נחמיה ט

 

(א) וּבְיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַזֶּה נֶאֶסְפוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצוֹם וּבְשַׂקִּים וַאֲדָמָה עֲלֵיהֶם:

רש"י ואדמה עליהם – העלו עפר על ראשם:

מצודות דוד נאספו – לירושלים לשוב לה' על מעלם. ובשקים – ובלבישת שקים והוא מענין תשובה והכנעה. ואדמה – ועפר על ראשם וגם זה מענין תשובה:

מלבי"ם וביום עשרים וארבעה – כי ביום כ"ג לא היה אפשר להתענות שהוא יום שאחר החג דאסור בתענית:

(ב) וַיִּבָּדְלוּ זֶרַע יִשְׂרָאֵל מִכֹּל בְּנֵי נֵכָר וַיַּעַמְדוּ וַיִּתְוַדּוּ עַל חַטֹּאתֵיהֶם וַעֲוֹנוֹת אֲבֹתֵיהֶם:

רש"י מכל בני נכר – ומנשיהם של העכו"ם כמו שנאמר למעלה:

מצודות דוד מכל בני נכר – מנשים של העובדי כוכבים ובניהן וכמ"ש בעזרא:

מלבי"ם מכל בני נכר – מנשים נכריות, דאחר שפרשו מהם בעת עליות עזרא נכשלו בזה אח"כ שנית,

ולהמפרש שמעשה זה היה בעת עליית זרובבל הופרץ הדבר עד שתקנה עזרא:

(ג) וַיָּקוּמוּ עַל עָמְדָם וַיִּקְרְאוּ בְּסֵפֶר תּוֹרַת ה' אלקיהֶם רְבִעִית הַיּוֹם וּרְבִעִית מִתְוַדִּים וּמִשְׁתַּחֲוִים לַה' אלקיהֶם:

מצודות דוד על עמדם – על מעמדם ולא זזו ממקומם:

(ד) וַיָּקָם עַל מַעֲלֵה הַלְוִיִּם יֵשׁוּעַ וּבָנִי קַדְמִיאֵל שְׁבַנְיָה בֻּנִּי שֵׁרֵבְיָה בָּנִי כְנָנִי וַיִּזְעֲקוּ בְּקוֹל גָּדוֹל אֶל ה' אלקיהֶם:

רש"י על מעלה הלוים – מעלות היו שם שהלוים עומדים שם עליהם בשעה שאמרו שירה:

אבן עזרא ויקם על מעלה – שם דבר סמוך והטעם מנהגם להתפלל לשם:

מצודות דוד ויקם – על ישוע לבד חוזר וכאומר ויקם וכו' ישוע וכן בני וכו'. על מעלה הלוים – על המעלה שהיו הלוים עומדים עליה לדבר בשיר. בקול גדול – לעורר את הכוונה:

(ה) וַיֹּאמְרוּ הַלְוִיִּם יֵשׁוּעַ וְקַדְמִיאֵל בָּנִי חֲשַׁבְנְיָה שֵׁרֵבְיָה הוֹדִיָּה שְׁבַנְיָה פְתַחְיָה קוּמוּ בָּרֲכוּ אֶת ה' אלקיכֶם מִן הָעוֹלָם עַד הָעוֹלָם וִיבָרְכוּ שֵׁם כְּבוֹדֶךָ וּמְרוֹמַם עַל כָּל בְּרָכָה וּתְהִלָּה:

רש"י מן העולם ועד העולם – מתחלת העולם ועד תכליתו יהי ברוך.

ויברכו שם כבודך – עכשיו דברו הלוים כלפי שכינה בתפלה ויברכו שם כבודך כי הוא גדול ומרומם על כל ברכה ותהלה כי כל הברכות ותהלות שלו הם

ד"א ומרומם על כל ברכה ותהלה שאין בריה יכולה לברכו ולהללו כפי גדלו ורוממותו שהוא מרומם ונשא יותר מה שאין הפה יכולה לדבר:

אבן עזרא קומו ברכו – הורו לישראל לברך השם שהוא מן העולם ועד העולם לנצח נצחים הוא אלהיכם אין עוד והטעם ברכוהו אתם ואמרו לפניו יברכו שם כבודך בני חלד ותהיה מרומם על כל ברכה והטע' שירום אחר שיברכוך:

מלבי"ם ויאמרו הלוים – סדר התפלה הזאת, תחלה יזכיר איך בחר ה' באברהם וזרעו להיות לו סגולה,

וכרות עמו הברית לתת לו ולזרעו הארץ המסוגלת לזה (ז-ח)

ואיך שמר בריתו בהוציאם ממצרים ובמדבר (ט-ט"ו),

והגם שמרו את דבריו לא הסיר ויביאם אל הארץ (ט"ו-כה), ושם חטאו והכעיסוהו והתגלגל עמהם ימים רבים כרחמיו עד נתנם ביד עמי הארצות (כ"ו-ל'),

ובאשר בכל זה לא עזבם והשגחתו עליהם ומוכן עוד לשמור לעולם בריתו, יבקש ויזכור כל התלאות אשר סבלו בגלותם.

והם יתקנו חטא אבותיהם במה שכורתים ברית לשמור תורותיו ומצותיו (ל"א-ל"ז, י' י'),

קומו – מצוה שכולם יברכו ה' שהוא מבורך בין בעוה"ז בין בעולם הנצחי שיבא אחרי זה העולם.

אחרי הציווי אל העם לברך את ה' מסב פניו אל ה' ואומר, הנה הם יברכו שם כבודך – ר"ל אתה כפי עצמותך מרומם ונשגב מכל ברכה ותהלה, כי אין משיג אותך להללך,

ולא את השפעתך מצד עצמותך לברכך מצד זה,

כי אתה נעלם בתכלית ההעלמה נעלה מכל ברכה ושבח,

רק מה שיברכו הוא את שם כבודך – השם שבו נודעת ע"י כבודך בהבריאה שבראת שע"י נגלה כבודך ומלכותך, את שם הזה יברכו, לא את עצמותך, כי.

(ו) אַתָּה הוּא ה' לְבַדֶּךָ את אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת הַשָּׁמַיִם שְׁמֵי הַשָּׁמַיִם וְכָל צְבָאָם הָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר עָלֶיהָ הַיַּמִּים וְכָל אֲשֶׁר בָּהֶם וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת כֻּלָּם וּצְבָא הַשָּׁמַיִם לְךָ מִשְׁתַּחֲוִים:

אבן עזרא השמים – הוא הרקיע ושמי השמים הגלגלים העליונים:

מצודות דוד שמי השמים – הם השמים העליונים אשר המה ממעל השמים הנראים. וכל צבאם – הם הכוכבים ומזלות. ואתה מחיה – אתה נותן חיות ומזון לכולם:

מלבי"ם מרומם על כל ברכה ותהלה אתה הוא ה' לבדך – שאתה לבדך מצד עצמותך מרומם ונעלה מכל ברכה ותהלה.

אחר ההצעה הזאת מפרש מ"ש ויברכו שם כבודך, ששם כבודו שעל ידו הוא נודע לבריותיו,

הוא נודע ע"י ג' דברים,

א] ע"י הבריאה, ועז"א אתה עשית את השמים – וכו', ר"ל שבראת בין את העליונים בין את התחתונים,

ב] ע"י קיום הבריאה וההנהגה המתמדת,

שעז"א ואתה מחיה את כולם – שאינך דומה כפועל אחר, שאחר שעשה את הדבר הוא מתקיים בעצמו, כי כל הבריאה אין לה קיום וחיות רק על ידך שאתה הנפש המחיה את כל המציאות,

והגם שנראה שההנהגה היא ע"י צבא השמים וסדרי המערכת, הנה צבא השמים לך משתחוים – כי אתה הוא המנהיג אותם ונותן להם כח ומושל על כולם:

(ז) אַתָּה הוּא ה' הָאלקים אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בְּאַבְרָם וְהוֹצֵאתוֹ מֵאוּר כַּשְׂדִּים וְשַׂמְתָּ שְּׁמוֹ אַבְרָהָם:

רש"י ושמת – טעמו למעלה בשי"ן לפי שמשמעותו בלשון עבר:

מלבי"ם אתה – ג] ניכר שם כבודך ע"י ההנהגה ההשגחיית הנסיית, שהיא לא תתנהג כפי סדרי המערכת, רק לפי מעשה הקדושים אשר בארץ יחידי סגולה שעליהם תחול ההשגחה המופלאת הלזו לשדד את הטבע ולנוסס נס ליראיו,

וההשגחה הזאת הוחל באברהם, ועז"א אתה הוא ה' האלהים אשר בחרת באברם – שבו בחר ה' שיהיה מרכבה להנהגה הפלאיית,

והוצאתו מאור כשדים – שאז החילות לבטל הטבע בעבורו וניצול מכבשן האש,

ואח"ז שמת שמו אברהם – לאות כי יהיה אב המון גוים ושגם בניו יהיו סגולה וראוים אל הענין האלהי ושתשרה עליהם שכינת ה':

(ח) וּמָצָאתָ אֶת לְבָבוֹ נֶאֱמָן לְפָנֶיךָ וְכָרוֹת עִמּוֹ הַבְּרִית לָתֵת אֶת אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי הַחִתִּי הָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַיְבוּסִי וְהַגִּרְגָּשִׁי לָתֵת לְזַרְעוֹ וַתָּקֶם אֶת דְּבָרֶיךָ כִּי צַדִּיק אָתָּה:

מלבי"ם ומצאת – עד שאחר כל הנסיונות שעמד בהם ונבחן ונמצא לבבו נאמן עם אלהיו כרת עמו הברית לתת את ארץ הכנעני – שהיא הארץ המיוחדת אל ההשגחה וההנהגה הפלאיית,

לתת לזרעו – כי היה הברית לתת לו מצד היעוד וההבטחה,

ולתת לזרעו מצד שיבואו ויירשוה, כמ"ש לך אתננה ולזרעך עד עולם.

עתה יתחיל לספר איך קיים ה' את בריתו, שעז"א ותקם את דבריך – ולא היה בזה עוול שלקח את הארץ מיד הכנענים, עז"א כי צדיק אתה – כמ"ש כי ברשעת הגוים האלה ה' מוריש אותם מפניך:

(ט) וַתֵּרֶא אֶת עֳנִי אֲבֹתֵינוּ בְּמִצְרָיִם וְאֶת זַעֲקָתָם שָׁמַעְתָּ עַל יַם סוּף:

מצודות דוד ותרא – נתת לב לראות בעניים ולגאלם:

מצודות ציון עני – מלשון עינוי:

מלבי"ם ותרא – מספר איך הקים דבריו,

שאחר שהיו במצרים שזה היה הקדמה אל ירושת הארץ כמ"ש כי גר יהיה זרעך, שזה היה כור הברזל שבה נצרפו ונבחנו להיות ראוים אל שתדבק בם ההשגחה הנסיית אז ותרא את עני –

המאמרים מקבילים ותרא את עני אבותינו – ותתן אותות ומופתים

ואת זעקתם שמעת על ים סוף – והים בקעת לפניהם – ע"י שראית עני אבותינו, עי"כ.

(י) וַתִּתֵּן אֹתֹת וּמֹפְתִים בְּפַרְעֹה וּבְכָל עֲבָדָיו וּבְכָל עַם אַרְצוֹ כִּי יָדַעְתָּ כִּי הֵזִידוּ עֲלֵיהֶם וַתַּעַשׂ לְךָ שֵׁם כְּהַיּוֹם הַזֶּה:

רש"י כי הזידו – כי הרשיעו עליהם כמו כי בדבר אשר זדו עליהם (שמות יח). שם – רצון בלע"ז:

מלבי"ם ותתן אתות ומופתים בפרעה – וזה היה משני טעמים,

א] על צד העונש על שהרעו עמהם, שהגם שהגלות היה ע"י גזרת ה' שאמר ועבדום וענו אותם,

ידע ה' שלא ענו אותם מפני זה רק כי ידעת כי הזידו עליהם – שהוסיפו עינוי ולחץ במזיד לא מפני דבר ה' רק מזדון לבם, [שעז"א וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי, היינו שאשפוט אותם אם עבדו בם מפני גזרתי או מזדון לבם],

[הטעם הב'] ותעש לך שם כהיום הזה – היו האותות והמופתים כדי שעי"כ יכירו את שמך וכבודך,

כמ"ש בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו וכו' למען שיתי אותותי אלה בקרבו שהוא הטעם הראשון,

ולמען תספר וכו' וידעתם כי אני ה' שהוא הטעם השני:

(יא) וְהַיָּם בָּקַעְתָּ לִפְנֵיהֶם וַיַּעַבְרוּ בְתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְאֶת רֹדְפֵיהֶם הִשְׁלַכְתָּ בִמְצוֹלֹת כְּמוֹ אֶבֶן בְּמַיִם עַזִּים:

מצודות דוד במצולות – השלכתם למטה בעומק הים כמו אבן הנופל לקרקעות המים אף אם הם חזקים ורדופים מאד:

מצודות ציון בקעת – חלקת לשנים. במצולות – עומק המים כמו ותשלך במצולות ים (מיכה ז'). עזים – מל' עוז וחזק:

מלבי"ם והים – ואת זעקתם שמעת על ים סוף והים בקעת לפניהם –

א] להצילם ויעברו בתוך הים ביבשה, ב] להטביע צריהם, ואת רודפיהם השלכת במצולות:

(יב) וּבְעַמּוּד עָנָן הִנְחִיתָם יוֹמָם וּבְעַמּוּד אֵשׁ לַיְלָה לְהָאִיר לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר יֵלְכוּ בָהּ:

רש"י יומם – בכל יום ויום:

מצודות דוד ובעמוד ענן – על ידי עמוד הענן הנהגתם ביום להורות להם הדרך אשר ילכו בה:

מצודות ציון הנחיתם – הנהגתם כמו ולא נחם (שמות י"ג):

מלבי"ם ובעמוד – עתה יספר איך בצאתם ממצרים, היה לו סגולה ויעבור מלכם לפניהם וה' בתוכם.

א] במה שהיה בקרבם להראות להם הדרך,

שעז"א ובעמוד ענן הנחיתם – כמ"ש שמעו כי אתה ה' בקרב העם הזה ועננך עומד עליהם ובעמוד ענן הולך לפניהם יומם וכו', שזה היה המופת שה' בקרבם עם ענן כבודו:

(יג) וְעַל הַר סִינַי יָרַדְתָּ וְדַבֵּר עִמָּהֶם מִשָּׁמָיִם וַתִּתֵּן לָהֶם מִשְׁפָּטִים יְשָׁרִים וְתוֹרוֹת אֱמֶת חֻקִּים וּמִצְוֹת טוֹבִים:

רש"י ודבר – כמו ולדבר כמו שנאמר מן השמים השמיעך את קולו ליסרך (דברים ד'):

מלבי"ם ב] ועל הר סיני ירדת – שאז נגלה כבוד ה' בעצמו אליהם לתת להם תורתו,

ותתן להם – הנה בעודם בהר סיני נתן להם עשרת הדברות וכל הפרשה עד סוף משפטים.

שצוה את משה משפטים – בין אדם לחברו,

ותורת אמת – בעניני האמונה,

הקים – כמו לא תבשל גדי בחלב אמו, ומצות טובים – כמו אם כסף תלוה, ודומיהם:

(יד) וְאֶת שַׁבַּת קָדְשְׁךָ הוֹדַעְתָ לָהֶם וּמִצְווֹת וְחֻקִּים וְתוֹרָה צִוִּיתָ לָהֶם בְּיַד מֹשֶׁה עַבְדֶּךָ:

אבן עזרא ואת שבת קדשך – הזכיר השבת לבד מעשרת הדברים כי היא נכבדת במנוחה ותוספת שכל:

מלבי"ם ואת שבת – שבת נאמרה בעשרת הדברות ובסוף פ' משפטים,

ואמר הודעת להם – כי בשבת הודיע להם פנות האמונה מחידוש העולם והודיע להם כי הם מונהגים בהנהגה השגחיית, שע"ז בא מצות השבת כמ"ש במק"א.

ומצות – ר"ל ואח"ז הודיע להם מצות וחקים ותורה – כ"ז שהיו במדבר סיני עד שחנו במדבר פארן שנתן להם כל המצות הכתובים בס' שמות ויקרא במדבר עד פ' שלח:

(טו) וְלֶחֶם מִשָּׁמַיִם נָתַתָּה לָהֶם לִרְעָבָם וּמַיִם מִסֶּלַע הוֹצֵאתָ לָהֶם לִצְמָאָם וַתֹּאמֶר לָהֶם לָבוֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתָ אֶת יָדְךָ לָתֵת לָהֶם:

רש"י לרעבם – מן רעב יאמר לרעבם כמו מן צמא לצמאם. אשר נשאת את ידך – בשבועה כמו אשר נשאתי את ידי לתת אותה (שמות ו'):

אבן עזרא לרעבם – הלמ"ד כטעם בעבור:

מצודות דוד ולחם – הוא המן. לרעבם – להשביעם מן הרעבון. לצמאם – לרוות צמאונם. ותאמר להם – הבטחת להם. נשאת את ידך – ענין שבועה היא בהרמת ידו אל עצמו וכמ"ש אשר נשאתי את ידי וכו' (שמות ו):

מלבי"ם ולחם – וגם השגיח עליהם להפיק להם כל צרכיהם במדבר, ותאמר להם לבא לרשת את הארץ – שאז א"ל שילכו לרשת את הארץ, כמ"ש ואומר אליכם באתם עד הר האמורי וכו' עלה רש (דברים א' כ'):

(טז) וְהֵם וַאֲבֹתֵינוּ הֵזִידוּ וַיַּקְשׁוּ אֶת עָרְפָּם וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתֶיךָ:

מצודות דוד והם ואבותינו – כפל הדבר לתוספת ביאור. ויקשו – הוא ענין מליצה כאלו נתקשה העורף לבל יוכלו להפך הפנים מול ה':

מצודות ציון ערפם – הוא מול הפנים:

מלבי"ם (טז-יז) והם – אבל הם הזידו – ואמרו נשלחה אנשים לפנינו,

ואח"כ וימאנו לשמוע – הגם שמשה א"ל לא תערצון ולא תיראון מהם ה' ילחם לכם ככל אשר עשה אתכם במצרים וכו',

לא זכרו נפלאותיך ויתנו ראש – כמ"ש נתנה ראש ונשובה מצרימה, ובכ"ז ואתה אלוה סליחות וכו':

(יז) וַיְמָאֲנוּ לִשְׁמֹעַ וְלֹא זָכְרוּ נִפְלְאֹתֶיךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמָּהֶם וַיַּקְשׁוּ אֶת עָרְפָּם וַיִּתְּנוּ רֹאשׁ לָשׁוּב לְעַבְדֻתָם בְּמִרְיָם וְאַתָּה אֱלוֹהַּ סְלִיחוֹת חַנּוּן וְרַחוּם אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב וחסד חֶסֶד וְלֹא עֲזַבְתָּם:

רש"י במרים – בשביל מרי שלהם:

אבן עזרא ויתנו ראש – בדבור ופי' אמרו לתת להם ראש כענין נתנה ראש:

מצודות ציון וימאנו – מלשון מיאון וסירוב:

(יח) אַף כִּי עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ זֶה אלקיךָ אֲשֶׁר הֶעֶלְךָ מִמִּצְרָיִם וַיַּעֲשׂוּ נֶאָצוֹת גְּדֹלוֹת:

מצודות ציון מסכה – מדבר הניצק וניתך. נאצות – ענין כעס ובזיון:

(יט) וְאַתָּה בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים לֹא עֲזַבְתָּם בַּמִּדְבָּר אֶת עַמּוּד הֶעָנָן לֹא סָר מֵעֲלֵיהֶם בְּיוֹמָם לְהַנְחֹתָם בְּהַדֶּרֶךְ וְאֶת עַמּוּד הָאֵשׁ בְּלַיְלָה לְהָאִיר לָהֶם וְאֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר יֵלְכוּ בָהּ:

רש"י בהדרך – כמו בדרך:

מצודות דוד ואתה ברחמיך וכו' – ר"ל אף שהיו ראוים לעזבם בעבור מעשיהם אבל אתה ברחמיך הרבים לא עזבתם. ואת הדרך – ולהנחותם את הדרך:

(כ) וְרוּחֲךָ הַטּוֹבָה נָתַתָּ לְהַשְׂכִּילָם וּמַנְךָ לֹא מָנַעְתָּ מִפִּיהֶם וּמַיִם נָתַתָּה לָהֶם לִצְמָאָם:

אבן עזרא ורוחך הטובה נתת להשכילם – זהו ויאצל מן הרוח על שבעים איש הזקנים:

מצודות דוד ורוחך הטובה – השפעת עליהם רוח חכמה ובינה להשכילם דברי תורתך:

מצודות ציון ומנך – מלשון מן. מנעת – חדלת:

(כא) וְאַרְבָּעִים שָׁנָה כִּלְכַּלְתָּם בַּמִּדְבָּר לֹא חָסֵרוּ שַׁלְמֹתֵיהֶם לֹא בָלוּ וְרַגְלֵיהֶם לֹא בָצֵקוּ:

מלבי"ם (יח-כא) אף כי – הגם שלא היה זה החטא הראשון שכבר קדמו לחטוא במעשה העגל שגם אז נתחייבו כליה, בכ"ז ואתה ברחמיך הרבים לא עזבתם –

שהגם שנעו במדבר ארבעים שנה היה להם העמוד אש וענן, ורוח הנבואה שחל על משה להשכילם,

והמן והבאר, ואותם הארבעים שנה כלכלתם – לתת להם כל צרכיהם הגם שהיו נזופים מפני החטא:

אבן עזרא לא חסרו – חסר דבר:

מצודות דוד לא חסרו – מכל דבר המצטרך. לא בצקו – לא נפחו להיות כבצק הזה כאשר יתחמץ ועולה למעלה וכדרך שאר הולכי רגל:

(כב) וַתִּתֵּן לָהֶם מַמְלָכוֹת וַעֲמָמִים וַתַּחְלְקֵם לְפֵאָה וַיִּירְשׁוּ אֶת אֶרֶץ סִיחוֹן וְאֶת אֶרֶץ מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן וְאֶת אֶרֶץ עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן:

רש"י לפאה – כמו להיות לצד זוית אחת מוחלקים בלי להתערב עם גויי הארצות [וקאי אישראל, דלא כהראב"ע והמצודות]:

אבן עזרא ותחלקם לפאה – דבק עם העממים והטעם פזרתם לפאות וברחו מפני ישראל:

וישמינו – פועל יוצא והטעם והשמינו לבם:

מצודות דוד ותחלקם לפאה – גרשת העובדי כוכבים וחלקתם להיות נפוצים בקצות הארץ. ארץ סיחון וכו' – כפל הדבר לתוספת ביאור:

מצודות ציון לפאה – לקצה כמו פאת שדך (ויקרא י"ט):

מלבי"ם (כב-כג) ותתן להם – ועוד הוספת לתת להם ארץ סיחון ועוג שלא הבטחת להאבות כלל,

ותחלקם לפאה – שחלקת מהם ב' שבטים וחצי לפאה וצד מיוחד בעבר הירדן,

כי בניהם הרבית – וצריכים ארץ רחבת ידים לכן הוספת על גבולות הארץ,

ותביאם אל הארץ – והקימות את הברית שכרת לאברהם, ובזה סיפר איך שמר ה' את בריתו:

(כג) וּבְנֵיהֶם הִרְבִּיתָ כְּכֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם וַתְּבִיאֵם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אָמַרְתָּ לַאֲבֹתֵיהֶם לָבוֹא לָרָשֶׁת:

מנחת שי הרבית – בחירק הבי"ת:

מצודות דוד לבוא לרשת – מוסב על ותביאם וכו' לבוא לרשת:

(כד) וַיָּבֹאוּ הַבָּנִים וַיִּירְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ וַתַּכְנַע לִפְנֵיהֶם אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ הַכְּנַעֲנִים וַתִּתְּנֵם בְּיָדָם וְאֶת מַלְכֵיהֶם וְאֶת עַמְמֵי הָאָרֶץ לַעֲשׂוֹת בָּהֶם כִּרְצוֹנָם:

רש"י ותכנע – והכנעת:

מצודות ציון ותכנע – מלשון הכנעה:

מלבי"ם ויבאו הבנים – לא"י, ויירשו את הארץ, ותכנע – ספר באיזה אופן ירשו את הארץ שקצת האומות הכנעת לפניהם, והם גרגשי שפנה והלך לו והחוי שהשלימו עמהם ונכנעו ולא לחמו, ויתר האומות שלחמו עמהם ותתנם בידם – וכבשו אותם במלחמה,אותם ואת מלכיהם לעשות בהם כרצונם – להכריתם מעל פני האדמה:

(כה) וַיִּלְכְּדוּ עָרִים בְּצֻרוֹת וַאֲדָמָה שְׁמֵנָה וַיִּירְשׁוּ בָּתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב בֹּרוֹת חֲצוּבִים כְּרָמִים וְזֵיתִים וְעֵץ מַאֲכָל לָרֹב וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׂבְּעוּ וַיַּשְׁמִינוּ וַיִּתְעַדְּנוּ בְּטוּבְךָ הַגָּדוֹל:

מלבי"ם וילכדו – הוא מכוון אל לשון התורה (דברים ו' י' י"א), כי יביאך ה' אל הארץ אשר נשבע לאבותיך ערים גדולות אשר לא בנית,

ויירשו בתים – בתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת, בורות – ובורות חצובים אשר לא חצבת,

כרמים – כרמים וזיתים אשר לא נטעת, ויאכלו – ואכלת ושבעת, ושם אמר השמר פן תשכח את ה', ועז"א.

(כו) וַיַּמְרוּ וַיִּמְרְדוּ בָּךְ וַיַּשְׁלִכוּ אֶת תּוֹרָתְךָ אַחֲרֵי גַוָּם וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרָגוּ אֲשֶׁר הֵעִידוּ בָם לַהֲשִׁיבָם אֵלֶיךָ וַיַּעֲשׂוּ נֶאָצוֹת גְּדוֹלֹת:

מלבי"ם וימרו – שאח"כ שכחו את ה', תחלה מרו – דברו, ואח"כ מרדו – לגמרי, וישליכו את תורתך וכו': –

(כז) וַתִּתְּנֵם בְּיַד צָרֵיהֶם וַיָּצֵרוּ לָהֶם וּבְעֵת צָרָתָם יִצְעֲקוּ אֵלֶיךָ וְאַתָּה מִשָּׁמַיִם תִּשְׁמָע וּכְרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים תִּתֵּן לָהֶם מוֹשִׁיעִים וְיוֹשִׁיעוּם מִיַּד צָרֵיהֶם:

רש"י ואתה מן השמים תשמע – היית שומע:

מצודות ציון ויצרו – מלשון צרה:

(כח) וּכְנוֹחַ לָהֶם יָשׁוּבוּ לַעֲשׂוֹת רַע לְפָנֶיךָ וַתַּעַזְבֵם בְּיַד אֹיְבֵיהֶם וַיִּרְדּוּ בָהֶם וַיָּשׁוּבוּ וַיִּזְעָקוּךָ וְאַתָּה מִשָּׁמַיִם תִּשְׁמַע וְתַצִּילֵם כְּרַחֲמֶיךָ רַבּוֹת עִתִּים:

אבן עזרא ויזעקוך – ויזעקו אליך:

מצודות דוד וכנוח להם – וכאשר היה להם מנוחה מן העובדי כוכבים. ויזעקוך – זעקו אליך.

רבות עתים – ר"ל לא פעם ולא שתים כ"א בעתים מרובות:

מלבי"ם (כז-כח) ותתנם – כמו שהיה בימי השופטים, וכמ"ש (שופטים ב' י"ד),

וחשב בזה ב' מדרגות – שתחלה אמר ביד צריהם – ואח"כ ביד אויביהם –

שהצר הוא המצר בפעל, והאויב הוא השונא בלב, ויש צר שאינו אויב שמציר להנאתו לא מפני איבה,

ובפעם השני נתנם ביד אויביהם שקשים מן צריהם, וכבשום בגלות אף שלא הוצרכו לצור עליהם,

וירדו בהם – שהרדיה הוא מוסיף עמ"ש בפעם הא' ויצר להם –

ועוד אמר בפעם הראשון תתן ויושיעום – ובפעם השני אמר ותצילם – שהתשועה היא שיושעו לגמרי וינצחו את האויב וזה היה על ידי מושיעים כמו ע"י אהוד ודבורה,

והפעם השני רק הצילם בל יכלה האויב אותם ולא היתה תשועה גמורה,

ועז"א בפעם הראשון כרחמיך הרבים – בפעם השני אמר כרחמיך – ולא ברחמים רבים וגדולים כי היתה הצלה מועטת, וזאת נמשך רבות עתים – ר"ל כל ימי שפוט השופטים:

(כט) וַתָּעַד בָּהֶם לַהֲשִׁיבָם אֶל תּוֹרָתֶךָ וְהֵמָּה הֵזִידוּ וְלֹא שָׁמְעוּ לְמִצְוֹתֶיךָ וּבְמִשְׁפָּטֶיךָ חָטְאוּ בָם אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אָדָם וְחָיָה בָהֶם וַיִּתְּנוּ כָתֵף סוֹרֶרֶת וְעָרְפָּם הִקְשׁוּ וְלֹא שָׁמֵעוּ:

מצודות דוד ותעד בהם – היית מתרה בהם ע"י הנביאים. ובמשפטיך גו' – ר"ל אף בעשיית משפטיך לא עשו לקיים מצות ה' כ"א עשו שלא לשמה ואף בדרך חטא כענין הריגת החוטאי' בכדי להתנקם נקמתו וכדומה. אשר יעשה וגו' – ר"ל המשפטים אשר אם יעשה אותם האדם ישיג החיים בעבורם הנה המה חטאו בם. כתף סוררת – כאדם המסיר כתפו ופונה ללכת מחברו:

מצודות ציון ותעד – ענין התראה:

מלבי"ם ותעד, אבל אח"כ בימי המלכים שהתחילו לחטוא בתמידות כמו מימי ירבעם ואילך שאתה העידות בם

והמה הזידו – שהזד הוא החולק ביד רמה, ולא שמעו למצוותיך – שבין אדם למקום,

וגם במשפטיך אשר יעשה אדם וחיה בהם – חיי המדיניות חטאו בהם,

ויתנו כתף סוררת – לדברי תוכחת ואף שהעניש אותם הקשו ערפם:

(ל) וַתִּמְשֹׁךְ עֲלֵיהֶם שָׁנִים רַבּוֹת וַתָּעַד בָּם בְּרוּחֲךָ בְּיַד נְבִיאֶיךָ וְלֹא הֶאֱזִינוּ וַתִּתְּנֵם בְּיַד עַמֵּי הָאֲרָצֹת:

רש"י ותמשוך עליהם – משכת עליהם רחמים שלא להשחיתם:

אבן עזרא ותמשך עליהם – השנים הם המשוכות והטעם הארכת להם אולי ישובו:

ביד נביאיך – כאילו רוחך בידם וברשותם:

מלבי"ם ותמשוך – כי זה נמשך שנים רבות,

ותעד בהם – אז העיד ע"י הנביאים את הגזרה שגזר עליהם, שהם הנביאים שקמו מימי עוזיהו מלך יהודה ואילך שכולם נבאו על הגלות,

והם לא האזינו – ואז ותתנם ביד עמי הארצות – שהוא מגלות עשרת השבטים ע"י אשור עד גלות יהודה ובנימין:

(לא) וּבְרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים לֹא עֲשִׂיתָם כָּלָה וְלֹא עֲזַבְתָּם כִּי אֵל חַנּוּן וְרַחוּם אָתָּה:

מלבי"ם וברחמיך – ובכל זאת רחמת עליהם שלא לכלותם לגמרי, כי השגיח עליהם מבין החלונות

והלך אתם לארץ גלותם להשגיח עליהם, כמ"ש ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים וכו', לכלותם להפר בריתי אתם,

כי עדין שומר הברית והחסד שהבטיח אל האבות כמש"ש וזכרתי את בריתי יעקוב וכו':

(לב) וְעַתָּה אלקינוּ הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא שׁוֹמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד אַל יִמְעַט לְפָנֶיךָ אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאַתְנוּ לִמְלָכֵינוּ לְשָׂרֵינוּ וּלְכֹהֲנֵינוּ וְלִנְבִיאֵנוּ וְלַאֲבֹתֵינוּ וּלְכָל עַמֶּךָ מִימֵי מַלְכֵי אַשּׁוּר עַד הַיּוֹם הַזֶּה:

מלבי"ם ועתה אלהינו – אחר שאתה עדיין שומר הברית והחסד – כמ"ש וזכרתי את בריתי יעקוב,

שמה שלא עזבתם הוא מצד שמירת הברית, [ולכן הוסיף שם גבור ונורא שלא אמרו ירמיה ואנשי כנה"ג כמ"ש חז"ל, באשר ראה כי גם בגלות מראה גבורותיו ונוראותיו והשגחתו הפרטית ומשגיח בהשגחה מעוטפת בסתר המדרגה והן הן גבורותיו כמ"ש במק"א],

אל ימעט – אחר שהברית קיים והגלות הוא רק לכפר עון ולהתם פשע כבר לקחנו מיד ה' תלאה רבה די והותר מימי מלכי אשור שאז התחילו הגליות עד היום הזה:

(לג) וְאַתָּה צַדִּיק עַל כָּל הַבָּא עָלֵינוּ כִּי אֱמֶת עָשִׂיתָ וַאֲנַחְנוּ הִרְשָׁעְנוּ:

רש"י על כל הבא – על כל מעשה יסוריך הרעים אשר באו עלינו:

מלבי"ם ואתה צדיק – ובכ"ז אתה צדיק במה שהענשת אותנו,

אם מצדנו על כל הבא עלינו ואנחנו הרשענו – שאנחנו הרשענו הגם שבא עלינו תלאות וצרות כאלה,

והגם שאמת עשית – והיה העונש כדין לא שמנו על לב לשוב והרשענו גם בגלותנו,

ואם מצד אבותינו, כי-

(לד) וְאֶת מְלָכֵינוּ שָׂרֵינוּ כֹּהֲנֵינוּ וַאֲבֹתֵינוּ לֹא עָשׂוּ תּוֹרָתֶךָ וְלֹא הִקְשִׁיבוּ אֶל מִצְוֹתֶיךָ וּלְעֵדְוֹתֶיךָ אֲשֶׁר הַעִידֹתָ בָּהֶם:

(לה) וְהֵם בְּמַלְכוּתָם וּבְטוּבְךָ הָרָב אֲשֶׁר נָתַתָּ לָהֶם וּבְאֶרֶץ הָרְחָבָה וְהַשְּׁמֵנָה אֲשֶׁר נָתַתָּ לִפְנֵיהֶם לֹא עֲבָדוּךָ וְלֹא שָׁבוּ מִמַּעַלְלֵיהֶם הָרָעִים:

מלבי"ם (לד-לה) ואת מלכינו – שבעת הקודם בימי אבותינו – שאז היה לנו מלכים ושרים הנה מלכינו ושרינו וכל אבותינו לא הקשיבו למצותיך והם – לא היה להם מצור ומצוק,

ולא עבדוך במלכותם ובטובך הרב – באופן שלא עמדנו לא בנסיון העושר ולא בנסיון העוני,

ומרינו פי ה' בין בעת ההצלחה בין בימי עוני, [ומ"ש ואת מלכינו ר"ל צדיק אתה את מלכינו והוא כמו מלת עם]:

(לו) הִנֵּה אֲנַחְנוּ הַיּוֹם עֲבָדִים וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתָּה לַאֲבֹתֵינוּ לֶאֱכֹל אֶת פִּרְיָהּ וְאֶת טוּבָהּ הִנֵּה אֲנַחְנוּ עֲבָדִים עָלֶיהָ:

רש"י הנה אנחנו עבדים עליה – שאנחנו מעלים מס לכל העכו"ם:

מלבי"ם (לו-לז) הנה – עתה סיים תפלתו ואמר אנחנו רוצים לתקן חטא אבותינו ולהשיב חמה,

שתחת שאבותינו ברוב טוב ובארצם הטובה לא עבדוך נעבוד אנחנו אותך הגם שאנו בעוני ובחוסר כל,

שהגם שאנחנו עבדים, והארץ וכו' אנחנו עבדים עליה,

ותבואתה מרבה – (מלשון רבית כמו הוי המרבה לא לו) שאנחנו משלמים בעדה נשך ותרבית למלכים שהם מושלים על גויותנו ובבהמתנו – עד שאנחנו בצרה גדולה,

ובכל זאת אנחנו כורתים אמנה – ומקבלים עלינו לשמור את התורה, ובזה הלא נתקן חטא האבות שלא עבדוך בעת היו בארץ והיה להם כל טוב:

(לז) וּתְבוּאָתָהּ מַרְבָּה לַמְּלָכִים אֲשֶׁר נָתַתָּה עָלֵינוּ בְּחַטֹּאותֵינוּ וְעַל גְּוִיֹּתֵינוּ מֹשְׁלִים וּבִבְהֶמְתֵּנוּ כִּרְצוֹנָם וּבְצָרָה גְדוֹלָה אֲנָחְנוּ:

רש"י ותבואתה – של ארץ ישראל. מרבה – מעדני מאכלים למלכי העכו"ם. אשר נתתה עלינו – שהם מושלים בנו:

מצודות דוד מרבה וכו' – כי מלכי פרס לוקחים מהם המס וכל דבר היפה אף נעים. כרצונם – עושים כרצונם: