עמוס

עמוס פרק ב

(א) כֹּ֚ה אָמַ֣ר ה֔' עַל־שְׁלֹשָׁה֙ פִּשְׁעֵ֣י מוֹאָ֔ב וְעַל־אַרְבָּעָ֖ה לֹ֣א אֲשִׁיבֶ֑נּוּ עַל־שָׂרְפ֛וֹ [קוראים שורפו] עַצְמ֥וֹת מֶֽלֶךְ־אֱד֖וֹם לַשִּֽׂיד:

רש"י על שרפו עצמות וגו' – פעם אחת נפל מלך אדום ביד מלך מואב

ושרפו עצמותיו וטחום בקירות הבית ותבע הקדוש ברוך הוא אונאת המלך שנהגו בו בזיון:

לשיד – ר"ל עד שנעשו דק ולבן כסיד כדרך העצם אחר השרפה:

מלבי"ם על שלשה פשעי מואב. פי' מהרי"א שהתחיל נבואתו על דמשק שנלחמו בגלעד באכזריות חמה,

ואח"כ בעזה וצור שעזרו לאדום, ואח"כ באדום עצמו שהרעו לישראל,

ואחר זה נבא שיעניש את האומות שהיו סבה לכל זאת, שבני עמון היו הסבה לרעה שעשו דמשק, כי הם התחילו ללחום בגלעד ולקחת את גבולה ועי"כ ערב לב דמשק לבא אחריהם להשמיד ולהחרים,

והסבה לרעת בני אדום שנגררו אחריהם פלשת וצור, היה מה ששרפו עצמות מלך אדום לשיד כי אדום היה בברית עם ישראל, ובימי יהורם ויהושפט הלך אדום עמהם להלחם עם מואב, ואז תפס מלך מואב את בן הבכור של מלך אדום אשר ימלוך תחתיו (ולכן קראו פה מלך אדום) ויעלהו עולה על החומה וישרפהו לשיד,

ושם כתיב ויהי קצף על ישראל, שפי' שאז קצף אדום על ישראל על שלא הצילוהו מיד מלך מואב,

ומאז התחיל אדום ללחום עם ישראל וכמ"ש (במ"ב ח') שבימי יהורם בן יהושפט (שמלך בשנת חמש ליורם בן אחאב) פשע אדום מתחת יהודה, ומאז התחיל להרע לישראל ושמר לו איבת נצח,

ומואב היה הסבה לזה ולכן נענש, ועז"א (ירמיה מ"ח) במפלת מואב והשבתי למואב מעלה במה ומקטיר לאלהיו, שזה מדה כנגד מדה:

 

(ב) וְשִׁלַּחְתִּי־אֵ֣שׁ בְּמוֹאָ֔ב וְאָכְלָ֖ה אַרְמְנ֣וֹת הַקְּרִיּ֑וֹת וּמֵ֤ת בְּשָׁאוֹן֙ מוֹאָ֔ב בִּתְרוּעָ֖ה בְּק֥וֹל שׁוֹפָֽר:

רש"י קריות – שם מקום כד"א (שם ירמיה מח) על קריות ועל בצרה:

בשאון – קול המון מלחמה:

מלבי"ם ושלחתי, ואכלה ארמנות הקריות. ערים המבצרים שבמואב,

ומת בשאון מואב ר"ל שלא ילחם כלל רק בשמעו קול השאון והתרועה ימות מרוב הפחד,

ומוסיף שימות בשמעו קול שופר, ולא יתחזק להלחם כלל, כמ"ש (ירמיה מ"ח) איך הפנה עורף מואב בוש והיה מואב לשחוק ולמחתה לכל סביביו.

 

(ג) וְהִכְרַתִּ֥י שׁוֹפֵ֖ט מִקִּרְבָּ֑הּ וְכָל־שָׂרֶ֛יהָ אֶהֱר֥וֹג עִמּ֖וֹ אָמַ֥ר הֽ':

רד"ק והכרתי, מקרבה – מקרב הקריות כי היתה עיר המלוכה שלו:

עמו – ר"ל עם מלך מואב:

מלבי"ם ביאור המילות שופט. הוא השופט הכללי שהוא המלך שלהם, (עי' ישעיה ג' ב'), ועז"א וכל שריו אהרג עמו עם השופט:

 

(ד) כֹּ֚ה אָמַ֣ר ה֔' עַל־שְׁלֹשָׁה֙ פִּשְׁעֵ֣י יְהוּדָ֔ה וְעַל־אַרְבָּעָ֖ה לֹ֣א אֲשִׁיבֶ֑נּוּ עַֽל־מָאֳסָ֞ם [מואוסם] אֶת־תּוֹרַ֣ת ה֗' וְחֻקָּיו֙ לֹ֣א שָׁמָ֔רוּ וַיַּתְעוּם֙ כִּזְבֵיהֶ֔ם אֲשֶׁר־הָלְכ֥וּ אֲבוֹתָ֖ם אַחֲרֵיהֶֽם: (ה) וְשִׁלַּ֥חְתִּי אֵ֖שׁ בִּֽיהוּדָ֑ה וְאָכְלָ֖ה אַרְמְנ֥וֹת יְרוּשָׁלִָֽם:

רד"ק כה אמר ה' – עתה התנבא על יהודה וישראל שהרעו מעלליהם והקדוש ברוך הוא נפרע מהם מעט מעט,

ובימי מלכי יהודה הרעים היו חוטאים והקדוש ברוך הוא נפרע מהם מעט מעט לא להחריב ירושלם

אבל אחר חזקיהו שהיה טוב אמר האל יתברך וגנותי על העיר הזאת להושיעה למעני

ואחריו מנשה שעשה הרע בעיני ה' מכל אשר היה לפניו והנה נשא האל ולא רצה להחריב ירושלם,

וכן אמון הרבה אשמה ונשא האל ית' יהואחז ויהויכין כי לא מלכו אלא ג' חדשים,

והנה יהויכין היה השלישי ונשא האל והנה הם ג' ונשא האל יתברך,

צדקיהו עשה הרע בעיני ה' ועליו נאמר ועל ד' לא אשיבנו, ולא אבה עוד לסלוח, וחרב הבית בימיו

ועליו אמר כי על אף ה' היתה בירושלם וביהודה עד השליכו אותה מעל פניו:

על מאסם את תורת ה' – לא אמר כי זה העון הוא הרביעי אלא אמר כי ברביעי הענישם הש"י על מה שעשו הם ואבותיהם שמאסו את תורת ה',

וכתב הגאון רב סעדיה ז"ל את תורת השם המצות השמעיות וחקיו המצות השכליות: [תמוה, שבדרך כלל החוקים מרמזים למצות השמעיות ולא לשכליות – ההגיוניות].

ויתעום כזביהם – הם דברי נביאי השקר:

מאסם – האל"ף נקרא בקמץ חטף, ואמר ביהודה על מאסם תורת השם, וישראל גם כן מאסו את תורת ה' בכל הרע אשר עשו, אלא אמר ביהודה כן לפי שעמהם היתה כתובה בבית המקדש ומאסו אותה ולא פנו אליה עד אשר נשכחה מפיהם, כי חדוש היתה אצלם כשמצאוהו בימי חלקיה הכהן:

מלבי"ם (ד – ה) כה אמר ה'. הגם שהענשתי את כל האומות שהרעו לישראל אעניש גם את יהודה על שלשה פשעי יהודה שהם ע"ז ג"ע וש"ד שהיה ביניהם,

ועל ארבעה על מאסם את תורת ה', ועי"כ את חקיו לא שמרו, שמה שלא שמרו את חקיו לא היה מצד היצה"ר ולתיאבון רק מצד הכפירה ומאסם בתורה,

והסבה לזה היה כי ויתעום כזביהם שהם דעות כוזבות שהיה להם באמונה,

שהגם שהם כזבים החזיקו בם מצד שהלכו אבותם אחריהם,

ונקבעו ביניהם בירושת נחלה מאבות לבנים ולכן יקבלו ג"כ ענשם ושלחתי אש בירושלים:

רד"ק ושלחתי אש – הוא נבוכדנצר:

 

(ו) כֹּ֚ה אָמַ֣ר ה֔' עַל־שְׁלֹשָׁה֙ פִּשְׁעֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְעַל־אַרְבָּעָ֖ה לֹ֣א אֲשִׁיבֶ֑נּוּ עַל־מִכְרָ֤ם בַּכֶּ֙סֶף֙ צַדִּ֔יק וְאֶבְי֖וֹן בַּעֲב֥וּר נַעֲלָֽיִם:

רד"ק כה אמר ה' – על מכרם בכסף צדיק אמר אעפ"י שעברו על שלשה עבירות חמורות והם עכו"ם גלוי עריות ושפיכות דמים, לא נתחתם גזר דינם לפני להחריב ארצם ולהגלותם ע"י מלך אשור אלא על החמס,

והוא הרביעי, ועליו הענישם על כל מה שעשו,

וכן בדור המבול אעפ"י שהיו בידם כמה עבירות לא הענישם אלא על החמס שנאמר כי מלאה הארץ חמס מפניהם,

וכל שכן כשהחמס בא ע"י השופטים שהיה להם להעמיד הצדק והם ע"י השוחד מטים הדין,

וזהו שאמר על מכרם בכסף צדיק, ופי' צדיק שהוא צדיק בדינו וכן ויסלף דברי צדיקים,

וגם הם צדיקים בדברי אחרים כי ברוב טועני האמת הם צדיקים ברוב דבריהם,

וכן העניים ברוב לא יטענו אלא האמת:

בעבור נעלים – אפילו בעבור נעלים שיתנו לשופט יטה דין האביון שהיה זכאי בדינו

ונותן השוחד הוא זכאי במשפטיהם:

וי"ת בדיל דיחסנון – ולא הבנתי דעתו ורש"י ז"ל פי' דעתו כן מטי' משפט האביון כדי שיצטרך למכור שדהו שהיה לו בין שדות הדיין וזה עוקף עליו ונוטלם בדמים קלים כדי לנעול ולגדור כל שדותיו ולא יפסיק זה ביניהם

זהו בעבור נעלים לשון נעילה,

דבר אחר מחייבין את הזכאי כדי שיצטרך העני למכור שדהו בקנין גמור שהוא בנעל שנאמר שלף איש נעלו:

מלבי"ם כה אמר ה' על שלשה פשעי ישראל. שהם עשרת השבטים שחטאו בע"ז וג"ע וש"ד,

ועל ארבעה החטא הרביעי היה הוספה על כל הג' פשעים,

שבכ"א הוסיפו לעשות את החטא בגודל האיכות והכמות וערבו עמו חטאים אחרים,

הנה בחטא ש"ד הוסיפו מה שמכרו בכסף צדיק שע"י כסף שלקחו מכרו את הצדיק בדינו להריגה,

אם השופטים ע"י שוחד ואם עדי שקר שהעידו עליו חטא מות ע"י שלקחו כסף,

ולא בכסף הרבה כי גם מכרו אביון להריגה בעבור נעלים,

בעד זוג מנעלים העידו עליו עדות שקר והשופטים דנוהו בעד שוחד מנעלים למיתה:

פרקי דרבי אליעזר פרק לח

וְעָבְרוּ עֲלֵיהֶם יִשְׁמְעֵאלִים, וְאָמְרוּ לְכוּ וְנִמְכְּרֶנוּ לַיִשְׁמְעֵאלִים [שם כז]. וְהָיוּ מוֹלִיכִין אוֹתוֹ לִקְצֵה הַמִּדְבָּר, וְאֵין יַעֲקֹב אָבִיו שׁוֹמֵעַ אֶת שָׁמְעוֹ עוֹד. וּמָכְרוּ אוֹתוֹ לַיִשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף, וְכָל אֶחָד וְאֶחָד נָטַל שְׁנֵי כְסָפִים לִקְנוֹת מִנְעָלִים בְּרַגְלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר [עמוס ב, ו] עַל מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם. אָמְרוּ נַחֲרִים בֵּינֵינוּ שֶׁאֵין אֶחָד מִמֶּנוּ מַגִּיד הַדָּבָר לְיַעֲקֹב אָבִינוּ עַד שֶׁיִּהְיֶה בִּרְשׁוּת כֻּלָּנוּ.

אברבנאל (ו) כה אמר ה' על שלשה פשעי ישראל וגומר. חכמי הנוצרים חשבו לעשות ראיה מהנבואה הזאת על ענין דתם, ופירשו על שלשה פשעי ישראל כמו שפירשתי אני על ע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים שהיו ביניהם

ושהרביעי שעליו אמר ועל ארבעה לא אשיבנו הוא מה שביאר על מכרם בכסף צדיק שזה היה יש"ו הנוצרי,

אבל תשובת ראייתם מבוארת מב' אופנים.

הראשון שהפרשה הזאת לא נאמרה כי אם על מלכות ישראל לא על יהודה וירושלם שעליה באה פרשה בפני עצמה למעלה כמו שנאמר כה אמר ה' על שלשה פשעי יהודה וגומר,

וידוע הוא אצלם שענין יש"ו הנוצרי לא היה בבית ראשון בהיות המלכיות חלוקים אבל היה בבית שני וכבר מלכות ישראל היה גולה ולא נתיחס אותו מעשה כ"א לבני יהודה,

ואם היו הנבואות האלה נאמרות על בית ראשון – א"א א"כ לפרש עליו על מכרם בכסף צדיק כי לא היה עדיין יש"ו בימים ההם,

ואם יפורשו הנבואות האלה על בית שני הנה בפרשת יהודה היה ראוי לזכור ענינו כי ביניהם נעשה המעשה ההוא לא בפרש' מלכות ישראל שגלו קודם לכן יותר מת"ק שנה.

והאופן הב' מהתשובה שמכרם בכסף צדיק הוא כמו ואביון בעבור נעלים הימצא בספריהם שנמכר יש"ו הנוצרי בעבור נעלים?

כ"ש שאתה תמצא לזה הנביא עצמו ששנה נבואה זו אחר זו באומרו שמעו זאת השואפים אביון וגו' לקנות בכסף דלים ואביון בעבור נעלים, הנה התבאר שלא אמר זה על אדם רשום ידוע כי אם על דלים רבים שהיו מטין את דינם מפני שחד הכסף או בעבור נעלים וכדומה דבר ממנו

ולכן אמר עמוס לקנות בכסף דלים לשון רבים ונניח הענין הזה כי הוא בטל מעצמו.

 

(ז) הַשֹּׁאֲפִ֤ים עַל־עֲפַר־אֶ֙רֶץ֙ בְּרֹ֣אשׁ דַּלִּ֔ים וְדֶ֥רֶךְ עֲנָוִ֖ים יַטּ֤וּ וְאִ֣ישׁ וְאָבִ֗יו יֵֽלְכוּ֙ אֶל־הַֽנַּעֲרָ֔ה לְמַ֥עַן חַלֵּ֖ל אֶת־שֵׁ֥ם קָדְשִֽׁי:

רד"ק השואפים על עפר ארץ בראש דלים – השופטים הם השואפים ומביטים ומכוונים שיהיה עפר ארץ בראש דלים, שמשימים שוטרים תחתיהם,

ואם לא יתנו העניים על פיהם, יקחום בשיער ראשם ויפילום בארץ וירמסום, והנה עפר הארץ בראש הדלים,

וענין זה הפסוק כענין מה שאמר מיכה "ואשר לא יתן על פיהם וקדשו עליו מלחמה",

וענין השואפים כמו השואפים אביון וי"ת דשייטין בעפרא וגו':

ודרך ענוים יטו – שיטו דינם במשפטיהם בשוחד שנותנים בעלי דינם העשירים, ו'דרך' פירושו משפט ועסק האדם כמו את הדרך אשר ילכו בה ויאחז צדיק דרכו והדומים להם, וכת"י ודין חשכיא מסטן:

ואיש ואביו ילכו אל הנערה – ולא יבוש הבן מאביו לבעול בעולת אביו

וזהו חלול שם קדשי שאמרתי להם קדושים תהיו כי קדוש אני השם מקדישכם

וכיון שאתם מחללי' קדושתכם הרי אתם מחללים את שם קדשי שקדשתי אתכם

ואתם נקראים בשמי כי עם קדוש אתם לה' אלהיך:

מלבי"ם השואפים. ומי שכר העדי שקר ונתן שוחד, זה עשו אלה ששואפים ותאבים על עפר ארץ,

לקחת עפר ארץ של הדל ר"ל מעט כברת ארץ שיש לו,

וזה יקחו בראש דלים, עם ראשם של הדלים, שע"י שיכרתו ראשו ויהרגוהו יקחו עפר ארצו

ולכן ישכרו עליו עדי ודייני שקר,

ועי"ז דרך ענוים יטו, יטו את דרכם לדונם משפט מות ולרצחם, כי שפיכות דמים קל בעיניהם,

ובענין גילוי עריות – איש ואביו ילכו אל הנערה המאורשה,

שזה מורה על רוב הפרצה מאד והעדר הבושת בפני ההורים בזה למען חלל את שם קדשי:

מלבי"ם ביאור המילות השואפים. התאוה היתרה לבלוע איזה דבר, והוא מושאל מן שאיפת האויר שבו תלוי חייו,

וב' בראש, הוא ב' המחיר שעם מה שיסירו ראש הדלים יקחו עפר ארצו:

 

(ח) וְעַל־בְּגָדִ֤ים חֲבֻלִים֙ יַטּ֔וּ אֵ֖צֶל כָּל־מִזְבֵּ֑חַ וְיֵ֤ין עֲנוּשִׁים֙ יִשְׁתּ֔וּ בֵּ֖ית אֱלֹהֵיהֶֽם:

רש"י ועל בגדים חבולים יטו – תרגם יונתן על מטות שוויין דמשכון מסתתרין

זוקפין מלוה על העניים וממשכנים אותם, ועושים בגדיהם מצעות ומסובין עליהם בהטייה בעת סעודתם:

בית אלהיהם – בבית עכו"ם שהיתה להם אצל מזבח:

יטו – לשון מסיבה שכל מסיבת סעוד' בהטייה היא שהוא נסמך על שמאלו:

ויין ענושים – שעונשים אותם ממון ושותים בו יין:

מלבי"ם ועל. ובענין ע"ז על בגדים חבולים יטו אצל כל מזבח, יחבלו בגד העניים ויקדישו אותם למזבח הבעל לפרוש אותם אצל המזבח ולהסב עליהם באכלם מזבחי אליליהם וכן היין שישתו בבית ע"ז לכבוד האלילים

(כמ"ש אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם) הוא יין ענושים, שיקחו ממון מאת הצדיקים הענושים מהם בעונש ממון לשתות ממנו יין לע"ז, באופן שעם חטא ע"ז מעורב חטא גזל ושוד עניים ואנקת אביונים:

מלבי"ם ביאור המילות יטו. מענין הסבה, ונמצא הרבה בלשון המשנה:

 

(ט) וְאָ֨נֹכִ֜י הִשְׁמַ֤דְתִּי אֶת־הָֽאֱמֹרִי֙ מִפְּנֵיהֶ֔ם אֲשֶׁ֨ר כְּגֹ֤בַהּ אֲרָזִים֙ גָּבְה֔וֹ וְחָסֹ֥ן ה֖וּא כָּֽאַלּוֹנִ֑ים וָאַשְׁמִ֤יד פִּרְיוֹ֙ מִמַּ֔עַל וְשָׁרָשָׁ֖יו [שרשיו] מִתָּֽחַת:

רש"י כאלונים – קיישנ"ש בלע"ז: ואשמיד פריו ממעל – שרים העליונים:

ושרשיו מתחת – שרים התחתונים ד"א הצרעה היתה מסמא עיניהם מלמעלה ומסרסתן מלמטן:

מלבי"ם ואנכי. הנה ה' בטובו הכין הכנות שלא יטמאו בשקוצים אלה שהם ע"ז וג"ע, והיה בזה שתי הכנות.

א) שהשמיד את האמרי מפניהם, שזה היה כדי שלא ילמדו ישראל מהם לעשות כתועבות האלה, כמ"ש בריש פרשת עריות כמעשה א"מ וכו' וכמעשה ארץ כנען לא תעשו,

ומפרש בספרא (סי' קל"א) שהמצרים וביחוד מקום שגרו שם ישראל, וכן האמוריים וביחוד מקומות שכבשום ישראל היו מקולקלים בכל התועבות האלה, ולכן הוציאם ממצרים והשמיד את האמוריים שלא ילמדו ישראל ממעשיהם. וכמ"ש בתו"כ שהזמין לדור החייב שיבואו ישראל ויפרעו מהם כמ"ש בפי' שם.

וא"כ איך תַתְעִבוּ אתם בתועבות אלה אשר מפני זה השמדתי את האמורי.

ולא תאמר שהאמורי נשמד בדרך הטבעי וע"י כיבוש שהיו ישראל חזקים מהם, לא כן כי היה כגובה ארזים גבהו במלוכה ושלטנות, וחסון הוא כאלונים מצד הכח והגבורה וגם הגובה מציין השר שלהם ממעל,

שהמערכה והמזל שלהם היה גבוה ומוצלח בעת ההיא

והוא בעצמו הוא חסון ותקיף והיה לו מבצרי מעוזים וגבורי חיל,

וההשמדה עצמה היתה ג"כ למעלה מדרך הטבע, כי ואשמיד פריו ממעל ושרשיו מתחת

שנמחו הפירות והשרשים ואבד כל זכר למו:

 

(י) וְאָנֹכִ֛י הֶעֱלֵ֥יתִי אֶתְכֶ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וָאוֹלֵ֨ךְ אֶתְכֶ֤ם בַּמִּדְבָּר֙ אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה לָרֶ֖שֶׁת אֶת־אֶ֥רֶץ הָאֱמֹרִֽי:

רד"ק ואנכי העליתי, וקודם שאביא אתכם אל הארץ הוצאתי אתכם מארץ מצרים מבית עבדים ואולך אתכם במדבר ארבעים שנה לא חסרת' דבר והרגלתי אתכם בחקותי שלא תלמדו חקות ארץ האמרי כשתבאו לרשת אותם

או טעם לרשת דבק עם העלתי אתכם מארץ מצרים:

מלבי"ם ואנכי. וגם לתכלית זה העליתי אתכם מארץ מצרים ואולך אתכם במדבר ארבעים שנה,

שמפני שהיה בלבם מחשבת פיגול אשר למדו מן המצריים ולא היה יכול להביאם תכף לרשת את ארץ האמורי שהיה מתירא פן ישובו לעשות כתועבות מצרים

כמ"ש כי אתם ידעתם את אשר ישבתם בארץ מצרים ותראו את שקוציהם וכו' לכן הניעם ארבעים שנה במדבר,

עד שמתו הדור הקודם במדבר והדור החדש ראו מעשי ה' והשגחתו ונצרפו ונזקקו במדבר (כמ"ש בארצות השלום דרוש ב' על פסוק אלה מסעי ב"י), וא"כ הלא הכינותי הכנות לבל תטמאו בע"ז ובג"ע ותועבות מצרים וכנען:

 

(יא) וָאָקִ֤ים מִבְּנֵיכֶם֙ לִנְבִיאִ֔ים וּמִבַּחוּרֵיכֶ֖ם לִנְזִרִ֑ים הַאַ֥ף אֵֽין־זֹ֛את בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל נְאֻם־הֽ':

מלבי"ם ואקים. ההכנה השנית עשיתי לזה, שלתקן שלא תהיו נמשכים אחרי ע"ז, הקימותי מבניכם לנביאים,

שהנביא היה דבוק ברוח ה' בלא אמצעי וע"י שראו הנבואה ביניהם ידעו שה' משגיח עליהם בלי אמצעי,

ולא היו צריכים לדרוש אל המתים והחמנים לדעת מהם עתידות,

כמ"ש לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש קוסם קסמים וכו' כי הגוים אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ואתה לא כן נתן לך ה' אלהיך נביא מקרבך מאחיך וכו',

ולמען יפריש אותם מג"ע הקימותי מבחוריכם לנזירים, שתכלית הנזירות הוא להפרש מעריות, כמ"ש למה נסמכה פר' סוטה אצל פ' נזיר שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר א"ע מן היין. [רד"ק אפילו הבחורים שדרכם ללכת אחר תאות הבשר והיין נתתי בהם רוח טהרה שינזרו מן היין ויהיו קדושים לי כי היין הוא המביא האדם לרדוף אחר תאות הבשר ובכל זה הפרשתי אתכם מכל עם כדי שתהיו קדושים ולא תטמאו בטומאת עמי הארץ]:

האף אין זאת בני ישראל – ר"ל הלא לא לבד שלא שמרתם מצותי וחטאתם בע"ז וג"ע,

האף ההכנות שישמרו אתכם מחטאים אלה תבטלו? עד שגם זאת אין ביניכם לא נביאים ולא נזירים,

שעל ידם יתפשט באומה האמונה בה' והפרישות מעריות? כי.

[רש"י האף אין זאת – בתמיה כלומ' כלום אתם יכולים להכחיש את זאת??]:

מלבי"ם ביאור המילות מבניכם, מבחוריכם. בחור מציין מי שעומד במבחר ימי עלומיו שאז יצרו תוקפו

וצריך לנזירות כמעשה דשמעון הצדיק בנדרים דף ט':

 

(יב) וַתַּשְׁק֥וּ אֶת־הַנְּזִרִ֖ים יָ֑יִן וְעַל־הַנְּבִיאִים֙ צִוִּיתֶ֣ם לֵאמֹ֔ר לֹ֖א תִּנָּבְאֽוּ:

מלבי"ם ותשקו את הנזירים יין. שלא ימצא איש יורה דרך הפרישות [רש"ישהשיכור אסור להורות], ו

על הנביאים צויתם לאמר לא תנבאו [רש"ילא תנבאו – לעמוס צוה כן אמציה כהן בית אל חוזה ברח לך אל ארץ יהודה (לקמן עמוס ז)]:

כדי שלא ימצא רוח קדשי בישראל ולא דורש האמונה האמתיית ומזהיר על עבודה זרה, לכן.

(יג) הִנֵּ֛ה אָנֹכִ֥י מֵעִ֖יק תַּחְתֵּיכֶ֑ם כַּאֲשֶׁ֤ר תָּעִיק֙ הָעֲגָלָ֔ה הַֽמְלֵאָ֥ה לָ֖הּ עָמִֽיר:

רד"ק הנה אנכי מעיק תחתיכם – במקומכם אעיק לכם שלא תוכלו לברוח ולהנצל,

מעיק ענין צוקה וצרה וכן מפני עקת רשע, ותרגום צרה עקתא,

ואמר כאשר תעיק העגלה על דרך משל כי העגלה אינה בעלת חיים שתעיק ותציר, ואמר עמיר ולא אמר משא אחר כי מפני הנפח הוא מיצר יותר נושא העמיר מנושא משא אחר, ואמר עמיר שם כלל עמרים רבים:

מלבי"ם הנה אנכי מעיק תחתיכם. כמו שבעגלה שהיא מלאה עמיר עושים מעקה סביבה שלא יפלו העמרים מתוכה והעמרים נדחקים ומצומצמים בעגלה ע"י המעקה בל יוכלו ליפול מתוכה,

כן אסובב אתכם בל תוכלו לצאת ממקומכם להמלט מחרב אויב:

מלבי"ם ביאור המילות מעיק. לדעתי משתתף עם עקה מנל"ה, (כי נל"ה ונ"ע משתתפים במובנם),

והוא שסוגר בעד הדבר כמעקה סביב, ומזה שמת מועקה במתנינו,

כמו שסוגרים בעד אלומות תבואה הגדושים בעגלה בל יפלו ממקומם, ודוחק אותם סביב:

 

(יד) וְאָבַ֤ד מָנוֹס֙ מִקָּ֔ל וְחָזָ֖ק לֹא־יְאַמֵּ֣ץ כֹּח֑וֹ וְגִבּ֖וֹר לֹא־יְמַלֵּ֥ט נַפְשֽׁוֹ:

מלבי"ם ואבד. לא תוכלו לא לברוח כי יאבד מנוס מקל, ולא לעמוד במלחמה נגד האויב

כי גם החזק בטבע לא יאמץ כחו, לא ישאר כחו בחזקתו כי יפול בו רפיון בכחו ומורך לב ולא יוכל להלחם,

וגם הגבור לא לבד שלא יוכל להלחם לנצח את האויב,

כי גם לא תועיל לו גבורתו שימלט נפשו עכ"פ ושיציל א"ע מן המות ע"י המלטה בגבורתו:

מלבי"ם ביאור המילות וחזק לא יאמץ כחו. התבאר אצלי שהאימוץ היא התמדת החוזק, שעז"א תמיד חזק ואמץ,

ר"ל שתאמץ לבך להשאר בחזקך, ולכן אמר שלא יאמץ כחו כי יחלש חזקתו:

 

(טו) וְתֹפֵ֤שׂ הַקֶּ֙שֶׁת֙ לֹ֣א יַעֲמֹ֔ד וְקַ֥ל בְּרַגְלָ֖יו לֹ֣א יְמַלֵּ֑ט וְרֹכֵ֣ב הַסּ֔וּס לֹ֥א יְמַלֵּ֖ט נַפְשֽׁוֹ:

רד"ק ותפש הקשת לא יעמוד – לא יעמוד כנגד האויב כי לא יהיה בו כח לדרוך קשתו:

וקל ברגליו לא ימלט – פי' לא ימלט נפשו כמו שאמר ואבד מנוס מקל כי לא יוכל לברוח, ושנה הענין במ"ש לחזק,

גם רוכב הסוס לא ימלט נפשו עם הסוס שהוא קל לרוץ, כי שקר הסוס לתשועה כשלא ירצה האל:

מלבי"ם ותופש, והגם שלפעמים יעמדו המורים בקשת לעכב בפני האויב מעט זמן עד שבתוך כך ינוס הקל ברגליו,

אבל עתה תופש הקשת לא יעמד כלל רק יברח תכף, ועי"כ קל ברגליו לא ימלט,

ר"ל שהתופס קשת לא ימלט ע"י עמידתו נגד האויב את הקל ברגליו, שיהיה לו זמן לברוח, כי לא יעמוד כלל.

וגם רוכב הסוס לא ימלט נפשו, הגם שלהם הניסה קלה יותר:

מלבי"ם ביאור המילות לא ימלט. לדעת המפ' ר"ל לא ימלט נפשו, וא"כ חסר הפעול. וגם הוא מיותר,

ולפ"ד הוא פעל יוצא ומוסב על תופש הקשת שהוא לא ימלט את הקל ברגליו:

 

(טז) וְאַמִּ֥יץ לִבּ֖וֹ בַּגִּבּוֹרִ֑ים עָר֛וֹם יָנ֥וּס בַּיּוֹם־הַה֖וּא נְאֻם־הֽ':

רש"י ערום ינוס וגו' – ערטילאי בלא כלי זיין:

רד"ק ואמיץ לבו בגבורים – כי בגבורה בלב ואף הוא ירך לבבו ולא יעמוד כנגד האויב אלא ינוס ערום וטעם ערום שיפשוט בגדיו שלא יכבידו עליו וינוס קל מהר':

מלבי"ם ואמיץ לבו בגבורים, וגם אם ימצא בין הגבורים אחד שלבו אמיץ יותר מכולם,

לא יועיל לו אמצות לבו רק מה שערום ינוס ביום ההוא ויציל את נפשו ע"י ניסה לא על ידי מלחמה

ולא שימלט ממונו ובגדיו:


 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “עמוס פרק ט”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב