כל ענייני החג

כל ענייני פורים

להיות כל איש שורר בביתו ומדבר כלשון עמו.

כיצד ה'מדבר בלשון עמו' מתקשר למעשה וושתי?

מבאר האלשיך הקדוש שללא ספק השליחים לא היו מעבירים למלך את דברי ושתי אם היו מבינים אותם, דא עקא, שהשליחים דיברו פרסית ואילו ושתי דברה בשפת האם שלה – כשדית, וממילא השליחים העבירו תשובת ושתי גם מבלי להבינה, כצורתה… אך המלך והשרים הבינו, והבזיון היה גדול… לכן חוקק המלך חוק חדש להיות כל איש שורר בביתו ומדבר כלשון עמו שלא ישנו מקרים דומים… [מתוק האור]

 

והשתיה כדת אין אונס כי כן יסד המלך על כל רב ביתו לעשות כרצון איש ואיש (א. ח)

דורשים חז"ל (מגילה יב.) "והשתיה כדת" – כדת של תורה. דהיהודים במשתה אחשורוש הקפידו לא לשתות מיינו בהיותו יין נסך. ולכאורה צריכים להבין – מה לגבי מאכלות אסורות, וכי בהם אין צורך להקפיד שיהיו "כדת של תורה"?

ידועים דברי חז"ל (שבת פח.) "ויתיצבו תחת ההר" – מלמד שכפה הקב"ה עליהם הר כגיגית ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה – מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם. וממשיכה הגמרא שם: "מכאן מודעא רבה לאורייתא". ומפרש רש"י: שאם יזמינם לדין למה לא קיימתם מה שקבלתם עליכם – יש להם תשובה, שקבלוה מאונס.

ומקשה בעל הפרשת דרכים: הלא דינא דמלכותא – דינא! כלומר, אם המלך מחוקק חק, כל בני המדינה חייבים לציית לו. והרי ה׳ הוא מלך העולם ואם ציוונו לקבל את התורה מחויבים אנו להשמע לו, ואם כן איך יכולים ישראל לפטור עצמם בטענה שקבלוה באונס? ומתרץ: לפי שיטת רבנו תם, ׳דינא דמלכותא׳ קיים בתנאי שהוא חל על כל אזרחי המדינה ללא יוצא מהכלל.

ולפי זה יש לומר, שכיון שה׳ נתן את התורה רק לישראל ולא לכלל בריות תבל, ממילא לא חל הכלל של ׳דינא דמלכותא׳, ועל כן טענת האונס בעינה עומדת. ברם, הסבר זה אינו תקף על כלל תרי"ג המצוות, שכן שבע מצוות מתוכן, ובראשן איסור עבודה זרה, אף בני נח נתחייבו בהן, ואם כן לגביהן אכן תופס הכלל של ׳דינא דמלכותא דינא׳. ולפי זה נמצא כי לגבי איסור יין נסך שיסודו הוא עבודה זרה – לא עומדת להם לישראל ה׳מודעא רבה לאוריתא׳ ולא יכולים לפטור עצמם בטענת שקבלוה באונס! ולכן, בעוד שלגבי מאכלות אסורות היו ישראל יכולים לפטור עצמם מכח ה׳מודעא רבה לאוריתא׳, הרי לענין שתיה היו חייבים להקפיד שתהא ׳כדת של תורה׳ ולהמנע מיין נסך.

ודבר זה מדויק בלשון הפסוק באופן נפלא: "והשתיה כדת" – כדת של תורה, שלא טעמו מן היין. ומדוע? "אין אונס" – לגבי איסור יין נסך אין את התירוץ של אונס. ומדוע? "כי כן יסד המלך על כל רב ביתו" – הקב"ה, מלכו של עולם, צוה איסור זה של עבודה זרה על כל בריות תבל, וממילא חל על כל ישראל הכלל של ׳דינא דמלכותא דינא׳ ואין הם יכולים להשתמט מן האיסור בטענה שקבלוה באונס… הפלא ופלא!..

ואילו הרה"ק בעל המנחת אלעזר ממונקאטש זי"ע פירש "והשתיה כדת אין אונס" – דהנה מצינו בגמרא (שבת פח.) מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם, אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו. וממשיכה הגמרא בעת קבלת התורה – "מלמד שכפה עליהם הר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם. אבל הדר – אח"כ, קבלוה באהבה בימי אחשורוש מאהבת הנס – דכתיב "קיימו וקבלו היהודים" – ודרשינן קיימו מה שקיבלו כבר. וזהו הרמז כאן: "והשתיה" – אבן "השתיה" שממנה הושתת העולם (יומא נד:), נעשתה בימי אחשורוש "כדת" וכהלכה, והיא כבר לא מאוימת, כי ישראל חזרו וקבלו את התורה "אין אונס" – מרצון, כנ"ל…

 

והשתיה כדת אין אונס כי כן יסד המלך על כל רב ביתו לעשות כרצון איש ואיש (א. ח)

כתוב במדרש רבה (אסתר פ"ג.י) שכל מקום במגילה שנאמר "מלך" סתם, (ולא מלך אחשורוש), הכוונה למלכו של עולם! ולפי זה, הסביר הרה"ק רבי צבי הירש מרימנוב זי"ע את דברי הפסוק: "והשתיה כדת" – הרי "התורה" נקראת בשם "אבן שתיה", שעליהם – שניהם, מושתת העולם כידוע, ולכן, אם אדם לומד תורה באהבה ובחשק, "כדת" – כפי שצריך להיות, "אין אונס" – ללא שום הרגשת כפיה, אז "כן יסד המלך" – מלכו שלעולם, "לעשות כרצון איש ואיש" – למלא רצונו של זה!…

כי הקב"ה התנה עם כל מעשי בראשית שיהיו כפופים ללומדי התורה ולומדיה, ולעשות כל מה שיגזרו עליהם, וממשלתם עליהם כממשלת הבורא ברוך הוא"!… (כדברי האור החיים הק׳, שמות פר׳ בשלח – "וישב הים לאיתנו")

הוא שאמר הרה"ק רבי שמעלקא מניקלשבורג זי"ע על דברי חז"ל: "כל השותה מים לצמאו אומר: שהכל נהיה בדברו", (ברכות ל.ח) "מים" – אין מים אלא "תורה", ומי שלומד תורה לחשקו ולצמאו – הקב"ה אומר עליו: "שהכל נהיה בדברו" – כאשר יאמר כן יקום וכן יהיה!!!…

 

והשקות בכלי זהב וכלים מכלים שונים ויין מלכות רב כיד המלך (א. ז)

שאל הרה"ק רבי יהושע מבעלזא זי"ע מדוע לא נענש אחשורוש על שחילל את כלי המקדש כמו שנענש בלשאצר כמובא בספר דניאל (פרק ה׳ א׳-ד׳), שבו מתואר משתה בלשאצר, בו הגביעים הקדושים שנלקחו מבית המקדש מחוללים על ידי בלשאצר ככלי שתייה עבורו ועבור שריו, ועונשו היה, שפתאום ראה יד עלומה (משמים) כותבת על הטיח שבקיר, שמלכותו תתפרק ותימסר לידי הפרסיים, ואכן, באותו הלילה נהרג. וא"כ למה אחשורוש לא נענש כך?

אלא ההסבר הוא: כי עונשו של אחשורוש היתה עצם השתכרותו באותם כלים, כי אז צוה בשכרותו להרוג את ושתי, וכידוע, מיד שנתפקח מינו הביע חרטה וצער על כך, ולכן עונשו היה יותר גדול מבלשאצר, כי אצל אחשורוש העונש בא באותו כלי עצמו שעבר עבירה בה, משא"כ אצל בלשאצר.

וזהו שמרומז כאן בפסוק: "וכלים מכלים שונים" – מדוע הכלים הללו שונים מהכלים של בלשאצר, שזה נענש על ידיהם ואחשורוש לא נענש? התירוץ הוא: "ויין מלכות רב" – היין הסב לו עונש רב, "כיד המלך" – כאותה "יד" שנראתה לבלשאצר המלך…

 

גם 'ושתי המלכה׳ עשתה משתה נשים וכו' ביום השביעי כטוב לב המלך ביין אמר וכו' להביא את 'ושתי המלכה׳, ותמאן 'המלכה ושתי' וכו', ויאמר המלך לחכמים וכו' כדת מה לעשות 'במלכה ושתי' וכו' ויאמר ממוכן לא על המלך לבדו עותה 'ושתי המלכה׳ (א. ט-יט)

הגר"א מוילנא זי"ע הסביר מהלך נפלא עד למאוד – מדוע פעמים נכתבה ושתי בשם ׳ושתי המלכה׳, ופעמים ׳המלכה ושתי׳. דהנה ידוע שאחשורוש לא היה מזרע המלוכה, וושתי אשתו היא היתה ה׳כסוי המלכותי׳ שלו, שהרי היא היתה הדור הרביעי לנבוכדנצר הרשע, ולכן כשקרא לה אחשורוש, אמר להביא את ׳ושתי המלכה׳ דהינו היא סתם ושתי, בזכותי היא מלכה. אך כשהיא מאנה לבוא נאמר: "ותמאן המלכה ושתי", לומר לך שהיא מלכה בזכות עצמה ורק אחרי שהיתה מלכה נקראה ושתי. והנה, בשעה שמבקש אחשורוש לדעת איך להגיב לסירובה המבזה של ושתי לבוא על פי הזמנתו, שואל אחשורוש "מה לעשות במלכה ושתי" וממוכן עונה: "אשר לא תבוא ושתי", ולכאורה למה שינה כאן אחשורוש וכיבדה קודם בתואר המלכה ואח"כ בשמה – מה שלא עשה עד כה? אלא שכנראה המלך תפס את עצמו, ופחד שיהרגו אותה ולכן שאל מה לעשות ב׳מלכה ושתי׳ ובכך רצה לרמז להם שלא יפסקו את דינה למוות, אך המן שהיה לו חשבון ארוך עמה, חפץ במותה ולכן אמר "אשר לא תבוא ושתי" – היא סתם ושתי, ואם תהיה אחרת במקומה היא תהיה לא פחות טובה.

וממשיך הגר"א זי"ע ואומר, שכל המהלך הנ"ל מרומז בטעמי המקרא באופן מיוחד על המילים ושתי: שכן אם נתבונן, נראה, שבפעם הראשונה בה מוזכרת ושתי המלכה – "גם ושתי המלכה עשתה משתה נשים", מטעמות המלים "ושתי המלכה" בטעם ׳זקף קטן׳, שכן אחשורוש אמנם טען בדיוק כך, שהוא זה שזקף את ושתי שהיתה קטנה ופשוטה עד לנישואיה עמו. לאחר מכן מוזכרת ושתי בפסוק: "להביא את ושתי המלכה", כאשר כאן הטעמים על המילים "ושתי המלכה" – ׳דרגה תביר׳, והמשמעות – שצעד זה, נועד לשבור את דרגתה ואת מעמדה של המלכה ושתי. אולם המלכה אינה נענית בקלות, ובפסוק נאמר: "ותמאן המלכה ושתי", והטעמים במילים אלו ׳מונח רביעי׳, שכן ושתי היתה דור רביעי לנבוכדנצר המלך, וכרגע היא עומדת להסתלק מן המלוכה, דהיינו מונח רביעי. וכאן מגיע אחשורוש ומבקש מהשרים עצה "כדת מה לעשות במלכה ושתי", כאשר הפעם הטעמים הם ׳טפחא אתנחתא׳, כביכול מבקש המלך משריו מעט אתנחתא… רגיעה ושיקול הדעת, לפני שהם חורצים משפט בנושא אשר יש לו השלכות כל כך משמעותיות בשל מעמדה המיוחד של המלכה. אבל המן לא מוותר והוא אומר: "לא על המלך לבדו עותה ׳ושתי המלכה׳", והטעמים הם" ׳מנח אתנחתא׳. כלומר: המן ממליץ להניח לאתנחתא, לשקול הדעת ולרגיעה, אלא להעניש את המלכה תיכף ומיד במלוא חומר הדין! וההצעה שלו הנה: "אשר לא תבוא ושתי" – והטעם הוא" ׳קדמא ואזלא רביעי׳, כביכול אומר הוא: תקדים ותלך מכאן אותה ושתי שהיא דור רביעי לנבוכדנצר…

 

הנערות הראויות לתת לה מבית המלך (ב. ט)

מלמד שהיתה מונה בהן שבעת ימי השבוע בכדי לדעת מתי הוא שבת (מגילה י"ג.). שאל הגה"ק רבי יהונתן אייבשיץ זי"ע בספרו יערות דבש – אסתר, שנביאה היתה – לא ידעה איזהו יום השבת עד שהוצרכה לסימניהן של הנערות?

אלא – אסתר היתה מסתרת עמה ומולדתה לבל ידעו שהיא יהודיה. ואמרו חז"ל: בטלה מביאה לידי שעמום, אם כן, בודאי היתה אסתר גם עוסקת בכל ששת ימי המעשה במלאכה, כאשה חכמת לב. אם כן ישגיחו נערותיה כי בשבת אינה עושה במלאכה, וידעו מהו עמה. על כן הערימה אסתר בחכמתה וחלקה את הנערות כל אחת ליום אחר של השבוע, ממילא, הנערות ששרתוה בחול לא נמצאו עמה בשבת, והיו סבורות שהיא עוסקת תמיד במלאכה, ואילו הנערה הנמצאת עמה בשבת, סברה שאף פעם אינה עוסקת במלאכה…

 

ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו כי הגידו לו את עם מרדכי ויבקש המן להשמיד את כל היהודים אשר בכל מלכות אחשורוש עם מרדכי (ג. ו) שאל האלשיך הקדוש זי"ע – אם המן רצה משנאתו להרוג את מרדכי משום שלא השתחווה לו, מדוע החליט להשמיד את כל היהודים? אלא ההסבר הוא כך: הדרך הוא שאם אדם מישראל נמצא בצרה, אחרים מתפללים בעדו להצלתו. כי האדם בעצמו אינו יכול לעזור לבדו, שהרי אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים. לכן רצה המן שהיה מלא שנאה על מרדכי שלא רצה לכרוע לפניו ברך, לשלוח יד במרדכי. אבל לאחר שקיבל ידיעות על דרכם של ישראל שאחד מתפלל ועוזר להצלתו של השני, "ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו, כי הגידו לו את עם מרדכי" – ספרו לו כי עמו יחוש להצלתו, ולא יוכל לו למרדכי, לכן "ויבקש המן להשמיד את כל היהודים עם מרדכי" – כי אם כולם יהיו בצרה, אז כולם יהיו בבחינת אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים, ואזי יכול לו למרדכי…

ואילו הרה"ק רבי יצחק מווארקא זי"ע – אמר: ויבז בעינו לשלוח יד במרדכי לבדו, "כי הגידו לו את עם מרדכי" – סיפרו לו כי העם הוא של מרדכי, עם שיש בכוחו להוציא מתוכו הרבה מרדכי!… ואם כך הדבר, מה תועלת תצמח לו מזה שיאבד את מרדכי זה האחד, והרי מיד יעלה ויצמח במקומו מרדכי אחר…

 

ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים (ג. ח) הרה"ק מווארקא זי"ע היה מפרש: "יש- "נוי", היינו יש איזה מן יופי מיוחד בזה, שהם "עם אחד" – באחדות באהבה והתחברות האחד עם השני!…

הרה"ק רבי נפתלי מרופשיץ זי"ע אמר: – זאת הייתה הטענה של המן: "ישנו" – הוא קיים! משום – "עם אחד", משום שהייתה ביניהם עד עתה אחדות, ואולם כהיום הזה – "מפוזר ומפורד בין העמים", מחולק ומפולג עם עצמו, ולכן קל להתגבר עליו…

ואילו הרה"ק רבי משה מסאמבור זי"ע אמר דכך הוא הפשט: "ישנו עם אחד" – דכל זמן ועת שישראל המה עם אחד! אז "מפוזר ומפורד בין העמים" – מזה בא פיזור ופירוד בין העמים!…

ואילו באופן אחר אפשר לפרש שזה היה טענת המן למלך: "מפוזר ומפורד בין העמים" – אין הם חסים עוד על כבודם, את כל המחלוקות הפנימיות שביניהם, את כל הפיזור והפירוד שלהם, הם נושאים ומוציאים החוצה אל רשות הרבים, אל "בין העמים", והודות לכך גלויים וידועים לנו כל חסרונותיהם וכל חולשותיהם, וכבר אנו יודעים, איפוא, איך להילחם בהם ולנצחם…

 

ויאמר המן למלך אחשורוש ישנו עם אחד מפזר ומפורד בין העמים בכל מדינות מלכותך ודתיהם שונות מכל עם ואת דתי המלך אינם עושים ולמלך אין שוה להניחם, אם על המלך טוב יכתב לאבדם (ג. ח-ט)

שנה אחת בעת ישב הגה"ק רבי מאיר שפירא זי"ע ראש ישיבת חכמי לובלין בישיבתו לסעודת פורים ומשתה היין, קם מבוסם והכריז בשמחה: טעות היא לומר שהמן רצה להרע לנו, הוא רצה רק להעניק לנו חג נוסף, והראיה היא! – ממקרא מפורש במגילה! המן בא אל אחשורוש ואמר: "ישנו עם אחד וכו׳ ודתיהם שונות מכל עם" – כל החגים שהם חוגגים, כולם באו להם "מכל עם" הגוזרים עליהם גזירות, ולבסוף בנחלם מפלה, חוגגים היהודים!… כך יש להם – "פסח" מפרעה, "חנוכה" מאנטיוכוס, וכן הלאה, אולם "ואת דתי המלך אינם עושים", ממך אחשורוש אין ליהודים עדיין חג, ולכן – "אם על המלך טוב יכתב לאבדם" וסופך לנחול סוף מר… וממילא יהיה להם חג פורים שמח!…

ונשלוח ספרים ביד הרצים… להשמיד ולהרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד (ג. יג) מפני מה דווקא ביום אחד? וכי לא היה טוב יותר בשביל התוכנית השטנית הזאת לערוך שחיטה של ימים רבים? אלא אומר על כך הרה"ק רבי שלמה מקרלין זי"ע בדרך צחות: המן, צורר היהודים, יודע היה שיש לו עסק עם היהודים, שהם עם המלומד בניסים, וביקש להבטיח עצמו, שאם לא תצליח תכניתו והיא תיגמר במפלה, אל יהיה להם היהודים אלא יום אחד של חג, ולא כמה ימים רצופים…

 

ועשרת אלפים ככר כסף אשקול ע"י עושי המלאכה

שואל הגר"א המן התחייב לשלם למלך עשרת אלפים ככר כסף בעבור היהודים, מדוע איפוא בעת שנהפכה הגזירה לא הוצרך מרדכי לשלם הרבה יותר בעבור כל הגויים שישמידו ישראל?

מבאר הגר"א שכאשר לקח המלך את אסתר הוא נתן הנחה למדינות ופטר אותן מתשלום המסים. ולכן הריגתם של האזרחים אינה גורמת הפסד לקופת המדינה [חסרון תשלומי מיסיהם, שאינם משלמים מס], ולכן מרדכי לא היה צריך לפצות את המלך על כך.

אולם אם כן מדוע המן לא נהנה מפטור זה והוא כן היה צריך לשלם למלך פיצוי על הפסד המסים?

מבאר הגר"א שהמלך נתן הנחה למדינות, אך מכיון שליהודים לא הייתה מדינה הם היו היחידים שנדרשו להמשיך ולשלם מסים, ובהריגתם היה הפסד של ממש לקופת המדינה… [מתוק האור 285]

 

והעם לעשות בו כטוב בעיניך

לכאורה כתב אשר נכתב בשם המלך אין להשיב, כיצד איפוא הושבו כתבי המלך וגזירתו?

אלא הדבר יובן בהקדם מעשה שהיה עם א' שהיה לו עבד ושכב על ערש דוי וכתב לעבדו צוואה בה נאמר: "כל מה שירצה העבד יתן לבני, והשאר יהיה של העבד". נפטר האדון והלך העבד לביה"ד עם הצואה. חשבו הדיינים – היתכן שאדם ינשל כך את בנו לטובת עבדו? הרהרו בדבר ושאלוהו מה אתה מעונין לתת לבן? והעבד השיב מאה זהובים… אמרו לו א"כ אתה תקבל מאה זהובים וכל השאר תתן לבן… היכן הצדק? – זעק העבד! הרי זה מה שכתב האדון השיבוהו הדיינים – "כל מה שירצה העבד" לעצמו, "יתן לבני, והשאר יהיה של העבד"…

כך גם בנידון דידן, המלך כתב והעם לעשות בו "כטוב בעיניך". מה שנחשב לטוב בעיני המן והיה מאחל לעצמו, כן תעשה לעם…

כך נתקיים בו פעם נוספת – כשא"ל אחשורוש מה לעשות באיש אשר המלך חפץ ביקרו? ויאמר המן בלו למי חיפוץ המלך לעשות יקר יותר ממני? ואז כל מה שחפץ המן לעצמו – כטוב בעיניו – נאלץ לעשות למרדכי… [מתוק האור עמ' 316]

 

ושללם לבוז

מה התוספת בזה? וכי אחר שיושמדו היהודים, ישנה נ"מ האם שללם לבוז או לא?

מבאר החת"ס ע"פ הגמ' המספרת שכאשר טיטוס הרשע נכנס לא"י הוא ציוה לקחת את כספי היהודים לאוצר המלכוה לולא התיר לחיילים לבוז השלל. כיון שכך, נפתחה בפני היהודים אפשרות לשחדם בכסף ולהשאר עי"כ בחיים. המן לא רצה שכך יהיה, ולכן הבטיח ששללם יהיה לבוז וכך לא יהיה טעם לשחדם…

מסופר על הגר"ח וולוז'ין שפ"א תכננו כמה שרים לגרש את היהודים, והלך הרב לשחדם. רק א' היה רשע גדול שלא היה מוכן אף לראות פני יהודי. אמר הרב לעוזר השר אמור לו שאומר לו רק שתי מלים, ניאות השר, והרב נכנס אליו והניח ערימת שטרות ואמר שתי מלים: 'קח ושתוק'!… למחרת בישיבת השרים דיברו כולם בעד היהודים ורק השר הנ"ל שתק. המלך הבין שהתפנית חלה בעקבות שוחד שקבלו השרים. הוא פנה לשר השותק ושאל לפשר שתיקתו. ענה הלה ואמר אני חושב לעצמי אם אני קיבלתי סכום כה גדול רק כדי לשתוק, כמה קיבלו האחרים על מנת לדבר…?

מסופר על האדמו"ר מסאטמר שפ"א התלוננו בפניו על מצב הביש לו נקלעו שנתמנה שופט גוי רשע אנטישמי ארור. אמר להם הרב זה לא כ"כ נורא כמו שאתם חושבים, אני ראיתיו, הוא בסדר גמור… בסדר גמור? תמהו. אכן השיב הרב, ראיתיו והוא לא בעל מום, אינו גידם ב"ה, יש לו שתי ידיים… תנו לו שוחד והכל יסתדר… וזה שאנו אומרים שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו, והקב"ה מצילנו – כיצד – 'מידם' על ידי הממון שאנו דוחפים לידם… [מתוק האור 324]

 

לך כנוס את כל היהודים וכו' וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלושת ימים לילה ויום, גם אני ונערתי אצום כן, ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת וכו' (ד. טז) ביאר זאת הגר"א זי"ע – אמרה אסתר: אתם, "צומו עלי שלושת ימים תמימים לילה ויום" – שהם שבעים ושתיים שעות, ואילו "אני ונערותי אצום כן" – כמנין "כן" – שהם שבעים שעות בלבד. כי אם "ובכן" – אצום שבעים ושתיים שעות כמנין "בכן" – שהם שלושת ימים, "אבוא אל המלך אשר לא כדת" – אהיה נגד הנימוס, שידוע כי מי שצם שלושה ימים ריח פיו נודף, כמו שמובא ברבי אליעזר בן הורקנוס. (פרקי דר' אליעזר).

המן מן התורה מניין?

הגמרא (חולין קלט:) שואלת: "המן מן התורה מנין? ותשובתה היא, שנאמר (בראשית ג. יא) "'המן העץ' אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת". ולכאורה צריכים להבין מדוע כה חשוב לדעת היכן מוזכר המן בתורה?

הסבר לכך מובא בשם הגה"ק בעל החזון איש זי"ע – דבפרשת משפטים (שמות כג. יג) נאמר: "ושם אלהים אחרים לא תזכירו לא ישמע על פיך", ומבארת הגמרא (סנהדרין סג:) "שלא יאמר אדם לחבירו, שמור לי בצד עבודה זרה פלונית" – ואסור להזכיר שם עבודה זרה כלל, חוץ מעבודה זרה שהוזכרה בתורה, כגון אותה שאומר משה רבינו (דברים ג. כט) "ונשב בגיא מול בית פעור". [וכמובא במסכת סנהדרין דף סג: כי אתא עולא בת בקלנבו. אמר ליה רבא: והיכא בת מר? – אמר ליה: בקלנבו. – אמר ליה: והכתיב ושם אלהים אחרים לא תזכירו! – אמר ליה: הכי אמר רבי יוחנן: כל עבודה זרה הכתובה בתורה מותר להזכיר שמה. – והא היכא כתיבא? – דכתיב +ישעיהו מ"ו+ כרע בל קרס נבו. ואי לא כתיבא – לא? מתיב רב משרשיא: ראה אחת מרובה כשלש, שהיא כמגדיון לשילה, שהן שתי טבילות ושני ספוגין – הרי זה זב גמור! – אמר רבינא: גד נמי מכתב כתיב, דכתיב +ישעיהו ס"ה+ העורכים לגד שלחן].

על פי זה יש לומר, כי לגמרא היה קשה, הלא המן עשה עצמו עבודה זרה – ומסיבה זו מרדכי לא כרע ולא השתחוה לו. אם כן, היאך מותר להזכיר את שמו של המן?

על כרחנו, ששמו מוזכר בכתוב, ועל כן מותר להזכירו. על כך שואלת הגמרא: "המן מן התורה מנין"? – היכן מוזכר שמו של המן בתורה? ותשובתה היא: "המן העץ" – וממילא מותר להזכיר את שמו…

 

ויספר המן לזרש אשתו ולכל אוהביו את כל אשר קרהו ויאמרו לו חכמיו וזרש אשתו (ו. יג)

אמר הרה"ק בעל השפת אמת מגור זי"ע – בא וראה, כמה שווה חברות שתלויה בדבר! לפני כן, בעת שסיפר להם את צרותיו, הם קרוים "אוהביו", ולאחר מכן כששמעו את הדברים, והם רוצים לענות לו, הם קרואים "חכמיו". למה? מה קרה?

אלא, בהתחלה כשהוא סיפר להם את "אשר קרהו", הוא עוד הגיע בתור "המן" משנה למלך. ולכן כולם רצו להחניף לו ולהסתובב סביבו, והיתה זו "אהבה התלויה בדבר", לכן הם נקראים – "אוהביו". אבל כשרק החלו להריח ולהבין שהאדם העומד לפניהם בצרות – "נפול יפול", בטלה אהבתם וכולם החלו להתרחק ממנו, וכבר הם נקראים "חכמיו"…

 

ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר (ח. טז)

על הרה"ק רבי מאיר'ל מפרימשלאן זי"ע מסופר, שבעיצומו של "יום הפורים" נקלעו שני סוחרים לביתו, ונפשם בשאלתם בבכי ובתחנונים, שבאו עכשיו לעיר עם מלאי גדול של עורות כבשים שהשקיעו בזה מרבית רכושם, ולדאבונם ירד לפתע מחיר העורות וקרובים הם להפסד מרובה ולפשיטת רגל. ציווה רבי מאיר לבני ביתו להביא להם יין לרוב ולהשקותם עד שנתבסמו והיו בגילופין וקמו לרקוד ברוב שמחה וחדוה בשכחם את כל מחסרם ודאגתם. כיון שכן, נם להם רבי מאיר -מובטחני שעכשיו יעלה המחיר ויתייקרו העורות ותצליחו למכרם ברווח הגון! שכן פסוק מפורש הוא "במגילת אסתר" "ליהודים היתה אורה" – ליהודים היו עורות, ולכן דאגו מאד על ירידת השערים, אמנם מכיון שקיימו מצות היום להיות ב"שמחה וששון" – אזי "ויקר" – נתייקרו העורות….

וכדבריו כן היה, מיד למחרת עלו השערים ומכרו את סחורתם במחיר הגון…