פרשת אחרי מות
דרשות על הפרשיות ההפטרות והמועדים
דרשות על ספר ויקרא
נושאי הדרשות שנמסרו [יתכנו שינויים]
פרשת אחרי מות
*
התורה – יקרה היא מפנינים
[מי קדוש יותר מכהן גדול הנכנס לפני ולפנים? – מתוק האור]
וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבואו לכפר בקדש עד צאתו (טז, יז)
שנכנס הכהן הגדול לפני ולפנים, ובא לכפר על עם ישראל בתוך קודש הקדשים, נאסר על כל אדם להיות באהל מועד, ולא רק בני אדם לא היו שם, כי אם גם מלאכים ושרפי מעלה, כפי שדרשו חז״ל (תלמוד ירושלמי יומא פ״א ה״ה): "אפילו אותן שכתוב בהן (יחזקאל א, י) ודמות פניהם פני אדם, לא יהיו באהל מועד״.
וכותב על כך רבנו בחיי: ״ומה נהדר כהן גדול במעלה הגדלה הזאת עד שאפילו חיות הקדש מפנים לו מקום לעבודתו כדי שיכנס לפני המלך ויעבדנו ביחוד, כי מלאך ה׳ צב-אות הוא (מלאכי ב, ז)״.
ננסה לציר לנגד עינינו, שהגאלה מתרחשת ומשיח צדקנו מתגלה לפנינו. לקראת יום כפור כלנו נוסעים לירושלים, לחזות במחזה המרהיב של עבודת הכהן הגדול. לא רק אנחנו נהיה שם. תהיה תחית המתים וכל העם היהודי, גם אלו שחיו לפני אלפי שנים, כלם יבואו. יהיה צפוף, אבל לאיש לא יהיה אכפת. עומדים צפופים ומשתחוים רווחים.
ואז רואים כלם את אהרן הכהן הגדול, מלאך ה׳ צבא־ות, עומד שם בקדושה ואזהרה, זקנו הדור, פניו מבהיקות באור יקרות ובקצה זקנו שתי ספות של שמן המשחה שעומדות שם עוד מאז שמשה רבנו משח אותו לכהונה, ואותן טפות ירדו ממצחו אל זקנו, וכמו שאמר דוד המלך ע״ה: ״כשמן הטוב שיורד על הזקו זקן אהרן שיורד על פי מדותיו״. וברקע נראית הלשון של הזהורית כשהיא אדומה לגמרי… פחד וחרדה אוחזים בכלם.
אחרי כמה רגעים נפרס סדין של בוץ, והכהן הגדול יורד לטבל, מתקדש קדשה על קדשתו, לובש בגדי לבן, וכעת נראה ממש כמלאך אלקים, זקן לבן, בגדי לבן, הוא כבר אוחז בידו האחת את המחתה עם הגחלים הלוחשות, ובידו השניה
כף מלאה קטרת, עוד רגע קט והוא נכנס לקדש הקדשים. או אז, יראו כלם כיצד הלשון של הזהורית הופכת להיות לבנה…
אפשר לנסר את המתח שבחלל האויר!
לפתע פתאום, לפני כניסתו פנימה, הוא קורא למישהו ואומר לו: ״הלא סיפרת לי אתמול שאביך חולה, האם היית רוצה שאזכיר את שמו בקדש הקדשים? אם כן, אמר לי מה שמו ושם אמו!״.
כל אדם ששאלה זו היתה מפנית אליו היה עונה: ״ודאי, מה השאלה, כמה נפלא!״ הלא אין לך דבר גדול מכך ששמו של חולה יוזכר על ידי הכהן הגדול, בתוך בית קדשי הקדשים!
והנה, נתאר לעצמנו, שעל שאלה זו יענה אותו יהודי: ״בסדר, למה לא…
האמת שזה לא כל כך חשוב לי, כי עוד מעט אני הולך ללמד בבית המדרש, ושם אזכיר את שמו על דף גמרא שאלמד…״
הרי לסכל יחשב בעינינו!!
והנה, הבה ונשים לב לנאמר במשלי (ג, טו) על התורה הקדושה: ״יקרה היא מפנינים, וכל חפציך לא ישוו בה״, ודורשים חז"ל (הוריות יג ע״א): ״יקרה היא יותר מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים״, הנה כי כן ־ לדף הגמרא יש יותר כח מברכת הכהן הגדול בבית קדשי הקדשים!
המעשה בבחור שרצה ללכת לפדיון הבן, ובא לבקש רשות מהרב שך, וא"ל מדוע אתה מבקש? והשיב שפדיון זה פ"ד – כנגד פ"ד תעניות [אגב, אין לזה מקור…] השיבו הרב שך – גם ד"ף גמרא זה פ"ד…
מקשה רבי שלום שבדרון זצ״ל: מדוע הוציאו חז״ל את הפסוק מידי פשוטו, ולא בארו שהתורה יקרה יותר מפנינים?
ובאר את הדברים באמצעות משל: אדם רצה לקנות לאשתו יהלום ענק במתנה. ״תן לי את היהלום הגדול ביותר בחנותך״, ביקש מהמוכר. מחיר היהלום היה מאות אלפי דולרים, ומשהביאוהו לפניו הוא שילם ויצא.
והנה, בדרכו החוצה, הוא מעיף מבט אל חלון הראוה, ולפתע הוא מבחין שבחלון הראוה מצג יהלום גדול יותר!
הוא שב על עקביו, ומבקש להחליף את היהלום שזה עתה רכש.
אך המוכר עוצר אותו: ״היהלום שבחלון הראוה״, מסביר לו המוכר, ״עשוי זכוכית, ומחירו דולרים בודדים, והוא מונח כחלק מתפאורת חלון הראוה״…
על אף דבריו נותר הקונה נחוש בדעתו ובקש לרכש אף אותו ויהי מה, וכשהגיע לביתו, אמר לאשתו: ״יש לי עבורך שני יהלומים, אחד מהם יותר יקר וחשוב״…
וכי יעלה על הדעת שכך יאמר?! וכי ניתן בכלל להשוות את שתי הרכישות האחרונות שלו?! הם עומדים באותה שורה?
אף את התורה לא יתכן לתאר כיקרה מפנינים, שכן הם כלל אינם ברי השואה, ולכן אין זאת אלא שיקרה היא יותר מכהן גדול הנכנס לפני ולפנים ־ רק הוא וקדושתו מסוגלים להתמודד עם ההשוואה לתורה, ובכל זאת התורה יקרה מהם!
מעין השאלה ששואלים – אנו מקבלים שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר. זה נכון? הרי תשאל כל בעל הייטק הוא יאמר לך שיש לו משכורת של 30-40 אלף ₪… הח"ח תירץ שהשכר הוא לא על העמל, אלא על התוצאה.
הרב שטיינמן השיב בגיחוך – זה שכר?? את זה אתה משווה? לשכר נצחי ללא גבול?
החת"ס על המגלה עמוקות
מסופר הגה"ק בעל חתם סופר זי"ע היה מדרכו לעיין בספר הקדוש מגלה עמוקות, ופעם בהיותו מעמיק ומעיין בו בא לחדרו אורח נכבד ונגש לראות איזה ספר שהגה"ק זי"ע מעיין בו כל כך, ובראותו זה פצה בשפתיו כאומר זה גם כן ספר טוב, והשיב לו החתם סופר אספר לכם מעשה, הצאר הרוסי היה מדרכו להתחפש עצמו ולטייל בגן הגדול שבפעטערבורג כאחד האדם, ופגש שמה באיש יהודי שהיה גם כן מטייל מדי יום ביומו, פעם נגש אליו לשוחח אתו ושאלו על פרנסתו ומלאכתו, והשיב להצאר שהוא מלמד ומזה פרנסתו, וחזר ושאלו המלמד ומה פרנסת כבודו והשיב לו אני הוא הצאר על מדינת רוסלאנד והמלמד השיב בתמימות זה גם כן פרנסה טובה… והמבין יבין…
השפעת הלימוד על העולם כולו
לומד התורה זוכה להתרומם לפסגות שאיו למעלה מהן!
חייו נארגים למסכת מופלאה של מדות מופלאות ומחשבתו מזדככת, וזאת מלבד העבדה שהוא מחיה את העולם כלו!
הגמרא מספרת (פסחים סח ע״ב), שרב ששת היה חוזר על כל תלמודו פעם בשלשים יום!
[על הרוגוטשובי מספרים שהיה חוזר על למודו אחת לל' יום, והיה אומר האו"ש שגאנותו אינה בגלל הזכרון שלו, אלא מפני שזה עתה סיים ללמוד כל נושא שנשאל עליו… אך באמת היה בעל זכרון נדיר, שפ"א הגיע הקומיסר לבדוק שבישיבה לומדים שפות כהוראת הממשל. הוא אמר לו אני אדבר ואתה תחזור על זה. הוא סיפר סיפור, וא"ל לרוגוטשובי לחזור עליו. הוא חזר מילה במילה. בשלב מסוים הקומיסר התפוצץ מצחוק… התברר שבאמצע הוא השתעל, והתנצל, והרוגו' חזר בסיפור גם על ההתנצלות… לבסוף הוא אמר בישיבה לא לומדים שפות, אך מגדלים גאונים…]
וכשהיה מסיים היה נשען על מנעול הדלת ואומר: ״חדאי נפשאי חדאי נפשאי לך קראי לך תנאי", שמחי נפשי, שמחי נפשי, בשבילך קריתי, בשבילך שניתי.
במלים אחרות: לאחר הלמוד היה טופח לעצמו על שכמו ואומר, ראי, נשמה יקרה שבי, מסביב כלם מזניחים אותך, אבל אני – את כל הלמוד שלי עשיתי בשבילך…
ומקשה הגמרא: האם נכונים הדברים? וכי אדם לומד עבור נשמתו, או שלמודו מועיל לכל הבריאה כולה?
השפעת הלמוד על העולם בא
כלנו מאמינים בלב שלם בשלשה עשר עקרי האמונה שמונה הרמב״ם.
אחד מן העקרים הללו הוא ״אני מאמין באמונה שלמה, שכל דברי נביאים אמת״.
והנה, הנביאים אמרו לנו (ירמיהו לג, כה): ״אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי״, רגע אחד בעולם ללא תורה, יוביל את העולם כלו לתהו ובהו מבלי קיום. השמש לא תזרח, הגשם לא ירד, החטה לא תצמח – וכל חיים לא יתקיימו על פני האדמה.
ומפני היותנו מאמינים בלב שלם בדברי הנביאים – אנו מאמינים באמונה שלמה שהדברים הללו הם אמת לאמתה, ומי שאינו מאמין שלומדי התורה הם אלו שמחזיקים את כל העולם כלו הוא כופר ביסודות האמונה ובדברי חז"ל!!
בעל החסד הגדול ביותר בעולם
נמצא, אפוא, שלומד התורה הוא בעל החסד הגדול ביותר שקיים בכל העולם כלו, משום שכאשר הוא לומד תורה, הוא מאפשר חיים לכל העולם כלו!
כאשר הקים רבי חיים מוולוז׳ין את ישיבתו, לא היו כמעט יהורים בארץ ישראל, באוסטרליה ובאמריקה. רוב היהודים התרכזו באירופה, בתימן ובצפון אפריקה. רבי חיים חשש שמא כאשר הבחורים בישיבה ילכו לישון בלילה, לא יתקיים העולם, שכן רגע אחד ללא תורה יחריב את העולם, ולכן התקין בישיבה למוד במשמרות סביב השעון.
בפתק שנתלה בישיבה רשמו הבחורים מי ילמד עם מי ובאיזו שעה, לדוגמא: בין שתים לשלש בלילה פלוני עם פלוני, וזאת כדי שהעולם לא יחרב, חלילה.
בעולם כלו ישנם כשבעה מליארד בני אדם. מתוכם יש חמשה עשר מליון יהודים, ומתוכם בערך שלשה מליון שומרי שבת. מבין כל שומרי השבת אולי מליון לומדים שעה אחת ביום וקובעים עתים לתורה, מי יותר ומי פחות – ואותו מליון בודד מחזיק את כל שבעת המיליארדים האחרים!
בחשבון פשוט יוצא שכל אחד ואחד מלומדי התורה מחזיק שבעת אלפים אנשים על גבו!
הבה נצייר לעצמנו את הבטוי המעשי לכך:
ילד קטן בא לחדר בבקרו של יום, פותח את דף הגמרא ומתחיל לומר: ״אמר אביי…״. באותו רגע מגיעים ששת אלפים מלאכי שרת ומחברים אליו ששת אלפי צינורות של חמצן, המזרימים חמצן לששת אלפים אנשים ברחבי העולם ומאפשרים להם חיים, כפשוטו ממש.
לפני שנים רבות כשאמרתי זאת בפני ראש ישיבת רבנו חיים עוזר, רבי מנחם צבי ברלין שליט״א, העיר שאין זה כך, אלא כל אחד ואחד בלמודו מחזיק את כל העולם כלו.
באחד הימים הגיעה אל רבי חיים קנייבסקי שליט״א שאלה של תורם גדול שהתלבט בין תרומה כספית לבית חולים לבין תרומה לישיבה. תשובתו של הרב היתה: תרומה לישיבה תגרום שלא יזדקקו לבית החולים…
וכמעשה שהיה עם החפץ חיים:
ה״חפץ חיים״ ערך מגבית עבור בית חולים. אחד הגבירים נעמד ואמר: ״אני תורם עשרים מטות״, מיד עשו לו ״מי שברך״… קם גביר שני ואמר: ״אני תורם ארבעים מטות״, הוא זכה בפעמים ״מי שברך״… וכך תרם כל אחד ואחד כפי יכלתו.
לפתע נקלעו למקום בני הישיבה של החפץ חיים מראדין. ה״חפץ חיים״ עזב את הגבירים ורץ לקראתם וכבדם עד מאד.
ראו זאת שאר התורמים ונחמץ לבם. הם פנו ל״חפץ חיים״ בציניות ושאלו: ״סליחה, כמה מיטות הם תרמו?״
השיב להם ה״חפץ חיים״: ״הם תרמו מאה מטות״.
״מאה?״, לא הצליחו לכלא את תדהמתם, ״איך יתכן? הם דלפונים…״
נענה ה״חפץ חיים״ ואמר: ״אינכם מבינים. אתם נתתם שלשים מטות שיהיו בבית חולים, ואלו בזכותם מאה מטות לא יהיו בבית חולים… כי אדם שלומד תורה מגן על כלל העולם ושומר על האחרים שלא יחלו ולא יזדקקו לבית חולים, אמרו נא, האין תרומתם גדולה מתרומתכם?״
יעקב מבטל גזירת הרעב
כאשר מצרים נאנקת בשנות הרעב שלה, מצילה אותה כמות התבואה שאגר יוסף בשנות השבע, אך עם בואו של יעקב אבינו מתבטלת גזרת הרעב לגמרי, משום שמעלתו גדולה יותר – בדיוק באותו אופן נבין כי ודאי שמי שבזכותו נמנע
הצורך למטות בבית חולים, מעלתו גדולה יותר מהעשירים והגבירים הנכבדים התורמים מיטות רבות לבית החולים!
״ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים״
זוהי, אפוא, קושית הגמרא על רב ששת: מדוע אומר רב ששת שהוא לומד תורה אך ורק עבור הנשמה שלו? הלא הוא למד בשביל כל הבריאה כולה! במקום לומר: ״לך קראי, לך תנאי״, היה עליו לומר ״בשביל כל העולם עשיתי זאת״!
ומתרצת הגמרא: מלכתחלה אדם עושה בשביל עצמו…
ההבדל בין אדם לחתול
כדי להבין תשובה זו בעומקה, עלינו להקדים כמה הקדמות נחוצות: מהו ההבדל בין אדם לחתול?
צבי ענבל ונהג האטובוס שנסע ובא ולסגור הדלתות ור' צבי הכניס רגלו לביניהם ושאלו מה ההבדל בינך לבין חתול? הנהג הסתקרן ופתח את הדלתות וצבי נכנס ואמר לו שחתול מוכרח להיות חתול אולם אתה יכול להיות גם בן אדם…
מעולם לא שמענו שמישהו יאמר לחתול אתה לא חתול, אולם שמענו שיאמר לבן אדם 'אתה לא בן אדם'…
יהיו שיאמרו כי ההבדל בין אדם לבין חתול נעוץ בכך שזה צועד על שתי רגלים וזה על ארבע, או שההבדל בין קוף לאדם מסתכם בהיותו של היצור הראשון בעל זנב, ואלו האדם נולד ללא איבר זה… אך לכולם ברור, כי הבדלים אלו הנם חסרי משמעות, הם משתנים מחיה לחיה, ולא בהם נעוץ מותר האדם מן הבהמה. ואכן, רוממותו של האדם על פני כל בעלי החיים מתבטאת בעקר ביכולת הבחירה שלו.
לבעלי החיים אין שכל וכושר החלטה, הם ״מתוכנתים״ על פי ״דיסק קשיח״, שבו מעדכן כיצד הם אמורים להתנהג בכל סוגי המצבים.
וכך, לדוגמא, אדם שעוקב אחר דרך התנהגותם של החתולים, יצליח לדעת מראש בכל מצב נתון כיצד החתול יתנהג בו. משום שלחתול יש צורת התנהגות קבועה, למשל: כל חתול שהוא שמושכים לו בזנבו יקפוץ קדימה, ואין זה משנה האם החתול הוא חתול פרסי או חתול סיאמי, בכל מקרה חתול נותר חתול…
לא קימת אצל בעלי החיים אפשרות של מחשבה והחלטה אחרת, כמו: כעת אעביר על מדותי ולא אקפוץ…
לעומת זאת, בני האדם התיחדו ונבדלו מבעלי החיים. אמנם, גם לאדם קיימת ״תוכנה״ הדומה לזו של בעלי החיים, אבל באפשרותו לנטרל ולנתק את עצמו מן התכנה הזו ולפעל מכח הבחירה שלו. האדם יכול להחליט בכל דבר ודבר מה לעשות, כי הוא בעל בחירה וכל התנהגות שהיא, תלויה בו ובבחירתו.
למרות עליונות זו על פני בעלי החיים, רוב בני האדם נוטים להשאיר את עצמם על ״בררת מחדל", והם לא מתאמצים להשתמש באותן מעלות שמרוממות אותם מעל כעלי החיים ומבדילות אותם מהם.
דוגמאות לכך נתן למצוא בכל צעד ושעל מחיינו:
שני נהגים נוסעים בכביש דו סטרי צר זה מול זה. האחד מסמן לשני: "סע אחורה, סע״. אך השני מסמן לו: ״סע אתה״. הראשון מסמן לו שוב: ״סע כבר״. והשני מגיב: ״אם לא תסע, אני אצא אליך!״, הראשון מתרומם: ״צא!״. ושניהם יוצאים ותוך מספר דקות מתקהלים סביבם עוברי ארח והמוני ילדים שמלוים בסקרנות רבה את התיגרה הקולנית שעוד מעט קט תעבור לפסים אלימים של נאצות והרמת ידים.
למעשה, אלו הם שני אנשים, שכל אחד מהם צועק בקול רם: ״אני חתול!״, והשני עונה לו: ״לא, אני חתול!״, ושניהם צודקים – הם באמת נוהגים כחתולים. הם משתמשים בתוכנה הראשונית, הבסיסית, זו שמשתמשים בה גם בעלי החיים. ואינם מפעילים את המחשבה או את הבחירה.
הפתרון הפשוט שכולל ויתור לשני, או נסיעה מעט אחורנית כדי לאפשר לשני לעבור, לא עולה על הדעת, ואפלו לא בא בחשבון, על אף שפתרון כזה הוא הגיוני ומתבקש.
חבל על הכעס, חבל על הזמן המתבזבז בויכוח עקר, חבל על התסכול ועל האנרגיה המושקעת במטרה שתוכנה הנלעג הוא: ״אני אראה לו!", הלא עד שתראה לו, אתה מראה לכל המתקהלים את ההכרזה שלך על עצמך: ״אני חתול״!…
היחידים שמצליחים להשתמש בתכונות הנעלות והמיוחדות שיש להם כבני אדם, ומשכילים להשתמש בכח הבחירה ולהתעלות מעל האינסטינקטים הפרימיטיביים שמובילים את מרבית בני האדם הם מועטים מאד, והם באים רק מקרב לומדי התורה. הם מסוגלים לבחור בטוב בדרגה גבוהה ביותר, ולא ימצא אדם שמתחרה עמם. רמת התנהגות ומוסריות כזו אינה נמצאת באוניברסיטאות או בבתי המשפט, או בשאר המקומות הנחשבים ל״נאורים״.
למעשה, אנשי האקדמיה ובית המשפט אינם שונים בהתנהגותם מאחרוני התגרים שבשוק, וכל ההבדל ביניהם נעוץ ברושם החיצוני השונה ובתדמית הנוצצת. באמת, התכנה שמפעילה אותם היא אותה תוכנה בסיסית שעל פיה פועלים גם בעלי החיים. אלא שבעלי החיים לא מסתתרים מאחורי מסוה ולא מתהדרים בתארים יקרים…
הגרח"ע גרוזינסקי והמגמגם
בערוב ימיו של רבי חיים עוזר גרוזינסקי זצ״ל אירע פעם שצעד עם תלמידו ברחובה של עיר. רבי חיים היה כבר חולה מאד והוא פסע בקשי רב במעלה הרחוב. לפתע, התקדם לעברם יהודי, ושאל: ״סליחה, איך אגיע לרחוב פלוני?״ רבי חיים עוזר פנה לתלמידו והורה לו שייקח אותו לרחוב שביקש, ולא יסתפק בהסברים. התלמיד שדאג לשלום הרב, הסס וחשש שמא המתנה זו תזיק לבריאותו של הרב הישיש, אך רבי חיים עוזר מהר להאיץ בו לבצע את הוראתו ללא שהיות.
כאשר חזר, לאחר דקות ארוכות שבהן עמד רבי חיים עוזר והמתין לו, שאל: ״כבוד הרב, מדוע הייתי צריך ללכת אתו עד למקום עצמו? הרי יכלתי להסביר לו במדויק ולכוון אותו למקום? ולכל היותר, היה מתקדם בדרכו על פי הדרכתי. ואחר כך שב ושואל אנשים אחרים למקום המבקש?״.
שאל אותו הרב: ״אתה שמעת אותו?״.
והתלמיד השיב: ״אכן כן״. המשיך רבי חיים עוזר ובדק: "שמת לב?״. ״בודאי״, ענה התלמיד בבטחון.
אך רבי חיים עוזר הניד בראשו ואמר: "אתה לא שמת לב! אם היית שם לב, היית שם לב שהשואל הוא כבד פה ומגמגם! ומה רצית, שיהיה עליו לשאול עשר פעמים נוספות עד שיגיע לשם?״.
רגישות כזאת אינה נחלתם של שאר בני האדם אלא אך ורק של מי שהתחבר לתורה וזכה להזדכך ולהטהר על ידה.
הרב פטרבורגר וצניעותו
רבי איצל׳ה בלאזר, תלמידו של רבי ישראל סלנטר, היה הרב של פטרבורג, גאון עולם וצדיק יסוד עולם, וחיבר את הספר ״פרי יצחק״.
פעם ישבו ה״בית הלוי״ ורבי חיים בריסק ביחד אתו והעלו שאלה מסוימת. רבי חיים אמר תרוץ אחד וה״בית הלוי״ אמר תרוץ אחר ושניהם דנו רבות בענין, בעוד רבי איצל׳ה יושב בחברתם ושותק, כאלו העניין אינו נוגע לו, ואין לו מה
להוסיף עליו.
כשיצאו ממנו, אמר ה״בית הלוי״: מה קרה לרבי איצל׳ה ששתק? הלך לביתו, פתח את ה״פרי יצחק״ ומצא שם את השאלה עם שני התרוצים…
האם אפשר להשוות פסגות של ענוה והסתרה עצמית כאלו להתנהגות שאר בני האדם המנסים ללא הרף להתהדר בנוצות לא להם?!
ריב הילדים בממשלה לאחרונה
רק לאחרונה ראינו כיצד ראש הממשלה ויו"ר הכנסת זקוקים לגננת שתשליט סדר, כי האחד רצה לדבר בחגיגות שנות השבעים והשני הלך לבכות לתקשורת שביבי 'לקח לו'… ולבסוף השכינו שלום אך כל אחד ניגח את חבירו – האחד ביקש שלא להכנס אתו לטקס, והשני הורה למשמר הכנסת לא לנגן לו, והוא נאלץ להביא את התזמורת של צה"ל, ולבסוף אף לא עמד בסיכומים ועשה לו את מה שמוכר אצל כל מרצה מתחיל כ'תרגיל המקרופון'…
כמעשה שהיה עם המוסר בעיירה שהתעקש להיות בעל תוקע ואף הוציא הוראה מהמושל, ולבסוף לא נתנו לתקוע בר"ה רק במוצאי יוה"כ… כששמע על ההחלטה פנה למושל. מה ההבדל? שאל המושל. אה, זה מאה תקיעות וזה רק תקיעה אחת. אה, אמר המושל, מה אכפת לך, השופר כבר ביד שלך – תקע כמה שבא לך, אפילו אלף!…
כשהמקרופון ביד שלו – הוא תוקע את יו"ר הכנסת…
לתפארת מדינת ישראל… לכך חיכו אבותינו שבעים שנה, ואבות אבותינו אלפיים שנה…
הגר"ח מסתיר ידיעותיו
ביוצא בכך שמעתי מידידי רבי שלמיה קליימן, המשמש כמגיד השעור, שאחד משומעי לקחו בדף היומי הקשה קושיה והוא חיפש, ללא הצלחה, תשובה ראויה. לאחר ששאל כמה תלמידי חכמים, והם לא הצליחו לישב את הדברים, הוא החליט ללכת לרבי חיים קנייבסקי שליט״א.
כששמע רבי חיים את השאלה הוא אמר מיד: ״כן, כן, כבר שואלים את השאלה הזאת…".
״מה זאת אומרת ׳שואלים׳?״, התפלא אותו יהודי, ״מי שואל?״. ״אני לא זוכר מי״, השיב לו רבי חיים, ״אבל שואלים…״. ״טוב, לא משנה״, ענה מגיד השעור, ״העיקר – מה התרוץ?״. ״יש תרוץ, אני לא זוכר מהו״.
היהודי לא הבין מה מתרחש מול עיניו… רבי חיים קנייבסקי, אשר כל התורה כולה פרושה לפניו, לא זוכר בדיוק את השאלה? לא זוכר מי? לא זוכר מה? איך יתכן?? הוא הבין שמשהו משונה קורה כאן…
אבל רק כעבור זמן התברר לו הענין כלו – הוא מצא בספר ״בריתא דמלאכת המשכן״ שחיבר רבי חיים קנייבסקי באותו נושא, גם את השאלה, וגם את התשובה…
האם קיים בעוד מקום על פני תבל ספור של ענוה כזאת?!
אדם כותב ספר, הוא עצמו שואל וגם מסביר ומתרץ, ולאחר מכן מסתתר ואינו מספר דבר…
מפעם לפעם הנני זוכה להכנס אל רבי מיכל יהודה ליפקוביץ׳ שליט״א [זצ"ל], ובאחד הימים, לאחר ששמעתי את המעשה הזה, נכנסתי וביקשתי לספר לראש הישיבה סיפור אודות רבי חיים קנייבסקי, שאגב היה תלמידו לפני כשבעים שנה ב״תפארת ציון"…
עוד לפני שהגעתי לעוקץ הענין, עוצר אותי רבי מיכל יהודה ואומר: ״אהה, והתשובה לשאלה היתה כתובה בספר של רבי חיים?״
התפלאתי ושאלתי: ״ראש הישיבה הכיר את הספור?״
״לא״, הוא אומר לי, ״אבל הבנתי בעצמי שכך צריך להיות״
מנין הוא ידע זאת? משום שהוא עצמו למד במשך שנים תורה לשמה עם יראת שמים אמיתית, וזכה ל״שכל" של תורה, כלומר: למדות טובות, דרגה אשר רק לומדי התורה זוכים לה!
עגל משולש
הגמרא מספרת (פסחים סח ע״ב) שכאשר הגיע חג השבועות היה רב יוסף מבקש מאנשי ביתו: עשו לי סעודה מבשר עגל משובח, שכן ״אי לאו האי יומא דקא גרים, כמה יוסף איכא בשוקא״.
ורש״י מסביר: "אי לאו האי יומא – שלמדתי תורה ונתרוממתי, הרי אנשים הרבה בשוק ששמן יוסף, ומה ביני לבינם״.
בכוחה של התורה לרומם את האדם, בזכותה הוא מפסיק להיות ׳חתול׳ ונהיה ׳אדם׳, היא מגדלתו ומרוממתו על כל המעשים.
זוהי כוונת הגמרא בתשובתה על רב ששת: מלכתחילה אדם עושה בשביל עצמו, הראשון שנהנה מלמוד התורה הוא הלומד עצמו, כל שעה של למוד וכל דף גמרא נוסף הופכים את האדם לפחות ׳חתול׳ ויותר ׳אדם' עד שהוא גדל לפסגות עצומות.
אמת, כל העולם כלו נהנה מלמוד הגמרא שלו, ״אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי״ (ירמיהו לג, כה) – אבל הוא המרויח הראשון מן הענין!
אנו מברכים "שלא עשני גוי" – שאלו מדוע שלא נברך "שעשני יהודי"? השיבו בעלי החסידות מפני שלעשות את ה"יהודי" שבך – זהו תפקידך! ה' רק לא עשאך גוי, ואתה – ככל שתתקדש יותר – תהיה יותר 'יהודי'!
עד כאן נמסר.
״ותלמוד תורה כנגד כולם״ – גם לעתיד לבוא!
למעשה, זכוך המדות הוא שכר עצום בפני עצמו על שעות העמל והלמוד, אך לומד התורה אינו זוכה רק בכך, אלא שכר עצום ממתין לו לעתיד לבוא.
רבי חיים מוולוזין ממשיל על כך משל נפלא:
למלך אחד היה חדר אוצר מלא בזהב, אך מעולם לא ידע כמה מכיל אוצרו.
קרא המלך לאחד ממקורביו ובקש ממנו לשבת ולספר את הזהב.
התחיל אותו אך למנות, והמלך, שהתבונן בו, אמר: ״הנך עמל קשות בעמן ספירת הזהב, לכן – כל מה שתספר יהיה שלך… בסדר?״
ליותר מזה לא יכול היה הלה לצפות.
כעבור זמן מה שוב נכנס המלך לחדר האוצרות ואמר לו: ״הנך עובד אצלי, ולא מקבל משכורת? לא טוב הדבר ולא ראוי… ובכן, אתן לך משכורת, תהיה זאת המשכורת הגבוהה ביותר במשק, משום שאתה מתעסק עם אוצרות של זהב… כשתסיים בוא אלי לקבל את המגיע לך״…
האם יעלה על הדעת שאותו אדם ייאמר: ״טוב… אחשוב על כך… אם יתאפשר לי ואם אמצא את הזמן הדרוש לכך אגיע…״.
הקב״ה נתן תורה לישראל – מסים רבי חיים מוולזין- והוא מבקש מן האדם ללמוד אותה ולהתעסק עם ה״זהב״. מה שאדם לומד, הופך לנכס אישי שלו, שכן התורה מגדלת אותו ומרוממת אותו, ומלבד כל זאת, הוא זוכה למשכורת הגבוהה ביותר במשק כפי שאומרת המשנה ״ותלמוד תורה כנגד כלם״, באשר בזכות למוד התורה הוא גם מרפא חולים, עושה שלום ומשפיע שפע ברכה והצלחה על העולם כלו.
היעלה על הדעת, שאדם לבוא וייאמר: ״אם יהיה לי זמן, אשתדל להגיע לשעור היום?…״.
השכר הצפון לעתיד לבוא
הגמרא מספרת (עבודה זרה ב ע״א) שלעתיד לבוא יביא הקב״ה ספר תורה, יניח אותו בחיקו ויאמר: כל מי שעסק בתורה יבוא ויטול שכר.
מך יתיצבו בתור ארוך אנשים רבים… אך בראש התור לא יעמוד הרמב״ם, רבי יוסף קארו, או רבי עקיבא איגר, אלא: מלכות רומי…
ישאל אותם הקב״ה: ״מה לכם ולתורה?״
״רבונו של עולם״ – ישיבו הרומאים – ״הרבה שוקים תקנו, הרבה מרחצאות עשינו, הרבה כסף וזהב הרבינו, וכל מה שעשינו לא עשינו אלא בשביל ישראל כרי שיתעסקו בתורה״…
הטענה נשמעת מוזרה מעט…
ננסה להמחיש ענין זה במשגים של זמננו:
כשהקב״ה ישב לעתיד לבוא ויבקש שמי שעסק בתורה יבוא לקבל שכר, יעמוד בתור אלכסנדר גרהם בל, ממציא הטלפון.
״הלא אתה גוי״ – יאמר לו הקב״ה – ״מעולם לא למדת תורה!״
יחייך בל ויאמר: ״באמת, רבונו של עולם, הלא אני המצאתי את הטלפון, על ידי הצליחו המוני יהודים ללמוד באמצעות ׳קול הדף׳ או ׳קול הלשון׳, האם לא מגיע לי חלק?״
השני בתור יהיה אדיסון, ממציא נורת החשמל, שיטען: ״רבונו של עולם, כל התורה שקימת בעולם משעה שש בערב עד שש בבקר היא שלי״…
אחריו יעמדו האחים רייט, ממציאי המטוס. ״מי אתם? מדוע תקבלו שכר?״ – שואל הקב״ה.
״מה השאלה?״ – הם ישיבו – ״רבי אהרן קוטלר היה מוסר שעור בבקר בישיבה בליקווד, ובערב – בישיבת ״עץ חיים״ בירושלים, אין הצליח לעשות זאת, אלמלא המצאת המטוס שלנו… ודאי שאנו ראויים לשכר!״
אך הקב״ה ישיב לכולם: ״שוטים שבעולם! כל מה שעשיתם לא עשיתם אלא לצרך עצמכם… האם אדיסון חלם לעזור לעולם התורה? האם בכלל ידע על תורת היהודים? אתם הרי התכונתם למשהו אחר לגמרי״…
או אז יכריז בורא העולם: ״מי שעשה שלום בעולם – שיבוא לטול שכר!״
בזה אחר זה יתיצבו בתור ראשי ממשלות ונשיאי מדינות, וינסו לנכס לעצמם את עשיית השלום והשאיפה לשלום וכו' וכו'.
״שוטים שבעולם!״ – ייאמר להם הבורא יתברך – ״כל מה שעשיתם לא עשיתם אלא לצורך עצמכם, כל כוונתכם היתה רק לשם פרס נובל או זכרון לדורות בספרי ההיסטוריה״.
״אם כן״ – ישאלו הכל – ״למי מתכון בורא העולם?״
יאמר הקב״ה: ״יבואו לומדי התורה שהרבו שלום בעולם, שנאמר (ישעיהו נד, יג) וכל בניך למודי ה׳ ורב שלום בניך״, ומפרשת הגמרא (ברכות סד ע״א): ״אל תקרי ׳בניך׳ אלא ׳בוניך׳״, המה תלמידי החכמים אשר בעצם היותם, בונים את העולם כולו.
עסקת פז
לפנינו מוצעת, אפוא, עסקת פז, אשר שוה כל טוב שבעולם ־ טוב העולם הזה, כמפורט בפסוקים, וכל טוב העולם הבא, אשר אין לשער את ערכו – וכל זאת כתנאי אחד של ״אם בחקותי תלכו״, האם יעלה על הדעת שנחמיץ את הזדמנות הפז הזאת?!…
והנה, על מנת לקחת חלק בעסקה המיוחדת הזאת, נדרשת מן האדם עבודה ועמל. הכרוכים בהשקעה ובמאמץ, כפי שאומר רש״י (בחקותי כו, ג): ״שתהיו עמלים בתורה״.
כדי להבין מה פרושו של ״עמל תורה״ אמיתי, נתבונן בהלכותיהם של גדולי ישראל, בשיגם ובשיחם.
הרבנית קניבסקי ספרה כי אביה, רבי יוסף שלום אלישיב שליטי׳א, מעולם לא ישן לאחר השעה שתים בלילה, ותמיד בשעה זו הוא כבר יושב ולומד ליד הגמרא!
פעם אחת בשבוע בלבד, בשבת אחרי הצהרים, כאשר לא יכול היה ללמד מתוך ספר כי היה חשוך ולא השתמש בחשמל, היה יוצא לטייל, ואז היתה תורנות בין הילדים מי יתלוה לאבא…״.
״גם אז״, היא מבהירה למען הסר ספק, ״הוא לא דיבר אתנו… הוא עצמו חשב כל העת בלמוד, אבל היה זה כבוד של הילד ללכת עם האבא״.
ועוד הוסיפה כי רבי חיים השקיע הרבה מאד בילדים, עם כל אחד מהם הוא גמר ש"ס גמרא! עם אחד סיים בגיל חמש עשרה, עם אחר בגיל שש עשרה, ועם השלישי לבר מצוה – אך עם כל אחד סיים ש״ס שלם!!… ניצול הרגעים הקטנים עבור תורה מדי יום אנו מברכים ״לעסק בדברי תורה״. איננו מברכים על עצם הלמוד, אלא על העסוק. כי כאשר התורה היא ה״עסק״ של האדם, שום דבר אחר אינו עומד בראש מעיניו, והוא תמיד מצליח למציא את הפנאי עבורה, גם כאשר, לכאורה, אין זמן…
על רבי חיים קניבסקי אומרים שהוא עושה סיום על תלמוד בבלי בערב פסח ־ בתענית בכורות, ועל תלמוד ירושלמי ביארצ״ט של אביו. ואלו על הגאון מוילנא מספרים שהיה חוזר על תלמוד בבלי כל שלשים יום! וזאת מלבד למוד מסכת שבת וערובין בשבת, ולמוד מסכת סוכה במוצאי יום הכפורים…
אולם לא רק גדולי עולם עשו זאת.
בבית העלמין בירושלים ישנה מצבה שעליה נכתב: ״פ״נ פלוני… סיים מסכתות ביצה וראש השנה ארבעת אלפים פעם…״.
מאחורי מצבה זו מסתתר ספורו של יהודי מיוחד שהגיע באחד הימים לרופא העיניים שלו והתלונן כי ראייתו נפגמה. הרופא שבדק אותו אמר לו בצורה ישירה כי הוא עומד לאבד את ראיתו לחלוטין, אם כי ישנו נתוח מסוים שמסגל לעצור את התהליך. אך הסיכון הוא שהנתוח לא יצליח והתוצאה הבלתי נמנעת היא עוורון העין.
אותו יהודי ביקש שהות על מנת לחשב בענין ולשקול את צעדיו.
הוא ישב עם עצמו וכה אמר: הדעת נותנת להחליט על נתוח, אולם מה אעשה אם אתעוור בנתוח הזה? מה אוכל ללמוד? עלי לבחור לעצמי שתי מסכתות וללמוד אותן בעל פה.
הוא בחר לעצמו את מסכת ביצה וראש השנה, ולאחר שידע אותן על בורין חזר לרופא וביקש ממנו לערוך את הנתוח. הרופא בדק שוב ואמר: ״מצטער, מאוחר מדי… כבר אי אפשר לעזור״…
כעת היה היהודי מוכן היטב לעוורון שבוא יבוא – הלא, למד שתי מסכתות בעל פה!
וכך היה הולך ומשנן אותן שוב ושוב, בלכתו בדרך, בישיבתו בבית, בהליכתו לחנות, שאותה ניהלה אשתו במאה שערים, ובשובו הביתה. הוא היה חוזר ומשנן, חוזר ולומד…
בצואתו, בקש שעל מצבתו יחקקו את מספר הפעמים שסיים את המסכתות- אולי יתעורר מכך מישהו ויתחזק בלמוד תורה…
הרי לנו פרי עמלה של תורה – ארבעת אלפים סיומים!!…
למעשה, אחוז גבוה מן ה״הוצאות״ בסעיף המכנה ״זמן״ הנן מיותרות לחלוטין…
נקח, לדוגמא, אדם המגיע לבנק על מנת להפקיד שיק, ומוצא לפניו תור של חמישה אנשים. כל אחד אמור להתעכב חמש דקות בלבד, ותורו יגיע בעוד עשרים וחמש דקות בערך. מה אפשר לעשות?
הוא עומד באפס מעש, מעיף מבט כדי לראות אם לא הגיע מישהו מוכר… מי זה? לא, אין אף אחד… מוציא מן הארנק את השיק שעליו להפקיד׳ מתבונן בו. חתום מאחור? כן. הכל בסדר, הוא מכניס אותו בחזרה, ומרים את העינים כדי לבדוק אם לא הגיע מישהו מוכר בינתים…
מה זה? דף של פרשת שבוע? לא מענין. הנה, הודעה כתובה מהבנק, אולי איזה מבצע? מיודענו מתקרב אל השלט, קורא אותו בעיון רב ואינו שוכח להתבונן בכל הכוכביות… שוב מרים את העינים, אולי עוד מישהו בא? אין פרצופים מוכרים, אין. איפה השיק, בעצם? פותח, בודק את החתימה מאחור, מכניס חזרה לכיס… הו, ברוך ה' הנה התור הגיע…
כמה חבל על עשרים וחמש דקות שירדו לטמיון… עשרים וחמש דקות הם פרק זמן כל כך ארוך אפשר להספיק בו כל כך הרבה׳ אפשר לחזור על סברא מוכרת כדי לרענן את הזכרון אפשר להספיק משהו חדש…
לאחר שסיפרתי ספור זה בבית הכנסת הגדול בבני ברק, נגש אלי אדון הוצלר ז״ל שהיה בעל חנות לכלים סניטרים, שיצא זה מכבר לגמלאות, וספר לי כי הוא למד את משניות מסכת שבת ומסכת אבות בעל פה, וכבר הספיק לחזור עליהם שלש מאות פעם בזמני ההמתנה בתור בבנק ובשאר מקומות…
זה עמל התורה שנדרש מאתנו, על מנת לזכות אותנו לשלוח יד ב'עסק׳ הזה, היקר מפנינים, שערכו חשוב ייתר מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים לקדש הקדשים ביום המקדש ביותר בשנה!!
*
שנאת חינם ומחלוקת – נזקן לדורות!
[מתוק האור עם תוספות]
בזאת יבוא אהרן אל הקדש בפר בן בקר לחטאת ואיל לעולה (טז, ג)
הדגשת התורה ־ ״בזאת יבוא אהרן״ – לכאורה אינה מובנת, שכן ההלכות הנלמדות מפסוקים אלו נתנו לכל הכהנים שיהיו בכל הדורות, ומדוע דוקא אהרן הכהן – הוא זה שנזכר כאן?
על כרחך – אומר ה״נחלת צבי״ ־ כונת התורה לרמז בתיבות הללו על ארבע מאות ועשר השנים, שבהן עמד בית ראשון על תלו, כמו שכתב ה׳׳בעל הטורים״ (על המקום): ׳״בזאת׳ עולה ת״י, רמז לבית ראשון שעמד ת״י שנה״.
כי מאחר ואהרן הוא סמל השלום, כמו ששנינו במשנה באבות (א, יא): ״הלל אומר, הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה״ – לכן אומרת התורה: ״בזאת יבוא אהרן אל הקדש״, ופרושו: הקדש, שהוא בית המקדש, עומד ״בזאת״ – ארבע מאות ועשר שנה, בזכותו של אהרן הכהן, שהיה רודף שלום.
חז"ל אומרים (מנורת המאור, שכד) ששמונים אלף ילדים ששמם אהרן הלכו אחר מטתו של אהרן. הילדים הללו היו ילדים שנולדו לאחר שדאג אהרן ל״שלום בית״ בבית הוריהם.
בחשבון פשוט נגלה כי עם ישראל היו במדבר במשך ארבעים שנה, שהם שלשה עשר אלף ימים, במהלך הימים הללו דאג אהרן ל״שלום בית״ אצל שמונים אלף משפחות, כך שבממוצע הוא טיפל בלמעלה משש משפחות בכל יום!
[א.ה. וזה אם לא נחשיב את המשפחות של זוגות מבוגרים שכבר לא מולידים, ושל זוגות צעירים שלא הולידו, ושל זוגות צעירים שהולידו בנות…].
זו הסבה לכך שאהרן קבל היתר להכנס תמיד למשכן ואלו בניו קבלו את ההיתר הזה אך ורק ביום הכפורים, שכן איש השלום יכול לבוא בכל עת אל הקדש, אולם בניו הצליחו להגיע למדרגה זו רק ביום הכפורים, כשכל עוונותיהם התכפרו, ולכן רק אז יכולים היו להכנס אל הקדש פנימה.
הקשר ההדוק בין השלום לבין הקודש, שהם המשכן ובית המקדש, גרמו לכך שבית המקדש עמד על מכונו כל זמן שהיה שלום, ונחרב כאשר הופסק השלום, כמו שאומרת הגמרא (יומא ט ע״ב): ״מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצוות וגמילות חסדים מפני מה חרב, מפני שהיתה בו שנאת חנם… ללמדך ששקולה שנאת חינם כנגד שלש עברות עבודה זרה, גלוי עריות ושפיכות דמים״.
והבאור בזה הוא שישנם שני סוגי שלום: שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, המתבטא בקיום המצוות, ושלום בין אדם לחברו, שניכר באהבה ואחוה ששורדים בין זה לזה ובהעדרה של השנאה.
לפיכך, חרב מקדש ראשון, שבו הופר השלום בין ישראל לאביהם שבשמים, ואף בית המקדש השני, שבו הופר השלום בין איש לרעהו.
[אפשר לומר שגם בית שני היה בזכות אהרון – ונרמז באותיות "בזאת י-בא אהרון אל הקדש" גימטריה 420.
ביהמ"ק השני גם כן עמד בזכות אהרון. אהרון היה אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות – ובזכותו התקיים בית שני שהיו פגומים בו בשנאת חינם. אהרון היה "אוהב את הבריות 'ומקרבן לתורה'" – ובזכות זה התקיים בית ראשון שהיו פגומים בלימוד תורה וקיום מצוותיה (ג"ע חמורות)].
אולם, אם נדייק בדברי הגמרא נמצא שענשם של ישראל בחרבן הבית השני, הגיע בשל שנאת חנם, ומכאן משמע, שלכאורה, אלו היתה השואה מתלקחת בשל סבה כלשהי, לא היה המקדש חרב, שכן במקרה כזה, כאשר פגה הסיבה חוזר השלום, מה שאין כן בשנאת חנם, מאחר ואין לה הסבר, היא שנאה עולמית.
ומכיון שהשנאה היתה שנאה עולמית, היא לא בטלה לעולם…
אנחה בת שלש מאות שנה…
בוינה בירת אוסטריה, חי לפני כשלוש מאות שנה הצדיק רבי שמשון ורטהימר זצ"ל, מלבד גאונותו וצדקותו העצומה בכל מכמני התורה, היה מקורב מאוד לבית המלוכה עד שהתמנה לשר האוצר של הממלכה האוסטרו – הונגרית, וכמובן ניצל את מעמדו כדי לדאוג לבני עמו.
באמצעותו למד הקיסר להכיר את העם היהודי המופלא והתרשם ביותר ממעלתו הרוחנית וממעלותיו היחודיות.
באחד הימים פנה הקיסר לרבי שמשון ושאלו: "תמיהה גדולה מנסרת במוחי הרי אתם עם נפלא ואציל, רוב שרי האוצר בכל הממלכות מהיהודים דבר שמגלה על מעלותיו של העם כעם פיקח, שאלתי, מדוע העם היהודי שקוע בגלותו שנים כה רבות?!"
רבי שמשון נאלם דום מהשאלה המפתיעה והבלתי צפויה, אך לבסוף השיב לקיסר "אדוני הקיסר ירום הודו, אכן עם אציל הוא עמי ומעלותיו רבות אך עננה אחת בלבד מסיבה לנו צרות רבות והיא המאריכה את הגלות… והיא שנאת חינם".
הקיסר נעץ ברבי שמשון מבט של אי אימון ואמר: "קשה לי לקבל את תשובתך, לא יתכן שבשביל דבר כזה פעוט תענשו באלפיים שנות גלות, ראה! אמר הקיסר: "הנך נדרש להביא לי תשובה מספקת ומשכנעת תוך שלשה ימים, אחרת כל יחסי אליך ולעמך ישתנה בתכלית השינוי".
רבי שמשון יצא מלפני הקיסר ובלית ברירה עשה בלילה שאלת חלום, ומן השמיים השיבו לו "התשובה שענית לקיסר היא התשובה הנכונה לאריכות הגלות, ואינך צריך לענות לקיסר, כי עד מהרה יווכח הקיסר בעצמו שעיכוב הגאולה – הוא ע"י לשון הרע ושנאת חינם".
באותו יום יצא הקיסר לבד למסע ציד, ולאחר שעות רבות של ציד איבד את דרכו, הכל סביבו חשוך והוא עומד על שפת הנחל ומצידו השני של הנחל נצצו אורות כפר בלתי מוכר, הסיר הקיסר את בגדיו הכבדים ושחה לעבר אותו כפר, נקש על דלתות הבתים ורובם סרבו להכניס אדם בלתי מוכר, רטוב מכף רגל ועד ראש, לבסוף נקש הקיסר על דלת אחד מן הבתים היהודיים, והיהודי הכניסו במאור פנים, הלבישו בבגדים יבשים להחלפה, האכילו ארוחה חמה ומזינה והציע לו מצע נוח לשנת הלילה, עם בוקר ביקש הקיסר מהיהודי אם יוכל להסיעו לאזור ארמון המלך, היהודי שלא ידע מי עומד מולו הסכים, וכשהגיעו לאזור הממלכה ביקש הקיסר את היהודי להמתין נכנס משער מסתורי, וכשלבש את בגדי המלך ועטה לראשו את כתרו שלח חיילים להביא את העגלון שממתין ברחוב הסמוך, כשהבחין היהודי בזהותו של העומד מולו, נפל עליו פחד וחרדה, לאחר שנרגע, שאלו המלך במה אוכל לגמול לך על האירוח הנפלא?
חשב היהודי וענה ראה כבוד הקיסר די לי במה שיש לי פרנסתי מצויה, בני ובנותי מסיבים לי נחת, אך בקשה קטנה יש לי מהוד מלכותו, הנה בכפר הסמוך אלינו מתגורר רוכל יהודי, שמידי שבוע מגיע לכפר שלי וקונה כל מיני מציאות, ודבר זה חורה לי מאוד הרי אני לא דורך בכפרו ומדוע הוא פולש לתחומי?
לפיכך אבקש להוציא צו האוסר על אותו יהודי לדרוך בכפר בו אני מתגורר.."
כשסיים היהודי לשטוח את בקשתו השתררה במקום דממה עמוקה, ובליבו חשב הקיסר "חבל על עם כה אציל ונעלה, הסובל ומתענה שנים רבות כל כך בגין מדה זרה שכזו, אשר איננה תואמת את רמתו המוסרית הנפלאה…"
רבי חיים מוולז'ין משכין שלום
רבי חיים מוולז'ין השתדל רבות בהרגעת שני יהודים פשוטים אשר נגררו למחלקת עסקית חריפה מאד.
כשהעירו לו תלמידיו שלא נאה לו לכלות את זמנו על דברים כה בלתי חשובים, הוא נענה ואמר להם: בסוף התפלה פוסע כל יהודי שלש פסיעות לאחוריו ואומר ׳עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו; וחז״ל למדו אותנו בכך, שפעמים צריך אדם לסגת אחירנית כמה פסיעות, ובלבד שיזכה להטיל שלום בין בני אדם…
סליחתו של צדיק
בתקופת כהנתו של רבי יוסף חיים זוננפלד זצ״ל, נזדמן לפניו, כשבוע לפני ראש השנה, דין תורה אחד, שהיה בו סכסוך חריף בין בעל לאשה. לאחר שקבע את פסק הדין, ראו בני משפחת האשה את עצמם נפגעים והם נכנסו לביתו של רבי יוסף חיים ופרצו בצעקות ובגדופים.
הרבנית, ששהתה באותן דקות בבית, כה נבהלה מהצעקות, עד שהיא פרצה בבכי מר.
בכל משך זמן זה, ישב רבי יוסף חיים זוננפלד בחדרו ועסק בתורה, כשגברו הצעקות, הוא הזדקף מלא קומתו ופנה אל הצועקים:
״שמעו נא״, אמר בתקיפות, ״אם צדקתם בטענותיכם ובתרעומותיכם, ואני ובית דיני טעינו בשקול דעת, הרי כבר מסרתם דינכם לשמים, והי הטוב יכפר בעדנו, כי אין לו לדין אלא מה שעיניו רואות. אבל״ ־ הרעים בקולו – ״אם הצדק אתנו והוצאנו דין אמת לאמתו, הרי אז, הרי אז…״, הוא חזר על דבריו פעמים ועשה הפסקה קלה.
פניהם של המתחצפים למולו החוירו כסיד, הם רעדו מפחד גערתו של אותו צדיק ומקפידתו.
ורבי יוסף חיים המשיך: ״אם אמנם צדקנו בדיננו, הנני מודיע לכם כי אני מוחל לכם במחילה גמורה על כל הצער שגרמתם לי ולבני ביתי, והריני מברך אתכם שתכתבו ותחתמו לחיים טובים ולשלום!״.
השתררה שתיקה, והצועקים מהרו לעזוב את המקום ולהסתלק במהירות.
רבי ישראל :עקיב ברנשטיין, שהיה גר בשכונתו, נחרד ממקומו לשמע צעקות ההתפרצות, ומהר לסור לדירת הרב. הוא עוד הספיק לשמוע כמה בטויים פוגעים ואף את הכרזתו של הרב, כשיצא אחרון המתפרצים תמה ושאל את רבי יוסף חיים מפני מה היה עליו להודיע להם על מחילתו, ולא להסתפק במחילה עצמה?
ניגוה רבי יוסף חיים ואמר לו: הלא ימי הדין קרבים ובאים וודאי שאותם אנשים יתחילו להרהר בתשובה וישקלו בדעתם לבקש מחילה, והנה, אין לי ספק, שבאותם ויגעים יתגבר עליהם יצרם, וכדי לשכנע אותם שלא ישפילו את עצמם בבקשת המחילה, הוא יסביר להם כי הם צודקים וכי כל מה שאמרו לי נאמר על פי דין ונמצא, ששוב הם יכשלו בעוונם. כשהכרזתי שאני מוחל להם, גרמתי שיחיה נקל להם לחזור בתשובה ולהודות בשגיאתם״.
אין סיבה לפירוד בין קהלות שונות
אחד מגאוני היראה בפולין פנה אל ה״אמרי אמת״ בענין מחלקת שהתהותה בין קהלות שונות בעירו.
״אספר לך מעשה״, השיב לו ה׳׳אמרי אמת״: יהודי אחד חיתן את שתי בנותיו עם חתנים חשובים, ושניהם היו סמוכים על שלחנו. אולם, האחד מהם היה רגיל לאכול אן ורק מאכלי בשר, ואילו השני אכל אן ורק ארוחות חלביות – לפיכן הם מעולם לא סעדו על אותו שלחן, אלא כל אחד מהם אכל בפנה אחרת.
לימים, ירד החותן מנכסיו, ושוב לא הצליח לכלכל אותם כבעבר, אלא הסתפק בלחם צר ומים לחץ, אולם עדין נותרו החתנים יושבים כל אחד בפנתו ואכלו את מעט המאכלים שקבלו.
או אז פנה אליהם החותן ואמר: ״בתחלה כשכל אחד מכם אכל מאכלים אחרים, הבנתי את ההפרדה שביניכם, אולם כעת, כאשר שניכם אוכלים את אותם מאכלים שבו נא יחד ותדברו בדברי תורה, כדי שלא ייראה שאינכם חיים בשלום״.
בדורות עברו – סיים ה״אמרי אמת״ – בדורות של עובדי ה׳ אמתיים, היו קימים הבדלי גישות וחליקי דעות בענינים נשגבים בין הקהלות השונות, ולכן מובן היה מדוע כל קהלה מסגרת לעצמה. אולם כעת, כשברחוב היהודי ישנה ירידה רוחנית גדולה, כלנו שוים בדעותינו, ולכלנו אכפת מאותם יסודות – מה טעם באותו פרוד ומחלקת?!
לבעלי לשון הרע אין חלק לעולם הבא
בספר ״שיחות החפץ חיים״ מספר בנו של ה״חפץ חיים״ כי באחד הימים התלקחה אש מחלוקת בישיבת ראדין בענין המשגיח בישיבה, מחצית מבני הישיבה היו בעדו, ואלו המחצית השניה התנגדו לו נמרצות, וכדי ל?שב את ההדורים נקבע מושב מיחד של בית דין, שהיה מרכב מטובי הלמדנים. הבחורים, אשר שערו כי העניו יסב ל״חפץ חיים״ עגמת נפש מרבה, הסתירו ממנו את הנושא, אולם כאשר נודע לו על כך, הוא נכנס לישיבה ומסר שיחה בת שעתים על עוון המחלוקת, ובין יתר דבריו הוסיף כי הרמב׳׳ם פוסק, שכת מספרי לשון הרע אין להם חלק לעולם הבא, ואם כי בספרו על הלכות לשון הרע הוא השמיט הלכה זו, בכינה תחלה, משום שלא רצה להביא דברים כה חריפים, מכל מקום – הלכה זו נפסקה כבר!
לאחר מכן הוסיף כי בגמרא מובא שהתנאים התאספו והחליטו למנות את שלמה המלוז בין אלו שאין להם חלק לעולם הבא, מאחר שנאמר עליו שעשה את הרע בעיני ה' אך מן השמים התנגדו לכך ואש החלה ללחך את ספסליהם. לאחר מכן שוב ניסו התנאים לקבוע זאת, וגם בפעם זו יצאה בת קול ועצרה אותם.
ויש לתמוה – הוסיף ה״חפץ חיים״ – וכי אכפת בשמים מהחלטות בני אדם, עד שהם מצאו לנכון להפריע להם בדיוניהם?
אלא, שמיום שנתנה תורה לבני אדם, נמסרה הרשות של בית הדין לבני אדם, וכפי החלטות בית הדין למטה, כך מחליטים למעלה. והנה, אלו היו פוסקים התנאים שאין לשלמה חלק לעולם הבא, לא היו יכולים להכניסו לשם!!
[הוספה: מעין זה מובא בסיפור מדהים שסיפר הרב ואזנר על תינוק שהופל ותבע את הרב לד"ת – ומסקנת הרב שהוא שאין לו לדיין וכו' וקבעו כך גם בענין האייפון שאין לו חלק לעוה"ב!
היה זה לפני שנים בודדות בשבת שובה השבת שבין ראש השנה ליום הכיפורים המכונה בשם זה, עקב ההוראה הברורה בה לשוב בתשובה ולשפר את המעשים טרם חתימת פסק הדין לשנה הבאה. מרן הרב שמואל הלוי וואזנר זצ״ל, רבן של כל ישראל, עלה בגילו המופלג לדרוש בבית מדרשו לפני עשרות חסידיו את דרשת ההתעוררות שבין תפילת שחרית למוסף של שבת, ופתח הוא בסיפור מופלא שאירע עמו: ״שמעו נא רבותיי״, פתח ואמר, ״היה זה לפני כמה שנים. לבית הדין שברשותי הגיעה אשה הרה, כששאלה חמורה וקשה בפיה. נמצאת היא בשלבים מתקדמים של ההריון, וכעת הרופאים מודיעים לה אחר בדיקות יסודיות, כי ההריון אינו תקין והיא נמצא בסיכון, כך שרק אחד ישרוד את הלידה הזו – או היא – האמא או התינוק. על כן, הרופאים מציעים להפיל את העובר כעת טרם הלידה ואל לה להיכנס למצב סכנה, וכעת באה היא בבכי ובפחד לשאול את פי, האם עליה לציית לרופאים ולהמית את בנה העובר או לא. התעניינתי היטיב בכל התיק הרפואי שלה, ואחר בדיקה מעמיקה בכל כתבי וספרי ההלכה, הכרעתי אחר עמל רב כי אכן חובה עליה להפיל את התינוק וכי חייה קודמים לחיי העובר. אומנם,במקרים רבים שכאלה אומנם הורתי לערוך לידה רגילה והכל יהא בסדר, אך במקרה מיוחד זה, כל ההיבטים ההלכתיים הורו כי חובה עליה להפיל את העובר כעת.
האשה קיבלה את הוראתי ואכן הפילה את עוברה והמשיכה לחיות כרגיל. והגה, באותו לילה, כשעליתי על מיטתי, אני רואה בחלומי את אותו עובר בא אליי בחלום ואומר לי: ״רבי שמואל הלוי וואזנר- אני תובע אותך לבית דין של מעלה, על כך שהורת אמש להפיל אותי במעי אמי. דע לך, כי אף אם היתה נערכת לידה רגילה, הייתי שורד ומצליח לחיות כרגיל. אתה האחראי למותי, ועל כן אני מזמין אותך לבית דין של מעלה לדין תורה על הכרעתך״.
המשיך הרב וואזנר כשהוא מרתק את קהל חסידיו וסיפר: ״לא נבהלתי באותו רגע ולא חששתי, פניתי בחלומי בחזרה אל העובר ואמרתי לו: ״דע לך, כי אינני נבהל מדבריך, שכן הכרעת התורה ניתנה לחכמי וגדולי הדור להכריע, וכי כל מה שהם יאמרו ויפסקו כאן למטה, בעולם המעשה – כך גם התקבל ונפסק בעולם העליון למעלה. לכן, אחר שחקרתי רבות בכל ספרי ההלכה, ראיתי לנכון בצורה מפורשת כי יש להפסיק את ההריון. על כן, לך תאמר לבית דין של מעלה שכך פסקתי ואין לערער על כך״. כך פניתי לעובר ואז תם לו החלום. ומאז ועד היום, ב״ה לא קיבלתי זימון מיוחד לשמיים, שכן כך כבר הורתה התורה: ״ועשית ככל אשר יורוך״ – הבורא בעצמו מבקש מכל באי עולם לציית לגדולי הדור וחכמיו, שפיהם כפיו״.
ואז עצר הרב וואזנר זע׳׳ל את דבריו ואמר: ״ובטח תשאלו, מה זה קשור לשבת 'שובה' המורה על פשפוש המעשים, ומה לי לספר סיפורים על עצמי, דבר שאינו אופייני לי?!… אומר לכם דבר אחד ואיתו אסיים את דבריי לשבת זו – דעו לכם, כי בתקופה האחרונה שמעתי על התפשטות כוחות הטומאה והניאוף המסתובבת בכל המכשירים החדשים המכונים בשם ׳אייפון׳. ודעו לכם, כי רבים מחכמי ישראל ואף אני פסקנו פה אחד, כי אדם המחזיק מכשיר זה ולא מסלקו -״אין לו חלק לעולם הבא״. ובטח, רבים הם החושבים כי דברים אלו נאמרו בהגזמה, על כן, באתי בימים אלו, ימי הדין שלפני יום הכיפורים, לומר לכם את הסיפור הזה, כדי להבהיר כי מה שפסקו כאן החכמים וגדולי הדור ש׳אין חלק לעולם הבא/ הוא פסק שלנו פה, והסכמה של בית דין של מעלה ולא גוזמא כלל. על כן, הצילו את נפשכם וכל עוד רוח אלוקים בכם, סלקו את הטומאה הנוראה הזו מביתכם, בי הדבר הגורם להרחקת השכינה מכל מעשיכם״, סיים הרב וירד מהבימה.
וכך הורו פה אחד מרן הרב עובדיה יוסף זצ״ל, הרב אליישיב זצ״ל, ועוד עשרות רבנים וגדולי הדור, בין שנפטרו, ולהבדיל רבים שעדיין חיים. (הרב ליאור גלזר שליט״א)
אחיי ורעיי, אין מאמר זה בא להפחיד, אלא אדרבה, מאמר זה הינו זעקה מבל הלב לאחינו, אהובינו היקרים – הצילו את נפשכם! מדוע לכם להחזיק מכשיר זה המכלה את זמנכם ומכניס טינוף וזוהמה לחייכם?!.. כמה בתים התפרקו בגלל כך?… כמה בחודים נשרו מהדרך בעקבותיו?!… והחמור מכל – גדולי ישראל פסקו כולם פה אחד, מכל העדות והחוגים, כי מי שמחזיק מכשיר זה ואינו מבערו לא יזכה לחלק לעוה"ב. אנא אחי, מסרו נפש בגבורה וקדשו ש"ש ע"י ציות לגדולי ישראל ובכך תזכו לברכות וישועות בעולם הזה, ושכר רב לעולם הבא!
כל אחד מביניכם – סיים ה״חפץ חיים״ – בודאי משכנע שהוא עצמו לא יפסיד את העולם הבא שלו בגלל המחלקת, מאחר והוא בן תורה המתייגע בלמודו, ופועל אך ורק למען האמת, אך דעו, כי הרמב׳׳ם פסק כך דין להלכה, ואחרי שפסק כך לא יועילו בעולם הבא שום עצה וזכות!!
לאחר מכן עזב את המקום ולא הסכים לדון בענין זה עוד, וכעבור זמן, משראה שהמחלוקת עדין לא שככה, קרא למשגיח ואמר לו כי למען קיום הישיבה יעתיק את מקומו לישיבה אחרת.
תוספת: וכשלא מוותרים – זה יכול להיות מסוכן ונורא!
קדוש וטהור היה הגאון הגדול ר׳ זאב מילצקי זצ״ל. כל חייו הזהיר: ״דעו לכם בניי, כי כל המתערב במחלוקת – לא ינקה מעונש, ואפילו אם הינו הצודק, כי המחלוקת מכלה את כל משתתפיה, רשעים וצדיקים יחדיו, על כן ברחו ממנה״. מסופר כי יום אחד, ישב ר׳ זאב בביתו והגה בתורה הקדושה. לפתע, שמע מבעד לחלון, שתי נשים המתנצחות ורבות ביניהן. השתיים התווכחו וצעקו זו על זו בקולי קולות, תוך כדי שהן פוגעות אחת בשניה בהתבטאויות קשות וניראות. ״תדעי לך שאת חוצפנית, לי זכות הקדימה בקניית הדירה״, צעקה הצעירה מביניהם על המבוגרת, ״אני זו שהגעתי ראשונה והדירה מגיעה לי. את גם ככה זקנה מסכנה, ומה לך לגור בדירה גדולה שכזו, הרי גם ככה אין לך הרבה זמן לחיות ובקרוב תמותי״. המבוגרת נדהמה מההשפלה לעיני הרבים, אך היא לא נשארה חייבת והחזירה לה בחריפות: ״את יודעת מה?! נחכה ונראה את מי ה׳ יקח ראשונה – אותי או אותך?!
ר׳ זאב שישב בחדרו הזדעזע מהדברים – כיצד יש שנאה שכזו בין שני בנות ישראל, בנותיו של אלוקים, המנסות לפגוע אחת בשניה. הוא ניגש לחלון וסגר אותו מתוך צער גדול ועמוק.
לא עברו כמה שניות, ובעודן רבות ומתווכחות, נשמע פיצוץ עז. כל השכונה רעדה. היה זה פגז שנורה מצבא האויב לעבר שכונת היהודים ונחת בין הבתים. כולם נכנסו ללחץ ובהלה, ותוך זמן קצר התגלו הקורבנות והנספים מהאירוע. שני הרוגים היו באותו אירוע קשה. הרוגה אחת היתה… אותה אשה צעירה שהקניטה את חברתה, בעוד שהשניה, המבוגרת נשארה בחיים ולא ניזוקה. אלא שמשמיים לא שכחו להעניש גם אותה, מפני שנטלה חלק במריבה – ואף היא נענשה, ובאותה שעה תפסה את נכדה הקטן בידה, וכאשר נפל הפגז לידה, נשמט נכדה הקטן מידה ארצה ומת מעוצמת המכה.
׳היה זה עונש ישיר מהשמיים לשתיהן׳, קבע ר׳ זאב, ׳לפי שבמקום שיש מחלוקת מעניש ה׳ את שני הצדדים׳. בסוף ימיו כתב הוא בצוואתו: ״בניי, התרחקו מן המחלוקת בתכלית הריחוק, ואל תהיו במקום שפורצת מריבה. ואפילו אם יקדה ח״ו מחלוקת ומריבה בבית הכנסת – עזבו את המקום מיד אף אם תהיו באמצע קריאת שמע״.
דור המבול לעומת דור הפלגה
בבראשית רבה (לח, ו) אמרו: מפני מה אותן של דור המבול לא נשתיירה מהן פליטה ואלו של דור ההפלגה נשתיירה מהם פליטה?
אלא דור המבול על ידי שהיו שטופים בגזל, לפיכך לא נשתייר מהן פליטה. אבל אלו, על ידי שהיו אוהבים זה את זה, שנאמר: "ויהי כל הארץ שפה אחת" (בראשית, נח יא, א), לפיכך נשתיירה מהן פליטה. רבי אומר: גדול השלום, שאפילו ישראל עובדים עבודת כוכבים ושלום ביניהם אמר המקום: כביכול, איני יכול לשלוט בהן, כיון ששלום ביניהם, שנאמר: "חבור עצבים אפרים הנח לו" (הושע ד, יז). אבל משנחלקו מה הוא אומר? – "חלק לבם עתה יאשמו" (הושע י, ב), הא למדת: גדול השלום ושנואה המחלוקת, ע"כ.
אומר הקדוש ברוך הוא: כל זמן שיש שלום ביניכם, הנני מוחל על כבודי. אבל כשבין בני אדם ישנו חמס, אזי: "קץ כל בשר בא לפני" (בראשית, נח ו, יג).
הדבר לא נתפס! כביכול ה' אינו יכול להם, "ועתה לא ייבצר מהם כל אשר יזמו לעשות"! מה יש לעשות איפוא? ה' בולל שפתם, הלה מבקש פטיש, הלה מביא לו לבנה, והלה חובטה בראשו, נוצר סכסוך, פירוד, ועכשיו שייך להפיץ אותם.
*
המניעה מעבירה – יראת העונש
[כיצד מתמודדים נגד יצר הרע של העריות – מעין גנים ח"א אחרי מות עמ' קט]
מה הדגשה בפרשת עריות 'אני ה' אלוקיכם'?
יצר הרע חיצוני מול פנימי. לחיצוני מספיק שינוי החברה למנוע פיתוי. לפנימי אין די בזה. מה צריך? יראת העונש.
ואנו נוכיח דבר זה בכמה ראיות: אליפז מוליד ממזרים.
אליפז רדף אחר יעקב, ולא הרגו.
היות וגדל בחיקו של יצחק הסכים לפשרה ליטול ממונו של יעקב. אולם בסוף פרשת וישלח מפורש ברש"י שאליפז בא על אשת אביו אהליבמה ונולד מזה קורח שהיה ממזר.
התורה מסיימת: אלה בני עשיו אשר יולדו לו בארץ כנען.
מכאן שהיה בסמיכות לרבו וסבו – יצחק, ובכל זאת לא השפיעה עליו מציאות זו להימנע מעבירה, מאי שנא רציחה מזנות? התשובה היא שהרציחה הייתה אצלו ביצר הרע חיצון, ואילו הזנות הייתה ביצר הרע פנימי, ולזה לא הועילה שום השפעה חיצונית ושיכנוע.
אכילת פרי עץ הדעת – מות תמות.
אבימלך לוקח את שרה וה' בא אליו בחלום ואומר לו: 'הנך מת על האישה אשר לקחת והיא בעולת בעל'.
טוען אבילמלך למה מגיעה לי מיתה? והרי לא קרבתי אצלה!
אומר לו הקב"ה: גם אני ידעתי כי בתום לבבך עשית זאת, ואחשוך גם אנוכי אותך מחטא לי על לא נתתיך לנגוע אליה.
וצריך ביאור, מדוע הקב"ה אמר לי מיד בתחילה "הנך מת" כו' שיאמר לו רק שהיא בעולת בעל? והרי היה ברור שאבימלך טעה בלוקחו אותה, שהרי ה' אומר לו שהיה כאן תום לב, ואם כן למה מגיעה לו מיתה? ואף אחר שה' אמר לו להשיבה, הוא אומר לו: ואם אינך משיב דע כי מות תמות אתה וכל אשר לך, והרי אבימלך לא אמר שלא ישיב, רק שלא ידע, ובודאי כעת שיודע – ישיב?
אלא מכאן שכאשר תוקף היצר הרע הפנימי, יצר הרע של תאוה, אין שום כוח בעולם שיכול לעמו כנגדו, גם לא האמת הברורה ולא גילוי הטעות , רק עונש של איום מוות.
וכך מפורש במדרש (בראשית רבה נב, יג): אמר רבי לוי כל אותו הלילה היה עומד מלאך ומגלב בידו והיה מתייעץ עם שרה, אם אמרה לו מחי, מחי. ואם אמרה לו שבוק, שבק. ולמה? שהייתה אומרת לו אשת איש אני, ולא היה פורש. עד כאן.
מפורש שאף לאחר שידע לא פרש, כי כוח התאוה כה חזק עד שגם דיבור ה' לא שיכנע אותו, והרגש ניצח את השכל.
וכך היה גם כשהאספסוף התאוו תאוה, והברירה היחידה היתה שהבשר עודנו בין שיניהם והחלה מגיפה.
למקום קראו קברות התאוה. שהתאוה, טיבעה היא שהיא קוברת את האדם, או שהאדם קובר אותה על ידי שמרתיע אותה במיתה וקבורה.
כך גם כן בתחילת הפרשה – מזהיר הרופא 'שלא תמות כדרך שמת פלוני'. צריך אזהרה מוחשית כדי לפרוש מן העבירה.
עיין שם עוד שהאריך הרבה.
עיין במכתב מאליהו שהביא עוד בזה בזו הלשון: ״והסבר זה ש"אש אחד מששים בגיהנם" הוא ההסבר הציורי ביותר.
אמר הגרי״ס ז״ל שצריך לצייר בפרטי פרטים, כמו: אצבע קטנה באש לרגע כמה יכאב, ואחר כך לצייר כאב של שני רגעים, של שלוש, וכו', אבל לאט לאט. עד שיגיע סוף סוף אל ציור של אש אחת של י״ב חודש. ואחר כך יצייר לו אש כפולה, ופי שלושה , ופי ד׳ וכו' וכו', וזה ברגע ובב' ובג׳ וכו'. אם יצייר לעצמו בפרטי פרטים כזה ציור שלם, בודאי יהיה לו לתועלת רבה.
ואחר כך הוסיף הגרי"ס ז״ל, אם יחשוב שהרגשת אורך הזמן משתנה לפי גודל הכאב, כמו מי שיכאבו לו שניו הרבה בלילה ומחכה לאור הבוקר, כמה יאריך לו הזמן, ידמה שעברו שעות הרבה ואינו אלא רגעים, וככה משפט הגיהנם י״ב חודש (ח״א עמ' רצו).
ג) עיין במאמר ״אשרי אדם מפחד תמיד״ (חו״מ ח״א עמ' עא־עב) מש״כ מדברי המדרש במסעי בגודל החובה לאדם לקרב לפניו ציורי הגיהנם למען יוכל לפעול עליו לסור מרע. וכולי האי ואולי. שלא יהיה מכת הרשעים והפושעים רחמנא ליצלן. עיין שם.
תוספת: קובץ שיחות חיזוק ברודיאנסקי עמ' 49
לאדם יש טבע שהוא לא מפחד ואומר שהוא יכול לסבול הכל, עד כדי כך שהגרי"ס זצ"ל באגרת המוסר אומר שצריך לפחד מעונשי הגיהנם, ומתאר ר' ישראל יום לשנה יחשב, כלומר הכלל הוא שכאשר אדם הולך נגד הזמן הזמן הולך לאט, ואם הולך עם הזמן הזמן עובר מהר.
אצל יעקב אבינו עברו שבע שנים כימים אחדים באהבתו אותה, אומר ר' ישראל שבגיהנם יום לשנה יחשב כל כך לאט וכשאומרים שנים עשר חודש זה שנים עשר חודש של שלושים יום כל אחד, וכל יום זה שנה!
אוי לדמיון אויב הרע הלזה, ואיך לא יחת מעתיד הוודאי הזה עת יפקוד ה' על כל מעשיו, בל יאמר אדם זה חולי ואשאנו.
כלומר עוברת מחשבה באדם שיעבור גם את הצרה הזו, על זה אומר ר' ישראל 'בל יאמר אדם זה חולי ואשאנו', כאשר רוצה לעבור משהו חושב שיכול לעבור את זה אבל הוא כמו פרעה שרק בשעת מעשה ראה שאי אפשר לסבול את זה.
תוספת: מספר 'מעט מים' לרי"מ בן יהוידע עמ' 75
תלמוד בבלי
(ברכות כה, ע"ב) "וכשחלה רבי יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לבקרו, כיון שראה אותם התחיל לבכות.
אמרו לו תלמידיו: נר ישראל, עמוד הימיני, פטיש החזק מפני מה אתה בוכה?
אמר להם: אילו לפני מלך בשר ודם היו מוליכין אותי שהיום כאן ומחר בקבר, שאם כועס עלי אין כעסו כעס עולם, ואם אוסרני אין איסורו איסור עולם ואם ממיתני אין מיתתו מיתת עולם ואני יכול לפייסו בדברים ולשחדו בממון אף על פי כן הייתי בוכה, ועכשיו שמוליכים אותי לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שהוא חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים שאם כועס עלי כעסו כעס עולם ואם אוסרני איסורו איסור עולם ואם ממיתני מיתתו מיתת עולם ואיני יכול לפייסו בדברים ולא לשחדו בממון ולא עוד, אלא שיש לפני שני דרכים אחת של גן עדן ואחת של גיהנם ואיני יודע באיזו מוליכים אותי, ולא אבכה?
אמרו לו: רבינו, ברכנו!
אמר להם: יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם.
אמרו לו תלמידיו: עד כאן?
אמר להם: ולואי!
תדעו, כשאדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם.
שואל ר' אליהו לאפיאן: "לכאורה מה היה צריך רבן יוחנן בן זכאי להאריך כל כך בקל וחומר ולא אמר מיד: 'לפיכך אני בוכה משום שמוליכין אותי לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה שאם אוסרני וכו'"?
וענה: "אלא כך צריך לדבר עם הגוף, יש להתחיל איתו בדבר שהוא מרגיש בחושיו "לפני מלך בשר ודם", ואחר כך יכולים ללמוד אותו קל וחומר ש"מוליכין אותי לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה".
אבל אם יתחיל מיד בזה "שמוליכין אותי לפני מלך מלכי המלכים" השכל יבין אבל הגוף בחושיו לא ירגיש כן.
מו"ר הרה״׳ג ר׳ אביגדר נבנצל שליט"א: ענין זה של שכר ועונש כביכול נשמט בתקופה האחרונה מי״ג העיקרים בשיטת החינוך.
אמנם כל רב ומחנך מסכים שיש שכר ועונש, אך רבים סבורים וטועים שלא מתאים, ואין זה כל כך מכובד לשוחח על כך, אבל אם לא נשוב ונשוחח בענין זה של שכר ועונש, מה ימנע וירחיק מהחטא?
אם חז״ל אמרו לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אף שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה. אז ודאי שאין לנו להתבייש לשוחח בענין שכר ועונש. ולואי שנזכה להגיע לדרגה זו של עבודת ה׳ מתוך יראה.
*
סכנה – מחלת השגרון
[סכנת השיגרה וההרגל – אור דניאל ועוד]
(ויקרא טז, א-ב) "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת"
"ואל יבא בכל עת אל הקדש" – ולפי שגילוי שכינתי שם, יזהר שלא ירגיל לבוא (רש"י).
אהרון הכהן. מי לנו גדול ממנו? בכל זאת טרם נכנס הוא לפני ולפנים הוא פורש שבעה ימים "פרישה של קדושה", ואף על פי כן הוזהר בכל חומר הדין "אל יבוא בכל עת אל הקדש".
מדוע? לפי שגילוי שכינתו שם יזהר שלא ירגיל לבוא.
ההרגל, אומר הג"ר חיים שמואלביץ זצ"ל ב"שיחות מוסר" הוא האויב הגדול של כל רגש קדושה והתרוממות.
בשעה שאדם ניצב אל מול הנעלה והנשגב ובנפשו מתנוצצים זיקים של אש קודש, מגיח ההרגל ומכבה את גחלי הקודש בזו אחר זו עד כי תדעך האש כליל.
עיקר עבודת האדם היא לחדש את ההרגשות בכל פעם לבל יצטנן הלב בעבודת ה' ולא תהיה יראתו מצוות אנשים מלומדה!
החסיד יעב"ץ כותב על דברי המשנה (אבות א, ד) "והוי שותה בצמא את דבריהם", כאשר טבע האדם לקוץ בדברי התמדתו שאל יאמר האדם "כבר שמעתי דבר זה פעמים רבות" אלא הוי שותה בצמא את דבריהם. הלימוד בצימאון הוא חובה ומהו צימאון?
להרגיש תמיד כאילו זו פעם ראשונה.
אם נעדרת מהאדם הרגשת החידוש אזי אף אם ילמד, אין זה לימוד בצמא, והוא עלול חלילה "לקוץ בדבר".
אם נסגור תינוק משנולד בבית חשוך ונוציאו ונראהו אור שמש- יתפעל ללא קץ. מדוע איננו מתפעלים? התרגלנו.
אם יראו לאדם, מת מבצבץ וצומח מן האדמה- תחית המתים- יתעלף… ועם כל זאת אנו רואים חיטה מרקיבה וצומחת חדשה, או ביצה מסרחת ויוצא אפרוח חי ונושם… התרגלנו!
כשנכנסנו למטבח / אמבטיה / סלון המשופצים- התלהבנו, ולאט לאט זה דעך.
כך גם כן בנוגע לרכבנו החדש, למערכת הסטראופונית, לפלאפון וכו'.
זהו המצב גם בתפילה. אנו מתפללים בצורה מונוטונית כי צריך להתפלל ואיננו 'חיים' את התפילה.
אומרים עושה שלום ואומרים לכולם שלום על שובנו מן הטיול הממושך…
מובא בתלמוד ירושלמי (ברכות פרק ב דף ה עמוד א):
"אמר אבי מתניה אנא מחזק טיבו לראשי דכד הוה מטי מודים הוא כרע מגרמיה"…
[תרגום: מחזיק אני טובה לראשי, שבעת שאני מתפלל תפילת עמידה ומגיע למודים – הוא כורע מעצמו…]
מגיעים לבונה ירושלים בתפילה – וממשיכים בברכת המזון…
"כרום זולות לבני אדם": אלו דברים שעומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלין בהן. מדוע? כי התרגלו.
דוגמה נפלאה לכך נוכל ללמוד מהסיפור שסיפר הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א.
הרב אריה לוין זצ"ל הוזמן לדבר בפני תלמידים העומדים לפני בר מצווה בבי"ס ממלכתי גימנסיה הרצליה בת"א, וסיפר להם אודות המפגש האחרון שהיה לו בבית הכלא של הבריטים בצל הגרדום עם הנידונים למוות ברזני ופיינשטיין הי"ד.
הרב בא להניח להם תפילין והם מאוד התרגשו ובכו בכי גדול שזו הפעם האחרונה בחייהם שיניחו תפילין!
הנידונים לא יכלו להיפרד מהתפילין, והצמידו אותן לליבם ונישקו אותן ללא הרף. אמר הרב לוין לקהל שומעיו "וכי רק בפעם האחרונה צריכים להתרגש ולבכות כשמניחים תפילין? וכי דווקא אדם שיש לו לחיות רק שעות מספר צריך לשפוך ליבו על התפילין?
הרי מי שכל החיים עומדים לפניו, והקב"ה משפיע עליו ללא הרף חן וחסד ורחמים, הרי ברור שלאדם כזה ראוי להתרגש ולהודות להשם יתברך בכל כוחו ובכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו!"
הגר"א דסלר ("מכתב לאליהו" ח"ד) שואל: כיצד מבטלים את כוח ההרגל? וכי על ידי שנעביר במחשבתנו את הציווי "שיהיה בעינינו כחדש" יתבטל כוח ההרגל?
אלא העיון וההתבוננות, יש בכוחם לבטל את כוח ההרגל.
מסופר שהאדמו"ר רבי יואל מסאטמאר זצ"ל נשאל פעם על ידי בדחן בחתונה אם יורשה לו לחקות אותו בפני הציבור כדי לשמח חתן וכלה, האדמו"ר השיב בחיוב והאיש עלה על הבמה והחל לחקות את תפילותיו ואת דרשותיו וכו'.
לפתע הבחין הבדחן שהאדמו"ר יושב ובוכה. מיד ירד מהבמה וחש לעבר האדמו"ר ושאלו: "הלא קיבלתי רשות", "חלילה" השיב הרבי אל לך לחשוש פן פגעת בי, לא זו סיבת בכייתי".
מאוחר יותר התברר שכאשר ראה הרבי כיצד הלה מחקה את תנועותיו בעת התפילה ועבודת ה', שאל את עצמו: "אולי גם אני מחקה את עצמי ואיני עובד את ה' באמת מתוך תחושת התחדשות פנימית?" על זה בכה הרבי!
החפץ חיים שראה מחלל שבת בפעם הראשונה בראדין והחל לבכות. בשבת השניה הוא בכה הרבה יותר ומיאן להירגע. כששאלוהו מה ראה על ככה, השיב, שחש שהשבת הוא כבר פחות מתרגש, ועל זה הרביתי לבכות, שכבוד השבת כבר התקרר בעיני…
הגמרא( שבת קמז, ע"ב) מספרת:
אָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ, חַמְרָא דִּפְרוֹגִיתָא, וּמַיָּא דְיוֹמְסִית קִפְּחוּ עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים מִיִשְׂרָאֵל. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרַךְ אִיקְלַע לְהָתָם, אִימְשִׁיךְ בַּתְרַייהוּ, אִיעַקַר תַּלְמוּדֵיהּ. כִּי הָדַר, אָתָא, קָם לְמִיקְרֵי בְסִיפְרָא, בָּעָא לְמֵיקְרֵי, (שמות יב, ב) "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם". אָמַר, "הַחֶרֶשׁ הָיָה לִבָּם". בָּעוּ רַבָּנָן רַחְמֵי עַלֵיהּ וְהָדַר תַּלְמוּדיה.
סיפר הגר"ש שבדרון שפעם אחת עבר ליד ביוב והריח היה נורא, אך הוא שמע קולות של אנשים שמדברים בניחותא מתוך הג'ורה…
מאוד סיקרן אותי הדבר, אטמתי אפי והתקרבתי, ואז לתדהמתי מה נחשף לעיני? שני אנשים בבגדים מטונפים מקיא צואה אוחזים סנדוויץ' בידיהם ואוכלים…
כך גם אדם שמתרגל לדבר לשון הרע, הוא חי בסירחון עד שהוא לא מרגיש. וכך בכל דבר עבירה. ההרגל הורג כל רגשות קודש. כך מי שמרגיל עצמו לפגום בעיניו, לאכול לא כשר או לא מספיק כשר, וכך בכל דבר. מי שבסרחון לא מרגיש!
לאור זאת נבין מהו עניינו של ליל הסדר.
שאם נתבונן, הרי זה מיותר. כל המטרה היא זכר ליציאת מצרים.
הרי בכל יום אנו מזכירים את יציאת מצרים ערבית ושחרית, אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים כו', וחוזרים על זה באמת ויציב, ושוב בערב בקריאת שמע ושוב באמת ואמונה, מדוע צריך איפוא לילה מיוחד ליציאת מצרים?
ההרגל. אנו כבר התרגלנו, עד שלא שמנו לב בכלל שאנו מזכירים יציאת מצרים כמה פעמים ביום… לכן צריך יום מיוחד שאותו נייחד ליציאת מצרים עם מוטיבים שיזכירו לנו את היום המיוחד הזה, אנו מטעינים את המצברים לכל השנה כולה.
. כל שיעורי הרב במדיה דיגיטאלית!!
0 תגובות על “פרשת אחרי מות”
בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.