידה יושב את ליצנים [זקנים הבטלנים ומספרים קורות ימים עברו]

וע"ז אמרו ד' מדות באדם חמור נוער – הוא תאווני,

וכלבים צועקים הב הב

והג' תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה [נ' דר"ל הוא ליצני] כמ"ש מתלמידי יותר מכולם

וכנגד זה ג' בכורות והד' מעשר כולל כולם

וכנגד זה ד' גליות וברביעי כתיב במעשר לא ימכר ולא יגאל [ר' ביאור עכ"ז בביאורי אגדות לבן הגר"א הרר"א]

וז"ש כאן מחורף שהוא זמן עמידה שאז הוא בן ארבעים לבינה הוא לא יחרוש שאינו עוסק בתורה ועושה טוב

 ושאל לו בקציר שהוא זמן ירידה, שאז זמן קצירה להיות בן מחצדא חקלא, בעלי דעת, ואין לו:

מלבי"ם מחרף עצל לא יחרוש ושאל בקציר ואין – זמן החרישה הוא בחורף ואז האויר קר,

והעצל – שאינו אוהב לעשות מלאכה גם בעת נכון לזה, כ"ש שיתעצל בסבת החורף

ואח"כ בבוא הקציר – שהאויר טוב שואל לאכול ואין

והוא משל על האיש המתעצל לאסוף חכמה בימי נעוריו, שאז הזמן לחרוש חלקת הנפש מן הקוצים והדרדרים וציורי התאוה, ולזרוע בה זרע החכמה ודעת,

אבל אז רתיחת הבחרות ותאותיו ימנעוהו מזאת ויתעצל, ואח"כ בימי זקנותו שאז נחו רתיחות הילדות,

אבל אחר שלא הכין אדמת הנפש לחכמה בזמנו, לא ימצא פרי,

וכן ימליץ החורף על ימי חיי הנפש בגויה, שאז זמן החרישה והזריעה,

ובעת תתפשט הנפש מלבוש החומר אז זמן הקצירה, ומי שלא טרח בע"ש מה יאכל בשבת:

(ה) מַיִם עֲמֻקִּים עֵצָה בְלֶב אִישׁ וְאִישׁ תְּבוּנָה יִדְלֶנָּה:

רש"י מים עמוקים עצה בלב איש – [ה]הלכה בלב [ה]חכם [היא] סתומה.

ואיש תבונה ידלנה – ותלמיד נבון בא ודלה אותה ממעיו:

 אבן עזרא מים עמוקים – חסר כ"ף כלו' כמים עמוקים שהם קרים וזכים ורגל לא תרפסם כן החכמה והעצה שהיא בלב איש זכה וברורה:

 ואיש – אחר ידע התבונות ידלה העצה מלבו כלומר ילמדה מנו:

 רבנו יונה – מים עמוקים עצה בלב איש. בא להודיע כי לא תמצא העצה הנכונה באדם ולא תגמר אליו הדעת הברורה זולתי במחשבה מתונה והשתונן הכליות,

כאשר לא ישיג האדם לשתות מן [המים] העמוקים זולתי בחבל ודלי. והנה זה להרחיק מדרך הבוטחים על מחשבתם והעולה על רוחם בלא מתון ועיון מערכי לב,

כי לא ישיג האדם לראות הנכונה זולתי אחר עומק המחשבה וחקור הדעת.

ולפי שדבר למעלה על העצלה בענין המלאכה, בא להרחיק ג"כ העצלה בענין המחקר והעיון:

ביאור הגר"א – מים עמוקים וגו' עצה הוא דעת, והוא מים עמוקים כמ"ש למעלה, והוא עמוק בלב איש – אצל מי שהוא איש, ואינם יכולין להשיגנה

אך איש תבונות ידלנה שהוא מבין דבר מת"ד הוא ישיגנה, שיבין זה מתוך זה עד שידע,

וכמ"ש משל לבור עמוק ולא היו יכולין לדלות כו' ובא איש נבון וקשר חבל בחבל וחבל בדלי כו' עד שדלה וזהו איש תבונה ידלנה:

מלבי"ם מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה – העצה – היא לבחור הטוב והמועיל מכל חלקי האפשר, והנה מחשבות רבות שוטפות כזרם מים על פני הלב, כמ"ש רבות מחשבות בלב איש,

אבל העצה שהוא לבחור הטוב מכל חלקי האפשר המוביל אל תכלית המבוקש, הוא נסתר בעומק הלב כמקור הצפון בעומק תהום רבה,

ויש עצה ע"פ החכמה – וזה עצת ה' שהנחיל חקי החכמה, ויקבל עצה זו מאחרים,

כי אצל בני אדם החכמה מקובלת [מאחרים],

ועז"א ושומע לעצה חכם, "כי לא תאבד תורה מכהן ועצה מחכם" (ירמיה י"ח)

אמנם העצה שנמצאה בלב האדם עצמו, שיבין מדעתו לבחור הטוב, זו עמוקה מאד,

ולא תדלה מעומק הנפש רק ע"י כח הבינה, שמבין דבר מתוך דבר, וישפוט בכח בינתו על כל חלקי הסותר, לראות מן כל המון המחשבות איזה הטוב מכולם,

וחקירת הבינה ע"י ההיקשים דומה כדולה מים ממקום עמוק שמקשר חבל בחבל עד יוריד כדו אל המעין,

וכן יקשור היקש בהיקש עד יוציא האמת בכח הבינה:

 מלבי"ם חלק באור המלים עצה – היא ההסכמה איך יעשה להשיג התכלית, וזה ע"י כח הבינה, כמ"ש חז"ל מרבה עצה מרבה תבונה, ועז"א אבדה עצה מבנים [-מנבונים] (ירמי' מ"ט ז'), את מי נועץ ויבינהו, (ישעיה מ' י"ד),

לו עצה ותבונה (איוב י"א) וכמ"ש למעלה (ח'):

 

(ו) רָב אָדָם יִקְרָא אִישׁ חַסְדּוֹ וְאִישׁ אֱמוּנִים מִי יִמְצָא:

רש"י רב אדם יקרא איש חסדו – הרבה יש בני אדם הבוטחים אל אוהביהם המבטיחים אותם חסד וקוראים להם בעת דוחקם.

ואיש אמונים מי ימצאהמבטיח ועושה. איש חסדו – המבטיח לו לעשות חסד:

רבנו יונה – רב אדם יקרא איש חסדו. רוב בני אדם יכריז כ"א מהם על חסדו ויודיע לרבים מעשה צדקותיו. "יקרא" יכריז ויודיע, וכן "ושמן ימינו יקרא" (כז, טז).

ואיש אמונים מי ימצא. איש אמונים הוא המכסה צדקותיו ומסתיר חסדיו, כענין שנאמר "מתן בסתר יכפה אף" (כא, יד), ונאמר "והצנע לכת עם אלהיך" (מיכה ו, ח). ויקרא איש אמונים מכסה דבר.

והשנית לזאת יקרא איש אמונים, כי כעבד נאמן לאדוניו לקיים מצותיו לכל אשר צוהו. לא יחליף ולא ישנה דבר, כענין שנאמר "ציר נאמן לשולחיו" (כה, יג).

והנה שלמות מצות החסד ומעשה הצדקה בהסתירה ובכסויה, שלא להתפאר על המקבל המתנה והחסד, ושלא להכלימו,

והשנית, שלא להתגדר במלאכתו, כענין שאדז"ל בענין עסק התורה, (אבות פ"ד מ"ג) אל תעשנה עטרה להתגדר בה.

והנה לאיש זה שלימות למצותיו, והשלמות הוא התמימות, ע"כ ישבח התמימות בפסוק הבא אחריו:

ביאור הגר"א – רב וגו' שהרבה ב"א רצין אחר איש עושה חסד

אך איש אמונים שיקיים דברו וחסדו לעולם מי ימצא?:

מלבי"ם רב אדם יקרא איש חסדו – החסד הוא מה שיעשה שלא מצד החיוב או ההבטחה רק מנדבת לב, והאמונה הוא מה שיעשה מצד החיוב או ההבטחה,

וכפי זה היה ראוי שמי שעושה חסד כ"ש שיעשה אמונה,

שאם יתנדב את אשר לא התחייב כ"ש שישמור את החיוב והמוטל עליו,

ואמנם בטבע בני אדם יתראה להפך שאנשי אמונה מועטים את המוטל עליהם לא יעשו בקל יונו ירמו ויגעו בממון זולתם, אולם בבוא לפניהם לעשות חסד ימצאו רבים לעשותו,

וזה מצד שאין עושים הטוב בעבור עצמו רק בעבור התפארת והשבח ויותר יהולל אם יעשה חסד, שבזה יכריזו חסדיו,

וז"ש רב אדם יקרא איש חסדו – ע"ז ימצאו רבים לעשות חסד, כדי שיקראו כל איש ואיש את חסדו ויפרסמהו,

אמנם איש אמונים לא נמצא – כי מזה לא יוחיל כבוד ותפארת,

ועוד ביאור – וגם ר"ל מי ימצא איש אמונים שיעשה חסד של אמת שהוא החסד הנעשה בצנעה שלא בקריאה ופרסום רב, כי כל המעשה שרשו הוא אהבת הכבוד והגמול:

 מלבי"ם חלק באור המלים יקרא – יכריז ויפרסם, חסדו, אמונים, ההבדל בין חסד ואמת ידוע, שאמת ואמונה הוא לשמור החיוב וההבטחה:

 

(ז) מִתְהַלֵּךְ בְּתֻמּוֹ צַדִּיק אַשְׁרֵי בָנָיו אַחֲרָיו:

רבנו יונה – מתהלך בתומו צדיק. לפי שהזכיר למעלה "רב אדם יקרא איש חסדו" והנה האיש ההוא איננו מתהלך על דרך השלימות והתמימות במצות, ע"כ א' כי הצדיק מתהלך בשלימותו ותומו, ועשה המצות כתקונם וכמאמרם ליראה את השם ית' ולאהבתו, לא להתגדר ולהתפאר.

והודיענו כי אין האיש צדיק עד שיתהלך בתומו בעבודת הבורא ית'.

אשרי בניו אחריו. הצדיק המתהלך בתומו הוא המזכה לזרעו אחריו, אבל העושים את המצות להתגדר ולהתפאר, אע"פ שיקחו חלקם הראוי לתת להם, אינם מן הצדיקים שהברית כרותה להם ולזרעם,

וכ"כ "ביראת י"י מבטח עוז ולבניו יהי מחסה" (יד, כו) כי בעל היראה מזכה לבניו אחריו.

ואז"ל (סוטה לא, ע"א) "עושה חסד לאלפים (לאוהביו) [לאוהבי]" (שמות כ, ו), לעושים מאהבה, "ולשומרי מצותיו לאלף דור", לעושים מיראה.

עוד אשכילך בינה בענין המקרא הזה. הנה ידוע כי הצדיק הוא הזהיר מן החטא ואוחז בכשרון המעשה, ואחרי שישתדל לתקן במדות נפשו ויגרש מקרב לבו הקנאה והתאוה ואהבת הכבוד, ויגיע למעלת היראה ובטחון יקרא תמים,

ע"כ כתב "איש צדיק תמים היה" (בראשית ו, ט) כי אחרי מעלת הצדיק יעלו למעלת התמימות.

והנה הודיענו בפסוק הזה כי הצדיק אע"פ שלא הגיע למעלת התמימות, אכן מתהלך הוא במעשיו בתומו כי יעשה המצות על דרך השלמות ותהיינה פעולותיו על נתיב התמימות.

ולשון "מתהלך" נופל על הפעולות, וכן "הולך ביושרו ירא י"י" (יד, ב).

גם י"ל "מתהלך בתומו צדיק" אע"פ שלא הגיע למדרגת התמימות מרגיל הוא את נפשו במדות התמימות, ע"כ לא יתגדר בחסדיו ולא יתפאר במעשי צדקותיו:

 ביאור הגר"א – מתהלך וגו' הצדיק שהולך בתום לב מאשרין את בניו אחריו,

והעניין שג' דרגין הן כמ"ש איש צדיק תמים גו' את האלקים התהלך וגו' וז"ש מי שיש לו אלו הג' דרגין מתהלך ובתומו וצדיק אז מאשרין גו':

 רלב"ג מתהלך בתומו – הצדיק שהוא מהלך בתמימות וביושת במדותיו ובדעותיו והו' איש אמונים על דרך האמת זוכה בזה שלא די שה' ישמור אותו מהרעות כי גם בניו יהיו מושגחים מהש"י בסבתו

עם שמתכונתו גם כן שיישיר בניו לעבודת השם ית' ותדבק בהם גם כן ההשגח' מצדם:

מלבי"ם מתהלך בתמו צדיק אשרי בניו אחריו – הצדיק הוא מי שעושה מעשה הצדק ואינו עדיין תמים,

כי גדר התמימות הוא שיעשה כל מעשיו לשם ה' בלבד לא לשם כבוד ותפארת ופניה חיצונית שאז לא יעמוד בצדקו תמיד,

ונמשך למ"ש איש אמונים מי ימצא? וא"כ גם הצדיק אינו תמים לעשות באמונה,

אבל הצדיק המתהלך בתומו לעשות כל מעשיו לש"ש

(ועז"א מתהלך שמורה על התמידות שהתמים לא ימוט בשום פעם)

הגם שלא ישיג השבח המדומה, הלא אשרי בניו אחריו

כי שכר התמימות (שלא רצה ליהנות משכר מעשיו) ישאר לבניו דור דורים:

 מלבי"ם חלק באור המלים בתמו צדיק – ההבדל בין צדיק ובין תמים למעלה (ב' ז', י"א ג'):

 

(ח) מֶלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא דִין מְזָרֶה בְעֵינָיו כָּל רָע: (ט) מִי יֹאמַר זִכִּיתִי לִבִּי טָהַרְתִּי מֵחַטָּאתִי:

רש"י מלך יושב על כסא דין – יש לפרשו כנגד הקב"ה ויש לפרשו כנגד שופטי אמת:

רבנו יונה – מלך יושב על כסא דין מזרה בעיניו כל רע. כאשר ישב המלך על כסא דין מזרה כל רשע ורע בסקירת עיניו והבטתו,

כי ייראו ממנו פן יכיר ברעותיהם ובתרמיתם, אחרי שהוא חכם ואוהב הדין והיושר, והיכולת בידו לעשות ברָעים משפט. וענין הפסוק הזה דבק אל הפסוק של אחריו, כאשר נבאר:

 ביאור הגר"א – מלך וגו' כלומר בעת שהמלך ממ"ה הקב"ה יושב על כסא דין וכל בני העולם לפניו יעברו כבני מרון, אז מזרה מלשון זורה רוח, כי כל הרשעים שעשו רע בעולם הם לפניו, והרשעים לעבירותיהם הם בפירודא כמ"ש למעלה (פט"ז פס' יא: כי בצדיקים הקב"ה מצרף מחשבתם למעשה ובהן המחשבה והמעשה הכל אחד לטוב,   אבל ברשעים אינו מצטרף המחשבה למעשה וכל מעשה הוא בפ"ע והן בפרודא, והן נקראין אבני כיס).

 ואמר בעיניו כל רע – הם עיני ה' משוטטות בכל הארץ כמ"ש והרע בעיניך עשיתי,

ועוד מזרה וגו' פי' שזר בעיניו הרע ותועבה בעיניו:

 רלב"ג מלך – הנה המלך והוא השכל כשיושב על כסא דין לשפוט בדברים העיוניים, לפי מה שראוי,

ויקח משאר הכחות השרות הראוי להגיעו אל האמת בדרושיו,

הנה הוא מזרה ומפזר בעיונו כל רע במדות ובדעות, כי יזהר מהדברים המטעים,

ובהעבירו כחותיו יסיר התאוות הרעות והמגונות

והנה זה כלי ממה שיצטרך לאיש אמונים כשיהיה איש אמונים ע"ד האמת,

ועתה יבאר שכבר יקשה המצאו כמו שזכר תחלה ואמר מי הוא שיוכל להתפאר שהו' איש אמונים ע"ד האמת? מי יאמר זכיתי לבי?

ואמר מי הוא שיוכל להתפאר שיאמר זכיתי לבי בדעות, ונמלטתי מהשקר בהם?

היה זה ממה שיקשה מאד לרוב הדברים המטעים ומונעי' מהשלמת החקירה בהרבה מהדרושים

ומי יאמר טהרתי מחטאתי בענינים הגופיים והמדיניים, ולא התנהגתי בהם כי אם ביושר ובאמת?:

מלבי"ם (ח-ט) מלך יושב על כסא דין, מי יאמר זכיתי לבי – כבר אמר החכם (קהלת ה ז) אִם עֹשֶׁק רָשׁ וְגֵזֶל מִשְׁפָּט וָצֶדֶק תִּרְאֶה בַמְּדִינָה אַל תִּתְמַהּ עַל הַחֵפֶץ כִּי גָבֹהַּ מֵעַל גָּבֹהַּ שֹׁמֵר וּגְבֹהִים עֲלֵיהֶם:

ר"ל באם תראה עשק וגזל ואין משפט במדינה, דע שהסבה לזה מפני שהשופט העליון הגבוה אשר במדינה אינו משגיח על המשפט בעצמו, רק מסר הנהגת המשפט להשר המשנה אשר תחתיו והשר מסר לאשר תחתיו, והנעשקים לא יוכלו להגיע צדקתם אל המלך עצמו,

כי אז יצוייר שהשופטים הקטנים לא ישגיחו לעשות משפט, או שאין כח בידם או שיטו אחרי הבצע והשוחד,

אמנם אם המלך – בעצמו יושב על כסא דין – ועושה המשפט בעצמו, אז בודאי יעשה משפט לעשוקים וזרוע רמה תשבר,

ואמר בזה ד' תנאים, א] שהמלך עושה משפט בעצמו,

ב] שיושב על כסא דין, הישיבה על הכסא מורה הקביעות,

ג] שיושב על כסא דין, שיש הבדל בין כסא דין ובין כסא משפט, שהמשפט הוא גמר המשפט והפסק דין,

והדין הוא שמיעת טענות הבע"ד, שגם ישמע בעצמו טענת הבע"ד,

לא ע"י עורכי הדיינים ושופטים שומעים הטענות, שבזה יוכלו להטעות את השופט העליון,

ד] מזרה בעיניו כל רע – שמלבד המשפט משגיח בכ"מ ומפזר ומזרה את הרע ע"י עיני השגחתו, שיתהלך בעצמו בין העם להשגיח על עושי רע להכרית כל פועלי און,

כשיש כל התנאים האלה מי יאמר זכיתי לבי – וכי ידמה לאיש שבאם הוא זכאי בלבו כבר יטהר מחטאתו – הלא יגור ויפחד מן השופט הגדול הזה אשר לו היכולת המוחלט, ואשר לא יטהו השוחד,

וכ"ז משל על המלך הגדול והנורא השם ב"ה אשר הוא יושב תמיד על כסא דין, וצופה בעיניו כל מעשי בן אדם בהשגחתו המתמדת הפרטית, ומי לא יגור מהשופט הזה,

בין על מחשבת לבבו, שעז"א מי יאמר זכיתי לבי

בין על מעשיו בפועל, שעז"א טהרתי מחטאתי – ועז"א לדוגמא:

 מלבי"ם חלק באור המלים כסא דין – ההבדל בין דין ובין משפט (ישעיה י' ב') ובכ"מ:

 מזרהמפזר או מרחיק, בעיניו, בהשגחתו:

 

(ט) מִי יֹאמַר זִכִּיתִי לִבִּי טָהַרְתִּי מֵחַטָּאתִי:

אבן עזרא מי – זה שיאמר זכיתי לבי מעון נעורי טהרתי מחטא ילדותי והטעם אין אדם שילך תמיד בתומו ולא יחטא:

 רבנו יונה – מי יאמר זכיתי לבי וגו'. אם הרעים יראים וזוחלים מלהתראות לפני מלך בו"ד בשבתו על כסא דין, מפני שהוא חכם וירא חטא ואוהב היושר, והיכולת בידו לעשות משפט,

איך לא ייראו הנבראים מלפני הבורא ית', שהוא בוחן לב וחוקר כליות, ואיך לא יבושו מלפניו על מדותיהם הרעות ומחשבותיהם אשר לא טובות,

כי מי יאמר זכיתי לבבי ולא נשארה בי מדה רעה, ובכן "טהרתי מחטאתי",

כי אחרי שיזכה האדם את לבו לא יטהר מחטאתו, כי ענוש יענש האדם על מדות הלב הרעות, כי השי"ת לא יחפוץ בבעל המדות הרעות.

והשנית, כי המדות הרעות יולידו הפעולות הנשחתות.

והנה לשון "מי יאמר זכיתי לבי" יורה כי אין ראוי לאדם לבטוח בנפשו ולהאמין בעצמו שזיכה לבו וטהרו וקדשו מן המדות הרעות הנמצאות בו מתולדתו.

לכן ראוי לו שיפחד תמיד מלפני השי"ת הצופה מחשבותיו:

 ביאור הגר"א – מי יאמר וגו' כי מלעבור על מל"ת אפשר לאדם לשמור ולחשוך עצמו מזדון אבל ממה שבלב וממ"ע מי יאמר זכיתי וגו' טהרתי וגו'

ואמר ג' דברים כמ"ש נקי כפים מלעבור על מל"ת,

ובר לבב הוא טהרת הלב מהרהורים,

ולא נשא לשוא נפשו – כלומר שלא נתעלם מימי חייו לבל ילכו לשוא ולא ביטל ממ"ע,

ואמר ג"כ כאן אלו הג' מזרה גו' הוא עבירות, מי יאמר זכיתי הוא בלב הרהורי עבירות,

טהרתי מחטאתי היא מחסרון מ"ע כי מלת חטא מורה על התעלמו מלעשות מצוה ונחסר מאתו,

וכמ"ש והי' אני ושלמה בני חטאים מלשון חסרון,

ואמר טהרתי כי אף שלא עבר עבירה רק שלא עשה מצוה הטומאה שורה עליו:

 

(י) אֶבֶן וָאֶבֶן אֵיפָה וְאֵיפָה תּוֹעֲבַת ה' גַּם שְׁנֵיהֶם:

רבנו יונה – אבן ואבן איפה ואיפה תועבת י"י וגו'. אחת גדולה ואחת קטנה, וליקח בגדולה ולמכור בקטנה, תועבת י"י גם שניהם.

עונש הגדולה יותר על עונש הקטנה, כי עונש הלוקח גדול בהונות המוכר, כאשר אמרו (ב"מ נא, ע"א) כאשר לקחת קנית וכאשר מכרת אבדת קניינך. על כן אמר כי יענש גם על הקטנה. [הגם שהיא עבירה פחותה]

ויש לפרש כי אונאת אבן ואבן גדולה מאונאת איפה ואיפה, כי יוכל האדם להסתכל ולהתבונן בעומק חלל האיפה ולהבין שיעורה, על כן אמר "גם שניהם" כי יענש גם על איפה ואיפה,

ופירשו ז"ל (ב"מ סא, ע"ב) שכתוב בתורה (דברים כה, יג) "לא יהיה בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה", בא הכתוב ללמד שהוא עובר עליו משעת עשייה, אע"פ שלא נמדד בהן ולא הונה בהן.

ועל כן הובא בכאן הענין הזה לפי שדבר למעלה על זכות הלב. והנה הביא מופת כי הלב אשר בו המדות הרעות אין לשם חפץ בו, כי הוא נכון למועדי רגל בעליו ולהכשילו במפעליו,

כי משרשי המדות יפרו ענפי החטא, כענין שכתוב "פן יש בכם איש או אשה שורש פורה ראש ולענה" (שם כט, יז).

והנה יתעב השם האיש אשר בידו עון אבן ואבן הרעות אע"פ שלא חטא בהן, מפני שמזומנת להכשיל ולהחטיא, ולא יתכן שיטהר מחטאת עמהן.

והשנית, כי אבן ואבן תועבת השם מפני שנתכון לעשות בהן עול אע"פ שלא חטא בהן,

א"כ האדם נתעב על כונת לבו הרעה ומדותיו הרעות.

והנה בג' מקומות נכתב הענין הזה בספר הזה, וכל אחד ילמד ענינו, וכי לא הוצרך בספר הזה לכתוב מצות והאזהרות הכתובות בתורה אם לא יחדש טעם או מופת בדבר,

והמקראות האלה נסמכו לענין תמימות הלב שהוזכר למעלה:

 ביאור הגר"א – אבן ואבן וגו' שיש לו ב' משקלים א' לו וא' למכור לזולתו איפה ואיפה הוא מדה ג"כ כנ"ל תועבת וגו'

והעניין שהאדם צריך לילך בדרכו לאט לאט מדרגא לדרגא ואם הוא קופץ ונוטל דרך גבוה יותר מהצריך לו ונופל ממנה ונוטל לעצמו דרך אחרת היא תועבה אצל ה'

וכן איפה ואיפה מה שצריך בינו לבין הבריות והוא פעמים טוב ופעמים רע, שניהם תועבה לה',

ואמר גם שניהם שבכל א' כל הב' דרכים הם תועבה אצל ה':

 רלב"ג אבן ואבן – הנה המשקל הקטן מהראוי, או הגדול מהראוי, והמדה הקטנה מהראוי, או הגדולה מהראוי,

הנה שני אלו הדברים מתועבי' לש"י במדות ובדעות,

וזה כי הנבחר והראוי במדות הוא השווי והיושר, מזולת שיהיה לאחד מהקצוות. כמו שנתבאר בפלוסופיא המדינית.

והנבחר בדעות – שלא לקצר מהאמה הראוי בדבר דבר, ושלא להפליג עליו יותר מהראוי,

כאילו תאמר שמה שיסבול אותו מופת מוחלט לא יקצר בו ויסמך על מופת ראיה או על הקדמות מפורסמות, ומה שלא יסבול מופת מוחלט לא יבקשהו,

וכן לא יחקו' במה שאין דרך אל השגתו ולא יקצר לחקור במה שיוכל להשגתו,

ובהיות הענין כן מי הוא זה ואי זהו שיוכל להתפאר באיש אמונים:

מלבי"ם אבן ואבן איפה ואיפה – שיצוייר דבר שהוא רע לפי הנגלה ואינו רע לפי הנצפן,

כמו אם יש להקונה אבן ואבן לשקול המעות, במשקל גדול ובמשקל קטן,

ויש להמוכר איפה ואיפה למדוד כן לפי ערך זה את הפירות שמוכר, שאם [שקל לו ה]מוכר במדה קטנה משלם לו המעות במשקל הקטן [לדוגמא נותן מעות במשקל 100 גר' כסף במידה הקטנה, שהוא פחות מ-100 גר', אך בכ"ז זה צדק שהרי קיבל גם במשקל לקוי ומופחת],

הגם שבזה יוכל לומר זכיתי לבי, אחר שנותן לפי הצדק, בכ"ז לא יוכל לאמר טהרתי מחטאתי לפי הנגלה,

כי תועבת ה' גם שניהם – אף שימצאו שניהם זה לעומת זה האבן מול האיפה,

כי התורה הזהירה בכלל שלא ימצא בכיסך אבן ואבן בשום אופן ובשום הצטדקות:

 מלבי"ם חלק באור המלים גם שניהם – ביחד (כנ"ל י"ח ט"ו, ולקמן פסוק י"ב):

 

(יא) גַּם בְּמַעֲלָלָיו יִתְנַכֶּר נָעַר אִם זַךְ וְאִם יָשָׁר פָּעֳלוֹ: (יב) אֹזֶן שֹׁמַעַת וְעַיִן רֹאָה ה' עָשָׂה גַם שְׁנֵיהֶם:

רבנו יונה – גם במעלליו יתנכר נער. "יתנכר" מלשון "ויתנכר אליהם" (בראשית מב, ז) וכל שהוא מענין הכרה יבוא לעולם או מבנין הפעיל או מבנין נפעל,

ומענין ההתנכרות שהוא הסרת ההכרה והסתרתה יבא מבנין התפעל,

וביאור הענין, אמר ראה גם ראה כמה גדול כח הלב ותקון המדות לאדם החכם ולשמרו ממכשלת הפעולות. כי הנה האדם זך הלבב ופעלו ישר כשיגדל, מפני שהכח המתאוה אשר בו נמשכת אחרי הנפש החכמה ושומעת לקולה,

גם בימי נעוריו היה מתנכר [-מתנהג כנכרי] מן הנערות במעלליו, ולא היו ניכרים סימני הנערות בתנועותיו, אע"פ שתולדות הנערות להתנהג בדרכי השחוק והשמחה, למאן קבלת העול,

וגם כחות כלי השכל אינם נגמרים ושלמים בימי הנערות עד שיקרב אל ימי הבגרות,

המעט הנמצא בו מן השכל היה מנחהו בדרך ישרה ומונע אותו מדרכי הנערות, מפני זַכּוּת הכח המתאוה אשר בו שהוא שומע אל הנפש החכמה, ונוטה אחריה.

כי טוב מעט השֶכל עם המשך [ר"ל שיש בו כח למשוך את] הכח המתאוה אחריו לישר הפעלים ולכשרון המעשים משפע השכל, אם תסור ממנו הכח המתאוה ולא תכנע אליו,

כי התאוה מַעצמת עיני השכל, עד שלא יפקח עיניו לראות הדרך לא טוב אשר יתיצב עליו, כאשר תסיתהו התאוה ללכת בו. ובא הענין הזה לשבח זכות הלב לתקון המדות ונסמוך למה שהזכיר מי יאמר זכיתי לבי:

 ביאור הגר"א – גם במעלליו וגו' בא להזהיר האדם לבל יאמר מי יודע מה שבלבי?

כי הלא גם במעלליו מכירין את הנער קטן אם הוא זך בלבו ואם ישר פעלו במעשיו,

ומכ"ש הקב"ה היוצר עין הלא יביט והנוטע אוזן הלא ישמע

ואמר גם שניהם כי שניהם – ראית העין ושמיעת האוזן – הכל ברא ה' כמ"ש במסכת נדה שהקב"ה נותן שמיעת האזן וראית עין

ואמר ג' דברים גם במעלליו גו' אזן שומעת גו' ועין רואה גו'

כנגד מחשבה דבור ומעשה וכמ"ש עין רואה ואזן שומעת וכל מעשיך בספר כו':

 רלב"ג גם במעלליו – הנה אע"פ שימצאו בחוש פעולות האדם טובות וישרות,

הנה אפשר לו שיתנכר בהם ותהיינה פעולותיו בנגלה טובות ולבו ברע

והנ' קרא האיש הזה נער לא מלך ר"ל שהשכל בו הוא משרת [כמו יהושע נער – משרת] לא מלך:

 מצודות דוד גם במעלליו וגו' – ר"ל גם הנער בשנים אף בעת יעשה מעלליו מדעת עצמו לא ממצות אנשים מלומדה

מ"מ יוכל הוא להתנכר ולהביא ספק בלבות בני אדם אם פעלו זך וישר

כי כקטן כגדול עלולים הם לרמות ולהתנכר במעשיו לבל יכירו בו האמת: [והמציאות מוכיחה שאין כנער להתנכר במעשיו ולהראות עצמו כהגון כלפי מחנכיו, ולעשות במחשך מעשיו…]

מלבי"ם גם במעלליו יתנכר נער אם זך ואם ישר פעלו – יש הבדל בין פעל ובין מעלל,

המעללים הם הפעולות התלויות בתכונות נפשיות, כמו הפעולות הצומחות מתכונת הגאוה או הענוה, האכזריות או הרחמים וכדומה,

אמר אם תראה פעל ועסק מן הנער, ולא ידעת להכיר באיזה אופן פעל זאת, ורוצה אתה ג"כ לידע מזה מהות הנער וענינו לעתיד, תוכל להכיר זה ע"י תכונותיו ומדותיו,

למשל משה הרג את המצרי ואמר לרשע למה תכה רעך, ועדן לא נודע אם עשה זאת מאהבת הצדק והיושר או מתכונת הנקמה והגאוה וכדומה,

הקדים שם לספר מעלליו ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם, שזה מעלליו ותכונותיו הנפשיים, שלא לבש גאה וגאון בהיותו בחצר המלך, רק יצא אל אחיו, והיה כאחד מהם, וראה והשתתף בסבלותם, שזה מורה ענותו ורחמנותו וטובו,

ונודע כי המשפט שעשה בהמצרי היה מצד ישרו ואהבת צדק, וכן יוסף שהביא דבת אחיו,

הקדים לספר, תכונותיו שהיה רועה עמהם בצאן והיה נער את בני בלהה נכנע להם, משרת אותם, בלתי מתגאה, בלתי שונא להם, והיה הבאת הדבה מאהבתם כדי שיוכיחם אביהם, וע"י מעלליו נכר פעלו שהיה זך וישר: –

מלבי"ם חלק באור המלים מעלליו, פעלו – ההבדל בין מעלל ובין מפעל מעשה ודומיהם, שמעללים הם הפעולות הצומחות מתכונות נפשיות עמ"ש (תהלות כ"ח)

אם זך ואם ישרזך הוא דבר הנקי מפסולת ותערובות ושמרים, כמו לבונה זכה, שמן זית זך, ר"ל נקי מתכונות רעות גופניות, וישר הוא הפך העול והעקש, ושרשו בבינה כמ"ש בכ"מ.

וזך הוא בפעולות הצומחות מכח המדות ששרשם בחכמה. עי' איוב (ח' ז'), ולקמן (כ"א ב' ושם י"א):

 

(יב) אֹזֶן שֹׁמַעַת וְעַיִן רֹאָה ה' עָשָׂה גַם שְׁנֵיהֶם:

רש"י אוזן שומעת ועין רואה וגו' – כלומר מעשה ידיו הם והוא חפץ באוזן שומעת מוסר ועין הרואה את הנולד:

רבנו יונה – אזן שומעת ועין רואה י"י עשה גם שניהם:

 רלב"ג אזן שומעת ועין רואה – הש"י עשה גם שניהם כלים להשגת האמת בדעות ובמדות

וזה שאלו החושים הם יותר נכבדים שבחושים לקחת מהם ההקדמות הראשונות עם ההשגות במוחשים

והם עם זה כלים אל שיקבץ האדם אליו החכמה שהשיגוה שאר האנשים

כי באזן ישמע דבריהם וילמד אותם ובעין יראה דבריהם בספריהם

ולזה היו אלו החושים מהגדולים שבכלים אל שישלם לאדם להיות איש אמונים במדות ובדעות

והם עם זה כלים לחטא וזה מבואר מענינם:

מלבי"ם אזן שומעת ועין רואה ה' עשה גם שניהם – שני החושים האלה שהם הראות והשמע הם היותר עוזרים בהשגה,

והאוזן קודם להעין, שתחלה יקבל בקבלה ובשמיעה, ואח"כ יראה בעיניו ויתברר לו שהוא כן,

שאם לא ישמע תחלה לא יבין מה שראה,

ואחרי השמיעה והראיה יבין לדעת כמ"ש שמעו שמוע ואל תבינו וראו ראו ואל תדעו,

ועל זה אמר שה' עשה שני החושים האלה, וכן שעשה גם שניהם כי כ"א עוזר לחברו,

וצריך האדם להשתמש בשני החושים האלה לכבוד עושם, שישמע דברי התורה והחכמה מפי חכמים,

ויראה ויבחין מעשי ה' מצד הבחינה בברואים, כמ"ש כי אראה שמיך וכו':

 

(יג) אַל תֶּאֱהַב שֵׁנָה פֶּן תִּוָּרֵשׁ פְּקַח עֵינֶיךָ שְׂבַע לָחֶם:

רבנו יונה – אל תאהב שנה פן תורש וגו'. הנה הפסוק הזה של "אזן שומעת" הוא טעם לאשר יזהיר עליו בפסוק של אחריו "אל תאהב שנה פן תורש".

הנה השי"ת נטע אזן באדם ויצר עין, ולמה בני אדם תפריעו האיברים האלה אשר יצר ממעשיהם,

כי יצר עינים לראות ולהתעורר ולאחוז בחכמה ולהחזיק במלאכה, ולא יאחזוהו ימי עוני.

וכאשר יישן האדם יותר מן הצריך והראוי לו הנה משבית מלאכת האיברים אשר בה, על כן "אל תאהב שינה פן תורש".

וזה שהזכיר עין רואה ולא הזכיר יד פועלת ורגל מהלכת, מפני שהיד והרגל אינם פועלות בכל עת, אבל מוכנות לפעול כשיצטרך. אכן העין פועלת ורואה בכל עת, והנה בעת השינה בטלה ממלאכתה.

ועל מדת האוזן לא הוצרך עתה להזהיר, שכבר הזהיר למעלה, ואמר "מאור עינים ישמח לב אוזן שומעת תוכחת חיים" (טו, ל) כאשר פירשנום במקומם.

ומה שהזכיר בפסוק של מעלה "י"י עשה גם שניהם". ביאור גם שניהם, כי מעלת האוזן יתרה על מעלת העין, כאשר פירשנו בפסוק מאור עינים:

ביאור הגר"א – אל תאהב שנה וגו' כמ"ש ונומה תלביש קרעים כי אינו עושה מלאכה ואינו מתקן בגדיו

ואמרו רז"ל כל הישן בבהמ"ד תורתו נעשה קרעים שנאמר ונומה גו' והייינו כשמתנמנם וחביריו לא ימתינו עליו הוא ידלג ואח"כ לומד עוד

ועוד כשיתנמנמם ועליו לא ימתינו יצטרך עוד לדלג ויהיה תורתו קרעים

אבל מי שישן כל העת אז תורש ולא תלמוד

כלל פקח עיניך וגו' כמ"ש למה תשקלו כסף בלא לחם ויגיעכם לא לשבעה שמעו שמוע אלי ואכלו טוב ותתענג בדשן נפשיכם, כי הלומדים תורה יש מהן שלומדין בכסף ויש מהן שלומדין בעצמם ויגיעים בעצמן

ובתורה הן ב' דברים תבן ודגן כמ"ש תבן בגליל, ודגן ביהודה [ומוץ בעבר הירדן, והוא משל על התורה, באדר"נ],

וז"ש למה תשקלו כסף בלא לחם שאין אתם אוכלין אלא התבן ולא הלחם ויגיעכם ולא לשבעה כמ"ש יגעתי ולא מצאתי אל תאמן ואמרו ה"מ לחדודי אבל לאוקומי גירסא סייעתא דשמיא

וז"ש ויגיעכם הוא לא לשבעה [הגם שיגעת ולא מצאת אל תאמין? ע"ז מוסיף-] כי אין בכם סיוע ואתם עוסקים בתורה ביגיע ואין בכם כלום כי לא נשאר בידכם,

אלא שמעו שמוע אלי ואכלו טוב כלומר הטוב של תורה שהוא הלחם,

וגם תתענגו בדשן נפשכם כמ"ש כי נעים כי תשמרם בבטנך אימתי ד"ת נעים? כשהם שמורין בבטנך

ותענוג נפשם יהיה במה שאתן לכם סייעתא דשמיא

וז"ש פקח עיניך להקב"ה ויתן לך סייעתא גו' שתשבע וגם תאכל הלחם דאורייתא:

מלבי"ם אל תאהב שנה פן תורש פקח עיניך שבע לחם – פשוטו יאמר במשל, שאסיפת ההון צריך שקידה וזריזות, והאוהב שינה יורש, והעוצם עיניו בשינה לא ישבע לחם,

והושאל מן המליצה שהסובא אינו שבע, אבל ממ"ש פקח עיניך מבואר שיש בו מליצה,

כי פעל פקח לא נאמר על פתיחת עיני הראות רק על פתיחת עיני השכל,

וימצא השינה המליציית גם בעת שהאדם ער ועיניו הגשמיים פתוחים, אם נפשו הרוחנית ישינה ותרדמת החומר נפל עליה ועיני שכלו עצומים מהביט אל האלהים,

ונמשך אל מ"ש אזן שומעת ועין רואה עשה ה' גם שניהם, שבמ"ש גם שניהם רמז שהאזן והעין פי שנים להם, שנמצא גם אזן רוחני ועין שכלי, שעליהם בא לשון שמיעה על הבנת השכל, ושמיעת קול אלהים.

ולשון ראה על ראיית השכל, ולבי ראה הרבה חכמה ודעת,

וה' עשה גם שניהם, שע"י הראיה והשמיעה בחוש החיצוני ישמע ויראה בחוש הפנימי השכלי,

וכמו שאין טוב אם ישן אדם תמיד ולא יתעסק באזן ועין הגשמי, שאז יוורש וגופו לא ישבע לחם חקו,

כן צריך לפקח עינים, שהפקיחה עקרו על עינים הרוחנים,

שאם יאהב שינת השכל יורש ויאבד רכוש הנפש שהיא התורה והחכמה,

אבל יפקח עיני שכלו אז תשבע נפשו לחם חקה, שע"פ תחיה חיים הנצחיים והרוחנים:

 מלבי"ם חלק באור המלים פקח עיניך – כבר באר במו"נ ח"א פ"א שפקיחת עין לא בא על פתיחת עיני הראות רק על פקיחת עין השכל או עין המחזה לחזות נעלמות:

(יד) רַע רַע יֹאמַר הַקּוֹנֶה וְאֹזֵל לוֹ אָז יִתְהַלָּל:

רש"י רע רע יאמר הקונה – הקונה תורה ע"י הדחק ויסורי רעבון, אומר אוי לי על רעה זאת והצרה הזאת,

וכשהולך לו מלא חכמה אז יתהלל על הצער שנצטער.            ואוזל לו – והולך לו:

 רבנו יונה וביאור הגר"א – רע רע וגו' בעת שאדם קונה חפץ מגנה את החפץ, ואח"כ כשהולך לו אז יתהלל בחפצו ויתפאר,

[מכאן הגר"א בלבד, ורש"י] והעניין בעת שקונין תורה ומצות בעה"ז רע רע יאמר הקונה – כי יגיעתו רב וצערו גדול ע"ז בעת התגברו על יצרו לעשות, וגם איך למצוא הדבר לעשות איכותה,

אבל כשאוזל והולך לבית עולמו [ולרש"י – וכשהולך לו מלא חכמה], אז יתהלל

ועוד רע וגו' כי בעת שאדם קונה איזה דבר הוא מגנה את מה שנותנין לו ראשונה, כדי שיתנו לו האחרת יפה הימנה, ואח"כ כשהולך לו יתהלל במה שבחר,

כן העוסק בתורה ובמצות [טוב שיהיה] הכל מעט ורעים בעיניו בכדי שיתגבר לבחור לעשות טוב יותר,

ויאמר רע רע על כל הבא לו ראשונה, כלומר שאין זה כלום, ומעט הוא, ולא זהו העבודה אשר בה בחר השי"ת,

עד שקובץ ובוחר לעשות טוב הרבה ואח"כ כשאוזל לבית עולמו אז יתהלל בו:

 רלב"ג רע רע יאמר הקונה – הנה אין הענין בקנין החכמה כמו בשאר הקנינים,

וזה כי שאר הקנינים מפני שיהיה מחירם כסף,

יקרה בקנין הקנין שלפני שהיה לו – יחשבהו לטוב, ולאחר שקנהו יחשבהו לרע,

והנה הפך זה ימצא בקנין החכמה, כי לא יחשבהו אדם לטוב לפני שקנהו,

כי אם אחר שהשיגהו אזי מגלה ש"יש זהב וגו'" [כמובא בפסוק הבא]

מלבי"ם רע רע יאמר הקונה – אומר בדרך העולם שהקונה שבא לקנות איזה דבר יאמר – על הדבר שהוא רע – ואחר שקנאו ואזל – מרשות המוכר לרשותו אז יתהלל – בחפץ שקנה,

וזה כי תחלה חשב את המחיר שמבקשים בעד החפץ שג"כ רע בעיניו להוציאו אמר שהוא רע לערך מחירו,

אבל אחר שכבר נתן מחירו אז יתעלה בעיניו אחר שקנאו במחיר רב,

וכ"ז משל לעומת שאמר בל יאהב שינה כי התורה נקנית במעוט שינה ובמעוט תענוג,

והגם שתחלה בעת קניית החכמה יאמר רע רע, כי יחשוב לערכה את המחיר שיתן בעדה, שהוא יגיעת הגוף ועזיבת השינה והתענוג, אח"כ כשיקנה החכמה יתהלל, ומפרש דבריו,

מלבי"ם חלק באור המלים ואזל לו – כשהלך הדבר אליו, שנסתלק מרשות המוכר לרשותו:

 

(טו) יֵשׁ זָהָב וְרָב פְּנִינִים וּכְלִי יְקָר שִׂפְתֵי דָעַת:

רבנו יונה – יש זהב ורב פנינים וכלי יקר שפתי דעת. כלי יקר מכל כלי זהב ופנינים [הם ה]שפתי דעת.

כי הדעת יקרה מן הזהב והפנינים, על כן כלי הדעת יקרים מכל כלים, וכלי דעת הם שפתי דעת,

ר"ל כאשר ירגיל האדם שפתיו שלא ידבר דבר עד אשר ישקלנו במאזני הדעת והמוסר,

ויביא הענין הזה על דבר הקונה המגנה והמפחית המקח בפני המוכר אחר שיקנהו, אע"פ שיודע כי ערכו יותר מן הכסף אשר נתן בו.

ואין זה מדרך הדעת, כי למה יכזב האדם ללא צורך וידבר שקר ללא תועלת.

שהנה כבר מקחו בידו, ומה יועיל כי יפחיתהו ויכזב חנם ויגנוב דעת המוכר ללא עזר וללא הועיל,

כי השקר נתעב, על כן אין להשתמש בו בדבר שאינו מעלה ומוריד,

[א.ה. ולפעמים עושה זאת כדי לנחם את המוכר ולתת לו תחושה שלא הפסיד… כי ממילא זה לא שוה הרבה…]

אכן לפני המקח דרך העולם להפחית המקח, שיתרצו המוכר והלוקח זה לזה.

ועוד יש רוע המוסר בהפחתת המקח אחרי שלקחו, כי טוב בעיני המוכר כשייטיב המקח בעיני בעליו:

ביאור הגר"א – יש זהב וגו' כי מעלת הזהב הוא שבעדו יכול להגיע ולקנות כל צרכו,

ופנינים המה יקרים בערכם והמה בסגולה ואוצר,

ואמר רב פנינים כי פנינים המה קטנים מאוד ואותם הגדולים מעט- יקרים מאוד יותר בערכם,

וזהו ורב פנינים כלומר פנינים גדולים,

וכלי יקר המה כלים הנצרכים לו לחפציו, וגם הם טובים בערכם ויקרים מאוד,

ואלו הג' הם כלל הכל לצרכי האדם, זהב ופנינים לכבוד, וכלים לתשמישו,

ובכל דבר חוש המובחר, ואמר שכל אלו ג' היקרים הם בשפתי דעת והעניין כי דעת כלול מג"ר:

מלבי"ם יש זהב – כי הקנין הזה שקנה ע"י יגיעתו שהוא שפתי דעת

(שגדר הדעת הוא שיהיה לו מן החכמה ידיעה ברורה כדבר שהשיג במוחשים שעליו רמז למעלה במ"ש עין רואה ואזן שומעת עשה ה' כנ"ל,

וע"י שיפקח עיניו ישיג שפתי דעת היינו ידיעה ברורה שזה הדעת, ושיהיה רגיל אצלו מן השפה ולחוץ,

שמבואר תמיד שהשפתים מרמזים על הדעת)

הנה שפתי דעת הוא כלי יקר מאד שאין כמוהו בעולם, כי אם קנה ונתן במחיר זהב ופנינים אין זה יקר כ"כ,

כי יש זהב – הרבה במציאות, ויש רב פנינים והם הרבה בעולם,

אבל שפתי דעת – הם כלי יקרהבלתי מצוי כלל:

 

(טז) לְקַח בִּגְדוֹ כִּי עָרַב זָר וּבְעַד (נכרים) נָכְרִיָּה חַבְלֵהוּ:

רבנו יונה לקח בגדו כי ערב זר ובעד נכריה וגו'. יש לפרש לקח מקור [כמו "לקיחה"], בשקל "כשכב אדוני המלך" (מ"א א, כא). "ובעד נכריה חבלהו", משכנו, מלשון "חבול ישיב רשע" (יחזקאל לג, טו), והם על שני משקלים "חבול תחבול" (שמות כב, כה). ולפי הפירוש הזה אין כל חדש תחת ענין הפסוק הזה.

והנכון לפרש לקח צווי, וחבלהו מן "טמון בארץ חבלו" (איוב י"ח י'). וביאור הענין, לקח בגד הערב ומלבושו כי אין לו לשלם ואל תחמול עליו, כי ערב זר ובטח על איש לא הכיר ולא ידע, והוא נסכל ופשע.

והנה על הלווה ראוי לחמול, כי הצורך דחקו והביאו ללות.

ובא שלמה ע"ה ללמד על מה שאז"ל כל אדם יהי בעיניך כלסטים (דרך ארץ פ"ה), על כן אין לבטוח באיש אשר לא ידעת, לערוב לו ערבות.

ובעד נכריה חבלהו, וכי ערב בעד נכריה – לקח [ממנו אף את] חֶבלהו, ר"ל אפ' מיתרי אהלו תקח ולא תחוס עליו, כי זה פשע גדול מן הראשון, כי בטח באשה נכריה.

ולמדנו שלמה ע"ה כי יפשע הבוטח באשה מן הבוטח באיש, כי יותר מצאו האמונה והמוסר באנשים.

ונסמך הענין הזה לאשר אמר למעלה "וכלי יקר שפתי דעת" כי אין שפתי דעת למי שמזלזל בדבורו לערוב בעד זר ונכריה ובוטח בהם שלא יקרהו עון בדבר:

ביאור הגר"א – לקח בגדו וגו' כי אסור להמלוה לילך לבית הלוה לחבלהו במשכון כמ"ש בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו גו'

ואף השליח ב"ד לא יבוא לביתו לחבלהו, אלא השליח ב"ד יכול לפשוט בגדו כשרואהו בחוץ,

ואמרו שדווקא בלוה הדין כן אבל להערב יכול המלוה לבוא לביתו וליטול ממנו משכון וכ"ש לפשוט בגדו בחוץ

וז"ש לקח בגדו כלומר בחוץ, כי ערב בעד זר ובעד נכריה,

כשערב בעד נכרי – לך לביתו וחבלהו והעניין הוא כמש"כ למעלה שערב נקרא אותו שמכניס א"ע להשגיח על בני האדם ולהדריכם בדרך הישרה וכשאינו משגיח עליהם להדריכם אז ינטל מעליו מדותיו הטובים

ויש באדם ב' מידות לרע, והם תאוה וחמדה,

תאוה הוא לעדן גופו ולישב בביתו וחמדה הוא לרדוף אחר ממון פעם בחוץ פעם ברחוב,

וכנגדם יש באדם ב' מדות לטוב –

א' מבפנים וא' מבחוץ והוא א' מה שבין אדם למקום והב' מה שבין אדם לחבירו

ומה שבין אדם למקום הוא מבפנים, ומה שבין אדם לחבירו הוא מבחוץ,

והמדות המה נקראים בגדים כמ"ש ולבש הכהן מדו כו' כמדתו, וכמ"ש כ"פ

וז"ש לקח בגדו – לקח ממנו מדותיו הטובים שמבחוץ, שבין אדם לחבירו,

כי ערב זר בעד מי שרודף אחר החמדה בחוץ,

ולאותו הערב – גם בעד נכריה – שהוא התאוה שנקראת נכריה כמ"ש בתחילת הספר – חבליהו מדותיו הפנימים:

 רלב"ג לקח בגדו – הנה מי שערב זר והוא הנמשך אל הכח המתעורר לתאוות הגופיות הפשיטהו מכל קנינו להפרע ממנו והנה השכל הוא הערב בעד האיש הזר ובעד נכריה והיא הנפש המתאוה כמו שקדם בראש זה הספר קח משכונו להפרע כי השכל הוא המקבל העונש במה שלא השיגהו תענוג מאלו הפעולות המגונות כמו שקדם:

מלבי"ם לקח בגדו כי ערב זר – יש הבדל בין זר ובין נכרי,

הזר יהיה גם מארץ הזאת כשאינו מבני ביתו או מעירו, והנכרי הוא מארץ אחרת,

אמר אם ערב [אדם] בעד זר – תקח את בגדו ולא תגע בגופו אם אין לו,

אבל אם ערב בעד אשה זונה נכריה – חבל אותו בעצמו כי פשע יותר,

ויש לו נמשל שרמז עליו במלת נכריה שלפי המשל היא זונה נכריה, כמו לשמרך מאשה זרה מנכריה אמריה החליקה, ולפי הנמשל ידבר שם ופה על דעות כוזבות ודעות עובדי כו"ם,

שהתופס חכמות כוזבות תחת חכמת התורה והמוסר – הוא זונה עם זרה, ופה ירמזנו בשם עַרְבות,

כי הערב מקבל עליו אחריות של הלוה, וכן הוא מקבל עליו אחריות של הדעה החיצונית שזונה עמה,

לגול מעליה כל נושה בה בקושיות וספיקות,

והערב בעד זר היינו דעה שהיא חוץ מחכמת התורה ושרשיה (אבל בכ"ז אינה נכריה להיות בה דעת כו"ם ועבודת נכר) יקח ממנו את בגדו ולבוש תפארת ועדי זהב אשר לבש ישראל בהר חורב,

אבל הערב בעד נכריה שהיא עבודת כו"ם ואלהי נכר, יחבלו אותו בעצמו כי אז נכרת מעדת ה' וחלקו,

אל הנכריה אשר התמכר לערוב ערובה, ולכן בא פסוק זה שנית לקמן (כ"ז י"ג):

 מלבי"ם חלק באור המלים זר, נכרי – הבדלם למעלה (ב' ט"ז) ומלת ערב נמשך גם למטה. ואם (ערב) בעד נכריה:

 

(יז) עָרֵב לָאִישׁ לֶחֶם שָׁקֶר וְאַחַר יִמָּלֵא פִיהוּ חָצָץ:

תרגום יונתן עריב לגברא בלחמא רגלא ובתא הידין נתמלא פומיה חצצא:

 רש"י ערב לאיש לחם שקר – ניאוף אשת איש. ואחר ימלא פיהו חצץ – אבנים דקות וכן ויגרס בחצץ (איכה ג):

 אבן עזרא ערב, לחם שקר – שהעיד שקרים בעבורו:

 רבנו יונה – ערב לאיש לחם שקר ואחר ימלא פיהו חצץ. בא לגנות התאוה, ואמר כי הנמשך לתאותו

ולא יביט בשעת התאוה לאחריתה ויערב לו לחם גזל וחמס,

אע"פ שיודע כי אחרי אכלו ימלא פיהו חול וחצץ אשר יגרס שיניו, והוא משל על העונש.

והנה הגיד גודל סכלות בני אדם, איך חוטאים בני אדם לבקש הנאה, והם יודעים כי בשלה הצער הגדול להם באחרית.

וזה מדרכי חשבון האדם עם נפשו, כמו שאז"ל (אבות פ"ב מ"א) הוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה.

והנה מפני העונש העתיד, כי התאוה גוברת ועוצמת עיניו מזה, על כן לימד שלמה ע"ה המשל הזה,

כדי שיחשוב אדם, על דרך משל ישיב אל לבו אולי ימלא פיהו חצץ ולא יפרד משם אחרי אכלו לחם שקר, הלא יחדל, ומכ"ש שיש לו להמנע מפני הפרענות המר העתיד לבוא על החטא.

ויתכן כי המקרא העליון כפתח לדבר זה, כי מפני שבא לדבר על סכלות רב בני אדם שחוטאים להנאה אע"פ שיודעים עונשם העתיד,

 פתח ואמר "לקח בגדו כי ערב זר" כלומר אין לחמול על מי שפושע פשיעה רבה כזאת לבטוח על אשר לא ידעוהו, והנה סתרי בני אדם יגזלו ויחמסו להנאה אע"פ שיודעים ענשם העצום, ואם על זה לא ישגיחו מפני יצרם הרע, למה יבטח זה שיחושד לרעה וישמרו לו ברית.

וכענין מה שאמר במקרא הזה על התאווה דבר למעלה על העצלה, ואמר "מחורף עצל לא יחרוש" (ד),

כי העצל בוחר במנוחה, והיא גורמת הצער הגדול הזה:

 ביאור הגר"א – ערב וגו' הלחם שמגיע לאדם ברוב עוולתיו ומרמותיו ערב ומתוק לו מאוד אבל אח"כ ימלא בעד זה פיהו חצץ

והעניין שמתוקין לאיש לומר חוקים אשר לא טובים ופשטים שקרים ודרושים מפוארים וחילוקים בכדי להתפאר ולהתנשא אבל אח"כ ימלא גו' [הן כשיסתרו דבריו ויוכיחו הבלותם, והן לעוה"ב עלמא דקשוט]:

מלבי"ם ערב לאיש לחם שקר – לפי המשל מי שאוכל לחם שקר, היינו לחם שבא ע"י גזלה ורמיה ואונאה וכדומה, תחלה נדמה לו שערב לפיו, כי בא לו בלא יגיעה,

אבל אח"כ ימלא פיהו חצץ – וחצים, כי יענש בידי השופטים או בידי שמים,

ולפי הנמשל נמשך למעלה, האוחז בדעות חיצוניות וכפירה ומינות יחפוץ שיהיה לו מאכל תאוה לנפשו,

הנה הלחם הזה שמאכיל את נפשו הרוחנית, שהוא לחם שקר מדעות שקרות, תחלה נדמה לו שערב לחכו, כמ"ש כי נופת תטופנה שפתי זרה,

אבל אח"כ ימלא פיו חצץ וחצים, זקים ומות הנפש,

ופיו רומז על החכמה ר"ל שהוא מלא חכמת שקר שהם חצים לנפש הרוחניות:

 

(יח) מַחֲשָׁבוֹת בְּעֵצָה תִכּוֹן וּבְתַחְבֻּלוֹת עֲשֵׂה מִלְחָמָה:

רש"י מחשבות בעצה תכון ובתחבולות עשה מלחמה – אם באת להלחם כנגד השטן בא בתחבולות – תשובה ותפלה ותענית:

רבנו יונה מחשבות בעצה תכון ובתחבולות עשה מלחמה. נכון הדבר שיחשוב האדם במעשיהו לפני הפועל, ושיועץ על מחשבתו עם אחרים, ואז תכין מחשבתו ותכשר ותצלח לפועל.

אמנם לא יסמוך על הענין בלא הקדמת מחשבות לבו, כאשר אז"ל שיתין מלכין יהון לך ומלכא דנפשך לא תשבוק.

 כי האדם יטרח לחשוב במחשבה במעשיו יותר מאשר יטרחו אחרים לחקור עליהם.

אמנם יבחן מחשבתו בעצת אחרים, כי השגת שכל האדם קצרה ואולי ישגה ונעלם ממנו דבר, ומה שגה יבינו לו ויחכם עוד לחשוב בענין ההוא,

גם פעמים רבות חֶפצו במעשים יעצם עיני שכלו ויודיעוהו בהוועצו עמהם.

ובתחבולות עשה מלחמה. המלחמה צריכה מחשבה ועצה ותחבולות לראות הנולד,

ולחשוב אם יערימו סוד האויבים על דרך כזאת וכזאת, נתחכם להם על דרך זאת, ונקדים עניינים וצדדין ונכין לנו הדרך מעתה, שתהיה היכולת בידינו בעת ההיא להתחכם להם בדרך זאת,

על כן לא תעשה מלחמה בלתי בהיות אתך נבונים יודעי תחבולות:

 ביאור הגר"א – מחשבה וגו' המחשבה שנתייעץ בה עם חכמי היועצים תכון

כמ"ש וברוב יועצים היא תקום ובתחבולות וגו' כלומר שלמלחמה אינו מועיל עצה אלא צריך תחבולה,

וכן הוא בעבודת הבורא, איך לילך בדרך ה' צריך להתייעץ עם חכמים וצדיקים ההולכים מכבר בדרך ה' ולא התנגפו באבן הנוגף, והוא היצה"ר,

וללחום עם היצה"ר צריך בעצמו לעשות תחבולות ואינו מועיל לזה העצה בלבד בלתי התחבולות:

מלבי"ם מחשבות בעצה תכון ובתחבולות עשה מלחמה – כבר בארנו זה למעלה (י"ב י"ד) שכל המון המחשבות שיחשוב האדם על צדדי האפשר נקראו מחשבות, והם כזרם מים שוטף,

ועת יבחר אחד מבין חלקי האפשר לעשות כפי התכלית נקרא עצה, ואז יש כן ובסיס להמחשבות ואינם שטים עוד על כנפי רוח,

ועז"א מחשבות בעצה תכון – וצריך עצה אחת,

אמנם במלחמה צריך תחבולות – שהוא קישור עצות רבות, כי גם הלוחם כנגדו י"ל עצות,

ושם בארנו שלכן במלחמה טוב יועצים רבים כדי שייעצו כמה עצות על כל הצדדים שיפנה האויב,

וכבר בארנו למעלה (ט"ו כ"ב) מ"ש הפר מחשבות באין סוד וברוב יועצים תקום, שאם לא ישמרו עצה בסוד לא תבא אל התכלית, ואז צריך ג"כ רב יועצים כדי שייעצו גם על אופן שתתקלקל העצה ע"י גילוי הסוד, ולכן אמר פה:

 מלבי"ם חלק באור המלים מחשבות עצה תחבולות – למעלה (א' ה'):

 

(יט) גּוֹלֶה סּוֹד הוֹלֵךְ רָכִיל וּלְפֹתֶה שְׂפָתָיו לֹא תִתְעָרָב:

רבנו יונה גולה סוד הולך רכיל. הנה אמר במקום אחר "הולך רכיל מגלה סוד" (יא, יג) ר"ל כי מי שהולך רכיל אל תבטיח לו סודך, כי אחרי אשר לא ישמור לשונו מן הרכילות, לא ישמרנו מחשוף סודך.

ועתה יאמר כי מי שהוא גולה סוד – אל תדבר לפניו באשמת העם ומומי בני אדם,

ואל תאמר כי אע"פ ש[אדם זה] הוא גולה סוד, [זה רק] מפני שידמה בנפשו שאין נזק לאיש בגילוי,  

אבל מן הרכילות [בטח] יזהר כי הזהירה התורה עליו שנאמר "לא תלך רכיל בעמך"!…

לא כן הדבר, כי אחרי אשר לא ימשול בנפשו מחשוף הסוד, לא ימשול ברוחו מלכת רכיל,

וּלְפֹתֶה שפתיו לא תתערב. לא תשתתף ולא תתערב למי שהוא פותה בשפתים, שאינו מדקדק בדבריו, ולא יקדים להם מחשבה לצרוף כבור סיגיהם,

כי האיש ההוא אחרי אשר לשונו משולח לכל העולה על רוחו גם סוד יגלה גם רכיל ילך והרבה נזקים יגיעו מחברתו:

 ביאור הגר"א – גולה סוד וגו' כלומר אל תתערב עם אלו הג':

הוא א' גולה סוד, והב' הולך רכיל, והג' פותה שפתיו

ועם כל אלו אל תתערב כי זה יגלה סודך וזה יפתך בשפתיו וכן ההולך רכיל יוליך רכילת ממך לזולתך,

ואמר הולך רכיל ולא 'והולך' לומר שהגולה סוד הסוף שיהיה הולך רכיל

ואלו הג' הם היפוך מהכתובים למעלה יש זהב גו':

מלבי"ם גולה סוד הולך רכיל ולפותה שפתיו לא תתערב – שאחר שעקר היא העצה והוא תתקלקל ע"י גילוי הסוד, צריך לשמר מאד מן הרגילים לגלות הסוד, והם שלשה:

א] מי שבטבעו גולה סוד – ואינו נאמן רוח,

ב] מי שהוא הולך רכיל – שג"כ דרכו לגלות סוד ע"י רכילותו,

ג] פותה שפתיו – שמדבר דברי פתיות בשפתיו ומתוך הרגלו להרבות דברים לא ישמור סודותיו מפתיותו, עם כל אלה לא תתערב – כי על ידם תתקלקל עצתך:

 מלבי"ם חלק באור המלים גולה – למ"ד ולפותה מוסב על כולם, לגולה סוד ולהולך רכיל ולפתה, שהוא פתי בשפתים לדבר דברי פתיות, וי"מ מרחיב שפתיו מענין יפת אלהים ליפת [שפירשו שם לשון 'יפתי' הוא ירחיב]:

 

(כ) מְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ יִדְעַךְ נֵרוֹ (באישון) בֶּאֱשׁוּן חֹשֶׁךְ:

רש"י מקלל אביו ואמו ידעך נרו באשון חשך – בהנשיף ובהשחיר החשך כלומר בבא הרעה:

 אבן עזרא נרו – רמז לנשמתו ['ידעך נרו' היפך מן המקובל לומר "נרו יאיר"] ידעך כנגד מות יומת:

רבנו יונה – מקלל אביו ואמו ידעך נרו. כבר נאמר "כי נר מצוה ותורה אור" (ו, כג), כי המצוה תגן על בעליה מן הצרה, כאשר באור הנר יהיה האדם שמור מן המכשולים.

אמנם העבירה תכבה המצוה, כאשר אז"ל (סוטה כא, ע"א) על כן אמר כי המקלל אביו ואמו ידעך נרו, והיא מצות כיבוד אב ואם.

כי גם אם הירבה לכבדם, לא תעמוד לו המצוה להצילו אחרי שיקלל אותם,

שכשם שמצות אחרות תכבה העבירה, כך גם יכבה החטא של קללת אביו ואמו, את מצות כבודם,

ועוד אז"ל (קדושין לא, ע"א) יש מאכיל לאביו פסיוני וטורדו מן העולם.

וענין "ידעך נרו באשון חושך"- בעת צרה לא תגן עליו מצוה שבידו, כי העברה תכבה את הנר של מצוה,

כדרך מי שיקח נר בידו ובהגיעו לאשון חושך שהוא צריך לנר, דועך:

ביאור הגר"א – מקלל וגו' אביו הוא מלמדו תורה כמ"ש ולמדתם גו' ושננתם גו' ואמו היא המדרכת אותו לעשות מצות ולילך בדרך ישרה, והם אור ונר, כי תורה היא אור, ומצוה נר כמ"ש כי נר מצוה וגו'

וכאשר האדם שרוי לפעמים במקום חושך, אם יהיה איתו נר דלוק, יאיר לו אף בחושך,

וז"ש מקלל אב ומבזהו, ואת אמו ג"כ, ואז אין לו לא תורה (-אור), ולא מצות (-נר),

ואז ידעך נרו ונשאר באשון חושך ואפילה,

וכן הוא בתורה עצמה, מקלל אביו ואמו היא תורה ומצות, שמבזה אותם, ידעך וגו' (כא)

מצודות דוד ידעך נרו – יכובה נשמתו בשחרות החושך ר"ל בבוא יום הגמול עת תאיר נשמת הצדיק

ולפי שדימה את הנשמה לנר [נר ד' נשמת אדם] דימה את הגמול לעת צורך הארת הנר:

מלבי"ם מקלל אביו ואמו ידעך נרו באישון חשך – המקלל אביו ואמו יולדיו יצוייר בשני אופנים,

א] איש שהחיים למעמסה עליו וחושב בלבו שהרעות בעולם יותר מן הטובות

(כמו שהביא המורה שהיה כן דעת איזה כתות) ושע"כ המציאות הוא לרע, וטוב לו ההעדר,

ומקלל אביו ואמו – שהיו סבה אל מציאותו באלה החיים הרעים,

ועליו אמר שידעך נרו באישון חשך – שנר האדם הוא מזלו והצלחתו הזורח על ראשו,

וגם מי שנרו כהה או כבה עדיין יש אור קצת, כמו שדעך נרו בלילה ורואה לאור הלבנה,

והוא התקוה אשר בלב כל איש,

אבל האיש הזה ידעך נרו וישאר באישון חשך בלא אור תקוה וייחול כלל,

כמ"ש נר רשעים ידעך, ורשעים בחשך ידמו,

ב] ויש עוד אופן שמקלל אביו ואמו בעבור הנחלה שרוצה שימותו קודם כדי שיירש נחלתם במהרה ועל כן חיי יולדיו קשים עליו, ועז"א.

 מלבי"ם חלק באור המלים באישון – נפל ע' הפעל, ופי' בשחרות החשך:

 

(כא) נַחֲלָה (מבחלת) מְבֹהֶלֶת בָּרִאשֹׁנָה וְאַחֲרִיתָהּ לֹא תְבֹרָךְ:

רש"י נחלה מבוהלת בראשונה – שנבהל למהר וליטול תחלה כגון בני גד ובני ראובן שמהרו לטול חלקם בעבר הירדן ודברו בבהלה שנאמר גדרות צאן נבנ' למקנינו פה [ורק אח"כ אמרו] וערים לטפנו (במדבר לב)

עשו את העיקר טפל שהקדימו צאנם לטפם.

ואחריתה לא תבורךשגלו כמה שנים קודם שאר השבטי' כמו שמפורש בסדר עולם ובמדרש רבי תנחומ' בשנת שתים לאחז ויער ה' את רוח מלך אשור וגו' ושאר שבטים גלו בשנת שש לחזקיהו היא התשיעית להושע בן אלה:

 אבן עזרא מבוהלת בראשונה – מגזלה:

 ואחריתהשהיא גזולה לא תבורך והטעם לא ירדו עליה גשמי ברכה

וכתוב מבוחלת בחי"ת להודיע כי נחלה גזלה היא נמאסת ונגעלת לשם מן בחלה בם:

 רבנו יונה – נחלה מבהלת בראשונה ואחריתה לא תבורך. הנה כתוב "גוזל אביו ואמו" (כח, כד) ויבער ויכסל בזה, מפני שהוא אומר למי הם עמלים ומחסרים את נפשם מטובה הלא בעבורי!

והשנית, כי הוא מקוה שינחל את כל אשר להם באחריתו, הנה אז ימחה את עון הגזלה, כי יש תקוה לגזלה בהשבה, כמש"נ "והשיב את הגזלה" (ויקרא ה, ט),

ע"כ אמר "נחלה מבוהלת בראשונה", ביאור הענין, כשהבן מקדים לרשת בחיי אביו אחריתו לא תבורך,

גם [לבסוף] כאשר תפול הנחלה לפניו כמשפט לא תבורך נחלתו, תחת אשר הקדים לרשת בלא עתה.

"מבוהלת" מוקדמת, מלשון "ויבהל את תמרוקיה" (אסתר ב, ט):

רלב"ג נחלה מבהלת – הנה הצלחת הנחלה היא נבהלת בראשונה כי היא באה לאדם תכף וללא עמל

ולזה תמצא כי אחריתה לא תבורך, כי מפני שלא עמל בה היורש, לא תיקר בעיניו, ולא ישתדל מאד לשמרה,

ובזה האופן ישחית נחלתו בקלות, וזה דבר מפורסם מאד מענין הירושה והנחלה,

והנה העיר בזה כי הקנינים מהחכמה אשר יעמול האדם יותר בהשגתם הם יותר יקרים מהמושכלות אשר יגיעו בקלות, וההצלחה המגעת מהם היא יותר עצומה

ואשר ירצו להשיג ההשגות בזולת עמל וחקירה ושקידה, הנה אחריתה לא תבורך, כי זה יהיה סבה אל שישתבשו בהשגותיהם ולא יקנו מהם הצלחה כי אם הפכה:

ביאור הגר"א נחלה מבוהלת וגו' כלומר שהוא בהול במלאכתה, ודרך הבהול בתחילתו רוצה שיוגמר,

וכשבא לסופה אז הוה אץ וממהר מאוד, ואז לא יהיה אחריתה יבורך,

וכן בתורה הלומד איזה ספר או מסכת, וכאשר יתחיל אז מגמתו שיסיים ויבהל ברוחו וממהר מאוד,

לא יבורך שבאחריתה לא ידע אף התחלתה ומגודל בהלתו לא יבורך:

 רלב"ג מקלל אביו ואמו – מי שהוא מקלל אביו ואמו יכבה נרו וישאר בשחרות החשך,

והיה זה כן לפי שזה מונע ממנו קבולו המוסר מהם, וזה סבה למנוע ממנו כל שלמות,

עם שזה ממה שירגילהו לבלתי הכר הטוב למי שגמלהו טוב והיה סבת היותו וגדולו באופן מה,

ויעתק מה מזה אל שיכפור בש"י אשר בראו ונשפעו לו ממנו כל הטובות,

עם שזה ממה שיפסיד סדר המדינה, כי לא יתחזק האדם להטיב לזולתו,

אם לא מפני תקותו שיכיר לו הטובה אשר גמלהו:

 

 מצודות דוד נחלה מבוהלת – נחלה הבאה לאדם בראשית בבהלה ובחפזון ופתאום עם כי ישמחו בעליה

הנה אחריתה לא תבורך כי שלטה בה עינא בישא ואין בה סימן ברכה:

 מלבי"ם נחלה מבוהלת בראשונה ואחריתה לא תבורך – כי מעות ירושה ומציאה אין בהם ברכה כמ"ש חז"ל,

כי לא יבורך רק קנין הבא ע"י השתדלות לא ע"פ מקרה, וכ"ש הירושה הבאה קודם הזמן,

שזה כדרך מציאה שלא יתברך מצד שני ענינים א] מצד שהיא נחלה [-ירושה],

ב] מצד שהיא מבוהלת בראשונה – קודם זמנה,

ולכן אחריתה לא תבורךובכ"ז לא יהיה לו הצלחה בירושתו,

מלבי"ם חלק באור המלים מבהלת – ממהרת, כמו ויבהילו את המן:

 

(כב) אַל תֹּאמַר אֲשַׁלְּמָה רָע קַוֵּה לַה' וְיֹשַׁע לָךְ:

ביאור הגר"א [וכן רבינו יונה] – אל תאמר גו' בעת שאחד רוצה להרע לך ויש לאל ידיך לשלם לו רע אל תאמר אשלמה רע,

ואשר אתה ירא שיעשה [הוא, ולר' יונה – אחרים] אתך רע עכשיו, כאשר לא אשלמה לו רע, וגם אח"כ יעשה לי רעה,

אל תירא כי קוה לה' שלא יעשה לך מאומה, שיגרע יכולתו מהרע לך, וגם עכשיו יושע לך ה' מצרתך,

וכן הוא בעבודת הבורא ית', אל תאמר כבר כליתי כל ימי ברצון תאוותי כאשר יעשה העבד הרע,

ואיך אשוב לה'? אלא אשלים עכשיו הרע ואהנה מהאי עלמא…

אל תאמר כן אלא קוה לה' ויושע לך וכמ"ש מי שאכל שום וריחו נודף כו':

מלבי"ם (כב-כג) אל תאמר אשלמה רע – וכו' תועבת ה' אבן ואבן – וכו', אם עשה לך אדם רע במסחר, שהונה אותך ומכר לך סחורה מזויפת, אל תאמר – לשלם לו במעות מזויף כמו שעשה הוא שבזה יוחזר הפסדך,

ועז"א אשלמה רע – אל תאמר כן, רק קוה אל ה' והוא יושע לך – וימלא חסרונך,

ומביא ע"ז משלו, אם מכר לך במשקל מזויף ע"י אבן ואבן – ותרצה אתה למכור לו בחזרה במאזני מרמה

דע שהאבן ואבן – הם תועבת ה' – והשילום במאזני מרמה – ג"כ לא טוב

כי השם הזהיר ע"ז בכל האופנים, וכמ"ש כן למעלה אבן ואבן איפה ואיפה תועבת ה' גם שניהם:

 

(כג) תּוֹעֲבַת ה' אֶבֶן וָאָבֶן וּמֹאזְנֵי מִרְמָה לֹא טוֹב:

רבנו יונה – תועבת י"י אבן ואבן וגו'. נסמך לענין שאמר "אל תאמר אשלמה רע" ואמר "תועבת י"י אבן ואבן גדולה וקטנה". ע"כ אם גזל אדם מידך לא תאבד אמונתך כדי להשתלם [ולהפרע] ממנו,

ולא יהיה לך אבן גדולה לקחת [-לקנות] בה ממנו, וקטנה למכור בה אליו,

או למכור לאוהבך בגדולה ולשונאך ולאשר הרע לך בקטנה, כי העול והגניבה תועבת י"י, ואז"ל (ב"ק כז, ע"ב) אל תכנס לחצר חבירך ליטול את שלך שלא ברשות, שמא תראה עליו כגנב, אלא שבור את שיניו ואמור לו שלי אני נוטל:

 ביאור הגר"א – תועבת ה' וגו' כלומר אותו האיש שיש לו ב' משקלים א' ששוקל בו לעצמו וא' מה שמוכר בו לאחרים וכן מאזני מרמה, הוא תעוב אצל הש"י וגם 'לא טוב' לו בעה"ז

והעניין בעבודת הש"י העובד ה' ויש לו ב' דרכים א' שבפני העולם מראה עצמו הולך בדרך טוב ובאמת און טמון בחובו, ובלבו מרמה, ו[בעת ש]בלתי ראות האנשים את מעשיו –

אז הולך בדרך רעה זהו תועבת ה' וגם לא טוב בעה"ז

וכן מאזני מרמה הוא נגד בעלי תשובה כי בעת אשר ישוב האדם מדרכיו הרעים אל ה' צריך לשקול את מדותיו במאזנים,

כי בתחילה צריך להפר מדותיו בעת שרוצה להרגיל איזה מדה בנפשו ולהטות אל קצה ההפכו כמו מכעס אל החמלה ומגאוה הרמה אל תכלית השפלות עד שיגיע אל נקודה הממוצעת

וז"ש רז"ל [שבת דף קיד/א]  ואמר רבי יוחנן איזהו תלמיד חכם שמחזירין לו אבידה בטביעות העין זה המקפיד על חלוקו להופכו והוא שיודע איך להפך מדותיו כמ"ש ולבש הכהן מדו בד כמדתו וכו'

ואח"כ יעמוד אל המטרה בדרכו הנכונה בדרך הממוצע, כמו משקל המאזנים ישקל מדותיו, וע' בפי' על שיה"ש

ואמר כאן ש[מי ש]יש לו מאזני מרמה שבפני האנשים מראה א"ע כאילו הכריע מדותיו לטוב, ולבבו לא כן יחשוב, וזהו ג"כ תועבת ה' וגם לא טוב לו בעה"ז:

 רלב"ג תועבת ה' – הנה תועבת ה' אבן ואבן ר"ל אם יהיו במדותיך משקלים מתחלפים לנהוג עם קצת האנשים בתכונה אחת, ועם קצתם בתכונה אחרת, אך ראוי שתנהג עם כלם בתכונה אחת, והיא בקשת הטוב והיושר והשלימות,

ולזה אין ראוי שתהיה תשוקתך להרע לקצתם ולהטיב לקצתם, [כמו שיש אנשים ש"סימנו" מישהו, והם "חסרי סבלנות" כלפיו, וכלפי אחרים שיש להם טובת הנאה מהם או כל סיבה אחרת – הם סימפטיים ומאירי פנים…]

אך תהיה מגמת פניך להטיב לכלם, ובזה תלך בדרכי הש"י,

ולזאת הסבה ג"כ לא טוב בעיני הש"י לשקול במאזני מרמה שישימו המשקלים שישקלו בהם מתחלפים:

 

(כד) מֵה' מִצְעֲדֵי גָבֶר וְאָדָם מַה יָּבִין דַּרְכּוֹ:

רבנו יונה – מי"י מצעדי גבר ואדם מה יבין דרכו. אחר שהזכיר למעלה שיקוה אל השם להצילו מכל מגורותיו, ואמר "קוה אל י"י" וגו'

יזהיר עתה ג"כ שישליך האדם יהבו על השם ית' בהצלחת דרכיו וברכת מעשיו,

ואמר "מי"י מצעדי גבר ואדם" וגו' כי אם יצא לדרך או יפרש בים להשתכר בסחורה פעמים רבות יקראנו ההפסד תמורת השכר אשר ישׂבר אליו, וכי ילך לבטח יפגיעהו מקרים ותולדות,

על כן על בינתך אל תשען, רק שים כל תוחלתך אל השי"ת:

 ביאור הגר"א – מה' מצעדי וגו' ההבדל שבין 'אדם' ל'גבר'

כבר כ' למעלה ואמר שמצעדי גבר והיא הפעולה עצמה היא מה',

ואדם מה – כלומר והאדם מה עושה ומה צריך לעשות?

ואמר שא"צ אלא שיבין דרכו הצריכה לו וכאשר ישכיל ויבין דרכו ויסקל המסילה ויתחיל לילך בה –

אז מה' מצעדי גבר כמ"ש הבא לטהר כו':

מלבי"ם מה' מצעדי גבר – כבר בארתי (למעלה ט"ו ט') כי הגם שהבחירה לבחור באיזה דרך ילך הוא ביד האדם להימין או להשמאיל,

בכ"ז אחר שתנועת הרגלים הוא מאת ה' וכחו, יוכל לעכב בידו שלא ילך בדרך שבחר (כמ"ש לב אדם יחשב דרכו וה' יכין צעדו),

וא"כ אדם מה יבין דרכו – שהגם שנדמה לו שדרכו טובה ויסכים אל דרך הטוב לפי הבנתו, הוא לבלי הועיל,

שעקר תלוי ביד ה' הגומר את הפעולה, וזה יתעלם פעמים רבות מן האדם, שיראה לפעמים עיכוב בדרכו שידמה לו שהוא לרעה ובאמת מה' מצעדיו, ומה יבין האדם אשר תבונתו קצרה להשיג:

 

(כה) מוֹקֵשׁ אָדָם יָלַע קֹדֶשׁ וְאַחַר נְדָרִים לְבַקֵּר:

רש"י מוקש אדם ילע קודש – כשאדם נכשל ונוקש בעבירות מקלקל את קדושתו כמו ושתו ולעו (עובדיה א, פרש"י ולעו – כתרגומו ויסתלעמון לשון מהומה ושממון וטירוף דעת).

ואחר נדרים לבקר – צריך אדם לחזור אחר קרבנות לנדור ולהביא ולבקש על נפשו:

 רבנו יונה – מוקש אדם ילע קדש ואחר נדרים לבקר. נסמך לענין מה שאמר "ואדם מה יבין דרכו", כי לא יוכל איש להשמר ממוקשי הדרך והמכשולים, רק ימסור נפשו אל השם.

אכן המוקשים שהוא יכול להשמר מהם הלא המה מוקשי החטא. כי אם יצא אל הדרך ויסחר אל הארץ ויחפש דרכיו ויחקור ואם און בידך הרחיקהו,

כי "מוקש אדם ילע קדש", אם יזכור כי מעל ונהנה מן הקדש ישוב עד השם, ואת אשר חטא מן הקדש ישלם, ויביא חומש ואשם.

"ואחר נדרים לבקר", יבקר ג"כ אם נדר נדר לשי"ת, ומוצא שפתיו ישמור ויעשה.

לא יאחר לשלמו, כי הנדרים ג"כ הם מוקש אדם, אם ידור ולא ישלם.

ומן המוקשים האלה היכולת בידו להשמר, ע"כ יירא לנפשו פן יכשילוהו וימצאהו העונש מדה כנגד מדה,

כי אם חלל נדרו או מעל בקדשין בחמדת ממון – יאבד ממונו בענין רע.

וכן אם יש עול בכפיו – ישוב מן החמס אשר בכפיו.

ועיקר כוונת המקרא להזהיר שיחפש האדם דרכיו. וכן יתכן שנדר האדם נדר ולא זכרו, ע"כ יבקר אחר נדרו.

וכן בא להודיע כי השי"ת מודד מדה כנגד מדה כמו שפירשנו, וכן יורה המקרא הבא אחר זה:

ביאור הגר"א – מוקש וגו' כשאדם נכשל בעבירה הוא מבלע הקודש שלו ומבלבלהו,

ואחר גו' ואחר כן צריך לבקר אם לא עשה נדרים תחילה, ולכך בא המוקש, וישלם.

ועוד – מוקש וגו' כשאדם נכשל בדבר מסתמא בלבל את הקודש, שעשה עבירה מתחילה, ולכך בא לידי כשלון כמ"ש 'כי כשלת בעונך' כו' וכמשם [ר"ל שמה שכשלת עתה, הוא מפני עוונך שהיה בך בעבר]

וצריך לבקר אחר נדרים לשלמן כמאת נדרי שלמתי נדרי לה' אשלם גו':

מלבי"ם מוקש אדם ילע קדש – בין המוקשים שהאדם ילכד בהם בפח, הוא פשע שפתים, וכמ"ש בפשע שפתים מוקש רע,

וצריך שהאדם ישמור שפתיו מהכין לו מוקש,

ואחד מן המוקשים הוא אם ילע קדש – אם ימהר להקדיש מבלי יתבונן היטב,

וכן אדם שיבקר אחר נדרים – ומרבה לנדור, שבקל יכשל, אם בהקדש שימעול בו, ואם בנדרו שיאחר אותו:

 מלבי"ם חלק באור המלים ילע – שרשו לוע, ובא על הדבור במרוצה מבלי שום לב כמ"ש (ישעיה נ') על לדעת לעות,

ואחר נדרים. שיבקר ויחקור לנדור נדרים,

ויל"פ מלת אחר מלשון לא תאחר לשלמו, האיחור של נדרים צריך לבקר ולדקדק ע"ז:

 

(כו) מְזָרֶה רְשָׁעִים מֶלֶךְ חָכָם וַיָּשֶׁב עֲלֵיהֶם אוֹפָן:

רש"י מזרה רשעים – פרעה וחילו. מלך חכם – הקב"ה.

וישב עליהם אופן – גלגל מדתם השיב עליה' וינהגהו בכבדות (שמות יד) כנגד והכבד את לבו (שמות ה):

רבנו יונה – מזרה רשעים מלך חכם. גם במלכי בשר ודם ימצא כי מלך חכם יגלגל על הרשעים האופן כאשר גלגלו אותו גם הם על אחרים, ר"ל כי ישיב להם גמול מדה כנגד מדה.

והכוונה בזה לאמר אם ככה יעשה מלך בשר ודם כאשר יחכם ויאהב היושר, עאכ"ו יוצר הכל ברוך הוא יזרה רשעים וישב עליהם מדה כנגד מדה. ונסמך הענין הזה לענין המקרא של מעלה כמו שביארנו:

 ביאור הגר"א – מזרה גו' מלך חכם הוא ממ"ה הקב"ה,

או מלך חכם הוא כשחכם נעשה שר, הוא מזרה אותם תחילה,

ואח"כ וישב עליהם את אופן, פי' הגלגל, כלומר שמשלם להם כפי גמולם מדה כנגד מדה:

 

(כז) נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם חֹפֵשׂ כָּל חַדְרֵי בָטֶן:

רש"י נר ה' נשמת אדם – הנשמה שבקרבו מעידה עליו בדין:

רבנו יונה – נר י"י נשמת אדם. כאשר הנר סבה שיראה האדם מה בבית, כן הנשמה סבת השגחת השי"ת באדם,

לבחון לבו ולחקור לבו וכליותיו, כי נשמת אדם מן העליונים,

על כן יש לאדם למשול במעשיו גם במחשבותיו, וראוי להענש כי יחטא ואשם יותר משארי בעלי חיים.

חופש כל חדרי בטן. בנר הזה והוא נשמת אדם חופש כל חדרי בטן האדם ומחשבותיו, ר"ל כי בסבת הנשמה שהיא עליונה ומן העליונים משגיח עליהם לפקוד ולענוש ולשלם שכר.

ויתכן "נר י"י" נר השלוח מאת השם כדרך "ונר אלהים טרם יכבה" (ש"א ג, ג), אשר פירושו נר אשר צוה עליו השם ית' לערוך אותו, וכן "הררי אל" (תהלים לז, ז) הרים שיצר.

וביאור הענין, כי נשמת אדם הוא נר השם בתוך הגוף, והוא בתוכו כמאור העליון בעולם,

ועל כן חופש השם כל חדרי בטן, כי יפקד האדם על מחשבותיו, אחרי אשר ניתנה שם הנשמה הנכבדת להאיר ולהשכיל:

 ביאור הגר"א – נר ה' וגו' כי באדם יש מחשבה דיבור ומעשה וכנגדן הן עיני ה' משוטטות בכל הארץ, ורואין אל כל מעשה ב"א, ואזניו שומעין כל דבר היוצא מפי אדם,

ונשמת אדם היא כנר שחופש כל חדרי בטן המחשבות, ואח"כ עולה ומעידה עליו, ועוד נר ה' הוא נפש ורוח ונשמת אדם היא נשמה וחיה הם חופשים וכל חדרי בטן ואמר חופש כי הכל א':

מלבי"ם (כו-כז) מזרה רשעים – וכו' נר ה' – וכו' ב"ו גם היותר חכם – אם ירצה לעמוד על האמת, ולברר אם חטאו הרשעים איזה חטא או לא,

יש לו תחבולות, ע"י שיזרה את הרשעיםויפרידם ויושיב כל אחד במאסר מיוחד ושם ישב עליהם את האופן – שהיה מין עינוי שהיו מענים את החוטא שיתן תודה על מעשיו, שהיו מגלגלים עליו אופן על גופו ומתוך גודל המכאוב היה מוכרח להודות,

ובאשר יוכל להיות שמתוך היסורין יודה על דבר שקר, היה מזרה הרשעים הנחשדים כ"א בכלא מיוחד, ומענה אותם ע"י האופן שהשיב עליהם כ"פ עד שיעמוד על האמת,

אבל ה' ב"ה א"צ לתחבולות האלה, כי נשמת האדם – הוא הנר לאלהים – שיאיר לו לידע ע"י מה בסתרי חשך, בנר הזה חופש כל חדרי בטן – לידע כל הנסתרות, כמ"ש וא"ת מי מעיד בי? נשמתו של אדם מעידה עליו:

 

(כח) חֶסֶד וֶאֱמֶת יִצְּרוּ מֶלֶךְ וְסָעַד בַּחֶסֶד כִּסְאוֹ:

רבנו יונה – חסד ואמת יצרו מלך וסעד וגו'. כאשר יעשה חסד עם אנשיו גם ינחה אותם בדרך אמת, כי ישמור אותם מן העול וישפטם משפט אמת וצדק,        יצרוהו החסד והאמת מכל אויביו, וחומה יהיו עליו.

וסעד בחסד כסאו. גמילות חסדים מן הדברים שאין להם שיעור, כאשר אז"ל (פאה א, א), ע"כ אמר כי לפי רוב החסד שעשה תמשך מלכותו לזרעו אחריו, כי הנחלת מלכותו לזרעו יקרא כסאו. וכן כתיב "על כסא דוד ועל ממלכתו" (ישעיה ט, ו). ונאמר "ובניתי לדור ודור כסאך סלה" (תהלים פט, ה).

וכן מצאנו כי תמשך מלכות המלך לזרעו לפי החסד שנאמר "ואכרתה [לכם] ברית [עולם] חסדי דוד הנאמנים":

 ביאור הגר"א – חסד ואמת הם יסובו את המלך, שעושה חסד עם מי שצריך לחסד,     ועושה אמת להצריך לאמת,

וההבדל שבין חסד ואמת כ' למעלה ובפי' על יהושע וסעד וגו'

אף כסאו הנכון למשפט אעפ"כ הוא סעד [סמכו] בחסד, והענין שמלך הוא הקב"ה:

 רלב"ג (כח) חסד ואמת יצרו מלך – כי בחסד אשר יעשה לעמו ימשך לבבם אליו והוא כמו מסעד לכסאו כי בזה ירוממוהו עליהם וינשאוהו ויכנעו לעבודתו ובאמת יהיה נשלם תקון העם והמלכות

והנה העיר בזה על המלך שמושל ב[גוף ה]אדם, והעיר בזה כי אין המכוון למי שיבקש השלימות להשחית גופו [ר"ל בסיגופים וייסורים] ולעכור שארו, כמו שיחשבו הכסילים,

אבל צריך שיעשה חסד להשגיח בבריאות גופו ואיבריו, ובזה יהיה נשמר ויבא לו מהם העזר הראוי,

כי בחלותם יחלה הוא ג"כ, עם שלא יוכל להם אז לשרתו השרות הראוי במה שיצטרך לו מהם בדרושים אשר יחקור בהם ובזה האופן ג"כ יהיה מתחזק כסאו ורוממותו עליהם כי יעבדוהו מאהבה

ואם יעמיס עליהם עולו ולא יוכל שאתו יהיה זה סבה אל הבעיטה בו:

מלבי"ם חסד ואמת יצרו מלך וסעד בחסד כסאו – דבריו מיוסדים על דברי דוד אביו, חסד ואמת מן ינצרהו,

האמת – הוא מה שיעשה ע"פ קו הדין, והחסד – הוא מה שיעשה מצד החסד,

וכשהמלך נוהג רק במדת האמת – אינו משומר כראוי, שיפגעו בו מרי נפש אשר שפך עליו חמת הדין,

אבל אם לפעמים יוותר מצד החסד יאהבוהו העם,

וכן אם ינהג רק בחסד – לא יפול פחד המשפט עליהם וגם בזה לא יהיה בטוח,

אבל חסד ואמת – אם ינהג בשניהם הם יצרו [-ישמרו] מלך – עד שא"צ שומר אחר לראשו זולתם,

וגם בעניני ההנהגה שזה מיוחס אל הכסא, הגם שעקר הכסא מכוננת על המשפט,

מ"מ לא תעמוד במשפט לבד וצריך ג"כ להתנהג לפעמים בחסד – וזה יסעד הכסא – שתתקיים

וכדוגמא מ"ש בישעיה להכין אותה במשפט ולסעדה בצדקה עי"ש:

 

(כט) תִּפְאֶרֶת בַּחוּרִים כֹּחָם וַהֲדַר זְקֵנִים שֵׂיבָה:

רש"י תפארת בחורים כחם – כמו שתפארת בחורים כחם כן הדרת זקנים שיבה.

רבנו יונה – תפארת בחורים כחם והדר זקנים שיבה. את הכל עשה יפה בעתו כי תפארת בחורים להראות בהם הכח, כי הכח ראוי להראות באדם זמן הבחרות, כאשר אז"ל (אבות פ"ה מכ"ז) בן שלשים לכח,

"והדר זקנים שיבה" – הדר הזקנה בלובן השערות, אע"פ שהוא מורה על יובש הליחות והתשת הכח.

ועיקר כוונת המקרא הזה לענין הבא אחריו, כי הוא כהקדמה אליו:

 ביאור הגר"א – תפארת וגו' תפארת הבחורים הוא כחם והדר הזקנים הוא שיבתם

והעניין שיש ב' עניינים בתורהתורה,    וחכמה של תורה,

והתורה נק' כח וכמ"ש ורב תבואות בכח שור, והחכמה נקרא שיבה, כמ"ש זקן ויושב בישיבה היה, וכמ"ש מרבה ישיבה מרבה חכמה,

ואמר שהתפארת בחורים היא התורה עצמה כמ"ש עד ארבעים שנין מיכלי מעלי,

וההדר זקנים הוא החכמה של התורה כמ"ש מכאן ואילך משתי מעלי וכמ"ש

כשם שבקטנותו הקטין למי שגדול ממנו בתורה,

כך בזקנותו הקטין עצמו למי שגדול הימנו בחכמה,              והדר הוא הדרת התורה כמ"ש אין הדר אלא חכמה:

 רלב"ג תפארת בחורים – הנה כמו שתפארת הבחורים כחם, כי אז הם ר"ל בימי הבחרות בתכלית מעוצם הגבורה,

כן הדור החכמים הוא המצא השיבה להם כי אז יתיישבו בלבם הדעות האמתיות לסבות שזכרנו במה שקדם:

מלבי"ם (כט-ל) תפארת בחורים כחם – וכו' חברות פצע וכו' יאמר הנה הש"ז הוא כח הגוף, ומי ששומר הכח הזה ולא יבעול רק בעת הראוי ועם הראוי כפי הראוי, ישמור לו הכח בבחרותו, ולא תקפוץ עליו זקנה קודם הזמן,

אבל הלהוט אחר העריות יאבד כחו בבחרותו, וזקנה קופצת עליו,

ואם ימרק עצמו לדבר עבירה יותר מדאי באים עליו פצעים חיצונים ומכאובים פנימים,

וז"ש הנה הבחורים יתפארו בכחם – השמור בם, וגם הדר זקנים – הוא השיבה – שזיקנה הבאה לפני הזמן אינה מהודרת, רק אם יש עמה שיבה שהיא הזקנה הבאה מסבת השיבה ואורך ימים,

אבל בהפך תמרוק ברע – הממרק ומהתך כחות גופו ע"י רע, שהוא הזנות ושפיכת הזרע, שזה נקרא רע, כמ"ש ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה',

באים עליו מבחוץ חבורת פצע – שהחבורות ופצע ביחד הוא מסוכן, כמ"ש ישעיה א',

וגם באים עליו מכות חדרי בטן – שיתקלקלו האיצטומכא ובני מעים ותאות המאכל וכלי העיכול:

 מלבי"ם חלק באור המלים שיבה – הוא אחר הזקנה, ומציין אורך הימים:

 

(ל) חַבֻּרוֹת פֶּצַע (תמריק) תַּמְרוּק בְּרָע וּמַכּוֹת חַדְרֵי בָטֶן:

רש"י חבורות פצע תמרוק ברע – דרשו רבותינו הממרק עצמו לדבר עבירה סוף בא לידי פצעים וחבורות.

 ומכות חדרי בטן – (זה הדרוקן):

רבנו יונה – חברות פצע תמרוק ברע ומכות חדרי בטן. הנה הכח נאה לבחורים והשיבה לזקנים,

וכן נאה ויפה היסורין והחבורות לאדם רע.

ע"כ אין לנוד לו ולהצטער על יסורין הבאין עליו. כי חבורות פצע תקון וקשוט באדם רע, כמו מיני הקשוט שנאים לאשה.

"תמרוק" מלשון "ונתון תמרוקיהן" (אסתר ב, ז). ויש לפרש "תמרוק ברע" כי הם ממרקין הרע ומכפרים העון:

ביאור הגר"א – חבורות פצע המה באים על הרע, וגם נלקה במכות חדרי בטן,

והם נגד ג' רעים – שבמחשבה דיבור ומעשה והן פצע וחבורה ומכה טרי'

וכמ"ש בישעיה א' מכף רגל ועד ראש אין בו מתום פצע וחבורה ומכה טרי' לא זורו וגו'

ופי' הפסוק הוא כי יש בישראל ששה דרגין: והם ראשי העדה, ועיני העדה, ופה העדה, וגוף העדה, ולב העדה, ורגלי העדה, כמ"ש בזוהר

וכנגדן יש ראשיכם, שופטיכם, וזקניכם, ושוטריכם, כל איש ישראל,

ראשיכם המה ראשי העדה, שופטיכם הם עיני העדה, וזקניכם הם לב העדה, שהם לומדין תורה לישראל,

ולכן בזקניכם כלול ב' – לב העדה, ופה העדה נגד תורה שבכתב ושבע"פ, כי תורה שבכתב היא בלב, שהוא סתום מאוד כמ"ש ג"ן נעול גו' ע"ש ותורה שבע"פ מפרש התורה שבכתב וז"ש חז"ל לבא לפומא לא גליא כלומר שלא ניתן זאת לתורה שבע"פ לגלות מה שבתורה שבכתב ולכן בזקנים ב' דרגין פה ולב וז"ש לנביא היה קורין לפנים רואה מה שהיום יקרא נביא והוא מדרגה דפה כי נביא הוא מלשון ניב שפתים לפנים היה בדרגא דעין והיו קורין אותו רואה ושוטריכם הם רגלי העדה ואמר שמכף רגל ועד ראש אין בו מתום פצע וחבורה וגו' כי יש ג' מיני מכות פצע הוא מכה מגולה ופתוחה שהדם שותת וחבורה ג"כ מבחוץ אך אינו פתוחה אלא שנצרר הדם תחת העור ואינו יוצא לחוץ ומכה טרי' הוא מכה שבפנים ואינה נראית כלל ואמר שג' אלו יש בישראל והם ג' מיני רשעים א' רשעים בפרהסיא והב' העושים במחשך מעשיהם ושניהם במעשה והג' שהם רשעים במחשבתם ולא נראו לחוץ לא זורו ולא וגו' והוא שיש ג' מיני רופאים א' רופא חכם שנותן סם לגרש הדמים הרעים והב' שאינו יכול לגרש הדמים הרעים אלא שנותן תחבושת על כל מכה ומכה ומרפא אותה מבחוץ והג' שא"י גם זאת אלא שיכול לרככה שלא יהיה כ"כ קשה והעניין שיש ג' דרכים בדרכי ה' א' הוא שמזכך שכלו עד שימאס בכל תענוגי עה"ז ותאוות המגועלים ושאר מכשולי היצר וממילא לא יעשם כלל והב' שאין שכלו זך כ"כ למאס בדעתו כל זה אלא שמרגיל א"ע בכל עת שיזומן לידו איזה עבירה או תאוה לשברה והרגלו נעשה טבעו ונקרא טבע שנית ואף שמתאוה מ"מ ישבור עצמו מבחוץ כל עבירה שבא לידו והג' שאינו יכול ג"כ לשבר אף מבחוץ אלא שמרכך יצרו בעת ילחום עמו וירתיחו לעבור על אחת מכל המצות אשר לא תעשינה ואז מרכבו שמדבר במוסרי המדות ומוסר זאת התאוה ויעמיד כנגדו עונש העבירה זו וזוכר על יום המות ובזה יכניע את יצרו בהזכרו גודל עונשו וז"ש לא זורו הוא נגד המגרשין יצרם הרע מכל וכל ולא חובשו נגד הב' שמחבשין כל מכה ומכה כמ"ש ולא רוככה נגד כת הג' ואמר שיש בהם כל אלו הג' מכות ורפואה א' אפילו אין בהם וז"ש כאן שכל אלו הג' יש ברע:

 רלב"ג חבורות פצע – הנה קצת הרעות לא ירפאו, כי אם בדבר רע,

וזה שחבורות הפצע יהיה נקיונם ומירוקם ברע, כאילו תאמר שיושם בהם [דבר] מה שיאכל הבשר, כדי שיתגלה ויהיה שם מקום תצא המוגלה, ובמכות מגלות חדרי בטן הפצע ההוא כדי לנקות כל עפושיו,

וכן ראוי בשוה להתנהג ברפואות חליי המדות והדעות, כי בעל המדה הפחותה ירפא ממנה בשירגילוהו להתנהג בהפך התכונה ההיא, והפך כל חלקיה, כדי שיתנקה ממנה נקוי שלם,

ואף על פי שהפך התכונה ההיא הוא ג"כ מגונה, יתנהג בה עד יסור חליו,

וכזה יצטרך לבעל הדעות הנפסדות שיעיין בכל המקומות שהישירוהו אל זה הטעות ויסור מהם,

ואע"פ שיקרה מזה שיצטרך לחקור במה שאין דרך אדם לחקור בו

הנה לא ימנע מזה מי שבא לרפאתו כדי להסיר חליו ממנו:

מלבי"ם חלק באור המלים חברות פצע – כשהם ביחד אין להם רפואה (ישעיה א' ז'),

תמרוק, מלשון תמרוקי הנשים, שהוא לדעתי רטיבת הגוף ע"י סיכות שמנים, ומשתתף עם מורק ושוטף במים, שפי' הסרת המרק והשומן הנבלע בו, ובא על הממרק א"ע מוציא הליחות השרשי ודשן הגוף:


 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “משלי פרק לא”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב