עמוס

עמוס פרק ז

(א) כֹּ֤ה הִרְאַ֙נִי֙ אֲדֹנָ֣י ה֔' וְהִנֵּה֙ יוֹצֵ֣ר גֹּבַ֔י בִּתְחִלַּ֖ת עֲל֣וֹת הַלָּ֑קֶשׁ וְהִ֨נֵּה־לֶ֔קֶשׁ אַחַ֖ר גִּזֵּ֥י הַמֶּֽלֶךְ:

מלבי"ם כה הראני ה'. כבר אמר למעלה (סי' ד') שה' העניש אותם בחמשה מיני עונשים כדי שישובו בתשובה

והם לא שבו אל ה',

ושלשה עונשים הראשונים היו ע"י רעב שהביא עליהם ושנים האחרונים היו ע"י דבר וחרב,

ואחר שבכל אלה לא שבו היה מדת הדין מתוחה כנגדן לכלותם,

כמש"ש לכן זאת אעשה לך ישראל וכו' וכמו שפרשתי שם,

וסיפר פה איך הראהו ה' את העונשים יוצאים מכח אל הפועל, ונצטיירו בציורים שונים במחזה הנבואה,

ותחלה הראהו ה' עונשי הרעב, שחשב למעלה שהיה תחלה מניעת הגשם בעוד שלשה חדשים לקציר

ואח"כ היה שדפון וירקון ולבסוף בא הגזם – שהוא מכת הארבה שהיה המכה האחרונה בגזרת הרעב.

הראהו ה' והנה יוצר גובי, שהוא הארבה, בתחלת עלות הלקש,

הלקש הוא המטר המאוחר הנקרא מלקוש, והתבואה הגדלה על ידי המלקוש נקראת לקש,

וראה שכאשר התחיל הלקש לעלות ולגדל יצר ה' את הארבה להשחית את התבואה הגדלה,

וספר שהלקש בא אחר גִזֵי המלך, אחר העת שגוזזים את צאן המלך [או העשב למאכל בהמות המלך. רד"ק]

שהוא באמצע הקיץ, אז גדל הלקש,

כי נתאחרה התבואה בעת ההיא מפני עצירת גשמים, ואז בא הארבה:

מלבי"ם ביאור המילות יוצר גובי. בורא ארבה, כמו וטפסריך כגוב גובי (נחום ג'), הלקש מענין מלקוש, התבואה הגדלה על מטר המאוחר:

 

(ב) וְהָיָ֗ה אִם־כִּלָּה֙ לֶֽאֱכֹל֙ אֶת־עֵ֣שֶׂב הָאָ֔רֶץ וָאֹמַ֗ר אֲדֹנָ֤י ה֙' סְֽלַֽח־נָ֔א מִ֥י יָק֖וּם יַֽעֲקֹ֑ב כִּ֥י קָטֹ֖ן הֽוּא:

מלבי"ם והיה אם* כלה, כאשר ראיתי בנבואה כי קרוב הדבר שכלה לאכול את עשב הארץ, ושעוד מעט לא ישאיר מאומה,

ואומר ה' סלח נא אז בקש שה' יסלח עונם ועי"כ תבוטל הגזרה

כי עבר אדם עבירה פעם ראשונה ושניה ושלישית מוחלין לו, וזה היה העונש השלישי,

ובאר הטעם כי מי יקום יעקב, ור"ל שלא היה לו תקומה מפני הרעב, אחר כי קטון הוא,

וכן שא"א שיקום ויתחזק במע"ט אחר שקטון הוא במדרגתו:

מלבי"ם ביאור המילות אם כלה. כמו כאשר כלה, ומבואר אצלי שמלת אם הבא תחת כאשר יש בו גם מהוראת מלת אם, כאשר כלה הוא החלטי, אם כלה הוא תנאי, ועדיין לא כלה רק היה קרוב לזה:

 

(ג) נִחַ֥ם ה֖' עַל־זֹ֑את לֹ֥א תִהְיֶ֖ה אָמַ֥ר הֽ':

רש"י נחם על זאת – נתרצה בתפלתו ונעתר לי:

רד"ק נחם – כמו וינחם ה' על הרעה ונחם נפעל עבר כי החי"ת פתוחה:

מלבי"ם נחם ה' על זאת. וע"י תפלת הנביא נתבטלה הגזרה:

 

(ד) כֹּ֤ה הִרְאַ֙נִי֙ אֲדֹנָ֣י ה֔' וְהִנֵּ֥ה קֹרֵ֛א לָרִ֥ב בָּאֵ֖שׁ אֲדֹנָ֣י ה֑' וַתֹּ֙אכַל֙ אֶת־תְּה֣וֹם רַבָּ֔ה וְאָכְלָ֖ה אֶת־הַחֵֽלֶק:

רד"ק כה הראני – הראני במראה הנבואה שהיה האל קורא למלאכיו לריב ישראל באש

וראיתי במראה הנבואה שהיתה האש גדולה עד שאכלה את תהום רבה ופירושו על דרך ואת המים אשר בתעלה לחכה:

ואכלה את החלק – פי' חלקת השדה ובאמרו החלק בה"א הידיעה ר"ל חלקת השדה אשר למלך כמו שאמר למעלה אחר גזי המלך וזה להורות כי בעון המלך היה

כי בזמן שהיה המלך טוב היו העם הולכים בדרך טובה כמו שהיה מוכיחם ומדריכם בדרך ישרה

ובזמן שהיה המלך בדרך רעה היו העם ג"כ רעים שהיו לומדים מעשיו

והאש הזה אפשר שהיה דמיון לחום השמש החזק השורף המונע המטר ומייבש הצמחים וימעטו אז מימי הנהרות

ובראותי במראה הנבואה שהיה מכלה הכל צעקתי לאל ית' ואמרתי ה' ה' חדל נא מזאת הרעה הגדולה

ולמעלה אמר סלח נא והענין אחד כי אם יסלח להם יחדל מלהרע להם

ואאז"ל פירש באש כמשמעו שרצה לדון אותם באש וגפרית כסדום ועמורה לולי תפלת הנביא

וזהו שאמר בישעיה כמעט כסדום היינו:

מלבי"ם כה הראני ה'. הראה לו שתי גזרות האחרונות שהם דבר וחרב, וצייר את הגזרה שקורא לריב באש,

שהחרב והדבר נדמו כאש אוכלת במחנה וכמש"ש ותהיה כאוד מוצל משריפה, ותאכל את תהום רבה

שמבואר שם שתחלה אכלה את היורדים למצרים לעזרה

כמ"ש שלחתי בכם דבר בדרך מצרים הרגתי בחרב בחוריכם, שמצרים עמוקה כתהום נגד א"י,

וגם שהליכתם למצרים יכנה הנביא בל' ותשפילי עד שאול (ישעיה נ"ז), [שאול = תהום]

ואח"כ ואכלה את החלק שמשם בא הדבר והחרב לא"י כמבואר למעלה שא"י הוא חלקם ונחלתם:

מלבי"ם ביאור המילות החלק. הוא אחוזת הארץ כמו בוססו את חלקתי (ירמיה י"ב):

 

(ה) וָאֹמַ֗ר אֲדֹנָ֤י ה֙' חֲדַל־נָ֔א מִ֥י יָק֖וּם יַעֲקֹ֑ב כִּ֥י קָטֹ֖ן הֽוּא:

מלבי"ם (ה – ו) ואומר חדל נא. עתה לא היה יכול לומר סלח נא, כי בפעם הרביעית אין מוחלים לו,

רק בכ"ז בקש שיחדל מהעניש מצד שלא תהיה להם תקומה, וה' נחם ובטל גם גזרה זאת:

 

(ו) נִחַ֥ם ה֖' עַל־זֹ֑את גַּם־הִיא֙ לֹ֣א תִֽהְיֶ֔ה אָמַ֖ר אֲדֹנָ֥י הֽ':

אבן עזרא נחם – הטעם ששמע השם תחנתי פעמיים:

מצודת דוד גם היא – גם הגזרה ההיא לא תהיה:

 

(ז) כֹּ֣ה הִרְאַ֔נִי וְהִנֵּ֧ה אֲדֹנָ֛י נִצָּ֖ב עַל־חוֹמַ֣ת אֲנָ֑ךְ וּבְיָד֖וֹ אֲנָֽךְ:

רש"י על חומת אנך – על שורא דדינא וכן פתר דונש, אנך ל' ערבי חוט קו המשקולת העופרת [פיון] אשר בה יביט בונה החומה ליישר הדימוס אף כאן הוא לשון קו משקולת משפט:

אבן עזרא כה, אנך – אין ריע לו ובלשון ישמעאל עופרת והטעם כי אשים חומת עופרת בקרב עמי ולא אעבר לו לראותו דרך משל ויש אומרים כי עבור כמו ותפארתו עבור על פשע:

רד"ק כה הראני, נצב – כבוד האל יתברך היה נצב על חומת אנך:

ובידו אנך – פירשו בו בדיל וכן יקרא בלשון ערבי הבדיל אנך בדגשת הכ"ף ומשקולות הבנין עושין מבדיל או עופרת רוצה לומר חומה בנויה בקו הדין ובמשקולת המשפט ובידו אנך ובידו משקולת המשפט לשפטם על פי מעשיהם ובאמרו ובידו להורות כי לא יעשה עמהם כלה כפי מעשיהם כי בידו הנקמה והרחמים והוא רב חסד מטה כלפי חסד וי"ת הא מימרא דה' מעתד על שור דדין וגו', ובמדרש על חומת אנך על שורא דאוניתא ובידו אנך כבעל חוב ושטרו בידו ועומד לגבותו מבעל חובו:

מלבי"ם כה הראני ה'. עתה הראה לו במחזה שה' נצב על חומת אנך ובידו אנך,

ראה בזה שני דברים, אחד חומת אנך היינו חומה שנבנתה במדה ובפלס, והוא ציור אל כלל הבריאה שברא ה',

שהיא החומה המקפת את כל המציאות, שנבנתה במדת הדין ובאנך המשפט,

כי פלס ומאזני משפט נטוים על כלל המציאות שהכל נברא כפי המשפט והכל ערוך במדת הדין ובהשגחה הכללית, שהשגיח ה' על כלל המציאות בדין ובמשפט, וה' נצב על חומה זו ומשגיח עליה בהשגחה כללית כפי הדין,

וזאת שנית ראה כי בידו אנך, שהגם שכבר נגמר הבנין, בכ"ז מחזיק את האנך בידו למדוד מחדש,

והיינו שחוץ מן ההשגחה הכללית הערוך מששת ימי המעשה

ישגיח בכל עת השגחה אישיית

להעניש את החוטאים בהשגחה מיוחדת כפי המשפט הפרטיי לפי העת ולפי הנדונים:

מלבי"ם ביאור המילות אנך. משקולת הבדיל, ובדיל בלשון ערבי אנך:

 

(ח) וַיֹּ֨אמֶר ה֜' אֵלַ֗י מָֽה־אַתָּ֤ה רֹאֶה֙ עָמ֔וֹס וָאֹמַ֖ר אֲנָ֑ךְ וַיֹּ֣אמֶר אֲדֹנָ֗י הִנְנִ֨י שָׂ֤ם אֲנָךְ֙ בְּקֶ֙רֶב֙ עַמִּ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לֹֽא־אוֹסִ֥יף ע֖וֹד עֲב֥וֹר לֽוֹ:

רש"י הנני שם אנך – הנני שופט אותם בקו שורת הדין:

עבור לו – להמתין להם על פשעיהם:

רד"ק ויאמר ה' – מה אתה רואה עמוס ואמר אנך – זה סנהדרי גדולה שכן מנין אנך בגימטרי"א ע"א ר"ל שהיו דנין באונאה:

על זאת המראה לא צעק הנביא כי לא ראה שהיה עושה כלה אלא שהיה שופטם בייסורין ובגלות לפיכך אמר לו מה אתה רואה שלא צעקת כמו בשתי המראות הראשונות ואמר אנך ראיתי שתשפטם במשקולת המשפט:

הנני שם אנך – אשים בקרבם משקולת המשפטים:

לא אוסיף עוד עבור לו – ר"ל שאעבור לו על פשעיו שלא אענישנו לא אסבול עוד זה אלא אענישנו במשפטים הנה בנו במות ומקדשים להכעיסני ואני אחריבם ואשימם ועובדיהם יפלו בחרב והם בית ירבעם בן יואש שעבדו והחזיקו יד העובדים והיה בידם למחות כי עון העם על המלך:

מלבי"ם ויאמר ה' אלי מה אתה רואה עמוס. באשר ראה שני דברים, חומת אנך, והאנך אשר ביד ה',

שאל אותו מה אתה רואה, ר"ל מה הדבר אשר הוא חידוש בעיניו במחזה הזאת,

ואומר אנך ר"ל החומה של אנך אינה לפלא בעיני כי ידעתי שהכל ערוך במדה ובמשקל ובמדת הדין,

רק אני רואה ומתפלא על האנך אשר בידך שאתה אוחז אחר גמר הבנין,

שזה מורה שאתה רוצה להעניש איזה אומה במשפט הפרטי ובהשגחה המיוחדת אשר אין לה קשר עם המשפט הכללי המיוסד בכלל המציאות זה אני רואה ומדקדק עליו,

ויאמר ה' הנני שם אנך בקרב עמי ישראל, ר"ל שלא אניח אותם שיישפטו על פי קו הדין הכללי

שבו לא ישקיף על הפרט לשפוט כל איש ואיש ביחוד, רק דן את כל העולם בכלל,

וכן מצד הדין הכללי יעבור לפעמים על העון והעונש אם אין הזמן הכללי מסכים אל הרעה,

כי בצד הדין הכללי תבא הרעה לפי הַסְדָרים הטבעיים והערך המערכיי הקצוב בהנהגה הכללית,

 וימתין על העת המוכשר לזה כפי סדר העולם וכפי המערכת,

אבל אני שם אנך חדש ומדה מיוחדת המודדת כפי ההשגחה הפרטיית,

וזה יבדל מן האנך הכללי של חומת אנך בשני דברים:

א] שאני שם אנך בקרב עמי ישראל לשפוט כל איש ואיש ביחוד ע"י ההשגחה האישיית ומשפט הפרטי,

ב] שלא אוסיף עוד עבור לו, שאף שלא יוכשר הזמן אל העונש לפי סדר העולם הטבעי

לא אעבור [ואדחה] את העונש לזמן המוכשר לזה, כי אמדוד להם כפעלם ע"פ ההשגחה הפרטיית:

 

(ט) וְנָשַׁ֙מּוּ֙ בָּמ֣וֹת יִשְׂחָ֔ק וּמִקְדְּשֵׁ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל יֶחֱרָ֑בוּ וְקַמְתִּ֛י עַל־בֵּ֥ית יָרָבְעָ֖ם בֶּחָֽרֶב:

רד"ק ונשמו במות ישחק – כתיב בשי"ן והוא כמו בצד"י כי שחק בשי"ן וצחק בצד"י ענין אחד

והנה כל הנביאים לא כנו שבטי ישראל כי אם בשם ישראל אביכם או בשם יעקב

לא כנו אותם בשם אברהם ולא בשם יצחק

לפי שאברהם ויצחק היו להם בנים אחרים אבל יעקב אבינו נתיחד בזרע הקדש לפיכך נקראו על שמו ישראל ויעקב

וזה הנבי' כנה שבטי ישראל בשם יצחק בשני מקומות בזה הספר

ואפשר כי דעתו היה בזוכרו במות ישחק לפי שיצחק אביו נעקד על גבי המזבח לעשות רצון האל ית' ומצותיו

והנה בניו מכעיסים האל ית' בבמותיהם ובפסיליהם ומקדשי ישראל הם בית אל והגלגל ודן כי בהם היו הבמות הגדולות להם ובנו שם בתים גדולים לבמות לכן נקרא הארמון ואמר כי מקדש מלך היא ובא אל מקדשו להתפלל: וקמתי על בית ירבעם בחרב – כי שלום בן יבש הרג זכריה בן ירבעם ובו נפסקה מלכות יהוא:

מלבי"ם ונשמו. ועי"ז נשמו במות ישחק הם הבמות שעשו לעגלים, וקראם ישחק מלשון שחוק ולעג,

ומקדשי ישראל שהם המקומות המקודשים אצלם בבית אל ובדן – יחרבו,

וקמתי על בית ירבעם בחרב, שהגם שירבעם ימות כדרכו, ביתו יסופו בחרב,

שהוא זכריה בן ירבעם בן יואש שהומת ע"י שלום בן יבש:

מלבי"ם ביאור המילות ישחק. מענין שחוק ולעג, וחורבה יפול על הבנין כמ"ש יחזקאל בכ"מ, עז"א מקדשי ישראל יחרבו:

 

(י) וַיִּשְׁלַ֗ח אֲמַצְיָה֙ כֹּהֵ֣ן בֵּֽית־אֵ֔ל אֶל־יָרָבְעָ֥ם מֶֽלֶךְ־יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר קָשַׁ֨ר עָלֶ֜יךָ עָמ֗וֹס בְּקֶ֙רֶב֙ בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל לֹא־תוּכַ֣ל הָאָ֔רֶץ לְהָכִ֖יל אֶת־כָּל־דְּבָרָֽיו:

רש"י כהן בית אל – כומר לעכו"ם שלו:

מלבי"ם וישלח אמציה. יען שנבא על הבמות והמקדשים חרה אף כהן בית אל,

ושלח אל ירבעם לאמר קשר עליך עמוס, ר"ל שעל ידי שנבא שירבעם ימות בחרב הוא מעורר קשר על המלך,

שעי"כ יעמדו העם על המלך להמיתו אחר שכן יעד הנביא ע"פ ה',

כמו שיהוא התקשר ע"י נבואת הנביא והרג את מלכו [יהורם מלך ישראל ואחזיה מלך יהודה],

ולבל יירא ירבעם מלהרגו מפני שהעם יריבו בעדו,

הוסיף לא תוכל הארץ להכיל את כל דבריו, לאמר שהוא מדבר דברים כאלה שגם הארץ לא תוכל לסבול נבואותיו,

כי נבא פורעניות גם על העם עד שגם העם יסכימו על הריגתו, [אבן עזרא ולא יוכלו אנשי הארץ להכיל לסבול והנה אם תמיתהו ושמחו הכל] ובאר דבריו נגד מ"ש קשר עליך עמוס, מפרש

 

(יא) כִּי־כֹה֙ אָמַ֣ר עָמ֔וֹס בַּחֶ֖רֶב יָמ֣וּת יָרָבְעָ֑ם וְיִ֨שְׂרָאֵ֔ל גָּלֹ֥ה יִגְלֶ֖ה מֵעַ֥ל אַדְמָתֽוֹ:

רש"י בחרב ימות ירבעם – והוא לא אמר כן אלא וקמתי על בית ירבעם והוא בנו זכריה שהרגו שלום בן יבש (מלכים ב טו):

מלבי"ם כי כה אמר עמוס בחרב ימות ירבעם. ור"ל שכה אמר עמוס מדעת עצמו,

וע"י שאמר שירבעם ימות בחרב הוא קושר קשר כנ"ל,

ונגד מ"ש לא תוכל הארץ להכיל את דבריו, פירש כי אמר שישראל גלה יגלה מעל אדמתו.

ובאמת כל זה היה שקר כי הוא לא אמר שירבעם ימות בחרב, רק נבא על בית ירבעם לא על ירבעם עצמו,

וא"כ לא קשר קשר על המלך, וגם לא הזכיר כלל שישראל גלה יגלה מעל אדמתו,

ואמציה בדא זאת מלבו, וכבר בארו חז"ל שירבעם לא קבל לה"ר הזה ולא האמין לאמציה כי שקר דבר:

אבן עזרא כי – אף על פי שלא מצינו כתוב כי ירבעם מת בחרב ידענו כי דבר השם אמת הוא וכו'.

 

(יב) וַיֹּ֤אמֶר אֲמַצְיָה֙ אֶל־עָמ֔וֹס חֹזֶ֕ה לֵ֥ךְ בְּרַח־לְךָ֖ אֶל־אֶ֣רֶץ יְהוּדָ֑ה וֶאֱכָל־שָׁ֣ם לֶ֔חֶם וְשָׁ֖ם תִּנָּבֵֽא:

רש"י חוזה – אתה שמתנבא עתידות:

לך ברח לך אל ארץ יהודה – ששם מקדשו של הקדוש ברוך הוא שאתה מתנבא בשמו:

ואכל שם לחם – לשון בזיון אמר לו שם יתנו לך פתיתי לחם בשכר שתתנבא להם:

מלבי"ם ויאמר אמציה. כאשר ראה כי לא יכול להרגו ע"י המלך רצה להפחידהו שיברח מן הארץ,

ואמר לו חוזה לך ברח לך אל ארץ יהודה כי בכאן אתה בסכנה שלא יהרגך המלך,

וחוץ מזה לא תפעל פה מאומה בנבואתך, שאם אתה מתנבא כדי שתאכל לחם ע"י נבואתך, הן שם תאכל לחם,

כי שם יחזיקו ידי הנביאים בלחם לא פה,

ואם תנבא בעבור הנבואה עצמה להוכיח את העם ולהחזירם למוטב, גם זה לא תשיג פה, רק בארץ יהודה שם תנבא, ר"ל שם יניחו אותך לנבאות וישמעו לקולך לא פה:

 

(יג) וּבֵֽית־אֵ֔ל לֹֽא־תוֹסִ֥יף ע֖וֹד לְהִנָּבֵ֑א כִּ֤י מִקְדַּשׁ־מֶ֙לֶךְ֙ ה֔וּא וּבֵ֥ית מַמְלָכָ֖ה הֽוּא:

רש"י ובית אל לא תוסיף עוד להנבא – שאין מזכירין כאן אלא שם עכו"ם:

מלבי"ם ובית אל לא תוסיף עוד להנבא. לא בעבור שתאכל לחם כי מקדש מלך הוא,

בבית אל נמצא בית המקדש של המלך,

ר"ל בית העגלים שהקדישו המלך למקדש לעבוד שם עבודתו, לא יפרנסו את הנביאים המנבאים נגד העגלים,

וכן לא בעבור שאתה רוצה לישר את העם, כי בית ממלכה הוא ולא יקבלו מוסר רע באזני העם:

מלבי"ם ביאור המילות מקדש מלך. כן קורא בית העגל שהיה מיוחד למלך לבית המקדש:

 

(יד) וַיַּ֤עַן עָמוֹס֙ וַיֹּ֣אמֶר אֶל־אֲמַצְיָ֔ה לֹא־נָבִ֣יא אָנֹ֔כִי וְלֹ֥א בֶן־נָבִ֖יא אָנֹ֑כִי כִּֽי־בוֹקֵ֥ר אָנֹ֖כִי וּבוֹלֵ֥ס שִׁקְמִֽים:

רש"י לא נביא אנכי – איני מנביאי שקר שלכם הנוטלים שכרם להנבא, איני צריך לכל זאת ולא נהגתי כך אני,

שאני עשיר ובעל מקנה ונכסים, כמו שת"י ארי מרי גיתי אנא ושקמין אית לי בשפלתא:

בוקר אנכי – רועה בקר:

ובולס שקמים – מחפש בשקמים לראות איזה עתו לקוץ כדי להוסיף ענפים ואיזה ראוי לקורות

שכן דרך שקוצצין בתולות השקמה,

ובולס כמו ובולש אלא שעמוס מגמגם בלשונו שכך אמרו למה נקרא שמו עמוס? שהיה עמוס בלשונו

וישראל קוראים אותו פסילוס כדאיתא בפסיקתא:

רד"ק יען עמוס – לא נביא אנכי לא הייתי נביא מנעורי וגם לא בן נביא אנכי שלמדנו דרכי הנבואות:

כי בוקר אנכי – לא היתה זאת מלאכתי כי בוקר הייתי הולך אחרי בקרי וצאני כמו שאמר אשר היה בנוקדים ועשיר אנכי ואיני צריך ללחם שיתנו לי כמו שתאמר:

בולס – י"מ כמו בולש בשין מתרגום ויחפש ובלש כלומר לוקט שקמים למאכל בקריו

או פי' מערב השקמים עם דברים אחרים לצורך בקריו

ובדברי רז"ל דבר מעורב יקרא בלוס כמו שאמר שכן עני אוכל פיתו מעיסה בלוסה,

פי' שנילוש הקמח והסובין והמורסן ביחד לפי' מצטרפין הסובין והמורסן עם הקמח לשעור חלה

ושקמים הוא מין ממיני התאנים וי"ת ארי מרי גיתי וגו': אנכי – שלשתן מלעיל הטעם בנו"ן:

מלבי"ם ויען עמוס, לא נביא אנכי. ר"ל בל תחשוב שאני מנבא בעבור הנבואה שאני רוצה שיהיה לי שֵם בין הנביאים,

כי לא נביא אנכי ולא בן נביא, ר"ל שאין זה אומנותי ולא אומנות אבותי,

וכן בל תחשוב שאנבא בעבור לחם כי יש לי פרנסה בלא זה,

כי בוקר אנכי ויש לי בקר רב ומקנה, ואני בולס שקמים ויש לי יער צומח עצים, ואיני צריך ללחם:

מלבי"ם ביאור המילות בוקר. מענין בקר יש לי בקר: ובולס, כמו בולש. שהוא תרגומו של חפש, מעיין בשקמים שיצמחו היטב:

 

 

(טו) וַיִּקָּחֵ֣נִי ה֔' מֵאַחֲרֵ֖י הַצֹּ֑אן וַיֹּ֤אמֶר אֵלַי֙ ה֔' לֵ֥ךְ הִנָּבֵ֖א אֶל־עַמִּ֥י יִשְׂרָאֵֽל:

רד"ק ויקחני ה' – לא הנחתי מלאכתי ברצוני כי האל ית' לקחני מאחרי הצאן שהייתי הולך אחריהן ורועה אותן והוא השרה רוח נבואתו עלי והכריחני להנבא ואיך תאמר לי שלא אנבא והוא אמר לי שאנבא על ירבעם ועל מלכותו:

מלבי"ם ויקחני ה'. רק ה' לקחני ובחר בי נגד רצוני, ויאמר אלי לך הנבא אל עמי ישראל,

ששלחני בשליחות רק אל ישראל שהם עשרת השבטים לא אל שבט יהודה כדבריך:

 

(טז) וְעַתָּ֖ה שְׁמַ֣ע דְּבַר־ה֑' אַתָּ֣ה אֹמֵ֗ר לֹ֤א תִנָּבֵא֙ עַל־יִשְׂרָאֵ֔ל וְלֹ֥א תַטִּ֖יף עַל־בֵּ֥ית יִשְׂחָֽק:

מלבי"ם ועתה שמע דבר ה'. אולם עתה נאמרה לו נבואה חדשה שלא נבא מקודם,

והוא שישראל גלה יגלה מעל אדמתו וז"ש עתה שמע כי זה נבואה שנתחדשה לי עתה לא ידעתיה מקודם,

אתה אומר לא תנבא על ישראל שלא אנבא נבואה עתידה מהעתיד לבא עליהם,

וגם אם כונתך רק להוכיחם ולהחזירם למוטב – לא תטיף (הטפה קטנה מנבואה)

מצד שהם בית ישחק וישחקו וילעגו על תוכחתך:

מלבי"ם ביאור המילות לא תנבא, לא תטיף, וכבר בארתי (יחזקאל כ"א) כי הטפה קטנה מנבואה, והיא נבואה קצרה כמטיף טיף טיף:

רש"י ולא תטיף – ל' נבואה הוא והרבה יש במקרא הטף אל דרום (יחזקאל כ"א):

רד"ק ולא תטיף – ולא תדבר וכן היה מטיף אל העם הזה אל תטיפו יטופון ויונתן תרגם לא תליף:

 

(יז) לָכֵ֞ן כֹּה־אָמַ֣ר ה֗' אִשְׁתְּךָ֞ בָּעִ֤יר תִּזְנֶה֙ וּבָנֶ֤יךָ וּבְנֹתֶ֙יךָ֙ בַּחֶ֣רֶב יִפֹּ֔לוּ וְאַדְמָתְךָ֖ בַּחֶ֣בֶל תְּחֻלָּ֑ק וְאַתָּ֗ה עַל־אֲדָמָ֤ה טְמֵאָה֙ תָּמ֔וּת וְיִ֨שְׂרָאֵ֔ל גָּלֹ֥ה יִגְלֶ֖ה מֵעַ֥ל אַדְמָתֽוֹ:

מלבי"ם לכן כה אמר ה' אשתך בעיר תזנה. וזה מדה כנגד מדה,

כי ישראל בעבדם אלהים אחרים יתדמו כזונה הזונה מעל אלוף נעוריה,

ואני רציתי להשיבם לה' ואתה תַזנה אותם לאלהים אחרים, וכן תזנה אשתך,

ולא שתלקח בשבי ושם תזנה, רק בעיר תזנה, [מצודת דוד בעיר תזנה – אשר חזקתה ברצון משא"כ בשדה]

והוא כי בעת שנהרג זכריה בן ירבעם ועמד שלום בן יבש רצה לבטל את עבודת העגל

(כמ"ש בהושע, ששלום וכן הושע בן אלה רצו לבטל את העגלים, ועי"כ היה מרד ומלחמה בין כתות העם זה בזה)

ואז ברח הכהן ומת בח"ל ובניו ובנותיו נהרגו ע"י המלך, ואשתו היתה זונה ומופקרת,

והסוף יהיה שישראל גלה יגלה מעל אדמתו, כי אז נחרצה הגזרה,

ומבואר בישעיה סי' ז' שנאמר אז לעמוס שזה יהיה אחר ששים וחמש שנה ולא כתבו בפי' מפני היראה,

ורמז אותו במלת הס כמו שית' בסי' הבא [פס' ג]:

 

 


 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “עמוס פרק ט”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב