עמוס

עמוס פרק ה

(א) שִׁמְע֞וּ אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה אֲשֶׁ֨ר אָנֹכִ֜י נֹשֵׂ֧א עֲלֵיכֶ֛ם קִינָ֖ה בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵֽל:

רד"ק שמעו – כיון שאין אתם רוצים לשוב אלי שמעו הקינה שאני נושא:

 

(ב) נָֽפְלָה֙ לֹֽא־תוֹסִ֣יף ק֔וּם בְּתוּלַ֖ת יִשְׂרָאֵ֑ל נִטְּשָׁ֥ה עַל־אַדְמָתָ֖הּ אֵ֥ין מְקִימָֽהּ:

רש"י בתולת ישראל – משיגלו בימי הושע בן אלה (מלכים ב טז) לא יעמוד עוד מלך מעשרת השבטים:

נטשה על אדמתה – כל דבר המושלך ומוטל ונופץ על השדה קורהו נטישה:

רד"ק נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל – לא תוסיף קום לזמן ארוך,

וזה אמר על עשרת השבטים שגלו בימי הושע בן אלה על ידי מלך אשור שלא שבו עדיין לארצם

כי בשוב גלות בבל לא שבו הם אבל עוד עתידים לחזור כי כמה נביאים נבאו עליהם שישובו,

והנה מצאנו כמו לא תוסיף זה שאינו ר"ל לעולם אף על פי שכתוב בו עוד

והוא מה שאמר ולא יספו עוד גדודי ארם לבא בארץ ישראל, ואחריו כתיב ויהי אחרי כן ויקבוץ בן הדד את כל מחנהו וגו', וכן ולא הוסיף עוד מלך מצרים לצאת מארצו ונאמר וחיל פרעה יצא ממצרים:

בתולת ישראל – בתולה היתה עד שלא בעלוה אדונים זרים:

נטשה על אדמתה – בעודה על אדמתה נטשה בארץ שהולכה ודלה ביד אויביה אין מקימם

שאין מלכים ושרים מחזירים אותה לשוב אל ה' כי התשובה היתה לה תקומה:

מלבי"ם נפלה. כשיפול האדם נפילה בלתי מסוכנת יקום בעצמו מנפילתו,

וכשיפול נפילה מסוכנת עד שאינו יכול לקום בעצמו אז ימהרו קרוביו ומיודעיו להקימו,

אולם בתולת ישראל נפלה נפילה מסוכנת עד שלא תוסיף קום, שא"א שתקום בעצמה,

ולפ"ז הלא מהראוי שימהרו קרוביה ובניה להקימה מנפילתה.

ובכ"ז נטשה על אדמתה ואין מקימה לא נמצא מי שיקים אותה, הגם שהיא עדיין על אדמתה אין לה מקים.

והנמשל כי בימים הראשונים גם אם נפלו התחזקו אח"כ וקמו בעצמם ויתאזרו חיל.

וגם בעת שלא היה לאל ידם לקום בעצמם ראה ה' בענים והקים אותם כמו שהיה בימי ירבעם בן יואש

שראה ה' את עני ישראל ורחם עליהם. ועתה אין לה כח בעצמה וגם ה' נטש אותה ואין לה מקים:

 

(ג) כִּ֣י כֹ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י ה֔' הָעִ֛יר הַיֹּצֵ֥את אֶ֖לֶף תַּשְׁאִ֣יר מֵאָ֑ה וְהַיּוֹצֵ֥את מֵאָ֛ה תַּשְׁאִ֥יר עֲשָׂרָ֖ה לְבֵ֥ית יִשְׂרָאֵֽל:

מלבי"ם כי כה אמר ה'. מפרש תחלה מ"ש שלא תוסיף קום מעצמה, כי נשארו מעט מהרבה,

שהעיר היוצאת אלף [רד"ק שיוצאים ממנה אלף אנשים לצבא] תשאיר מאה,

כי נהרגו ומתו מהם תשעה חלקים וא"א עוד שתתחזק בדרך הטבע:

מלבי"ם ביאור המילות היוצאת. ייחס יציאת האנשים אל העיר, כמו ואם לא תשלים [העיר] עמך ועשתה עמך מלחמה:

 

(ד) כִּ֣י כֹ֥ה אָמַ֛ר ה֖' לְבֵ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל דִּרְשׁ֖וּנִי וִֽחְיֽוּ:

מלבי"ם כי כה אמר ה'. עתה מפרש מדוע אין מקימה, שלא תחשוב שהוא מפני שנשתנה רצון ה' שהיה מקים אותם תמיד ועתה היה ה' כאויב, כי לא כן הוא, כי רצון ה' היה עליהם להחיותם,

והוא אמר לבית ישראל דרשוני וחיו, נגד מה שמתו מהם תשעה חלקים אמר – שאם ידרשו את ה' יחיו:

רש"י דרשוני וחיו – עלו לרגל לשלם נדריכם בירושלים:

 

(ה) וְאַֽל־תִּדְרְשׁוּ֙ בֵּֽית־אֵ֔ל וְהַגִּלְגָּל֙ לֹ֣א תָבֹ֔אוּ וּבְאֵ֥ר שֶׁ֖בַע לֹ֣א תַעֲבֹ֑רוּ כִּ֤י הַגִּלְגָּל֙ גָּלֹ֣ה יִגְלֶ֔ה וּבֵֽית־אֵ֖ל יִהְיֶ֥ה לְאָֽוֶן:

רש"י ואל תדרשו בית אל ובאר שבע לא תעבורו – לא נאמר כאן אל תבואו ואל תדרשו אלא אל תעבורו

למדנו שלא היתה שם עכו"ם אלא כל זמן שהיה א' מבני עשרת השבטים יוצא לדרוש ולא עבר את באר שבע עודנו יכול לפנות לבית המקדש לירושלי'

ומשעבר את באר שבע הוא הדרך לעגל בית אל או לעגל שבדן וכן הוא במקום אחר (לקמן עמוס ח) חי אלהיך דן וחי וגו'

ותדע – שגזר הכתוב גזירת פורענות על גלגל ובית אל ולא גזר על באר שבע:

הגלגל גלה יגלה – לפי שמו – קללתו, וכן בית אל יש עיר שסמוכה לה ששמה בית און (בספר שופטים ז):

יהיה לאון – יהון ללמא והוא תרגום של הבל וזה דוגמת אם גלעד און אך שוא היו (הושע יב):

מלבי"ם ואל תדרשו בית אל. נגד מ"ש למעלה (ד' ו') שהיו מכריזים באו בית אל ופשעו הגלגל הרבו לפשוע,

ושבעבור זה קצף ה' עליהם והכה אותם ברעב ובדבר ובחרב עד שלא נשאר מהם רק אחד מעשרה,

אמר אל תדרשו בית אל (ששם היו דורשים אל העגל),

והגלגל לא תבואו ששם היו עושים תועבות אחרות והרבו לפשוע, כמ"ש (הושע ט') כל רעתם בגלגל,

ובאר שבע לא תעברו ששם היה הדרך לבית אל כמ"ש וחי דרך באר שבע.

הוסיף שלא ילכו אף בדרך ההולך לעגלות בית און, כי הגלגל גלה יגלה ומשם לא תשיגו חיים וישע, רק:

 

(ו) דִּרְשׁ֥וּ אֶת־ה֖' וִֽחְי֑וּ פֶּן־יִצְלַ֤ח כָּאֵשׁ֙ בֵּ֣ית יוֹסֵ֔ף וְאָכְלָ֥ה וְאֵין־מְכַבֶּ֖ה לְבֵֽית־אֵֽל:

מלבי"ם דרשו את ה' וחיו, פן יצלח כאש בית יוסף. נגד מ"ש למעלה ותהיו כאוד מוצל משרפה ולא שבתם עדי,

שהיא המכה האחרונה שהכה בם והם עדן לא שבו,

אומר הלא עי"ז יצלח בית יוסף כאש לכלות גם האוד הנשאר, כי תאכל ואין מכבה עד שלא ישאר מהם מאומה.

ורמז להם ג"כ על המרד שנתהוה ביניהם בימי הושע בן אלה שהיה סבתו העגל שבבית אל שרצה הושע לבטלו ונעשו ביניהם שתי כתות כמו שבארתי בהושע בכ"מ, וע"י המרד הזה אכלו איש את אחיו.

וכמ"ש (ישעיה ט') ויהי העם כמאכולת אש איש את אחיו לא יחמלו מנשה את אפרים ואפרים את מנשה,

ועז"א שבית יוסף יצלח כאש. שעץ הבוער אוכל את שכנו הקרוב אליו. וכן יאכלו זה את זה.

ולפ"ז התרה בם ה' שידרשו אותו ויחיו והם לא שמעו בקולו ולכן לא הקימם מנפילתם,

כי הם עצמם היו סבה למפלתם:

מלבי"ם ביאור המילות יצלח כאש. הצלחת האש הוא אם מוצא עצים לכלותם, כי לשון הצלחה יפול על כל דבר שיעשה מלאכתו, כל כלי יוצר עליך לא יצלח (ישעיה נ"ד), ותצלח רוח אלהים רעה (ש"א י"א),

וכן הם שמלאכתם לכלות איש את אחיו יצלחו במלאכתם לאכול ולשרוף:

 

(ז) הַהֹפְכִ֥ים לְלַעֲנָ֖ה מִשְׁפָּ֑ט וּצְדָקָ֖ה לָאָ֥רֶץ הִנִּֽיחוּ:

מלבי"ם ההופכים. אמר עוד סבה למה שנפלו באין מקים, מצד שהם הופכים ללענה משפט,

שא"א שיתקיימו ישראל רק ע"י משפט וצדקה, שמשפט כולל המצות שבין אדם לחברו,

וצדקה כוללת המצות שבין אדם למקום,

והם הענבים אשר קוה ה' מן הכרם אשר נטע בקרן בן שמן כמ"ש (ישעיה סי' ה'),

והמשפט הוא מתהלך בארץ לשמור את החיים המדינים שיחיו חיים מתוקים וערבים

לשמור את הקבוץ מעושק וגזל ושיחיו בנחת ושלוה והם הופכים ללענה משפט,

והצדקה היא תשא כנף לשמים למצוא ע"י אושר הנפש באשר היא בת אלהים רוחנית אלהית,

והם הניחו צדקה לארץ, שהיא אצלם כדבר ארצי חומרי בלתי נחשב לכלום

באשר לא יאמינו בנצחיות הנפש ובקדושתה:

מלבי"ם ביאור המילות משפט וצדקה. משפט בין אדם לחברו וצדקה בין אדם למקום בכ"מ (עי' לקמן כ"ד, ו' י"ב):

 

(ח) עֹשֵׂ֨ה כִימָ֜ה וּכְסִ֗יל וְהֹפֵ֤ךְ לַבֹּ֙קֶר֙ צַלְמָ֔וֶת וְי֖וֹם לַ֣יְלָה הֶחְשִׁ֑יךְ הַקּוֹרֵ֣א לְמֵֽי־הַיָּ֗ם וַֽיִּשְׁפְּכֵ֛ם עַל־פְּנֵ֥י הָאָ֖רֶץ ה֥' שְׁמֽוֹ:

רש"י ויום לילה החשיך – ויש ששעתו עומדת לו כאור היום ואני מחשיכו ללילה:

הקורא למי הים – יונתן תרגם דאמר לכנשא משריין סגיאין כמי ימא ומבדר להון על אפי ארעא רבותינו פירשו על דור אנוש שהציף עליהם את מי אוקינוס:

ה' שמו – לו היה לכם לעבוד והוא היה מגביר אתכם על שונאיכם:

רד"ק עושה כימה וכסיל – זכר אלו הכוכבים כי בהם קיום התבואות בזמניהם וזה הפך זה ושניהם קיום העולם, ולא זכר שמש וירח אף על פי שבהם קיום העולם לפי שהם מושלים כל השנה,

ואלה שני הכוכבים מושלים בזמנים ידועים בשנה, והם צורך העולם ומשפטו וכן אמר התקשר מעדנו' כימ' מושכות כסיל תפתח,  ואמרו ז"ל כי כימה יש בה צנה גדולה ומקטרא לפירי, וכסיל יש בה חמימות גדול ומכבש' לפירי, ואמרו כי כימה הוא זנב טלה, והנה הם שהופכים המשפט לרע ולא זכרו מי שהופך הדברים במשפט לטוב העולם ולקיומו, וכן היום והלילה בתקופות עושה אותם הפכים לטוב:

והפך לבקר צלמות – בימי הקיץ הופך החושך לאור שהימים ארוכים והלילות קצרים ובימי החורף בהפך כי החשיך היום ושמו לילה שהלילות ארוכים והימים קצרים וכל זה ההפך הוא קיום העולם ותקונו,

וכן קורא למי הים שהם מלוחים ומעלה אותם בעבים ושופכים על פני הארץ להשקותה והם מתוקים,

הנה הוא הופך הדברים לטוב העולם ולא זכרתם אותו ואתם הופכים משפטיו הטובים לרעה:

ה' שמו – הוא מה שאמר למעלה ה' אלהי הצבאות שמו כמו שפירשנו:

מלבי"ם עושה. ע"כ כמו שהם מהפכים מתוק למר, ואושר שמיימי לדבר ארצי,

ומהפכים הסדרים שסידר להם ה' להצלחתם בזה ולאושרם בבא, וכן ה' יהפוך סדרי הבריאה להומם ולאבדם,

ובאר שכמו שערך ה' סדרי הבריאה באופן היותר טוב ומועיל, כי הוא עושה כימה וכסיל,

שכימה הם המזלות המביאים קור ומים, ולעומת זה עשה כסיל שהוא המביא חום ויובש

כמ"ש חז"ל אלמלא חמה של כסיל אין עולם יכול לעמוד מצנתה של כימה,

ואמרו שהקב"ה נטל שני כוכבים מכימה והביא מבול לעולם.

והכסיל שומר סדר הבריאה בל יגברו המים וישטפו את הארץ.

וכן הוא הופך לבקר צלמות, שברא את האור שבו יהפך הצלמות לבקר,

עתה יהפוך סדרים אלה לרע,

שנגד מה שהופך לבקר צלמות עתה יום לילה החשיך ישוב היום להיות לילה,

ונגד מה שעשה כסיל לשמור בל תגבר רעת כימה להביא מבול לעולם,

עתה הוא עצמו הקורא למי הים וישפכם על פני הארץ, כי ה' צבאות שמו המושל על כל הצבאות ויסדר אותם כרצונו,

וכמו שהם הפכו סדר ההנהגה כן יהפוך סדר הנהגת העולם לכלותם מעל פני האדמה:

 

(ט) הַמַּבְלִ֥יג שֹׁ֖ד עַל־עָ֑ז וְשֹׁ֖ד עַל־מִבְצָ֥ר יָבֽוֹא:

רש"י המבליג – המגביר כמו ואבליגה מעט (איוב י) מבליגיתי עלי יגון (ירמיה ח):

שוד – אדם שדוד וחלש דמגבר חלשין על תקיפין ובזוזין על כרכי תקיפין משליט:

רד"ק המבליג שד על עז – ואם תאמר שתבטחו על מבצריכם האל ית' הוא המחזיק האויב השודד על עם עז,

וכן יבא השודד על מבצר חזק ברצונו וילכדנו, וכן יבא עליכם מי שילכד מבצריכם:

שד – תאר בשקל לחם חם:  המבליג – פעל יוצא, מן ואבליגה מעט והוא פועל עומד:

מלבי"ם המבליג. וכן ע"י שהפכו ללענה משפט הפך הסדר גם אצל בני אדם, שהשוד התגבר גם על עז והגבור,

וגם ר"ל שהשוד עצמו התגבר עליהם שע"י השוד נענשו,

וגם שוד על מבצר יבוא, שהגם שהעז יושב בעיר מבצר לא תצילנו המבצר כי השוד יבא ויכבש המבצר:

 

(י) שָׂנְא֥וּ בַשַּׁ֖עַר מוֹכִ֑יחַ וְדֹבֵ֥ר תָּמִ֖ים יְתָעֵֽבוּ:

רש"י שנאו בשער מוכיח – אתם לא יראתם מפניו ומפני נביאיו ושנאתם את המוכיחים אתכם בשערי בתי דינא:

רד"ק שנאו – מי שמוכיחם בשער כלומר ברבים ישנאו אותו, והמוכיחים הם נביאי האמת והחסידים שבהם

ומוכיחים אותם ברבים לפי שהם רבים והם יושבי שער תמורת השופטים הישרים:

ודבר תמים – זכר תמים וישר כי הוא תאר או הוא שם כמו אם באמת ובתמים וי"ת ולדמלל כיווניתא מעקמין:

מלבי"ם שנאו. אמר עוד סבה לנפילתם באין מקים יען ששנאו את המוכיחים שרצו לישרם להשיבם לדרך הנכונה,

בין המוכיח על דבר המשפט בין אדם לחברו,

שהוא מוכיח בשער ששם מקום המשפט (שהיה דרך השופטים לישב בשער),

וכן דובר תמים לישרם על דבר הצדקה במצות שבין אדם למקום יתעבו אותו,

וא"כ אין תקוה שישובו ממעשיהם הרעים ע"י מורים ומוכיחים:

מלבי"ם ביאור המילות בשער. הוא מקום המשפט. השערה אל הזקנים, וכן לקמן ואביונים בשער הטו, והציגו בשער משפט:

שנאו יתעבו. התיעוב הוא יותר מן השנאה כמ"ש שקר שנאתי ואתעבה, שהדובר להזהיר על מצות שבין אדם למקום גרוע אצלם יותר:        תמים, כמו תמימות, וכן אם באמת ובתמים (שופטים ט'):

 

(יא) לָ֠כֵן יַ֣עַן בּוֹשַׁסְכֶ֞ם עַל־דָּ֗ל וּמַשְׂאַת־בַּר֙ תִּקְח֣וּ מִמֶּ֔נּוּ בָּתֵּ֥י גָזִ֛ית בְּנִיתֶ֖ם וְלֹא־תֵ֣שְׁבוּ בָ֑ם כַּרְמֵי־חֶ֣מֶד נְטַעְתֶּ֔ם וְלֹ֥א תִשְׁתּ֖וּ אֶת־יֵינָֽם:

מלבי"ם לכן כה אמר ה'. כי אם היו שומעים תוכחה היה ממתין להם עדיין אולי ישובו,

אבל אחר שאין תקוה שישובו גזר ה' ואמר יען בושסכם על דל,

וע"י מה שאתם בוססים ושוסים את הדל עי"ז משאת בר תקחו ממנו,

ומן החמס הזה שאתם לוקחים תבואת הדל בתי גזית בניתם, לכן לא תשבו בם,

וכן מן החמס שאתם בוססים את הדל כרמי חמד נטעתם,

לכן לא תשתו את יינם, כי תלכו בגולה וזה ראוי לכם מדה כנגד מדה:

מלבי"ם ביאור המילות בושסכם. כמו בוססכם בחילוף שי"ן בסמ"ך, והוא מבנין מרובע:

 

(יב) כִּ֤י יָדַ֙עְתִּי֙ רַבִּ֣ים פִּשְׁעֵיכֶ֔ם וַעֲצֻמִ֖ים חַטֹּֽאתֵיכֶ֑ם צֹרְרֵ֤י צַדִּיק֙ לֹ֣קְחֵי כֹ֔פֶר וְאֶבְיוֹנִ֖ים בַּשַּׁ֥עַר הִטּֽוּ:

מלבי"ם כי ידעתי רבים פשעיכם. הפשע היא מצד המרד, והחטא הוא מה שחוטא מצד התאווה וההנאה לא מצד הכונה למרוד, והנה הפשע הוא תמיד עצום יותר מן החטאת, אחר שמתכוין למרוד,

והחטאת הוא תמיד מרובה מן הפשע, כי רוב החוטאים יחטאו מצד התאוה והיצה"ר,

ועל המעט ימצא שיעשה חטא שלא מחמת הנאה רק שיתכוין להכעיס ולמרוד,

אבל אצלכם גם הפשעים הם רבים בכמות, וכן עצומים חטאתיכם שגם החטאים הם עצומים באיכות.

ומפרש, מ"ש רבים פשעיכם כי הם צוררי צדיק

שמה שיטו משפט צדיק אינו מצד התאוה וההנאה רק מצד שהם צוררים את מי שהוא צדיק,

כי ע"י מרדם אוהבים את החומס והרשע ושונאים את הישר והנגזל שהוא צדיק בדינו,

ויצא חייב מאתם אף בלא קבלת שוחד כלל, וא"כ זה פשע מתמיד.

ונגד מ"ש עצומים חטאתיכם, מפרש לוקחי כפר, שמה שחוטאים בזה להנאתם ע"י שנותנים להם שוחד אינם לוקחים שוחד להטות דיני ממונות לבד, כי הם לוקחים כפר, שהכפר הוא להטות דיני נפשות

(כמ"ש ולא תקחו כפר לנפש רוצח),

שזה הגם שהוא חטא שעושים אותו מצד הנאת הממון הוא עצום באיכות שעי"כ תחנף הארץ בדמים,

ועי"כ אביונים בשער הטו, שהאביון אין לו מאומה ומשפטו בשער אינו על דיני ממונות רק על דיני נפשות מכות וחבלות והם לוקחים כפר ומטים משפט האביון המוכה הנרצח:

מלבי"ם ביאור המילות פשעיכם, חטאתיכם. הבדלם מבואר בכ"מ, שפשע הוא מצד המרד, וחטאת מצד התאוה או השגגה, ועי' באה"ע: כפר, הוא תמיד לפדות מדיני נפשות, וזה א' מן ההבדלים שבינו ובין שוחד:

 

(יג) לָכֵ֗ן הַמַּשְׂכִּ֛יל בָּעֵ֥ת הַהִ֖יא יִדֹּ֑ם כִּ֛י עֵ֥ת רָעָ֖ה הִֽיא:

רד"ק לכן המשכיל בעת ההיא ידום – לפי שהם שונאים המוכיח אותם

אמר מי שהוא משכיל מן הטובים יהיה דומם ולא יוכיחם שלא ישמע חרפתו שהם משיבים:

כי עת רעה היא – שיד הרעים תקפה:

מלבי"ם לכן. ועי"ז שנשרשתם בחטאים ופשעים ידום המשכיל בעת ההיא,

ומשכילי עם היודעים רשעתכם והיה דרכם להוכיח, ועתה ידומו וישימו יד לפה, באשר עת רעה היא,

ושונאים את המוכיח והורגים אותו,

וע"כ אין מוכיח ומישר את העם ואין תקוה כלל שישובו מעונותיהם, כמ"ש שנאו בשער מוכיח,

ולכן נפלה על אדמתה אין מקימה, כי א"א שיקומו רק ע"י שישובו מעונותיהם:

 

(יד) דִּרְשׁוּ־ט֥וֹב וְאַל־רָ֖ע לְמַ֣עַן תִּֽחְי֑וּ וִיהִי־כֵ֞ן ה֧' אֱלֹהֵֽי־צְבָא֛וֹת אִתְּכֶ֖ם כַּאֲשֶׁ֥ר אֲמַרְתֶּֽם:

רש"י ויהי כן וגו' – אם זאת תעשו אז יהי המקום עמכם כאשר אמרתם בלבבכם שתתקיים לכם גדולתכם:

רד"ק דרשו טוב – עוד שב הנביא להוכיחם אולי ישמעו:

ויהי כן – אם תדרשו הטוב ותרחיקו הרע יהיה ה' אתכם כאשר אמרתם, כלומר בכל ענין שחשבתם ההצלחה והטובה שתהיה לכם כן תהיה:

כי ה' אלהי צבאות אתכם – וכפל הענין עוד ואמר:

מלבי"ם דרשו טוב. שב אל דבריו הקודמים, שאמר כה אמר ה' דרשוני וחיו ואל תדרשו בית אל.

שר"ל אם תרצו שתחיו לא יהיה זה ע"י שתדרשו בית אל רק ע"י שתדרשו את ה',

וא"כ למען תחיו דרשו טוב ואל רע, שלא בזה תחיו ע"י שתדרשו רע לדרוש לעגלי בית אל רק ע"י שתדרשו טוב,

שבמה שתדרשו טוב בזה תדרשו את ה', כמ"ש דרשוני וחיו,

דהיינו שתדרשו טוב שעי"כ ויהי ה' צבאות עמכם כאשר אמרתם,

שאתם בעצמכם אומרים שאתם משתדלים שיהיה ה' עמכם להצילכם מיד אויביכם וצרותיכם,

רק שאתם בוחרים אמצעיים לזה שהם מרַחיקים את ה' מכם, כי ע"י העגלים והחמס יסתיר ה' פניו מכם,

ואם תרצו שיהיה ה' עמכם כאשר אמרתם,

אז דרשו טוב שהוא עצמו דרישת ה' והוא יועיל לכם שיהיה ה' עמכם ושתחיו:

 

(טו) שִׂנְאוּ־רָע֙ וְאֶ֣הֱבוּ ט֔וֹב וְהַצִּ֥יגוּ בַשַּׁ֖עַר מִשְׁפָּ֑ט אוּלַ֗י יֶֽחֱנַ֛ן ה֥' אֱלֹהֵֽי־צְבָא֖וֹת שְׁאֵרִ֥ית יוֹסֵֽף:

רש"י שארית יוסף – כל ישראל נקראין על שמו לפי שכלכל אותם:

רד"ק שנאו רע – והציגו בשער משפט, ר"ל העמידו המשפט בשער שהוא מקום מושב השופטים והזקנים:

אולי יחנן ה' – אעפ"י שחטאתם אליו הרבה אולי יחנן ה' על השארית הנשארת אם תשובו אליו כי חנון ורחום הוא:

שארית יוסף – הוא מלכות אפרים ואמר שארית כי רובם גלו קודם מלכות ירבעם בן יואש וכלו בחרב וברעב ובדבר, כמ"ש כי ראה ה' את עוני ישראל מורה מאד ואפס עצור ועזוב וגו':

מלבי"ם שנאו רע. מוסיף שלא לבד שלא תדרשו רע רק טוב, כי ראוי שתשנאו את הרע אחר שעל ידו אתם לוקין, וראוי שתאהבו את הטוב,

לא כמ"ש שהם צוררי צדיק ששונאים את הטוב ועי"כ יטו משפט צדיק, ראוי שתעשו ההפך שתאהבו טוב ועי"כ והציגו בשער משפט, אולי עי"כ יחנן ה' שארית יוסף לתת להם שארית ותקוה.

וגם יל"פ שמ"ש דרשו טוב היינו בענינים שבין אדם למקום,

ומה שהוסיף שנאו רע ואהבו טוב הוא בענינים שבין אדם לחברו, כמ"ש והציגו בשער משפט,

וע"י שתדרשו טוב באמונות ומע"ט למקום יהיה ה' עמכם,

וע"י שתציגו בשער משפט יחנן ה' את שארית יוסף, כי עקר הגלות היה בעבור עבירות שבין אדם לחבירו,

כמ"ש יען בושסכם על דל וכו':

 

(טז) לָ֠כֵן כֹּֽה־אָמַ֨ר ה֜' אֱלֹהֵ֤י צְבָאוֹת֙ אֲדֹנָ֔י בְּכָל־רְחֹב֣וֹת מִסְפֵּ֔ד וּבְכָל־חוּצ֖וֹת יֹאמְר֣וּ הוֹ־ה֑וֹ וְקָרְא֤וּ אִכָּר֙ אֶל־אֵ֔בֶל וּמִסְפֵּ֖ד אֶל־י֥וֹדְעֵי נֶֽהִי: (יז) וּבְכָל־כְּרָמִ֖ים מִסְפֵּ֑ד כִּֽי־אֶעֱבֹ֥ר בְּקִרְבְּךָ֖ אָמַ֥ר הֽ':

רש"י הו הו – ל' צעקה:

וקראו איכר אל אבל – יפגעו שיירות האיכרים החורשים בשדות בקול מספד האבלים הצועקים בחוצות:

ומספד אל יודעי נהי – ועביד מספדא יערע בדעביד אילייא ואינו אלא ל' כפול כמו משפטי ודיני (תהלים ט'):

מלבי"ם (טז – יז) לכן כה אמר ה'. אחר שאינכם שבים אל ה', בכל רחובות מספד כי אעבר בקרבך,

וזה הוצעה למ"ש הוי המתאוים את יום ה',

שהיה מקובל ביניהם מן הנביאים שיש יום מוכן לה' שיתגלה ה' בכבודו להעניש את העמים שהרעו לישראל, הנקרא יום ה' הגדול והנורא, ושאז יושעו ישראל תשועת עולמים,

וכבר נבא יואל (סי' ג') השמש יהפך לחשך והירח לדם לפני בוא יום ה' הגדול והנורא,

והיו ישראל מתאוים ומצפים שיבא היום ההוא, שיעבור ה' בקרבם כי אז יוריד את כל הגוים אל עמק יהושפט וישפוט אותם על הרע שעשו לישראל,

אמר להם הנביא שהם טועים בדבר, כי יום ה' שיבא לטובת ישראל יהיה בעת שיהיו ישראל שלמים וצדיקים וראוים לתשועה,

אבל יום ה' שיבא עתה שיעבור ה' בקרבם יהיה להם יום חשך ואפלה, כי יעבור בקרבם לכלותם ולהגלותם,

(ע"ד ועבר ה' לנגוף את מצרים), וז"ש שעתה כי אעבר בקרבך יהיה בכל רחובות מספד,

והרחוב הוא מקום הרחב שלפני הבתים ששם מתאספים העם

והחוצות הם מקומות הצרים שאחורי הבתים ששם אין נמצאים רק בני המבוי והחצר שהוא הנשים והטף,

ומציין שבהרחוב יתאספו כולם לספוד, והנשים והטף שיעמדו בחוצות יענו על ההספד הו הו.

וקראו אכר אל אבל, כי היה הדרך להספיד תחלה ואח"כ לעשות אבל,

כמ"ש ויספדו שם מספד גדול וכבד מאד ויעש לאביו אבל שבעת ימים,

ובימי האבל בטלים ממלאכה וע"כ האכרים עובדי האדמה לא היו משתתפים עם אבל העם לבל יתבטלו ממלאכתם שבשדה,

אבל אל אבל זה יקראו גם את האכר, כי בל"ז האדמה תשאה שממה ולא יהיה להם מלאכה בשדה,

וקראו מספד אל יודעי נהי לבעבור המספד יקראו למי שיודעים להרים קול מר בלשון הי

והוי להגדיל מרירות ההספד,

וגם בכל כרמים יהיה מספד תחת שעד עתה היו חוגגים בכרמים ושמחים וחולים במחולות,

וכ"ז יהיה בעת כי אעבר בקרבך:

מלבי"ם ביאור המילות רחובות, חוצות. עי' הבדלם (ישעיה ט"ו ג'): מספד הוה הו. עי' (ירמיה ט' י"ט): אכר, הוא עובד האדמה ע"ש שהשדה נקרא כר: ומספד, מלת אל נמשך לשנים אל מספד (ר"ל בעבור המספד) יקראו אל יודעי נהי:

רד"ק ובכל כרמים מספד – שלא יהיו בהם ענבים כי אעבור בקרבך להרע לך כמו ועברתי בארץ מצרים:

 

(יח) ה֥וֹי הַמִּתְאַוִּ֖ים אֶת־י֣וֹם ה֑' לָמָּה־זֶּ֥ה לָכֶ֛ם י֥וֹם ה֖' הוּא־חֹ֥שֶׁךְ וְלֹא־אֽוֹר:

רש"י הוי המתאוים וגו' – האומרים ימהר יחישה מעשהו (ישעיה ה):

למה זה לכם וגומר – משל לתרנגול ועטלף שהיו מצפין לאורה כדאיתא בחלק:

רד"ק הוי המתאוים – כמו שאמר בישעיה האומרים ימהר יחישה מעשהו למען נראה וגו':

מלבי"ם הוי. ר"ל וא"כ אחר שבעת שאעבר בקרבך יהיה לכם הוי ומספד רעות רבות וצרות

א"כ אני קורא אל המתאוים את יום ה', שהוא היום שיתגלה ה' בכבודו להעניש את הרשעים, למה לכם יום ה',

שהגם שיום ה' יהיה יום תשועה לישראל באחרית הימים, זה יהיה בעת שיהיו ישראל צדיקים,

אבל לא לכם אתם הרשעים, שהגם שיום ה' הבא באחרית הימים יהיה חשך שאחריו אור

כי מתוך חשך הצרות יהיה אור לצדיקים ותשועה לישראל, זה בעת התקון,

אבל לכם הוא רק חשך ולא אור, שביום הזה יהיה לכם צרה וחשכה:

 

(יט) כַּאֲשֶׁ֨ר יָנ֥וּס אִישׁ֙ מִפְּנֵ֣י הָאֲרִ֔י וּפְגָע֖וֹ הַדֹּ֑ב וּבָ֣א הַבַּ֔יִת וְסָמַ֤ךְ יָדוֹ֙ עַל־הַקִּ֔יר וּנְשָׁכ֖וֹ הַנָּחָֽשׁ:

רד"ק כאשר ינוס איש – כלומר תצאו מצרה אל צרה:

מצודת דוד כאשר – היום ההוא יהיה כאשר ינוס איש מפני הארי הרודף אחריו ובדרך נוסו פגע בו הדוב וכאשר יבוא אל הבית להטמין עצמו וסמך ידו אל הקיר לחפש אחר מקום נסתר ישכנו הנחש היושב בחור הקיר ר"ל כשתנצלו מצרה האחת תבוא השניה:

מלבי"ם כאשר. הלא עתה ידמה היום במשלו כאשר ינוס איש מפני הארי ופגעו הדוב,

שכן אלה שיהיו לפליטה מגלות הראשון שהגלה מלך אשור יפגע אותם הגלות השני,

וגם מי שימלט מן הגלות מן הדוב ובא הבית וסמך ידו אל הקיר באופן שחושב שבביתו ימצא מנוס מן הדוב,

ונשכו הנחש, ר"ל הנמלט מגלות השני תשיגהו הגלות השלישי,

כמ"ש כעת הראשון הקל כו' והאחרון הכביד כו' (ישעי' ח'):

 

(כ) הֲלֹא־חֹ֛שֶׁךְ י֥וֹם ה֖' וְלֹא־א֑וֹר וְאָפֵ֖ל וְלֹא־נֹ֥גַֽהּ לֽוֹ:

רד"ק הלא חושך, ולא אור – אפילו קצת אור אין בו כי כלה חשך והחושך הוא משל לצרה:

מלבי"ם הלא. וא"כ למה לכם יום ה', הלא חשך יום ה' ולא אור כי אין בו תקוה לישועה,

ומוסיף ואפל שהאופל גרוע מן החשך שבחשך ימצא עכ"פ נגה של הלבנה והכוכבים ובאופל לא ימצא אף נוגה:

מלבי"ם ביאור המילות חשך, ואפל. אור, נוגה. הנוגה אינו אור עצמי רק אור הירח והכוכבים, ויצוייר נגה גם בחשך כשזורח נגה הירח, והאופל הוא כשאין גם נגה ירח וכוכבים, וכן אומר נקוה לאור והנה חשך לנגוהות באפלה נהלך,

וע"כ אמרו חז"ל ריש פסחים דבאתרי' דר"י קרו לליליא נגהי, ובברכות (דף י"א) ולימא יוצר אור ובורא נוגה, לישנא מעליא.

הרי שתחת חשך יכול לאמר נגה, (ושם דף ה' ע"ב) אשר הלך חשכים ואין נוגה לו אם לדבר מצוה הלך נוגה לו ואם לדבר הרשות הלך אין נוגה לו, ר"ל כי יצוייר שילך חשכים ויש נוגה לו שיזרח אור הירח, וע"כ הוסיף שגם אין נוגה לו. ובנמשל כל הרגיל לבא לבהכנ"ס ולא בא יום א' הקדוש ברוך הוא משאיל בו שנאמר מי בכם ירא ה' אשר הלך חשכים, שלא בא לבהכנ"ס. אולם יצוייר בזה שנוגה לו אם הלך לדבר מצוה,

לכן אמר ואין נוגה לו שהלך לדבר הרשות. וע"כ הוסיף שהיום אפל ואין נוגה לו:

 

(כא) שָׂנֵ֥אתִי מָאַ֖סְתִּי חַגֵּיכֶ֑ם וְלֹ֥א אָרִ֖יחַ בְּעַצְּרֹֽתֵיכֶֽם:

רש"י בעצרותיכם – קורבן כנישתכון כשאתם קוראי' עצרה:

רד"ק שנאתי – אמר כנגד מלכות בית יהודה כי בימי עזיהו מלך יהודה נתנבא כמו שכתוב

וכן יאמר בסמוך הוי השאנני' בציון, והם היו מקריבים בבית המקדש

אעפ"י כן האל ית' מאס אותן הקרבנות כיון שמעשיהם רעים:

חגיכם – קרבנות חגיכם וכן בעצרותיכם בקרבנות עצרותיכם והענין כפול במ"ש כי החג הוא עצרת כמו שאמר עצרת תהיה לכם עצרת לרבים עצרות, כמו מן עטרת עטרות, ובסמוך עטרות וכן עצרות, ודגש הצדי בעצרותיכם לתפארת הקריאה כדגש קו"ף מקדש, וצד"י עצביכם תנגושו, והדומים להם:

מלבי"ם שנאתי מאסתי חגיכם. ונגד מה שהיו בוטחים בקרבנות שהיו מביאים לה' בפרט הקרבנות שהיו מביאים בחגים, אומר שה' שנא אותם, והנה השנאה היא בדבר השנוא מעיקרא.

והמאוס הוא בדבר שהיה נבחר תחלה ונמאס אחר כך, ואמר שיש חגים ששנא לגמרי,

וגם החגים שהם לה' שהיו אהובים תחלה עתה מאס אותם אחר שהם חוטאים,

ולא אריח בעצרותיכם גם בימים שאתם נעצרים לפני לא יהיה זה לריח ניחוח:

מלבי"ם ביאור המילות שנאתי, מאסתי. השנאה הוא הפך האהבה, והמיאוס הוא הפך הבחירה,

בחרתיך ולא מאסתיך (ישעיה מ"א) אשר בחר ה' בהם וימאסם (ירמיה ל"ג):

 

(כב) כִּ֣י אִם־תַּעֲלוּ־לִ֥י עֹל֛וֹת וּמִנְחֹתֵיכֶ֖ם לֹ֣א אֶרְצֶ֑ה וְשֶׁ֥לֶם מְרִיאֵיכֶ֖ם לֹ֥א אַבִּֽיט:

רד"ק כי אם תעלו – כמו שאמר בנבואת ישעיה למה לי רוב זבחיכם וכל הענין:

ושלם מריאכם – אחד מן שלמי מריאכם, כמו שאמר שם וחלב מריאים והם המפוטמים:

מלבי"ם כי אם תעלו לי עולות. שהגם שבחגים היו מחויבים להביא עולות ראיה ושלמי חגיגה ועם העולה היו מביאים מנחה, אמר שהעולות שתעלו לי עם המנחות שלהם לא ארצה,

והגם שהעולה בא לרצות על עשה ולאו הניתק לעשה לא תרצה עליכם,

וכ"ש השלמים ששלם מריאיכם לא אביט כלל, וכן אמר (ירמיה ו') עולותיכם לא לרצון וזבחיכם לא ערבו לי:

 

(כג) הָסֵ֥ר מֵעָלַ֖י הֲמ֣וֹן שִׁרֶ֑יךָ וְזִמְרַ֥ת נְבָלֶ֖יךָ לֹ֥א אֶשְׁמָֽע:

רש"י הסר מעלי המון שיריךשהלוים משוררים על הדוכן אחרי שאתם חמסנים ומעוותי משפט:

רד"ק הסר מעלי המון שיריך – רבוי שיריך שהלוים היו משוררים על הקרבן בפה ובכלי ואיני רוצה לא בקרבנות ולא בשירים כי אינם לרצון כי מעשיכם רעים

ומה יועילו הקרבנות אם תעבדוני מצד אחד ותמרדו בי מצד אחר:

מלבי"ם הסר. וגם מה שאתם אומרים שירה בחג בעת הבאת הקרבן, אני אומר הסר מעלי המון שיריך, כי אינם שירי ה' רק המון והומיה לבד, וכן זמרת נבליך שהוא השיר שבכלי לא אשמע:

מלבי"ם ביאור המילות שיריך, וזמרת נבליך. סתם שיר הוא בפה, ומוסיף שיסורו זמרת הנבלים שמזמרים בכלי להטעים השיר: והמון, בא לגנאי אל השיר קול הומה באזני:

 

 

(כד) וְיִגַּ֥ל כַּמַּ֖יִם מִשְׁפָּ֑ט וּצְדָקָ֖ה כְּנַ֥חַל אֵיתָֽן:

רש"י ויגל כמים משפט – וזאת תעשו וארצה לכם המשפט אשר כבשתם והסתרתם יגולה וישטף ביניכם כמים נובעים:

וצדקה – תגלה כנחל איתן:

רד"ק ויגל כמים משפט – מענין גלות מים, כי הגימ"ל פתוחה ויורה שהוא משרש גלל, כלומר ילך המשפט כמים:

וצדקה כנחל איתן – כנחל חזק שהוא ניגר במרוצה בזה ארצה אני שילכו המשפט והצדקה

לא שתעצרו ותעכבו אותה ותניחום לארץ ותקריבו לפני זבחים אינני רוצה בזה:

מלבי"ם ויגל כמים משפט. כמ"ש עשות צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח,

והמשפט הוא בין אדם לחברו, והצדקה היא בין אדם למקום,

המשפט הוא נטוע בשכל האדם, שאחר שהאדם הוא מדיני בטבע צריך הוא למשפט שעי"כ יתקיים הקיבוץ המדיני, וע"כ מדמהו כגולות מים שהמקור נובע מעצמו ויוצא לחוץ אל זולתו,

וכן יגל המשפט ויביע ממקור השכל וטבע האדם עצמו,

והצדקה איננה נמצאת בטבע האדם רק יקבל את מצותיה מאת ה',

והיא דומה כנחל שמימיו אינם נמצאים בו בעצמו רק יתקבצו אליו ממים המוגרים מן ההרים ומן המקורות שבחוץ, כן תבא הצדקה מבחוץ מאת ה',

וכן מימי הנחל לא יביעו כמקור למלאת את זולתו ויתאספו רק בתוך הנחל לבד,

וכן עקר מעשה הצדקה הוא לשלמות הנפש עצמו, ועז"א וצדקה כנחל איתן,

ור"ל שעיקר העליה לרגל והקרבנות היה ללמוד שם חקי ה' ומשפטיו, כמ"ש למען תלמד ליראה את ה' אלהיך, וא"כ צדקה ומשפט היא התכלית הנרצה לא הקרבנות:

מלבי"ם ביאור המילות ויגל. בנינו נפעל ושרשו גלל, ובא על מי מעין המתגלגל מראשי ההרים, משא"כ המקור והמבוע, והמעין הוא בעומק האדמה, ועז"א גל נעול מעין חתום, הנועל בדלת נועל מן הצד, וכשנפתח הדלת הסוגר בעד המעין יגללו המים מן ההר אל הנחל, אבל המעין חתום מלמעלה. ועז"א ויתן לה את גולות עלית ואת גולות תחתית, ר"ל שבראש ההר ובשפולו. ומי הגולות ימלאו את הנחלים.

וכבר התבאר (ישעיה נ"ט י"ד) כי המשפט קודם בטבע אל הצדקה, אחר ששכל האדם נוטה אליו, וכמש"ש והוסג אחור משפט וצדקה מרחוק תעמד,

ולפ"ז ימשיל שע"י שיגל המשפט ממקורו, ימלא את הנחל בצדקה, כי אז יעוררהו ה' אל מעשה הצדקה:

 

(כה) הַזְּבָחִ֨ים וּמִנְחָ֜ה הִֽגַּשְׁתֶּם־לִ֧י בַמִּדְבָּ֛ר אַרְבָּעִ֥ים שָׁנָ֖ה בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵֽל:

רש"י הזבחים ומנחה – וכי לזבחים ומנחות רצוני והלא במדבר לא דברתי את אבותיכם להקריב לי זבחים

אני אמרתי אדם כי יקריב (ויקרא א') כשירצה להקריב ואומר ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו (מדב' במדבר ט) מגיד שלא עשו ישראל במדבר אלא אותו פסח לבדו:

רד"ק הזבחים – הה"א ה"א השאלה, אמר אם זבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה בית ישראל כמו שאמר בנבואת ירמיהו כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח,

ושם פירשנו הענין, ארז"ל העשוים בהר סיני ר' אליעזר אומר מעשה עולה נאמרו בסיני והיא עצמה לא קרבה

רבי עקיבא אומר קרבה ושוב לא פסקה

אלא מה אני מקיים הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה בית ישראל?

שבטו של לוי שלא עבדו עכו"ם הם הקריבוה,

ועוד בדבריהם ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו בגנות ישראל הכתוב מדבר שלא עשו במדבר אלא פסח זה בלבד, וכה"א הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה,

רבי שמעון בן יוחאי אומר ישראל לא היו מקריבים, ומי היה מקריב שבטו של לוי שנאמר ישימו קטורה באפך וגו', ואמר מי לה' אלי ויאספו אליו כל בני לוי ישראל שעבדו עכו"ם לא הקריבו שבטו של לוי שלא עבדו עכו"ם הקריבו:

מלבי"ם הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר. מביא ראיה מעת היותם במדבר ארבעים שנה, שלא היה להם אז בהמות הרבה לקרבנות ויינות לנסכים ועיקר עבודתם היה מה שעשו משפט וצדקה.

כמ"ש צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל:

(כו) וּנְשָׂאתֶ֗ם אֵ֚ת סִכּ֣וּת מַלְכְּכֶ֔ם וְאֵ֖ת כִּיּ֣וּן צַלְמֵיכֶ֑ם כּוֹכַב֙ אֱלֹ֣הֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר עֲשִׂיתֶ֖ם לָכֶֽם:

רש"י ונשאתם את סכות מלככם – חוזר לענין הפורעניות שלמעלה חשך להם יום ה' ולא אור ונשאתם בגולה עמכם את גלוליכם וירכיבום האויבים על צואריכם לשאת עמכם בגולה:

סכות כיון כוכב – שמות עכו"ם הן:

רד"ק ונשאתם – אמר מצות האל ית' לא קבלתם ותקבלו ותסבלו עבודת סכות מלככם, וסכות שם עכו"ם,

ומלככם אמר על כוכב שנעשה עבודת כו"ם על שמו וקורא אותו 'מלך' לפי שהם חושבים אותו למלך עליהם,

או שהוא כוכב גדול בצבא השמים שהוא כמלך על צבאו, וכן לקטר למלכת השמים כמו שפירשתי בספר ירמיהו,

וי"מ סכות ענין הסכת ושמע כלומר מאזינים לעבודת עכו"ם,

וי"ת ונטלתון ית סכות פת כומריכון, וכן וקלל במלכו ויבזי פת כומריכון, נ"א פתכריכון,

וכן תרגם הנשבעים במלכם וענין עכו"ם הוא:

ואת כיון צלמיכם – י"מ כיון כמו לעשות כווני',

וכבר פירשנו בספר ירמיהו שהם מיני מאכלים שמכינים לעכו"ם לפיכך נקראו כונים,

ועוד פירשנו כיון שהוא כוכב שבתי, וכן נקרא בלשון ישמעאל ופרס כיואן, ועשו דמותו לעבדו:

כוכב אלהיכם אשר עשיתם לכם – כוכב סמוך כי הוא פתוח

כלומר עשיתם צלם כוכב של אלהיכם והכוכב הוא ששמו אותו עליהם לאלוה ועשו צלם כוכב לו:

מלבי"ם ונשאתם. חוזר למעלה למ"ש הלא חשך יום ה' ולא אור כי אז תגלו בגולה ולא יועילו לכם הקרבנות והחגים כי תלכו בגולה עם האלילים שעשיתם.

ונשאתם את סכות מלככם שלעבודת המולך היו עושים כמין סוכות כמ"ש ואנשי בבל עשו את סכות בנות וכן היו עושים לו כונים מבצק כמ"ש (ירמיה ז') הנשים לשות בצק לעשות כונים למלכת השמים שהיו עושים מן הבצק דמות הצלם שהיו עובדים אותו, ועז"א את כיון צלמיכם,

ובזה היו מכוונים אל הכוכב שהיו מיחסים לו אלהות, ועז"א כוכב אלהיכם,

וגם לעומת שבצאתם ממצרים ישבו בסוכות, וכן נשאו את בצקם טרם יחמץ, ימליץ כי בצאתם מירושלים ישאו סוכות המולך ובצק של כיון הצלם:

 

(כז) וְהִגְלֵיתִ֥י אֶתְכֶ֖ם מֵהָ֣לְאָה לְדַמָּ֑שֶׂק אָמַ֛ר ה֥' אֱלֹהֵֽי־צְבָא֖וֹת שְׁמֽוֹ:

רש"י והגלתי אתכם מהלאה לדמשק – כלומר לא לשכנותיכם תגלו כאשר עד הנה שנמסרתם ביד מלכי ארם ולא היו שובים אתכם למקום רחוק אלא עד דמשק ומעתה ביד סנחרב אמסור אתכם והוא יגלה אתכם למרחוק:

רד"ק והגלתי אתכם מהלאה לדמשק – רחוק מדמשק והוא חלח וחבור שגלו שם עשרת השבטים,

וזכר דמשק לפי שמלך דמשק הרע לישראל מאד כמו שכתוב,

ואמר אל תחשבו כי תגלו לדמשק שהיא קרובה לארצכם אלא רחוק מדמשק:

אלהי צבאות – מעלה ומטה ואותם שאתם עובדים שלוחיו הם:

מלבי"ם והגלתי אתכם מהלאה לדמשק. כבר בארתי למעלה (ג' י"ב) שתחלה הגלה מקצתם לדמשק,

וזה לא היה קשה בעיניהם כל כך, כי דמשק היה סמוך לגבולם בשגם שבימי ירבעם בן יואש היתה לגבול ישראל (כמ"ש במ"ב ט"ו כ"ח) ונבא להם שאח"כ יגלה אותם מדמשק שנית להלאה לחלח וחבור:

 

 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “עמוס פרק ט”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב