עמוס

עמוס פרק ו

(א) ה֚וֹי הַשַּׁאֲנַנִּ֣ים בְּצִיּ֔וֹן וְהַבֹּטְחִ֖ים בְּהַ֣ר שֹׁמְר֑וֹן נְקֻבֵי֙ רֵאשִׁ֣ית הַגּוֹיִ֔ם וּבָ֥אוּ לָהֶ֖ם בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵֽל:

מלבי"ם הוי השאננים בציון. כל המאמר הזה נמשך על מ"ש בפסוק ז' לכן עתה יגלו בראש גולים,

שר"ל שישראל גלו תחלה ואחריהם גלו כל האומות שכניהם עד שהם היו ראש לכל הגולים,

וזה היה בין בגלות עשרת השבטים ע"י מלך אשור,

שהגם שמלך אשור הגלה גם יתר האומות כמ"ש הלא ככרכמיש כלנו אם לא כארפד חמת אם לא כדמשק שומרון (ישעי' י') מבואר מפה שלא הגלה את כלנה ואת חמת רבה ואת פלשתים עד שהגלה את עשרת השבטים תחילה, באופן שבעת גלו עשרת השבטים היו המדינות כלנה וחמת עדיין יושבים על אדמתם,

(וכן מצאנו בנ"נ שלא הגלה את האומות אדום עמון ומואב ופלשתים שכיני א"י עד אחר שהגלה את יהודה עד שישראל היו תמיד ראש גולים),

והנביא יתמה ע"ז מדוע היה כן, שלפי דרך הטבע היה ראוי שיכבוש ויגלה תחלה את הממלכות הקטנות והחלשות ואח"כ יכבוש את שומרון או ציון שהיו ממלכות אדירות ובצרות,

וז"ש הוי קורא אני, הלא השאננים בציון והבוטחים בהר שומרון,

ויש הבדל בין שאנן ובין בוטח, שהשאנן הוא מי שאין לו שום מלחמה ואין לו מחריד מבחוץ,

והבוטח הוא הבוטח על גבורתו אף שיש לו מלחמה ואינו שאנן.

והנה בני ציון לא היה להם שום מלחמה בעת ההיא כי מלך אשור לא עלה על יהודה עד שנת ארבע עשרה לחזקיה, וגלות שומרון היתה בשנת שש לחזקיה. וע"כ קראם בשם שאננים,

ושומרון הגם שהיה להם מלחמה בעת ההיא היו בוטחים על גבורתם ועל שומרון שהיתה עיר בצורה, כי הלא הוכרח לצור עליה שלש שנים עד אשר כבש אותה,

וא"כ אחר שבני ציון ועשרת השבטים היו גבורים ואדירים והם נקובי ראשית הגוים, הם מפורשים ומפורסמים לשבח שהם ראשית הגוים, ר"ל המובחרים מהם במעלה וגבורה,

ואיך היה זה כי "ובאו להם בית ישראל"? שבית ישראל הלכו בגולה תחלה ובאו בגלותם אל הגוים ההם,

שאת מקצתם הגלה תחלה אל הגוים הסמוכים כמו שבארתי (למעלה ג' י"ב) שהגלם תחלה לדמשק,

ומקצתם הלכו לגולה דרך ערי הגוים שכניהם שישבו עדיין בשלוה, או ברחו דרך שם כמבואר למעלה (א' ו' ט'),

וזה הפך מדרך הרגיל שהיה ראוי שיגלה הממלכות הקטנות תחלה?:

מלבי"ם ביאור המילות שאננים. בוטחים, השאנן הוא הפך שאון, שלא ישמע קול נוגש ומטריד מבחוץ,

והבוטח הוא על גבורתו, כמו שהתבאר (ישעיה ל"ב ט') ושם קורא מטעם זה בנות ציון נשים שאננות, ובנות שומרון בנות בוטחות עיין שם: נקובי. המפורש בשם, כמו אשר נקבו בשמות:

 

(ב) עִבְר֤וּ כַֽלְנֵה֙ וּרְא֔וּ וּלְכ֥וּ מִשָּׁ֖ם חֲמַ֣ת רַבָּ֑ה וּרְד֣וּ גַת־פְּלִשְׁתִּ֗ים הֲטוֹבִים֙ מִן־הַמַּמְלָכ֣וֹת הָאֵ֔לֶּה אִם־ רַ֥ב גְּבוּלָ֖ם מִגְּבֻלְכֶֽם:

מלבי"ם עברו. משיב שהיה זה בהשגחת ה' כדי ש"תעברו לכלנה ותראו" כי מקצת הגולים עברו בגלותם לכלנה,

"ולכו משם חמת רבה" ואח"כ כשכבש מלך אשור את כלנה והגלה אותם הלכו משם בגלותם לחמת שישבה עדיין בשלוה (כמו שנראה בישעיה י') שכבש את כלנה קודם לחמת,

ואח"כ כשכבש חמת "רדו גת פלשתים" כי עברו לגת שישבו בשלוה עדיין,

ולכן השגיח ה' שישראל יגלו תחלה כדי שיעברו דרך הממלכות האלה

שהם הגם שחלשים מישראל יושבים עדיין על אדמתם,

וראו ואז תראו בעין שכלכם מדוע היה זה, ומה היה הסבה שהם יושבים עדיין בשלוה ואתם הלכתם בראש גולים, שא"א לומר שזה מפני שהנהגת ממלכתם טובה מן ממלכת בית ישראל,

ועז"א "הטובים הם מן הממלכות האלה" של ציון ושומרון עד שלכן לא ערב לב מלך אשור ללחום בם תחלה?

או האם "רב גבולם מגבולכם" והתירא מללחום עמהם תחלה

מפני שארצם גדולה יותר וקשה יותר לכבשה מן ארץ של ישראל ויהודה?

ובזה תראו שלא מפני זה הגלה אתכם תחלה קודם לאומות האלה,

רק הסיבה להקדמת גלותכם אל גלות האומות האלה היה ענין השגחיי מאת ה' בעבור רוע דרככם, ומפרש:

 

(ג) הַֽמְנַדִּ֖ים לְי֣וֹם רָ֑ע וַתַּגִּישׁ֖וּן שֶׁ֥בֶת חָמָֽס:

רש"י המנדים ליום רע – אתם מנידים עצמיכם ליום רע:

ותגישון – עצמיכם לשבת בגלות אשר יחמס אתכם שנאמר בו מחמס אחיך יעקב (עובדיה א) זה מדרשו של רבי שמשון זצ"ל, ד"א המנדים ליום רע המבזים על נבואת ימי רע שהנביאים מתנבאים להם:ותגישון שבת חמס – זהו כמו שאמר ישעיה הוי מגיעי בית בבית ותגישון שבת בתוכם זו אצל זו על ידי חמס:

רד"ק המנדים ליום רע – המרחיקים יום הרע העתיד לבא עליהם כמו שהיו אומרים ולעתים רחוקות הוא נבא:

ותגישון שבת חמס – יום הפורענות אתם מרחיקים ושבת חמס אתם מקריבים שתשבו בשער לשפוט חמס ועול:

מלבי"ם המנדים ליום רע. שזה היה מפני שהאומות האלה היו משתדלים להניד את יום הרע ולהרחיק אותו שלא יגיע לגבולם במהרה,

אבל אתם "תגישון שבת חמס" אתם במעשיכם הרעים תגישו ותקריבו את השבתת החמס,

אתם עושים מעשים שעי"ז יגש ויקרב אליכם במהרה חמס מלך אשור אשר ישבית אתכם מהיות גוי,

ומפרש במה תגישו אותו: [השבתת החמס – השבתתכם על ידי החמס של מלך אשור]

מלבי"ם ביאור המילות המנדים. המרחיקים, ומוסב על האומות, כי אל ישראל מדבר פה בנוכח:

שבת מענין השבתה כמו שרף ישרפו בשבת (ש"ב כ"ג):

 

(ד) הַשֹּֽׁכְבִים֙ עַל־מִטּ֣וֹת שֵׁ֔ן וּסְרֻחִ֖ים עַל־עַרְשׂוֹתָ֑ם וְאֹכְלִ֤ים כָּרִים֙ מִצֹּ֔אן וַעֲגָלִ֖ים מִתּ֥וֹךְ מַרְבֵּֽק:

רש"י וסרוחים על ערשותם – משתטחין ומאריכין עצמם על ערסותם ורבותינו פי' מחליפין נשותיהם זה לזה ומסריחין ערסותיהן בשכבת זרע שאינה שלהם: כרים – כבשים: מרבק – מקום כנוס העגלים ובלע"ז קופל"א:

רד"ק השוכבים – זכר מה שהם מתענגים במאכל ובמשתה ובסיכה ובשכיבה על מצעות נאות ובשמוע כלי שיר ונגונים אמר בכל מיני תענוגים הם מתענגים ולא זכרו יום הפורענות גם לא חלו ולא כאבו על אשר גלו:

וסרוחים על ערשותם – מן וסרח העדף שנותנים על ערסותם בגדים ארוכים ורחבים עודפים באורך וברוחב על צדי המטה וכ"ז ממיני התענוג, ורז"ל פי' וסרוחים על ערשותם ענין סרחון אמרו שהיו מחליפים נשותיהם זה לזה ומסריחים מטותיהם בשכבת זרע שאינה שלהם, ויונתן תרגם ועמקין על ערסיהון, ואוכלים כרים מצאן, פירוש כבשים שמנים, וחסר התאר כי הענין מובן וכן כצמר יהיו רוצה לומר כצמר לבן, מלובשים בגדים בגדים חמודות בגדי מלכות, ויש בעדרו זכר זכר תמים, וי"ת ואכלין פטימין מענא:

מתוך מרבק – מקום שמכניסים שם העגלים לפטמם, וכן לאשה עגל מרבק, ובדברי רז"ל הכניסה לרבקה ודשה:

מלבי"ם השוכבים על מטות שן. המטה עשויה לנטות עליה בין ביום ובין בלילה,

והערש הוא מיוחד למשכב נשים וקטנים וחולים ומעונגים בלילה, הם שכבו על מטות שן,

ועל ערשותם המיוחד למשכבי אשה שוכבים סרוחים היינו זונות סרוחות המסריחים בשכבת זרע,

וכמ"ש חז"ל שמסריחים את ערשותם בש"ז שאינו שלהם,

והם יתפנקו במאכלות ערבים זוללים וסובאים עם הזונות שלהם, שאוכלים את הכרים מצאן היינו צאן השמנות, ואת עגלים שלוקחים מתוך מרבק ששם העגלים מפוטמים ושמנים:

מלבי"ם ביאור המילות מטות, ערשותם. התבאר למעלה (ג' י"ב) שהערש מיוחד למשכב הנשים:

וסרוחים, שם מלשון הבאשה כמו נסרחה חכמתם, זונות וזכרים מיוחדים לזימה שוכבים על ערשותם:

כרים, כן נקראו צאן השמנים:

ומרבק מקום שמפטמים בו העגלים עד שיתראו כבקר, וכן עגל מרבק (ש"א כ"ט) ובדברי חז"ל הכניסה לרבקה ודשה:

 

(ה) הַפֹּרְטִ֖ים עַל־פִּ֣י הַנָּ֑בֶל כְּדָוִ֕יד חָשְׁב֥וּ לָהֶ֖ם כְּלֵי־שִֽׁיר:

רש"י הפורטים על פי הנבל – מנחם חברו עם ופרט כרמך (ויקרא ט) ורואה אני את דבריו שהמשורר על פי כלי זמר מחתך את הדבור בפרוטרוט הכל לפי נעימות קול הכלי להגביה ולהנמיך:

כדויד חשבו להם וגו' – חשבו כלי שיר שלהם ככלי שיר של דוד שהם לשמים ואלו להתענג:

רד"ק הפורטים על פי הנבל – מן ופרט כרמך, ובדברי רז"ל פרט וכלל היא ענין היחידות וההבדל מן הכלל,

רוצה לומר שאומרים שיריהם על פי הנבל כל מעלה ומעלה בשיר על פי נגון הנבל שלא תדמה אחת לאחרת בניגונה,

או פי' פורטים מיתרי הנבל כל אחד לפי הניגון

ויש מפרשים פורטים מענין פרוטה בדברי רז"ל כלומר נותנים כל אחד פרוטה למנגן, ויונתן תרגם דמנגן על פום נבלא:

כדוד חשבו להם כלי שיר – כמו דוד שהיה יודע נגן והיה יודע מיני הנגון בכל כלי שיר כן הם חושבים שהם יודעים כמוהו ורוצה לומר בכל הספור הזה שכל עסקיהם בכל מיני תענוג ואת השם ית' לא זכרו:

מלבי"ם ביאור המילות הפורטים. מענין כלל ופרט בדברי חז"ל שמפרט פרטי הניגון. עמ"ש בתו"ה (קדושים סי' כ'):

 

(ו) הַשֹּׁתִ֤ים בְּמִזְרְקֵי֙ יַ֔יִן וְרֵאשִׁ֥ית שְׁמָנִ֖ים יִמְשָׁ֑חוּ וְלֹ֥א נֶחְל֖וּ עַל־שֵׁ֥בֶר יוֹסֵֽף:

מלבי"ם השותים. והם שותים יין במזרקות גדולות ולא בכוסות קטנות [כ"פ רד"ק], רש"י יש מרבותינו שאומרים במסכת שבת שהיו זורקין כוסותיהן זה לזה

וי"מ על שם כלי שהיו לו שתי פיות והוא ארוך ושותה זה מכאן וזה מכאן הוא נזרק מפיו אל פיו:

וימשחו בראשית שמנים בשמן הטוב והמובחר שהוא שמן אפרסמון,

ולא נחלו על שבר יוסף לשום לב על צרת הכלל ולהתאבל על הרעה הנשקפת עליהם ולשוב אל ה' בצום ובכי ומספד:

מלבי"ם ביאור המילות מזרקי יין. כלים עשוים בתואר מזרקות ומיוחדים לשתיית יין:

ולא נחלו, מן הנפעל, ויש הבדל בין לא חלו (ירמיה ה' ג') שהוא חולי גמור, ובין לא נחלו שהוא חולשה קצת, כמ"ש (ביחזקאל ל"ד ד'):

 

(ז) לָכֵ֛ן עַתָּ֥ה יִגְל֖וּ בְּרֹ֣אשׁ גֹּלִ֑ים וְסָ֖ר מִרְזַ֥ח סְרוּחִֽים:

רש"י וסר מרזח סרוחים – ויבטלון משתאות המגודלים וגסי הרוח מרזחות לשון משתאות

בסיפרי בפרשת וישב ישראל בשיטים מצאתי וחזרו לעשות להם מרזחים והיו קוראים להם ואוכלים:

רד"ק לכן – הנשארים מיוסף שלא נחלו על שבר אחיהם שגלו עתה בקרוב יגלו בראש גולים תחלה לגלות יהודה:

וסר מרזח סרוחים – יקרב ויבא אבל אותם שהיו סרוחים על ערשותם ושמנים ומתענגים עתה יקרב אבלם

וסר לשון קריבה כמו סורה שבה פה אסורה נא ואראה

וי"ת לשון הסרה ויעדי מנהין מרזחין ומכוין הראשונה כ"ף והשנייה בי"ת והוא מדברי רז"ל תנתן כבנתי לבתי וכת"י והרדידים וכבנתי ויש נסחאות מככין בשני כפי"ן, ופירושו מצעו' שתרגום וישבת על מטה כבודה מככין דיקר

ומרזח רבותינו ז"ל יפרשוהו אבל וכן אל תבא בית מזרח וסמכו מזה הפסוק שהאבל מיסב בראש שנאמר וסר מרזח סרוחים מרזח נעשה כשר לסרוחים פי' לסרוחים לנשארים כלומר לשאר העם כמו וסרח העודף שפירושו שאר היריעה העודפת

ודעת יונתן כי מרזח הוא ענין שמחה והלולים שהרי תרגם ויעדי מנהון מרזחין ולא אמר כי האבל יסור מהם אלא השמחה תסור מהם ובסיפרי בפרש' וישב ישראל בשיטים באחרונה חזרו לעשות להם מרזחין והיו קוראות לעם ואוכלים שנאמר ותקראנה לעם וגו',

ואדוני אבי ז"ל פירש כי לשון מרזח הוא להרמת הקול בין לבכי בין לשמחה וכן הוא בלשון ערבי:

מלבי"ם לכן עתה יגלו בראש גולים. כל הדברים האלה היו סבה שיגלו עתה, בזמן קדום,

ולא נתאחר גלותם אל זמן העתיד, עד שהם הלכו בראש גולים, שהם היו הגולים ראשונה לפני האומות מפני שהאומות שמו על לב את צרת אחיהם וחשבו מחשבות לנדות ולהרחיק את יום רע,

וסר מרזח סרוחים – שע"י שהוגלו מארצם סר וחדל המרזח והמשתה שעשו אל הסרוחים,

היינו אל הזונות הסרוחות שבעבורם היו עושים מרזח ומשתה בכל יום, עתה יוסר המרזח הזה:

מלבי"ם ביאור המילות מרזח. הושאל מן המשתה שהיו רגילים לעשות אחרי קבור המת לנחם את האבל (כמו אל תבא בית מרזח, ירמיה ט"ז) אל משתה שהיו עושים להסרוחים והנבאשים אשר על ערשותם, שגם במת יש הבאשת המת:

וסר, ר"ל שיסור ויפסק:

 

(ח) נִשְׁבַּע֩ אֲדֹנָ֨י ה֜' בְּנַפְשׁ֗וֹ נְאֻם־ה֙' אֱלֹהֵ֣י צְבָא֔וֹת מְתָאֵ֤ב אָֽנֹכִי֙ אֶת־גְּא֣וֹן יַֽעֲקֹ֔ב וְאַרְמְנֹתָ֖יו שָׂנֵ֑אתִי וְהִסְגַּרְתִּ֖י עִ֥יר וּמְלֹאָֽהּ:

מלבי"ם נשבע ה' בנפשו. ברצונו, כי רצונו הוא הפועל הכל,

מתאב אנכי את גאון יעקב – שאין לי עוד רצון אל גאון יעקב, ועי"כ שנאתי ארמנותיו ואסגיר עיר ומלואה ביד צרים:

מלבי"ם ביאור המילות בנפשו. ברצונו. כמו ולא תגעל נפשי אתכם, ומצאנו נשבע ה' בימינו, בקדשו, בשמו הגדול, בי נשבעתי, בגאון יעקב:

מתאב. הפך הנה תאבתי לפקודיך, כמו משרש, מסקל. רש"י מתאב – כמו מתעב וכן תירגם יונתן מנבל וכו'.

וגאון יעקב הוא הבהמ"ק שתחלה אבה בו ועתה בלתי אובה, וארמנותיו שונא מתחלתו:

 

(ט) וְהָיָ֗ה אִם־יִוָּ֨תְר֜וּ עֲשָׂרָ֧ה אֲנָשִׁ֛ים בְּבַ֥יִת אֶחָ֖ד וָמֵֽתוּ:

רש"י אם יותרומן הדבר והחרב:

בבית אחד ומתו – שישרפו האויבים את הבית עליהם בלכדם את העיר:

מלבי"ם והיה אם יותרו עשרה אנשים. אשר לא יהרגם האויב, והם ישארו בבית אחד למשל אב ותשעה בניו,

ומתו כולם ע"י הדבר שיהיה בעיר: רד"ק ועשרה אינו דוקא אלא ר"ל רבים:

 

(י) וּנְשָׂא֞וֹ דּוֹד֣וֹ וּמְסָרְפ֗וֹ לְהוֹצִ֣יא עֲצָמִים֘ מִן־הַבַּיִת֒ וְאָמַ֞ר לַאֲשֶׁ֨ר בְּיַרְכְּתֵ֥י הַבַּ֛יִת הַע֥וֹד עִמָּ֖ךְ וְאָמַ֣ר אָ֑פֶס וְאָמַ֣ר הָ֔ס כִּ֛י לֹ֥א לְהַזְכִּ֖יר בְּשֵׁ֥ם הֽ':

תרגום יונתן וְיִטְלִנֵיהּ קְרִיבֵיהּ מִיְקֵידָא לְאַפָּקָא גַרְמַיָא מִן בֵּיתָא וְיֵימַר לְדִי בְשִׁדָא דְבֵיתָא הַעוֹד כְּעַן עִמָךְ וְיֵימַר סָפוּ וְיֵימַר סַלֵק אֲרֵי כַּד הֲווֹ קַיָמִין לָא הֲווֹ מְצַלָן בִּשְׁמָא דַיָי:

רד"ק ונשאו דודו ומסרפו – דודו אחי אביו ומסרפו אחי אמו כן פירשוהו קצת המפרשים,

וי"מ ענין שרפה והסמ"ך במקום שי"ן, ופירש אאז"ל אמר אותו אוהבו הבא לשרוף בשר המת קרובו בעבור הריח ולהוציא עצמים מן הבית ומרוב הדבר יאמר אחד לחברו העוד עמך מתים שתוציא שאעזור אותך יענה חברו אפס כי כבר הוצאתים כלם

יאמר לו חברו הס ושתוק ולא תקונן כי לא להזכיר בשם השם

מה שלא היינו רגילים להזכיר בשם ה' – והיינו מזכירים שמות הבעלים,

זה גרם לנו הדבר הזה, נשים יד לפה נסבול ונשתוק

או שלא לשבר לב העם מרוב הדבר גם בעבור שלא ישמעו האויבים:

ורש"י פירש: ואמר הס השלך וסלק הכל כי זאת להם על אשר לא רצו להזכיר בשם ה' כן ת"י:

 

מלבי"ם ונשאו דודו. מצייר שאב ובניו ואחיו הראוים לירשו כולם מתו בדבר, ולא ישאר קרוב שיטפל במתים לקברם ושירש את הבית הנשאר ואת הנכסים רק דודו של בעה"ב,

כמ"ש אם אין אחים לאביו ונתתם את נחלתו לאחי אביו,

והוא ישא אותו לקבורה והוא יהיה ג"כ מסרפו שהוא ישרף העצמות (כמ"ש (ש"א ל"א) ויקחו את גוית שאול וכו' וישרפו אותם.

ופי' הרד"ק חניטות העצמות בבשמים השורפים אותם ומיבשם

ובפרט בעת המגפה שופכים סיד על העצמות כדי שישרפו ולא יתפשט מהם הדבר),

והטעם שישא אותו יהיה כדי להוציא עצמים מן הבית באשר הוא היורש את הבית ירצה לטהרו מן העצמות ואמר לאשר בירכתי הבית העוד עמך,

מצייר שאיש אחד מן משרתי הבית שנשאר בחיים יושב בירכתי הבית

ולא ירצה לבא בתוך הבית אם מפני המגפה אם מפני המפולת,

והדוד העוסק בקבורה ישאל אותו העוד עמך?,

ר"ל אם נשאר עוד איש עמו מבני הבית בן או אח שנמלטו עמו מן המגפה, ואמר אפס כי כל בני הבית מתו,

ואמר [המשרת לדוד] הס, באשר היה המנהג להזכיר שם ה' על המתים, אם לומר צדוק הדין ולברך דיין האמת,

וגם שכפי הדין צריך לברך שהחיינו ג"כ, כמ"ש אמרו לו מת אביו והוא יורשו מברך שתים ברוך דיין האמת ושהחיינו

ואחר שהוא [הדוד] היורש את הבית ירצה להזכיר שם ה', ולכן יצוה אותו המשרת שיהס וישתוק –

כי לא להזכיר בשם ה' ר"ל שאין עתה העת לזה, והמשרת יבאר לו הטעם, מפני:

מלבי"ם ביאור המילות מסרפו. כמו משרפו: הם צווי מהכבד ושרשו הסה, שתוק:

 

(יא) כִּֽי־הִנֵּ֤ה ה֙' מְצַוֶּ֔ה וְהִכָּ֛ה הַבַּ֥יִת הַגָּד֖וֹל רְסִיסִ֑ים וְהַבַּ֥יִת הַקָּטֹ֖ן בְּקִעִֽים:

מלבי"ם כי הנה ה' מצוה והכה הבית הגדול רסיסים. וא"כ אין עת להתפלל, מפני הסכנה, שבמהרה יפול הבית הגדול, ושמפני טעם זה נמלט מן הבית הגדול וישב בירכתי הבית, דהיינו בבית הקטן הנסמך לבית הגדול בירכתים,

ששם אין סכנה כ"כ,

כי את הבית הקטן לא יכה רק בקיעים קטנים ולא ישבר לרסיסים כבית הגדול,

וגם מפני טעם זה אין לו להזכיר בשם ה' על טובת הירושה ולברך שהחיינו כי הבית יהיה למפולת ולא יירש מאומה:

מלבי"ם ביאור המילות רסיסים. כמו רצוצים והוא יותר מן בקיעים:

 

(יב) הַיְרֻצ֤וּן בַּסֶּ֙לַע֙ סוּסִ֔ים אִֽם־יַחֲר֖וֹשׁ בַּבְּקָרִ֑ים כִּֽי־הֲפַכְתֶּ֤ם לְרֹאשׁ֙ מִשְׁפָּ֔ט וּפְרִ֥י צְדָקָ֖ה לְלַעֲנָֽה:

מלבי"ם הירצון בסלע סוסים. הסלע שהוא ההר הקשה והחד הסלעיי אינו ראוי למאומה,

שא"א לעשות עליו דרך סלולה שירוצון בו סוסים בעת מלחמת,

וכן אינו ראוי לחרוש עליו בבקרים לעשות בו שדי תבואה,

וזה משל אם על ארצם שנעשית כסלע וצור החלמיש ולא יוכלו ללחום בו ביום קרב להנצל מן החרב

ולא לזרוע בו תבואה להנצל מן הרעב

(וכן ירמוז על לבבם שנעשה כסלע ולא יוכלו לעמוד במלחמת היצר, ולא לקבל זרע המוסר והדעת).

ומבאר כי תנאי נצחון המלחמה הוא אם יעשו משפט בין אדם לחברו כמו שנזכר ביהושפט דה"ב (סי' י"ט וסי' כ') שכאשר העמיד שופטים בכל עיר ועיר נצח את אויביו מסביב,

וכמ"ש חז"ל חרב בא לעולם על עוות הדין, ואתם הפכתם לראש משפט תחת המשפט ימתיק כל מרורות,

ובקיבוץ המדיני יחיו חיים ערבים אם יש משפט בין אדם לחברו, הפכתם אותו למרורות.

ותנאי הזריעה ושיצמחו שדי תבואות הוא הצדקה בין אדם למקום,

שעי"ז ישגיח ה' עליהם ויתן מטר ארצם בעתו, ואתם הפכתם פרי צדקה ללענה שתעשו הפך הצדקה לעבוד ע"ז

ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה תשאה שממה:

מלבי"ם ביאור המילות משפט, צדקה. (ע"ל ה' כ"ד):

 

(יג) הַשְּׂמֵחִ֖ים לְלֹ֣א דָבָ֑ר הָאֹ֣מְרִ֔ים הֲל֣וֹא בְחָזְקֵ֔נוּ לָקַ֥חְנוּ לָ֖נוּ קַרְנָֽיִם:

מלבי"ם השמחים ללא דבר. הנה (במלכים ב' י"ד) אמר על ירבעם בן יואש שהוא השיב את גבול ישראל מלבא חמת עד ים הערבה כדבר ה' אשר דבר ביד עבדו יונה בן אמתי אשר מגת החפר כי ראה ה' את עני ישראל מורה מאד וכו' ולא דבר ה' למחות את שם ישראל מתחת השמים ויושיעם ביד ירבעם בן יואש,

ור"ל שמה שהצליח ירבעם בעת ההיא להשיב את גבול ישראל, הגם שידע ה' שהם עתידים לגלות מפני עונותיהם, הוא מפני שאז לא נחרץ עדיין גז"ד, שהגז"ד של הגלות לא נחרץ עד ימי עמוס שאז נחרצה הגזרה שיגלו,

וכמ"ש עמ"ש (ישעיה ז') ובעוד ששים וחמש שנה יחת אפרים מעם

שהוא מן העת שנבא עמוס שישראל גלה יגלה מעל אדמתו שאז נחרץ גזר דינם שיגלה אחר ס"ה שנה,

ואחר שבימי ירבעם בן יואש עדיין לא נגזרה הגזרה, שעז"א ולא דבר ה' למחות את שם ישראל, דהיינו שלא דבר הגזר דין עדיין אז, וראה שהם מעונים מאד ואם יניחם ביד הטבע והמקרה יכלו מעצמם ולא היה עדיין זמן לזה,

לכן הוכרח להושיעם ביד ירבעם בן יואש,

והדור ההוא ששמעו נבואה זו מפי יונה בן אמתי שהגיד להם שמה שהושיעם הוא מפני שה' לא דבר לכלותם,

שמחו על לא דבר, היינו על שלא יצא דבר וגזרה עליהם,

ועפ"ז חשבו אחר שמה שהתגברו על האויב והושב גבול ישראל מלבא חמת עד ים הערבה לא היה ע"י שה' דבר,

רק ע"י שה' לא דבר, א"כ התשועה לא היתה בדרך נס מאת ה' כי לא הושיעם בפועל ע"י דבור שדבר לטובתם,

רק היה ע"י שלא דבר רע עליהם, ועי"כ נושעו מעצמם ע"י כח ירבעם במלחמה,

ועי"ז חשבו שנצחו בחזקתם וגבורתם, ואמרו הלא בחזקנו לקחנו לנו קרנים שמה שנצחנו היה ע"י חזקנו וגבורתנו, ולכן יעשה ה' עמהם מדה כנגד מדה:

 

(יד) כִּ֡י הִנְנִי֩ מֵקִ֨ים עֲלֵיכֶ֜ם בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֗ל נְאֻם־ה֛' אֱלֹהֵ֥י הַצְּבָא֖וֹת גּ֑וֹי וְלָחֲצ֥וּ אֶתְכֶ֛ם מִלְּב֥וֹא חֲמָ֖ת עַד־ נַ֥חַל הָעֲרָבָֽה:

רש"י מלבא חמת – שהוא במקצוע צפונית מערבית של ארץ ישראל:

עד נחל הערבה – נחל מצרים שהוא במקצוע דרומית מערבית:

מלבי"ם כי הנני מקים עליכם נאום ה' צבאות גוי. הגוי שאקים עליכם לא יהיה בלא דבר, רק בדבור ונאום ה' צבאות,

כי עתה דבר וינאום נאום וחרץ את הגזרה, והוא יקום את הגוי אשר ילחצו אתכם מלבא חמת עד נחל הערבה,

כמו שאז הושיעם ביד ירבעם וישיב גבולם מלבא חמת עד ים הערבה:

 

 


 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “עמוס פרק ט”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב