עזרא ד

(א) וַיִּשְׁמְעוּ צָרֵי יְהוּדָה וּבִנְיָמִן כִּי בְנֵי הַגּוֹלָה בּוֹנִים הֵיכָל לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל:

רש"י צרי יהודה ובנימין – הם העכו"ם אשר הושיב סנחריב בא"י כמו שנאמר (מלכים ב' י"ז) ויבא מלך אשור מבבל ומכות' ומעוה ומחמת ומספרוים ויושב אותם בערי שומרון תחת בני ישראל:

מצודות דוד צרי יהודה – הם העובדי כוכבים אשר הושיב מלך אשור בערי ישראל:

(ב) וַיִּגְּשׁוּ אֶל זְרֻבָּבֶל וְאֶל רָאשֵׁי הָאָבוֹת וַיֹּאמְרוּ לָהֶם נִבְנֶה עִמָּכֶם כִּי כָכֶם נִדְרוֹשׁ לֵאלֹהֵיכֶם ולא וְלוֹ אֲנַחְנוּ זֹבְחִים מִימֵי אֵסַר חַדֹּן מֶלֶךְ אַשּׁוּר הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ פֹּה:

רש"י ויאמרו נבנה עמכם – היו אומרי' כך למען תתבטל מלאכת הבית על ידיהם שלא לבנות עוד. מימי אסר חדון מלך אשור – בנו של סנחריב שלאחר שסנחריב הושיבם שם הרגוהו אדרמלך ושראצר בניו וימלוך אסר חדון בנו תחתיו שנאמר (ישעיה ל"ו) ויהי הוא משתחוה בית נסרוך אלהיו ואדרמלך ושראצר בניו הכוהו בחרב וגומר וימלך אסר חדון בנו תחתיו:

מצודות דוד נבנה עמכם – כוונתם היה להתחבר עמהם לדעת מצפוני לבבם למצוא עלילה מה להשבית את המלאכה. ולו אנחנו זובחים – כמ"ש בהם את ה' היו יראים (מלכים ב יז). מימי אסר חדון – כי סנחרב שגלה את ישראל הומת ע"י בניו ומלך אסר חדון בנו תחתיו כמ"ש במלכים והוא הושיב במקומם מבבל ומכותה וכו':

מלבי"ם השאלות: למה לא קבלו את הכותים שרצו לעבוד את ה'?, ומהו התשובה אנחנו נבנה כאשר צונו כורש, וכי צום שלא יעזרום האומות בבנינם?:

(ב) נבנה עמכם כי ככם נדרוש לאלהיכם – הכותים היו עובדים בשיתוף, כמ"ש את ה' היו יראים ואת אלהיהם הם עובדים, וחשבו שגם ישראל יעבדו באופן זה, וע"כ אמרו ככם נדרוש לאלהיכם דקרי ליה אלהא דאלהיא, וע"כ אמרו ולו אנחנו זובחים – שאנו חושבים אותו לאל עליון נעלה על כל אלהים:

(ג) וַיֹּאמֶר לָהֶם זְרֻבָּבֶל וְיֵשׁוּעַ וּשְׁאָר רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְיִשְׂרָאֵל לֹא לָכֶם וָלָנוּ לִבְנוֹת בַּיִת לֵאלֹהֵינוּ כִּי אֲנַחְנוּ יַחַד נִבְנֶה לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ הַמֶּלֶךְ כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרָס:

רש"י כי אנחנו – אלא אנחנו לבדנו נבנה כי זה משמש במקום אלא:

אבן עזרא כי אנחנו יחד – רמז לכל קהל ישראל:

מלבי"ם ויאמר לא לכם ולנו – השיב שא"א שתשתתפו עמנו בעבודת ה' ותעזרו להיות לכם חלק בהבית,

כי אנחנו יחד נבנה לה' אלהי ישראל – ששם אלהי ישראל מורה על השגחתו הפרטית המיוחדת על ישראל בבלי אמצעי, ואין עמו אל נכר ושום עבודת שיתוף כפי מנהגכם לשתף ש"ש וד"א,

וגם לעומת שחשבו הכותים כי הוא אלהי הארץ וכולם שותפים בעבודתו, השיבו להם שהוא רק אלהי ישראל, וישראל בחר לסגולתו לא אלהי העכו"ם הגרים בארץ,

ועז"א כאשר צוני המלך כורש – שצוה בפירוש שלא יהיה בית תפלה כללית לכל העמים רק פרטי לישראל בלבד, כנ"ל א' ג':

(ד) וַיְהִי עַם הָאָרֶץ מְרַפִּים יְדֵי עַם יְהוּדָה ומבלהים וּמְבַהֲלִים אוֹתָם לִבְנוֹת:

רש"י עם הארץ – הם צרי יהודה ובנימן. מרפים – לבטלם ממלאכתם.

לבנות – כמו מלבנות, וכן עד כי חדל לספור:

אבן עזרא ומבלהים – כתי' מן בלהות אתנך ומבהלי' קרי לנטות אחרי רבים בשורש בהל בלה כי מעט הם רק הענין אחד:

מצודות דוד מרפים – הביאו מורך בלבבם למען ירפו ידיהם מן הבנין. ומבהלים – היו מפחידים אותם מלבנות:

(ה) וְסֹכְרִים עֲלֵיהֶם יוֹעֲצִים לְהָפֵר עֲצָתָם כָּל יְמֵי כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס וְעַד מַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ מֶלֶךְ פָּרָס:

מלבי"ם (ד-ה) ויהי עם הארץ – עי"כ נעשו עם הארץ שהם הכותים צוררים וחשבו מחשבות לבטל את הבנין, ופעם היו מרפים את ידיהם – היינו מטילים בהם עצלות בל יעשו השתדלות בענין הבנין,

ופעם מבהלין אותם מלבנות – ע"י שהטילו עליהם אימה,

ופעם ושוכרים עליהם יועצים – להפר את הבנין,

וזה נמשך כל ימי כורש – שבימיו נשבת הבנין עד מלכות דריוש – שאז החלו לבנות, ומפרש.

רש"י וסוכרים – כתיב בסמ"ך ופתרונו כאלו כתוב בשי"ן שהיו שוכרים יועצים כדי לבטל המלאכה.

כל ימי – מלכות כורש ומלכות אחשורוש אשר מלך אחר כורש עד שנת שתים לדריוש שמלך אחר אחשורוש היתה המלאכה בטלה:

(ו) וּבְמַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ בִּתְחִלַּת מַלְכוּתוֹ כָּתְבוּ שִׂטְנָה עַל יֹשְׁבֵי יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם:

רש"י ובמלכות אחשורוש – שמלך אחר כורש הוא אחשורוש שלקח אסתר. כתבו שטנה – שלא לבנות בית המקדש. על יושבי יהודה וירושלים – להלשינם ולקנתר' שלא יבנו הבית:

אבן עזרא ובמלכות אחשורוש – הוא המכונה ארתחשסתא בלשון פרסי:

כתבו שטנה – מן שטן והטעם לסטון אותם:

מצודות ציון שטנה – ענין קטרוג:

מלבי"ם ובמלכות אחשורוש כתבו שטנה – ואז היו מרפים ידיהם ומבהלים אותם ע"י השטנה אשר כתבו:

(ז) וּבִימֵי אַרְתַּחְשַׁשְׂתָּא כָּתַב בִּשְׁלָם מִתְרְדָת טָבְאֵל וּשְׁאָר כנותו כְּנָוֹתָיו עַל ארתחששתא אַרְתַּחְשַׁשְׂתְּ מֶלֶךְ פָּרָס וּכְתָב הַנִּשְׁתְּוָן כָּתוּב אֲרָמִית וּמְתֻרְגָּם אֲרָמִית:

רש"י ובימי ארתחששתא – הוא כורש מלך פרס מנין אותיות של כורש עולה למנין אותיות דריוש וכן שנינו במסכת ר"ה הוא כורש הוא דריוש הוא ארתחששתא.

כורש על שם שמלך כשר היה,

ארתחששתא על שם המלכות.

ובסדר עולם מצאתי דריוש הוא ארתחששתא וכל המלכות כולה נקראת ארתחששתא וכו'.

כתב בשלם – כתב מכתבו בדברים של שלום. מתרדת טבאל – שם אדם הוא מצרֵי יהודה ובנימין.

ושאר כנותיו – חברותיו וסיעותיו. על ארתחששתא – אל ארתחששתא. וכתב הנשתון – וכתב האגרת. כתוב ארמית – באותיות ארמית. ומתורג' ארמית – המכתב היה מפורש בלשון ארמית:

מלבי"ם השאלות: תחלה אמר שהכותבין היו בשלם מתרדת, ואחר כך אמר שהיו רחום בעל טעם ושמשי, ואחר כך אמר שהיו גם דיניא ואפרסתכיא וכו', ואחר כך אמר עוד דנה פרשגן אגרתא וכו' עבדך אנש נהרה?, ולמה חזר זה שנית הלא כבר אמר וכתב הנשתון כתוב ארמית?:

(ז) ובימי ארתחששתא כתב בשלם – אז שכרו עליהם יועצים להפר הבנין כמו שנבאר, והנה הגם שיש כמה דעות בענין מלכי פרס ובשמותיהם, ארתחששתא זה בהכרח הוא כורש כמו שפרש"י, דהא בימי כורש נשבת הבנין,

וצ"ל ששם ארתחששתא היה שם הכבוד למלכי פרס,

ולמ"ד שארתחששתא הוא שם אחר צ"ל שלא נשבת הבנין עד אחר מות כורש, וארתחששתא זה מלך אחר כורש, כי בכל אופן צ"ל שהיה הבנין נשבת י"ד שנים שהם שני שבועים שכתוב בדניאל [ט' כ"ה] לפי פירושי.

 

והנה טרם שנבוא לבאר הענין הבא, אציע הקדמה אחת, כי יפלא מאד,

א] אחר שכורש זה בעצמו נתן דת לבנותו, ואמר שה' פקד עליו לבנות לו בית, איך בימים מועטים החזיר את הדת ובטל הבנין, וידענו כי בדתי פרס ומדי כל כתב אשר נכתב בשם המלך לא יכול המלך לבטלו בשום אופן כמבואר בענין דניאל [בדניאל ו'] ובענין אחשורוש שלא יכול לבטל כתב הדת אף שנכתב בטעות כמו שבארנו בפי' מגלת אסתר?

ב] זאת שנית שהם כתבו שהיהודים בונים ומבצרים חומות ירושלים וזה היה שקר גמור לא בנו רק את הבית, והחומה לא נבנה עד ימי ארתחששתא שנתן לזה רשות מיוחד, ואיזה מרד יכול להתקומם ע"י בנין הבית אחר שאין להם עיר בצורה להשגב בה, והבית נבנה מעץ ומאבן שיוכל לשרפו בקל אם ימרו את פקודתו כמו שיתבאר בסי' ו', ואיך הטה את אזניו לדברי שקר ואיך ערבו את לבבם לדבר שקר?

ע"פ השאלות האלה יאיר לנו אור בפי' הכתובים האלה, שבאמת נעשה בזה מרמה גדולה, ועל ידי שוחד ממון שנתנו צרי יהודה שכרו יועצים והצליח מרמה בידם,

כי זאת ידעו שלבטל את בנין הבית הוא דבר שאי אפשר כפי חקי פרס ומדי שכתב אשר נכתב בשם המלך אין להשיב, וגם שלא יכלו להלשין ע"ז, באשר בבנין בית אלהים אין חשש מרד אחרי שחומת ירושלים מפורצת, וגם שיכתבו שקרים אל המלך שהיהודים עברו פקודתו, ותחת שיבנו את הבית הם בונים בחומת העיר, התיראו פן יודע למלך ששקר דברו ויחייבו ראשם למלך,

והיה עצתם באופן זה, כי באשר מלכות פרס היתה מלכות גדולה ורחבה והיו תחתיה עמים שונים מדברים כ"א בלשונו, היה החק שכל מי שירצה לכתוב אל המלך היה כותב בלשונו ובכתבו, כמ"ש להיות כל איש שורר בביתו ומדבר כלשון עמו,

והיו בכל מדינה שני שרים ממונים מן המלך לקבל את המכתבים שיכתבו בלשון המדינה אשר המה בה ולהעתיק אותם בלשון ובכתב פרס ולשלחם אל המלך, וכן תשובת המלך היה מגיע בלשון וכתב פרס אל שני המעתיקים האלה, והם העתיקו הדברים אל לשון המדינה ומוסרים התשובה המועתקת אל הכותבים,

ועל מדינת סוריא היו שם השרים האלה:

רחום בעל טעם הוא היה המעתיק מלשון אל לשון, ושמשי היה הסופר המעתיק הכתב לכתב פרס,

ובסוריא היה כתבם ולשונם ארמית, לכן הכותבים שטנה שהיו שלשה אנשים ששמם:

בשלם, מתרדת, טבאל, ושאר כנותיו – היינו חבריו וסייעתיו, כתבו על ארתחששתא מלך פרס,

וכתב הנשתון – היינו שהיה צריך להעתיקו ולהשוות ההעתקה שיהיה שוה אל הכתב שנעתק ממנו, היה כתוב ארמית ומתורגם ארמית –

שהיה כתב ארמי ולשון ארמי, והם מסרו הכתב הזה הערוך אל המלך, ולרחום בעל טעם ושמשי ספרא שהם יעתיקו אותו לכתב ולשון פרסי:

(ח) רְחוּם בְּעֵל טְעֵם וְשִׁמְשַׁי סָפְרָא כְּתַבוּ אִגְּרָה חֲדָה עַל יְרוּשְׁלֶם לְאַרְתַּחְשַׁשְׂתְּא מַלְכָּא כְּנֵמָא:

רש"י רחום בעל טעם – רחום היה מזכיר ובעל דברים לסדר המכתב.

ושמשי ספרא – ושמשי היה סופר הוא שמשי בנו של המן,

וכן דרך המקרא להזכיר סופר ומזכיר שניהם ביחד לפי שהם זקוקים זה לזה הא' מסדר ומזכירו והסופר כותב שנאמר (מלכים א ד') אליחרף ואחיה בני שישא סופרים יהושפט בן אחילוד המזכיר ובמקום אחר נאמר ויבא אליקים בן חלקיהו וגו' (מלכים ב י"ח) ושבנא הסופר ויואח בן אסף המזכיר.

כתבו אגרא – הללו שניהם רחום ושמשי כתבו האגרת כאשר צוה אליהם מתרדת וטבאל וכולם היו מיושבים בערי שומרון. על ירושלים – על אודות בנין ב"ה אשר בירושלי'.

כנימא- כאשר נאמר והוא דוגמת לשון גמרא כדבעינן למימר קמן:

מצודות ציון בעל טעם – ענינו היודע מיטב הדבור במליצה נאותה וכן וטע' זקנים יקח (איוב י"ב).

אגרא – כן יקרא כתב השלוח ע"ש שמאוסף בו דברים הרבה והוא מל' אוגר בקיץ (משלי י). כנמא – ענין אמירה וכן וינאמו נאם (ירמיה כ"ג):

מלבי"ם רחום – ואז רחום בעל טעם ושמשי ספרא – שהם היו המעתיקים והיו נאמנים למלך שלא יעשו זיוף במלאכתם עשו מרמה בהעתקתם,

ותחת שהכותבים כתבו תלונתם על בנין הבית העתיקו המה את הכתב שטנה על בנין ירושלים, וז"ש כתבו אגרא חדא על ירושלם – שהם כתבו שהיהודים בונים ומבצרים את ירושלים,

ובכ"ז היה זה באופן שגם אם יודע למלך שהדבר שקר שלא בנו את חומת ירושלים רק את הבית, לא היו יכולים להעניש לא את הכותבים ולא את המעתיקים כמו שית' בפסוק י"ב,

והם כתבו לארתחששתא מלכא כנמא – כאשר נאמר, והנה היה מחקי המלך ששני השרים שנתמנו להעתיק הם כתבו שמם בראש המכתב, [כי מידם יבקש המלך אם נעשה איזה זיוף ומרמה בהעתקה] ואח"כ כתבו שמות הכותבים והמבקשים, [כי מידם יבוקש אם כתבו איזה שקר בגוף המכתב, וגם שידע מלך מי המבקש], וזאת נכתב על המכתב, כמו שהיום יחתמו שמם תחת המכתב,

אולם תחת שהיה להם להזכיר שמות הכותבים בשלם מתרדת טבאל וחבריהם, כתבו הם שמכתב זה יצא מכל העמים אשר בעבר הנהר שאז ישים המלך על לבו כי לא דבר ריק הוא והוא דבר הנוגע לכל העמים אשר במדינתו, וע"ז כתבו.

(ט) אֱדַיִן רְחוּם בְּעֵל טְעֵם וְשִׁמְשַׁי סָפְרָא וּשְׁאָר כְּנָוָתְהוֹן דִּינָיֵא וַאֲפַרְסַתְכָיֵא טַרְפְּלָיֵא אֲפָרְסָיֵא ארכוי אַרְכֳּוָיֵא בָבְלָיֵא שׁוּשַׁנְכָיֵא דהוא דֶּהָיֵא עֵלְמָיֵא:

רש"י אדין – אז. רחום – שם אדם. בעל טעם – מזכיר ובעל דברים. ושאר כנותהון – ושאר סיעותיהם. דיניא וארפסתכיא וגו' – הללו כולם שמות של עכו"ם שהושיב סנחריב בערי שומרון.

אפרסיא – הם פרסיי' שהושיב סנחריב בערי שומרון.

ארכוי – הם בני ארך שנאמר וארך ואכד וכלנה (בראשית י').

בבליא – הם בני בבל. שושנכיא – בני שושן הבירה.

עלמיא – בני עילם מכל העכו"ם הללו הושיב סנחריב בא"י וכולן היו משיבין ומסכימים בשליחות המכתב זה:

מצודות דוד אדין – אז באותו המעמד והעצה היה רחום וכו' ושאר חבריהם. דיניא וכו' – הם שמות עובדי כוכבים ידועות אצלם אשר ישבו בערי שומרון והיו גם המה במעמד העצה היעוצה:

מלבי"ם אדין רחום בעל טעם ושמשי ספרא – שהם המעתיקים ומסכימים אל דבר הבקשה, ושאר חבריהם המבקשים זאת הם דינאי ואפרסתכיא – כולם שמות אומות שהושיב סנחריב בערי שומרון כמו שפרש"י שושנכיא – בני שושן, דהיא עלמיא – שנקראים ג"כ בני עילם ע"ש המדינה, כמ"ש בשושן הבירה אשר בעילם המדינה (דניאל ח').

(י) וּשְׁאָר אֻמַּיָּא דִּי הַגְלִי אָסְנַפַּר רַבָּא וְיַקִּירָא וְהוֹתֵב הִמּוֹ בְּקִרְיָה דִּי שָׁמְרָיִן וּשְׁאָר עֲבַר נַהֲרָה וּכְעֶנֶת:

רש"י ושאר אומיא – ושאר העכו"ם אשר הגלה סנחרב כולם הסכימו.

אסנפר – סנחריב. רבא ויקירא – שהיה מלך גדול ומכובד שנאמר כה אמר המלך הגדול מלך אשור (ישעיה ל"ו).

והותב המו – הושיב אותם. בקריה די שמרין – בערים אשר סביבות שומרון.

ושאר עבר נהרה – ושאר העכו"ם אשר בעבר הנהר לפי שהנהר נהר פרת מפסיק בין א"י לבבל נמצאו אותן עכו"ם שלצד א"י הם בעבר הנהר לאותן העומדים בבבל.

וכענת – שם מקום ואנשי כענת כולם היו מסכימים בשליחות המכתב הזה:

מלבי"ם ושאר האומות אשר הגלה סנחריב מלך רב וגדול והושיב אותם בעיר שמרון ויתר האומות אשר בעבר הנהר ואנשי כענת – עד כאן כתבו על המכתב להודיע שם המבקשים, שהם עמים רבים,

וי"ל כי האנשים בשלם מתרדת קבצו גם כן חתומים מכמה ערים להרשות אותם לבקש ע"ז בשמם:

(יא) דְּנָה פַּרְשֶׁגֶן אִגַּרְתָּא דִּי שְׁלַחוּ עֲלוֹהִי עַל אַרְתַּחְשַׁשְׂתְּא מַלְכָּא עבדיך עַבְדָךְ אֱנָשׁ עֲבַר נַהֲרָה וּכְעֶנֶת:

רש"י דנה פרשגן אגרתא – וזהו פתרון האגרת. פרשגן – כמו פתשגן הכתב. די שלחו עלוהי – אשר שלחו אליו. על ארתחששתא – אל ארתחששתא.

עבדך אנש עבר נהרא וכענת – עבדיך הם אנשי עבר הנהר ואנשי כענת כל עכו"ם המנויות כאן נכללות בכלל זה שכולן היו לצד א"י שהוא עבר הנהר לאותם השוכנים בבבל

וזהו תחלת המכתב עבדיך אנש עבר נהרה וגומר עד לא איתי לך:

אבן עזרא פרשגן – כטעם פתשגן הכתב שתי לשונות זה אומר בכה וזה אומר בכה ופי' המלה פשר וביאור:

מלבי"ם דנא – מעתה מתחיל תוכן המכתב עצמו,

זה פתרון האגרת – [ר"ל זה העתקתו] אשר שלחו לארתחששתא המלך,

עבדך אנשי עבר הנהר וכענת – באגרת קצרו ולא חשבו כולם, רק ההתחלה עבדך וגו' עד עבר נהרא וכענת, שכן היה דרכם שלא לכפול בכל פעם כל השמות רק כתב ההתחלה והסוף ואמצע כתב מלת שלם – או גמיר – כמו שאנו כותבים, וכו' – או וגו' – כמו שתראה בפסוק י"ז וסי' ז' י"ז,

וכאן לא העתיק מלת שלם או גמיר לקצר הדברים:

(יב) יְדִיעַ לֶהֱוֵא לְמַלְכָּא דִּי יְהוּדָיֵא דִּי סְלִקוּ מִן לְוָתָךְ עֲלֶינָא, אֲתוֹ לִירוּשְׁלֶם קִרְיְתָא מָרָדְתָּא וּבִאישְׁתָּא בָּנַיִן ושורי וְשׁוּרַיָּא אשכללו שַׁכְלִילוּ וְאֻשַּׁיָּא יַחִיטוּ:

רש"י ידיע להוא למלכא – דבר ידוע יהיה למלך. די יהודיא – אשר היהודים שעלו מאתך אלינו באו לירושלים. קריתא מרדתא ובאישתא בנין – עיר מורדת וחוטאת הם בונים. ושוריא שכלילו – והחומות יסדו. ואושיא – הכתלים. יחיטו – לשון פתיל כמו אם מחוט (בראשית ט) שהם חופרים ומחברים הכתלים זה עם זה:

אבן עזרא ואושיא – יסודות ותרגו' ונהרסו יסודותיה ויתגלון אושיה וכן נפלו אשיותיה:

יחיטו – מן חוט השני ופירושו ישימו חוט על היסודות לבנות כטעם קו המדה או הוא מענין תרגום ויתפרו עלה תאנה וחטיטו ויחיטה כטעם קשר וחבור והפי' הראשון הוא הקרוב:

מלבי"ם השאלות: איך אמרו שבונים ירושלים והוא שקר מבואר, שהם לא בנו רק את הבית כרשיון המלך?:

(יב) ידיע להוא למלכא – עתה מתחיל גוף הבקשה, די סליקו מן לותך – שאתה שלחת אותם חפשי [וזה ראיה שנתבטל הבנין בימי כורש ואם היה אחריו צריך לדחוק שר"ל מן מדינתך].

אתו לירושלם קריתא מרדתא ובאישתא בנין ושוריא שכלילו – בזה היה המרמה והזיוף שעשו המעתיקים,

כי בלשון זה יש שני פירושים,

שיל"פ שמ"ש קריתא מרדתא מוסב למעלה שבאו לירושלים שהיא עיר מורדת וחוטאת, ומלת בנין – הוא מאמר בפ"ע, ור"ל שבונים שם בנין, דהיינו שבונים שם את הבהמ"ק ויסדו חומות הבית, ר"ל שמכינים עצמם לבנות חומותיו שכבר אושיא יחיטו – שכבר קשרו יסודותיו,

וא"כ לא כתבו דבר שקר, שאמת הוא שבנו שם את בית ה' כמצות כורש,

ויל"פ שמלת בנין מחובר עם קריתא מרדתא ובאישתא, ור"ל שבאו לירושלים והם בונים את העיר המורדת והרעה, והם העתיקו כן שבונים את העיר, ואם היה נודע למלך שהוא שקר לא היה מגיע להם עונש, כי מאמר האגרת סובל פירוש זה כמו שאנו מפרשים כן באמת,

וגם להכותבים לא היה מגיע עונש שהיו מתנצלים שהיה כונתם כפירוש הראשון שבונים שם בית המקדש:

(יג) כְּעַן יְדִיעַ לֶהֱוֵא לְמַלְכָּא דִּי הֵן קִרְיְתָא דָךְ תִּתְבְּנֵא וְשׁוּרַיָּה יִשְׁתַּכְלְלוּן מִנְדָּה בְלוֹ וַהֲלָךְ לָא יִנְתְּנוּן וְאַפְּתֹם מַלְכִים תְּהַנְזִק:

רש"י כען ידיע – עתה ידוע יהיה למלך. די הן קריתא דך תתבנא – אשר אם העיר הזאת תבנה. דך – זאת. ושוריא יתשכללון – והחומות יהיו מיוסדות. מנדה בלו והלך – מיני מסים הם וכסף גולגולת. לא יתנון – לא יתנו עוד מס. ואפתום מלכין תהנזיק – ומס המלכים תוזק שלא יתנו עוד מס למלכים:

מצודות ציון מנדה – זה מס המלך המוטל על כל בני המדינה ביחד. בלו – הכסף גולגלתא. והלך – הוא תשורה המביאים למלך בעת יעבור אליהם. ואפתום – הוא ענין הכנסה ואין לו דומה:

מלבי"ם השאלות: למה כפל ידיע להוא למלכא, מהודעין אנחנא למלכא?.

(יג) כען, עתה ידוע יהיה למלך אשר אם תבנה העיר הזאת וישכללו חומותיה – מיני מסים הנקראים בשם מנדה בלו והלך לא יתנו – עוד [כי ימרדו במלך] ותזיק הכנסת המלכים – [או ר"ל אוצר המלך]:

(יד) כְּעַן כָּל קֳבֵל דִּי מְלַח הֵיכְלָא מְלַחְנָא וְעַרְוַת מַלְכָּא לָא אֲרִיךְ לַנָא לְמֶחֱזֵא עַל דְּנָה שְׁלַחְנָא וְהוֹדַעְנָא לְמַלְכָּא:

רש"י כען כל קבל די מלח היכלא מלחנא – עתה כל כנגד דבר זה אשר חורבן ההיכל אנו רוצים להחריב, די מלח לשון חורבן ושממון כמו ארץ מלחה ולא תשב, מלחנא אנו רוצים לסתור ולהחריב. וערות מלכא – ובזיון המלך. לא אריך – אינו הגון לנו לראות, אריך הגון כמו אריך או לא אריך במס' סוכה. על דנא – על זאת שלחנו והודענו למלך:

מלבי"ם כען, עתה כל עומת שמלחנו – [את מאכלינו] במלח של היכל המלך – כי המלח שהוציאו מן ההרים או מן הים היה שייך אל המלך, כמו שהוא גם היום ברוב המלכיות,

וכל העמים היו קונים אותו מן המלך, [ועז"א לקמן (ז' ל"ב) ומלח די לא כתב, כי המלח היה לו בחנם] והכנסת המלח היה להספקת צרכי היכל המלך,

וז"ש שאנחנו אוכלים מלח המלך, שזה מפני שאנו עבדיו,

ע"כ ערות מלכא – ר"ל לא יאות לנו לראות בזיון המלך על זאת שלחנו והודענו למלך – בארו בזה שהסבה שהניעה אותם להודיע זאת אינה מתועלת עצמם או יראת נזק, רק באשר הם עבדים נאמנים למלכם ואינם רוצים לראות ברעתו:

(טו) דִּי יְבַקַּר בִּסְפַר דָּכְרָנַיָּא דִּי אֲבָהָתָךְ וּתְהַשְׁכַּח בִּסְפַר דָּכְרָנַיָּא וְתִנְדַּע דִּי קִרְיְתָא דָךְ קִרְיָא מָרָדָא וּמְהַנְזְקַת מַלְכִין וּמְדִנָן וְאֶשְׁתַּדּוּר עָבְדִין בְּגַוַּהּ מִן יוֹמָת עָלְמָא עַל דְּנָה קִרְיְתָא דָךְ הָחָרְבַת:

רש"י די יבקר – אשר יבקר וידרוש הדורש בספר הזכרונות של אבותיך המלכים הראשונים.

ותהשכח – ותמצא בספר הזכרונות ותדע כי העיר הזאת עיר מורדת ומזקת המלכים והמדינות.

ואשתדור עבדין בגוה – ומרד היו עושים יושביה בתוכה שהיו ישראל מורדין במלכי העכו"ם.

מן ימות עלמא – מימות העולם מימים קדמונים כך היה מנהגם למרוד במלכי העכו"ם.

על דנא – על כך היתה העיר הזאת חריבה:

מלבי"ם די יבקר – ר"ל והם מעירים את אזנו שא"צ שיאמין להם עפ"י הגדתם רק שתבקר בספרי הזכרונות של אבותיך ותמצא בספר הזכרונות ותדע כי העיר הזאת עיר מורדת ומזקת המלכים והמדינות, והשתדלות עשו בתוכה – [למרוד] מימי עולם – [ואשתדור כמו ואשתדל כמו בדניאל ו' ט"ו]

(טז) מְהוֹדְעִין אֲנַחְנָה לְמַלְכָּא דִּי הֵן קִרְיְתָא דָךְ תִּתְבְּנֵא וְשׁוּרַיָּה יִשְׁתַּכְלְלוּן לָקֳבֵל דְּנָה חֲלָק בַּעֲבַר נַהֲרָא לָא אִיתַי לָךְ:

רש"י מהודעין אנחנא למלכא – מודיעין אנחנא למלך.

די הן קריתא דך – אשר אם העיר הזאת תבנה וחומותי' מיוסדין.

לקבל דנה – כנגד כן ובשביל כך אין לך חלק בכל עבר נהרא לפי שישראל יהיו מורדין בך ויקחו הכל מידך. בעבר נהרא – היא כל הארץ של צד א"י שהוא עבר הנהר לאותן שבבבל:

מצודות דוד מהודעין – מודיעים אנחנו למלך אשר אם העיר הזאת תבנה והחומות יוגמרו ויושלמו. לקבל דנה – בעבור זאת לא יש לך חלק בעבר הנהר כי הכל ימרדו בך בעבור זאת או היהודים יתגברו וימשלו הם על כל אנשי עבר הנהר:

מלבי"ם מהודעין – תחלה אמרו ידיע להוא למלכא, היינו שזה ידע המלך מעצמו ויבין את זאת שבאם תבנה העיר יפסיד המסים, כי דרכם למרוד ולפרוק עול מלכות מעולם, וחוץ מזה מודיעים אנחנו להמלך – [דבר שלא ידע בעצמו] שבאם תבנה העיר הזאת לא יהיה לך חלק בכל עבר הנהר – כי כמו שהעיר הזאת תפרוק עול כן יעשו כל בני עבר הנהר, שכולם יעשו כמעשיהם וינתקו מוסרות:

(יז) פִּתְגָמָא שְׁלַח מַלְכָּא עַל רְחוּם בְּעֵל טְעֵם וְשִׁמְשַׁי סָפְרָא וּשְׁאָר כְּנָוָתְהוֹן דִּי יָתְבִין בְּשָׁמְרָיִן וּשְׁאָר עֲבַר נַהֲרָה שְׁלָם וּכְעֶת:

רש"י פתגמא שלח מלכא – דבר שלח המלך. על רחום בעל טעם – אל רחום המזכיר ושמשי הסופר ולשאר סיעותיהם היושבים בערי שומרון ולשאר העכו"ם אשר בעבר הנהר לצד א"י. שלם וכעת – מקומות הם וכעת כמו וכענת פעמים קורהו כך ופעמים כך:

מלבי"ם השאלות: מ"ש שלם וכעת אין לו ביאור:

(יז) פתגמא, הנה עפ"י הצעת דבריהם לא עלה על דעת המלך שיחקור אם גוף הדבר אמת שהיהודים שינו את פקודתו ובונים חומת העיר בלא רשותו,

כי חשב ששריו וכן עמים רבים הכותבים אתם לא יכתבו אליו דבר שקר גלוי כזה, ולא היה צריך לבקש רק אם הדבר אמת שבני ירושלים דרכם למרוד במלכים,

ועפ"ז השיב התשובה, וכתוב בראש המכתב, דבר שלח המלך על רחום בעל טעם ושמשי הסופר ויתר חברהון היושבים בשומרון ושאר עבר הנהר [וגו' – עד]

וכענת – והוא כמ"ש למעלה שהיה צריך להאריך ולחזור כל שמות החותמים דיניא ואפרסתכיא וכו' הנחשבים למעלה פסוק ט' ופסוק י',

וכדי לקצר היה דרכם לכתוב רק ההתחלה רחום בעל טעם ושמשי, שלם – פי' והשלם וגמור יתר הדברים עד וכענת, והוא כמו מלת וכו' או מלת וגו' בנוסחאות שאנו כותבים, וכמ"ש לקמן ז' י"ב גמיר וכענת – ופה כתיב תחת מלת גמיר מלת שלם, ר"ל השלם וגמור, ושוב ראיתי שכן פי' חכם אחד:

(יח) נִשְׁתְּוָנָא דִּי שְׁלַחְתּוּן עֲלֶינָא מְפָרַשׁ קֱרִי קָדָמָי:

רש"י נשתונא – כתב הנשתוון אשר שלחתם אלינו היה מפורש וקרוי לפני:

מלבי"ם נשתונא – היינו ההעתקה [שהוא שוה עם המכתב שנעתק ממנו] אשר שלחתם לנו מפורש נקרא לפני:

(יט) וּמִנִּי שִׂים טְעֵם וּבַקַּרוּ וְהַשְׁכַּחוּ דִּי קִרְיְתָא דָךְ מִן יוֹמָת עָלְמָא עַל מַלְכִין מִתְנַשְּׂאָה וּמְרַד וְאֶשְׁתַּדּוּר מִתְעֲבֶד בַּהּ:

רש"י שים טעם – ומאתי היתה שימת דבר ציווי אשר צויתי. ובקרו והשכחו – ובדקו בספר הזכרונות המלכים ומצאו כתוב אשר העיר הזאת מימות העולם היתה מתנשאת ומתרוממת על כל מלכי העכו"ם ומרד וסרבנות היו עושי' בה למרוד במלכי העכו"ם:

מלבי"ם ומני, וממני יצאה הפקודה ובקרו ומצאו שעיר הזאת התנשאה מעולם על מלכים ומרידה והשתדלות – [שימרדו אחרים] נעשה בה:

(כ) וּמַלְכִין תַּקִּיפִין הֲווֹ עַל יְרוּשְׁלֶם וְשַׁלִּיטִין בְּכֹל עֲבַר נַהֲרָה וּמִדָּה בְלוֹ וַהֲלָךְ מִתְיְהֵב לְהוֹן:

רש"י ומלכין תקיפין – ומלכים חזקים היו בירושלים שהיו מושלים ושליטים בכל עבר הנהר של צד א"י כמו שנאמר בשלמה כי הוא רודה בכל עבר הנהר וגו' (מלכים א ד'). ומסים – וכסף גולגולת היה נתון להם שהיו העכו"ם מעלין להם מס:

מלבי"ם ומלכין – וחוץ מזה היו שם מלכים תקיפים המושלים בכל עבר הנהר ומסים היה נתון להם – [מן האומות], ובזה נתאמת לו גם כן מה שהודיעו שבאם תבנה העיר יאבד גם חלק המלכות שלו בכל עבר הנהר:

(כא) כְּעַן שִׂימוּ טְּעֵם לְבַטָּלָא גֻּבְרַיָּא אִלֵּךְ וְקִרְיְתָא דָךְ לָא תִתְבְּנֵא עַד מִנִּי טַעְמָא יִתְּשָׂם:

רש"י כען שימו טעם – עתה שימו דבר להכריז בארץ לבטל אנשים הללו בני ישראל מן הבנין והעיר הזאת ירושלים לא תבנה עד אשר ממני יושם הדבר לבנות העיר על דעתי ורשותי:

אבן עזרא אלך – כמו אלין:

מצודות דוד כען – עתה עשו גזרת אומר לבטל האנשים האלה מן הבנין. וקריתא – והעיר הזאת לא תבנה עד ממני יושם גזרת אומר ר"ל עד שאתן רשות לבנותה:

(כב) וּזְהִירִין הֱווֹ שָׁלוּ לְמֶעְבַּד עַל דְּנָה לְמָה יִשְׂגֵּא חֲבָלָא לְהַנְזָקַת מַלְכִין:

מלבי"ם השאלות: איך בטל הבנין הלא הוא נתן רשות לבנות ובדת פרס כתב אשר נכתב בשם המלך אין להשיב:

(כא-כב) כען, עתה תתנו פקודה לבטל את האנשים האלה, והעיר הזאת לא תבנה עד תבא פקודה מאתי, ותהיו נזהרים מלעשות עצמכם כשוכחים על זאת – [או כשוגגים] ולמה יגדל ההיזק להזיק מלכים אדין מן די פרשגן די נשתונא – וכו',

ר"ל כי בפקודת המלך לא נזכר לבטל בנין הבית רק בנין העיר,

רק שבמ"ש לבטלא גבריא אלך וקריתא דך לא תתבנא, יל"פ שאמר שני דברים,

א] לבטלא גבריא אלה מן בנין הבית, שעל בנין העיר לא שייך שיבטלו אותם אחר שבאמת לא בנו את העיר וע"כ שיבטלום מן בנין הבית,

וקריתא דך לא תתבנא הוא דבר אחר שחוץ מזה פוקד שלא יבנו את העיר,

ופירוש זה היה נכון אם היה המכתב אל המלך מכתב שטנה על בנין הבית דאז פירש דבריו שמשיב שיבטלום מן בנין הבית,

אבל לפי האמת שהם העתיקו הכתב שטנה על בנין העיר א"כ מה שהשיב לבטלא גובריא אלך, פירושו מן בנין העיר, ומ"ש וקריתא לא תתבנא הוא פי' שיבטלו אותם שלא תבנה העיר, אבל בנין הבית הותר להם כפי פקודת המלך הראשונה אשר אין להשיב,

רק אחר שרחום ושמשי ספרא היו המעתיקים, אמרו עתה שהכתב שטנה היה על בנין הבית ופרשו פתשגן הנשתונא – היינו הפתרון של ההעתק של מכתב המלך [שבא ג"כ בלשון פרס והם העתיקוהו ופירשוהו] שכונת הכתב של המלך היה לבטל בנין המקדש, כי פי' הכתב היה תלוי בידם, ולכן הלכו בבהלה לירושלים אל היהודים ובטלו אותם בזרוע וחיל:

רש"י וזהירין הוו שלו – וזהירין תהיו לעשות דחוי ושגגה, שלו דשטורביר בלע"ז. למעבד על דנא – לעשות על כך. למה ישגא – מדוע יגדל מעשה השחתה בעיר הזאת להזיק המלכים, ע"כ תשובת כורש אשר השיב:

(כג) אֱדַיִן מִן דִּי פַּרְשֶׁגֶן נִשְׁתְּוָנָא דִּי ארתחששתא אַרְתַּחְשַׁשְׂתְּ מַלְכָּא קֱרִי קֳדָם רְחוּם וְשִׁמְשַׁי סָפְרָא וּכְנָוָתְהוֹן אֲזַלוּ בִבְהִילוּ לִירוּשְׁלֶם עַל יְהוּדָיֵא וּבַטִּלוּ הִמּוֹ בְּאֶדְרָע וְחָיִל:

רש"י אדין – אז. די פרשגן – מן פתרון כתב הנשתוון של ארתחששתא המלך הוא כורש היה המעשה הזה. קרי קדם – שהיה כתב הנשתוון קרוי לפני רחום ושמשי וסיעתיהם והלכו במרוצה ובבהלה לירושלים אל היהודים ובטלו אותם בזרוע וכח שלא לבנות עוד הבנין. על יהודיא – אל היהודים. המו – הם:

מצודות דוד אדין – אז מן אשר טופס הדברים המפורשים של המלך נקראו לפני רחום וכו' וחבריהם. אזלו – הלכו בחפזון לירושלים אל היהודים ובטלו אותם ממלאכתם בזרוע ובכח:

(כד) בֵּאדַיִן בְּטֵלַת עֲבִידַת בֵּית אֱלָהָא דִּי בִּירוּשְׁלֶם וַהֲוָת בָּטְלָא עַד שְׁנַת תַּרְתֵּין לְמַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ מֶלֶךְ פָּרָס:

רש"י באדין – אז היתה בטלה מלאכת בנין בית אלהים אשר בירושלים עד שנת שתים לדריוש מלך פרס, שאחר כורש מלך אחשורוש שלקח אסתר,

ואחר אחשורוש מלך דריוש בנו של אחשורוש שהוא בן אסתר,

ומשנת אחת לכורש מלך פרס עד שנת שתים לדריוש י"ח שנה שהשלימו שבעים שנה לחרבות ירושלים,

שהרי מחורבן הבית שגלה צדקיהו עד שנת אחת לכורש חמשים ושתים שנה כמפורש בסדר עולם

וי"ח שנה משנת א' לכורש עד שנת שתים לדריוש

נמצאו שבעים שנה שלימים ובשנת שתים לדריוש התחילו לבנות הבנין עד שגמרוהו:

אבן עזרא דריוש – הוא אחשורוש: