דרוש תורם להחזקת האתר >>

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

פרשת בא

דרשות על הפרשיות ההפטרות והמועדים

ספר שמות

עלון לשבת בית אליהו

נושאי הדרשות שנמסרו [יתכנו שינויים]

פרשת בא

*

הקושי לעשות שינוי מקיף

[הרב וולך]

בפרשתינו מקבל פרעה מכות ולא משתנה. הוא ממשיך בעקשותו שלא לשלוח את בנ"י.

הדבר תמוה מאד, וכבר עמדנו עליו בפרשיות הקודמות.

אך תמוה מכך – עד שאנו שואלים שאלות על פרעה – נשאל על בנ"י –

במכת חושך כותב רש״י: ולמה הביא עליהם חושך? שהיו בישראל באותו הדור רשעים ולא היו רוצים לצאת ומתו בשלושת ימי האפילה כדי שלא יראו המצריים במפלתם ויאמרו אף הם מתים כמונו ע״כ.

בנ"י קברו אותם, כדי שלא יראו זאת המצרים ויאמרו שגם בנ"י לקו.

[המעשה (הובא במקור חיים אות תכ"ז) באיש אחד השיג את גבול רעהו ושכר עסק בית המזיגה ויוכיחהו הרה"ק מצאנז על זה. ויאמר לו האיש: הלא האיש ההוא רשע ופושע ישראל ומצוה לקוברו". והשיב לו הרה"ק מי אמר לך שיש מצוה לקבור את הרשע אני אביא לך ראיה מן התורה שאינה מצוה. דהנה רש"י ז"ל כתב בפרשת בא והוא מהמדרש "ולמה הביא עליהם מכת חושך, שהיו בישראל באותו הדור רשעים, ולא היו רוצים לצאת, ומתו בשלשת ימי אפילה, כדי שלא יראו מצרים במפלתם ויאמרו אף הן לוקים כמונו" וא"כ קברו ישראל את הפושעים ואת המורדים. ואח"כ כתב רש"י עה"פ והיה לכם למשמרת הגיעה שבועה שנשבעתי לאברהם שאגאל את בניו ולא היה בידם מצוות להתעסק בהם בכדי שיגאלו שנאמר "ואת ערום ועריה ונתן להם מצוות דם פסח ודם מילה" לכאורה הרי היה בידם מצוות הרבה שקברו את הרשעים, אלא מכאן מוכח שאין זה מצוה לקבור את הרשע, ועתה השב את העסק לאותו האיש פן תנחם באחריתך. [בספר בנין דוד פר' נח הוסיף: שבנו הרה"ק רבי ברוך מגארליץ זצ"ל השיב לו בדרך צחות, שמשם אין ראיה, שיש לומר שרשעים מתים אין מצוה לקבור, אבל רשעים חיים כן הוי מצוה, יעו"ש].

כיצד ניתן להבין זאת? אנו עומדים לאחר שמונה מכות בהם הם רכשו אמונה, כבר קרוב לשנה שהם לא משועבדים, ובכל זאת אינם רוצים לצאת??

אמונה קל, יישום קשה

מעשה באברך שבתור בחור הוא למד בפונוביז׳ היה כמה שנים בכולל שם והמשפחה גדלה, יצא לשוק החיים וברוך ה׳ הרוויח טוב ופרנס בכבוד את המשפחה, ובא אל המשגיח רבי יחזקאל לוונשטיין זצ״ל ובפיו שאלה: כשהוא היה בישיבה הוא ידע והבין שאין דבר חשוב מלימוד תורה ומי שיכול ללמוד אשריו, ומי שלא יכול לפחות ייטול חלק בהחזקת התורה, ואם הקב״ה יעזור לו והוא ילמד אשריו ואם לא לפחות הוא ייטול חלק בהחזקת התורה. והוא למד ונאלץ לצאת לעבודה וכעת הוא אמור לקיים את החלק השני וקשה לו כל כך, באים להתרים אותו וזה כואב לו כשהוא צריך לתת והוא מבקש לדעת מה קורה אתו, הרי הוא יודע שזה מה שצריך לעשות ומדוע איננו שמח בפועל

כשהוא צריך לתת? וענה לו המשגיח: שיטתו הייתה בעקבות הסבא מקלם שאין שאלה בהשקפה שאין לה תשובה ביציאת מצרים והיא מפת הדרכים שלנו, גם כאן אמר לו רבי יחזקאל: מה אתה מתפלא? הרי עם ישראל רצה לצאת והאמין במשה ״ויאמן העם״, וכשבאו לצאת זה היה קשה להם וארבעה חמישיות מתו כי לא היו מוכנים לצאת, בתאוריה זה קל אבל ליישם את זה זה קשה ע״כ.

קושי נסיון הגלות

ונחלק את הדברים לשניים, בראש ובראשונה זה באמת ניסיון מיוחד לשנות מצב לקום ולעזוב את הסביבה הקרובה ואת כל מה שרגילים אליו וללכת למקום חדש ולמצב חדש זה קשה.

הרב מבריסק וגלותו

היה יהודי גדול רבי אבא בזיונסק זצ״ל והוא היה מהמקורבים של הרב מבריסק והוא מספר שבזמן מלחמת העולם השנייה הרב מצא מקלט בווילנא לפני שעלה ארצה והוא פרח שם (רוב המשפחה נשארה בבריסק ה׳ ירחם והוא לא היה בבית כשפרצה המלחמה הוא באוטבורץ וברח משם לוורשא ומשם לווילנא) רבי חיים עוזר ביקש מכל בני הישיבות שיתרכזו בווילנא ובחירי בני הישיבות באו לשמוע מהרב מבריסק שיעור, והוא העיד שלא היו לו משתתפים בשיעור כמו באותה התקופה לא לפני בבריסק ולא לאחר מכן בירושלים… ולאחר השיעור רבי אבא רואה את הרב מבריסק כשהוא מדוכדך ושאל: למה אתה מדוכדך? הרי ברוך ה׳ יש כאן שיעורים מבורכים ונתבצר לנו מקום בגיהנום… ענה לו הרב מבריסק: עם ישראל סבלו מעול השעבוד במשך מאות שנים והרגו להם את הילדים וכשהם יצאו הקב״ה מוחה להם כפיים ״זכרתי לך חסד נעורייך אהבת כלולותיך לכתך אחרי וגו״, ולכאורה הרי הם יצאו מעבדות לחירות עולם אז מה צריך לזכור? והתשובה: גלות ולא משנה מאיזה מצב זוהי גלות!

נסיון הגלות של אברהם

רבי יעקב ניימן היה גם בווילנא והוא שמע את הרעיון הזה באופן נוסף: המשנה (במסכת אבות ה ג) אומרת בעשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו, ואומר המדרש: ניסיון ראשון כניסיון האחרון. וכשמתבוננים בניסיון של העקידה אין לנו מושג בקושי של הניסיון, הרי יצחק הוא המשך של אברהם אבינו ולקחת כזה בן ולעקוד אותו לקב״ה?… הניסיון הראשון למעשה אפשר לומר שהוא היה ניסיון דלוקס, הרי הוא קיבל הבטחות ״ואברכך ואגדלה שמך וגו״ ומה בסך הכל ביקשו ממנו? לצאת מחרן ולהגיע למקום שהקב״ה רוצה בו! והמדרש משווה בניהם ״לך לך מארצך וממולדתך״ ושם כתוב ״לך לך אל ארץ המוריה״ לגזירה שווה שאותו הקושי היה בניהם ולא מובן איזה קושי היה ב״לך לך״? וענה לו הרב מבריסק: שאין לנו מושג איזה קושי לעזוב מקום!

יש לך את התלמידים שלך את זירת הפעולה שלך ולצאת משם? חז״ל רואים בזה אותו הקושי של בחינת ניסיון העקידה.

יעקב גולה מבית לבן

מקובל בידינו שהרב מבריסק נתן דוגמא נוספת: יעקב אבינו יצא מארץ ישראל מהחממה של אוהלי שם ועבר ״יושב אוהלים״ מהחממה של יצחק אבינו והוא יוצא לחרן, ובוודאי שזה לא הסביבה הטבעית שלו ולכן בחר להיות רועה צאן כדי לא להיות עם אנשי המקום וזה היה שהות זמנית ״עד שוב חמת אחיך״, ולבנתיים הוא נושא את רחל ולאה ואין ספק שהוא מספר להם על מעלת ארץ ישראל והוא מספר להם על בית הוריו על יצחק ורבקה ואני מניח שהם השתוקקו להכיר את השווער והשוועיגר אבל עדיין לא הגיע הזמן, עוברים עשרים שנה והוא מקבל נבואה ״שוב אל ארץ אבותיך״ ויעקב קורא ״לרחל וללאה השדה אל צאנו״ והוא מתחיל לשפוך את הלב ״רואה אני את פני אביכם״ שהוא מסתכל עלי עקום ״ואביכם התל בי והחליף את משכורתי עשרת מונים ולא נתן לו ה' להרע עמדי״, תקשיבו חומסים אותו פה וצוחקים עלי ״התל בי״ ״וה' אמר אלי אמש שוב לארצך״ קיבלתי נבואה לחזור. בשביל מה כל ההקדמה הזאת רבותינו אומרים שהאימהות היו נביאות נשותיו של יעקב אבינו הם היו בדרגה גבוהה מאוד והוא היה צריך להגיד להם קיבלתי נבואה לחזור, ולמה היה צריך להקדים להם הקדמה ארוכה שאבא שלכם 'נוכל'?

ובסוף כשהם שומעים שהוא קיבל נבואה הם עונים לו ״העוד לנו חלק ונחלה בבית אבינו כי מכור מכרנו ואכול אכל את כספנו הלא נוכריות נחשבנו לו כי מכרנו״ ולבסוף אומרות ״כל אשר אמר אליך אלוקים עשה״.

ולכאורה מה כל ההקדמה הזאת הרי הקב״ה ציווה זאת? ורואים שלעזוב אבא אפילו כשהוא רשע קשה לעזוב אותו והם צריכות להקל לעצמם את הניסיון, כך יעקב הבין וכך גם הם הבינו שצריך להקל את הניסיון שיהיה אפשר

לעמוד בו בלב שלם. נסכם: בראש ובראשונה מה שאמר המשגיח לאותו אברך ששאל, וודאי שמוחים כפיים לעם ישראל שהיו מוכנים ללכת אחרי הקב״ה.

עונש הגלות בתורה

החינוך כותב (מצווה ת״י) שאדם שהרג בשגגה גולה לעיר מקלט, והוא מציב סולם שיש דרגות בחטאים [והרמב״ם כותב שרואים את זה לפי העונשים] ככל שהחטא גדול יותר כך העונש, והוא הדין לגבי חטאים בשגגה,

אם אדם עובר על מצוות עשה בשגגה לא מצפה לו שום עונש (כאן) על לאו שאין בו מעשה גם לא מצפה עונש, אם עבר על לאו שיש בו מעשה הוא חייב מלקות, ויש חטאים שחייבים עליהם מיתה, ואם עשה זאת בשגגה לא די בתשובה צריך גם קורבן, ורוצח בשגגה חייב גלות, זה הרף הכי גבוה שקיים בחטאים!

וכותב החינוך בגלל שהגלות היא כדוגמת מוות, לצאת מהמקום ולהגיע למקום שונה זה כמעט גזרת מוות שהוא עצמו שינוי ממצב למצב.

זה כנראה טבוע באדם, כולנו יודעים שתינוק נולד בוכה על מה הוא בוכה, הרי קודם הוא היה אסיר במעי אמו ופתאום הוא יוצא לעולם מאיר על מה הוא בוכה?

והתשובה: כי הוא משנה מצב, וזה טראומה בעבורו גם אם הוא משנה ממצב אחד למצב טוב יותר.

ההבדל בין התאוריה לבפועל

אבל המשגיח למד מכאן לכל הדברים כולם, שבתאוריה אתה יכול להסכים לדבר מסוים אבל בפועל זה קשה לשנות מצב, מכסף שלך לתת אותו למישהו אחר ולעשות דבר בפועל זה קשה להביא את ההכרה לכלל מעשה.

זקני ישראל וה'בפועל'

אני לא יודע למה המשגיח היה צריך להידרש לעניין הזה של אלו שלא רצו לצאת, יש לו ראיה הרבה יותר קרובה שמשה אוסף את זקני העם ועושה להם את האותות ״ויאמן העם״ וכשהגיעו לפרעה הגיעו רק משה ואהרון. והיכן הזקנים? נשמטו אחד אחד.

ולכאורה הרי הם האמינו? והגמרא אומרת (שבת קז) שהאמינו באמת, ואנו רואים שלהאמין זה דבר אחד ולתפעל אותה זה דבר אחר הם יכולים להאמין עד שזה מגיע למעשה.

הסוחר שבתאוריה מאמין בבטחון בה'

נספר: הרב מבריסק ישב בחברת מקורבים ואמר את האמרה הידועה ״קווה אל ה׳ וחזק ויאמץ לבך וקווה אל ה׳״ מה כתוב כאן? קווה אל ה׳ פירושו תבטח בקב״ה וע״י כך ״חזק ויאמץ לבך״.

ואדם שמקיים מצווה מצפה לשכר על המצווה ומהו השכר על הביטחון? היינו רוצים לומר שהשכר של הביטחון יתגמל ויביא את הפירות שלו לקבל גן עדן ועולם הזה…, וכתוב ש״הבוטח בה׳ חסד יסובבנו״ אבל השכר הגבוה ביותר בעבור הביטחון הוא הביטחון עצמו ״חזק ויאמץ לבך וקווה אל ה׳״, אם הגעת למצב שאתה בעל ביטחון ואם כך אין מה לתת לך יותר מאשר את הביטחון עצמו והשיא שיכול להיות שאדם הגיע אל הביטחון.

ישב שם סוחר ששמע את האמרה הנפלאה של הרב ואמר לרב: הרב, זה נפלא מה שהרב אומר…

אמר לו הרב: אם זה נפלא אז בוא תשב ללמוד… הוא נהיה חיוור!

אמר לו הרב: אהה… בתאוריה זה יפה אבל בפועל אתה סומך על העסק…

מעלים עיניו מן הצדקה כעע"ז

הגמרא אומרת (בבא בתרא י) שמי שמעלים עיניו מן הצדקה הוא כעובד עבודה זרה, ומסביר רבי אלחנן וסרמן שהפירוש הוא שע״ז היא לסמוך על משהו מלבד הקב״ה שאדם משליך את יהבו על כח אחר ומה זה משנה אם משליכים את יהבם על אליל או על כספם?

הקב״ה אומר שמגיע עני תביא לו צדקה! אבל זה על חשבוני? אל תדאג אין אדם מעני מן הצדקה ונאמר ״וברכך ה' אלוקיך בכל מעשה ידיך״, אבל האדם אומר אצלי זה יותר בטוח, ולא מדברים על אדם שכופר בקב״ה אלא בתאוריה הוא מאמין והוא יכול למסור שיחה על ביטחון אבל כשזה מגיע למעשה הוא יכול להעלים עיניו מן הצדקה.

 

הרמח״ל כותב בספרו דרך עץ החיים: ׳אם הייתה ההכרה רחבה ועומדת על לב בני האדם – אם האדם היה מתנהג לפי מה שהוא יודע שצריך להתנהג, לא היו חוטאים לעולם אך לא היה אפילו היצר קרוב אליהם ושולט עליהם כמו שאינו שולט במלאכים׳ מי שרוצה להיות מלאך צריך לעשות דבר אחד לפעול לפי הידיעות שלו. מה שקורה אצלנו? שהידיעות ידיעות אבל אנחנו לא חיים לפיהם כי הידיעות דורשות שנשתנה ואנחנו לא מוכנים להשתנות.

קשי העורף של פרעה ושלנו

אומר רבי לייב חסמן: כשאנחנו רואים את ההתנהגות של פרעה ואנחנו חושבים איזו מפלצת זו ומי ייתן לנו להבין את ההנהגה שלו והוא אומר שאנחנו לא צריכים ללכת רחוק ואנחנו צריכים רק להתבונן בראי כי הוא שיקוף שלנו בהקצנה. 

קושי העורף בכתבי האר״י כתוב שפרע״ה עם הכולל זה עור״ף, קשיות העורף של פרעה. ומהי קשיות עורף?

כותב הספורנו שזה אי יכולת להשתנות, הוא לא רוצה לשחרר את העם הוא מקבל מכה והוא רוצה לשחרר ואחרי רגע חוזר בו ואם זה הקו שלו והוא נשאר בו אז הוא לא רוצה להשתנות וזה נקרא קשיות העורף.

רבי ירוחם ממיר (והסבא מקלם לפניו) אומרים שעיקר העונש של חטא העגל לא היה על חטא העגל אלא למשהו אחר ״ראיתי את העם והנה עם קשה עורף הוא ועתה הניחה לי וייחר אפי״ העגל הראה שהם פשוט לא משתנים היו במצרים ועבדו ע״ז והם כביכול התנקו ואחרי תשעים יום עובדים שוב ע״ז!

ועל זה מגיע עונש של כליה חלילה. ״ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה״ תחילת הפרשה הקודמת משה מגיע לעם של עבדים ואומר להם אני רוצה לגאול אתכם ואין עם מי לדבר.

[מרע"ה אומר הן בנ"י לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה? וזה אחד מי' ק"ו שבתורה. וצ"ב – ק"ו פריכא הוא, שהרי הם לא שמעו מעבודה קשה, מה שאין לפרעה? והתשובה היא מה שאומר התרגום מעבודת הכוכבים שהיה קשה להם לפרוש ממנה. הגמ' אומרת שהחתול שכחן, בשונה מן הכלב שזוכר בעליו, והדבר ק"ו, שמי שאוכל ממה שאכל עכבר – לוקה בשכחה, והאוכל את העכברים עצמן – לא כל שכן??… ואם כן כך לעניינו – אם עמ"י שעע"ז לא שמעו למשה, פרעה שהוא הע"ז בעצמו – לי יאורי ואני עשיתיני- לא כל שכן?…] בכל אופן הבננו שהעבודה הזרה היא זו שהייתה קשה להם עד כדי כך שהיו מוכנים להישאר בגלות ולהמשיך לעבוד אותה.

הכתוב ביחזקאל (פרק כ) אומר שהקב״ה שלח את אהרון שיפסיקו לעבוד ע״ז ורצה הקב״ה להשמידם במצרים ולא עשה זאת רק מחשש חילול ה׳ ובא משה והם מאמינים בו והדבר הראשון בשביל להיגאל זה לעזוב את העבודה הזרה והם אומרים למשה אנחנו רוצים להיגאל אבל תשאיר לנו את העבודה זרה. עד כמה קשה לפרוש ממנה?

משפט המצריים במצרים שנים עשר חודש ״למען תדע כי אין כה׳״ האנשים שלמדו את זה הכי עמוק זה היו עם ישראל,

רבותינו אומרים שכל מכה הייתה שבוע והפסקה של שלשה שבועות בין מכה למכה ובני ישראל למדו את המכות, היה שם ממש בית מדרש של אמונה.

ובראש השנה פסקה העבודה מאבותינו במצרים וחצי שנה היה ממש בית מדרש וכעבור חצי שנה אחרי מכת חושך היו צריכים לומר להם משכו ידיכם מעבודה זרה ״משכו וקחו לכם צאן״?

עם ישראל ראה את תשע המכות והמשיך לעבוד ע״ז? קשה לפרוש!

אין לנו מושג כמה האדם שבוי במעשים שלו ובדעות שלו. עד המוות!

הכהן שהיה מקבל מלחם הפנים

רבותינו מציינים גמרא (יומא לט) ועומדים על כמה מילים שם:

כתוב שכל כהן שהיה מגיע לו כפול היה אוכל ושבע, ואחר כך נשלחה מארה בלחם הפנים והיו אוכלים ולא שבעים, מכל מקום היו מחלקים את הלחם לשני המשמרות ואחר כך חצי היה לוקח הכהן הגדול ולא היה הרבה לחלק והצנועים מושכים את ידיהם. ומעשה בכהן שלקח את חלקו ואת חלק חברו, במקום פירור לקח שנים… והיו קוראים אותו 'בן חמצן׳ (חמסן) עד יום מותו כמו 'בר' מצווה הוא שייך לחמס…

זה לא ממש שהוא גזל כי הוא לא לקח חלק שמבורר למישהו אבל הוא לקח חלק שלא שייך לו הוא שייך לעניין של גזלה. אבל מה זה עד יום מותו?

נתאר לעצמנו, ילד לקח מהכיס של אבא שלו בלי רשות נקרא לילד הזה גזלן עד יום מותו?

וזה מה שכתוב כאן, כהן נכשל ונתנו לו שֵם עד יום מותו ורואים מכאן שברגע שמאבחנים משהו אתה יכול להיות כמעט בטוח שלהשתנות הוא לא השתנה, חמצן עד יום מותו!

קשה להשתנות בגיל מבוגר

הכתוב אומר בספר משלי (כ, יא) ״גם במעלליו יתנכר נער אם זך ואם ישר פעלו״ וכותב האורחות צדיקים בהקדמה לספרו: שאם אתה רואה אדם מבוגר שעושה משהו לטוב או לרע תדע שזה היה מונח בו מאז כשהיה ילד,

ואם הוא לא ישתנה הוא אבוד!

רבותינו אומרים שהוא כמו עץ שכשהוא נטיעה רכה אפשר לשנות אותו אבל אם כבר הוא גדל הוא אבוד ״במעלליו יתנכר נער״…

ראיתי מישהו שמפרש מדרש מאוד ידוע (זהר ובב״ר, יי):

אין לך כל עשב ועשב שמלאך עומד על גבו ומכהו ואומר לו גדל.

ולמה צריך להכות אותו בשביל שיגדל, למה אי אפשר ללטף אותו כדי שיגדל?

והתשובה: שלגדול זה להשתנות וגם עשב לא מוכן להשתנות אם לא מכים אותו.

כל דבר בעצם טבעו רוצה להישאר כמות שהוא ואם רוצים לגדלו צריך להכות בו…

מהו גיהינום?

הסבא מקלם היה אומר והדברים מחרידים: מה הם ייסורי הגיהינום?

ידוע שיש מסכת גיהינום יש ראשית חכמה ויש מסכת חיבוט הקבר (ברייתא שמקובלת מרבותינו)

הרמב״ן כותב את כל המדורים שבגיהינום… אבל לכאורה הנשמה היא רוחנית וגן העדן הוא רוחני אז גם הגיהינום אמור להיות רוחני, איך מבינים ברוחניות את ייסורי הגיהינום ואת המדורים השונים שם, אז אם זה לא אש של גפרורים איזה סוג אש זה?

אומר הסבא כך: ״פקודי ה׳ ישרים״ ״והאלוקים עשה את האדם ישר״, ואם האדם הישר מקיים את המצוות שהם ישרים אז מימלא הוא גדל ישר הוא מטפח את עצמו ומגדל את עצמו ועולה לגן עדן עם כל כלי הקיבול לקבל את הכל, ואם הוא עבר עבירות הם מעוותות, העווינו אנו אומרים בווידוי

[יש אמרה של הסבא מקלם מה זה תעינו ותעתנו? תעינו זה קשר ותעתנו זה פלונטר… ברגע שעוברים עבירה ועוד עבירה זה כזה עיוות עד שאי אפשר ליישר אותו]

עולה אדם למרום והקב״ה רוצה להנחיל לנשמה גן עדן אבל אי אפשר היא מעוותת… אז יש שם בשמיים מדור שהוא מסגרייה ומיישרים שם את הנשמה מכל העיוותים שלה,

פירושו של דבר צריכים לשנות אותה ליישרה מכל העיוותים ושינוי כואב, וככל שצריכים יותר לשנות זה כואב יותר ואלו המדורים שבגיהינום ודימו את זה לאש של גיהינום!

האש משנה

הגמרא אומרת (ברכות נז) שכל האש של העולם הזה זה אחד משישים של גיהינום… למה אדם ששם ידו באש זה כואב? בגלל שהאש משנה את הבשר היא הופכת אותו מבשר לאומצה ושינוי כואב, וצריך זמן להתרפאות שישתנה הבשר בחזרה ריפוי כואב,

וגם שם למעלה קשה להשתנות ולפעמים זה לוקח מאות שנים,

הגמרא (גיטין נז.) שאונקלוס שאל את בלעם והוא היה אלף שנים אחריו: מי חשוב בעולם העליון? ענה לו: ישראל. האם כדאי לדבוק בהם? רעתם דרוש וטובתם אל תדרוש! הרי אתה ראית כמה סבלת על זה שדרשת ברעתם אז איך אתה מייעץ כך? והתשובה: שהוא לא השתנה עדיין ודיברנו שבוע שעבר על בני קורח… אין סיכוי!

הגמרא אומרת (עירובין יט.): שרשעים על פתחה של גיהינום אינם שבים בתשובה שנאמר ״ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי״, שפשעו לא נאמר אלא ״הפושעים״, נשמות בגן העדן ועדיין פושעים כי קשה להשתנות כאן וגם שם!

איוב ביקש לפטור העולם מן הדין

הגמרא אומרת (בבא בתרא טז) ביקש איוב לפטור את העולם כולו מן הדין, כלומר איוב אחרי שהוא סבל כ״כ ולפי הכרתו הוא לא היה צריך כך לסבול וזה הביא אותו לפקפק בכל העניין של שכר ועונש.

הוא אומר לקב״ה בעצם אין לך שום הצדקה לתת גן עדן לצדיקים וגיהינום לרשעים, והוא אומר בראת שור פרסותיו סדוקות השור נולד טהור,

בראת חמור פרסותיו קלוטות החמור נולד טמא, בראת צדיקים בראת רשעים מי מעכב בעדך?

יש כאלו עם מידות טובות ויש כאלו שלא, אז אי אפשר לתת גן עדן למי שהוא צדיק כי הוא נולד עם מידות טובות ואי אפשר להעניש רשע בגלל שהוא נולד עם מידות רעות.

למעשה איוב טוען שאי אפשר להשתנות וזה נגד הטבע ״גם במעלליו יתנכר נער״ אם כך הוא נולד כך הוא ימשיך. חנוך על פי דרכו

הגר״א כותב על הפסוק ״חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה״

לכל אחד יש דרך ואם ההורים רוצים שהוא ינהג אחרת זה יעבוד כל עוד שהוא תחת ידיהם אבל כשהוא יצא הכל יפרוץ החוצה, רק אם יחנכו אותו לפי דרכו אז יצליחו ״חנוך לנער על פי דרכו״!

הטעות של איוב

וזה לא נכון בגלל סיבה אחת וזה מה שהגמרא אומרת שם: מאי אהדרו ליה חבריה דאיוב? ברא הקב״ה יצר הרע ברא לו תורה תבלין! כשמדברים פה על היצר הרע לא מדברים על הרוחני אלא הגשמי, על המידות הרעות.

גם אם הקב״ה ברא מידות רעות וגם אם באמת קשה לאדם להשתנות אבל התורה נותנת לו את הכלים, המאור שבתורה מחזיר למוטב שפירושו שהוא יכול לשנות את האדם וזה למעשה הקו.

לכן הרשעים הם למעשה מנווטים על ידי המידות שלהם, אלו דברי המדרש (בראשית רבה לד אות י) הרשעים הם ברשות לבם כלומר המידות שולטות בהם הצדיקים ליבם ברשותם יש להם יכולת לשלוט על עצמם, בכח מה? בכח התורה, ברא הקב״ה יצר הרע ברא לו תורה תבלין.

תורה תבלין

נספר למרות שזה היה צריך להאמר גם בלי סיפור…: כשתנועת המוסר התחילה להתרחב והיא רצתה שהצטרפו ליה טובי האברכים ונודע לראשי התנועה שבביאלסטוק יש אברך והוא יהיה מגדולי הדור הבא בלי ספק, הכישורים והעדינות והמידות שלו וכדאי שיצטרף לתנועת המוסר, ושלחו את הסבא מקלם שיצרף אותו לתנועה ואמר לו הסבא מקלם לאותו אברך: שאם אדם גדל בתורה והמידות לא מתוקנות מה שווה תורתו?

ורבי ישראל מסלנט אמר שאך ורק על ידי לימוד המוסר אפשר לשנות…

ענה לו האברך: יש גמרא שאומרת (בבבא בתרא ח) בראש כל החוליים מצוי הדם – מה גורם לכל החוליים של האדם? ברגע שהדם הוא עכור אז כל האברים חלשים ומימלא הם נופלים חלל בפני כל המתקפות שעליהם ואם הדם היה צלול אז הגוף היה מתחזק והיה דוחה את כל הסכנות. בראש כל התרופות אני היין – יין טוב הוא מזכך את הדם, במקום שיש יין לא נצרכות תרופות ע״כ.

הוראה מאוד טעימה… הגמרא היא לא ספר רפואות אבל וודאי שאין מקרא יוצא מידי פשוטו אבל הוא הסביר כך (וכך כותב גם הגר״א) ראש כל החוליים זה הדם – פירושו המידות הרעות זה כל החוליים של האדם, אבל בראש כל התרופות זה היין – ואין יין אלא תורה!

אז נכון שהמוסר הוא תרופה אבל ראש כל התרופות הוא התורה הקדושה… אותו אברך זה היה בעל האור שמח… נסכם את הדברים:

הגר״א אומר על הפסוק ״ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה״ למה כתוב נותן בלשון הווה הרי התורה ניתנה לפני שלושת אלפים שנה? ועונה הגר״א: שהאדם יכול להגיד שיש תורה אבל אני לא יכול להשתנות ואני בחרתי בדרך השגויה ואני שבוי בה כמו שאומר רבינו יונה (אבות ד ב) 'שכר מצווה מצווה ושכר עבירה עבירה׳ ואומר – שכל העולם מרושת במדרגות נעות וכל השאלה על איזה גרם מדרגות אתה שם את הרגל,

כדברי רבינו יונה על פרקי אבות [ד-ב]: 'כי לא לאדם דרכו בשכבר בחר לו הדרך' ברגע שאתה שם את הרגל בגרם מדרגות שעולה אתה עולה שכר מצווה מצווה, וברגע שאתה שם את הרגל לגרם שיורד אתה יורד,

הבא להיטהר מסייעים בידו הבא ליטמא פותחים לו, ומה רוצים ממני?

ואומרת התורה ״ראה אנכי נותן לפניכם היום״, אתה היום יכול להשתנות אתה תיקח את התורה היום והיא תשנה אותך, התורה היא אורה שהיא יכולה לשנות את כל המצב של האדם למצב חדש. מצד אחד יש כח באדם שקשה לו להשתנות ומה שנותן לאדם את היכולת להשתנות זו התורה, אז זה לא אבוד כי אם אתה לוקח את התורה והיא מאירה את דרכך ויינה של תורה חוסכת ממך את כל התרופות והמאור שבה מחזיר אותך למוטב.

לענייננו אנחנו מבינים שאלו שלא יכלו להשתנות מתו בשלושת ימי האפילה, כי אם התורה היא תורה אור אז האור גורם לאדם שיכול להשתנות ואי היכולת להשתנות פירושו שאתה רוצה להישאר בחושך וה׳ ירחם מצאו את מותם בשלושת ימי האפילה, ״ולכל בני ישראל היה אור במושבתם״.

*

גם לצרות יש סוף

[הרב בידרמן תשפ]

׳ויאמר ה׳ אל משה בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שיתי אותותי אלה בקרבו, ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים׳,

וברש״י התעללתי -שיחקתי, ורבים תמהים מהי מהות אותו השחוק?

מבאר ה׳חתם סופר׳ זי״ע (תו׳׳ט ר׳׳ה אשר התעללתי) מהותו של ׳השחוק׳ אשר שחק הקב״ה על המצריים, כי הנה בהיות אבותינו בארץ מצרים עבדים לפרעה הרשע, היה יכול לעלות בלבבם תמיהות וקושיות, על מה אירע ככה להם עם ה׳ – בני בכורי ישראל, להיות משועבדים בתכלית השעבוד למצריים, באופן שהיה נראה שישארו הם ובניהם עד סוף כל הדורות משועבדים לפרעה במצרים?

(ובפרט, שהרי פרעה מבני בניו של ׳כנען׳ הוא שנתקלל על חטאו של חם – ׳ארור כנען… ויהי כנען עבד למו׳ (בראשית ט כה־כו), וכיצד אירע שבניו של חם משתעבדים בבניו של שם)?

ועוד יפלא, על מה שכל הכסף והזהב שהיה בעולם הגיע למצרים בשנות הרעב, שהרי מכל קצוי תבל באו לקנות שם אוכל להשיב נפשם בשנות הרעב, וכל זה הוא כעין ׳שפחה כי תירש גבירתה׳?

עולם הפוך ראו!

אמנם ׳בצאת ישראל ממצרים׳ נתגלה ש׳שחוק׳ גדול שחק ה׳ במצריים, שהראה להם כאילו הם אוצרים הון ועושר רב לעצמם, ולמעשה, תכלית דבר היה שכל ההון והעושר הלז יגיע לידיהם של בני ישראל, ותקויים הבטחת הבורא ׳ואחרי כן יצאו ברכוש גדול׳ (בראשית טו יד), ומטעם זה גופא ירדו בני ישראל ונשתעבדו למצרים, כדי שבגמר השעבוד יצאו ברכוש גדול, ויעשו את מצרים כמצולה שאין בה דגים (ברכות ט:), נמצא שכל ההסתר פנים בשעבוד בני ישראל לא היה כי אם לתכלית טובתם!

וזהו תכלית ׳סיפור יציאת מצרים׳ – את אשר ׳שיחקתי׳ במצרים, כי הנה כל זה (הרעב והשובע ושעבורם) ארך כג׳ מאות וכ׳ שנה, והרבה מבני ישראל לא ראו את הטובה אלא נולדו ואף מתו בימי הרעה,

אבל המאמין יודע 'שהבורא ברוך הוא הוא יהיה הוה ויהיה׳ – והוא עשה הכל על פי חשבון, לזה עלינו לספר ביציאת מצרים שעל ידי זה תרבה האמונה הטהורה בלבב בני ישראל לכל הדורות, שבכל נסיון והסתרה ידעו בבירור שהקב״ה מסובב כל הסיבות לטובתם, אלא שבשעת מעשה אין בידי ׳בשר ודם׳ להבין דרכי ההנהגה העליונה, ועבודתם היא להאמין שהכל לטובה ולקוות לחסדיו יתב״ש.

 

המעשה בר' לייב ובן השודד

הרה״ק רבי משה לייב מסאסוב זי״ע סיפר, שפעם הלך ביער והתנפלו עליו חבורת שודדים שבקשו לרצחו נפש, לפתע הגיע לשם ראש השודדים, שהוא הכיר את הרמ״ל, היות ומלפנים היה נוהג תדיר לסור אל ביתו של הרמ״ל לאכול ולשתות, שהרי ביתו של רבי משה לייב היה פתוח לרווחה בפני כל בריה שבעולם להאכילם ולהשקותם, ואמר לו, דע לך כי איני יכול להרגך נפש, אלא אקחך אל מקום דירתנו שבו אנו מסתתרים, ושם נמצא גם בני הילד וחפץ אני שתלמדנו ׳מעט ׳ תורה, ואכן התיישב רבי משה לייב ללמד את הילד, אך מוחו של הילד היה אטום וסתום, ולא הבין דבר וחצי דבר ממה שלמד, בכל ערב בחזור אבי הילד -ראש השודדים אל ביתו, היה בוחן את בנו על כל מה שלמד, וכאשר היה רואה שלא הבין מאומה היה מפליא בו מכות נמרצות, אך הבן היה שותק ולא גנח אפילו גניחה אחת מחמת כאב. משעברו מספר שבועות, ולא נקלט דבר במוחו של הילד, שחרר אביו את רבי משה לייב לחפשי, ושלח עמו את הנער שיורהו את הדרך למקום יישוב.

בהליכתם שאל רבי משה לייב את הנער, היאך יכולת לעמוד איתן ולשתוק בעת אשר אביך הכה אותך כה קשות, ענהו הנער, הרי זה כלל הראשון שמלמדים בבית חבורת השודדים – להחריש ולא לענות בשעה שאנשי הצבא לוכדים אותנו… כדי שלא יבינו מאתנו היכן משכן השודדים.

המשיך הרמ״ל ושאלו, ועדיין לא ידעתי באיזה כח הינך מתחזק לעמוד כצור החלמיש?

הסביר הילד – ג׳ כללים לימדונו,

א׳. לידע ולזכור שאין המכה מכה לעד ולעולמי עולמים ובקרוב יבוא הזמן שהמכות יחדלו ותבוא הרווחה.

׳. שהמכה הוא ׳אביו׳ רחומו – וסוף סוף ׳רחמי האב על הבן׳ וודאי לטובתו ולהנאתו הוא,

ג׳. בכל מכה ומכה מדמה אנכי לנפשי שזו היא המכה האחרונה, וממילא תתחזק רוחי בקרבי.

לימים נענה הרמ״ל ואמר, שמינוקא זה למד דרכי עבודת האמונה, אף בשעה שהוא מיוסר ומוכה,

ראשית, לדעת ש׳לכל תכלה ראיתי קץ׳ ועוד יתהפך עליו הגלגל ויזכה לחיים טובים ומאושרים.

שנית, לדעת שהמכה אותו הוא אביו שבשמים, והכאתו ברחמים גדולים וחסדים מרובים,

ושלישית, עליו לחשוב בלבו כי מכה זו היא האחרונה, ומכאן ואילך נכונים לו חיים טובים…

[דבר נוסף יש לדעת – הסטייפלר היה מרבה לומר – "קץ שם לחושך" נאמר באיוב. לכל צרה יש קץ. אין צרה שהיא ללא גבול. יש לדעת שגם ליסורים יש קץ. ולאחמ"כ הכל ישתנה לטוב. וכל דעביד רחמנא לטב עביד. "לכל תכלה ראיתי קץ". לכל דבר בעל תכלית יש קץ וסוף, וגם ליסורים. כך שאין לאדם להיות מוטרד מן היסורים, בידעו שהם זמניים וברי חלוף. ואם תאמר הרי יש שמתו מיסוריהם? התשובה היא שלאחר המוות אכן תמים היסורים! שהרי בזכותן זוכה להגיע לג"ע העליון מזוכך מכל חטא ועוון!

אבותינו לא השכילו, אנו כן מסוגלים!

עפי״ז מבאר החת״ס את הכתוב (תהילים קו ו) ׳חטאנו עם אבותינו העווינו הרשענו, אבותינו במצרים לא השכילו נפלאותיך לא זכרו את רוב חסדיך וימרו על ים בים סוף׳,

שהרי ׳חטא׳ היינו עבירה ב׳שוגג׳, ו׳עוון׳ הוא ב׳מזיד׳ (יומא לו:),

והנה אבותינו שהיו במצרים אף אם הוקשה להם על דרכי הבורא עמם, לא היה זה להם כי אם חטאנו – בשוגג,

שהרי עדיין לא ראו שהכל ׳הכנה׳ לטובתם,

אבל אנחנו, אם תחלש אמונתנו בשעת הסתר לא יחשב זאת כשוגג אלא – 'העווינו והרשענו' במזיד,

והטעם, מאחר שאבותינו במצרים לא השכילו נפלאותיך, עדיין לא ראו לנגד עינם את גילוי עומק דרכי ה׳ שעומדים הם לצאת משם עם כל רכוש זה, על כן וימרו על ים בים סוף,

אבל הדורות שלאחריהם שכבר ראו וידעו את גודל הניסים שעשה הקב״ה לאבותיהם במצרים, אם כן יש להם להבין ולדעת כי כל קושי אינו כי אם הקדמה והכנה לרוב הטובה שקרובה לבוא עליהם, ואם כן ׳מה יתאונן אדם חי׳?

 

הרעה רק 'נראית'

וכן ביאר הרה״ק ה׳תפארת צבי׳ (רבי הערשלע מספינקא) זי״ע (פר׳ ויגש) דהנה כתיב (תהלים צ טו) ׳שמחנו כימות עניתנו שנות ראינו רעה׳, ומקשה,

א. מהו ׳שנות ראינו רעה' וכי רק 'ראינו' את הרעה? והרי הרגשנו אותה על בשרנו כמחט בבשר החי.

ב. מהו אומרו ׳שמחנו כימות עניתנו׳ היה לו לומר ׳היטיב׳ עמנו כימות עניתנו – כי החסרון ב'עניתנו' אינו רק מיעוט השמחה אלא עצם הצער הייסורים והמכאוב…

ומבאר בקדשו, כי אנו מאמינים בני מאמינים שכל הנהגת ה׳ אינה אלא טובה וברכה ואין בה 'רעה' כלל,

אין בה אלא "ראינו רעה" – שנראה כמו שרעה מתרגשת לבוא עלינו,

ולזה אמר שמחנו ולא היטיב עמנו, כי ה׳טובה׳ כבר הייתה לנו מראשית דבר – אף בימים שנראה היה לנו כי רעה נחלתנו, גם אז כבר היה באמת ׳כולו טובה׳ ולא חסרנו כל ׳טובה׳.

ומה חסרנו? את ה׳שמחה׳ בהנהגת ה׳ עמנו – כי "היה נראה" כזמני רעה… לזה מבקשים שמחנו כימות עניתנו.

 

אין ייאוש בעולם – לעולם לא יתייאש מעצמו ומגאולתו

את אותו יסוד מצינו בדברי ה׳שפת אמת׳ זי״ע (תרל׳׳א ועוד) שכתב, רבים הניגשים לעבודת ה׳, ומיד יצוצו כנגדם פועלי און – היצר וחיילותיו, למנעו מכל דבר טוב, לייאשו מלהתחיל בעבודה,

לזה אמר ה׳ – בא אל פרעה, אל תבהל נפשך מכל אלו המונעים אותך מהתקרב אלי ואל הקדושה,

כי אני הכבדתי את לבו – כל אלו אין בהם כח כלל רק ׳אני הכבדתי׳ ואנכי העמדתי אותם נגדך למען הרבות שכרך וטובתך, ומה לך נבהל מהם, אפילו אם נפלת ח״ו על ידם, אל תשת לבך לכל זה, כי "מה רב טוב הצפון" לאלו המתרוממים מתוך הנפילה, ואינם נותנים לייאוש לשלוט עליהם…

 

דתן ואבירם נגאלו

הבט וראה מה שפירש הרא״ש בפרשתינו (י כב) מדוע לא מתו דתן ואבירם בשלשת ימי האפילה במכת חושך כדרך שמתו כל רשעי בני ישראל בג׳ ימים הללו?

כי אעפ״י שהיו רשעים לא נתייאשו מן הגאולה, הרי שאף רשע כדתן ואבירם אם אינו מתייאש מגאולתו (יציאת מצרים הפרטית בגלות הנפש) לבסוף יבוא לידי תיקונו השלם, מפני ש׳ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא׳ (סנהררין מר.), וידע כי אהבת ה׳ אל בניו רחומיו תמיד בתוקפה – לכל בר ישראל, אף אם כבר פגם וחטא באופן הנורא ביותר – תמיד מצפה הקב״ה שישובו אליו בכל לב ונפשו.

נמצינו למידים שעיקר האדם הוא – שלא יתייאש מגאולתו – וחלילה מלומר הנה אנכי מת ב׳שלושת ימי אפילה׳ בתוככי מצרים הפרטי שלי, שהרי כבר ניסיתי זה כמה וכמה פעמים ולא יכולתי, מן הנראה שכבר אשאר לעולמים ב"מצרים" שלי…

כיסה את עין ׳הארץ׳ – הכל ביד ה', ואין גבול הטבע מעלה ומוריד

בפרשתנו (י ר־ה), ׳הנני מביא מחר ארבה בגבולך, וכסה את עין הארץ ולא יוכל לראות את הארץ ואכל את יתר הפליטה הנשארת לכם מן הברד, ואכל את כל העץ הצומח לכם מן השדה׳,

הקשה הרה״ק רבי שאול ידידיה ממאדז׳יץ זי״ע (ישא ברכה, ר׳׳ה הנני)

א, מדוע נאמר ׳בגבולך׳ במכת ארבה, שלא נזכר כן בשאר המכות, וכן נכפל בהמשך הענין (פסוק יר) ׳וינח בכל גבול מצרים׳, ב, מדוע כפל לומר ׳וכסה את עין הארץ ולא יוכל לראות את הארץ׳,

ג, מהו ׳ואכל את כל העץ הצומח לכם מן השדה׳, וכי יש עץ בעולם שאין גידולו וצמיחתו מן השדה,

ומבאר, כי פרעה לא האמין שכל המתרחש בעולם בהשגחה פרטית מאת ה׳ הוא, ובטיפשותו סבר שהעולם מתנהג עפ״י חוקי הטבע, בלא השגחת ה׳ עפ״ל,

והנה ארץ מרמז לדרך הטבע, ואילו שמים מורים על היציאה מן העולם למעלה מדרך הטבע, וכן נאמר באברהם (בראשית טו ה) ׳ויוצא אותו החוצה ויאמר הבט נא השמימה׳,

וברש״י, אמר לו הקב״ה ׳צא מאצטגנינות שלך שראית במזלות שאינך עתיד להעמיד בן׳ – עתה, הבט נא השמימה, וראה את ההשגחה העליונה שמעל לדרך הטבע, ואל תביט על הארץ – הרומזת על ההנהגה הטבעית,

כי בדרך הטבע אינך מעמיד תולדות, אבל למעלה מדרך הטבע תעמיד תולדות ככוכבי השמים לרוב,

עפי״ז יבוארו הפסוקים, דמכת הארבה באה לבטל מחשבות כפירה, שהעולם מתנהל מעצמו עפ״י טבעו של עולם, שלא בהשגחה פרטית על כל צעד ושעל, ורצה הבורא שיכירו וידעו כל באי עולם שאין כל ׳טבע׳ עומד בפני ה׳, לזה אמר הנני מביא מחר ארבה ׳בגבולך׳, כי לטבע יש ׳גבול׳,

אבל הנהגת ה׳ שלא כדרך הטבע היא – אין לה כל גבול וחוק, והקב״ה משדד המערכות כרצונו,

לזה בא הארבה בגבולך – לבטל את המחשבה שיש ׳גבול׳ והנהגה טבעית בלבד,

וכסה את עין הארץ ולא יוכל לראות את הארץ שתתכסה ׳הארץ׳ ממך, ושוב לא יביטו על הארץ – לאמר ח״ו שעולם כמנהגו נוהג עפ״י דרך הטבע, אלא יאמינו שהכל בהנהגה ניסית מאת ה׳,

והנה נאמר (קהלת א ג) ׳מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש׳ ובמדרש (קה׳׳ר א ג) אמרו ׳תחת השמש אין לו יתרון, אבל למעלה מן השמש יש לו׳, ולענייננו יבואר, כי המאמין שכל ההנהגה בעולם אינה כי אם תחת השמש – בדרך הטבע, אין לו יתרון ותקווה, כי הטבע מוגבל לפי חוקיו, ופעמים שייגמר לאדם מאכלו אשר יאכל ומניין לו עוד, אך המאמין בלמעלה מן השמש – שהקב״ה מנהיג את העולם בהשגחה פרטית, לזה ׳יש יתרון׳, כי יזמין לו הבורא פרנסתו אף למעלה מן הטבע, וכן בשאר ענייני עולם,

וזהו אומרו ואכל את ׳יתר׳ הפליטה להורות שאין לכם יתרון, יען הנכם מאמינים שהכל בדרך הטבע וסבורים כי ׳העץ הצומח לכם מן השדה׳ באופן טבעי – שהשדה מגדלת עצים, ואינכם מאמינים שאף העץ גופא צומח מן השמים – בגזירת שמים ולא בטבע כלל.

*

לא מספיק לדעת, צריך להרגיש את הרבש"ע!

[בלעם – מסית ומורד מאז ומקדם – דרש דוד עם תוספת מרובה]

״ויאמרו עבדי פרעה אליו עד מתי יהיה זה לנו למוקש שלח את האנשים ויעבדו את ה׳ א־להיהם הטרם תדע כי אבדה

מצרים״ (שמות י, ז)

יש להבין, הלא כבר במכות שקדמו למכת ברד ראו עבדי פרעה את יד ה' בהכותו את מצרים ובראותם כי ״אצבע א-להים היא״ (שמות ח, ט), ואף על פי כן עמדו בעקשותם ולא רצו להבין את אשר נגלה לפניהם.

מדוע אם כן לאחר מכת ברד גילו פתאום את כוחו הגדול של ה׳ יתברך, והתמלאו פחד נורא מעוצם מכותיו, והתחננו לפרעה: ״שלח את האנשים… הטרם תדע כי אבדה מצרים״?

מדוע לא הגיעו להבנה זו לאחר המכות הקודמות, שגם בהן ראו את כוחו הגדול של ה׳ ואת ידו החזקה?

הסתירה בהנהגתו של בלעם

כדי לבאר זאת, יש להתבונן בדברי התרגום יונתן על הפסוק (שמות ט, בא): ״ואשר לא -שם לבו אל דבר ה׳ ויעזב את עבדיו ואת מקנהו בשדה״ – ״ובלעם דלא שויה לביה לפתגמא דה׳ ושבק ית עבדוי וית גיתוי בחקלא" [-בלעם שלא שם לבו לדבר ה׳, הניח את עבדיו ואת מקנהו בשדה], כלומר, היה זה בלעם אשר לא שם ליבו אל דבר ה', והשאיר את עבדיו ומקנהו למות בשדה.

א. והנה יש לתמוה, הרי עם כל רשעותו של בלעם וגודל גאוותו, נביא היה וידע את ה', שנאמר (במדבר כד, טז): ״ויידע דעת עליון״, ואם כן מדוע בפעם הזאת לא האמין בלעם לדבר ה', והניח את עבדיו ומקנהו למות בשדה?

ב. וביותר תמוה, מדוע בפרשת הליכתו של בלעם לקלל את ישראל, נזהר הוא מאוד שלא לעבור את פי ה', וכפי שאמר לשרי מואב (במדבר כב, ח־יח): ״לא אוכל לעבר את פי ה׳ אלקי לעשות קטנה או גדולה״,

וכן אמר גם לבלק (שם, לח): ״היכול אוכל דבר מאומה הדבר אשר ישים אלקים בפי אתו אדבר" ואילו בפעם הזאת לא שת ליבו לדבר ה׳?

ואמנם, לא היתה זו הפעם הראשונה בה עבר בלעם על רצון ה', שהרי מבואר בחז״ל (סוטה יא ע״א, ושמות רבה פ׳ א אות מ) שבלעם היה מיועצי פרעה בגזירתו ״הבה נתחכמה לו״, בה גזר להמית את ילדי ישראל, וכפי שאמרו: ״שלשה היו באותה עצה, בלעם, איוב, ויתרו, בלעם שיעץ – נהרג״.

ואף עיקר הכבדת ליבו של פרעה היתה בגלל עצתו של בלעם, וכפי שמצינו בדברי בעל הטורים על הכתוב במכת ברד (שמות ט, יז): ״עודך מסתולל בעמי לבלתי שלחם״, שראשי התיבות של המילים ״עודך מסתולל בעמי לבלתי״ ־ הם ׳בלעם' כלומר שרמז יש כאן, שעל פי עצתו של בלעם, לא שלח פרעה את בני ישראל ממצרים.

ואם כן מתעוררת שוב הקושיה, היאך יעץ בלעם לפרעה לעשות נגד רצון ה׳ יתברך, הרי הכיר את ה׳ ואמר: ״לא אוכל לעבור את פי ה״' ומסתבר שאף ידע בהשגותיו הגבוהות שהתעקשותו של פרעה לבלתי שלח את ישראל תזיק למצרים, ודבר ה׳ הוא יקום, ואם כן כיצד יעץ לפרעה לעשות מעשה אשר ירע לארצו ועמו?

ג. עוד יש להבין, מדוע פירש התרגום את דברי הפסוק: ״ואשר לא שם ליבו אל דבר ה׳״ על בלעם בלבד, וכי לא היו עוד רבים במצרים אשר לא יראו את דבר ה׳, ומחמת כן נפגעו במכת הברד? והרי כך היא גם משמעות הפסוק, ומדוע פירשו התרגום על בלעם בלבד?

בלעם ־ מכיר את ה׳ ומתכוין למרוד בו

בביאור הענין נראה לומר, שבלעם – כאמור – הכיר בה׳ וידע דעת עליון, אך הנהגתו היתה בהנהגתו של נמרוד – ׳מכיר את רבונו ומתכוין למרוד בו׳ (עיין תורת כהנים בתוקותי פ׳ ב). כלומר, בגלל מעלתו של בלעם והשגתו בדעת עליון, האמין בכוחותיו, ובגאוותו ניסה להתחכם עם הנהגת בורא העולם, ואף על פי שלא מרד בה׳ והתריס כנגדו כנמרוד, מכל מקום חשב שיצליח להערים – כביכול – על הקב״ה ולעשות כרצון עצמו, וכלשון רש״י (במדבר כב, מ: ״אמר שמא אפתנו ויתרצה״. נמצא, שבלעם ידע את ציווי ה' אלא שחשב שיש בכוחותיו להתגבר ולהערים על כך.

[בלעם, כאמור בילקוט שמעוני דלהלן, עסק בכשפים (ראה גם במדבר רבה פ׳ כ אות כ ופי בב אות ה), ולכן למרות שבלעם הכיר בה׳ ובכוחותיו, סבר שישנם כביכול כוחות נוספים בעולם, וכדברי הגמרא (סנהדרין סז ע־ב): ־למה נקרא שמן כשפים, שמכחישין פמליא של מעלה״].

וכעין זה מצינו בדברי חז״ל (סנהדרין קה ע״ב), שבלעם ״היה יודע לכוון אותה שעה שהקדוש ברוך הוא כועס בה״, ועל ידי ידיעת זמן זה תיכנן לקלל את ישראל, ובכך לנסות ולהמרות את רצון ה׳ שאמר לו שלא לקלל את ישראל.

[הנהגה זו של בלעם הייתה עוד בהיותו יועץ לפרעה במצרים. ואמרו במדרש (ילקו"ש פ' שמות רמז קעו) שבשעה הארמון של פרעה היו שני כפירי אריות אסורים בכבלי ברזל, וכאשר באו משה ואהרן בראשונה לדבר עם פרעה, הניף משה את המטה עליהם והתירם מכבליהם. פרעה שראה זאת התפעל מאוד מעוצם כוחם והבין כי כח עליון בידם, אולם בלעם אמר לו: ״אין אלה כי אם מכשפים כמונו…״.

 בלעם ודאי הכיר בכך שמשה ואהרן נשלחו על ידי הקב״ה, הוא ידע שאין הם פועלים בכח הכישוף, אלא מעשיהם נעשים בכח אלוקי, אולם לא היה מוכן להיכנע לרצון ה׳, וניסה לשכנע את פרעה ועמו שראו עין בעין שחזיון אלוקים לפניהם, שאין זה אלא מעשה כשפים, וכך ניסה בכל הנהגת ה', למצוא אפשרות או הסבר כדי לבטל השפעתה].

מרגיע את פרעה נגד ה'

כך היה גם כאשר התייעץ איתו פרעה כיעד יש להילחם בבני ישראל ולהרע להם, וכמבואר במדרש (ילקוט שמעוני פ' שמות רמז קסח), שכאשר שאל פרעה את יועציו כיצד יש להילחם בישראל, אמר לו יתרו שלא כדאי לו לשלוח בהם יד, שכן כל מי שניסה להרע לישראל, בא על עונשו מאת הקב״ה.

אולם בלעם דחה את דברי יתרו, וטען שאפשר להתחכם – כביכול – עם הנהגת הבורא את עמו ישראל, ועל כן הציע לפרעה להטיל את ילדי ישראל אל היאור, שכן הקב״ה מציל את עמו רק מן האש [כפי שעשה לאברהם בכבשן האש] ומן החרב [כפי שעשה ליצחק בעקידה], אך לא מן הטביעה במים.

נמצא, שעל אף ידיעתו הברורה של בלעם שכלפי הקב״ה אין הבדל בין אש וחרב ובין מים, והכל נעשה ברצונו יתברך, לא נכנע לרצון ה׳, וביקש דרכים בהן יוכל להערים – כביכול – על רצון ה׳ ולהרע לעם ישראל.

[כמו שהסית את בלק ומדין להפקיר בנותיהם לקלקל עם ישראל].

בלעם סחף אחריו

לפי זה יתבארו גם דברי התרגום יונתן, שפירש את הכתוב: ״ואשר לא שם ליבו אל דבר ה׳״ על בלעם, שכיון שבלעם היה חשוב בעיני פרעה ובעיני עבדיו, בהכירם את מעלותיו וביודעם את גודל השגותיו, הלכו רבים בדרכיו, ולפיכך אף לאחר שראו את יד ה׳ בכל המכות, וידעו כי ׳אצבע אלוקים היא' מכל מקום התכחשו לידיעתם זו, בחושבם כי יוכלו להערים ולהתחכם עם הנהגת הבורא יתברך.

זו כוונת התרגום ־ לבלעם ולכל ההולכים בדרכיו, שאינם יראים את דבר ה׳, ואף כאשר רואים הם את דברו מתעלמים ממנו ומורדים בו.

[המסר מכאן –

אתה יכול להיות החכם שבאומות – כפי שהגדירו חז"ל את בלעם, אך כל זה לא יעזור לך להכיר בַאמת,

אם תתעקש את תדע רבונך ותתכוין למרוד בו! הדבר לא תלוי ברמת משכל או כשרון. אלא ברצון הלב!!]

תוספת ממשנת הגלגולים:

חז"ל אמרו (סוטה יא.) ששלשה היו באותה עצה של 'כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו' ואחד מהם הוא בלעם שיעץ להשמיד את ישראל. נמצא שלבן הארמי ירד [בגלגולו כבלעם] למצרים, ועל זאת אמר בעל האגדה 'לבן ביקש לעקור את הכל' בכך שיעץ לפרעה להשמיד את ישראל, וזה מאמר הכתוב: [לבן ה]ארמי אובד אבי, [אימתי? כאשר] וירד [לבן] מצרימה [-בגלגולו כבלעם] (השלה"ק מס' פסחים ביאור ההגדה ט).

הגילוי שבמכת הברד

מעתה יובן מדוע דוקא לאחר מכת ברד התחננו עבדי פרעה אליו: ״שלח את האנשים״, וזאת בהקדם דברי רבי יהודה שהיה נותן בעשר המכות סימנים: דצ״ך, עד״ש, באח״ב (ספרי דברים פיסקא שא, והגדה של פסח), וכפי שביאר האברבנאל (שמות ז, יח, שחלוקה זו היא כנגד שלושה מעיקרי האמונה שבהם כפר פרעה, ובאו מכות אלו להוכיחם את אמיתותם.

ג' סדרות – כנגד ג' עקרי האמונה

שלושת המכות הראשונות באו להודיע שיש א-לוה לעולם, ולהוכיח להם את מציאות ה׳, כפי שאמר הכתוב בראשונה שבהן – מכת דם (שמות שם, ח): ״בזאת תדע כי אני ה'״.

שלושת המכות האמצעיות באו להוכיח שהקב״ה משגיח על כל דרכי בני האדם בארץ, כפי שנאמר בראשונה שבהן ־ מכת ערוב (שם ח, יה): ״למען תדע כי אני ה׳ בקרב הארץ״. [לא עזבתי את הארץ ועליתי למרום…]

ושלושת המכות האחרונות באו להוכיח שהשם יתברך שולט בטבע העולם ופועל בו כחפצו, ויכול לשנות טבעי כל הדברים ולחדשם בכלל ובפרט כרצונו, כפי שנאמר בראשונה שבהן – מכת ברד (שמות ט, יד): ״בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ״,

כלומר, אין עוד מנהיג לעולם זולתי, שלא כפי שהיו המצרים סבורים שהטבע הוא אדוני העולם.

[המכה העשירית מכת בכורות באה להנקם מהם על ילדי העברים שהמיתו. המלבי"ם גם מבאר כן, ובנוגע לבכורות מבאר שהיא נועדה להביא את פרעה לשלוח את ישראל. ומעי"ז בעק"י, וע"ע כלי יקר שמות יז].

זה היה הגילוי המיוחד שנגלה לעבדי פרעה במכת הברד.

בלעם וכל ההולכים בדרכו, האמינו שיוכלו לעמוד מול הנהגת ה׳ במצרים, וכי בתחבולות ינצלו ממכותיו ומעונשיו אשר שם במצרים.

אולם כל זאת דוקא במכות הראשונות, בהן לא התגלתה בפני כל אלא מציאותו יתברך בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, ולפיכך חשבו כי תחבולותיהם יוכלו להם, על ידי כוחות נוספים בבריאה חוץ ממנו יתברך.

אולם כשהגיעה מכת הברד, שהיתה הראשונה בהנהגת ״בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ״ – ובה התגלה שאין מציאות וכח בעולם חוץ ממנו יתברך, ראו הכל והבינו כי כנגד הנהגת ה׳ יתברך אין שום עצה ותחבולה,

ואז באו לפרעה והתחננו בפניו: ״הטרם תדע כי אבדה מצרים… שלח את בני ישראל״.

[והיינו כמבואר בגמרא (סנהדרין סז ע"ב), שאף על פי שהכשפים ־מכחישין פמליא של מעלה־, מכל מקום ״אין עוד מלבדו׳ – ואפילו כשפים״, והיינו שגם כוחם של הכשפים ושאר כוחות הרע, אינו אלא מהקב־ה, והם אינם אלא בבחינת ׳כלב קשור בשלשלת׳, שאף על פי שנראה שיש להם כוח עצמי, מכל מקום באמת הכל תלוי ברצונו יתברך (עיין נפש החיים שער ג פי־ב)].

צו האמונה – ׳אין עוד מלבדו׳

גם אנחנו עם ישראל, מאמינים בני מאמינים, אף על פי שמאמינים אנו במציאות ה׳ בעולם ובהשגחתו על כל ברואיו, ויודעים ש׳אין עוד מלבדו׳, מכל מקום עלולים אנו להיכשל ח״ו בתחושה של ׳עולם כמנהגו נוהג׳ כאילו – חלילה – יש מקרה בעולם.

לעיתים עלולים אנו לסמוך על הזכויות שיש לנו, כגון על זכות הרבים או על זכות אבות, ולחשוב שגם אם נחטא חלילה, לא נענש. אכן, עלינו להשריש בקרבנו שדרך זו הינה דרכו של בלעם הרשע, שבן ״אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה׳״ (משלי כא, ל).

[תוספת:

יש גמרא מפליאה עד מאד:

תלמוד בבלי מסכת סוטה דף מח עמוד ב

והיינו דאמר ר' אלעזר, מאי דכתיב: כי מי בז ליום קטנות? מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנן לעתיד לבא? קטנות שהיה בהן, שלא האמינו בהקב"ה.

זאת אומרת יכול להיות אדם צדיק – אך הגמ' מגדירה אותו "לא האמינו בקב"ה"!!

הפרשיות הללו מלמדות אמונה.

יכול להיות "יודע דעת עליון" – ובה בעת לחשוב איך ארמה את ה' – אקלל ולא ישים לב…

בעל השגות – ובה בעת ישאיר את מקנהו בשדה ועוד יעודד אחרים למרוד בה'!!

על אמונה יש לעבוד – החזו"א

סיפר הגר"ש ברעוודה – כשר' אלעזר צדוק טורצ'ין – המנהל הרוחני של הת"ת תשב"ר, היה בחור צעיר, הוא למד בחברון, והיה מרבה לפקוד את ביתו של החזו"א. ופעם אחת אמר לו החזון איש יש אנשים שכל חייהם עוסקים בתו"מ ובטוחים בעצמם שהם חיים על פי האמונה, אך כשיבואו לשמים יופתעו לגלות שעדיין חסרה להם הרבה עבודה בענין האמונה!

ר' צדוק סיפר זאת לחבירו בישיבה, והם שאלוהו מדוע לא ביקש הסברים? הוא חזר לרב והרב הסביר לו רציתי רק לעורר אותך על הנקודה שאם האדם אינו עובד על אמונה מדי יום ביומו מטבעו האמונה נחלשת ומתפוגגת ולכן לא להיות שאנן ולחשוב אני הרי מאמין, אלא לעבוד על האמונה!

כיצד? על ידי שירגיל את עצמו לבקש מהקב"ה על כל דבר ופרט ולאחר שתתמלא הבקשה להודות לו על כך, כך תתחזק בו האמונה הפשוטה!

סיפר הרב נחום ברנשטיין

משגיח של ישיבת גאון יעקב שבצעירותו הלך עם הרב שטיינמן בדרך, וילד ביקש מהרב שיעביר אותו את הכביש. הרגשתי לא נעים שגדול הדור יעשה כן, ומיד הצעתי אני אעביר אותו. הרב הסכים ואני ניגשתי להעביר אותו את הכביש ואז אמר לי הרב – נחום – לפני שאתה עובר את הכביש תגיד אנא ה' תעזור לי שאעבור את הכביש בשלום ואחזור בשלום. כך עשיתי וחזרתי, ושאלתי את הרב – מה הפשט במה שהרב אמר לי? אמר לי הרב שאדם צריך לבקש מהקב"ה בכל דבר ועניין, ולו הפעוט ביותר. אין אצל הקב"ה דבר גדול ודבר קטן, ואין אצל הקב"ה "טרחה"… אחרי שקיבלת והצלחת – תגיד תודה לקב"ה. גם אם לא הצלחת. תגיד תודה רבש"ע, הגם שלא מילאת את שאלתי. כך יש לדבר עם הקב"ה על כל ענין ולא לחשוב שצריך לקרוא פרקי תהלים ולעמוד בתפילה ארוכה. פשוט לדבר עם הקב"ה.

הייתי צריך ביום ו' לסוע לסבי לירושלים. בזמנו היה צריך להזמין תור מראש וכו'. הגעתי ומצאתי שלא רשמו אותי. הצטערתי מאד, וכבר חשבתי שאאלץ לחזור לביתי, אך אז נזכרתי במה שלימד אותי החזו"א. והתפללתי לקב"ה שיעזור לי להגיע לירושלים. לאחר שכולם עלו לאוטובוס והרכב הותנע פתאום קורא לי הסדרן ואומר לי – ילד, בוא הנה, נשאר כאן מקום פנוי שבעליו לא הגיע… שמחתי לראות שזה עובד! חששתי שבחזור שוב לא יהיה לי מקום, היות והיה מדובר ברכב הלוך וחזור, אז כבר בהלוך התפללתי שה' יעזור לי שאמצא גם מקום בחזור. כשהגעתי במוצ"ש לאוטובוס מצאתי שכולם הגיעו וכל המקומות תפוסים אך רגע לפני שהאוטובוס יצא פנה אלי הנהג ואמר לי – "ילד – בוא הנה, אתה צנום, תוכל לשבת כאן עם עוד שניים שיושבים בכיסא הכפול הזה" הנהג הוסיף, "אני אף פעם לא עושה את זה, אבל הפעם אני מתחשב בך"…

לא אומר שבכל פעם שהתפללתי נעניתי כך, אבל זה ליווה אותי בקביעות!

*

יציאת מצרים – הנחלת האמונה לדורות

[אוצרותיהם, עם תוספות]

דברי הרמב״ן בסוף פרשת בא הם ללא ספק דברים יסודיים ונעלים ביותר הראויים לכל בן תורה ללמדם, לדעתם, לשננם ולהפנימם היטב. עליהם מבוססים יסודות האמונה, ובהם גלומים כל עקריה ושרשיה.

הגאון הצדיק רבי יחזקאל לוינשטין זצ׳׳ל, משגיח ישיבת פוניבז׳, התבטא פעם: ״היה שוה להגיע לעולם רק כדי להכיר את דברי הרמב״ן הללו!״

בדברינו כעת נתמקד בחלק מדבריו, ונוסיף להאיר אותם מעט באור יקרות:

ציטוט הרמב"ן [שמות פרק יג פט"ז]

ועתה אומר לך כלל בטעם מצות רבות. הנה מעת היות ע"ג בעולם מימי אנוש החלו הדעות להשתבש באמונה, מהם כופרים בעיקר ואומרים כי העולם קדמון, כחשו בה' ויאמרו לא הוא, ומהם מכחישים בידיעתו הפרטית ואמרו 'איכה ידע אל ויש דעה בעליון' (תהלים עג יא).

ומהם שיודו בידיעה ומכחישים בהשגחה ויעשו אדם כדגי הים שלא ישגיח האל בהם ואין עמהם עונש או שכר, יאמרו עזב ה' את הארץ.

וכאשר ירצה האלהים בעדה או ביחיד ויעשה עמהם מופת בשנוי מנהגו של עולם וטבעו, יתברר לכל בטול הדעות האלה כולם, כי המופת הנפלא מורה שיש לעולם אלוה מחדשו, ויודע ומשגיח ויכול.

וכאשר יהיה המופת ההוא נגזר תחלה מפי נביא יתברר ממנו עוד אמתת הנבואה, כי ידבר האלהים את האדם ויגלה סודו אל עבדיו הנביאים, ותתקיים עם זה התורה כלה:

ולכן יאמר הכתוב במופתים למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ (לעיל ח יח), להורות על ההשגחה, כי לא עזב אותה למקרים כדעתם. ואמר (שם ט כט) למען תדע כי לה' הארץ, להורות על החידוש, כי הם שלו, שבראם מאין,

ואמר (שם ט יד) בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ. להורות על היכולת, שהוא שליט בכל, אין מעכב בידו, כי בכל זה היו המצריים מכחישים או מסתפקים. אם כן האותות והמופתים הגדולים עדים נאמנים באמונת הבורא ובתורה כלה:

ובעבור כי הקדוש ברוך הוא לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע או כופר, יצוה אותנו שנעשה תמיד זכרון ואות לאשר ראו עינינו, ונעתיק הדבר אל בנינו, ובניהם לבניהם, ובניהם לדור אחרון. והחמיר מאד בענין הזה כמו שחייב כרת באכילת חמץ (לעיל יב טו) ובעזיבת הפסח (במדבר ט יג), והצריך שנכתוב כל מה שנראה אלינו באותות ובמופתים על ידינו ועל בין עינינו, ולכתוב אותו עוד על פתחי הבתים במזוזות, ושנזכיר זה בפינו בבקר ובערב, כמו שאמרו (ברכות כא א) אמת ויציב דאורייתא, ממה שכתוב (דברים טז ג) למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, ושנעשה סוכה בכל שנה:

וכן כל כיוצא בהן מצות רבות זכר ליציאת מצרים. והכל להיות לנו בכל הדורות עדות במופתים שלא ישתכחו, ולא יהיה פתחון פה לכופר להכחיש אמונת האלהים.

המעשה בגרי"ס ובכופר

כדי להמחיש את כונת הרמב״ן, יש להביא את המעשה הנפלא הבא:

אבי תנועת המוסר, מרן הגאון רבי ישראל סלאנטר זצ״ל, היה נוסע לעתים תכופות למקומות שונים ברחבי העולם, שם עורר יהודים לשמירת התורה והמצוות, פעל רבות לחזוק הדת, ופרסם והטביע את שיטתו המוסרית.

במסגרת מסעותיו התארח פעם רבי ישראל באכסניתו של יהודי שהכירו מהעבר כאיש ירא שמים וירא חטא, אלא שהפעם שם לב כי פניו אינן כתמול שלשום, וכי ישנו רפיון מסים בתקף אמונתו ויראתו.

התענין רבי ישראל: ״מה ארע אצלך שיראת השמים שלך התרופפה?״

השיב לו בעל הבית: ״ראה רבי, לפני תקופה התארח כאן יהודי כופר, שבז באמונת שכר וענש ולגלג על חקי התורה בריש גלי, וכדי להוכיח את צרקת דבריו קנה בשר טרפה, והכריז כי אם אכן יש משג כזה של שכר וענש – שיחנק מהבשר… וכך, לעין כל נגס בטרפה ולא ארע לו דבר.

״מאז שראיתי את המחזה המחריד הזה״, התוזיה בעל הבית בפני רבי ישראל, ״כיצד אותו יהודי המרה את חקי התורה ברגל גסה ואכל נבלות וטרפות בפרהסיה ולא נענש על כך מיד, התפוגגה אמונתי. הרהורי כפירה החלו לרצד במחי, והתקח־ה אצלי יראת החטא שבערה בי תמיד…״

רבי ישראל שמע את הדברים, אך כדרכו לא השיב מאומה. איו טעם להתוכח עם מי שמדבר דברי כפירה, שכן בדרך כלל הכופר אוטם את אזניו משמע כל טענה, גם המצדקת ביותר. הוא המתין לשעת הכשר אותה יזמן לו הקדוש ברוך הוא, בה יוכל להשיב לבעל הבית כהגן ולהעמידו במקומו.

שעת הכשר אכן לא אחרה מלבוא. כמה שעות לאחר מכן שבה הביתה בתו הקטנה של בעל הבית, ובידה תעודה מרשימה שהעניקו לה. בה נכתב כי עברה בהצלחה את הלמודים בחוג הנגינה, הצטי-נה בהם, ומעתה היא מסמכת כמי שיודעת לנגן היטב.

רבי ישראל הגיב בנוכחות אביה: ״אינני מאמין לתעודה! הבה ונראה אם אכן את יודעת לנגן יפה!״

האב נרתע לשמע בקשתו המוזרה של רבי ישראל, והגיב בפליאה: ״הרי אין זה מדרכי הצניעות שבת תנגן בפני אדם זר. מה גם עוד, שהרי בדי-וק לצרך כך העניקו לה תעורה שתוכיח את הצטינותה בתחום, וכך לא תצטרך להוכיח זאת בפני כל מי שיחפץ…״

בדיוק לתגובה הזאת צפה רבי ישראל. פנה אל האב ואמר לו תוכחה נוקבת:

״השמע לאזניך מה שפיך מדבר! אתה טוען כי בדיוק בשביל מטרה זו קבלה בתך תעודה, ואין זה מדרכי הצניעות שאדרש ממנה להוכיח את אמתות הצטינותה. אמת! נכון הדבר, אך מדוע אינך מבין זאת גם בנוגע לטענותיך הקודמות.

״הרי הקדוש ברוך הוא עשה במצרים נסים ונפלאות, כדי להוכיח שיש מנהיג לבירה והכל מסור בידיו. כלם ראו שם את ההשגחה הפרטית המדקדקת, כלם נוכחו בעיניהם באמתות המשג של שכר ועינש כנגד הטוב והרע. יש לנו אף תעודה המעידה על כך –

היא התורה הקדושה שנתנה לנו בהר סיני, בה נכתבו בפרוטרוט עשר המכות, ושאר גבורות ונפלאות השם.

״וכעת תאמר לי אתה – וכי זה מדרכי הנימוס שה׳ יתברך יזדקק לעשות אותות ומופתים ולשנות את הטבע עבור כל שוטה שיחליט לכפר במציאותו ובהשגחתו? הרי הוא כבר הוכיח זאת במצרים, הכל נכתב ונחתם בתורה במפרש, ומי שחפץ לדעת את האמת יכול להוכח בזאת באמצעות התעודה הנצחית שלנו – התורה הקדושה. אין כל צרך בהוכחות נוספות בכל דור ודור, עבור כל יחיד ויחיד״. הם הם דברי הרמב״ן האמורים.

נמשיך בדברי הרמב"ן:

כי הקונה מזוזה בזוז אחד וקבעה בפתחו ונתכוון בענינה כבר הודה בחדוש העולם ובידיעת הבורא והשגחתו, וגם בנבואה, והאמין בכל פנות התורה, מלבד שהודה שחסד הבורא גדול מאד על עושי רצונו, שהוציאנו מאותו עבדות לחירות וכבוד גדול לזכות אבותיהם החפצים ביראת שמו:

ולפיכך אמרו (אבות פ"ב מ"א) הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שכולן חמודות וחביבות מאד, שבכל שעה אדם מודה בהן לאלהיו, וכוונת כל המצות שנאמין באלהינו ונודה אליו שהוא בראנו, והיא כוונת היצירה, שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה, ואין אל עליון חפץ בתחתונים מלבד שידע האדם ויודה לאלהיו שבראו:

״נתכון בענינה – כבר הודה בחידוש העולם״

המשגיח, הגאון הצדיק רבי יחזקאל לוינשטין זצ״ל, היה אומר כי היות והרמב״ן היה שלם בתכלית השלמות בשלשה תחומים שונים: גאונות, חקירת השכל וקבלה. הרי שאם הוא אומר כי "אין טעם אחר ביצירה הראשונה מלבד שנדע את השם ונודה לו שבראנו" בהכרח שלא יתכן שיהיה טעם אחר! מלבד מטרה זו בלבד שידע האדם ויודה לאלקיו שבראו!"

מלשונו של הרמב״ן שכתב: ״כי הקונה מזוזה בזוז אחד", משמע כי עצם קנין המזוזה אפילו עוד קודם שקבעה בפתחו, כבר: ״אם נתכון בענינה הודה בחדוש העולם והשגחתו… והאמין בכל פנות התורה". עלינו להוכח כמה כוח גלום בזוז אחד, כאשר משתמשים בו לצרכים נכונים בכונה נכונה! הזוז היחיד והמועט הזה, אם היתה בו כונה ראויה, הרי שהוא בעל ערך עצום – על ידו נהפך האדם למאמין בכל פינות התורה!

הרב אברמסקי והמזוזה

הגאון רבי משה מדרכי שולזינגר זצ״ל, בעל ׳משמר הלוי', תאר פעם באחד משעוריו כיצד רבו הגדול, מרן הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ״ל, בעל ה׳חזון יחזקאל׳, הרגיש במזוזה כמניע ומזרז בעבודת השם יתברך.

בכל פעם שהיה יוצא מביתו, היה רבי יחזקאל מצמיד בהתרגשות רבה את אצבעות ידו אל המזוזה ׳ומתכון בעניינה', ואומר: ״רבונו של עולם! אני יוצא כעת מביתי בריא ושלם, מבקש אני מלפניו בתחנה שאזכה לחזור לכאן בריא ושלם…״.

הרושם שהשפיע הדבר על הרואים היה עצום ונשגב!

שגורים היו על לשונו של רבי יחזקאל דברי הרמב״ם הנודעים (הלכות מזוזה ו, יג):

״חייב אדם להזהר במזוזה מפני שהיא חובת הכל תמיד, וכל זמן שיכנס ויצא יפגע ביחוד השם – שמו של הקדוש ברוך הוא, ויזכר אהבתו ויעור משנתו ושגיונותיו בהבלי הזמן, וידע שאין דבר עומד לעולם ולעולמי עולמים, אלא ידיעת צור עולמים, ומיד הוא חוזר לדעתו והולך בדרכי מישרים״.

בכל פעם היה רבי יחזקאל משנן את דברי הרמב״ם הללו בבכי נרגש, כשלאחריהם תרגם את הדברים במלים שלו: ״אתם שומעים! אדם עובר בפתחי ביתו עשרות פעמים ביום. בכל פעם שנכנס ויוצא ורואה את המזוזה הוא מוכרח להזכר שאין דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולם! כמה התעוררות יש בזה! כמה זה מחייב אותנו לחיות את הרבונו של עולם!״

ר' לייב חסמן שב הבייתה

דבר נפלא שמעתי מהגאון רבי אריה הכהן פרידמן שליט״א, ששמע מהגאון הצדיק רבי יצחק גרינברג זצ׳׳ל, ששמש כמשגיח בישיבות ׳כנסת חזקיהו׳ ולומז׳ה בפתח-תקוה, ומבכירי וותיקי תלמידי ישיבת חברון:

לעת זקנותו של הגאון הצדיק רבי ליב חסמן זצ״ל, משגיח ישיבת חברון ובעל ה׳אור יהל' לוה אותו פעם רבי יצחק בדרכו מביתו לכוון הישיבה. לפתע, באמצע הדרך נעצר רבי ליב ואמר: ׳׳אוי! שכחתי דבר מה…׳׳, סב על עקבותיו, והחל לשוב לכוון הבית.

בתחלה נסה רבי יצחק להניא אותו מכונתו ואמר לו: ׳׳רבה! אנא אל תטרחו. אם שכחתם דבר מה אני יכול לחזר ולהביאו עבורכם״. אולם רבי ליב סרב, בהטעימו: ״אני מכרח ללכת בעצמי, כי זו מצוה שבגופו!״ רבי יצחק היה סקרן לדעת איזו מצוה שכח רבו לקים, שבגינה טורח לשוב לביתו בגיל לא צעיר, ופסע לאחוריו בעדינות.

מה מאד נרהם רבי יצחק לראות את רבו – רבי ליב מגיע לפתח ביתו, נעמד מול המזוזה, מתבונן בה דקה מועטת, ״התכון בענינה״ – כלשון הרמב״ן, ושם שוב את צעדיו לכוון הישיבה…

נפלא!

ממשיך הרמב"ן במטרת בתי הכנסיות:

וכוונת רוממות הקול בתפלות וכוונת בתי הכנסיות וזכות תפלת הרבים, זהו שיהיה לבני אדם מקום יתקבצו ויודו לאל שבראם והמציאם ויפרסמו זה ויאמרו לפניו בריותיך אנחנו, וזו כוונתם במה שאמרו ז"ל (ירושלמי תענית פ"ב ה"א) ויקראו אל אלהים בחזקה (יונה ג ח), מכאן אתה למד שתפלה צריכה קול, חציפא נצח לבישה (עי' ערוך ערך חצף) [זהו ירושלמי, שמשמעותו החצוף מנצח את הביישן (או אצלנו – הכשר) שיש עצמה לדבר שנעשה בכח ובקול]:

למדנו שהמטרה בבתי כנסיות – כדי להתכנס ולהודות לאל שבראם, ולומר לו "בריותיך אנחנו"!

מכאן נבין עד כמה חמור ענין השיחה בבית הכנסת! כאומר "אין בריותיך אנחנו"! איננו חשים על כבודך, ושחים בעת התפילה!

השו"ע אומר "גדול עוונו מנשוא" – ביטוי יחידי בכל השו"ע!

החלום שמזעזע את אשדוד

משך שנים ספורות התמודד ר' דוד משה ישראל ז"ל עם מחלה קשה עד שלא יכל לה עוד, והשיב נשמתו ליוצרה בחודש חשוון תשע"ז.

כעת מטלטל סיפורו את קריית צאנז החסידית באשדוד, הקהילה אליה השתייך הנפטר: לפני שבועות ספורים, הנפטר התגלה בחלום לחברו ר' צבי כהנא – כשפניו נראות 'רע מאוד', כפי שתיאר זאת כהנא.

כהנא נבהל ושאל אותו מיד: "מה זה לך? מדוע פניך רעים, האם לא טוב לך בעולם העליון? האם הייסורים הקשים שעברת בעולם הזה לא עמדו לך שם לזכות?

בתגובה השיב ר' ישראל כי למרות שידוע הדבר שייסורים מכפרים על עוונות, בכל זאת – על עוון אחד אין הם מכפרים.

לתמיהתו של חברו הסביר ר' ישראל כי מדובר בעוון הדיבור באמצע התפילה – ש"עליו מקבלים עונשים קשים ומרים, ולא מועיל לזה שום דבר", כך אמר הנפטר, ולפני שנעלם ביקש מר' צבי שיפרסם את דבר החלום בשמו ויזהיר מפני העוון הנוראי, כדי שיהא זה לעילוי נשמתו.

מי שאישר את דבר החלום ואת פרטיו הוא הרב יעקב שמשון נחום יעקובוביץ', חסיד סאטמר מבני ברק שהיה בקשר עם הנפטר לפני מותו ותמך בו רבות בזמן המחלה. מיד לאחר מכן נתלו מודעות רבות עם פרטי החלום בבתי הכנסת באשדוד, וקראו לציבור להתחזק בעניין זה ולקבל על עצמם שלא לדבר כלל בעת התפילה.

ואכן, מאז התחזקו בדבר זה רבים מבני הקהילה ואף מחוצה לה.

מעשה נורא – שסיפר הגבאי של 'בית אליהו'

סיפר ר' מרדכי מזרחי הי"ו מגבאי המרכז התורני "בית אליהו" בשכונת תל גיבורים, בבני ברק, את המעשה הנורא הבא, לו היה עד באופן אישי:

לפני שנים ספורות, שהיתי תקופה מסוימת בלוס אנג'לס בארה"ב.

מאחורי מקום מושבי בבית הכנסת, נהגה קבוצת מתפללים לפטפט בעת התפילה. אחד מהם, ראש הקבוצה, היה אף מדבר בקול רם ממש ומפריע למהלך התפילה. מידי פעם כשהערתי לו על כך, הוא היה מגביר את קולו, להכעיס.

לא עברו ימים ספורים, ו"ראש המדברים" חווה תאונה חזיתית קשה ברכבו. המחריד מכל שמהתאונה נחתכה לשונו, מעצמת התאונה נסגרו השיניים והלסתות על הלשון שהייתה ביניהם! שאר גופו נותר לא נפגע. הרופאים עמלו קשות לתפור את לשונו בחזרה ולהשיבה לקדמותה.

כשחזר לבית הכנסת, הוא כבר לא יכול היה לדבר, והחזיק כל התפילה בקבוק מים כדי להקל על כאביו.

מה שהתברר עוד, שבעת התאונה הוא ניסה לבלום, אך במקום ללחוץ על ה'ברקס' הוא לחץ על דוושת הגז, דבר שהעצים את הנזק. "ראיתי בכך מידה כנגד מידה" – מסכם ר' מרדכי. "בדיוק כפי שהוא במקום "לבלום" את הפה, "אמר ללשוננו נגביר שפתינו מי אדון לנו" [ע"פ תהלים יב-ה].

השואה האיומה – בשל מה?

ובעניין זה כתב בספר 'קדושת בית הכנסת ובית המדרש' בשם האדמו"ר מגור זצוק׳׳ל בעל ה'אמרי אמת', שהיה אומר שהסיבה שהשואה פגעה רק בארצות אשכנז ואירופה, ולא בארצות המזרח, מאחר והיו שומרים על כבוד בתי כנסיות ובתי מדרשות, ולא היו שחים שם בדברים בטלים, והיא מכות ששמרה והגינה עליהם.

ישמע חכם ויוסיף לקח!!

כח ריכוז התפילה של הגאון רבי דוב מאיר אייזנשטיין

אחד מתלמידי החכמים החשובים שפארו את סמטאותיה של ירושלים בדור העבר, היה הגאון רבי דוב מאיר אייזנשטיין זצ״ל, בעל ה׳נטעי אדם׳. למרות היותו צנוע ונחבא אל הכלים, שמע גדלותו בתורה יצא למרחוק. הוא נמנה בין חכמי ישיבת ׳מדרש בני ציון' ושמש עשרות שנים כחבר מערכת ׳אוצר הפוסקים׳ וכעורך האנציקלופך יה התלמודית.

העידו מכיריו אודות אופן תפלתו שהיתה כמונה מעות ממש. כל התפלה היתה נאמרת על ידו בהתלהבות וברגשות קידש, וראו עליו כי אינו מוציא מפיו מלה שלא בכונה, פיו ומחשבתו שוים לטובה.

גם בשכבו על ערש דוי חלוש ומיסר, והקשה עליו הדבור, לא היה נכר הדבר בתפלה ובברכות. כשאמר ״ברוך אתה השם״ בקול רם היה נכר עליו כי הוא דרוך ומרכז, וחש את עצמו עומד לפני השם יתברך, מברכו ומהללו לפניו ממש. כל מעינותיו היו נתונים אך ורק בתפלה ובברכה.

ספור מדהים ספר בנו, הרה״ג רבי יעקב אייזנשטין שליט״א:

בשנת תשכ״ז כששחרר הכתל המערבי מידי הערבים, היתה התרגשות גדולה בקרב העם היהודי בארץ ובעולם. המונים המונים באו לפקד את המקום המקדש ממנו לא זזה השכינה מעולם, לשפך שם שיח ותחנונים, לאחר שנים לא מעטות שלא דרכה בו כף רגל יהודית.

רבי דוב מאיר הלך גם הוא יחד עם בנו. בדרף היה שביל צר שפנה ממוקשים, דרכו הלכו כלם. לפתע נעצרה תנועת האנשים עקב מוקש שנמצא על הדרך, וחכו שיבואו לפוצצו ולפנותו. ההמתנה לקחה זמן רב והשמש נטתה לשקע. אלו שעדין לא התפללו מנחה נעמדו בצד הדרך להתפלל. גם רבי דוב מאיר נעמד בתוכם ושקע בתפלתו.

באמצע התפלה נשמע לפתע קול נפץ אדיר שזעזע את לבות כולם. המוקש התפוצץ ותנועת האנשים המשיכה במהלכה, אולם רבי דוב מאיר היה עדיו בעצומה של התפלה.

משסיים להתפלל שאל את בנו: ״נו, מה עם המוקש? פוצץ כבר?…״

מפליא! הוא היה כל כך שקוע בתפלתו עד שלא שמע כלל את קול הנפץ, את כל התכונה הרבה וההמלה שמסביב. זה היה נראה כאלו הרגע הוא נחת כאן מעולם אחר.

לדידו היה הדבר פשוט, בשעת התפלה עומדים לפני מלך מלכי המלכים, אין מקום ואין שימת לב לדברים אחרים…

ה׳סבא מקלם׳, מרן הגאון רבי שמחה זיסל זיו זצ״ל, כתב פעם הגדרה נפלאה על ענין התפלה: ״זה עניו התפלה, שיכבש טבעו ורעיונותיו להשתפך נפשו להשם יתברך, לפשוט מכל הרהורי עולם הזה״. (׳כתבי הסבא מקלם׳, ימים נוראים עמוד כד).

מעשה מפלא זה של רבי דוב מאיר ממחיש דגמא מהו ״כבישת טבעו ורעיונותיו להשתפך נפשו להשם יתברך ולפשט מכל הרהורי עולם הזה!״

החזו"א והפיקו"נ שטלטלוהו בתפילתו ביוה"כ כדי לשאלו, ולא חש כלל!

״אין אתנו יודע עד מה כונת אנשי כונות הגדולה״

ברצוני להרחיב מעט על גדל חשיבות התפלה שלנו, וגדל השלכותיה ופעלותיה, כי לדעתי עצם ההכרה בחשיבות פעלתנו בתפלה, יש בכוחה כדי לרומם את התפלה ולחדד בנו את האמונה בה׳.

מרן רבי חיים מואלוז׳ין זצ׳׳ל בספרו ׳נפש החיים' (שער ב פרק יג) מביא דברים מבהילים אודות נוסח התפלה שקבעו לנו אנשי כנסת הגדולה, המלמדים אותנו עד כמה אני רחוקים מלהשיג את השגותיהם, ועד כמה השכילו להכניס בהן סודות טמירים וכונות עמקות ונסתרות בכל אות ותג שלהם.

"כי באמת בעמק פנימיות כונת התפלה, אין אתנו יודע עד מה כונת אנשי כנסת הגדולה – מתקני התפלה, שהיו מאה ועשרים זקנים, ומהם כמה נביאים. כל מה שנתגלה לנו מקצת כונות התפלה מכתבי האר"י ז״ל אשר הפליא לעשות כונות נפלאים, אינם בערך אף כטפה מר הים כלל נגד פנימיות עמק אנשי כנסת הגדולה מתקני התפלה…

״לכלול ולגנוז במטבע תפלה קבועה וסדורה בנוסח אחד, התקונים של כל העולמות עליונים ותחתונים וסדרי פרקי המרכבה, ושבכל פעם שמתפללים יגרם תקונים חרשים בסדור העולמות והכחות והמשכת מחיו חדשים אחרים, שמעת שתקנוה עד ביאת הגואל במהרה בימינו לא היה ולא יהיה שום תפלה בפרטות דומה לחברתה שקדם לה ואחריה כלל…

״והוא בלתי אפשר אם לא על ידי הנבואה העליונה ורוח קדשו יתברך, אשר הופיע עליהם הופעה עצומה בעת תקון נוסח מטבע התפלה והברכות, שם הוא יתברך שמו בפיהם אלו התבות ספורות וגנוזות בתוכם כל התקונים״.

דבריו של רבי חיים וואלז׳ינער נשגבים הם למאד, והרי את כל תורתו קבל מרבו הגדול הגאון מוילנא זצ״ל, ו׳אין בודקין מן המזבח ולמעלה׳! פחד פחדים!

אדם עומד בתפלה ואינו יודע כלל מה הוא פועל על ידה. כיצד הוא מתקן את כל העולמות, מסדר הפגמים, מושך חדוש המחין. אלו אמנם משגים שאין לנו ולו בדל של הבנה בהם, אולם יש בהם כדי לעורר ולהלהיב אותנו, להביא לנו ידיעה מועטת על גדל מעשינו בתפלה, עד כמה אנו פועלים על ידה. לכל תפלה ישנה כונה מיחדת המכונת

לאותה עת דוקא, שלא היתה כמוה ולא תהיה כמותה. אין לנו משגים מה אנו גורמים בעולם בכח התפלה!

הכוונות בתפילה – ככוונת בתותח

בפתח ספר ׳מקור התפלות׳ כותב דברים נפלאים ביותר, הגאון הצדיק רבי יצחק שלמה אונגר זצ״ל, גאב׳׳ד קהלת ׳חוג חתם סופר׳ בני-ברק ומשרידי דור דעה – גאוני וצדיקי הונגריה׳ להמחיש את הכח העצום שטמון בנסח התפלה שקבעו לנו אנשי כנסת הגדולה.

הוא כותב כי שמע זאת מאביו, הגאון הקדוש בעל ׳המחנה אברהם׳ זצ״ל, ששמע מפי קדשו של הגאון הקדוש בעל ה׳מנחת אלעזר׳ ממונקטאש זצ״ל, והוא מהגאון הקדוש בעל ה׳דברי חיים׳ מצאנז זצ״ל:

הנה כאשר מבקשים לפגע במטרות האויב, מאמנים מראש במשך תקופה ארכה פלוגת חילים ברזי ותכסיסי הצליפה. מרגילים אותם להיות מרכזים בנקדה אחת ויחידה, ולכוון את הנשק בדיוק ובדקדוק רב אל עבר המטרה, וגם אז ישנם סכויים רבים כי החץ או הקליע יחטיא את מטרתו.

אך אם כבר העמיד צלף ממחה ׳מכונת ידיה׳ בעמדה מסימת, וכונה בצורה מדייקת אל עבר המטרה, הרי שאין צרך בצלפים אלופים וממחים במיחד כדי לירות את החץ או כדי להפעיל את המכונה. כל אדם שילחץ על הכפתור הנכון יוכל בנקל לפגע במטרה, ובלבד שלא יבצע שום שנוי בכוון המכונה…

כך הוא נוסח התפלה שקבעו לנו שירי כנסת הגדולה, הסביר הרב אונגר, התפלה דומה לחץ, יש למן אותה אל עבר ה?עד הנכון. מלאכה זו אינה פשוטה כלל, זקוקים לידיעה מפלגת ברזי התפלה ובסדר ההנהגה העליונה כדי לפגע בנקדה. לדעת מה מרצה ומה מכבד, מה וכיצד לומר ומה לא לומר…

באו חכמינו אנשי כנסת הגדולה, הראשונים כמלאכים, וברוח הקדש כללו בנסח התפלה את כל הכונות והייחודים, הרזים והסודות הרבים שיש לכלל בה, והעמידו לנו את צורת התפלה ונסחאותיה, בדיוק בכוון ובאפן הנכון, כדי שגם איש פשוט שאינו יודע לכון את הבונות הטבועות בתפלה יוכל לומר את הנסח הזה, והוא יקלע למטרתו.

כלשונו הנורא של ה'נפש החיים׳: "לכלל ולגנוז במטבע תפלה קבועה וסדורה בנסח אחד, התקונים של כל העולמות עליונים ותחתונים וסדרי פרקי המרכבה, ושבכל פעם שמתפללים יגרם תקונים חדשים בסדור העולמות והכיתות והמשכת מוחין חדשים אחרים״.

לנו, בני הדורות האחרונים, מעוטי ההשגה בכונות ורזים, חלושי דעה בידיעת ההנהגה העליונה כיצד לרצות את קוננו בתפלה, אין אנו צריכים לדעת ולהשיג את כל הבונות הטמונות בנסח התפלה. לא נותר לנו אלא לצעד בעקבותיהם של הראשונים, ולהתפלל כראוי את הסדר והנסח שקבעו לנו, לנסות ולהבין את פשטות פרוש התבות, ולדעת כי בהן כלול הכל.

כח התפלה של רבי עקיבא איגר

ספור נורא ונשגב ארע עם גאון הדורות, רבי עקיבא איגר זצ״ל לספור ישנן כמה גרסאות שונות, אך כאן נספר אותו כמו שה יה חניל לספרו הגאון הצדיק רבי שמואל הומינר זצ״ל, מגדולי צדיקי ירושלים. לדבריו, הוא שמע זאת כך מאביו הצדיק רבי מרדכי זצ׳׳ל, והוא ממקורות מהימנים:

יהודי מתושבי העיירה הסמוכה לפוזנא, מקום רבנותו של רבי עקיבא איגר, חלה במחלה קשה. הוא דרש ברופאים שונים, חקר אצל טובי המומחים, אך מצבו הלך והחמיר ולא מצא מזור למחלתו. באחד העתים נודע כי רופאו של המלך מתכונן לעבר בעיר. עסקנים חלו את פניו כי יאורגן לבקר בביתו של החולה המסכן, שמא ימצא מקור מחלתו ויביא לו מזור ותרופה.

הרופא נאות לבוא, כמובן אך ורק תמורת תשלום הגון. בדקו זמן ממשך, יצא מהחדר וחתם את דינו של החולה למות. ״אפסה תקותו", פכר הרופא את ידיו ביאוש, ״מחלתו היא מחלה חשוכת מרפא״.

טרם צאתו מהעיר, יצא לקראתו המרא דאתרא, רבי עקיבא איגר, ובמתק לשון שאלו: ״רופא נכבד! לו המלך עצמו היה לוקה במחלה זו, חלילה, מה היית יכול לעשות למענו?״

להפתעת הנוכחים השיב הרופא: ״שאלה זו אינה תאורטית. מחלה זו אכן תקפה את המלך בעבר, ולאור אבחון מריק המלצתי לו לטל תרופה מסימת והוא אכן החלים". ״מהי אותה תרופה?״ – התענין הרב, והרופא השיב: ״קבעתי כי אם יבשלו עבור המלך עוף פלוני נדיר במינו, הוא ירפא ממחלתו״.

המשיך הרופא לספר: ״בשעתו, בהוראת המלך יצאו גדודי חיילים אל היערות, בהם לפי המשער, עשוי להמצא עוף זה, כשלכל הגדודים נתן תאור מדויק של העוף, ורק לאחר מאמצים רבים עלה בידי אחד מהם ללכדו. הם שמרו עליו מכל משמר, הביאוהו אל בית המלוכה, נשחט ובשל, ולאחר שהמלך שתה את המרק, הוא החלים לגמרי ממחלתו". הרופא הפטיר: ״לא העליתי כלל בדעתי את האפשרות לרפא יהודי חולה זה באמצעות אותו העוף, לפי שדרוש סכום עתק של כסף כדי לשגר גדודים אל היערות ללכד את העוף, ולפיכך קבעתי באפן מחלט כי אין תרופה למכתו״.

רבי עקיבא איגר שמע את הדברים, הודה לרופא, נפרד ממנו ופנה אל חדרו.

מיד נשא רבי עקיבא איגר קל וחומר בעצמו, אם ישנה אפשרות למצא תרופה בעולם למחלה זו, אם כן מה גרוע חולה זה מהמלך הגדול. אם המלך יכל להשיג את העוף על ידי כמה גדודי חילים, כל שכן כי איש ישראל יוכל להשיג את העוף על ידי שישא תפלה למלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, ובודאי לא יגדע חלקו של היהודי.

נעמד רבי עקיבא איגר בקרן זוית והתפלל בכונה עצומה. פנה לקדוש ברוך הוא בזה הלשון: "רבון העולמים! בעירנו נמצא יהודי חולה מסכן, פלוני בן פלוני הזקוק לרחמים. בניו תלויים בו והוא יכול לחנכם שיהיו עובדי השם. אנא שלח לו רפואה שלמה במהרה, שיוכל לחנך את בניו״.

תוך כדי תפלתו, לפתע נשמע רחש מוזר בעלית הגג. בנו של רבי עקיבא איגר, רבי וולף איגר, נשלח אל עלית הגג לבדק את פשרו של הרעש, וחזר כשבידו עוף מוזר שלא ראה כדגמתו מעולם… העוף בושל, החולה השקה במזרק, החלים וקם על רגליו!

כדי להודיע ולידע את גדל הנס, עד כמה גדול ובלתי מגבל כוחה של תפלה לרפואה, צוה הגאון רבי עקיבא איגר לשמור את נוצות העוף לזכרון.

והנה כעבור כמה חדשים, כשכבר נשכח המעשה, נקלע שוב אותו רופא לעירה, ובהזכרו מה ארע כאן לפני כמה חדשים, פנה אל בית החולה כדי לברר מה עלה בגורלו. הרופא היה בטוח כי כבר זמן רב אינו בין החיים. אולם מה גדולה היתה הפתעתו לראות את החולה יוצא מהבית, מתהלך על רגליו כאחד האדם. בני הבית ספרו לו את ספורו של העוף, שהגיע באמצעות תפלה, והרופא התקשה להאמין. עד שנזכרו כי רבי עקיבא איגר צוה לשמר את נוצות העוף לזכרון הנס. מהרו להביא אותן ולהראותן לרופא, שאכן אשר כי זהו העוף שאמר בשעתו שיש לבשלו.

הרופא הכריז ואמר כי עתה נוכח לדעת את גדל כיח תפלת עם ישראל. הרי המלך הגדול, שלא חסר לו דבר, כמה טרחות יגע בשביל להשיג את העוף, ואלו רבי עקיבא איגר על ידי תפלה קצרה, זמן לו הקדוש ברוך הוא את העוף.

כוחה הנשגב והבלתי מוגבל של תפלה!

״ויאמרו לפניך בריותיך אנחנו״ – תפלה צמודה אל האמונה

מדברי הרמב״ן נמצאנו למדים, כי כל עניו התפלה והרמת הקול בתפלה הוא בכדי להראות ולפרסם כי אנו בריותיו של הקדוש ברוך הוא, שאנו תלויים בו בכל ענינינו ומעשינו. גם בדברם שאין להם מוצאות וישועות בדרך הטבע – עבודתנו היא לקרא אליו בחזקה. להאמין שיש יכלת בידו להושיע בכל מצב שהוא, ושישנו בכח התפלה לשנות הטבע כפשוטו ממש.

קודם אמונה ואח"כ תפילה

המשגיח, הגאון הצדיק רבי יחזקאל לוינשטין זצ״ל, היה מעורר כי אין די בכך שהמתפלל מאמין, אלא צריך שהאמונה תקדם לתפלה. כלומר שתהא האמונה גורמת לתפלה ולא שהתפלה תגרם לאמונה. מדוע? כי פעמים שהאדם מתעורר להתפלל לא בגלל חסן אמונתו ותקפה, אלא כי חפץ הוא להשיג משהו מסוים או שמא זקוק לישועה כלשהי, והתפלה גורמת לו לאמונה, אך מבלי שיקדם אצלו ביסוס ההכרה והחדרת יסודות האמונה.

אך חסרון אחד יש בכך, משום שאם חלילה הוא מתפלל רבות ואינו נענה נחלשת אצלו האמונה. אבל אם האמונה קודמת לתפלה, והאדם נגש לתפלה באמונה חזקה שהתבססה אצלו על ידי התבוננות בעקריה והחדרת ההכרה בלבו מתוך עבורה תמידית, הרי שהתפלה גורמת לו לחיזוק האמונה, וגם אם אינו נענה בתפלתו, אין הדבר גורע אצלו כהוא זה בכח האמונה הנצחית!

המהות של התפלה היא, שהאדם מאמין כי הוא עומד לפני הקדוש ברוך הוא שמאזין לתפלתו, ואת כל בטחונו ויהבו הוא תולה בו, משום שהוא כל יכול, וככל שהאדם מאמין יותר ומבטא זאת באמונת התפלה, כך תחולל התפלה את מה שהיא באמת מסגלת וראויה לחולל!

שמעתי פעם רבות מפי אבי מורי שליט״א, כך:

״הייתי אצל מרן ה׳חזון-איש׳ זצ״ל אולי יותר ממאתים פעמים. תמיד היה נסוך על פניו כמין חיוך קל, הוא השתדל בכל עת להשרות סביבו נעימות מיוחדת ושמחת חיים. אפלו בערב יום־הכפורים שהיה נראה חרד מאד מאימת הדין, החיוך הנצחי לא מש מעל פניו..״

״למרות כן״, המשיך אבי לומר, ״על אף ריבוי השהות במחצתו, עדין בכל פעם שנכנסתי אליו, ידי ורגלי רעדו מרב פחד, חשתי מין יראת הרוממות מיחדת מכבוד הרר גאונו. אבדתי את לשוני כשעמרתי מולו. היו פעמים שאף לא הצלחתי להזכר בשביל איזו מטרה נכנסתי למעונו הקדוש…״.

הדברים הללו גרמו לי פעם להרהר בנקודה מסימת.

הרי אנו זוכים לעמוד כל יום, שלש פעמים ביום, לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. מדוע איננו חשים אפלו כמעין יראת הרוממות שהיתה לאבי שליט״א כשעמד מול ה׳חזון איש׳?

בהכרח התשובה הפשוטה היא, משום שחסרה לנו האמונה החושית של 'דע לפני מי אתה עומד׳. אלו היינו חשים באמת ובתמים, באמונה מציאותית וחיה, כי בתפלה אנו עומדים לפני בורא עולם אדון הכל, וודאי היינו רועדים מפחד, בוררים כל מלה, נזהרים מלמלמל את תבות התפלה בחסר רכוז, ולא מתעסקים בהתעסקיות צרדיות במהלך התפלה.

על ידי חזוק ההכרה באפן תמידי של ׳דע לפני מי אתה עומד׳, התפלה שלנו תשתנה לטובה. רק על ידי כך נפנים ונבין את הזכות והאשר הגדולים בתפלתנו. כך תהיה התפלה מרוממת ועלאית יותר, בכונה ובטהרת לב.

בספר ׳אגרות דעת׳, להגאון הצדיק רבי ישראל אליהו וינטרויב זצ״ל, מובאת אגרת נפלאה שעמד בה על נקודה זו. לכאורה, כיצד יתכן כי האדם העומד בתפלה לפני קונו אינו חש קשר אמתי עם בורא עולם? מדוע אין את התחושה של יראה ופחד שאמור האדם לחוש כאשר עומד לפני מלך מלכי המלכים?

הוא כותב כי לפי כחות הנפש של האדם, הוא אינו מסגל להתרומם ברגע אחד לאטמוספרה כה גבוהה של אמונה חושית בשעת התפלה. אם מוחש אצלו במשך היום כי הוא נמצא ברשות עצמו, ויכול להסתדר לבדו על ידי חכמתו, והוא חי בצורה מנותקת מהקדוש ברוך הוא, אזי כאשר מגיע זמן התפלה באמת הוא מתקשה לצייר שאינו ברשותו אלא ברשות אדון הכל. כי זה הפך רגילות החיים הסדירים שלו ביום יום, ואין לו טעם אמתי של קרבת אלקים.

אולם כאשר האדם חי את מציאות האמונה וההשגחה בכל מהלך סדר יומו, והוא חש את האמונה הפשוטה כל היום, הרי שגם התפלה מתרוממת מאליה, כי זה המשך של החיים. בשביל כך, כדי שתהיה לאדם תחושה של ׳דע לפני מי אתה עומד׳, הוא נדרש להכין את עצמו הכנה נפשית רבה בעבודת האמונה הפשוטה קודם התפלה, ורק כך התפלה תהיה נעלית ומרוממת!

כמה מתוקים הם דבריו של הגאון הקדוש רבי קלונימוס קלמיש שפירא מפיאסעצנא זצ״ל, בספרו ׳חובת התלמידים ׳(דף קלט) המלהיבים את האמונה החושית הזאת של ׳דע לפני מי אתה עומד׳:

״האם יש לך אוהב ורע כאביך שבשמים, אשר רמזו חכמינו זכרתם לברכה עליו יתברך:

׳׳רעך ורע אביך אל תעזב׳ ־ זה הקדוש ברוך הוא. מי יבין את הגיון לבך ומי ירפא את נפשך כמוהו יתברך. הקשב לדברי, הסתר את עצמך בחדר מיוחד אם אפשר לך, ואם לאו – הסב פניך אל הקיר וצייר במחשבתך שאתה עומד לפני כסא כבודו יתברך, ואתה שופך לפניו את לבך בשיח לתפלה, כפי שעולה על לבך בכל לשון שאתה שומע׳׳.

האמונה החושית הזאת היא היא מהות התפלה!

פרשת בשלח [המשך הרמב"ן מאוצרותיהם פ' בא, עם תוספות]

מיד לאחר יציא"מ עמ"י חווה את קריע"ס. האם לא די היה במכות מצרים? מדוע היה צריך עוד את קריע"ס?

הרמב"ן בס"פ בוא

ממשיך הרמב"ן בדברים אודות הנסים ההווים לאדם ביום יום:

ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כלה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצות יצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהם יכריתנו ענשו, הכל בגזרת עליון כאשר הזכרתי כבר (בראשית יז א, ולעיל ו ב). ויתפרסמו הנסים הנסתרים בענין הרבים כאשר יבא ביעודי התורה בענין הברכות והקללות, כמו שאמר הכתוב (דברים כט כג כד) ואמרו כל הגוים על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת, ואמרו על אשר עזבו את ברית ה' אלהי אבותם, שיתפרסם הדבר לכל האומות שהוא מאת ה' בעונשם. ואמר בקיום וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. ועוד אפרש זה בעזרת השם (ויקרא כו יא):

״עד שנאמין שכל דברינו ומקרינו הם נסים״

הרמב״ן מבאר כי עיקר מטרת האמונה הוא להחדיר בנו שגם השגרה הרגילה שלנו, הפעלות והתנועות הבסיסיות שהאדם עושה, הכל הם תוצאה של השגחת אלקים. כל הנסים והנפלאות שנעשו במצרים היו הם בבחינת 'בנין אב׳, להוכיח לנו כי כל מה שנעשה בבריאה הוא נס. כל דברינו ומקרינו כלם נסים. אין בהם טבע ומנהגו של עולם.

גם מה שנראה לנו כשגרה הוא נס גלוי. אין אדם זוקף אצבעו מלמטה עד שמכריזיו עליו מלמעלה.

אמרת על הניסים?

שמעתי מהגאון רבי משה שלפוברסקי שליט״א, בעת שישב שבעה על אביו הגאוו רבי מיכל זצ״ל, ראש ישיבת ׳תפארת צבי׳, כי פעם ארע ביום בהיר שקרא אביו זצ״ל לאחד הנכדים ושאלו: ׳׳אמרת היום על הנסים?׳׳ הנכד לא הבין את פשר השאלה, מה רוצה הסבא מחייו, הן לא חנוכה היום ולא פורים…

סיפר הנכד לאביו בפליאה את אשר ארע לו עם סבא, ורמז בעדינות כי הוא חושש שמא צלילות דעתו של הסבא נחלשה מעט עקב גילו המתבגר.

מאחר יותר כשנשאל רבי מיכל למה התכוין בשאלתו, אמר:

׳׳בני יקירי, דע לך כי לא מיניה ולא מקצתיה, ברוך השם דעתי צלולה לחלוטין. הנכד לא ירד לסוף דעתי. התכונתי לעוררו על נקודה מסיימת הטעונה חזוק אצל כל יהודי ויהודי:

׳׳הרי כל יום אנו אומרים בברכת מודים: ׳נודה לך ונספר תהלתך, על חיינו המסורים בידך, ועל נשמותינו הפקודות לך, ועל נסיך שבכל יום עמנו, ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת, ערב ובקר וצהרים׳. הרי שכל העת אנו מתקימים בנסים. כל חיינו הם שרשרת נסים ארכה בשביל להתקיים אנו זקוקים לרחמיו וחסדיו של הקדוש ברוך הוא כל העת. אין כאן טבע ומנהגו של עולם…

׳׳רציתי לעורר את ההכרה הזאת אצל הנכד, שיחוש מעט בנסים השגרתיים העוטפים אותו כל העת. הרי יש לו ברוך השם חיים טובים, משפחה טובה, בריאות, פרנסה, שכל וכשורים –אלו הם חסדים תמידיים גלויים ונסתרים שמעניק לנו השם יתברך. רציתי שהוא ישים לב לכל זה. לא מעבר לכך״. נפלא!

המטרה העקרית של מופתי מצרים היתה להעיר אותנו ולפקח את עינינו, לדעת ולהבין כי כל דברינו ומקרינו, פעלותינו ומעשינו – כלם נסים. כל מערכת החיים שלנו מתנהלת בהשגחה גמורה תחת עיניו הפקוחות של בורא עולם. כל מקרה שקורה בעולם יש להאמין ולדעת כי הקדוש ברוך הוא השגיח עליו, ושלח את הארוע העצוב או המשמח למטרה מסימת. לא משנה מה הקושי וגדלו, וכן אם הוא לצרך עונש או שכר, דבר אחד אמור להיות ברור ומסכם כי לא קורה לאדם בעולם כלום במקרה.

אדם יכול להיות בן תורה מופלג, אברך בן עליה, צורב צעיר העוסק בתורת השם כל היום, ולא לשים לב לדברים הפשוטים והיסודיים הללו. הרי זה פחד פחדים! אם הוא תולה את הצלחתו, יהבו או כשאנו בגורמים שונים, הרי כבר מגדירו הרמב״ן כמי ש׳אין לו חלק בתורת משה׳.

כל ניסי מצרים מתגמדים לעומת הנס של קריעת ים סוף. "מן הניסים הגדולים" – כותב הרמב"ן. ככל שהנס גדול יותר – כך ההכרה שהעולם מושגח – גדולה יותר!

הרב מרצבך והמסר על הנסים התמידיים

מעשה נפלא בעל מסר חשוב ונוקב ביותר, שמעתי על הגאון הצדיק רבי יונה מרצבך זצ״ל, גברא רבא בתורה ויראה. קדם המלחמה שמעז כרבה של העיר דרמשטט בגרמניה, ונמנה בין רמיות ההוד של שרידי רבני אשכנז. לאחר המלחמה כשעלה לארץ הקדש שמש עשרות שנים כאחד מראשי הישיבה בישיבת ׳קול תורה׳ המעטירה.

באחד הימים החרפייים, כשסיים רבי יונה למסר את שעורו בישיבה בשעות הצהרים, הוא עזב את הישיבה ושם את פעמיו לעבר התחנה הקרובה בדרכו הביתה. לפתע החל לרדת גשם חזק, והיות ובבקר היה מזג האויר נעים וננוח יותר, הוא לא הצטיד כראוי באמצעי התגוננות מפני הגשם עם מטריה ומעיל.

והנה, מייד כשיצא מרחבת הישיבה, עצרה מכונית סמוך אליו, נהוגה בידי אברך בלתי מוכר. הנהג הציע לרבי יונה להכנס למכוניתו, וכי ישמח להסיעו לאן שיחפוץ. רבי יונה נענה לבקשתו.

בדרך ספר הנהג לרבי יונה כי למעשה לא היתה כלל כונתו להכנס לרחוב הפסגה, [הרחוב בו ממוקמת הישיבה], ורק בגלל סבה בלתי מתכננת מראש, נכנס אליו בכל זאת. ״הא! תראו איזו השגחה פרטית״, הפטיר הנהג בהתפעלות, ״כנראה רצו משמים שאגמל עמכם חסד. ממש השגחה פרטית!…״.

רבי יונה שמע את הדברים והגיב בחיוך: ״נו! אתם ספרתם לי ספור של השגחה פרטית, אף אני אספר לכם ספור של השגחה פרטית, מקרה שארע עמי בשבוע שעבר״. רבי יונה ספר לנהג כך:

״לפני ימים אחדים יצאתי מהישיבה בדיוק בשעה הזאת, ומהרתי לאוטובוס הנוסע לעבר ביתי בשכונת רחביה. פתאום החל לרדת גשם זלעפות, וגם אז לא הייתי מצויד בצודה מוגנת מספיק כנגד הגשם. בנוסף, כמה פסיעות לפני שבאתי לתחנה חלף האוטובוס על פני ביעף… והיות שהאוטובוס בא רק פעם בשעה, נאלצתי ללכת רגלית מהישיבה בשכונת בית וגן ועד רחביה, וכך הגעתי הביתה רטוב עד לשד עצמותי…״.

״נו!״ – הפטיר רבי יונה – ״הראיתם איזו השגחה פרטית מופלאה?…״

רבי יונה בקש באמצעות ספורו זה להרגיש פרט חשוב מאד באמונה:

השגחה פרטית קימת תמיד, בכל רגע ובכל פרט לטוב ולמוטב. אין ההשגחה הפרטית נמדדת ומצטינת בציון לשבח רק כאשר הענינים מסתדרים לשביעות רצונו של האדם. אדרבה, ההכרה בהשגחה פרטית ורמת האמונה של האדם נמדדות דוקא כאשר אין הענינים מסתדרים כרצונו. אז אפוא מוטלת על האדם החובה לעבד על עצמו, להעצים בנפשו את הידיעה והאמונה כי הכל נעשה ברצונו יתברך בהשגחה מדקדקת, במדה ובמשורה.

משה כתב ויקר

ה' אמר למשה לכתוב ויקרא, ומשה מענוותנותו כתב ויקר. לשון מקרה, ולא שה' קרא לי, שחש משה שזו גאוה.

צריך להבין מדוע לא הסכים הקב"ה שמשה יכתוב "ויקר" ללא האות א' ואז היינו למדים את מידת הענווה, יותר מאשר כאשר הא' היא קטנה?

 אלא ישנו לימוד עצום יותר מהענווה והוא מיסודי האמונה להאמין בהשגחה פרטית שהקב"ה משגיח על האדם בכל צעד ושעל "מה' מצעדי גבר כוננו" "ואין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא א"כ מכריזין עליו מלמעלה" כפי שכתב הרמב"ן סוף פרשת בא "שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שיאמין שכל דברינו ומקרינו כולם ניסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם".

תפיסת הגויים אנשי פלשתים כשהכה בהם הארון: [שמואל א פרק ו ט] וּרְאִיתֶם אִם־דֶּרֶךְ גְּבוּלוֹ יַֽעֲלֶה בֵּית שֶׁמֶשׁ הוּא עָשָׂה לָנוּ אֶת־הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת וְאִם־לֹא וְיָדַעְנוּ כִּי לֹא יָדוֹ נָגְעָה בָּנוּ מִקְרֶה הוּא הָיָה לָֽנוּ:

 ואמרו בספרים הקדושים על הפסוק [שמואל א פרק כ כו] וְלֹֽא־דִבֶּר שָׁאוּל מְאוּמָה בַּיּוֹם הַהוּא כִּי אָמַר מִקְרֶה הוּא בִּלְתִּי טָהוֹר הוּא כִּֽי־לֹא טָהֽוֹר: מחשבה ש"מקרה הוא" כלומר שפגעי העולם הוא על דרך מקרה "לא טהור הוא" מחשבה בלתי טהורה היא ואסורה.

 על כן לא רצה הקב"ה שיכתוב משה "ויקר" לשון מקרה כי אז היה נשמע שיש מושג של מקרה ואקראי והתורה לימדה שאין אף דבר שנעשה במקרה אלא הכל הוא בקריאה והזמנה מן השמים [עפ"י "הצבי והצדק"].

ר' חצקל משלם על אמונה

הרבנית הצדקנית מרת יוכבד גינזבורג ע״ה, אשת הגאון הצדיק רבי ראובן גינזבורג זצ״ל, היתה מספרת על אביה המשגיח, הגאון הצדיק רבי יחזקאל לוינשטין זצ״ל, שהיה נוהג לחלק פרוטות לכל אחד ואחת מבני הבית שבאו לספר לו מעשה של השגחה פרטית או חסד השם שראו באותו היום.

היתה לו בכך מטרה ברורה, להרגיל אותם כבר מקטנות לפקח את עיני השכל בצורה עצמאית, ולהתבונן על כל רבר ופרט בעינים של אמונה ולהבחין בחסדי השם המצויים תמיד!

המשגיח והח"ח – התלונה נובעת מחסר אמונה

כאשר האדם משתלם בידיעה ובהכרה הזאת כי כל הנעשה בבריאה נעשה בהשגחה פרטית, וחי לאורה בכל עניני החיים, במהלך הזמן הוא מצליח להתעלות אף למדרגה גבוהה יותר של אמונה. הוא מתחיל להפנים כי גם הארועים הקשים והמכאיבים, שנראים בעיני האדם כרעים, אף הם לטובה, ושכך רצתה ההשגחה האלוקית!

אדם שיודע כי הכל נעשה בגזרת עליון, אינו מתלונן, אינו מתאונן. הוא מקבל את הדין באהבה! זה וראי אמנם מדרגה מסיכות, אבל היא אפשרית וברת השגה – עם עבודה על החדרת האמונה במורשי הלב. כי ההתלוננות מהוה סתירה ברורה לאמונה ולהכרה כי כל מה שנעשה הוא בגזרת עליון!

המשגיח, הגאון הצדיק רבי אליהו לופיאן זצ׳׳ל, בעל ה׳לב אליהו׳, היה רגיל לספר ספור מופלא ששמע מהגאון רבי אליעזר שולביץ זצ״ל, ראש ומיסד ישיבת לומז׳ה.

בתקופה מסימת נזקקה ישיבת לומז׳ה למשגיח רוחני שיכון את דרכה. רבי אליעזר תר אחר דמות תורנית מתאימה, תלמיד חכם וצדיק בעל שעור קומה, שיהיה ראוי והולם למשרה רמה זו, ובעקר שיהיה בכחו להשפיע על בני הישיבה במדה גדושה.

ימים ספורים קודם טרום חג הפסח הגיע רבי אליעזר לראדין, ופקד את מעונו של מרן ה׳חפץ חיים׳ זצ׳׳ל. ביראת הכבוד בקש ממנו אם יוכל להמליץ לו על מעמד מתאים למשגיח עבור ישיבתו – ישיבת לומז׳ה. ה׳חפץ חיים׳ המליץ לו על גאון מסים הנודע בשערים כתלמיד חכם גדול ובעל לב מרגיש, אשר לדעתו ראוי הוא להשפיע באפן חיובי על תלמידי הישיבה.

כעבור ימים ספורים, מיד לאחר חג הפסח, קבל רבי אליעזר מברק בהול מאת ה׳חפץ חיים׳, בו נכתב כי הוא חוזר בו מהמלצתו ולדעתו אותו גאון אינו ראוי כלל לכך. מתוך המברק נתן היה להבין כי ה׳חפץ חיים׳ כתב אותו בעצומו של המועד, והחשיב זאת כדבר האבד, מחשש שמא כבר במהלך החג ימסר הודעה לאותו גאון על מנויו, ויהיה הדבר בבחינת ׳את הנעשה אין להשיב׳.

מיד שב רבי אליעזר אל ה׳חפץ חיים׳, לשאל מה זה ועל מה זה? מדוע חזר בו מהצעתו, ומה סבת הבהילות שגרמה לו לכתב את המברק כבר בעצומו של המועד. שמא גילה במוצע דופי או פסול כלשהו?

״חס ושלום״, השיב ה׳חפץ חיים' ״לא נמצא באיש שום דפי או פסול חלילה. אלא שלפני ימים ספורים בא הלה לביתי והתאונן על מצב פרנסתו הדחוק. לדעתי, אדם שמתלונן על מצבו הגשמי אינו ראוי להיות משפיע בישיבה!״

תפקידו של משגיח הוא לטעת אמונה בתלמידים, להקנות להם את היסוד הראשון של התורה – כי כל דברינו ומקרינו אין בהם טבע ומנהגו של עולם. אם היא מתלונן על מצבו, הרי שאינו מצדיק את הדין, ומורה על חסר שלמותו באמונה. אמנם יש בו הרבה מעלות טובות, אך אינו מתאים לתפקיד רם כשל משפיע רוחני, האמון לעצב את השקפת עולמם של בני התורה בדור הבא!

מרעיש!

השינוי הבולט בין הנהגת הקב"ה עם יעקב אבינו צרות לבין הנהגתו עם אברהם ויצחק

לאור כל זאת מובן היטב השינוי הבולט שבין הנהגת הקב"ה עם יעקב אבינו להנהגתו ית' עם אברהם ויצחק אם אצל אברהם אבינו מצינו עשרה נסיונות וכמו"כ אצל יצחק נסיון העקידה, הרי אצל יעקב אבינו מצינו רק צרות ולא נסיונות צרת עשו צרת לבן צרת רחל צרת יוסף צרת בנימין צרת דינה צרת ראובן צרת בני יהודה וכו'.

לנסיונות שנתנסו אברהם ויצחק קדם ציווי מד' ית' לך לך מארצך ולא עוד אלא להנאתך ולטובתך וקח נא את בנך אך לנסיונותיו של יעקב לא קדם שום ציווי המוכיח ומגלה על הנהגתו ית' במאורעות אלו, אלא הכל התנהל במהלך רגיל בחיי יום יום, כשהנהגתו ית' מוסתרת ומכוסה בצרות שונות ומשונות בדרך הטבע שנראית כמו צרה.

מעשה אבות סימן לבנים, אברהם אבינו ויצחק אבינו עברו דרך של נסיונות והניחו את יסודות האמונה כאשר השרישו בזה לבניהם אחריהם שכל מה שהקב"ה גוזר צריכים לקיימו על אף קושי הנסיון שבגזירה.

אולם כל זה היה בגדר נסיון גלוי ונסים גלויים שניכרת בהם הנהגתו ית'.

ועדיין היה מן הצורך להשריש בעם ישראל את יסודות ההשגחה וההכרה בנסים הנסתרים שבתוך ההנהגה הטבעית שבבריאה היסוד הנ"ל שאין בהנהגת העולם שום טבע ומנהגו של עולם אלא הכל בגזירת עליון, הוטל על יעקב אבינו להניחו ולהשרישו בבניו.

 וע"כ הוצרך ליישם את הכרתו באמונת ההשגחה הפרטית בדרך של צרות, כשעליו לראות ולהכיר בכל צעד ושעל שבתוך הטבע שאי"ז מקרה וטבע ואי"ז סתם צרות, אלא הכל נעשה בהשגחה פרטית בתכלית מכוונת מד' ית' למטרת ירידת מצרים! [תפארת אדם שלפוברסקי]

[א.ה. וזאת הוצרך גם משה להנחיל – בכך שראה תחילה כיצד הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך, וזה היה להשריש האמונה – שהכל נס והכל לטובה!].

אם הכל נס – אז מה ההבדל בין נס לטבע?

ומשיב: הטבע הוא שנתן הבורא חוק בבריאה שתתנהג בהנהגה מוגבלת של סיבה ומסובב. כגון: התבואה – החרישה, הזריעה, ההשקיה הם הסבות הטבעיות הגורמות לגידול התבואה. אבל השאלה היא: הרי לא נדע המהלך למה הסיבה מסבבת המסובב, ורק נדע שכך הוא תדיר. האם אין זה באמת נס תדירי – אלא שהורגלנו בו?

ונצייר נא לנו: אילו ראינו קבר אשר המת שנקבר בו כבר נאכל כל בשרו ויהי לעפר, והנה לאט לאט מעומק הקבר מתחיל לצמוח גוף אדם ועולה דרך הקרקע, והקבר נפתח ויוצא אדם חי ככל החיים, מה היינו אומרים לזה? האם אין זה נס גדול של תחיית המתים? ואם-כן למה לא נבחין בנס זה גם בתבואה, הנזרעת בארץ, והזרע נרקב לגמרי, ואחר-כך מתחיל לצמוח מתוך הריקבון, האם אין זה נס של תחיית המתים ממש, בלי הפרש?

בודאי כן הוא, אבל ההפרש, שלתחיית המתים של אנשים לא הורגלנו, ולתחיית המתים של התבואה הורגלנו!

אילו היינו רגילים להפך, היינו קוראים לתחיית המתים שבבית הקברות – טבע, ולתחיית המתים שבזרעים היינו קוראים – נס.

אבל האמת היא, כי אין בין טבע לנס כלום: הכל נס הוא; כל העולם כולו אין לו שום סיבה זולת רצונו יתברך, ורצונו היינו מעשיו והנהגתו, כי כל אשר ברצונו מתהווה מאליו, רק זה שאנו קוראים לו נס היינו רצון שיתהווה עניין שלא הורגלנו בו, וממילא החידוש פועל בנו להתעורר ולראות בו את יד ה'. וזה אשר אנו קוראים טבע הוא אשר רצונו יתברך שיתמיד אופן אחד אשר נהיה מורגלים בו, ויהיה מקום לנסות את האדם, אם גם בכזה יראה אך את רצון ה' לבד, או יחשוב כי מסר ה' כוחות לטבע – ושבתוך הטבע יש גם לאדם עצמו כוח לפעול בדרך סבה ומסובב. ולפי-זה הטבע אינו במציאות כלל, אלא רק כאחיזת עיניים לאדם, שיהיה לו מקום לטעות וגם לבחור באמת.

רחב"ד כבר יצא מן ההסתר

ומי שכבר עמד בנסיון זה של הטבע עד שאיננו עוד ניסיון עבורו כלל, אין עוד צורך שיתנהגו עמו מן השמים מתוך הסתר זה, ועל כן מצויים הנסים אצלו. והיינו שאמר רבי חנינא בן דוסא (תענית כה): "מי שאמר לשמן וידלוק יאמר לחומץ וידלוק"; פירוש: שאינו רואה שום הפרש עוד בלבו בין הנס והטבע, וממילא שווים הם להדלקה השמן והחומץ!

יש מסתכל לתוך הבית דרך חור מנעול שבדלת, ויראה עט כותב, ולא יראה את האדם – וידמה שהעט כותבת בעצמו. כך הוא הכופר, שיחשוב שהטבע פועלת בעצמה. אבל כשפותח הדלת, יראה את האדם הכותב; כך המאמין יראה שהקב"ה הוא העושה והמסבב את הכל, וכל הסיבות ומעשי בני-אדם הם אצלו כמו עט ביד הכותב, אשר ישתמש בכולם לתכלית אשר ירצה.

השם "טבע" הוא ביטוי המכסה בשטחיות נוראה את החכמה הנוראה הגלומה בתוך הבריאה, שלא ייתכן בשום אופן שבעולם שמהלך "טבעי" בלי רוח חיים ובלי מגמה תכליתית יברא עולם נפלא כזה. אין אוילות גדולה ממחשבה זו!

חוקר הטבע הגשמי מחפש תשובה לשאלות הבאות: איך, כמה והיכן?

אולם אינו יכול לענות על השאלה: למה ומדוע מתנהג הטבע כפי שהוא מתנהג? הלא יש מי שדואג שהכוכבים ינועו במסילותם, יש מי שדואג שריכוז החמצן ושכבת האוזון ישארו בצורה קבועה, באותו אופן מתרחשים כל התהליכים, הגדולים והקטנים, הקבועים וברי ההישנות, אשר בלשוננו קרויים "טבע" – שמשמעו הרגל.

 יהודי המאמין בה' בשלימות

המאמין בה' בשלימות זוכה לראות יד ה' וניסיו באופן תדירי.

אחד הספורים המפליאים הממחישים זאת, שמעתי לאחרונה מיהודי נאמן ששמע זאת בעצמו מפי אנשי ה׳חברא קדישא׳ בירושלים:

לפני חדשים ספורים נפטר בירושלים יהודי יקר, אב למשפחה מכבדת, סמוך ונראה לשקיעת החמה. בירושלים, כידוע, מקפידים מאד לא להלין את המת בלילה ולקברו סמוך לפטירה ככל האפשר. בשל כך שלחו ה׳חברא קדישא׳ ללא שהות את הפועל הגוי לחפר את הקבר אותו קנה הנפטר בח ייו, כדי שהספיקו לקברו עוד הלילה.

אלא שכעבור כמה שעות כשבאה המטה לבית הקברות, גלו ה׳חברא קדישא׳ כי ארעה טעות בחפירת הקבר, וכי הפועל חפר בטעות קבר אחר המיעד לזוגתו של הנפטר.

הטעות ארעה מחמת כך שהנפטר קנה בח ייו שני קברים עבורו ועבור זוגתו ושניהם היו רשומים על שמו, ובטעות הפועל חפר את קברה ולא את קברו.

אך היות והקבר שנחפר היה ממקם סמוך לאשה אחרת, הרי שעל פי הלכה לא היה נתן לקבר שם את הנפטר. בלית בתה נאלצו ה׳חברא קדישא׳ להפשיל שרוולים, ובעוד המת מוטל לפניהם, לטרוח ולחפור בעצמם את הקבר השני הסמוך לו.

בנו של הנפטר שראה את כל אשר נעשה, עמד משתאה, אך לא אמר דבר עד לאחר הקבורה. משהסתימה הקבורה, הוא הפר את הדממה, פנה אל המלוים ואמר כי ברצונו לשתף אותם בחלקו הראשון של הספור שאינו יזדוע להם.

וכה ספר הבן: לפני כמה שנים קרא לי אבא ומסר לי את צואתו. תוך כדי מסירה בקש ממני אם אוכל להחזיר לו אותה שוב, כיון ששכח להוסיף בה עוד בקשה מסימת. החזרתי לו אותה והוא התיישב לכתב את המלים הבאות: ׳׳אבקש אם תוכלו להשתדל שאת קברי יחפרו אך יהודים יראים וחרדים ולא גויים׳׳.

'מיד כשראיתי את הדברים׳ ספר הבן, אמרתי לאבא ׳מדוע תכביד עלינו? כיצד נראה לך שנוכל לקיים את הבקשה הזאת? הרי ל׳חברא קדישא׳ ישנם פועלים גויים שנשכרו בדיוק לעבודה זו – לחפור קברים. ועם כל הרצון הטוב לא תהיה לנו היכלת להורות להם מי יחפר את הקבר, ומה פתאום שיקשיבו לנו?׳

אבא לא נרתע למשמע הדברים, והגיב בטבעיות אפינית ונעימה: ״אין בעיה! אתה אומר שלא תוכלו לעזור לי? בסדר גמור. אפנה אל רבונו של עולם בכבודו ובעצמו! אני אבקש ממנו כי יענה לבקשתי וימלא את משאלת לבי זו. הוא כל יכול, וגם כאן בוראי הוא יוכל לעזר לי…״

כאן פנה הבן אל הנוכחים ואמר: ״הנה עיניכם הרואות איך סבב השם יתברך שאת קברו של אבא יחפרו דוקא יהודים חרדים. אין זו טעות! זו השגחה מכונת של הקדוש ברוך הוא! באחרית ימיו אבא התפלל על כך כסדר והאמין בישועת השם, ובארח פלאי הוא אכן זכה שתתמלא בקשתו. הוא זכה להקבר בקבר שנחפר על ידי יהודים, בצורה הכי מכבדת ונקיה, על טס של זהב מבלי להתחנן, מבלי להתאמץ. בכח התפלה בלבד!״

פלאי פלאים!

*

מותר היהודי לעומת הגוי והבהמה

שמות פרק י, כא-כט (כא) וַיֹּאמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁה נְטֵה יָֽדְךָ עַל־הַשָּׁמַיִם וִיהִי חֹשֶׁךְ עַל־אֶרֶץ מִצְרָיִם וְיָמֵשׁ חֹֽשֶׁךְ: (כב) וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת־יָדוֹ עַל־הַשָּׁמָיִם וַיְהִי חֹֽשֶׁךְ־אֲפֵלָה בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁלֹשֶׁת יָמִֽים: (כג) לֹֽא־רָאוּ אִישׁ אֶת־אָחִיו וְלֹא־קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו שְׁלֹשֶׁת יָמִים וּֽלְכָל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָֽם: (כד) וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל־מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לְכוּ עִבְדוּ אֶת־ה' רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם יֻצָּג גַּֽם־טַפְּכֶם יֵלֵךְ עִמָּכֶֽם: (כה) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה גַּם־אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים וְעֹלֹת וְעָשִׂינוּ לַה' אֱלֹהֵֽינוּ: (כו) וְגַם־מִקְנֵנוּ יֵלֵךְ עִמָּנוּ לֹא תִשָּׁאֵר פַּרְסָה כִּי מִמֶּנּוּ נִקַּח לַעֲבֹד אֶת־ה' אֱלֹהֵינוּ וַאֲנַחְנוּ לֹֽא־נֵדַע מַֽה־נַּעֲבֹד אֶת־ה' עַד־בֹּאֵנוּ שָֽׁמָּה: (כז) וַיְחַזֵּק ה' אֶת־לֵב פַּרְעֹה וְלֹא אָבָה לְשַׁלְּחָֽם: (כח) וַיֹּֽאמֶר־לוֹ פַרְעֹה לֵךְ מֵעָלָי הִשָּׁמֶר לְךָ אַל־תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי כִּי בְּיוֹם רְאֹתְךָ פָנַי תָּמֽוּת: (כט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֵּן דִּבַּרְתָּ לֹא־אֹסִף עוֹד רְאוֹת פָּנֶֽיךָ:

צריך להבין – מהו "כי ממנו נקח לעבוד את ה' אלקינו?" מדוע לא אמר כי אותו נקריב לה'!

ומה זה "ואנחנו לא נדע מה נעבוד את ה' עד בואנו שמה" הפשטות – לא נדע כמה קורבנות נצטרך, אם כן היה לו לומר ואנחנו לא נדע כמה צאן נצטרך?

וענין זה שהוצרכו ללמוד מבעלי חיים, אל יפלא לנו דבר זה, שלז לימדונו רבותינו ז"ל (עירובין דף ק׳) כי אלמלא ניתנה תורה היינו לומדים מידות מבעלי חיים כגון צניעות מחתול, גזל מנמלה ודרך ארץ מתרנגול וכו' בבחינת ״מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו״ וע״ז זה אמר משה רבינו ע"ה לפרעה ״וגם מקנינו ילך עמנו, כי ממנו ניקח לעבוד את ה׳ אלוקינו עד בואנו שמה״. פי׳ שעד שנזכה ללמוד מתוה״ק צריכים אנו ללמוד ממקנינו את המידות המוטבעות בהם, אשר מתאימות למבחר אנושי שישתמש במידות אלו.

אחרי מתן תורה – כבר איננו לומדים מבעה"ח. "עד בואנו שמה". מדוע?

הנמלה לא גוזלת את חברתה, אך את החקלאי? נו מה… חסידה עושה חסד – אך עם חברותיה בלבד. וכעזה"ד.

א. ר' צבי ענבל נכנס לאוטובוס.

הבדל בין חיה לאדם. הקוף – אל תספר שאנחנו מכירים…

לסטלין נזקפו רציחות של כ-50 מליון איש! הרבה יותר ממה שכל הבהמות בעולם המיתו מימות עולם ועד עתה!

ב. הרב פינקל והיהודי שזכה באיש השנה. מסעדן 800 מסעדות, ביקור בא"י, שאלת הרב פינקל, מה שלא עשו לנו הנאצים עשתה לנו אמריקה!!

ג. דוגמא לזה – הגוי השיכור שנפל לרכבת תחתית וכמעט נדרס. [לעומת ר' ירוחם ממיר והכפפה]

ד. היהודי תמיד חש מרומם מעל הגוי. האדמו"ר מצאנז קלויזנבורג – הגם עכשיו תאמר אתה בחרתנו? ביתר שאת! אנו עם הנצח, הצרה היא זמנית!

רפיסות מול הגוי

הענריך היינה המשורר המומר: ״אבותינו היו אנשים ישרים ואמיצים. הם עמדו בהכנעה לפני אלוקים, אך, בתוקף ובקשיות עורף עמדו בפני מושלי ארץ. אבל, אני התייצבתי בחוצפה עד השמים ובהכנעה זחלתי על ארבעתים לפני האדם. ואכן, אני מוטל עכשיו על הארץ כתולעת רמוסה״. אברהם הוביל את אשתו אל מקום מנוחתה, ובדרך אל אחוזת הקבר גדל והתעצם האיש…

תשב… עד דכא!

בשיחה קדושה שהשמיע האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג זי״ע [מנתניה], בשנת תשמ״ג לתלמידות ״בית חנה״ בויליאמסבורג, עמד וסיפר בפרוטרוט לפניהן, על החויה הבאה שעברה עליו בימים הרעים ההם חויה עם הרבה מוסר־השכל. [האדמו"ר, כידוע, עבר ז' מדורי גיהנום בתופת הנאצית יש"ו, ושיכל את אשתו ואחד עשר ילדיו הי"ד]:

״שם במחנה״ התחיל את סיפורו ״היינו ישנים בלילות על הריצפה. הוכנסנו 42 איש לישון צפופים בחדר קטן אחד, ותוך שבועיים ימים לא נותר מאתנו חי רק אני ועוד מישהו… כל שאר ה־40 מתו מרעב מזוהמה וממגיפות.

שכבנו בלילות על האדמה, עטופי חשכה, כשמסביב רחשו רמשים ועכברים… ואני מנסה בכל יכלתי להחזיק מעמד… סמוך אלי שכב איש מבודאפעשט…״

״הנך יהודי?״ שאלתי אותו. והוא ענה: ״פשיטא! אחרת כיצד הגעתי לפה?״ חזרתי ושאלתי: ״מי ומה אתה?״ והשיב: ״אנכי נשיא הבנק הלאומי (״נאציונאל באנק״) של הונגריה״ (מדובר בבנק המרכזי של הממשלה ההונגרית, ומישרתו היא הדרגה הגבוהה ביותר בעולם הפיננסים, דמות דיוקנו היתה מצויירת על־גבי שטרות הכסף). אני שואל שוב: ״הנך יהודי?״ והלה משיב הפעם: ״לא!״ ״והרי אמרת מקודם שהנך יהודי?״ התפלאתי״. ״הזדרז האיש ופתר לי את החידה: ״התנצרתי!״ ביקש לעלות לגדולה ופנה עורף לאמונת אבותיו.

מכיון שיש לי פה עסק עם משומד, הרגשתי שיש לי מה לומר לו, והמשכתי בשיחה. שכבנו אחד ליד השני על האדמה, בין כה וכה לא הייתי מסוגל להירדם, מי יכול לעצום עין במצב כזה. האיש שלח מבטים לעברי ואני הסתכלתי בחמלה עליו. שאלתי אותו: ״אמור נא, מי היא אשתך?״ ״אשתי נוצריה״ ענה. ״והיא לא הצטרפה אליך לבוא הנה?״ תמהתי. איש־שיחי התרגז והתרעם על עצם השאלה: ״איך יכולת להעלות על הדעת רעיון כזה, שהיא ג״כ תבוא לפה, כדי לסבול צרות צרורות כמוני?!״

״העמדתי פני תם ואמרתי לו: ״לא מובן לי הדבר. ידעתי מאז כי אשה טובה ומסורה היא זו, ההולכת עם בעלה באשר ילך… אפילו לגיהנום היא תלך עמו… להשאיר את הבעל לבדו במצב כזה?״ ובנשימה אחת פניתי אליו דרך אגב בנימה של התענינות: ״אמור נא, האם חייתם בטוב?״ הוא: ״איזו שאלה?! מזה שלושים שנה אנו חיים ביחד, קניתי עבורה מכל הטוב והיפה, הענקתי לה כל טוב שבעולם!״ ואני: ״אם כך תמה תמה אקרא, היתכן, אתה התייחסת אליה כ״כ טוב ויפה, והיא מוכנה לחלוק עמך רק את הטוב והאושר? וכשבאה צרה זו עליך השאירה אותך לבד?!״

״בנקודה זו נפסקה שיחתנו. בינתיים חלפו שעות הלילה. אתא בוקר. נשמעו צלצולי פעמונים. חייבים לקום ולצאת החוצה לעבודת הפרך. למחרת בערב נפגשנו שוב וחידשנו את השיחה בינינו. אני פותח ושואל: ״הגד נא, האם פעלת מה לטובת הממשלה ההונגרית?״

הוא: ״כאשר נתמניתי לנהל את ה״נאציונאל באנק״ היה מצבו בכל רע, ערך ה״פענגוי״ (=שם המטבע ההונגרית) ירד פלאים, תמורת 1,000 פענגוי היית מקבל כמעט כלום, ואני עשיתי ממנו כסף ממש, מטבע קשה… ההון הלאומי גאה, הונגריה התעשרה הודות לתושיה שלי והתחילה לנהל סחר עם כל העולם, הראיתי נפלאות בתחום העסקים… וכי לא שמעת מימיך אודותי?!״

״משכתי בכתפי כמתנצל: ״אינני מתמצא… אינני איש עסקים, ולא בנקאי…״

ואיש־שיחי מתפלא מאד: ״אינך יודע מי ומה אני? איפה תמצא גוי אחד בהונגריה שלא שמע עד היום את שמי?״

״המשכתי: ״אם כאלה פני הדברים, מדוע איפוא שלחו אותך הנה, וכל הגויים החרישו ושתקו, העם ההונגרי לא מחה… הלא כ״כ הרבה פעלת למענם, העשרת את אוצר המלוכה, איך זה שאדם חשוב ורב־זכויות כמוך יגורש בלא שום סיבה מוצדקת למחנה ריכוז?״

״מדוע אתה מתגרה בי ומדבר אלי ככה?״ זעם האיש ״ושמא תאמר לי מדוע הנך עצור פה?!״

השבתי לו: ״אנכי רב עני ואביון, מעולם לא עשיתי שום טובה לאיש גוי, מימי לא נתתי לאחד מהם אף לא כוס מים… והם שונאים אותי… אולם אתה שכל־כך הרבה טובות גמלת להם, אותך ישנאו? הייתי מצפה שישאוך על כפיים, ולא שיגרשו למחנה ריכוז…״

״והוא: ״אכן, כפי שאתה רואה, לא נשאו אותי על כפיים…״

״אינני תופס בשכלי״ המשכתי ״הלא אתה השתמדת, קיבלת עליך את האמונה הקאטולית [אכן אנשי דקטלי נינהו…], הפכת לגוי גמור, הכל כדי להיות כמוהם ולמצוא חן בעיניהם והנה הם לא התחשבו כלל בכל זה?

"ומה עם ילדיך [-הגוים- מאשתו הנוצריה…]״ שאלתי שוב כבדרך־אגב ״מה מעשיהם?״

״ילדי? האחד רופא, השני פרקליט, והשלישי איש עסקים גדול, מיליונר ממש…״

הוספתי דרך שאלה: ״וגם להם נתת והענקת משלך?״

ויען: ״בודאי! דאגתי להשכלתם, שלחתי אותם למכללות שישתלמו ויהיו מלומדים…״ ״ומדוע״, לא הרפיתי, ״לא באו הילדים ללוות אותך? הלא אפילו כשאדם מת ועבר ובטל מן העולם, ילדיו מלווים אותו עד למקום מנוחתו בקבר, ואותך הניחו לגרש בחרפה סתם־כך… אפילו לא הלכו אחריך עד מחוץ לעיר… איש מהם לא בא לפחות לעמוד פה בחוץ, ולראות מרחוק היכן שרוי אבא ומה עובר עליו?!״

״נענה ואמר: ״הנך מציק לי מאד בדבריך… אתה מבקש להציק לי…״

השבתי לו: ״אינני מטריד, חלילה, אני רק מבקש להבין את מר גורלך…״

וכה המשכנו עד שעה מאוחרת לשוחח ולעסוק בחילופי השקפות. בלילה השלישי (אין פה שום גוזמא) חזר האיש ובא אלי מעצמו:

״יודע אתה, רבי, הרהרתי בדבריך הרבה במשך היום… והגעתי למסקנה, ש…הנך צודק!״

בהמשך שיחתנו הביע את חרטתו הגמורה, חרטה על שהשתמד, חרטה על שהתחתן עם אשה נוצריה. הוא התחרט גם על כך שגידל ופינק כל כך את ילדיו. עכשיו הינו רואה בבירור, שאין לו מאומה מכל החיים העלובים האלה…״ ״טעות היתה בידי…״ ייבב האיש בקול חנוק ״תעיתי בדרך החיים…״

״בלילה הרביעי כבר לא היה אותו בנקאי בין החיים. הצטערתי על נשמה תועה זו, אך הייתי מרוצה מאד מן הזכות שנתגלגלה לידי: היכן שהוא שרוי, באיזה מדור שלא יהיה, לפחות יום אחד לפני מותו הרהר בתשובה כלשהי, התחרט על מעשיו. אמנם התחרט ורצה לשנות את אורח חייו…״ ״אך דא עקא, שכבר היה מאוחר מדי…״. [לפיד האש ח"א עמ' קפה]

יהודי דומה כמרגלית, פעמים טינוף ובוץ רב מעמעם אורה, אך קרצוף ושפשוף מתמיד, יגלה זהרה!

פעמים אדם צריך מכות רבות עד שהוא מגיע למסקנה הנכונה.

עד כאן הוקלט

ה. מעלת עם ישראל, בעיני הגויים.

הפילוסוף הצרפתי ז'אן-פול סארטר:

"אינני יכול לשפוט את העם היהודי על פי הכללים המקובלים של ההיסטוריה האנושית, העם יהודי ההוא משהו מעבר לזמן".

הפילוסוף הרוסי ניקולאי ברדייב:

 "כשניסיתי לאמץ את השיטה המטריאליסטית (החומרנית) ההיסטורית על ידי הצבתה מול גורל העמים, היא התנפצה אל העניין היהודי, אשר גורל נושאיו נראה נעדר הסבר לחלוטין. לפי הקריטריון המטריאליסטי והפוזיטיבי, צריכה היתה אומה זו לעבור מזמן מן העולם. קיומה הוא תופעה מסתורית ומופלאה, המעידה כי חיי אומה זו מתנהלים בכוח גזרה קדומה".

הסופר האמריקני הרמן ווק:

'עם זה התגבר על שורה מדהימה של צרות ופגעים, שעל פי דרך הטבע אין לעמוד בהם. התקיימות ממושכת זו בניגוד להיגיון ההיסטורי, היא הדבר המופלא ביותר והמצריך הסבר, אף כי גם אריכות הימים כשלעצמה מפליאה היא למדי".

פרופ' ג'ורג' פרידמן, סוציולוג והיסטוריון צרפתי:

"יש לעם היהודי היסטוריה שאינה כשל כל העמים. כתבתי פעם שהיהודים הם 'תאונה של ההיסטוריה', משהו שאינו תואם את הכללים המקובלים של ההיסטוריה".

הפילוסוף והמתמטיקאי הצרפתי בלז' פסקל':

"מוצא אני בקרן זווית של העולם עם מיוחד, נבדל מכל שאר גויי הארץ, העתיק בכולם. עם שקורותיו קודמות במאות שנים רבות לקורות העתיקות ביותר שישנן. עובדת קיומו של עם זה מתמיהה אותי, ונראה לי שכדאי וראוי לתת עליה את הדעת".

אברהם לבני, כומר שהתגייר:

"עם ישראל וקיומו הנצחי מהווים עבור העולם הנוצרי 'מסתורין', מדובר בחידה מציקה ומוחשית. במשך מאות שנים ניסתה הנצרות להיפטר ממנה יותר ממה שניסתה לעמוד על טיבה. היא השתמשה בכל האמצעים העומדים לרשותה כדי להיפטר מהעם הטרדן: רדיפות, טביחות, שינון הבוז, השמצות וכל סוגי האלימות, אלא שהעם שרד, והישרדותו העל טבעית הקנתה ממד נוסף למסתורין הזה".

הסופר האמריקני מרק טווין:

"המצרים, הבבלים והפרסים, עלו ומילאו את העולם בשאון הדר ויפעה, עד שהועם הזוהר והם שקעו, בלו ועברו מן העולם. היוונים והרומאים הלכו בעקבותיהם, עוררו רעש עצום ונעלמו. עמים אחרים הופיעו, נשאו ברמה את לפידם לזמן מה, אך הוא נשרף באש של עצמו, ועתה הם יושבים בצל או אבדו בכלל.

היהודי ראה את כולם, והוא היום מה שהיה מאז ומעולם. אינו מראה סימני שקיעה, לא תשישות של זקנה, אין האטה בכישוריו, וערנותו לא קהתה.

כולם בני תמותה בעולם מלבד היהודים. כל הכוחות חולפים, אך הוא נשאר. מהו סוד נצחיותו?".

הסופר הרוסי לב טולסטוי מבלי דעת, חזר כמעט מילה במילה על מילות ההגדה:

'היהודי הוא סמל הנצחיות, הוא, שלא השחיטות ולא העינויים לא יכלו להשמידו, לא אש ולא חרב האינקוויזיציה לא מחו אותו מעל פני האדמה, הוא שהיה הראשון להכריז על דברי אלוקים, הוא שהיה זמן רב כל כך שומר הנבואה ומסר אותה ליתר האנושות, אומה כזאת אינה יכולה לכהות, היהודי הוא נצחי, סמל הנצחיות'

ו. היהודי מסר נפשו על שמירת השבת – מונטיפיורי ושמירת השבת.

אז לשרוף שבת על כדורגל?? על קניות? לזה עמ"י מסר נפש 3300 שנה??

האם היקרה מדליקה נרות, הילדים כמלאכים סביב לשולחן, שירי שבת, דברי תורה! ג"ע בעוה"ז!!

האב והשכן שהלך לים בשבת.

ז. היהודי שבא לרב אונגר וסיפר את חלומו על בנש"ק שביקש את שכר המצה, ותשובת הרבי ממחנובקה.

סיפר הגאון רבי יצחק שלמה אונגר זצ״ל, ראש ישיבת ״מחנה אברהם״ ורב חוג חתם סופר בבני ברק: יום אחד הופיע אצלו אחד מבני הקהילה, נרעש כולו. היה בפיו סיפור מרעיש, אבל רקעו התרחש כשלושים שנה לפני כן, במחנה המוות אושויץ.

יהודי הונגריה הגיעו לאושויץ בשלהי מלחמת העולם. ממש בשנה האחרונה. כשהצוררים נחלו מפלה אחרי מפלה בשדה הקרב וממשלת הונגריה בקשה לפרוק עול הגרמנים שהפכוה לבת חסותם, השתלטו הגרמנים על הונגריה, תחמו את הגטאות ותוך כחדשים ימים שלחו כמיליון יהודים להשמדה, ה׳ יקום דמם. אותו יהודי היה ביניהם. הפרידו בינו לבין אשתו ואת ילדיו שלחו למשרפות. הטביעו מספר כחול על זרועו וחייו נתנו לו לשלל תמורת עבודת פרך. התקיים על פרוסת לחם ופנכת מרק ליום. שכנו לדרגש היה בנש"ק – 'בנן של קדושים', צאצא לגזע צדיקים, שושלת מפוארת עתירת יחוס. חיזקו בלא הרף באמונה ובטחון, וניצל כל שעת פנאי ללמוד תורה ואמרות צדיקים. יום אחד פנה אליו בהתרגשות עצורה: חג הפסח מתקרב, ׳מרור׳ יש בשפע, אובער אוו נעמט מען א ׳כזית׳ מצה, מאין ישיגו ולו כזית מצה?!

וברוך השם, אין מעצור לה׳ מהושיע, ברב או במעט. בעלות הברית הפציצו ממגורת מזון. היו שם שקי תבואה מבוקעים, אוצר בלום במחנה הריכוז, אבל מי שינסה לשים בכליו מתחייב בנפשו. סיפר לחברו, שהמריצו למסור נפשו. החביא במקום מסתור כמה גרגירים. בהפסקה הקצרה שהיתה להם מדי יום שייף שתי אבנים וטחן באמצעותן את הגרגרים.

ליבן פסת מתכת, ערב את הקמח במעט מים, נקב במסמר ואפה על טס המתכת המלובן. יצא רקיק עבה ונוקשה, גדלו כפסת יד. מחמת עביו היו בו שני ׳כזיתים׳, אחד עבורו ואחד עבור חברו. עכשיו צריך להגניבו למחנה. אם יתפס, אחת דתו… הניח את הרקיק בין כתנתו לבשרו, והצמיד זרועו לגופו. עבר את הבקרה בשער המחנה, והמשיך אל הבלוק. בפתח הביתן עמד שומר גרמני שהבחין בתנוחה המאולצת של ידו. ״מה אתה מחביא שם״, נבח. משך את ידו, והרקיק נפל. דרך עליו בעקב מגפו בחמת זעם, ואלו הצלפות הצליף בפרגולו! היהודי נפל מעלף, והזקיף כבר מצא קורבן חדש. בשארית כחותיו אסף היהודי את הפרורים שסביבו, שעבורם מסר נפשו. גרר עצמו לדרגשו, והתעלף.

חברו עוררו, רחץ פניו במים. הגיר מעט לגרונו. השיב נפשו. פתח ידו, והראה לחברו את האוצר. אלו היה בכף ידו חופן יהלומים, לא היה החבר מתרגש יותר. אח, הייליגע מצה, מצה קדושה בעמק הבכא, בגיא צלמות, קרן אור בחשכה! אבל, כמה חבל, בכל הפרורים, אין יותר מכזית אחד?

התחנן החבר: ״בבקשה ממך, תן לי את ה׳כזית׳, מימי לא עבר עלי ליל סדר בלי ׳כזית׳ מצה!״

ענהו: ״מה פתאום, ה׳כזית׳ שלי הוא. מסרתי עליו נפשי, הוכיתי עליו מכות נמרצות, לא אותר עליו!״

והלה מתחנן: ״אנא ממך, אני אקריא לך את ההגדה – אני יודע אותה בעל פה – מ״הא לחמא עניא״ עד ״חד גדיא״. גם את ״שיר השירים״ אמר, תאמר אחרי מילה במילה. רק את ה׳כזית׳ תתן״. והשני מסרב.

״את כל חלקי לעולם הבא אתן עבור ה׳כזית׳! ראה״, התיפח, ״את משפחתי אבדתי, כל מה שהיה לי אבד. מה נשאר לי! לפחות, ׳כזית׳ מצה!״

וחברו מתייפח לעומתו: ״הלא כמוני כמוך, והמצה שלי היא! סוף דבר, לא עמד בהפצרותיו, והגיעו לפשרה: חברו יאמר את ההגדה, ויזכה בשכר זאת למצה.

אבל את שכר המצוה יקבל המסתכן. ולפום צערא אגרא, וכמה הסתכן והצטער בגינה, מגיע לו. וכך היה. בערב לחש לו חברו את ההגדה, יחדו בכו ב״השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין״, שוררו את ההלל וקראו ״לשנה הבאה בירושלים״. את המצה, אכל החבר, בנן של קדושים.

למחרת יצאו לעבודה. החבר התפלל בלחש. זמזם ב״הקל בתעצומות״, עצם עיניו בקריאת שמע, גחן בכריעות תפלת העמידה, ובהגיעו להלל לא עצר כח להבליג. הזדקף ושאג את הברכה, ובאותו רגע השיגו כדור המרצחים ונפל שדוד. השם יקום דמו.

חברו שרד, והגיע ליום השחרור. עלה ארצה ובנה את חייו מחדש. הקים משפחה לתפארת ונמנה על בני קהלת ״חוג חתם סופר״ בבני ברק.

כל זה סיפר בבואו, כהקדמה – כי הלילה הופיע החבר בחלומו.

עטור בגדי לבן, פניו מאירות כזהר הרקיע, ובקשה בפיו: ״הזוכר אתה שנתת לי את המצה, בתנאי שאתה תקבל את שכר המצוה?״ זוכר, ודאי זוכר. ״אז באתי לבקשך. אנא, ותר לי על שכר המצוה – כל המצוות שעשיתי, קבלתי עליהן שכר. חוץ ממצוה זו. המעשה היחיד, עליו לא קבלתי שכר. אנא בטובך, הענק לי גם את שכר המעשה

נדהם לבקשה. לעזות שבה. הזכיר לחברו: ״הלא המצה שלי היתה. אני סכנתי נפשי בלקיחת הגרגרים, בטחינתם ואפייתם, ובהגנבתם למחנה. אני הוכיתי עבורם, כמעט שילמתי בחיי. התחננת, בכית, ויתרתי על המצה. לפחות, אזכה בשכר!״

והחבר ידע, הסכים, אבל הזכיר שהוא זה ששמר חשבון הלוח וסיפר שהלילה ליל החג, והוא זה שזירז להשיג המצה, והוא שהקריא את ההגדה, ומבקש בתמורה את שכר המצוה. עבורו, ירד מהעולם העליון. עבורו התגלה, זה חשוב עבורו כל כך

והחבר סירב. פני חבירו הקדוש התכרכמו בפחי נפש, באכזבה עמוקה, ונעלם.

קם, והנה חלום. התפעמה רוחו. לא ידע האם טוב עשה. מצד אחד, ״חייך קודמים״. ואין שום הצדקה. ממש עזות מצדו. מצד שני, בכל זאת. אין מתגרים בנשמה קדושה, ובקשתו של נפטר

״והגיע אלי״, ספר הרב אונגר. ״בקש אישור לסרובו, או הוראה לויתור. אמרתי לו שאין זו שאלה עבור רב, זה ענין עבור רבי. שלחתי אותו לרבי ממכנובקה, ובקשתי שיחזור ויספר מה אמר לו״.

״הוא חזר למחרת״, ספר הרב אונגר, ״ובפיו ספור מפלא״ בקצר רוח חכה לערב, לשעות קבלת הקהל של הרבי. נכנס אל הקודש פנימה, וסיפר את ספורו.

שמע הרבי, והפטיר: ״על פי יושר, עליך לוותר״… התקומם: על פי יושר?! על פי יושר וודאי אינו צריך לוותר! כל שאלתו, האם לנהוג לפנים משורת הדין!

הסביר הרבי: ״הלא תבין, חברך נפטר. מה שיש לו, יש לו זה המצוות שסיגל עומדות לזכותו, יותר מהן, אינו יכול להשיג. מצוה אחת קיים ולא קבל עליה שכר, והיא חסרה לו – אבל אתה חי!

אתה מניח תפלין, מתעטף בטלית, מתפלל שלוש תפלות ומברך מאה ברכות ליום. ושבתות, וחגים, מצוות לאין ספור! ובנים לך, ואתה מחנכם למצוות, וכל מצוה שהם מקיימים נזקפת גם לזכותך, לזכות החינוך שהענקת

האין זה מן היושר, שתוותר למענו על שכר מצוה אחת?!״ ״טוב, אם הרבי אומר, אוותר״ ־

״לא כך. לוותר צריך בלב שלם״, פסק הרבי. הוציא מכיסו צרור מפתחות. ״הכנס לבית המדרש הסמוך״ אין שם איש עתה. תפתח את הדלת במפתח הזה. תדליק את האורות, ותפתח את ארון הקדש, במפתח הזה. תכניס את הראש לארון הקדש, ותשפך לבך לפני הקדוש ברוך הוא.

תספר על הכרותכם, על האחוה הנפלאה ששררה ביניכם, על החזוק שקבלת ממנו. על ההמרצה שהמריץ אותך לאפות את המצה.

על ליל הסדר ההוא, בעלטה, על הדרגש. תחיה את הלילה ההוא, הלילה האחרון לחייו, ואז תאמר שאתה מוותר לו בלב שלם על שכר המצוה, לעשות נחת רוח לנשמתו בעולם העליון אחר כך, תחזור אלי״

עשה כן, והמראות והמארעות שבו והציפוהו, הכל חי מחדש, והמעמד סחט ממנו את כל כוחותיו. בקושי גרר רגליו משם. סגר את ארון הקדש ונשק לפרכת, כבה את האור ונעל את בית הכנסת. החזיר את המפתחות לגבאי, לא היה לו כח להכנס אל הרבי. ביקש מהגבאי להודיע שיבוא למחרת. התנהל באפס כח לביתו, וקרס למיטתו.

וחברו הופיע בחלומו. פניו מאירות וזוהרות, בא להודות על הענותו לבקשתו.

בבקר הלך להתפלל במנינו של הרבי. לאחר התפלה ספר על ההתגלות השניה. הרבי לא הפתע, אבל פתח ואמר: ״ראה נא

חברך היה בנן של קדושים, גדל בבית מלא תורה ויראה. אין ספק, שסיגל מצוות ומעשים טובים לאין שעור. וזכה למות על קדוש השם, ואם היו עליו תביעות נמחקו בכך כליל. מצוות כה רבות ואפס עברות וחז״ל העידו בהרוגים אלו שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם בגן העדן העליון ־ וכדאי היה לו לעזוב את העידון הנפלא, ההנאה העלאית מזיו השכינה, ולרדת לכאן, כדי להתחנן ולהעתיר, ממש לפשוט יד, כדי לזכות בשכר מצוה אחת

ואנו, כמה מצוות מתגלגלות למרגלותינו, ואין אנו גוחנים לאספן! כל פרשה בתורה, כל משנה, כל עמוד גמרא. בכל שעור תורה, כה הרבה מצוות. ובאיזו קלות ראש אנו מבזבזים את השעות!

כל עזרה לזולת, כל עדוד ומחמאה. וכמה אנו אטומים, כמה מתעלמים – איזה שעור מוסר הוא!״

״ואת כל זה״ – סיים הרב אונגר זצ״ל – ״חזר לספר״… אכן, איזה שעור מוסר!

כשיודעים מה היא שכר המצווה שאין די בכל טוב העולם בכדי לשלם שכרה – ובדקה אפשר לומר מאתים מלים, ובחמש דקות אלף שוה ערך ליותר מששים רבוא מצוות!

*

אל תחמיץ את הרגע – זריזות

[זריזות בעבודת ה' – היסוד מהרב נבנצל, עם תוספת מהר' ברוורמן תשעח, ועוד תוספות]

שואל הרב נבנצל שליט"א:

מדוע התורה החמירה כל כך באיסור חמץ ואכילת מצה בפסח ולמה היא מצווה אותנו כל כך הרבה מצוות זכר ליציאת מצרים?

במילים ״ושמרתם את המצות״ היא להיזהר בעשייתה שלא תבוא לידי חימוץ, כך כותב רש״י – ״ושמרתם את המצות ־ שלא יבואו לידי חימוץ״. אך רש״י מוסיף לבאר על דרך הדרש שציווי זה הוא לא ציווי מקומי למצווה זו אלא לכל המצוות כפי הנאמר: ״רבי יאשיה אומר אל תהי קורא את המצות אלא את המצוות, כדרך שאין מחמיצין את המצות כך אין מחמיצין את המצוות אלא אם באה לידך עשה אותה מיד!״

יש להתבונן בדברים מדוע ראו חכמים להזהיר אותנו על זריזות בעשיית המצווה דווקא כאן, במצוות המצה. האם הקשר בין המצה למצווה הוא מחמת הדמיון בין המילה ״מצות״ ל״מצוות״ או שקיים קשר יותר מהותי ביניהם?

איסור חמץ במנחה

האיסור להביא את קרבן המנחה חמץ בשאר ימות השנה מעורר תמיהה, ניחא בחג הפסח הלא נאמר האיסור של: ״בל יראה״ ו״בל יימצא״; אך במנחה הבאה בשאר ימות השנה, יש להתבונן בטעם האיסור להקריבה חמץ?״

התשובה היא –

כשם שבהכנת המצות אין צורך בשום פעולה מיוחדת על מנת לפסול אותם – די לנו להניח את הבצק ללא עיסוק והוא מחמיץ מאליו, כך גם במצווה – אם האדם לא מזדרז בקיומה עלולים לצוץ כל מיני עיכובים שימנעו את קיום המצווה.

עוד מסבירים: אל תחמיצנה – אל תעשה אותה בפרצוף חמוץ ובעצלות כמי שלא בא לו ואין לו חשק !

כך גם בענין המנחה

כתב החינוך במצווה קי״ז בטעם איסור החמצת המנחה. בפתיחת דבריו מציין החינוך: ״שרשי מצוה זו נעלמים מאד למצוא אפילו ׳רמז׳ קטן מהן!…״ אך למרות הכל מלמדנו את הטעם הנגלה לעין אדם,

וז״ל: ״ואומר כי ענייני הקורבן כולם ־ לעורר מחשבת המקריב, ולפי המעשה ההוא יקח דמיונותיו בנפשו, הכל כאשר כתבנו כבר, ועל כן בהרחיק החמץ, שהוא נעשה בשהייה גדולה, מקורבנו, יקח דמיון לקנות מידת הזריזות, הקלות והמהירות במעשי השם ברוך הוא, וכמו שאמרו זכרונם לברכה הוי קל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי לעשות… ״.

היהודי שהתמהמה עם התרומה

ומעשה ביהודי מסורתי שבניו סטו מדרך הישר לעת זקנתו כשחש שקרב יום פקודתו גמר בלבו לתרום את רוב הונו העצום לישיבה מסויימת נפגש עם ראש הישיבה וסיכמו ביניהם שלמחרת יפנו אל עורך דין פלוני בשעה ארבע אחר הצהרים ויעשו חוזה כדת וכדין כדי שלא יוכלו היורשים לערער על כך למחרת בבוקר נדהם ראש הישיבה לראות מודעות אבל המבשרות על מותו של האיש ואז אמר לתלמידיו "כמה גדלו דברי חכמים שאמרו מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה" שאילו היה מזדרז אתמול לערוך החוזה היה זוכה למעלה העצומה של החזקת התורה וזוכה לחיי עולם הבא ומעתה מי יודע לאלו הבלים יבזבזו את כספו שעמל עליו כל ימי חייו [טובך יביעו]

וכן נפסק בסעיף הראשון שבשולחן ערוך (או”ח סי’ א-ס”א) וז”ל יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו, שיהא הוא מעורר השחר, וכ”כ בשם מו”ז מור”ם זצ”ל וז”ל ומיד כשיֵעור משנתו יקום בזריזות לעבודת בוראו יתברך ויתעלה.

דברי המס"י בענין הזריזות

הרמח"ל מסביר שהזריזות בקיום המצווה היא לא מבטאת רצון "להפטר" ממנה אלא שהיא נובעת "מיראתו פן לא יזכה לגמור אותה" (מסילת ישרים פ"ז). היא גם מורה על חיבוב המצווה כשם שאדם המחבב דבר מתעסק בו בזריזות. יסוד זה נלמד מחומרת איסור חמץ.

הבחור שהיה קם לנץ "כדי להתפטר מזה על הבוקר וגמרנו"…

בנוסף לזה מידת הזריזות באה להראות שאנו עבדים לה', שהזמן לא ברשותנו אלא שייך לקב"ה ולכן אין לנו רשות לבזבז אותו לריק. לא בכדי המצווה הראשונה היא: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים" (שמות יב, ב) מצוות קביעות ראש חודש מורה לנו על חשיבות הזמן, אות וסימן שאנחנו עבדים לה' וכל זמננו מסור לו.

נחום איש גמזו

הגמרא מספרת שפעם אחת היה נחום איש גם מהלך בדרך לבית חמיו והיה עמו משאוי ג' חמורים אחד של מאכל ואחד של משתה ואחד של מיני מגדים "בא עני אחד ועמד לו בדרך ואמר לו רבי פרנסני אמר לו המתן עד שאפרק מן החמור לא הספיק לפרוק מעל החמור עד שיצתה נשמתו של העני הלך נחום איש גם ונפל על פני העני ואמר עיני שלא חסו על עיניך יתומו ידי שלא חסו על ידיך יתגדמו רגלי שלא חסו על רגליו יתקטעו" ובו" המאמר והסיפור מפליאים עד מאד אבל מצאתי פירוש המקיל על ההבנה בירושלמי ששם מופיע הסיפור בקצת שינוי דהיינו שנחום איש גם זו השיב לבקשת העני המוכה שחין כי ימתין לאחר שיחזור כנראה מבית חמיו ואז יתן לו אוכל לפי פירוש זה מובן מאד מה שנחום איש גם זו קיבל על עצמו עונשים כה חמורים ונוראים משום שלפי גירסא זו אשמתו היתה בולטת בהרבה כי לאחר שדחה כל כך את עזרתו ואיחר בה לאחר שיחזור מחמיו

אבל לפי גירסת הבבלי קשה מאד להבין במה היתה אשמתו הלא ירד מיד מן החמור לפרק את המשא בכדי להאכיל ולהשקות את העני במה מצא את עצמו אשם עד שלא נתקררה דעתו והעמיס על עצמו עונשים כה חמורים בכל גופו וכי מה יכול היה לעשות יותר בכדי להציל את חייו של העני?

נחום איש גם זו מצא בעצמו על עצמו תביעה של דק מן הדק. הוא האשים את עצמו על שאמר לאותו עני "המתן" כי היה לו מיד לקפוץ מן החמור ולפרק את משאו

אותה מלה של "המתן" באה במקום הזריזות הוא מצא לעצמו פנאי להרהר ולומר "המתן" וזה הפחית מן ההצלה המהירה עיכב את העזרה החיונית אפילו למשך דקה או שניה אותה שניה של אמירת "המתן" ואותו רגע יחיד טמון בו חיים ומוות ברגע אחד יש שמתגלמים בו לפעמים חיים ארוכים ועולמות נצחיים. האמירה "המתן" הביאה את הענין לידי יאוש, שבסופו נפח נשמתו!

אגב, נראה מכאן על מה תבעו גדו"י את עצמם!

הרב שטינמן זכר כמה 'חטאים' שיש לו לתקן.

א. שפ"א קטף מבלי משים עלה מגדר חי, ולא ידע איך ישיב ולמי והרי זה פחות משו"פ. ב. פ"א היה באיטליה כדי להציל בחור מהנאצים, ושלח מכתב והסתפק אם לשים בול אחד או שניים, ושם אחד, ואח"כ התחרט "אני צריך תביעה של מוסוליני נגדי בשמים…"? ג. פעם אמר על עצמו שמעולם לא הקפיד, חוץ מפ"א ומתחרט על זה מאד – מה הטעם להקפיד? מה זה נותן??

ההבדל בין חוץ לזמנו לחוץ למקומו

באכילת קודשים יש דין "חוץ לזמנו". אדם המקריב קורבן על מנת לאכול כזית ממנו חוץ לזמן שתורה הגדירה לאכילתו, כגון קורבן תודה שחייבים לאוכלו ביום הבאתו ובלילה שלאחריו עד חצות, והמקריב חשב (באחד משלבי הקרבתו) לאכול ממנו למחרת הרי הוא פסל במחשבה זו את הקורבן והפך אותו ל"פיגול".

ישנה עוד מחשבה הפוסלת את הקורבן והיא מחשבת "חוץ למקומו", אדם שחשב לאכול מהקורבן מחוץ למקום שהתורה מחייבת לאוכלו הוא פוסל אותו. ובכל זאת יש חילוק משמעותי בין שני הדינים הללו: האוכל קורבן שנפסל משום מחשבת "חוץ לזמנו" חייב כרת ואילו האוכל קורבן שנפסל משום מחשבת "חוץ למקומו" הוא חייב מלקות – עונש הרבה פחות חמור מכרת. מדוע התורה הקפידה כל כך על שמירת מסגרת הזמן יותר משמירת מסגרת המקום?

אומר הרב נבנצל: ייתכן שהסיבה היא משום שהקפדה על שמירת מסגרת הזמן מצביעה על היותנו עבדים לה'; עבד הוא לא אדון על זמנו – זמנו שייך לאדונו.

לכן התורה דורשת מאיתנו התבוננות רבה על מנת למנוע פרצה במסגרת הזמן.

הסתת עובדי הבעל

חז"ל מגלים לנו שדווקא בנקודה זו הסיתו כומרי הבעל את עם ישראל לעבוד ע"ז. הנביא אומר: עמוס פרק ד, ד-ה

(ד) בֹּאוּ בֵֽית־אֵל וּפִשְׁעוּ הַגִּלְגָּל הַרְבּוּ לִפְשֹׁעַ וְהָבִיאוּ לַבֹּקֶר זִבְחֵיכֶם לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים מַעְשְׂרֹֽתֵיכֶֽם: (ה) וְקַטֵּר מֵֽחָמֵץ תּוֹדָה וגו'

אמרו להם הנביאים: "בֹּאוּ בֵית אֵל וּפִשְׁעוּ הַגִּלְגָּל הַרְבּוּ לִפְשֹׁעַ" (עמוס ד, ד) כדאי לכם לעבוד את עגלו של ירבעם מאשר לעבוד את ה' במקדש; יש לה' יותר מדי דרישות,

הוא אומר "וְלֹא יָלִין חֵלֶב חַגִּי עַד בֹּקֶר" (שמות כג,יח) ועבודת אלילים אומרת: "וְהָבִיאוּ לַבֹּקֶר זִבְחֵיכֶם" (עמוס שם) אצלנו אפשר להקריב גם בבוקר!;

הוא אומר: "בְּיוֹם זִבְחֲכֶם יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת" (ויקרא יט, ו) ואילו עבודת אלילים אומרת: "לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים מַעְשְׂרֹתֵיכֶם" (עמוס שם) לא צריך למהר כל כך לאכול את הזבח, אפשר גם ביום השלישי;

התורה דורשת שרוב לחמי תודה יהיו מצה ועבודת אלילים אומרת: "וְקַטֵּר מֵחָמֵץ תּוֹדָה" (שם)

אין צורך להקפיד על חמוץ העיסה.

רואים מכאן שהנביא מקפיד להדגיש את הוויתורים של ע"ז הקשורים לזמן ללמד אותנו שעיקר גדול בעבודת ה' הוא לשמור על מסגרת הזמן כפי שאמרנו.

אם נתבונן גם היום מנסים להשפיע עלינו כל מיני גורמים על בזבוז זמן (להעביר את הזמן, לבילוים מלשון "בלאי", וכד') מחובתנו לעמוד איתנים כנגד זה ולנצל כל רגע לעבודת השי"ת לעשות נחת רוח ליוצרנו ולעשות רצון בוראנו.

ובאמת הענין הזה הוא יסוד בעבודת ה' – הזריזות. היום כלי התקשורת הבידור – נועדו למלא לנו את הזמן. גם בלילה ובלכתך בדרך – האנשים היום זורחים ופניהם מפיקות אור… אור דטומאה דהמסך המרצד…

צוואת הריב"ש

"צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו" ר"ל דרך מוסר כי יש ב"א ההולכים לדבר מצוה להתפלל או כיוצא בזה ובאמצע הדרך עומד לדבר עם ב"א אף שעושה אח"כ המצוה עבירה הוא בידו שלא הלך בזריזות והעונש שלו לאחר פטירתו ג"כ מדה כנגד מדה לפי שידוע מכמה ספרים שמעבירים אותו על הנהר על מעבר קצר מאד וזה לו יסורים קשים עד מאד כי יש לו פחד ורעדה אך צריך הוא לרוץ מהרה מאד כי זה פעולה לעבור מהרה והנה באמצע הדרך והמעבר שולח לו הקב"ה מלאך אחד לעכבו ומלאך הזה הוא שנברא מאותו המצוה והי' לאותו המלאך צער כי במחשבתו שחושב בביתי לילך לדבר מצוה נברא נשמה למלאך ובעשיית המצוה נברא הגוף ובשביל ששהה אותו לברוא הגוף מחמת שעמד לדבר עם ב"א ע"כ ג"כ בא המלאך באמצע המעבר לעכבו כדי שלא ירוץ. וזהו צדק לפניו יהלך וכו' ופשוטו כל המצות הולכים לפני אדם אחר פטירתו אך שיראה בשעת הליכתו שהלך לדבר מצוה שילך בזריזות ולא בעצלות בכדי שישם לדרך פעמיו ולא יעכבוהו במעבר הנהר:

ואולי גם דרך החריצות והעצלות נמדדים יתר מדותיו וזוך נשמתו של האדם

וכפי שהסביר הגר"י צדקה זצ"ל את הפסוק שאומר דוד "דרך מצוותיך ארוץ כי תרחיב לבי" [תהילים קיט לב] ולכאורה מדוע מוצא לנכון להזכיר דוד את זכותו באשר הינו רץ למצווה ולא מציין שום מעשה מצווה או תורה גופא שעשה וכי יש לפקיד להתפאר שהגיע מידי יום בריצה למשרד?

אלא פשוט הריצה לדבר מצווה מהווה ומוכיחה סימן על רצון ומסירות לעבודה

ולדוגמא חולה המתלונן על כאבים ומגיע לרופא הרי אין הרופא טורח לשאול אם אכן החולה הינו אוכל ברור שכן כי אלמלא שהיה אוכל היה בוודאי מת אלא הרופא מברר ושואל את החולה "האם כשהינך אוכל אתה אוכל בתיאבון " ולפי תשובתו קובע את האבחנה שכן אם יש לו תיאבון מעודדו הרופא שהתיאבון מהווה סימן להחלמה ואין מקום לדאגה ולכן דוד אינו מתפאר בכך ששומר שבת איזו התפארות זו מאחר והמחלל שבת דינו כגוי ונחשב למת אלא דוד מצביע על "התיאבון" על הריצה והזריזות למצוות המעידות על בריאות נפשית וטוהר הנשמה לכיסופין וכמיהה למצוות.

האבות קושרים החמור – העצלות

נאמר בפסוק: ״ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמיר וישב ארצה מצרים״ (שמות ד, כ). מבאר רש״י: ״על החמור״ -חמור המיוחד, הוא החמור שחבש אברהם לעקידת יצחק, והוא שעתיד מלך המשיח להגלות עליו שנא׳ (זכריה ט) ״עני ורוכב על חמור״.

יש להתבונן לשם מה חשובה הידיעה שאברהם אבינו, משה רבינו, ומשיח צדקנו השתמשו וישתמשו בבהמת החמור?

נאמר בגמרא: אמר רב הונא, אמר קרא ״שבו לכם פה עם החמור, עם הדומה לחמור״ (קידושין, סח ע״א). וכן נאמר בזוהר הק׳ כי. האומה המצרית היא בבחינת ״קליפת חמור״ כפי שהעיד עליהם הנביא יחזקאל: ״אשר בשר חמורים בשרם״ (כג, כ) ובלשון הזוהר: ״ומצרים דאינון חמורים״ (וישלח קע״ג).

החמור עצלן

מבארים בעלי המחשבה, שהמינוח השלילי לחמור נובע משמו – חמור, חומריות חמור מסמל את החומריות, מדוע?

מיישב זאת רמ״ק ב״אור יקר״: ״קליפת ישמעאל שיצא מאברהם, והיינו סוד חמור שעסקיו רעים, שהיה אברהם כובשו תמיד, כאומרו: ׳ויחבוש את חמורו׳, ואמר לישמעאל: ׳שבו לכם פה עם החמור׳ (שם כב, ג), והיינו סוד רוח עצלות, המתעצל האדם מלעסוק בתורה ובמצוות… ולכן נאמר בו באברהם: ׳ויחבוש את חמורו העצל, זהו למעשה המצווה… והיינו ׳ושמרתם את המצות׳, אל תחמיצו את המצוות״.

האדם – עצל מטבעו

מלמדנו הרמח״ל: ״ותראה, כי טבע האדם כבד מאוד, כי עפריות החומריות גס, על כן לא יחפוץ האדם בטורח ובמלאכה״ (מסילת ישרים ו).

כלומר, אדם מקורו מן האדמה, מן העפר הגס, ולכן רמת החיכוך של האדם עם הסביבה גדולה מאוד וזו הסיבה שהוא מתנהל בכבדות. ממשיך הרמח״ל ־ כשאדם רוצה להתעלות ולהתגבר על טבעו – ״ומי שרוצה לזכות לעבודת הבורא יתברך, צריך שיתגבר נגד טבעו עצמו, ויתגבר ויזדרז, שאם הוא מניח עצמו ביד כבדותו, ודאי הוא שלא יצליח״.

ככל שאדם פועל יותר בזריזות, הוא מזדהה יותר עם המימד הרוחני שבו ופחות עם חלק העפר שבו, וממילא הוא יותר קרוב לבורא שהרי הבורא כולו רוחני. לכן, ידועים דברי חכמים שכל מעשיהם של צדיקים נעשים בזריזות, שהרי הצדיקים רוצים להידמות לבוראם.

זריזות גם בענייני העוה"ז

מידת הזריזות טובה ונחוצה לחייו הרוחניים של היהודי בין בקיום המצוות, ובין בענייני עולם הזה, כפי שמלמדנו בעל ״אורחות צדיקים״ (שער ט״ו):

״כאשר צריך זריזות לתורה, כך צריך זריזות לענין העולם הזה, שיהיה זריז במלאכתו. ויש הצלחה גדולה למי שעושה ענייניו בזריזות. לכן בן אדם, תהיה זריז לשני עולמים, ועשה מלאכתך שהוא צרכי העולם הזה בזריזות, כדי שתיפנה מהרה למלאכת שמים״.

הרב סלמאן מוצפי אוכל חצי שעה – 10 דקות נט"י עם כוונות, 15 דקות ברהמ"ז, ו-5 דק' אכילה…

כשאדם זריז בענייני העוה"ז – נותר לו זמן רב לענייני העוה"ב!

הסטייפלר היה לומד יום ה', ליל ו', יום ו', הולך לזמן קצר להתכונן לשבת, חוזר לקבלת שבת מסיים את האוכל, הולך ללמוד ליל שבת, ובשעה מאוחרת עולה על יצועו…

חשיבות של רגע

כשחלה הג"ר נפתלי טראפ זצ"ל ראש הישיבה בישיבת רדין נוצרה התעוררות גדולה בין תלמידי הישיבה להתפלל על בריאותה וכל תלמיד התנדב יום או יומיים או שעות לימוד לזקוף לזכות החולה ומתווסף לו להחולה אז הרבה ימים של לימוד התורה לבסוף נכנסו התלמידים לביתו של החפץ חיים זצ"ל ושאלו כמה שעות הוא ג"כ מנדב לזכות החולה הרהר הח"ח חישב וחישב ובודק את השעות שלו עד שהשיב ואמר לתלמידיו שהוא מנדב ר ג ע א ח ד השתוממו התלמידים לשמוע מרבם כמה חשוב אצלו רגע אהד עד שהיה צריך לחשוב זמן מה בכדי להחליט לנדב רגע אחד שהוא אצלו כשנים רבות וכאשר פשטה השמועה הזו בין תלמידי הישיבה כולם התהוותה סערה גדולה והתעוררות חזקה לשקידת התורה כפי שלא היה מעולם בתקופת ההתמדה סיפור זה המחיש לנגד עיני כולם מה משמעותו של רגע אחד בחיים מה ערבו הגדול של רגע אחד של לימוד התורה

מה אפשר לאבד ברגע

"ויהי כאשר כלה יצחק לברך את יעקב ויהי אך יצא יצא יעקב מאת פני יצחק אביו ועשו בא מצידו" אומר הרשב"ם "להגיד נסים שנעשו ליעקב בא הכתוב ש א ילו ה ק ד י ם עשו לבוא רגע אחד קודם לא היה נתברך יעקב" ואילו איחר יעקב לבוא לקבל הברכות לאחר שסירב והתווכח עם אמו רבקה הנביאה מפני שלבו לא נתן לו לרמות את אביו מטעם כוח האמת שניטע בו "תתן אמת ליעקב' ואילו היו ממשיך עוד את הויכוח עם אמו ומתעכב עוד לרגע אחד כי אז היה אבוד ויחד עמו כל עם ישראל!

ברגע אחד תלוי היה כל גורל עם ישראל בעתיד אם להיוולד או ח"ו לא, רגע אחד ויחידי זה קובע ויוצר עולמות משקל של רגע אחד שקול כעולם מלא!

התביעה על הגרים

נאמר במגילת רות: "ישלם ה' פעלך ותהי משכרתך שלמה מעם ה' אלקי ישראל אשר באת לחסות תחת כנפיו "תניא אחרים אומרים מפני מה גרים מעונין בזמן הוה ויסורים באים עליהם מפני ששהו עצמן להכנס תחת כנפי השכינה!

ויש להבין מה היא האשמה הגדולה שמאשימים בה את הגרים על שנתאחרו ונשתהו בזמן לבוא ולהתגייר האם יש בכלל חיוב על מישהו מאומות העולם לבוא ולהתגייר עד שיהיו נתבעים על איחור בזמן לבוא ולעשות הגירות?

והרי ידענו ההיפך מזה שאנו זהירים מלקבל הגרים אנו עוד דוחים אותם מלכתחילה מלהתקבל אין אנו להוטים אחריהם ואחרי גירותם אנו שואלים אותם מדוע לא באתם קודם?

הרוצה להתיך מתכת או כלי זכוכית בכדי להפכם לצורה אחרת שאם יהיה איחור או תחול הפסקה בין ההיתוך וההימום לבין עיצוב ויציקת הצורה החדשה הרי כל המשימה תהיה לבטלה כי החומר המותך מתקשה ולא יוכל לקבל יותר את היציקה ואת העיצוב החדש

וכן גם עם הגר שאם יחול איחור בין ההתעוררות וההתרגשות שכבר נתמלא בהן במדה גדושה לבין ביצוע מעשה הגירות כי אז נתחמצו אצלו הרגשותיו נתיישנה ההשתוקקות ומצטננת ההתלהבות כוח המשיכה והכוסף להתדבק באמת ובקדושת עם ישראל הגירות לא תהיה אז שלמה ורושם זה יורגש בו!

שרש משיח – בזריזות

אומרים המפרשים ששרש דוד נכתב ג"פ בתנ"ך, בבנות לוט, בתמר, וברות. וכולם היו בהשגחה נפלאה שברגע אחד ושבריר שניה היה ניתן להפסיד הכל, בנות לוט בעיכוב מועט היו יודעות שהעולם לא נחרב ולא היו מתעברות מאביהן.יהודה אחז"ל שהלך בדרך והמלאך החזירו. וכן בבועז עוד מעט היה מת. [ולו היה מתעכב יום אחד מלהזדרז לא היה משיח בא לעולם ועל אלה האומרים עת לעשות לה'- ואין להזדרז– אומר דוד הפרו תורתך…]

וזהו יסוד האמונה בביאת המשיח שבבא הזמן לא יתעכב אף לא זמן מועט.

היום אם בקולו תשמעו ויתיצבו בתחתית ההר אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם. [שבת דף פח/א]

צ"ב מדוע שם ולא כאן? ישראל אמרו מיד נעשה ונשמע, מה המעלה הכ"כ מיוחדת בכך?

"ליני הלילה והיה בבקר אם יגאלך טוב יגאל ואם לא יחפוץ לגאלך וגאלתיך אנכי חי ה' שכבי עד הבקר" גיי י"ג

כאשר פנתה רות אל בועז ואמרה כי רצונה הוא להקים שם למחלון ובגלל זה ביקשה להנשא לגואלה הקרוב אמר לה בועז עכשיו כבר לילה ליני הלילה "והיה בבקר אם יגאלך טוב" שמו של הגואל הקרוב היה טוב "ואם לא יחפוץ לגאלך" אז "וגאלתיך אנכי".

אמר על כך מרן החפץ חיים זצ"ל שמוסר גדול יש ללמוד מבועז

שהרי בועז באותה עת היה בגיל ארבע מאות שנה ומצד ההגיון אדם שחי חיים כל כך ארוכים גומר בלבו שכנראה יחיה לפחות עוד מאה שנה ובכל ואת כאשר מזדמנת לפניו מצוה שכזו להקים שם לנפטר הוא לא מתמהמה ומבטיח לרות שמחר בבקר שהיא השעה המוכשרת למצוה כי רק למחרת בבקר יכל לגשת לדבר עם טוב יקיימנה ולא יאחר ואכן כך עשו ובאמת לאחר מכן מיד נפטר אילו בועז היה מתמהמה עוד יום אחד בלבד לא היה זוכה להקים מלכות בית דוד ומכיון שהזדרז זכה להקים שלשלת מלכים לעם ישראל !!!

היום אם בקולו תשמעו. 'שם' תהא קבורתכם. את רצון ה' צריך לעשות כאן ומיד בצורה מוחלטת,

זהו נעשה ונשמע. אם נמתין עד שנשמע – נתמהמה, אז יש סיכוי שלא נעשה בסוף…

המעשה עם ר' צמח צרפתי והגוי שקם להביא לו נר וזכה לעשירות [אמונה שלמה ח"א רח"צ]

*

ה"התעללתי" ורכישת האמונה

 [שיחות לספר שמות לרב נבנצל עם תוספות]

רבי יחזקאל לוינשטין שאל את אחיו – האם אתה יודע שיש בורא לעולם? ודאי השיב. מהיכן אתה יודע שיש בורא לעולם? הוא שתק. ענה הרב – אני יודע כי היתה יציאת מצרים! [אוצרותיהם ח"ב עמ' יב]

שתי מטרות להכבדת לב פרעה

״ויאמר ה׳ אל משה בא אל פרעה, כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו״ (שמות י, א).

הקדוש־ברוך־הוא שולח את משה לגאול את בניו מעבדות מצרים, אך הוא מקדים ומודיע לו, שמשימתו לא תהא קלה. אומר ה׳ למשה – לב פרעה ועבדיו מוקשה באופן על טבעי, וקשה מאוד יהיה לרככו. ולשם מה? מהי מטרתה של אותה הכבדת־לב? – ממשיך הקדוש־ברוך־הוא ומונה שתי סיבות לכך:

א. ״…למען שיתי אותותי אלה בקרבו״ (שם). היינו – כפי שמסביר הרמב״ם – הכבדת הלב באה כעונש לפרעה, בשל רשעותו כלפי בני ישראל. הקשיית הלב תגרום שימשיך וינהג ברשעות, ועקב כך, ייענשו הוא ועמו קשות ויאבדו ברשעם (הל׳ תשובה ו, ג; ״שמונה פרקים״ פ״ח).

ב. והסיבה השניה להכבדת הלב: ״ולמען תספר באוזני בנך ובן־בנך, את אשר התעללתי במצרים ואת אותותי אשר שמתי בם״ (שם, ב). התכלית הנוספת להקשיית־הלב ולמכות שבעקבותיה, היא חינוך עם ישראל. חינוך הדורות הבאים לאמונה בכוחו הבלעדי של ה׳ בבריאה, וזוהי בעצם מצוות סיפור יציאת־מצרים, הנלמדת גם מפסוקים אחרים (רמב״ם, הל׳ חמץ ומצה ז, א).

 בביאור הפועל: התעללתי

ואולם, ישנה מילה אחת בפסוק זה, שננסה לתהות על משמעותה המילולית: ״ולמען תספר ״את אשר התעללתי במצרים״. רש״י מפרש, שהשורש: עלל שבפסוק זה, ״אינו לשון פועל ומעללים״! שאם כן, היה הפסוק צריך לומר: ״אשר עוללתי״. ״התעללתי״ איפוא, הוא במובן של: צחוק! כמו: ״כי התעללת בי״, שאומר בלעם לאתונו (במד׳ כב, כט).

מסר כפול

עתה, משנתבונן שוב בפסוק, ניווכח שיש בו לכאורה כפילות: ״ולמען תספר באוזני בנך ובן־בנך את אשר התעללתי במצרים..״ – היינו, את הביטול והזלזול שנהגתי בעת הענשת המצרים – ״..ואת אותותי אשר שמתי בם״ כלומר, בנוסף לתיאור הלעג שעליך להעביר לבניך, ספר להם גם את סיפור עשרת המכות.

ולכאורה, לפנינו שניים שאינם אלא אחד:

בעצם סיפור עשרת האותות ששם ה׳ במצרים, מתגלה הלעג והצחוק שנהג בהם ה׳.

ואילו מן הפסוק משמע, שהלעג הוא עניין בפני עצמו, עניין נוסף על עשרת המכות. מדוע לא די היה לכתוב: ״ולמען תספר באוזני בנך ובן־בנך את אותותי אשר שמתי בם״? מהי אותה ״התעללות״, מהו אותו לעג, שחשוב כל כך להעבירו לדורות הבאים?

– ניתן אולי לומר כך:

העובדה שהקדוש־ברוך הוא היכה את המצרים מכה ניצחת ושם בם את עשרת אותותיו, אומרת ללא ספק, שאלקי ישראל הנו חזק יותר מאלוהי המצרים; עובדה זו מוכיחה, שלמצרים לא היה כל סיכוי כנגד מי שאמר והיה העולם. ואף שמצרים היתה מעצמה אדירה באותה תקופה, הרי שכוחה לא עמד לה כנגד יכולתו האין סופית של הבורא.

אך כלום יש אמת בהצגת הדברים באופן זה?

האמנם התנהלה כאן מערכה כלשהי? האם בכלל התחולל מאבק בין שני כוחות?!

הלא פשוט הוא שמבחינת האמת, אין המצרים – או כל כוח אחר בעולם מסוגלים להוות ״יריב״ לקדוש ברוך הוא, מפני שהוא־הוא מקור כל הכוחות. כל ישות, תהיה אשר תהיה עוצמתה, יונקת את כוחה וחיותה ממנו יתברך, וכיצד איפוא יתפאר הגרזן על החוצב בו? (ישע׳ י, טו).

נמצא, שגם תיאור מדוייק ביותר של עשרת מכות מצרים, טומן בחובו חוסר־הבחנה משווע, שעלול להטעות את הבן המאזין לסיפור נפלאות מצרים.

הבן יחשוב ש"במאבק בין קב"ה למצרים ואליליהם – גבר הקב"ה"… זה סילוף של המציאות!

בנקודה זו – מקומו של הלעג. תכליתו של הלעג היא, למנוע טעות אפשרית שכזו. וכיוון ש״מלכותא דארעא, כעין מלכותא דרקיעא״ (ברכ' נח.), ננקוט דוגמה מהנעשה במלכות הארץ:

כאשר מפקד־צבא לועג לאוייב אותו הוא עומד לתקוף, מהווה הדבר עדות ניצחת לחייליו, יעל חולשתו של האוייב ועל כוחו האפסי. וכך – אומר ה׳ למשה עליך לספר באוזני בנך ובן־בנך, שלא היה מקום להתאמצות כלשהי מצד הבורא בעת הכאת המצרים. משום שהמצרים, והמכות, וכל הבריאה כולה, הנם כאין וכאפס לפניו יתברך;

משום שאצל הבלתי־מוגבל, האינסופי – אין קושי או קלות.

ואמנם, בזה בדיוק היתה טעותם של המצרים. שהאלוה מוגבל, וצריך לראות איך להצליח להתגבר עליו.

הללו חשבו כל העת תחבולות, כיצד והיכן ניתן לפגוע בישראל, בנקודה בה לא יוכל ה׳ להשיב להם כגמולם מידה כנגד מידה (שמו״ר א, ט; יד. שוח׳׳ט ב, ד).

המצרים טעו לחשוב, שיש בכל זאת מגבלות ליכולתו של אלקי ישראל, וטעות זו, היא המסר שעליך להעביר לבניך אחריך, באמצעות סיפור הביטול והלעג שנהג ה׳ במצרים.

צורת ההתעללות

ה' נתן לפרעה כל הזמן להבין שיש כאן מאבק בין שווים, והנה אוטוטו אתה מנצח…

כמו מישהו שנפל לבור עמוק כמה מטרים, והוא מנסה בכל כוחותיו לעלות ולצאת, ורגע לפני שהוא בחוץ – איזשהו ענק בלתי נראה נותן לו דחיפה קטנה והוא מחליק שוב למטה ומנסה שוב… ובכל רגע נתון הוא בטוח שהנה הוא ממש "כמעט" והצליח, ורק עוד מאמץ קט והיה מצליח!

זה נקרא התעללות.

וכעת נתאר לנו שהמטפס מלמטה הוא מחרף ומגדף את הענק שלמעלה ואינו מכיר בו ואומר "אני אראה לך" בזעם גדול… זה הופך את כל המהלך למשעשע יותר…

זו ההתעללות במצרים.

ולא צריך לרחם עליהם. על היטלר לא היינו מרחמים אם היינו רואים בעינינו כיצד ה' עושה לו זאת. על היטלר לא סיפרו ששחט ק"ן ילדים בבוקר ובערב ורחץ בדמם. השואה היתה 5 שנים. השואה במצרים 86 שנה!!

הדברים מדוייקים בכתובים – להתפעל מלשון הקודש

ואולי ניתן להוסיף בזה, אגב שימוש בצד הלשוני של הביטוי: שורש המילה ״התעללתי״, הוא: עלל. מפליא מעט, שלאותו שורש ישנן שתי משמעויות רחוקות כל כך: משמעות אחת של עשייה ויצירה

  • לשון: ״הודיעו בעמים עלילותיו״ (ישע׳ יב, ד) – ; ומשמעות שניה, של ביטול ולעג; של חוסר עשייה.
  • אך תשובת הדבר, נעוצה בבניין הלשוני המיוחד של הפועל: התעלל, הלא הוא בניין: התפעל. לבניין זה יש מספר משמעויות, ואחת מהן היא, משמעות של: התחזות.
  • כך למשל נאמר במגילת־אסתר (ח, יז): ״ורבים מעמי הארץ מתיהדים״, והפשט הוא שעושים עצמם יהודים; מתחזים ליהודים (למרות מה שפירשו חז״ל – עיין רש״י; ופירוש מלבי"ם). וכן ב״משלי״ (יג, ז): ״יש מתעשר – ואין כל, מתרושש – והון רב״; יש אדם שעושה עצמו כעשיר, אומר שלמה המלך, בעוד שבאמת אין לו כל, ויש בעל הון רב – שמעמיד פני רש.

כך הוא גם במילה ״התעללתי״. לעולל, פירושו: לעשות, לפעול, אבל כאן הוא באותה משמעות רק בהתחזות.

הקדוש־ברוך־הוא אומר, שבהכאתו את המצרים הוא מתחזה כמי שמעולל, כמי שפועל משהו; ה׳ עשה עצמו כמי שעושה דבר־מה, בעוד שבעצם – לא היה כנגד מי לפעול. נגד אפס, נגד דבר שאין לו כל ממשות – אין צורך בפעולה. ואת הידיעה הזו, שכל הבריאה היא רק דמיון לעומתו יתברך חייבים אנו להנחיל ולהשריש בדורות הבאים.

הכל יחסי

באחד ממאמריו, מבאר מורי ורבי הגר״א דסלר זצ״ל, עניין זה של הערך הדמיוני שיש לכל הנבראים, בהשוואה למציאותו האמיתית של הבורא. ונפתח אולי במשל, שיסודו בדברי הרב דסלר שם (מכתב מאליהו א, עמודים צט, שי):

משל לפעוט הישן במיטתו, וחולם כיצד אוניית־המשחק הזעירה שלו, שטח הרחק אל מעבר לים. ידוע, שקיים מחקר מדעי שלם על מהות החלומות, וכיום מוסכם הוא, שהחלום אינו אשלייה דמיונית בלבד אלא מציאות ממשית. חוויית החלום, מהווה פעולה ממשית של תאי־ המוח, פעולה הניתנת למדידה ולמעקב.

והנח פוקח הילד את עיניו, ורואה שהאנייה מונחת בעצם לצידו, וכל הנסיעה המרתקת שחזה בחלום לא היתה אלא דמיון־שווא. בעיניו של הילד המתעורר, רק ההפלגה אל מעבר לים נשארה בגדר דמיון בלבד, בגדר משאלה שלא התממשה; אבל האנייה עצמה המונחת לצידו – היא בעיניו מציאות קיימת לכל דבר. בפעם הבאה – חושב הילד לעצמו – האנייה תפליג ודאי אל הארצות הרחוקות. אבל אם יתבונן אדם מבוגר באניית המשחק, הרי שבעיניו גם האנייה עצמה אינה אלא דמיון חסר מציאות, שחרי אינה יכולה לשוט בים.

נמצא איפוא, שהכל יחסי: החלום הוא אמנם מציאות ממשית – אך מציאות שנתגלתה כיחסית בלבד, ברגע שהפעוט הקיץ משנתו. ומה שנחשב מציאות, בהכרתו של הפעוט הפוקח את עיניו, גם הוא אינו אלא מציאות יחסית בלבד, בעיני המבוגר המבין שמדובר בצעצוע ובמשחק, ואשר לדידו, קיימת מציאות אחרת שהיא־היא האמיתית בעיניו.

חלום הבריאה

אך מי שיורד אל הרעיון הטמון במשל זה, מבין גם בלי איינשטיין שבעצם – הכל הוא יחסי!

גם מה שנחשב כמציאות מוחלטת בתפיסת המבוגרים גם האנייות הענקיות והאוקיינוסים האינסופיים – גם הם אינם אלא דמיון בעלמא, לעומת המציאות האמיתית והשלימה של הבריאה כולה!

המציאות האמתית והשלימה, הרואה בבריאה הגוף האדיר המורכב עולמות־עולמות, איברים־איברים, שכל מטרתם לקדש ולפאר שם־שמים!

על זה דיבר שלמה המלך

ההבלים שבקוהלת [מפי' מכלל יופי על קהלת]

הביטוי המרכזי במגילת קהלת הוא 'הבל'. מילה זו מופיעה במגילה שלושים ותשע פעמים בהטיות שונות.

מרכזיותו של ביטוי זה ניכרת כבר בפתיחה )א, ב( – "הֲ בֵ ל הֲ בָ לִ ים אמַ ר קֹהֶ לֶ ת הֲ בֵ ל הֲ בָ לִ ים הַ כֹל הָ בֶ ל". המגילה איננה פותחת את דבריה בתיאור מקדים של תופעות החיים, אשר מהן ובעקבותיהן מגיע קהלת לקריאה חריפה זו. היא נפתחת בקביעה חד משמעית ומצערת כי כל הנמצא תחת השמש הוא הבל הבלים. לאורך המגילה מוכללות תחת ביטוי זה תופעות רבות אשר פוגש קהלת בעולם ,וגם בסופה חוזרת קביעה זו כחלק מן המסקנה המסכמת של המגילה )יב, ח(.

חשיבות רבה יש, אם כן, לבירור עניין ההבל, ונקדים לבאר תחילה את משמעותו הפשוטה של מושג זה.

ההבל מופיע לראשונה בספר דברים23( לב, כא( ככינוי לעבודה זרה, על שם שאין בה ממש – "הם קינאוני בלא אל, כיעסוני בהבליהם". משם והלאה הוא מופיע פעמיםּ רבות בתנ"ך ככינוי לתופעה ריקה מתוכן: "ומצרים הבל וריק יעזורו " )ישעיהו ל, ז(; ""שקר החן והבל היופי" )משלי לא, ל(.

העולה מן הפסוקים הללו, ומפסוקים רבים נוספים הוא, כי שימושו הרגיל של הביטוי 'הבל' הוא כאשר מדובר בתופעה בה קיים פער מובנה בין הנראה כלפי חוץ לבין המציאות האמיתית – הדבר נדמה כלפי חוץ כבעל ממשות מסויימת של גודל או חוזק, בעוד שלאמיתו של דבר הוא אינו כזה.

אך שלמה מהביל את כל מציאות העולם

חידוש יש בקריאות ההבל של קהלת כלפי התופעות השונות שבעולם. מסקירת ההופעות של מושג ההבל בתנ"ך עולה כי כמעט תמיד הוא נאמר כלפי תופעות מסויימות בלבד, אשר אפסותן וההטעיה שבהן מזוהות בבירור על ידי ההשקפה הנבואית, והן בולטות ו'זועקות' בעיוותן. שתי תופעות ראשיות, וכמעט בלעדיות, מכונות בתנ"ך הבל:

התופעה הראשונה היא עבודה זרה – "קנאוני בלא אל כעסוני בהבליהם" )דבריםַ לב, כא(;"מדוע כעסוני בפסילהם בהבלי נכר" )ירמיהו ח, יט(; וכן במקומות נוספים.

ּ התופעה השנייה היא הביטחון בכח האנושי ככוח עיקרי במציאות – "ומצרים הבל וריק, הבל יהמיון" )תהילים לט, ז(; וכן במקומות נוספים. תופעות הבל יעזורו" )ישעיהו ל, ז(; "אך תופעות נוספות הקרויות הבל הן נבואות השקר )"הנביאים הניבאים לכם מהבילים המה" "תנחומי הבל" – איוב כא, לד(;ְ – ירמיהו כג, טז(;

ניחומים של שווא בעת צרה )"וֵאיך והחשבה יתרה של היופי )"שֶקרַ ר הֵחןְ ן וֶהֶבלַ ל הּיופי" – משלי לא, ל(.

אפסותן והטעייתן של כל התופעות הללו קשות ורעות ביותר, בעיקר משום שאנשים סוגדים להן והן משפיעות באופן רחב על ההיסטוריה. חתיכת עץ הנתפסת כאל וסוחפת המוני אנשים אחריה, או בן אנוש הנחשב למקור ביטחון בלתי מנוצח, הם באמת בגדר עיוות נורא.

קריאת ההבל באה לקרוע את מסווה השקר המכסה עליהם, ולגלות לכל את ריקנותם.

אולם כאשר קהלת גוזר אומר על כל המצוי תחת השמש כי הוא הבל, אין מדובר בביטול תופעות נקודתיות, כאלה ואחרות, המהרסות את העולם. בקריאתו הוא מבטל את כל העולם ומלואו – "הֲ בֵ ל הֲ בָ לִ ים הַ כֹל הָ בֶ ל" )א, ב(; "ּכָ ל אֲ שֶ ר נַעֲ שָ הּ תַחַת הַ שָ מָ יִם הּוא עִ נְיַן רָע" )א, יג(; "ּכִ י מֶ ה הֹוֶה לָ אדָ ם בְ כָ ל עֲ מָ לֹו ובְ רַ עְ יֹון לִ בֹו שְ הּוא עָמֵ ל תחַת הַ שָמֶ ש" )ב, כב(

ועוד ועוד. קהלת קורא בחריפות "הבל הבלים" כלפי תופעות תמימות לכאורה, תופעות שגרתיות אשר אף אחד אינו סוגד להן. ההבל במגילה זו מופנה אל כלל תכונות היסוד של העולם עצמו .להטעיה שבהבל כזה אין חלופות אחרות בהן ניתן לבחור, והיא איננה ניתנת לביטול משום שאין היא אלא מבנה החיים בעצמו. על כן קריאת ההבל של

קהלת אינה נאמרת כקריאה מוסרית בלבד, כתביעה לנטוש איזו תופעה בעייתית,

אלא זוהי בעצם קריאה ערכית־רוחנית הקובעת את ערך העולם כולו, כך שלא נותר לכאורה אלא לשנוא את החיים ולהתייאש מהם – "קהלת פרק ב, יז) וְשָׂנֵאתִי אֶת־הַחַיִּים כִּי רַע עָלַי הַֽמַּעֲשֶׂה שֶׁנַּעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ כִּֽי־הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רֽוּחַ:

וכפי שהתבטא הגראי"ל שטיינמן זצ"ל

מחצית ומחצית

סח רבינו לנכדו אחר קבלת קהל, מחצית מהאנשים שבאו שברו את ליבי מגודל צרותיהם, ומחציתם השני דכאו את רוחי מקטנות השטויות שמוחם עסוק בהם, צריך להפגיש את המחצית השניה עם המחצית הראשונה, כדי שיקבלו הסתכלות נכונה על החיים. פרופורציות.

אולם שלמה המלך רואה שיחסית לעולם האמתי – המציאות הרוחנית – כל העולם ומה שיש בו – הבל.

האם הגענו אל הנקודה האחרונה של האמת האבסולוטית?

עדיין לא הגענו לסופה של הייחסיות: נכון הוא שלעומת הראייה הכלל־עולמית, חשובה תפיסת המציאות של האדם כדמיון ערטילאי וחסר־מציאות – אבל האמת היא שגם ראייה חובקת עולמות זו, הריהי עדיין בגדר דמיון, לעומת האמת האמיתית שהיא: ״אין עוד מלבדו״! שרק הוא לבדו מלך חי וקיים, וכל העולמות ותפיסות־העולם – כולן דמיון פורח לעומתו יתברך.

רבינו חיים מולז'ין כותב שהקב"ה נקרא "המקום" מפני שהוא מקומו של עולם, ולמעשה הוא כותב [שע"ג]:

והוא ענין הכתוב (ירמיה כ"ג) הלא את השמים ואת הארץ אני מלא. ויותר מפורש במשנ' תור' וידעת היום וגו' כי ה' הוא האלהי' בשמי' ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. וכן אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו. והוא ממש כמשמעו שאין עוד מלבדו יתב' כלל בשום בחי' ונקודה פרטית שבכל העולמו' עליונים ותחתוני' והבריו' כולם. רק עצמות אחדותו הפשוט ית"ש לבד…

וזה ג"כ בכלל מאמרם ז"ל שהוא ית' מקומו של עולם ואין העולם מקומו. היינו שאף כל המקומות שמורגשים לחוש במציאות אין המקומות מקומות עצמים. אלא הוא ית"ש הוא המקום של כל המקומות. שמצדו יתב' נחשבים כולם כאלו אינם במציאות כלל גם עתה כקודם הבריאה:

ולהשב הדבר על מכונו. נבאר מאמר קדישין רז"ל שמבואר בע"ח לוקח מהתקוני' בכ"מ. שהוא ית"ש ממלא כל עלמין בהשוואה גמורה…

כי מבואר בכ"מ בזוהר. שאדון יחיד א"ס ב"ה ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין. והיינו שמצדו ית' נקרא בבחי' ממלא כל עלמין. ומצדנו כפי אשר נצטוינו בתוה"ק בענין הנהגותינו בתורה ומצות. וכפי השגתנו בחוש. נקרא ית"ש בבחי' סובב כל עלמין. שבחי' ממלא כל עלמין הוא כבוד אלהים הסתר דבר מצדנו:

והענין כי ודאי האמת. שמצדו יתב' גם עתה אחר שברא וחידש העולמות ברצונו הוא ממלא כל העולמות והמקומות והבריות כלם בשיווי גמור ואחדות פשוט. ואין עוד מלבדו כמשמעו ממש. עכ"ל.

אם זה דמיון – אז המצרים מציאות???

נמצא, שאם אפילו עניינים רוחניים אינם אלא דמיון לעומת מציאותו המוחלטת יתברך, קל־וחומר שהמצרים וכשפיהם, אינם אלא דמיון בעלמא לעומת מלכו־של־עולם.

פשוט הוא, שכל מחשבה על ״מאבק״ שהתנהל כביכול בין ה׳ למצרים, הריהי בגדר לעג ורעות־רוח. לכן חשוב – אומרת התורה – שתעביר לבניך ״את אשר התעללתי״ וצחקתי בביטול, כאשר עשיתי עצמי כפועל נגד המצרים.

מטרת ניסי מצרים

רבי יהודה הלוי, שואל בספרו (הכוזרי א, כה) את השאלה המפורסמת: מדוע אמר ח׳ בסיני: ״אנוכי ה׳ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים״ (שמות כ, ב), ולא אמר: ״..אשר בראתי שמים וארץ״, שהיא פעולה אדירה ורחבת־היקף, יותר מאשר ההוצאה ממצרים? – ותשובתו היא, שדבר שראו ישראל במו־עיניהם, עדיף על פני ידיעה שהגיעה אליהם במסורת בלבד.

אך נראה, שיש בדברינו שלעיל השלמה לדברי ה״כוזרי״:

כאשר עומדים לקבל בסיני תורה מחייבת כל כך, יש צורך להקדים ולהכיר במלכותו הבלתי מעורערת של נותן התורה (כי אחרת – מדוע שאציית למצוותיו?), ומנקודת־מבט זו, אכן יש יתרון ליציאת מצרים על פני בריאת העולם. משום שביציאת מצרים נוכח עם ישראל לראות בפועל, באופן מוחשי, עד כמה שליטתו של הקדוש־ברוך־הוא מוחלטת בכל הכוחות שבבריאה!

ההיתול שנהג ה׳ במצרים, והעובדה ששם ללעג את כל איתני הטבע:

הפך מים לדם, אור לחושך, ועפר לכינים – כל אלה הם עדות לכך שכל כוחות־תבל קיימים בהבל־פיו, ושממילא, כדאי למלא את רצונו המתגלה בתורה.

ואמנם, זוהי גם הסיבה לכך, שחז״ל קבעו את מצוות זכירת יציאת מצרים, בצמוד למצוות קריאת־שמע (ברכ' יב:). שכן נפלאות יציאת מצרים מסייעות לנו להבין, כיצד ״ה׳ אלקינו״, הוא ״ה׳ אחד״ ומיוחד;

עשרת המכות, מעידות על מלכותו הבלעדית בכל היקום. והמתבונן אכן יגלה, כיצד בכל מהלך עשרת המכות חוזר ונשנה רעיון זה, שתכלית המכות היא גילוי ופרסום מלכותו הבלעדית של הבורא: ״וידעו מצרים כי אני ה׳״; ״בזאת תדע כי אני ה׳״; ״למען תדע כי אני ה׳ בקרב הארץ״; ״בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ״; ״ולמען ספר שמי בכל הארץ״ (שמות ז, ה, יז! ח, יח; ט, יד, טז) – מילים שוות כמעט, לבלעדיות מלכות ה׳.

המאבק במשקורת

וכאן המקום לשאול:

הלא כל מה שדיברנו עד כה, הוא כל כך פשוט ומובן לאדם המאמין, ולשם מה יש איפוא צורך, לחזור ולשנן את זכרון יציאת מצרים פעמיים ביום?

כולנו מאמינים הרי באמונה שלימה, שה׳ הוציא את אבותינו ממצרים ביד חזקה, תוך הפיכת כל חוקי הטבע על־פיהם, ולא נראה כל הכרח בשינון חוזר של עובדה מוסכמת זו. ואם נזכור, שגם התפילין שאנו מניחים הם זכר ליציאת מצרים, וגם הציצית היא זכר ליציאת מצרים, וגם החגים הם זכר ליציאת מצרים, הרי שהשאלה רק הולכת וגדילה: מדוע חשוב כל כך, לשוב ולהזכיר את המסר של ניסי מצרים?

– והתשובה פשוטה: מפני שבעיתון שלנו, כתוב מסר אחר לחלוטין. גם בעיתון חרדי…

בעיתון כתוב, שארה״ב עשתה כך, וברה״מ עשתה כך וכך, ושר פלוני החליט, וכו׳ וכו'; אבל על הקדוש־ברוך־הוא – לא כתבו מאומה בעיתון שלנו. ולכן רוצה התורה שתזכיר פעמיים ביום, ״בשכבך ובקומך״ (דבר׳ ו, ז), שה׳ אלקינו הוא מנהיג הבריאה, ואין אחר זולתו.

והיא מוסיפה ומצווה אותך להניח תפילין, כדי לזכור ״כי ביד חזקה הוציאך ה׳ ממצרים״ (שמות יג, ט); וכן להטיל ציצית בבגדך, על מנת שראייתה תחזור ותזכיר לך, את מה שכל העולם מנסה להשכיח ממך, שרק ״ה׳ הוא האלקים, אין עוד״ (דבר׳ ד, לט); הוא־הוא המחליט, והוא־הוא העושה הבלעדי.

על אמונה יש לעבוד – החזו"א

כשר' אלעזר צדוק טורצ'ין – המנהל הרוחני של הת"ת תשב"ר, היה בחור צעיר, הוא למד בחברון, והיה מרבה לפקוד את ביתו של החזו"א. ופעם אחת אמר לו החזון איש יש אנשים שכל חייהם עוסקים בתו"מ ובטוחים בעצמם שהם חיים על פי האמונה, אך כשיבואו לשמים יופתעו לגלות שעדיין חסרה להם הרבה עבודה בענין האמונה!

ר' צדוק סיפר זאת לחבירו בישיבה, והם שאלוהו מדוע לא ביקש הסברים? הוא חזר לרב והרב הסביר לו רציתי רק לעורר אותך על הנקודה שאם האדם אינו עובד על אמונה מדי יום ביומו מטבעו האמונה נחלשת ומתפוגגת ולכן לא להיות שאנן ולחשוב אני הרי מאמין, אלא לעבוד על האמונה!

כיצד? על ידי שירגיל אתעצמו לבקש מהקב"ה על כל דבר ופרט ולאחר שתתמלא הבקשה להודות לו על כך, כך תתחזק בו האמונה הפשוטה!

השוחד שבפריקת־העול

וכאן המקום לשאול ולתמוה:

מה באמת מניע כיום את העולם, לכפור במציאותו של בורא כל־יכול? האם רק משום שהאדם מאמין עדיין בעליונותם של כוחו וחוכמתו?

האמנם גם כיום, לאחר שכל הקידמה שהביא האדם לעולם, לא הביאה עמה יותר צדק ויותר אושר – אלא לחיפך – , האמנם באמת קוסם לו עדיין הרעיון, שבעולם נטול־אמונה, יהיו החיים חופשיים ומשוחררים מכל מועקה?

– דומה שהתשובה היא אחרת.

אי־הרצון להאמין, נובע מאי־נכונותו של האדם לקבל מרות כלשהי; מן הרצון קצר־הטווח לעשות ככל העולה על רוחו. וכשהאדם אינו רוצה להאמין – לא יועילו כל המסרים והלקחים, אפילו כאלה שיראה במו עיניו.

הכומר ור"י אייבשיץ

מסופר, שפעם שאל כומר אחד את רבי יונתן אייבשיץ זצ״ל, שאלה מנומקת: הרי בתורתם של היהודים כתוב במפורש; ״אחרי רבים להטות״ (שמות כג, ב), ומדוע איפוא אין היהודים המעטים, נוטים אחר אמונת הנוצרים הרבים?

וענה לו הגאון ר׳ יונתן אייבשיץ, שכלל זה של הליכה אחר הרוב, נאמר רק במקרה שיש לנו ספק, ואיננו יודעים את האמת לאשורה; במקרה כזה, אומרת התורה ללכת אחר הרוב. אבל אנו, היהודים, יודעים גם יודעים את האמת! אנו בטוחים באמונתנו, ואיננו נצרכים לדיני רוב ומיעוט.

תשובת הרב ווסרמן

על תשובה זו כתב הרה״ג ר׳ אלחנן וסרמן זצ״ל הי״ד, שלמרות שהתשובה היא אמת לאמיתה, הריהי בעצם מיותרת. מפני שהכלל האומר לנטות אחר רוב הדיינים, נאמר במצב בו כל השופטים הם שופטי־אמת, המגיעים להכרעות על פי אמות־מידה של צדק.

אך מה יהיה הדין, אם לא רק רוב השופטים, אלא אפילו כולם, הכריעו את הדין לכיוון מסויים, אבל נודע לי שכולם נטלו שוחד? היעלה על הדעת שאלך אחר הוראתם המשוחדת, רק משום שכולם פסקו כך פה־אחד?!

אומות־העולם – אומר ר' אלחנן – משוחדות כולן בשוחד תאוות לבן; כל הגויים, שבויים ביד רצונם הבלתי־מרוסן המכתיב להם לנהוג כנטיית־לבם הגסה, וממילא, פסלו עצמם מלהקרא שופטים.

להאמין שיש בורא לעולם, פירושו לקבל את ההנחה שיש איזו תכלית לעולם; שיש איזו מגמה, שהניעה את הבורא לברוא עולם שכזה. אך מאחר והפועל־היוצא מהנחה זו הוא, שאותה מגמה, אותה תכלית שביסוד בריאת העולם, מחייבת את הברואים לנהוג בהתאם לאותה מגמה, הרי שלזה, להתחייב – אין האדם מוכן. ואי־נכונות זו להגביל את חירותו, דוחפת את האדם לזרועות הכפירה: היא המשכנעת אותו לומר שאין מנהיג לבירה, – וכפועל־יוצא מכך להאמין בכל ההוכחות של שוללי האמונה.

הנחות־ יסוד שונות

ניקח למשל, את נושא גיל העולם:

באים וטוענים שהעולם קיים כך־וכך מליארדי שנים, משום שעל פי חוקי הטבע הידועים כיום, הרי שקרן־אור מהלכה ממקום פלוני ועד אלינו, כך־וכך שנים!

ההתפרקות הרדיואקטיבית היא בעלת מהירות זו וזו – ושאר הוכחות שענייע כמויות של איזוטופים,

אורך החיים של האורניום, וכדומה – ומתוך כל זאת באים ומסיקים מסקנות (שאמנם אינן אחידות כל כך – אבל הבדלים זעירים של מספר מלייארדי שנים, ביני ובינך מה היא״…).

אך משל למה הדבר דומה? למי שירצה לדון ולומר כך: אם שתיים כפול שתיים, שווה חמש, לכמה שווה אם כן, שתיים כפול שלוש? – אפשר אולי לפלפל כראוי בשאלה זו, אלא שהנחת־היסוד אינה נכונה, וממילא, תהיה כל תוצאה מוטעית לחלוטין.

כאשר מניחים שכל הבריאה מתנהלת על פי חוקי טבע, ושהכל נובע ומתהווה אך ורק מצירופים של סיבות טבעיות – אזי יש אכן מקום לדון, בכמה שנים יכול עולם כשלנו להתהוות. אך כאשר מאמינים בכוח שהוא מעל לחוקי הטבע – איזה מקום יש לכל אותן הוכחות, המתבססות על חוקים שבתוך מסגרת הטבע?

מגבלות המדע

לפיכך מובן מאליו, שהמדע, ששם אמונתו במה שעיניו ומעבדותיו רואות בלבד, איננו מנסה אפילו, לדון בשאלה של ראשית החומר: כיצד זה התהווה לפתע ״מעצמו״, יש מאין, חלקיק החומר הראשון בעולם?

ואפילו בשאלה בסיסית זו – הנובעת בעצם מחוקי המדע עצמו – ממשיך חלק נכבד מן העולם המשכיל והנאור, להאמין בהשערה המגוחכת של ״הפיצוץ הגדול״ שאירע באותו ״אטום ראשוני״ ושממנו התפתח, ״במקרה״, העולם הקסום שלעינינו – כשאיש אינו טורח (או אולי מעז…) לשאול את השאלה הנוקבת: וכיצד בכל זאת נוצר אותו ״אטום ראשוני״, אותו חלקיק, ש״התפוצץ״ וממנו נוצרה הבריאה?

אם אכן אין בורא לעולם, ולא תיתכן הווצרות עצמאית של חומר, כטענתכם – מהיכן צץ אותו גרגיר עולם בראשיתי, יהא שמו אשר יהא?

וכאותו שנתפס ל״השכלה״, שבא וסיפר בהתרגשות כיצד גילה לאחר מחקר ארוך, שאמנם היה במדבר־סיני אדם שנקרא משה רבנו, אבל את התורה לא נתן אותו משה רבינו – כטענת המסורת היהודית אלא מישהו אחר לחלוטין!!!

שאלוהו: ומי היה אותו שאמנם נתן את התורה באמת? – הואיל ה״משכיל״ לגלות, שלאותו משה רבינו היה בן־דוד, שגם לו קראו משה, והוא זה שנתן את התורה…

האם באמת זה משנה אם תדון כיצד נוצרה הבריאה אחרי האטום הראשוני ותמצא לזה הסבר – אם בכל זאת תצטרך להסביר כיצד נוצר האטום הראשוני??

המשל של הרכבת

סיפר הגר"מ ש"ך זלה"ה פ"א הגיעו עובדים לעיירה רחוקה שלא שמעו ולא ראו מהי רכבת. כשסללו את הדרך ופזרו חצץ והניחו פסי פלדה ארוכים הביט הכפריים הנבערים בתדהמה ושאלו מה זה? אנו סוללים דרך השיבו העובדים. אולם הכפריים לא הסתפקו בכך ושאלו הרי זה כל כך צר והסוסים לא יצליחו לעבור… כאן לא נצטרך לסוסים כלל השיבו העובדים בביטול. ואיך היא תיסע הקשו הכפריים. ללא סוסים. השיבו. לא יתכן התעקשו הכפריים. הושלמה העבודה והנה הם רואים רכבת הדוהרת במהירות אדירה. היכן הסוסים תמהו כולם, אך לא היה מי שידע להשיב. [א.ה. דבר זה מזכיר לי שבאפריקה רצו פעם לסלול כביש שיעבור בין ההרים, ונלאו למצוא תוואי מתאים, והזמינו חוקרים מאנגליה שמיפו את כל האזור עד שהצליחו להרכיב תוואי מתאים. להפתעתם גילו שבתוואי זה כבר קיים שביל מקדמת דנא… כששאלו את הכפריים היאך ידעו לסלול שביל זה כך, מבלי אוניברסיטה ולימודים גבוהים? השיבו שהם לוקחים חמור מרעיבים אותו ואח"כ משחררים אותו לכפר שלו, הוא הולך בדרך הקצרה והנוחה ביותר לכפרו, לפי זה אנו מסמנים. 'ואם לא היה לכם חמור, מה הייתם עושים?' הקשו החוקרים. 'אזי היינו מביאים חמורים מהאוניברסיטה מאנגליה שישרטטו עד שימצאו את התוואי הנכון…'] החליטו בני הכפר לשכור שירותיהם של שני 'מבינים' מהכפר, שיחקרו ויבררו היכן הם מחביאים את הסוסים של הרכבת הזו ויעלו על הרמאות… הללו שבו לאחר מחקר מעמיק והשיבו שיש להם תשעים אחוזים של התשובה לשאלה המציקה. עקבנו אחר הקרון האחרון ומצאנו שפשוט מאד – הוא נוסע מפני שהוא מחובר לקרון שלפניו! והקרון שלפניו כיצד נוסע? אף הוא מחובר לקרון שלפניו! ושלפניו – לשלפני פניו! וכך עברנו תשעה קרונות ומצאנו כן. א"כ תשעים אחוזים של החידה פתרנו. אך נותר לנו להבין את העשרה אחוזים הנותרים – כיצד נוסע הקטר? אך מה הם עשרה אחוזים 'בלתי מובנים' לעומת תשעים אחוזים שפתרנו חידתם? [ממתוק האור עמ' רצב]

אין ויכוח בין התורה למדע על גיל העולם

וכבר הבאנו בעבר, שאין בשאלה זו של גיל העולם ויכוח כלשהו בין האמונה והמדע, והמשלנו, באותו פסל שפיסל דמות של אדם זקן בן שבעים שנה, והרואים מתווכחים ביניהם, אם הפסל הוא בן שבעים שנה, או בן־יומו בלבד. מובן ששתי התשובות נכונות: גילו החזותי של הפסל הוא כבן שבעים, בעוד שגילו האמיתי הוא בן יומו, שכן היום נסתיימה יצירתו.

אלא שהמדע – המתאר את גילו החזותי של העולם אינו מוכן לקבל שישנו פַסָל כזה, המסוגל ליצור עולם ״עתיק״ בו הכוכבים נטועים במרחק של מליארדי שנות אור, בשישה ימים בלבד. (ועיין בהרחבה: ״שיחות לספר בראשית״, עמי טז־יז).

נמצא, שאין כאן ויכוח בין תורה למדע, אלא בין הרצון לקבל שיש בורא כל־יכול לעולם, לבין אי־הרצון לקבל עובדה זו.

הזמן בגלגלי ביקורת־ המקרא

נקודה זו בדיוק, היא גם יסוד ביקורתם של אנשי ביקורת־המקרא: וכי מה כל כך כואב להם ב״ישעיה״, שהם מפרקים אותו לאיברים בנחרצות שכזו, ומוכנים להוכיח באותות ובמופתים שהיו שני ישעיהו לפחות? האם רק הבדלי הסיגנון שבספרי הלא בשטחי מדע אחרים, הם משלימים עם סתירות גדולות לאין־ערוך. על מה איפוא יצא הקצף?

מה שבאמת מציק להם הוא, כיצד זה עומד נביא בימי חזקיהו כאשר ירושלים והמקדש עומדים על תילם – וחוזה שכעבור מאתיים שנה, יעמוד מלך בשם כורש ויבנה את ירושלים מהריסותיה (ישע׳ א, א; מד, כח).

ומדוע אצלנו הדבר פשוט, ואצלם לא? – מפני שבעיניהם, נביא, הוא מעין פרשן־מדיני.

מקובל, שפרשן־מדיני מסוגל לשער, אם אחת המעצמות תשתלט על המזרח־התיכון, או לא; וכן אם פלוני יזכה בבחירות בארה״ב, או שמא יהיה זה אחר. אך לעולם לא יקום פרשן מדיני, וישער מי יזכה בבחירות בעוד מאתיים שנה. קושי זה, הוא הדוחף להציע הסבר אחר לתופעה הבלתי הגיונית.

אבל כאשר משתחררים מהנחת־יסוד מוטעית זו, ומקבלים שהנביא אינו פרשן מדיני המדבר מהרהורי־לבו, אלא שליחו של בורא שמים וארץ שכל דברי־ימי העולם גלויים לפניו – נעשה הכל ברור מאליו.

כי מי שמצוי מעל למגבלות הזמן האנושי, יכול לשים בפי נביאו את אשר יקרה באחרית־הימים. וממילא, גם אם יאמר מישהו, שאין זו כפירה ביסודות האמונה להניח שאכן היו שני ישעיהו – למרות שהדבר נוגד את מסורת חז״ל – אבל הכפירה מונחת כבר ביסוד הקושיה.

בעצם המחשבה המציקה ושואלת: כיצד יכול ישעיהו לדעת את העתיד? – כבר בכך מקופלת הכפירה ביכולתו של מנבא הנבואה.

כנגד רוחות־רעות אלה ושכמותן, אמרה תורה שקדמה לעולם: ״ולמען תספר באוזני בנך ובן־בנך את אשר התעללתי במצרים״. לידע ולהיוודע, שאין גבול לפניו יתברך. לזכור ולהזכיר לדורות עולם, שממלכת מצרים האדירה הריהי כשחוק בעלמא לפניו, כהיתול של מה־בכך, ושכל ״אותותי אשר שמתי בם״, לא היו אלא בגדר דמיון־מעשה בלבד. ונאמנים עלינו המשך דברי הפסוק: אם נדע לספר באוזני בנינו ובני־ בנינו, את הלעג והשחוק שבהכאת ה׳ את מצרים, ואם נשכיל להעביר את המסר אותותיו אשר שם בם – הרי שאלה ישמשו כחומה ומגן בפני רוחות הכפירה, וממילא יקויים בנו גם סופו של הפסוק: ״..וידעתם כי אני ה׳!״.

ומתוך שלימות ידיעת ה׳ על ידי עמו הנבחר, נזכה במהרה גם לשלמות הכרת ה׳ על ידי כל הנבראים, ו״מלאה הארץ דעה את ה׳״ (ישע׳ יא, ט) – אמן!

דברי הרב שטיינמן

נסיים בדבריו במעשה שהיה עם הרבנית טורק שסבלה מאד יסורים בסוף ימיה ותמיד הצדיקה את הדין, והרופאים היו המומים ודיברו בשבח אמונתה שלא התלוננה והצדיקה עליה את הדין. סיפרנו זאת לרב שטינמן שבא לנחם, והוא הניף ידו בביטול ואמר אמנם הם אומרים, אך הם לא מתכוונים… וכי בגלל זה הם יקראו פ"א ק"ש? הם יניחו תפילין? ישמרו שבת? כל מה שאינו למעשה – הוא גורנישט!

אמונה- רק אם זה יוצר משהו בפועל!! כן יסייענו ה'.

*

חינוך הילדים יסוד מרכזי ביהדות

[״בנערינו נלך״ אוצרותיהם עמ' קנד]

ויושב את משה ואת אהרן אל פרעה ויאמר אלהם ליכד ?כדו את ה׳ אלהיכם כוי וכוי ההלכים: ויאמר משה בנערינו ובזקנינו נלך בבנינו ובבנותנו בצאננו ובבלורנו נלך כי חג ה׳ לנו: ויאמר אליהם יהי כן ה׳ עמכם כאשד אשליה אתכם ואת טפכם דאו כי דעה נגד פניכם: ליא כן לכו נא הגברים ועבדו את ה׳ כי אתה אתם ממושים ויגרש אתם מאת

פני פרעה: (שמות י, ח-יא).

החדרת ערכי החנוך מילדות

בפסוקים אלו מתורעים אנו לדו-שיח נוקב שמתנהל כאן לראשונה בין משה ואהרן לפרעה. בו טמונה תובנה נפלאה ומאידה, שהנה שרש תפיסת והשקפת עולמה של היהדות. עלינו להתבונן בה היטב ולהפיק ממנה לקחים:

פרעה פותח כאן את הדין ורברם עם משה ואהרן בנימה אחרת מכפי שאנו רגילים עד עתה: ״ויאמר אלהם לכו עבדו את ה׳ אלקיכם מי ומי ההלכים״. מנסה הדברים נדמה כי המכות שנחתו עליו השפיעו מעט על הלך רוחו וגרמו לו לרפיסות מסימח. לבו התרכך מעט. הוא היה כבר מוכן לגשת להצעת פשרה כלשהי.

אולם משה רבנו מבהיר לו ברורות כי מבחינתו אין כזה משג של ׳יציאה לתצאין' או שכלם יוצאים, אנשים, נשים, טף ומקנה, או שאף אחד אינו יוצא: "בנערינו ובזקנינו נלך. בבנינו ובבנותנו. בצאננו ובבקרנו נלך. כי חג ה׳ לנו״.

אך פרעה לא מקבל את רבריו של משה וקובע בנחרצוח: ״לא כן! לכו נא הגברים ועבדו את ה' כי אתה אתם מבקשים״.

לכאורה, הדין ורברים בין משה לפרעה טעון הסבר. מה היה רצונו של פרעה ובמה חלק עליו משה?

אבי מורי שליט״א הסביר פעם, כי כאן טמון ההבדל הגדול בין שיטת החנוך של כלל ישראל, העם הנבחר, לבין שיטת החנוך של אמות העולם.

פרעה היה סבור כהשקפת עולם, כי עבודת השם שיכת רק למבגרים, עליהם מטלת החובה לעבד את השם. כל המשג של עבודה רוחנית נוערה רק עבורם, ממילא לקטנים אין כל שיבות וקשר עם עבודת השם, ואין כל עלה לשחררם ממצרים. זהו שאמר: ׳לא כן, לכו נא הגברים ועבדו את הי, כי אתה אתם מבקשים׳.

אבל משה השיב לו: לא ולא! טועה אתה טעות מרה. אצלנו ביהדות, עבודת השם אינה מתחילה כאשר האדם מתבגר, כאשר כיתותיו במתניו. אצלנו עבודת השם מתחילה דוקא מילדות, מגיל אפס. כבר כאשר הילד עודנו בגיל הרף, ההורים מחדירים בו ערכים יהודיים ומחנכים אותו לשמירת התורה והמצוות. לכן בשום אפן לא נוכל להסכים לכר שיצאו רק המבגרים בלי הילדים.

הגאון רבי אייזיק אוזבאנד זצ״ל, ראש ישיבת טעלז בקליולנד, בספרו ׳לקח רעת׳ על התורה, מוסיף להסביר ברוח הדברים האלה, מה היתה כונתו של משה רבנו שאמר לפרעה ׳׳כי חג ה׳ לנו״, שמחמתה מכרחים לקחת גם את הנערים והזקנים? מה ההדגשה של המלה ׳לנו׳?

מסביר רבי אייזיק כף: הרי דרר העולם שבחתנה של מכרים וידידים – בדרף כלל אין טורחים ההורים לקחת אתם את הילדים, אבל בחתנת קרובים ובני משפחה כן לוקחים את הילדים להשתתף בשמחה. זה מה שנסה משה רבנו לסבר את אזניו של פרעה. אנו רוצים לצאת ממצרים עם הנערים, הבנים והבנות ־ ׳כי חג ה׳ לנו׳, בהדגשה על ׳לנו׳. מעמד הר סיני אינו מעמד פשוט, זו שמחה ׳שלנו׳, זה יום חתנתנו. חז״ל אומרים (תענית כו, ב): ׳יום חתנתו ־ זה מתן תורה׳, וכמו שלשמחה של קרובים לוקחים את הילדים, כף גם כעת מתבקש מאתנו לצאת עם הילדים.

משה מבהיר לפרעה בעצם את הנקודה העקרית עליה משתתת מערכת החנור היהודית. השפעת החנוך אצלנו מתחילה בעוד הילדים קטנים, בהיותם שתילים רכים, ולכן אסור לאפשר להם להעדר ממעמד כה משמעותי. ילד יהודי מכדרח לגדל עם החויה הבסיסית הזאת של מעמד הר סיני, של קבלת התורה, של שמיעת המשפטים המפלאים

בספר שיצא לזכרו של הגאון הצדיק רבי זאב איידלמאן זצ״ל, מדמיות ההוד של בני־ ברק, מספר כי רבי זאב זכה להכיר את מרן ה׳סטייפלער׳ זצ״ל עוד בהיותו בוילנא. היה זה כשבא ה׳סטייפלער׳ לשמחת נשואי אחיו, רבי פייבל קניבסקי זצ״ל עם אחותו של הגאון !בי שמואל גריינימן זצ״ל. ולרבריו, שם הוא למד ממנו כיצד מחנכים את הבנים מקטנות לדבקות ומתיקות התורה.

רבי זאב ספר כי בנו יחידו של ה׳סטייפלער', הלא הוא מרן שר התורה הגר״ח קניבסקי שליט״א, היה אז כבן שנתים בלבד, ואמרו אז לרבי חיים: ״נו! תקפץ על הספסל ותאמר את שמות המסכתות״.

חיים הקטן היה נענה בשמחה. עולה על הספסל ומקפץ עליו בחדות נעורים, תוך כרי שהוא מנגן בפיו את כל המסכתות בנגון מיחד שחבר אביו ה׳סטייפלער׳ כ׳שיר ערש', עמו היה מרדים אותו בינקותו…

הילד היה מסים את הנגון בנשימה אחת עם בקשה לקבל סכרייה על כך: ״טבול יום, ידים, עוקצין. גיב מיר דעם צוקעדל״.

קורת רוח נכרה על פניו של ה׳סטייפלער׳, ובחיוך רחב זרק לעברו סכריה קטנה… הילד הקטן למד מהר מאד מה משמח את האב הגדול, ומה יגרם לו לאשר אמתי, ולקח זאת במשימת חיים… פלאי פלאים!

״האם צריך להיות אסטרונאוט כדי להאמין?!״

מקרה נפלא שמעתי מאבי מורי שליט״א, שארע בימים בהם שמש כמנהל תלמוד תורה ׳יסודי התורה׳ בתל-אביב:

היזה זה בתקופה בה הצליח האסטרונאוט הראשון לעלות לירח. כל העולם רעש וגעש, מליונים רבים נצמדו אל מכשירי הצפיה הטמאים כדי לחזות במו עיניהם במארע ההיסטורי, והשיח הצבורי בארץ ובעולם לא חדל מלעסק בנושא המפעים והבלתי יאמן הזה.

כח ההתבוננות לראות בטבע את השגחת השם, לכן ההתפעלות מגיעה תמיד ומכל רבר. אין צורך לעלות לירח כדי שתפריץ מפינו ההתפעלות ממציאות הבורא והשגחתו.

הגאון הצדיק רבי אליהו לופיאן זצ״ל, בעל ה׳לב אליהו' היה מסביר את הפסוק בתהלים: ״שיר המעלות ממעמקים קראתיך השם״, על דרך הררוש. בכל ארם חבוי ה׳קראתיך השם׳, האמת הפנימית במעמקי נפשו. אין לך ארם שאינו מסגל לחשף את האמת ממעמקיה. השאלה היא כמה כחות יצטרך להשקיע עבור זה, ובאילו אמצעים יתעורר לכך. ככל שארם חסר יראת שמים ורחוק יותר מתורה ואמונה, כך הולך וגדל העמק אשר בו חבויה נקרת האמת בנפשו.

אותו אסטרונאוט גוי, רק בעת שעלה לחלל הגיע לחקר האמת, להתעורר ולהתפעל!

'רצוני שאזני בני יקלטו קול תורה׳

מרן הרב מפוניבז׳, הגאון דבי יוסף שלמה כהנמן זצ״ל, ספר פעם לאבי מורי שליט״א אודות הרבנית הצדקנית מרת מייטע שלזינגר ע׳׳ה, אשת חבר להגאון רבי יחיאל מיכל שלזינגר זצ״ל, ראש ישיבת ׳קול תורה׳ ומיסדה, דודתה של אמי הצדקנית ע״ה:

בהיות הרב מפוניבז׳ עדין צעיר לימים, העמיד בפולין כולל לאברכים מופלגים. מושג של ׳כולל׳ היה בגדר ׳חדוש׳ בימים ההם, שאברכים יוכלו לשקד על התורה כאות נפשם, מבלי שישתרג על צוארם על הפרנסה.

פעם אחת יצא הרב מפוניבז׳ אל מחוץ לבנין בשעת לילה מאחרת, ושם לב כי אשה צעירה מסתובבת מחוץ לבית המדרש, ופוסעת באשיות קדימה ואחח־ה סמוך לחלון, עם תינוק קטן בידה. כך במשך שעה ארכה היתה נראית מרכזת וקשובה לקול התורה הבוקע מהחלון.

כעבור כמה ימים, כשהרב שם לב כי התופעה חוזרת ונשנית. שאל אותה מי היא, מה פשר מעשיה, והאם זקוקה היא לעזרה כלשהי.

השיבה האשה בפשטות: "אני אשתו של רבי יחיאל מיכל שלזינגר היושב כאן סמוך לחלון בירכתי בית המדרש. אני באה לכאן כיון שבעלי יוצא מהבית בשעות הבקר המקדמות ושב מאחר בלילה, כך שיוצא שאיננו נפגשים כמעט במשך היום. הענג שלי הוא לעמד כאן מאחורי החלון ולשמע את הנגון הערב של למודו… מה גם שרוצה אני כי בני התינוק יקלט באזניו קול תורה…״ אותו תינוק שספג מגיל כה רך את קול התורה, הנו הגאון רבי משה יהודה שלזינגר שליט״א, העומד בראשות ישיבת ׳קול תורה׳ למעלה מיובל שנים, ומחשובי מרביצי התורה וזקני ראשי הישיבות בדורנו.

כעין מה שאמרו במסכת אבות (ב, ח) על רבי יהושע בן חנניא ׳אשרי יולדתו׳, לפי שהיתה אמו מוליכה את עריסתו לבית המדרש לשמע קול תורה.

זהו חנוך יהודי טהור!

הוספה מסיימת על דברי אבי שמעתי מבני המשפחה, כי הרב התרגש מאד לשמע דבריה, היות וידע כמה מסירות נפש מגלמת הרבנית בהתמסרותה לחיי תורה. הרבנית היתה ממשפחה אריסטוקרטית מהמבורג שבגרמניה, שם לא היה מקבל להקדיש את כל שעות היום אך ורק ללמוד התורה. אולם אהבת התורה שלה לא ידעה גבולות. לא היה דבר בעולם יקר בעיניה יותר מאשר התעלותו של בעלה בלמוד התורה. הרב העריך מאד את רצונה לותר על מנעמי העולם, על חיי מותרות ונוחיות בגרמניה ולהסתפק במועט בחייי הצנע של בני תורה.

וכשאמרה לו מה מטרת בואה מחוץ לבית המדרש, הגיב לה לאחר מחשבה: ״בעלך אכן מתעלה כל העת בלמוד התורה ובקניניה. אין זה מן הנמנע כי ביום מן הימים יזכה להקים ישיבה בכוחות עצמו ולעמוד בראשה לשם ולתפארת. אם וכאשר אכן יזכה להקים ישיבה, אמליץ לו לקרא לה על שם דבריך בשם ׳קול תורה׳…״

חזון שאכן התממש. מעט קדם פרץ מלחמת העולם השניה, בשנת תרצ״ט עלה רבי יחיאל מיכל ובני משפחתו ארצה, ובמסירות נפש הקים את הישיבה הגדולה ׳קול תורה׳, המתנוססת לתפארה עד היום בשכונת ׳בית וגן׳ בירושלים.

אבי מורי שליט״א הוסיף לספר, כי כאשר שכב רבי יחיאל מיכל על ערש דווי חולה ומיוסר אמר בפני אחד המבקרים בימיו האחרונים: ״מובטחני כי בני יגדלו גדולי תורה!״

כשהלה תמה בפניו מנין לו זאת? והרי בנו הגדול בסך הכל נעשה כעת בר־מצוה ומהיכן יודע מה יצא ממנו? השיב לו רבי יחיאל מיכל בבטחה: ״כי יודע אני כמה כחות השקעתי בהם.״״ ואכן זכה רבי מיכל שכל בניו תלמידי חכמים מבהקים, שנמנו על גדולי ומרביצי התורה.

ואצי:ן ברךך אגב, כי שבועות ספורים לפני הסתלקותה של הרבנית שלזינגר, היתה מאשפזת בבית החולים, !התלויתי אל אבי כשהלך לבקרה. בתם הבקור בקש אבי להבדיל בין חיים לחיים מהרבנית ע״ה שתברך אותו, והיא השיבה בצניעות וענוה: ״וכי חסר לך ממי לבקש ברכות״?! ספר לה אבי את ששמע עליה מהרב מפוניבז, אז נעתרה לברכו.

כ׳ורן ה׳חתם סופר׳ זצ״ל, מביא בדרשותי ו(דרשות ש״י, ד״ה אז) הסבר נפלא על הלשון שאמר משה לפרעה: ׳וגם מקננו י.לך עמנו׳ מהו לשון ׳ילך עמנו״?

ה׳חתם סופר׳ מסביר שעל הבהמות נאמר ׳ילך עמנו׳, משום שהן הולכות מעצמן, יש בהן זרצון טבעי להקרב על גבי המזבח, ואין צרך להוליכן בעל כרחן. מטבעת בהן הכרה טבעית שמטרתן האמתית שלשמה הן נוצרו היא כך להשחט כקרבן להשם, וכל בהמה מצפה, מיחלת ומקוה שיעלה שמה בגורל להשחט כקרבן. לכן נאמר ׳ילך עמנו׳, המורה על לשון שהולכות מעצמן מרצונן החפשי.

כך גם מובא במדרש (הובא ב׳ילקוט שמעוני׳ במלכים), אודות הפרים שהקריב אליהו הנביא בהר הכרמל, כי הפר שנפל בחלקו להקרב כקרבן של נביאי הבעל לעבודה זרה, התרעם מדוע יגרע חלקו להקרב לעבודה זרה, ואלו חברו יקרב לרצון לקדוש ברוך הוא. עד שלחש לו אליהו באזניו שגם על ידו יצא קדוש השם גדול, כשיוכחו על ידו מיהו הללו "ואתם תהיו לי ממלכת כיהנים וגוי קדוש״. אצלנו הילדים הם חלק בלתי נפרד מבנינה ויסודה של האמה, בהם תלוי כל עתידנו.

הרבנית הצרקנית מרת יוכבד גינזבורג ע״ה, אשת הגאון הצדיק רבי ראובן גינזבורג זצ״ל, היתה מספרת על אמה המשגיח, הגאון הצדיק רבי יחזקאל לוינשטין זצ״ל, שהיה נוהג לחלק פרוטות לכל אחד ואחת מבני הבית שבאו לספר לו מעשה של השגחה פרטית או חסד השם שראו באותו היום.

היתה לו בכך מטרה בתרה, להרגיל אותם כבר מקטנות לפקח את עיני השכל בצורה עצמאית, ולהתבונן על כל רבר ופרט בעינים של אמונה ולהבחין בחסדי השם המצויים תמיד!

מרן ה׳חזון איש׳ זצ״ל היה מספר כי מהיום הראשון שנולד היתה אמו הצדקנית מקפידה ליטול לו נטילת ידים של שחרית! היא רצתה שיגדל בטהרה ובקדשה!

ה׳בן איש חי ׳(פרישת תולדות אות י) כותב זאת במפרש: "יזהר כל ארם לצוות את אשתו שתעשה כל יום נטילת ידים לילדים אפלו שהם יונקי שדים, מפני שפעמים פושטים ירם ונוגעים במאכלים ויטמאום שתשרה סטרא אחרא על המאכל ההוא. וגם מנהג זה הוא סגלה טובה לקטנים שיגדלו בטהרה ויהיו גדולי קדש״.

ואלו הגאון דבי משה שטרנבוך שליט״א, בספרו ׳תשובות והנהגות׳ (ב, ג) כותב: ״ושמעתי מפי מרן הרב מבריסק, הגרי״ז הלוי סולוביצ׳יק זצ״ל, שאמר כי חנוך הבנים והבנות מתחיל בזה שצריך לטל את ידיהם מטמאה. ולאו מלתא זוטרתא היא להזהר בכך״

נקודה זו לומדים אנו מהפרשה שלנו, כי השקעת החניך מקטנות זהו עקר תפיסת עולמה של הדת היהודית. כדי שהצאצאים יגרלו מחשלים, נטועים היטב בארץ החיים עם שרשים חזקים ואיתנים, יש לחנכם בעורם רכים לערכים נעלים; של תורה, שמירת המצוות, טהרה, קדשה ויראת השם. כך כאשר יגדלו ירעו מהי הדרך הישרה, יבחינו להבדיל בין טוב לרע, ולא ילכו בשרירות לבם.

האסטרונאוט הראשון שנחת על הירח, היה גוי אמיץ ביותר ואינטליגנט במיחד, והיה רחוק מכל זיק של תורה ואמונה. אולם כאשר הנחית את כף רגלו על פני הירח לראשונה בהיסטוריה, כשמליונים צפו בו, לאחר מספר משפטים של אמונה והשתוממות, אמר לפתע את מזמור התהלים: ׳שיר למעלות אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי: עזרי מעם ה׳ עשה שמים וארץ׳, פסוק בפסוק, והוסיף עוד כמה פסוקים מן התורה.

ההתפעלות מכן בקרב היהדות הנאמנה היתה עצומה! זו היתה הפתעה גמורה. באותם רגעים גדולים שבהם עשה היסטוריה לא היה לו מה לומר לעולם פרט לדברי אמונה…

אבי, כמחנך דגול משכמו ומעלה, נצל את ההזדמנות כדי לעורר את התלמידים. הוא אסף את כל ילדי התלמוד־תורה ודבר בפניהם על עניני אמונה, והזכיר כי אפלו אותו גוי כשהגיע לירח נפלטו מפיו דברי אמונה.

לפתע נעמד אחד הזאטוטים בגיל חמש-שש וצעק: ׳׳א משגענער" (משגע)…

הדרשה נעצרה. שקט השתרר בחדר, והתלמידים הפנו באחת את ראשם לכוונו של התלמיד. הביטו בו כתמהים על הזלזול שהפגין כלפי המנהל.

אבי, שהיה רגיל להתנהג עם התלמידים במתינות ובחכמה, לא צעק עליו ברבים. הוא רק שאל ברגע: ״למי התכונת בתאר הגנאי שהזכרת כעת?״

הילד השיב: ״על אותו אסטרונאוט שעלה לירח!״

״מדוע הוא משגע״? ־ התפלא אבי לפשר דבריו.

״מה פרוש?״ השיב הילד בבטחה, ״וכי צריך לעלות לירח כדי להתפעם מהאמונה ולומר ׳עזרי מעם ה׳ עשה שמים וארץ׳?! הרי כבר מיום לדתנו מלמדים אותנו את האמונה הזאת!…״

אבי כל כך התפעל מדבריו של הילד שנבעו מלב טהור. זו האמונה של כלל ישראל.

את יסודותיה אנו יונקים עם החלב. אצלנו מחדירים כבר מקטנות שיש בורא לעולם, ואת אלקים וילכו אחדיו, רק אז נחה דעתו של הפר. ומכך נלמד שיש בשרש בריאת הבהמה רצון של ׳ממנו נקה לעבד את השם' אין צורך להוליך אותה בעל כרחה לשם כך.

ויש להוסיף על דברי ה׳חתם סופר' כי הנה מדוע נאמר הלשון ׳ילך׳ רק אודות המקנה, ואלו אודות הטף נאמר ׳נלך׳?

כנראה ההסבר הוא, משום שאת הטף אנו מכרתים להוליך, ׳יצר לב האדם רע מנעריו' באדם לא קיים רצון מטבע מעצמו לעבד את השם. איכות צמיחתו ביראת השם תלויה ברמת החנוך שהחדירו בו והעניקו לו מקטנותו, לכן נאמר ׳נלך׳ – שמשמעו הליכה משתפת יחד, בשונה מבהמה ההולכת מעצמה, כי בשרשה ובטבעה יש בה רצון להשחט בקרבו

זוהי אכן המצוה שמטלת על הגדולים, להוליך את הילדים בנעימות ובחן, לרחיף אותם בימין מקרבת לעבודת השם, ולהעביר לצאצאינו בחכמה ותבונה את המטרת הגדולה שקבלנו מאבותינו מדור דור.

סגלת הזמן להחדיר ערכי יסוד בילדים [שם עמ' קלג]

היות ושבת וראש חדש הם ימים של קרבת אלקים, ויש בהם השראת השכינה מיחדת משאר העתים, הרי שהם מהוים הזדמניות פז להטביע ולהחדיר בילדים הרכים דעת תורה והשקפת עולם, דרכי יראה ויסודות האמונה.

הרבנית הצדקנית מרת רחל סרנא ע״ה, אשת חבר להגאון רבי חיים סרנא זצ״ל, ראש ישיבת חברון-גאלה, היתה רגילה לספר בהתרגשות את זכרונותיה מבקוריו רבי הרשם של הגאון הקדוש רבי אלחנן וסרמן זצ״ל הי״ד, בבית אביה הרב הצדיק רבי אריה מלכיאל פרידמן זצ״ל.

רבי אריה מלכיאל נמנה על חשובי תלמידי ה׳סבא מסלבודקה', והיה תלמיד חכם וירא שמים מרבים. ענותנותו הגדולה גרמה לו שלא לטול על שכמו משרות רבניות שונות שהצעו לו לריב. בראשית ימיו התגורר בעיר ממל שבגרמניה, וביתו הוה אכסניה לרבי אלחנן בתקופות בהן בא לגרמניה לגייס כספים לטובת ישיבתו – ישיבת ׳אהל תורה׳ בברנוביץ. גם מאחר יותר כשעבר רבי אריה מלכיאל להתגורר בקובנא שבליטא המשיך רבי אלחנן להתארח בביתו לעתים תכופות, ומשם כידוע הוצא להורג באכזריות רבה על ידי הנאצים הארורים ימח שמם, ונעקד על קדוש השם.

אחד מגדולי ירושלים המפלגים שחיו כאן לפני כשמונים שנה, היה הגאון הצדיק רבי יוסף קדיש קרישבסקי זצ״ל, שנמנה בין חשובי תלמידי ה׳חפץ חיים׳. איש קדוש עליון, רם המעלה בתורה, בצדקות ובעבודת השם נשגבה. מרן הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ׳׳ל, רבה של ירושלים, היה מכנה אותו בהערכה, בתאר "יוסף קדישא״. רבות ספר אודות יום השבת במחצתו ועל דבקותו העצומה בקונו כאחד מקמאי.

צאצאיו מספרים כי למרות הקדשה העלאית ששרתה על כל מעשיו ביום השבת, ולמרות המעלות העליונות שהיה אחוז בהן, הרי שבסעדות השבת הקפיד להרעיף על כל המסבים חים ותשומת לב מיחדת במינה, ונצל את ההזדמנות המיחדת של קבוץ המשפחה סביב שלחן אחד כדי להחדיר את יסודות חנוכו ומשנתו וערכים נעלים.

עם הפעוטות הוא שוחח על עניני הפרשה, והכביר עליהם רך ואהבה, תוך שספר להם במתינות מדרשי חז״ל העוסקים בענינה. עם הנערים הבוגרים הוא נשא ונתן במלי דאוריתא ובסוגיות שלמדו במהלך השבוע החולף, והבנות אף הן זכו לשמע מאביריו דברי דרוש ושביבי מוסר שובי לב, שחזקו את רוחן וחשלו אותן למשך כל ימות השבוע.

בהזדמנות מסימת הסביר דבי יוסף קדיש בפשטות, מדוע אינו מאריך בזמירות שבת, או שקוע בשרעפיו כפי הרגלו במשך כל ימות השבוע: ״אין זמן ראוי יותר מסעדות השבת כדי להחדיר מעט אור תורה, אמונה ויראת שמים בצעירי הצאן״ – אמר.

מגלת הזמו של שבת, בה השכינה שורה, גורמת שיהיו יותר מכשרים לקבל, יותר מסגלים לספוג ולחוש את הדברים, להתרומם ולהתעלות.

מספר כי פעם הגיע אברך לתנות את צערו באזני הגאון הצדיק דבי שמשון דוד פינקוס זצ״ל, כי ילדיו הקטנים מתקשים להנות משבתות הקיץ הארכות. ההגבלות השונות של האסור לציר ולשחק במשחקים של מקצה האהובים עליהם גורמות להם להתשה מסימת, והם ממתינים בצפיה דרוכה לצאתה של השבת…

סנט בו רבי שמשון דוד בתוכחה גלויה מלב אוהב: ״כיצד תרצה שילדיך יאהבו מעצמם את השבת, כשאתה יושב כל השבת מול הסטנדר ומניח להם להיות שעות כה רבות בלי יד מכונת… אם רצונך שיחושו את הענג הרוחני של השבת, עליך לגרם להם לצפות לבואה, וזאת על ידי שתשקיע בילדך בשבת!… צא אתם לטיול משתף בשבת בבקר בשעות בהן הרחובות דיקים והאוירה רצינית ומכבדת… תעניק להם הזדמנות של ׳שעת איכות עם אבא׳… תלמד אתם בנחת ובנעימות. אז תראה שהאוירה בבית תשתנה פלאים!׳׳

כיח השראת השכינה בשבת ביכלתה לרומם מבגרים וצעירים כאחד, צריך רק את השכל והתבונה להתכונן לקראתה ולנצלה היטב!

הרבנית סתא תארה תמיד כי גם היא, כילדה צעירה, הרגישה אוירה מרוממת ואפופת קדשה בצלו של רבי אלחנן. היא זכרה את ההערצה הגדולה שהעריצוהו בני הבית, איך עקבו בערנות אחר מעשיו והליכותיו, ובעקר את האשר הרב והזכות העצומה שחשו לשמש אדם גדול וקדוש כמותו.

נקדה חשובה נחרטה בזכרונה מאותן סעדות השבת במחצתו של רבי אלחנן; על פי רב כשהיה מתארח אצלם, היו מצטרפים לסעדה תלמידים רבים שגרו בקרבת מקום, ובקשו לנצל את הזדמנות הפז לשהות במחצתו ולשוחח עמו בדברי תורה.

אך תמיד כשהתחילו לשוחח עמו, היה רבי אלחנן מפסיק את השיחה ואומר למסכים: ״קידם כל נשוחח כעת עם הילדים, נשמע מה יש בפיהם לומר, אחר כך נשוחח בינינו…״, בהטעימו: ״שלחן השבת נועד במיוחד עבור הילדים!״

אז היו קולחים מפיו זכרונות נפלאים, אמרות שפר ופנינים שערבו לאזני המבגרים והצעירים כאחד. בהם גם עבדות והנהגות נפלאות מרבו ה׳חפץ חיים׳, בנסח שתאם לרמתם של הילדים.

בהזדמנות מסיימת הוסיפה על כך אחותה, הרבנית רישל קוטלר ע״ה, אשת חבר להגאון רבי שניאור קוטלר זצ״ל, ראש ישיבת ליקווד, כי כאשר בקש אביה רבי אריה מלכיאל מרבי אלחנן לשבת בראש השלחן, כראוי לכבוד תורתו, התנגד בכל תקף ואמר: ״שבת זהו זמן שאבא אמור לשבת בראש השלחן עם ילריו, לא אקח מכם זאת בשום אפן!״

אותו רבי אלחנן, ראש הישיבה הגדול שהעמיד תלמידים לאלפים, מגדולי תלמיריו של ה׳חפץ חיים' שגדולי התורה הטו אזנם כאפרכסת לשמע כל בטוי והגה היוצא מפי קדשו, השכיל בחכמה ובתבונה מיסדת לרדת לרמת הילדים הצעירים ולהבין ללבם, ונצל היטב את ההזדמנות של השבת, עת השראת השכינה היתרה הקימת בבריאה, כדי להחדיר ערכים חשובים בילדים!

*

להכנס לראש של פרעה

[ה' נותן מקום לטעות]

שמות פרק (י ז): "וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי פַרְעֹה אֵלָיו עַד מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ שַׁלַּח אֶת הָאֲנָשִׁים וְיַעַבְדוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיהֶם הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם"

כתב האור החיים על פרשת בא שמות פרק י פסוק ז

וראיתי לתת לב במה הסכימה דעתם על אבידת מצרים אחר כך, ושתקו והלכו להם – ולהבין הענין נשכיל בחקור בענין מה היתה דעתו של פרעה ועבדיו מתחילת הענין, האם יש שוטה גמור בעולם שיסבול כל הרעות והצרות ההמה ויכניס עצמו בסכנות נפשות, ועוד לו שלקה אלוהו וספו מקניו ואבדו צמחי אדמה, וכמעט ספו תמו, כאומרו הטרם תדע כי אבדה מצרים, ומן הסתם לא יאמן כי כל כך טיפש היה, והגם כי הקשה ה' את רוחו, עם כל זה צריך שתהיה לו איזו סברא שבה יתלה טיפשותו!

ותגדל הקושיא בראות כי לא שאל ה' ממנו אלא דרך שלושת ימים, והגם שכתבנו שם (לעיל ג יח) כי ה' לא אמר פרט זה אלא ישראל, עם כל זה הרי בכל שליחותיו לא אמר אלא ויחוגו לי במדבר, ויעבדוני, זה יגיד כי לא לחלוטין יצו ה'.

ואבין דבר, כי הוא זה אשר הטעהו לפרעה ולכל עמו אופן השליחות אשר שלח ה' לשלוח ישראל לחוג במדבר שהכוונה היא לשוב אחר כך, הרי הוא גלוי לפרעה ולעמו כי לא בהחלט הוא שואל, ומזה נפל הטעות,

כי יש בדבר שני צדדין: הא' כי דבר ה' אמת הוא כי אינו חפץ אלא דרך שלשת ימים.

והב' כי הדברים באו דרך ערמה ואין דעתו אלא להוציאם לחלוטין, ולפי זה הדברים מעידים כי כביכול אין כח בו להוציאם בהחלט ב"מ, הא למדת שיש לו מניעה חס ושלום לרצון אשר יחפוץ.

ולזה פרעה ועבדיו לצד שלילת עיקר האמונה בהם חשבו צד הב', ולזה הקשו ערפם ומאנו לקבל מאמר ה', כי אמרו אין בכוחו ח"ו להכריח הכרח גדול [לאלצו לשלחם], וזה לך האות המופלא שערום יערים, ולזה הקשו לבם.

ואחר כך כשראו עבדיו שעברו עליהם שבע מכות והתרה במכה שמינית של הארבה, נתנו לב לצדד צד הא' כי האמת הוא שטעמו של האלוה ב"ה הוא שאינו חפץ להוציאם לחלוטין, והוא אומרם עד מתי יהיה וגו' שלח את האנשים ויעבדו, פירוש שאין כוונת ה' אלא על פרט זה, והטעם שבו הכרחנו הדבר, כי הכרנו כי כל יכול ואם היתה כוונתו שילכו לחלוטין היה אומר כן בפירוש ויאבד כל מסרב וממאן בדבריו, ואמרו הטרם תדע כי אבדה מצרים במכות אשר הכה, הא למדת כי יכול הוא לעשות כל אשר יחפוץ.

ולפי זה הכריחו שני דברים, הא' שישראל לא ילכו בהחלט, והצדיקו מפלאי המכות כי אם היה ה' חפץ להוציאם בהחלט אין מידו מציל.

ותמצא כי נתחכם פרעה הרשע והשיבם [למשה ואהרון] במרמה [ר"ל בלא כוונה אמיתית לשלחם, אלא להוכיח לעבדיו טעותם] ויושב את משה וגו' ויאמר להם מי ומי ההולכים, והשיבוהו בנערינו ובזקנינו נלך, ואמר להם ראו כי רעה נגד וגו' לכו נא הגברים וגו' כי אותה אתם מבקשים ויגרש אותם וגו', ומאמצעות המעשה נסתרה דעת עבדי פרעה, כי לא כמו שחשבו שאין הליכתם אלא לשעה שהרי מהענין מוכח כי ערמה בדבר והליכתם הליכת עולם, ולפי זה חזרו ג"כ למיחוש הראשון כי זה לך האות כי לא כל יכול כנזכר למעלה, ובזה לא הוסיפו לדבר עוד כדבריהם הראשונים:

מסקנת הדברים- ה' כרה בור לפרעה ונפל בו… ה' הותיר לפרעה מקום לטעות וטעה.

כך אנו מוצאים גם בעניין המופתים שעשו משה ואהרון – שחשב פרעה שגם חרטומיו יכולים לעשות כן.

הותיר לו ה' מקום לטעות, וטעה. ה' מעמיד אדם בניסיון רק בדבר שקול, שיש מקום לטעות בו. [ר' פרשה שעברה בשנה זו]

וכך גם נסיונותינו- המעשה באדמו"ר [תוספת ממעיין השבוע] שבא אליו חסידו והלין על אדם שפתח עסק מולו ופרנסתו נתמעטה. ברכו הרב. אולם הלה רצה שהרב יקלל את הזולת… אמר לו הרב שאינו מקלל, והחל שואלו מהיכן קונה סחורתו, וכיצד מביאה כו', והשיבו שמביאה עם העגלון ושאלו הרב האם הסוס צמא בדרך? והשיב שכן, ושותה מן המעיין שבדרך. אמר לו הרב שמת לב לדבר משונה כששותה? לא, השיב הלה. ותמה על כל השאלות הללו.

השיבו הרב האם לא ראית שהסוס רוקע ברגליו במים בעת ששותה? אכן השיב היהודי בתדהמה, באמת מוזר!

הסוס, השיב הרב חושב שיש סוס אחר כנגדו שבא לקחת לו את המים… והוא בועט בו, המים נעכרים והסוס שממול "בורח"… החל היהודי צוחק לטיפשותו של הסוס, וכי אין מספיק מים במעיין בשביל עוד אלפי סוסים?… ועוד בשל כך הוא נאלץ לשתות מים עכורים… אכן אמר הרב, פרנסה יש לקב"ה בשפע, לא צריכים להיות מודאגים מסוסים אחרים…

מעשה מספר אור דניאל אחרי מות עמ' רנד:

מעשה נפלא על כך סיפר הרב שבדרון זצ"ל ושהובא ב"מאורות הדף היומי".

 מעשה בגביר עשיר שהיה חרד לדבר ה' וירא שמים אך לצערו בנו לא הלך בדרכו ופנה לרעות בשדות זרים, התעניין ב"השכלה" שפשתה בזמנם ואף היה מקל במצוות בסתר.

 בנו של הגביר שידע שהדבר למורת רוחו של אביו חשש לריב עימו מאחר והלה פירנס אותו ביד רחבה ולכן העמיד פני צדיק כששהה בחברת אביו, אך מאחורי גבו התנהג ככל העולה על רוחו.

 אולם האב שפיקח היה, ידע את גודל צביעות בנו אך לא יכל לשנות זאת או לדבר עם בנו מטוב עד רע מאחר שבכל הזדמנות שניסה לשכנעו לחזור בו ממעשיו הרעים העמיד הבן פני נעלב ואמר "איני יודע על מה אבא מדבר והרי אני מדקדק בקלה כבחמורה".

 המתין האב להזדמנות שבה יוכל להעמיד את בנו במקום ואכן הזדמנות זו לא איחרה לבוא. ביום בהיר הופיע ה"בן יקיר" לפני אביו ובפיו משאלה רוצה הוא ללכת להשתלם במדעים ובחכמות בברלין. האב בתחילה ניסה לסרב אך כאשר ראה האב שבנו נחוש להשתלם במדעים נעתר לבקשתו, אך בפיו הייתה משאלה: "אני מוכן אך בקשה לי אליך: מדי בוקר תקפיד על הנחת תפילין שלא יעבור עליך שום יום ללא מצוות תפילין". "מבטיח", אמר הבן "הסר דאגה מלבך הנני מבטיחך שמדי יום לפני צאתי ללימודים אקפיד על מצווה זו". אכן הבן נסע לברלין.לאחר זמן מה שלח הבן מברק לאביו: "לאבא היקר מה שלומך" וכו' וכו', והוסיף הערה חשובה בסוף המברק "לא נותר לי כסף אבקש שתשלח לי מעט דמי כיס".

קיבל האב את המברק, קראו ושלח מיד לבנו מברק תשובה: "תתפלל אל ה' והוא יתן לך כסף".

 הבן שקיבל את המברק נתמלא חרון, אך לא היה באפשרותו לעשות מאומה ועל כן המתין מספר ימים וחזר ושלח מברק לאביו וכך כתב: "התפללתי ולא נושעתי אנא מהר ושלח לי כסף", והאב בשלו שולח מברק: "תתחזק בתפילה וה' יושיעך".

 חיכה הבן עוד מספר ימים, מישכן ולווה אך כאשר הגיע למצב שלא הייתה לו אפשרות לממן את לימודיו קם וחזר לביתו.

 מיד כשפגש את אביו שאלו "אבא, וכי לא אכפת לך ממני"? ענה לו: "יקירי האם שמעת לעצתי והתפללת"?

והבן עונה: "כן, התפללתי והתפללתי ושום דבר לא עזר", חזר האב ושאל: "האם הוספת תפילות ותחנונים חוץ מהתפילות הקבועות"? והבן עונה: "כן התפללתי שחרית מנחה וערבית, אמרתי תהילים אך הכל לשווא".

 לקח האב את נרתיק התפילין של בנו פתח אותו לנגד עיניו והנה לתדהמת הבן רואה הוא אל מול עיניו מונח בשלווה צרור מזומנים אשר יכול היה להספיק לכל צרכיו בשפע. פנה האב לבנו ואמר "הי הי הי 'תכשיט תכשיט' אילו היית מתפלל כיאות לא היה חסר לך כלום. אלא ששטרות כסף אלו מעידים עליך ומוכיחים שלא התפללת. כעת אינך יכול לומר 'התפללתי' או כל תירוץ אחר שהלא צרור זה מעיד על מעשיך כאלף עדים".

 הבן שלבו נשבר בקרבו לנוכח טיפשותו הרבה התעורר והבין שאכן לא נהג בחכמה כשניסה לרמות את עצמו ואת אביו שהוא "שה תמים", ואחר שנפתח לבו לשמוע דברי מוסר חזר לדרך הישר לשמחת לבם של אביו ואמו.

מעשה שסיפר הרב יודקובסקי מ'אבות ובנים', מעשה בבחור שחזר בתשובה ועזב את הכל והלך ללמוד בישיבה לבעלי תשובה בבאר יעקב. האבא שהוא אדם עשיר אמר לו שהוא ינשל אותו מן הירושה, והבן לא התרשם.

הוא התקשר לאחיו בחו"ל וסיפר לו שהבן 'הלך'… לאן? שאל הדוד, והוא השיב – לישיבה… הדוד אמר לו שהוא בא ארצה לדבר איתו… האב אמר לו שידברו בטלפון, אך הדוד אמר שהוא צריך להגיע שיש דברים שהם לא לטלפון… כשהגיע הדוד הוא נכנס לסוכנות מרצדס, וקנה את המרצדס הכי חדישה עם גג נפתח כו', והלך לבקר את האחיין בישיבה. הוא הגיע והם התחבקו כו', והוא שאל אותו אם הוא רוצה סיבוב… הבחור הסכים והם 'קרעו' את באר יעקב.

לאחר שסיימו ובאו להיפרד, גלגל הדוד את המפתחות בידו ואמר לאחיין, אתה רוצה את הרכב הזה? אני קניתי אותו או בשבילך או בשביל אחיך הקטן. אם תעזוב את הישיבה אתה תקבל אותו ואם לא אחיך יקבל אותו… שמע הבחור את הדברים והנחית חבטה על גב דודו ואמר לו, אני לא מתרשם ממרצדס, וגם אם היית מביא לי שתי משאיות עמוסות במרצדסים חדישים, לא הייתי עוזב את הישיבה… ואם אתה חושב שבאיזה חתיכת פח ממורק תצליח למכור את אמונתי בבורא עולם, אתה טועה. אני מאמין בדבר הגדול ביותר בעולם, שיצר אותי ואותך, ואני זוכה ללמוד את תורתו. את זה אחליף בהבלים מסוג זה? ואם אתה חושב שאתה גדול, אנא, תברא בבקשה רק גרגיר חול אחד. לא מכונית ולא אדם. רק גרגיר חול אחד.

הדוד התרשם מאוד מהדברים, והוא ביקש להיכנס לבית המדרש כדי לראות למה הבחור כל כך קשור שאפילו רכב חדיש שהיה מטריף כל ראש של בחור, לא מדבר אליו. והם נכנסו לבית המדרש ועסקו שעה ארוכה בתורה.

אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה, בוז יבוזו לו!

עד כמה התביעה נוראה על כל הנאה קטנה ביותר שנהנת בעולם הזה, וכשתתבונן בזה אין ספק שלא תתפתה לשכנועיו ותמשך אך ורק לבית המדרש ששם נוחלים נחת ועונג אמיתי בזה ובבא ד"אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה".

אור דניאל פ' קדושים:

משל נאה על כך הביא הרב הררי שליט"א בספרו "אור ההר": איכר רוסי באחד הכפרים הנידחים ברוסיה חשקה נפשו להתוודע מעט לעולם הגדול קבץ וצבר פרוטה לפרוטה, עד שיום מן הימים עלה בידו להגשים את חלומו ויצא אל עיר הבירה, העיר הגדולה.

בהגיעו לשם ראה מודעה גדולה "הקרקס העולמי", הקרקס הפלאי הגיע לעיר.

 נכנס וכרזה גדולה שובה את עיניו: "שלם חצי רובל ותזכה בחצי מיליון רובל".

 דמיונו של הכפרי החל להתלהב חצי רובל זה הרבה, אבל בחצי מיליון רובל אפשר לקנות את כל הכפר, את כל הבתים ואת כל הפרות את הכל!

 רכש האיכר כרטיס והוכנס אחר כבוד אל מגרש ירוק ורחב ידיים. סוס עומד שם וראשו שקוע באבוס, אחד מאנשי הקרקס החל מסביר לכפרי את הכללים: "רואה סוס זה, עליך לרדוף ולרדוף אחריו והיה אם תצליח לתופסו ולו רק לנגוע בזנבו זכית בחצי מיליון רובל, היכון" הפשיל הכפרי את שרווליו, קשר היטב את נעליו ועמד מצפה בקוצר רוח לאות.

 שעה ארוכה ניסה הכפרי את כוחו להדביק את הסוס במרוצתו. בהתחלה דימה שהנה עוד מעט עוד קצת מאמץ כמה קפיצות נועזות וחצי מיליון בכיסו, אך אט אט עזבוהו כוחותיו.

 בכל זאת לא ויתר והמשיך אולי יצליח לנגוע בקצה זנבו של הסוס הבורח. בשארית כוחותיו השתדל לנסות את הכל עד שנפל מתעלף חסר נשימה על רצפת המגרש.

 לאחר שהושבה רוחו התאושש קימעא ויצא עצוב ונכלם, הפסיד הון כה רב והנה מודעה אחרת: "ביתן הצחוק", שלם רובל אחד ותצחק שעה שלמה. "רובל אחד זה הרבה לאיכר כפרי שכמוני אבל מוכרח אני לשמח את עצמי לאחר כשלון שכזה והפסד כל כך גדול".

רכש כרטיס והכניסוהו לאיצטדיון גדול עם הרבה כסאות, הראו לו את מקום מושבו וישב שם מצפה להתחלת ההצגה שבה יצחק וישמח את עצמו. והנה מול עיניו מגרש גדול ירוק וסוס שקוע באבוס ואדם אחד עומד בקוצר רוח לרדוף אחרי הסוס. זהו ביתן הצחוק של הקרקס העולמי…

אל תתלבט כל כך ואל תתפתה לרדוף אחר ה"אלוה". ואם כבר יש לך אלוה שאתה רודף אחריו, עצור. בחר לך את אלוקי אברהם יצחק ויעקב.

 רק כשיושבים מחוץ למגרש ומתבוננים במעשינו ניתן לבדוק את איכותם. יתבונן כל אחד ויבחן את עצמו היכן הוא נמצא, במגרש או מחוצה לו.

*

סוד קשר התפילין, וקריסת האמונה בשתי רשויות

כשאנו מתבוננים בכפירה ובעקשנות של פרעה – אי אפשר שלא לעמוד תמהים – היכן השכל? היכן ההגיון? כבר חרטומיו אומרים לו הטרם תדע כי אבדה מצרים? בעבר הסברנו כמה הסברים, והבאנו גם את ביאור האוה"ח כיצד ה' מתעלל בו. היום נרצה לראות הסבר נוסף שיבאר את הענין.

בסוף פרשתינו פרשת בא, העוסקת בפרעה וכפירתו, מופיעה מצוות התפילין.

שמות פרק יג

(ח) וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָֽיִם:

(ט) וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל־יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ: וַיְהִי כִּֽי־הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג ה' כָּל־בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וגו' וְהָיָה לְאוֹת עַל־יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרָֽיִם: ס

מה הקשר של מצות תפילין לפרשתינו העוסקת בכפירתו של פרעה?

אמנם אפשר לומר שהקשר פשוט – אנו מניחים תפילין המסמלים את היציאה ממצרים בחוזק יד, ותפילין הן זכר ליציאת מצרים.

רק שאם כן מיד יקשה – הרי כל המצוות הן זכר ליציאת מצרים? כל המועדים הם זכר ליציאת מצרים? מדוע דוקא תפילין?

משה רבינו מבקש לראות את השם. "הראיני נא את כבודך".

משיב לו הקב"ה – "וראית את אחורי ופני לא ייראו"

וראית את אחורי – וכי יש לקב"ה פנים או אחור? וכי יש לקב"ה גוף או דמות הגוף? חז"ל התקשו בכך והם מבארים:

"הראהו קשר של תפילין" – מה רצה להראות לו בזה?

ומדוע דוקא קשר של תפילין – ולא את התפילין עצמם?

התפילין הן יסוד האמונה. הידיעה שהכל ממנו יתברך. בתפילין פרשיות שמע ישראל והאמונה באחדות הבורא.

אנו קושרים את התפילין ובזה נקשרים אל הבורא. קשר מבטא חיבור.

גם הבורא מניח תפילין כפי שהגמ' בברכות אומרת, [דף ו עמוד א]

"אמר רבי אבין בר רב אדא אמר רבי יצחק: מנין שהקדוש ברוך הוא מניח תפילין – שנאמר נשבע ה' בימינו ובזרוע עזו; בימינו – זו תורה, שנאמר: מימינו אש דת למו, ובזרוע עזו – אלו תפילין, שנאמר: ה' עז לעמו יתן. אמר ליה רב נחמן בר יצחק לרב חייא בר אבין: הני תפילין דמרי עלמא מה כתיב בהו? אמר ליה: ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ…" וזה מבטא שהקשר הוא הדדי.

הרוצה להתקשר ולהתחבר לבורא – יביט בקשר של התפילין. כך אומר הקב"ה למשה שמבקש להתחבר אליו יתברך.

מבקש משה "הראיני נא את כבודך" – ראיה משמעותה חיבור. יש לכך ראיות רבות.

כתב המהר"ל שההסתכלות היא חיבור למה שאדם רואה, ולכן אסור להסתכל בפני אדם רשע, הוא בבחינת מת והעדר, וגם עיניו הופכות למציאות של העדר ונחלשות.

משה רוצה להכנס לארץ, וה' נותן לו במקום זאת הוא מבקש להתקשר לרבונו של עולם. [דברים פרק לב מט] עֲלֵה אֶל־הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר־נְבוֹ אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי יְרֵחוֹ וּרְאֵה אֶת־אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּֽה: [דברים פרק לב פסוק נב] כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת־הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵֽל: לפחות התחבר אליה בעיניו!

ולכן לוט צווה שלא להסתכל שלא יחובר אליהם ואז יספה עמהם.

ולכן ביעקב נא' ועיני ישראל כבדו מזוקן… ויגש אותם אליו וישק להם ויחבק להם. מהו קישור הפסוק לתחילתו? אלא אם היה רואה היה מתחבר אליהם, וכשאינו רואה נאלץ להסתפק בחיבוק ונישוק. משמע שההסתכלות מעלתה גדולה יותר!

ועפ"ז נבין מדוע עיקר מלחמתו של היצה"ר בהסתכלות בעריות, שר"ל אמר טוב מראה עינים מהלך נפש- טוב מראה עינים באשה מגופו של עבירה. מדוע? כיוון שהעובר עבירה מתחרט, ואלו המסתכל אומר לעצמו מה עשיתי והרי לא קרבתי אצלה!

ולכן אר"ל נואף בעיניו נקרא נואף, שהוא ממש חיבור לדבר העבירה!

אז משה רוצה להתחבר לה' דרך הראיה, "הראיני נא את כבודך" וה' מראה את קשר התפילין. מה רואים שם?

ביאור החת"ס

מבאר החתם סופר – כשאדם מתבונן בתפילין מקדימה הוא רואה שתי רצועות. אחת לימין ואחת לשמאל. הימין היא חסד, השמאל גבורה ודין. זה מרמז לשתי הנהגות של הקב"ה.

החסד – ההשפעות הטובות שה' משפיע עלינו. הדיןהעונשים והפורעניות הבאות לעולם.

הרואה כן מלפנים עלול לטעות שיש שני כוחות בבריאה. שתי אלהיות. האל הטוב והאל הרע. כך זה נדמה למביט מלפנים.

אומר הקב"ה – אין זה המבט הנכון.

הבט לאחור ותראה כיצד שתי הרצועות הללו יונקות ממקור אחד. הן קשורות בקשר של תפילין!

זה הקשר שהראה הקב"ה למשה – דע לך שהכל ממקור אחד, מאל אחד.

תפיסה מקובלת בעת הקדמונית

מבאר מהרי"ל בלוך האומות אז האמינו בב' רשויות, האל הטוב והאל הרע, הנלחמים ביניהם, וכשא' גובר- השני נכנע תחתיו.

וכנגד זאת אמר ישעיה [פרק מה ה] אֲנִי ה' וְאֵין עוֹד, זוּלָתִי אֵין אֱלֹהִים [אֲאַזֶּרְךָ וְלֹא יְדַעְתָּנִי:]

(ו) לְמַעַן יֵדְעוּ מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וּמִמַּעֲרָבָה כִּי אֶפֶס בִּלְעָדָי אֲנִי ה' וְאֵין עוֹד:

(ז) יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע אֲנִי ה' עֹשֶׂה כָל אלה:

(כא) הַגִּידוּ וְהַגִּישׁוּ אַף יִוָּעֲצוּ יַחְדָּו מִי הִשְׁמִיעַ זֹאת מִקֶּדֶם מֵאָז הִגִּידָהּ הֲלוֹא אֲנִי ה' וְאֵין עוֹד אֱלֹהִים מִבַּלְעָדַי אֵל צַדִּיק וּמוֹשִׁיעַ אַיִן זוּלָתִי:

(כב) פְּנוּ אֵלַי וְהִוָּשְׁעוּ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ כִּי אֲנִי אֵל וְאֵין עוֹד:

כתב הכלי יקר על דברים פרק לב פסוק לט

רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל:

כפל לומר אני אני להוציא מדעת האומרים שתי רשויות הם אחד מושל על הטובות ואחד מושל על הרעות וכן אמרה חנה (שמואל א' ב ג) אל תרבו תדברו גבוהה גבוהה, לומר שיש שני גבוהים כאמור אלא הכל יצא מהתחלה אחת, כי אל דעות ה' – אל אחד עם דעות רבות, ה' מוריש ומעשיר, ה' ממית ומחיה (שם ב ו). הוא מוריד שאול, והוא יעל. כי הוא ית' פועל כל ההפכים,

ופירש הר"ר משה מקוצי בתחילת מצות עשה בשם רבינו סעדיה להשיב לכופרים האומרים שתי רשויות הם, אם שניהם רשאים לעשות כל אחד מה שירצה ובקש האחד להחיות את האדם והאחד להמיתו ראוי שיהיה האיש ההוא מת חי חי מת לאלתר כהרף עין כו'. לכן אמר כאן אני אני הוא מושל על הטובות ועל הרעות ואין אלהים עמדי. והמופת על זה אני אמית ואחיה ואין מידי מציל. ואילו היה אחד עמדי היה מציל מידי והיה מת חי חי מת כהרף עין ומזה תבין ותשכיל כי אין אלהים עמדי.

רצועות התפילין נותנות את התחושה שיש ב' כוחות – הקשר המאחד אותן הוא הראיה שהכל ממקור אחד!

זה מה שמראה הקב"ה למשה – שהכל קשור ומאוחד בהנהגה אחת.

פרעה וכפירתו

פרעה האמין שמשה הוא מייצגו של אל הטוב הדואג לעבדים הסובלים, וכעת האל הטוב גובר,

ואני מכוחות האל הרע, ועלי רק "למשוך זמן" עד שיגבר האל הרע, ואז- יפסקו המכות, וישוב המצב לקדמותו. וככל שנרבה רע בעולם– יגדל כוחו של האל הרע, ויחזור לשלוט על האל הטוב. ולכן אמר תכבד העבודה על האנשים כו' ע"מ להגביר הרע בעולם. ולכן היה מרבה בדברים של רוע – שחיטת ק"נ תינוקות, השלכת ביניהם ליאור, נתינת בניהם כנדבכים בבנין ועוד.

ולכן בפ' בשלח , כשראה פרעה ש"נבוכים הם בארץ, סגר עליהם המדבר" חשב שכעת התהפך הגלגל וכעת הזמן להשיב המצב לקדמותו.

וכן בטיטוס – הוא מייעץ רע ע"מ שעי"ז יגבר הרע בעולם ויגדל כוחו של האל הרע, ואז גם אני טיטוס אצא מגיהנם ששם אותי האל הטוב.

ולכן כאשר שמע פרעה שנבוכים הם בארץ סגר עליהם המדבר הבין שהנה כעת הכל השתנה, האל הרע התעורר, ולכן לא יכלו לו ישראל לפי החירות, וכעת הוא מתחיל לגבור. ובשל כך הוא יוצא לרדוף אחר בנ"י.

וזה יסביר את הפלא העצום שלדעת הרמב"ן גדול מכל מכות מצרים, כיצד אנשים ברי דעת נכנסים אחר בנ"י לתוך הים כשהם יודעים שיש כאן נס עצום להציל את בנ"י וכי לא הבינו שהמים יסגרו עליהם? אלא שאמרו שאמנם אלהיהם הצילם, אך האלוה שלנו שכעת התעורר והתגבר יסייע בידינו להרגם ודו"ק. [נלע"ד].

המשך דברי החת"ס

לפעמים בעת המאורעות לא מובן כיצד הדבר הוא מאת ה' ולטובה, אך צריך "וראית את אחורי" להביט לאחר הדברים, בסוף, אז מתברר שהכל לטובה. ופנילפני כן – לא ייראו. נראה שיש דין ורע, ואין זה מאת ה'.לאור זאת נוכל לבאר כיצד נכנסה פרשת תפילין לפרשיות אלה.

בספר באר שבע [שו"ת סי' ע"א] מבאר – שהראה לו ה' דוקא קשר של תפילין שהוא האות ד' – ולא את היו"ד שבתפילין של יד או או הש' שבתפילין של ראש?

שהראהו הקב"ה כל מה שאפשר להשיג בעולם הזה שנקרא אחור, לעומת העוה"ב שנקרא "פנים". אחור הוא טפל, פנים הוא העיקר. העולם הבא הוא העיקר, האחור הוא הטפל.

בתפילין יש י' בתפילין של יד, וש' בתפילין של ראש, ושניהם מקדימה. ביחד "יש". ש"י עולמות. מציאות העולם הבא.

אולם זה לא ניתן להשיג כאן. כאן ניתן להשיג רק מה ש"באחור". את הד', המרמזת לארבע רוחות השמים. העולם הזה.

לאור זאת נבין את הקשר בפרשתינו בין התפילין לפרעה

פרעה כפר בכך שהכל מאת ה' ואין בלתו. פרעה האמין שישנם שתי אלהויות. פרעה טעה ב"שניות". הוא חשב שיש שני כוחות בבריאה. כפי שנתבאר.

אנו קושרים את התפילין של הראש בקשר אחד אמיץ המורה שיש אל אחד והכל ממקור אחד.

והיכן קושרים קשר זה? המיקום הוא "הער"ף". אותיות "פרע"ה".

בזה אנו מבטלים את כח הכפירה וקושי העורף, ומחזקים את האמונה בה' שכל אשר בבריאה הטוב והרע – והכל יוצא ממנו יתברך.

*

ערכו העצום של חלקיק מצוה!

[חלק מוהגדת, עם הרבה תוספות]

"חצות לילה אקום להודות לך על משפטי צדקך׳ (תהלים קיט, סב). ואמרו במדרש (שמות רבה יח, ב) שזה ליל מכת בכורות שהיתה בחצי הלילה (שמות יא, ח), שהיה משפט למצרים, וצדקה לישראל להצילם. שלא היו בידם מצוות להתעסק בהן שיגאלו, ונתן להם שתי מצוות, דם פסח ודם מילה. שנאמר (יחזקאל טז): ״ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך, ואומר לך בדמיך חיי, ואומר לך בדמיך חיי״ (רות רבה ו, א).

נתבונן אפוא בפעולת מצוה, מה רב כוחה.

עם ישראל שקוע היה במ״ט שערי טמאה, ועבד עבודה זרה – עד שאחרי תשע מכות, על סף הגאלה, היה עוד צורך לדחוק בהם: משכו ידיכם מעבודה זרה (רש״י שמות יב, ו) י ״ואמר אליהם איש שקוצי עיניו השליכו ובגלולי מצרים אל תטמאו, וימרו בי ולא אבו לשמוע אלי, ואומר לשפוך חמתי עליהם לכלות אפי בהם בתוך ארץ מצרים״ (יחזקאל כ, ל), זה היה מצבם –

ובאו שתי מצוות, והצדיקו גאולתם! היש לנו משג בפעולת מצוה?! ויותר מכך –

נוסיף ונזכיר דברי המדרש: היה הקדוש ברוך הוא מבקש לגאלן ולא היתה להם זכות. קרא למשה ואמר: לך ומול אותם. והרבה מהם לא היו מקבלים עליהם למול! נורא: מוכנים להשאר עבדים במצרים, ובלבד שלא לפצוע עצמם!

נמשיך: אמר הקדוש ברוך הוא שיעשו הפסח, וגזר על רוחות שמנשבות בגן העדן שידבקו בקרבן הפסח, ונתקבצו אצל משה ואמרו: בבקשה ממך האכילנו מפסחך, מפני שהיו עייפים מן הריח. אמר להם: אם אין אתם נימולים אין אתם אוכלים. מיד נתנו עצמם למול, והיה הקב"ה עובר ומנשק כביכול כל אחד ואחד".

חז"ל אומרים "ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי ואומר לך בדמייך חיי", שבזכות דם מילה ודם הפסח נגאלו בני ישראל ממצרים. והנה, ישנם רבים מבני ישראל שמוכנים לוותר על הגאולה מהשעבוד בגלל פחד מכאב המילה?!

וביותר מכך, סופו של דבר אותם האנשים מתרצים למול רק בשביל לאכול מקורבן הפסח, ואת קורבן הפסח רצונם לאכול לא מחמת המצווה אלא מחמת ריח הגן עדן שבו, ואם כן נמצא שקיימו את שתי המצוות שלא לשם המצווה אלא לשם עצמם, ואלו הן המצוות שבזכותם הם נגאלו? הייתכן?!

הסביר את זה המגיד רבי יענקלה גלינסקי זצ"ל במעשה: עליתי פעם לביתו של הרה"ג חיים קרייזוירט זצ"ל רבה של אנטוורפן עיר היהלומים. כדרכו קיבלני בסבר פנים יפות, ואמר לי: "תשמע דין תורה מענין שהיה אצלי אמש. מתווך תיווך עסקת יהלומים ותבע את חלקו שש אלפיות האחוז, והיהלומן הסכים לתת רק חמש אלפיות האחוז בלבד! השומע אתה? דין תורה על אלפית האחוז"!

חיך הרב, וגם אני גיחכתי על קטנוניות זו של היהלומן והמתווך. אך אז הרצין הרב ואמר: "אבל הקרן הייתה 15 מליון דולר, שאז אלפית האחוז מהוה סכום נאה בהחלט – 15.000$!!".

הגמ' במס' קידושין דף מ' אומרת:

ת"ר לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי עשה מצוה אחת אשריו שהכריע עצמו לכף זכות עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו לכף חובה שנאמר וחוטא אחד יאבד טובה הרבה בשביל חטא יחידי שחטא אובד ממנו טובות הרבה.

לכאורה, מופקע כל כך: לראות עצמנו כחציו זכאי וחציו חייב?

הרי רבא הקדוש העיד על עצמו ״כגון אני, בינוני״ (ברכות סא ע״א).

ואנו, בינונים?! הן ״לב יודע מרת נפשו״ (משלי יד, י), המאזן אינו חיובי. ואיך נצטוינו, רבא ואני, לראות עצמנו חצינו זכאים וחצינו להפוך? או שאנו טועים או שרבא טועה ח"ו?!

למעשה – איננו יודעים מה רב ערכו של מעשה טוב.

אמרו (קדושין לט ע״ב), ששכר מצוה בהאי עלמא ליכא, שנאמר: ״היום״ לעשותן, ולמחר לקבל שכרן (ערובין כב ע״א).

ופרשו ה״הפלאה״ והפנים יפות״ במה שאמרו (אבות פ״ד מט״ז), שיפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא, יותר מכל חיי העולם הזה. והרי אין לך מצוה, איך שנעשית, שלא מגיעה עליה ״שעה אחת״, זמן מועט, של ״קורת רוח״, הנאה מועטת, בעולם הבא.

ואין כל ״חיי העולם הזה״ יכולים להכילה!

ועל מה נותנים שכר של קורת רוח? הרי על מצוה יש ג"ע ולא רק קורת רוח!?

מבארים כגון אדם שישב רגל על רגל, ומיד תפס עצמו ואמר אין זה מכובד לישב כך לפני מה"מ הקב"ה! זה לא מ"ע מדאורייתא ואף לא מדרבנן. זה כבוד שמים שהתעורר בליבו. על זה מגיע לו קורת רוח בעוה"ב!

ועדין לא התחלנו להבין ולהשיג רוב טובו של הבורא יתברך עלינו, וכמה שמח בכל התקדמות שלנו!

המעשה עם הגר"ח והגר"א

נפתח בספור מעשה שהיה. הגאון רבי חיים מווילויז׳ין למד בספר ״תנא דבי אליהו״, שפותח בשבחו של מקום: ״ברוך המקום ברוך הוא שבתבונתו ברא עולמו ושמח בחלקו״ ־ נרעש: איזה שבח זה, לבורא יתברך?! על אדם המוגבל באמצעיו יאמר: איזהו עשיר, השמח בחלקו (אבות פ״ד מ״א). אבל הבורא, הכל יכול, הרי אין מונע בעדו. אם ירצה עוד, יבראהו!

קם ונסע לוילנה, לשאל פי רבו, הגאון זצ״ל. אך שמע הגאון, השיב על אתר: אמת, ודאי יכול הבורא יתברך ליצר כל מה שברצונו. אבל יש דבר אחד שהחליט מרצונו שלא יתערב בו: ״הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים״ (ברכות לג ע״ב). גם אם ירצה שהעם בכללותו, וכל אחד ואחד, יוסיף ויתעלה ברוחניות, ימתין למעשינו. ועל עם ישראל נאמר: ״כי חלק ה׳ עמו״ (דברים לב, ט). והקדוש ברוך הוא ״שמח בחלקו״, שמח בבני ישראל בכללותם, ובכל יהודי ויהודי, כפי מה שהוא!

משל למה הדבר דומה? הורים צפו לבן, קוו לבן, התפללו לבן, והנה נולד… ילד פגוע, רחמנא לצלן. לא לכך התפללו, לא לכך יחלו. אבל הם אוהבים אותו, ומטפלים בו, ומקדמים אותו, ושמחים כל כך בכל התפתחות, זעירה ככל שתהיה….

כך שמח ה׳ בי. קווה שאהיה טוב יותר, שאתקדם מהר יותר, רצוף יותר, אבל דוקא משום כך שמח בכל ניצוץ של אור, בכל שביב התקדמות!

ונניח, ה׳ ירחם. נניח שיש להורים אלו שני בנים. האחד מבריק, כשרוני, טוב לב ואציל נפש, שקדן וירא שמים, פאר הכתה. ואחריו נולד תינוק האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו, שקוע בבועה אטומה, ילד אוטיסט, רחמנא לצלן. מחבקים ומלטפים ומדברים ושרים ומגרים, ולשוא.

יום אחד, קורים שני דברים: הבן הבכור מביא הביתה תעודת הצטינות, ואחיו מיקד פעם ראשונה מבט, ומלמל: ״אמא״

– במי שמחים יותר, ממי מתפעלים יותר? – לדאבון הלב, מאתנו…

אישות לבהמה?

נסביר יותר. שאלתי פעם את הגאון רבי חיים קנייבסקי שליט״א: הקדוש ברוך הוא אמר לנח: ״מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה איש ואשתו, ומן הבהמה אשר לא טהרה הוא שנים, איש ואשתו״ (?.ראשית ז, ב). מענין: מי סדר להם קדושין?!

הפטיר: הן זו שאלת הגמרא (סנהדרין קח ע״ב): "אישות לבהמה מי אית לה?" ותרצו: מאותם שלא נעבדה בהם עברה. שההשחתה חלחלה לכל בעלי החיים! חיו מין עם שאינו מינו, והם לא נזקקו אלא למינם.

הבהרתי: הרי זו שאלתי! ומה אם לא השחיתו דרכם, איך מתרצת השאלה. איך אפשר לומר על בהמות ״איש ואשתו״. איזו סבלנות יש לו: הסתכלו שם בצד, אמר.

זה בסדר, כבר הסתכלתי. מובא שם בשם ה״ערוך״: ״פירוש. בשביל שלא באו על שאינן מינן, עשה להן כבוד וכתב להן אישות כבאדם״.

ואכן, לכך חתרתי. שאלתי: לפי זה, בדורנו, שקרן התורה ירדה כל כך, והרחוב גדוש השחתה וסאוב, ובן תורה שוהה בהיכלה, גם אם אינו לומד בשקידה, קצת חולם, קצת מפטפט, וקצת לומד –

התרגש רבי חיים ואמר: אין ספק, נחשב הוא במרום כרבי עקיבא איגר!

לא, לי אין משג ברבי עקיבא איגר, אבל לרבי חיים הרי יש ויש!

עניתי ואמרתי: בכך התישבו לי דברי המדרש (ויקרא רבה כו, ז), הראהו הקדוש ברוך הוא למשה דור דור ושופטיו ומלכיו, חכמיו ומנהיגיו, שוטריו ופרנסיו, חומסים וגזלניו, לא מובן. מילא שופטיו וחכמיו, בקש לראות ושמח לראות. אך לשם מה הךאוהו חומסיו וגזלניו? [ומעי"ז מספרים על רבי נפתלי מרופשיץ ששאל והשיב על אתר, אם יראו לאדה"ר את ר' נפתלי הוא יגיב – נו נו, עוד "חכם"… אך כשיראו לו את הדור, יגיד אכן, לעומת הדור, ראוי נפתלי להיקרא חכם…

אבל הדורות הולכים ומתמעטים וכראות משה רבינו גדולי הדורות האחרונים חלשה דעתו. הראהו הקדוש ברוך הוא את הדור, ולעמתו יפתח בדורו כשמואל בדורו! ונענע לי בראשו…

הרב בארץ ומצודתו פרושה בב"ד של מעלה

המהרש"ם חלה בטיפוס ר"ל, ובימי חוליו חלם שעומד הוא לדין בבי"ד של מעלה, ובדינו מיימינים ומשמאילים, ויצא חייב, ונידון למיתה.

מסרו אותו לשליח ויעף עמו באויר ובתוך כך בא שליח שני וצעק שיחזירו אותו לבית המשפט. החזירו השליח ועמדו בבית הדין.

שם בבית הדין עמד הרב הצדיק ר' יצחק אייזיק מזדיטשוב, שהמהרש"ם לא הכירו כלל.

שאל ר' יצחק איזיק מדוע חייבו אברך זה בדין? הלא הוא מתמיד גדול בתורה, יום ולילה לא ישבות.

השיב לו אחד מהמשמאילים: אפח פעם אחת ברוח פי ואאפח את כל התורה שלמד.

ענהו הרב בכעס- האם גם בזמננו זה תביטו על מי שיושב ולומד היאך הוא לומד? ברצונכם שילמדו גם בזמן הזה באורך הגלות בכל הכוונות לשמה? חזרו בית הדין ודנוהו לחיים. שאל המהרש"ם מי הוא זה שלימד זכות עלי? והשיבוהו זהו הצדיק ר' יצחק אייזיק.

המהרש"ם הקיץ מחלומו ותפעם רוחו, אך לא סיפר את דבר החלום לאדם. חוליו הלך וגבר מיום ליום. כשמוע אחי המהרש"ם- הרב ר' יעקב ז"ל- שאחיו חולה מסוכן, נכנס לר' יצחק אייזיק שהוא היה מחסידיו, ונתן עבורו פדיון נפש.

השיב לו הצדיק: תסע מיד בחזרה ותאמר לו שלא יפחד כלל וכלל, בקרוב הוא יתרפא בגוף ובנפש, שמו שלום ויהיה שלום בגופו, שלום בממונו, שלום בתורתו!

וכך אכן היה. החולי הלך והתמעט, וכעבור מספר ימים נרפא המהרש"ם כליל. כששב לאיתנו אמר בלבו לסוע לזידיטשוב, וכן עשה. כשהגיע לפתח ביתו של הרה"צ ר' יצחק אייזיק, מיד זיהה המהרש"ם שהוא הוא זה שעמד אז לפני הב"ד של מעלה והליץ טוב בעדו! הוא נבהל עד מאוד, ונשאר כך עומד בפתח מבלי יכולת להוציא הגה מפיו.

כששבה רוחו אליו קידמו הרב בשלום, ושאל אותו: האם אתה יושב ולומד בהתמדה?…

מסיים בנו של המהרש"ם: ומאז נסע אבי לזידטשוב עד שנסתלק ר' יצחק אייזיק זצ"ל, וגם אותי לקח עמו פעם אחת לחג השבועות כשהייתי בן י"ג שנים, וחלום זה כבר נתפרסם במדינת גאליציא לכמה וכמה אנשים אשר שמעו מפיו הקדוש, וחברא חברא אית ליה. [שאל אביך ויגדך ח"ג עמ' רצ"ז]

נפלתי – קמתי

לפעמים האדם נכשל, והוא נשבר. אך אינו זוכר – כעת אני כמו הילד האוטיסט להבדיל. כעת כל מעשה שלי – הוא פנינה. דוקא בגלל שנפלתי. ואם דוקא כעת לא נחדל מקיום התורה, ואנו מנסים להתנער מעפר, לשנות כוון, לשחות נגד הזרם. וזה קשה כל כך, ולפום צערא אגרא (אמת פ״ה מכ״ג), כמה חשובה כל מצוה, וכמה שמחים עליה!

בני נח וזכות הקיום שלהם

דוגמת מה שמצינו (חלין צב ע״ב), שמתוך שלושים מצוות שקבלו עליהם בני נח, אינם מקימים אלא שלוש. במלים אחרות: פשיטת רגל של תשעים אחוזים! ואלו שלוש? לא איסור עבודה זרה, גלוי עריות או שפיכות דמים.

לא זו בלבד שהורגים, עוד אוכלים בשר הנרצחים, איזו זועה. ומודעים הם לזוועה, ולפיכך אינם מוכרים אותו באטליז. זו הזכות שיש להם.

ואינם כותבים כתובה לזכר – את הזכות הזאת כבר אבדו האומות…

ואותה מצינים לשבח… כי אצל אוכלי אדם, יש להעריך גם ״מצוה״ כזאת…

נח צדיק או לא נחשב למאומה?

רש"י מביא שתי דעות מה היה מצבו של נח לו היה בדור של אברהם. אחד אומר דוקא בדורותיו היה צדיק, אך אם היה בדור של אברהם לא היה נחשב למאומה. אחד סובר שאם בדורו שהיו רשעים היה צדיק עאכו"כ שאם היה בדור אברהם היה צדיק יותר.

למדנו המהר"ל שאין מחלקת כלל בחז"ל, ועאכו"כ בדברי אגדה. מהי האמת אם כן?

 התשובה פשוטה. שתי הדעות אמת. לדעה הראשונה אם היינו נוטלים את נח ומעמידים אותו מול צדקות אברהם בדורו של אברהם לא היה נחשב הוא למאומה. ביחס לדורו בלבד היה צדיק.

הדעה השניה אינה חולקת, רק סוברת שאם נח היה נולד בדורו של אברהם ללא כל ספק היה מתעלה יותר, שאין רשעים מפריעים להתעלותו, ואז עאכו"כ שהיה נחשב לצדיק.

הרב שטיינמן והיהודי שאביו בא אליו בחלום לבקש שילמד בעבור נשמתו, ונאנח הרב ואמר למשמשו, אתה שומע, צריך לנצל את הזמן בעוה"ז, שלא נבוא לאחר המאה ועשרים לילדים שלנו כדל שואל על פתח ונבקש שילמדו משהו בעבורנו…

חיזוק גדול בדורנו

זה חיזוק גדול לנו. אנו חיים בדור של ערוצים, כבלים, אינטרנט, וידאו, טיוי, כל הסחי והמאוס ישירות אליך הבייתה. ואף אם האדם יוצא לרחוב הרחוב מלא זהמה ופריצות. כיצד ניתן לעבוד את ה' בכזה מצב?

התשובה לכך בשאלתו של מהרח"ו את האריז"ל כיצד ניתן לתקן בדורנו דור שפל את מה שהנשמות שהיו כבר בדורו של רשב"י, או הנביאים, או מרע"ה לא הצליחו לתקן? [יש לציין שזאת הוא שאל בתקופה בה אנשים עוד היו הולכים לבושים ברחוב, בדורנו השאלה תתעצם שבעתיים!]

השיבו האריז"ל דע לך שכיון שזהמה גדולה ירדה לעולם, כל מעשה קטן של האדם בדור הזה משפיע רבות פי כמה וכמה ממעשה גדול בדורות הקדומים. היום כל מאמץ, כל עצימת עין מאיסור, כל התגברות קטנה לעבודת ה' משפיעה תיקון עצום! כל התגברות לתפילה, לשיעור, לקיום מצוות נחשבת לדבר עילאי שבכוחו לתקן מה שבדורות הקודמים היו צריכים להשקיע רבות על מנת לתקן.

זהו נח. אמנם אם היה בדורו של אברהם לא היה נחשב למאומה, אך המאמצים הכבירים שעשה להתגבר על זהמת אנשי דורו היא שהביאה אותו לדרגת צדיק תמים, בוחנים את האדם ביחס למפריעים ולדור!

אמן יהא שמיה רבה בשביל לחם לישיבה

מ_יסד ישיבת לומדה, הגאון רבי אליעזר שולביץ זצ״ל, תלמידו של רבי ישראל סלאנטער זצ״ל, בא לפני ה״חפץ חיים״ זצ״ל. אמר: ״רבי, הגיעו מים עד נ?ש. אךבע מאות בחורים בישיבה, ואין להם לחם לאכל!״

נאנח ה״חפץ חיים״: ״כבודו יודע מארבע מאות תלמידיו, ואני יודע מאלפי תלמידי כל הישיבות. מנסים אותנו בלמוד תורה מתוך הדחק!״

אמר לו: ״.רבי, לא באתי לקונן, באתי לפתיר את המצב!״ אורו עיני ה״חפץ חיים״: ״הכיצד?״

אמר: ״יודע אני ש׳שכר מצוה בהאי עלמא ליכא׳, משום שאין בכל העולם ומלאו כדי לשלם ולו שכר מצוה אחת, ולו של המצוה הקלה ביותר. אבל אין בררה, כשהילרים חייבים שוברים את החסכונות. ברוך השם, הךכה תורה למךתי ןהךבה תורה למךתי, ואני מלא מצוות כרמון. אבקש לפרט לי שכר ׳אמן יהא שמיה רבה׳ אחד, עבור לחם לבני הישיבה!״

זה אפוא הפתרון שמצא.

אמר לו ח״חפץ חיים״: ״אם !ה מבקשו, יתפלל ויבקש!״

ענה ברגש: ״זהו, שהתפללתי ובקשתי ולא נעניתי. אבל למעלתו ישמעו, ודאי יוכל לפעל. יבקש זאת, למעני!״

סרב ח״חפץ חיים״: ״כבודו רוצה, יבקש. אני לא אבקש עבורו. איני רוצה לקנות לעצמי שונא!״

״שונא? איזה שונא?!״

אולי מלאכים יקטו־גו, כהות עליונים ירדפוהו – לא: ״איני רוצה שכבודו יכעס עלי!״ תמה: ״אני? הרי אני המבקש!״ ״אמת, אבל א?זביר לכבודו ־

הלא האדם אינו חי לעולם. יבוא יום, והנשמה תעלה למרום. וכבודו, כעדותו, מלא וגדוש בתורה ובמצוות. יוליכוהו אצל הארמון שבנה לעצמו בגן עתו.

המלאך ילוהי מטרקלין לטרקלין, לא תשבע העין מו־אות והנפש לחנות. ואז עיעו לדלת אחת, ינסו לפתיח, ןהיא נעולה.

מה זה? ־

אה, זו ה׳אמן יהא שמיה רבה׳, שהמיר בשכר בעולם הזה, עבור לחם לאכיל.

אני?! אני המךתי שכר נצחי עצום ורב בשביל לחם כלה תפסד?! אכן כן, כך בקשת!

ךאז תזכר שאכן כך בקשת, ותתמךמר. תיאמר: מילא אני. בקשתי כי לא ידעתי מה עצום ורב השכר. אבל אתם, למה נעניתם? למה הסכמתם?!

ויענו לך: האמת, לא הסכמנו. אבל פנית לישראל מאיר – ה״חפץ חיים״ – ןהוא פעל זאת!

כמה תצטער! הוא?! למה עשה לי כן – ומאז, ולנצח, תקפיד עלי. ואני איני רוצה לרכיש שונא! לא. אם תרצה, פעל זאת בעצמך!…

המצוה, ושכרה

"בראשון [היינו בחדש ניסן, הראשון לחודשי השנה] (שמות יב, ב) בארבעה עשר יום לחודש בערב תאכלו מצות״ הכתוב קבעו חובה [פסחים קכ ע״א]. וכן פסק הרמב״ם [הלכות מצה פ"י ה״א]: ״מצות עשה מן התורה לאכול מצה בליל חמשה עשר, שנאמר: בערב תאכלו מצות. ומשאכל כזית יצא ידי חובתו״.

סיפר לי הגאון רבי יצחק שלמה אונגר זצ״ל, ראש ישיבת ״מחנה אברהם״ ורב חוג חתם סופר בבני ברק: יום אחד הופיע אצלו אחד מבני הקהילה, נרעש כולו. היה בפיו סיפור מרעיש, אבל רקעו התרחש כשלושים שנה לפני כן, במחנה המוות אושויץ.

יהודי הונגריה הגיעו לאושויץ בשלהי מלחמת העולם. ממש בשנה האחרונה. כשהצוררים נחלו מפלה אחרי מפלה בשדה הקרב וממשלת הונגריה בקשה לפרוק עול הגרמנים שהפכוה לבת חסותם, השתלטו הגרמנים על הונגריה, תחמו את הגטאות ותוך כחדשים ימים שלחו כמיליון יהודים להשמדה, ה׳ יקום דמם. אותו יהודי היה ביניהם. הפרידו בינו לבין אשתו ואת ילדיו שלחו למשרפות. הטביעו מספר כחול על זרועו וחייו נתנו לו לשלל תמורת עבודת פרך. התקיים על פרוסת לחם ופנכת מרק ליום. שכנו לדרגש היה בנש"ק – 'בנן של קדושים', צאצא לגזע צדיקים, שושלת מפוארת עתירת יחוס. חיזקו בלא הרף באמונה ובטחון, וניצל כל שעת פנאי ללמוד תורה ואמרות צדיקים. יום אחד פנה אליו בהתרגשות עצורה: חג הפסח מתקרב, ׳מרור׳ יש בשפע, אובער אוו נעמט מען א ׳כזית׳ מצה, מאין ישיגו ולו כזית מצה?!

וברוך השם, אין מעצור לה׳ מהושיע, ברב או במעט. בעלות הברית הפציצו ממגורת מזון. היו שם שקי תבואה מבוקעים, אוצר בלום במחנה הריכוז, אבל מי שינסה לשים בכליו מתחייב בנפשו. סיפר לחברו, שהמריצו למסור נפשו. החביא במקום מסתור כמה גרגירים. בהפסקה הקצרה שהיתה להם מדי יום שייף שתי אבנים וטחן באמצעותן את הגרגרים.

ליבן פסת מתכת, ערב את הקמח במעט מים, נקב במסמר ואפה על טס המתכת המלובן. יצא רקיק עבה ונוקשה, גדלו כפסת יד. מחמת עביו היו בו שני ׳כזיתים׳, אחד עבורו ואחד עבור חברו. עכשיו צריך להגניבו למחנה. אם יתפס, אחת דתו… הניח את הרקיק בין כתנתו לבשרו, והצמיד זרועו לגופו. עבר את הבקרה בשער המחנה, והמשיך אל הבלוק. בפתח הביתן עמד שומר גרמני שהבחין בתנוחה המאולצת של ידו. ״מה אתה מחביא שם״, נבח. משך את ידו, והרקיק נפל. דרך עליו בעקב מגפו בחמת זעם, ואלו הצלפות הצליף בפרגולו! היהודי נפל מעלף, והזקיף כבר מצא קורבן חדש. בשארית כחותיו אסף היהודי את הפרורים שסביבו, שעבורם מסר נפשו. גרר עצמו לדרגשו, והתעלף.

חברו עוררו, רחץ פניו במים. הגיר מעט לגרונו. השיב נפשו. פתח ידו, והראה לחברו את האוצר. אלו היה בכף ידו חופן יהלומים, לא היה החבר מתרגש יותר. אח, הייליגע מצה, מצה קדושה בעמק הבכא, בגיא צלמות, קרן אור בחשכה! אבל, כמה חבל, בכל הפרורים, אין יותר מכזית אחד?

התחנן החבר: ״בבקשה ממך, תן לי את ה׳כזית׳, מימי לא עבר עלי ליל סדר בלי ׳כזית׳ מצה!״

ענהו: ״מה פתאום, ה׳כזית׳ שלי הוא. מסרתי עליו נפשי, הוכיתי עליו מכות נמרצות, לא אותר עליו!״

והלה מתחנן: ״אנא ממך, אני אקריא לך את ההגדה – אני יודע אותה בעל פה – מ״הא לחמא עניא״ עד ״חד גדיא״. גם את ״שיר השירים״ אמר, תאמר אחרי מילה במילה. רק את ה׳כזית׳ תתן״.

והשני מסרב.

״את כל חלקי לעולם הבא אתן עבור ה׳כזית׳! ראה״, התיפח, ״את משפחתי אבדתי, כל מה שהיה לי אבד. מה נשאר לי! לפחות, ׳כזית׳ מצה!״

וחברו מתייפח לעומתו: ״הלא כמוני כמוך, והמצה שלי היא! סוף דבר, לא עמד בהפצרותיו, והגיעו לפשרה: חברו יאמר את ההגדה, ויזכה בשכר זאת למצה.

אבל את שכר המצוה יקבל המסתכן. ולפום צערא אגרא, וכמה הסתכן והצטער בגינה, מגיע לו. וכך היה. בערב לחש לו חברו את ההגדה, יחדו בכו ב״השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין״, שוררו את ההלל וקראו ״לשנה הבאה בירושלים״. את המצה, אכל החבר, בנן של קדושים.

למחרת יצאו לעבודה. החבר התפלל בלחש. זמזם ב״הקל בתעצומות״, עצם עיניו בקריאת שמע, גחן בכריעות תפלת העמידה, ובהגיעו להלל לא עצר כח להבליג. הזדקף ושאג את הברכה, ובאותו רגע השיגו כדור המרצחים ונפל שדוד. השם יקום דמו.

חברו שרד, והגיע ליום השחרור. עלה ארצה ובנה את חייו מחדש. הקים משפחה לתפארת ונמנה על בני קהלת ״חוג חתם סופר״ בבני ברק.

כל זה ספר בבואו, כהקדמה – כי הלילה הופיע החבר בחלומו.

עטור בגדי לבן, פניו מאירות כזהר הרקיע, ובקשה בפיו: ״הזוכר אתה שנתת לי את המצה, בתנאי שאתה תקבל את שכר המצוה?״ זוכר, ודאי זוכר. ״אז באתי לבקשך. אנא, ותר לי על שכר המצוה – כל המצוות שעשיתי, קבלתי עליהן שכר. חוץ ממצוה זו. המעשה היחיד, עליו לא קבלתי שכר. אנא בטובך, הענק לי גם את שכר המעשה!״

נדהם לבקשה. לעזות שבה. הזכיר לחברו: ״הלא המצה שלי היתה. אני סכנתי נפשי בלקיחת הגרגרים, בטחינתם ואפייתם, ובהגנבתם למחנה. אני הוכיתי עבורם, כמעט שילמתי בחיי. התחננת, בכית, ויתרתי על המצה. לפחות, אזכה בשכר!״

והחבר ידע, הסכים, אבל הזכיר שהוא זה ששמר חשבון הלוח וסיפר שהלילה ליל החג, והוא זה שזירז להשיג המצה, והוא שהקריא את ההגדה, ומבקש בתמורה את שכר המצוה. עבורו, ירד מהעולם העליון. עבורו התגלה, זה חשוב עבורו כל כך –

והחבר סירב. פני חבירו הקדוש התכרכמו בפחי נפש, באכזבה עמוקה, ונעלם.

קם, והנה חלום. התפעמה רוחו. לא ידע האם טוב עשה. מצד אחד, ״חייך קודמים״. ואין שום הצדקה. ממש עזות מצדו. מצד שני, בכל זאת. אין מתגרים בנשמה קדושה, ובקשתו של נפטר…

״והגיע אלי״, ספר הרב אונגר. ״בקש אישור לסרובו, או הוראה לויתור. אמרתי לו שאין זו שאלה עבור רב, זה ענין עבור רבי. שלחתי אותו לרבי ממכנובקה, ובקשתי שיחזור ויספר מה אמר לו״.

״ומה אמר״, הסתקרנתי.

״הוא חזר למחרת״, ספר הרב אונגר, ״ובפיו ספור מפלא״ בקצר רוח חכה לערב, לשעות קבלת הקהל של הרבי. נכנס אל הקודש פנימה, וסיפר את ספורו.

שמע הרבי, והפטיר: ״על פי יושר, עליך לוותר״… התקומם: על פי יושר?! על פי יושר וודאי אינו צריך לוותר! כל שאלתו, האם לנהוג לפנים משורת הדין!

הסביר הרבי: ״הלא תבין, חברך נפטר. מה שיש לו, יש לו זה המצוות שסיגל עומדות לזכותו, יותר מהן, אינו יכול להשיג. מצוה אחת קיים ולא קבל עליה שכר, והיא חסרה לו – אבל אתה חי!

אתה מניח תפלין, מתעטף בטלית, מתפלל שלוש תפלות ומברך מאה ברכות ליום. ושבתות, וחגים, מצוות לאין ספור! ובנים לך, ואתה מחנכם למצוות, וכל מצוה שהם מקיימים נזקפת גם לזכותך, לזכות החינוך שהענקת –

האין זה מן היושר, שתוותר למענו על שכר מצוה אחת?!״ ״טוב, אם הרבי אומר, אוותר״ ־

״לא כך. לוותר צריך בלב שלם״, פסק הרבי. הוציא מכיסו צרור מפתחות. ״הכנס לבית המדרש הסמוך״ אין שם איש עתה. תפתח את הדלת במפתח הזה. תדליק את האורות, ותפתח את ארון הקדש, במפתח הזה. תכניס את הראש לארון הקדש, ותשפך לבך לפני הקדוש ברוך הוא. תספר על הכרותכם, על האחוה הנפלאה ששררה ביניכם, על החזוק שקבלת ממנו. על ההמרצה שהמריץ אותך לאפות את המצה.

על ליל הסדר ההוא, בעלטה, על הדרגש. תחיה את הלילה ההוא, הלילה האחרון לחייו, האז תאמר שאתה מוותר לו בלב שלם על שכר המצוה, לעשות נחת רוח לנשמתו בעולם העליון אחר כך, תחזור אלי״…

עשה כן, והמראות והמארעות שבו והציפוהו, הכל חי מחדש, והמעמד סחט ממנו את כל כוחותיו. בקושי גרר רגליו משם. סגר את ארון הקדש ונשק לפרכת, כבה את האור ונעל את בית הכנסת. החזיר את המפתחות לגבאי, לא היה לו כח להכנס אל הרבי. ביקש מהגבאי להודיע שיבוא למחרת. התנהל באפס כח לביתו, וקרס למיטתו.

וחברו הופיע בחלומו. פניו מאירות וזוהרות, בא להודות על הענותו לבקשתו.

בבקר הלך להתפלל במנינו של הרבי. לאחר התפלה ספר על ההתגלות השניה. הרבי לא הפתע, אבל פתח ואמר: ״ראה נא –

חברך היה בנן של קדושים, גדל בבית מלא תורה ויראה. אין ספק, שסיגל מצוות ומעשים טובים לאין שעור. וזכה למות על קדוש השם, ואם היו עליו תביעות נמחקו בכך כליל. מצוות כה רבות ואפס עברות וחז״ל העידו בהרוגים אלו שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם בגן העדן העליון ־ וכדאי היה לו לעזוב את העידון הנפלא, ההנאה העלאית מזיו השכינה, ולרדת לכאן, כדי להתחנן ולהעתיר, ממש לפשוט יד, כדי לזכות בשכר מצוה אחת –

ואנו, כמה מצוות מתגלגלות למרגלותינו, ואין אנו גוחנים לאספן! כל פרשה בתורה, כל משנה, כל עמוד גמרא. בכל שעור תורה, כה הרבה מצוות. ובאיזו קלות ראש אנו מבזבזים את השעות!

כל עזרה לזולת, כל עדוד ומחמאה. וכמה אנו אטומים, כמה מתעלמים – איזה שעור מוסר הוא!״

״ואת כל זה״ – סים הרב אונגר זצ״ל – ״חזר לספר״… אכן, איזה שעור מוסר!

כשיודעים מה היא שכר המצווה – שאין די בכל טוב העולם בכדי לשלם שכרה – ובדקה אפשר לומר מאתים מלים, ובחמש דקות אלף שוה ערך ליותר מששים רבוא מצוות!

אז מבינים שגם שכר מצוה שאינה לשמה הוא עצום ורב. ואם בשתי מצוות שנעשו שלא לשמן העלו את אותם האנשים ממ"ט שערי טומאה של מצרים לגואלם ולהעמידם לרגלי הר סיני, נבין עד כמה אהלי התורה מעלים את האדם מכף חובה לכף זכות, שהרי כל מילה ומילה ערכה גדול יותר מכל תרי"ג המצוות (כמובא ב"שנות אליהו" תחילת מסכת פאה).

תוספות:

קברות למיתות ב"ד

דגמה נוספת, שמעתי מפי רבי אליה לופיאן זצ״ל. בגמרא (סנהדרין מז ע״א) מבאר שיחדו שני בתי קברות להרוגי בית דין. הנסקלים והנשרפים לחוד, והנהרגים והנחנקים בפני עצמם, כי עברתם ומיתתם קלה יותר, ואין לקבור רשע קל אצל רשע חמור.

ולדוגמא, ידוע שבזמנם עבר פרק זמן בין הקדושין לנשואין. המקודשת דינה כאשת איש ועדין בבית אמה, להכין צרכי נדוניתה. אם בגדה אותה עת בבעלה דינה בסקילה החמורה. מה שאין כן הנשואה שבבית בעלה, דינה בחנק הקל.

ומדוע, משום שאימת בעלה עליה, ועוברת העברה בלב הולם מפחד. ומי שהדרדרה לשחיתות וסאוב של זנות, גם זו נקדת אור בחשכה!

זה שאומר הרמבם מהו השקול העקרי: דוקא מי שלא נמצא בו אלא דבר טוב אחד שוקלת מצותו משקל רב כל כך, כי אצלו מעריכים שבעתים כל תזוזה לטובה. כחולה השרוי בעלפון, שאם יזיז אצבעו יהיה זה יום שמחה!

אפילו זכות ק"ש

כיוצא בכך מצינו, שביציאתם למלחמה היה הכהן מכריז: ״שמע ישראל, אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם״ (דברים כ, ג). שאפלו אין בידכם אלא מצות קריאת שמע שחרית וערבית, ראויים אתם להנצל (ו־ש״י).

הגע עצמך: מי שאין בידו אלא מצות קריאת שמע, נקל להבין באיזו חשכה הוא שרוי. כמה עברות עובר, ביודעין ובלא יודעין. והשטן הן מקטרג בשעת הסכנה (שבת לב ע״ב), ןאין שעת סכנה כמלחמה.

ותמוה: יעקב אבינו, שהעיד בעצמו: ״עם לבן גרתי, ותרי״ג מצוות שמרתי״ (רש״י לראשית לב, ה), והובטח מפי עליון בשמירה (שם כח, טו), פחד בהתקרב עשו שמא גרם החטא (ברכות י ע״א). חטא דק מן הדק, וכבר פן יבוא והכני אם על בנים״.

וכאן, זכות קריאת שמע לבד, וכבר ״ראויים אתם להנצל״?!

והתשובה: דוקא משום כך! שביב אור באפלה. הילד הפגוע הקורא ״אבא״…

הח"ח ואחד בצער

הח"ח שראה תלמידים בישיבתו ושאלם היכן אוחזים, וא"ל א' מהחברותא שהספיקו מהבוקר דף אחד. השיבו הח"ח אתה הספקת דף, חברך מאה דף! כיצד? הוא גדל בבית דשן באמריקה ובא לכאן במסי"נ, וא' בצער ממאה שלא בצער!!

*

האדם הגדול – מחוץ לקבעון המחשבתי

[איננו מכונות, עבדי ה' אנו! – חלק קטן ממתוק האור במקום אחר, והשאר הוספתי]

משה נשלח אל פרעה, אך מסרב שמא יפגע באהרון. במדרש מופיע על תחילת דרכו של משה ומבחנו בצאן, על השתתפותו בצער הזולת והיה נושא בעול עמהם ואומר מי יתן מותי תחתך, על מסירות נפשו לפגוע במצרי שהכה איש עברי מאחיו.

משה רבינו נגלה לנו בפרשיות אלה בשיא הענוה והעדינות,

מאידך גיסא אנו רואים את משה בעת שהיה צריך לעמוד בפרץ – מנהיג ללא מורא וחת. משבר את הלוחות תחת ההר, משקה לבנ"י כמי סוטה מאפר העגל, כשקורח עשה את העגל הוא תובע את מותם של מחרפיו ואומר: ספר במדבר פרק טז

(כו) וַיְדַבֵּר אֶל הָעֵדָה לֵאמֹר סוּרוּ נָא מֵעַל אָהֳלֵי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה וְאַל תִּגְּעוּ בְּכָל אֲשֶׁר לָהֶם פֶּן תִּסָּפוּ בְּכָל חַטֹּאתָם:

(כז) וַיֵּעָלוּ מֵעַל מִשְׁכַּן קֹרַח דָּתָן וַאֲבִירָם מִסָּבִיב וְדָתָן וַאֲבִירָם יָצְאוּ נִצָּבִים פֶּתַח אָהֳלֵיהֶם וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וְטַפָּם:

(כח) וַיֹּאמֶר משֶׁה בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי ה' שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה כִּי לֹא מִלִּבִּי:

(כט) אִם כְּמוֹת כָּל הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה וּפְקֻדַּת כָּל הָאָדָם יִפָּקֵד עֲלֵיהֶם לֹא ה' שְׁלָחָנִי:

(ל) וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא ה' וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם וְיָרְדוּ חַיִּים שְׁאֹלָה וִידַעְתֶּם כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת ה'!!

הדבר היה קיצוני עד כדי כך שהעם אמרו – אתם המיתם את עם השם!

אז מי הוא באמת משה? הדמויות הללו נראות כסותרות.

מעשה בר"ע שראה את האדם שנושא ערימת עצים וכו' ואמר לו שיש לו בן הנמצא בכפר פלוני כו' ור"ע הלך ולימדו תורה עד שלמד לקרוא בתורה ולומר מפטיר וברכו והתגלה אל ר"ע וא"ל תנוח דעתך שהנחת את דעתי.

דבר אחד למדנו- כמה שכר יש לאדם ששולח את בנו לת"ת. מצילו מן הגיהנם. אולם יש לתמוה- הרי ר"ע החשיב כל רגע, והיה מתמיד עצום ואף עיכוב קטן של דקות ספורות לא התעכב עם אשתו וחזר ללמוד כ"ד שנה בלא הפסק! והוא מוצא זמן לעסוק בלימודו של ילד כמלמד דרדקי?

עוד מעשה. אביי שמע שאדם מסויים נועד עם אשה ללכת יחדיו לעיר הסמוכה. חשש פן יגבר יצרם והחליט לעקוב אחריהם שאם יבואו לדבר עבירה יפרישם. כשהגיעו לפרשת דרכים נפרדו. נוכח אביי שחשד בכשרים. אביי החשיב כל רגע של למוד, והנה רק משום חשש שמא יבואו לדבר עבירה הלך אביי וביזבז חצי יום! הרי כל רגע היה יקר לו מפז!

ועוד, האם לא יכלו ר"ע ואביי למנות מישהו שידאג לפעול במקומם, הרי היו לר"ע כ"ד אלף תלמידים.

למדנו מכאן יסוד גדול. אם שמעת- התכוונו אליך. לא תוכל להטיל את האחריות על אחרים.

ב. הנוגע לענייננו – רובנו חיים על פי מסגרות קבועות. אני טיפוס חם, אני טיפוס קר, אני אדם רגשן, אני אחד ששומר דיסטאנס, אני טיפוס חסכן, אני טיפוס נדיב, אני טיפוס רגוע, אני מהיר חימה וכעזה"ד.

הבעיה של האדם הזה שהוא אינו פועל על פי הנדרש ממנו, אלא על פי טבעו. ואז אם נדרש ממנו לעשות דבר היפך טבעו, הוא אינו מסוגל 'זה לא אני' 'אני לא הטיפוס' ושאר קלישאות.

עבדי ה' אנו. עבד עושה מה שנדרש ממנו ברגע נתון. אין 'לא מתאים לי' אין 'זה לא אני'.

חז"ל אומרים שמשורר ששיער חייב מיתה.

אפילו שאני אחד שאוהב לעזור, ואם אני רואה מישהו מנסה להגיף שער וקשה לו – אני מייד קופץ לעזור לו, בכל אופן – אל תפעל לפי טבעך – אלא לפי ציווי השם!

ר"ע באופן טבעי היה ממשיך לביהמ"ד, כפי שעשה כ"ד שנה. אביי כנ"ל.

אך הם שאלו את עצמם דברים י (יב) וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ. כל אדם צריך לבדוק מה הדרישה ממנו 'עתה'. ולכל עת ולכל זמן ולכל חפץ. ואינה דומה דרישה של אז לדרישה של ועתה.

להשליט השכל על הרגש

החזו"א אמר שצריך האדם להשליט הרגש על השכל. אם אדם מטבעו עלץ ושמח, וכשמגיע ת"ב אומר לך איני מסוגל להתאבל, חובה עליו להשליט השכל ולשבת לארץ ולקונן ולהתבונן בנוראות החורבן עד שיתחיל לדמוע.

אדם מלנכולי, דיכאוני, שאינו מסוגל לשמוח בחג, מצווה להתבונן בחסד ה' עלינו שבחרנו מכל העמים, או שיפעל חיצונית ואחר הפעולות ימשכו הלבבות ע"י ריקוד וכד'.

העיקר לא לפעול ע"פ הטבע. הפועל על פי טבעו, עובד את עצמו!

כך החזו"א נהג בעצמו

בעירו של החזו"א היה אדם שסבל ממעיו ולא יכל להוציא הרעי. היה צריך שאדם יעשה זאת באופן ידני. לא מצאו מי שיהיה מוכן לעשות זאת. החזון איש התנדב. הוא שהיה איסטניס מפורסם.

החזו"א – מחר גם תניח במקומי תפילין??…

[קהלת ג] לַכֹּל זְמָן, וְעֵת לְכָל חֵפֶץ, תַּחַת הַשָּׁמָיִם: ס

החזו"א והמציעים להלחם על האידיש והמשל לגנרל הזקן ולמלחמתו הלא רלוונטית

כך חייו גדולי הדור.

פעם ראו את הגרי"ס אוחז ביד אשה זרה בשתי ידיו, ומשוחח עמה. תלמידו לא ידעו נפשם מרוב תמהון ובושה. לאחר דקות ארוכות נפרדו דרכיהם. התלמידים פנו אליו ושאלוהו לפשר הדבר.

השיבם הגרי"ס הייתי בדרכי לאמירת השיעור, וראיתי אשה זו רצה לכיון הגשר. היה נראה לי חשוד, צעקתי לה שתעצור, והיא המשיכה, הגיעה לאמצע הגשר וביקשה לקפוץ. תפסתי אותה בכח ולא נתתי לה. שאלתי אותה מה קרה? והיא השיבה שרח"ל נפטרו לה ב' ילדים קטנים ואח"כ בעלה חלה, וכעת השכירו את סוסם למישהו ע"מ להתפרנס מעט, וכעת הסוס מת, די, אין לי כח!

אמרתי לה אני אקנה לכם סוס. אך היא מאנה לשמוע, וכך נאלצתי לאחוז בידה בכח שלא תעזבני ותקפוץ תוך שאני משכנע אותה עד שנרגעה והלכה הביתה.

הן אלו דברי חז"ל מפורשים אמר הגרי"ס סוטה כא: היכי דמי חסיד שוטה? הרואה אשה טובעת בנהר, ואומר לאו אורח ארעא לאסתכולי בה ולאצולה.

יש לדעת לכל מצב יש את ההנהגה שלו. לא על פי הרגל, לא על פי טבע. העובד ע"פ טבע עובד את עצמו, כי הוא נוהג כטבעו. אלא לדעת מה ה' רוצה ממני עתה, וזה לעשות.

מבחן האבות הקדושים

אברהם אבינו איש החסד שמכניס ערביים המשתחוים לאבק שברגליהם בעת חוליו ושוחט להם ג' שוורים ומאכילם לשון בחרדל ורץ לאפות עוגות ולהביא מים, נבחן אם יגרש בן האמה עם חום למדבר בלא מים מספיקים.

נבחן האם יהיה מוכן לשחוט את בנו, הוא שמתנגד עד היום לקרבנות אדם, הוא שלא מסוגל להרע לזבוב.

יצחק שמידתו גבורה נבחן האם יהיה מוכן לפשוט צווארו להשחט, בעל הגבורה אינו מתכופף לפני אחרים ודאי לא לשחיטה… חופר בארות וסותמים לו אותם, ואינו מקפיד. חופר שוב.

יעקב שמידתו אמת נבחן האם ישקר לאביו ע"פ צו אמו מאת ה'. כיצד יתמודד עם אדם שכולו שקר כלבן.

לפעול נגד הטבע!

זה שאומר לו המלאך 'עתה' – ידעתי כי ירא אלוקים אתה ולא חשכת את בנך יחידך ממני'. הדגש הוא על עתה, כמו שהסברנו 'ועתה' ישראל כו' כך אתה מסוגל לפעול מה שצריך לפעול 'עתה', ולא ע"פ טבעך בחסד! [נלע"ד]

לעומתם –

אומר הרב דסלר – מאברהם יצא פסולת – ישמעאל. ישמעאל ידועים במידת החסד שלהם. חסד דטומאה זה עריות. י' קבין של זימה ירדו לעולם ט' נטלו ערביים. הן שבזה כביכול עושים חסד עם רעהו, והן בזה שמביאים חיים חדשים לעולם ועושים חסד בקיום העולם. זה חסד לא "ממותק" אלא בקצהו האחרון.

יצחק – מידתו גבורה, הגבורה והדינים – יקוב הדין את ההר. הקצה האחרון של הגבורה – זו מידת הרצחנות. דין ושפיכות דמים. הפסולת שלו היא עשו. עשו שופך דמים ורוצח.

יעקב אבינו שלם. מידתו אמת. עושה רק את הנצרך על פי האמת. לא קיצוניות החסד, ולא קיצוניות הגבורה. ממוצע בדיוק לפי פלס האמת.

כך צריך להיות יהודי!

רבי נחום משאדיק וצומותיו

מסופר על רבי נחום משאדיק שהיה סגפן גדול, והיה צם תעניות הפסקה החל ממוצ"ש ועד ער"ש. יום אחד הגיע אורח לשאדיק, שאלוהו בני העיר האם כבר אכל, והוא השיב שאכל עם רבי נחום משאדיק בביתו. שאלוהו האם אכלת אתו, או אצלו? והוא השיב אתו, הוא אכל יחד עמי! תמהו על כך ושאלוהו והוא השיב אכן אכלתי אתו. ושאלוהו האם כדאי היה לשבור את התענית? הרי היה זה ביום רביעי? [תענית הפסקה של ו' ימים עולה לכדי אלפיים ושש מאות יום!!! (מכתבי אליהו לרמאן)]

והוא השיב על מה אתם תמהים? הרי חז"ל לימדונו שגדולה הכנסת אורחים מהכנסת פני שכינה, והואיל ואורח שאוכל ואין בעה"ב אוכל עמו מרגיש שלא בנח, אז ברור שהמצוה המוטלת עלי הייתה לאכול עמו!

הרה"ק מרוז'ין זי"ע ומחותנו התורת חיים

פעם בא הרה"ק מווזין זי"ע אל מחותנו התורת חיים זי"ע וישבו יחד לסעוד סעודה. התו"ח אכל כדרכו בקודש, והרה"ק מרוזין טעם כף מאכל ותו לא.

משהבחין התורת חיים שהמחותן כמעט ואינו טועם מאומה שאלו לסיבת הדבר השיב הרה"ק מרוזין לפני ירידתנו לעוה"ז התנינו תנאי מפורש עם הגוף שיסתפק במועט ולא סתם מועט אלא מיעוטא דמיעוטא והגוף הסכים לכך.

שמע זאת התורת חיים והניח גם הוא את הכף מידו שאל הרה"ק מרוזין את התורת חיים אם גם הוא התנה תנאי דומה?

לא השיבו התו"ח לא התניתי תנאי כזה, ברם כעת התבהר לי מה שהיה תמוה בעיני מאז ומתמיד, על מה שאומרים בליל שבת קודש צאתכם לשלום' וכי מה איכפת לאדם שיישארו המלאכים בביתו?

אולם עתה נתבארה לי התמיהה כי עובר לסעודה משלחים את המלאכים באשר ליד מלאכים שאינם טועמים מאומה גם אנו איננו מסוגלים לאכול…

אז לרבי נחום לא הייתה ברירה והוא נאלץ לאכול עם האורח הגם שהפסיק תעניתו!

מהות של גברא רבה מהגראי"ל שטינמן מוסף סוכות יתד תשס"ה

שלשה מלכים אין להם חלק לעולם הבא משנה בסנהדרין פרק חלק כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא ואח"כ כתוב ואלו שאין להם חלק לעולם הבא וכ ' שלשה מלכים וארבעה הדיוטות אין להם חלק לעולם הבא יש אנשים שהם היו מלכים ואיבדו את החלק לעולם הבא ומי הם השלשה מלכים ירבעם בן נבט אחאב ומנשה

ובדף ק"ב ב' מביאה הגמ' מעשה נורא רב אשי אוקי אשלשה מלכים ופרש"י שסיים פרק חלק עד שהגיע למשנה של ג' מלכים אמר למחר נפתח בחברין מחר נדרוש בחבירינו שהיו תלמידי חכמים כמוחינו ואין להם חלק לעולם הבא אתא מנשה איתחזי ליה בחלמיה בא מנשה בחלום לרב אשי אמר חברך וחברי דאבוך קרית לן וכי סבור אתה שנהי' חבירך וחבירי דאבוך רש"י זאת אומרת שבא בטענה האיך אתה קורא לי חבר כאילו אתה דומה לי מהיכא בעית למישרא המוציא תאמר לי מאיזה מקום צריך לבצוע את הפת כשמברכים המוציא לחם מן הארץ אמר ליה לא ידענא רב אשי אומר לו בחלום אני לא יודע אמר ליה מהיכא דבעית למישרא המוציא לא גמירת וחברך קרית לן מאיזה מקום בפת צריך לבצוע אתה לא יודע ואתה קורא לי חבר כאילו אתה דומה אלי אמר ליה אגמריה לי ולמחר דרישנא ליה משמך בפירקא אדרבה תלמד אותי את הדין ומחר בשיעור אני יזכיר את זה בשמך אמר ליה מהיכא דקרים בישולא ויש גורסין מהיכא דקדים בישולא והם שני פירושים מה שהוא ענה לו אם מהמקום שנקרם פני הלחם או מהמקום שמקדים הלחם לאפות והשאלה היא אם הכונה למעלה במקום שנקרם פניו או למטה במקום שמונח על השולים של התנור ונחלקו בזה הפוסקים להלכה כמובא בשו"ע אמר ליה מאחר דחכימתו כולי האי מאי טעמא קא פלחיתו לעבודה זרה רב אשי שאל את מנשה מאחר שאתם כ"כ חכמים למה השתחויתם לעבודה זרה אמר ליה מנשה לרב אשי אי הות התם הות נקיטנא בשיפולי גלימא ורהטת אבתראי היית מגביה את שפת חלוקך כדי שיהי' קל לך לרוץ והיית רץ אחרי לעבוד עבודה זרה למחר אמר להו לרבנן נפתח ברבוותא למחרת כשהתחיל לומר את השיעור הוא כבר לא אמר שנדבר מהחברים שלי אלא ברבותינו כאילו מנשה הוא הרבי שלו.

וצריך להבין כמה דברים :

א. ראשית הרי בלי שום ספק שרב אשי היה תלמיד חכם ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומרו רב אשי האם צריך תלמיד חכם יותר גדול מרב אשי ובודאי שהיו שואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומרו א"כ בודאי יודע הכל ומנין ידע מנשה לבחור בדיוק את ההלכה הזאת שרב אשי לא יודע? האם מן השמים גילו לו למנשה בנבואה תדע לך אתה יכול לבחון את רב אשי בהלכה הזאת בדיוק?

ב. עוד צריך להבין הרי רב אשי אמר נפתח בחברין רק שחשב שמנשה לא יותר גדול ממנו ובא מנשה ואמר לו שהוא גדול ממנו א"כ רב אשי ידע שמנשה הוא תלמיד חכם ובכל זאת לא היה קשה לו האיך עבדו ע"ז אלא הבין שאפי' שהוא תלמיד חכם שייך שיכשל בעבודה זרה,

ולפתע אחרי שמנשה שאל אותו מהיכא בעית למישרא המוציא ורב אשי לא ידע לענות וראה שיש הבדל ביניהם בדין אחד שמנשה יודע יותר ממנו לפתע התעורר לו הקושיא מאחר דחכימתו כולי האי מאי טעמא קא פלחיתו לעבודה זרה? נמצא שזה שמנשה יודע כל התורה כולה לא הי' קשה לו האיך עבד ע"ז וא"כ מה קרה אחרי שנתחדש לו שמנשה יודע דין שהוא לא יודע עד שהתעוררה לו הקושיא מאחר חכמיתו כולי האי מאי טעמא קא פלחיתו לעבודה זרה, מה נתחדש לו עכשיו כל כך?

ג. ויש להוסיף הנה בדורותינו יכול להיות בחור בישיבה שהוא לא למדן מאד גדול ולומד משנה ברורה ויודע את ההלכה שצריך לבצוע במקום דקדים בישולא או דקרים בישולא לפי ב' הגירסאות ומצד שני יכול להיות למדן גדול שלא למד את המשנה ברורה הזה והוא לא יודע שיש כזה דין האם זה שיודע את הדין הזה הוא כבר יותר למדן? הרי בסך הכל הוא למד את המשנה ברורה הזה, וההוא לא למד, האם זה כל כך מכריע עד שרב אשי אומר כיון שהוא יודע את הדין הזה סימן שהיו חכמים כל כך וממילא הוא מתפלא האיך עבדתם עבודה זרה? מה זה קובע כ"כ? מה ההבדל כ"כ בחסרון יריעת הלכה אחת?

ויותר מזה הנה בגיטין דף ו' ב' מביאה הגמ' שרב אביתר אמר הלכה מסוימת ושאל רב יוסף מאן לימא לן דרב אביתר בר סמכא הוא פי' שראוי לסמוך עליו בדין שאומר ועוד הא איהו דשלח לי' לרב יהודה בני אדם העולין משם לכאן הן קיימו בעצמן ויתנו את הילד בזונה והילדה מכרו ביין וישתו הוא כתב את הפסוק הזה וכתב לי' בלא שרטוט ואמר רבי יצחק ב' כותבין ג' אין כותבין מותר לכתוב שתי מלים בלי שרטוט ולא שלש במתניתא תנא שלש כותבין ארבע אין כותבין והיות שהוא כתב את הפסוק הזה ועבר על הדין שאסור לכתוב בלי שרטוט ממילא אינו בר סמכא כך טען רב יוסף אמר ליה אביי אסו כל דלא ידע הא דרבי יצחק לאו גברא רבה הוא האם כל מי שלא יודע את הריו הזה של רב יצחק הוא כבר לא גברא רבא בשלמא מילתא דתליא בסברא לחיי בשלמא דבר שתלוי בסברא זה טענה אבל הא גמרא היא וגמרא לא שמיע ליה דין זה לא חדשוהו מסברא אלא בקבלה מרבותיהם והוא לא קבל את הקבלה הזאת וכשלא יודע דבר של קבלה האם בגלל זה הוא כבר לא גברא רבא א"כ רואים מהגמ' שאם אחד לא יודע איזה הלכה שמפי הקבלה לא נפרך שבשביל זה הוא לא גברא רבא וא"כ מה רצה מנשה מרב אשי האם זה דבר של סברא וא"כ אם למנשה הי' בקבלה את הדין הזה ורב אשי לא ידע האם בגלל זה רב אשי כבר לא כ"כ גדול ורק מנשה גדול עד שהוא כבר לא יכול להיות חבר שלו וצריך לקרותו רבותינו

ובכלל צריך להבין מה רוצה מנשה בזה האם הוא רוצה להתפאר שהוא יודע איזה דין יותר מרב אשי הרי רב אשי יכול לומר לו מה אתה רוצה ממני לך יש ראש גאוני ולאחרים אין כזה ראש כמוך. האם בשביל זה הוא כבר מופרך עד שאי אפשר להיות גברא רבה?

דבר שאדם משתוקק אליו הוא משקיע בו מחשבה

ואפשר לומר כך הנה בעצם מאי נפקא מינא מהיכן לבצוע את הלחם אם למטה או למעלה אלא מבואר במ"ב שזה מכבוד הברכה לבצוע במקום חשוב כי ברכה לא אומרים סתם על איזה דבר אלא צריך להיות על דבר חשוב, ולכן כשיש אפשרות לברך על דבר חשוב ועל דבר פחות חשוב צריך לברך על החשוב.

והרי כתוב בשו"ע או"ח סעיף א' שויתי ה' לנגדי תמיד הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלקים וכו' כ"ש כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקב"ה אשר מלא כל הארץ כבודו עומד עליו ורואה במעשיו ולכן גם בחדרי חדרים צריך להתנהג כראוי לפני מלך מלכי המלכים כך מביא הרמ"א, והרי הכלל הוא שדבר שאדם רוצה מאד הוא משתדל ומתעניין בזה האיך שיוכל לעשותו באופן הטוב ביותר וכן כל דבר שאדם רוצה דבר שזה נוגע אליו הוא עושה הכל ומשקיע מחשבות האיך לעשותו באופן שיהי' מרוצה ביותר, א"כ כשיש לאדם אהבת ה' ומרגיש שויתי ה' לנגדי תמיד בודאי הוא מבין שכשעושים דבר צריך לעשותו חשוב,

וכשעושים ברכה צריך לעשותו באופן חשוב ואם יעשה ברכה על דבר לא כ"כ חשוב במקום על דבר חשוב זה סימן שהוא לא מרגיש כבוד שמים, כי אם הוא מרגיש כבוד שמים הוא צריך לדעת שהדבר הכי טוב עושים בשביל הקב"ה,

ואם כשמנשה שאל את רב אשי מנין בוצעים על המוציא היה עונה לו זו לי באמת שאלה שעמלתי עליה ואינני יודע מה צריך לעשות, לא היה לו שום טענות אליו, כי אם עמלת על זה ורצית לקדש שם שמים, חפשת האיך לראות שיצא יותר כבוד שמים, רק שלא יכולת להכריע, בסדר.

אבל רב אשי ענה לו 'לא ידענא' זאת אומרת שהוא לא חשב על זה, ואז היתה לו טענה אליו כי בדור שלנו של מנשה התלמידי חכמים ידעו שדבר כזה שנוגע לכבוד שמים לא החרישו, אלא עמלו על זה לדעת האיך יצא כבוד שמים, וחפשו את כל העצות לראות האיך שיצא כבוד שמים,

נמצא שלא בא אליו בטענה על שהוא לא יודע דין, זה לא טענה עליו, אבל למה לא חשב האיך להרבות כבוד שמים?

ומזה הוא הוכיח לו שהם היו יותר גדולים. והסכים לזה רב אשי שזה דבר גדול מאד שאדם לא מחסיר שום מקום מלחשוב האיך שיצא מזה כבוד שמים ובכל פעולה חושב האיך יצא מזה כבוד שמים ובדור של מנשה משמע שכך היה.

ואמר לו רב אשי אתה צודק וא"כ אתה הרבי שלי ולא הרבי שלו במה שלמד אותו את הדין, אלא לימד אותו שכשיש נושא שנוגע לכבוד המקום צריך לחשוב בכל דבר שיצא מה שיותר כבוד שמים, ומי שלא נעצר לחשוב את זה – הוא קטן, ואתם קטנים מאתנו!

ולכן מתחילה לא היה קשה לרב אשי האיך זה שהוא תלמיד חכם ועובד עבודה זרה, אבל מאחר דחכמיתו כולי האי השקיעו את כל הראש לחשוב האיך יצא כבוד שמים א"כ האיך קורה כזה דבר שתעבדו עבודה זרה?

תלמיד חכם שעבד עבודה זרה יכול להיות, אבל להיות כל כך חזק בכבוד שמים, שבכל פעולה מקיימים שויתי ה' לנגדי תמיד, ומחפש עצות רק שיצא מה שיותר כבוד שמים, א"כ האיך פלחיתו לעבודה זרה?

וענה לו מנשה מה שענה.

ובזמנינו אחד שלמד את השו"ע ועושה את זה אין ראי' שהוא אדם גדול רק למד את הדין ומקיימו אבל בזמנם שלא הי' עדיין הלכה ובכלל לא נתקן עדיין ברכות כי מאה ברכות תקן דוד המלך או אולי כן היה

אבל הטענה לא היתה על מה שהוא ידע את הדין ורב אשי לא רק שאנחנו יודעים שצריכים לחשוב ולראות שבכל פעולה יצא כבוד שמים ובודאי אנחנו לא במדרגות כאלה אנחנו רחוקים מאד אבל לדעת צריך ולכל הפחות כל אחד ישתדל מה שיותר לעשות שיצא כבוד שמים ואמנם אנחנו רחוקים מזה מאד אבל הקב"ה יעזור שנגיע לכל הפחות למעין של מעין מזה וזה יהי' הדבר הכי גדול והקב"ה יעזור שנתרומם למדרגה שלכל הפחות נחשוב על כבוד שמים!

 עלינו ללמוד מזה לחשוב לפני כל פעולה שעושים

אמנם ודאי שאנחנו לא במדרגות כאלה שכל פעולה תהיה עם מחשבה גבוהה כל כך, אבל עלינו לדעת וללמוד מזה עד כמה שאפשר להוציא לפי מדרגתינו הקטנה מאד, שלא לעשות דבר בלי התבוננות ובלי חשבון. אדם שעושה כל דבר כפי מה שיוצא לו, בלי לחשוב, זוהי מדרגה קטנה של בן אדם, ואפילו בדעתינו הקטנה צריך להשתדל עד כמה שאפשר לחשוב בכל פעולה, אם יצא מזה כבוד שמים או חלילה להיפך !

כאשר אדם עושה פעולה, הוא ח"ב לחשוב אם תצא מזה כבוד שמים או להיפך חילול שם שמים, ואף שהרבה פעמים אפילו אם הוא חושב בכל זאת הוא מרמה את עצמו שעושה לכבוד שמים, אך למעשה זה לכבוד עצמו – אבל עכ"פ שיחשוב לכל הפחות, ואם הוא לא חושב זה מדרגה קטנה מאד. ומי שילך בדרך זו, המדרגה שלו היא גבוהה גבוהה והוא יכול להגיע למדרגות גדולות. אמנם לא יהיה כמו רב אשי, אבל יהיה גדול מאד. אנחנו צריכים מאד להתחזק בזה כל אחד ואחד, אפילו אנשים קטנים כמונו, ולהשתדל עד כמה שאפשר לא לעשות פעולות בלי מהשבה – ומה ושעשה יותר עם מחשכה יש לקוות שיגרל תהיה גברא רבא, והקב"ה ישמח באדם כזה, וכולנו נזכה להתרומם להגיע למדרגה כזאת, ומי שיתרומם בנה יהיה מאושר בזה ובבא.

הרב שטיינמן בעצמו בעת טיסה מעל מפלי הניאגרה

הציעו לו לעבור לצד השני של המטוס ולראות את המפלים מלמעלה שזה בבחינת 'מה רבו מעשיך ה"! הרב קם ממקומו והלך ולפתע שב על עקביו. שאלוהו – מדוע? והוא השיב חשבתי לעצמי מדוע אתה הולך, בגלל ה'מה רבו' או בגלל הסקרנות??? לפעול מתוך מחשבה!

כך חי אדם גדול. לא לפני תבניות.

אבי החזו"א ויוה"כ

סיפר הגר"ח קנייבסקי שסיפר לו החזו"א שפ"א היה אביו חלש ביוה"כ ושאל לרופא וא"ל שיצום לפי הרגשתו, ברגע שירגיש שאינו מסוגל שיפסיק את הצום. אביו של החזו"א עשר דקות לפני סוף הצום אכל. אנו היינו אומרים אם כבר הגעת לכאן, תסיים! אך לא, לאבי החזו"א לא היה ענין לסמן לעצמו 'וי' – צמתי ביוה"כ, אלא הוא עבד ה', כשיש מצוה לאכול, אוכלים. מבלי חשבונות זרים.

[הח"ח והיהודי שאמר לו שצם הגם שאסרו עליו הרופאים – השיבו הח"ח אתה לא "צמת", אתה פשוט "לא אכלת"…]

הח"ח היה רגיל כל ליל שבת לומר שלום עליכם ואשת חיל,

והנה שבת אחת מיד כששב החל בקידוש וישבו לאכול, ואחר הדגים החל באמירת שלום עליכם כו' שאלוהו מה קרה? והוא השיב יש לנו אורחים שבאו מדרך רחוקה והם רעבים, המלאכים יכולים לחכות…

הגרי"ס מלמד 'עין יעקב'

בספר השרף מבריסק סוף פרק י״ג מסופר, שכאשר היה המהרי׳׳ל דיסקין זצ״ל רב בעיר מזריטש, ביקר אצלו הגאון ר׳ ישראל מסלנט, וסיפר לו על מה שפועל למען הכלל, נודד ממקום למקום לחזק את היהדות. במקום אחד הקים ישיבה וכולל, ובמקום שני לימד את הסטודנטים פרק בנביא, כדי לקרבם ליהדות. ובמקום שלישי שרוב היהודים חללו שבת בעבודתם, ניסה לדבר עמהם לצמצם את חילולי השבת ולמסור להם שיעור בעין יעקב.

שאל אותו המהרי״ל דיסקין, וכי בשביל למסור שיעור בעין יעקב צריך שאתה ר׳ ישראל עם כל גאונותך תעסוק בזה.

[גדלותו של הגרי"ס ומכונת ליפקין, הגרי"ס וגאונותו והפתק בביהמ"ד שהוחלף. הבריסקער'ב נשאל מי הגאון שבדור, והשיב הגרי"ס!]

השיב לו ר׳ ישראל, ומי עשה זאת לפני שהגעתי, אף אחד. א״כ זה מוטל עלי. בדברים אלו רצה ר׳ ישראל לרמוז למהרי״ל דיסקין שגם הוא צריך להתאמץ יותר בתפקידו למען הכלל.

השיב לו המהרי״ל דסקין, לא כל אחד יכול לעשות את מה שאתה עושה. כלומר אני לא מסוגל לזה. ולכן זה לא תפקידי. אמר לו ר׳ ישראל, אבל להיות רב בעיר ולתקן את הפרצות אתה כן מסוגל, לכן אבקש ממך לעזוב את מזריטש וללכת לקובנה, כדי לשמור את מצב היהדות שם. וכך באמת היה.

זה עוצמה מיוחדת, שאדם ידע ויכיר מה הם כוחותיו וכשרונותיו ויבין מה תפקידו בעולם, ולא יתבלבל משום דבר, כאשר ברור לו שלדברים אחרים הוא אינו מסוגל לפעול. [מעין גנים במדבר].

הגרי"ס תמה כיצד יתכן צדיק נסתר בדור הזה? היתכן שבעת פיגוע יהיה באיזור 'רופא נסתר'…?

רבי ישראל מסלנט שהלך בליל כל נדרי להרגיע תינוק.

הרב מבריסק והמלחמה עם החופשיים שהשבת גרמה להפסקת הדבקת המודעות

כאשר התנהלה מערכת הבחירות לקהילות בפולניה תחת סיסמת כיבוש הקהילות של מעוזי התורה עמדו גדולי הדור ולחמו בעוז להצלחת היהדות שומרת התורה והמצוות נגד משטיניה בעיר בריסק היוו החרדים מיעוט קטן ועל כן היתה התחושה כי בריסק אבודה רבי יצחק זאב הלוי סולובייצי"ק רבה של העיר הקים רשימה חרדית והזמין נואמים מוכשרים למרות שהללו פקפקו אם כדאי לבוא שכן המאבק היה נראה אבוד מראש ההבחירות נועדו ליום ראשון וביום ששי לאחר שיכנועים מרובים מצד פרנסי הקהילה החרדית החליט מרן הרב זצ"ל לצאת בקול קורא נלהב למען הבחירות העסקנים היראים אמרו רק זה אולי יציל את המצב הציבור כולו יראה עד כמה הרב צועד עמנו יצביעו עבורנו המודעות יצאו מהדפוס ביום ששי בצהרים כאשר נודע הדבר לרב אסר להדביקן מחשש שמא יגרם חילול שבת תוך כדי הדבקתן העסקנים התחננו המערכה אבודה והמודעות הן הדבר היחיד שבכוחו להציל אך לא הועילו מאומה הרב עמד בתוקף על האיסור להדביק את המודעות את דבריו תמך הרב מבריסק בדברי הגמרא במסכת עירובין מג שאם יש תחומין למעלה מעשרה המשיח לא יבוא בשבת למרות שיתכן שבאותה שבת יעבור מישהו מישראל עבירות ויצטרכו להמתין עוד זמן רב עד שיוכשר שוב הזמן לביאת המשיח.

המקור של מרן הסבא מסלבודקה זצוק״ל

״ותשק ערפה לחמותה ורות דבקה בה״ (רות א, יד)

את ״ורות דבקה בה״ ביאר הגאון הגדול רבי ברוך מרדכי אזרחי שליט״א (ב׳ברכת מרדכי׳) על פי מעשה באחד מתלמידי ישיבת סלבודקא, שלקראת הימים הנוראים ניצב בפני רבו מרן הסבא זצוק״ל ונועץ כיצד לנהוג: בעיירתו – אי שם במעמקי ליטא – ציבור קטן של מתפללים ללא בעל תוקע. ״מה השאלה?״ הפטיר מרן הסבא ״וכי עלתה על דעתך להשאיר את הציבור ללא בעל תוקע?״ כאן מתאר בהרחבה את הדין ודברים שבין התלמיד לרב, עד שהתלמיד מקבל את דעת הרב ונוסע לביתו.

לקראת זמן חורף שב התלמיד לישיבה, ומבחין שרבו מתייחס אליו בקרירות. הדבר נמשך ימים, שבועות ואולי חודשים. בהזדמנות מרהיב התלמיד עוז, פונה ברטט ומבקש לדעת על מה ולמה? ״וכי אין מר יודע עדיין?״ נענה מרן הסבא ״הלא נסע מר מכאן לימים הנוראים – איך זה יתכן לנסוע מכאן, ועוד בימים הנוראים?!״

ניצב הבחור נדהם ובחצי פה ניסה לשאול ״הלא שאלתי וחזרתי ושאלתי…״ ומרן הסבא בשלו: ״איך זה עוזבים את הישיבה לימים הנוראים?״ פנה התלמיד נזוף אל אכסנייתו, תפוס במחשבותיו ועסוק בהבנת התמיהה הנוראה – ־ – עד שהבין.

ונבין גם אנו: שני הדברים אמת, ודאי שאין להשאיר עיירה ללא בעל תוקע ואעפי״כ גם לא יתכן – פשוט לא יתכן – לעזוב את הישיבה, את מרן הסבא, ובפרט לימים הנוראים. אם מוחשי הדבר כי פשוט לא יתכן – הרי אז פשוט לא נוסעים!

ואם תאמר: הכיצד משאירים את הציבור הקדוש ללא בעל תוקע? אמנם קושיה היא – אך אם לא יתכן לנסוע מן הישיבה, ומן הרב, היה נמצא גם התירוץ.

נדמה לי – סיים – כי רות וערפה היוו את המקור לשיפוטו החינוכי של מרן הסבא מסלבודקא זצוק״ל: אם הדבקות קיימת נעלמים כל החשבונות האחרים. כשהדבקות חסרה נערמות הבעיות. אם הדבקות קיימת ואי אפשר פשוט לעזוב את הישיבה היה נמצא גם הפתרון לבעל התקיעה: ״ורות דבקה בה״!

הבה ונשיב על מה ששאלנו –

מיהו באמת משה?

מספרים על הרב מבריסק שלא ניתן היה לעמוד על מידותיו. פעם היה רך כקנה, ופעם קשה כארז. פעם ותרן מאין כמוהו ופעם מתעקש ללא ויתור. והפשט הוא שהרב ליטש מידותיו שלא הייתה לו מידה שמאפיינת אותו, אלא כל כולו עבד להשם יתברך! ולכן בכל עת הדרישות הן אחרות, ולא עובדים לפי "טבע" אלא לפי רצון הבורא!

על משה נאמר "וימת שם משה עבד השם". כיצד לא יראתם לדבר "בעבדי במשה" משה הוא בחינת עבד. עבד השם אינו פועל לפי רצונות אלא מתבטל לחלוטין לקב"ה!

לכן משה כשצריך להיות מעודן וותרן עוד אין קץ. וכשצריך למחות בחוטאים המחללים שם שמים – הוא נחרץ לא פחות. כך מתנהג עבד ה' אמיתי!!

*

השפעת טומאת המקום על יושביו | האויר המורעל

[״אני, ולא מלאך״ והגדת]

לאחר מלחמת העולם השניה, העברנו למחנה עקורים בגרמניה. המנהל האמריקאי, מר פישביין, הבין שיש להקים במקום מוסדות קהלתיים. הוא מינה למחנה רב ובית דין לטפל בענייני עגונות, נישואין וגרושין. התמניתי בו כדיין.

יום אחד אני עובר במחנה ורואה התגודדות ושומע צעקות רמות. ראו אותי, ואמרו: ״הנה, הדיין הגיע, הוא יכריע את הדין״. וכבר נבקע שביל והובלתי פנימה. מה הענין?!

אחד הפליטים פנה אלי, פניו סמוקות ועיניו יורקות גצים: ״מה הענין?!

היינו בגטו, סבלנו חרפת רעב. כחי תש, חשבתי שאני עומד למות, וראיתי אותו״, הצביע על האדם שלידו, ״ובידו כיכר לחם. אוצר יקר, המפתח לחיים. בקשתי ממנו שיתן לי, חיי אוזלים. וענה: מצטער, ׳חייך קודמים׳.

אמרתי: תן חצי ככר, וסרב. הצעתי לו תכשיט יקר, משובץ יהלומים, ועמד בסרובו. אמרתי: קח את התכשיט, ותן לי פרוסה. שאשיב נפשי. לכך, נאות. צבט פרוסה, ולקח את התכשיט. אכלתי, והתאוששתי.

לאחר מכן הובאנו למחנה המות, עברנו מה שעברנו, ושרדנו. וכעת, אני מוצא אותו. שיחזיר את התכשיט. זה היה עושק, ניצול מצוקה רגעית, תכשיט ששוה הון עתק תמורת פרוסת לחם! שישיב את הגזלה!״

 ״שתוק הס, די, שמענו אותך", אמרו סביב. ״נשמע מה אומר הדיין!"

החוכמה לא היתה כאן לפסוק, החוכמה היתה לשכנע.

כמו שמפרש המלבי"ם בנוגע למשפט שלמה – ששלמה כבר הבין מראש מכוח טענותיהן מי האם האמיתית, החוכמה הייתה לשכנע, ולהוכיח לכולם שהוא צודק. ולכן אמר גזורו, ואז נוכחו כולם לראות מי האם האמיתית.

כך גם כאן – החכמה הייתה לשכנע.

פתחתי ואמרתי: תשמעו –

כל העושה מצוה אחת, קונה לו פרקליט אחד (אבות פ״ד מי״א). ידוע שאפילו ריקנים שבישראל מלאים מצוות כרימון (סנהדרין לז ע״א), ואין מספר למלאכים שנוצרו ממצוותינו. בראש השנה עולים כל המלאכים שנוצרו מהמצוות ומתיצבים במרום להמליץ טוב בעדנו. גדודים גדודים, המונים המונים.

עוברים המלאכים לפני כסא הכבוד. האחד חסר רגל. חברו היה תומך בו, אבל הוא גידם. כולם חבולים ושבורים, בעלי מומים, עיוורים ופסחים, מעוררי רחמים!

הקטגור ממלא פיו שחוק ולועג בקול תרועה: אלו ימליצו לשנה טובה, לזכיה בדין?! הלא עדים חיים הם למצוות קטועות וחסרות. והנה גופת מלאך נישאת באלונקה, תפילה בלא כונה כגוף בלי נשמה. ומלאך גוסס, בהבהובי כונה. ומעשים שנעשו בלא רגש, ומצות שלא הגיעו לכלל מימוש.

הכלל, כמו שנראה מחנה המות ביום השחרור.

כל השומעים הזדהו, המראות היו חרוטים וצרובים. מה עונה הקדוש ברוך הוא למקטרג? אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו (אבות פ״ב מ״ד) –

וכמו שנאמר בפרשתנו (שמות יב, יב): ״ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה״, אני ולא מלאך. ״והכיתי כל בכור בארץ מצרים״, אני ולא שרף. ״אני ה' ״ אני הוא ולא אחר – ומדוע?

אמר האר״י הקדוש זצ״ל (״טעמי המצוות״, שמות), שאילו היה מלאך עובר במצרים, היה המלאך נטמא! מלאך – נטמא?! אכן כן, כי האויר מורעל!

המלאכים שירדו להפך את סדום נענשו על שאמרו: ״כי משחיתים אנחנו את המקום״ (בראשית יט, יג), ובעונש כפול (רש״י בראשית יט, כב. בראשית רבה נ, ט). ואיך אירע להם מכשול זה? אלא שגם מלאך, אם יורד לסדום, יושפע.

ואמרו במדרש (ילקוט שמעוני בראשית ו. ועיין ברש״י נדה סא ע״א) שהמלאכים קטרגו בדור המבול, אמר להם הקדוש ברוך הוא: גלוי וידוע לפני, שאם אתם שרויים בארץ היה שולט בכם יצר הרע והייתם קשים מבני אדם.

אמרו לו: תן לנו רשות ונדור עם הבריות, ונראה איך אנו מקדשים שמך. הורידם, וקלקלו.

ושנינו (ברכות סא ע״ב) שבשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה וסרקו בשרו במסרקות של ברזל קרא קריאת שמע והעיד בעצמו שכל חייו היה משתוקק לרגע זה, למסר נפשו על קדושת השם. אמרו מלאכי השרת לפני הקרוש ברוך הוא: רבונו של עולם, זו תורה וזו שכרה? אמר להם: ״חלקם בחיים״ (תהלים יז, יד). ופירש הסבא מסלבודקה זצ״ל: זה הרגע הגדול ביותר בחייו! שעתו היפה ביותר!

ויש להבין: רבי עקיבא מעיד בעצמו שכל ימיו השתוקק לרגע זה, והתמלאה משאלתו. והקדוש ברוך הוא מעיד על אושרו. והמלאכים מתאוננים ומקוננים?!

אלא שגם מלאך, כשישקיף לעולם הזה הראיה יוצרת חיבור והתקשרות (מהרש״א ברכות יח ע׳׳ב ד״ה כבר. (ספורנו בראשית מח, י).

דוגמא לכך:

"וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן לֹא יוּכַל לִרְאוֹת וַיַּגֵּשׁ אֹתָם אֵלָיו וַיִּשַּׁק לָהֶם וַיְחַבֵּק להם" (בראשית מח,י).

מה הקשר בין תחילת הפסוק לסופו?

אלא יעקב רצה לראותם וכך בראיה להתחבר אליהם ולברכם. שראיה יוצרת חיבור.

אך היות ועיניו כבדו מזוקן, ולא יכל לראות, לא הייתה לו ברירה והשתמש בחיבוק ונישוק כדרך להתחבר להם!

כך גם לוט ואשתו הוזהרו שלא להביט אל הפיכת סדום שבכך יתחברו לזה, וכך אמנם קרה לאשת לוט!

ראיה היא חיבור.

המלאכים שהסתכלו למטה לארץ – בראייתם התחברו לארציות והושפעו לקנות מבט גשמי ושטחי!

ואם מלאכים משפעים מהעולם החומרי והגשמי, בני האדם לא כל שכן?!

ומה התביעה אם התפללו אבל לא בכונה, וקימו מצוות אבל כמצות אנשים מלמדה, ולמדו אבל בריפיון.

מה רוצים מהם, הלא אינם מלאכים – וגם מלאכים היו מתקלקלים כאן, בעולמנו זה!

ומקבלים את המלאכים שנוצרו מן המצוות כמו שהם, באהבה וברצון, ומזכים אותנו בדין!

הרב בארץ ומצודתו פרושה בבית דין של מעלה

המהרש"ם חלה בטיפוס רחמא ליצלן, ובימי חוליו חלם שעומד הוא לדין בבית דין של מעלה, ובדינו מיימינים ומשמאילים, ויצא חייב, ונידון למיתה.

מסרו אותו לשליח ויעף עימו באויר, ובתוך כך בא שליח שני וצעק שיחזירו אותו לבית המשפט. החזירו השליח ועמדו בבית הדין.

שם בבית הדין עמד הרב הצדיק ר' יצחק אייזיק מזדיטשוב, שהמהרש"ם לא הכירו כלל.

שאל ר' יצחק איזיק מדוע חייבו אברך זה בדין? הלא הוא מתמיד גדול בתורה, יום ולילה לא ישבות.

השיב לו אחד מהמשמאילים: אפח פעם אחת ברוח פי ואפח את כל התורה שלמד.

ענהו הרב בכעס- האם גם בזמננו זה תביטו על מי שיושב ולומד היאך הוא לומד? ברצונכם שילמדו גם בזמן הזה באורך הגלות בכל הכוונות לשמה?

חזרו בית הדין ודנוהו לחיים.

שאל המהרש"ם מי הוא זה שלימד זכות עלי? והשיבוהו זהו הצדיק ר' יצחק אייזיק.

המהרש"ם הקיץ מחלומו ותפעם רוחו, אך לא סיפר את דבר החלום לאדם.

חוליו הלך וגבר מיום ליום. כשמוע אחי המהרש"ם- הרב ר' יעקב ז"ל- שאחיו חולה מסוכן, נכנס לר' יצחק אייזיק שהוא היה מחסידיו, ונתן עבורו פדיון נפש.

השיב לו הצדיק: תסע מיד בחזרה ותאמר לו שלא יפחד כלל וכלל, בקרוב הוא יתרפא בגוף ובנפש, שמו שלום ויהיה שלום בגופו, שלום בממונו, שלום בתורתו!

וכך אכן היה. החולי הלך והתמעט, וכעבור מספר ימים נרפא המהרש"ם כליל. כששב לאיתנו אמר בלבו לסוע לזידיטשוב, וכן עשה. כשהגיע לפתח ביתו של הרה"צ ר' יצחק אייזיק, מיד זיהה המהרש"ם שהוא הוא זה שעמד אז לפני הבית דין של מעלה והליץ טוב בעדו! הוא נבהל עד מאוד, ונשאר כך עומד בפתח מבלי יכולת להוציא הגה מפיו.

כששבה רוחו אליו קידמו הרב בשלום, ושאל אותו: האם אתה יושב ולומד בהתמדה?…

מסיים בנו של המהרש"ם: ומאז נסע אבי לזידטשוב עד שנסתלק ר' יצחק אייזיק זצ"ל, וגם אותי לקח עמו פעם אחת לחג השבועות כשהייתי בן י"ג שנים.

וחלום זה כבר נתפרסם במדינת גאליציא לכמה וכמה אנשים אשר שמעו מפיו הקדוש, וחברא חברא אית ליה. [שאל אביך ויגדך ח"ג עמ' רצ"ז]

כך גם בעניינו – המבט בשמים משתנה כשרואים את הקושי וההתמודדות כאן בעולם הזה, ומכוח זה זוכים אנו בדין.

(המשך המעשה על האדם שקנה לחם בגטו בעבור תכשיט):

התבוננתי סביב, וראיתי שהשומעים מסכימים עם כל מילה.

הוספתי: עליכם לדעת, כי כמו שהעולם הזה והעולם הבא הם שני עולמות, ומלאכים המצויים בעולם העליון אינם יכולים לקטרג עלינו כאן, כי המושגים אחרים, והלחצים אחרים, והתנאים אחרים. בקצרה, עולם אחר. כך העולם של המלחמה, של הגטו והמחנות, היה עולם אחר, יקום שונה. בעל תנאים אחרים, מושגים אחרים, ערכים אחרים.

כאן הלחם בשפע והיהלום נדיר. הלחם בזול והיהלום יקר. שם, הלחם היה יקר וחשוב לאין ערוך מהיהלום ־ והם הסכימו. חוו על בשרם.

ועל כן, סיכמתי, אין לדון מכאן על שם. קנית חיים תמורת תכשיט, ועשית עסק טוב. אתה ניצב כאן עמנו ומערער על העסקה, רק מכוחה והודות לה! בלעדיה – לא היית כאן!

דברים שרואים משם – לא רואים מכאן. ואין זה צודק לדון כאן – על דברים שהיו שם!! צריך לדון על מה שהיה שם – על פי הפרמטרים של שם!!

והמריבה שקטה.

מעשה שהיה הוא, אך כמה עלינו ללמד ממנו, כמה מחייבים הדברים.

ידוע המעשה, המשגיח רבי יחזקאל לוינשטיין זצ״ל הוצרך לנסוע לתל אביב, להסדיר איזה ענין במשרד ממשלתי. נסע במונית שוילונות חלונותיה מורדים, ועפעפיו מורדים, ופשיטא שלא הביט ימין ושמאל, לא פזל לצדדים, ובשובו נאנח ואמר שנסיעה זו קילקלה עבורו חמש עשרה שנות יגיעה!

והלא שמר עיניו מראות ברע – אבל האויר מורעל!

זהו שפרשו בכתוב (ויקרא יט, ב):.״קדשים תהיו״, יכול כמוני? תלמוד לומר: ״כי קדוש אני ה׳ אלוקיכם״, קדושתי למעלה מקדושתכם (ויקרא רבה כד, ט. הובא בתוספות יבמות ה ע״ב). וכבר תמהו רבותינו להוה אמינא זו, כיצד היה עולה על הדעת להיות קדושים כמוהו?

ברם, קדושתו של הקדוש ברוך הוא נעלה כל כך, עצמית ומוחלטת, עד שיכול הוא לשכון איתנו בתוך טומאותינו (ויקרא טז, טז) ונשאר בקדושתו, וכמו שאומרים ב״שיר היחוד״: ״כל טנפת לא תטנפך״. ואילו אנו, אם נצא לרחוב נושפע, וקדושתנו תיפגם!

זהו "יכול כמוני" – האם אתם כמוני – מסוגלים להיכנס לטומאה ולא להיפגם? ודאי שלא, "כי קדוש אני ה' אלוקיכם", ולכן תשמרו עצמכם שלא להגיע למקומות שאינם הגונים, שלא תיפגמו!!

וזה לקח יציאת מצרים לגבנו, שמחד – גם אם אדם רואה עצמו טמא ומסואב רחמנא לצלן, הרי ״אשריכם ישראל, לפני מי אתם מטהרים ומי מטהר אתכם. אביכם שבשמים״ (משנה יומא פ״ח מ"ט). גם אלו מלאך היה נטמא במחיצתו, אבל ה׳ בכבודו ובעצמו ירד לטהרו ולהצילו.

אך מאידך – כל זה בתנאי אחד: כשם שאז נצטוינו להסתגר בבתים, ״ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר… ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגף״ (שמות יב, כב-כג), משום שהפכנו את הבית לכעין בית מקדש בשחיטת הפסח ונתינת דמו על המשקוף והמזוזות, כך התנאי לטהרתנו שנבוא ונסתופף בבית ה׳, בבתי המדרש והיכלי הישיבות ובתי מקדש מעט.

וזהו שהמשיכה המשנה: ״ואומר, מקוה ישראל ה׳ (ירמיה יז, יג) מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל״. כמו שאל המקוה צריך לבוא, ולהתכסות במימיו, כך הבא לבית ה׳ והמסתופף בחצרותיו ה' לטהרתו!

*

אל תדון עד שתגיע למקומו

[מעין גנים לרב אסולין שליט"א ח"א]

א. "ויאמר משה, כה אמר ה׳, כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים. ומת כל בכור בארץ מצרים, מבכור פרעה היושב על כסאו, עד בכור השפחה אשר אחר הריחיים, ועד בכור בהמה. והיתה צעקה גדולה בכל ארץ מצרים, אשר כמוהו לא נהיתה, וכמוהו לא תוסיף. ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו למאיש ועד בהמה, למען תדעון אשר יפלה ה׳ בין מצרים ובין ישראל".

משה רבינו מכריז במצרים, שלמרות שבמצרים תהיה צעקה גדולה שלא היתה ולא תהיה כמוה, בכל זאת אצל ישראל, בארץ גושן, יהיה שקט מוחלט, עד כדי כך שאפילו הכלבים שדרכם לנבוח, וגם אולי ישמעו מרחוק את צעקות המצרים, בכל זאת במקומם של ישראל הם יהיו שקטים.

זה הכוונה ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו. שמפרש תרגום אונקלוס, שלא יזיק הכלב בלשונו לנבוח.

ורש״י מפרש שיחרץ פירושו ישנן. לשנן פירושו (ישעיה מא, טו) למורג חרוץ, הכוונה מורג מחודד. גם כאן לא יחדד כלב לשונו. שפירושו, שכאשר הכלב רוצה לנבוח או לנשוך, הוא עושה לפני כן פעולה בלשונו, ומושיט את לשונו החוצה כדי לנבוח, ופעולה זו נקראת שינון. אפילו פעולה כזו, לא יעשה שום כלב לבני ישראל. (ומרש״י חולין נג ע"א, סוף דיבור המתחיל מקרקרין משמע, שמפרש יחרץ לשון נביחה, שפירושו לא ינבח. אבל אין זה כפירוש כאן).

ומסיים הפסוק, למען תדעון אשר יפלה ה׳ בין מצרים ובין ישראל.

בדברי חז"ל מפורש, שאין הכוונה שלא היה לכלבים בחירה, והם היו מוכרחים לסגור פיהם ולא לנבוח.

אלא שהכלבים קיבלו ציווי מהשי״ת שלא לחרוץ את לשונם והיה להם בחירה אם לחרוץ את לשונם או לא, והם עמדו בציווי, ונטלו חלק בקידוש ה׳, שהיה ניכר השקט שהיה אצל ישראל, לעומת הצעקות שהיו אצל המצרים, ולכן הם גם קיבלו שכר על שתיקתם.

ומצאנו שהם קיבלו ג׳ סוגי שכר על שתיקתם:

 א) שזכו לומר שירה לפני הקבי׳ה. כמפורק בסוף ברייתא דפרק שירה. ובילקוט פרשת בא, רמז קפ״ז.

ב)שיתנו להם לאכול את הטריפות, כמו שכתוב בפרשת משפטים (כב, ל) ובשר בשדה טריפה לא תאכלו, לכלב תשליכון אותו. ואמרו חז״ל במכילתא שם, והובא ברש״י שם, ללמדך שאין הקב״ה מקפח שכר כל בריה, שנאמר ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו, אמר הקב"ה תן לו שכרו.

ג)שזכו שיעשו מצואתם עורות לכתוב אח״כ על העורות ספרי תורה ותפילין ומזוזות, שמשרים את העורות בצואת כלבים, ועל ידי זה העורות מתעבדים כראוי שיוכלו לכתוב עליהם. וזה מפורש במסכת כלה רבתי סוף פ״ז, ובסוף ברייתא דפרק שירה.

אם רואים שמן השמים נתנו להם שכר על מה שלא חרצו את לשונם במצרים, מובן מזה שהיה להם ניסיון אם לחרוץ את לשונם או לא לחרוץ, וכל הכלבים עמדו בניסיון, ומי שעומד בניסיון זוכה לקבל שכר.

ב.

ובסוף ברייתא דפרק שירה איתא, כלבים אומרים (תהלים צה,ו) בואו נשתחוה ונכרעה, נברכה לפני ה׳ עושינו.

רבי ישעיה תלמידו של רבי חנינא בן דוסא התענה פ״ה תעניות, אמר, כלבים שכתוב בהן (ישעיה נו,יא) והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה, יזכו לומר שירה?

מפורש כאן שרבי ישעיה היה מוכן להתענות כל כך הרבה תעניות כדי להבין איזה פרט בתורה.

כמה אנו רחוקים מהשקפת עולם זו, מי מאיתנו היה מוכן להתענות תענית אחת, כדי להבין משהו בתורה.

מה שאל רבי ישעיה? הוא לא הבין איך כלבים, שכתוב בהם והכלבים עזי נפש, והם חצופים, והם נובחים בפיהם כלפי כל אדם ומבהילים אותם בחינם, ואין להם שום דרך ארץ. ומלבד זה הם גם לא יודעים שום שובע, הם מסוגלים לאכול ולאכול בלי סוף, איך הפה הזה שמתחצף ומעיז פנים בנביחות שלו, והפה הזה שאוכל בלי סוף, יזכה לומר שירה. על זה התענה רבי ישעיה.

למה הוא התענה דוקא פ״ה תעניות. יש לפרש בב׳ אופנים.

א) שכיון שהיה לו שאלה על הפה של הכלב, איך יתכן שפה כל כך מקולקל יגיד שירה, לכן הוא התענה פ"ה תעניות כמנין פ״ה.

ב) עוד יתכן ע״פ מה שכתב בספר המידות של רבי נחמן מברסלב (תפילה סימן ט') שיש תפילות שאינן מתקבלות למעלה, עד שיתן האדם מעות לצדקה כמנין הבקשה שהוא מבקש. כגון שמבקש תן לי בנים, צריך לתת צדקה כמספר אותיות של תן לי בנים.

על דרך זה יתכן לומר, שכיון שרבי ישעיה רצה לגלות את סודו של הכלב שזכה לומר שירה, לכן התענה פ״ה תעניות שהוא בגימטריה ג״ל כל״ב, שפירושו שיגלו לו מן השמים את הסוד של הכלב, למה הוא זכה לומר שירה למרות החסרונות הגדולים שלו.

ממשיכה הברייתא דפרק שירה, ענה לו מלאך מן השמים ואמר לו, ישעיה, עד מתי אתה מתענה על זה הדבר, שבועה היא מלפני הקב״ה. מיום שגילה סוד לחבקוק הנביא, לא גילה דבר זה לשום בריה שבעולם. (כלומר את התשובה לשאלה הזו גילה הקב״ה רק לחבקוק הנביא, והתשובה לזה היא סוד כזה גדול שאחרי שהקב״ה גילה את הסוד לחבקוק הנביא, הוא נשבע שיותר הוא לא יגלה את הסוד הזה לשום אדם. ולכן לא שייך לגלות לך את הסוד הזה מפני השבועה).

אלא מפני שתלמידו של אדם גדול אתה (אתה תלמיד של רבי חנינא בן דוסא. בזכות דבר זה) שלחוני מן השמים ליזקק אליך ולהגיד לך. (לא את הסוד שבדבר אלא טעם על פי פשוטו) במה זכו הכלבים לומר שירה, לפי שכתוב בהם ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו. ולא עוד (שזכו לקבל שכר לומר שירה על שלא חרצו לשונם) אלא שזכו (לעוד שכר על זה) לעבד עורות מצואתם, שכותבים בהם תפילין ומזוזות וספרי תורה, על כן זכו לומר שירה.

ומסיים המלאך את דבריו, ולענין השאלה ששאלת, חזור לאחוריך ואל תוסף בדבר הזה עוד, כמו שכתוב (משלי כ״א. כ״ג) שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו עכ׳׳ל.

כלומר לא היה ראוי לך לשאול בלשון כזה, כלבים שנאמר בהן והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה יזכו לומר שירה, שיש משמעות של ביקורת על הקב״ה, אל תוסיף לדבר בסיגנון כזה, כי בודאי אם הקב״ה נתן זכות לכלבים לומר שירה ודאי יש לו טעם לזה, והוא גם יודע שהכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה.

ומכאן ולהבא תבקש בלשון יותר עדינה, למשל לומר יהי רצון מלפניך ה׳ אלוהי שתודיענו במה זכו הכלבים לומר שירה, ולא בלשון תרעומת, כלבים שנאמר בהם וכו' יזכו לומר שירה, שיש מזה משמעות שזהו דבר שלא כדין. כך לא צריך לדבר. עד כאן דברי הברייתא דפרק שירה.

והשאלה הגדולה שנשאלת כאן, מה תירץ המלאך לרבי ישעיה, וכי רבי ישעיה לא ידע את הפסוק בתורה ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו?

הרי כל אחד מאיתנו שהיו שואלים אותו שאלה כזו, למה זכו הכלבים לומר שירה, היינו מחפשים בתנ״ך איזה מעשה טוב עשו הכלבים, והיינו עונים שכנראה זה בגלל שכתוב ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו.

אם רבי ישעיה התענה פ״ה תעניות, כנראה שהבין שלמרות הפסוק שאומר שהכלבים לא חרצו את לשונם במצרים, זה עדין לא מספיק שיזכו לומר שירה, משום שלמרות הכל הכלבים הם עזי נפש ולא ידעו שבעה. א״כ מה בעצם חידש לו המלאך בדבריו?

ובפרט שהמלאך מוסיף לו, תדע לך, שלא רק את השכר הזה הם קיבלו בגלל שהם לא חרצו את לשונם, אלא הם קיבלו עוד שכר, שיעבדו מצואתם עורות לספרי תורה תפילין ומזוזות. למה המלאך הוצרך להוסיף לו את זה. והרי הפרט הזה לא מסביר למה הם אמרו שירה, אלא מוסיף לומר שהם קיבלו עוד שכר בגלל שהם לא חרצו את לשונם במצרים. למה היה המלאך צריך להוסיף לו את הענין הזה.

ג׳

ולפרש את הענין בס״ד, יש להקדים מה שאמרו חז״ל באבות (פ״ב מ״ד), ואל תדון את חברך, עד שתגיע למקומו. וראיתי מפרשים שפירשו, שלמעשה לא שייך שאדם יגיע למקום חברו, כי אפילו אם היה לו ניסיון ממש כמו חברו, וחברו לא עמד בו, והוא כן עמד בו, בכל זאת אין ביכולתו לדון את חברו, משום שאינו יודע כמה קשה כוח היצר שיש לחברו.

ואולי אם היה לו את היצר הרע שיש לחברו, גם הוא לא היה עומד בניסיון זה.

וכך מצאנו במסכת מועד קטן (טז,ע"ב) על הפסוק בספר שמואל (שמואל ב' כב, א) וידבר דוד לה׳ את דברי השירה הזאת ביום הציל ה׳ אותו מכף כל אויביו ומכף שאול. אמר לו הקב׳׳ה לדוד, דוד, שירה אתה אומר על מפלתו של שאול? אלמלי אתה שאול והוא דוד, איבדתי כמה דוד מפניו. מפרש רש״י, אלמלי אתה שאול, שנולדת במזלו, והוא דוד שנולד במזל שלך, איבדתי כמה דוד, שהוא צדיק ממך. עכ״ל רש״י.

מפורש מדברי רש״י, שהוכחת הקב״ה את דוד היא, שאם היה נולד במזלו של שאול והיו לו יצרים קשים כמו שאול, הוא לא היה עומד בניסיונות ששאול עמד בהם, משום ששאול היה צדיק יותר מדוד, כי היה לו ניסיונות יותר קשים שהוא עמד בהם, ודוד לא היה יכול לעמוד בהם.

ועל זה מסיימת הגמרא, היינו דכתיב (תהלים ז, א) שגיון לדוד אשר שר לה׳ על דברי כוש בן ימיני. פירש״י שגגה היתה לו.

ומי הוא כוש בן ימיני? שאול, שהיה מבני בנימין. ואומרת הגמרא, וכי כוש שמו, והלא שאול שמו, אלא מה כושי משונה בעורו, אף שאול משונה במעשיו. פירש״י משונה במעשיו, צדיק גמור עכ״ל.

מפורש מזה, שלכן נתבע דוד על שאמר שירה על מפלתו של שאול, למרות שהוא עצמו הבין שהוא לא היה עושה מה ששאול עשה, אם הוא היה במקומו, והוא צדק. משום שהמזל של שאול היה קשה מאוד, ומה שעשה היה כמעט מתוך אונס, מחמת קושי יצרו.

והוא ודאי עוד התגבר על הרבה דברים שהוא היה יכול לעשות והוא לא עשה. והקב״ה גילה לדוד, שאם הוא היה נולד במזלו של שאול, הוא לא היה עומד בניסיונות שעמד בהם שאול.

אם כן איך שייך לדון אדם, בעוד שאי אפשר לדעת כמה מזלו קשה וכמה יצריו קשים. לכן תמיד צריך לדון אותו לכף זכות, כי מי יודע בכמה ניסיונות הוא כן עמד, ורק בזה הוא לא עמד. ומי יודע אם לנו היה את היצרים שלו, אם היינו עומדים בניסיונות שלו.

ד.

ודוגמא לאדם שיצריו היו קשים, והוא עמד בניסיון שנראה לנו פשוט, והוא קיבל שכר גדול, יש להביא מלוט.

 כאשר הלך עם אברם למצרים, והוא שמע שאברהם אומר על שרה אחותי היא, ובכל זאת שתק, ולא גילה שהיא אשתו. ובגלל זה קיבל שכר גדול הוא וזרעו אחריו.

הוא קיבל שכר, שהקב״ה שלח לו מלאכים להציל אותו ברגעים האחרונים לפני שסדום נהפכה. והוא מה שכתוב בפרשת וירא (יט,כט) ויהי בשחת אלהים את ערי הככר, ויזכור אלהים את אברהם, וישלח את לוט מתוך ההפיכה, בהפוך את הערים אשר ישב בהן לוט. ופירש שם רש״י, מהו זכירתו של אברהם על לוט, נזכר שהיה לוט יודע ששרה אשתו של אברהם, ושמע שאמר אברהם במצרים על שרה אשתו אחותי היא, ולא גילה הדבר, שהיה חס עליו, לפיכך חס הקב״ה עליו עכ״ל.

וזרעו קיבל שכר, שמפורש בפרשת דברים, שנאסר על ישראל לכבוש את ארץ עמון ומואב. ופירש״י שם (ב,ה) שזה היה בשכר שהלך אתו למצרים ושתק על מה שהיו אומרים על אישתו אחותו היא, עשאו כבנו עכ״ל.

ויש להתבונן בזה, שהרי שרה היתה אחותו של לוט, ואברהם היה דודו אחי אביו הרן, וגם גיסו. ולוט הלך עמו מהרן, משום שהבין שירויח על ידי אברהם שפע גשמי, וכמו שהיה באמת, וכמו שכתוב בפרשת לך לך (יג,ה) וגם ללוט ההולך את אברם היה צאן ובקר ואוהלים. ופירש״י, מי גרם לו שהיה לו זאת, הליכתו עם אברם עכ״ל.

כמה מושחת היה צריך להיות לוט, כדי לגלות ששרה היא אישתו של אברהם, הרי בזה הוא היה גורם שיהרגו את אברהם דודו וגיסו, וגורם ששרה תלקח לאשה אצל פרעה הרשע, וגורם לאחותו שרה שיהרגו את בעלה ותהיה אומללה כל ימיה אצל פרעה.

וכי זה נקרא ניסיון?

בכל זאת גילתה לנו התורה, שללוט היה ניסיון כזה, ומרוב תאוותו לממון הוא היה מסוגל לבצע את הפשע הזה, לגלות ששרה היא אישתו של אברם, ולגרום להריגת אברהם, ולסבל נורא לשרה בביתו של פרעה. ובגלל ששתק, קיבל שכר על שתיקתו.

הרי לנו, שדרגת הניסיונות אינה נמדדת לפי מראה העינים. יתכן שאצל אחד דבר מסויים אינו נחשב כלל לניסיון, ואצל השני זה ניסיון כבד מאוד. ורק הקב״ה שהוא בוחן לבבות וכליות, רק הוא יודע עד כמה קשה הניסיון לאדם.

וכאשר עומד בניסיון, מקבל שכר לפי דרגת הקושי – לפום צערא אגרא. וגם כשנענש, נענש לפי דרגת הקושי, שאם היו לו יצרים קשים מאוד, לא יענש בעונש חמור. ואדם אחר באותה עבירה שלא היו לו קשיים גדולים, יענש יותר. וכבר כתב הרמב׳׳ם בפ"ג מהלכות תשובה סוף ה״ב, שרק הקב״ה יודע לשקול דברים אלו.

ה.

על פי דברים אלו נראה לפרש את שאלת רבי ישעיה על הכלבים שזכו לומר שירה. ברור שגם רבי ישעיה ידע את הפסוק ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו, אבל בכל זאת הוא שאל למה זכו הכלבים לומר שירה, משום שהוא לא הבין, הרי הפה של הכלב הוא טמא, הכלבים הם עזי נפש ונובחים כלפי בני אדם ומפחידים אותם.

ומלבד זה הם אוכלים ברעבתנות ובזלילה, ואינם יודעים שובעה. איך יתכן שהם יזכו לומר שירה בפה כזה? ומה שהם לא נבחו על ישראל בזמן מכת בכורות, עדין לא מצדיק שכר גדול כזה, כי כנגד זה יש להם חסרונות גדולים של עזות פנים ולא ידעו שובעה.

ובא מלאך מן השמים וגילה לו, שהסיבה שהם זכו לומר שירה הוא, בגלל שבזמן מכת בכורות הם סגרו את פיהם ולא חרצו את לשונם. שהביאור הוא, שהקושי שלהם בסגירת הפה היה כל כך גדול ועצום, ונגד טבעם, שאע׳׳פ שהם עזי פנים ולא ידעו שובעה, העמידה בניסיון בזמן מכת בכורות היתה הרבה יותר גדולה מכל החסרונות, ולכן בגלל זה גופא שהניסיון שלהם היה קשה והם עמדו בו, הם זכו לומר שירה.

ולכן הוסיף לו המלאך, תדע לך שלפי דרגת קושי הניסיון, לא הספיק להם השכר שהם זכו לומר שירה, ולכן הוסיפו להם עוד שכר, שזכו לעבד עורות מצואתם שכותבים בהם תפילין ומזוזות וספרי תורה.

(ואנחנו.יכולים להוסיף עוד, שגם זה לא מספיק, ולכן גם זכו שבשר בשדה טריפה לא תאכלו, לכלב תשליכון אותו).

היסוד הזה, הוא יסוד עצום, אין לנו כלים לדון בני אדם על שום עבירה, כי מי יכול לדעת כמה קשים יצריו, ועל כמה עבירות הוא כן התגבר ואף אחד לא יודע.

ברור שאם מדובר על מצב של תוכחה, צריך להוכיחו על מעשיו. אבל להעביר ביקורת סתם, וליהנות מההרגשה, שאני לא מושחת כמוהו, זה אסור, כי מי יודע עד כמה קשים יצריו. ולכן מוטל עלינו לדון אותו לכף זכות.

מעשה נפלא בעולים מרוסיה שמשפחה אחת קרבה אותם, והיו מזמינים אותם לשבתות וסידרו להם כל מיני עניינים ברשויות כו'. ואכן הם החלו להתחזק בשמירת מצוות מסוימות.

שבת אחת התארחו אצלם, וכשירדו בסוף סעודת השבת ראתה הבת הקטנה בחלון את הללו עוצרים מונית ונוסעים.

היא סיפרה להוריה והם מאוד כעסו. חשבנו לתומנו שהם מתחזקים… ועוד, אינם יכולים לעשות זאת מעבר לפינת הרחוב? קצת רגישות! כנראה שנוח להם שהם באים כאן לסעודות, ואנו מסדרים להם עניינים. הכל אחיזת עיניים, הם לא מתחזקים, אלא סתם מנצלים אותנו!

ואכן בפעם הבאה שהם התקשרו בעל הבית השיב להם בקרירות והקשר נותק. חלפה שנה, והוא מקבל טלפון, על הקו – האישה הרוסיה. היא סיפרה שראתה צורך להתקשר על אף הנתק הרב, משום שהיא יושבת שבעה על בעלה, והיא מבקשת אם הוא יוכל לבוא ולנחם ולומר כמה מלים עליו מהכרותם באותה תקופה.

הוא הגיע לנחם, ושאל ממה הוא נפטר? והיא השיבה שהוא סבל בשנה האחרונה מן הלב.

לא ידעתי, אמר הלה בפליאה, שהוא סובל מן הלב.

היא תפסה במצחה כנזכרת ואמרה – אתה יודע מתי הוא קיבל את ההתקף הראשון שלו? זה היה בדיוק באותה שבת שהתארחנו אצלכם! הוא רופא במקצועו, והוא הכיר את הסימפטומים, והוא אמר לי מיד לעצור מונית. בחסד השם – באותו רגע עברה שם מונית, ואז עוד הספקנו להגיע לביה"ח בזמן ולהצילו. הפעם הגענו מאוחר…

לו רק היה דן אותם לכף זכות, יתכן והיה ממשיך לארח אותם ולקרבם, והם היו מתחזקים עוד, ואז יתכן אף שהיה מונע את ההתקף לב… שהיה נגזר עליו חיים בעקבות חזרתו בתשובה.

ו.

ויש לנו לשים לב לעוד נקודה חשובה, על מה קיבל הכלב שכר כל כך גדול, למרות שהוא עז פנים ואינו יודע שבעה, על השתיקה.

ועל מה קיבל לוט שכר כל כך גדול, על השתיקה ששתק ולא גילה על שרה שהיא אישתו של אברהם.

על מה קיבלה רחל שכר שהגאולה בזכותה – על השתיקה בעת מסירת הסימנים. אסתר שותקת ולא מגדת עמה ומולדתה.

רואים מזה שלשתוק הוא דבר קשה מאוד, הרבה יותר מלדבר או לעשות מצוות.

ואע״פ שאף אדם לא יודע שאדם זה עמד בניסיון, משום ששתק ולא ידוע שהיה לו יצר הרע לדבר ועמד בניסיון ושתק, בכל זאת הקב״ה שהוא בוחן לבות וכליות, הוא יודע גם את הניסיון שיש לאדם במחשבתו, והוא יודע שאדם זה רצה לדבר ושתק, ועל זה הוא נותן לו שכר גדול ועצום.

וחז״ל הפליגו עוד במעלת השתיקה כאשר מגיעים על האדם יסורים מן השמים, ואמרו בזבחים (קטו, ע"ב), על אהרן ששתק כשמתו בניו, כיון שמתו בני אהרן אמר לו משה לאהרן, אהרן אחי, לא מתו בניך אלא להקדיש את שמו של הקב״ה, כיון שידע אהרן שבניו ידועי מקום הן, שתק, וקיבל שכר, שנאמר וידום אהרן.

וכן בדוד הוא אומר (תהלים לז,ז) דום לה׳ והתחולל לו, אע״פ שמפיל לך חללים חללים, את שתוק.

וכן בשלמה הוא אומר (קהלת ג,ז) עת לחשות ועת לדבר, פעמים ששותק ומקבל שכר על השתיקה, פעמים מדבר, ומקבל שכר על הדיבור. עכ״ל הגמרא.

ומתוך דברי חז״ל שהפליגו במעלת השתיקה, נראה, שהשתיקה בזמן שאדם רוצה לדבר, היא קשה מאוד, ולכן נותנים על זה שכר גדול מן השמים.

ועל פי זה נבין מה שאמרו חז״ל במסכת חולין (פט, ע"א), אמר רבי אילעא, אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם עצמו בשעת מריבה, שנאמר(איוב כו,ז) תולה ארץ על בלימה. מפרש רש״י בולם עצמו, סוגר את פיו.

כפי הנראה שלשתוק בשעת מריבה כל כך קשה, שאם הוא שותק, הוא מקבל שכר כזה גדול שכל העולם מתקיים בגללו, גם בזמן שאין לעולם זכות קיום. ואדם אחד בשתיקתו, פועל קיום לכל רבי רבבות ברואי העולם,

והעיקר בכל זה הוא ההרגל, להרגיל את עצמו לא לפזר את כח הדיבור שלו בחינם, וכמו שאמרו חז״ל בחולין שם, אמר רבי יצחק, מאי דכתיב האומנם אלם צדק תדברון מישרים תשפטו בני אדם, מה אומנותו של אדם בעולם הזה, ישים עצמו כאילם.

יכול אף לדברי תורה? תלמוד לומר צדק תדברון. יכול יגיס דעתו? תלמוד לומר מישרים תשפטו בני אדם. אם אדם מרגיל לשים עצמו כאילם, יש לו תקוה גם לבלום את פיו בשעת מריבה.

והזהירונו חז״ל שגם מי שזכה לשים עצמו כאילם, יכול יגיס דעתו על אחרים שלא זכו לזה, ויתגאה עליהם?

תלמוד לומר מישרים תשפטו בני אדם, עליך לדון את האחרים במישרים לכף זכות, שיתכן שלפי ערך קושי יצרם הרע, אינם יכולים להגיע למצב זה של ישים עצמו כאילם.

יעזרינו השי״ת להתחזק לדון את הסובבים אותנו לכף זכות, ונזכה למה שהבטיחו לנו חז״ל במסכת שבת

(קכז, ע"ב), הדן את חברו לכף זכות דנים אותו מן השמים לכף זכות.

*

זה לעומת זה עשה אלוקים

[והגדת]

ויקם פרעה לילה הוא וכל עבדיו וכל מצרים ותהי צעקה גדולה במצרים כי אין בית אשר אין שם מת.

פרש"י שקם ממיטתו. "לילה" ולא כדרך המלכים בשלוש שעות ביום. והקשה הרב דסלר, תשע מכות הגיעו כמו שעון. ופרעה מוזהר שימות כל בכור, ואף בנו ימות הלילה. והוא מסוגל ללכת לישון?

ועליו לחשוב, אולי משה התכוין כשאמר "וירדו עבדיך אלה אלי והשתחוו לי לאמור צא אתה וכל העם אשר ברגליך ואחרי כן אצא" שבעצם פרעה כבר יהיה מת, שהרי גם הוא בכור, ובכל זאת הוא "עולה על פיג'מה" ונכנס למיטה?

ואם נתפלא על שהלך לישון, יש להתפלא שבעתיים על כך שגם נרדם…

מבאר הרב דסלר – הקב"ה יסד בעולמו את כוח הבחירה, לטוב ולמוטב. האדם הוא היצור היחיד המסוגל לפעול נגד הטבע. לטוב ולמוטב. ככך שגדל כוח הקדושה, כן גדל כוח הטומאה. זה לעומת זה עשה האלוקים. (קהלת ז-יד).

כשבערה התשוקה לעבודת ה' והשיגו את הנבואה, בערה גם התשוקה לעבודה זרה.

כשביטלו הסנהדרין את העבודה זרה ויצא כמין גור של אריות של אש מבית קודש הקודשים, פסקה גם הנבואה.

אם אנו רואים שאברהם אבינו מסוגל להשכים בבוקר ולבטוח בה' כל כך ולישון בלילה, כך גם פרעה יכול לאטום ליבו בפני האזהרה ולהירדם…

סיפר הגר"י גלינסקי שכאשר הרוסים גזרו את דינו למוות הכניסוהו לתא הנידונים, והוא שהה בו ג' ימים.

המדרש אומר ויאסוף אותם אל משמר שלושת ימים, לעולם אין הקב"ה מניח את יראיו בצרה שלושת ימים, וכך היה אצל יוסף, יונה, מרדכי ודוד, וגם ליעקב —- גלינסקי…

הוא סיפר שהוא ניצל את הזמן, התפלל, למד ואכל כשצריך. סביבו היו כאלה ששקעו בדיכאון היו שבכו, אבל אני גם נרדמתי על יצועי… אני ביד ה', מה יעשה לי אדם?

הגמרא מספרת על אליהו הנביא שהיה מחזר על תפוחי רעב שבירושלים. פעם אחת מצא תינוק תפוח ומוטל באשפה. אמר לו מאיזה משפחה אתה, אמר לו פלונית. ומי נשתייר מהם? אמר לו רק אני. ואם אני מלמדך דבר שאתה חי בו, אתה למד? אמר לו הן. אמר לו אמור בכל יום שמע ישראל כו'. אמר לו הס שלא להזכיר! שלא לימדוהו אביו ואמו. מיד הוציא יראתו מחיקו וחבקה ונשקה עד שנבקעה כריסו ונפל עליה שנאמר ונתתי את פגריכם על פגרי גילוליכם.

הוריו עבדו עבודה זרה, רָאָה סופם, ונשאר במרדו. והנה זה לעומת זה עשה אלוקים.

מעשה המובא במסכת כתובות דף סו/ב

תנו רבנן: מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור והיה יוצא מירושלים והיו תלמידיו מהלכין אחריו. ראה ריבה אחת שהיתה מלקטת שעורים מבין גללי בהמתן של ערביים. כיון שראתה אותו נתעטפה בשערה ועמדה לפניו אמרה לו: רבי פרנסני. אמר לה: בתי מי את? אמרה לו: בת נקדימון בן גוריון אני. אמר לה: בתי ממון של בית אביך היכן הלך? אמרה לו: רבי לא כדין מתלין מתלא בירושלים, מלח ממון חסר ואמרי לה חסד. ושל בית חמיך היכן הוא? אמרה לו: בא זה ואיבד את זה.

אמרה לו: רבי זכור אתה כשחתמת על כתובתי? אמר להן לתלמידיו זכור אני כשחתמתי על כתובתה של זו, והייתי קורא בה אלף אלפים דינרי זהב מבית אביה, חוץ משל חמיה.

בכה רבן יוחנן בן זכאי ואמר: אשריכם ישראל, בזמן שעושין רצונו של מקום אין כל אומה ולשון שולטת בהם, ובזמן שאין עושין רצונו של מקום מוסרן ביד אומה שפלה, ולא ביד אומה שפלה אלא ביד בהמתן של אומה שפלה.

והגמ' שואלת:

תלמוד בבלי מסכת כתובות דף סו/ב

ונקדימון בן גוריון לא עבד צדקה? והתניא: אמרו עליו על נקדימון בן גוריון כשהיה יוצא מביתו לבית המדרש, כלי מילת מציעין תחתיו ובאין עניים ומקפלין אותן מאחריו.

 איבעית אימא לכבודו הוא דעבד, ואיבעית אימא כדבעי ליה למיעבד לא עבד.

 כדאמרי אינשי לפום גמלא שיחנא.

הנה בתו של אחד מגדולי ירושלים שנותרת באמונתה התמימה, גם לאחר משברים גדולים, אינה מקשה קושיות, אינה אומרת איך אבא היה צדיק ואיבד כל ממונו, עשה צדקה ולא עמדה לו ולבניו! אלא הצדיקה דין שמים ותלתה זאת בכך שלא עשה מספיק!

וזה שאמר יעקב: עם לבן גרתי, ולא למדתי ממעשיו הרעים לעבוד בוראי באדיקות בה הוא עבד העבודה זרה שלו!

סיפר הגר"י גלינסקי שפעם אחת הוזמן לבית הכנסת יבנה בת"א, ועלה באוטובוס וירד והנה לידו עצר רכב ויהודי מזוקן זועק לעברו "זה לעומת זה עשה אלוקים".

יש כל מיני אנשים משונים… לא ידעתי מה הוא רוצה ממני. "לעולם לא אשכח" הוסיף הלה, "הצלת לי את החיים"… הסתכלתי וראיתי – "בר'ל"!!! אכן. לאן אתה צריך? לבית הכנסת יבנה. עלה ואקח אותך, עליתי והוא אכן הסיע אותי ארבעים שנה לאחור.

היה זה בשנת תש"ו. כשהסתיימה המלחמה. שוחררנו מסיביר והיינו במחנה פליטים בברלין. היו שם ניצולי מחנות השמדה – צל אדם, אנשים שאיבדו את כל רכושם, משפחתם, עסקיהם, בתיהם – הכל. יום אחד פנה אלי צעיר יליד גליציה, ממשפחה מפוארת של חסידים. "יענקל – איך ממשיכים?"!!!

אמרתי לו שמע מאמר חז"ל, חז"ל מספרים על סנחריב שבלבל האומות וצר על ירושלים. גייס את כל צבאו – למעלה משני מיליון חיילים, ועליהם 185.000 מפקדים, ראשי גייסות. בדרכו סר לבית העבודה זרה והבטיח שאם יצליח יקריב לה את שני בניו.

בלילה ה' שלח מלאכו והיכה את כל צבאו, ונותרו ממנו רק חמישה – סנחריב וב' בניו ושני משרתיו. בלילה אחד איבד הכל!

כשחזר לארצו עבר דרך בית העבודה זרה, ואמר את הכל הפסדתי, אך הנני מוכן להקריב את שני בני. עמדו עליו בניו והרגוהו!

ואז פניתי אליו ואמרתי – זה לעומת זה עשה האלוקים! אם יש כזה כוח לטומאה שנדבקים בה נגד כל ההיגיון והסיכויים, בלי תמיהות וטרוניות, ודאי שיש כוח כזה בקדושה לדבוק בבורא ללא כל הרהור וערעור!

ברל, משפחה אין לנו, רכוש אין לנו, ביגוד אין לנו, קרעים אנו לבושים, אבל הקב"ה איתנו!

אם השתכנע, לא ידעתי, והיום אני יודע. מפיו שמעתי. וורט אחד העמידו על רגליו. בנה אותו. הקים משפחה למופת, יש לו בנים ונכדים הולכים בדרך התורה!

כשרואים איזה להט ותאווה יש לטומאה, לתועבה, לכל דבר רע, כמה כח יש לסטרא אחרא שהיום הכניס לכל אחד את אבי אבות הטומאה לתוך הכיס, חייבים אנו להבין שיש כוח כזה גם לקדושה! זה לעומת זה עשה אלוקים!

*

ההפסד הגדול ההפסד הרוחני!

[מעיין גנים לר' שלמה אסולין שליט"א]

 א כתיב בפרשה (יא,ב): "דבר נא באוזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואישה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב". ופירש רש"י: אין נא אלא לשון בקשה, בבקשה ממך הזהירם על כך, שלא יאמר אותו צדיק אברהם, ועבדום ועינו אותם קיים בהם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם עכ"ל. ויש לעמוד כאן על כמה נקודות.

א) כבר ידועה הקושיא, וכי רק בשביל שלא יאמר אותו צדיק, צריך לדבר עימהם שישאלו איש מאת רעהו? והרי הקב"ה הבטיח כן בעצמו לאברהם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, ואם כן הוא צריך לקיים את הבטחתו, אפילו אם אברהם לא יאמר כלום.

ב) עוד יש לדקדק על לשון הכתוב דבר נא באוזני העם, משמע שזה צריך להיות בחשאי כדבר הנמסר מפה לאוזן. וזה לא מובן, הרי כשישראל בקשו מן המצריים כלי כסף וכלי זהב, בין כך נתפרסם הדבר, אם כן למה הציווי היה צריך להיות בחשאי באזני העם,

ג) עוד צריך להבין מה שכתוב וישאלו איש מאת רעהו ואישה מאת רעותה, שהכוונה שהישראל ישאל מן המצרי, והישראלית תשאל מהמצרית. ו

צריך להבין למה הוציא הכתוב את המצרי והמצרית בשם רעהו ורעותה, וכי המצרי הוא רעהו של הישראל ?

ממתי נקשרו ונעשו קשרי רעות ביניהם, בעוד שהם רק השתעבדו בהם בעבודת פרך. (ובפרט לשיטת רש"י בסוכה ל"ט ע"א, ד"ה הלוקח, שאפילו עם הארץ לגבי חבר, לא קרי ליה חברו, כל שכן ישראל עם המצרי).

ואפילו למה שכתוב מיד אח"כ: ויתן ה' את חן העם בעיני מצרים, וזה היה גם כדי שישאילום. וכן כתיב לקמן: "וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאילום" (יב,לו).

מכל מקום, מציאות חן של ישראל בעיני המצריים עדין לא גורמת שהמצרי יקרא רעהו של הישראל, ולמה הוציאה התורה ענין זה בלשון וישאלו איש מאת רעהו ואישה מאת רעותה.

ד) עוד יש לדקדק במה שכתוב לקמן בפרשה: "ובני ישראל עשו כדבר משה וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות. וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאילום" וגו' (יב, לה-לו).

וצריך טעם למה פתח בלשון בני ישראל, והמשיך בלשון וה' נתן את חן העם.

ה) עוד יש לדקדק בפרשת שמות (ג, כ"ב) שכתוב ושאלה אישה משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף וכלי זהב וגו', ולא כתוב שם גם איש מאת רעהו, משמע שרק הנשים ישאלו מן המצרים כלי כסף וזהב. ולמה כאן בציווי שאמר השי"ת למשה, וכן בקיום הציווי, כתוב גם איש מאת רעהו.

ב

ואשר יתכן לפרש בזה בס"ד, דהנה מצאנו בתורה שקראה את ישראל בב' שמות, לפעמים בשם ישראל ולפעמים בשם העם. ופירש האור החיים הקדוש ועוד הרבה מפרשים, שישראל הם האנשים הצדיקים בעלי המדריגות, שנקראו על שם ישראל שהוא לשון שררה, כמו שכתוב בפרשת וישלח (בראשית לב,כט) כי שרית. והעם הכוונה תמיד לפשוטי העם שלא השיגו הרבה רוחניות ונשארו קשורים לגשמיות. עד שלפעמים הפסוק קורא לרשעים בשם העם, כמו שכתב רש"י בפרשת בהעלותך (במדבר יא,א).

ואחד החילוקים בין אדם גשמי לאדם רוחני, שאדם גשמי רואה את עיקר עולמו בעניני הגשמיות, ושמח מאוד מכל הישג גשמי, כמו כסף ונכסים וכבוד. ואדם רוחני, עיקר שמחתו הוא על הישגים רוחניים, וכל הענינים הגשמיים הם בעדיפות שניה, או ללא עדיפות כלל. כי מספיק לו רק את מה שהוא מוכרח להתקיים בעולם הזה, וכל השאר מיותר לו לגמרי.

וכן לענין הצער. אדם רוחני מצטער מאוד על כל הפסד ענין רוחני, מה שאין כן על הפסד דבר גשמי אינו מצטער כל כך. לא כן אדם גשמי, עיקר צערו הוא על הפסד הגשמיות, ועל הפסד ענינים רוחניים אינו חושש כל כך.

[תוספת] מעשה היה בנוסעים שטסו במטוס והיו שתי קבוצות, אחת לכל אורך הטיסה התלוננה, והשניה לא היו בפיהם שום טענות ומענות. לאחר מכן כשניסה הדייל להבין מדוע הקבוצה הראשונה לא הפסיקה להתלונן ואילו השניה שתקה, הוסבר לו שאין הדבר נובע מכך שהראשונה הם ישראלים והשניה בריטים, אלא מכך שהקבוצה הראשונה הם אנשים שבאו לטיול, ואילו השניה הם אנשי עסקים שבאו לשלושה ימים לחתום על עסקה ולשוב.

מי שבא ליהנות בודק כל הזמן בברומטר האם הוא נהנה, ואם לא,אז יש לו תלונות.

כך אלה שירדו למצרים להוציא ניצוצי הקדושה ולהתעלות ברוחניות לא חשו כמעט בשעבוד הגשמי אלא רק בשעבוד הרוחני. לעומת זאת 'העם' חשו גם חשו בשעבוד הגשמי, והם הוצרכו להבטחות על שכר גשמי חלף השעבוד הגשמי. [ע"כ]

וכמו כן כשיארע רחמנא ליצלן איזה צער אצל אדם, אדם רוחני הרבה יותר קל לו להתמודד עם אותו צער, כי עולמו האמיתי הוא הרוחניות, וכל זמן שקיים אצלו העולם הרוחני, כל הסובב אותו מן הגשמיות הוא נמצא מחוץ לעולמו הפנימי. וכיון שעולמו הפנימי שהוא הרוחניות, קיים ועומד היטב על עומדו, יותר קל לו להתמודד עם הצער הגשמי, שהוא דבר שמחוץ לו.

לא כן אדם גשמי שאין לו עולם רוחני פנימי, כל צער רחמנא ליצלן שובר לגמרי את נפשו, כי הרי כל עולמו בנוי על גשמיות, וכאשר עולמו הגשמי נפגע, אין לו במה להתנחם, והוא נשבר.

ולהמחיש את הדבר אמרתי להביא כאן מעשה שסיפר הרב קלונימוס פרבר זצ"ל מתלמידי החפץ חיים (ומובא בספר מאיר עיני ישראל חלק א' עמוד 208) על אחד מתלמידי ישיבת ראדין שהוגלה לסיביר, ובכל זאת הצליח להחזיק מעמד ולצאת משם בריא בנפשו. וסיפר בשם הרב דוד זריצקי זצ"ל, שהגדיר זאת שבעצם אותו תלמיד לא היה כלל בסיביר.

וסיפר שהם היו בסיביר בקבוצה, ועבודתם היה לכרות עצים גדולים בעומק יערות סיביר. והיו צריכים לחטוב אותם, ואח"כ להעמידם על פסי רכבת שם למשלוח. וכל אחד עבד שם באפיסת כוחות בקור הנורא ששרר שם עם כל תנאי הגיהנום שמסביב, עד שאפילו על עצמם לא נותר להם פנאי רגע אחד לחשוב.

והנה יום אחד באמצע העבודה המפרכת הזו, ניגש אליו אותו תלמיד ואומר לו, תשמע נתחדש לי עתה חידוש מוסרי נפלא כרגע, ואתה חייב לשמוע.

אמר לו ר' דוד, תגיד לי האם יצאת מדעתך? עוד מעט תחטוף כדור בראש מכדורי המרצחים הסובייטים על שאתה מדבר עימי, מה קורה לך, וכי זו השעה לחשוב רעיונות מוסריים. אבל הוא לא הרפה, ואמר, לא איכפת לי כלום מסביב, ועמד והרצה באוזניו את מה שעלה ברעיוניו באותה שעה. ניתן להגדיר זאת שהוא כלל לא חי בסיביר, הוא ריחף בעולמות אחרים, הוא שוטט בישיבת ראדין או לומז'ה.

הוא הדבר שנתבאר כאן, כאשר פנימיותו של אדם נמצאת ברוחניות ואינה נפגעת מהמצב הגשמי, הרי המצב הגשמי הוא ענין חיצוני שאינו פוגע בנפש, ולכן הרבה יותר קל להתמודד עם מצב זה.

לא כן אדם גשמי שאין לו עולם רוחני, כל דבר גשמי שובר אותו לגמרי, כל עלבון וצער, כל פגיעה רחוקה, כל צער גשמי קטן מוציא אותו משלוותו, ואינו יכול להירגע ולחזור לעצמו, כי אין לו במה להתנחם. ג

ולפי זה כשהיתה גזירה של 'גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה', הנה כשנתקיימה הגזירה, זו היתה גזירה גם בגשמיות וגם ברוחניות. ואדם גשמי הצטער בעיקר על הקושי הגשמי. אבל אדם רוחני, עיקר צערו היה על ההפסדים הרוחניים, ובזה הוא הרגיש את עיקר גזירת ועבדום ועינו אותם. כי אם מצבו הרוחני היה עומד על עמדו כראוי, לא היה לו כל כך צער בקושי השיעבוד, כי לא נפגע כלום מעולמו הפנימי, וכל הסבל הוא רק ענין חיצוני, וזה לא נקרא עינוי.

ולכן ניתן לומר לפי זה, שגם שבט לוי שלא נשתעבדו במצרים בקושי הגשמי, ויכלו לעסוק בתורה, גם אצלם נתקיים ועבדום ועינו אותם, מחמת הסבל שהיה להם מטומאת מצרים, וחוסר הארת גילוי אלוקותו יתברך.

ולפי זה כשכתוב ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, פשוט הוא, שלאדם הרוחני שעיקר צערו היה על ירידה רוחנית, הרכוש הגדול היה ההשגות הרוחניות וקירבת ה' שיזכה להם. וזה באמת היה להם בשפע במשך כל תקופת העשר מכות, כאשר ראו את גודל השגחתו יתברך על עמו בניסים ונפלאות, להבדיל בינם לבין המצריים. שכל מכה נתנה להם עוד תוספת של עליה רוחנית, ועוד קרבת ה', ובנתה אצלם עוד תוספת חיזוק באמונה.

ובפרט במכת בכורות, שכתוב בפרשה: "ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה, והיכתי כל בכור בארץ מצרים מאדם ועד בהמה, ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני ה'" (שמות יב,יב).

ואמרו על זה בהגדה של פסח, ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה, אני ולא מלאך. והיכתי כל בכור בארץ מצרים, אני ולא שרף, ובכל אלוהי מצרים אעשה שפטים, אני ולא שליח. אני ה', אני הוא ולא אחר.

אם כן הייתה התגלות כבודו יתברך במצרים.

וכן אמרו עוד בהגדה של פסח, ובמורא גדול זה גילוי שכינה. אם כן בודאי שזה היה שמחה גדולה ועצומה לכל איש ישראל, שהיה בצער גדול בגלות מצרים על הרס עולמו הרוחני, שעתה זוכה לבנין עולמו הרוחני בגילוי נפלא ועצום, ואם כן נתקיים אצלו כשיצא ממצרים בט"ו ניסן 'ואחרי כן יצאו ברכוש גדול', כי יצאו ברכוש רוחני גדול.

וכמו שנתקיים אצלו ועבדום ועינו אותם על ההפסד הרוחני, שזה היה עיקר צערו ועינוייו.

אבל לפשוטי העם שלא הצטערו כל כך בשיעבוד מצרים על ההפסדים הרוחניים, ועיקר צערם היה על הקושי הגשמי של השיעבוד, דאג ה' לרכוש גדול במובן הגשמי.

אם כן, למרות שראו בתקופת עשרת המכות גילויים רוחניים עצומים, הנה אם היו זוכים היו נהפכים להיות אנשים רוחניים, ואז גם הם היו מרגישים שהם יוצאים עם רכוש רוחני עצום. אבל אם לא זכו, הנה ברגע של יציאת מצרים עדין לא זכו לרכוש גדול, כי בשבילם רכוש גדול הוא בעיקר גשמיות.

ד

ולכן כתוב בפרשת שמות (ג,כא) כאשר דיבר השי"ת עם משה בסנה: "ונתתי את חן העם הזה בעיני מצרים והיה כי תלכון לא תלכו ריקם", ופירש השי"ת על מי הכוונה העם הזה: "ושאלה אישה משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף וכלי זהב". כי הנשים שאינן לרוב בעלות השגה כמו האנשים, ויתכן שעיקר צערן היה על הקושי הגשמי (ועיין רש"י בסנהדרין קג ע"א, ד"ה עד כאן) הן תצטרכנה לצאת ממצרים עם רכוש גשמי כדי שיתקיים בהן ואחרי כן יצאו ברכוש גדול.

אבל האנשים, הבטיח השי"ת למשה רבינו, שהוא ישפיע להם כזה שפע רוחני, שעבורם הרכוש הגדול יהיה רוחניות, ולא יצטרכו לרכוש גשמי שיש בו גם סכנה פן ירום לבבו וכדומה, וזה מתבאר, מעצם מה שדיבר השי"ת עם משה רק על ושאלה אישה משכנתה, ולא הזכיר גם איש מאת רעהו.

אמנם נתברר הדבר, שגם לאחר כל תקופת העשר מכות, היו אנשים מפשוטי העם שלא השכילו להתעלות בתקופה זו, ונשארו עדין גשמיים, שעיקר שמחתם היא בהישגים גשמיים יותר מהישגים רוחניים. והם עדין לא ראו את הרכוש הגדול בשפע הרוחני שנשפע לישראל באותה תקופה.

ומעיקר הדין לא היה השי"ת חייב לאותם אנשים כלום, שהרי כבר אמר למשה רבינו שהוא יתן לכל האנשים השגות רוחניות עצומות וזה יהיה הרכוש הגדול.

ומי שלא השכיל לקחת מן השפע ההוא, והעדיף להישאר אדם גשמי הרואה את עיקר שמחתו בגשמיות, זהו חיסרון בו, ואין השי"ת חייב ליתן לו גשמיות.

אמנם כדי שלא יאמר אותו צדיק אברהם, שאע"פ שהם אשמים במצבם שלא השכילו לההפך לאנשים רוחניים, אבל בכל זאת ועבדום ועינו אותם קיים בהם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם, וכיון שמכל מקום את קושי השיעבוד הם עברו לפי בחינתם, והם לא יצאו ברכוש גדול?

לכן דבר נא באזני העם (וכבר נתבאר לעיל, שכאשר כתוב העם זה רומז לפשוטי העם, וכאשר כתוב ישראל זה רומז לאנשים הצדיקים והרוחניים שבישראל).

ומי הם 'העם'? אותם אנשים שלא השכילו להיות רוחניים, וישאלו איש מאת רעהו המצרי, משום שהם לא מספיק רוחניים להבין שאין להם שום קשר וריעות עם המצריים, ואצלם המצרי עדין נשאר בגדר רעהו. וכן ואישה מאת רעותה, כלי כסף וכלי זהב.

ולכן נאמר בציווי דבר נא "באזני העם", כי הציווי לא היה לכולם רק לפשוטי העם, שעליהם יש חשש שמא יאמר אותו צדיק.

ולכן היה נצרך שמשה ידבר ציווי זה בחשאי, שכל מי שמרגיש שלא יצא ברכוש גדול רוחני, שיבקש מהמצריים רכוש גדול גשמי, וכן יאמר לחבריו אם הוא סבור שגם הם בדרגה זו.

אבל לאנשים הרוחניים לא היה ציווי כזה, משום שהם הרגישו שמחה עצומה במה שהשיגו ברוחניות, ומה הם צריכים להטריח את עצמם בענינים גשמיים, ועוד לדבֵר עם אנשי מצרים הטמאים והרשעים.

אמנם מה שאירע במציאות, שלמרות שמשה דיבר דבר זה באזני העם, שהם האנשים הפשוטים שיעבירו בחשאי למי שחושב כמותם, נתפשטה ידיעה זו אצל כל ישראל, וגם האנשים הרוחניים נסתפקו בדבר, האם מה שהשגתי ברוחניות הוא בגדר רכוש גדול, או שגם אני כלול בציווי השי"ת לבקש רכוש גשמי.

כן דרך הצדיקים שמתנהגים בענוה, וסוברים שהם אינם בדרגה גדולה. ולכן כתוב ובני ישראל (שרומז על האנשים הרוחניים) גם הם עשו כדבר משה וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות.

ולכן עשה השי"ת בירור מי הוא אדם רוחני ומי עדין נשאר גשמי.

והוא מה שכתוב וה' נתן את חן "העם" בעיני מצרים וישאילום, ולא כתוב וה' נתן את חן בני ישראל. ופירש רש"י מהו וישאילום, אתה אומר אחד, קח שניים ולך.

נמצא שהאנשים הרוחניים שנקראים בני ישראל, כאשר הם ביקשו מהמצריים, הם קיבלו רק את מה שביקשו ולא יותר. אבל לעם שהם האנשים הפשוטים, נתן השי"ת חן מיוחד, שכאשר ביקשו אחד הם קיבלו שנים, כדי שיוכל להתקיים בהם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול.

נמצא שפשוטי העם יצאו עם רכוש גשמי יותר מבני ישראל שהם הצדיקים, אבל מכל מקום, כולם יצאו גם עם רכוש גשמי, שלכן אמרו בבכורות (ה, ע"ב) שלא היה אחד שיצא עם פחות מתשעים חמורים מכספה וזהבה של מצרים.

ה

וזהו גם כן הפירוש בביזת הים, שבודאי היה גם כן כפשוטו.

אבל לבני עליה החפצים ברוחניות, היו גילויים עצומים בגילוי אלוקותו יתברך, ונועם זיו הדרו, וזה היה עיקר ביזת הים שלהם. ועל זה אמר הכתוב ויסע משה את "ישראל" מים סוף, כי מחמת גודל הגילויים וההארות שזכו שמה, לא רצו ללכת משם, והוכרח משה להסיעם בעל כרחם. וכמפורש בזוה"ק פרשת בשלח ס' א' עי"ש.

וזהו הפירוש במה שאמרו חז"ל בסוטה (יג, ע"א) על משה, חכם לב יקח מצוות, שכולם נפנו לביזת מצרים, ומשה הלך לעסוק בארונו של יוסף. שלכאורה קשה אם כן איך יתקיים אצל משה ואחרי כן יצאו ברכוש גדול?

אלא באים חז"ל לומר שזהו גופא קיום ההבטחה של רכוש גדול אצל משה, מה שקיים את הציווי של יוסף לקחת את ארונו ממצרים, כי חכם לב יקח מצוות לקיים בהם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול.

וכמו כן יהיה בגאולה העתידה במהרה בימינו, שחז"ל הפליגו על השפע הגשמי שיהיה אז.

שמי שעיקר צערו בגלות היה על הקושי שבהשגות הרוחניות, הנה כשתגיע הגאולה עיקר שמחתו תהיה על ההשגות הרוחניות שיהיו אז, ועיקר מה שישמח בביאת המשיח ויקבל את פניו, הוא כדי שיסיר ממנו את חשכת הגלות, כדי שיוכל להתפלל כראוי לפני השי"ת ולקיים מצוותיו וללמוד תורתו באופן היותר נעלה, שזה היה חסר לו עתה מחמת הגלות.

ומי שעיקר צערו היה על ענינים גשמיים, גם הוא ישמח בביאת המשיח, כי יפסק שיעבוד המלכויות ויהיה שפע וטובה גשמית. אבל אשרי המשכיל להיות אדם רוחני באמת עוד בתקופת הגלות, שאז בגאולה ישמח ויגיל בכל הדברים, ולא יתבייש ממשיח צדקינו אשר נאמר עליו בישעיה (יא,ג) והריחו ביראת ה'. יעזרינו השי"ת להיות אנשים רוחניים בפנימיותינו באמת.

*

קרבן פסח – מסירות נפש!

בזכות ב' דברים נגאלו – דם פסח ודם מילה.

עם ישראל לא היו ראוים לגאולה.

תמיד מתחילים מאתערותא דלתתא, ולבסוף אתערותא דלעילא, 'פתחו לי פתח' זה חייב להתחיל מאיתנו, וכאן הקב"ה גאלנו מבלי שיש לנו זכויות כלשהן – 'ופסח ה' על הפתח'… למעט דם פסח ודם מילה.

עם ישראל עדיין קשורים לעבודה זרה, וצריך לומר להם 'מישכו וקחו לכם צאן', אמרו חז"ל מישכו ידיכם מעבודה זרה.

ואעבור עליך ואראך כו', אמרו חז"ל בזכות שני מיני דמים נגאלו ישראל ממצרים. דם פסח ודם מילה.

צריך ביאור מדוע דם פסח היא זכות לגאולה? מה המסירות נפש בזה? ומי לא ירצה לאכול צלי שריחו נודף?

מילא מילה מסירות נפש בה, ודאי לאדם מבוגר, אלא קרבן פסח צלוי- מה מסירות נפש יש בו שבזכותו נגאלו?

ועוד צריך ביאור: מדוע בקרבן אנו מוצאים הגבלות הטעונות ביאור.

א. מישכו. מדוע לא קחו?

ב. מי' בניסן. מדוע לא בי"ד?

ג. נמנים בחבורה. מדוע לא יחידים?

ד. הדם על המזוזות. מדוע?

ה. לא לבשלו אלא לצלותו. מדוע?

ו. צלייתו בשלימות. מדוע?

ז. לא להותיר עד בוקר. מדוע?

ח. הנותר לשרוף באש. מדוע?

מה החוט המקשר בין כל הדברים הללו?

בני ישראל הגיעו במצרים למ"ט שערי טומאה. עבדו עבודה זרה. עבודה זרה של מצרים- טלה.

כדברי משה: "הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו"?

על מנת לזכות לגאולה יש לפרוק את אמונת ההבל, ולהאמין בה'. לכן בני ישראל נגאלין ממצרים דוקא בחדש ניסן שהוא מזל טלה, ובאמצעו- שזהו עיקר כוחו, להורות שאעפ"כ אין בו כוח להצילם.

על פי זה יובנו כל הציווים.

מישכו- שימשכנו בפרהסיא ויוכיח קבל עם ועולם שהוא מאמין בה' והולך לשחוט את אלוהי מצרים.

לכן בי' בניסן שמי שלא ראה אותי מושך יראהו קשור בביתי לכרעי המיטה. וישאלני…

לכן נמנים בחבורה כדי שיהיה בפרהסיא ולא התגנבות יחידים.

את הדם נשים על הפתחים כדי שמי שלא ראה זאת עד עתה יראה את הדם של אלוהיו מרוח על הדלתות.

ולכן צולים אותו, כדי שכל מצרים יריחו את אלוהיהם נשרף…

ולכן אף צולהו שלם על מנת שלא תהיה טעות ויבינו שזה טלה ולא בהמה.

ולכן אוכלו עד תום כדי להשמיד את אלוהיהם עד גמירא.

ולכן הותירו העצמות בלא שבירה שניתן ע"י העצמות לראות שאלה אלוהי מצרים.

ולכן שורף את הנותר באש כדי להשמיד טוטאלית את אלוהי מצרים בלא להותיר זכר.

בני ישראל היו עבדים שנפשם מטבעם שפלה לגבי האדון, ובפרט עבד בן עבד, כדברי דוד אני עבדך בן אמתך כו'. ואע"פ כן עשו זאת, והיה בזה מסירות נפש עצומה.

חנה מסרה לעקידה ז' בנים, ואילו אברהם רק בן אחד, מדוע עניינו של אברהם כל כך מפורסם ומוזכר אין סוף פעמים בראש השנה כו', ואילו ענין חנה אינו מועלה על נס באותה מידה ואף שבעתיים יותר?

מפני שהמסירות נפש של חנה מוטבעת בה משום שאברהם מסר נפש והעניק לנו את הגנים הללו של מסירות נפש.

לאחר אברהם אבינו אף חנה מסוגלת למסור נפש ולראות בעקידת ז' בניה מבלי לעשות מאומה.

ובאמת קדושה ששורה בשל מסירות נפש משפיעה לכל הדורות הבאים.

דבר זה מוצאים אנו בהר סיני, ששרתה עליו שכינה ולבסוף במשוך היובל המה יעלו בהר, ואילו בהר הבית – שם נעקד יצחק – שורה הקדושה לנצח, והעולה אף בימינו חייב כרת רחמנא ליצלן!

מה ההבדל?

בהר סיני לא מסרנו נפשנו, ולא עשינו שום עמל להגיע לשם, לעומת זאת בהר הבית עקד אברהם את בנו ומס נפש לצורך כך! דבר זה נחקק בדם ונותר לעולמים!

ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי, ומה איתה בסוף? נותרה שפחה. מדוע? מפני שלא התאמצה בשביל כך. לעומת יחזקאל שעבד על עצמו עד שהגיע למה שהגיע! אצלו זה נותר לנצח!

המעשה ברבי שלום שבדרון שנסע ברכבת, ולידו ישב בחור חילוני ששאל היכן כאן באנטוורפן מוכרים כשר, ולאחר שיחה ארוכה עמו התברר שסבו היה בצבא גרמניה ומסר נפש על אוכל כשר.

אני הבנתי את הקשר – מסירות נפש של סבו השליכה על כך שהוא אינו מסוגל לאכול טרף!

הגמרא במסכת שבת אומרת שמצוה שמסרו נפשם עליה עדין מוחזקת בידם, כדוגמת מילה, לעומת מצוה שלא מסרו נפשן עליה כדוגמת תפילין רופפת בידן עיין שם דוגמאות.

הרי לנו שמצוה שמסרו נפש עליה משליכה אח"כ לדורות! עד היום מלים ישראל הרחוקים את בניהם רק משום שאבות אבותיהם מסרו נפש עליה!

המעשה ברב מבריסק שאמרו לו שהבן שלו זורק אבנים על חתולים, והוא אמר שלא יתכן שמי שהכיר את אביו איזה בעל חסד וטוב לב הוא היה, יבין שלא יתכן שיצא לו נכד שמתעלל בחתולים…

הרב מבריסק וביתו שהיה פתוח לרווחה. והמודעות דרושים על קיר הסלון, ישן על דלת עקורה, ובנו שסירב לתת את עטו והרב נתן בו מבט מצמית.

מסופר על מרן הגר"ח מבריסק שהיה נוהג לעיתים לטייל בבריסק ולחשוב בלימוד, והיה לבוש כיהודי פשוט עם חלוק רגיל וכיפה לראשו, ללא הכובע ובגדי הרב.

פעם אחת כשחלף ליד תחנת הרכבת, פגע בו אורח שירד מהרכבת ושאלו לכתובת האכסניה שאליה הוזמן להתארח. הציע לו הגר"ח שילווהו ויראה לו היכן הבית.

לאחר כמה פסיעות, אמר אותו יהודי לר' חיים, כי המטען שהביא כבד והוא מבקשו שיסייע לו וישא את המזוודה הגדולה בידיו. מרן הגר"ח הסכים ונשא את המזוודה במשך כל הדרך הארוכה.

כשראה האורח כי האדם האלמוני שנזדמן לו מתקשה לסחוב, ואף מבקשו מדי פעם שיסייע לו מעט ויחליף עמו לכמה רגעים, השיב לו האיש: אין לי כוח, והגעתי עכשיו מהדרך, ולא יזיק לך אם תמשיך לסחוב… כך אמר לו האורח כמה פעמים, עד שהגיעו לרחוב הסמוך לכתובת המיועדת, ואז הראה לו הגר"ח באצבעו על הבית שהוא מחפש ברחוב הסמוך וביקש להיפרד ממנו לשלום.

אמר האורח : אם כבר עזרת לי עד עכשיו, אולי תלווה אותי ותישא את חבילותי עד לכתובת ממש, אך הגר"ח אמר: עד כאן, יותר אינני יכול. האורח הפציר בו שיעשה עמו טובה שלימה (הלא אין המצוה נקראת אלא ע"ש גומרה, והמתחיל במצוה אומרים לו גמור), ואם כבר סחב והתייגע כל הדרך שישלים עד תומה, אך הגר"ח סירב בכל תוקף.

למחרת שאל בעל האכסניה את האורח, אם ברצונו לבקר את רב העיר ולתת לו ברכת שלום כנהוג. האורח הסכים מיד, וילכו שניהם לבית הרב. אך כשהגיעו לביתו של הגר"ח, חשכו עיניו של האורח, האיש שאותו ניצלתי ועשיתיו לנושא משאות, הוא הוא רב העיר! מיד הביע צערו וביקש מחילה. אך הגר"ח השיב לו אין לך מה להצטער לא קרה כלום.

אמר האורח: שאלה אחת לי אל הרב, לאחר שכבר ראה הרב שאינני מכירו, והסכים ללכת עימי ולשאת את המזוודה דרך כה ארוכה, מדוע התעקש שלא יצא את הפסיעות האחרונות עד הבית ולגמור את המצוה?

אמר הגר"ח : אכן, באמת הייתי צריך ללוותך עד הבית שיהיה מעשה חסד שלם אך חששתי שאם בעל האכסניה יראה אותנו צועדים כך ברחוב, יתנפל ויגער בך.

האיך אתה מעיז להטריח את רב העיר, ולכן החלטתי שמוטב ואלך קודם ולא אגרום לך לבושת פנים… מוסר השכל רב רב למדים אנו ממעשה זה, אף שאדם זה התנהג שלא כשורה עשה עמו הגר"ח חסד ודאג שלא יהיה ח"ו בושה וכלימה… ("משולחנו של רבינו")

מכזה בעל חסד – לא יתכן שיצא בן שמתעלל בחתולים!

נפש=רצון, כדברי אברהם אם יש את נפשכם– אם יש את רצונכם. למסור את הרצונות שלי על מזבח רצונותיו יתברך.

התפילה ומרוצתה, וכוונתה, ודיבורים בחזרת הש"ץ שעל זה אומר השולחן ערוך: "גדול עוונו מנשוא"!!!

מסירות נפש היום מול הרחוב הקורץ.

יותר קל למות על קידוש ה', מלחיות על קידוש ה'.

תופעת המתאבדים כתביעה על עם ישראל.

סיפר הרדב"ז על מסירות נפש של אביו שהביאתו ללמוד תורה ולגדול בישראל.

ר' שלום שבדרון והיהודי באנטוורפן שמה שנותר לו זה שמירת כשרות, כזכר מאביו.

דורנו דור האינסטנט, מתפלל מהר, לומד מהר, מקיים מצות מהר. אין מסירות נפש לדבר ה'.

כמה בדברים אלה יש לנו להתעורר!

*

אשר התעללתי במצרים

[אוצרות התורה, עם תוספת מדברי האוה"ח]

וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ.

וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'. (שמות פרק י, א-ב).

פירש"י התעללתי שיחקתי.

כי אני מצחק בו, שאני מכביד את לבו ועושה הנקמות בו כטעם "יושב בשמים ישחק ה' ילעג למו" [רמב"ן]

יש להבין מהו אותו 'משחק' שה' שיחק בפרעה הרשע?

כדי להבין את הדברים נקדים את דברי האור החיים בפרשתינו:

פרק י (ג) וַיָּבֹא משֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל פַּרְעֹה וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי הָעִבְרִים עַד מָתַי מֵאַנְתָּ לֵעָנֹת מִפָּנָי שַׁלַּח עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי: (ד) כִּי אִם מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ אֶת עַמִּי הִנְנִי מֵבִיא מָחָר אַרְבֶּה בִּגְבֻלֶךָ: (ה) וְכִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ וְלֹא יוּכַל לִרְאֹת אֶת הָאָרֶץ וְאָכַל אֶת יֶתֶר הַפְּלֵטָה הַנִּשְׁאֶרֶת לָכֶם מִן הַבָּרָד וְאָכַל אֶת כָּל הָעֵץ הַצֹּמֵחַ לָכֶם מִן הַשָּׂדֶה:

(ו) וּמָלְאוּ בָתֶּיךָ וּבָתֵּי כָל עֲבָדֶיךָ וּבָתֵּי כָל מִצְרַיִם אֲשֶׁר לֹא רָאוּ אֲבֹתֶיךָ וַאֲבוֹת אֲבֹתֶיךָ מִיּוֹם הֱיוֹתָם עַל הָאֲדָמָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה וַיִּפֶן וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה:

בשלב הזה יש מי שמתפכח, ופונה לפרעה:

(ז) וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי פַרְעֹה אֵלָיו עַד מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ שַׁלַּח אֶת הָאֲנָשִׁים וְיַעַבְדוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיהֶם הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם:

לכאורה נראה שפרעה משתכנע:

(ח) וַיּוּשַׁב אֶת משֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן אֶל פַּרְעֹה וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם לְכוּ עִבְדוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם מִי וָמִי הַהֹלְכִים:

(ט) וַיֹּאמֶר משֶׁה בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ כִּי חַג ה' לָנוּ:

(י) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יְהִי כֵן ה' עִמָּכֶם כַּאֲשֶׁר אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם רְאוּ כִּי רָעָה נֶגֶד פְּנֵיכֶם:

(יא) לֹא כֵן לְכוּ נָא הַגְּבָרִים וְעִבְדוּ אֶת ה' כִּי אֹתָהּ אַתֶּם מְבַקְשִׁים וַיְגָרֶשׁ אֹתָם מֵאֵת פְּנֵי פַרְעֹה:

הנה פתאום הוא שינה את הגישה – וחוזר לסירובו!

ועוד לא מובן – מה עם החרטומים? לא שומעים אותם יותר מכאן ואילך! במה פרעה שכנע אותם?

וכעת נעמוד על מספר שאלות שאחת גוררת חברתה וכל אחת קשה מחברתה:

ואם כבר אנו מחפשים הגיון, שואל האור החיים הקדוש –

ולהבין הענין נשכיל בחקור בענין מה היתה דעתו של פרעה ועבדיו מתחילת הענין, האם יש שוטה גמור בעולם שיסבול כל הרעות והצרות ההמה ויכניס עצמו בסכנות נפשות, ועוד לו שלקה אלוהו שהוא היאור, ואבדו צאנו ומקנהו, ואבדו צמחי אדמה, וכמעט ספו תמו, כאומרו הטרם תדע כי אבדה מצרים, ומן הסתם לא יאמן כי כל כך טיפש היה!

והגם כי הקשה ה' את רוחו, עם כל זה צריך שתהיה לו איזו סברא שבה יתלה טפשותו!

וביותר תגדל התמיהה – שהרי ה' לא ביקש ממנו לשחרר לגמרי את עם העבדים, אלא רק לשלוח אותם דרך שלשת ימים, עם כל זה הרי בכל שליחותיו לא אמר אלא ויחוגו לי במדבר, ויעבדוני, הרי שה' לא ביקש ממנו לשלוח אותם לחלוטין, אלא רק שלשה ימים לחוג במדבר!

ועוד יקשה – האם הקב"ה חושש מפרעה? למה הוא מסובב אותו בכחש? 'נלך רק לשלשה ימים' – שיאמר לו באופן ראסמי – עם ישראל הם עם חופשי, תמה לה העבדות, ומעתה הם בני ואני אוציא אותם בין תסכים ובין לא.

מזה מגיע למסקנה האור החיים הקדוש שבעצם המטרה הייתה להטעות את פרעה ולהכניס אותו לדילמה.

מצד אחד – יתכן והאלוה הזה הוא אכן כל יכול כמו שנראה מהמכות שהוא מחטיף, ורק רוצה שיחוגו לו במדבר ויזבחו קורבן ומיד אח"כ הם חוזרים.

מצד שני – ה' מבקש ממני, מתחנן, וגם רק לשלשה ימים, אם הוא כל יכול שיקח אותם וילך! יתכן וה' הוא לא כל יכול, ולכן הוא מבקש שלשה ימים, ובכוונתו לברוח עם העם! ואם הוא לא כל יכול – אז אני אתנגד לו ואסרב!

ולזה פרעה ועבדיו היות ולא האמינו בעיקרי האמונה חשבו כצד השני, ולזה הקשו ערפם ומאנו לקבל מאמר ה', כי אמרו אין בכוחו ח"ו להכריח הכרח גדול [לאלצו לשלחם], וזה לך האות המופלא – שערום יערים!, ולזה הקשו לבם.

במכה השמינית החרטומים מתעוררים ושואלים את עצמם אולי בכל זאת האמת שה' הוא כל יכול ורק רוצה שיצאו לשלשה ימים ומיד יחזרו?

הנך רואה פרעה שמצרים עומדת להישמד, הטרם תדע כי אבדה מצרים? זה הוכחה שה' הוא כל יכול! ולכן 'שלח את האנשים ויעבדו את אלהיהם'!

ולפי זה הכריחו שני דברים, הא' שישראל לא ילכו בהחלט, והצדיקו מפלאי המכות כי אם היה ה' חפץ להוציאם בהחלט אין מידו מציל.

מה עושה עם הראיות הללו פרעה?

אומר להם פרעה לחרטומים – אתם כה תמימים לחשוב שאת כל הבלגן הזה במצרים עשו משה ואהרון ואלוהיהם רק בשביל שלשה ימי תפילה במדבר?… אוכיח לכם שהם מתכוונים לברוח!

פרעה קורא למשה ואהרון ושואל אותם: [פרק י ח) וַיּוּשַׁב אֶת משֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן אֶל פַּרְעֹה וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם לְכוּ עִבְדוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם מִי וָמִי הַהֹלְכִים?:

(ט) וַיֹּאמֶר משֶׁה בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ כִּי חַג ה' לָנוּ:

הנה אומר פרעה לחרטומים – כך יוצאים מי שרק 'הולכים להתפלל'? בנערינו, בזקנינו בבנינו ובבנותינו, בצאננו ובבקרנו? תקח בהמה אחת לקורבן ותלך! וממתי מביאים ילדים לכנסיה? מה זה מקום לילדים?

עכשיו אנו מבינים מדוע פרעה כל כך מתעקש הגם שלכאורה המצב אבוד, כי ה' נתן לו להבין שהוא אלוה חלש, כדי שפרעה יתעקש!

וכן הבנו מדוע החרטומים בתחילה אמרו לו לשלוח, ולבסוף השתכנעו מההיגיון שבדבריו.

כעת גם הבנו מדוע ה' מבקש 'דרך שלשת ימים' ולא מבקש ישירות תשלחם לחופשי. היה זה כדי להטעותו.

אם נסכם עד כאן –

התחלנו להבין את דברי רש"י והרמב"ן שפתחנו בהם

(ב) וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה':

פירש"י התעללתי שיחקתי.

כי אני מצחק בו שאני מכביד את לבו ועושה הנקמות בו כטעם "יושב בשמים ישחק ה' ילעג למו" [רמב"ן]

נמצא שה' היתל ושיחק בפרעה. הוא סבר שהוא על הסוס, והוא יתעקש, אך הדבר שב אל פניו, ושילם מחיר כבד.

והדבר כעין המעשה המובא ברבי יוסי בן קסמא שנשבו שני בניו מירושלים ע"י שר אחד משרי אדום שגזל אותם ושבה אותם.

הלך רבי יוסי לשם ואמר לאותו השר טול מאה מנה ותן לי את שני ילדי.

לא הסכים השר, והלך רבי יוסי התענה והתפלל לפני הקב"ה להושיעו ולהשיב לו את שני ילדיו.

 שלח הקב"ה את המלאך מיכאל שילקה את השר בחולי גדול בבטנו, והיה צערו גדול ולא יכל לסובלו.

אמרו לו אוהביו, שמא חולי זה בא לך בסיבתו של אותו יהודי שבא לפדות את בניו ולא רצית ליתנם לו?

מיד שלח השר אחרי רבי יוסי שיבוא אליו. כיון שנכנס רבי יוסי לחדרו סר ממנו כאבו.

אמר לו השר תן לי המאה מנה שאמרת וטול את שני הילדים.

אמר לו רבי יוסי נותרו לי רק שמונים מנה בלבד… כעס עליו השר וגירשו מביתו.

לאחר שיצא, גבר חוליו של השר וחש כאבי תופת. חזר וקרא לרבי יוסי ואמר לו תביא השמונים וקח את הילדים.

אמר לו רבי יוסי נותרו לי רק חמישים מנה… גער בו השר והיה החולי הולך וגדל עד שלא יכל השר לסבול יותר…

סוף דבר אמר השר לרבי יוסי מה רצונך? אמר לו רצוני לטול את הילדים בחינם.

אמר לו: טוב, קח ולך. ענה רבי יוסי ואמר ומה עם שכר העבודה שעבדת בהם בפרך מאז ששבית אותם עד היום הזה? איני זז מכאן עד שתפרע לי אותו.

סוף דבר עשו חשבון ועלה לו שמונים מנה. הוכרח השר לשקול לו שמונים מנה.

 לקח רבי יוסי את הכסף ואת הילדים והלך לביתו. מה הועילה לו עקשנותו של השר? רק הפסד [מובא בפי' "מקדש דוד" לר' דוד הנגיד נכדו של הרמב"ם מס' אבות פ"ח]

דומה הדבר למובא במדרש [ילקוט שמעוני תורה פרשת בשלח רמז רכה]

תנא ר' ישמעאל משל למה הדבר דומה? למלך שאמר לעבדו צא והבא לי דג מן השוק. הלך והביא לו דג מבאיש.

אמר ליה חייך שאחד משלשה אתה לוקה:

או שתאכל את הדג הסרוח. ב. או עשר מלקות אתה לוקה ג. או אתה משלם מאה זהובים.

החל העבד לאכול הדג וכמעט שסיימו ולא יכל והעדיף את המלקות, וכמעט שקיבל הכל ולא יכל, ולבסוף שילם מאה זהובים…

כך אמר הקב"ה לפרעה רשע חייך עשר מכות אתה לוקה- אלו עשר מכות.

וממון אתה נותן – וינצלו את מצרים.

 וישראל אתה תשלח [תבלע את הדג הסרוח]- לכך נאמר ויהי בשלח פרעה:

והנה מעין זאת ממש היה אצל פרעה הרשע.

הקב"ה הורה לפרעה לשלח את בני ישראל מארצו.

 פרעה התעקש ולא רצה לשלחם, וחשב שירויח בזה שבני ישראל ישארו במצרים לעולם, ויהיו לו עבדים לעולם ועד. ומה הרויח בהתעקשותו? לבסוף גם שלח את בני ישראל, גם הנחילם את ממון מצרים, וגם ספג מכה אחר מכה ורבים ממצרים מתו ואבדה ארצו. ובני ישראל נשארו חיים וקיימים "ה' ישחק למו" מה יצא לו מכל העקשנות? נשאר ריק וספג מכות.

חלק מן השחוק היה גם בזה ששלושת הימים שביקש משה היו הסיבה לכך שלאחר מכן רדף פרעה אחר בני ישראל, על מנת להטביעו בים. אם לא היה עושה עמו כן, מה היה משכנעו לצאת אחריהם? רק משום שברח העם. האין זה שחוק ששחק בו ה'?

יצר הרע "מנוול"

וכן הוא גם דרכו של יצר הרע, שיוצרו קראו רע, שנאמר "כי יצר לב האדם רע מנעוריו", משכנע את האדם שהבלי העולם ותענוגיו הם ערבים טובים ומתוקים ורק טובה תצמח לו אם ילך אחר תאוות בעולם הזה.

ונשמתו הטהורה שבקרבו והיצר הטוב מואסים בתענוגי העולם, וחושקים למצוות ומעשים טובים, אך האדם מתעקש ללכת אחרי שכנועיו של יצר הרע, ולבסוף לאחר שבעים שנה מתברר לו שהכל היה סבל.

כלשון ה"מסילת ישרים": "כי מה הם חיי האדם בעולם הזה או מי הוא ששמח ושלו ממש בעולם הזה "ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה ורהבם עמל ואון" בכמה מיני צער ותלאים ומכאובים וטרדות":

ואחר כל זאת המות, ולאחר מכן בא היצר הוא השטן הוא מלאך המות ונותן לו דין וחשבון על כל מה שנהנה מהעולם הזה ללא צורך, והוא בעצמו מעניש אותו ומיסר אותו בגיהנום על כל הנאות העולם הזה שהוא שיכנע אותו שכדאי לו להנות מהם.

אם כן מה הרויח האדם בעקשנותו לשמוע בקול יצרו הרע? גם סבל שבעים שנה וגם יענש ביסורי הגיהנום!

משל למה הדבר דומה, שתי עיירות של יהודים שהיו בשני צידי הגבול שבין פולין ורוסיה וביניהם כשלשה קילומטרים.

והנה קבצן אחד רצה להבריח סחורה מצד אחד של הגבול אל הצד השני ולהרויח כמה פרוטות. בלילה לקח הוא חבילה גדולה על כתפיו והחל צועד לעבר השני של הגבול. עוד הוא הולך לאיטו בקומה כפופה תחת עול המשא רואה הוא לפתע לפניו שוטר.

כמובן הקבצן נפחד מאד, השליך החבילה מעל כתפיו והמתין לתוצאות. אבל לרוב פליאתו השוטר מביט עליו רואה אותו ואינו אומר כלום. משראה שאין השוטר עושה מאומה, ניגש בפסיעות מהוססות אל החבילה, לקח אותה על כתפו והמשיך אט אט בדרכו והשוטר עדיין מביט עליו. וכך המשיך בדרכו.

לבסוף כשכבר הגיע ממש לגבול והנה עוד כמה פסיעות הוא בעבר השני ניגש אליו השוטר וצעק: מה יש לך בחבילה?! הקבצן התחיל לגמגם כמובן, והשוטר הבין מיד במה מדובר, נפנף לו באקדחו והורה לו ללכת עמו לתחנת המשטרה הקרובה. אמר לו היהודי: רשע מרושע שכמותך! הלא ראית אותי מיד בהתחלה, וגם הלכת אחרי כל הדרך. מדוע שתקת ונתת לי לשאת את המשא הכבד הזה כל הדרך לשוא?

מדוע באמת? כי השוטר העדיף שהקבצן יסחב זאת לתחנת המשטרה, ולא יצטרך הוא בעצמו לסוחבה…

כך היא דרכו של יצר הרע, מלאך המות מניח לאדם את הבלי העולם ותענוגיו ומשכנעו שכדאי לו להנות מהם ושרק יהיה לו טוב מזה בזה ובבא.

 וכשאדם גומר לבלות "בטוב" המדומה שבעים שנה, בא אליו הוא בעצמו ומעניש אותו על כל מה שעשה!

אפשר לומר שעל כן נקרא יצר הרע בלשון חז"ל "מנוול", כמאמרם "אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש" (קידושין ל, ע"ב) ללמדנו שאם בוא יבוא יצר הרע אל האדם לשכנעו שכדאי לו להנות מהבלי העולם ותענוגיו, דע עם מי יש לך עסק עם "מנוול" ולא תשמע בקולו!

שלא זו בלבד שכאן בעולם הזה אין צדק בדבריו, אלא עוד יבוא לעתיד לבוא הוא בעצמו ויעניש אותך באכזריות נוראה על כל הנאה קטנה ביותר שנהנת בעולם הזה, וכשתתבונן בזה אין ספק שלא תתפתה לשכנועיו ותמשך אך ורק לבית המדרש ששם נוחלים נחת ועונג אמיתי בזה ובבא, ד"אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה".

אור דניאל פ' קדושים:

משל נאה על כך הביא הרב הררי שליט"א בספרו "אור ההר" איכר רוסי באחד הכפרים הנידחים ברוסיה חשקה נפשו להתוודע מעט לעולם הגדול קבץ וצבר פרוטה לפרוטה, עד שיום מן הימים עלה בידו להגשים את חלומו ויצא אל עיר הבירה העיר הגדולה. בהגיעו לשם ראה מודעה גדולה "הקרקס העולמי" הקרקס הפלאי הגיע לעיר.

 נכנס, וכרזה גדולה שובה את עיניו: "שלם חצי רובל ותזכה בחצי מיליון רובל". דמיונו של הכפרי החל להתלהב, חצי רובל זה הרבה אבל בחצי מיליון רובל אפשר לקנות את כל הכפר, את כל הבתים ואת כל הפרות את הכל!

 רכש האיכר כרטיס והוכנס אחר כבוד אל מגרש ירוק ורחב ידיים. סוס עומד שם וראשו שקוע באבוס. אחד מאנשי הקרקס החל מסביר לכפרי את הכללים: "רואה סוס זה עליך לרדוף ולרדוף אחריו, והיה אם תצליח לתופסו ולו רק לנגוע בזנבו זכית בחצי מיליון רובל, היכון", הפשיל הכפרי את שרווליו קשר היטב את נעליו ועמד מצפה בקוצר רוח לאות.

שעה ארוכה ניסה הכפרי את כוחו להדביק את הסוס במרוצתו. בהתחלה דימה שהנה עוד מעט, עוד קצת מאמץ, כמה קפיצות נועזות וחצי מיליון בכיסו. אך אט אט עזבוהו כוחותיו. בכל זאת לא ויתר והמשיך אולי יצליח לנגוע בקצה זנבו של הסוס הבורח. בשארית כוחותיו השתדל לנסות את הכל, עד שנפל מתעלף חסר נשימה על רצפת המגרש.

 לאחר שהושבה רוחו התאושש קימעא ויצא עצוב ונכלם. הפסיד הון כה רב, והנה מודעה אחרת "ביתן הצחוק" שלם רובל אחד ותצחק שעה שלמה. "רובל אחד זה הרבה לאיכר כפרי שכמוני אבל מוכרח אני לשמח את עצמי לאחר כישלון שכזה והפסד כל כך גדול". רכש כרטיס והכניסוהו לאיצטדיון גדול עם הרבה כסאות, הראו לו את מקום מושבו וישב שם מצפה להתחלת ההצגה שבה יצחק וישמח את עצמו.

 והנה מול עיניו מגרש גדול ירוק וסוס שקוע באבוס ואדם אחד עומד בקוצר רוח לרדוף אחרי הסוס. זהו ביתן הצחוק של הקרקס העולמי… אל תתלבט כל כך ואל תתפתה לרדוף אחר ה"אלוה", ואם כבר יש לך אלוה שאתה רודף אחריו, עצור, בחר לך את אלוקי אברהם יצחק ויעקב.

 רק כשיושבים מחוץ למגרש ומתבוננים במעשינו ניתן לבדוק את איכותם. יתבונן כל אחד ויבחן את עצמו היכן הוא נמצא במגרש או מחוצה לו.

בגירסה הארוכה של מאמר זה – נוסף הסבר נוסף בענין ההתעללות של ה' בפרעה, וזה תמצאנו בהמשך, במאמר סוד קשר התפילין, וקריסת האמונה בשתי רשויות

*

מטרת הסבל והיסורים

[תשובה מתוך ייסורים תלויה ברצון הפנימי – לק"ט עם תוספות]

"כי אני הכבדתי את לבו וגו'" (שמות י,א) מפרשים רבים התקשו כיצד הכביד ה' את לב פרעה הרי בכך נטל ממנו הבחירה לשלוח את בני ישראל מארצו?

"ילקוט מאמרים" תירץ זאת בדרך משל: יהודי אחד היה בסכסוך עם גוי והדבר הגיע לכלל משפט בפני שופט נוצרי.

 עמד היהודי ושלח לו לשופט מתן נאה בסתר. שאל אותו השופט "כיצד הינך שולח לי שוחד? הלא בתורתכם כתוב שאסור לתת שוחד לדיין, ויש סברא בדבר, שהרי לב הדיין יטה אחרי הנותן שוחד, והדין שיוציא הדיין לא יוכל להיות דין אמת מכיון שיהיה נוגע בדבר".

ענה היהודי ואמר: "אילו היית יהודי והיו באים לפניך ראובן ושמעון לדין הרי דעתך על שניהם שקולה ושוה היא, ואין לבך נוטה לזה יותר מאשר לזה והדין יכול להיות דין אמת, ועל כן אם צד אחד יתן שוחד הרי הוא מכריע בכך את ליבו של הדיין לצידו, וכף מאזני הדין תטה לטובתו.

 לא כן הדבר כאשר באים יהודי וגוי לדון בפני שופט גוי, כאן דעתו של השופט אינה שקולה ושוה לגבי שניהם. ליבו של השופט כבר מלכתחילה נוטה לצד הגוי. כדי לאזן דעתך, שלחתי לך שוחד כנגד נטיית ליבך לצד בעל דיני. תבוא נטיית הלב אל השוחד וכפות המאזניים של המשפט תהיינה שקולות והדין יצא מתוקן"

רעיון זה מובא גם בשם הגר"י בכרך זצ"ל בעל ה"חוות יאיר". סיפור זה יכול לשמש משל נאה לתירוצו של ה"בית הלוי" סוף פרשת שמות על השאלה בענין הכבדת לב פרעה.

רצונו האמיתי של פרעה היה שלא לשלוח את בני ישראל. ברם מתוך הסבל הגדול שהיה לו ולעמו מהמכות, עמד לפעול נגד רצונו. יציאה בתנאים אלו לא היתה נחשבת לפרעה כזכות הואיל ומה שנעשה בהכרח אינו אלא אונס ולא נחשב למאומה.

 חיזוק לבו על ידי ה' היה איפוא לא כדי לשלול ממנו את הבחירה, אלא אדרבא כדי להסיר ממנו את יראת המכה, וכך שב פרעה לרצונו העצמי שהוא כאמור לא לשלח.

וזה מה שכתוב כאן במכת הארבה "כי אם מאן אתה לשלח" וכו', "כי אם אינך משלח" לא נאמר, למדנו שאם ישלחם ע"י הכרח המכה, לא יועיל לו הדבר להסיר המכות מעליו, כל זמן שלא יתעורר בו הרצון העצמי לשלח.

ועדיין יש מקום להקשות הרי מצינו שתשובה מועילה אפילו אם היא באה מתוך ייסורין. מדוע אם כן, אם היה משלח מתוך הייסורים לא היה נחשב לו הדבר כחזרה בתשובה?

 מתרץ בעל "בית הלוי" שתשובה מתוך ייסורים מועילה רק כאשר הייסורים מעוררים את האדם מתרדמת הסכלות ומבין בשכלו את אשר העווה ומתחרט על מה שעשה חרטה גמורה. והמבחן לזה הוא בהתנהגות האדם לאחר שסרה ממנו חרדת הייסורים, אם גם אז לא ישוב לחטאו אפשר יהיה לומר שחזר בתשובה.

ברם בחינה זו של תשובה מתוך ייסורים מצינו רק בישראל, כיון שברצונם הפנימי הם חפצים ללכת בדרך הישר ורק סיבות חיצוניות ופיתויי יצר הרע גורמים להם לבוא לידי חטא, לכן גלות וייסורים, המסלקים את הסיבה שהביאתם לחטוא ומשאירים אותם ברצונם הפנימי הטהור, אינם מהוים עבורם עיכוב לתשובה אמיתית.

 מה שאין כן הגויים כפי שראינו אצל פרעה, רצונם האמיתי הוא לחטוא, ולכן אין בכוח הייסורים הפוקדים אותם לגלות את הרצון הפנימי אלא אדרבא גורמים למעשים מנוגדים אליו.

ראיה לכך היא התנהגותם לאחר שאימת הייסורים חולפת, ישראל חוזרים בתשובה על ידי הייסורים, מה שאין כן המצרים- אם חוזרים בתשובה ע"י ייסורים הרי זה דומה למי שממתיק דבר מר, שהוא מר בעצמיותו, ע"י שנותן בו דבר מתוק. במקרה כזה המרירות שהיתה בו אינה משתנית כלל, אלא שהמתיקות שניתנה מבחוץ גוברת על המרירות, עד ששוב אינה מורגשת.

 כמו כן תשובת הגוים על ידי הייסורים, אינה באה מפנימיותם אלא באה מכוח ההכרח שהוא כח חיצוני לכן אינה נחשבת כלל ועיין עוד ברמב"ם הלכות גירושין פ"ב ה"כ.

כתב הרמב"ם בהלכות גירושין פרק ב הלכה כ

מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש,בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר: 'רוצה אני' ,ויכתוב הגט והוא גט כשר, וכן אם הכוהו גוים ואמרו לו: 'עשה מה שישראל אומרין לך', ולחצו אותו ישראל ביד הגוים עד שיגרש הרי זה כשר. ואם הגוים מעצמן אנסוהו עד שכתב, הואיל והדין נותן שיכתוב הרי זה גט פסול. ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס בין ביד גוים בין ביד ישראל, שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב מן התורה לעשותו, כגון מי שהוכה עד שמכר או נתן אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר שאסור לעשותו אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש, מאחר שהוא רוצה להיות מישראל, רוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר 'רוצה אני' כבר גרש לרצונו. עכ"ל.

 [המעשה בגאון רבי עקיבא איגר שהביאו לפניו סרבן גט שלא רצה לגרש את אשתו וכל השכנועים עלו בתוהו, וניסה הרב לדבר על ליבו אך הוא התמיד בסירובו ובעקשנותו, ופנה לצאת.

התרה בו הרב ואמר אישה ניתרת לעלמא בב' דרכים, גט היא אחת הדרכים. אם אתה מסרב לתת גט היא תותר בדרך השניה! הלה ציפצף על דברי הרב ויצא מביתו. ברדתו במדרגות של הבית נתקלה רגלו והתגלגל עד למטה ונפח נשמתו].

הרי לנו שאצל ישראל הדין הוא שבאמת רצונו לעשות הטוב, ורק יצרו כופהו, ולכן יסורים שמקבל מעוררים אצלו את הטוב הצפון בו, וממילא עושה רצונו האמיתי הפנימי וראוי הוא לשכר על כך.

המעשה בגר"ח קנייבסקי שברך את הקצין שיצליח במשפט בזכות שיתחיל לשמור שבת, והחל אומנם לשמור שבת והמשפט החל לטובה, והוא החל לזלזל בשבת ולבסוף המשפט התהפך לרעה ושללו לו את כל דרגותיו והוציאוהו מן הצבא. [הר' זילברשטיין].

אם יהודי קיבל יסורים ולא השתנה – הריהו כפרעה שגם חטף מכות וגם שילם וגם אכל את הדגים הסרוחים. אולם כאשר הוא השתנה הרי זה הוכיח שרצונו הפנימי האמיתי של הניצוץ היהודי הוא שפיעם בקרבו. וכל זה בתנאי ששמר על השינוי לטובה גם אחר כך, שאם לא כן הריהו שוב כפרעה שכשסרה המכה שב לסורו.

תשובה נוספת. המכות שפרעה קיבל נועדו ללמד את ישראל אמונה בהשם יתברך. עם ישראל היו רד"ו שנה במצרים, והם הגיעו עד מ"ט שערי טומאה.

כעת הזמן לאלפם אמונה. וידעתם כי אין כמוני בכל הארץ. אם ה' לא היה מקשה את ליבו, היה פרעה משלחם "באמצע הקורס"…

ולכן היה צריך לסיים את הסדרה בת עשרת השיעורים על מנת להבטיח שהחומר יקלט… אין ברירה אלא להכביד את ליבו.

אולם עדיין יש להבין מדוע המצרים צריכים לסבול בשביל ללמד את ישראל אמונה?

נבאר ע"י משל לאישה שהייתה המינקת של הוולד של המלך, ואותו וולד חלה במחלת מעיים, והוזקקו לתת לו תרופה מרה ביותר, אולם הוולד מיאן לבולעה. יעצו הרופאים שהאישה תבלע את התרופה וע"י שינק את חלבה יחלים. אולם היא סירבה לבלוע תרופה כל כך מרה.

פנו לשופט והוא קבע שעליה לבולעה שהרי מחלת מעיו נבעה מאכילת דבר מקולקל וזה רק ע"י שהיא אכלה והיניקתו, ולכן החובה עליה להחלימו.

כך גם כן בעיניננו. המצרים הם שהביאו את ישראל לכזה דרדור באמונה, ולכן עליהם לשלם את המחיר, ולשאת בחינוכם מחדש.

תוספת, פנינים פ' ויחי תשע"ב:

האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים…

לפי פשוטו של מקרא שיעקב אסף את בניו ורצה לספר להם מה שיקרה באחרית הימים – בקץ הגלות, היה צריך לכתוב האספו ואגידה לכם את אשר ״יקרה״ ב״הא״ ולא באל״ף?

בספר אהל שלמה תירץ על פי דברי הרה״ק בעל התפארת שלמה זי״ע על הפסוק (שיר השירים א.ד) ״משכני אחריך ונרוצה וכו׳״, דהנה ישנם שתי דרכים לקנות בעל חיים (קידושין כב, ע"ב): ״קורא לה והיא באה״ – קריאה לבהמה והיא הולכת אחרי האדם, ״הכישה במקל ורצתה לפניו״ – הכאת הבהמה והיא ממהרת ורצה.

והחילוק בין שני המשיכות האלה הוא: שבקורא לה והיא באה, אזי האדם הולך קודם הבהמה והבהמה אחריו, ובהכישה במקל הבהמה הולכת קודם והאדם אחריה, לזאת אנו מבקשים מהשי״ת ״משכני״ – עשה משיכה כזאת אשר ״אחריך נרוצה״. שאתה תלך מקודם, ואנחנו אחריך, היינו ״קורא לה והיא באה״ שתשפיע לנו כל טוב ומתוך שמחה נעשה תשובה מאהבה, אבל לא חלילה משיכת הכישה במקל ע״י יסורים רחנמא ליצלן.

רק שנעשה תשובה מתוך נחת, וזה שאמר יעקב אבינו ע״ה לבניו ״האספו״ באהבה ואחוה וריעות, ״ואגידה לכם״ – לשון המשכה (כמו נגיד ונפיק, א.ה. וזה גם כן מקור המילה 'אגדתא' שמושך הלב. פלא יועץ ערך הגדה) אתפלל בעדכם שיהיה נמשך לכם מן השמים, ״אשר ׳יקרא׳ אתכם באחרית הימים״ – היינו משיכת ׳קורא׳ לה והיא באה…

*
הגאולה אז ועתה

כתב רש"י [שמות פרק י פסוק כב] ויהי חושך אפלה שלשת ימים וגו' – ולמה הביא עליהם חשך, שהיו בישראל באותו הדור רשעים, ולא היו רוצים לצאת, ומתו בשלשת ימי אפלה כדי שלא יראו מצרים במפלתם ויאמרו אף הן לוקין כמונו. ועוד, שחיפשו ישראל וראו את כליהם, וכשיצאו והיו שואלין מהן והיו אומרים 'אין בידינו כלום' אומר לו אני ראיתיו בביתך ובמקום פלוני הוא.

במדרש אנו עומדים על סוג נוסף של אנשים שלא רצו לצאת מסיבותם הם:

שמות רבה (וילנא) (פרשה יד, ג) דיבור המתחיל 'חשך למה':

"חושך למה הביא עליהן? יתברך שמו של הקב"ה שאין לפניו משוא פנים והוא חוקר לב ובוחן כליות.

 לפי שהיו פושעים בישראל שהיה להן פטרונין מן המצריים והיה להן שם עושר וכבוד ולא היו רוצים לצאת. אמר הקב"ה אם אביא עליהן מכה בפרהסיא וימותו, יאמרו המצריים כשם שעבר עלינו כך עבר עליהן. לפיכך הביא על המצריים את החשך ג' ימים כדי שיהיו קוברין מתיהם ולא יהיו רואין אותן שונאיהם ויהיו משבחין להקב"ה על כך". עכ"ל.

יציאת מצרים הייתה רק כדי לקבל עול מלכותו יתברך. נזבחה לה' אלוקינו במדבר.

שואל הגרש"ם שבדרון מדוע שלא יצאו ויבואו לארץ ישראל ויקבלו כאן גם משרות וכיבודים כפי רצונם?

אלא הם לא חפצו רק במשרות וכיבודים הם רצו חופש. חופש מדת, חופש ממצפון.

אנו חוזים בדורות האחרונים כמיהה לביאת המשיח. הכמיהה הזאת טעונה בדיקה, מאין היא נובעת. אם היא נובעת מהרצון שיהיה לנו שקט מן האוייבים וכיכרות הלחם יצמחו על האילנות וארץ ישראל השלימה תהיה בידינו ושאר פלאים נשגבים- אזי פיספסנו את התכלית של הכמיהה לגאולה.

התכלית היא היום כמאז- נלכה נזבחה לה' אלוקינו במדבר!

כהגדרת הרמב"ם (הלכות תשובה פרק ט הלכה ב):

"ומפני זה נתאוו כל ישראל נביאיהם וחכמיהם לימות המשיח, כדי שינוחו ממלכיות שאינן מניחות להן לעסוק בתורה ובמצות כהוגן, וימצאו להם מרגוע וירבו בחכמה כדי שיזכו לחיי העולם הבא, לפי שבאותן הימים תרבה הדעה והחכמה והאמת שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' ונאמר ולא ילמדו איש את אחיו ואיש את רעהו, ונאמר והסירותי את לב האבן מבשרכם, מפני שאותו המלך שיעמוד מזרע דוד, בעל חכמה יהיה יתר משלמה, ונביא גדול הוא קרוב למשה רבינו, ולפיכך ילמד כל העם ויורה אותם דרך ה', ויבואו כל הגוים לשומעו שנאמר והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים, וסוף כל השכר כולו והטובה האחרונה שאין לה הפסק וגרעון הוא חיי העולם הבא, אבל ימות המשיח הוא העולם הזה ועולם כמנהגו הולך אלא שהמלכות תחזור לישראל, וכבר אמרו חכמים הראשונים אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכויות בלבד.

וכימי צאתנו מארץ מצרים יראנו נפלאות, וח"ו כמאז כן היום- אלה שלא ציפו לגאולה, הגאולה האמיתית כפי שהוגדרה ע"י הרמב"ם על מנת שנעסוק בתורה- חלילה ישארו מבלי להיגאל!

*

כשרציתי לא רצית | התשובה – כוללת תאריך תפוגה

מדוע ה' מכביד את לב פרעה וממשיך לתת לו מכות, והרי בזה הוא מחייבו שלא לשולחם, ומאידך מכהו על התעקשותו… משל למה הדבר דומה- למלך המבקש מעבדו שיבוא אליו מיד, ואם לא יבוא – יענישו קשות ויכהו נאמנה.

המלך נועל אותו בחדרו, וקורא לו להגיע. העבד הנעול מנסה לצאת אולם החדר נעול, והמלך מכהו – 'מדוע אינך מגיע כשאני קורא לך'?…

כתב הרמב"ם בהלכות תשובה (פרק ו ה"ג)

ואפשר שיחטא אדם חטא גדול או חטאים רבים עד שיתן הדין לפני דיין האמת שיהא הפרעון מזה החוטא על חטאים אלו שעשה ברצונו ומדעתו שמונעין ממנו התשובה ואין מניחין לו רשות לשוב מרשעו כדי שימות ויאבד בחטאו שיעשה. הוא שהקב"ה אמר על ידי ישעיהו השמן לב העם הזה וגו' וכן הוא אומר ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו עד עלות חמת ה' בעמו עד לאין מרפא, כלומר חטאו ברצונם והרבו לפשוע עד שנתחייבו למנוע מהן התשובה שהיא המרפא. לפיכך כתוב בתורה ואני אחזק את לב פרעה לפי שחטא מעצמו תחלה והרע לישראל הגרים בארצו שנאמר הבה נתחכמה לו. נתן הדין למנוע התשובה ממנו עד שנפרע ממנו לפיכך חזק הקב"ה את לבו. ולמה היה שולח לו ביד משה ואומר שלח ועשה תשובה וכבר אמר לו הקב"ה אין אתה משלח שנאמר ואתה ועבדיך ידעתי וגו' ואולם בעבור זאת העמדתיך כדי להודיע לבאי העולם שבזמן שמונע הקב"ה התשובה לחוטא אינו יכול לשוב אלא ימות ברשעו שעשה בתחילה ברצונו וכן סיחון לפי עונות שהיו לו נתחייב למונעו מן התשובה שנאמר כי הקשה ה' אלהיך את רוחו ואמץ את לבבו וכן הכנענים לפי תועבותיהן מנע מהן התשובה עד שעשו מלחמה עם ישראל שנאמר כי מאת ה' היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה עם ישראל למען החרימם וכן ישראל בימי אליהו לפי שהרבו לפשוע מנע מאותן המרבים לפשוע תשובה שנאמר ואתה הסבות את לבם אחורנית כלומר מנעת מהן התשובה. נמצאת אומר שלא גזר האל על פרעה להרע לישראל ולא על סיחון לחטוא בארצו ולא על הכנענים להתעיב ולא על ישראל לעבוד עכו"ם אלא כולן חטאו מעצמן וכולן נתחייבו למנוע מהן התשובה:

תשובה היא פריווילגיה. פרעה הרבה להכעיס. היא נשללת ממנו. כעת אתה תשלם את מלוא המחיר.

אדם פעמים רבות חושב: "יש עוד זמן".

 אולם לא בטוח שכאשר האדם יתעורר הקב"ה עדיין ימתין לו.

עין יעקב על מסכת ברכות [דף ז ע"א] אות (לא)

(לא) שם "וַיֹּאמֶר, לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי" (שמות לג). תָּנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה, [כָּךְ] אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, כְּשֶׁרָצִיתִי, לֹא רָצִיתָ, עַכְשָׁיו שֶׁאַתָּה רוֹצֶה – אֵינִי רוֹצֶה. וּפְלִיגָא דְּרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן, דְּאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן, בִּשְׂכַר שָׁלֹשׁ זָכָה לְשָׁלֹשׁ. בִּשְׂכַר, (עיקרים מ"ב פכ"ב) (שמות ג) "וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו", זָכָה לִקְלַסְתֵּר פָּנִים. בִּשְׂכַר, "כִּי יָרֵא", זָכָה לְ"וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו". בִּשְׂכַר "מֵהַבִּיט" זָכָה לְ"וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט".

עד כאן בגמרא. באלה שמות רבה פרשה ג' כתוב מאמר זה יותר באורך וזה לשונו, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה וְרַבִּי הוֹשַׁעְיָא, אֶחָד מֵהֶם אוֹמֵר, לֹא יָפֶה עָשָׂה מֹשֶׁה כְּשֶׁהִסְתִּיר פָּנָיו, שֶׁאִלוּלֵי לֹא הִסְתִּיר פָּנָיו, גִּלָּה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה מַה לְּמַעְלָה מַה לְּמַטָּה וּמַה שֶּׁהָיָה וּמַה שֶּׁעָתִיד לִהְיוֹת. וּבַסּוֹף בִּקֵּשׁ לִרְאוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר, (שם לג) "הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ". אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, אֲנִי בָּאתִי לְהַרְאוֹת לְךָ פָּנִים וְהִסְתַּרְתָּ פָּנֶיךָ, עַכְשָׁיו אֲנִי אוֹמֵר לְךָ, "כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי". כְּשֶׁבִּקַּשְׁתִּי – לֹא בִּקַּשְׁתָּ.

אנו רואים זאת באנשים רבים החושבים לתכנן את המשפחה. הוא חושב שכעת 'לא מתאים לו ילדים' בעוד חמש שש שנים כשנתבסס… אולם זו שטות גמורה. מי מבטיח לך שכשתרצה הקב"ה ירצה? כשרציתי לא רצית כו'!

יש החושבים שכעת לא מתאים לו להתחתן. בעתיד, לאחר שיהנה קצת, יכבול עצמו במערכת נישואין. בינתיים הוא צעיר וצריך לנצל את החיים… ואחר כך הוא נותר רווק זקן.

יש נשים שעוברות הפלה מפני שהוולד לא מתוכנן. והמציאות מוכיחה שקשה להן אח"כ להרות. הקב"ה אינו חבר שלך הממתין לך למתי ש"יתאים" לך!

וזה שאמר בשה"ש: פרק ה

(ב) אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי שֶׁרֹאשִׁי נִמְלָא טָל קְוֻּצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה: (ג) פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם: (ד) דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחֹר וּמֵעַי הָמוּ עָלָיו: (ה) קַמְתִּי אֲנִי לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי וְיָדַי נָטְפוּ מוֹר וְאֶצְבְּעֹתַי מוֹר עֹבֵר עַל כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל: (ו) פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי חָמַק עָבָר נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי: (ז) מְצָאֻנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר הִכּוּנִי פְצָעוּנִי נָשְׂאוּ אֶת רְדִידִי מֵעָלַי שֹׁמְרֵי הַחֹמוֹת:

הקב"ה דופק וממתין. לא לנצח. יש שלב שהוא קם והולך. ואז קשה מאוד לעשות תשובה. אין הקב"ה עוזרו. זה היה מצבו של פרעה.

*

מצוות ה' חגיגה הם לנו!

[מתוק האור]

"ויאמר משה בנערינו ובזקנינו נלך בבנינו ובבנותנו… כי חג ה׳ לנו" (י, ט)

במלים אלו משיב משה על הצעתו של פרעה ״לכו נא הגברים ועבדו את ה׳ כי אתה אתם מבקשים״ (שם יא), ״לכו עבדו את ה׳ אלוקיכם מי ומי ההלכים״(שם ח) , אשר הוצגה קודם לכן.

הויכוח בין משה לפרעה – אומר הרב שלמיה זאיד – לא היה ויכוח בעלמא, כי אם ויכוח עקרוני, שבו טען פרעה את טענותיו והציג את עמדתו, ומשה הסביר לו מהי עמדת היהדות בענינים הללו ובמה שונה היא מכל דת אחרת.

פרעה מתיחס לעבודת ה׳ יתברך כאל עבודה ומשימה שיש בה קושי, ממש כמו הבן הרשע מההגדה של פסח ששואל ״מה העבודה הזאת לכם״.

פעם בשבוע יש יום חופש – טוען הבן הרשע – מדוע אי אפשר להנות ממנו, אלא צריכים לקום להתפלל בבית הכנסת?

אחת לכמה חודשים יש חג – הוא ממשיך בטענותיו – וכמה עבודת הכנה הוא דורש מכם? כמה צריך להתאמץ כדי לחוג אותו כהלכתו: בפסח – בהכשרת הבית לפסח ובאפית מצות, בסוכות – בבנית סוכה וקנית ארבעה מינים – לשם מה כל העבודה הזו?!

משום כך, טוען פרעה: ״לכו נא הגברים ועבדו את ה׳״, עבודה קשה כזאת מתאימה לגברים ולא לנשים ולילדים, ולכן אין טעם שתוציאו את כולם ממצרים!

לעומתו, טוען משה רבנו: ״בנערינו ובזקנינו נלך, בבנינו ובבנותנו בצאננו ובבקרנו נלך כי חג ה׳ לנו״.

כלומר, את מה שאתה רואה כעבודה, עול ומשא כבד אנחנו רואים כחג, ומאחר ששמחה גדולה היא לנו, גם נשים, גם ילדים וגם זקנים חוגגים ושותפים בשמחה.

הוכחה לכך הביא הרב מרדכי חילו מהמשך הפסוקים:

פרעה ׳נכנע׳ לבקשת משה ומסכים לשלוח את הנשים והטף, אולם עדין מתקשה לשלח את הצאן, ומודיע למשה: ״רק צאנכם ובקרכם יצג״ (י, כד).

משה משיב לו: ״גם אתה תתן בידנו זבחים ועולות״(שם כה), ומנמק את הסיבה לכך: ״ואנחנו לא נדע מה נעבוד את ה׳ עד באנו שמה״, ומפרש רש״י: ״כמה תכבד העבודה״.

האם יעלה על הדעת שעבודת ה׳ היא ענין כבד, אשר משה מתבטא עליו ״תכבד העבודה״? – מקשה הרב מרדכי חילו, ומתרץ כי כל זאת נאמר רק בהתאמה לעמדת פרעה, ותו לא, לשיטתו של פרעה עבודת ה׳ היא ענין כבד,ולכן השתמש משה בביטוי הזה.

כדי לדאוג שעבודת ה׳ תהפוך להיות משהו שמח ולא כבד, נדרשת מכל אחד ואחד מאתנו עבודה אישית, שתגרם לנו להתיחס לכל מאמץ באפן חיובי ולא לראות בו עול כבד.

כאשר יש בבית לחץ עבודה לקראת החג, עלול הדבר לגרום להתפרצות רגשות, אשר ממנה יכולים הילדים להבין שקשה לנו עם העבודה ועם העול.

בשנות העשרים של המאה הקודמת, עם הגירת יהודים מאירופה לחופי ארצות הברית, הם נאלצו להתמודד עם ניסיון קשה בשמירת שבת, כשבכל עבודה שמצאו הם חויבו לעבוד גם ביום השבת, ואם לא עשו כך, מצאו את עצמם ביום שני בבוקר מפוטרים וחסרי מקור פרנסה.

רבים מהם לא הצליחו לעמיד בניסיון, המצוקה הכלכלית הקשה והבלתי נסבלת והם נאלצו לחלל את השבת, ומכאן קצרה היתה הדרך להדרדרות רוחנית חמורה ביותר.

אחד מן הסיפורים המופלאים שנותרו לעדות מאותם ימים, הוא סיפורה של משפחה חרדית בעלת ילדים קטנים, אשר אביה התעקש בכל כוחו להימנע מחלול שבת בכל מחיר.

מדי שבוע נאלץ לחפש עבודה חדשה, עד שהצליח למצוא עבודה שלא תדרוש ממנו לחלל את השבת – והפך לשומר בנין.

מתוקף תפקידו זכה לקבל את מחסן השמירה למגורים, ועובדה זו סיעה לחסוך כמה פרוטות.

והנה יום אחד עבר שם יהודי וראה כושים מדברים אידיש… הוא החל לתהות על קנקנם והגיע לבית בו הם גרים וגילה שהם גרים במחסן פחמים ומשם הושחרו פניהם…

הוא מיד הוציא חמש מאות דולר והגיש לאישה ואמר לה תעברו מכאן ותשכרו דירה כראוי! האישה ממש הודתה לו והחלה להעריף עליו ברכות, אך לפתע עצרה ושאלה האם אתה שומר שבת? תבין, אנו גרים פה מפאת שמירת השבת, ולא יעלה על הדעת שנקבל כסף שבא מחילול שבת… הלה נד בראשו לסכלותה לקח את כספו והלך.

הוא סיפר בבית לאישתו על השטות של אותה אישה, אך לא ציפה להתקפה מאישתו שהחלה לקצוף ולומר לו הרי אז הבטחת שתעבוד בשבת רק עד שנתבסס, והנה התבססנו וכבר כמה שנים אתה ממשיך לעבוד בשבת! איזה מן יהודים אנחנו? כתוצאה מאותו מעשה הלה החל לשמור שבת!

מעשה מופלא נוסף מרבי משה פיינשטיין על האדם ששמח על שפיטרוהו בשל שמירת השבת, ולעומתו האדם שהתעצב וסיפר זאת בצער לבניו ולמשפחתו, ולבסוף כולם גדלו למחללי שבת…

הפסוק אומר: "חזקו עלי דבריכם אמר ה', ואמרתם מה נדברנו עליך? אמרתם שוא עבוד אלוקים ומה בצע כי שמרנו משמרתו וכי הלכנו קדורנית מפני ה' צבקות. [מלאכי ג, יג-יד]

שואל הגר"מ פיינשטיין איך יתכן שלאחר שאמרו דברים כל כך חמורים הם עוד תוהים מה נדברנו עליך?…

אלא התחושה כמה קשה להיות יהודי לוותה אותם בכל מעשיהם, וזה האמרתם 'שוא עבוד אלהים'…

איך נחדיר ללבנו את השמחה בעבודת ה'?

הגמרא מספרת על מרתא בת בייתוס ששלחה את העבד שלה להבין לה פת נקיה, ושב ואמר שאין, ויש רק פת שחורה, ונשלח שוב ואמר שאין, יש רק שעורים ונשלח שוב ושוב כו' ולכאורה מה בא המעשה לספר לנו? שלא ניקח עבד שוטה כזה?

אלא הגמרא מלמדת אותנו שלא נהיה אנו שוטים כאותו העבד…

מגיל קטן דורשים מאתנו שלימות, החינוך הוא תובעני ודורש להגיע לפסגות. אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת. אולם בד בבד עלינו לזכור שמה שעשינו רב הוא, ולחוש שמחה במעשינו!

מי שיחשוב זכיתי היום להניח תפילין! כתר המלך על ראשי! ישמח ביותר, אך אם ידכא עצמו במחשבות אבל איפה אני ואיפה הנחת התפילין של הרב בן איש חי… ודאי שיחוש רק צער בעבודת ה'!

נזכור שאם אין לחם לבן קונים שחור! תשמח במה שיש, ותסתפק לעת עתה במה שיש, הגם שתשאוף תמיד ליותר.

דוד המלך עליו השלום משתבח בתהלים 'אנה ה' כי אני עבדך, אני עבדך בן אמתך, פתחת למוסרי'. מדוע הוא כופל פעמיים אני עבדך? ומה נפקא מינה אם הוא בן אמתו או לא?

אלא דוד מלמדנו, עבד שהיה פעם בן חורין לעולם ישאף לחירות, אך אם הוא עבד נרצע בן אמה ומעולם לא טעם טעם חירות, אין הוא מבקש לברוח… כך אומר דוד לה', אני עבדך בן אמתך, נולדתי כעבד, והגם שפתחת למוסרי, מכל מקום אשמור מצוותיך, שאיני עושה זאת כחייב ומוכרח, אלא בשמחה וברצון!

יש שני סוגי אנשים, יש שחי בתחושה של 'זה אלי ואנווהו', והשני 'אלוקי אבי וארוממנהו'

אחד אומר 'זה קלי' זה האלוקים שלי, אני מטבעי רוצה זאת, ואנווהו, משרה הוא את השכינה בביתו.

לעומתו יש האומר 'אלוקי אבי' אני עובד את האלוקים כי הוא האלוקים של אבא שלי, ואני עובדו כמצוות אנשים מלומדה… בזה 'וארוממנהו' – השכינה מתרוממת ומסתלקת ממנו…

*

הודאה על האמת

פרעה חוטף מכות קשות ואינו נשבר. כיצד? ובפרט קודם שהכביד ה' את ליבו. הטרם ידע כי אבדה מצרים? וכי אינו רואה שהוא גורם נזק לעמו?

המעשה בחיאל בית האלי.

ספר יהושוע

"וַיַּשְׁבַּע יְהוֹשֻׁעַ בָּעֵת הַהִיא לֵאמֹר אָרוּר הָאִישׁ לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר יָקוּם וּבָנָה אֶת הָעִיר הַזֹּאת אֶת יְרִיחוֹ בִּבְכֹרוֹ יְיַסְּדֶנָּה וּבִצְעִירוֹ יַצִּיב דְּלָתֶיהָ" (יהושע פרק ו,כו)

 ספר מלכים א

"בְּיָמָיו בָּנָה חִיאֵל בֵּית הָאֱלִי אֶת יְרִיחֹה בַּאֲבִירָם בְּכֹרוֹ יִסְּדָהּ וּבִשְׂגיּב \{וּבִשְׂגוּב\} צְעִירוֹ הִצִּיב דְּלָתֶיהָ כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן" (מלכים א' פרק טז,לד)

וכי הוא שוטה? אלא על כל בן היה לו תירוץ, זה היה חולה, ההוא מתאונה, השלישי היה לו וירוס, הרביעי מחלה לא ידועה, כו' . אבל הוא רואה שהם ממשיכים למות!?

אלא חיאל ידע שאם יודה הוא לוקח אחריות ואומר אני רצחתי את בני. לזה הוא לא מוכן. ולכן הוא ממשיך וחוטף מכות.

כזה היה פרעה. לאחר שהתחיל בסרבנות, אין הוא מוכן להודות, שאם כן יוצא שהוא בסכלותו אחראי לסבל של מצרים על היום. זאת אין הוא מוכן לקבל.

המעשה בגרי"ס שמסר שיעור ופרכו לו מתנגדיו, ומיד ירד והודה שיסודו אינו נכון, אע"פ שאמר שהיו לו חמישה תירוצים במקום שהיו מניחים את דעת השואל. מכל מקום אמרתי: ישראל, אתה הרי לומד מוסר, וזה הרי שקר! ולכן ירדתי על אף שידעתי שבזה הנני מזיק לתנועת המוסר שיאמרו שאין העומד בראשה תלמיד חכם.

ספר משלי פרק יב

(טו) דֶּרֶךְ אֱוִיל יָשָׁר בְּעֵינָיו וְשֹׁמֵעַ לְעֵצָה חָכם:

האויל אינו מוכן לקבל עצות. אינו מוכן לקבל תוכחות. הוא מבין לבד… הוא אינו מוכן להודות שטעה.

ילקוט שמעוני תהילים רמז תשנח

אמר רבא אמר הקב"ה, יודעים רשעים שאחריתם למיתה, ויש להם חלב על כסלם, שמא תאמר שכוחה מהם, תלמוד לומר ואחריהם בפיהם ירצו סלה. כצאן לשאול שתו:

הסבא מקלם: אדם מוכן עוד איכשהו לומר לחבירו אתה צודק, אולם קשה לו להוציא מהפה אני טעיתי…

חנניה בן עזור

ספר ירמיה פרק כח

א) וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַהִיא בְּרֵאשִׁית מַמְלֶכֶת צִדְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה בַּשָּׁנָת \{בַּשָּׁנָה\} הָרְבִעִית בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי אָמַר אֵלַי חֲנַנְיָה בֶן עַזּוּר הַנָּבִיא אֲשֶׁר מִגִּבְעוֹן בְּבֵית ה' לְעֵינֵי הַכֹּהֲנִים וְכָל הָעָם לֵאמֹר: (ב) כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר שָׁבַרְתִּי אֶת עֹל מֶלֶךְ בָּבֶל: (ג) בְּעוֹד שְׁנָתַיִם יָמִים אֲנִי מֵשִׁיב אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה אֶת כָּל כְּלֵי בֵּית ה' אֲשֶׁר לָקַח נְבוּכַדנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיְבִיאֵם בָּבֶל: (ד) וְאֶת יְכָנְיָה בֶן יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה וְאֶת כָּל גָּלוּת יְהוּדָה הַבָּאִים בָּבֶלָה אֲנִי מֵשִׁיב אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה נְאֻם ה' כִּי אֶשְׁבֹּר אֶת עֹל מֶלֶךְ בָּבֶל: (ה) וַיֹּאמֶר יִרְמְיָה הַנָּבִיא אֶל חֲנַנְיָה הַנָּבִיא לְעֵינֵי הַכֹּהֲנִים וּלְעֵינֵי כָל הָעָם הָעֹמְדִים בְּבֵית ה': (ו) וַיֹּאמֶר יִרְמְיָה הַנָּבִיא אָמֵן כֵּן יַעֲשֶׂה ה' יָקֵם ה' אֶת דְּבָרֶיךָ אֲשֶׁר נִבֵּאתָ לְהָשִׁיב כְּלֵי בֵית ה' וְכָל הַגּוֹלָה מִבָּבֶל אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה: (ז) אַךְ שְׁמַע נָא הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֶיךָ וּבְאָזְנֵי כָּל הָעָם: (ח) הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנַי וּלְפָנֶיךָ מִן הָעוֹלָם וַיִּנָּבְאוּ אֶל אֲרָצוֹת רַבּוֹת וְעַל מַמְלָכוֹת גְּדֹלוֹת לְמִלְחָמָה וּלְרָעָה וּלְדָבֶר: (ט) הַנָּבִיא אֲשֶׁראַפְּךָ תִּקָּחֵנוֹם בְּבֹא דְּבַר הַנָּבִיא יִוָּדַע הַנָּבִיא אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' בֶּאֱמֶת: (י) וַיִּקַּח חֲנַנְיָה הַנָּבִיא אֶת הַמּוֹטָה מֵעַל צַוַּאר יִרְמְיָה הַנָּבִיא וַיִּשְׁבְּרֵהוּ: (יא) וַיֹּאמֶר חֲנַנְיָה לְעֵינֵי כָל הָעָם לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' כָּכָה אֶשְׁבֹּר אֶת עֹל נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל בְּעוֹד שְׁנָתַיִם יָמִים מֵעַל צַוַּאר כָּל הַגּוֹיִם וַיֵּלֶךְ יִרְמְיָה הַנָּבִיא לְדַרְכּוֹ: (יב) וַיְהִי דְבַר ה' אֶל יִרְמְיָה אַחֲרֵי שְׁבוֹר חֲנַנְיָה הַנָּבִיא אֶת הַמּוֹטָה מֵעַל צַוַּאר יִרְמְיָה הַנָּבִיא לֵאמֹר: (יג) הָלוֹךְ וְאָמַרְתָּ אֶל חֲנַנְיָה לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' מוֹטֹת עֵץ שָׁבָרְתָּ וְעָשִׂיתָ תַחְתֵּיהֶן מֹטוֹת בַּרְזֶל: (יד) כִּי כֹה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עֹל בַּרְזֶל נָתַתִּי עַל צַוַּאר כָּל הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה לַעֲבֹד אֶת נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וַעֲבָדֻהוּ וְגַם אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לוֹ: (טו) וַיֹּאמֶר יִרְמְיָה הַנָּבִיא אֶל חֲנַנְיָה הַנָּבִיא שְׁמַע נָא חֲנַנְיָה לֹא שְׁלָחֲךָ ה' וְאַתָּה הִבְטַחְתָּ אֶת הָעָם הַזֶּה עַל שָׁקֶר: (טז) לָכֵן כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי מְשַׁלֵּחֲךָ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה הַשָּׁנָה אַתָּה מֵת כִּי סָרָה דִבַּרְתָּ אֶל ה': (יז) וַיָּמָת חֲנַנְיָה הַנָּבִיא בַּשָּׁנָה הַהִיא בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי:

ומבואר בירושלמי מסכת סנהדרין דף נו/ב [וכ"ה ברש"י שם] הרי אני נותן אות ומופת באותו האיש השנה ההיא הוא מת כי סרה דבר על ה' והות ליה כן וימת חנניה הנביא בשנה ההיא בחדש השביעי.

שנת אחרת היתה ותמר הכין? אלא מלמד שמת בערב ראש השנה וציוה את בניו ואת בני ביתו להסתיר את הדבר שיוציאוהו אחר ראש השנה בשביל לעשות נבואתו של ירמיה שקר:

חילונים ממשיכים לחיות בטעות אע"פ שהם יודעים שהם טועים, הם איבדו ילד א' בחינוך הקלוקל והם ממשיכים גם בשאר. מעולם לא הבנתי מדוע. זוהי תסמונת חיאל בית האלי. מפסיד את הכל, בשביל לא לחזור בו ולהודות טעיתי.

אנו מתפלאים עליהם. אולם האם אנו איננו מתנהג כך?

אנו מקבלים איתותים, אולם אנו מקשים את ליבו. אדם יודע שהוא צועד לאבדון. אולם הוא לא מוכן להודות שטועה.

הוא ממשיך בטעותו ומתייחס לכך כאל לכתחילה.

קשה עורף. אינו מוכן לשנות את עצמו. זה אני וזהו. הוא יודע שהוא לפני התנגשות ועומד רק להפסיד מזה, ומכל מקום אינו חוזר בו. קשיות עורף. גאוה. אני אודה שטעיתי? אני? אני אשתנה?

אור המזרח חוברת מא. עמ' 199 קווים לדמותו של הגרי"ד סולוביצ'יק:

בישיבת וואלאז'ין קמו מערערים כנגד הגר"ח וטענו שהגר"ח לא היה ראוי להגיד שיעור ומינוהו לר"מ בגלל שנשא לאישה את נכדתו של הנצי"ב שהיה ראש הישיבה.

באו ג' גדולי תורה לישיבה לשמוע היאך שהוא אומר את השיעור על כך אם באמת ראוי הוא הגר"ח לאותה איצטלא וכמדומה לי רבינו שבין ג' הגאונים שעל הבבית דין היו אף הג"ר יצחק אלחנן והלימוד היה אז בסוגיא דאילונית בפ"ק דיבמות, והגר"ח הגיד שיעור נפלא בענין בביאור שיטת הרמב"ם ופתאום באמצע הפסיק מלהמשיך כי נזכר אז בשעת מעשה מדברי הרמב"ם במקום אחד בפירוש המשנה שעמדו בסתירה לדברים שהיו בדעתו להגיד ואף ששומעיו לא ידעו מדברי פירוש המנה ההוא, מכל מקום, ר' חיים מרוב אהבת האמת שבו לא רצה להמשיך בדבריו אף כי יפים ונחמדים היו מאחר שהיו נסתרים, וחזר בו ברבים מדברי חידושו וישב לו.

שעור זה היה צריך לשמש כהקובע לראות אם ראוי הוא להיות ר"מ בישיבה, והנה נכשל בפני הכל באמצע שיעורו והוכרח לחזור בו מכל דבר חידושו.

 ופסקו הבית דין שאיש אמת שכזה שמוכן לסבול בושה ולחזור בו ברבים מחידושו מחמת פירוש המשנה ששומעיו לא הכירו בודאי, ראוי הוא להגיד שיעור בוואלאז'ין.

והרגשתי שסיפור זה השפיע רבות על רבינו שבמדה זו אחז אף הוא ז"ל הרבה הרבה פעמים.

וכנ"ל שהיה חוזר לישיבה בשבוע השני, ואומר על דבריו שבשבוע שעבר: 'דברים שאמרתי בפניכם טעות הם בידי. ומפעם לפעם היה רבנו מעיר על כך בלמדנו דף הגמרא שכו נזכרו סיפורים שכאלו על האמוראים על גודל מדת האמת שהיתה להם מעניני המושכלות "אינטילעקטשואל אניסטי" בלע"ז.

*

חינוך לאמונה

מדוע עשר מכות. וכי לא די בדם למשך חודשים? וכי לא די ביתוש במוחו? וכי לא די בכאב שיניים או אוזניים?

עם ישראל היו במ"ט שערי טומאה. הללו עובדי עבודה זרה כו' והיו צריכים 'סמינר' שיחזירם למוטב. לכן הביא הקב"ה י' מכות שהראו שליטה מוחלטת בכל מכמני הטבע.

דם- במים.

צפרדע- ביצורי המים.

כינים- אף בבריות הקטנות מכעדשה שאין הכישוף שולט עליהם.

ערוב- על בעלי החיים.

דבר- על חיי בעלי החיים.

שחין- על בריאות האדם.

ברד- על הגשם והעננים והרוח, על האש שתדלק בערבוביא עמו.

ארבה- על בעלי חיים המעופפים.

חושך- על השמש והאור והחושך.

בכורות- שליטה על המשאב החשוב ביותר- על חיי האדם.

בני ישראל אמורים לקבל תורה, וללא אמונה בה' מעמד הר סיני הינו חסר משמעות. לכן ה' נותן להם שיעור גדול באמונה בה'. ע"י זה הם מתנתקים מהעבודה זרה, ומתחברים לאמונה בא- ל אחד, שלא כעמי קדם שהיו מאמינים בכוחות רבים, כעת ראו שהכל מאתו יתברך.

אולם עדיין יש להבין מדוע המצרים צריכים לסבול בשביל ללמד את ישראל אמונה?

נבאר ע"י משל לאישה שהייתה המינקת של הוולד של המלך, ואותו וולד חלה במחלת מעיים, והוזקקו לתת לו תרופה מרה ביותר, אולם הוולד מיאן לבולעה.

יעצו הרופאים שהאישה תבלע את התרופה וע"י שינק את חלבה יחלים. אולם היא סירבה לבלוע תרופה כל כך מרה.

פנו לשופט והוא קבע שעליה לבולעה שהרי מחלת מעיו נבעה מאכילת דבר מקולקל וזה רק ע"י שהיא אכלה והיניקתו, ולכן החובה עליה להחלימו.

כך גם כן בעיניננו. המצרים הם שהביאו את ישראל לכזה דרדור באמונה, ולכן עליהם לשלם את המחיר ולשאת בחינוכם מחדש.

Print Friendly, PDF & Email

לחצן-הורד-למחשבך-קטגוריה

0 תגובות על “פרשת בא”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

עדכונים חמים למייל

קבלת עדכונים
Loading