עמוס

עמוס פרק ד

(א) שִׁמְע֞וּ הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה פָּר֤וֹת הַבָּשָׁן֙ אֲשֶׁר֙ בְּהַ֣ר שֹֽׁמְר֔וֹן הָעֹשְׁק֣וֹת דַּלִּ֔ים הָרֹצְצ֖וֹת אֶבְיוֹנִ֑ים הָאֹמְרֹ֥ת לַאֲדֹֽנֵיהֶ֖ם הָבִ֥יאָה וְנִשְׁתֶּֽה:

רש"י פרות הבשן – נשי השרים והסגנים וי"ת עַתִּירֵי נִכְסַיָא דִבְטוּרָא דְשֹׁמְרוֹן דְעָשְׁקִין מִסְכֵּינַיָא וְאָנְסִין חֲשִׁיכַיָא דְאָמְרִין לְרִבּוֹנֵיהוֹן אַשְׁלְטוּנָא וְנִבָּז:

רד"ק שמעו – פרות הבשן, בשן הוא מקום מרעה שמן והבהמות הרועות בו שמנות וטובות,

ודמה נשי המלכים והשרים הגדולים לפרות הבשן לפי שהן בעלות תענוג והן שמנות ויפות:

העושקות דלים – שהן מסבבות העשק והמרוצה שאומרות לאדוניהם שהם בעליהן הביאה ונשתה

ואם אין לבעליהם הכסף משלהם בהזמנה – עושקים החלושים שאין להם כח להמלט מידם

גם רוצצים אותם אם לא יתנו מיד על פיהם:

רוצצות – ענין שבירה, כמו קנה רצוץ, כלומר מכים אותם:

לאדוניהם – האל"ף נעה בחטף פתח והוא אחד משבעה שהן מפיק בלשון אדנות:

מלבי"ם שמעו הדבר הזה. עוד באר מוקש אחר שהיה להם שבו נוקשו ונלכדו בפח יקוש,

שזה היה עון וגזל ועשק שהיה בידם, וזה היה ע"י נשיהם נשי שחץ, ולכן ייחד אליהן את הדבור,

אתן פרות הבשן אשר בהר שומרון שהיו שמנות ומעונגות זוללות וסובאות,

ע"י שאומרות לאדניהם הביאה ונשתה ועי"כ הוצרכו בעליהן לעשוק ולחמוס לתת להן יין לסבוא:

מלבי"ם ביאור המילות העשקות דלים, הרצצות אביונים. האביון גרוע מן הדל שאין לו מאומה, והעושק הוא בממון והרוצץ הוא בגוף (ש"א י"ב ירמיה כ"ב), האביון א"א שיעשקנו ממון רק ירצצו בגופו בעבודת פרך:

 

(ב) נִשְׁבַּ֨ע אֲדֹנָ֤י ה֙' בְּקָדְשׁ֔וֹ כִּ֛י הִנֵּ֥ה יָמִ֖ים בָּאִ֣ים עֲלֵיכֶ֑ם וְנִשָּׂ֤א אֶתְכֶם֙ בְּצִנּ֔וֹת וְאַחֲרִיתְכֶ֖ן בְּסִיר֥וֹת דּוּגָֽה:

רד"ק נשבע, בקדשו – הוא השמים, והוא על דרך כי אשא אל שמים ידי, וכן אמר למעון קדשו לשמים:

ונשא אתכם בצנותנשא מבנין פועל הדגוש והמנשא הוא האויב, וכת"י ויטלון יתכון עממיא על תריסיהון, תרגם צנות כמו צנה וסוחרה [מיני מגינים], וכן תרגם ואחריתכן בסירות דוגה ובנתכון בדוגית ציידין והוא ספינה קטנה,

וכן במשנה סומכוס אומר המוכר את הספינה מכר את הדוגית, ואמר סומכוס דתנא דארעא דישראל קרי ליה דוגית דכתיב ואחריתכן בסירות דוגה,

ועוד פירשו במלות צנות וסירות שמינֵי קוצים הם,

ואמר דרך משל כן ישאו אותם וימשכו אותם כמו שמושכין את הדגים בקוץ, כמו שאמר ובחוח תקוב לחיו,

ואחריתכן כמו בניכן ובנותיכן, וכן ותחץ לארבע רוחות השמים ולא לאחריתו כלומר לא תשאר המלכות לבנו:

מלבי"ם נשבע ה'. גזר עליהן גז"ד בשבועה, כי הנה ימים באים ונשא אתכם בצנות שיבואו אויבים וישאו אתכם במרכבות בכבוד,

ואחריתכן ר"ל ובאחרית תהיו בזויים כ"כ שלא יוליכו אתכן בספינה שמוליכים בני אדם,

רק בסירות דוגה בספינות עשויות כסיר שמוליכים בם את הדגים, ומרביצים אותם אחד ע"ג חברו:

מלבי"ם ביאור המילות צנות. מין מרכבה שנושאים בו השרים, כמו ובאו עליך הצן רכב וגלגל (יחזקאל כ"ג כ"ד), ופרשתי שם שמשתתף עם והביאו בניך בחצן, ועקר שרשו צן. סירות דוגה ספינות עשוים כסיר שמוליכים בם דגים הנצודים:

 

(ג) וּפְרָצִ֥ים תֵּצֶ֖אנָה אִשָּׁ֣ה נֶגְדָּ֑הּ וְהִשְׁלַכְתֶּ֥נָה הַהַרְמ֖וֹנָה נְאֻם־הֽ':

רש"י ופרצים תצאנה אשה נגדה – ובפרצי החומה תצאנה שם לנוס:

אשה נגדה – בפרצה שתמצא נגדה כמו ויעלו כל העם איש נגדו (יהושע ו)

שירבו פרצות בחומה ולא יהו צריכות לבקש פתחים:

והשלכתנה ההרמונה – והשלכתן מעליכון הגאוה והשררה שנטלתם ול' ארמי הוא בגמרא (בבא מציעא פ"ג) הרמנא דמלכא הוא ציווי המלך וי"ת ויגלון יתכון להלאה מן טורי חרמיני והם הרי חשך ל' חרם וחרבה:

רד"ק ופרצים – כי האויבים יפרצו בחומת שומרון פרצים רבים עד שתצאנה אשה נגדה דרך הפרצים שלא יצטרכו לבקש שערים על דרך שאמר ויעל העם העירה איש נגדו:

והשלכתנה ההרמונה – כמו הארמונה הה"א תמורת אל"ף, ופי' אאז"ל כי תשלכנה ארמון המלך שבצד החומה

ותצאנה כמו שעשה צדקיהו כשברח מירושלים וי"ת ויגלון יתהון להלא מן טורי חרמיני:

מלבי"ם ופרצים. ושם תהיו נמכרים אל ההרמון שהוא מקום המיוחד את הנשים להחזיק שם נשים ופילגשים וזונות, ובבואם ליד קוניהם תצא אשה נגדה פרצים – תצא אשה זונה פרוצה בפריצות לקבל אותה כמו שמקבלים זונות בזויות,

ושם תושלך אל ההרמון להיות מיוחד לזנות ושפחה, ותושלך דרך השלכה בבזיון גדול:

מלבי"ם ביאור המילות ופרצים. שיצאו לקראתם פריצים, כמו הוליד בן פריץ, נשים פרוצות,

ובא במשקל הזכר על חוזק הפריצות, ויל"פ שהסירות לא יהיה להם פתח רק יהיו כולם מפורצים מכל צד ונשברים, ודרך הפרצים יצאו כל אשה נגדה כמו ועלו העם איש נגדו (יהושע ו'). והשלכתנה כמו והשלכתן.

ההרמונה כמו ארמון, ושם הרמון מיוחד בלשונות המזרחיות על מקום המיוחד לנשים ופלגשים:

 

(ד) בֹּ֤אוּ בֵֽית־אֵל֙ וּפִשְׁע֔וּ הַגִּלְגָּ֖ל הַרְבּ֣וּ לִפְשֹׁ֑עַ וְהָבִ֤יאוּ לַבֹּ֙קֶר֙ זִבְחֵיכֶ֔ם לִשְׁלֹ֥שֶׁת יָמִ֖ים מַעְשְׂרֹֽתֵיכֶֽם:

תרגום יונתן (ד) אֱתוֹ לְבֵית אֵל וּמְרָדוּ בְּגִלְגָלָא אַסְגִיאוּ לְמֶחֱטֵי וּמַיְתָן לְצַפְרָא דִבְחֵיכוֹן לִתְלָתָא יוֹמִין מַעֲסַרְתְּכוֹן:

רש"י באו בית אל וגו' – כאדם האומר לבן בליעל עשה עשה עד שתתמלא סאתך:

והביאו לבקר זבחיכם – זאת אומרים להם כומרי הבעל עכו"ם וותרנית היא ואינה מחמרת עליכם

התורה אמרה (שמות לד) לא ילין לבקר אבל לעכו"ם והביאו לבקר

תורה אמרה בקדשים קלים ביום זבחכם יאכל ממחרת (ויקרא יט) ועכו"ם לג' ימים מעשר בהמותיכם

תורה אמרה שאור לא תקטירו (שם ויקרא ב) ועכו"ם וקטר מחמץ תודה,

תורה אמרה לא תאחר לשלמו (דברי' כג) ועכו"ם וקראו נדבות השמיעו הזכירו כל מי שמתנדב ושכח יתן אל לבו ויזכור וי"ת וקטר מחמץ מן אונס כמו אשרו חמוץ (ישעיה א) מכף מעול וחומץ (תהלים עא):

רד"ק באו בית אל ופשעו – זה הצווי אינו על דרך מצוה רצונית אלא על דרך גזום כמו שמח בחור בילדותיך,

וזכר בית אל כי שם היה העגל, וזכר הגלגל כמו שאמר כל רעתם בגלגל, ואמר בגלגל שורים זבחו

לפי שהיה המשכן תחלה בגלגל אחר שעברו הירדן והיה המקום ההוא נבחר, והיו אומרים להם נביאי הבעל שיעבדו שם הבעל לפי שהוא מקום נבחר,

לפיכך אמר הרבו לפשוע כי לא דייכם שקבעתם עכו"ם בבית אל כי גם בגלגל הרביתם לפשוע:

והביאו לבוקר זבחיכם – הפכתם עבודתי לאלהים אחרים, כמו שהיה לכם להביא זבחיכם בביתי, כן אתם מביאים אותם לבית עכו"ם, ופי' לבוקר כל בוקר ובוקר כלומר יום יום תביאו שם זבחיכם:

לשלשת ימים מעשרותיכם – ימים ר"ל שנה כמו ימים תהי' גאלתו כמו שאמר בתורה מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתכם כלומר כל דברי הקרבנות והמעשרות תביאו לבית עכו"ם כמו שהיה להם להביא אלי,

וכן מה שאמר וקטר מחמץ תודה כמו שאמר בתור' על חלת לחם חמץ יקריב קרבנו והם עושים זה לעכו"ם

ואף על פי שלא היו מקטירים מהחמץ מהקרבן שהוא בא על חמץ, והוא התודה,

היו מקטירים מהקרבן ההוא האימורים,

וי"מ כל זה הפך מה שאמרה תורה [ערש"י]. התורה אמרה ולא ילין חלב חגי עד בקר, והם מביאים לבקר זבחיהם,

כלומר מלינים אותם ומקריבים אותם לבקר,

ועוד מפרשים והביאו לבקר זבחיכם שמקדימים זבחי שלמים לעולה, והתורה אמרה כי העולה קודמת לכל קרבן:

לשלשת ימים מעשרותיכם – מעשר בהמה שהיא קדשים קלים והתורה אמרה בקדשים קלים ביום זבחכם יאכל וממחרת, והם אוכלים אותו לשלשת ימים,

וכן וקטר מחמץ תודה הפך מה שאמרה תורה כי כל שאור וגו',

כי אף על פי שאמרה תורה להקריב על חלות לחם חמץ קרבן תודה לא אמרה שיקטרו מהחמץ:

מלבי"ם בואו בית אל. עתה יתחיל לפרש ההקדמה הרביעית מ"ש אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו,

ויספר איך צוה ה' אל הנביאים לתקוע בשופר ולהגיד להם פשעם ולהודיעם הפורעניות העתיד עליהם והם לא חרדו, הנביאים אמרו להם בשם ה' בואו בית אל ופשעו וכו'

וגם אני נתתי לכם נקיון שנים כמו שאתם תרבו לפשוע כן אני ארבה להעניש אתכם,

ומלת השמיעו שבפסוק שאח"ז הוא מוסב לכל המאמר, ושעורו השמיעו בואו בית אל ופשעו אתם השמיעו והכריזו וצוו את העם שיבואו לבית אל ויפשעו בה', ושיבואו הגלגל ושם הרבו לפשוע עוד יותר,

כי בגלגל היו חוטאים יותר מבבית אל (כמ"ש הושע ט' ט"ו כל רעתם בגלגל, ושם י"ג י"ב, בגלגל שורים זבחו),

והביאו לבקר זבחיכם, השמיעו שיביאו הזבחים לע"ז בכל בקר, ואת המעשרות יביאו בכל שלשה ימים:

 

(ה) וְקַטֵּ֤ר מֵֽחָמֵץ֙ תּוֹדָ֔ה וְקִרְא֥וּ נְדָב֖וֹת הַשְׁמִ֑יעוּ כִּ֣י כֵ֤ן אֲהַבְתֶּם֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י הֽ':

תרגום יונתן וּמַגְבַן מִן אוֹנֶס תּוֹדָתָא וּמַיְתָן לֵיהּ בִּזְמַר וְאָמְרִין דֵין לְרַעֲוָא אֲרֵי כֵן רְחִמְתּוּן בֵּית יִשְׂרָאֵל אֲמַר יְיָ אֱלֹהִים:

רש"י וקראו נדבות השמיעובקול זמר ואמרו שקרבן זה מרוצה ומקובל בנדבה כן ת"י:

רד"ק וקטר מחמץ תודה – כבר פי' וי"ת חמץ מן אשרו חמוץ שתרג' ומגבו מן אניס תודתה:

וקראו נדבות השמיעו – אתם עושים כמו מקרא קדש לעכו"ם שאתם קוראים ומשמיעים שיביאו העם נדבות ליום החג:

כי כן אהבתם – עבודת אלהים אחרים אהבתם ולא עבודתי:

מלבי"ם וקטר. והשמיעו שיקטרו תודה מחמץ כמו שבבית ה' הקריבו את התודה על חלות לחם חמץ,

וחוץ מקרבנות החובה קראו נדבות שכל אחד יביא את אשר ידבנו לבו בתורת נדבה,

השמיעו ר"ל כל הדברים האלה השמיעו והכריזו,

כי כן אהבתם בני ישראל וכולכם תכריזו ותזהירו על עבודת העגלים וקרבנותיהם:

 

(ו) וְגַם־אֲנִי֩ נָתַ֨תִּי לָכֶ֜ם נִקְי֤וֹן שִׁנַּ֙יִם֙ בְּכָל־עָ֣רֵיכֶ֔ם וְחֹ֣סֶר לֶ֔חֶם בְּכֹ֖ל מְקוֹמֹֽתֵיכֶ֑ם וְלֹֽא־שַׁבְתֶּ֥ם עָדַ֖י נְאֻם־ הֽ':

תרגום יונתן וְאַף אֲנָא יְהָבִית לְכוֹן אַקְהָיוּת שְׁנִין בְּכָל קִרְוֵיכוֹן וַחֲסֵירוּת מָזוֹן בְּכָל אַתְרֵיכוֹן וְלָא תַבְתּוּן לְפוּלְחָנִי אֲמַר יְיָ:

רש"י נקיון שנים – אקהיות שנים, ד"א נקיון שנים זהו חוסר אכילת בשר שהוא נכנס בין השנים כמו שנאמ' הבשר עודנו בין שניהם (מדבר במדבר יא):

רד"ק וגם אני – כמו שחסרתם הקרבנות והמעשרות מביתי כן חסרתי מכם לחם ובשר בכל עריכם ומקומותיכם שאתם יושבים מדה כנגד מדה ועם כל זה לא שבתם עדי:

נקיון שנים – זהו חסר לחם, והענין כפול במ"ש, כי עם המאכל השנים מלאות, כלומר בין השנים, על דרך שאמר הבשר עודנו בין שניהם ובחוסר המאכל השנים נקיות, וי"ת אקהיות שנין, כי השנים קהות כשלא יתמידו האכילה:

מצודת דוד וגם אני – אבל גם אני שלמתי מדה במדה לפי שמנעתם ממזבחי בשר קרבנות ומנחות והנה מזבחי נקי אין עולה ואין מנחה כן אנכי החסרתי מכם בכל עריכם הבשר והלחם באופן שיהיה לכם נקיון שנים מהבשר כי דרך הבשר ליכנס בין השנים בעת האכילה וכמ"ש הבשר עודנו בין שניהם (במדבר יא) ובהעדר הבשר השנים נקיים וכן היו חסירי לחם כי האויב בא בארצם שנה בשנה ואכל תבואות השדה ושלל את המקנה:

ולא שבתם עדי – עם כל זה לא לקחתם מוסר ולא שבתם אלי:

מלבי"ם וגם אני. אבל גם אני תקעתי בשופר וגזרתי עליכם רעב, כי נתתי להם נקיון שנים בכל עריכם,

שבערים הגדולות לא תמצאו שום מאכל ויהיו השנים נקיים לגמרי, ובכל מושבותיכם במושבות הקטנות ובכפרים ששם תמצאו מיני פירות יהיה לכם חסר לחם שלא יגדלו מיני דגן שעושים מהם לחם,

ובכ"ז ולא שבתם עדי נאם ה', שזה מה שתמה אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו, שלא חרדו ולא שבו אל ה',

והנה יספר כי תקע ה' בשופר חמש פעמים,

שלש פעמים בגזרת רעב ופעם א' בגזרת דבר ופעם א' בגזרת חרב והם לא חרדו ולא שבו:

מלבי"ם ביאור המילות נקיון שנים. הוא יותר מחוסר לחם, שכולל שאין לו גם דברים שאינם לחם:

 

(ז) וְגַ֣ם אָנֹכִי֩ מָנַ֨עְתִּי מִכֶּ֜ם אֶת־הַגֶּ֗שֶׁם בְּע֨וֹד שְׁלֹשָׁ֤ה חֳדָשִׁים֙ לַקָּצִ֔יר וְהִמְטַרְתִּי֙ עַל־עִ֣יר אֶחָ֔ת וְעַל־ עִ֥יר אַחַ֖ת לֹ֣א אַמְטִ֑יר חֶלְקָ֤ה אַחַת֙ תִּמָּטֵ֔ר וְחֶלְקָ֛ה אֲשֶֽׁר־לֹֽא־תַמְטִ֥יר עָלֶ֖יהָ תִּיבָֽשׁ:

רש"י בעוד שלשה חדשים לקציר – עד הקציר כלומר ג' חדשים לפני הקציר:

חלקה – בקעת שדה קמפנייא בלע"ז:

תמטר – תהא מקום מטר (תעני' כ) אמר מר שתיהן לקללה זו תרקב [מרוב מים] וזו תיבש:

וחלקה אשר לא תמטיר עליה – לא תראה נמטרת את עצמה:

רד"ק וגם אנכי – בעוד שלשה חדשים לקציר, כי שלשה חדשים טרם הקציר צריכה הארץ מטר והמטרתי להיות לאות ולמופת כי מאתי נהיה הדבר שעיר אחת יהיו מטרותיה בעתם ועיר אחרת אפילו סמוכה לה לא אמטיר עליה

שאם לא אעשה כן יאמרו מקרה הוא והשנה שנת מניעת גשמים כפי מערכת הכוכבים

אבל כשאמטיר על עיר אחת ועל עיר אחרת לא אמטיר, על כרחם יודו כי מאתי נהיה הדבר עונש מעשיהם הרעים

ומופת יותר גדול מזה חלקה אחת תמטר וחלקה אחת לצדה שלא ירד בה מטר והיא תיבש:

תמטר – מבנין נפעל:

תמטיר – מבנין הפעיל, ופי' אשר לא תמטיר העב עליה ויהי והמטרתי מן אמטיר פעל יוצא לשלשי,

ויהיה תמטיר פועל יוצא לשני:

מלבי"ם וגם אנכי. ואז הוספתי ליסרה אתכם ברעב קשה מהקודם כי מנעתי את הגשם בעוד שלשה חדשים לקציר שאז הארץ צריכה לגשמים, ועי"כ זרעו ולא צמחה התבואה והפסידו גם את הזרע שזרעו,

ולא תאמר שהיה זה ענין טבעי כי היה להם לראות שהוא השגחיי, כי אמטיר על עיר אחת ועל עיר אחת לא אמטיר, שהעיר שאין עונותיה מרובים כ"כ ירד שם המטר,

ויותר מזה כי גם בעיר אחת חלקה אחת תמטר אם בעל השדה פשעיו מעטים או ששב בתשובה, וחלקה אשר לא תמטיר עליה תיבש,

כי הגם שאם ירד המטר על חלקה אחת ויתאספו שם מי גשמים בבורות יוכלו לקחת משם מים להשקות החלקה הסמוכה שלא ירד עליה המטר,

לא יהיה כן כי ירד המטר בצמצום רק בעבור חלקה זאת

ולא ישאר מים להשקות החלקה הסמוכה עד שהחלקה השניה תיבש:

משנה מסכת תענית פרק ג משנה ג

וכן עיר שלא ירדו עליה גשמים דכתיב (עמוס ד') והמטרתי על עיר אחת ועל עיר אחת לא אמטיר חלקה אחת תמטר וגומר אותה העיר מתענה ומתרעת וכל סביבותיה מתענות ולא מתריעות רבי עקיבא אומר מתריעות ולא מתענות:

תענית דף ט – מציאות כזו:

ואף ריש לקיש סבר כרבי יוחנן, שמטר בא בשביל יחיד. 

דאמר ריש לקיש: מנין למטר שהוא בא בשביל יחיד? 

דכתיב: "שאלו מה' מטר בעת מלקוש ה' עשה חזיזים ומטר גשם יתן להם לאיש עשב בשדה"  522 .

 522.  פשוטו של מקרא (זכריה י א]: שאלו מה' מטר – אם תצטרכו. חזיזים – עננים מביאים מטר. לאיש עשב בשדה – בשביל איש אחד, ובשביל עשב אחד הצריך למטר. ועיין במהרש" א. 

יכול, האם יתכן לומר, שאין הקדוש ברוך הוא נותן מטר אלא אם כן הוא נצרך לכל, אבל לצורך יחיד אינו נותן? 

תלמוד לומר "גשם יתן להם לאיש".  הרי שנותן הקדוש ברוך הוא מטר אף לצורך אדם אחד. 

ותניא: אי נאמר רק "לאיש", יכול, היינו יכולים לסבור, שאין הגשם יורד אלא אם כן הוא נצרך לכל שדותיו של אותו האיש, אבל לצורך שדה אחת של אדם אחד – אינו יורד?  תלמוד לומר "שדה". הרי שהגשם יורד אף לצורך שדה אחת. 

אי "שדה" (ואם היתה נאמרת רק המילה "שדה"), יכול, היינו יכולים לסבור, שאין הגשם יורד אלא אם כן הוא נצרך לכל אותה השדה, אבל לצורך חלק משדה יחידה של אדם אחד – אינו יורד?  תלמוד לומר "עשב". הרי שיורד הגשם אף בשביל עשב אחד. 

כי הא (כפי שמצינו), דרב דניאל בר קטינא הוה ליה ההיא גינתא (היתה לו גינה אחת). כל יומא הוה אזיל וסייר לה (בכל יום היה רב דניאל הולך ומסייר בה). ובזמן שהיה מסייר בה, אמר: הא מישרא בעיא מיא, והא מישרא לא בעיא מיא (ערוגה זו צריכה השקיית מים, וערוגה זו אינה צריכה). 

ואתא מיטרא וקמשקי כל היכא דמיבעי ליה מיא (והיה הגשם בא ומשקה כל מקום שאמר רב דניאל שצריך שם מים). 

 

(ח) וְנָע֡וּ שְׁתַּיִם֩ שָׁלֹ֨שׁ עָרִ֜ים אֶל־עִ֥יר אַחַ֛ת לִשְׁתּ֥וֹת מַ֖יִם וְלֹ֣א יִשְׂבָּ֑עוּ וְלֹֽא־שַׁבְתֶּ֥ם עָדַ֖י נְאֻם־הֽ':

רד"ק ונעו – אל עיר אחת לשתות מים אל אותה העיר שאמטיר עליה והנה תחסרו לחם ומים ואעפ"כ לא שבתם עדי:

מלבי"ם ונעו. ועי"כ ינועו שתים ושלש ערים אל עיר אחת ששם ירד המטר לשתות מים, כי אצלם יהיה ציה וצמאון,

וגם לא ישבעו כי תבא מארה במעיהם.

ובכ"ז ולא שבתם עדי נאם ה', אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו:

 

(ט) הִכֵּ֣יתִי אֶתְכֶם֘ בַּשִּׁדָּפ֣וֹן וּבַיֵּרָקוֹן֒ הַרְבּ֨וֹת גַּנּוֹתֵיכֶ֧ם וְכַרְמֵיכֶ֛ם וּתְאֵנֵיכֶ֥ם וְזֵיתֵיכֶ֖ם יֹאכַ֣ל הַגָּזָ֑ם וְלֹֽא־ שַׁבְתֶּ֥ם עָדַ֖י נְאֻם־הֽ':

רש"י הרבות גנותיכם – שאתם עוסקי' להרבות גנותיכם:

יאכל הגזם – אכל הגזם:

רד"ק הכיתי – עוד שנה אחרת שיהיה מטר אכה אתכם במכה אחרת שיחסר לחמכם והוא השדפון והירקון

ושנה אחרת שיאכל הגזם הפירות, ועם כל זה לא שבתם אלי:

הרבות גנותיכם – מה יועיל לכם שתרבו לטעות גנות כרמים ותאינים וזתים כי הגזם יאכל אותו אעפ"י כן לא שבתם עדי:

מצודת דוד הרבות – מרבית פרי גנותיכם וגו' אכל ארבה ולא קבלתם הנאה ממרבית הפירות:

מלבי"ם הכיתי. לכן תקע בשופר פעם שלישית והביא רעב יותר קשה שהכה את התבואה בשדפון ובירקון,

ואת פרי העץ אכל הגזם ולא שבתם עדי, ועם לא יחרדו:

 

(י) שִׁלַּ֨חְתִּי בָכֶ֥ם דֶּ֙בֶר֙ בְּדֶ֣רֶךְ מִצְרַ֔יִם הָרַ֤גְתִּי בַחֶ֙רֶב֙ בַּח֣וּרֵיכֶ֔ם עִ֖ם שְׁבִ֣י סֽוּסֵיכֶ֑ם וָאַעֲלֶ֞ה בְּאֹ֤שׁ מַחֲנֵיכֶם֙ וּֽבְאַפְּכֶ֔ם וְלֹֽא־שַׁבְתֶּ֥ם עָדַ֖י נְאֻם־הֽ':

רש"י בדרך מצרים – כדרך ששלחתי עליכם במדבר בצאתכם ממצרים:

עם שבי סוסיכם – שיהרגו גם הסוסים:

ואעלה באוש מחניכם – ריח פגריכם מבאיש באפכם העליתי אותו:

רד"ק שלחתי – בדרך מצרים, שהיו הולכים שם מפני הרעב להביא משם תבואה ולא חשבתם כי אני הוא המבי' עליכ' הרעב ותשובו אלי אלא לא פניתם אלי והלכת' למצרים

ואני שלחתי בכם דבר וחרב האויב בדרך ואעפ"כ לא שבתם אלי:

בחוריכם – כי הבחורים היו שולחים להביא התבואה:

עם שבי סוסיכם – האויבים שהיו יוצאים עליכם בדרך היו הורגים הבחורים הרוכבים על הסוסים ההולכים למצרים או השבים משם והיו שובים הסוסים:

ואעלה באוש מחניכם ובאפכם – המחנה שלכם שהיו הולכים למצרים היו הרוגים בדרך ופגריכם היו בואש וסרחון לעוברים,

ומה שאמר באפכם כלומר כי גם באפכם היה עולה הביאוש כי היו הולכים מחנה אחר מחנה למצרים והאחרונים היו מוצאים הראשונים הרוגים ועולה באשם באפם ואעפ"י כן לא שבתם עדי:

מלבי"ם שלחתי בכם דבר. תקע בשופר פעם רביעית ששלח בהם דבר בעת שהלכו בדרך מצרים,

שמבואר בהושע כי רבים מעשרת השבטים הלכו בעת ההיא למצרים מפני חמת המציק

ושם שלח ה' בהם דבר כמש"ש מצרים תקבצם מוף תקברם,

וגם אז בדרך זה הרגתי בחרב בחוריכם כי מלך אשור בא עליהם בדרך והרגם בחרב

(כמש"ש כאשר ילכו אפרוש עליהם רשתי וכו' יפלו בחרב שריהם וכמש"פ שם),

וע"י שנהרגו בחרב הם עם שבי סוסיהם, אעלה באש (של) מחניכם שיבאשו הפגרים של האדם והסוסים הנופלים בשדה,

ובאפכם, והבאשה זאת תעלה גם באפכם, שעי"ז נתהוה דבר שנתפשט גם בא"י,

ובכ"ז ולא שבתם עדי ועם לא יחרדו:

מלבי"ם ביאור המילות באש מחניכם. שם, ומחנה קרויה בעת שהם חונים בשדה המלחמה,

וע"כ הוסיף ובאפכם, שמשם תבא הסרחון גם לאפכם בערי מושב:

 

(יא) הָפַ֣כְתִּי בָכֶ֗ם כְּמַהְפֵּכַ֤ת אֱלֹהִים֙ אֶת־סְדֹ֣ם וְאֶת־עֲמֹרָ֔ה וַתִּהְי֕וּ כְּא֖וּד מֻצָּ֣ל מִשְּׂרֵפָ֑ה וְלֹֽא־שַׁבְתֶּ֥ם עָדַ֖י נְאֻם־הֽ':

רש"י כאוד – טיסו"ן בלע"ז כלומר שחורים וחשוכים וקדרים:

רד"ק הפכתי בכם – מקצת ארצכם בעודכם בה היא שממה כסדום ועמורה ואתם שנשארתם מעט

הרי אתם כאוד מוצל משרפה וכל זה אתם רואים ואינכם שבים עדי וי"ת רחיק מימרי וגו':

מלבי"ם הפכתי. אז תקע בשופר פעם חמישית שהפך בם כמהפכת סדום ועמורה,

וכיון בזה על הגליות שהגלם מלך אשור מארצם שנהפך ונחרב מדינתם,

ואחרי שתי גליות הראשונות לא נשאר רק שומרון ובנותיה.

ותהיו כאוד מוצל משרפה – כאוד אשר שתי קצותיו אכלה האש ותוכו נחר,

ובכ"ז ולא שבתם עדי נאום ה' ועם לא יחרדו:

 

(יב) לָכֵ֕ן כֹּ֥ה אֶעֱשֶׂה־לְּךָ֖ יִשְׂרָאֵ֑ל עֵ֚קֶב כִּֽי־זֹ֣את אֶֽעֱשֶׂה־לָּ֔ךְ הִכּ֥וֹן לִקְרַאת־אֱלֹהֶ֖יךָ יִשְׂרָאֵֽל:

רש"י לכן – יען אשר לא שבתם עדי:

כה אעשה לך – ככל הרעות האלה:

עקב – כי אתה שומע מפי נביאי אשר זאת אעשה לך:

הכון לקראת – לשוב מרשעתך:

רד"ק לכן כה אעשה לך ישראל – כל אלה הרעות אני עושה לך ישראל:

עקב כי זאת אעשה לך – ובעבור שאני עושה לך כל זאת בעיניך:

הכון לקראת אלהיך ישראל – הכון לצאת לקראתו בתשובה ובמעשים טובים ויוטיב לך,

ויהפוך לך הרעות לטובה כי הוא אלהיך ומשגיח עליך לרעה ולטובה כפי מעשיך ואינך כשאר הגוים:

מלבי"ם לכן. אחר שפי' מ"ש אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו, וכן מ"ש אם תהיה רעה בעיר וה' לא עשה,

כי ברר להם שכל הרעות האלה אינם מקריים רק השגחיים ע"י עונותיהם,

באר מ"ש כי לא יעשה ה' דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים, שה' אינו עושה את הרע בהחלט,

כי תכלית מה שגוזר את הרעה הוא כדי שישובו בתשובה ע"י תוכחת הנביאים ועי"כ תתבטל הגזרה ולא יביא את הרע,

וז"ש לכן כה אעשה לך ישראל ר"ל מה שכה אעשה לך כל הרעות הנאמרות אינו כדי להביא הרע,

רק שתכלית גזרת הפורעניות הוא כדי שעקב כי זאת אעשה לך שע"י שתדע כי אעשה לך הרעה הזאת

עי"כ הכון לקראת אלהיך ישראל,

תשים אל לבך להכין את עצמך לקראתו ולפייסו בתשובה ומעשים טובים,

ולא תמתין עד יבא עליך ויעשה לך הרעה החרוצה מלפניו, רק צא לקראתו קודם שיבא אליך וזאת יעשה לך, ופייס אותו ושובה אליו כדי שלא יעשה הרעה

כי באמת לא יעשה דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים,

וגם רמז עוד בדרך הדרוש כונה שניה. שלא לבד שאין חפץ ה' להביא עליך רעה כי בהפך,

חפצו רק להטיב ולהשפיע טוב וחסד,

ובמה שאתה מכריחו להרע עמך ע"י מעשיך הרעים, אתה מכריחו נגד רצונו עד שגם ע"ז תקבל עונש,

מה שסבבת שיעשה רע נגד חפצו להיטיב, כענין מ"ש שכר עבירה עבירה שהעונש שמקבלין על העבירה זה עצמו עבירה וגם ע"ז יקבלו עונש,

וז"ש זאת אעשה לך עקב כי זאת אעשה לך,

שעל זה בעצמו ש"זאת אעשה לך" – ע"ז עצמו תענש ואעשה לך רע על מה שהכרחת אותי לעשות רע,

ולכן הכון לקראת אלהיך המשגיח עליך בפרטות:

מלבי"ם ביאור המילות לקראת אלהיך. מורה שיצא לקראתו ולא ימתין עד שיבא אליו, כמו ויצא משה לקראת חותנו:

 

(יג) כִּ֡י הִנֵּה֩ יוֹצֵ֨ר הָרִ֜ים וּבֹרֵ֣א ר֗וּחַ וּמַגִּ֤יד לְאָדָם֙ מַה־שֵּׂח֔וֹ עֹשֵׂ֥ה שַׁ֙חַר֙ עֵיפָ֔ה וְדֹרֵ֖ךְ עַל־בָּ֣מֳתֵי אָ֑רֶץ ה֥' אֱלֹהֵֽי־צְבָא֖וֹת שְׁמֽוֹ:

תרגום יונתן אֲרֵי הָא מִתְגְלֵי דִיצַר טוּרַיָא וּבְרָא רוּחָא לְחַוָאָה לֶאֱנָשָׁא מָה עוֹבָדוֹהִי לְאִתְקְנָאָה נְהוֹר לְצַדִיקַיָא כִּנְהוֹר צַפְרָא דַאֲזִיל וְתַקֵין לְאַיְתָאָה חֲשׁוֹךְ לְרַשִׁיעַיָא לְמִתְבַּר רַשִׁיעֵי אַרְעָא יְיָ אֱלֹהֵי צְבָאוֹת שְׁמֵיהּ:

רש"י מה שיחו – כל מעשיו פורטין לפניו בשעת מיתתו:

עושה שחר – לצדיקים כאור נוגה:

עיפה – הופך נוגהן של רשעים לחשך אפלה כמו (ישעיה ח) והנה צרה וחשכה מעוף צוקה וכן (איוב י) ארץ עיפתה תעופה כבקר תהיה (שם איוב יא) חשכך כבקר יהי מאיר:

ודורך על במתי ארץ – משפיל גבוהים וגסי הרוח:

אבן עזרא כי – הטעם הוא יוצר הרים שהם עומדים לנצח והטעם שהוא תקיף:

ובורא רוח – שאיננו עומד על דרך אחד ומרוב תוקף השם ירעיש וירגיז הרוח שיבא שאינו נראה כמו בניינים ועצים עומדים:

ומגיד – הטעם הנה הגיד לכם:

מה שיחו – מה רצונו לעשות והוא יהפך השחר עליכם וישוב חשך כמו ארץ עיפתה כמו אופל וידרוך על במותי ארצכם ולא תראוהו

ויפת אמר יוצר הרים שהם נראי' ובורא רוחו' בגויות ומגיד לאדם מה שיחו מה שישיח בלבו ועל דרך המפרשים כי השם יעשה כרצונו דבר והפכו על כן אם תשובו אליו יהפך הגזירות הרעות לטובות:

רד"ק כי הנה יוצר הרים ובורא רוח – אלהיך הוא יוצר הרים ובורא רוח ועושה ביצורים כרצונו,

וזכר הרים שהם קיימים וחזקים ביסוד העפר, וזכר רוח שהוא דבר חזק בנבראים ואינו נראה,

והנה הוא יוצר ההרים החזקים הנראים לעין, ובורא הרוח שאינו נראה, שמפיל אותם, כמו שאמר הפך משרש הרים, וזה שאמר ודורך על במתי ארץ, וההרים הם במתי הארץ, והנה הוא דורך עליהם ומפילם על ידי הרוח הנכנס בבטן הארץ ובצאתו ממנה בוקע הארץ ופותחה ואפילו יהיה מקום צאתו הרים גבוהים,

וזהו הרעש לפיכך זכר הרים ורוח, וכן הוא מגיד לאדם מה שיחו מה ענינו ומעשיו

ולא יחשוב שאינו רואה אותם כמו שהיו אומרים הכופרים אין ה' רואה אותנו כי הנה הוא מגיד לכם מעשיכם ע"י נביאו,

שיחו, בצר"י אתם ידעתם את האיש ואת שיחו בחיר"ק ושניהם ענין האדם ומעשיו:

עושה שחר עיפה – וכן הוא עושה השחר שהוא נוגה וכשירצה ישימנו חשך והוא קדרות השמש,

עיפה, חשך כמו ארץ עיפתה, הנה הוא עושה בַיְצורים כרצונו, וכן יעשה בכם אם תריעו ירע לכם ואם תטיבו ויטיב לכם כי הוא יודע מעשיכם,

ושמו השם אלהי הצבאות שהוא שופט צבאות מעלה ומטה ועושה בהם כרצונו לכן הטוב לך ישראל שתכון לקראתו במעשים טובים והוא ייטיב לך אם הרע לך עד כה בגלל מעשים הרעים עשה מה שעשה וי"ת אדי הא מתגלי וגו':

מלבי"ם כי הנה יוצר הרים. מביא ראיה על השגחתו,

א] מתחלת הבריאה שבתחלה היה העולם מים במים ויסוד המים כסה כל כדור הארץ,

ובארנו בפי' מעשה בראשית שתחלה היה יסוד העפר בלול ביסוד המים כמ"ש וחשך על פני תהום,

ויסוד הרוח היה בלול ביסוד המים למעלה וע"כ התפשטו המים וכסו כל יסוד העפר,

ע"י כח ההתפשטות אשר ליסוד האויר כמ"ש ורוח אלהים מרחפת על פני המים,

וע"י האור שברא הקדוש ברוך הוא הפריש יסוד הרוח מיסוד המים שיהיו לבדו, ועי"כ נצטמצמו המים ונראו ראשי ההרים ונתגלה היבשה, וכמ"ש יקוו המים,

וז"ש כי הנה יוצר הרים ובורא רוח, שנפרש יסוד העפר לבדו ויסוד הרוח לבדו,

וזה מצד השגחתו הכוללת שתהיה הארץ מוכנת לישוב הבע"ח והאדם,

וכן השגחתו מתמדת על האדם בפרטות, כי הוא מגיד לאדם מה שחו שלא לבד שידע דבור האדם ומעשיו שעושה בכונה,

כי גם השיח שהוא התנועות או הדבורים הנפלטים ע"י רגשת הנפש שלא בכונה שהאדם עצמו אינו יודע מהם,

הוא מגיד לו מה ששח ברגשת נפשו,

וכמו שבהשגחתו תיכן את הטבע והבריאה ולשבת יצרה,

כן ברצותו יכול להרסה ולהחריבה שאז עושה שחר עיפה יחשיך השחר ויבטל האור שברא בראשית הבריאה שעל ידו תיכן את הרוח (כמו שבראתי בפי' בראשית)

וזה הפך של בורא רוח, ודורך על במתי ארץ להשקיע ההרים בתהומות מים כמו שהיה תחלה תהו ובהו

וזה הפך של יוצר הרים, כי ה' צבאות שמו שהוא מושל על כל צבאות הבריאה וכחותיה:

מלבי"ם ביאור המילות יוצר הרים ובורא רוח. הבריאה היא יש מאין, ויצדק על הרוח שהוא יסוד פשוט.

והיצירה הוא יש מיש, שאחר שנברא יסוד העפר צוה ה' שיעלו הרים וירדו בקעות יצדק לשון יוצר:

שחו, הוא הדבור הנפלט מן האדם בהשתקעות רעיונים מבלי דעת כונה, כמו כי שיח וכי שיג לו (מ"א י"ח):

עיפה מענין חשיכה, והומלץ מענין סגירת העפעף שאז לא יראה העין,

וכן יסגור בעד אור השחר ויכפלנו, וכן תעופה כבקר תהיה (איוב י"א):

 


 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “עמוס פרק ט”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב