עזרא ה

(א) וְהִתְנַבִּי חַגַּי נביאה נְבִיָּא וּזְכַרְיָה בַר עִדּוֹא נביאיא נְבִיַּיָּא עַל יְהוּדָיֵא דִּי בִיהוּד וּבִירוּשְׁלֶם בְּשֻׁם אֱלָהּ יִשְׂרָאֵל עֲלֵיהוֹן:

רש"י והתנבי חגי נביאה – ועתה בשנת שתים לדריוש נתנבאו חגי וזכריה הנביאים אל היהודים אשר בארץ יהודה ובירושלים בשם אלהי ישראל אליהם לבנות בנין הבית בלא רשות המלך דריוש. על יהודיא – אל היהודים. עליהון – אליהם:

מצודות דוד והתבני – וניבא חגי הנביא וכו' אל היהודי' אשר בארץ יהודה ובירושלי' בשם אלהי ישראל אשר נאמר אליהם ולא זכר מהו הנבואה ומאליו יובן שצוה לבנות הבית מבלי רשות המלך:

(ב) בֵּאדַיִן קָמוּ זְרֻבָּבֶל בַּר שְׁאַלְתִּיאֵל וְיֵשׁוּעַ בַּר יוֹצָדָק וְשָׁרִיו לְמִבְנֵא בֵּית אֱלָהָא דִּי בִירוּשְׁלֶם וְעִמְּהוֹן נביאיא נְבִיַּיָּא דִי אֱלָהָא מְסָעֲדִין לְהוֹן:

מלבי"ם השאלות: מה שאלו מי נתן רשות לבנות הלא היתה פקודה שניה שלא לבנות?,

ומז"ש אמרנא להון מן אינון שמהת גבריא, שא"ל באור כלל:

(א-ב) והתנבא, בשנת שתים לדריוש נשלם הזמן למלאת לחורבת ירושלים שבעים שנה [כנ"ל א' א', ובדניאל ט' ב'] ואז נכא חגי וזכריה [בר עדוא ר"ל בן בנו] בשם ה' שהגיע עת לבנות, ואז התחילו לבנות עפ"י הנביאים והבטחתם:

רש"י באדין – אז. ושריו – התחילו לבנות ביתו של הקב"ה אשר בירושלים ועמהם הנביאים של הקב"ה עוזרין ומסייעין להם:

(ג) בֵּהּ זִמְנָא אֲתָא עֲלֵיהוֹן תַּתְּנַי פַּחַת עֲבַר נַהֲרָה וּשְׁתַר בּוֹזְנַי וּכְנָוָתְהוֹן וְכֵן אָמְרִין לְהֹם מַן שָׂם לְכֹם טְעֵם בַּיְתָא דְנָה לִבְּנֵא וְאֻשַּׁרְנָא דְנָה לְשַׁכְלָלָה:

רש"י בה זמנא אתה עליהון – באותו הזמן באו עליהם הללו צרי יהודה ובנימין לקנתר ולהלשין עליהם על עסק הבנין. פחת עבר נהרא – שלטון של עבר הנהר. וכנותהון – וסיעתהון.

וכן אמרין להום – וכן היו אומרים להם. מן שם – מי צוה לכם דבר הבית לבנות.

ואושרנא דנה לשכללה – הכתלים האלה ליסד כמו ואושיא יחיטו (עזרא ד') ובנין חומות לבנים חבר מנחם:

מלבי"ם בה זמנא – זה היה בהשגחת ה' שלא באו עליהם צריהם, שהם היו מפריעים אותם ביד חזקה כמו בפעם הראשון וכמו שרצו אח"כ להלחם אתם על בנין החומה, רק שבא תתני פחת עבר הנהר והוא לא היה צורר היהודים, רק ששאל מי נתן להם רשות לבנות הבית הזה, כי רשות כורש נשכח בעת ההיא:

(ד) אֱדַיִן כְּנֵמָא אֲמַרְנָא לְּהֹם מַן אִנּוּן שְׁמָהָת גֻּבְרַיָּא דִּי דְנָה בִנְיָנָא בָּנַיִן:

רש"י אדין – אז. כנמא – כאשר נאמר. אמרנא להום – אמרו להם לישראל אותן צרי יהודה ובנימין. מן אינון – מי הם שמות האנשים. די דנה – אשר זה הבנין הם בונים:

אבן עזרא כנמא אמרנא להום – הם דברי הבונים או דברי הסופרים לשואלים להם מן שם לכום טעם ופי' כאשר נאמר בספר כן אמרנו להם מי הם האנשי' הבונים:

מלבי"ם אדין – הם שאלו אל הבונים, ויספרו הבונים כדברים האלה אמרנו להם מי הם שמות האנשים הבונים הבנין הזה – הבונים מספרים אנחנו השבנו לתתני ושתר בוזני לאמר, אנחנו אינם הבונים עפ"י דעתנו רק זרובבל והכ"ג הם הם הבונים כי אנו בונים עפ"י פקודתם, באשר זרובבל היה פחה קבוע מן המלך, ובודאי אז דברו תתני פחת עבר הנהר וסייעתיו עם זרובבל, והם השיבו להם כדברים המוזכרים באגרת תתני אל המלך מן פסוק י"א ואילך:

(ה) וְעֵין אֱלָהֲהֹם הֲוָת עַל שָׂבֵי יְהוּדָיֵא וְלָא בַטִּלוּ הִמּוֹ עַד טַעְמָא לְדָרְיָוֶשׁ יְהָךְ וֶאֱדַיִן יְתִיבוּן נִשְׁתְּוָנָא עַל דְּנָה:

רש"י ועין אלההום – ועינו של הקב"ה שהוא אלהיהם היתה על זקני היהודים להעלותם במלאכת הבנין. ולא בטלו המו – ולא בטלו הם את הבונים. עד טעמא לדריוש יהך – והשיבו זקני היהודים דבר לאותן הצרים שלא יבטלו את הבנין עד אשר ילך הדבר לדריוש המלך. ואדין יתיבין – ואז ישיבו היהודים. כתב הנשתון – על כך על תשובתו של דריוש:

מלבי"ם ועין – ובאשר היה ביכולת של פחת עבר הנהר לעכב את הבנין עד תבא התשובה מדריוש, והיה בזה השגחת עיני ה' שלא בטלו את הבנין לעת עתה, עד טעמא לדריוש יהך – ר"ל שאמרו להם שלא יבטלו אותם עד שילך הדבר לדריוש לשאול דעתו, ואדין יתיבון נשתונא על דנה – ואז תתני פחת עבר הנהר וחבריו ישיבו העתק של תשובת המלך מה שישיב על זה:

(ו) פַּרְשֶׁגֶן אִגַּרְתָּא דִּי שְׁלַח תַּתְּנַי פַּחַת עֲבַר נַהֲרָה וּשְׁתַר בּוֹזְנַי וּכְנָוָתֵהּ אֲפַרְסְכָיֵא דִּי בַּעֲבַר נַהֲרָה עַל דָּרְיָוֶשׁ מַלְכָּא:

רש"י פרשגן – פתרון פתשגן האגרת. וכנותיה – וסיעותיו. אפרסכיא – אומה אחת הן שהיו בסיעותיהם. על דריוש מלכא – אל דריוש המלך:

(ז) פִּתְגָמָא שְׁלַחוּ עֲלוֹהִי וְכִדְנָה כְּתִיב בְּגַוֵּהּ לְדָרְיָוֶשׁ מַלְכָּא שְׁלָמָא כֹלָּא:

מלבי"ם השאלות: למה כפל פרשגן אגרתא, פתגמא שלחו עלוהי, וכדנא כתיב בגויה:

(ו-ז) פרשגן, זה הוא הנוסח שהיה כתוב על האגרת ששלחו לדריוש מבחוץ, [כמ"ש למעלה שמבחוץ כתבו מי השולח וחתם שמו] כתוב מבחוץ:

פרשגן אגרתא – שהוא העתק של אגרת אשר שלח תתני פחת עבר הנהר ושתר בוזני וחבריו – אומה הנקראת אפרסכיא אשר בעבר הנהר לדריוש המלך פתגמא שלחו עלוהי – עד כאן כתב מבחוץ, ופי' מ"ש פתגמא שלח עלוהי,שאין באגרת הזאת איזה בקשה או אגרת שטנה רק שאלה שהמלך יתן פתגם ותשובה, כ"ז כתב מבחוץ, וכדנא כתיב בגוה – וכן היה כתוב בתוכו, ר"ל מעתה מעתיק מה שהיה כתוב בהכתב בתוכו, זה היה הנוסח לדריוש המלך, הכל שלום – ר"ל אין באגרת הזאת איזה שטנה או דבר רע:

רש"י עלוהי – אליו. וכדנה כתב בגויה – וכך היה כתוב בתוכה של אגרת. שלמא כולא – כל השלום יהיה לו:

(ח) יְדִיעַ לֶהֱוֵא לְמַלְכָּא דִּי אֲזַלְנָא לִיהוּד מְדִינְתָּא לְבֵית אֱלָהָא רַבָּא וְהוּא מִתְבְּנֵא אֶבֶן גְּלָל וְאָע מִתְּשָׂם בְּכֻתְלַיָּא וַעֲבִידְתָּא דָךְ אָסְפַּרְנָא מִתְעַבְדָא וּמַצְלַח בְּיֶדְהֹם:

רש"י ידיע להוא למלכא – דבר ידוע יהיה למלך. די אזלנא – אשר הלכנו אל ארץ יהודה המדינה לבית אלוה הגדול. והוא מתבנא – והוא הבית בנוי. גלל – מרמר"א בלע"ז. ואע מתשם בכתליא – ועצים נתונים ומשומים בכתלים כדי להחזיק הבניין למען יעמוד ימים רבים. ועבידתא דך – ומלאכה זאת. אספרנא מתעבדא – מהרה היתה נעשית אספרנא אפנטומינש בלע"ז. ומצלח בידהום – והוצלח מעשה זה בידיהם:

אבן עזרא אבן גלל – שצריכה לגלגל אותה מרוב כבדותה:

ואע מתשם בכותליא – עצי ארזים שהם חזקים ולא ירקבו היו משימים בקירות להיות הבנין חזק:

אספרנא – פי' מהרה:

מצודות דוד ידיע – ידוע יהיה למלך אשר הלכנו למדינת יהודה לבית אלוה הגדול והוא נבנה מאבן שיש וגם קורות עצים משימים בהכתלים להיות מחוזק ביותר. ועבידתא – והמלאכה הזאת נעשית במהירות ומצלחת בידיהם:

מצודות ציון אספרנא – הוא ענין מהירות רב ואין לו דומה כי אם בזה הספר:

מלבי"ם השאלות: וכי לא ידעו שהיתה פקודה לבטל הבנין ומה כל האריכות והספור שכתבו?:

(ח) ידיע להוא למלך אשר הלכנו למדינת יהודה לבית אלוה הגדול והוא נבנה אבן שיש. ועץ מושם בהכתלים – הנה בזה דרשו טובתם שהודיעו שאינם בונים מבצר משגב, כי משימים עץ בהכתלים שבקל ישרף באש ואינו למשגב [שמטעם זה צוה כורש שיבנו כל שורה הרביעית של עץ, לקמן ו' ד'].

ומלאכה זאת נעשית מהרה ומצלחת בידיהם – וגם בזה המליצו לאמר שהעמים אשר סביבותם אין משביתים המלאכה כי אין בה שום חשש מרד או דבר רע או מזיק למלך או להעמים:

(ט) אֱדַיִן שְׁאֵלְנָא לְשָׂבַיָּא אִלֵּךְ כְּנֵמָא אֲמַרְנָא לְּהֹם מַן שָׂם לְכֹם טְעֵם בַּיְתָא דְנָה לְמִבְנְיָה וְאֻשַּׁרְנָא דְנָה לְשַׁכְלָלָה:

רש"י אדין – אז כשראינו הבניין שאלנו לזקנים האלה. כנמא אמרנא להום – כאשר נאמר בסמוך אמרנו אליהם. מן שם לכם – מי שם לכם דבר הבית הזה לבנותו וכתלים הללו ליסד. ואושרנא – בניין חומת לבנים:

(י) וְאַף שְׁמָהָתְהֹם שְׁאֵלְנָא לְּהֹם לְהוֹדָעוּתָךְ דִּי נִכְתֻּב שֻׁם גֻּבְרַיָּא דִּי בְרָאשֵׁיהֹם:

מלבי"ם (ט-י) אז שאלנו להשבוים האלה מי נתן להם רשות ע"ז וגם שאלהו שמותם להודיעך שם האנשים אשר בראשם – וגם זה לטובה לדעת כי בראשם עומד הפחה והוא לא יעשה דבר בלא רשות, ובודאי האמת כדבריהם שי"ל רשות מכורש:

רש"י ואף שמהתהום – ואף שמותם של בונים ראשי הבנין שאלנו להם כדי להודיעך. די נכתוב – אשר נכתוב שמות האנשים אליך. די בראשיה' – אשר בעצמם וברשותם קמו לבנות הבית:

(יא) וּכְנֵמָא פִתְגָמָא הֲתִיבוּנָא לְמֵמַר אֲנַחְנָא הִמּוֹ עַבְדוֹהִי דִי אֱלָהּ שְׁמַיָּא וְאַרְעָא וּבָנַיִן בַּיְתָא דִּי הֲוָא בְנֵה מִקַּדְמַת דְּנָה שְׁנִין שַׂגִּיאָן וּמֶלֶךְ לְיִשְׂרָאֵל רַב בְּנָהִי וְשַׁכְלְלֵהּ:

רש"י וכנמא פתגמא – כמו שנאמר הדבר. התיבונה – השיבו לנו דבר. אנחנו המו – אנחנו הם עבדיו של אלהי השמים והארץ. ובנין ביתא – ואנו בונין הבית אשר היה בנוי קודם לכן שנים רבות. ומלך ישראל רב – ומלך גדול שהיה לישראל הוא שלמה המלך בנה אותו ויסד אותו:

אבן עזרא ומלך לישראל רב – הוא שלמה:

מצודות דוד וכנמא – כהלשון אשר נאמר למטה כן השיבו אותנו דבר לאמר. אנחנא – ר"ל וכה אמרו אנחנו המה עבדיו של אלהי השמים והארץ ולזה בונים אנחנו את ביתו אשר היה בנוי מלפני זה שנים מרובים ומלך גדול מישראל והוא שלמה הוא בנה אותו וגמרו והשלימו:

מלבי"ם וכה השיבו לאמר – א] אנחנו עבדי אלהי השמים והארץ – והבית הזה נבנה לשמו הגדול, ב] שהבית הזה י"ל חזקה מצד הזמן שעמדה מקדמת דנא – שנים רבות, ג] י"ל חזקה מצד גדולת הבונה שהיה

(יב) לָהֵן מִן דִּי הַרְגִּזוּ אֲבָהָתַנָא לֶאֱלָהּ שְׁמַיָּא יְהַב הִמּוֹ בְּיַד נְבוּכַדְנֶצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל כסדיא כַּסְדָּאָה וּבַיְתָה דְנָה סַתְרֵהּ וְעַמָּה הַגְלִי לְבָבֶל:

רש"י להן – ועכשיו מפני אשר הכעיסו אבותינו לאלהי השמים מסר אותם ביד מלך בבל הכשדי והבית הזה החריב ואת העם הגלה לבבל:

אבן עזרא סתריה – ענין הרס ובלשון חכמינו ז"ל שדבריו סותרין דברי תורה:

מצודות דוד להן – רק על אשר הכעיסו אבותינו את אלהי השמים נתן אותם ביד נ"נ הכשדי ונתן את הבית הזאת ואת העם הגלה לבבל:

(יג) בְּרַם בִּשְׁנַת חֲדָה לְכוֹרֶשׁ מַלְכָּא דִּי בָבֶל כּוֹרֶשׁ מַלְכָּא שָׂם טְעֵם בֵּית אֱלָהָא דְנָה לִבְּנֵא:

מלבי"ם (יב-יג) להן – ד] שחורבנו היה בסבת העונות וכבר נתכפרו עונותיהם ע"י הגלות, ה] שבשנת אחת לכורש נתמלא קץ ענים ומרודם והוא נתן הפקודה לבנות הבית הזה והם בונים עפ"י רשות המלך:

רש"י ברם – אך בשנה אחת לכורש מלך בבל צוה כורש בדבר הזה לבנות הבית:

(יד) וְאַף מָאנַיָּא דִי בֵית אֱלָהָא דִּי דַהֲבָה וְכַסְפָּא דִּי נְבוּכַדְנֶצַּר הַנְפֵּק מִן הֵיכְלָא דִּי בִירוּשְׁלֶם וְהֵיבֵל הִמּוֹ לְהֵיכְלָא דִּי בָבֶל הַנְפֵּק הִמּוֹ כּוֹרֶשׁ מַלְכָּא מִן הֵיכְלָא דִּי בָבֶל וִיהִיבוּ לְשֵׁשְׁבַּצַּר שְׁמֵהּ דִּי פֶחָה שָׂמֵהּ:

רש"י ואף מאניא – כלי הקדש של כסף וזהב אשר הוציא נבוכדנצר מן ההיכל שבירושלים והוליכם להיכלו שבבבל הוציא אותם כורש מהיכל מלך בבל ומסרם ליד ששבצר דניאל ששמו כך. והיבל המו – והוליך אותם. הנפק המו – הוציא אותם. די פחה שמה – שהוא היה נשיא ופחת ונקרא שמו פחה:

(טו) וַאֲמַר לֵהּ אלה אֵל מָאנַיָּא שֵׂא אֵזֶל אֲחֵת הִמּוֹ בְּהֵיכְלָא דִּי בִירוּשְׁלֶם וּבֵית אֱלָהָא יִתְבְּנֵא עַל אַתְרֵהּ:

רש"י ואמר לה – וכך אמר לו כורש לששבצר אלה הכלים קח ולך והורד אותם בהיכל אשר בירושלים וביתו של הקב"ה יהא בנוי על מקומו:

(טז) אֱדַיִן שֵׁשְׁבַּצַּר דֵּךְ אֲתָא יְהַב אֻשַּׁיָּא דִּי בֵית אֱלָהָא דִּי בִירוּשְׁלֶם וּמִן אֱדַיִן וְעַד כְּעַן מִתְבְּנֵא וְלָא שְׁלִם:

רש"י אדין – אז. ששבצר דך – זה בא ונתן כתלי ביתו של הקב"ה אשר בירושלים ומאז ועד עתה היה הבית בנוי ולא נגמר הבנין:

מצודות דוד אדין – אז ששבצר זה בא הנה ונתן היסוד של בית אלהים אשר בירושלים ומן אז ועד עתה בונים בו ולא נשלם עדיין:

(יז) וּכְעַן הֵן עַל מַלְכָּא טָב יִתְבַּקַּר בְּבֵית גִּנְזַיָּא דִּי מַלְכָּא תַמָּה דִּי בְּבָבֶל הֵן אִיתַי דִּי מִן כּוֹרֶשׁ מַלְכָּא שִׂים טְעֵם לְמִבְנֵא בֵּית אֱלָהָא דֵךְ בִּירוּשְׁלֶם וּרְעוּת מַלְכָּא עַל דְּנָה יִשְׁלַח עֲלֶינָא:

מלבי"ם (יד-יז) ואף – והראיה שהוציא כלי המקדש שלקח נבוכדנצר מן ההיכל והוליך אותם להיכל שבבבל, ובסבת השתמשו בכלים האלה נהרג בלשאצר וניתן המלוכה לפרס, ועי"ז השיב הכלים ונתן אותם לששבצר אשר שם אותו לפחה, וזאת שני ראיות מוכיחות כדבריהם ממה שהכלים בידם, וממה שששבצר הוא פחה קבוע מן המלך ואליו צוה לבנות והוא הבונה, והפחה שהוא שר המלך לא יעשה כזאת בלא רשות, ועתה אם על המלך טוב יבקר ויחפש אם נמצא פקודה כזאת מכורש, וישלח לנו רצונו על זה:

רש"י וכען – ועתה אם על המלך טוב יהיה הדבר ידוע ומבוקר בבית גנזיו של מלך אשר שם בבבל. הן איתי – אם יש המעשה הזה אשר מפי כורש יצא דבר לבנות בית זה אשר בירושלים. ורעות מלכא – רצון המלך על כן ישלח אלינו. עלינא – אלינו ע"כ מכתב האגרת אשר שלחו תתני ושתר בוזני: