השיעורים באתר לעילוי נשמת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה זלה"ה

קרא פרק תהלים לעילוי נשמתו>>

 

דרוש מתנדב לזיכוי הרבים >>

אבד לך דיסק אונקי? >>

להתחסן נגד קורונה?

 
משלי

משלי פרק-ל

(א) דִּבְרֵי אָגוּר בִּן יָקֶה הַמַּשָּׂא נְאֻם הַגֶּבֶר לְאִיתִיאֵל לְאִיתִיאֵל וְאֻכָל:

רש"י אגור בן יקה – דברי שלמה שאגר את הבינה והקיאה [כשסטה מדרך ה'] כך פירשוהו חכמים.

המשא – נבואה זו אמר על כן. נאם הגבר לאיתיאל – אמר הגבר זה שלמה המשא הזה על עצמו בשביל [שסבר ש]"איתי-אל"!

על שסמך על חכמתו להרבות זהב וסוסים ונשים שהוזהר מלהרבות, וכן אמר "איתיאל ואוכל" –

ארבה נשים ולא יסירו את לבבי, ארבה זהב ולא אסור ארבה סוסים ולא אשיב את העם מצרימה.

לאיתיאל ואוכל – בשביל שאמר אתי אל ואוכל לעשות ולא אכשל,

לאיתיאל, על איתיאל כמו ואמר פרעה לבני ישראל, על בני ישראל:

 אבן עזרא חלק רביעי, דברי אגור – היה בימי שלמה הולך ביושרו יודע דעת ונכבד בדורו

על כן המלך שלמה אסף דברי חכמתו בספרו:

 בן – בחירק כמו בצרי כמו ריש ורש בן נון בן לילה בן הכות:  המשא – הנבואה כענין נושא השם לבן אדם:  נאום – על משקל זבול:

 הגבר – הוא אגור כענין שגברה חכמתו:

 אתיאל ואוכל – היו חכמים חברי אגור או תלמידיו:

ועתה אשוב לפרש ואומר כי דברי החכם הם ז' חלקים וכלם ע"ד מוסר וכל חלק מד' דברים לבד שתים שאלתי וכן נהגו חז"ל באמרם ד' מידות באדם ד' מידות בתלמידים ובתוך אלה ששה פסוקים הדבקים ספר ד' יסודות והם שמים הן יסוד האש שהיא חמה ויבשה ורוח יסוד הלחות והחום ומים קרים ולחים וארץ יסוד הקור והיבוש', וכן הפי' דברי עומד במקום שנים כאלו דברי אגור דברי המשא והנבואה כענין עצת אחיתופל כאשר ישאל איש בדבר האלהים, נאם הגבר יתכן ששאלוהו דברי חכמות אלהיות איתיאל ואוכל והגבר השפיל עצמו ואמר להם איך תשאלוני כי אני בער יותר מאיש ואפילו בינת אדם אחד אין לי, ולא למדתי חכמה על ענין האלהי ולא דעת אל אדע כלומר אין לי חכמה ודעת.

ביאור הגר"א – דברי אגור בן יקה וגו' כי אנשי כנסת הגדולה סידרו בכל ספר כל מה שנעשה ברוה"ק מעניינו,

כמו בספר תהלים חברו כמה עניינים, מהם על המוסר והתוכחה ומהם הזמירות והשבח וההודאה לאל ית',

ובראש אותו העניין כתבו שם המחבר, כמו הימן ואסף וידותון בספר תהלים, והשאר

וכן בספר משלי סדרו כל מה שעשו דרך משל בעניני מוסר, ופרשה זו חיבר אגור בן יקה שכך שמו ושם אביו

וזהו דברי וגו' לאיתיאל וגו' כך היה שם שני בני אדם גדולים ששלחו לאגור שיורה להם תעלומות חכמה בדרכי ה'

וזו היא תשובתו להם.

אך איש אשר שמו איתיאל היה גדול יותר מהאיש אשר שמו ואוכל, וכשכתב אגור תשובתו להם כתב בדרך כבוד לגדול כגדלו, ולכן כתב בחכמתו ב' פעמים שם איתיאל,

כי אם היה כותב רק 'לאיתיאל ואוכל' לא היה ניכר בזה מעלת איתיאל על ואוכל אף שהיה כותב שם איתיאל בראש, מכל מקום לא היה ניכר מעלתו על ואוכל במה שהקדימו, כי אף בהיותן שוים לא יומלט אחד מהם לכתוב בראש, ואם היה כותב שם איתיאל לבד, היה מבייש ל'(ו)אוכל' שגם הוא כתב לו השאלה ולו לא השיבו,

ולכן כתב ב' פעמים לאיתיאל לאיתיאל ואוכל פי' לאיתיאל בפרטות, ואח"כ כוללו גם עם (ו)אוכל

וכן במס' ד"א שלום עליכם כולכם ולר"ג

ותוכן תשובתו הי' שאין אתנו יודע עד מה מתעלומות חכמה בדרכי ה' ואין לנו עסק בנסתרות,

אלא העיקר הוא לילך בדרכי התורה ולא לזוז ממנה ומן מצות ה':

 רלב"ג דברי אגור בן יקא וגו' – עד דברי למואל דברי אגור ידמה ששלמה קרא עצמו אגור מצד הדברים שכלל אותם בזה הספר כמו שקרא עצמו קהלת מצד הדברים הנכללים בספר קהלת

והנה אגור הוא מענין הקבוץ והאסיפה וקרא עצמו בן יקא ר"ל בן אשר יקיא

והרצון שהוא אגור בתוכו ומקובץ מהמחשבות המקבילות בדרושים הגדולים

ורוצה להקיא המעמס והמשא מן המחשבות הבלתי צודקות, כדי שישארו לו הצודקות

וסיפר שכבר אמר זה המאמר לחכם אחד ששמו איתיאל ואמרו גם כן לו לחבירו שהיה שמו אוכל:

 מצודות דוד [וכן פירש האלשיך] דברי אגור בן וגו' – ר"ל אלה הם דברי שלמה [ומדאגתו בוש להזכיר שמו – אלשיך] אשר אגר ואסף את הבינה ובעבור מרבית הבינה הקיא את הנבואה כי נטלה ממנו.

נאום הגבר – ר"ל על כי דברי הגבר הוא שלמה היה לומר "בעבור אתיאל"

וחוזר ומפרש לומר שאמר "בעבור אתיאל ואוכל" ר"ל ה' עמדי והוא נתן לי חכמה מפיו ולזה אוכל לעשות מה שלבי חפץ להרבות נשים וכסף וזהב כי עכ"ז לא אסיר לבבי מה' כי אין חכם כמותי צריך גדר ושימור

אם כן על כי סמך על אסיפת רב הבינה, אמר ארבה נשים וגו' ולא אסור וגו' ולבסוף נאמר בו נשיו הטו את לבבו (מלכים א' י"א)

ואחר זה נאמר "ויתאנף וגו' כי נטה לבבו וגו' הנראה אליו פעמים" וכאומר מה שנראה אליו פעמים כבר נראה אבל מעתה לא הוסיף להראות לו עוד בעון כי נטה לבבו מה'

א"כ מרבית אסיפת הבינה היתה סיבה לסלוק הנבואה:

 מלבי"ם דברי אגור – בסימן זה העתיקו אנשי חזקיה [א.ה. לעיל מובא במשלי פרק-כה בפסוק  (א) גַּם אֵלֶּה מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה אֲשֶׁר הֶעְתִּיקוּ אַנְשֵׁי חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה] דברי חכם אחד שהיה שמו אגור בן יקא, והיה ממונה על השיר, וע"ז נקרא בשם המשא,

שאגור השיב דברים לחכמים ששאלו ממנו דברים, פעם אחד השיב לחכם ששמו איתיאל – ופעם השיב לאיתיאל ואוכל – ששני החכמים איתיאל ואוכל שאלו ממנו והשיב להם:

 מלבי"ם חלק באור המלים בן. בחירי"ק, כמו בן בסגו"ל. המשא. שהיה ממונה על השיר, כמו (דה"א ט"ו) שר הלוים במשא:

 

(ב) כִּי בַעַר אָנֹכִי מֵאִישׁ וְלֹא בִינַת אָדָם לִי:

רש"י כי בער אנכי – על שסמכתי על חכמתי בדבר שהקב"ה דאג שמא יבוא לידי עבירה:

 ביאור הגר"א – כי וגו' "מאיש" – הוא יעקב שנאמר איש תם וגו' כלומר שאין אתנו כמו יעקב שידע דרכי ה'

ולא בינת אדם לי הוא יצחק שהוא ממדרגת דבינה:

 רלב"ג כי בער – ולפי שאני בער מאיש ואין לי בינת אדם באלו הדרושים העמוקים:

 מצודות דוד כי בער אנכי – ר"ל ואלה דבריו שאמר עתה רואה אנכי שאני נבער מדעת איש ואין לי בינת אדם

כי הנה דבר ה' מאסתי [את הנבואה] וחכמתי מה לי:

מדרש משלי פרשה ל

דברי אגור בן יקה המשא נאום הגבר לאיתיאל לאיתיאל ואוכל – דברי אגור. אלו דבריו של שלמה שאגר חלציו לחכמה. בן יקה. שהיה נקי מכל חטא ועון. המשא. שנשא עולו של הקב"ה. נאום הגבר. ששרתה עליו רוח הקודש. לאיתיאל. שהבין אותיותיו של אל.

דבר אחר, לאיתיאל. שהבין אותיותיהן של מלאכי השרת. ואוכל. שהיה יכול לעמוד בהן. הא כיצד, מלך בעליונים ובתחתונים. שנאמר (דברי הימים א כט, כג) וישב שלמה על כסא ה' למלך.

ואחר כל זה המלכות והחכמה והבינה וכל אותו שבח, היה צריך לומר, כי בער אנכי מאיש. זה נח. אמר שלמה, היה לי ללמוד מנח ששכר ביין ונענש עליו.

ולא בינת אדם לי. זה אדם הראשון, שלא היתה לו אלא אשה אחת והטעתו. ואני נשאתי אלף נשים. לכך נאמר, נשיו הטו את לבבו. היך מה דאת אמר, לאדם מערכי לב:

 

(ג) וְלֹא לָמַדְתִּי חָכְמָה וְדַעַת קְדֹשִׁים אֵדָע:

מלבי" (ב-ג) כי בער אנכי מאיש – תשובת אגור היה על דברים ששאלוהו החכמים האלה בעניני בריאת העולם והתהוותו ובסתרי מעשה בראשית,

וכפי המבואר מתשובתו חקרו ע"ז החכמים האלה בדרך הפילוסופיא, ורצו לדרוש מה למעלה ומה למטה, מה לפנים ומה לאחור, והעלו בזה סברות ע"פ שכלם כמו שחקרו ע"ז הפילוסופים דור דור והעלו חרס בידם,

והשיב להם אגור שאיך ידרשו ממנו דעת קדושים שהם הידיעות הרמות האלה אשר לא יודעו ע"י חקירה אנושית, רק ע"י הופעת אלהית לקדושים,

שהדברים שיוודע להם מסוד אלהים ליראיו באלה העמוקות נקראים דעת קדושים,

איך אדע ידיעות כאלה אחר שבער אנכי מאיש וכו'?

וכבר התבאר אצלנו שסדר ומדרגות הידיעה היא "חכמה בינה דעת"

שהראשון היא החכמה שהיא לא תודע ע"י מופת הדעת, רק מאלהים לבדו שהוא הודיע חקי החכמה בתורתו וילמדהו לבני אדם,

ואחריה הוא הבינה, שאחר שקיבל חקי החכמה מאלהים אז בעל הבינה שהוא מבין דבר מדבר, יוכל להתבונן בה בינה להבין טעמיה ולהוציא דבר מדבר,

ואז אחרי הבינה יבא לכלל דעת שגדר הדעת הוא שידע הדבר בידיעה ברורה כמו שיודע את המוחשים ואת המושכלות ראשונות,

והאיש שהגיע למדרגה זאת יופיע עליו רוח אלהים להודיעהו דעת קדושים, שהם האמתיות בסודות האל במעשה בראשית ומרכבה, סוד הבריאה וההנהגה, וקשרי העולמות וכדו'

עפ"ז אחר שבער אנכי מאיששהבער הוא הפך של היודע כמ"ש איש בער לא ידע,

ויותר מזה שגם לא בינת אדם לי – שהבינה קודמת אל הדעת כמ"ש אם אין בינה אין דעת,

ויותר מזה שגם לא למדתי חכמה – שהיא הראשית לכולם,

א"כ איך דעת קדושים אדע – שהיא המדרגה האחרונה והנעלה מכולם?

אולם בדבריו הוסיף בכל אחד רבותא להשפיל את עצמו,

 כי יש דעת שהיא מדרגה קטנה מכולם, והוא הדעת הפשוט הנמצא אצל כל איש ואיש, והוא שידע דברים המושגים על ידי החוש, או שידע את המושכלות הראשונות הנטועים בשכל כל אדם,

ומי שאינו יודע גם דברים כאלה נקרא בשם 'בער' מלשון בעיר ובהמה שהוא בהמי ויוצא מכל האנושית,

ועז"א כי בער אנכי מאיש.

וכן בבינה יש מדרגה שהיא קטנה מחכמה והיא הבינה הפשוטה, הנמצא אצל הרבה מבני אדם שמשתמשים בבינתם, ועז"א שגם לא בינת אדם לי – אף הבינה הפשוטה שנמצא אצל בני אדם,

וגם לא למדתי חכמה – ר"ל שלא התחיל ללמדה כלל,

ואם כן איך דעת קדושים אדע – הידיעות המיוחדות רק לקדושים אשר אור אלהי הופיע על שכלם?:

 מלבי"ם חלק באור המלים (ב-ג) בער – איש בהמי והוא הפך הדעת, ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך, והגדרים בין חכמה בינה ודעת למעלה (א' ב') ובכ"מ. ודעת קדושים, ידיעות המיוחדות לקדושים, ונקרא ג"כ דעת אלהים, ור"ל ואיך דעת קדושים אדע:

ביאור הגר"א – ולא למדתי חכמה הוא נגד אברהם שהוא מדרגין דחכמה

ודעת קדושים אדע הם השבטים שהיו כולם קדושים ודור דעה ואין אתנו כמותם

ואלו ד' דרגין איש וחכמה ובינה ודעת הם נגד ד' דרגין שבישראל – אנשים חכמים ונבונים וידועים

אנשים היינו צדיקים וכמ"ש איש צדיק תמים וכמ"ש בספרי אנשים צדיקים וכסופים:

מצודות דוד [ומעי"ז ברש"י] ולא למדתי – הריני כאלו לא למדתי חכמה.

ודעתולא האמור בתחלת המקרא משמשת בשתים כאלו אמר ולא דעת קדושים אדע

ר"ל לא הבנתי דעת אמרי קודש במה שאמר הכתוב ולא ירבה לו נשים ולא יסור וגו' (דברים יז)

כי אין הכוונה לומר כשירבה שמא יסור כאלו היה הדבר תלוי ומסופק

אלא הכוונה היא לומר שבודאי יסור ואין חכמה נגד תורת משה:

 

(ד) מִי עָלָה שָׁמַיִם וַיֵּרַד מִי אָסַף רוּחַ בְּחָפְנָיו מִי צָרַר מַיִם בַּשִּׂמְלָה מִי הֵקִים כָּל אַפְסֵי אָרֶץ מַה שְּׁמוֹ וּמַה שֶּׁם בְּנוֹ כִּי תֵדָע:

אבן עזרא מי הוא שעלה שמים וירד – כלומר שיש בו כח לעלות אל השמים הגבוהים ולרדת אל הארץ שהיה לעומק לא אדענו בחכמתי:

 בחפניו – כדי שיבין השומע כי חפניו וידיו הם רצונו או שכלו, כלומר שיאסוף הרוח שלא תהי' נושבת:

 מי צרר מים – כאילו צררם בעבים הדומים לשמלה להמטיר על הארץ:

 כל אפסי ארץ – שלא ימוטו, והאפסים הם הקצוות העומדות על בלי מה:

 מה שמו ומה שם בנו – שידעהו בחכמתו:

 כי תדע – אתה אתיאל אדם או בנו הגד לי שם אחד מהם שידעהו והטעם אינו יכול לדעתו ואין בנבראים שידעו בחכמתו:

 ביאור הגר"א – [הגר"א נוקט כקו של רש"י הנסמך על מה שננדרש בפסיקתא שכל הענין עוסק במשה]

מי עלה וגו' הוא נגד משה שעלה השמימה והוריד עמו התורה כמ"ש עיר גבורים עלה חכם ויורד עוז מבטחה

מי אסף רוח בחפניו וגו' הוא ג"כ נגד משה שעשה ד' דברים לישראל והוא שהוריד התורה, והלוחות, וקרע הים, והקים המשכן,

וזהו מי עלה שמים וירד וגו' הוא נגד התורה

מי אסף רוח בחפניו וגו' נגד הלוחות והוא כי דור המדבר היו כולם נביאים ובתוכם ה' אך כאשר חטאו בעגל נסתלק ה' מעליהם עד יום הכפורים שהביא משה הלוחות שניות וחזר הנבואה ורוה"ק להם כמקדם

וזהו מי אצלנו כמשה שאסף רוח לישראל בחפניו בידיו בזה שהביא הלוחות בידיו אסף רוה"ק לישראל. [רש"י מי אסף רוחפיח הכבשן].

מי צרר מים בשמלה וגו' הוא נגד שקרע הים והציבו כמו נד וזהו בשמלה,

מי הקים כל אפסי ארץ וגו' הוא נגד הקמת המשכן שהקים משה בעצמו, וכידוע מאמרם בזוהר כשהוקם המשכן אז הוקמו כל העולמות עליונים ותחתונים וזהו שהקים כל אפסי ארץ.

ואלו הד' הם נגד ד' רגָלים מי עלה שמים וירד וגו' הוא נגד שבועות שהוא מתן תורה,

מי אסף רוח בחפניו וגו' נגד יום כפור שאז ירד משה עם הלוחות שניות [א.ה. רוח הקודש בחפניו].

מי צרר מים בשמלה וגו' הוא פסח שאז קרע הים [וצרר המים כמו נד כבשמלה]

מי הקים כל אפסי ארץ וגו' נגד סוכות שאז התחילו לבנות המשכן כמ"ש בריש פירושי על שיר השירים.

והוא נגד ד' יסודות, שמים – הוא אש, רוח מים – כמשמעו, ארץ – הוא עפר.

מה שמו איה אשר כשמו? כלומר כמותו שידע תעלומות חכמה בדרכי ה'

מה שם בנו? כי בכל דור ודור יתלבש משה בת"ח הגדול שבאותו דור והוא נקרא בנו

וזהו מה שם בנו כלומר איה הת"ח שבתוכו יתלבש משה – כי תדע, שאתה רוצה לידע תעלומות חכמה בדרכי ה':

מלבי"ם מי עלה – ואיך דעת קדושים אדע לדעת מי עלה שמים וירד – שהיה שאלתו במעשה בראשית לחקור איך נתהוו שני חומרי ההיולי הראשונים שמהם נבראו השמים והארץ,

ומי גבל להם מקומם ברום ובשפל שהם מקומות השמים והארץ,

מי עלה שמים להגביל עומק רום ומי ירד להגביל עומק תחתית,

וגם השאלה ששאלתי מי אסף רוח בחפניו – שיסוד האויר שדרכו להתפשט בכ"מ אשר ימצא שם ריקות,

מי אספו ויצמצם אותו שיעמוד סביב כדור הארץ עד עיגול הנשימה [אטמוספירה],

שעד שם האויר חופף סביב הארץ ומשם ולמעלה לא נמצא עוד האויר שלנו הראוי לנשימת כל בע"ח והוקל ונזדכך, מי אספו בחפניו באופן זה,

וגם השאלה מי צרר מים בשמלה – שהמים אשר טבעם שיקיפו ויכסו כל כדור הארץ סביב, מי צרר אותם שיקוו כולם בים אקינוס וישם חול גבול לים בל יתפשט כאלו נצררו בשמלה שלא יוכלו לצאת משם,

ועוד שאלת מי הקים כל אפסי ארץ – מי שם גבול טבע הארץ שתקום על מרכזה ותהיה תלויה על בלימה וכל אפסי הארץ מסביב ימשכו אל הכובד והכח המושך הנמצא במרכזה,

ומבואר שערך עליו שאלות בכל הד' יסודות, כי השמים הוא מקום יסוד האש לדעת הקדמונים, ואחריו על הרוח והמים, והארץ שהוא יסוד העפר, מה שמו ומה שם בנו –

כי השואל היה מתפלסף כדעת הפילוסופים שמן העילה הראשונה נאצל עלול ראשון שהוא השכל הנאצל שקראו אותו בשם בן להמאציל העליון,

כי תדע – ר"ל שאתה רוצה לדעת ולהשיג כ"ז, או ר"ל שאתה מתפאר לדעת כ"ז ע"פ שכלך וחקירתך,

והלא זה דבר בלתי אפשר להשיגו בחקירה אנושית, רק.

 

(ה) כָּל אִמְרַת אֱלוֹהַּ צְרוּפָה מָגֵן הוּא לַחֹסִים בּוֹ:

ביאור הגר"א – כל אמרת וגו' כי התורה היא מזוקק שבעתים והוא מ"ט פנים לתורה

כמ"ש נ' שערי בינה נבראו בעולם ומשה השיג מ"ט

אך התורה עצמה כוללת כל המ"ט פנים והיא אינה אלא אחת

וכן המצות המה תרי"ג והם נכללים באחת, כמ"ש בא חבקוק והעמידן על אחת והוא הבטחון כמ"ש וצדיק באמונתו יחיה

וז"ש אגור שאין לכם עסק בנסתרות לידע תעלומות חכמה, כי כל אמרת וגו' כלומר התורה צרופה ומזוקק שבעתים והכל כלול בה, ואין לך מדה טובה הימנה, ולכן סיב ובלה בה ומינה לא תזוע

מגן וגו' וכן אל תזועו ותפרשו מהמצות אשר מגן הוא לכל החוסים בו, למי שבוטח בו,

והוא כי יש בם מדת הבטחון שהוא מגן לבל יכשלו בשאר המצות כי כולן כלולין במדה זו

ומהם לא תזועו ובנסתרות אל תחקרו:

מצודות דוד כרש"י כל אמרת – עתה רואה אני אשר כל אמרת אלוה היא צרופה ומזוקקת מבלי סיג ומכשול והוא למגן ולמחסה להציל מן מכשול הטעות את החוסים בו ולא החוסים בחכמתם כמוני

כי אם לא חסיתי במשען חכמתי לומר ארבה ולא אסור לא הייתי נכשל בעבירה

כי לו אם הכוונה היא שהדבר תלוי ומסופק מכל מקום אין לשעון בחכמה ולסור ממנה:

מלבי"ם כל אמרת אלוה צרופה – שבכל אלה החקירות צריך לסמוך על עדות התורה,

שכולם נבראו יש מאין ע"י אומר ה' ואמרת אלוה, דברי התורה במעשה בראשית צרופה מכל סיג,

כי כל מה שאמרו הפילוסופים הקדמונים בזה הם כסף סיגים מצופה על חרש,

וה' הוא מגן לכל החוסים בו – ואינם טועים בהבלי שוא ומדוחים:

 

(ו) אַל תּוֹסְףְּ עַל דְּבָרָיו פֶּן יוֹכִיחַ בְּךָ וְנִכְזָבְתָּ:

רש"י פן יוכיח בך ונכזבת – יוכיח על פניך שע"י תוספתך אתה בא לידי עבירה וכ"ש אם תגרע [נ' שמרמז בזה לשלמה כפי שפירש לעיל שהפסוקים עוסקים בשלמה שנשא לו נשים רבות וכו']:

ביאור הגר"א – אל וגו' גם על מצותיו אל תוסף על דבריו

כי פן יוכיח בך – פן יתוכח עמך ויראך שאין בתוספתך כלום, ונכזבת – ותפרוש מלעשות מצות עוד:

מלבי"ם אל תוסף על דבריו – לאמר בזה דברים משכלך,

פן יוכיח בך – שיראה לך שאינך יודע אף את עצמך, לדעת איך נבראת, ואת פרטי איבריך וקשורם, וקישור הנפש בגויה,

וכ"ש איך תעיז לעלות במעלות לדבר גבוה בבנין העולם הכללי והמצאתו,

ועי"כ ונכזבת – ויתגלה כי שמת כזב מחסך ובדית כזבים ושקרים שאין בם ממש:

 

(ז) שְׁתַּיִם שָׁאַלְתִּי מֵאִתָּךְ אַל תִּמְנַע מִמֶּנִּי בְּטֶרֶם אָמוּת:

רש"י שתים שאלתי מאתך – עכשיו מדבר לפני הקב"ה:

 ביאור הגר"א – שתים וגו' כאן מאמר אגור בבקשה לקב"ה וכן כתב להם הבקשה הזאת

שב' אלו אנכי מבקש מאתך שאל תמנע ממני וגו'

רלב"ג שתים שאלתי – אמר זה החכם מדבר אל השם יתברך שתי שאלות שאלתי מאתך אל תמנע ממני בטרם אמות כי אחר המות לא יתחדש לאדם קנין השלימות אם לא בחייו:

מלבי"ם שתים – עפ"ז אמר אגור אל ה', אני שאלתי ממך שני דברים בל תמנע ממני בטרם אמות – מיתת הנפש,

ע"י שאטעה מדרך האמונה להמשך אחרי דרכי הפילוסופים האורגים קורי עכביש והחוזים משאות שוא ומדוחים:

 

(ח) שָׁוְא וּדְבַר כָּזָב הַרְחֵק מִמֶּנִּי רֵאשׁ וָעֹשֶׁר אַל תִּתֶּן לִי הַטְרִיפֵנִי לֶחֶם חֻקִּי:

רש"י ראש – דלות. הטריפני – לשון מזון וכן טרף נתן ליראיו (תהלים קיא):

רבנו יונה – שוא ודבר וגו. וארז"ל בענין מה שכתוב, ראש ועושר אל תתן לי וגו' פן אשבע וכחשתי ואמרתי מי ה'

ופן אורש וגנבתי ותפשתי שם אלהי,

השניה קשה מן הראשונה, שנאמר, "ואתם בית ישראל כה אמר ה' איש גלוליו לכו עבודו ואחר אם אינכם שומעים אלי ואת שם קדשי לא תחללו עוד" (יחזקאל כ, לט),

רוצה לומר כי עון הנשבע לשקר בבית דין חמור מעונש העובד עבודה זרה בסתר מפני חלול השם, (שם שם מה). התשיעי שבירת התאוה הגשמית… כי כל זמן שהאדם הולך אחרי התאוה נמשך אחרי תולדת החומר וירחק מדרך הנפש המשכלת ואז יתגבר יצרו עליו, כענין שנאמר, "וישמן ישורון ויבעט" (דברים לב, טו), ונאמר, "פן תאכל ושבעת וגו' ורם לבבך" (שם ח, יב-יד), ונאמר, "פן אשבע וכחשתי", ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (סוכה נב ב) אבר קטן יש באדם משביעו רעב מרעיבו שבע (שם שער א ל):

ביאור הגר"א – שוא וגו' ההבדל בין שוא ודבר כזב הוא, כי שוא הוא דבר השקר מעיקרו, שבשעה שאמר הדבר היה בלבו לשנותו,

וכזב הוא שבעת שאמר הדבר היה בלבו לעשות זה, ואח"כ שינה ולא עשה ונפסק ממנו עשות הדבר הזה, כמ"ש אשר לא יכזבו מימיו

ועל הב' אלו ביקש מהשי"ת שירחיק ממנו א' שוא ודבר כזב

והב' ראש ועושר דהיינו גדר העני ביותר וגם עשיר גדול, אלא הטריפני לחם חוקי, כפי מזונתי הצריכים לי, ומפרט:

מלבי"ם שוא ודבר כזב הרחק ממני – ר"ל בל אהיה עני בדעת לבל אבין מאומה עד שאבא להאמין אמונת שוא,

ר"ל דברים שא"ל ממש כלל, כמו העכו"ם שהאמינו בכל דרכי סכלות ופתיות שזה אמונת שוא,

ולא שאהיה עשיר בשכלי לפרוץ בחקירה יותר מדאי עד שאוציא דברי כזב, כמו שהרבו החוקרים דברי כזבים להכחיש חידוש העולם מאין,

ואמרו שהעולם קדמון כקדמות ה' ועמד ממנו בהכרח כצל מהשמש וכמשכיל עם המושכל, וכן כחשו והמציאו כזבים בכל פנות האמונה,

ונתן ע"ז משל ראש ועושר אל תתן לי – כי הראשון רש בשכלו, והשני עשיר יותר מדאי, ושניהם יוצאים מן האמונה, רק הטריפני לחם חקי – ובנמשל שיתחכם ע"פ חכמת התורה שהיא לחם הנפש המיועד לשלמותה ולחיותה:

 מלבי"ם חלק באור המלים שוא – דבר שאין בו ממש. וכזב, הוא דבר שלא יתקיים, וזה הבדלו מן שקר:

 

(ט) פֶּן אֶשְׂבַּע וְכִחַשְׁתִּי וְאָמַרְתִּי מִי ה' וּפֶן אִוָּרֵשׁ וְגָנַבְתִּי וְתָפַשְׂתִּי שֵׁם אלקי:

רש"י פן אשבע – מתוך עושר וכחשתי בהקב"ה מרוב גאוה ומהו הכחשה.

ואמרתי מי ה' – כלומר אין אלהים. ותפשתי שם אלהי – להרגיל להשבע בו לשקר:

ביאור הגר"א – פן אשבע וגו' פי' שלא תתן לי עושר רב פן מחמת זה אשבע.

וכחשתי ואומר מי ה' כמ"ש ורם לבבך ושכחת את ה'

ופן אורש שאהיה עני ביותר ולא יהיה בביתי לחם ושמלה וגנבתי

ותפשתי את שם אלהי – את מדת הדין על שעשני עני ביותר ואתרעם על מדותיך.

והעניין כי יש ב' עניינים רעים מאוד בלומדי התורה

א' הלומד עם פניות ולקנטר והוא נקרא שוא, שבשעת לימודו און טמון בחובו, ובלבו מרמה,

והשני שלומד בלי שום פניה אלא שאחרי כך פורש עצמו מהתורה ופוסק מללמוד,

וע"ז אנו מתפללין בכל יום וישים בלבינו אהבתו ויראתו גו' ולעבדו בלבב שלם למען לא ניגע לריק ולא נלד לבהלה

פי' כי יש ב' נשים שאין להן בנים מב' בחינות

א' עקרה אשר לא ילדה             וב' היולדת וקוברת והיא המילדת לבהלה

וכן יש שני עניינים רעים בלומדי התורה א' הלומד עם פניות לקנטר, והוא המייגע בתורה אך יגיעתו לריק, שהתורה שלומד הוא ריק ואין בו ממש, והוא כמו עקרה לא ילדה שיגיעתה לריק

והב' הוא שלומד ואח"כ פורש ח"ו, והוא כמו מוליד לבהלה, שהיא אשה היולדת וקוברת, והוא דומה לה שאובד מה שלמד אף מתחילה, וכמ"ש שנה ופירש כו' וזהו לבהלה,

וזשה"כ יראת ה' טהורה עומדת לעד כי אלו הב' הוא מחמת שלומד בלתי יראת ה' נגעה בלבו ולכן פוסק אח"כ,

כי חכמה ומוסר אוילים בזו וכמ"ש אם אין יראה כו' מכריז ר' ינאי חבל על דלית ליה כו'

אך כשיש לו יראת ה' אז יש בו ב' מעלות בלימודו

א' טהורה שבשעת לימודו אין שום פניה במעונו ב' וגם עומדת לעד שאינו פורש אח"כ מהתורה כלל

וזהו שאנו מתפללין ומבקשים לשי"ת שישים בלבנו יראתו ואהבתו למען לא ניגע לריק ולא נלד לבהלה

וזהו שוא הוא שבשעת המעשה שוא כנ"ל ודבר כזב שלא אפרוש ח"ו מן התורה, 'הרחק ממני'.

ראש ועושר וגו' כי המותר [מל' המיותר – העושר] והמועט שניהם אינם טובים אף בדבר חכמה וכמ"ש כל שחכמתו מרובה ממעשיו כו'

וגם אם נִמְעט חכמתו וקט שכלו עד שאינו מבין דרכי אמיתיות התורה היא ג"כ אינו טוב כי נדמה בעיניו שלא ימצא בתורתינו חכמה ונמאסה בעיניו לכפור בה והולך אחר חכמת הגוים עע"ז ונמצא כופר באלהי ישראל

וזהו ראש כלומר רש בשכל, ועושר שכל רב מאוד, אל תתן לי

הטריפני לחם – הוא התורה כמ"ש לכו לחמו בלחמי וגו'             לחם חקי – הוא המצות

ומפרש פן אשבע שיתרבה שכלי בחלקי ואז אשען על בינתי ואעזוב ח"ו דרכי התורה ומחמת זה אכחש במציאות ה' ואומר מי ה'

ופן אורש ולא אבין חכמת התורה ומחמת זה אלך אחר חכמות חצוניות וילדי נכרים ואעבוד ע"ז ח"ו

וזהו וגנבתי חכמות נכריות ותפשתי את שם אלהי ואהיה נוגע בעיקר והיא בריבוי אלהות ח"ו

ומ"ש תחילה מי ה' ואח"כ שם אלהי הוא מפני כי שם הוי"ה ב"ה מורה על הוייתו ית'

ומיוחד לו לבדו זה השם ולא לשום שר ומלאך ושרף

ושם אלקים מורה על יכולתו ית' ולכל מי שנותן יכולת נקרא בשם אלהים ג"כ

ולכן השרי מעלה נקראים אלהים כמ"ש כי כל אלהי העמים כו' על שם היכולת שנתן הקב"ה להם

וז"ש זובח לאלהים יחרם וגו' פי' לשם אלהים יחרם גו' מפני שהשרי מעלה נקראים ג"כ אלהים

בלתי לה[וי'ה] לבדו – כי השם הוי"ה ב"ה מורה שמיוחד לו לבדו ולכן בהכחשת המציאות ח"ו אמר מי ה' שבו ההכחשה

ואצל טעותו בריבוי אלהות אמר אלהי כי הריבוי הוא באלקות ולכן אמר אלהי שקראתי את שם אלהי על אלהים אחרים

ולכן כתיב בעשרת הדברות אנכי ה' כו' לא יהיה לך אלהים וגו'

כי אנכי הוא אזהרה להאמין במציאות הבורא אחד יתברך ב"ה ולכן אמר בשם הוי"ה ב"ה

ולא יהיה לך כו' הוא אזהרה להאמין באחדות הבורא ושאין זולתו לכן אמר שם אלהים

ואמר כאן ב' דברים שהם ד' והוא כמ"ש אל תצדק הרבה וכו' ואל תרשע הרבה

היינו אל תוסף הוא אזהרה לבל יצדק הרבה          ושוא ודבר כזב גו' הוא לבל ירשע הרבה

וראש ועושר הוא נגד מ"ש שהמע"ה אל תהי סכל הרבה ואל תתחכם הרבה וגו':

מלבי"ם פן אשבע וכחשתי – מרוב טוב, ובנמשל שהמעמיק בשכלו לחקור יותר במה שאחר הטבע, יבא להכחיש מציאות ה' ולאמר שהעולם קדמון ושאין ה' בורא כל,

ופן אורש וגנבתי ותפשתי שם אלהילישבע בשקר,

ובנמשל שהרש בשכלו יגנב ויקח לו כחות הטבעיים או כחות הכוכבים ויתפוש עליהם שם אלהות ויעבוד עכו"ם,

ולכן טוב הדרך הממוצע שלא יפרוץ שכלו יתר על האמונה הקבועה בתורה,

ויאמין בכל מה שהחכימה אותו התורה הנתונה מאלהים:

 

(י) אַל תַּלְשֵׁן עֶבֶד אֶל (אדנו) אֲדֹנָיו פֶּן יְקַלֶּלְךָ וְאָשָׁמְתָּ:

רש"י אל תלשן עבד – אל תמסור דין על אדם לצעוק עליו להקב"ה ואפי' הוא רשע אשר אביו יקלל וכל התועבות האמורות כאן בו,

וראיה לדבר מהושע בן בארי כדאיתא בפסחים בפ' האשה שהלשין את ישראל ואמר החליפם באומה אחרת אמר לו הקב"ה קח לך אשת זנונים (הושע א):

ביאור הגר"א – אל תלשן וגו' פירוש היאך אפשר לידע תעלומות דרכי ה'

הלא עבד שמרד באדוניו שעשה לו טובות הרבה והוא כפוי טובה וע"כ לפי שכלינו הוא איש עול אשר כמוהו אין

בנמצא

ואעפ"כ אזהרת ה' הוא שאל תלשן עבד אל אדוניו ולא עוד פן יקללך ואשמת [ביאר המצודות – לשון שממה]:

מלבי"ם אל תלשן – גם זה תשובת אגור אל החכמים איתיאל ואוכל,

ובדברים האלה המופלאים אחשב לפרשם בדרך הפשוט ודרך המושכל:

 האנשים – האלה איתיאל ואוכל שהתפלספו לפני אגור, האמינו בקדמות העולם או בחומר קדום,

ואמרו שהעולם עומד מעצמו ע"י ההויה וההפסד המתמיד וע"י הד' יסודות שממירים צורותיהם תמיד ומתהפכים א' לחברו ומתערבים ומתמזגים זה בזה,

ומתוך כך החזיקו בדעת אפוקריס שהעולם כמנהגו נוהג ואין משגיח ומושל בעולם,

ולעגו על עבודת אלהים באמרם מה בצע כי נעבדנו ואין משגיח ומקבל עבודה מבני אדם

וע"ז אמר אגור אליו אל תלשן עבד אל אדוניו – אל תדבר מלשינות על העבד העובד לאלהים,

פן יקללך – שאדוניו המשגיח וישמע דברך יקללךבעבור זה,

ואשמת – כי עליך יגולל האשם שע"י שטותך באו למינות, וקם.

 

(יא) דּוֹר אָבִיו יְקַלֵּל וְאֶת אִמּוֹ לֹא יְבָרֵךְ:

ביאור הגר"א – דור וגו' כלומר אפילו דור שאביו יקלל ואמו לא יברך אעפ"כ אל תלשן

ואמר אצל אביו יקלל, ואצל אמו לא יברך, כי אביו הוא נגד מ"ע ואמו היא נגד מצות לא תעשה,

לכן אצל אביו כתב יקלל, ואצל אמו לא יברך,

ועוד כמ"ש בגמרא נאמר אצל כבוד – אביו תחילה כו' ואצל מורא – אמו תחילה כו' גלוי וידוע כו'

והיינו שדרך אביו לייסרו בשבט מוסר אבל אמו דרכה להדריכו בנחת

ולכן אצל אביו שמייסרו תמיד כ' יקלל שמקללו על שמיסרהו ואצל אמו שמכבדה כ' לא יברך:

מלבי"ם דור אשר אביו יקלל – שמכחיש את אביו שבשמים ואומר שהעולם נולד מעצמו בלא אב מוליד, ר"ל בלא בורא,

וגם את אמו לא יבורך – שגם את החומר שממנו נתהוה העולם לפי דעתו, לא יברך אותו, כי יאמר שהוא מקור משחת, אוכל בניו ומפסיד ילדיו ומשביר אחרים תחתיהם, ושהרע גובר בו על הטוב,

כמו שנודע דעת המינים האלה,

וגם [פירוש נוסף] – שלפי דעתם המושחת לא התחייבו בכבוד אב ואם,

כי אמרו שטוב לו לאדם שלא נברא משנברא ושמציאתו בזה העולם הוא לרעתו,

ומקללים את אביהם שגרם להם המציאות:

 

(יב) דּוֹר טָהוֹר בְּעֵינָיו וּמִצֹּאָתוֹ לֹא רֻחָץ:

ביאור הגר"א – דור וגו' כלומר שבעיניו חשוב אף לטהור שלא עשה כלל עבירה מעולם

ובאמת לא די שחטא כבר אלא שעדיין לא רוחץ מצואתו שחטאו בידו עדיין:

מלבי"ם דור – וגם הם דור טהור בעיניו הגם שמצואתו לא רחץ – כי הם יאמרו שאין צריכים למעשים תוריים ולא להתקדש ולרחוץ מתאוות ומכל מדה רעה, אחר שאין תורה ודת אלהית לדעתם,

ועושים כל התועבות אשר יעלה על רוח תאותם,

כי יאמרו כי יתנהגו כפי מזג החומר וכפי מדותיו ותכונותיו כל העולה על רוחם וכפי חפץ נפש בהמתם:

 

(יג) דּוֹר מָה רָמוּ עֵינָיו וְעַפְעַפָּיו יִנָּשֵׂאוּ:

רש"י דור מה רמו עיניו – זה גסות הרוח:

 ביאור הגר"א – דור מה רמו וגו' כי שני מיני גאוה יש גאה וגאון

גאה איש שהוא שפל הערך באיכותו ומגביה את עצמו בהתפארותו

וגאון הוא שרוצה למשול על כולם

וזהו רמו עיניו שמתפאר מאוד ולבבו יחשוב שהוא חכם גדול וצדיק ועשיר ועפעפיו ינשאו שמנשא את עצמו על הבריות ואמר "מה רמו עיניו" להגדיל הענין, כלומר מה גדול שפלותו ומה גדול רמות עיניו:

מלבי"ם דור – וגם הם דור מה רמו עיניו – כי ירימו את עיני עיונם לחקור בגדולות ובנפלאות מהם

לדרוש בעניני האלהות ובמה שאחר הטבע כאלו בכח שכלם להשיג את הכל,

וגם עפעפיו – שהם הסוגרים את העינים ינשאו – שלא יסגרו את עיניהם להסתיר פנים מהביט אל האלהים,

רק ישלחו עיניהם במקום אשר חשך סתרו וערפל חתולתו:

 מלבי"ם חלק באור המלים עיניו עפעפיו – עי' הבדלם (תהלות י"ב למעלה ד' כ"ה):

 

(יד) דּוֹר חֲרָבוֹת שִׁנָּיו וּמַאֲכָלוֹת מְתַלְּעֹתָיו לֶאֱכֹל עֲנִיִּים מֵאֶרֶץ וְאֶבְיוֹנִים מֵאָדָם:

רש"י דור חרבות שיניו – החיצונו'. מתלעותיו שניו הפנימיות. ומאכלות – סכינים:

ביאור הגר"א – דור חרבות וגו' מתלעות הם שיני הלחיים והם דומין לסכינים

ושינים העניין הוא שיניים האמצעיים [הקדמיות] הם דומין לחרבות

כי בשניים האמצעים כורת המאכל ובהמתלעות הוא טוחן אותם דק דק ואוכל

ולכך דימה הכתוב אותם למאכלות שאוכלין בו

והענין שיש ב' מיני גזלנים והם כתובים בריש הספר הזה, והוא

א' שגוזל לאיש את ממונו ואוכל את הממון ומניחו בחייו,

והב' שהורג גם את בעל הממון ונוטל הממון ג"כ

וזהו דור חרבות שיניו ששיניו כחרב שהורג האיש וגוזל ממונו

ומתלעותיו מאכלות – שאוכל את ממון הנגזל ומניחו קיים וזהו לאכל עניים גו'

עתה מפרש כי עניים הם שהיו עשירים והענו

וכמ"ש הוי מגיעי בית בבית שמלוה לו מעות כדי שישאר בידו ביתו של העני

ואביון הוא עני מעיקרו שאין לו כלום

ולזה אמר שמתלעותיו הם מאכלות שאוכל ממונו של עני ואוכל את העניים מארץ, שלא ישאר העני על ארצו, כי גוזל ממנו ארצו,

ואביונים שאין להם ארץ כלל – לוקח נפשו שלא יהיה בין אנשים כלל, וזהו מאדם

ואמר ד' פעמים דור שהן נגד ד' יצה"ר תאוה וגאוה וכעס וחמדה שהן כלל כל העבירות

ואעפ"כ אל תלשן ואין לך פלא גדול מזה:

מלבי"ם דור – וגם הם דור אשר חרבות שיניו, שע"י שאין מאמינים בתורה אלהית ובהשגחה ובשכר ועונש

אין ביניהם גם דת נימוסי, רק נעשו כדגי הים שהגדול בולע את הקטנים, ואוכלים בשיניהם עניים ואביונים:

 מלבי"ם חלק באור המלים  שניו, מתלעותיובשיניים תאחז החיה את הטרף, ובמלתעות תאכלהו:

 

(טו) לַעֲלוּקָה שְׁתֵּי בָנוֹת הַב הַב שָׁלוֹשׁ הֵנָּה לֹא תִשְׂבַּעְנָה אַרְבַּע לֹא אָמְרוּ הוֹן:

רש"י לעלוקה – מנחם פתר לעלוקה כמשמעו למדנו שהוא ערבי

והפותרים אומרים שהוא לשון שאול ומורד וכן במדרש תהלים למדנו כן, שפותר שתי בנות גן עדן וגיהנם זו אומרת תנו לי צדיקים וזו אומרת תנו לי רשעים. ארבע לא אמרו הון – הרבה יש לנו:

אבן עזרא לעלוקה כמו עוות וראוי להיות עקולה, מן משפט מעוקל, והיא תהפך כמו כשב כבש, ירעף יערוף, ושתים ושלש דרך אריכו':

לעלוקה – כענין העקולי' והעוותי' שעושין הד' דורות – יש בנות ותולדות ד' אשר בם ידינם השם:

ביאור הגר"א לעלוקה וגו' לעלוקה הוא הגיהנם הם שתי בנות וכל א' נחלק לב' ב' ה' וזהו הב כי ה' מדורי גיהנם הראשונים נחשבים לאחת כי הב' שהם שאול ואבדון נחשבים בפ"ע שמהם אין היורד עולה לעולם כמ"ש כן יורד שאול לא יעלה ואבדון כשמו וכמ"ש למעלה ואמר הב הב כי הם כפולים. שלוש הנה וגו' כי הם לעולם אינם שבעים. ארבע לא אמרו הון הון הוא בסוד נפש רוח נשמה כמ"ש למעלה שמכלין את הכל. ועוד לעלוקה הוא שדבר המפסיד נקרא עלוקה והם שתי בנות כי ד' יסודות יש ארמ"ע וכנגדן דצח"ם בחלקי עולם הב' יסודות מהן מחיים וב' מפסידים רוח ומים הן מחיים רוח לחי ומים לצומח וב' מפסידים עפר ואש ואותן הב' המחיים הן ג"כ מפסידים והן אפילו יותר מפסידים מב' המפסידים בטבע כי המפסידים בטבע אינם מפסידים אלא לאחר שהלכו מאתו ב' המחיים משא"כ המחיים מפסידים תיכף בעת שיתרבו כמו המים תיכף כשיתרבו מפסידו אבל האש ברבותו אינו מפסיד אלא לאחר שנתייבש ולא נשאר לחלוחית המים וכל זמן שהמים יש הוא אינו מפסיד כלל אלא אדרבה עושה פעולתו לכן הרוח באדם כשיתפח בטנו הוא מת מיד נמצא הן ד' מפסידים וזהו שתי בנות הב הב שלש כו':

 רלב"ג על משלי פרק ל פסוק טו

(טו) לעלוקה – הב הב לא תשבענה ג' הנה אשר לא תשבענה וד' שלא אמרו הון די הון הא' היא שאול והיא ההיולי הראשון ודמהו אל המטה המוחלט להיות מציאותו החסר שבמציאות היסודיות והוא מבואר שלא ישבע בלבישתו הצורות א' אחר אחת וכן עוצר רחם והוא ההריון כי אז יעצור הזרע ברחם ועוצ' פי רחם והוא לא ישבע מצד טבעו כי תמיד יבקש ההריון וכן הארץ לא שבעה מים לזון הצמחים כי אם ימטר עליה תצטרך אחר זה למטר וזה תמיד לא יכלה או ירצה בזה והוא יותר נכון כי תמיד יתהוו המים בבטנה לא יסורו מלהתהווה במקורותיה ואולם הד' היא היותר דומה לזה הענין הנמשל ולזה הבדילה מהשאר והיא האש שלא אמרה הון כל מה שיתמיד להמצא אצלו מה שאפשר שיבער בו האש וכן הענין באלו הדעות הנפסדות אשר יקרו מפני הדלות בדעות כי הם לא יסורו מלהשחית האנשים כל מה שהתמיד להמצא חסר דעת יתכן שיטעה בהם:

 מצודות דוד על משלי פרק ל פסוק טו

(טו) לעלוקה – דימה בור הקבר לעלוקה כי מוצצת ושואפת כל הבריות אליה כדרך העלוקה המוצצת את הדם. שתי בנות – הם ג"ע וגיהנם הג"ע אומרת תן לי צדיקים והגיהנם אומרת תן לי רשעים והוא ענין מליצה כאלו יאמר אל יחשוב הצדיק כי צר לו המקום בג"ע ואל יחשוב הרשע אשר הגיהנם כבר נתמלא מפה אל פה ולא ימצא לו מקום כי לא כן הוא כי כל אחת מתאוות עוד על אנשים כי הנה רחבות ידים וכ"א יבוא אל מקומו. שלש הנה – ר"ל עם כי שלש הנה המשפטים הנראים אשר לא תשבענה מלשפוט שפוט ולא יקיצו במשפט עכ"ז יש עוד אחריהם הרביעית אשר תקח עוד משפט ומרבית מיני היסורין שבה לא יאמרו די לנו לעשות המשפט כי לא ירפו ידיהם ממנה:

 מלבי"ם על משלי פרק ל פסוק טו – חלק באור הענין

(טו) לעלוקה – עתה מפרש באיזה אופן יכחשו את אביהם שבשמים, שהם אומרים שהעולם נתהוה מעצמו על ידי חומר קדמון, ואמרו שהחומר הזה ההיולי י"ל שתי בנות (ועלוקה הוא שם פילוסוף א' שהיה שמו עלוקה, ור"ל לשטת עלוקה, או שקורא את החומר ההיולי הזה בשם עלוקה, שהוא רמש המוצץ דם, שכן ימצוץ תמיד דם ורצח, כי החומר הזה מבלה כל המתהוה ממנה, יש שתי בנות – שהן אומרות הב הב – ויש שלש – בנות אשר לא תשבענה וארבע – אשר לא אמרו הון – ומפרש.

 מלבי"ם לספר משלי פרק ל פסוק טו – חלק באור המלים

(טו) לעלוקה – תולעת הגדלה בנהרות המוצצת דם:

 

(טז) שְׁאוֹל וְעֹצֶר רָחַם אֶרֶץ לֹא שָׂבְעָה מַּיִם וְאֵשׁ לֹא אָמְרָה הוֹן:

 

תרגום יונתן על משלי פרק ל פסוק טז

(טז) שיול ואחדת רחמי וארעא לא שבעא מיא ונורא לא אמרה מסתא:

 רש"י משלי פרק ל פסוק טז

(טז) ועוצר רחם – תשמיש:

 אבן עזרא על משלי פרק ל פסוק טז

(טז) שאול – שישליכו בו הדור המקלל וימותו בלא עתם כענין מקלל אביו ואמו מות יומת:

 ועוצר רחם – שיעצור הרחם פה הבטן ולא יולידו בעבור הדור שלא רוחץ מטומאת זנות ושלא יהיה לו בנים ולא יהיה לו זרע:

 וארץ לא תשבע מים – באין מטר ויבשו זרועים ויהיו מושפלים הגאים והרמים ברעב:

 ואש – היא היורדת מן השמים לאכול הדור האוכלים העניים ועושקים האביוני' כאש שירדה עליהם בימי אליהו וכן ותצא אש מלפני ה' או האש רמז לחום המייבש כאש ולא ירד הגשם והזכיר האב והאם פעם שנית כי זה הדור הלועג והמקלל רע מהג' דורות ועין שתלעג לאב המוסר אותו ותבוז לחברת אם המיסרת אותו יהי חלל וינקרו עיניו עורבי נחל שאין מרחמין על בניהן ולא יאסף לקבורה כי המכבד אותם יאריכון ימיו:

 ביאור הגר"א – משלי פרק ל פסוק טז

שאול וגו' שאול הוא הבור והוא העפר ועוצר רחם הוא רוח ארץ לא שבעה מים הוא מים ואש לא כו' הוא אש ובגמרא מס' ברכות ט"ו ב' אמרו מ"ד שלש הנה כו' שאול ועוצר רחם וכי מה עניין כו' אלא כו' מה רחם כו' ע"ש ולכאורה מאי תמיה זה דקחשיב ג' דברים אשר לא תשבענה כו' אלא דהתמיה דלכתוב שאול אצל ארץ לא שבעה מים אלא כו' מה רחם כו' לפי שהארץ היא האם של האדם כמ"ש ערום יצאתי מבטן אמי וערום אשוב שמה והוא העובר להוליד וזהו שאמר בזוהר בתר דינקא הדר איתעברית מינייהו:

 מצודות דוד על משלי פרק ל פסוק טז

(טז) שאול – הוא הקבר אשר לא תשבע מפגרים מתים אשר ימותו בחורים או צאצאיהם לעיניהם. ועוצר רחם – כמה נמצא אשר נעצרה רחם האשה ולא תוליד בנים והמה הולכים ערירים. ארץ – רבות פעמים ירד הגשם בשיעור מיעוט ואין די בו להשביע צמאת הארץ ובני אדם כלים ברעב והנה שלשת המשפטים ההנה מתמידות. ואש – ר"ל אחר מות האדם נשפט הוא במיני אש הגיהנם והיא שורפת והולכת כי לא תכבה ולא תאמר די:

 מצודות ציון על משלי פרק ל פסוק טז

(טז) ועוצר רחם – מניעת ההריון וכן כי עצור עצר ה' בעד כל רחם (בראשית מט). יקרוה – ענין נקיבה כמו וינקרו את עיניו (שופטים ט"ז):

 מלבי"ם על משלי פרק ל פסוק טז – חלק באור הענין

(טז) שאול – השתי בנות שאומרות הב הב, הן שאול ועוצר רחם – ר"ל ההויה וההפסד המוטבע בחומר שהשאול הוא ההפסד וממשלת הרחם הוא ההויה המולידה מרחמה את כל והן השתי בנות שע"י יתהוה כל הוה כי אין הויה כי אם בהפסד והשלש אשר לא תשבענה, היא ארץ לא שבעה מים – ר"ל הג' יסודות עפר מין רוח, שהם מתמזגות ומתהפכות תמיד זל"ז, והנה יסוד הרוח והמים ידוע שהם מעורבים זב"ז. כי המים מורכבים משני יסודות אויריים ויש בהם ע"ט חלקים יסוד אויר חמוצי (זויערשטאף) וי"א חלקים אויר ממית (שטיקשטאף) וגם האויר מורכב מהם רק באופן אחר, שאין בו אויר חמוצי כ"כ כנודע בחימיאה, והם מתהפכים תמיד כידוע, ומודיע שגם יסוד העפר שהוא היסוד השלישי ארץ לא שבעה מים – הוא בולע אל תוכו את יסוד המים עם יסוד הרוח שבו, והם ג"כ מתהפכים זל"ז, והרביעי הוא אש לא אמרה הון – שהוא יסוד האש המהתך את כולם והוא הפועל הגדול בעולם ההויה וההפסד, והם יסודי הבריאה לדעת עלוקה, בצירוף השתי בנות שאומרות הב הב ומהוים ומפסידים את הכל:

 מלבי"ם לספר משלי פרק ל פסוק טז – חלק באור המלים

(טז) עצר רחם – ממשלת הרחם, כמו יורש עצר (שופטים י"ח), וקורא הזונה בשם רחם, כמ"ש ישכחהו רחם (איוב כ"ד):

 

(יז) עַיִן תִּלְעַג לְאָב וְתָבוּז לִיקֲּהַת אֵם יִקְּרוּהָ עֹרְבֵי נַחַל וְיֹאכְלוּהָ בְנֵי נָשֶׁר:

 

תרגום יונתן על משלי פרק ל פסוק יז

(יז) עינא דמצריא לאב ושיטא קשישותא דאמא נחצוניה עורבי דנחלא ויסמון יתיה בני נשרא:

 רש"י משלי פרק ל פסוק יז

(יז) ליקהת אם – לקמטי' הנקבצי' ונקהין בפני אמו לשון יקהת עמים (בראשית מט) קבוצת עמים והיו"ד יסוד כמו יפעת ויעלת חן. יקרוה – לשון תנקר נקרת הצור (שמות לג) פוריי"ר בלעז יבא העורב שהוא אכזרי על בניו ויקרוה ולא יאכלנה ולא יהנה בה ויבא נשר שהוא רחמני על בניו ויאכלנה ויהנה בה, העורב אכזרי הוא כמו שנאמ' (תהלים קמז) לבני עורב אשר יקראו, והנשר רחמני שנאמר ישאהו על אברתו (דברי' לב):

 אבן עזרא על משלי פרק ל פסוק יז

(יז) בני נשר – שירחמו על אבותם ובניהם:

 מנחת שי על משלי פרק ל פסוק יז

(יז) תלעג – במאריך התי"ו:

 ותבז ליקהת – היו"ד נחה והקו"ף דגושה:

 ויאכלוה – בגעיא הוא"ו:

 ביאור הגר"א – משלי פרק ל פסוק יז

עין וגו' שמלעיג על אביו ותבז ליקהת אם לאמו הזקנה ויקהת מלשון יקהת עמים יקרוה עורבי נחל שהעורבים המה אכזרים שאף לא יהיה להם הנאה מזה הם יקרוה. והנשר הוא רחמן אינו מנקרו אלא אוכל שנהנה מזה באכילתו והעניין כמ"ש בירושלמי עין תלעג לאב זו כיבוד אב ותבוז כו' הוא לא תקח האם על הבנים יקרוה עורבי נחל שהם אכזריים ויאכלוה בני נשר שהם רחמנים ולכאורה אינו מובן והענין כי הקב"ה נתן לנו ב' מצות כיבוד אב ואם ושלוח הקן ובשניהם כתיב למען יטב כו' והארכת ימים ומצות כיבוד או"א הוא רחמים גדולים וחסד גדול שירחם על או"א בעת זקנותם כמ"ש בגמרא ומצות שילוח הקן היא אכזריות גדולה כמ"ש בזוהר שהציפור צועקת בקול מר ומפילה עצמה לים וז"ש בגמרא שעושה מידות הקב"ה רחמים ואינן אלא גזירות אין פירושו שמדותיו של הקב"ה גזירות ח"ו שהוא מלא רחמים אלא שמצוה זו שצונו לא משום רחמנות כי הוא אינו אלא גזירה מפני שהוא אכזריות ולכן מי שמלעיג על כיבוד אב שהוא רחמנות ועל שלוח הקן שהוא אכזריות יקרוה עורבי נחל שהם אכזרים והוא עונש על שמלעיג על שלוח הקן ויאכלו בני נשר שהם רחמנים והוא עונש על שמלעיג על כיבוד אב:

 רלב"ג על משלי פרק ל פסוק יז

(יז) עין תלעג לאב – ואחר שהשלים זה המשל שב להמשיל שנית על הטועה בכוונות התורה מצד הקלות בה והוא אשר המשיל בדור אשר אביו קלל ואת אמו לא יברך ואמר כי עין הלב שתלעג לאב והיא התורה ותבוז לקבוץ האם והוא ג"כ דברי התורה שלא ייטיב העיון במה שיתחייב מדבר דבר מדבריה ומקבוץ דבריה והסדר שלהם קצתם עם קצת עד שיהיה זה סבה אל שיטעה בכוונותי ינקבו העין ההוא העופות הדורסים הממהרי' לבא אליה בקלות ר"ל שפתאום יבא אידו כמו שהעיר באמרו פן יקללך ואשמת אמ' ממשל על זה הענין מההקל בדברי התורה עד שיטעה בדברי' שלא יורגש בתורה אי זה הדרך עבר בה שהובילוהו אל זה הטעות:

 מצודות דוד על משלי פרק ל פסוק יז

(יז) עין תלעג – העין המלעגת ברמיזתה על מוסר האב ומבזת לקבוצי תוכחות האם וסדרי אמריה כי דרך נשים לה. יקרוה – גמול ענשו הוא שהעורבים המצוים אצל הנחל המה ינקרו העין יבוא העורב האכזרי שנאמר לבני עורב אשר יקראו (תהלים קמז) ויפרע ממי שהראה אכזריות להלעיג על האב והאם אולם המה לא יאכלו את העין כי אכזרים המה ולא יהנו מן האכזר. ויאכלוה – בני הנשר הרחמנים שנאמר כנשר יעיר קנו וגו' (דברים לב) הם יאכלו את העין ויהנו מן האכזר:

 מלבי"ם על משלי פרק ל פסוק יז – חלק באור הענין

(יז) עין – ע"ז משיב ואומר לו עין תלעג לאב – עין הפילוסוף הזה הלועג לאבי כל היצור שהוא ה' מחולל כל, ותבוז ליקהת אם – שהוא החומר שנברא יש מאין ועל ידו יוליד ה' כל המציאות מעת כלות הבריאה הראשונה שהיתה יש מאין, כאב המוליד ע"י האם, והם אומרים שהכל נעשה במקרה, יקרוה עורבי נחל – והוא מדה כנגד מדה וכמ"ש חז"ל וכמ"ש בפי' הפשוט:

 מלבי"ם לספר משלי פרק ל פסוק יז – חלק באור המלים

(יז) ליקהת – שרשו יקה ומשפטו ליקהת, ופי' למשמעת אם כמו ולו יקהת עמים:

 

(יח) שְׁלֹשָׁה הֵמָּה נִפְלְאוּ מִמֶּנִּי (וארבע) וְאַרְבָּעָה לֹא יְדַעְתִּים:

 

תרגום יונתן על משלי פרק ל פסוק יח

(יח) תלת אינון דגניזן מני וארבע דלא ידעית אינון:

 רש"י משלי פרק ל פסוק יח

(יח) נפלאו ממני – נכסו משחלפו מעיני ואיני יודע להיכן הלכו שממהרין להסתר מן העין:

 אבן עזרא על משלי פרק ל פסוק יח

(יח) ושלשה, דרך, כן – ג' דבקים:

 נפלאו – נעלמו:

 ומחתה – מן מחיתי כעב וכן הפי' ד' הם שנפלאו ממני ולא ידעתי אותם בחכמתי:

 הנשר – לא אדע איך הוא מעופף ברקיע באויר השמים והוא לא ידע אנה ינוח על הארץ:

 ודרך נחש – איך יתכן ללכת על סלע בלי רגלים ואינו יודע באי זה מקום יוכל לנוח:

 ודרך אניה בלב ים – המסתכנת לעבור בלב ים ולא תדע לאי זה מחוז יוליכנה הרוח:

 בעלמה – בזנותו עמה שלא יירא מהשם בעברו על מצות לא תנאף ולא יתבונן סופו, ג"כ דרך אשה מנאפ' למה לא תירא מהשם כי הנשים בכלל האנשים וכאשר אכלה ומחתה מאכל מפיה כדי שלא תדע שאכלה כן תזנה ותכחש ואמרה לא פעלתי און והאדם ראוי להשמר ממנה, פ"א דרך הנשר שלא יעזוב אחריו דרך שיראה אדם מאין עבר וכן כלם אשה מנאפת יכול בעלה מכסה דבר בשתים ואחר בשלש ואחר בארבע:

 מנחת שי על משלי פרק ל פסוק יח

(יח) וארבע – וארבעה קרי:

 ביאור הגר"א – משלי פרק ל פסוק יח

שלשה המה נפלאו ממני פי' שמתחילה ראיתים ואח"כ תיכף הם נעלמים ממני. וארבעה פירש והרביעית לא ידעתים פי' לא ידעתי אותו מתחילה ואינו יודע כלל:

 רלב"ג על משלי פרק ל פסוק יח

(יח) שלשה המה נפלאו ממני – דרכיהם ואינם משאירים רושם בדרך ההוא:

 וארבעה הם שלא ידעתים – והנה הד' יהיה ממנו רושם מגונה ואם לא נודע והראשון הוא דרך הנשר באויר שלא יוכר באויר רושם מהדרך ההוא ודרכו לטרוף טרף, והשני הוא דרך נחש עלי צור ולא יוכר בסלע ההוא דרכו אשר דרך בה אך תכלית דרכו להשחית ולהזיק כמנהג הנחש, והשלישי הוא דרך אניה בלב ים שלא יודע אי זה דרך עברה האניה שטבעה בים, והרביעי הוא דרך גבר בעלמה שהיא בעולה שלא יוכר בה אך הוא הפחית מעלת הדרך ההוא בזה המשגל המגונה עד שתשוב זאת העלמה מגונה בעיניו אשר היתה חביבה ויקרה בעיניו וכן הענין במי שדרך בחקירותיו בדברי התורה זה מנהג החסר כי הוא ימצא בהם בזה האופן המגונה דברים מגונים תשוב להיות אצלו מגונה תחת אשר היתה יקרה:

 מצודות דוד על משלי פרק ל פסוק יח

(יח) שלשה המה ר"ל כמו שאלה השלשה המה נפלאו ונעלמו ממני לבלי דעת דרך מהלכם אחר שהלכו כן דבר הרביעי לא ידעתי אותם להכיר הדבר אחר שנעשה:

 מצודות ציון על משלי פרק ל פסוק יח

(יח) נפלאו – ענין העלמה כמו כי יפלא ממך (דברים ד') והוא מושאל מלב בעל חי שהוא חזקו. ודרך – הבעילה תקרא בשם דרך כן ארז"ל (קדושין ב'). בעלמה – הרכה בשנים תקרא עלמה ועם היא בעולה כמו הנה העלמה הרה (ישעיה ז'):

 מלבי"ם על משלי פרק ל פסוק יח – חלק באור הענין

(יח-כ) שלשה המה – מראה להם טעותם, כי מי שם טבע ההולדה בכל הבע"ח, שע"י זווגם יולידו כצלמם וכתבניתם וע"י טבע זו נשמרים המינים בכל הבריאה, והלא אין השכל משיג זאת איך יתהוה זה ע"י הזווג, שכפי הנראה היה ראוי שלא ישאר ממנו רושם כלל, ובאר שכמו שבכל היסודות ימצאו פעולות שלא ישאר אחריהם שום רושם, כמו עפיפת הנשר ביסוד האויר, והליכת הנחש על צור – העפר, והאניה במים – כן ראוי שיהיה דרך גבר בעלמה – שהוא ע"י חמימות יסוד האש, שלא יתהוה על ידו שום רושם, והלא ראינו שכן דרך אשה מנאפת שאכלה ומחתה פיה – ולא ישאר ממנו זיוג ותולדה עד שתוכל להכחיש גוף המעשה ולומר לא פעלתי און – מזה מבואר שהוא דבר אלהים שיסד כן בכלל הבריאה כי זה אינו בטבע החומר ההיולי והתמזגות היסודות, רק ע"י בורא כל בחפצו שצוה ונבראו ויעמידם לעד לעולם שעי"ז ישמרו המינים במציאות:

 

(יט) דֶּרֶךְ הַנֶּשֶׁר בַּשָּׁמַיִם דֶּרֶךְ נָחָשׁ עֲלֵי צוּר דֶּרֶךְ אֳנִיָּה בְלֶב יָם וְדֶרֶךְ גֶּבֶר בְּעַלְמָה:

 

תרגום יונתן על משלי פרק ל פסוק יט

(יט) ארחא דנשרא בשמיא ואורחיה דחויא על שועא ואורחא דאלפא בלבי דימא וארחא דגברא בעולמתא:

 מנחת שי על משלי פרק ל פסוק יט

(יט) אניה – האל"ף בחטף קמץ ברוב הספרים:

 ביאור הגר"א – משלי פרק ל פסוק יט

דרך הנשר בשמים פי' שהנשר ידאה עד לשמים וברגע א' לא נודע מקומו איה הוא. דרך נחש עלי צור שהנחש הולך מהרה ומסתיר עצמו תחת הצור ולא נודע דרך אניה בלב ים שהאניה שט בים מהרה מאוד ותיכף לא נראה. ודרך גבר בעלמה כשהעלמה מעוברת זה לא נודע מעיקרו. והעניין שהתורה נחלק לד' חלקים תורה שבכתב ותורה שבע"פ ורמז וסודות התורה וזהו דרך הנשר בשמים הוא תורה שבכתב שהיא מן השמים דרך הנחש עלי צור הוא תורה שבע"פ כל ת"ח שאינו נוקם ונוטר כנחש כו' דרך אניה בלב ים הוא רמז ודרך גבר בעלמה הוא סודות התורה:

 מצודות דוד על משלי פרק ל פסוק יט

(יט) דרך הנשר – הדרך שהלך בו הנשר כאשר פרח לצד אויר השמים אין לדעת אותו כי פרח באויר ואין הדרך ניכר. דרך נחש – הדרך שהלך בו הנחש על הסלע אין לדעת אותו כי אין מדרך הרגל ניכר על הסלע אף כי הנחש הולך על גחון ועקבותיו לא נודעו. דרך אניה – הדרך שהלכה בו הספינה בתוך חוזק עומק הים אין לדעת אותו כי מיד כשתלך ממקום מהלכה ישובו המים לאיתנו ולא יוכר. ודרך גבר – וישוה להם דבר הרביעי והוא דרך נאוף גבר בעלמה ר"ל בבעולה שלאחר המעשה לא יוכר הדבר גם בשניהם בנואף ונואפת:

 מלבי"ם לספר משלי פרק ל פסוק יט – חלק באור המלים

(יט) בעלמה – היא בעולה (כמ"ש ישעיה ט'), כי בבתולה נעשה רושם בבתולים:

 

(כ) כֵּן דֶּרֶךְ אִשָּׁה מְנָאָפֶת אָכְלָה וּמָחֲתָה פִיהָ וְאָמְרָה לֹא פָעַלְתִּי אָוֶן:

 

תרגום יונתן על משלי פרק ל פסוק כ

(כ) היכנא ארחא דאתתא גירתא אכלא ומכפרה פומה ואמרה לא עבדית מדעם דעתא:

 רש"י משלי פרק ל פסוק כ

(כ) ומחתה – כופה פיה למטה כדכתיב כאשר ימחה הצלחת מחה והפך על פניה, אכלה, לשון נקיה דבר הכתוב:

 מנחת שי על משלי פרק ל פסוק כ

(כ) ומחתה פיה – הפ"א רפה:

 ביאור הגר"א – משלי פרק ל פסוק כ

כן דרך וגו' שאינו ניכר ונפלאה ממני והענין כמו שבתורה הוא הד' חלקים כן האשה מנאפת מדברת כמ"ש מי פתי יסור הנה וגו':

 רלב"ג על משלי פרק ל פסוק כ

(כ) כן דרך אשה – ולזה המשיל זאת העלמה לאשה מנאפת והיא ג"כ דרכה שתנאף ותקנח הערוה ואמרה לא פעלתי און ואמר עוד ממשל על מי שיכנס שוא וכזב בעיונו:

 מצודות דוד על משלי פרק ל פסוק כ

(כ) כן דרך – ר"ל כי כן הוא הדרך של האשה המנאפת מסתרת זנותה לומר לא פעלתי און הואיל ואין מי מכיר ואחז במשל כאלו אכלה דבר מה ומקנחת פיה לבל יהיה נראה אם אכלה ואולי יגנה אותם לומר הלא על כי ידמו בדבר ההסתר אל שלשת האלה מלאה לבם לעשות מעשיהם והנה מה' לא יראו עם כי אין כל דבר נעלם ממנו:

 מצודות ציון על משלי פרק ל פסוק כ

(כ) ומחתה – מל' מחיה וקנוח כמו מחה והפך על פניה (מלכים ב' כ"א):

 

(כא) תַּחַת שָׁלוֹשׁ רָגְזָה אֶרֶץ וְתַחַת אַרְבַּע לֹא תוּכַל שְׂאֵת:

 

תרגום יונתן על משלי פרק ל פסוק כא

(כא) תחות תלת רוגזא ארעא ותחות ארבע לא יכלא למסברא:

 אבן עזרא על משלי פרק ל פסוק כא

(כא) תחת – בעבור רגז הארץ רמז לעם הארץ:

 רלב"ג על משלי פרק ל פסוק כא

(כא) תחת שלוש – כי תחת שלש חרדה ותחת ד' לא תוכל לסבול הא' הוא תחת עבד כי ימלוך כי אינו ראוי למלוך כמו שאין ראוי למלוך הכזב והשוא ויגיע אל השכל אך ראוי שידחה ויוסר ויגיע אל השכל האמת לבדו והנה השקר הוא כמו עבד ומשר' למצא האמת והב' הוא תחת האיש הנבל המרדף חברת הרקי' כי ישבע לחם כי אינו ראוי לכך כי דרכו זאת ראוי שתביאהו אל הדלות והעוני עד שיחסר לו לחם ושמלה כאמרו ומרדף רקי' ישבע ריש מפני שאינו עוסק בישובו של עולם וכן הענין בשוא ודבר כזב שאינו מישובו של עולם אבל הם דברים בלתי נמצאים והשלישי תחת שנואה כי תבעל כי אין ראוי שיתחבר האדם אל האשה שהיא שנואה לו וכן הענין בחבור שוא ודבר כזב אל השכל כי הם שנואים אל השכל והד' תחת שפחה כי תירש גבירת' ותשוב הגבר' משרתת לה כן הענין בשוא ודבר כזב עם השכל כי הדעת הכוזב' היא כמו שפחה ומשרתת אל האמתית כמו שזכרנו והיה ראוי שינחל השכל הדעת האמתית ושפחתה תוציאנה מהחבר' עם השכל בכאן הפס' אחר לשכל בשוא ודבר כזב ועליו ידמה גם כן שאמר ושפחה כי תירש גבירתה והוא שכבר ביארנו בראשון מספר מלחמות ה' שההצלחה תהיה לשכל במושכלות הרבות אשר השיג מהצד שהם בו אחד ויקרה מהתערב המושכל הכוזב במושכלות האמתיות שתהי' צורת האחדות המגעת מכללו' המושכלו' דבר שאינו כן ויפסיד בזה זאת ההצלח' הנפלא' המגע' לו מהמושכלות במה שהם אחת וזה עיון נפלא מאד ועמוק והוא מבוא' מאד ממה שביארנו מאלו העמוקות בא' מספר מלחמו' ה' ואמר עוד ממשל על העשיר בדעת שיתחכם יותר שני משלים במשל הראשון באר שהחכמה היא ממה שראוי שילוה אליו הקוטן:

 מצודות דוד על משלי פרק ל פסוק כא

(כא) תחת – בעבור שלשה דברים ירגזו יושבי הארץ ובעבור הרביעי לא יוכל לסבול הרוגז והחרדה כי רב הוא:

 מצודות ציון על משלי פרק ל פסוק כא

(כא) רגזה – חרדה. שאת – מל' משא וסבל:

 מלבי"ם על משלי פרק ל פסוק כא – חלק באור הענין

(כא-כב) עפ"ז – באר לו משל אחר שתחת שלש תרגז הארץ – ועמודי בית הנפש יתפלצון, והרביעי קשה מכולם, והוא תחת עבד כי ימלוך, והוא על עת שהדמיון ימלוך בבתי הנפש תחת השכל, כי הדמיון נוצר להיות עבד אל השכל ולהכנע למשמעתו ועת יגבר הוא בבתי הנפש והלחשים תרגז הארץ, כי יוליך את האמת שולל ויבדה כזבים ודברים שאין להם מציאות, והוא המטיל תמיד ספיקות בכל דבר נאמן וקיים, או יפתה הלבבות להאמין בכל דברי סכלות, והוא מדרגת האויל או הפתי שהתבאר ענינם בס' הזה, והשני הוא נבל כי ישבע לחם – שמי שהוא נבל ולא אסף חקי החכמה אל נפשו הנדיבה, רק אסף דברי נבלה וסכלות ונדמה לו שהוא שבע לחם החכמה והוא מדרגת החכם בעיניו שהתבאר ענינו כ"פ שנדמה לו שכל מעשיו הם בחכמה:

 

(כב) תַּחַת עֶבֶד כִּי יִמְלוֹךְ וְנָבָל כִּי יִשְׂבַּע לָחֶם:

 

תרגום יונתן על משלי פרק ל פסוק כב

(כב) תחות עבדא כד נמלוך וטפשא דישבע לחמא:

 אבן עזרא על משלי פרק ל פסוק כב

(כב) תחת עבד – שהמליכו השם עליהם בעבור חטאם ואינו מרחם על משלו ירגזו העם:

 ונבל – בהיות שבע ומושל בעבור פשעם:

 ותחת אשה – כאשר היא בעולה כי תשנא את שונאיה שמאסוה ולא יכילוה על כן יפחדו ויתכן שנבעלה בעבור עון שונאיה:

 ושפחה – שהיא יורשת גבירתה ומושלת עליה בגלל פשע הגברת על כן ראוי לאדם להשמר מעון ולא ימשלו הנבזים על הנכבדי':

 ביאור הגר"א – משלי פרק ל פסוק כב

תחת וגו' פירוש עבד הוא מי שעושה מעשים רעים והוא עבד ליצה"ר כי ימלוך שיהא מולך על רבים דהיינו שיהא לומד עם אחרים. נבל היינו מי שידבר נבלה תמיד ולומד תורה:

 מצודות דוד על משלי פרק ל פסוק כב

(כב) תחת עבד – האחד הוא בעבור העבד כאשר ימלוך כי לא ידע תכסיסי המלוכה ובשגעון ינהג. ונבל – השנית כאשר הנבל ישבע לחם כי רבים לומדים מעשיו באמרם הלא לא יחסר לחמו ובעבור זה יתרבה הרוגז והחרדה:

 מצודות ציון על משלי פרק ל פסוק כב

(כב) ונבל – איש פחות ונבזה:

 

(כג) תַּחַת שְׂנוּאָה כִּי תִבָּעֵל וְשִׁפְחָה כִּי תִירַשׁ גְּבִרְתָּהּ:

 

תרגום יונתן על משלי פרק ל פסוק כג

(כג) תחות שנואתא דהויא לגברא ואמתא די ירתא לרבונתה:

 ביאור הגר"א – משלי פרק ל פסוק כג

תחת שנואה וגו' פירוש שנואה הוא הבעל גאוה כמ"ש תועבת ה' כל גבה לב ואמרו בספרי שמתועב הוא משונא ומשוקץ משונא כתיב תועבת ה' אשר שנא משוקץ דכתיב שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו. ושפחה כי תירש גברתה פירוש מי שעושה משפט בשביל פניות שיעשיר וירבה כבוד ביתו ואלו הב' הן כמ"ש היגאה גומא בלא ביצה ישגה אחו בלא מים כי הגומא מגביה עצמו למעלה והאחו מתרחב ברוחב והן נגד גאוה שמגביה עצמו למעלה ונגד העושר שמתרחב בארץ ומלך וגבירתה כי מלך הלומד לאחרים תורה ומשגיח עליהם וגבירתה שמשגיח שלא יעשו עולה ועושה משפט ולכן כי תרש גברתה כי מלך במשפט יעמיד ארץ והעושה משפט כדי שיעשיר הוא יורש את גברתה ואמר כאן ד' מחשבה דבור ומעשה ומחשבה הן ב' כידוע וב' זכרים וב' נקבות וב' לאחרים ימלוך וגברתה וב' לעצמו נבל ושנואה:

 מצודות דוד על משלי פרק ל פסוק כג

(כג) תחת שנואה – השלישית הוא בעבור אשה השנואה במעשיה זונה מנאפת כאשר תנשא לבעל כי אז תוכל לתלות הריונה בבעלה ותרבה לפתות אנשים לזנות עמה ובעבור זה יתרבה הרוגז והחרדה. ושפחה – הרביעית היא כאשר שפחה יורשת ממשלת גברתה ותשוב גברתה משרתת לה ובעבור פחיתת מעלתה וסכלות דעתה לא תשכיל לכבד את מי הראוי לכבוד ויתרבה החרדה עד למאוד כי זהו דבר קשה יותר מכולם ואף מעבד כי ימלוך הואיל והיא אשה קצרה דעתה ובל ידעה מה:

 מצודות ציון על משלי פרק ל פסוק כג

(כג) גברתה – האדונית שלה:

 מלבי"ם על משלי פרק ל פסוק כג – חלק באור הענין

(כג) תחת – השלישי הוא תחת שנואה כי תבעל – שהוא מי שגברו בנפשו הציורים הרעים והתכונות הרעות שהם מתנגדים אל חקי החכמה, כמו הכעס והתאוה והגאוה והקנאה, ויקחם לו לאשה תחת אילת אהבים שהיא החכמה, שהיא האשת חיל שידבר עליה נכבדות שהם כחות הנפש המושלים כפי חקי החכמה, והנה כחות הנפש המתוקנים כפי החכמה כולם אהובים, ר"ל שכולם מסכימים זה עם זה ועם השכל, אבל הכחות המתנגדות אל החכמה י"ל שנאה והתנגדות זל"ז, וע"כ קראם בשם שנואה, והוא מדרגת הכסיל שהתבאר ענינו שהגם שיודע חקי החכמה אשתו הרעה מושלת עליו, כי בעל את השנואה שהיא התאוה והמדות הרעות ובעבורם הוא נלוז מחקי החכמה, והרביעי אשר לא תוכל שאת הוא שפחה כי תירש גברתה – שהוא עת יעזוב תורת ה' והחכמה המקובלת מאלהים שהיא הגבירה באמת ויבחר בדעות כוזבות מפילוסופיא תולדות השכל האנושי שהיא השפחה אשר נתנה לה לרקחות ולטבחות ולאופות, והוא בוחר בהיקשי המתעים ודרכיהם לחלוק בהם על חקי התורה, והשפחה תירש את גבירתה ותגרשה מבית תענוגיה, זה הרע מכולם והוא הזד החולק בזדון על התורה ומביא נגדה ראיות והיקשים מתעים, וזד יהיר לץ שמו עושה בעברת זדון:

 

(כד) אַרְבָּעָה הֵם קְטַנֵּי אָרֶץ וְהֵמָּה חֲכָמִים מְחֻכָּמִים:

 

תרגום יונתן על משלי פרק ל פסוק כד

(כד) ארבעא אנון דזעירין בארעא והנון חכימין ומחכמין:

 אבן עזרא על משלי פרק ל פסוק כד

(כד) ארבעה – חמשה פסוקים דבקים:

 קטנים – קטנים מן הנבראים בארץ, מחוכמים והשם החכימם לעשות כן:

 מנחת שי על משלי פרק ל פסוק כד

(כד) ארבעה הם – לית מלעיל ונמנה בסוף מסורה גדולה בשיטא חדא דכל חד וחד מלעיל ולית דכוותיה:

 ביאור הגר"א – משלי פרק ל פסוק כד

ארבעה וגו' כלומר שעושים מעשים של חכמים גדולים המובחר שבחכמים. ויכינו בקיץ לחמם כי בקציר אוגרת ובקיץ הוא מכין וטוחן ללחם כמ"ש אוגרה בקציר לחמה תכין בקיץ. שפנים עם לא עצום שהם מתייראין לפני כל וישימו בסלע ביתם כמ"ש סלעים מחסה לשפנים. מלך אין לארבה ואין להם שר ואעפ"כ ויצא חוצץ כלו שהולכין שורות שורות כחול שממית בידים תתפש פי' שכל בריה כשיעשה בית מושבה היא מביאה ממקום אחר ממה לעשות אבל השממית יעשה בידיה ממש ואין צריכה לדבר אחר והיא בהיכלי מלך שהיא בתוך הארמונים של מלכים. והענין ארבע הם קטני ארץ שהת"ח נקראים גדולים ואלו הד' אינם ת"ח לכך הם קטני ואמר ארץ שבעלי מצות נקראים עמי הארץ שכל מעשה המצות מן הארץ והת"ח נקראו יראי שמים שהתורה היא מן השמים ועוד שבשבילם נברא הארץ ובשבילם נתקיימה הארץ והמה חכמים מחוכמים כלומר שעושים כמו ת"ח גדולים והם ד' כיתות והן עץ חיים למחזיקים והם המחזיקים לומדי תורה ב' ותומכיה מאושר והן המשמשי ת"ח ג' הולך ואינו עושה כמ"ש אוזן שומעת תוכחת מוסר בקרב חכמים תלין ד' עושה ואינו הולך ועושה בביתו:

 רלב"ג על משלי פרק ל פסוק כד

(כד) ארבעה – ואמר שארבעה הם קטני ארץ והם חכמי' מחוכמי' ביאור על שאר הבעלי חיים להורות כי החכם צריך שיהי' קטן בעיניו ולזה ראוי שיירא מחקור בדברים הגדולים אשר אין דרך לו להשגתם ובזה ישמ' מההריסה להתחכם יותר מהראוי לו כי יכיר שפלותו ושדעתו קצרה להשיג זה הראשון הם הנמלים שהם עם לא עז ביחס אל שאר ב"ח ואף על פי שהם תקיפים ביחס גודל גופם כי הם נושאי' בפיהם כפלים רבי' ממשקלם והם מתחכמים להמצי' הצריך להם מזון בקיץ והוא העת אשר ימצא בו להם וזה ממה שיישיר החכם שלא ישתדל בחקיר' כי אם בעת שיתכן שימצא לו כל שכן שאין ראוי שיתחיל בחקירה שלא יתכן שתמצא בעת מהעתי' וכבר זכר שלמה במה שקדם אופן חכמת הנמלי' במה שיכינו בקיץ לחמם כאמרו לך אל נמלה עצל השני הם שפנים שהם עם לא עצום ובחרו לשום בסלע ביתם ובמקום חזק משכנם וזאת גם כן הערה שלא יעמיק אדם לחקור רק במה שיש לו תוקף וחכמה להשיג אמתתו לא במה שיהיה מרמס לכל חולק יבא ויחלוק עליו כי אין לו טענה ראויה ידחהו בה מעליו:

 מצודות דוד על משלי פרק ל פסוק כד

(כד) קטני ארץ – בריות קטנות אשר בארץ. מחוכמים – ר"ל עם כי המה קטני ארץ ואין חכמה גדולה ראוי להם לפי צורך השגת די מזונם מ"מ המה מחוכמים מה' בהשגחה פרטיות למען ילמדו דעת את העם:

 מלבי"ם על משלי פרק ל פסוק כד – חלק באור הענין

(כד) ארבעה – נגד הד' דברים הנ"ל אמר שנמצא ארבעה בע"ח שהם קטני ארץ והמה חכמים מחוכמים – שנלמד מהם עניני חכמה, הפך מארבעה ענינים הרעים שחשב, שנתן ה' בטבע ד' בעלי חיים אלה מדות שהם למותר ואין מוכרחים אליהם לצורך קיומם ומזונם, רק כדי שבני אדם ילמדו מהם עניני חכמה, ועז"א מחוכמים בבנין פועל:

 

(כה) הַנְּמָלִים עַם לֹא עָז וַיָּכִינוּ בַקַּיִץ לַחְמָם:

 

תרגום יונתן על משלי פרק ל פסוק כה

(כה) שומשמני לא עשין עמהון ומתקנין בקיטא מיכלהון:

 אבן עזרא על משלי פרק ל פסוק כה

(כה) לא עז – שאין כח בהם:

 ויכינו – מאכלם כפי יכלתם:

 ביאור הגר"א – משלי פרק ל פסוק כה

הנמלים וגו' שאין להם חכמה כמ"ש ברקיע עוזו במים עזים ויכינו בקיץ לחמם בזה שהם מחזיקים ידי ת"ח ואמר לחמם כמשחז"ל אבותי גנזו לאחרים ואני גנזתי לעצמו וזהו לחמם:

 מצודות דוד על משלי פרק ל פסוק כה

(כה) ויכינו – עם כל חולשתם יתחזקו להכין מאכלם בעת הקיץ עת מצוא התבואה בשדה ולהטמין על ימות החורף והמה מלמדים דעת את העצלנים להכין די מחסורם בעוד היות לאל ידם:

 מצודות ציון על משלי פרק ל פסוק כה

(כה) הנמלים – שם בריה קטנה. עם – יאמר כן בדרך השאלה וכן עדת דבורים (שופטים י"ד):

 מלבי"ם על משלי פרק ל פסוק כה – חלק באור הענין

(כה) הנמלים – הם עם לא עז – וכל מאכל הנמלה כל ימיה הוא גרעין ומחצה, וה' נתן בטבעם כי יכינו בקיץ לחמם – שאוספים וכונסים אוצרות של תבואה שא"צ אליהם כלל, והוא למען ילמדו בני אדם מדה זו באסיפת החכמה שלא ינוחו כל ימיהם מלאסוף ולכנוס חקי החכמה ולא יאמרו די, וזה הפך הנבל כי ישבע לחם, שהוא החכם בעיניו שנדמה שכבר אסף אל נפשו חקי החכמה די והותר:

 

(כו) שְׁפַנִּים עַם לֹא עָצוּם וַיָּשִׂימוּ בַסֶּלַע בֵּיתָם:

 

תרגום יונתן על משלי פרק ל פסוק כו

(כו) וחנסי דעמהון לא תקיף ועבדין להון ביתא בקתרין:

 אבן עזרא על משלי פרק ל פסוק כו

(כו) לא עצום – טעמו, רב כמו וירבו ויעצמו, בסלע ביתם להסתר שם:

 ביאור הגר"א – משלי פרק ל פסוק כו

שפנים וגו' שהן אינן בעלי מצות אעפ"כ וישימו בסלע ביתם שהם יושבין תמיד בבהמ"ד ושומעין כשלומדים תורה וכמ"ש אוזן שומעת כו' וזהו ההולך ואינו עושה:

 מצודות דוד על משלי פרק ל פסוק כו

(כו) וישימו – עם כל חולשתם יתחזקו לעשות לעצמם מקום מדור בתוך הסלע כי יחפרו בו מעט מעט עד כי ירחיבו מקום לשבת והמה מלמדים דעת את העם לבל יעזבו חכמת התורה על כי ארוכה מארץ מדה אלא ישנה מעט מעט עד כי יגמור את כולה:

 מצודות ציון על משלי פרק ל פסוק כו

(כו) שפנים – שם בריה מה. עצום – חזק:

 מלבי"ם על משלי פרק ל פסוק כו – חלק באור הענין

(כו) השפנים – הגם שהם עם לא עצום – וימצאו מחסה מפני אויביהם גם במחילת עפר וכיפים, נתן ה' בטבעם שיבנו ביתם בסלעים – וצורים חזקים, למען נלמד מהם לבנות בית הנפש במצודות סלעים שהוא השכל וכחותיה, לא על כח הדמיון שאין בו ממש והוא מלא אולת וספיקות, כי חכמות בנתה על סלעים חזקים ובית מצודות השכל משגבה, וזה הפך מעבד כי ימלוך:

 

(כז) מֶלֶךְ אֵין לָאַרְבֶּה וַיֵּצֵא חֹצֵץ כֻּלּוֹ:

 

תרגום יונתן על משלי פרק ל פסוק כז

(כז) וקמצי דמלכא לית להון ומתכנשין כלהון כחדא:

 אבן עזרא על משלי פרק ל פסוק כז

(כז) חוצץ – פועל עומד כמו יורד כמו חדשיו חוצצו כלומר נקבצו ונאספו ענין כי מלאו ימי וכן ויצא חוצץ יצא מאוסף ומקובץ כענין אסף החסיל, פ"א מן חצצון תמר:

 ביאור הגר"א – משלי פרק ל פסוק כז

מלך וגו' הן העושה ואינו הולך וזהו מלך אין כי אם היה בבהמ"ד היה הת"ח מדריכו אבל עכשיו מלך אין לו ואעפ"כ ויצא חוצץ כלו עושה בריבוי עם בתוך ביתו מצות:

 רלב"ג על משלי פרק ל פסוק כז

(כז) מלך אין לארבה – הארבה אין לו מלך שיעמיד בהסכמה אחת והוא יוצא כלו בעת מוגבל אשר יתכן לו לכרות עשבי התבואות להיותם לו למזון וזה ג"כ הערה לחכם שלא ישתדל לחקור במושכלות רק בעת הראוי ובשיעור שנוכל עליה':

 מצודות דוד על משלי פרק ל פסוק כז

(כז) מלך אין לארבה – להנהיגם יחד באסיפה אחת כדרך המלך ועכ"ז בוחרים מעצמם לצאת יחד באסיפה אחת ולא יפרדו אלה מאלה ואסיפה היא להם רב התועלת כ"א הלכו יחידים היו בני אדם צדים אותם אבל כשהם יחד רבי המספר כולם חדלים מהם הואיל וא"א לצוד את כולם ולמדו דעת את העם שלא יריבו ואיש את אחיו יעזורו:

 מצודות ציון על משלי פרק ל פסוק כז

(כז) חוצץ – מאוסף ומקובץ וכן נקרא אסיפת אבנים קטנים כמ"ש ויגרס בחצץ (איכה ג):

 מלבי"ם על משלי פרק ל פסוק כז – חלק באור הענין

(כז) מלך אין לארבה – ובכ"ז נתן ה' בטבעו שיצא חצץ כולו – ויתאגדו באגודה אחת ולא יתפרדו זה מזה, הגם שזה מזיק להם שעי"כ נקל לכ"א לבערם ולאבדם, רק ששם בהם טבע זאת שילמדו ב"א מהם ענין חכמה, שכן כל כחות הנפש יצאו חוצץ כולם בקשר אחד, והוא ע"י שיתנהגו כפי חקי החכמה, וזה הפך ממ"ש תחת שנואה כי תבעל שהכחות ההפוכות מחקי החכמה מפוזרות ומתנגדות זה לזה:

 

(כח) שְׂמָמִית בְּיָדַיִם תְּתַפֵּשׂ וְהִיא בְּהֵיכְלֵי מֶלֶךְ:

 

תרגום יונתן על משלי פרק ל פסוק כח

(כח) ואקמתא דמסככא בידהא ועמדא בביתא דמלכי:

 רש"י משלי פרק ל פסוק כח

(כח) שממית – אריני"א בלע"ז. בידים תתפש – בידה היא אוחזת ומתדבקת בכותלים:

 אבן עזרא על משלי פרק ל פסוק כח

(כח) שממית – שם חיה ויתכן שהיא החיה הנמשלת לאדם בצורה ובדמות והעד שהי' חיה בידיה תתפש כלומר שתופשת מה שיתנו לה היא נמצא בהיכלי מלך בעבור חכמתה ואלה הד' הם מחוכמים והנוצר ראוי ללמוד מהם דרך ארץ:

 מנחת שי על משלי פרק ל פסוק כח

(כח) שממית – בספרים כ"י מדוייקים בשי"ן שמאלית וכ"כ בהדיא בעל מאיר נתיב ובעל הלשון ואף הביאו בשרש בפני עצמו לפי שאינו בשרש האחר שהביא בשי"ן ימנית:

 ביאור הגר"א – משלי פרק ל פסוק כח

שממית וגו' הם המשמשי ת"ח שכולם עושים בממונם מצות וצדקות והוא אינו עושה אלא בידים שמשמש אותו והוא בהיכלי מלך שהוא לא מש מתוך האוהל של הת"ח ושומע תמיד תורה מפיו:

(עד כאן שמעתי מפיו הקדוש מכאן ואילך לא שמעתי אך בכדי שלא ישאר חלק כתבתי מה שמצאתי בכתביו ומה ששמעתי משמו והבטיחו לי מקהלת קדש ווילנא לשלוח לי וכאשר ישלחו אדפוס אותם ואשלח ליד כל אחד ואחד אי"ה):

 רלב"ג על משלי פרק ל פסוק כח

(כח) שממית – והוא העכביש היא ג"כ בריה קטנה ובחכמת' תעשה בידיה יריעה היא כמו רשת תתפש בה הזבובים והדבורים וזולתה מהב"ח אשר יתכן שיתפשו בה כי בזה תשיג מזונה כמו שנזכ' בספ' ב"ח והיא באה ג"כ בהיכלי מלך ומשם חפרה אוכל לה, וזה ג"כ הערה לחכם שלא יירא מחקו' בדברים הגדולים אשר אפשר לו לעמוד על אמתתם כמו השממית דרך משל לא תירא מלבא בהיכלי המלך אחר שכבר תוכל להשיג משם די טרפה ואפשר שנאמ' כי אמרו בהיכלי מלך הוא לבאר כי עם חכמת' תטעה בזה כי היא כוונה מה שלא ישלם לה ממנה תועלת אבל תגרום לה המות וההפסד כי היא בהיכלי מלך לא יעזבו המשרתי' המנקים אותם יריעו' העכביש אך יכבדו' ויסירו' וזה קרה לה מפני הרסה לבא בהיכלי מלך והיא אינה ראוי' לבא בהם וכן הענין במי שיתחכ' יותר ר"ל שלא יגיע לו מזה פרי אך יגרום לעצמו ההפס' והמשל הב' זכר בו ג' הנה מטיבי צעד ר"ל שהם ממהרי התנוע' לכל הדברי' מזול' שיבררו הראוי מהבלתי ראוי וד' הם מטיבי לכת בדמיון הקוד' בג' הראשוני' והנה הבדיל הד' מן הג' להתיחסו יותר אל הנמשל והוא העשי' בדעת המתחכ' יותר מהראוי לו הא' הוא ליש שהוא גבו' בבהמה והוא רץ לטרוף אי זה ב"ח שימצא לא ישוב מפני כל על רוב בטחו על גבורתו וכבר יקר' לו מזה רע בעתי' מה בהלחמו עם שתקיף ממנו כמו שנמצא בספורי' הב' הוא זרזיר מתני' והוא הכלב הדק המתנים שיוליכוהו הציידי' לצוד וענינו ג"כ שימהר לרוץ מזולת שיביט אם הוא תקיף מהב"ח שהוא רודף אותו או הענין הוא בהפך וכבר יקרה לו מזה הרב' מהרע וההפסד והג' הוא התיש והוא קל המרוץ וירוץ מפני זה להלחם עם מי שתקיף ממנו ויקרה לו מפני זה הפסד ורע והד' הוא המלך שאין תקומ' עמו לא' ממי שנלח' עמה' כי כמו זה המלך יתעור' תמיד לרוץ להלח' לכבוש ארצות מפני ראותו רוב הצלחתו ולא יתישב תחלה אם ראוי להלח' לו אם לא ויביאהו זה להלחם תמי' כמו שקר' לאלכסנדר עד שיפול ביד שתקיף ממנו וכזה יקר' לעשי' בדעת כי הוא נשען על חכמתו ולא יתישב מתחל' במה שיחקו' אם הוא ראוי שיחקו' בו אם לא ולזה יפול בזה הטעו' אשר יגרו' לו הפסד רב:

 מצודות דוד על משלי פרק ל פסוק כח

(כח) בידים – במעשה ידים תלכד די מחסורה כי אורגת כעין יריעות והזבובים נסבכים ונלכדים בהם והמה לה למאכל ואף כי היא בהיכלי מלך מקום למצא שם הרבה מטעמים מ"מ תבחר לאכול ממעשה ידיה ותלמד דעת להיות האדם נזון מיגיע כפו ולא ליהנות משל אחרים:

 מצודות ציון על משלי פרק ל פסוק כח

(כח) שממית – היא עכביש. תתפש – מלשון תפישה ולכידה:

 מלבי"ם על משלי פרק ל פסוק כח – חלק באור הענין

(כח) שממית בידיה תתפש – ואורגת קורי עכביש חלשים ונמאסים שמוציאה מגופה, הגם שהיא בהיכלי מלך – הטובים והיפים, והגם שעי"כ יוציאו אותה ויהרגוה, וה' נתן זאת בטבעה שיראה האדם כי הדעות הנפסדות וקורי עכביש אשר יארוג בשכלו עפ"י היקשים שיוציא מדעתו שדומים כקורי עכביש, והוא חושב שאורג בם מבצר משגב, הגם שהיא בהיכלי מלך וי"ל מגדל עוז להשגב בו שהיא התורה האלהית, בכ"ז יעמידו ב"א דעותם וחקירת בהיכלי מלך, לחקור בעניני האלהות ובעניני היכליו שהם העולמות אשר ברא, וזה לרעתם כמו העכביש שזה גרם מיתתה, וכן זה תסבב מיתת הנפש ושלוחה מהיכל מלכו של עולם, ואל רפאים מעגלותיה, וזה ההפך של שפחה כי תירש גבירתה:

 

(כט) שְׁלֹשָׁה הֵמָּה מֵיטִיבֵי צָעַד וְאַרְבָּעָה מֵיטִבֵי לָכֶת:

 

תרגום יונתן על משלי פרק ל פסוק כט

(כט) תלתא אנון דשפירן הליכתהון וארבעא דשפיר מהלכין:

 רש"י משלי פרק ל פסוק כט

(כט) מטיבי צעד – הולכים ומצליחי' בגבורתם:

 אבן עזרא על משלי פרק ל פסוק כט

(כט) ג' – ה' דבקים:

 ג' וד' – דרך אריכות, צעד ולכת כפל כלומר שהולכים בנחת:

 מנחת שי על משלי פרק ל פסוק כט

(כט) מיטבי לכת – בספרים מדוייקים מלא יו"ד בתר מ"ם וחסר יו"ד בתר טי"ת וכן דינו מכח מסורת דיחזקאל סימן ל"ג:

 מצודות דוד על משלי פרק ל פסוק כט

(כט) שלשה המה – כמו שאלה השלשה המה צועדים והולכים בטוב ר"ל בבטחון והצלחה כן הרביעי הוא מן המטיבים ללכת ודומה להם בבטחון והצלחה:

 מצודות ציון על משלי פרק ל פסוק כט

(כט) צעד – ענין הלוך ופסיעות כמו כי צעדו (שמואל ב' ו'):

 מלבי"ם על משלי פרק ל פסוק כט – חלק באור הענין

(כט) שלשה המה מטיבי צעד – בדרך המצות, והרביעי הוא מטיב לכת בתהלוכות העיון והשגת האמתיות:

 

(ל) לַיִשׁ גִּבּוֹר בַּבְּהֵמָה וְלֹא יָשׁוּב מִפְּנֵי כֹל:

 

תרגום יונתן על משלי פרק ל פסוק ל

(ל) אריא גבר בבעירא ולא הפיך מן כל מדעם:

 אבן עזרא על משלי פרק ל פסוק ל

(ל) ליש – מטיב לכת בעבור שהו' לבור ואינו מפחד מבהמה כאריות ונמרים ודובים ולא ישוב מפני כלם כי הוא גבור מכלם:

 מצודות דוד על משלי פרק ל פסוק ל

(ל) ליש – האריה הגבור שבכל הבהמות והחיות כי חיה בכלל בהמה שנאמר וזאת הבהמה וגו' איל צבי ויחמור (דברים יד). ולא ישוב – ברדפו אחר מי לא ישוב לאחוריו עד ישיג ויטרוף טרף:

 מצודות ציון על משלי פרק ל פסוק ל

(ל) ליש – שם משמות האריה וכן ליש אובד (איוב ד'):

 מלבי"ם על משלי פרק ל פסוק ל – חלק באור הענין

(ל) ליש – הוא הכח הגבורה אשר בנפש שיתגבר כארי על בהמותו וחמרו ותאותיו, ולא ישוב מפני כל – שלא יעכבהו שום כח מכחות חמרו, וזה הגבורה שלא יעבור שום דבר ממצות לא תעשה:

 

(לא) זַרְזִיר מָתְנַיִם אוֹ תָיִשׁ וּמֶלֶךְ אַלְקוּם עִמּוֹ:

 

תרגום יונתן על משלי פרק ל פסוק לא

(לא) ואככא דמזדרבל בינת תרנגולי ותישא דאזל בית גיורא ומלכא דקאם וממלל בית עממיה:

 רש"י משלי פרק ל פסוק לא

(לא) זרזיר מתנים או תיש – לא ידעתי מהו ולפי המשמע היא חיה תשושה מתנים. ומלך אלקום – לא ידעתי מה הוא לפי פשוטו, ומדרש אגדה פותרין חמש פרשיות אלו של ארבע ארבע דברים כנגד ד' מלכיות לפי שנתאמצה ממשלתן על ישראל בעון שעברו על חמשה חומשי תורה הזכירם חמשה פעמים. שאול ועוצר רחם – שאול מלכות בבל שנאמר בנבוכדנצר הרחיב בשאול נפשו (חבקוק ב) ועוצר רחם זו היא מדי שבימיהם עצרו רחמים מישראל שנאמר להשמיד להרוג ולאבד (אסת' ג). (ארץ לא שבעה מים – זו יון שלא שבעה מלגזור גזרות רעות על ישראל. ואש לא אמרה הון – נגד עשו שעשה בחימה בוערת על ישראל שאמרו להשמיד טף ונשים ביום אחד. וכן דרך הנשר – זו בבל, הנשר הגדול ארץ האבר. נחש – זו מדי. דרך אניה בלב ים – זו יון שהיא קלה בגזירותי'. דרך גבר בעלמה – זו פרס שאמרה לעולם אהיה גברת. כן דרך אשה מנאפת – זו הרעה גרמה להם לכנסת ישראל שנאפה בעבודת גלולים וכדי הוא הפורעניות לבוא לה. ואמרה לא פעלתי און – כדאמר הנני נשפט אותך על אומרך לא חטאתי ע"כ לשון רש"י שבמק"ג). רגזה ארץ – א"י. תחת עבד – זה נבוכדנצר שהיה עבד למרודך בלאדן וכותב אגרותיו כדגרסי' בחולין. ונבל כי ישבע לחם – זה אחשורוש שעשה משתה מאה ושמונים יום. שנואה כי תבעל – כנגד יון. ושפחה כי תירש גברתה – זה עשו שהיה לו לעבוד ליעקב ונהפך הדברים. הנמלים עם לא עז – זו בכל שנא' (ישעיה כג) הן ארץ כשדים זה העם לא היה. ויכינו בקיץ לחמם – נבוכדנצר עשה כבוד אח' להב"ה בימי מרודך בלאדן אשר שלח ספרים לחזקיהו וכתב שם שלם למלכא חזקיהו שלם לקרתא דירושלם שלם לאלהא רבא ונבוכדנצר כותב אגרותיו היה ולא היה שם אותו היום וכשבא וספרו לו מה שעשו א"ל אלהא רבא קריתו ליה וכתביתו ליה בסוף רץ אחר השליח והחזירו בשביל אותו מרוצה זכה למלכות הרי שהכין בקיץ לחמו כדרך הנמלה. שפנים עם לא עצום – זה מדי ופרס. וישימו בסלע ביתם – שבנו בית המקדש. שממית בידים תתפש – זה עשו שנא' והידים ידי עשו (בראשית כז). בהיכלי מלך – שנכנס להיכל מלך והחריבו. ליש גבור בבהמה – זה נבוכדנצר שנאמר (ירמיה ד') עלה אריה מסובכו. זרזיר מתנים – זו מדי ופרס שזרזו מתניהם והרגו לבלשצר ונטלו מלכות בבל. או תיש – זה יון שנקרא תיש שנא' (דניאל ח) והצפיר השעיר הוא מלך יון. ומלך אלקום עמו – זו אומת ארם שאמר אני ואפסי עוד אין נצב לעומתו, אלקום אין עומד עמו:

 אבן עזרא על משלי פרק ל פסוק לא

(לא) זרזיר – שם חיה סמוך למלת מתנים כלומר זרזיר ממתנים והזכירו כי הוא קל ברגליו וייטיב לכתו כי בעת הצורך יוכל להשיג טרפו, פ"א דבורים, פ"א נשר, או תיש ייטיב צעדו בלכתו כי הצאן לא תעבורנה לפניו והענין כעתודי' לפני צאן, אל איננו ל' פיוס:

 קום – פעול כמו סוג לב כלומר שאין אדם קום להלחם עמו אז ייטיב צעדו כי בעבור צדקו אין שטן מוקם כנגדו:

 מצודות דוד על משלי פרק ל פסוק לא

(לא) זרזיר מתנים – הוא כלב הציידים שהוא דק במתניו כאלו חגור באזור וירוץ קל מהר לצוד חיות בבטחון גדול ומצליח בדרכו. או תיש – גם הוא מטיב צעד כי הוא קל המרוץ וילך בעדר תחלה כמ"ש כעתודים לפני צאן (ירמיה נ) ויבטח במרוצתו ומתגבר על כל. ומלך אלקום עמו – כן הרביעי ייטיב לכת כמוהם והוא מלך גבור אשר אין עומד נגדו במלחמה כי הלך ילך בבטחון רב ויצלח בכל אשר יפנה ולמד דעת שאין ללכת ברכות לבב למלחמה ולעזוב הדבר אל המקרה רק יהיה אזור בגבורה אז יבטח ויצליח ע"פ הרוב כמו אלו שע"י שמוצאים גבורה בעצמם הולכים בטח ומצליחים:

 מצודות ציון על משלי פרק ל פסוק לא

(לא) זרזיר – ר"ל חגור כי ויעשו להם חגורות (בראשית ג') תרגומו זרזין. תיש – הוא זכר העזים. אלקום – המלה ההיא מורכבת משנים אל קום ר"ל אין עומד. עמו – נגדו כמו ואין עמך להתיצב (דברי הימים ב' כ'):

 מלבי"ם על משלי פרק ל פסוק לא – חלק באור הענין

(לא) זרזיר מתנים – הוא הרץ כצבי במהירות וזריזות לקיים מ"ע ויתגבר על מדת העצלות, שעז"א חז"ל הוי גבור כארי ורץ כצבי, או תיש – הוא הגברת הצורה על החומר, שהצורה תכונה בשם זכר נגד עדר הרחלים שהם כחות החומריים המקבלים, וצריך שהזכר ילך בראש, והוא מדת העזות שאמרו הוי עז כנמר, שהוא עוז פנימי והעזת פנים שהיא הצורה על יתר הכחות, ומלך אלקום עמו – ועם הצורה ילך המלך שהוא השכל וכחותיו שהוא המולך במלכות הנפש, ולא יקום כח מכחות הגויה נגדו לחלוק עליו ולמרוד במלכותו (שעז"א רמז בקל כנשר, לעוף על כנפי השכל מרומים) ואז ייטיב לכת בדרך העיון והשגת האמתיות:

 מלבי"ם לספר משלי פרק ל פסוק לא – חלק באור המלים

(לא) זרזיר – יש מפרשים כלב הצד ציד, או חיה זריזה במתניה לרוץ: אלקום, לפירוש הב' מורכב משתי מלות, אין קם כנגדו:

 

(לב) אִם נָבַלְתָּ בְהִתְנַשֵּׂא וְאִם זַמּוֹתָ יָד לְפֶה:

 

תרגום יונתן על משלי פרק ל פסוק לב

(לב) לא תתרורם דלא תטפש ולא תושיט אידך לפומך:

 רש"י משלי פרק ל פסוק לב

(לב) אם נבלת בהתנשא – אם נתנבלת ע"י חבירך שחירפך (ס"א על ידי דבורך שחרפת וגדפת) את עצמך סופך להנשא בדבר. ואם זמות – בלבך להתקוטט שים יד על פה ושתוק:

 אבן עזרא על משלי פרק ל פסוק לב

(לב) אם נבלת – לנגד איתיאל ואוכל דבר ואם זמות שים יד לפיך ואל תדבר, פ"א אם נבלת המלה לשון עבר תחת עתיד והטעם אם תהיה נבל כלומר אם תעשה נבלה בעת שתתנשא למלוכה או אם זמות וחשבת לעשות נבלה שים יד לפה ולא תעבוד המזמה, פ"א ואם עברת שחשבת להתנשא לפניו ואם זמות שים יד לפיך, פ"א אם נבלת חשוב בלבך בהתנשא בעבר הבורא ואם זמות בעבור רשעך שים יד לפה:

 מנחת שי על משלי פרק ל פסוק לב

(לב) אם נבלת בהתנשא – הבי"ת רפויה:

 רלב"ג על משלי פרק ל פסוק לב

(לב) אם נבלת – ולאית ממצו' מה שתחקו' בו הנה הסבה בזה היא גאותך שנשענת על חכמתך שתמצאהו ולא הסתכלת תחלה אם יתכן לך לעמו' על אמתתו אם לאו אם היה שיתכן לך זה לא הכינו' תחלה מה שראוי שיהי' מוכן לך להעמידך על אמתת החקיר' ההיא או יהי' הרצון באמרו אם נבלת אם נפלת כי הגאוה בחכמ' היא סבת הנפיל' כמו שקר' ואם זמות יד לפה ר"ל שאם חשבת לחקו' בא' מהדרושים הגדולי' לא תמהר להכנס בזאת החקיר' מנע עצמך מזה עד התישבך אם יש לך פתח להכנס ממנו בזאת החקירה ואמ' יד לפה לפי המשל כי החושב לדב' אין ראוי שימה' עד שיתישב בדברי' ההם אם הם ראויי' אם לא אך ישי' ידו לפיו למנוע פיו מלדבר או ירצה בזה ואם חשבת מה שתצטר' בעבורו לשי' יד לפה והוא הטעו' שיקר' לך בהשג' הש"י אשר יביאך לכחש בה הנה סבת זה היה ג"כ בהתנשא כי גאותך סבב' לך להכנס בזאת החקיר' אשר אין לך דרך להשגת' ולזה הובילה אותך אל הטעו' הנפל' לכחש בש"י והנה אמר יד לפה בדמיון מ"ש איוב אם ארא' אור כי יהל וירח יקר הולך ויפת בסת' לבי ותשק ידי לפי וזה כי מי שנשתבש בכמו זה לא יוכל להוציא מפיו שבושו כי ישחיתוהו שאר האנשים המאמיני' בש"י ולפי זה הפי' שפירשנו עתה אשר הוא נכון לפי מחשבתי יהיה הרצון באמרו אם נבלת בהתנש' אם לאית למצוא מה שראוי שתמציאהו הנה זה הליאות יגיע לך בעבור התנשאך וגאותך בחכמה כי בעבור זה נשענת על חכמתך ולא הכינות תחלה לדרוש אשר תחקור בו מה שראוי שיובן להישיר אל השגתו וכן אם זמות וחשבת מה שתצטר' בעבורו לשים יד לפה שלא ידעו האנשים מום דעתך כי כחשת לאל ממעל והנה זה הגיע לך בעבור התנשאך בחכמתך ולזה השיאך לבך להכנס בחקירות אשר אין דרך להכנס בהם ואמנם היה שבקצת החקירו' הגדולו' ימצא לאדם פתח אחר היגיעה הרבה ובקצת לא ימצא לו פתח להכנס בהם ולזאת הסבה הישירנו שיתישב האדם תחלה בחקירות הגדולו' אם יש לו דרך להכנס בהם לפי שכמו שתמצ' בדברים הטבעיי' אשר ילכו מדרגות המותרו' שמקצת' יוציאו האדם תועלת ומקצתם לא יוציאו כי אם נזק כן הענין בשוה באלו ההשגות הגדולות ההולכות לפי מה שיחשוב במדרגת המותרות אשר אין ראוי שיפנה השכל אליהם וזה כי בקצת' ימצא אחר הישוב פתח ודרך להכנס בהם ויושגו בהם אחר היגיע' דברים היקרים מאד ובקצתם לא ימצא להם פתח להכנס בהם ויותר נפלא מזה כי כבר ימצאו דרושי' גדולים ויקרים מאד אפשריי ההשגה לאדם ודרושי' אחרי' למטה מהם לא ימצא לאדם פתח להכנס בהם והמשל כי האד' אין לו פתח להכנס בהם בו בידיעת ריבוע העיגול ר"ל האיך יעשה שטח מרובע שוה לשטח עגול ישר ויכנס בחקירו' גדולות ויקרות מזאת לאין שיעו' וזה ממה שיחייב לאדם התישבו' בדברים אשר יחקו' בהם אם יש לו פתח להשיגם אם לא בדרך שיתברר לו במלאכה מלאכה מהחכמות הדרושי' אשר אפשר לו להשיגם מהדרושים אשר אי אפשר בהם זה:

 מצודות דוד על משלי פרק ל פסוק לב

(לב) אם נבלת – אם נעשית נבל ר"ל אם חרפך מי ובדיבורו עשה אותך לנבל עכ"ז תהא אתה בהתנשאותך ר"ל אל תשיבו בקנטור ובקטטה וכדבר אחד הנבלים רק שמור פתחי פיך כדרך אנשי המעלה. ואם זמות – אם תהיה מלא ממחשבת קנטור וקטטה שים יד לפה לסתמו בחזקה:

 מצודות ציון על משלי פרק ל פסוק לב

(לב) בהתנשא – מלשון התנשאות ורוממות. זמות – ענין מחשבה:

 מלבי"ם על משלי פרק ל פסוק לב – חלק באור הענין

(לב) אם נבלת – אמר אגור אל איתיאל ואוכל, אם תראה כי תהיה נבל ותטה מדרך הטוב, זה בא בהתנשא – ע"י שתתנשא לחקור בגדולות ובנפלאות ממך, כמו שעשית בשאלותיך וחקירותיך במעשה בראשית ומציאת העולם, ואם זמות – ואם העמקת בזה במחשבות עמוקים בענינים אלה, יד לפה – ואל תוציא מחשבותיך מן השפה ולחוץ:

 

(לג) כִּי מִיץ חָלָב יוֹצִיא חֶמְאָה וּמִיץ אַף יוֹצִיא דָם וּמִיץ אַפַּיִם יוֹצִיא רִיב:

 

תרגום יונתן על משלי פרק ל פסוק לג

(לג) דמן דמיצא חלבא נפקא חמאתא ומן כבושא דרוגזא נפוק דמא ומן חרינא דאפי נפוק דינא:

 רש"י משלי פרק ל פסוק לג

(לג) כי מיץ חלב – כי כאשר תצא חמאה על ידי מיץ חלב ודם על ידי מיץ החוטם יותר מדי כן יצא ריב על ידי מיץ אפים של כעס מיץ סחיטה פרימדור"א בלע"ז כמו (שופטי' ו) וימץ טל וגו' ורבותינו פירשו אם נבלת עצמך על דברי תורה לדרוש ולשאול ספיקותיך לרבך ואפי' נראית לו כשוטה בלא לב סופך שתהא מנושא ואם זמות אם שמת זמם על פיך וחסמת אותו ולא שאלת לו הכל סופך כשישאלך דבר הלכה תתן יד לפה ותאלם שלא תדע לענות כלום בו. כאשר מיץ חלב יוציא חמאה – כן מיץ אפים שרבך כועס בך שלא הבינות מהר ואתה מתנבל עליה סוף יוציא מפיך אחר זמן הלכות רבות והוראות:

 אבן עזרא על משלי פרק ל פסוק לג

(לג) מיץ – ג' שרשים האחד אפס המץ והשני ימצו וישתו והשלישי למען תמוצו ומיץ החלב והאף הטעם בהמץ אחד מאלה יצא מהם הדבר העומד בכח לצאת על ידי מעשה כחמאה והדם ואפים יקראו נחרים בעבור שיראו בהם וטעמו כן מיץ אפי' שיחרה אפו בכל עת כאילו ימיצנו המיץ יוציא ריב כלומר שיריב עם בני אדם ורצה לומר הזהר מן הנבלות כי הוא גורר הכעס והכעס גורר המריבה:

 רלב"ג על משלי פרק ל פסוק לג

(לג) כי מיץ חלב – והנה הדברי' הטבעיי' אשר ימצא בקצת מותריה' תועלת ובקצתם לא ימצא הם אלו שזכר ודומיהם והוא שממיץ החלב שהוא מותר הגבינ' יוציא האדם חמאה שהיא יותר טובה ויותר ערבה מהגבינה וממות' מיץ האף יוציא האדם דם ביגיעתו בו להוציאו וישחית בזה עצמו וממות' הכעס אשר ראוי שיעזב ויונח יוציא האדם ריב ומדון אשר הוא גורם השחתות והפסדים רבים:

 ובכאן נשלם ביאור זה החלק שהגבלנו ביאור בזה הספר והוא נפלא מאד ורב התועלת לקחת מוסר השכל ותועלת מבואר מדברינו בביאור:

 מצודות דוד על משלי פרק ל פסוק לג

(לג) כי מיץ – כי כמו שמציצת וסחיטת החלב מוציא חמאה ומציצת האף מוציא דם כן מציצת הכעס מוציא ריב ר"ל התעוררת הכעס מוציא הוא את הריב ולזה סתום פיך ואל תעורר כעס המנבל אותך כי עוד יוסיף לריב ולדבר בך דברי נבלה:

 מצודות ציון על משלי פרק ל פסוק לג

(לג) מיץ – מלשון מציצה וסחיטה כמו וימץ טל מן הגזה (שופטים ו'). חמאה – היא שומן החלב. אף – חוטם. אפים – מל' אף וחימה:

 מלבי"ם על משלי פרק ל פסוק לג – חלק באור הענין

(לג) כי מיץ חלב יוציא חמאה – ר"ל המקובץ מן החכמה האמתיית שנאמר בה דבש וחלב תחת לשונך יוציא חמאה ודבר מובחר, אבל מיץ אף יוציא דם – אם תמוץ דברי עיון ומחקר ממקור משחת ומופתים מתעים יוציאו היקשים ותולדות נשחתים, ומיץ אפים – שאם תכעס על הנהגת ה' כמו השאלה על שלות הרשעים ויסורי הצדיקים וכיוצא, יוציא ריב – נגד ה' כמ"ש כי לאויל יהרג כעס:

 

 

 


 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “משלי פרק לא”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

. כל שיעורי הרב במדיה דיגיטאלית!!

נגן דוקו ביט הנפשהסנדיסק 128כרטיס זכרון 128

עדכונים חמים למייל

קבלת עדכונים