נחמיה ח

(א) וַיֵּאָסְפוּ כָל הָעָם כְּאִישׁ אֶחָד אֶל הָרְחוֹב אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר הַמָּיִם וַיֹּאמְרוּ לְעֶזְרָא הַסֹּפֵר לְהָבִיא אֶת סֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת יִשְׂרָאֵל:

מצודות דוד כאיש אחד – ר"ל חיש מהר כביאת איש אחד:

מצודות ציון הסופר – החכם ובדרז"ל סופר מברך ובור יוצא (חולין קי"ח):

(ב) וַיָּבִיא עֶזְרָא הַכֹּהֵן אֶת הַתּוֹרָה לִפְנֵי הַקָּהָל מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה וְכֹל מֵבִין לִשְׁמֹעַ בְּיוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי:

רש"י ביום אחד לחדש השביעי – הוא יום של ראש השנה:

אבן עזרא ביום אחד לחדש השביעי – דבק עם ראש הפסוק והטעם ויביא עזרא את התורה ביום פלוני:

מלבי"ם את התורה – לא אמר ספר התורה כמ"ש ואח"כ ויקראו בו דהיינו בספר,

לכלול שפי' להם גם כן התורה המסורה בע"פ שאין כתוב בספר,

יעז"א לפני הקהל מאיש ועד אשה – שלפניהם נקראו דברים הפשוטים,

וכל מבין לשמוע – היינו החכמים שלפניהם נקראו דברי תורת הפה וסודותיה:

(ג) וַיִּקְרָא בוֹ לִפְנֵי הָרְחוֹב אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר הַמַּיִם מִן הָאוֹר עַד מַחֲצִית הַיּוֹם נֶגֶד הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַמְּבִינִים וְאָזְנֵי כָל הָעָם אֶל סֵפֶר הַתּוֹרָה:

רש"י מן האור – של תחלת היום. אל ספר התורה – היו כל העם מטים אזניהם:

אבן עזרא ויקרא בו – רמז לספר התורה:

מצודות דוד ויקרא בו – עזרא קרא בו. מן האור – מן אור הבוקר.

והמבינים – בעלי בינה. ואזני וגו' – היו נוטים אזניהם לשמוע אל דברי תורה:

(ד) וַיַּעֲמֹד עֶזְרָא הַסֹּפֵר עַל מִגְדַּל עֵץ אֲשֶׁר עָשׂוּ לַדָּבָר וַיַּעֲמֹד אֶצְלוֹ מַתִּתְיָה וְשֶׁמַע וַעֲנָיָה וְאוּרִיָּה וְחִלְקִיָּה וּמַעֲשֵׂיָה עַל יְמִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ פְּדָיָה וּמִישָׁאֵל וּמַלְכִּיָּה וְחָשֻׁם וְחַשְׁבַּדָּנָה זְכַרְיָה מְשֻׁלָּם:

רש"י אשר עשו לדבר – אותו מגדל עץ עשו לשם כך לקרות שם עליו ספר התורה:

אבן עזרא מגדל עץ – כדמות מגדל כאשר אנחנו עושים פה בבתי כנסיות:

מצודות דוד אשר עשו לדבר – הנעשה מתחלה בעבור זה:

מלבי"ם ויעמדו אצלו – היה שבעה מכל צד, שעזרא נחשב לימין, ולדעת חז"ל מגילה (ד' כ"ג) היו ששה מכל צד חוץ מעזרא וזכריה משולם הוא שם אחד, ובעזרא (ח' ט"ו) ולזכריה ולמשולם ראשים, וצ"ע:

(ה) וַיִּפְתַּח עֶזְרָא הַסֵּפֶר לְעֵינֵי כָל הָעָם כִּי מֵעַל כָּל הָעָם הָיָה וּכְפִתְחוֹ עָמְדוּ כָל הָעָם:

רש"י כי מעל כל העם היה – ועל כן ראוהו כולם. וכפתחו עמדו כל העם – וכאשר פתחו לקרות שתקו כל העם. עמדו – לשון שתיקה (שתקו) כמו עמדו ולא ענו עוד (איוב לב):

אבן עזרא וכפתחו עמדו – העמידה בדיבור ופירושו שתקו והחרישו וכן עמדו לא ענו עוד

ויתכן שעמדו על רגליהם לכבוד התורה והעד ויקומו על עמדם וכן אמרו חכמינו ז"ל מימי משה ועד רבן גמליאל היו למדין מעומד:

מלבי"ם מעל כל העם – שהמגדל היה בימה גבוה, עמדו – הפסיקו מלדבר (סוטה דף ל"ט):

(ו) וַיְבָרֶךְ עֶזְרָא אֶת ה' הָאלקים הַגָּדוֹל וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם אָמֵן אָמֵן בְּמֹעַל יְדֵיהֶם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲוֻ לַה' אַפַּיִם אָרְצָה:

רש"י במועל ידיהם – בנשיאות ידיהם שנשאו כפיהם למעלה להודות להקב"ה כענין שנאמר ויפרוש כפיו השמים (מלכים א' ח):

אבן עזרא במועל ידיהם – משרש עלל וכמוהו ועוללתי בעפר קרני והוא כטעם מעלה מן עלה ויעל והם שנים שרשים בענין אחד כמו שוגג ומשגה ופי' במועל בנשיאות ידיהם כטעם שאו ידיכם קדש וברכו את ה':

מצודות דוד אמן אמן – הכפל לחזק. במועל ידיהם – ברוממות ידיהם למעלה. אפים – כ"א על פניו ארצה:

מצודות ציון במועל – מלשון העלאה והרמה. ויקדו – כפפו הקדקוד:

מלבי"ם במעל ידיהם – בנשיאת ידיהם, ולראב"ע הוא מפעל הכפל והמ"ם לתיקון השם כמו מורך. עמ"ש בס' התו"ה בחקותי (ס' ס"ג):

(ז) וְיֵשׁוּעַ וּבָנִי וְשֵׁרֵבְיָה יָמִין עַקּוּב שַׁבְּתַי הוֹדִיָּה מַעֲשֵׂיָה קְלִיטָא עֲזַרְיָה יוֹזָבָד חָנָן פְּלָאיָה וְהַלְוִיִּם מְבִינִים אֶת הָעָם לַתּוֹרָה וְהָעָם עַל עָמְדָם:

רש"י מבינים את העם – שהיו מתרגמין לעם דברי תורה. על עמדם – שהיו עומדים על רגליהם:

אבן עזרא מבינים את העם לתורה – הבינם להקשיב התורה:

(ח) וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאלקים מְפֹרָשׁ וְשׂוֹם שֶׂכֶל וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא:

רש"י ושום שכל – ושימת חכמה ושום לשון פעול:

אבן עזרא מפורש – פי' דבר מפורש:

ושום שכל – שמו שכלם להבין במקרא זאת השומה בעיון הלב כטעם ואתנה את לבי לדעת חכמה:

מלבי"ם בספר בתורת האלהים – ר"ל בספר הכתוב שהוא תורת הכתב, וגם בתורת האלהים המסורה בע"פ, וע"ז כפל ב' היחוס בכל אחד,

ועל בספר אמר מפורש, ופירשו חז"ל זה תרגום שתרגמוהו בלשון העם,

ונגד בתורת האלהים אמר ושום שכל – שהשכילו אותם תורת הפה,

ואיך נלמד תורת הפה מתורת הכתב שעז"א ויבינו במקרא –

וחז"ל (נדרים ל"ו מגלה ג') אמרו ושום שכל אלו הפסוקים ויבינו במקרא זו המסורת שגם הפסוקים ופסקי טעמים

והקריאה הוא מתורת הפה אם לקרות בחלב אמו או בחלב, זכר עמלק או זכר, וחמשה פסוקים שאין להם הכרע כמ"ש חז"ל:

(ט) וַיֹּאמֶר נְחֶמְיָה הוּא הַתִּרְשָׁתָא וְעֶזְרָא הַכֹּהֵן הַסֹּפֵר וְהַלְוִיִּם הַמְּבִינִים אֶת הָעָם לְכָל הָעָם הַיּוֹם קָדֹשׁ הוּא לַה' אלקיכֶם אַל תִּתְאַבְּלוּ וְאַל תִּבְכּוּ כִּי בוֹכִים כָּל הָעָם כְּשָׁמְעָם אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה:

רש"י היום קדוש – כי יום ר"ה הוא. כי בוכים כל העם – מפני שלא קיימו התורה כראוי:

אבן עזרא לכל העם – דבק ויאמר שהוא ראש הפסוק:

מלבי"ם (ט-י) כי בוכים – יל"פ שקרא לפניהם פרשת היום והבינם כי היום הוא יום הדין וע"כ בכו מאימת הדין, וגם רצו להתענות, וא"ל נגד התענית לכו אכלו משמנים – ונגד הבכי ואל תעצבו – וכמ"ש במדרש שישראל יש להם דין והם עושים יו"ט שבטוחים שה' יוציא משפטם לזכות, וז"ש שחדות ה' היא מעוזכם – בזה תראו כי עוז לכם בה' שייטיב חסדו עמכם, וגדר שם חדוה על השמחה הרוחנית ושמחה זו היא מעוזכם שהיא שמחת הנפש על דבוקה בה' עוז לה וה' עוזה ומעוזה:

(י) וַיֹּאמֶר לָהֶם לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם:

רש"י לאין נכון לו – לעני שאין מזומן לו מאכלו:

אבן עזרא כי חדות ה' היא מעזכם – השמחה היא תעוז אתכם אם תקיימוה כי כן כתוב ושמחת בחגך:

מצודות דוד משמנים – מאכלי שמן. ממתקים – משקים מתוקים. לאין נכון לו – למי שאין המזון נכון ומזומן לו ר"ל לדלת העם. כי חדות ה' – ר"ל שמחת י"ט שהיא שמחה של מצוה היא תתן לכם עוז ותעצומות:

מצודות ציון מנות – ענין חלק ומתן כמו והיה לך למנה (שמות כ"ט):

(יא) וְהַלְוִיִּם מַחְשִׁים לְכָל הָעָם לֵאמֹר הַסּוּ כִּי הַיּוֹם קָדֹשׁ וְאַל תֵּעָצֵבוּ:

רש"י מחשים – היו מזהירין לכל העם לחשות שלא יבכו עוד. הסו – לשון שתיקה כמו ויהס כלב (במדבר י"ג):

אבן עזרא מחשים לכל העם – פועל יוצא: הסו – מלעיל בגלגל הפסק וכן ערו ערו עד היסוד בה:

מלבי"ם הסו כי היום קדוש – מפני שתחלה (פ"ט) אמר היום קדוש הוא לה' אלהיכם, וכמ"ש חז"ל חלקהו חציו לה' וחציו לכם, ושם דבר על חצי יום העבר שהקדישו לה',

ועתה שצוה אותם ללכת לביתם לאכול משמנים הוסיפו הלוים שגם חציו השני הוא קדוש, ע"י שיקיימו בו שמחת החג, ועז"א היום קדוש סתם:

(יב) וַיֵּלְכוּ כָל הָעָם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וּלְשַׁלַּח מָנוֹת וְלַעֲשׂוֹת שִׂמְחָה גְדוֹלָה כִּי הֵבִינוּ בַּדְּבָרִים אֲשֶׁר הוֹדִיעוּ לָהֶם:

מצודות דוד ולשלח מנות – לאין נכון לו. כי הבינו – השכילו וידעו בדברי התורה אשר הודיעו להם ושמחו בזה:

מלבי"ם כי הבינו – שמצוה לשמוח ולשמח גם העני והגר והיתום והאלמנה, ולכן שלחו מנות ועשו שמחה גדולה שישמחו כל העם העני והעשיר יחדו:

(יג) וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי נֶאֶסְפוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְכָל הָעָם הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם אֶל עֶזְרָא הַסֹּפֵר וּלְהַשְׂכִּיל אֶל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה:

רש"י וביום השני – של ראש השנה:

מצודות דוד וביום השני – של ר"ה כי בימי עזרא עברוהו לאלול ועשו שני ימים טובים של ר"ה כן ארז"ל. לכל העם – של כל העם. ולהשכיל – לקרות בה בכוונת הלב לדעת מצות ה' אשר תעשינה:

(יד) וַיִּמְצְאוּ כָּתוּב בַּתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' בְּיַד מֹשֶׁה אֲשֶׁר יֵשְׁבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּסֻּכּוֹת בֶּחָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי:

מלבי"ם אשר ישבו בני ישראל בסכות בחג – זה דבר זר מאד שישראל לא עשו סכות מימי יהושע ועד עתה כמ"ש לקמן כי לא עשו מימי ישוע בן נון כן, וכמו שהתפלאו ע"ז בערכין (דף ל"ב).

ונראה לפמ"ש הרמ"א בא"ח סי' תרל"ז שאין לעשות סוכה ברה"ר, א"כ כיון דקיי"ל שירושלים לא נתחלקה לשבטים, לא נמצא שם רה"י כמו דאין משכירים בתים בירושלים מפני שאינו שלהם, א"כ לא יכלו לעשות שם סוכה,

ובאשר בימי עזרא קנו שנית את א"י בחזקה וקדשוה התנו הב"ד שיעשו סכות בירושלים ובשאר רה"ר, וכמ"ש בתוספתא (דב"ק פ"ו) שתנאי ב"ד שיהיו מסככים ברה"ר,

ור"ל שזה התנו ב"ד של עזרא באותו זמן שאל"כ לא היו יכולים לעשות סכות בירושלים, ומבואר בפי' שעשאום בחצרות בית האלהים וברחוב שער המים שהוא רה"ר ממש,

והתוספתא מדברת בא"י ששם היה תנאי ב"ד של עזרא בעת שקדשו את הארץ, אבל בח"ל לא הותנה, בפרט במקום עכו"ם. וכמו שחקר בזה במג"א שם,

והנה גם יהושע היה יכול לתקן תקנה זו בעת שקדש את הארץ בפעם הראשון שאז היה ביד ב"ד להנחיל את הארץ ע"מ כן שמקום הסוכה תהיה רה"י תמיד, ויהושע לא עשה כן ומימיו עד עזרא לא עשו כן בני ישראל היינו לא ישבו בסוכה הנעשית ברה"ר,

וכן בימי דוד ושלמה לא נעשו סוכות בירושלים מטעם הנ"ל מפני שלא נתחלקה לשבטים, ומ"ש ואשר ישמיעו ויעבירו קול בכל עריהם, שיודיעו שגם ביתר ערים יוכלו לעשות סכות ברה"ר,

ובזה נבין מ"ש בערכין שם שמ"ש כי לא נעשה כן מימי ישוע בן נון היינו שעזרא קדש את הארץ פעם שניה, ואיך נוציא זה מהלשון 'כי לא עשו מימי ישוע כן'?,

רק שמזה בעצמו מבואר שעזרא קדש את הארץ מחדש והיה כח בידו להתנות תנאים כמו בימי יהושע, ומזה מוכיח בגמרא שם דקדושה ראשונה לא קדשה לע"ל:

(טו) וַאֲשֶׁר יַשְׁמִיעוּ וְיַעֲבִירוּ קוֹל בְּכָל עָרֵיהֶם וּבִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי זַיִת וַעֲלֵי עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת לַעֲשֹׂת סֻכֹּת כַּכָּתוּב:

רש"י ואשר ישמיעו – וצוו אשר ישמיעו קול לחוג את חג הסוכות וכן נוהג המקרא לדבר כענין הזה כמו אמור לנער ויעבור לפנינו (שמואל א' ט').

ועלי הדס – מפורש במסכת סוכה זה הדס שוטה שאינו ראוי ללולב כי אם לעשות סוכה.

ועלי תמרים – ללולב. ועלי עץ עבות – זה הדס הראוי ללולב כמפורש במסכת סוכה:

אבן עזרא ואשר ישמיעו – ועלי עץ שמן ועלי עץ הדס ועלי תמרים הווי"ן אינם מוסיפים על הענין רק טעמו או עלי עץ שמן או עלי הדס וכן ומקלל אביו ואמו,

וההדס והעבות ידענו מן הקבלה שהם עץ אחד וכן אמר המתרגם עבות הדסין על דרך קצרה רק יש בו מינין הנמצאים בשלשה עלים הוא הנקרא מן מעשה עבות ואני מצאתי בששה עלים והוא הנאה מכולם להקרא עבות ויש אומר כי ימצא בשבעה עלים ורבותינו קראו הדס שוטה:

מלבי"ם והביאו עלי זית – פי' חז"ל בסוכה שעלי זית ועץ שמן לסכך, ועלי הדס ועלי תמרים ללולב, ועלי עץ עבות, הדס שוטה לסכך,

והגם שלא היה עיקר כוונתו להזהיר על ד' מינים שא"כ היה לו להזכיר גם פרי עץ הדר וערבי נחל,

מפני שהיו בין החכמים שדרשו כר"י דסוכה אין נעשית רק מד' מינים מפני הק"ו,

שעז"א לעשות סכות ככתוב – ר"ל שלא נדרוש ק"ו שיהיו רק ד' מינים רק ככתוב:

(טז) וַיֵּצְאוּ הָעָם וַיָּבִיאוּ וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם סֻכּוֹת אִישׁ עַל גַּגּוֹ וּבְחַצְרֹתֵיהֶם וּבְחַצְרוֹת בֵּית הָאלקים וּבִרְחוֹב שַׁעַר הַמַּיִם וּבִרְחוֹב שַׁעַר אֶפְרָיִם: (יז) וַיַּעֲשׂוּ כָל הַקָּהָל הַשָּׁבִים מִן הַשְּׁבִי סֻכּוֹת וַיֵּשְׁבוּ בַסֻּכּוֹת כִּי לֹא עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַהוּא וַתְּהִי שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאֹד:

אבן עזרא ישוע – נקרא בשלשה שמות:

מצודות דוד וישבו בסוכות – ר"ל ישבו בהם בקביעות רב כמו שראוי להיות. כי לא עשו – ר"ל עשו המצוה מן המובחר אשר לא עשו כן מימי ישוע בן נון והוא הפוך כמו כי לא עשו בני ישראל כן מימי וכו' עד היום ההוא. ותהי שמחה – על אשר קיימו המצוה בתקון רב:

מלבי"ם ויעשו כל הקהל – הוא כמ"ש שעשו ברה"ר שהוא סוכת הקהל, שכן היה עתה תנאי ב"ד, ולכן וישבו בסכות – כי עד עתה רבים שלא ישבו בסכות מפני שלא היה להם רה"י:

(יח) וַיִּקְרָא בְּסֵפֶר תּוֹרַת הָאלקים יוֹם בְּיוֹם מִן הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן עַד הַיּוֹם הָאַחֲרוֹן וַיַּעֲשׂוּ חָג שִׁבְעַת יָמִים וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת כַּמִּשְׁפָּט:

רש"י יום ביום – בכל יום ויום:

אבן עזרא יום ביום – פי' ביום הראוי והטעם מענין היום:

מצודות דוד ויקרא – עזרא קרא לפני העם בכל יום מן יום הראשון מימי החג עד וכו'.

ויעשו חג – הקריבו קרבנות החג. עצרת – עשו עצרת והקריבו בו הקרבנות הראוים כמשפט התורה: