דרשות על הפרשיות ההפטרות והמועדים

דרשות על ספר ויקרא

נושאי הדרשות שנמסרו [יתכנו שינויים]

פרשת בחוקותי

*

להצליח לקלוט את המסר

[בנועם שיח]

דרשה זו לא סוכמה בכתב. באפשרותך להיות שותף בזיכוי הרבים ולסכם את השיעור –

הן על ידי האזנה, הן על ידי סריקת OCR, והן על ידי טכנולוגיה ההופכת דיבור לכתב, ולסייע לכלל הגולשים באתר!

*

הבוטח מול ההולך בקרי

[המשך ענין הבטחון מן הפרשה הקודמת]

צריך להבין – למה נסמכה פרשת בחוקותי לפרשת בהר?

ובפרט שברוב השנים קוראים את בהר-בחוקותי ביחד.

ללא ספק מיד נענה – הרי פרשת בהר עוסקת במצוות השמיטה, ובחוקותי – בעונש למי שלא שמר אותה.

ויקרא פרק כו

(לב) וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת־הָאָרֶץ וְשָֽׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹֽיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּֽהּ: (לג) וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּֽה: (לד) אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת־שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הֳשַׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת־שַׁבְּתֹתֶֽיהָ: (לה) כָּל־יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹֽא־שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶֽיהָ:

…(מב) וְזָכַרְתִּי אֶת־בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת־בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת־בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּֽר: (מג) וְהָאָרֶץ תֵּעָזֵב מֵהֶם וְתִרֶץ אֶת־שַׁבְּתֹתֶיהָ בָּהְשַׁמָּה מֵהֶם וְהֵם יִרְצוּ אֶת־עֲוֹנָם יַעַן וּבְיַעַן בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְאֶת־חֻקֹּתַי גָּעֲלָה נַפְשָֽׁם:

אך עדיין אין זה מספיק, שהרי התורה מתארת את עוונם בכך ש"הלכו עמי קרי" – כיצד זה מתקשר לשמיטה?

קרי היפך הבטחון

הרב וולבה מצטט פיוט שנאמר בבתי הכנסת בסליחות לצום עשרה בטבת:

"אבותי כי בטחו בשם אלוקי צורי, גדלו והצליחו וגם עשו פרי. ומעת הודחו והלכו עמו קרי, היו הלוך וחסור עד החודש העשירי".

הפזמון מעמיד את "הליכת הקרי" מול הביטחון.

האדם הבוטח יודע – הכל ממנו יתברך. הוא לא מוטרד ממה יאכל מחר, וכיצד יסתדר.

מחמת כן גם אין לו בעיה לשמור שמיטה, הוא יודע שה' יזון ויפרנס אותו ללא ספק.

ההיפך ממנו – מלמדנו הפייט – ההולך עם ה' בקרי. "הכל מקרה".

אדם כזה אינו שומר שמיטה, שהרי איך אתפרנס במשך שנה שלימה?? אם לא אעבוד – מהיכן יהיה לי?

ה' מפרנס? בשבילו זה רק 'תאוריה' עפ"ל.

נמצא שהעובד בשמיטה – הוא האדם ההולך 'בקרי' – ולכן העונש המתבקש – גלות כפי מספר ימי השמיטה שלא שמרנו. או אז יתברר שאין זה מקרה, שהרי הארץ תהיה שממה בדיוק כמספר השנים בה עבדנו אותה!

העונשים ילכו ויתכפו כפי המשך עקשותנו וסירובנו לראות את יד ה' והנהגתו. זה יוכיח לנו שאין מקרה, אלא הכל בגזירת עליון. זה יחזק את בטחוננו בה' ויהווה תיקון לחסור הבטחון באי שמירת השמיטה.

רבי שלמה מזוהיל

בשנת תרפ״ו עלה להשתכן בארץ הקדש מופת הדור, הרב הקדוש רבי שלמיה מזוועהיל זצ״ל. כידוע, לכתחלה תכנן לבלות את שארית חייו כאן בארץ הקדש כאיש עלום, להצניע את רום ערכו, ולעמל בתורה ועבורה באין מפריע.

כשעגנה הספינה ביפו, פנה רבי שלומקה אל נכדו שהתלוה אליו לארץ ישראל, הרב הקדוש רבי מרדכי זצ״ל, וצוה עליו לא לחשף את זהותו לאיש: ״מרגע זה אנחנו משליכים את הרעביסטיוו׳ע [הארמו״רות] לים״ ־ אמר רבי שלומקה.

בתחלה השתכן בירושלים העתיקה .ונמנה בין לומדי ישיבת ׳חיי עולם׳, שם היו ספרי לימוד בשפע. באחת מפנות ההיכל היה יושב יומם ולילה שקוד על תלמודו מתוך דחקות נוראה. הוא לא היה מוכן לעשות שום השתדלות או פעלה טבעית לפרנסתו, אלא השליך על ה׳ יהבו כפשוטו.

כעבור תקופה, הצליח באמצעיו הדלים לרכוש שטח קטן בשכונת ׳בית ישראל', ולבנות בה דירה צנועה, כשהוא עצמו בנה ועצב אותה בעשר אצבעותיו. ביתו היה בית פשוט ודל, בלי שום רהוט מינימאלי, אך פתוח לרוחה לכל עני ונדכה רוח, כשהוא עצמו עומד ומשמש את כל הבאים בצל קורתו.

הכספים שהביא עמו רבי שלומקה מחוץ לארץ הלכו ואזלו עם הזמן והחובות הלכו והתעצמו.

הגאון רבי פישל ברנשטיין זצ״ל, ראש ישיבת ׳חיי עולם׳, שהרגיש בכך הציע לו לתמך בו תמיכה חרשית קבועה, אך רבי שלומקה סרב.

שנים לאחר מכן, ברגע של גלוי לב, חשף רבי שלומקה בפני מקרבו הרב הצדיק רבי אליהו ראטה זצ׳׳ל, את פשר סרובו:

״חשבתי לעצמי״, אמר רבי שלומקה, ״אם אקבל משכורת מדי ראש חדש מהנהלת ישיבת ׳חיי עולם׳, יתכן ובשעת מעשה יחלף בראשי צל מחשבה של תלות והסתמכות על כםפו של רבי פישל, והרי באותו שבריר שניה אנתק את עצמי חלילה מלהיות תלוי אך ורק בידי הקדוש ברוך הוא, וזה הרי לא יתכן״.

ספר לי הרב החסיד הנכבד רבי אהרן גרוזמן זצ״ל, אדם משכמו ומעלה בתמימות, באמונת חכמים ובאהבת חסד שלא ידעה גבולות, כי הוא עודנו זוכר את המראה המפליא, את רבי שלומקה ממתין מדי יום לאוטובוס המוביל אל הכתל המערבי, כשהוא ישוב על המדרכה הסמוכה לתחנה… איש לא העלה בדעתו כי זהו אחד מגדולי וצדיקי הדור.

כך, שנים ארוכות הסתתר רבי שלומקה בסתר המדרגה מבלי שאיש ידע מיהו ומה מעשיו, והתפרנס ישירות מידיו האוהבות והפתוחות של בורא עולם.

עד שבאחד הימים הגיע לארץ תייר מהעיירה זועהיל, ונכנס לתומו לישיבת ׳חיי עולם׳. לפתע הוא שם לב לדמות כה מכרת היושבת בקרן זוית.

כשהתקרב נחרד, הרי זה הרבי מזוועהיל בכבודו ובעצמו. אותו צדיק נודע, אליו נהרו בעבר המונים מכל גלילות רוסיה להתברך ולהושע, והנה הוא יושב כאן כאחד האדם. הוא הרים זעקה: ״זוועהילער רבי! מה מעשיך כאן?״ רבי שלומקה נסה להסות את האיש בידו, אך כבר היה מאחר מדי.

הלומדים כתרו את האיש מכל צדדיו, ובקשו לשמע מה הוא יודע על האיש העלום שיושב כאן ביניהם כבר כמה שנים ומאפיל בשקידתו העצומה על טובי הלומדים. הוא ספר להם כי הוא הרבי מזוועהיל, שנורע בעבר כבעל מופת נודע וכצדיק יסוד עולם, אשר רבים נושעו מפיו.

מאותו היום הוסר הלוט מעל דמותו הטמירה של רבי שלומקה, ואס אט יצא שמעו בכל הארץ. שלומי אמוני ישראל החלו לפקד את ביתו הדל, להתברך מברכותיו ולטול עצה ותבונה. אך גם אז, לאחר פרסומר נותר באותה פשטות אופינית, חי את חייו בדחקות, ולא נהנה מהעולם הזה אפלו באצבע קטנה.

אחת הנקרות הבולטות שהשפיעו רבות על בני ירושלים, היתה מדת בטחונו בהשם יתברך. מרגלא בפומיה של רבי שלומקה: ״כל יהודי מכרח לדעת אלף בית״. א׳ – זוהי אמונה, ב׳ – זהו בטחון.

שתקן גדול היה רבי שלומקה, בקשי דבר, כל מלה שיצאה מפי קדשו היתה מחשבת עד לאחת, ובכל אפן העיד מק'רבו הרב הצדיק רבי אליהו ראטה זצ״ל, כי תמיד כאשר רצה לדובב את הרבי היה מעלה נושא של אמונה ובטחון, בזה היה רבי שלומקה מוכן ומזמן תמיד לדבר ולשוחח.

ר' שלומקה ובטחונו וזימון הנרות

ספור מפליא ספר הרה״ג רבי יוסף זייבלד שליט״א, מחנך ותיק בת״ת ׳תשב״ר׳ בבני-ברק, אותו שמע מפי אחד מילדיו של רבי פינחס אייזען זצ״ל, אחיו של הגאון רבי שלום אייזען זצ״ל, מורה הוראה נודע בירושלים:

בביתו של רבי פינחס היו מדליקים לכבוד שבת קדש בנרות חלב ולא בשמן זית. אמנם רב האנשים בירושלים הדליקו בשמן זית שהיה קל יותר להשגה, אך אצלם בבית כך נהגו, להדליק בנרות חלב. תמיד היה רבי פינחס אומר בבית כי יש לו חשק להנות את הרבי מזוועהיל מנכסיו, ולהעניק לו נרות מיחדים אלו העשויים מחלב כדי שידליק בהם לשבת בביתו. אך היה זה בגדר ׳דבר שלא בא לעולם', כיון שהכסף היה דחוק ביותר אצל בני ירושלים העניים, ולכן רזשקו ולצדנו נותרו תמיד בגדר חלום בלבד.

בערב שבת אחת, רבי פינחס שם לב כי נותרו לו כמה נרות מיתרים, והחליט לשלח את אחד הבנים להביאם לרבי שלומקה. היה זה דקות אחדות לפני ומן הללקת נרות, והוא האיץ בבנו שירוץ מהר לביתו של רבי שלומקה כלי שיספיק להגיע עוד לפני שהרבנית תלליק נרות.

הבן עשה כמצות אביו, ורץ במהירות את כל הדרך הארכה מביתו בשכונת בתי אורנשטיין עד שכונת בית ישראל. הוא הגיע לבית הרבי מזועהיל כשהוא נושם ונושף ממאמץ הריצה, וכשקול הצפצוף המורה על כניסת השבת נשמע ברקע…

הרבי ישב בפתח הבית כשחמש בידו וקרא במתיקות שנים מקרא ואחד תרגום. הילד נגש אליו ומסר לו שני נרות. הרבי האיר לו פנים וברכו, ומיד נכנס פנימה והכריז בקול מתרונן: "רעבצין! אמרתי לך כי אין מקום לדאגה, וכי עד שתכנס שבת קדש השם יתברך !זמין לנו נרות להדלקה! הנה השם יתברך שלח לנו נרות, הנה הנרות הגיעו…׳׳.

לבי שלומקה נגש אל הפמוטים הריקים והניח את הנרות בהם, וקרא לרבנית: ״הגיע זמן הדלקת נרות, הנך יכולה כבר להדליק!״

"הבוטח בהשם חסד יסובבנו״. רבי שלומקה כה התעצם והשתלם במדת הבטחון, עד כי זכה לראות בעטיה נס גלוי ועל טבעי ממש; להשיג נרות בנסיבות כאלו בזמן הדלקת נרות הרי זה בגדר נס… ואז זה אלא בכיה מגלת בטחונו המשלם בבוראו, והנחת כל יהבו בו.

[ר' שלומקה והאדם הנרגן שלבסוף ירק לחמין, וכעסו של ר' רובין על ההבלגה המוגזמת, וא"ל הרב אצלנו עבודת המידות היא העיקר!!]

הברכות השפע יבוא כדרך הטבע

נוסיף נקודה חשובה, המשלימה את הדברים (מובא בהקדמה לספר "דעת תורה", מאת בנו של רבי ירוחם הלוי ליבוביץ). כשמעיינים בברכות המוזכרות בפרשה רואים, שהרוב המוחלט של הברכות אינו חורג מגדרי הטבע שאלוקים הטביע. עיקר הברכות הוא, שהעולם על תכונותיו הרבות יתפקד כפי שצריך.

נעיין בברכה: "וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם, בְּעִתָּם; וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ, וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ" –

אין כאן ברכה מיוחדת, אלא ברכה שהגשם ירד בעתו ובזמנו, הארץ תיתן את יבולה ועץ השדה יתן פריו,

"וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת-בָּצִיר, וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת-זָרַע – גידולי האדמה יבורכו והדיש והבציר יהיו בעתם,

"וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע, וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם. וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ, וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד; וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה, מִן-הָאָרֶץ, וְחֶרֶב, לֹא-תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם" – אין בכל אלה ברכה יוצאת דופן, אלא העולם מתפקד בסדר מופתי.

גם בצד השלילי, חלילה, חלק גדול מהפורענויות הם שיבוש של "חוקי הטבע". כלומר, יש קשר ישיר בין "אם בחוקותי תלכו" לבין חוקי "הטבע".

נלע"ד לומר שהדבר בא לרמז לנו בענין הבטחון – נדמה שהבטחון נצרך כשאדם רוצה דבר מה שה' יתן לו 'מעבר למה שמגיע לו' שה' יעשה לו נס. אבל הטבע? הוא ממילא קיים.

באה הפרשיה הזו ללמדנו – דע לך – אין טבע – וכלשונו של הרמב"ן:

"אין לאדם חלק בתורת משה רבנו ע"ה עד שיאמין שכל דברינו ומעשינו ומקרינו כלם ניסים, אין בהם טבע ומנהגו של עולם כלל".

בבטחון בה' – העולם ינהג בטוב. גשם ויבול בזמן, ברכה ושפע. גם למינימום הזה זקוקים אנו לבטחון.

באי בטחון בה' – מתערערים יסודות העולם.

הבטחון – גם בדברים הרגילים בטבע

דוד המלך מדמה את בטחונו, באלקיו כיונק משדי אמו: "אם לא שויתי ודוממתי נפשי כגמול עלי אמו כגמול עלי נפשי״ (תהלים קלא, ב). כשהיונק מתרפק על אמו, אין לו רצונות ותכניות, אין לו שאיפות ומאויים, אין לו חשבונות וספקות, כל כולו התבטלות מחלטת לאמו!

כך בדיוק חש דוד המלך כלפי ה׳ יתברך: ״כגמל עלי אמו כגמל עלי נפשי!״

מרן ה׳חזון איש׳ זצ״ל, בספרו ׳אמונה ובטחון׳ (פרק ב) כותב זאת בלשונו הזהב:

״אבל ענין הבטחון הוא האמון שאין מקרה כעולם, [שוב אנו רואים – הבטחון – היפך ה'קרי'!!]

וכל הנעשה תחת השמש הכל בהכרזה מאתו יתברך שמו… וכאשר האדם נפגש במקרה אשר לפי הנהג שבעולם צפויה אליו סכנה, מדרכי הטבע לפחד מטבעת העולם וקשת רוחו ירפהו מלזכור שאין המקרה אדוניה לנו, ושאין מעצור לד׳ מלהושיעו, ולהכין מסבבים שיחליפו את כל המסובבים.

וההפלגה בשעה הקשה הלזו, להשרות בקרבו את האמת הידועה, כי אין כאן לפניו שום פגע רע מיד המקרה, רק הכל מאתו יתברך בין לטוב בין למוטב".

לכזו דרגה אמור האדם לשאוף ולהגיע בבטחונו, ״כגמל עלי אמו", להיות שלו ורגוע בכל עת ובכל מצב, להכיר, לדעת ולהפנים: ״כי אין כאן לפניו שום פגע רע מיד המקרה, רק הכל מאתו יתברך בין לטוב בין למוטב״.

אמנם הדרך הכבושה לרבים היא כפי שכתב בעל ׳חובת הלבבות׳, לבטח בה׳ בד בבד עם עשית השתדלות מועטת והכרחית, כל אחד לפי רמת בטחונו.

אולם זאת מוסכם, כי לאחר גמר ההשתדלות אמור האדם להיות בטוח ורגוע ״כגמול עלי אמו״,

לבטח בטחון גמור בהשם יתברך ולא בהשתדלות. ולכן גם ההשתדלות תהיה בדברים המסתברים ע"פ טבע –

הגר"נ קרליץ והלוטו

שמעתי פעם ממרן הגאב״ד הגאון רבי נסים קרליץ שליט״א, מדבר דברים נוקבים וחריפים נגד אנשים הרגילים לקנות בדרך קבע כרטיסי לוטו, וכל בטחונם נשען על הזכיה בפיס. הוא הביא על כך את דברי הנביא: ״ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו״ (הושע יד, ד).

הרי בפעולה כזו כביכול מכריז האדם שברצונו להפקיע את השגחת הקדוש ברוך הוא מעליו. רבי נסים קבע בפשטות, כי לא לתכן לקרוא לקנית פיס באורח קבע ־ השתדלות, כשהאחוזים לזכות הם כה נמוכים.

"הדרך היא", אמר רבי נסים, "להשתדל באופן מועט בהשתדליות שיש להן סכויי הצלחה בדרך הטבע, ואת עקר יהבו ובטחונו יתלה בה׳ יתברך".

כשהרב מטשעבין הורה לותר על השילומים מגרמניה

שח הגאון רבי ישראל בונים שרייבר שליט״א, גאב׳׳ד אשדוד:

לפני למעלה מששים שנה החליטו הגרמנים ימח שמם לפצות את פליטי המלחמה על גזלת רכושם וגרושם מהמדינה בשנות השואה. אבי מורי זצ״ל [הגאון והשקדן המופלא רבי פינחס שרייבר זצ״ל], שהיה פליט המלחמה יכול היה לקבל סכום גבוה ביותר. אולם בשביל כך הכרח לשנות פרט קטן בטפס הבקשה; במקום לכתב כי הוריו נפטרו בקזחסטאן היה צריך לכתב שנפטרו במדינה אחרת.

אם היו שואלים אותנו היום, היינו תמהים על עצם השאלה; מדוע לא לשנות פרט כה קטן ושולי ולטול כסף מאותם רוצחים שפלים? השכל הישר מורה בקלות הוראת היתר.

אולם אבא זצ״ל שהיה ירא שמים ובעל בטחון גדול, רוח אחרת היתה עמו; הוא התחבט רבות אם שנוי מזערי זה נכלל בכלל חובת ההשתדלות המוטלת עליו להשתדל לפרנסתו, או שמא זה למעלה מחובתו. הוא שם פעמיו אל מעונו של מרן שר התורה הגאון רבי דוב בעריש וידנפלד מטשעבין זצ׳׳ל, לשאל כדת מה לעשות.

רגע כמימרא לקח עד שהגאון מטשעבין זיהה את רמתו הרוחנית הגבוהה של עלם החמודרת העומד לפניו, ואכן השיב תשובה שתאמה לבעל בטחון כמדתו:

"הנה על פי דין מותר לך לשנות כדי לקחת כסף מהגרמנים, אין שום בעיה הלכתית לעשות זאת. אך בכל זאת אני שואל אותך: בשביל מה אתה זקוק לזה? הרי מי שיש לו בטחון בקדוש ברוך הוא יודע שבכל מקרה תהיה לו פרנסה. אלא מה תאמר – צריכים לעשות השתדלות? לשקר אין זו השתדלות! עדיף שתשב ותלמד וה׳ יזמין לך פרנסתך בדרך אחרת״.

אבא זצ״ל קבל את הדברים, חזר הביתה והשליך את הטפסים לאשפה.

״אם אין זה בגדר השתדלות אז אני פטור״ – הסביר לבני ביתו.

״נדמה לכם שאבא הפסיד מכך?״ הפטיר רבי ישראל בונים שרייבר בשאלה; ״תאמינו לי שלא! אבא נפטר בלי שקל אחד של חובות! נכון הוא אף פעם לא היה עשיר, לא היו לו כספים מיתרים, אבל תמיד הקדוש ברוך הוא זמן א את מה שנצרך. לא היה חסר א מאומה כל ימיו, גם בלי שקבל את שלומי הגרמנים״.

כשישראל דבקים בה' – השפע מובטח

ענין הבטחון חוזר כחוט השני בפרשתינו – וכאן הם דברי הרמב"ן המפורסמים – המתאימים למה שאמרנו לעיל – שענין הבטחון הוא גם לדברים הבסיסיים ביותר! כבריאות וגשם וגידול פרי הארץ.

וז"ל הרמב"ן [ויקרא פרק כו]:

והכלל כי בהיות ישראל שלמים וכן רבים, לא יתנהג ענינם בטבע כלל, לא בגופם, ולא בארצם, לא בכללם, ולא ביחיד מהם, כי יברך השם לחמם ומימם, ויסיר מחלה מקרבם, עד שלא יצטרכו לרופא ולהשתמר בדרך מדרכי הרפואות כלל, כמו שאמר (שמות טו כו) כי אני ה' רופאך. וכן היו הצדיקים עושים בזמן הנבואה, גם כי יקרם עון שיחלו לא ידרשו ברופאים רק בנביאים, כענין חזקיהו בחלותו (מ"ב כ ב ג). ואמר הכתוב (דהי"ב טז יב) גם בחליו לא דרש את ה' כי ברופאים, ואילו היה דבר הרופאים נהוג בהם, מה טעם שיזכיר הרופאים, אין האשם רק בעבור שלא דרש השם. אבל הוא כאשר יאמר אדם, לא אכל פלוני מצה בחג המצות כי אם חמץ:

אבל הדורש השם בנביא לא ידרוש ברופאים. ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון השם, אחר שהבטיח וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך, והרופאים אין מעשיהם רק על המאכל והמשקה להזהיר ממנו ולצוות עליו:

ואף בהפטרת בחוקותי אנו מוצאים את הענין נשנה –

ירמיהו פרק יז (ה) כֹּה׀ אָמַר ה' אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּֽאָדָם וְשָׂם בָּשָׂר זְרֹעוֹ וּמִן־ה' יָסוּר לִבּֽוֹ:

(ו) וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּֽעֲרָבָה וְלֹא יִרְאֶה כִּי־יָבוֹא טוֹב וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר אֶרֶץ מְלֵחָה וְלֹא תֵשֵֽׁב: ס

(ז) בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּֽה' וְהָיָה ה' מִבְטַחֽוֹ:

מבאר החת"ס מה היא הכפילות – יבטח באדם – ושם בשר זרועו, יבטח בה' – והיה ה' מבטחו?

יתכן ואדם יבטח באדם, אך אומר לעצמו פלוני יעזור לי, אך הוא שליח מאת ה'. אין זה בכלל ארור.

רק מי ש"שם בשר זרועו" – סומך רק על בשר זרועו של רעהו, מבלי לראות כלל את הרבש"ע.

ומאידך – יש אשר יבטח בה', אך יצפה שהישועה תבוא בדרך הטבע, מכח פלוני או אלמוני, הלה, מאידך גיסא, אינו מושלם בבטחונו, ועדיין לא בא לכלל ברוך.

רק מי אשר יבטח בה' – ללא עזרים ארציים – אלא רק "והיה ה' מבטחו" – הוא זוכה לדרגת ברוך!!

ההשתדלות שהביאה בכנפיה עשרת אלפים דולר

אספר עוד מעשה מפלא, שארע עם אחד האברכים בכולל ׳עץ חיים׳:

כאשר עמד אותו אברך לסגר שדוך לבתו, דרשו ממנו צד החתן להתחייב סכום של כעשרת אלפים דולר, סכום עתק בשעתו. הלה נגש אל ראש הישיבה, הגאון רבי אברהם יעקב זלזניק זצ״ל, והשיח בפניו דאגתו, כי על פי דרך הטבע אין לו אפשרות לעמד בהתחייבותו, אין לו כלל סכומים כאלו.

רבי אברהם יעקב חכך בדבר, והשיב לו: ״היות ואין בררה, ובכל מקרה תאלץ במקדם או במאוחר להתחיב סכום גדול יותר מיכולותיך כדי להשיא את בתך, מוטב שכבר תתחייב כעת ללא שהות מיתרת, וה׳ יתברך יהיה בעזרך״.

האברך שמע לעצתו של רבי אברהם יעקב והשדוך נסגר בכי טוב.

לאחר הארוסין הגיע האברך שוב אל רבי אברהם יעקב ואמר: ״הנה התחייבתי עשרת אלפים דולר, ואין לי מאיפה להתחיל לפרוע זאת״.

אמר לו רבי אברהם יעקב: ״כעת צריך לעשות מעט השתדלות… גש למשרדי הישיבה ותבקש שיתנו לך כמה כתובות של גבירים ושועי ארץ ותשלח להם בקשת עזרה".

במשרד לא ששו על הרעיון, בלשון המעטה. היכן נשמע כדבר הזה שישיבה תמסור את כתובות תורמיה לאחרים?

אבל הלה התעקש כי הוא בא לכאן בהוראת ראש הישיבה. בסופו של דבר הסכימו למסר לו כתובת של גביר אחד שירד מנכסיו, ולא העביר תרומות לישיבה כבר זמן רב. אך הוא לא אמר נואש, והחליט בכל זאת לשלח אליו בקשת עזרה, ובכך יסיים את השתדלותו.

לאחר מספר שבועות הוא מקבל בדואר מכתב מאותו הגביר, הוא פותח את המעטפה, ובפנים הופיע צ׳ק עליו מתנוסס הסכום – עשרת אלפים דולר!

לא פחות ולא יותר. הסכום המדויק שהיה דרוש לו.

האברך ההמום שתף את ההנהלה במקרה הפלאי שארע עמו, והם הזדרזו לשלוח מכתב לאותו גביר, בו נכתב כי הנהלת הישיבה שמחה לשמוע כי הוא חזר לעשרו כבימי קדם, ומה מאד ישמחו אם יחדש את קשריו עם הישיבה לשוב ולתמוך בה תמיכות הגונות כבעבר.

אולם מה מאד הפתעו ממכתב התשובה שהשיב הגביר, בו כתב: ״לא חזרתי לעושרי, מצבי הכלכלי נותר עדיין בכי רע. אולם בתי חלתה לאחרונה ומצבה החמיר, נדרתי לעצמי נדר כי מכתב העזרה הראשון שאקבל אעניק לו עשר אלף דולר לרפואתה״.

לא יאמן! מכתבו של אותו אברך היה אפוא המכתב הראשון!

רבי אברהם !עקב עצמו התפעל מהמקרה, ואמר: ״דברי התנא באבות: ״כל המקבל על עצמו על תורה פורקים ממנו על דרך ארץ״ מתגשם למול עינינו בכל דור ודור. אותם תלמידי חכמים שמקדישים את חייהם לתורה, רואים בחוש כי פרנסתם אינה משעבדת לדרכי הטבע, כל קיומם הכלכלי בנס עומד״.

לא נמסר:

המעשה עם היהודי שנתן הלוואה בתנאי שה' יהיה ערב.

מכירת הדירה מעל הטבע.

ר' זונדל מסלאנט וחבית החומץ.

*

אסור להתיאש גם אם איננו מושלמים

[מלוקט מלעיל פ' חיי שרה]

הנה בתחלת פרשת בחוקותי כותבת התורה אם בחוקותי תלכו וגו׳ ונתתי גשמיכם בעתם וגו׳. והתורה מאריכה הרבה בגודל הברכות והטובות שהבטיח השי׳׳ת לתת לישראל.

ובסוף הברכות כתוב אני ה׳ אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים מהיות להם עבדים ואשבור מוטות עולכם ואולך אתכם קוממיות. ולפי פשוטו לא מובן מה נכנס כאן ענין יציאת מצרים, ולמה מספרת התורה ואשבור מוטות עולכם.

ופירש״י שזה נאמר כדי שישראל יאמינו שהשי״ת יכול לעשות את כל הטובות שהבטיח לישראל.

וז״ל רש״י "אני ה׳ אלהיכם, כדאי אני שתאמינו בי שאני יכול לעשות כל אלה, שהרי הוצאתי אתכם מארץ מצרים ועשיתי לכם ניסים גדולים" עכ״ל.

ולפי פשוטו הענין לא מובן כלל, כי בדרך כלל התורה מזכירה יציאת מצרים כדי לחזק את קיום המצוות משום שנעשנו עבדים להשי״ת, אבל לחזק את האמונה בברכות והבטחות טובות, למה שאדם לא יאמין?

תמימותו של יהודי פשוט [שאל אביך ח"א עמ' ריט]

העו״ד היהודי מאנגליה שנושע בזכות תפילתו והבטיח שלא יבקש עוד פעם… את הסיפור שלפנינו סיפר לי קרובי, ת״ח מופלג בלונדון, ששמע זאת מאביו, והוא פלאי עד מאוד.

לאביו של הרב המספר יש ידיד עורך־דין, יהודי שיודע מעט מאוד על יהדות. והנה בשיחה אחת עמו, התלונן העו״ד בפניו, כי הוא נמצא בצרה גדולה. בעבודתו קיבל עליו להיות פרקליט של נכרי אחד שהסתבך בענין פלילי, ובמהלך המשפט התגלה כי הלקוח הזה הוא רמאי גדול, עד שהשופט לא חסך שבט־ביקרתו גם מהעורך־דין שלו, אותו האשים כי היה מודע לרמאות לקוחו, ועל כן החליט להעמיד למשפט גם את עורך־הדין.

באנגליה מתנהל כל הענין המשפטי בדרך קפדנית ביותר, השופטים מדקדקים לא רק עם הנאשמים העומדים למשפט, אלא גם עם עורכי־הדין, שלא יהיה עליהם שום רבב, ולכן נשקפה לעו׳׳ד שלפנינו סכנה גדולה, שלא רק שיפסלו אותו מכאן ולהבא מלעסוק במקצועו, אלא עלולים עוד להטיל עליו עונש כבד עם קנס. כשסיפר זאת לאביו של קרובי הנ״ל היה במבוכה גדולה ולא ידע לשית עצה בנפשו.

אמר לו איש־שיחו: שמעני ידידי, העצה הטובה ביותר היא, שתעשה ככל אחינו בני ישראל, היינו להתפלל פשוט לרבונו־של־ עולם והוא יוציא אותך מן הצרה!…

משיב לו העו״ד: מה, לבקש מהשם? – זה אינני יכול! וכל כך למה? אנמק לך טעמי: פעם כבר ביקשתי ממנו ישועה והבטחתי לו שיותר לא אבקש שום דבר!… ומה היה הדבר שביקש ונתן את הבטחתו שיותר לא יבקש?

הנה כי כן, זהו עיקרו ולבו של הסיפור שלפנינו:

מספר שנים קודם לכן הוא הוזמן לאוסטרליה לצרכי עבודתו, ויצא לשם לשהות של 6 חדשים. הוא לקח עמו בנסיעתו את בתו היחידה והאהובה, שהיתה אז בת שבע שנים. והנה, בהיותם שם באוסטרליה, חלתה לפתע הילדה בצורה קשה, והרופא הזעיק אותה מיד לבית־החולים, שם ערכו לה סידרה של צילומים, והדבר הנורא ביותר נתגלה בצילומים אלה: המחלה הנוראה ר״ל, גידול סרטני! מיד פתחו בסידרה של טיפולים, אבל עברו כמה שבועות ומצבה הלך ונעשה גרוע יותר ויותר, עד שיום אחד, זה היה בשבת, אמר הרופא לאביה העו״ד, כי מצבה קריטי, ולא נותרו לה אלא שעתיים־שלוש בלבד לחיות!… האבא היה מזועזע ונחרד לשמע הבשורה הנוראה, אך משהתאושש קמעא, נפלה החלטה בלבו ללכת מיד לבית־כנסת. אמנם הרבה לא ידע, לא זכר שום דבר של יהדות, זולת זאת זכר, שביום שהיה בר־מצוה לקחו אביו לבית־כנסת והניח תפילין.

הוא לא השתהה, יצא והחל לחפש בית־כנסת. זה היה כבר בשעות הצהרים, חיפש וחיפש עד שמצא בית־כנסת, ביהכ״נ היה אז ריק מאנשים. למזלו, היה פתוח. הוא נכנס פנימה ובהיות לבו מר עליו פרץ בבכי עז שנמשך שעתיים ללא הפוגה, ובתוך בכיו עמד ודיבר: רבש״ע, אני מוכרח לבקש ממך דבר ואני מבטיח לך שיותר לא אבקש עוד משהו!… אני מבקש ממך שבתי האהובה תישאר בחיים!… כך עוד נשאר זמן מסויים בבכיו, עד שלפתע חש באיזו הקלה על לבו. באותו רגע גמר אומר שמהראוי לחזור לבית־ החולים ולראות מה המצב.

והנה בשובו לבית־החולים ליד מיטת בתו, מקדם הרופא את פניו ואומר לו: דבר פלא ומאוד מוזר: היא פקחה את עיניה! הרופא לא היסס ומיד ערך לה בדיקה ובסיומה אמר לאב: תראה, יש תקוה! למחרת בבוקר, כשחזר שוב האב לבית־החולים, היא כבר ביקשה מעט מים. כך החל תהליך מופלא של שיקום הילדה. ועל זה עד שכעבור שבועיים היא כבר ירדה מן המיטה. משהגיעה למצב זה, החליטו מיד לעשות לה בדיקות יסודיות: האם יש לה או אין לה סרטן? והנה, נעשו הצילומים וכולם מתפעלים שם: נס ופלא! אין שום דבר! הרופאים כולם השתוממו ממש ויצאו מן הכלים, עד שהלכו ואספו את כל רופאי העיר, כשהם מציגים בפניהם את הצילומים הראשונים שהראו בבירור את הגידול ואת הצילומים החדשים שבהם לא נמצא שום דבר, וכולם הפטירו ואמרו: אין זה אלא נס משמים!…

סיים עורך־הדין את סיפורו ואמר לידידו: עתה הלא שמעת הלא הבטחתי לה׳ שלא אבקש יותר, ואיך אוכל להפר הבטחתי?…

אמר לו ידידו הנ״ל: אין בכך כלום! הרבש״ע איננו אדם, אתה אמנם הבטחת אבל אתה יכול ללכת ולבקש עוד פעם, הוא רחום וחנון וייעתר לך. מששמע כך, הלך והתפלל שוב, ואמנם תפילתו הועילה לו, הוא ניצל מן המשפט ויצא זכאי!…

הנה לפנינו כל הסיפור הנפלא ששמעתי מפי קרובי הרב, וממנו עלינו ללמוד ולהבין, עד כמה ה׳ מסבב כל הסיבות מרבה מופתיו באדם המאמין בו בתמימות ומרחם עליו לקרבו אליו ולתמכו, קל־וחומר לאדם המכיר את בוראו ומקיים מצוותיו, שאם הוא נמצא בדוחק או בצרה כלשהי, לבל יפול ביאוש חלילה, רק יתחזק באמונה ובטחון בהשי״ת, והבוטח בה׳ חסד יסובבנו א״ס.

נחזור לבאר את הפסוקים בהם פתחנו –

שאלנו – למה התורה צריכה לתת דוגמאות מיציא"מ לקיום ההבטחות הטובות?

אך באמת צריך לדעת שנפתולי היצה״ר הם עמוקים ורבים מאוד, ואחד מדרכי היצר הוא לעשות את החשבונות של הקב״ה במקום לעשות חשבון שלו.

כשאדם נמצא באיזה צרה והוא זקוק לחסד ה' הוא מיד עושה חשבון הרי אני חוטא ובודאי איני ראוי לחסד ה' וא״ב בודאי ה׳ לא יעזור לי, ואז הוא מתיאש.

והאמת הוא שאחד מיסודות האמונה והביטחון בהשי״ת, הוא לבטוח בחסד ה' דהיינו שאע״פ שאדם לא ראוי, אבל ממידותיו של הקב״ה שהוא רב חסד, ויש לאדם לקוות שהשי״ת יעשה עמו חסד אע״פ שאינו ראוי.

ועפ״ז שמענו מהגר״ש ברעוודה זצ"ל, לפרש את הפסוק באיכה (ג׳. כ׳ ־ כ״א) "זאת אשיב אל לבי על כן אוחיל, חסדי ה׳ כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו". שאחרי שמביא בפסוקים הקודמים כ״כ הרבה צרות עד כדי יאוש, ואומר אבד נצחי ותוחלתי מה׳. אומר, זאת אשיב אל לבי ועל כן אוחיל לישועת ה' ומה אשיב אל ליבי, את העובדה שחסדי ה׳ היו עלינו עד עתה כי לא תמנו, ולמה לא תמנו וזכינו לחסדי ה׳?

כי לא כלו רחמיו, ורחמיו לא נגמרים לעולם. וזה גופא נותן לנו תקוה לבטוח בה׳, שגם כשלא מגיע לנו, השי״ת יעזרינו בחסדיו.

ולכן אחרי כל הברכות העצומות שהבטיח השי״ת בריש פרשת בחוקותי עד שמגיעים לוהתהלכתי בתוככם וגו׳. כותבת התורה שמא יאמר אדם איך יתכן כך, הרי לא מגיע לנו כזה חסד ה' וא״כ זה ודאי לא יתקיים רק אם נהיה במצב רוחני גבוה מאוד, שאנו לא חושבים שאנו יכולים להגיע לזה. ואיך התורה אומרת אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם, ובגלל זה לבד תקבלו כאלו דברים נשגבים?

על זה מסיימת התורה, אני ה׳ אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים מהיות להם עבדים, וכי אז הייתם ראויים לכל הניסים והחסדים? הרי הייתם שקועים במ׳׳ט שערי טומאה, ואעפ״כ ואשבור מוטות עולכם ואולך אתכם קוממיות. א׳׳כ תאמינו בי גם עתה שאעשה עמכם הבטחות אלו למרות שלא מגיע לכם.

ובאמת הדרך הקלה של היצה"ר להפיל את האדם – זה בטענות של יאוש…

וכי אני ראוי שיעשו לי נס?

וגם אם אני ראוי – העם ראוי?

והצרה היותר גדולה – עם "האנשים הריאליים"… ומה נראה לך, שהכל עומד להשתנות? אתה לא קולט את המצב??

קיומו של עם ישראל – אמונה ואי איבוד תקוה בכל המצבים!

הנשים במצרים לא אבדו תקוה

שהמשיכו להאמין בגאולה, והעמידו צבאות של דורות!

וכך גם בגאולה העתידה:

דכתיב (ירמיה ל"א) כה אמר ה' קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו וכתיב (שם) כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך וגו' וכתיב (שם) ויש תקוה לאחריתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם:

דוגמאות לתקומה מן האפר – אף לאחר היאוש המוחלט!

הגמרא בבא בתרא צא מספרת בועז עשיר גדול היה ושפט את ישראל במשך שבע שנים ושלושים בנים ושלושים בנות היו לו ומאה ועשרים משתאות עשה בחתונתם שני משתאות לכל אחד מהם והיה מזמין את כולם מלבד אדם אחד את מנוח אבי שמשון שלא היה מזמינו מפני שלא היו לו ילדים וקודם שנולד שמשון היה אמר "פרדה עקרה היא ואין לו ילדים לחתן במה יפרע לי על הזמנתי עיין מהרש"א" ממשיכה הגמרא ומספרת שמתו כל שישים בניו של בועז בחייו כעונש על כך.

עצוב מיואש ואבל על כל בניו ובנותיו עומד בועז ואז אסון נוסף פוקדו אשתו מתה "ותהום כל העיר" רות א יט ונתקבצו כולם לקבורה ובאותו יום ממש מגיעות רות ונעמי לבית לחם.

מה עושה אדם אחר במצבו של בועז לאחר שמשכל את כל ילדיו ואת אשתו בודד מדוכא ועצוב אדם אחר היה נופל לזרועות היאוש מה עושה בועז מתחתן שוב גואל ולוקח את רות לאישה ומוליד את עובד אבי ישי לא מאבד את העשתונות ולא אומר "כאשר אבדנו אבדנו" אם יש אפשרות להתחתן שוב יש אפשרות להציל משהו אז מצילים ועושים מה שאפשר כך נולד דוד כך זכינו לתהילים.

בספר "אור ההר" מבאר הרב אייל הררי שליט"א כי מי שנמצא בחושך גדול בצרה גדולה עד שאין לו במה לאחוז יותר, יש תהילים יש נקודת אור אפשר לקרוא כמה פרקים עדיין אפשר לעשות עוד משהו אין לומר "נמאס לי מהחיים אני כבר לא יכול יותר "

בועז בכוחות הנפש שלו הוליד לנו את התהילים את הרעיון שאפילו בשעת אבדון בזמן שאפסה כל תקוה גם אז אפשר לעשות ולהציל.

דבר זה למדנו גם מרות

(יב) שֹׁבְנָה בְנֹתַי לֵכְןָ כִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ כִּי אָמַרְתִּי יֶשׁ לִי תִקְוָה גַּם הָיִיתִי הַלַּיְלָה לְאִישׁ וְגַם יָלַדְתִּי בָנִים:

ובמדרש אמר אלו הייתי הלילה לאיש. וגם הייתי, ילדתי בנים, הא אלו הייתי הלילה לאיש ילדתי בנים,

חז"ל פי' הכתובים עפמ"ש שאשה ששהתה בלא בעל עשר שנים שוב אינה יולדת,

והקשו הלא בת רב חסדא שהיתה אלמנה עשר שנים וילדה אח"כ?

והשיבו שהיתה דעתה להנשא ואז תוכל להוליד אף ששהתה בלא בעל עשר שנים,

והנה פה כתיב וימת אלימלך וגו' וישבו שם כעשר שנים, נמצא שהתה נעמי אלמנה אחרי מות בעלה עשר שנים, ובזה לא יתכן עוד שתלד בנים רק בא' משני אופנים,

א) אם כל ימי אלמנותה לא התיאשה מלהנשא והיה דעתה להנשא שבזה תוכל לילד גם אחר עשר שנים,

ב) או גם אם לא היה דעתה להנשא יש אופן שתלד בנים אם תנשא בלילה הזאת דוקא, שלילה זו היה הלילה האחרון מן העשר שנים,

וז"ש שובנה בנותי לכן כי זקנתי מהיות לאיש, ר"ל אחרי ששהתה אלמנה עשר שנים א"א שתנשא לאיש להוליד לו בנים,

אמנם אמרה כי אמרתי יש לי תקוה אם בכל משך העשר שנים שישבתי אלמנה "אמרתי תמיד שיש לי תקוה להנשא" ולא התיאשתי מן הנשואין, שבאופן זה תוכל להוליד גם אחר עשר שנים,

והצד השני הוא גם הייתי הלילה לאיש, אם אנשא לאיש בלילה הזאת שהוא הלילה האחרון שבתוך עשר שנים ועז"א במדרש אלו הייתי הלילה לאיש ילדתי בנים, ר"ל דוקא בלילה זאת, אז אשאלכם הלהן תשברנה וגו':

(יג) הֲלָהֵן תְּשַׂבֵּרְנָה עַד אֲשֶׁר יִגְדָּלוּ הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ אַל בְּנֹתַי כִּי מַר לִי מְאֹד מִכֶּם כִּי יָצְאָה בִי יַד ה':

יש פעמים שאדם נופל בחייו למצב של חוסר אונים אעפ"כ אין לו להתייאש! יש לעשות משהו גם לקבל נדר על עצמו בשעת צרה זה לעשות משהו! אפשר לבקש רחמים מהקב"ה אפשר להתפלל!

האסון הגדול ביותר הוא לחשוב שאין יותר מה לעשות "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים" כלומר שימשיך לקוות אפשר עדיין להתפלל לרחמים תמיד אפשר לעשות משהו.

מרים לא מתייאשת

דוגמא נוספת "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי" שמות ב א להיכן הלך? אמר רבי יהודה בן זבינא שהלך בעצת בתו תני עמרם גדול הדור היה כיוון שגזר פרעה "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" שמות ב כב אמר לשווא אנו עמלים עמד וגירש את אשתו עמדו כולם וגירשו את נשותיהם אמרה לו מרים אבא גזירתך קשה משל פרעה שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקבות עמד והחזיר את אשתו עמדו כולם והחזירו את נשותיהם סוטה יב

דבר מצוי ושכיח הוא אצל אנשים הנתקלים בבעיה שמוסיפים עליה עוד ועוד.

אדם א' שהכרתי היה במצב כלכלי גרוע מאד. הוא הגיע לששים אלף ₪ מינוס בבנק… כששאלתי איך הרשו לעצמם? השיבו שהמצב ממילא היה גרוע, מה לי מינוס של 15 אלף ₪ מה לי מינוס של 60 אלף ₪, ממילא את שניהם אין לי לפרוע…

פרעה גזר רק על הזכרים בלבד עמרם הוסיף עליה גם את הנקבות.

יש לדעת על אף האסון המחריד שאותו רשע היה שוחט ילדים בני יומם ורוחץ בדמם וזורקם לתוך היאור, דבר מזעזע שמביא למחשבה איך אפשר לחיות? איך אפשר להביא ילדים לעולם?

אבל חובה עלינו לדעת שאין לנו לותר כאשר אבדנו אבדנו. אם ניתן להציל יש להציל מה שאפשר.

אם אפשר להציל את הנקבות יש לעשות זאת למרות הכל עמרם הודה בטעותו ולקח חזרה את אשתו נולד משה רבנו נולדה גאולת מצרים נולדו לנו התורה והלוחות.

הזבנית והתפוחים שנפלו ארצה והחלה צועקת – התפוחים שלי! אמרו לה במקום לצעוק תחטפי גם את, שישאר לך משהו…

ר"ע ללא יאוש

כיוצא בזה איתא בגמרא יבמות סב "אמרו שנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת ועד אנטיפרס וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה והיה העולם שמם עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע והם הם שהעמידו את התורה".

מחריד ומזעזע רבי עקיבא גדול הדור ותפארתו ראש הישיבה הגדולה שבדור מאבד הכל כל מפעלו האדיר כ"ד אלף תלמידים הכל ירד לטמיון איך אפשר להתחיל הכל שוב ולהקים ישיבה חדשה ובגיל כה מבוגר.

אבל זו גדולתו של אביר הרועים למרות הכל הוא אינו אומר "כאשר אבדנו אבדנו" אלא יורד לדרום לוקח חמישה תלמידים מתחיל שוב ומעמיד את התורה מוליד לנו את כל התורה שבעל פה כדאיתא בסנהדרין פו "סתם מתניתין רבי מאיר סתם תוספתא רבי נחמיה סתם ספרא רבי יהודה סתם ספרי רבי שמעון וכולהו אליבא דרבי עקיבא " רבי עקיבא רואה שאפשר להציל ואפילו רק חמישה תלמידים אפשר לעשות עוד משהו ואפילו מעט עושה ועי"כ מוליד לנו את הידוע לנו את רבי שמעון בר יוחאי ואת הזוהר.

גם בדורנו רבים מגדולי ישראל פקדו אותם צרות שונות אך דווקא הם ידעו להתעלות ממעמקים ולא להיכנס לשברון לב ה"חפע חיים" בנו נפטר בעודו צעיר לימים ועם כל זה זכינו לחיבור הנפלא של ה"משנה ברורה".

המהר"מ שפירא מלובלין זצ"ל מחולל ה"דף היומי" העולמי שלא זכה לבנים והנה הגה רעיון שבזכותו רבים הוגים בתורה גם אנו חייבים לזכור לא להיכנס לשברון לב בעקבות צרה זו או אחרת הפוקדת אותנו אדרבה דווקא מחמתה ועל ידה ננסה לחפש דרכים להתקשר אל ה' ולעובדו טוב יותר.

דוגמא נוספת לגדלות של אדם ראינו אצל רשב"י למרות הייסורים שבאו עליו והיה נרדף מחמת גזירת הרומאים מה עשה לקח עמו את בנו וברח לתוך מערה ועסק עמו בתורה בתנאים קשים עד שבשרם נעשה סדקים סדקים עיין שבת לג.

רשב"י למרות הצרה הגדולה ממשיך ללמוד ואף לוקח את בנו עמו מדוע הוא לוקח את בנו מדוע גם בנו צריך להיענש בייסורי המערה?

אלא יודע רשב"י שחייבים לעסוק בתורה וכדי לעסוק בתורה יש הכרח ללמוד עם עוד מישהו אפילו אם יעלה זה במחיר החופש של בנו אמנם רשב"י נתון בצרה אך הוא יודע שלחסר מלימוד זה להוסיף על הצרה.

ה"חזון איש" כשנשרף ביתו לא התחיל לבכות אלא רץ מהר נכנס לתוך ביתו הבוער והציל את כתביו.

"עץ חיים היא למחזיקים בה" משל לאדם שטבעה ספינתו ים זועף גלים וסערה התורה נמשלה לעץ שאדם אוחז בו ומציל עצמו מן הסערה בחיים יש צרות תקופות קשות העולם הזה הוא חושך גדול כמו שכותב הרמב"ם שבעולם הזה אין טוב מושלם אדם טובע בים החיים אם לא אוחז בתורה בעץ החיים מוסיף צרה על צרתו התורה היא הכלי להציל את מה שאפשר להציל לא ללמוד תורה זו בחינה של "כאשר אבדנו אבדנו".

זכינו לתהילים מבועז, זכינו לתורה שבע"פ מרבי עקיבא, זכינו לזוהר מרשב"י, ולכולם זכינו דווקא מתוך מצב של דחקות וקושי אין ספק כי בועז רשב"י ורבי עקיבא היו אנשים רמי מעלה שידעו להתעלות על עצמם גם כאשר הם היו במצב של ייסורים קשים ובזכות גדלותם ורוממות נפשם הצליחו להתעלות. [ובכלל ר"ע הוא סמל הדבר, שהרי החל את כל לימודו בגיל מ', גיל שכל אדם אחר כבר לאחר יאוש…]

דבר זה רמוז גם בפסוק בפרשת ראה:

אחרי ה׳ אלקיכם תלכו ואותו תיראו ואת מצותיו תשמרו ובקולו תשמעו ואותו תעבדון ובו תדבקון (יג. ה)

מסופר, כי בכנסיה הגדולה הראשונה נפגשו הרה״ק בעל החפץ חיים זי״ע והרה״ק בעל האמרי אמת מגור זי״ע.

בשיחה ביניהם הזכיר החפץ חיים את הפסוק שלפנינו והעיר עליו הערה נוקבת:

בחוקי הלשון המילה ״אחר״ מתייחסת לדבר הסמוך לדבר שלפניו. לעומת זאת המילה ״אחרי״, מתייחסת לדבר שאינו סמוך ממש, אלא מעט מופלג מן הדבר שלפניו. לאור זאת, יש לתמוה: הלא על האדם להתקרב אל הקב״ה ולא להתרחק, ואם כן היה מן הראוי לכתוב ״אחר ה׳ אלוקיכם תלכו״, שמשמעותו התקרבות וסמיכות להקב״ה, ולא ״אחרי״?

אלא ביאר החפץ חיים – לעיתים תוקפות את האדם מחשבות של דיכאון וייאוש. נדמה לו שהוא עומד על סף תהום, רחוק ומרוחק מאביו שבשמיים, עד שהוא משוכנע כי הקב״ה לא יעזרהו בשעת מצוקתו הגדולה. אך גם זה הוא מתכסיסי היצר, המבקש להמיתו, ואין שמץ של אמת ברעיון פסול זה, שכן עד דכדוכה של נפש מקבל הקב״ה, האב הרחמן, את בניו ומושיעם בעת צרה, בכל עת ובכל מצב!

וזו כוונת הפסוק: גם כאשר נדמה לאדם שהוא במצב של ״אחרי״ ה׳ אלוקיכם רחוק ומופלג ממנו, מכל מקום אל יתייאש, אלא יתאמץ גם אז ללכת ולהידבק בשכינה, אף בכוחותיו האחרונים, ואז תבוא לו ישועת ה׳ כהרף עין.

נענה לו האמרי אמת והוסיף: ואני אתרץ לכם תירוץ חסידי!

״אחרי ה׳ אלוקיכם״ – במידה שחושבים שעדיין רחוקים מה' ״ובו תדבקון" – דווקא אז אנו זוכים להיות קרובים לו, כי ״קרוב ה׳ לנשברי לב״ – למי שלבו נכנע ושבור…

אך לא נתבלבל בין לב שבור ללב מדוכא, שהמדוכא חסום מלפעול, והשבור עדיין חדור מוטיבציה לעשות ולהתקדם!

שם אה-י-ה

למדנו כ״ק בעל ׳ברכת אברהם׳ זי״ע כאשר שאל משה רבינו את השי״ת בסנה בתחילת שליחותו: ׳ויאמר משה אל הא־לוקים אנכי בא אל בני ישראל ואמרתי להם אלוקי אבותיכם שלחני אליכם ואמרו לי מה ש אומר אלהם׳, ענה לו ד׳ תאמר להם: ׳אלקי אבותיכם שלחני אליכם׳(שמות ג׳ י״ג י״ד). [נדצ"ל אהי'ה אשר אהי'ה, אהי'ה שלחני אליכם] –

מבאר ה׳ברכת אברהם׳ עניינו של שם זה כשיהודי מקבל על עצמו מה שהיה היה, ומעתה בריה חדשה, אף שכבר קיבל על עצמו פעמים ונכשל, מקבלו הקב׳׳ה ברצון. רק תאמר "אהיה" – טוב מכאן ואילך!

יהודי לעולם לא מתייאש [אמונה שלימה פ' עקב]

סיפר לי הרה״ג רבי יגאל בראון שליט״א: אחד המאורעות שהרעישו את העולם בכלל ואת יהדות העולם בפרט, היה מקרה הרצח שאירע בעיר טולוז שבדרום בצרפת, עיר פסטורלית ושקטה מאד, כאשר ביום שני כ״ה באדר תשע״ב, בשעות הבוקר בזמן שעת פתיחת הלימודים, בשעה שמונה בבוקר כשכל הילדים מזדרזים להגיע לבית ספרם ״אוצר התורה״, הגיע מחבל ערבי והחל לירות באקדחו ללא הבחנה על הילדים ועל הוריהם כשבכונתו לרצוח כמה שיותר יהודים, ולדאבון לב, מהיריות נהרגו הרב יונתן סנדלר ושני בניו גבריאל ואריה הי״ד, וכן מרים בת השמונה בתו של מנהל בית הספר הרב מונסונגו שליט״א.

רצח זה זעזע את כל העולם. נשיא צרפת הגיע מיד למקום הרצח, וכל העולם רעש וגעש ממקרה איום ונורא זה. העסקנים נכנסו מיד לתמונה, היות ובצרפת הנוהג במקרה כזה שלא משחררים את גופת ההרוגים, אלא רק לאחר שלשה ימים, כדי שיוכלו לחקור את הראיות ונסיבות המקרה, והעסקנים הבהירו למשטרה הצרפתית שהם לא רוצים לעבור על איסור ״הלנת המת״ שזהו איסור חמור וצער גדול לנפטרים, לכן הם הפעילו קשרים מיוחדים, וביקשו היתר מיוחד לשחרר את הגופות, והשלטונות התחשבו ברגישות של המקרה והסכימו לבסוף. וכך העבירו את גופות הנרצחים לירושלים ובהלוויה רבת משתתפים נקברו הנרצחים בהר המנוחות.

אלמנתו של רבי יונתן סנדלר הי״ד גברת אווה סנדלר שתחי׳ ששמעה על האסון ידעה שעכשיו היא צריכה לשבת שבעה על בעלה וילדיה, אבל הרי כל מטרת בואם שלה ושל בעלה לטולוז הייתה שליחות של קירוב רחוקים, ופעילות רוחנית, והיות והיא הייתה עכשיו בתחילת נושא של התחזקות בעניין ברכת ״אשר יצר״ מתוך ברכון, להודות לה׳ על התפקוד הבריא של הגוף האנושי, לכן מיד כאשר שמעה על האסון התקשרה לאותו ארגון שמחלק בחינם ברכונים של ״אשר יצר״, ואמרה להם, אני האלמנה של הנרצח מטולוז, אני צריכה להתחיל עוד מעט לשבת שבעה על בעלי וילדי, ולא אוכל לטפל בהזמנת הברכונים בשבוע הקרוב, לכן עכשיו אני מבקשת ממכם, כשעדין מתי מוטל לפני, שתשלחו לי מאה ברכונים של "אשר יצר״. איזו גדלות יהודית!

שבוע לאחר מכן, ביום שני ג׳ ניסן, התקיים טכס אזכרה והספד בירושלים בשכונת בית וגן בישיבת ״אור ברוך״, הספד ממלכתי בו השתתפו הרבנים הראשיים לישראל, חברי כנסת, שרים מהממשלה, שגריר צרפת בישראל, ועוד נכבדים.

המספידים שדיברו בצרפתית, היו האבא של הרב יונתן הי״ד, וכן חמיו, אביה של אשתו, ראש ישיבת ״אור ברוך״ הגאון רבי מיכאל טולדנו שליט״א, וראש הישיבה שבה למד הנרצח בבחרותו, וגם שגריר צרפת בישראל כריסטוף ביגו. הם עלו ודיברו על הנפטרים שנהרגו על קידוש השם, על מעשיו הנפלאים של הרב יונתן הי״ר, על פעילותו הרוחנית, על מסירות נפשו למען ילדי ישראל, על הפירות שהוא השאיר אחריו, שיהיו לו למליץ יושר.

אחר כך עלה מספיד אחר, והספיד כשדיבר על השכר שיש לנרצחים בעולם הבא, על העתיד שיש בעולם הבא, שיש המשכיות לכל מה שפעל ועשה הנפטר.

לאחר שנגמרו שורת ההספדים, והמנחה רצה לסיים את הערב המרגש המרטיט, התרחש פתאום באולם דבר מאד מעניין, וכך סיפר לי אחד המשתתפים שם: גוי כושי, מבוגר בשנים, ניגש למנחה הטכס, ומתלחש איתו.

הקהל באולם לא הבין מדוע מתעכב המנחה מלסיים את טכס האזכרה, ומה בעצם מתרחש בבימת המספידים עם אותו גוי כושי מבוגר. עד שניגש מנחה הטכס למיקרופון ואמר שלדברי סיום הוא רוצה להזמין לדבר בפני הקהל הנכבד את שגריר קמרון בישראל, שהוא גם זקן השגרירים, ומכונה ״נציג השגרירים בארץ״. שביקש ואפילו התחנן שהוא זקוק לומר כמה מילים לקהל הנאספים, ואפילו שהוא לא היה אמור לדבר, ולא ביקשו ממנו לשאת דברים, בכל זאת, הוא מרגיש שהוא צריך וחייב לומר דבר מאד חשוב לקהל הנאספים, והוא יאמר זאת בכמה מילים.

שגריר קמרון קם שוב ממקומו וניגש לדבר במיקרופון לפני קהל השומעים ואמר כך: כל הדרך מתל אביב לירושלים, חשבתי לעצמי, בטח אמצא כאן אנשים, כועסים, מתלהמים, ומשתוללים, עם רוח של נקמה שמלווה אותם בפיהם, והנה הגעתי לכאן והופתעתי, אני רואה ארבע מאות אנשים שיושבים כאן בסדר מופתי, רגועים ובשקט וללא כל צעקה, ובלי אלימות לא מילולית ולא פיזית.

חשבתי בליבי שכאשר יתחילו המספידים לדבר בפני הקהל, הם יתסיסו את הקהל, ילהימו את ציבור הנאספים, ידברו נגד הרוצח, ינאמו נגד האיסלם, יצאו חוצץ כנגד ממשלת צרפת שנותנת יד רכה למעשה טרור של ערבים, והנה שוב התבדיתי, כאשר אני רואה שכל המספידים דיברו אך ורק על מידות טובות, ועל דברים חיוביים.

חשבתי לעצמי כל הערב, אני נמצא כאן בין יהודים, מה הסוד שלכם, מה הסוד של העם היהודי, וכאן גיליתי את הסוד הנסתר, כאן טמון סוד עוצמתו של העם היהודי, שאתם העם היהודי לא חושבים על העבר, אתם לא מתבוססים באתמול, אלא חושבים אך ורק קדימה, על המחר, לא מתייאשים, יש כאן ציבור מחוזק שמביט אך ורק עם הפנים קדימה, לא מסתכל אחורה. לא מתעסק במה שקרה בעבר אלא מתרכז אך ורק במה שצריך לעשות בעתיד, זהו הסוד הגדול שלכם, ואני מקנא בכם במעלתכם הגדולה הזו, וכך סיים את דבריו וירד מהבימה.

הוסיף הרב יגאל בראון ואמר שיסוד זה מצאנו אצל שנים מגדולי התנאים, האחד הוא רבי יוחנן בן זכאי, בזמן תקופת חורבן בית שני כמסופר בחז״ל (גיטין נ״ו ע״א) שרבי יוחנן בן זכאי הצליח בעורמה לצאת משערי העיר הנצורה ולהגיע עד אספסינוס, ולאחר דין ודברים ביניהם, אומר אספסינוס לרבי יוחנן בן זכאי, בקש ממני דבר שאתן לך, אמר לו רבי יוחנן תן לי יבנה וחכמיה, ושושלת רבן גמליאל, ורופאים שירפאו את רבי צדוק.

וצריך ביאור מהו המסר של חדל בסיפור זה.

ביאור הדברים הוא כך: המצב בירושלים היה נורא, רעב איום וגדול, ״כספם וזהבם זרקו בחוצות״. ״נשים רחמניות בשלו ילדיהן״, יאוש ללא תקנה וללא תקוה.

אולם רבי יוחנן בן זכאי בתוך המצב הנורא הזה, ידע את היסוד הגדול שצריך להסתכל על העתיד, לראות קדימה, להמשיך הלאה את עם ישראל, אסור להתייאש, צריך לחשוב איך מתוך החושך הנורא והאיום, אפשר ליצור את ההמשך של הכלל ישראל, והוא מצא את הניצוץ שיוכל להמשיך את השלהבת של כלל ישראל, בזה שהוא ביקש את שלושת הבקשות, יבנה וחכמיה שהיא שרשרת הדורות בלימוד התורה. שושלת רבן גמליאל היא מלכות בית דוד ורבי צדוק שמכוח תעניתו בזכותו ראוי עם ישראל להתקיים.

זה מה שלימד אותנו רבי יוחנן בן זכאי, בכל מצב, ובכל שלב חיים, אין להתייאש, צריך תמיד לחפש את הניצוץ, ואיתו להמשיך לחשוב על עתיד עם ישראל.

השני שלימד אותנו פרק זה בחיים, הוא רבי עקיבא. היו לו עשרים וארבעה אלף תלמידים מכל רחבי ארץ ישראל, מעכו בצפון ועד אנטיפטרס שבדרום, וכולם, כן כולם, מתו במשך שלושים ושלושה ימים. טרגדיה איומה ונוראה. אי אפשר בכלל לתאר אסון נוראי זה שאירע לעם ישראל, ובעיקר לרבם רבי עקיבא, שכל עמלו ויגיעו בישיבתו יורד לטמיון.

אדם במצבו של רבי עקיבא היה מתייאש ואומר: אין רצונו של הקב״ה שאהיה מלמד תורה לאחרים, ואינו חפץ בתורתי, שהרי כל תלמידי מתו, אם כן אפסיק מכאן ולהבא ללמד תורה.

אולם רבי עקיבא לא נהג כן, ולא התייאש מאסון גדול זה, אלא להיפך, הלך לדרום, ומצא חמשה (שבעה) תלמידים חדשים, והחל ללמדם ולמסור בידם את התורה, ולהמשיך בכך את שושלת התורה, ומהם נותרה התורה לימינו אנו, והמשיכה שושלת התורה לדורות הבאים, ואילולא מעשה זה של רבי עקיבא שאילו היה מתייאש והיה נשבר מהטרגדיה הנוראה, ולא היה הולך לדרום ומלמד לתלמידיו החדשים, לא הייתה בידנו היום תורה.

רבי עקיבא לימד אותנו שיהודי לעולם לא נשבר, לא משנה איזה חורבן או הרם הוא עבר, תמיד אפשר להתחיל מחדש. תמיד צריך להסתכל קדימה אל עבר העתיד.

וזוהי בעצם השמחה שאנו שמחים ביום ל״ג בעומר, אפילו שבעצם היה אסון גדול בימים אלו, אבל ההתחלה החדשה שהייתה ביום ל״ג בעומר כדברי הפרי חדש והחיד״א (״טוב עין״ סימן י״ח סימן תצ״ג דין ב,. ״מראית עין״ ליקוטים סימן ז׳ אות חי) שביום זה התחיל לשנות לתלמידיו החדשים, ״ויאור להם שתחזור התורה״ ולכך עושים שמחה.

יהודי לעולם לא מתייאש.

העומר – עידוד לעתיד

והניף את העומר לפני ה' לרצונכם ממחרת השבת [ממחרת י"ט ראשון של פסח] יניפנו הכהן. וספרתם לכם ממחרת השבת מים הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה. והקרבתם מנחה חדשה לה'. [ויקרא כג יא-טז]

רשי מסביר – מנחה חדשה היא המנחה שהחדשה שהובאה מן החדש.

וא"ת הרי קרבה מנחת העומר, ואם כן זו כעת אינה חדשה?

אלא מנחה זו אינה כשאר כל המנחות שהיא באה מן השעורים, ומנחת הבכורים יש בה מלחם חטים חמץ.

תורה מלשון הוראה. כתב ספר שם משמואל רעיון נפלא.

לכל אדם ישנן תקופות של גאות ושפל. ימי אהבה וימי שנאה.

לחם חטים, שגם תפח והוא חמץ, הוא מאכל אדם משובח. שעורים הוא מאכל בהמה. ואף מזיק לאדם.

יש בנ"א המשימים עצמם כבהמה. פרש"י שהם דכאי רוח. [חולין ה:]. מה תקנתו?

אומרת התורה: ממחרת השבת – תזכרו שאתם לאחר השבת = פסח, לאחר יציאת מצרים. יציא"מ מלמדת שגם אם שקועים במ"ט שערי טומאה, אין לאבד תקווה. הרי לעמ"י היו מאתיים ועשר שנות שעבוד מתוך ארבע מאות, ועוד מאה תשעים שנה לפניהם, ואין סיכוי שיחזיקו מעמד, רוחנית וגשמית כאחד. אולם הם לא הזניחו את התבדלותם ממצרים, ולא שינו שמם לבושם ולשונם, והיו להם מגילות שחיזקו את ליבם לקראת הגאולה, ונושעו.

יניפנו הכהן, לדעת שגם ממצב זה תתכן תנופה והגבהה, לאחר לקחי יציא"מ שעברנו.

על זה מסיימת התורה, אני ה׳ אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים מהיות להם עבדים, וכי אז הייתם ראויים לכל הניסים והחסדים? הרי הייתם שקועים במ׳׳ט שערי טומאה, ואעפ״כ ואשבור מוטות עולכם ואולך אתכם קוממיות. א׳׳כ תאמינו בי גם עתה שאעשה עמכם הבטחות אלו למרות שלא מגיע לכם.

*

כל ישראל ערבים – לטוב ולרע

[פרשת בהר בחוקותי הרב נבנצל]

וכשלו איש באחיו מפני חרב ואין רודף אתכם׳ (ויק׳ כו, לז).

התורה הקשה שבפרשת ״בחקותי״, נקראת ברוב השנים עם פרשת ״בהר״, ויש לפחות שלושה טעמים לצירוף פרשיות אלה דווקא:

א. חז״ל אומרים, שעזרא הסופר תיקן שקללות פרשת ״בחקותי״ תקראנה לפני חג השבועות, שהוא יום־הדין לפרות האילן (ר״ה א, ב) ״כדי שתכלה שנה וקללותיה״; לולא הצמדת ״בחקותי״ ל״בהר״, לא היתה פרשת ״במדבר״ מפסיקה בין קריאת הקללות לשבועות, ואין זה סימן יפה ליום שהעולם נידון בו.

מטעם זה, אגב, נקרא תמיד את פרשת ״ניצבים״ ותוכחתה בחודש אלול, לפני ראש־השנה (מגי׳ לא:).

שני הטעמים האחרים לחיבור, נכונים בכל שתי פרשיות מחוברות:

ב. משום שהן קצרות. כדי לסיים קריאת כל התורה בשנה חייבים לצרף מספר פרשיות, וצירוף שתי קצרות 3וקל על השומעים.

ג. הצירוף, מעיד גם על עניין פנימי המשותף לשתיהן. ״ויקהל־פקודי״, למשל, עוסקות בהקמת המשכן!

״תזריע־מצורע״ – בעניין נגע־צרעת; ״אחרי מות־קדושים״ – בענייני עריות; ו״ניצבים־וילך״ – הן תוכחת משה לפני מותו. מכנה־משותף זה, פעמים שהוא גלוי לעין, ופעמים – כמו בפרשיות שלנו – הנו מוצפן יותר:

העניין המרכזי בפרשיות ״בהר־בחקתי״ – הוא השמיטה. מצווה זו מפורשת בתחילת ״בהר״, ונרמזת בדברי חז״ל בלבד (ערכי ל:); ואילו ״בחקותי״, מתארת את הגמול למצווה זו: השכר שבראש הפרשה הוא על שמירתה – וכאן עדיין נסתרת השמיטה; ואילו עונש התוכחה בא על אי־שמירתה, ושם שָבָה שבת־הארץ להגלות: ״אז תרצה הארץ את שבתתיה ואתם בארץ אייביכם״ (שם, לד).

תורה – חייבים לרכוש בעמל _

בנוסף לעניין השמיטה, באה התוכחה על ביטול־תורה; וכמוכח מן הפסוקים: ״אם בחקותי תלכו״ – שתהיו עמלים בתורה״ (ויק׳ כו, ג; תו״כ) אזי תזכו לברכה שבראש הפרשה – אך ״ואם לא תשמעו לי״ – להיות עמלים בתורה״ (שם, יד? תו״כ) יבוא חלילה המוזכר בתוכחה.

כי תורה הנרכשת בלא עמל וטורח – מסביר הט״ז בראש דיני ברכת־התורה (או״ח מז, א) – אינה קניין של קיימא! אין התורה מתקיימת, אלא במי שכרמית עצמו עליה (ברכי סג:) ובלא עמל, יעזוב האדם בהררגה את התורה – ואז ימצא חשוף לקללות התוכחה. אמנם, בתוכחה מופיעות גם עברות נוספות – כמו ההליכה בקרי עם ה׳ – אך אלה הנן תוצאה נגררת, של אי־שמירת שתי המצוות היסודיות: שמיטת־הארץ, המסמלת את מלכות־ה׳ בעולם ובארץ בפרט, ולימוד התורה. מובן, ששתי אלה שלובות זו בזו: לימוד תורה, מרומם ומביא את האדם לשמור שמיטה, ושמירה זו, מביאה לכך שיהיה לו זמן ללמוד תורה. ואכן עם תום השמיטה, מציין מעמד־הקהל את סיום שנת העיסוק המרוכז בתורה, ואת קבלתה המחודשת בפתח שש שנות העבודה הבאות לטובה.

כל ישראל ערבים – מניין?

והנה, אם נתבוע ברשימת העונשים החמורים שבתוכחה, מופיע לקראת סוף הרשימה עונש, השונה בסיבתו מקודמיו: ״וכשלו איש באחיו״ – דרשו חז״ל: ״איש בעוון אחיו״. לאחר שקיבל עונש על מעשיו, נענש האדם גם על מעשי חברו. ולכאורה, הכיצד?! וכי אדם יענש על מה שאחֵר עשה?! –

מכוח תמיהה זו, הסיקו חז״ל מסקנה ברורה: ״מלמד שכל ישראל ערבים זה בזה״ (שבו׳ לט.).

כשם שערב להלואה, נתבע לעתים על מעשי אחר – כך הוא בעם ישראל.

מהי בעצם ערבות? – אדם שנעשה ערב להלואה שנתן צד א׳ לצד ב׳, הוא. הנו הסיבה להלואה.

רק משום שצד א׳ האמין לו וסמך עליו, הסכים להלוות לצד ב׳, ובלעדיו – לא היתה ההלואה מתבצעת.

וכיוון שהערב היה הסיבה שהולידה את ביצוע ההלואה, יתכן ויתבע גם לפרוע אותה לצד א׳ – למרות שלא נהנה מאותה הלואה – וזאת במקרה שצד ב׳ אינו משלם; אינו ממלא את חלקו בהסכם.

מתוקף ערבות זו, איפוא, עלול יהודי להענש על חטאו של יהודי אחר.

כי במעמד סיני, העביר צד א׳ תורת־אלקים לצד ב׳, וכל אדם מישראל התחייב ערבות תובענית, האומרת שהוא אחראי אישית לכך, שכל־אחד משישים הריבוא המהווים את צד ב׳, ימלאו חלקם בהסכם (סוטה לז:).

כולם היו ערבים לכולם; כולם היו סיבה לכך שה׳ הסכים ל״הלוות״ תורה לישראל, ולכן – עלולים הם גם להתבע על־כך.

הזכרנו (עיין שיחה כב) שהתורה לא נתנה ליחידים, אלא לחטיבה מאוחדת של שישים ריבוא!

כעת נתחדש לנו, שלאותה חטיבה היו שישים ריבוא ערבים. כל אדם, היה גם חלק מצד ב׳ שבהסכם, וגם ערב, לכל המרכיבים עמו את צד ב׳. ואכן השורש: ערב, עניינו ערבוב, חיבור! הערב מתחבר אל ההלואה ונעשה חלק ממנה. (שתי אותיות־היסוד של השורש הן ער, ומהן נגזר: ערג, כמיהה לחיבור, ערה: ״ומתערה אאזרח״, מתחבר [תהל׳ לז, לה]! ערוי־דם; עריות! ערך מערכה; ערם ערימה. וכדרך שורשים רבים הנושאים גם את הפוכם: ערירי; ערו עד היסוד״ [שם קלז, ז]; ״ערער..״! ״..בערבה ״ (ירם׳ לז, ו) בודד בערבה, שהיא מישור חשוף חסר־עצים – כל אלה עניינם בדידות וחוסר־חיבור).

אבל אשמים אנחנו על אחינו

ומעתה: מאחר והתורה היא יסוד האומה, ויסוד זה הופיע בעולם רק מתוך גיבוש וערבות הדדית, נמצא שכל ערב, כל־אחד מאתנו, הריהו מחוייב ישירות למצב עם ישראל, ברוחניות ובגשמיות כאחד. אדם היכול לפרנס את כל עניי־ישראל – חייב לעשות זאת;

תלמיד־חכם היכול לבכות את ישראל בתורה ובמצוות – חייב לעשות כן, מכוח היותו ערב ליסודו של עם־ה׳ בסיני.

כי ערבות פרושה, שעל הערב לעשות כל שביכולתו, כדי שכל מרכיבי צד ב׳ ימלאו את חלקם בהסכם.

אמנם, אין דיני־שמים כדיני בשר־ודם: בדיני ממונות, חייב הערב לשלם בכל מקרה! גם אם עשה מאמצים עילאיים להביא את הלווה לשלם.

אבל בדיני יודע־תעלומות, לא יתבעו מן הערב אם עשה כל שביכולתו למנוע את החטא (שבו׳ לט:) שהרי ״אונס – רחמנא פטריה״ (ה׳ פטרו – ב״ק כח:).

אחריות נסתרת – מכח חולשתינו הרוחנית

לפי־זה נשאל: אם מישהו מחלל שבת בשפת־הים, ח״ו, האם תהיה טענה כלשהי אל ערב השומר־שבת כהלכתה בביתו, או שהדבר יחשב כאונס׳ – כמדומני, רבותי, שאותו חילול־שבת מעיד, שגם השבת של שומרי־השבת לוקה בחסר! ומניין לי זאת? – מפסוק מפורש:

לאחר שאנשים מישראל חיללו שבת ביציאתם ללקוט מן, טוען ה' כלפי משה וישראל: ״עד אנה מאנתם לשמר מצותי ותורתי״ (שמות טז, כח, חזקוני). וכי משה וישראל מיאנו?! הלא ישבו ודאי ושמרו שבת על כל דקדוקיה!

וניחא, אם היה מדובר לפחות בקבוצה מתוך העם וכדומה – אבל מדובר בדתן ואבירם הידועים לשמצה, שכל ילד מכיר את מעלליהם (תו״ש שם אות קמג) – ובכל זאת! הערבים נתבעים, על שלא עשו כל שבידם למנוע את המעשה. אם כלל ישראל היה משמש דוגמה טובה יותר בשמירת השבת אם היה הוד־השבת זוהר מכל אדם, קורן מכל אוהל – לא היו השנים מעיזים לעשות את שעשו.

וכבר אמרו: ״אין לך משפחה שיש בה לסטים – שאין כולה לסטים, מפני שמחפים עליו״ (שבו׳״לט.);

כל יציאה מן הכלל, מתרחשת כשהכלל מאפשר זאת: אם בהסכמה שבשתיקה, ואם ברפיון נחישות.

מה עושה ערב ממולח?

מן היסודות אצלנו הוא, שהשאיפה הגדולה אליה צריך אדם לחתור, היא דימוי הצורה – צלם־האלקים – ליוצרה. ובמה אפשר לדמות לאלקים־חיים? – כפי הנתפס בחושינו המוגבלים, מידתו המרכזית של הבורא, השורש לכל הנהגותיו, הוא הרצון להטיב! להעניק, לגמול־חסד (שבת קלג:; וע״ע עמי כג)

ולכן במקביל, עלינו למקד את התדמותנו אליו, דווקא במידת הנתינה.

אך מה בדיוק לתת? – מאחר שכושר נתינתו של האדם מוגבל, ברור הוא שעליו לרכז את נתינתו בחיוני ביותר: בתחום הרוחני שהוא עיקר תכלית העולם, ולא בתחום הגשמי שהנו אמנם טפל הכרחי – אך מגדר טפל לא יצא.

ברם אין זאת אומרת, שאפשר למעט בנתינה גשמית לזולת.

חשוב אמנם לדעת שהנתינה הרוחנית היא עיקר, כדי שלא נהפוך את הגשמיות לעיקר – אך בפועל, עלינו לדאוג לכל צורכי החבר, כשם שגם הבורא משפיע גשמיות, כאמצעי לרוחניות. כדי שתווצר האפשרות לתת לזולת את הטוב ביותר, את הרוחניות שתועיל לו בזה ובבא;

[הגרי"ס סלאנט הורנו – העוה"ז של החבר שלך – הוא העוה"ב שלך!

הגר"ח עוזר שהיה גאון גדול, העיד עליו הגר"מ ליפקוביץ שפעם נכנס אצלו וראה אותו מכתיב לכמה אנשים בו זמנית, וגם עונה לשאלה שנשאל בע"פ. שאלו את הרב ליפקוביץ מספרים שהרב היה כותב בשתי ידיו בו זמנית? אכן, זה שמעתי, אך סיפרתי מה שראיתי.

כשהגר"י גלינסקי בצעירותו הלך אליו היה בטוח שישאלנו על מה הוא לומד, אך הרב הסתכל על נעליו ונתן לו כסף לקנות נעלים והתעניין היכן הוא אוכל וכו'.

[אמר רבי ישראל מסלנט – כשבחור מתחזק קצת בתורה ומצוות בראדין, הוא גורם לכך שהסטודנט היהודי בצרפת לא יתבולל! עמ"י עשוי כשלשלת, אם ראש השלשלת מתרומם- נמשכת אחריו כל השלשלת! ואם הוא יורד חלילה…

כדי לפתח רצון לשמוע את דבר־ה׳ – חובה להקדים ולהקפיד בנתינה הגשמית לזולת. מי שיקח לעצמו את המנה הטובה בארוחת־הצהרים, ולחברו יתן תירוץ טוב בריטב״א – קשה להניח שהמונים ישחרו לשתות דבריו בצמא… וחיינו: ״דרר־ארץ קדמה לתורה״ (ויק״ר ט, ג); דברים, שאינם עולים ממון ומצויים בשפע: יחס לבבי והקדשת־זמן להתעניין במצבו של תלמיד חדש; משפט־עידוד שאינו מזיק אף פעם לאף אחד – כל אלה כלולים בהתחייבות הערב. צרכיו הגשמיים של הזולת – נוגעים אל רוחניותו. אם יחוש שלא בנוח בישיבה, אם יהלך בהרגשה שקיבל חדר פחות טוב משל אחרים, ודאי לא ימליץ לחברו לבוא לישיבה, ולא ישלח את בניו אחריו וכו׳ – ממש: ״וכשלו איש באחיו״, חס־ושלום.

ולעומת זאת, הרעפת־חום אל החבר, תגרור רבים אחרים להתקרב לה׳, ולמלא את חלקם ?הסכם־סיני. והלא כל ערב פיקח, מעוניין שמצב־רוחם של הלווים יחיה מרומם, כדי שימלאו את חלקם בהסכם

חיוך על השפתיים עם ״בוקר טוב״ – מסוגל להבדיל בין בחירת החבר בררר־חיים מלאת אור־ה׳, לבין דשדוש בסמטאות חשוכות כל ימיו וממש כך, ללא כל מליצה.

ולפיכך, היותנו ערבים עבור כל בר ישראל באשר־הוא, מחייבת אותנו לעשות כל שלאל־ידנו כדי שיקיים את שהתחייב בסיני, ורק כך, נהיה נקיים מה׳ ומישראל. אחרת – עלול הערב להיתבע על־ידי המלווה לשלם את החוב, חלילה, כדין כל ערב;

ומן הסתם, על הטענה שלא התאמץ גם בעניין קל כמו הפגנת יחס לבבי – יתקשה ודאי הערב לענות כהלכה.

הערבות לאידך גיסא – הצלת הכלל!

היה הוא שורף – ורבי שמעון מרפא. עד שראו זקן רץ בערב־שבת, ובידיו שתי חבילות הדס להריח בהן בשבת. שאלוהו: ולשם מה שתי חבילות? אמר להם: אחת כנגד ״זכור״, ואחת כעד ״שמור״. אמר רבי שמעון לבנו: ראה כמה חביבות מצוות על ישראל! – ונתיישבה־דעת רבי אלעזר (שבת לג:). וקשה: וכי איזה מרגוע למצוקתו, מצא רבי אלעזר באותו זקן? אמנם אדם אהד מהדר במצוות – אך מה עם השאר הממשיכים לחרוש?! –

אלא שזהו סוד הפן האחר של הערבות, שבלעדיו אין הבנה לסיפור: כשם שכושלים ״איש בעוון אחיו״ – כך גם זוכים איש בזכות אחיו! גם מידת־דין מתוחה על העולם, כאותה שהיתה ברבי אלעזר באותה שעה – הופכת לחסד בזכות אדם בודד! כי עוצמת המצווה גדולה פי חמש־מאות מעוצמת החטא (תוספי סוטה ד, א) ובזכות זקן אחד המהדר בכבוד־השבת – זוכה הכלל כולו!

ומובן, שכאשר שנים עושים מצווה – זכותו של הכלל תגדל פי כמה! שכן ״אינם דומים מועטים העושים את התורה, למרובין העושים את התורה״ (רש״י לויק׳ כו, ח, מתו״כ). ושמעתי ממו״ר הגאון ר׳ נחום פרצוביץ׳ שליט״א נזצ״ל), שלכן שולחים למלחמה חיילים רבים ולא חיל בודד – למרות ש״אין לה׳ מעצור להושיע ברב או במעט״ (ש״א יד, ו) – משום שזכותם הרוחנית של יהודים רבים גדולה יותר. כאשר יהודים עושים מצווה יחדיו, יש לכל־אחד:

א) שכר על שהוא עושה מצווה; ב) שכר על שעוזר הוא לחברו לעשות מצווה.

מסופר על הגר"י גלינסקי שפ"א היה בשמחת נישואין באמריקה שם החמרנות שולטת בכיפה, ואף אנשים שומרי מצוות מחשיבים לממון מאד… ובאותה חתונה גביר אחד חיתן את בתו עם חתן אברך בן תורה. היה כל חביריו הגבירים, וחשתי שהם קצת מזלזלים בחתן שהוא בן ישיבה ו'לא פרודוקטיבי'… ביקשו ממני לקום ולדרוש, קמתי ואמרתי תדעו לכם שהחתן שלנו אמנם צעיר, אך הוא קבלן גדול! הוא בנה באוהיו, בקליבלנד, במיאמי, בניו יורק, היכן לא! וחוץ מזה הוא בן תורה אמיתי, מקפיד על קלה כבחמורה כו'… לאחר הדרשה פנה אלי הגביר ואמר לי על מה כבודו דיבר? הוא לא קבלן ולא שום דבר דומה! אמרתי לו, מה אתה סח, האם כבודו לא קורא בכל יום תלמידי חכמים חכמים מרבים שלום בעולם שנא' וכל בניך למודי ה', אל תקרי בניך אלא 'בוניך'!!! הבנאים והקבלנים הגדולים בעולםל הם הת"ח! הם הבונים את העולם, ובזכותם העולם קיים.

וכפי שאמרנו כשיהודי לומד תורה, הוא בונה את העולם גם ברוחניות וגם בגשמיות. השפע יורד לעולם בזכותו.

רבי חנינא זן את כל העולם בזכויותיו!

דוגמה לדורות

צא ולמד מעתה: אם העונש על אי־המרצת החבר לקיום־מצות, הוא גדול עד כדי האמור בתוכחה; אם ״וכשלו איש באחיו..״ הוא נורא כל־כך, עד שנאמר בעקבותיו ״ולא תהיה לכם תקומה לפני איביכם״ (שם) חלילה־וחס – כמה עצום הוא שכרו של המשתדל שחברו ילמד תורה?

של המתאמץ שעוד ועוד יהודים יאמינו בה׳ של הלומד עם חלש ממנו, וגורם בזה שיראה ברכה בלימודו ויחליט לשבת בבית־ה׳ כל ימי חייו, הוא ובניו ובני־בניו – ודאי ששכרו של ערב זה הוא ממש לאין שיעור!

וזהו שדרשו על־ ״פיה פתחה בחכמה ותורת־חסד על לשונה״ (משלי לא, כו) מיהו שתורתו זוכה לתואר: ״תורת־חסד״? – זהו המלמד תורתו לאחרים (סוכה מט:).

– עניין זה, הוא יסוד גדול בלימוד התורה. להבין שהלומד שלא על־מנת ללמד אחרים – אמנם אי־אפשר לומר שאין זו תורה כלל – אבל ללא ספק יש פגם בשלמות תורתו. ומדוע׳ – משום שמשה רבנו ציוונו לא רק שצריך ללמוד תורה, אלא גם איך צריך ללמוד: ״ראה למדתי ־ אתכם חקים ומשפטים כאשר ה׳ אלקי״ ופירשו: ״מה אני [למדתי] בחינם – אף אתם בחינם״ (דבר׳ ד, ה; נדר׳ לז.). אופן הלימוד של משה מפי הגבורה, הוא בניין אב לכל המלמדים: כשם שמשה למד בחינם, כך גם לימד העם בחינם, וכך גם ילמדו הם את תלמידיהם בחינם (רמב״ם הל׳ ת״ת א, ז. ומה שהמלמדים נוטלים כיום שכר, כבר כתבו הפוסקים:

א. שהוא שכר־בטלה – שבאותו זמן יכול היה להשתכר בעבודה אחרת!

ב. שכיוון שמלמד כל היום, הריהו כמי שאין לו ממה להתפרנס, ומותר – רא״ש, בהג״מ שם). וכן אמרו על: ״והודעתם לבניך..יום אשר עמדת לפני ה׳ אלקיך בחירב״ – שתלמד תורה לבניך, כיום אשר עמדת בחורב: מה שם ״באימה וביראה וברתת ובזיע״; מתוך תחושה נוראת־הוד, האוחזת באדם למראה הר הבוער באש עד לב־השמים – כך תלמד את בניך, כי כך לימד גם ה ׳(דבר׳ ד, ט־י; ברכי כב.).

וצריך להבין, שיסוד דרשות אלה הוא, שלא היה דבר מקרי במתן תורה!

חלק ממצות לימוד התורה הוא: ללמוד כפי שלימד ה׳; כפי שלמד משה.

וממילא: כשם שמשה למד על-מצת ללמד, כך, באותה גישה, צריך להיות גם לימוד התורה שלנו.

להיות ״בתי־ חרושת״ לתורה

מספרים על יהודי שהיה אוסף כסף לישיבות, שבערוב־ימיו החליט שגם הוא צריך ללמוד קצת! רצה להפסיק מעיסוקו ולשבת ללמוד, אלא שהחליט להוועץ ב״חפץ־חיים״ על כך. לאחר שהציע את שאלתו, שאל אותו ה״חפץ־חיים״ שהיה אז בשנותיו האחרונות: קנית נעליים חדשות? (!..) – היהודי חשב שרחמנא ליצלן, ה״חפץ־חיים״ הזדקן וכבר אינו מדבר לעניין… אבל בכל זאת, מפני כבודו, ענה שאכן קנה. המשיך ה״חפץ־חיים״ לשאול: היכן קניוז, אצל סנדלר או בבית־חרושת? – ענה היהודי ־ בבית־חרושת, כי שם זול יותר. אמר לו ה״חפץ־חיים״: אם־כך, הסנדלר צריך להיות מליונר! כי אם בעל בית־החרושת המוכר בזול, הוא עשיר, כל־שכן שהסנדלר המוכר ביוקר, צריך להיות עשיר מופלג! תמה היהודי על הקל־וחומר: אבל בבית־החרושת מכינים עשרות זוגות ביום, והסנדלר מכין זוג אחד בכמה ימים?! אמר ה״חפץ־חיים״: זהו בדיוק! הישיבה שאתה מקיים בעבודתן, היא ״בית־חרושת״ לתורה; בעוד שאם תשב ללמוד לבד – תהיה כמו הסנדלר.

מובן, שאין מנתי לכך שכולם יקומו ויהיו ״משולחים״ עבור הישיבה (…) אלא לכך שנחיה ״משולחים״ ברוחניות! ששאיפתנו תהיה, ללמוד עבור כלל ישראל (עיין בזה: ״שיחות לספר שמות״ עמי רפד־רפו).

הרב מבריסק והשקפתו על הצבא

המעשה עם הרב מבריסק שדיבר אחר מלחמת ששת הימים ואמר שהנצחון היה בזכות העוסקים בתורה. היו שטענו אמנם כן, אך גם החיילים עשו משהו. אמר להם הרב נצחנו למרות צהל, ולא בגלל צהל. הדבר התמיה רבים.

ביאר הרב במעשה שהיה עם אביו הגר"ח וסבו הבית הלוי, שכאשר הגר"ח התארס וקיבל נדוניה מכובדת ומשפחה מפוארת הוא חש מעט תחושת גאוה. רצה אביו "להרגיעו" ואמר לו דע לך שמה שקיבלת הינו בגלל שאתה בני. השיב הבן אמנם כן, אך בל נשכח שגם אני בתור חתן נמצאתי ראוי… השיבו אביו טועה אתה, הם נתנו מה שנתנו למרות שאתה החתן ולא בשל שאתה החתן…

נצחון תלוי בעשיית רצון ה', כיצד יכול צבא שמצהיר שמגייס בנות על אף שהדבר מכביד עליו מאד וכל זאת רק כדי שלא לשעמם את החיילים ולהפוך את הצבא לאטרקטיבי? והרי בתורה נא' ומצא בך ערוות דבר ושב מאחריך! האין הנצחון למרות הצבא?

איכה רבה (וילנא) פרשה ב -ד

א"ר יוחנן (בראשית כז) הקול קול יעקב, קול אדריאנוס קיסר הרג בביתר שמונים אלף רבוא בני אדם ושמונים אלף תוקעי קרנות היו צרין על ביתר והיה שם בן כוזיבא והיו לו מאתים אלף מקוטעי אצבע, שלחו לו חכמים עד מתי אתה עושה לישראל בעלי מומין, אמר להם והיאך יבדקו, אמרו לו כל מי שאינו עוקר ארז מלבנון אל יכתב באסטרטיא שלך, והיו לו מאתים אלף מכאן ומכאן ובשעה שהיו יוצאין למלחמה היו אומרים לא תסעוד ולא תסכיף הדא הוא דכתיב (תהלים ס') הלא אתה אלהים זנחתנו ולא תצא אלהים בצבאותינו, ומה היה עושה בן כוזיבא היה מקבל אבני בליסטרא באחד מארכובותיו וזורקן והורג מהן כמה נפשות ועל זה א"ר עקיבא כך, שלש שנים ומחצה הקיף אדריאנוס קיסר לביתר והיה שם רבי אלעזר המודעי עסוק בשקו ובתעניתו ובכל יום ויום מתפלל ואומר רבש"ע אל תשב בדין היום ולבסוף נתן דעתו לחזור, אתא חד כותאי ומצאו ואמר לו אדוני כל יומין דהדא תרנגולתא מתגעגע בקיטמא לית את כביש לה אלא המתן לי דאנא עביד לך דתכבישנה יומא דין, מיד עליל ביה בבוביה דמדינתא ואשכחיה לר"א דהוה קאים ומצלי, עבד גרמיה לחיש באודניה דר' אלעזר המודעי אזלון ואמרון לבר כוזיבא חביבך ר' אלעזר בעי לאשלמא מדינתא עם אדריאנוס, שלח ואתייה לההוא כותאי א"ל מאי אמרת ליה א"ל אין אנא אמר לך מלכא קטיל ליה לההוא גברא ואין לית אנא אמר לך את קטיל ליה לההוא גברא אבל מוטב ליקטליה ההוא גברא לגרמיה ולא תתפרסין מיסטירין דמלכותא, בן כוזיבא סבר בדעתיה דבעי לאשלמא מדינתא כיון דחסל ר' אלעזר צלותיה שלח ואייתיה א"ל מה אמר לך הדין כותאי, א"ל לית אנא ידע מה לחיש לי באודנאי ולא שמעת ליה כלום דאנא בצלותי קאימנא ולית אנא ידע מה הוה אמר, נתמלא רוגזיה לבן כוזיבא יהב ליה חד בעיטא ברגליה וקטליה יצאתה בת קול ואמרה (זכריה י"א) הוי רועי האליל עוזבי הצאן חרב על זרועו ועל עין ימינו, אמרה לו אתה סימית זרוען של ישראל וסימית עין ימינן, לפיכך זרועו של אותו האיש יבש תיבש ועין ימינו כהה תכהה, מיד גרמו עונות ונלכדה ביתר ונהרג בן כוזיבא:

ומי יעורר את…הערב?

אם אמורים הדברים בין אדם לחברו, אם בני־אדם נפרדים, מושפעים זה־מזה וקשורים זה־בזה בקשר אמיץ של ערבות – על־אחת־כמה־וכמה באדם עצמו. בתוכנו מצויות מידות רבות, ויש להיזהר שלא יארע בהן ״וכשלו איש באחיו״; כי רפיון במידה כלשהי – נובע מרפיון קודם, שאירע אתמול או שלשום. אם נאפשר חולשה במצווה אחת – יגרור הדבר תשישות בשאר מצוות.

מהי העצה לכך? – כשם שיש בגופנו איברים חשובים, ואיברים חשובים יותר שבלעדיהם אין חיים – כך הדבר גם במצוות. משה נתן תרי״ג מצוות כדמיון גוף מושלם, בא דוד והעמידן על אחת־עשרה חשובות, בא ישעיהו והעמידן על שש חיוניות – ולבסוף בא חבקוק, והעמיד את התורה כולה על יסוד שבלעדיו אין חיים: ״וצדיק באמונתו יהיה ״(חבק׳ ב, ד; מכות כד.). האמונה, היא נשמת־אפה של התורה, ובלעדי?! – אין כל אפשרות לקיים מצוות. וכל אדם חש בכך בבירור: כאשר האמונה איתנה – אין כל עצלות בקיום המצוות. חיזוק האמונה, הן עונש והן בגודל השכר הצפון, על־ידי לימוד מוסר וברור שכלי מעמיק, הוא איפוא העצה היעוצה. להיות ערבים המעוררים קודס־כל את עצמם! כי כאמור, אפילו זקן בודד יכול #כות עולם ומלואו – בתנאי שכולו היוניות ופעילות! בתנאי שהוא עמל לבשם את העולם ברה־ות־וזרס – היינו: ויערכי־רוה שהנשמה נהנת מהם – באמצעות ״זכירת״ מצוזת־העשה ו״שמירת״ הלא־תעשה, ושתכלית חייו: לרוץ לקראת שבת־של־עולם.

*

עבודת ה' באורך רוח – קמעא קמעא

[והגדת עם תוספות]

אם בחוקותי תלכו, יכול זה קיום המצוות, כשהוא אומר ואת מצותי תשמרו, הרי קיום המצות אמור, הא מה אני מקיים אם בחוקותי תלכו? שתהיו עמלים בתרה. ואת מצוות תשמרו הו עמלים בתורה על מנת לשמור ולקיים כמו שנאמר ולמדת אותם ושמרתם לעשותם. [רש"י]

מה נאמר כאן. ובכן, בראש ובראשונה –

בא אלי בחור מיואש. היא מדשדש בישיבה, תקוע, לא מתקדם. לא מתעלה, לא מתעלה כשלשום כן אתמול כך היום וכך צפוי למחר. בדעתו לפרוץ את המעגל. יצא מהישיבה לאן? לעבוד. ילך לצבא.

אמרתי לו: שתי תשובות בדבר.

האס״, "אם בחוקותי תלכו", שתהיי עמלים בתורה. למה ,נכתב למוד התורה בשם ״בחקתי״. אמר לך, ״בחוקתי״ הוא לשון חקיקה, כדרך סלולה. ולמה הכונה, אדם רוצה להגיע לירושלים. הולך לתחנה, עומד בתור, והאוטובוס מגיע. עולה ומשלם, ומתישב.

האוטובוס יוצא לדרכו. מגיע למחלף מסובים, והנה פקק תנועה. נחש מכוניות תקוע, והאוטובוס נעצר. ברוך השם, המושב נוח והמיזוג פועל, אבל לא מתקדמים.

אז מה, יקום ויבקש מהנהג לפתח את הדלת, וירד? לאן, אל השמש הקופחת, באמצע שומקום?! ודאי שלא. עם כל התסכול והמרמור, יכפה על עצמו סבלנות ורגיעה, וימתין שהפקק יתפקק, התנועה תמשיך לזרם, והוא יגיע למחוז חפצו…

כך, הישיבה היא הערוץ, החקיקה, המסלול הכבוש. ״אם בחקותי תלכו״, ולפעמים נתקעים ונעצרים. זה מעצבן ומתסכל ומציק, איני מתכחש. אבל מהאוטובוס לא יורדים, ולבסוף מגיעים.

הבין, והעיר: הרב אמר ששתי תשובות בדבר…

אכן כן, אומר את השניה ־

אברך הגיע אל רבו, ה״חדושי הרי״ם״ מגור זצ״ל, ובפיו אותה טענה: אינו חש שהוא מתעלה ומתקדם. הוא תקוע וסובב במסלולו: תפלה אכילה ולמוד ושנה, וחוזר חלילה. איך אמרת? כשלשם כך אתמול והיום ומחר. מתסכל הוא ומייאש.

ענהו ה״חדושי הרי״ם״ זצ״ל: שנינו (עבודה זרה ה ע״ב), שלעולם ישים אדם עצמו על דברי תורה כשור לעיל וכחמור למשא. למה הכונה? אומר לך –

האדון רותם את השור למחרשה. אדרבה, השור שמח להיות לתועלת, ״ורב תבואות בכדו שור״ (משזלי יד). מביא את צוארו בעול, ויוצא לדרך, לחרוש. האדון אוחז מאחריו את ידית המחרשה, נועץ את הלהב בקרקע ומכון את השור במלמד הבקר.

הולך השור, מושך במחרשה, הולך והולך והולך, ומגיע עד גבול השדה. האדון מסובבו, ודוחק בו לשוב על עקבותיו, לחרוש את התלם המקביל.

והשור לא מבין: כבר הלכתי בדרך הזו הלוך, ועכשו חזור נו, טוב. בכל צעד מתקרב אני לרפת ולאוכל.

הולך והולך והולך ומגיע לקצה השני, ובעל הבית הופכו, לחריש את התלם השלישי. והשור שור, לא מבין: כבר פסעתי כאן, כבר הלכתי הלוך ואף חזור, מדוע ללכת שוב?

אבל מצליפים בו, והוא עושה את הדרך שוב ושוב, ולבו מתחמץ למראה התלמים המקבילים, המזכירים לו כמה פעמים עשה את הדרך לחינם…

שור פותה הוא. כך צריך וכך נחוץ, לחרוש כדי לזרוע, להנביט ולהצמיח.

טוב, היבול מבורך, נקצר ונגדש, נדוש מזרה, והגרגרים נתחבים לשקים. עכשו מגיע תור החמור לעמוס על גבו את השקים ולהוליכם לאסם.

טוענים שני שקים, ופורקים.

טוענים, ופורקים. טוענים, ופורקים. והחמור מתמרמר: עבודת חנם היא. שקים אלו, מה לי הכא ומה לי התם, מדוע מעבידים אותי חנם.

אבל מה אפשר לדריש מחמור. ל'א דורשים ולא מצפים אלא שיעשה את המוטל עליו. והבעלים יודעים שתבואתם הובאה מן הגורן אל האסם.

כך, אמר החדושי הרי״ם זצ״ל, ״לעולם ישים אדם עצמו על דברי תורה כשור לעול וכחמור למשא״.

אתה שה את שלך, אל תייגע מוחך להבין מדוע עליך ללמוד היום כאתמול ומחר כהיום, להתפלל שוב ושוב, כשור החורש תלם אחר תלם וכחמור המוליך שק אחר שק. עד כאן דבריו, והם אמת לאמתה.

אבל בהבדל אחד. מהותי ויסודי

שהשור והחמור עובדים ומועילים לבעל הבית, בלי שידעו איך וכיצד נהנה הוא בגינם. ואלו אנו עמלים עבור עצמנו, מגדלים את יבולנו ומאסמים את תבואתנו!

בלא שנבין איך וכיצד, מגדלים אנו את עצמנו: ״ושמרתם את כל חקותי ואת כל משפטי, ועשיתם אתם״ (ויקרא יט, לז), כאלו עשיתם את עצמכם (סנהדרין צט ע״ב). ״אם בחקותי תלכו״, כשור ההולך בתלמיו החקוקים, כחמור הנושא שקיו בתואי דרכו. אינו חש שפועל הוא מאומה, שמתעלה ואף מועיל, ולמעשה ממלא את יעודו וקונה עולמו, בונה את עצמו בכל פסיעה!

ותהלית לקל עליון, הבחור נשאר בישיבה. ואיך בנה את עצמו, ואיזה בית בנה, ואיך בנה את חייו לתפארת. ובכל פעם שאנו נפגשים הוא מפטיר בחיוך על פקק תנועה או שור וחמור. ואיש אינו מבין, רק אני והוא…

דבר נוסף שיש לזכור –

"הוא קם על צד שמאל" [להגיד] שני פלאים שלימד אותנו רבי עקיבא / הפילוסופיה של איוב דבי שלום שבדרון

מעשה ברבי עקיבא, כאשר עוד היה עם הארץ, שעבר על פני המעין וראה אבן שנחקק בה חור – על ידי המים. אמר עקיבא לעצמו מה זה? – כיצד מים עשו חור באבן? השיבו לו – עקיבא, אינך יודע כי מים שחקו אבנים, שמים הזורמים על אבן שוחקים אותה? כך מספרים חז״ל.

נשאלת השאלה מה הוא שאל, וכי לא ידע שהמים יכולים לעשות חור? ומה ענו לו? "אבנים שחקו מים"?

רבי עקיבא העמיק ורצה לדעת, שאל והתבונן, איך המים יוצרים את החור, הלא סוף כל סוף, הטיפה הראשונה הנופלת על האבן, אינה קודחת חור והראשונה לא עושה כלום, אז הטיפה השניה היא כראשונה, וגם אינה עושה רושם, ואם השניה לא עושה רושם אז השלישית היא הטיפה הראשונה, והמאה – ראשונה, והאלף ראשונה, א"כ כיצד בסופו של דבר אנו רואים חור?!

אמרו לו, לא, מכאן ההכרח לומר, כי הטיפה הראשונה גם עשתה רושם באבן, איננו רואים את הרושם אבל היא עשתה משהו! אחד ממיליארד, אבל עשתה רושם.

כך זה באבן והמים: מוכרחים לומר שהטיפה הראשונה עשתה רושם, איזה וישם? קל שבקלים, בחושים שלנו בוודאי איננו מסוגלים להבחין בכך אבל זו המציאות. וזה כח של מליארדים. כי אחרי הטיפה הראשונה, השניה. עוד הפעם פועלת רושם מועט – השניה, השלישי!!, המאה, האלף העשרות האלפים, המליונים, יוצרים חור קטן ולא עמוק ומי. דברים כאלו מתנהלים לאיטם, לאט, לאט:

הולך אדם ללמוד תורה וחושב בסיום השיעור "התורה לא עושה עלי רושם, למדתי ונשארתי אותו דבר", לא. אינך אותו דבר!! נעשה בך רושם!, גיוואלד ־ מי שמכיר, מי שמתבונן, יודע שהמציאות הזו נכונה כל כך.

יש לי תלמידים שלימדתי אותם אולי לפני חמישים שנה, ואחרי עשר שנים כבר לא הכרתי אותם, הם השתנו או לפחות השתפרו – ממש ללא הכר, ומאידך גיסא, היו אברכים, שמאז שעזבו את השיעור נשארו כמו שהלכו, למה? כי לא למדו תורה, או שהפסיקו את קביעות הלימוד… כי מי שלומד, בעל כרחו, אם ירצה או לא ירצה, אם יבין ואם לא יבין את הגמרא לעומקה, הוא יתעלה ־ ״בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין"

וזו הצעקה הגדולה של תחילת פרשתינו פרשת בחוקותי: "אם בחוקותי תלכו שתהיו עמלים בתורה" חייבים לעמול בתורה כי זו ומתנה שניתנה לנו לזכות עמה לעולם הנא יעולם הזה.

איוב שאל שאלה עמוקה.

הגמרא אומרת בבא בתרא דף ט״ז ״בקש איוב לפתור את כל העולם כולו מן הדין", מה הוא אמר? ״רבווו של עולם בראת שור פרסותיו סדוקות, בראת חמור פרסותיו קלוטות, בראת צדיקים בראת רשעים, בראת גן עדן לצדיקים, גיהנום לרשעים, מי מעכב על ידך" אנו מזכירים את דברי חז״ל אלו תמיד, אולי מאה פעמים דיברנו בהם, כי הם יסוד גדול בחיים.

מה הוא אמר, ומה כוונתו?

איוב הצדיק היה פילוסוף גדול. הוא הביט בעולמנו לכל הצדדים, ונוכח לראות כי רוב האנשים מתים כפי שהם נולדים, דהיינו?

נולד אדם, כעסן, לדוגמא ־ מלידתו ועד מותו הוא פוסע באותו מסלול, נולד כעסן קטן צעיר ומת כעסן זקן ישיש. מי שיש לו עין חדה, יכול להכיר על תנועות מסוימות של ילד עוד בעודו בעריסה בתנועותיו עם הידים, עם הרגליים, משתולל – הנה זה הקטן כעסנצ׳יק… הילד הלזה, מתבגר והולן לגן. הגננת נותנת לו בובה. הוא אוחז את הבובה ביד או את הכדור, ומי שרי! ניגש אליו זוכה לבעיטה, הכל שלו!. נו, מתבגר עוד קצת, הולך לבית ספר, מי שלוקח לו את העט, אוי ואבוי, מה לא ראיתם?! הוא צומח כבחור, אח"כ כאדם מבוגר, פוגשים אותו בבוקר: "בקר טוב ר׳ יענקל" מה הוא מגיב?: "לן לעזאזל" בפנים זעופות.

למה?!, מדוע הוא גוער בו בביטויים זולים כאלו?!

"הוא קם על צד שמאל…" עונים הרואים לעצמם, כלומר, לא יודעים מדוע, ככה. ככה זה… קם על צד שמאל. וכפי שנולד, באותו סגנון הוא חי (בצורה זו מסתלק מהעולם: כועס, כועס וכועס עד הרגע האחרון. הוא עוד כועס גם במיטת הסתלקותו – מתרגז לו על מלאך המוות…

קמצן, למשל. ככה (יד קמוצה) זו מידה קשה ורעה מאד. אני מכיר אנשים שהכרתי אותם כילדים, עוד בילדותי. אחד מהם, כבר בתלמוד תורה, קנה סיגריות ומכר סיגריות. רכש חבילה של סיגריות ומכר אחדים, הרוויח ׳מיל' על כל סיגריה, כך קבץ כסף בכל כוחו, ועוד חיזק את קמצנותו עוז ועוז, קמצן בטבעו, אוהב ממון מלידה.

רבי אליהו לאפיאן סיפר לי כי בלומזה התגורר קמצן מוכילג שבנו היה כמותו וחמנא ליצלן. כאשר האבא נפטר ומת, השכיבו אותו על הארץ, והבן ישב לידו.

לפתע התרומם הבן ממקומו, התכופף ומשמש זמן רב מתחת לגופו של האג הנפטר. שאלו אותו: ״ריבונו של עולם, מה אתה מחפש שם?" תשמעו, נורא ואיום, מה שהוא ענה:

"כאשר העברנו את אבא מהמטה לארץ, נפל כפתור מהמעיל שלי, אני מחפש את הכפתור". תמהו ושאלוהו: "וכי עכשיו הזמן לחוס על כפתור?!" השיב להם הבן בטבעיות: "ומה אתם חושבים כפתור לא שווה משהו – שווה פרוטה".

מחפש לו את הכפתור – קמצן!. וכמו שנולד ככה הוא מת.

נולד בעל גאוה, הגאוה מלווה אותו – עד הסוף. קנאה, אוי, יש אנשים שמקנאים, על מה ולמה? על כלום. מלידתם עד מותם. נחלים מהקנאה, מקבלים אולקוס, או כאב מרה: "למה לו יש?! ימח שמו וזכרו״, מהרהר בקנאה ומקלל בטפשות לב… מה אכפת לך מה שיש לו, ומה כבר יצא לך ממה שאתה מקנא, מלבד "רקב עצמות קנאה?!".

הוא מבקר אצל הרופא כי אינו מרגיש טוב, שואל אותו הרופא: "אולי התרגזת לאחרונה?".

כן התרגזתי!…

"אז תפסיק?״ מציע הרופא. ייא. הוא לא יכול להרגע "למה לשכן שלי יש? למה!". אינו מסוגל – בוער בקרבי!.

אם כן, אמר איוב, אם אדם לא יכול לשנות את טבעו, הרי הוא כבעל חיים, שור, למשל, האם שור יכול להשתנות, – ביום בהיר באמצע החיים – להיות חמור?

לא!. האם חמור יכיל לההפך לשור? לא. ״בראת שור פרסותיו סדוקות" סימן טהרה "בראת חמור פרסותיו קלוטות" סימן טימאה, באותה מידה – "בראת צדיקים בראת רשעים" – בראת אנשים טיבים בטבעם, ומאידך רעים בטבעם, אינם יכולים להשתנות. דברי אייב ששאל את חבריי.

שואלת הגמרא: מה ענו לו חבריו של איוב?

הם אמרו לו ״אף אתה תפר יראה" היינו, אם כדבריך, בשביל מה צייה הקב״ה שתהיה לאדם יראת שמים אם אינה מועלת, ממשיכה הגמרא ״אמר הקב״ה בראתי יצר הרע אבל בראתי לו תורה תבלין" כי אם אדם ילמד תורה היא תשנה את הטבע. פלאי פלאים.

מדגיש ומסביר רבי שמחה זיסל (תלמידו של ר׳ ישראל סלנטער ז״ל), כי התשובה שלהם נכונה וקיימת רק עם תורה, כמובן, אבל ללא תורה, הצדק עם איוב, כי בלי תורה לא יכולים לשנות את הטבע, ואכן רוב אנשי העולם שאינם לומדים תורה, אינם יכולים לשנות את הטבע. אדם מאנשי העולם יכול ללמוד ביוגרפיה ותיאוגרפיה, זואולוגיה ופסיכולוגיה וקלמוגיה ו׳קצבוטשה ־ כל המקצעות שתרצו, וישאר על עומדו. כשם שנולד כך ימות.

המעשה שהביאו לפני הסטייפלר בחור ש'לא ברכה בלימודו חמש שנים' ואמרו לו שאין טעם שימשיך בלימודיו. קרא לו הרב ושאל אותו האם כשנכנסת לישיבה ידעת לקרוא משנה? א"ל לא. וכעת? כן. ידעת לקרוא משנ"ב? א"ל לא. ועתה? כן. אמר הרב למלמד – מה הנך אומר שאינו רואה ברכה? הנה אתה רואה שהוא התקדם!

תוספת מ פרשת וארא השינוי באדם קמעא קמעא [מקור?]

מצאנו אצל פרעה עשר מכות שארכו שנה. נשאלת השאלה מדוע ה' לא הביא עליו מכה אחת ארוכה עד שיישבר ויישלח את בנ"י?

בתורה נאמר מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ, מִפָּנֶיךָ, עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה, וְנָחַלְתָּ אֶת-הָאָרֶץ. ועוד כתוב וְנָשַׁל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת הַגּוֹיִם הָאֵל מִפָּנֶיךָ מְעַט מְעָט לֹא תוּכַל כַּלֹּתָם מַהֵר פֶּן תִּרְבֶּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה.

הדברים קורים בעולם באופן איטי והדרגתי. לא בבת אחת. מי שמעשיר בבת אחת פעמים רבות מאבד עושרו מעט מעט…

בוצין בוצין מקטפיה ידיע, אבל ת"ח דמי לפרצידא תותי קלא, כיון דנבט נבט. הנביטה היא איטית, פרש"י – שמתחיל לבצבץ ולעלות – עולה למעלה, כך תלמיד חכם, כיון שיצא שמו – הולך וגדל למעלה. ע"כ. זו נביטה הדרגתית עד לפרסום שמו וגדילתו למעלה.

וכך מספר המדרש:

שיר השירים רבה (וילנא) פרשה ו

א [י] מי זאת הנשקפה כמו שחר, דלמה רבי חייא ור' שמעון בר חלפתא הוון מהלכין בהדא בקעת ארבאל בקריצתה, וראו אילת השחר שבקעה אורה, א"ל ר' חייא רבה לר' שמעון בר חלפתא כך תהיה גאולתן של ישראל מצפצפת דכתיב (מיכה ז') כי אשב בחשך ה' אור לי, בתחלה היא באה קימעה קימעה, ואחר כך היא מנצנצת ובאה, ואח"כ פרה ורבה, ואח"כ מרטבת והולכת, כך בתחלה (אסתר ב') בימים ההם ומרדכי יושב בשער המלך ואח"כ (שם /אסתר/ ח') ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות, ואחר כך ליהודים היתה אורה ושמחה וגו':

חז"ל אומרים [ברכות דף ה עמוד א]

אמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש: לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, שנאמר רגזו ואל תחטאו. אם נצחו – מוטב, ואם לאו – יעסוק בתורה, שנאמר: אמרו בלבבכם; אם נצחו – מוטב, ואם לאו – יקרא קריאת שמע, שנאמר: על משכבכם; אם נצחו – מוטב, ואם לאו – יזכור לו יום המיתה, שנאמר: ודמו סלה.

וצריך להבין – אם הזכרת יום המיתה יש לה כח כל כך עצום – מדוע שלא יזכיר מיד יום המיתה ונגמר? אלא ללמדנו שהדברים פועלים בתהליכים איטיים. לא בזבנג וגמרנו.

הגמ' בברכות [דף ל עמוד א] אומרת:

תנו רבנן: …היה עומד בחוץ לארץ – יכוין את לבו כנגד ארץ ישראל שנאמר: והתפללו אליך דרך ארצם; היה עומד בארץ ישראל – יכוין את לבו כנגד ירושלים, שנאמר: והתפללו אל ה' דרך העיר אשר בחרת; היה עומד בירושלים – יכוין את לבו כנגד בית המקדש, שנאמר: והתפללו אל הבית הזה; היה עומד בבית המקדש – יכוין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים, שנאמר: והתפללו אל המקום הזה; היה עומד בבית קדשי הקדשים – יכוין את לבו כנגד בית הכפורת; היה עומד אחורי בית הכפורת – יראה עצמו כאילו לפני הכפורת;

מדוע שלא יכוין מראש כנגד בית קודשי הקדשים? אלא ללמדנו שהדברים תלויים בתהליכים הדרגתיים, והנפש מתחברת אט אט, ולא ברגע אחד. כל עליה הינה הדרגתית.

אם הבנו זאת נבין שגם הירידה היא בד"כ הדרגתית.

וכפי שהגמ' במסכת שבת [דף קה עמוד ב] אומרת: שכך אומנתו של יצר הרע, היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך. עד שאומר לו עבוד עבודה זרה והולך ועובד.

מזה יש לנו סיוע גדול – שניתן לעצור את ההתדרדרות בתחילתה! אין נפילה מיידית, אלא ירידה ודרדור שניתן לעצרם!

לאור זאת תתורץ השאלה ששאלנו – מדוע ה' לא הביא מכה אחת וגמרנו? מפני שבאמת האפקט של המכות הינו דווקא בהדרגתיות שלהן. זהו קורס רב-שלבי שיש לקחת אותו בהדרגה ולהפנים אותו קמעא קמעא. בלא זה – ה"חומר" לא היה נקלט. המסר לא היה מועבר!

יסייענו ה' להתקרב אליו קמעא קמעא ולעבדו בלבב שלם אכי"ר.

*

להכיר את יד השם

[והגדת]

כתב הרמב״ם (הלכות תעניות פ״א ה״ב-ג): דבר זה מדרכי התשובה, שבזמן שתבוא צרה ידעו שבגלל מעשיהם הרעים הורע להם, ככתוב: ״עונותיכם הטו אלה, חטאותיכם מנעו הטוב מכם״ (ירמיה ה, כה), וזה הוא שיגרם להם להסיר הצרה מעליהם אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם ארע לנו וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזריות, וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות. הוא שכתוב בתורה: ״והלכתם עמי בקרי, והלכתי עמכם בחמת קרי״ (ויקרא כו, כז-ח). כלומר, שאביא עליכם צרה, כדי שתשובו. אם תאמרו שהוא מקרה, אוסיף עליכם חמת אותו מקרה. כלומר, שמלבד העונש על החטא יבוא עונש על ההשקפה שהצרות באו במקרה גרידא.

בגמרא (תענית ט ע׳׳א) ספרו, שרבי יוחנן שמע את אחיינו, בנו הקטן של ריש לקיש, קורא את הפסוק: ״אולת אדם תסלף דרכו, ועל ה׳ יזעף לבו׳ (משלי יט, ג). ישב רבי יוחנן ותמה: האם יתכן שיש פסוק בכתובים שאין לו מקור ורמז בתורה –

אמר לו הינוקא: וכי פסוק זה אינו רמוז, והלא [כשהאשמו האחים כמרגלים, ושמעו נאסר ונצטוו להביא את בנימין, ומצאו כסף איש בפי אמתחתו] ״ויצא לבם, ויחרדו איש אל אחיו לאמור מה זאת עשה אלקים לנו״ (בראשית מב, כח).

אמת, יש כאן כעין הבעת בקרת. וידועה האמרה על הפסוק: ״אני מלאה הלכתי, וריקם השיבני ה׳״ (רות א. כא). לאמיר, שכאשר האדם מלא ברכת ה׳, הוא אומר: ״אני״, כחי ועצם ידי עשו לי את החיל הזה, כשרונותי וחריצותי. אבל כאשר הוא ״ריקם״, מפסיד וחסר, אינו תולה זאת בטפשותו ובעצלותו, גם לא בעוונותיו ובעברותיו, אלא ״השיבני ה׳״, על ה׳ יזעף לבו, מה זאת עשה אלקים לנו.

ובדרך צחות נאמר, שזהו שאמרו שדקדוקי עניות מעבירין את האדם על דעת קונו (ערובין מא ע״ב). שאינו תולה אותם בעוונותיו, אלא ב״דעת קונו״, ממרום מתנכלים לו…

ברם, ככלות הכל, הרי זו דרגה ומעלה שאין תולין זאת במזל ובמקרה, שיודעים ש״עשה אליקים לנו״, ו״השיבני ה׳״!

שמעתי מרבי אלחנן וסרמן זצ״ל, הי״ד –

אני זוכר, ספר, שלפני כארבעים שנה ישבתי בבית המדרש ולמדתי, והעגלון דמתא נכנס לבית הכנסת. הכל ידעו, סוסו התפגר, מטה לחמו נכרת. קורה, גם סוס לא חי לעולם. הוא נגש לארון הקדש, הסיט את הפרוכת והטיח בדלתות אגרופים קמוצים. בבכיות נוראות קבל: ״רבונו של עולם, יש לי אשה וילדים לפרנס, למה עשית לי את זה״ –

ואמר רבי אלחנן וסרמן: אני יודע, שיביעו ביקורת, יש ״לקבלינהו בשמחה״ (ברכות ס ע״ב), להצדיק את הדין: ״גם את הטוב נקבל מאת האלקים ואת הרע לא נקבל״ (איוב ב, י). אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו (אבות פ״ב מ״ד) –

אבל לפחות ידע שה׳ עשה זאת!

כיום, כשהאדם חולה הוא רץ לרופא, וכשהמכונית מתקלקלת פונים למוסך. מי שואל את עצמו למה עשה לו זאת ה׳?

אתם יודעים, מספרים, איני יודע מה המקור. מספרים שמלאך המות בא לפני הקדוש ברוך הוא. הלא מלאך הוא, כמוהו כמיכאל וגבריאל, אוריאל ורפאל. מדוע הם נערצים, ואנשים קוראים לבניהם בשמם, ואלו הוא מזכר ברתיעה, פוחדים לנקוב בשמו. שלא לדבר על כך שאיש לא קרא לבנו בשם ׳מלאך המות׳ למה יגרע?!

אמר לו הקדוש ברוך הוא: מה אוכל לעשות? שיאהבו אותך ויקראו בשמך לבניהם, זה לא. אבל אבוא לקראתך: איש לא יזכיר אותך יותר, לא לחיוב ולא לשלילה… ומני אז, כך אומרים, נפקד שמו מפינו: מדוע מת פלוני? מדום לב, מאותה מחלה ומאחרת, מתאונה, מזיקנה, משברון לב ומקצר רשימה. רק לא ממלאך המות…

בואו נראה: כשהחמיצו לרב הונא ארבע מאות חביות יין, עלו אליו חבריו שיערוך חשבון נפש. מצאו במה שגה, והתייקר החומץ ומכרו במחיר יין (ברכות ה ע״ב).

כשרב פפא מעד וכמעט נפל מהסולם, ערך חשבון נפשו, מדוע כמעט והתקיים בו השלב הראשון במיתת סקילה, ומצא מה לתקן (בבא בתרא י ע״א).

כשהפתיעו אורח, שאל רבי זירא ושאל רבא: ״מאי דקמן״, מה מרמזים בבואו, ומצאו (מועד קטן יז ע׳׳א, כתבות סז ע״א)

אך חשוב לדעת – לפעמים עורכים חשבון נפש ומגיעים למסקנה מוטעית –

הגאון ה״ברוך טעם״ מלייפניק זצ״ל שקד על תלמודו יומם ולילה ביגיעה עצומה. הרבנית פחדה לבריאותו והפצירה בו שישתה כוס חמין לאחר סדרת שעוריו מתקין חצות ועד לתפלת שחרית, ולא הסכים. רק לאחר התפלה, כשהיה באפיסת כוחות מחלטת, טעם דבר מה ל״פת שחרית״.

היתה לו בת מושלמת, ובנו הגאון רבי יהושע העשיל מקומרנה זצ״ל כתב לו שבעיר שריגדוד זורח אור גדול, בחור חריף ובקי, ירא שמים ובעל מדות תרומיות, וכדאי למהר ולזכות בו ולזמנו ללייפניק, ובהגיעו חשכו עיניו: הבחור צולע, רגלו האחת משותקת. מה עשה לו בנו. מכל מקום, נכנס עמו בדברים, ויאורו עיניו: לא בא כבושם הזה! איזו תפיסה מהירה כברק, איזה זכרון מופלא, איזו חריפות נוקבת, איזו ישרות מדהימה. אין ספק, הוא יהיה לגדול הדור הבא! בנו צדק, אוצר בלום הוא, אשרי הזוכה בו!

שמעה הבת, והסכימה. רק האם התנגדה בכל תוקף: למה מגיע לבתה שתנשא לבעל מום?״

הרב קם כהרגלו לתיקון חצות וישב לסדרת שעוריו, והרבנית באה לטעון טעוניה. השמיע דעתו, ולא התקבלה. האוירה היתה טעונה.

הציעה שישתה כוס חמין. כדי להפיג את המתיחות, הסכים. פנתה למטבח, שפתה את המיחם והכינה את המשקה. נשאתו לטרקלין ומעדה, המשקה נשפך והכוס התנפצה, נכוותה ושברה את רגלה.

הרב חפז מכאן והבת מכאן. באנקה קמה, ייסורים נוראים, וקבלתם באהבה ־

מן השמים אותתו שלא היתה צריכה לדחוק בבעלה לשתות לפני התפלה…

במקום שתבין, שמן השמים אותתו שרגל בעלת מום לא מפחיתה בכהוא זה מהאישיות, ובמרום מקפידים על סרובה לשדוך.

בסופו של דבר קם השדוך והיה, והרבנית זכתה בחתן כ״דברי חיים״ מצאנז זצ״ל.

והגיע לה כזה חתן, כי ידעה, לפחות, שממרום מאותתים!

*

קוממיות – ויגבה לבו בדרכי השם

[הרב ברוורמן יתד תשע"ו]

בפרשת בחקותי משרטטת התורה את התנאים הנדרשים לקיומו של עם ישראל בארץ ישראל, מחד פותחת בברכות גדולות כאשר נלך בחוקות התורה ומאידך מתריעה מפני הסכנות שבביטולה. ומסיימת התורה את מסכת הברכות כאשר נשמור את מצוות ד׳: ״אני ד׳ א־לוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים מהיות להם עבדים, ואשבר מוטות עלכם ואולך אתכם קוממיות״ (ויקרא כ״ו י״ג). המילה ״קוממיות״ הינה שיאן של הברכות כולן. אך מה פישרה המדויק של מילה יחידאית זו, שאין לה אח ורע בכל המקרא?! מבאר התרגום ירושלמי: ״והלכית יתכון בקומא זקופא״. וכן מובא במדרש ספרא: ״ואולך אתכם קוממיות – בקומה זקופה – שלא תהיו יראים מכל בריה״.

מתעוררת השאלה הלא נאמר בגמרא: ״כל ההולך בקומה זקופה כאילו דוחק רגלי שכינה!״ (קידושין ל״א.).

התשובה היא שיש להבדיל בין זקיפות קומה אישית הנובעת מגאווה והתנשאות, לבין זקיפות קומה יהודית. כשם שיש לאדם כפרט – להתרחק מן הגאווה ולנהוג בצניעות וענווה, כך יש לתבוע ממנו את זקיפות הקומה היהודית ולעמוד בגאון על כבוד עם ישראל בעולם, כבקשת התפילה בימים הנוראים: ״ובכן תן כבוד ד׳ לעמך״. כי כבודם של ישראל כבוד המקום הוא! וכשמתחלל ח״ו שם ישראל בעולם, מתחלל עמו שם שמים.

על זקיפות קומה זו נאמר על יהושפט שהלך בדרכי אביו דוד: ״ויגבה לבו בדרכי ד׳״ (דברי הימים ב׳ י״ז).

יש להתבונן באותה זקיפות קומה: הלא לאור הדברים אין כאן ברכה או שכר כי אם ציווי לעם ישראל לזקוף את קומתו מול אויביו, אך מלשון הפסוק משמע שיש כאן ברכה לישראל, א״כ מה פשרו של שכר זה?!

מבאר זאת מרן המשגיח רבי ירוחם ממיר זי״ע בספרו ״דעת תורה״ ויקרא (ע׳ רפ״א): ״ואגיד לכם בקצרה וברמז, רבינו תם ב׳ספר הישר׳ כתב לראיה על קיום הנפש אחרי הפרדה מן הגוף, מזה שאנו רואים את צורת הבהמות בקומה כפופה, ואילו האדם בקומה זקופה, ומזה נבין כי נפש הבהמה היא מן העפר, והיא נמשכת אל יסודה, ועל כן היא כופפה גויית הבהמה לארץ, ונפש האדם נמשכה למעל, ועל כן תעמידהו בקומה זקופה״.

מדגיש מרן המשגיח שרבינו תם מביא (דימוי) זה לראיה, ובוודאי ראיה חזקה היא, שהרי יוצאת מקודש קדשים, ומבאר את דבריו בדברי מוסר השכל נפלאים ומרוממים (מעובד ע״י כותב הדברים):

בכל הבריאה כולה לדומם לצומח ולחי יש יסודות רוחניים. ובוודאי לכל איבר ואיבר שבאדם, ולכל גיד ותנועה יש שורשים ויסודות רוחניים. כל מציאותם בכלליהם ופרטיהם הם ביטוי לרצון הא־לוקי בעולם. אפילו לצבע העלים והירקות יש משמעות רוחנית. לא לחינם הסלק אדום, הגזר כתום, והצנון לבן. אם ירק זה אדום זאת מפני שרוחניותו מגיעה מציור האודם ותפקידו בעולם (סודות אלו גלויים ליודעי ח״ן). כך גם הבהמה והחיה ההולכות בקומה כפופה, ראשיהם תמיד בקו אחד עם גופם ומוטה כלפי מטה. וזאת מפני כי גם רוחניותם נמוכה וארצית מאד. ותפקידם בבריאה נמוך הוא. ולא יועילו שום עצות ותחבולות לזקוף את קומת הבהמה… כי בהמה היא… צורתה ומבנה גופה מסמלים את תפקידה ויעודה. כפי שמלמדנו ברורות שלמה המלך ע״ה: ״מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה, ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ״ (קהלת ג ׳ כ״א).

מעשה ב-י. שזכה יום יום ללוות את אחד מגדולי הדור בארה״ב לתפילת שחרית, והעז בוקר אחד לשאול:

שמתי לב שבהליכתנו לתפילה מדי בוקר, הרב מברך את עוברי אורח הגויים בברכת בוקר טוב לבבית, ואילו כאשר עוברים לפניו שכניו היהודים הרב רק מכופף את ראשו לשלום ותו לא וכי יש כאן משוא פנים?

השיב הרב: ״ראה, אני נוהג לפי ההלכה לא לשוחח לפני התפילה בשום מילה של חולין. אלא שמטעם דרכי שלום ביחסי שכנות עם עוברי אורח הגויים אני מברכם בברכת: ׳בוקר טוב׳. אך שים לב אני מברכם בקומה זקופה כי לעולם לא אכוף את ראשי לגוי!! אך לאחי היהודים אפילו לילד קט אני מכופף את ראשי כלפיו, וזה תואר כבוד מרומם שבעתיים מכל ברכה וחיוך״.

האדם הולך בקומה זקופה בעצם בריאתו, כשראשו מתייצב מעל גופו, לא מקרה הוא חלילה, אלא זהו סמל לתפקידו ויעודו הרוחני בעולם. הליכתו בקומה זקופה טומנת בחובה את צמיחתו הרוחנית ההולכת ומתמרת כלפי מעלה. וע״כ תינוק גדל ומתעצב כשראשו עולה ומזדקף. כי רוח בני האדם היא העולה למעלה, נשמתו חלק א־ לו־ק ממעל. היא הנמשכת למעלה, וע״כ תמשוך ותעמיד את גופה בקומה זקופה. וכמו שמציאות האש לא תשתנה לעולם מלילך למעלה, וכן המים מצד עצמם יורדים למטה, כן לא ישתנו חוקי האדם שנשמתם זוקפת קומתם.

ומסיים את דבריו: זקיפות קומה רוחנית אין בינה לבין גאווה שלילית כל קשר! מטרת זקיפות הקומה היא למנוע את האדם משפלות לירד מטה מטה, לשאול תחתיות כנפש הבהמה. אלא להרימו מהארציות, כפי הנאמר במשלי (טו כד): ״אורח חיים למעלה למשכיל, למען סור משאול מטה״. וע״כ קדושת הגאות שבאדם נובעת מקדושת נשמתו. והיא אשר תנשאהו למעלה ראש. זהו עומק דברי רבינו תם בראייתו להישארות הנפש לעולם, מחוק הבורא בצורת האדם הזקופה לסמל את השראת שכינתו בו.

תוספת: ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה. את הברכה אשר תשמעו אל מצוות ה׳ אלהיכם אשר אנכי מצוה אתכם היום. והקללה אם לא תשמעו אל מצוות ה׳ וכו׳ (יא. כו-כח) מסופר, כי בליל שבת אחת נכנס הרה"ק רבי מאיר מפרמישלאן זי"ע לערוך את שולחנו בבית מדרשו, והנה ברוח קדשו הוא מרגיש שאחד היושבים בשולחנו מחזיק מעצמו… ואף נותן לכולם להבין כך… מיד פתח רבי מאיר׳ל כדרכו הידועה והסביר את דברי הפסוק: "ראה 'אנכי," – מדת ה"אנכי" (דהיינו להרגיש ב׳אנכיות׳ מתנשא חשוב ומכובד), "נותן לפניכם היום ברכה וקללה" – יש בה גם ברכה וגם קללה. "את הברכה אשר תשמעון" – הגאות לשם שמים לשם קיום המצוות כמו "ויגבה לבו בדרכי ה," גאות כזו היא ברכה. "ואת הקללה אם לא תשמעון" – אבל שלא לשם קיום המצוות, ה"אנכי" היא קללה!…

וזהו גם הפירוש "אם תטיב שאת" (בראשית ד. ז) – בכדי להיטיב את עצמך יכול אתה "שאת" – להתנשא. "ואם לא תטיב לפתח חטאת רובץ" – הגאות היא חטא!… [פנינים תשעב פ' ראה]

וע״כ תרגם אונקלוס את המילה ״קוממיות״: ״חירותא״, היינו כי ענין החירות הוא נקודה והרוחניות של ״קומה זקופה״ כי סוד החירות הוא סוד ־ העילאיות, סוד נפש האדם העולה היא למעלה, ואדם כי אינו עולה למעלה, אינו הולך בקומה זקופה, בחינה היא על נפשו כי אינה בת חורין!! אלא בבחינת: ״עבד הדומה לחמור!״ כי דומה הוא לבהמה היורדת למטה (מובן שאין בדברים הכוונה להליכה הפיזית של האדם בזקיפות מתנשאת כי אם זקיפות הרוח שבו).

תוספת: סיפר הגר"י גלינסקי – הריני מעיד – אוהב אני לשמח יהודים, ולההביל עניני העולם בלצנותא דעבודה זרה, כפי שלמדנו בנובהרדוק. והעליתי בת שחוק על שפתי גדולי גדולים – מלבד אחד: המשגיח, רבי יחזקאל לוינשטיין זצ״ל. שומע היה דברי בכובד ריאש, מעין בהם, מעיר עליהם, ולעולם לא חייך!

כסבור הייתי, שזה מחמת כבד הראש שהיה שרוי בו תדיר, היראה שהיתה חופפת עליו. ראו בו במוחש את ה״שויתי ה׳ לנגדי תמיד״,

ואת תוצאת הפחד והיראה הכתובים ברמ״א, בתחלת השלחן ערוך – אבל הן ראיתיו מחייך: כששמח חתן, כשעודד אנשים מדכאים! וחשבתי: למה דוקא להלצותי אינו מגיב?

והבנתי: חניך קלם הוא, ובקלם חנכו לחיות בני חורין! מאי משמע, שמישהו משמיע הלצה וגורם לכלם לחייך? וכי הוא אדון לי, הוא יקבע את תגובתי? הוא שליט על מצב רוחי, ברצותו אחייך וברצותו ארצין? לא ולא, אני הוא שאחליט אימתי אחיך! ־ זה בן חורין! זו החרות האמתית!

לאור דברים אלו מובנת ברכתה של התורה לעם ישראל, שאם ילכו בדרך התורה אזי יתקיים בהם ״ואולך אתכם קוממיות״, כפי שהוציא הקב״ה בכבודו ובעצמו את ישראל משפלות מצרים בקומה זקופה מול צורריהם המצרים, ונתן להם את מתנת החירות – חירות הנפש. ולאחריה קבלנו את קדוש. אם ננהג כך נזכה לחוש את שמחת רוממות הרוח המתבטאת בזקיפות קומת האדם.

זקיפות קומה זו נדרשת במיוחד דווקא בזמני הנפילה והירידה. לאחר חטא אדם הראשון, שאלו הקב״ה את שאלת: ה״אייכה״ ותשובתו כי התחבא מפני ש״גילה״ שהוא ללא כסות ובגדים. שאלו הקב״ה: ״מי הגיד לך כי עירום אתה ? ! – המן העץ אשר ציוויתיך לבלתי אכול ממנו אכלת?!״ לכאורה, האדם צודק. הצניעות מחייבת אותו להיחבא ובטח כשהוא מדבר עם הקב״ה?!

עונה ע״כ מרן ה״חתם סופר״ זי״ע: אחרי שאדם הראשון חטא, הוא נפל לעצבות. בגלל שנכנסה בעצמותו ישות הרע, חשב שבכך הוא איבד את כוחותיו הרוחניים, ואין לו דרך לעלות חזרה, חלילה.

על כך ענה לו הקדוש ברוך הוא: אתה יודע מניין באה לך מחשבה זו? מפני מה אתה חושב שאיבדת את כוחותיך ? !- ״המן העץ אשר ציוויתיך לבלתי אכול ממנו״! משם מגיעות כל המחשבות של חוסר האונים וייאוש. כשאדם נושא עמו את החטא, הוא מדמה בנפשו שאין לו כוחות. אבל האמת היא שזה דמיון בלבד. יש ויש כוחות!

רק צריך להאמין ולדעת שהקדוש ברוך הוא נותן לכל אחד את הכוח להתמודד עם כל האתגרים שמזומנים לפניו.

מחשבות מסוג זה מקננות אצל האדם במהלך חייו לאחר נפילה רוחנית, האדם חש את עצמו שהוא בבחינת ערום, כי הבגדים משולים לכוחות הנפש. לאחר הנפילה מדמיין האדם שהפסיד את כוחות הנפש, ואין לו יכולת להתמודד עם הניסיונות העומדים לפניו כי אבדה תקוותו. עלינו לדעת שמחשבות אלה מסוכנות מהחטא עצמו! כי תחושת שפלות זו עלולה להשאיר את האדם כל ימיו במדמנת החטא!! כדי לתקן הוא צריך להאמין בכוחות וביכולות שחננו הבורא. עליו לחזור ולזקוף את קומתו הרוחנית שהושפלה לרגע, לעשות תשובה כראוי, ולרומם את עצמו בחזרה לעבודת די! מתוך שמחה וזקיפות קומה. כי יהודי הוא, בן מלך!

*

מדוע לא מוזכר גן עדן וגיהנם בתורה?

[ומתוק האור]

(ויקרא כו, ג-ו) "אם בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמרו… ונתתי גשמיכם בעיתם ונתנה הארץ יבולה… ונתתי שלום בארץ… וחרב לא תעבור בארצכם".

התורה הקדושה אומרת, שאם נהיה עמלי תורה ושומרי מצוות, נקבל בעד זה: גשם, פרנסה בשפע, שלום ושלוה.

מדוע לא מזכירה התורה את השכר הרוחני המובטח לנו על קיום המצוות כמו: העולם הבא, הנאה מזיו השכינה וכיוצא בזה?

ה״כלי יקר״ מביא שבע דעות בראשונים כתשובה:

א. לדעת הרמב״ם לא מדבר כאן כלל על שכר, אלא סילוק המפריעים כדי שיוכל האדם לעבוד את בוראו.

גלוי וידוע לפני הקב״ה שכל יהודי בעצם רוצה להספיק לקיים מצוות בעולם, אלא ששאור שבעיסה [יצר הרע] ושיעבוד מלכויות מעכבים. אומרת אפוא, התורה: אם האדם מצידו ישתדל לעשות כל שביכולתו, יסלקו ממנו את כל המפריעים.

״ונתתי שלום בארץ״ – שלא יהיה מפריע מצד שיעבוד המלכויות, הגויים לא יציקו לעם ישראל, והפרנסה תהיה בשפע, וממילא יוכל לעמל בתורה ולקים מצוותיה.

ב. האבן עזרא בפרשת ״האזינו״ כתב, שהרי אמרו חז״ל (ברכות לד, ע״ב): ״כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא למשיא בתו לתלמיד חכם ולעושה פרקמטיא לתלמיד חכם ולמהנה תלמיד חכם מנכסיו, אבל תלמידי חכמים עצמן ׳עין לא ראתה אלוקים זולתך יעשה למחכה לו״. כלומר, אין שפה וציור שבהם נתן להסביר מהו שכרם הרוחני של תלמידי חכמים.

אם היה הקב״ה מדבר על העולם הבא, אולי אחד מאלף היה מבין משהו. כמו שאיש מחשבים, אם ידבר על עניני המחשב עם מי שאינו מתמצא בתחום הלה לא יבין אותו. לכן כאן מדברת התורה בשפה שכלנו מבינים: גשם, פרנסה בשפע, שלום ושלוה…

ג. רבנו בחיי כתב: העובדה שיש שכר בעולם הבא על קיום המצוות הוא דבר פשוט וטבעי שאין צורך לומר אותו. אין כאן אלא דבר נורמלי, והתורה אינה מזכירה אלא דברים שהם מעל לגדר הטבע, כגון: אם תעשה מצוות ירד גשם, ואם תעבור עברות לא ירד גשם.

זה חידוש, שמחזור המים בטבע תלוי במעשי האדם. אבל שהנשמה תחזור לכור מחצבתה מתחת לכיסא הכבוד הלא פשוט שכך! וכי מהיכן היא באה אם לא משם? ולאן היא תלך?!

התורה גילתה לנו שיש עונש ״כרת״, האם היא צריכה לומר שאדם אשר נהג כשורה ולא התחייב כרת, שיחזור אל מתחת לכיסא הכבוד? וכי לא דבר פשוט ומובן מאליו הוא?!

אדם יורד למעמקים קשור בחבל ומחובר לבלון חמצן, אם ינתק את החבל לא יוכל מעתה לחזור ולעלות למעלה, אבל אם לא ינתק את עצמו ממקור חיותו, באופן טבעי ישוב למקום שממנו הגיע.

ד. בספר הכוזרי מובא שמלך כוזר שאל: הלא הדתות האחרות מבטיחות עולם הבא ״שמן מאוד״, ואילו אתם, היהודים, מה אתם מבטיחים? קצת גשם, קצת בציר?

ענה לו החבר: כל אחד יכול להבטיח עולם ומלואו לעתיד לבוא, כי בין כה וכה אי אפשר לבדוק ולאמת את הדברים כאן בעולם הזה. לכן אמר הקב״ה: אדרבה, תבדוק אותי כאן בעולם הזה ותראה שהתורה אמת! אם תקיים מצוות, ירד גשם. אם לא תקים מצוות, לא יהיה גשם!

[הוספתי: כאותו מוכר ששאלתי אותו מדוע אצלו זה עולה מאתיים, ובחנות אחרת ראיתי את זה במאה וחמישים? הוא השיב לי: אז מדוע לא קנית אצלו? אמרתי לו מפני שאין כעת.

אהה… אם כך הוא סתם יקרן, כי אני מה שאין לי אני נותן בחינם…

מי שמחלק שיקים בלי כיסוי, אין לו בעיה לרשום בהם גם מיליון דולר… מה שאין לך אתה נותן בחינם…]

ה. דעה נוספת הובאה בספר הכוזרי: אם בחיי העולם הזה, הבטיח לנו הקב״ה שיתהלך איתנו ״והתהלכתי בתוככם״, האם יכול להיות לנו ספק בנוגע לעולם הבא!

ו. רב סעדיה גאון תירץ: לפני מתן תורה אנשים הקריבו קורבנות לשמש, לירח ולכוכבים. הקב״ה שם אותם לממשלה ויש להם אפשרות להיטיב, אלא שלא הרשה להם להיטיב אלא אם כן ההטבה מגיעה לאדם.

עתה, כשאמרה התורה שלא להקריב להם, כנגד זה ניתנה לאדם האפשרות לעבוד באותו אופן, רק שבמקום לעבוד לגרמי השמים תעבוד לקב״ה. וכשם שלשמש לירח ולכוכבים היו מקריבים טלה ובתמורה חשבו שהם מקבלים דברים, כך אמרה התורה: תעבוד לקב״ה ותמורת עבודתך תקבל שפע גשמי.

ז. הרמב״ן כתב, שהתורה מדברת על השכר הכללי לכל העם. אם יהיה שפע, כולם ירויחו מכך. אבל עולם הבא – לכל אחד יש ׳עולם הבא" אחר ושונה מהשני, ולכן אי אפשר לכתוב זאת בתורה.

ח.ובספר ״ילקוט הגרשוני" הוסיף על דברי הראשונים תירוץ נוסף, וזאת על פי משל:

סוחר גדול, שהיה מפורסם מאוד כאדם ישר, החליט שנמאס לו לעבוד. לקח מנהל אחד לניהול החנות, ומנהל שני לניהול המסחר בעולם. לשניהם הוא קבע שכר זהה.

המנהל השני לא היה מרוצה. ״אני נוסע ברחבי העולם, מסתכן רבות, ומקבל את אותו השכר שמקבל המנהל הראשון שרק יושב בחנות? הלא בעל הבית מפורסם כאדם ישר?״ כך קבל באוזני חבריו.

בסוף השנה קרא הסוחר לשני מנהליו ונתן להם את השכר. לאחר שנתן את מה שהבטיח ביקש מהמנהל השני שיביא את פנקסי מסעותיו. התבונן בהם ואמר לו: ״אני רואה שהסתכנת במספר ארצות, ובאחרות עבדת בתנאים קשים במיוחד״ העניק לו תוספת נכבדה עבור הנסיעות הקשות וההקרבה.

לשנה הבאה, עבד המנהל השני קשה יותר ואף רשם בפינקס כל אירוע קטן שהתרחש במהלך נסיעותיו. בסוף השנה, שהיתה קשה יותר מהראשונה, הגיע עם פנקסיו לסוחר וחשב שהפעם יקבל פי שנים מהשנה שעברה.

נתן לו הסוחר סכום דומה למה שקבל בשנה שעברה. התרעם המנהל ואמר: ״היתכן?!

ענה לו הסוחר: ״בשנה שעברה לא ידעת שאני אשלם לך, לכן עבודתך היתה פי כמה יותר קשה. השנה, בכל פעם שהיית נתון בסכנה או בקושי, חשבת לעצמך: ׳אין דבר, זה שוה, הרי בסוף הוא ישלם לי!" מכאן שהיה לך פחות קשה, לכן ממילא לא מגיע לך יותר!״

אם הקב״ה היה מגלה לנו מה השכר האמיתי – אומר ה״ילקוט הגרשני״ – עבודתנו לא היתה קשה כלל, כיון שהיינו מרגישים שכל הסבל והעמל כדאיים למען השגת אותו שכר.

אך כיון שלא גילה לנו הבורא את גודל השכר, הננו מתאמצים, עובדים קשה ומקיימים את המצוות, ובסוף נקבל עליהן את השכר העצום המובטח לנו.

*

הורים צדיקים זה מחייב! | זכות אבות – זכות או חובה?

[והגדת]

השל״ה הקדוש זצ״ל שאל שאלה. בסיומה של התוכחה הנוראה נאמר: ״וזכרתי את בריתי יעקוב, ואף את בריתי יצחק, ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור״ (ויקרא כו, מב). אם כך, אמורה לבוא הישועה. אך לא, אלא: ״והארץ תעזב מהם… והם ירצו את עונם״ (שם, מג).

התוכחה ממשיכה. מדוע? מסתבר, שבמקום לעורר רחמים והצלה, עוררה זכירת האבות כעס והקפדה. איך יובן הדבר?

הוא יובן כאשר נעיין בגמרא:

(חולין קה, ע״א) אמר מר עוקבא, אני לעניין זה בבחינת חומץ בן יין לעומת אבי.

שאילו אבי, כשאכל בשר עתה, לא היה אוכל גבינה עד למחר באותה שעה. ואילו אני, ממתין רק לסעודה הבאה.

וזה המקור להמתנת שש שעות בין בשר וחלב (באור הגר״א יורה דעה פט, ב בשם הרי"ף).

ואינו מובן. וכי להוט היה כל כך אחר גבינה, שלא יכול היה להמתין יממה? ואם לא המתין, והרי אין זה חיוב, ואף אין לכך טעם [להמתנת שש שעות שני טעמים, יעין בטור שם בנפקא מנה ביניהם] מדוע ראה עצמו כחומץ, יין מקולקל, מקהה שנים, שאיבד שויו?

המגיד מדובנה זצ״ל ענה על כך במשל.

מעשה בעני מרוד, רעב ולבוש בלואים, שהיה מקושש כל היום פרוטות בפיתחי בתים, שבקושי הספיקו ללחם לאכול.

פגש ברעהו, מקבץ נדבות כמותו, שהיה שבע ומדושן ועטוי מחלצות.

תמה: ״הן כמוני כמוך, מה סוד הצלחתך?״

והלה גלה סודו: ״אתה עובר מדלת לדלת, משתהה כמה דקות על מפתן כל בית, ורובם עניים, מעניקים כמה פרוטות. ובינתים עובר היום, ואין הקומץ משביע.

אני, איני נוקש אלא על דלתות העשירים. שם, מעניקים דינרים״!

תמה האביון: ״וכיצד יודע אתה היכן מתגורר עשיר?״

ענהו: ״לפי נרתיק המזוזה. לעניים נרתיק מעץ ומפח. לאמידים מנחושת, ולעשירים מכסף טהור!״

כמה נפלא. הודה האביון על העצה, ומיהר לישמה. לוה כספים מכל מכריו והלך אל הצורף. רכש בכסף רב נרתיק מזוזה מרהיב מכסף טהור והראהו בגאוה לחברו.

הלה לא הבין: ״מה זה?״ שאל.

״נרתיק למזוזה״, השיב בגאוה.

״זאת רואה אני״, אמר הלה, ״אבל מה תעשה בו?״

לא הבין את השאלה: ״אקבעהו במזוזת ביתי וחסל סדר עניות, לא אאלץ עוד לחזר על הפתחים! הלא בעצמך אמרת, שזו מזוזתם של העשירים!״

נד לו חברו: ״שוטה שבעולם! אין המזוזה סיבת העשירות, אינה אלא סמל המעמד.

ואם לחם לאכול אין בביתך, תהיה מזוזת כסף זו, כמו זהב באפו של אתה יודע מי״.

כיוצא בכך, בעניננו. הלא מצד הדין אין צורך בהמתנת יממה. מדוע עשה כן אבי מר עוקבא? מיראת חטאו הנוראה. אבל זה היה רק ״נרתיק המזוזה״! כי כך פחד מכל שמץ של חטא ועוון, ״כמו שנאמר על קצת החסידים שהיו פורשים משבעים שערים משערי המותר מיראתם שער אחד משערי האסור (חובות הלבבות שער ז, פרק ה).

מר עוקבא ראה עצמו רחוק מיראת חטא מופלגת זו, ולפיכך קורא לעצמו חומץ בן יין ביחס לאביו.

אמת, ועדין לא מובן:

הרי מר עוקבא לא עבר חלילה על שום איסור בשום דבר.

לא היתה מצוה שלא קיים בשלמות, ולא היתה עברה שחטא בה חלילה. הואיל וכך, מדוע ראה עצמו כחומץ?! היה לו לומר: אני לגבי אבא, יין לעומת קונדיטון (יין מבושם. יעץ מסכת סופרים טו, ז) יין המלכים לעומת קברנה סובניון… מיץ ענבים ליד שמפניה יוקרתית.

אבל חומץ?! יין מקולקל שאבד טעמו ושוויו?!

ויש כאן יסוד, והוא מחייב כל כך!

שאמרו (שבת נו, ע״א): כל האומר שבני שמואל חטאו, אינו אלא טועה. שנאמר: ״ויהי כאשר זקן שמואל וישם את בניו שופטים לישראל ולא הלכו בניו בדרכיו״ (שמואל א' ח, א, ג). בדרכיו לא הלכו, וגם לחטוא לא חטאו. אלא לא עשו כמעשה אביהם. שהיה שמואל הצדיק מחזר בכל מקומות ישראל ודן אותם בעריהם, שנאמר: (שמואל א' ז, טז) ״והלך מדי שנה בשנה וסבב בית אל והגלגל והמצפה ושפט את ישראל את כל המקומות האלה״. והם לא עשו כן, אלא ישבו בעריהם.

ותמה המאירי (שם), הלא כל השופטים והנביאים שפטו במקומם, ושמואל נהג במידת חסידות יתרה, ומה הטענה על בניו שלא הלכו בדרכיו?

והסיק מכאן, שאם האב נהג במידת חסידות יתרה, היא מחייבת את הבן לאחוז בה כמידת הדין, עד שאם יניחנה ראוי לו להענש עליה!

ואם, מסבותיו, לא נהג מר עוקבא בחומרה יתרה של אביו, ראה עצמו כחומץ בן יין!

[ולכן בת כהן כי תחל לזנות את אביה היא מחללת, באש תישרף ולא בחנק ככל בת ישראל, שהרי אביה חסיד גדול, וכיצד התדרדרה להיכן שהגיעה?

כאן יש גם מוסר בנוגע אלינו, שאנו מודדים עצמנו ביחס לזולתנו, וזו מדידה שיקרית, אלא על האדם למדוד עצמו למול הדרישות הנדרשות ממנו, שאם חבירו נולד ברמה נמוכה ועלה קצת, הגם שהוא כיום יותר מחבירו, אך הוא עצמו ירד, חבירו טוב הימנו!]

מעתה, כשתזכור לפני הקדוש ברוך הוא זכות האבות, הן ישפטונו באספקלרית שלמותם: הגומלים אנו חסד כאברהם אבינו? נחונים ביראה כיצחק? תמימים ויושבי אוהל כיעקב? ואם לא, אזי ״הארץ תעזב מהם, והם ירצו את עונם״, ה׳ ירחם!

מובא על רשב"י שלאחר שישב במערה יצתה בת קול ואמרה: צאו ממערתכם! נפקו, כל היכא דהוה מחי רבי אלעזר, הוה מסי רבי שמעון. אמר לו: בני, די לעולם אני ואתה (שבת לג, ע"ב).

הגמרא מספרת בפשטות, כי לאחר שיצאו רשב"י ובנו מן המערה, ראה רבי אלעזר כי האנשים עוסקים בהבלי העולם הזה ואינם עוסקים בתורה. היה רבי אלעזר מעניש אותם ורבי שמעון מרפא אותם. אמר לו רבי שמעון לבנו: בני, די לעולם אני ואתה, כלומר, די לעולם שאנו עוסקים בתורה.

אך בספר "נפשות חסידיו" מובא את מה שפירש הגה"צ רבי מרדכי אריה הלוי הורביץ רבה של באנילא זי"ע על פי מה שמובא בספרים הקדושים, שצריך האדם לראות חסרונותיו ומעלות אחרים.

כפי המסופר שפעם אחת אמר הבעל שם טוב הקדוש זי"ע לאחד מתלמידיו שילך לאיש פלוני בכפר פלוני כדי ללמוד ממנו מידות.

הדבר היה לפלא בעיני התלמיד, כי מי לנו גדול במידות מהבעל שם טוב ותלמידיו? אבל התלמיד לא הירהר אחר רבו והלך לכפר ההוא.

כאשר בא לשם, פנה לביתו של אותו אדם וביקש להתאכסן אצלו. בעל הבית קיבלו בסבר פנים יפות, ונתן לו כל מחסורו.

ביקש התלמיד ללמוד את דרכי בעל הבית כאשר ציוהו רבו, וראה שהוא תלמיד חכם וחסיד ובעל מידות טובות, ועוסק תמיד במצוות ובמעשים טובים. אך לא מצא בו דבר מיוחד שיצריכו לבוא לכאן ללמדו ממנו. תוך כדי שהייתו בביתו, ראה התלמיד שבבית מתאכסן אינש דלא מעלי, והיה קשה בעיניו למה מרשה בעל הבית לאדם כזה להתגורר בביתו. אבל לא העיז לומר לו מאומה.

כשנפרד התלמיד מבעל הבית, הודה לו בכל ליבו על הכנסת האורחים הלבבית שזכה לו בביתו. ובתוך דבריו העיר לבעל הבית למה מחזיק אדם רשע בתוך ביתו. ענהו בעל הבית: "לא ידעתי שהוא אדם רשע, ועתה אצוה למשרתי להודיעו שעליו לעזוב את ביתי. אבל תמה אני עליך מתי מצאת זמן לעיין במעשי השני. האם כבר גמרת לבדוק את מעשיך"…

הבין התלמיד שלכן שלחו הבעל שם טוב לכפר הזה, כדי שילמד מבעל הבית, שהעיקר צריך לפקח על מעשיו שיהיו כולם טובים בלי נידנוד חטא, ולא כאותם שדואגים על מעשי אחרים ולא על מעשיהם.

וזה שאמר רבי שמעון לבנו: "בני די לעולם", אל לך להתבונן במעשי העולם, "אני ואתה" בוא ונתבונן כל אחד במעשיו שלו עצמו… [עלון פנינים לל"ג בעומר תשעד]

וצריך ביאור, לפי זה למה לא אמר די לעולם – אתה! תתבונן בעצמך? למה הכניס "אני"?

ואמרתי לבאר על מה שביארנו עכשיו, שרשב"י אמר לו: לא ראוי לאדם למדוד עצמו ביחס לאחרים, אלא ביחס לחובתו בעולמו, אך מה כן אדם חייב? לראות האם הגיעו מעשיו למעשי אבותיו, שלא יהיה חלא בר חמרא, ולכן אמר לו די לעולם אני ואתה. שגם אתה תהיה ביחס ל"אני", היות ואני אביך, וזה מחייב אותך ותובע ממך!

*

כל אדם ותפקידו המיוחד לו

(ויקרא כז, לב-לד) "וְכָל מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן כֹּל אֲשֶׁר יַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה קֹּדֶשׁ לַה', לֹא יְבַקֵּר בֵּין טוֹב לָרַע וְלֹא יְמִירֶנּוּ וְאִם הָמֵר יְמִירֶנּוּ וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹדֶשׁ לֹא יִגָּאֵל, אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי"

נשאלת השאלה: מילא להמיר בין טוב לרע – הגיוני לאסור, אך אם עלה לי רע, ואני רוצה להמירנו בטוב, מה רע בזה?

יש אומרים שאם ימיר רע בטוב, מחר ימיר טוב ברע…

אך התשובה כמדומה מבוארת באריכות בסוף פרשת אמור:

'מעולמו יצא' מעין גנים מאמר ב׳

א

כתוב בסוף פרשת אמור: ויצא בן אישה ישראלית, והוא בן איש מצרי, בתוך בני ישראל, וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי. ויקוב בן האישה הישראלית את השם ויקלל ויביאו אותו אל משה וגו'.

שואל רש״י: ויצא בן אישה ישראלית, מהיכן יצא? רבי לוי אמר מעולמו יצא. רבי ברכיה אומר מפרשה שלמעלה יצא, ליגלגל ואמר: [כתוב] ביום השבת יערכנו [והיה נאכל רק לשבת הבאה]. דרך המלך לאכול פת חמה בכל יום, שמא פת צוננת של תשעה ימים. [משום שנאפית ביום שישי, ומשימים אותה בשבת על השולחן, ונאכלת לשבת הבאה, הרי תשעה ימים].

ומתניתא אמרה: מבית דינו של משה יצא מחויב. בא ליטע אוהלו בתוך מחנה דן.

אמרו לו מה טיבך לכאן?

אמר להם: מבני דן אני.

אמרו לו: איש על דגלו באותות לבית אבותם כתיב.

נכנס לבית דינו של משה ויצא מחויב, עמד וגידף. עד כאן לשון רש״י.

מפורש מרש״י שלוש שיטות על מה שכתוב ויצא בן אישה ישראלית, מהיכן יצא.

שיטת רבי לוי שאומר מעולמו יצא.

שיטת רבי ברכיה שיצא מפרשת לחם הפנים, שכתובה בתורה קודם. ושיטת הברייתא שיצא מחויב מבית דינו של משה.

ולא מובנת השיטה הראשונה של רבי לוי שאמר מעולמו יצא, מה הפירוש מעולמו יצא?

גם יש לדקדק שאם רש״י הביא כאן שלוש שיטות, משמע שהבין רש״י שיש קשר בין שלושת השיטות, וכולן נצרכות לפשט הפסוק. וצריך להבין מה הקשר בין שלושת השיטות.

ב

הנה צריך לדעת שהמקלל היה לו יחוס גרוע מאוד, משום שאימו לא היתה צנועה, וכמו שכתוב ושם אימו שלומית בת דברי. מפרש רש״י למה נקראה שלומית?

משום שהיתה מפטפטת עם כולם, שלום עליך, שלום עליך, שלום עליכם, מפטפטת דברים ושואלת בשלום הכל. בת דברי, דברנית היתה, מדברת עם כל אדם, לפיכך קלקלה. עד כאן לשונו.

ועל אביו כתוב בתורה והוא בן איש מצרי. ואומר רש״י: הוא המצרי שמשה הרגו. מפורש ברש׳׳י בפרשת שמות (שמות ב, יא) שהמצרי היה מנוגשי מצרים שהעמיד פרעה על שוטרי ישראל, והיה מעמידם מקרות הגבר למלאכתם.

ובעלה של שלומית בת דברי היה משוטרי ישראל שהעמיד פרעה, כדי שהם ירדו בעם ישראל. ובגלל שהמצרי היה מעורר את שוטרי ישראל מוקדם, ראה את שלומית בת דברי אישתו, ונתן את עיניו בה. ובא בלילה והוציא את בעלה מביתו, והוא חזר ונכנס לבית ובא על אישתו.

והיתה סבורה שהוא בעלה. וחזר בעלה לביתו והרגיש במה שעשה לו הנוגש המצרי. וכשראה הנוגש המצרי שבעלה הרגיש בדבר, היה מכהו ורודהו כל היום. ומאותה ביאה נתעברה בילד שהוא היה סוף המקלל.

ועל זה כתוב בפרשת שמות שם, ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו, וירא בסבלותם, וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו.

ומשה רבינו לא מבין למה כל הזמן הוא מכה אותו בלי סיבה.

אז כתוב ויפן כה וכה, מפרש רש״י שמשה רבנו ראה ברוח קודשו מה עשה לו המצרי בבית, ומה עשה לו בשדה. וירא כי אין איש, שאין איש עתיד לצאת ממנו שיתגייר, ויך את המצרי ויטמנהו בחול.

ובודאי לא יחוס לאותו ילד, שאביו היה כזה אכזרי ומושחת במידותיו. ובודאי יתכן שהשפעות אביו ואמו השפיעו עליו לרעה, אבל למרות כן רואים שהוא השתדל להיות בן עליה, ולהתעלות בעליה רוחנית.

כמו שכתוב ויצא בן אישה ישראלית והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל, למרות שהוא היה בן אישה ישראלית לא צנועה, וגם היה בן איש מצרי, למרות כן יצא ורצה לתקוע את אוהלו במחנה דן בתוך בני ישראל.

למה הוא עקר ממקומו והלך לגור בתוך מחנה דן? כי הוא רצה להתעלות ברוחניות. ובתחילה הוא הלך להתגייר, כמו שכתב רש״י בתוך בני ישראל, מלמד שנתגייר עד כאן לשונו. ופירש הרמב״ן שאין הכוונה שהיה צריך גירות, שהרי כל ישראל התגיירו במתן תורה במילה וטבילה והרצאת דמים, אלא הכוונה שהלך אחר אימו ונדבק בישראל, וזה הכוונה בתוך בני ישראל, שהיה עימהם, ולא רצה ללכת אחרי אביו שהיה מצרי. עד כאן דברי הרמב׳׳ן.

כאשר נחלקו ישראל באופן שכל שבט יהיה לבד, הוא הלך בסוף המחנה, משום שהשבטים נקבעו לפי אביהם, וכמו שכתוב: איש על דגלו באותות לבית אבותם, ועל כורחו הוכרח להיות בסוף המחנה.

ומי היה בסוף המחנה? כל החוטאים שהענין פלט אותם. וכמו שכתב רש״י סוף פרשת כי תצא (דברים כה, יח) על הפסוק "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך": חסרי כח מחמת חטאם שהיה הענן פולטן. עד כאן לשונו.

וגם הלכו שם כל הערב רב שנפלטו גם כן מענני כבוד, וכדאיתא בזוהר הקדוש פרשת כי תשא (דף קצ״א, ע"ב) וזו לשונו:

(מתורגם ללשון הקודש) בא וראה כל ענני כבוד שהלכו במדבר, לא היו מכסים אלא את בני ישראל לבדם. ואותו ענן של כבוד שכתוב וה׳ הולך לפניהם [בעמוד ענן ואש] הלך לפניהם. ואותם ערב רב וכל אותם הבהמות והכבשים והשוורים, היו הולכים מחוץ למחנה באחרונה עד כאן לשונו.

וכשראה אדם זה, שכל האנשים שנמצאים עימו בסוף המחנה, הם או בעלי עבירות שנפלטו מענני כבוד, או ערב רב רשעים שהחטיאו את ישראל בעגל, או בקר וצאן, החליט לעקור ממקומו ולהתרחק מהחברה הרעה, וללכת לחפש מקום יותר טוב.

ולאן ילך? ודאי לתוך מחנה ישראל. ולכן הלך לתוך שבט דן, משום שאימו היתה משבט דן, וקיוה ששם יניחוהו לגור ועל ידי זה יוכל לגור בחברה טובה, ולהיות שמור מחברה רעה, ולהצליח להתעלות ברוחניות.

אמנם כשהגיע ליטוע את אוהלו, בא אחד מאנשי שבט דן ועיכב בעדו ולא נתן לו לגור שם. והוא מה שכתוב, וינצו במחנה, בן הישראלית, שהוא האדם הזה שאנו מדברים עליו. ואיש הישראלי, שהיה משבט דן ומחה בו שלא יטע את אוהלו שם.

וכאשר ראה שהוא רוצה לברוח מחברה רעה ובא ליטע אוהלו בחברה טובה בתוך מחנה דן, ואדם אחד עומד כנגדו ומעכב בעדו, הוא היה בטוח שבודאי זה שליח של היצר הרע שרוצה לעכב בעדו מלהתקרב אל הקדושה, כי הרי כוונתו לשם שמים. ולכן התחיל לריב עמו, כמו שכתוב וינצו במחנה.

ואף על פי שאותו אדם משבט דן טען לפניו שיש פסוק שכל אחד גר לפי שבט אביו, הוא לא היה מוכן לקבל את טענתו, והיה בטוח שהוא שליח היצר הרע לעכבו.

עד שכאשר ראה, אותו אחד משבט דן, שאינו שומע לו, והבין שגם לא ישמע לדיינים הקטנים שרי עשרות ושרי חמישים, אמר לו בא עימי למשה רבינו ותראה כדברי שאסור לך לגור כאן.

ומה היה סובר המקלל, בודאי היה סבור שיזכה בדין אצל משה רבינו, שהרי כונתו לשם שמים, ונכנס לבית דינו של משה רבינו ויצא מחויב, ופסקו לו שאסור לגור יחד עם שבט דן, אלא לחזור למקומו הראשון בסוף המחנה, יחד עם בעלי עבירה והערב רב.

ואז נשבר ואמר, כל בך הרבה טרחות טרחתי ויגעתי להתקרב אל הקדושה, ולבסוף על פי דין מונעים אותי להתקרב אל הקדושה, ומכריחים אותי להתחבר לחברה הרעה, אי אפשי בכל זה ובכל דת זו, עמד וגידף.

ואנחנו עומדים ותמהים מאוד, וכי המקלל לא צדק? בודאי שהוא צדק מאוד, מהדין אדם חייב לעזוב את החברה הרעה, ולגור בסביבה טובה. ומאחר וכוונתו הייתה לשם שמים, למה לא סייעוהו מן השמים במשימתו? למה הקב״ה לא אמר למשה לפני שהמקלל הגיע, שירשו לו לגור בתוך מחנה דן?

וכי לא העריך את זה שלמרות שהיה לו אבא מצרי ואמא לא צנועה, למרות כן העדיף להדבק בדת ישראל ועוד לעזוב את החברה הרעה ולגור בסביבה טובה?

למה לא זכה המקלל לסיעתא דשמיא?

ואנחנו נוסיף ונשאל את עצמינו, אם אנחנו היינו במקומו, וכי לא היינו נשברים כמוהו? אם כן היכן הבחירה, והיכן הטעות של המקלל?

ואיזה ידיעה הייתה חסרה למקלל שלכן נשבר, שידיעה זו אנחנו מוכרחים לדעת כדי שלא נשבר כמוהו.

ג

שנינו במסכת אבות סוף פרק ד על כרחך אתה חי.

וכוונת המשנה אינה רק שהגם שהוא רוצה למות, בכל זאת הוא חי בעל כורחו.

אלא כוונת המשנה היא גם על תנאי החיים, שעל כורחו הוא חי במצב זה שהוא חי, ובמסגרת זו ובמצבים אלו שהוא נמצא בהם.

כפי שאנו רואים שלכל אדם יש מסגרת של חיים, המורכבת ממשפחתו שהם שילדו אותו, והוא לא בחר את הוריו. וכן את אחיו אחיותיו, שגם אותם הוא לא בחר. וכן מאישתו וילדיו, שגם את ילדיו הוא לא בחר. וכן גר במדינה מסויימת ובמקום מסוים עם שכנים, שגם אותם הוא לא בחר.

וכן לומד ומתפלל במקום מסויים או עובד במקום מסויים. ובכל מקום יש אנשים נוספים, אשר אותם הוא לא בחר.

מלבד זה, כל אדם נתברך מן שמים במעלות מסוימות ובחסרונות מסוימים, והם משפיעים על אופיו ותכונתו. וכן קיבל מן השמים כלים כדי לחיות בהם בעולם, כמו עוני ועושר, חכמה או טיפשות, גבורה או חולשה, כבוד או חוסר כבוד.

הפרטים האלה ועוד הרבה פרטים שהוא לא החליט, כל אלו הם מהוים את המסגרת של החיים שלו, וזה נקרא העולם שלו.

ולכן כל אדם חי בעולם משלו, שכך היה רצון ה׳ שאדם זה יעבוד אותו, וזה כבר הוחלט עוד לפני שהוא נולד, ולא ניתן לשנות אותו, ועל כורחך אתה חי.

וכן מפורש בגמרא (תענית כה, ע"א) רבי אלעזר בן פדת היה מצבו דחוק בפרנסה מאוד, ואם כתוב מאוד, זה מאוד.

הקיז דם, ולא היה לו שום דבר לאכול לאחר הקזת הדם. לקח צלע של שום והניחו בפיו. חלש ליבו ונתעלף. הלכו חכמים לשאול בשלומו, וראוהו שהוא בוכה ומחייך ויוצאים ניצוצות של אש ממצחו. כשהתעורר שאלוהו למה בכית וחייכת?

אמר להם, משום שהיה יושב עימי הקב״ה, ואמרתי לו עד מתי אצטער באותו עולם?

והשיב לי: אלעזר בני, האם נח לך שאהפוך את העולם מתחילתו, ואולי תיוולד בשעה שיגזר עליך מזונות? דהיינו שגם אם אחזיר את העולם לתחילתו, לא בטוח שתיפול למצב שיהיה לך מזונות. ועיין שם בגמרא את המשך המעשה.

מפורש מזה שעולמו של האדם וכל הפרטים המרכיבים את עולמו, אינם כלל בבחירה שלו, אלא הכל נקבע עוד לפני שהגיע לעולם, ואין שום מציאות לשנות את מצבו, אפילו לא לרבי אלעזר בן פדת שזוכה לדבר עם הקב״ה בעצמו.

אם כן מה תפקידו של אדם בעולם הזה? להכיר את מצבו ואת עולמו, ולחפש איך לעבוד את השם יתברך בתוך עולמו, דהיינו בתוך המסגרת שהשם יתברך שם אותו בה.

ועל זה כתב הרמח״ל בתחילת ספרו מסילת ישרים, יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו.

לא כתוב מה חובתו בעולם, אלא בעולמו. מה שאתה חייב בעולם, זה לא בהכרח מה שחברך חייב, לכל אחד חיים אחרים ועולם אחר, וכל אלו יוצרים חיובים אחרים.

מי שזכה לממון רב או חוכמה מיוחדת, הוא מחויב בעולמו דברים אחרים, ממי שלא זכה לממון רב או לא זכה לחכמה גדולה.

לכן כותב הרמח״ל שכל אחד צריך לברר לעצמו מה חובתו בעולמו, מה אני חייב בעולם שלי בלי קשר לאחרים.

ד

וכאשר נתבונן על המקלל נראה, שגם אותו שמו מן השמים בתוך מסגרת מסויימת שהרכיבה את עולמו. והרי הוא לא בחר את אביו ואמו, הוא נולד לתוך עולם שאביו הוא מצרי ואימו היא לא אישה צנועה. מה תפקידו? להתאמץ ללכת בדרך ה׳ למרות הכל. לא להיות מושפע מאביו הרשע, אלא להטות את עצמו לדת ישראל משום שהוא ישראל. לא להיות מושפע מאימו שלא היתה צנועה, ולהיות צנוע. ואת זה הוא באמת הצליח לעשות, וכמו שכתוב בתוך בני ישראל, ופירש״י מלמד שנתגייר. וכמו שפירש הרמב״ן, שהלך עם ישראל ולא עם המצריים. וגם לא מצאנו עליו שום טענה שלא היה צנוע. הוא באמת הצליח בחלק הזה.

אך במה הוא לא הצליח, הוא לא הצליח לחיות בתוך אותו עולם שהקב״ה שם אותו בו.

 הרי אם השם יתברך שם אותו במצב שאביו מצרי, אם כן מקומו הוא בסוף המחנה, זה העולם שהשם יתברך שם אותו בו בעל כורחו. ותפקידו הוא להתמודד עם כל החברה הרעה, ולמרות כן לא להיות מושפע מהם. ואם שמו אותו מן השמים שם, בודאי שגם היו לו כוחות להתמודד עם זה.

אבל הוא לא היה מוכן לחיות שם. הוא החליט שבשום אופן הוא לא יגור שם.

ובאמת בפרט זה הוא צדק, שאדם צריך למעט את הניסיונות שלו, ובפרט בחברה רעה, שהוא צריך לברוח ממנה כבורח מפני אש. אבל כל זה הוא רק כאשר הדבר אפשרי. אבל אם מתברר לו מפי משה רבינו שתפקידו בעולמו זה לגור בסוף המחנה עם חברה רעה ובכל זאת להילחם שלא להיות מושפע, אם כן זהו תפקידו, ולא ניתן לשנות כלום.

אבל חטאו היה, שלא היה מוכן להשלים עם זה, משום שחשב שכיון שהחליט שהוא שייך לחברה טובה, אז אין שום מציאות בעולם לחיות בחברה רעה. וכשראה שתוכניותיו לא הולכים לו כרצונו, עמד וקילל ואיבד את עולמו.

ואילו היה מוכן להכיר שזהו עולמו שהקב״ה שם אותו בו, הנה כשהיה שומע מפי משה רבינו שהוא לא יכול לגור במחנה דן, היה צריך לשאול את משה רבנו עצות ודרכים מה לעשות כדי להינצל מהשפעת החברה הרעה שנגזר עליו לגור שם, ולבקש ברכה ממשה רבינו להינצל מהשפעות הרשעים, ובודאי היה מצליח והיה בן עליה אמיתי.

אבל כיון שחשב שהוא יקבע את מסגרת חייו, ולא הבין שאת מסגרת החיים קובע הקדוש ברוך הוא, לכן בעט וקלל.

וזהו ביאור דברי רבי לוי מהיכן יצא, מעולמו יצא.

מהיכן יצא פירושו, מאיזה נקודה יצא שהגיע למצב של ויקוב את השם ויקלל, איך הוא הגיע לזה. זה התחיל מתוך מה שמעולמו יצא, הוא החליט לצאת מהעולם הפרטי שהקב״ה שם אותו בו, והחליט לחיות חיים אחרים שהם לא עולמו, ברגע שאדם מחליט על מסגרת חיים לא כפי מה שרצון ה׳ דורש ממנו, קל מאוד כבר להגיע לקלל את השם רחמנא ליצלן.

וזה הלימוד הגדול שיש לנו מהמקלל. אין ספק שכל אדם מחוייב להקל מעליו כמה שהוא יכול, את מערכת חייו הן בגשמיות והן ברוחניות, כדי שיהיה לו מה שיותר הרחבת הדעת בגשמיות כדי שיהיה פנוי לעבודת ה׳, וגם להקל מעל עצמו ברוחניות, שיהיו לו כמה שפחות ניסיונות.

אך אם רואה שאין מנוס, והוא נמצא בתוך מסגרת שאינו יכול לצאת ממנה, בגשמיות או ברוחניות, עליו להבין שזהו עולמו וזה תפקידו בעולם, ולהשלים עם זה, ולחפש עצות ודרכים איך לעבוד את ה׳ בתוך מסגרת זו.

מי שמתמרד נגד המסגרת שנכפתה עליו מן השמים, יוכל בקלות להגיע למצבו של המקלל. ומי שיכנע ויבין שזו היא המסגרת וזהו העולם שלי ואני מוכרח לחיות בו, כי זהו תפקידי בעולם וזהו רצון ה׳ ממני, אדם זה יצליח מאוד בעבודת השם, כיון שנתברר ונתאמת אצלו מה חובתו בעולמו, והוא עובד את ה׳ בדיוק בדרך שהשם יתברך רוצה ממנו.

מסופר על רבי נפתלי אמסטרדם תלמידו של רבי ישראל סלנטר שפעם אחת בפורים כשנכנס יין יצא סוד, והוא התמרמר לפני רבו ואמר: לו היה לי את היראת שמים של הרבה שלי, ואת הראש של השאגת אריה, ואת הלב והרגש של בעל יסוד ושורש העבודה, כי אז… אמר לו רי"ס: ר' נפתלי! ביראה שלך, בראש שלך, ובלב שלך!

וזהו בפיך- שלך, ובלבבך – שלך, לעשותו! [מעין השבוע ח"ה תקסו]

למדנו מכאן שלוש דרכים שעבורם יכול אדם להגיע למצב של עמד וגידף.

א) כאשר האדם יוצא מהמסגרת ומהעולם שהשם יתברך שם אותו, ומחליט שאינו מוכן להתמודד בעולם ששמו אותו מן השמים, אלא הוא שייך למצב אחר, והמצב של ההוה מופקע אצלו.

ב) כאשר חושב שהעולם צריך להתנהג לפי תפיסת עולמו, וקיום המצוות גם כן צריך להיות כפי מה שהוא מבין, ואינו מוכן להבין שיש להשם יתברך חשבונות משלו, הן בצורת קיום המצוות, והן במצב שהשם יתברך מניח את האדם בעולם.

כתב בספר עבודת ישראל [פרקי אבות פרק ד] 'איזהו גיבור הכובש את 'יצרו'. רצה לומר יצרו המיוחד לו, שלכל אדם יש יצר מיוחד המומר לדבר אחד. ולזה צריך כל אחד לעשות לעצמו גדרים וסייגים בדברים שרואה שיצרו תוקף עליו להכשילו בו, כי כל אחד גלל כן נברא.

מסופר על רבי אריה לוין שכאשר התחיל לעסוק בירושלים במצות חסד ולקרב רחוקים ולעודד נדכאים אמרה לו אישתו הצדקנית אתה הרי תלמיד חכם גדול ולמה אתה עוסק בענייני החסד הללו שמפסידים לך את רוב זמנך שיכלת לעסוק בתורה? השיב לה רבי אריה יש עימנו את בעל הלשם שהיה מגדולי המקובלים בדורו אלך ואשמע מה דעתו. כאשר שאל את בעל הלשם השיב לו שיש לו בקבלה איש מפי איש שכאשר אדם עוסק באיזה תחום רוחני ורואה בו הצלחה, אות וסימן הוא שזהו תפקידו בעולם ועליו להמשיך בזה. [מעין גנים במדבר].

הגמרא (חגיגה ה, ע"ב) אומרת: 'שלושה הקב״ה בוכה עליהן בכל יום, על שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, ועל מי שאי אפשר לו לעסוק בתורה ועוסק'.

והקשה שם המהרש״א, מדוע בוכה הקב״ה על מי שאי אפשר לו לעסוק ועוסק? הלא אדרבה, יש לשמוח על זה!

בספר ״לב שלום״ פרשת ויגש (עמוד ת״י) הביא הגר״ש שבדרון זצ״ל מה שביאר בזה אביו רבי יצחק זצ״ל, שכל אדם צריך למצות את כוחותיו לפי התכונות שלו, יש מי שראשו ראוי לעסוק בעיון לחדש ולהעמיק, ובעצלותו אומר לנפשו ״לי מתאים ללמוד בקיאות״, וכך מכלה לריק את שנותיו.

ויש להיפך, שלפי כשרונותיו מתאים יותר להשיג את התורה דרך ידיעות רבות, ובסוף יוכל גם להתעמק, אולם רוצה בכל זאת להיות כמו חבריו שלומדים כבר בעיון גדול, ועל ידי זה אינו רואה ברכה בעמלו.

וכן יש אשר נמשך אחר לימוד ההלכה, ולומד ב'כולל עיון' ויש להיפך, יש נמשך אחר אגדות חז"ל ומדרשים, ויש אחר תורת הסוד. ועל שניהם הקב״ה בוכה. גם על מי שאי אפשר לו ״לעסוק״ בתורה, היינו בעיון, ועוסק שלא כפי טבעו, כי אז אינו ממצה את כוחותיו ואין לו סיפוק בלימודו, וישאר לבסוף ריקן מתורה רחמנא ליצלן.

ב'שבט מוסר' כתב דברים חשובים בענין, ומפאת חשיבותם לרבים אשר לא ידעום, העתקתי דבריו:

'והנני מוסר לך דבר אשר תרדוף אחריו ויהיה חיים לנפשך וענקים לגרגרותיך, לעולם יהא עיקר לימודך בדבר של תורה שליבך חפץ יותר, אם בגמרא, או בדרוש, או ברמז, או בקבלה, וכמו שכתוב בגמרא (עבודה זרה) "כי אם בתורת ה' חפצו" א"ר אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ.

וביאר האריז"ל [ספר הגלגולים פ"ד] שיש בני אדם שכל חפצם ועסקם בפשטי התורה, ויש שעוסק בדרוש, ויש ברמז, או בגימטריות, או בדרך האמת, כי הכל לפי מה שנתגלגל עליו בפעם ההיא, דכיון שכבר השלים בפעם אחרת שאר העניינים אין צורך לו שבכל גילגול יעסוק בכולם עכ"ל האריז"ל.

ולכן אל תביט לדברי המתנגדים למה שחשקת ללמוד בו, באמרם לך 'למה אתה מוציא כל ימיך בפרט זה של תורה ולא בפרט אחר'? משום שעל מה שחשקת ללמוד – על דבר זה באת לעולם!

ואם תשמע לדבריהם יכריחוך [משמים] להתגלגל בזה העולם פעם אחרת, ולעבור נפשך בְחֶרב חדה של מלאך המוות ולטעום טעם מיתה להשלים זאת! ולכן אל תשמע לדברי המשחית נפשך הזה.

ודע כי השטן מתלבש באלו האנשים להדאיג ולצער ולהכאיב נפש הלומד ועוסק בתורה בחלק שאיוותה נפשה לעסוק, כדי להבדילו משם שלא ישלים נפשו על מה שבא להשלימה ולהצריכו גילגולים רבים.

ולכן היו החכמים זהירים ביותר במצוות מסוימות, כל חכם במצווה אחרת, שידע על פי שורש נפשו שאיוותה בא לתקן, ומסר נפשו עליה. עד כאן דברי השבט מוסר.

עוד מצינו בחז״ל (פסיקתא רבתי פ' כ״ה ד״ה עשר) וזו לשונו: נבות היה קולו נאה והיה עולה לירושלים, והיו כל ישראל מתכנסים לשמוע קולו, פעם אחת לא עלה, והעידו עליו אותם העדים בני בליעל ונאבד מן העולם, מי גרם לו? על שלא עלה לירושלים בראיה לכבד את ה׳ ממה שחננו, עד כאן לשונו.

ולכאורה תמוה מאוד, וכי בגלל עוון זה שהיה בידי נבות היזרעאלי שלא עלה פעם אחת לרגל ולא רצה לשורר בקולו מגיע עונש מות?

ושמעתי בשם הגרש״ז אוירבאך זצ״ל לבאר כעין היסוד הנ״ל, שמאחר וזה היה התפקיד המיוחד שלו בעולם, שעל כן ניתן לו קול ערב במיוחד, ממילא כשלא ביצע זאת, שוב לא היתה לו זכות קיום. כי לכל אדם ואדם בבריאה יש את התפקיד המיוחד לו. [עלי ורדים סוטה כב.].

שאלנו: מילא להמיר בין טוב לרע, זה הגיוני לאסור. אך אם עלה לי רע, ואני רוצה להמירנו בטוב, מה רע בזה?

התשובה היא שעצם השאלה נובעת מ'אני יודע מה טוב', אולם האדם זקוק למידת ענוה והיא ההשלמה עם רצון השם יתברך. ה' רוצה דוקא את העשירי הגם שהוא רע. מי יאמר לו מה תעשה?

ה' רוצה דוקא פת צוננת, מי יקבע לו? וכי אתה מבין את רצון ה'?

ה' רוצה שאתה תהיה דוקא במקום ההוא ושם תתמודד, מי אמר שחביב לו יותר עבודת חבירך שנולד בתנאים אופטימליים?

*

השמירה האמתית – צבא או תורה?

[אוצה"ת]

"אם בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמרו… ונתתי גשמיכם בעיתם… ונתתי שלום בארץ וחרב לא תעבר בארצכם" (ויקרא כג, ג-ו)

כתוב במדרש: רבי מנחם חתנא דרבי אלעזר בר אבינא אמר, מהו שאמר דוד: "חשבתי דרכי וגו'"?

חישבתי מה שכתבת לנו בתורה "אם בחוקותי תלכו". ומה כתוב על זה? "ונתתי שלום בארץ".

"ואם לא תשמעו לי", מה כתוב על זה? "ויספתי ליסרה אתכם".

צריך להבין, מה שייך כאן הענין של "חישבתי" בזמן שהדבר כתוב בתורה בפירוש?

הענין הוא כי לפעמים נדמה לאדם כי השלום בארץ תלוי בהרבה סיבות ובהרבה גורמים ואינו מבין את הסיבה העיקרית. אמר דוד המלך התבוננתי והגעתי למסקנה שאין פתרון אחר לבעיות הכלל והפרט, רק קיום התורה.

 ויש להסביר את זה על ידי מעשה שהיה באסיפת הרבנים בפטרבורג שהתאספו שם גדולי הרבנים לטכס עצה לביטול הגזירות הרעות שגזרו על כלל ישראל, והם שלחו שתדלן משכיל חילוני ומתבולל שהיתה לו דריסת רגל אצל המושלים בממשלה שיבטל את הגזירה, ולאחר שהצליח בשליחותו אמר לרבנים והתפאר לפניהם כי דרכו כמתבולל צודקת, שהרי הוא פעל והצליח לבטל את הגזירה ואילו הרבנים לא פעלו כלום כי אין להם אפילו דרך כניסה אל השלטון.

ענה לו אחד הרבנים בפיקחות ואמר: משל למה הדבר דומה: לאחד שנסע בחורף וקפא גופו מחמת הקור העז. יעץ לו אדם אחד את העצה הידועה במקרה כזה, לשפשף את כל גופו הקפוא בשלג ובזה הגוף מתחמם והדם מתחיל לזרום בו.

כאשר סגולה זו הועילה לו אמר בהתרגשות "תודה לאל שיש שלג כי אילו לא היה שלג לא היה עם מה להחיות את גופי הקפוא"!

השיבו: שוטה שבעולם.. אילו לא היה השלג לא היה גופך קופא ולא היית זקוק לשלג!

וכך אמר גם לשתדלן החילוני, אתה חושב כי אתה ביטלת את הגזירה, הרי כל הגזירות באות רק בגלל הפושעים המתבוללים.

כאותו אחד שהציל את הנופל בבור ועזר לו בכל כוחו, וראה זאת אחד והתפעל ממסירות נפשו עבור חבירו.

אמר לו אל תתפעל, זה אני חפרתי את הבור…

כאותו שבא לחזון איש בשבת ואמר לו: הרב, אל תדאג אם תשמע יריות, זה מכוחותינו, מהלח"י, אנו עושים כאן אימונים…

אמר לו החזון איש אני יותר מודאג מהיריות שלכם [בחילול שבת] מאשר של הערבים…

ואנו מוצאים על זה גמרא מפורשת: דאמר רבי אין פורענות באה לעולם אלא בשביל עמי הארץ.

ומעשה היה שהטילו על אנשי טבריה לעשות עטרה כתר למלך.

באו עמי הארצות לרבי ושאלוהו האם החכמים ישתתפו בדמי העטרה.

ענה להם: לא.

אמרו לו אם כן נברח.

אמר להם: ברחו.

ברחו חצי העיר, מחל המלך את דמי חצי העטרה.

באו הנשארים לרבי ושאלוהו האם החכמים ישתתפו בדמי העטרה ענה להם: לא. אמרו לו אם כן נברח אמר להם ברחו.

ברחו כולם ולא נשאר רק כובס אחד. הטילו עליו את כל הוצאות העטרה לבסוף ברח גם הוא ולא נשאר מי שישלם ומחל המלך את הכל.

אמר רבי: ראיתם שאין פורענות בא לעולם אלא בשביל עמי הארץ.

לצערנו רבים סבורים כיום שבעיות ביטחוניות כלכליות וחברתיות ניתן לפתור בכל מיני דרכים. הם אינם מעלים על דעתם כלל למצוא מזור לבעיותיהם בדרך של "אם בחוקותי תלכו". "נחלת אליעזר" מהגהת חזקיהו קאהן זצ"ל"

בספר "לקח טוב" מביא על ענין זה משל נפלא מהגר"י גלינסקי:

כידוע הבדואים מקום חיותם הוא במדבר. על כן את המים הנצרכים להם למחייתם נאלצים הם לשאוב מבורות הנמצאים במרחק רב ממקום מגוריהם ולטלטלם בפחים על ידי חמורים.

ויהי היום ומספר אנשים מקרב הבדואים ביקרו בכרך הגדול.

לתימהונם ראו שאנשי העיר אינם נזקקים להביא מים ממרחקים אלא בכל בית מצוי ברז שממנו נובעים מים מתוקים. חמדו הבדואים את השיכלול הנפלא ורכשו כמות ניכרת של ברזים על מנת להתקינם בכל אחד מן האוהלים שבמקום מושבם.

כאשר תמה מלאכת הרכבת הברזים נוכחו לדעת לאכזבתם כי אין מים יוצאים מתוכם. מיד הזעיקו את בעלי המלאכה שבעיר שיבואו לראות מדוע שונים הברזים שלהם, וכשהגיעו לעירם גיחכו על בורותם..

כיצד יעלה על הדעת שיצאו מים מהברזים בלא שתחברום לצינור המוביל את המים מתוך הבאר?

כן התורה מבטיחה שפע ברכה והצלחה אם רק נשכיל להתחבר אל מקור מים חיים, התורה. ולזה אמר: עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בורות נשברים.

תרומת תלמידי החפץ חיים לבית חולים. באחת הערים בליטא נערכה פעם אסיפה למען הקמת בית חולים יהודי. ובראש האסיפה עמד ה"חפץ חיים" זצ"ל. כמובן מאליו שבין המשתתפים היו כמה וכמה גבירים שכל אחד מהם התחייב בתרומה.

אחד תרם מיטה והיו כאלה שתרמו כמה מיטות. ה"חפץ חיים" כיבד מאוד את הגבירים, חייך אליהם והעריך את תרומותיהם שעושים בכך חסד גדול. בין הבאים היו גם כמה תלמידי ישיבות שאותם קיבל ה"חפץ חיים" בכבוד גדול מאוד ודבר זה חרה מאד לגבירים. היתכן? אנחנו נותנים מאודנו ומכספנו הון רב ואילו הם אינם נותנים מאומה! ומדוע גם אותם מכבדים?

היו איפוא, ביניהם שעמדו ושאלו את ה"חפץ חיים" בעקיצה כמה מיטות תרמו בני הישיבות הללו? …

השיב להם מיד ה"חפץ חיים": מה אתם מדברים? כל אחד מהם נתן חמישים מיטות. תמהו הללו ושאלו מה פירוש שנתנו חמישים מיטות? הלא זה סכום עצום, והלא אנחנו עם כל כספנו לא תרמנו אלא עשר מיטות לכל היותר, והם נתנו חמישים?

חזר ה"חפץ חיים" על תשובתו ואמר: כן כן, כל אחד מהם תרם חמישים מיטות שלא יהיו.

כל אחד מהם כאשר יושב ועוסק בתורה נותן שיימנעו חמישים חולאים. הם תורמים את המיטות שלא יהיו בבית החולים!

התורה היא מגינה ומצילה, תורתם תציל אנשים רבים ממחלות וצרות!

*

יסוד העולם – לימוד תורה

אם בחוקותי תלכו… שתהיו עמלין בתורה.

הקושי צץ מיד בקריאת הפסוק. מהו "בחוקותי תלכו", אם קיום המצות והרי מיד אומר ואת מצוותי תשמרו?

רש"י מבאר שתהיו עמלים בתורה.

וביאור זה צריך עיון, מדוע אין די בשמירת המצוות?

ועוד יש להבין מהו הלשון עמלים, האם אין די לכתוב שתעסקו בתורה?

המשל לבדוואי שראה ברזים והחליט לרכוש למאהל ולבסוף התברר שהם מקולקלים, אך בירור קצר העלה שהוא לא חיבר אותם למים…

התורה היא המים, והיא הדבר היחיד שיכול לשמור את קיום המצוות.

ובאמת ראינו שעסק התורה יקר בעיני ה' עד שה' אומר הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו. שהמאור שבה מחזירן למוטב.

ומשום כך אמרו שהקב"ה ויתר על ג' עבירות חמורות – ולא ויתר על ביטול תורה.

נשאלת השאלה: מדוע? וכי ביטול תורה יותר חמור מעבודה זרה? אלא התשובה היא שביטול תורה הוא הגורם לכל העבירות שאם היה עוסק בתורה לא היה מגיע למצב כזה.

הבורר בשבת קליפה אחת חייב כאילו הדליק חשמל. רק מי שלומד יודע. אם בחוקותי תלכו- ועל ידי זה את מצותי תשמרו.

ועל פי זה מבארים את שכתוב שאם ראה אדם יסורים שבאים עליו יפשפש במעשיו. פישפש ולא מצא, יתלה בביטול תורה. וצריך ביאור, והרי פישפש כבר ולא מצא, ובין השאר בדק גם ביטול תורה, מדוע איפוא כעת יש לו לתלות בביטול תורה?

אלא הביאור לא מצאת – תתלה בביטול תורה, שאם היית לומד ודאי היית מוצא…

ולכן השאלה הראשונה שישאל האדם- האם קבעת עתים לתורה.

תלמוד בבלי (יומא לה, ע"ב)

"תנו רבנן: עני ועשיר ורשע באין לדין. לעני אומרים לו: מפני מה לא עסקת בתורה? אם אומר 'עני הייתי וטרוד במזונותי', אומרים לו: כלום עני היית יותר מהלל?

אמרו עליו על הלל הזקן שבכל יום ויום היה עושה ומשתכר בטרעפיק. חציו היה נותן לשומר בית המדרש, וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו. פעם אחת לא מצא להשתכר ולא הניחו שומר בית המדרש להיכנס עלה ונתלה וישב על פי ארובה כדי שישמע דברי אלוהים חיים מפי שמעיה ואבטליון.

אמרו, אותו היום ערב שבת היה, ותקופת טבת היתה, וירד עליו שלג מן השמים.

כשעלה עמוד השחר אמר לו שמעיה לאבטליון: אבטליון אחי, בכל יום הבית מאיר והיום אפל, שמא יום המעונן הוא?

הציצו עיניהן וראו דמות אדם בארובה. עלו ומצאו עליו רום שלוש אמות שלג.

פרקוהו והרחיצוהו וסיכוהו והושיבוהו כנגד המדורה. אמרו: ראוי זה לחלל עליו את השבת.

עשיר אומרים לו: מפני מה לא עסקת בתורה? אם אומר 'עשיר הייתי וטרוד הייתי בנכסי', אומרים לו: כלום עשיר היית יותר מרבי אלעזר?

אמרו עליו על רבי אלעזר בן חרסום שהניח לו אביו אלף עיירות ביבשה וכנגדן אלף ספינות בים ובכל יום ויום נוטל נאד של קמח על כתיפו ומהלך מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה.

פעם אחת מצאוהו עבדיו ועשו בו אנגריא, אמר להן: בבקשה מכם הניחוני ואלך ללמוד תורה.

אמרו לו: חיי רבי אלעזר בן חרסום שאין מניחין אותך, ומימיו לא הלך וראה אותן אלא יושב ועוסק בתורה כל היום וכל הלילה.

רשע אומרים לו: מפני מה לא עסקת בתורה? אם אמר 'נאה הייתי וטרוד ביצרי (היה) [הייתי]', אומרים לו: כלום נאה היית מיוסף? אמרו עליו על יוסף הצדיק, בכל יום ויום היתה אשת פוטיפר משדלתו בדברים.

בגדים שלבשה לו שחרית, לא לבשה לו ערבית. בגדים שלבשה לו ערבית, לא לבשה לו שחרית.

אמרה לו: הישמע לי!

אמר לה: לאו.

אמרה לו: הריני חובשתך בבית האסורין.

אמר לה: ה' מתיר אסורים.

הריני כופפת קומתך.

ה' זוקף כפופים.

הריני מסמא את עיניך.

ה' פוקח עורים.

נתנה לו אלף ככרי כסף לשמוע אליה, לשכב אצלה להיות עמה, ולא רצה לשמוע אליה.

לשכב אצלה, בעולם הזה. להיות עמה, לעולם הבא.

נמצא הלל מחייב את העניים, רבי אלעזר בן חרסום מחייב את העשירים, יוסף מחייב את הרשעים"

הנאה יאמר: 'הייתי טרוד ביצרי'. וכי זו טענה? כמו שנשאל אדם מדוע לא באת לשיעור? ויאמר בדיוק אז שדדתי בנק…

או מורה ישאל את תלמידו מדוע לא הגעת לשיעור, והוא יאמר משום שהייתי עסוק בפינצ'ור גלגלי רכבו של המנהל…

אלא מבארים בעלי המוסר שהשאלה על עסק התורה כל כך קשה ונוקבת שהאדם יעדיף לטעון כל טענה ולו המופרכת ביותר ובלבד שינצל מהשאלה הקשה כל כך – מדוע לא עסקת בתורה!

אם נחזור לדוגמא הראשונה, אם יאשימו את התלמיד ברצח, הוא ודאי יתנצל שבאותו הזמן היה לו אליבי, הוא עסק ביצירת נזק לרכב המנהל, שזהו עוון קל יחסית לעומת רצח. כאן ההתנצלות תהיה מובנת. כך גם בנוגע לביטול תורה.

מה שנשאר להבין מהו עמלים בתורה?

ביאר החפץ חיים: אנו אומרים בתפילת רבי נחוניא בן הקנה שאנו עמלים והם עמלים, אנו עמלים ומקבלים שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר.

וכי כן הוא? שואל החפץ חיים.

והרי אף האדם שאינו שומר תורה ומצוות עמל ומקבל שכר בסוף החודש. ואם כן אף הוא מקבל שכר?

מבאר החפץ חיים על ידי משל לאדם שהזמין חליפה אצל חייט וכאשר הגיע לקבלה מצא שאינה מתאמה למידותיו, והחייט השחית לריק את הבד.

היעלה על הדעת שהחייט יבקש תשלום עבור הזמן הרב והעמל שהושקע בעצם תפירת החליפה הלקויה? ודאי שלא.

אדם שעסק בסוגיא עמוקה והתחבט בשאלה במשך זמן רב, ולבסוף לא הצליח להגיע לאיזשהו פשט, האם נאמר שאף הוא לא יקבל שכר? בודאי שיקבל.

מהו ההבדל? בכל תחום השכר משולם עבור התוצאה. אם החייט סיים את החליפה במשך שעתיים, האם יעלה על הדעת להפחית את שכרו? ודאי שלא. אותי מענינית התוצאה. מצידי שיברא את החליפה על ידי שם.

אולם בלימוד התורה האדם מקבל שכר לא על התוצאה אלא על העמל, וכפי שעמלו רב יותר יקבל שכר גדול יותר.

 [ועיין בספר השל"ה הקדוש – מסכת שבועות – פרק נר מצוה (כג) ביאור נפלא בענין]

מה יעשה אדם וינצל מחבלו של משיח? יעסוק בתורה!

זוהי ההגנה הטובה ביותר. וזו גם המסקנה של פרשתינו. לא טנקים ולא מטוסים ולא כוח. רק בתורה.

נשים במאי זכיין? באקרויי בנייהו כו'. וכי חסרות להן מצוות? טל אורות טלך- מי שיש לו טל תורה- טל תורה מחייהו.

*

מעלת המתינות והסבלנות | קללת הבהלה

"וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ וְאִם אֶת מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתַי לְהַפְרְכֶם אֶת בְּרִיתִי, אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה זֹּאת לָכֶם וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה אֶת הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת הַקַּדַּחַת מְכַלּוֹת עֵינַיִם וּמְדִיבֹת נָפֶשׁ וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם וַאֲכָלֻהוּ אֹיְבֵיכֶם" (ויקרא כו, טו- טז).

צריך ביאור, הרי המכות הן בדרך כלל מידה כנגד מידה, והיכן כאן המידה כנגד מידה?

מילא הארץ, תירץ את שבתותיה, בעקבות זאת שאנו לא שמרנו שמיטותיה, וכן ה' ישיש את אויבינו עלינו תחת אשר לא עבדנו את ה' אלוקינו בשמחה וכו', אך כאן מה המידה כנגד מידה?

מבאר הגר"ז סורוצקין שהבהלה כאן פירושה בהילות, פזיזות, חוסר מנוחה. מי שחי בדור הזה מרגיש את הבהלה שאוחזת בכל אדם. אין סבלנות לכלום. אין יכול לחכות בתור. אין זמן לשום דבר. אין סבלנות ומתינות. וממילא מגיעים לאלימות והתפרצות כנגד הזולת.

הפזיזות היא אם כל חטאת. אדם הראשון לא המתין ואכל מעץ הדעת בטרם זמנו. אילולי כן היה מקדש על היין בערב שבת והיה שותה את היין הנסחט מעץ הדעת בהיתר ומתקן עולם במלכות שד'י.

עמם ישראל עומדים לתקן את חטא עץ הדעת במעמד הר סיני, אך בשל חוסר סבלנות של כמה שעות שמשה בושש לבוא- עשו להם עגל מסכה.

דוד המלך גלגול אדם הראשון – אכל לבת שבע פגה.

החפץ חיים והסוכה שאישתו השניה ביקשה שיפרק את הסוכה…

העונש של בהלה בעקבות שקיימנו את מצוות ה' בבהילות, בלא מתינות, כמי שעושה את הדבר רק כדי להתפטר.

עלינו לשבח אצלו היא תפילת הדרך, את התפילין הוא מוריד כבר ב'ובא לציון גואל', ומחפש תמיד איך 'להיות כבר אחרי'…

המעשה ברבי פרידא . [מהרב לסרי- מדוע הבת קול לא באה לתלמיד? משום שהיא לא רצתה לחזור על הדבר 400 פעם…]

מסופר על ה"חכם צבי" שכאשר למד בבחרותו בישיבה התאכסן אצל בעל בית אמיד, אבי אביהם של משפחת רוטשילד.

הימצאותו בבית זה גרמה קשיים לא מעטים כיוון שבהיותו מתמיד עצום הגיע לפעמים אל הבית בשעת לילה מאוחרת.

בני הבית לחצו על אביהם שיוציא את הבחור וישלחהו למקום אחר אך הוא לא נענה להם. כך נמשך הדבר זמן רב ובעל הבית עמד בניסיון ולא העז להוציא מילה אחת של טרוניא מפיו.

ויהי היום וגם בעל הבית עצמו הגיע למצב שכבר לא היה מסוגל יותר לסבול את הקשיים. היה זה כאשר בדיוק באותו יום ניתקל בבעיות שונות בעניני מסחרו ופלט כמה מילים נגד הבחור ואף כי לא אמר לו במפורש שיצא מביתו אבל הנימה שהיתה בפיו גילתה על יחס שונה מעט ממה שהיה עד היום. אומנם מיד לאחר מכן הרגיש בדבר והתחרט מאוד על כך ואף ניגש אל הבחור וביקש ממנו בדמעות שיסלח לו.

לא עברה שעה קלה והנה הגיעו פרנסי הקהילה הסמוכה לבקש מהבחור שיכהן כאב"ד בעירם. הבחור נאות לבקשתם וחתמו שני הצדדים בו ביום וכבר למחרת יצא ה"חכם צבי" מן הבית ועבר להתגורר בעיר ההיא.

בצאתו את הבית פנה לרוטשילד ואמר לו כדברים האלה: אתמול כאשר לא התגברת על עצמך היה היום האחרון שהייתי צריך להישאר אצלכם, עוד בתחילת בואי אליכם נגזר כך מן השמים שזה יהיה היום האחרון. אם היית זוכה להתגבר עוד שעה קלה בלבד ולא היית מתרעם על הקשיים שגרמתי לך על ידי לימוד התורה שלי היית זוכה לבנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצוות.

ועכשיו שלא זכית לכך, בנים מופלגים בעשירות ובממון יהיו לך. תלמידי חכמים לא יהיו לך.

המעשה ברב קובלסקי והמרק

… בכלל, אכל מעט מאוד. מעולם לא פינק את גופו. אף פעם לא התייחס לאוכל, מעודו לא נראה להוט אחר מאכל מסויים, ולא שיבח מעדן. רק מאכל אחד יצא מן הכלל, עקב מעשה שהיה.

פעם, בהיותו תלמיד ישיבה, בא הביתה לביקור ביום שישי. אימו הגישה לו מרק ירקות סמיך. משהחל לאכול, שאלה לטיב המרק. הוא יצא מגדרו כדי לשבחו. נהרו פניה של האם , הנה, סוף סוף מאכל שהוא אוהב. מאז, בכל פעם שציפו בבית לבואו, המתין לו המרק שאהב. מסירותה של אם…

לפני שנישא, קיימה אמו שיחה עם כלתה לעתיד, ושאלה הכלה אלו מאכלים הוא אוהב. "אומר לך את האמת", אמרה האם, "מעולם לא הביע דעה על מאכל, מעולם לא היה להוט אחר האוכל. פעם אחת ויחידה שיבח באוזני את המרק, ומאז אני מכינה אותו למענו, הוא אוכל אותו עד תומו, ואני מגישה לו עוד כתוספת".

היא לימדה את כלתה את אופן הכנת המרק, ומני אז, ועד יומו האחרון, לא ידעה הרבנית אילו מאכלים חביבים עליו ואילו דחויים בעיניו. טעמו באוכל היה כחידה עלומה. רק ידעה שמאכל אחד אוהב הוא, והכינה את המרק לפי המתכון שקיבלה, והוא אכן אכלו עד תומו, נכון היה אפילו לקבל תוספת.

לטעמה, היה טעמו של המרק נורא, אבל על טעם וריח אין להתווכח…

לאחר פטירתו לחיי עולם, הגיע מכתב תנחומין מחבר ותיק משנים עברו, חבר שעקר לארץ אחרת, שם הגיעתו הבשורה המרה, והוא מיהר לשגר את תנחומיו בכתב.

הוא הציל את חיי הנישואין שלי, כתב אותו חבר בוידוי אישי. בינו לבין רעייתו התגלעו חילוקי דעות, ניגודי טעמים היא בישלה כך הוא רצה אחרת, היא הכינה מטעמים והוא סלד מהם.

ואז אמר לו הרב קובלסקי : בוא ואספר לך מעשה שהיה. לפני שנים הגעתי הביתה מן הישיבה, אמי הגישה לי מרק ירקות. נטלתי מלוא הכף, ועיני חשכו. המרק נתקע בגרוני, ביקשתי להקיא, טעמו היה נורא, ואז שאלה אותי אמא: "איך המרק?"

נו, מה אומר? האם אגיד לה שאיני אוהב אותו, האם אומר לה שטרחה לחינם? חלילה לי מלצער אותה!

שיבחתי והיללתי אותו בכל פה, והצער שהיה לי באכילתו פג למראה פניה הקורנות. היה כדאי לאכול את כל המרק, עד תומו, אפילו את התוספת שנתנה. ומאז, אבוי, בכל פעם שבאתי הביתה חיכה לי המרק, ולא היתה ברירה. אמא טרחה והכינה, איך אפשר לאכזבה? !

תקוה אחת היתה לי, קרן אור בחשכה. ברצות ה', אתחתן, ואפטר מעונשו של המרק. אבל הנה התארסתי, ואימי המסורה גילתה את אוזן כלתי, שאף שאינה יודעת את טעמי, הנה דבר אחד אוהב אני מאוד, את המרק הנורא…

אישתי התפלאה לטעמי, אבל כאישה מסורה ביקשה להשביע את רצוני. ואני, כשם שלא רציתי לצער את אמא, כך לא יכולתי לאכזב אותה. הלוא כוונתה אך לטובה. וכך, עומד אני לשוב הביתה, ומחכה לי פינכת מרק, ואני חושב להשתנק חלילה מכל כף, ואוכל את המרק עד תומו, ואף מבקש תוספת, כדי לשמחה…

כך סיפר וסיים , ואתה מספר לי על מריבות בביתך בגלל הבדלי טעמים ?

מיני אז, לא שמעה ממני אישתי מילת ביקורת. שיבחתי והיללתי בכל פה, והשלום והשלוה שוררים במעוננו…

הרבנית קראה את המכתב, ולא ידעה את נפשה מרוב צער!

מדוע, מדוע לא אמר מאומה ! ואני כל כך לא אהבתי את המרק הזה, והילדים דחוהו, ולא בישלתי אותו אלא למענו! מדוע שתק, מדוע לא אמר מילה?

אבל היתה זו שאלה, שידעה את תשובתה… (אנא עבדא)

מעלת מתינותו של הלל הנשיא

צדק ילין בה, ועתה מרצחים, כאשר מדובר בענייני צדק ומצוה, ילין בה. אין האדם ממהר. אולם כאשר מדובר ברצח ועבירה- ועתה!

וזה הסימן לדעת האם באמת הדחף נובע מיצר הרע או מיצר הטוב.

כשיש דחיפות ובהילות, מן הסתם מיצר הרע.

לדבר מצווה איננו ממהרים כל כך… [אוצה"ת בשם ר' הלל וייס]

והפקדתי עליכם בהלה.

מבאר הגר"ז סורוצקין שהבהלה כאן פירושה בהילות, פזיזות, חוסר מנוחה. מי שחי בדור הזה מרגיש את הבהלה שאוחזת בכל אדם. אין סבלנות לכלום. אין יכול לחכות בתור. אין זמן לשום דבר. אין סבלנות ומתינות. וממילא מגיעים לאלימות והתפרצות כנגד הזולת.

הפזיזות היא אם כל חטאת. אדם הראשון לא המתין ואכל מעץ הדעת בטרם זמנו.

משה בושש לבוא- עשו להם עגל מסכה.

דוד המלך אכל לבת שבע פגה.

העונש של בהלה בעקבות שקיימנו את מצוות ה' בבהילות בלא מתינות. כמי שעושה את הדבר רק כדי להתפטר.

המעשה ברבי פרידא . [מהרב לסרי- מדוע הבת קול לא באה לתלמיד? משום שהיא לא רצתה לחזור על הדבר 400 פעם…]

המעשה בחכם צבי שבעל הבית שלו העיר לו על איחוריו. מעלת מתינותו של הלל הנשיא.

צדק ילין בה, ועתה מרצחים, כאשר מדובר בענייני צדק ומצוה, ילין בה. אין האדם ממהר. אולם כאשר מדובר ברצח ועבירה- ועתה! וזה הסימן לדעת האם באמת הדחף נובע מיצר הרע או מיצר הטוב. כשיש דחיפות ובהילות- מן הסתם מיצר הרע. לדבר מצווה איננו ממהרים כל כך… [אוצה"ת בשם ר' הלל וייס]

*

מעלת העמל בתורה

אם בחוקותי תלכו… שתהיו עמלין בתורה.

הקושי צץ מיד בקריאת הפסוק. מהו "בחוקותי תלכו", אם קיום המצות והרי מיד אומר ואת מצוותי תשמרו?

רש"י מבאר שתהיו עמלים בתורה.

וביאור זה צריך עיון, מדוע אין די בשמירת המצוות?

ועוד יש להבין מהו הלשון עמלים, האם אין די לכתוב שתעסקו בתורה?

המשל לבדוואי שראה ברזים והחליט לרכוש למאהל ולבסוף התברר שהם מקולקלים, אך בירור קצר העלה שהוא לא חיבר אותם למים…

התורה היא המים, והיא הדבר היחיד שיכול לשמור את קיום המצוות.

ובאמת ראינו שעסק התורה יקר בעיני ה' עד שה' אומר הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו. שהמאור שבה מחזירן למוטב.

ומשום כך אמרו שהקב"ה ויתר על ג"ע ולא ויתר על ביטול תורה. נשאלת השאלה מדוע, וכי ביטול תורה יותר חמור מע"ז? אלא התשובה היא שביטול תורה הוא הגורם לכל העבירות שאם היה עוסק בתורה לא היה מגיע למצב כזה.

הבורר בשבת קליפה א' חייב כאילו הדליק חשמל. רק מי שלומד יודע. אם בחוקותי תלכו- ועי"ז את מצותי תשמרו.

[נמסר רק אצל התימנים:

ועפ"ז מבארים את שכתוב שאם ראה אדם יסורים שבאים עליו יפשפש במעשיו. פשפש ולא מצא, יתלה בביטול תורה. וצ"ב והרי פישפש כבר ולא מצא ובין השאר בדק גם ביטול תורה, מדוע איפוא כעת יש לו לתלות בביטול תורה?

אלא הביאור לא מצאת – תתלה בביטול תורה, שאם היית לומד ודאי היית מוצא…

ולכן השאלה הראשונה שישאל האדם- האם קבעת עתים לתורה.

תלמוד בבלי מסכת יומא דף לה/ב

תנו רבנן עני ועשיר ורשע באין לדין לעני אומרים לו מפני מה לא עסקת בתורה אם אומר עני הייתי וטרוד במזונותי אומרים לו כלום עני היית יותר מהלל אמרו עליו על הלל הזקן שבכל יום ויום היה עושה ומשתכר בטרעפיק חציו היה נותן לשומר בית המדרש וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו פעם אחת לא מצא להשתכר ולא הניחו שומר בית המדרש להכנס עלה ונתלה וישב על פי ארובה כדי שישמע דברי אלהים חיים מפי שמעיה ואבטליון אמרו אותו היום ערב שבת היה ותקופת טבת היתה וירד עליו שלג מן השמים כשעלה עמוד השחר אמר לו שמעיה לאבטליון אבטליון אחי בכל יום הבית מאיר והיום אפל שמא יום המעונן הוא הציצו עיניהן וראו דמות אדם בארובה עלו ומצאו עליו רום שלש אמות שלג פרקוהו והרחיצוהו וסיכוהו והושיבוהו כנגד המדורה אמרו ראוי זה לחלל עליו את השבת עשיר אומרים לו מפני מה לא עסקת בתורה אם אומר עשיר הייתי וטרוד הייתי בנכסי אומרים לו כלום עשיר היית יותר מרבי אלעזר אמרו עליו על רבי אלעזר בן חרסום שהניח לו אביו אלף עיירות ביבשה וכנגדן אלף ספינות בים ובכל יום ויום נוטל נאד של קמח על כתיפו ומהלך מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה פעם אחת מצאוהו עבדיו ועשו בו אנגריא אמר להן בבקשה מכם הניחוני ואלך ללמוד תורה אמרו לו חיי רבי אלעזר בן חרסום שאין מניחין אותך ומימיו לא הלך וראה אותן אלא יושב ועוסק בתורה כל היום וכל הלילה רשע אומרים לו מפני מה לא עסקת בתורה אם אמר נאה הייתי וטרוד ביצרי (היה) [הייתי] אומרים לו כלום נאה היית מיוסף אמרו עליו על יוסף הצדיק בכל יום ויום היתה אשת פוטיפר משדלתו בדברים בגדים שלבשה לו שחרית לא לבשה לו ערבית בגדים שלבשה לו ערבית לא לבשה לו שחרית אמרה לו השמע לי אמר לה לאו אמרה לו הריני חובשתך בבית האסורין אמר לה ה' מתיר אסורים הריני כופפת קומתך ה' זוקף כפופים הריני מסמא את עיניך ה' פוקח עורים נתנה לו אלף ככרי כסף לשמוע אליה לשכב אצלה להיות עמה ולא רצה לשמוע אליה לשכב אצלה בעולם הזה להיות עמה לעולם הבא נמצא הלל מחייב את העניים רבי אלעזר בן חרסום מחייב את העשירים יוסף מחייב את הרשעים:

הנאה יאמר הייתי טרוד ביצרי. וכי זו טענה? כמו שנשאל אדם מדוע לא באת לשיעור ויאמר בדיוק אז שדדתי בנק…

או מורה ישאל את תלמידו מדוע לא הגעת לשיעור, והוא יאמר משום שהייתי עסוק בפינצ'ור גלגלי רכבו של המנהל…

אלא מבארים בעלי המוסר שהשאלה על עסק התורה כל כך קשה ונוקבת שהאדם יעדיף לטעון כל טענה ולו המופרכת ביותר ובלבד שינצל מהשאלה הקשה כל כך מדוע לא עסקת בתורה!

אם נחזור לדוגמא הראשונה- אם יאשימו את התלמיד ברצח, הוא ודאי יתנצל שבאותו הזמן היה לו אליבי, הוא עסק ביצירת נזק לרכב המנהל, שזהו עוון קל יחסית לעומת רצח. כאן ההתנצלות תהיה מובנת. כך גם בנוגע לביטול תורה.]

מה שנשאר להבין מהו עמלים בתורה?

ביאר הח"ח: אנו או' בתפילת ר' נחוניא בן הקנה שאנו עמלים והם עמלים אנו עמלים ומקבלים שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר. וכי כן הוא שואל הח"ח, והרי אף האדם שאינו שומר תומ"ת עמל ומקבל שכר בסוף החדוש וא"כ אף הוא מקבל שכר?

מבאר הח"ח ע"י משל לאדם שהזמין חליפה אצל חייט וכאשר הגיע לקבלה מצא שאינה מתאמה למידותיו והחייט השחית לריק את הבד. היעלה על הדעת שהחייט יבקש תשלום עבור הזמן הרב והעמל שהושקע בעצם תפירת החליפה הלקויה? ודאי שלא. אדם שעסק בסוגיא עמוקה והתחבט בשאלה במשך זמן רב, ולבסוף לא הצליח להגיע לאיזשהו פשט, האם נאמר שאף הוא לא יקבל שכר? בודאי שכן. מהו ההבדל? בכל תחום השכר משולם עבור התוצאה. אם החייט סיים את החליפה במשך שעתיים, האם יעלה על הדעת להפחית את שכרו? ודאי שלא. אותי מענינית התוצאה. מצידי שיברא את החליפה ע"י שם. אולם בלימוד התורה האדם מקבל שכר לא על התוצאה אלא על העמל, וכפי שעמלו רב יותר יקבל שכר גדול יותר.

[ועי' בספר השל"ה הקדוש – מסכת שבועות – פרק נר מצוה (כג) ביאור נפלא בענין]

מה יעשה אדם וינצל מחבלו של משיח- יעסוק בתורה! זה ההגנה הטובה ביותר. וזו גם המסקנה של פרשתינו. לא טנקים ולא מטוסים ולא כח. רק בתורה.

נשים במאי זכיין? באקרויי בנייהו כו' וכי חסרות להן מצוות? טל אורות טלך- מי שיש לו טל תורה- טל תורה מחייהו.

 על עניין עמל התורה, יש בנותן טעם להביא את שסיפר הגר"א קוטלר:

אל הגאון ובי משולם איגרא זצ"ל באו לדין תורה שני בעלי בתים מאחת העיירות הענין היה קשה ומסובך ביותר ונאלץ לדחות את פסיקת הדין ליום המחרת לבעלי הדין ירט הדרך ולא יכלו לשהות עוד בטיסמניץ אמרו אחד לשני הרי יש לנו רב בעיירתנו נלך אליו ויפסוק לנו הדין וכך עשו רבם היה ת"ח אבל לא התמצא כל כך בד"ת מסובך כזה וביקש מהם להמתין מעט נכנס לחדר שני לבדו ואחר ומן מועט יצא ופסק להם הדין כך וכך הפסק נראה בעיניהם השביע את רצונם ובאו על סיפוקם כעבור זמן מסויים כשהזדמן להם שוב להיות בטיסמניץ אמרו זה לזה הבה וניכנס אל הרב מטיסמניץ אשר בשעתו אמר לנו שיכול לפסוק את הדין רק למחרת ונראה איך הוא פסק את דיננו נכנסו אל רבי משולם לשמוע את פסק דינו השמיעו דברי התנצלות על שלא באו לשמוע את פסק הדין למחרת אמר להם רבי משולם כך וכך פסקתי בעלי הדין התפלאו לשמוע כי פסיקתו של רבי משולם דומה ממש לפסק שפסק הרב שלהם בשמעם זאת הביטו זה אל זה כאילו בקורטוב של תמיהה הבין רבי משולם שדברים בגו ושאלם מה לכם תמהים לא יכלו להתאפק וסיפרו לו את כל המעשה כפי שהיה אמת לאמיתה וכי גם הרב שלהם פסק כך לאחר שהות של מחצית השעה בלבד כששמע רבי משולם כי רב פלוני באחת העיירות הקטנות ידע להשיב במשך זמן קצר על ענין כה קשה אמר בלבו הלא זה גאון נפלא בדורנו וצריך להכירו ולדעת ממנו לא היסס רבי משולם ומיד נסע אל אותו רב בבואו לביתו התעטף ונכנס בחרדה ועמד לפניו בהכנעה רבה כתלמיד בפני רבו ושאל אותו כיצד ידע כבוד הרב לפתור כמעט ללא שהיות ענין כה מסובך שאני בעצמי נאלצתי לדחות את בעלי הדין עד ליום המחרת השיב לו הרב האמת לא אכחד אמנם לא ידעתי כלל מה להשיב בענין ונעשה לי קשה על הלב בצר לי נכנסתי לחדר השני התייפחתי בבכי וביקשתי רחמים ואמרתי לפני השי"ת הלא אני רב העיירה והבע"ב לא יודעים להבחין בין דבר קשה לקל ואם לא אדע להשיב להם תשובה הרי זה יגרום חילול ה' ח"ו כנראה נתקבלה תפילתי כי כאשר ניגשתי לארון הספרים מיד מצאתי ספר ישן שבו מבואר היטיב כל הענין הזה וכך פסקתי מששמע זאת רבי משולם איגרא פנה מיד אל דלת היציאה ואמר לרב בזה הלשון לבכות? לבכות גם אני יודע אבל על התורה צריך לעמול ולהתייגע ולהשתוקק השתוקקות עצומה לכוון אל האמת והלך לו ["שאל אביך ויגדך" ח"א עמוד קמז]

*

אל תתן קצת – שלא תקח הרבה…

(ויקרא כז, לב- לד) "וְכָל מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן כֹּל אֲשֶׁר יַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה קֹּדֶשׁ לַה', לֹא יְבַקֵּר בֵּין טוֹב לָרַע וְלֹא יְמִירֶנּוּ וְאִם הָמֵר יְמִירֶנּוּ וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ לֹא יִגָּאֵל, אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי".

מדוע שלא יעשרו כפי שמעשרין פירות? יפריש עשירית וגמרנו!

ועוד, מדוע שלא יתן הראשון לה' ויספור עוד תשעה וחוזר חלילה?

התורה עוזרת לאדם פסיכולוגית שיקל עליו לתת לה', היות ובהמה זה דבר יקר, לכן אמרו לו להעביר תחת השבט ויאמר: הראשון-שלי, השני- שלי וכך עד העשירי, העשירי- לבורא עולם. לאחר שה' נתן לי כל כך הרבה, אין זה מסובך וקשה לתת אחד לבורא עולם…

ומעין זה מובא במדרש (מדרש רבה פרשת אמור פרק כז, סימן ב) וזו לשונו: "אמר רבי ירמיה בר רבי אלעזר: עתידה בת קול להיות מפוצצת בראשי ההרים ואומר כל מי שפעל עם אל יבוא ויטול שכרו, הדא הוא דכתיב: "כעת יאמר ליעקב ולישראל וגו'", רוח הקודש אומרת מי הקדימני ואשלם, מי מל עד שלא נתתי לו בן, מי עשה לי מעקה עד שלא נתתי לו גג, מי עשה לי מזוזה עד שלא נתתי לו בית".

קודם יחוש האדם מה הקב"ה נתן לו, ובזה יקל עליו להפריש לכבוד הריבונו של עולם.

אלא שצריך להבין מדוע מזהירה התורה ולא ימירנו רע בטוב כו', מילא להחליף את הטוב שעלה לו ברע, מובן שאסור, אך מדוע שלא יחליף את הרע בטוב יותר?

נקדים מעשה, שממנו נקבל תשובה. מעשה בעיירה קלם ובמכולת שהייתה פועלת ללא מוכר וכשמצאו בקופה עודף של חמישה שקלים אמר הסבא מקלם לסוגרה. מדוע? אמר הרב שהרי אם אדם הניח חמישה שקלים עודפים פירוש הדבר הוא שהוא שילם עשרה שקלים ולא היה עודף בקופה, והוא העדיף שהמכולת תהיה חייבת לו מאשר לקחת בהקפה.

אדם כזה עלול בפעם הבאה שיבוא לקנות ויחסר לו חמישה שקלים לומר לעצמו והרי בפעם הקודמת אני ויתרתי והמכולת הייתה חייבת לי, לא יקרה כלום אם הפעם המכולת תוותר ואני אהיה חייב לה… וזה התחלה של הרס הסדר המופתי שאין הקפות במכולת. והמכולת אכן נסגרה.

פעם אחת אתה תמיר רע בטוב, ולאחר מכן תרשה לעצמך להמיר טוב ברע, שהרי בפעם הקודמת אני נתתי יותר להקדש…

חשש נוסף: אתה תאמר שאתה נותן את הטוב להשם, כי לדוגמא השני לבן ויפה יותר, אך הראשון שמן יותר ולכן בחרת בו…

אתה תמצא סיבות לומר שמה שאתה נותן יותר יפה…

המעשה במשאיל סיר ומחבת שילדו, ומנורת זהב שמתה…

אל תוסיף פן תגרע. זהו גם טעם איסור בל תוסיף שבתורה.

כשיעקב בא למפגש עם עשיו הוא אמר לו: "עם לבן גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי" וכי זה מענין את עשיו כמה מצוות שמרת??

אלא הביאור הוא שבברכת עשיו אמר יצחק: והיה כאשר תרי"ד, ופרקת עולו מעל צוואריך. כאשר האדם מוסיף לעצמו עוד מצווה ובמקום תרי"ג יש לו תרי"ד, יש בזה משום פריקת עול הבורא.

ולכן יעקב אמר ותרי"ג מצוות שמרתי, שלא תחשוב שהוספתי עוד מצוות… לא תוכל לי!

פעמים ואדם מדקדק באיזה דיקדוק קל כלשהו, כדי להשקיט את מצפונו מאותן עבירות שמציקות לו. בכך הוא חש צדיק וטוב לו עם עצמו. זוהי תוספת הידור שיש בה גירעון.

כאותו אחד שבא לשאול אותי האם מותר ללכת לים בתשעת הימים שלפני תשעה באב. מדובר באדם שהולך לים מעורב… מעשהו זה עליו נאמר יהרג ואל יעבור, והוא מדקדק בשאלה האם ללכת בתשעת הימים… דבר שאינו כתוב אפילו בשולחן ערוך…

המעשה במר עוקבא בר חמא שאמר שהוא חומץ בן יין, שאביו אוכל חלב לאחר עשרים וארבע שעות והוא אוכל כבר בסעודה הבאה.

מדוע שלא ינהג כאביו? התשובה היא אצל אביו היה הדבר מפנימיותו, דרגתו האמיתית, ואילו אצלו היה הדבר כחיקוי גרידא, והעדיף מר עוקבא שלא להיות חקיין הגם שאינו אוחז מעשה אביו. הוא ידע שאם יעשה חיקוי יהיה בזה משום אשליה שהוא בדרגת אביו.

תוספת מספר אור דניאל אחרי מות עמ' רמג:

מסופר שהאדמו"ר רבי יואל מסאטמאר זצ"ל נשאל פעם על ידי בדחן בחתונה אם יורשה לו לחקות אותו בפני הציבור כדי לשמח חתן וכלה. האדמו"ר השיב בחיוב והאיש עלה על הבמה והחל לחקות את תפילותיו ואת דרשותיו וכו'. לפתע הבחין הבדחן שהאדמו"ר יושב ובוכה.

מיד ירד מהבמה וחש לעבר האדמו"ר ושאלו "הלא קיבלתי רשות?" "חלילה", השיב הרבי, "אל לך לחשוש פן פגעת בי, לא זו סיבת בכייתי".

מאוחר יותר התברר שכאשר ראה הרבי כיצד הלה מחקה את תנועותיו בעת התפילה ועבודת ה' שאל את עצמו: "אולי גם אני מחקה את עצמי ואיני עובד את ה' באמת מתוך תחושת התחדשות פנימית?" על זה בכה הרבי.

על זה מזהירה התורה "לא ימירנו". תקפיד לדקדק על מצוה חמורה, ואל תיתן למצוה קלה ערך רב על חשבון החמורה.

אל תוסיף – פן תגרע. ואל תרמה את עצמך עם דיקדוקים לחשוב שאתה צדיק, שלא תטעה את עצמך!

המעשה בעיירה קלם ובמכולת שהייתה פועלת ללא מוכר וכשמצאו בקופה עודף של חמישה שקלים אמר הסבא מקלם לסוגרה. מדוע? אמר הרב שהרי אם אדם הניח חמישה שקלים עודפים פירוש הדבר שהוא שילם עשרה שקלים ולא היה עודף בקופה, והוא העדיף שהמכולת תהיה חייבת לו מאשר לקחת בהקפה.

אדם כזה עלול בפעם הבאה שיבוא לקנות ויחסר לו חמישה שקלים לומר לעצמו: והרי בפעם הקודמת אני ויתרתי והמכולת הייתה חייבת לי, לא יקרה כלום אם הפעם המכולת תוותר ואני אהיה חייב לה… וזוהי התחלה של הרס הסדר המופתי שאין הקפות במכולת. והמכולת אכן נסגרה.

*

חיזוק האמונה בשכר ועונש

[מעין גנים ח"א]

למה צריך לשכנע אותנו להאמין בשכר ועונש?

יש רגש ויש שכל. השכל יודע הרבה, אך החוכמה היא להוריד את הדברים אל הלב. וידעת והשבות כו'. השכל קולט בפעם אחת, הלב צריך שינון תמידי. הגרי"ס ושינונו ענייני היראה. הגם שהיה גאון עצום.

לכן אנו מזכירים יציאת מצרים. שנזכור זאת על ידי הפעלת הרגש.

הג"ר ראובן פיין שהיה מקובל שאל פעם את הגרי"ס מדוע אינו לומד קבלה? השיב לו הגרי"ס מה ענין לי לדעת היכן הקב"ה יושב, אם בזבול או במקום אחר?

די לי לדעת שלושה דברים:

א. שלמעלה מרביצים על כל עבירה

ב. מרביצים חזק

ג. ומדקדקים מאד [ בנוגע לשלישי איני בטוח].

*

ונתתי גשמכם בעתם – ל"ג בעומר וסוד אש הזוהר

[הרב שלום מאיר וולך, תודות למשתדל ר' עמוס בן-נון המו"ל של קונטרס 'מעיין השבוע']

הזוהר הקדוש (חלק ג עג) אומר: קודשא בריך הוא, אורייתא וישראל, חד. יש קשר התאחדות, בין הקב"ה, התורה, וישראל. וכולהו סתים וגליא, ולכולם יש מימד נסתר ונגלה. קודשא בריך הוא סתים וגליא, יש את המימד הנסתר של הקב"ה, ש'לית מחשבא תפיסא ביה'. ויש את המימד הגלוי של מעשיו, והקשר איתו. וכן התורה, יש בה מימד נסתר, ונגלה. וכן בישראל, יש מימד נסתר ונגלה. יש את המימד הנגלה, זה הדיבור והמעשים של הישראל, וכן יש את המימד הנסתר – שישראל מאמינים בני מאמינים, וכן ישראל אע"פ שחטא, ישראל הוא. לעולם יהיה קשר בין היהודי לקב"ה, שהוא ליבם של ישראל, שנאמר "צור לבבי וחלקי אלוקים לעולם" ובבחינה "אני ישנה ולבי ער", למרות שאני ישנה מן המצוות, ליבי ער לקב"ה.

נעמוד על פסוק אחד, ונראה בו את ה'סתים וגליא'.

"אם בחוקותי תלכו וגו' ונתתי גשמיכם בעתם ועץ השדה יתן פריו" וגו' כל הברכות שבעולם. השאלה היא: מדוע הפסוק פותח ב"ונתתי גשמיכם בעתם", הגשם לכאורה דבר שממש אינו נצרך, שהרי התורה רוצה להבטיח שיהיה יבול מבורך, "ונתנה הארץ את יבולה ועץ השדה יתן פריו". וכיצד זה יקרה, מספרת לנו התורה – על ידי הגשמים. לכאורה, מצדנו, שיפעל איך שירצה. שהרי אין מי הגשמים הכרחיים לברכה, כפי שהגמרא מספרת (בבא מציעא פה) שכל שלוש-עשרה שנים שרבינו הקדוש סבל ייסורים, לא היו גשמים, וכשאדם היה עוקר צנון מהגומא שלו, הייתה מתמלאת במי תהום… כלומר, אפשר להסתדר גם בלי מי גשמים. אז למה התורה צריכה לפתוח את הברכות ב"ונתתי גשמיכם בעתם", שתפתח ב"ונתנה הארץ יבולה". מדוע הגשמים מהווים את הפתיחה לברכות?

בראש ובראשונה, נאמר את הגלוי.

יש ספר בשם יסודי הדעת (רבי משה רוזנשטיין היה המשגיח של ישיבת לומז'א לפני השואה, תלמיד של רבי ירוחם ממיר, תלמיד ישיבת קלם). הוא בעצמו כתב ופרסם כמה ספרים של השיחות שלו, ואחד מהם זה יסודי הדעת. הוא כותב שם (בפרק כט), שיש לו שאלה שהוא מוכן לתת בעבור פתרונה מיליון זלוטים (מיליון שקל) אם היה לו… והוא מוכן לתת 'כמה זמן שרוצים', קח את הזמן, תגיד כמה אתה רוצה לחשוב על זה… שאלה שהיא פליאה נשגבה.

אין לנו מושג כמה חכמה יש ליצירת העולם, כמה תחכום יש.

ננקוט דוגמא – סיפר לי מדען אחד, שבגופנו יש מליארדי מיליארדים של תאים, כמדומני מיליון וחצי תאים בציפורן, והתבטא, שכל תא יותר מורכב מאוניית מלחמה… ראיתי באינצקלופדיה של הרב הלפרין, שביקש להמחיש מה זה תא, (בַערך 'תא') יש צילום של עיר, והכיתוב מתחת, שכל תא בגופנו מורכב יותר מעיר שלימה… וההתקשרות בין תא לתא, לא כל תא פועל בפני עצמו, ואם כן, ה' ירחם… כמה הבריה מורכבת, מהאטום ועד למכלול של הקוסמוס.

ומכאן לשאלה – האדם הוא בריה כל כך מורכבת, והעיקר לכאורה חסר, שבריה זו תלויה כולה בגחמות של גשמים. הרי הבריאה נוצרה בשביל בעלי החיים. וכדי לקיים חיים בעולם, יש את כל מה שהבריאה צריכה, יש את האוויר, יש את הקרקעות, ויש את הזרעים, יש הכֹל, והכל תלוי בגחמת הגשמים. ירדו בשפע, יהיה יבול. ירדו בצמצום, יהיה פחות יבול. תהיה בצורת, אנשים עומדים חסרי אונים… ויתכן, שאם יהיה כמה שנים של בצורת, יהיה מידבור, המדבר השתלט על העולם, ובעלי החיים יקרסו…

איך יתכן, שהחכם הגדול ביותר בעולם, יבנה ארמון לתפארת, על חולות נודדים??? זה תלוי בניסים, אם הבניין ישרוד או ישקע. כיצד תלה ה' את כל עולמו בגשמים??

אלא מה נאמר, שאין ברירה? הרי יש ברירה, הרי הצגנו קודם את הגמרא, שהעולם עקרונית יכול להיות מושקה, על ידי מי תהום, ואז הכֹל כסדרו. או כמו שנאמר בפסוק, שארץ מצרים מושקת על ידי הנילוס, "והשקית ברגלך כגן הירק" אפשר לעשות שלא יצטרכו לחיות על ידי גשמים, בגן עדן היו ארבע נהרות שהשקו.

אומר רבי משה רוזנשטיין שאין תשובה אלא אחת. והיא: שהקב"ה רצה, שהאנושות תהיה בידו, מפתח של גשמים ביד הקב"ה, אם תהיו טובים ו"נתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש", ואם חלילה לא "ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תיתן את יבולה". לכן עשה הקב"ה, שמפתח של גשמים יהיה בידו, ונרגיש תלות בקב"ה, זה מה שנקרא 'שבא אדם הראשון והכיר בטובתם של גשמים'. כדי שנהיה יותר תלויים בגשמים ולא במי תהום, שנרגיש שאנחנו תלויים בקב"ה.

לכן הברכות פותחות ב"ונתתי גשמכם בעתם ועץ השדה יתן פריו" שתדעו שהמפתח של הגשמים בידי, ואני ארעיף עליכם גשמים. ואם לא, חלילה, אכלא את הגשם. [יש את המימד העמוק יותר, ואם ירצה ה' נחזור אליו].

רציתי לפנות לל"ג בעומר, יום ההילולה של רבי שמעון בר יוחאי.

למעשה, מעניק את הזוהר הקדוש לעם ישראל, התגלו לו סתרי התורה, ואישרו לו להנחיל לדורות. יום ההילולה שלו בל"ג בעומר, ונהגו להדליק מדורות ביום הילולתו. מה עניינם של המדורות? למה מציינים את מורשתו של רבי שמעון באש? לא סתם אש, אלא אש יוקדת, עצומה, שצריכים לתפוס ממנה מרחק…

ידוע, שכמה תשובות בדבר, וכולם נכונות. הבני יששכר (במאמר חודש אייר מאמר ג) כותב, שביום פטירתו מסר רבי שמעון בר יוחאי את הפסגה של הגילויים שגילה בחייו. אמר רשב"י שאינו רוצה לצאת מן העולם, עד שימסור כמה יסודות בעיקר הקבלה, האדרא זוטא. יש האדרא רבה בפרשת נשא, ולפני פטירתו מסר את האדרא זוטא. ואמר, שהיום נתנו לו רשות מן השמיים לגלות. והיום התארך עד שהוא סיים לומר את הדברים. והיות והיה זה יום שבו השמש עמדה והאירה יותר מיום רגיל, אנחנו מציינים את ההילולה של רבי שמעון, בתוספת אור, לזכר היום שיתארך.

תשובה נוספת וידועה, שבאותו מעמד של האדרא זוטא, סובבה אש את התלמידים, ואת רבי שמעון באופן אישי, ורבי אבא ישב וכתב את הדברים שיצאו מפיו, ולא היה יכול להסתכל בפני רבי שמעון מפני האש שחצצה בפניהם. עד שרבי שמעון סיים את דבריו, "כי שם ציווה ה' את הברכה חיים עד העולם" ולפתע השתתק. הוא ציפה להמשך הדברים, הוא רצה להמשיך לכתוב, ולא שמע כלום, ולא היה יכול להסתכל מחמת האש. וכשפסקה, ראו שנפטר רבי שמעון. ואז הם אמרו, שעד עכשיו הוא העניק לנו, עכשיו אנו נדאג לו, הוציאו את מיטתו, ואז פרחה באוויר, ואש ליהטה סביבו.

אנו רואים, שרבי שמעון, הסתלקותו הייתה באש, ולכן אנו נוהגים להדליק אש.

אך ייתכן, והתשובה העיקרית לעניין הזה של מדורות ל"ג בעומר, זה המעקב אחרי העניין של האש. רבותינו מספרים (חגיגה יד:) שרבן יוחנן בן זכאי היה רוכב על החמור, ורבי אלעזר בן ערך היה מחמר אחריו, וביקש רבי אלעזר – הרשני לומר לך דבר ששמעתי מפיך, בסתרי מרכבה. (מרכבה למעשה, זה השילוב של הנהגות הקב"ה בעולם) רבן יוחנן ירד מהחמור, ונתעטף, וישב מתחת לזית. שאלו, למה ירד מהחמור? אמר לו: אתה תדבר במעשה מרכבה, ואני אשב על החמור? פתח רבי אלעזר ודרש. הוא לא חידש לרבן יוחנן כלום, הרי הוא היה רבו, רבי אלעזר רצה רק לדעת שהבין את הדברים לאשורם. וירדה אש מן השמים, וסיבבה אותם, ומלאך קרא מתוך האש, 'הן הן מעשה מרכבה'. רואים שכאשר מדברים במעשה מרכבה, מזמינים אש מן השמים.

האמת היא, שאת האש ראינו לראשונה [הגם שבמדרש מוזכר כבר שכאשר אברהם הלך לעקידה כתוב "וירא את המקום מרחוק" – ראה עמוד אש מן השמים עד להר] אבל בתורה, מוזכר לראשונה במחזה הסנה, "והסנה בוער באש והסנה איננו אוכּל". ואחר כך מצאנו, במתן תורה, "וההר בוער באש עד לב השמים".

הרמב"ן כותב שיש מצוות עשה ולא תעשה בתורה, "רק השמר לך פן תשכח את הדברים האלו וגו' יום אשר עמדת לפני ה' אלוקיך בחורב" והזהיר בה מאוד, לזכור מִניין הגיעו אליך המצוות, לזכור את האש שהייתה שם. יש מצוות עשה ולא תעשה – השמר לך פן תשכח – לזכור את האש שהייתה בזמן מתן תורה. "השמע עם מדבר קול אלוקים חיים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי" ההדגשה שהמצוות ניתנו באש.

יותר מזה, האש במתן תורה הייתה כל כך חשובה, עד שהיה כדאי לשלם עבורה מחיר נורא ואיום. הגמרא אומרת (שבת פח. עבודה זרה ג) "ויתייצבו בתחתית ההר" מלמד שכפה עליהם הר כגיגית, אמר להם אם אתם מקבלים את התורה מוטב, ואם לאו שם תהיה קבורתכם. שואלים התוספות: (שבת פח) מדוע היו צריכים את כפיית ההר כגיגית, הרי הם אמרו נעשה ונשמע? ועונים, כי שמא היו חוזרים בהם מחמת האש הגדולה. ולכאורה זה תמוה – אז שתהיה פחות אש, וכך לא יחזרו בהם? זה נחמד שנותנים בכפיה? ועוד הכפיה יצרה חסרון – שמכאן מודעה רבה לאורייתא, שאם לא יקיימו, יש להם תירוץ, כפו אותנו. ורואים, שהאש הייתה כל כך נחוצה לקבלת התורה, להסתכן בכך שהם יחזרו בהם מהנעשה ונשמע, ובלבד שתהיה שם האש הגדולה, "כי יְרֵאתם מפני האש ולא אביתם עלות בהר". אם לא היו יראים, כנראה שהיו משיגים את מעמד הר סיני ברמה גבוהה יותר…

הגמרא אומרת (מסכת סוכה כח), כשיונתן בן עוזיאל היה לומד תורה, כל עוף שפרח מעליו היה נשרף. איך? אומרים התוספות, שהוא חידש בלימודו את מעמד הר סיני, ומכיוון שהתורה ניתנה באש, הייתה שם אש מוחשית, עד שכל עוף הפורח מעליו היה נשרף.

יש ירושלמי (התוספות מביאים אותו חגיגה טו) שרבי אליעזר ורבי יהושע היו חורזים מתורה לנביאים, ולכתובים, וירדה אש וליהטה סביבם, אש מוחשית. עד שבא אבויה, ושאל אותם לשרוף את בֵיתי באתם? ואמרו לו, לא, אנחנו למדנו וחידשנו את מעמד הר סיני…

מה עניינה של האש במעמד הר סיני, ואצל אלו שמחדשים את מעמד הר סיני, והאש בעניינה של תורת הקבלה של רבי שמעון של רבי אלעזר?

הסטייפלער (בספרו חיי עולם פרק יז) התייחס לכך ואמר, שהאדם הוא יצור שיכול לחיות בכל תנאי החיים, הוא יכול לחיות בקוטב, בקור של עשרות מעלות מתחת לאפס, יהיה קשה לו, אבל הוא יכול להסתגל. הוא יכול לחיות במדבר, הוא יכול לחיות מתחת למים לשתי דקות, לעלות ולנשום מדי פעם. יש מקום אחד שמופקע מהאדם, זה האש. באש, אדם לא יכול לחיות, היא מופקעת מהאדם. האש נצרכת, היא מאירה, ומחממת, בלי אש כנראה שלא היו חיים בעולם. צריכים את האש, אבל צריכים לדעת לשמור ממנה מרחק. אם אתה שומר ממנה מרחק, אתה נהנה. ואם לא, אתה עלול להינזק ממנה.

הוא הדין לתורה בכללה, צריך לדעת שיש דברים שאתה לא יכול להבין ולא לרצות להבין, למעלה מהבנתך. צריך לדעת מה הדרגה שלך, וללמוד לפיה, ובפרט בתורת הנסתר. אתה צריך לדעת שיש דברים שאתה לא יכול להשיג. במופלא ממך אל תדרוש, אבל אם אתה יודע במה שהורשת להתבונן, זה יאיר לך, זה יחמם אותך, וייתן לך את ה'גישמאק' במצוות.

מסופר, החלק הראשון כתוב, החלק השני קיבלתי בעל פה. שהמגיד מדובנא בא אל הגאון מוילנא, אפשר לומר שהיה 'תלמיד חבר' שלו, ויום אחד אומר לו: רב'ה, יש לי הצעה, ואם הרב יסכים לה, כולם ירוויחו, הרב ירוויח, ואני ארוויח, והקב"ה ירוויח… מה ההצעה? שהרב יפעל במרום, שנתחלף ביצר הרע שלנו. ואז מה? מה כבר היצר של הרב רוצה? הרב הרי לומד ולומד, עד שמגיע לקריסה, ואז היצר אומר לרב 'תלמד עוד דקה', ואסור לו ללמוד, כי הוא חייב לנוח… עם היצר הזה, אני יכול להתמודד. עם היצר שלי, ודאי שהרב יכול להתמודד, הוא מאוד נמוך. והקב"ה ירוויח, במקום גאון מוילנא אחד, יהיו לו שני גאונים מוילנא, כולם ירוויחו… והגאון מוילנא ענה לו: שהקב"ה ישמור אותך מהיצר הרע שלי, הוא בוער בי כמו שלהבת אש.

הדברים הרי לא מובנים, הגאון מוילנא ויצר הרע? זה לא הולך ביחד… אכן כתוב שכל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו, אז כנראה גם זה לא כפשוטו. עד כאן מודפס.

מה שקיבלתי בשם תלמידי הגאון, מה היה היצר הרע של הגאון מווילנא? ידוע לרבים שהגאון העיד בעצמו, שהוא יותר גדול בנסתר מבנגלה. רוב הכתבים של הגאון שבידינו, הם בנסתר. אין לנו מושג אלו השגות היו לגאון מוילנא, אבל אנחנו יודעים מקצת מהגילויים שלו. יודעים שלמד את תורת הנסתר מאליהו הנביא, וזכה לגילוי של יעקב אבינו, ושל האבות הקדושים. אין לנו מושג בגדלות שלו. הוא היה לומד עשרים ושתיים שעות ביממה, היה ישן שעתיים ביממה, כל פעם קצת פחות מחצי שעה על פי הזוהר הקדוש, והוא העיד בעצמו, שהשינה נבראה בשביל להשיג השגות שאי אפשר להשיג בהקיץ. ועם כל מה שהשיג, היה גבול להשגתו. במה שהורשית התבונן, ואין לך עסק בנסתרות. כל אחד ברמה שלו, ואין לנו מושג, איזה דחף זה לאדם גדול להשיג יותר, והוא היה צריך לשים בכל הכֹח מעצור, הגם שבער בו להשיג, כמו להבת אש. הרי זה היה הניסיון של אדם הראשון, שאמר לו הנחש, "והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע", ואדם הראשון לא עמד בניסיון.

זה הבחינה של האש שבתורת הקבלה, במה שהורשת התבונן, ותתפוס מרחק. אם תעשה כך, זה יאיר לך ויועיל לך, אבל אם תתקרב יותר מדי, זה עלול להיות לך לרועץ.

רבי נחמן מברסלב אומר, שלמשה הייתה שאלה, כשהוא ראה את רבי עקיבא ואת תורתו, וראה את סופו של רבי עקיבא, שסורקים את בשרו במסרקות של ברזל. ושאל משה: זו תורה וזו שכרה? והתשובה של הגמרא (מנחות כט) שאמר לו הקב"ה, שתוק, כך עלה במחשבה לפני. מה זה שתוק? אומר רבי נחמן, תשים מעצור בשאלותיך. יש דברים, שגם אתה לא יכול להבין… ברגע שאתה לא מסוגל להבין, אם תמשיך ותחקור, זה יהיה לך לרועץ. וזה מה שהגמרא אמרה, שחמישים שערי בינה נתנו בעולם, וכולם נתנו למשה, חוץ משער החמישים. לומר, שיש מקום גם למשה, שלא יכול להשיג. רף ההשגות שלא יכול להשיג – זה האש.

מה עניינה של תורת הקבלה? היום מדברים על מקובלים שמשתמשים בשמות ובקבלה מעשית, אני לא מדבר על הסכנה שבדבר, אני מדבר על זה שזה תחום ממש זניח בתורת הקבלה, הוא קיים, אבל לא זה 'תורת הקבלה'.

בשביל מה פרסמו את תורת הקבלה?

נפתח בסיפור: היה בחור ישיבה למד בישיבת ברנוביץ' (רבי נפתלי טרופ) מיצה את הישיבה, זו הייתה ישיבה קטנה. טוב, לאן ממשיכים מכאן? רבי אלחנן ווסרמן שהיה שם ראש הישיבה, הכיר את התלמידים וידע לכוין כל אחד לאן שמתאים, לגרודנא, למיר. ואמר לאותו התלמיד, אתה מתאים לישיבת ראדין, אני אתן לך מכתב המלצה, תמסור אותו לראש הישיבה, תִבָחן, ואני מקווה שתתקבל. הוא נוסע לישיבת ראדין, מגיע לראש הישיבה, מראה את המכתב, הוא מאוד התפעל ממנו, שאל אותו כמה שאלות בלימוד, ראה שהבחור יודע, אמר לו: התקבלת! יש לך כסף לחזור? תמה הבחור – אם התקבלתי, בשביל מה אני צריך לחזור? פשוט, השיב הרב, התקבלת, אבל אין מיטה פנויה, הכֹל מלא. תסע לישיבה בחזרה, תהיה שם עוד כמה חודשים, ואם תתפנה מיטה, נשלח ונקרא לך.

הבחור היה פיקח, אמר מי יודע כמה כבר אמרו להם זאת, וכמה עוד יגיעו אחריו להבחן. ואמר: אני לא זז מכאן. שאל הרב – ולא תישן? אין מיטה בשבילך! אני אישן בבית המדרש, השיב. – הישיבה לא מרשה! – אני אישן ברחוב, אני אדאג לעצמי. כנראה מצא חן בעיניו ההתעקשות של הבחור, אמר לו, תעלה לבית המדרש, ותבוא בערב, לבנתיים אני אחשוב מה לעשות. עלה, למד, אחרי סדר ג' בא לראש הישיבה. אמר לו: חשבתי ויש פתרון ביניים, אם אתה מוכן, ננסה אותו. החפץ חיים אלמן, יש אצלו בחדר מיטה פנויה, אם אתה מוכן להיכנס ללוע הארי… יש לי ברירה, הוא אומר, עד שתתפנה מיטה אין ברירה. אז בוא איתי. לוקח את המזוודה הבחור, יורדים יחד לביקתה של החפץ חיים, מציג אותו בפני החפץ חיים ואומר, אבא, (הוא היה חתנו) הבחור הזה מוכן לישון איתך בחדר…

אור בעיניים, מצוות הכנסת אורחים. הוא אומר לחתן, תחזור הביתה אני כבר אסתדר אתו. הבחור נשאר עם החפץ חיים, הרב מכניס אותו לחדר השינה, מראה לו את המיטה שלו, את המקום שלו בארון, בוא תסתדר, ותחזור אחר כך. הוא פורק את המזוודה, מכניס את החפצים, חוזר לחדר החיצון. הח"ח יושב ולומד, תשמע אומר לו הח"ח, אל תטריד את עצמך, בגלל שאתה לא תראה אותי לא הולך לישון, לא קם, אני מבחינתך לא נמצא. אני הולך לישון הרבה אחריך, וקם הרבה לפניך, אתה תראה אותי רק פה בחדר החיצון, כך שאתה תהיה בחדר השינה, כאילו אתה לבד…

כעת, אני מבקש ממך, אתה קם בבוקר, אם אתה רוצה אני אעיר אותך לתפילה, תסתדר תעלה לתפילה, ואחרי אתה חוזר לכאן, אנחנו אוכלים יחד ארוחת בוקר, ואחר כך אתה חוזר לישיבה, אתה אורח שלי…

כעת, תכנס לחדר השינה אני אבוא עוד חמש דקות … הבחור מיד לובש פיג'מה, נכנס מתחת לשמיכה, ומחכה לביקור… כעבור חמש דקות הדלת נפתחת, הח"ח הביא לו נטלה עם ספל מים, ומגבת. הכל בסדר? כן, הכל בסדר. טוב, אומר לו הח"ח, יש פה אור והכפתור כאן, אתה רוצה אתה מכבה את החשמל, אתה הולך לישון. אתה רגיל לקרוא לפני השינה? כן. אז אני אביא לך משהו לקרוא, הכנסת אורחים מושלמת. יוצא הח"ח וחוזר עם ספר קטן, תקרא, תגמור, תקרא המפיל, לך לישון, לילה טוב. הח"ח יוצא, הוא פותח את הספר, רזיאל המלאך… אני דפדפתי בספר הזה, כתוב שזה סגולה נגד שריפה, זה נמצא בהרבה בתים יהודיים, גם כאלו שנשרפו… החזון איש אמר שכל הסגולות הללו, הם סגולות. רק השאלה, נגד מה הם צריכים להתמודד. אם חלילה נגזרה גזירה, השאלה כמה הכֹח של הספר הזה יתמודד נגד הגזירה. מכל מקום, לספר הזה אין כמעט משפט שמתחבר אחד עם השני, קשה להבנה, יש שם תיאורים ממש לפרטי פרטים, כמה רקיעים יש מעלינו, וכמה מלאכים יש שם, וכמה גדודים יש שם, והשבעות של המלאכים הללו, איך אפשר להשביע אותם, ומה הם יכולים לעשות שמשבעים אותם, בקיצור עולם שלם של כוחות רוחניים, ואיך אפשר לשלוט בהם. דרך אגב, לא יודע אם כדאי לנסות, בגלל שבמהלך השנים, יש שם הרבה שיבושים, אז אם זה לא יעבוד לדעת שפשוט… יש עוד סיבות, למה זה לא יעבוד…

לענייננו, זה ספר שאפשר לדעת ממנו, אבל אי אפשר להבין בו כלום. הבחור מדפדף בספר, עבר עליו יום די קשה, מכבה את האור, והולך לישון.

למחרת, הח"ח מעיר אותו לתפילה, חוזר מהתפילה, יושבים יחד לארוחת בוקר. ואז הבחור שואל את הח"ח אם הוא יכול לשאול משהו. בבקשה, גם זה במסגרת הכנסת האורחים. הרב שאל אותי אם אני קורא משהו לפני השינה, ואמרתי שכן. והרב הלך להביא, חיכיתי, אחד מהשניים, או שיביא לי אורחות צדיקים, או שיביא לי קיצור שולחן ערוך, לראות כמה דינים לפני השינה. רזיאל המלאך? בחור בן שבע עשרה, מה יש לי עם רזיאל המלאך, מה הרב חשב שהביא לי את הספר הזה?

התשובה של הח"ח הייתה: יהודי צריך לדעת כמה הקב"ה גדול!

מה התכווין החפץ חיים? כשאנחנו מדברים על הקב"ה, ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, מה זה מלך העולם? איזה עולם אנחנו מכירים? מבני ברק עד ירושלים? נתפרס יותר, עד בורו פארק? מה אנחנו מכירים? אז מי שיודע המון, מכיר את כל כדור הארץ. זה הרי פסיק במלך העולם, כמה גלקסיות יש מעלינו, כמה רקיעים יש מעלינו, כמה מלאכים, ועל הכֹל הוא מלך!

אולי אספר כאן סיפור מ'חובות הלבבות', אני חושב שהוא מאוד שייך לכאן, אספר אותו בקצרה: מעשה בבני זוג בעל ואשה שקשרו קשר נגד המלך, ונתפסו, ונגזרה עליהם מיתה. עומדים להרוג אותם, ומודיעים למלך לתשומת ליבו, שהאשה בהריון… אומר המלך, מה חטא הילד, העובר? אתם יודעים מה, קחו אותם למעצר, עד שהאשה תלד… שהילד יזכה לחיים. היו כמה חודשים במעצר, ומודיעים למלך שהאשה ילדה. נו, אז כעת נהרוג את ההורים. והעובר הזה יוולד לחיים של יתמות? אתם יודעים מה, תכינו להם יחידת מגורים במרתפי הכלא, ושיגדלו את הילד שלהם שם, בשביל הילד, לא בגלל שמגיע להם.

הוא מצווה על שר בית הסוהר, לדאוג שלילד לא יחסר כלום, והילד מקבל מטרנה, כל מה שהוא צריך, טיפולים… וגדל, לאט לאט מתחיל לדבר, וכנראה ההורים שלו מספרים לו, למה הוא פה. יום אחד הילד זוכה לביקור שר בית הסוהר, בא לבקרו. אין לו עסק עם ההורים, רק עם הילד. הכל בסדר, הוא שואל? אין לי מושג במה שאמור להיות בסדר, לי לא חסר כלום. אוכל יש לו, ביגוד יש לו. אני שואל אותך – אומר לו השר – בגלל שאני אמור להיפגש עם המלך, והוא בטח יתעניין בך, אז רציתי לדעת שתהיה לי תשובה. הכל בסדר. יופי תודה. תגיד לי, אם כבר אני נפגש עם המלך, מה יש לך לומר למלך, אני רוצה למסור לו משהו ממך. אמר לו הילד – תגיד למלך, תודה! ההורים שלי סיפרו לי שאני הייתי אמור להיוולד יתום, או בכלל לא להיוולד, תגיד למלך, תודה.

שומע השר, וקם ללכת. נעצר לרגע ושואל את הילד – תגיד לי, מי זה המלך? תמה הילד – אתה הולך לפגוש אותו, ואתה שואל אותי? אתה הרי זה שמכיר אותו. אכן, אך שאלתי היא – מה אתה יודע מהמלך? המלך? השיב הילד – הורים שלי אמרו לי שהמלך הוא הבעלים של כל בית הסוהר הזה, לא רק של יחידת הדיור הזאת, יש המון קומות למעלה, אף פעם לא הייתי שם, ואני יודע שהמלך הוא בעלים של הכֹל. אמר לו השר – אתה עושה צחוק מהמלך. מה המלך הוא בעלים של בית הסוהר? הרי מעבר, יש עיר בירה שלימה, והוא הבעלים של כולה, ומעבר לה, יש ערים, יש מחוז, יש יערות, יש נהרות. וזה רק מחוז אחד, ויש עוד מחוזות, יש ארץ שלימה… אומר לו הילד, אדוני שר בית הסוהר, אני שומע מה שאתה אומר, אבל אני לא מבין מילה, מה זה עיר בירה, מה זה עיר? השר מתחיל לספר לו, יש רחובות, ויש כיכרות, ויש בתים, ויש צבא, ויש משטרה, במשך שעה שלימה הוא מתאר לו. רגע אחד, התפלא הילד – כל זה נכון?? המלך שולט על כל זה? המלך שולט על כל זה, ובכל זאת מתעניין בי? אם כך אני מחויב בתודה מסוג אחר!

האדם צריך לדעת כמה הקב"ה שולט בהכֹל, ובכל זאת מתעניין בנו.

יש ביאור של בעל התניא, כשאני ראיתי אותו הוא הפך לי את העולם, "ברוך כבוד ה' ממקומו". מה המקום שלו? מאיפה ברוך כבוד ה'? תמיד הבנתי, מהשמיים, ששם מקומו, ברוך כבוד ה' ההשפעה יורדת משם. בא בעל התניא ואומר, ממקומו, פה המקום שלו! הכֹל זה רק 'היכי תמצי' כדי שהקב"ה יגלה כאן כבוד שמים, כאן מקומו. "השמים ושמי השמים לא יכלכלוך" ועסק יש לו איתנו.

בעל התניא אומר, שזה עניינם של שתי הברכות קודם קריאת שמע, הברכה הראשונה – יוצר אור ובורא את הכל – היא עד כמה הקב"ה שולט בכל הבריאה, ואחר כך שיש לו עסק אתנו, בברכת 'אהבה רבה', הכֹל זה כדי שיהיה לו עסק אתנו.

דבר ראשון, זה מה שרבי שמעון גילה בתורת הקבלה.

(דרך אגב הוא לא המציא את תורת הקבלה, היה את ספר היצירה וספרא דצניעותא זה היסוד של ספרי הקבלה, מקובלים מאברהם אבינו, ומאדם הראשון ורבי שמעון פיתח את הדברים יותר, פיתוח אחרי פיתוח) לענייננו, בראש ובראשונה, לדעת כמה הקב"ה גדול. אבל יש פה הרבה יותר מזה.

סיפרתי פעם לרבי חיים פרינדלנדר זצ"ל שעסק הרבה בעניינים הללו, את מה שכתוב בשיחות מוהר"ן, לא הייתי בטוח שהגיע לשם. רבי נחמן מברסלב, מישהו פעם סיפר לו, האר"י הקדוש מדבר רק על חמשה עולמות. אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה, עשייה. יש בכתבי אחד התלמידים של רבינו האר"י, עולמות קדומים יותר מהעולם הראשון, שגילה האר"י הקדוש, עולם המלבוש וכו'. ורבי נחמן צחק עליו, הרי הפסוק אומר "ועלמות אין מספר" דורשת הגמרא (עבודה זרה) עולמות אין מספר. וכי אנחנו הרואי חשבון של הקב"ה, לדעת כמה עולמות יש לו?

שאלתי את רבי חיים, מה העניין שיש יותר ויותר עולמות, והאר"י הקדוש גילה בעיקר את ארבעת העולמות שמעלינו?

אמר לי רבי חיים פרינדלנדר כך: בשביל מה גילו את זה לרבי שמעון בר יוחאי, ולאר"י הקדוש, מה העסק שלנו מה נעשה מעלינו? ומעין מה ששאל רבי ישראל מסלנט, למה אני צריך לדעת, באיזה רקיע הקב"ה יושב, מה זה העסק שלי? והתשובה: שאנחנו צריכים לדעת, עד איפה המצוות שלנו מגיעות, עד היכן אנחנו פועלים במרום, זה נותן חשיבות הרבה יותר גדולה למצווה, אם אני יודע עד היכן היא מגיעה, וכמה עולמות אני מעורר, ולמה הקב"ה נתן את המצווה הזאת.

יש ספר בשם מצת שימורים (רבי נתן שפירא הירושלמי) הוא מדבר שם על מצוות ת'פילין מ'זוזה ו'ציצית, הוא מדבר שם על שורש מצוות תפילין, ומסתחררים עד היכן הוא מגיע. ומתחילים להבין למה ארבעה בתים, למה שחור, למה רצועה של ימין עד לכאן ורצועה של שמאל לכאן, הכל פרטי פרטים בעולמות עליונים. האדם כאן, ומעיר עולמות עליונים. וחלילה, כשאדם עובר עבירה, עליו צריך לדעת כמה עולמות הוא מחשיך, כדי להזדעזע יותר מהעבירה.

אני חושב שסיפרתי: רבי יעקב גלינסקי זצ"ל סיפר לי, שהוא היה נוסע לחו"ל ואוסף כספים לרשת הכוללים שהיו ברשותו, הוא מימן שבעה כוללי אברכים, לא היה לו שום עסק איתם, פשוט המימון היה עליו. הוא היה עושה את זה במסעות שלו, ארה"ב, קנדה, אירופה. השנים עוברות והוא לא יכול להמשיך, אז הוא החליט שהוא מפסיק. הוא קיבל טלפון מארה"ב, שהרב יבוא לסיבוב אחרון. אין לי כֹח! הרב יבוא ורק ידרוש, אנחנו נאסוף את הכסף… קשה לסרב. הוא הסכים.

ואז הוא נכנס לרבי חיים קנייבסקי יבדלחט"א ואמר כך: הרב, אני עומד לצאת למסע אחרון, מקווה לשנים טובות ארוכות ובריאות אבל פה בארץ. כשבאים למסע אחרון, שומעים אותך אחרת, יש הרי מדרש שעל האדם להוכיח לפני הפטירה כי אז שומעים אחרת. על מה עלי לדבר?

אומר לו רבי חיים קנייבסקי, אתה הרי הדרשן… אומר לו, שהרב יגיד לי את הנושא, אני אפתֵח את העניין, על מה לשים את הדגש, לא כדאי לבזבז את ההתעוררות על דבר זניח.

אמר לו רבי חיים תגיד כך, יהודי שומר תורה ומצוות עובר עבירה, קורה. אבל אם הוא יודע שזה אסור, אז למה הוא עובר? כי יש לו דחף! אבל הרי הוא יודע שזה אסור? זה לא עוזר לו בפני הדחף! הוא יודע שהוא ישלם, גם זה לא חוסם בפני הדחף. הוא חושב שיחזור בתשובה, ואם לא, ישלם, הוא מוכן. אבל שואל אותו רבי חיים, האם הוא הביא בחשבון לפני שעבר את העבירה, את הברייתא (בסוף פרק ראשון במסכת קידושין מ:) לעולם יראה האדם את עצמו ואת העולם כולו, כאילו חציו זכאי וחציו חייב, עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע אותו, ואת העולם כולו לכף חובה. ואז מה? ככלות ימיו ושנותיו, הוא יעלה לשמים, ברוך ה' הוא מלא וגדוש בתורה ומצוות, אבל פעם הוא עבר עבירה, ונניח שהוא לא הספיק לחזור בתשובה, אז בסדר יתנו לו כמה מכות ואז גן עדן… יגידו לו: למה עברת את העבירה? התחשק לי, היצר הרע, לא עמדתי בניסיון… אז תתנו לי מכה, ותשלחו אותי. יאמרו לו -תגיד, האם לקחת בחשבון שכשעברת את העבירה, העולם היה חציו חייב וחציו זכאי, וכשאתה עברת את העבירה בראת קטיגור, והשתנה מצב הצבירה של העולם, וה' ירחם פלוני שנהיה חולה במחלה ממארת זה בגללך, כל החיים שלו נעצרו, טיפולים, כימותרפיה, הסבל שלו ושל המשפחה, הכֹל בגללך. כל מי שפשט את הרגל, זה בגללך, הוא היה נתון בכף המאזניים, ואתה הכרעת אותו לכף חובה. האם לקחת בחשבון, את כל הסבל שבעולם, בגלל העבירה שלך? הוא לא חשב על זה! אבל הואיל והוא למדן, אז הוא אומר, זה נכון, על העבירה שעשיתי בפועל תתנו לי עונש, אבל את השאר אני לא עשיתי, זה היה רק בגרמא, ובגרמא, פטורים. מה יגידו לו? גמרא מפורשת, על גרמא חייבים בדיני שמים, ואתה פה בשמים. מה תענו? סיים הגרח"ק.

טוב, אומר הגר"י גלינסקי – זה כבר נתן לי חומר למסע שלם של הרצאות…

אבל אנחנו שומעים את זה, ולא כ"כ מתרגשים, בגלל שאנחנו לא יודעים כמה עולמות נחשכים בעבירה, אנחנו לא יודעים. ובשביל זה יש לאר"י הקדוש את שער המצוות, ושם הוא מפרט לפרטי פרטים מה מחוללת מצווה, ומה להבדיל עבירה חלילה. ולכן אחד הדברים החשובים שניתנו לנו על ידי תורת הקבלה, לדעת מה תלוי בנו ובמעשים שלנו.

זה נכון לגבי מצוות ועבירות, ונכון לא פחות בשטח המידות, וכאן אנחנו צריכים כבר להכיל קצת יותר… האר"י הקדוש גילה, שיש עולמות שלמים, וצריכים לדעת שכל העולמות הללו תלויים בנו, וזה מה שנקרא "בצלם אלוקים עשה את האדם" מה שהאדם עושה פה. כתוב (בזוהר הקדוש ובתנחומא פרשת פקודי) האדם, קרוי בשם עולם קטן. ופירושו, שמה שהוא עושה, משפיע למעשה על העולם הגדול. מה הוא העולם הגדול? שתי רמות, אחד, על העולם שלנו בכללותו, על זה דיברנו בעבר, על ניגון העולמות של בעל ספר עקידת יצחק (בסוף שער יב) אני אזכיר, שאמר שאנחנו צריכים לראות. היה בזמנו פעלול, היו תולים כינור על הקיר, והיו מנגנים עם כינור מולו, והכינור שעל הקיר היה מנגן מאליו. זה עניין של תהודה, לא בטוח שבזמנו לפני שמונה מאות שנה, בזמן בעל עקידת יצחק הבינו איך זה פועל… אבל ידעו, אני מנגן פה, וזה מנגן שם. אומר בעל העקידה, האדם פועל והוא חושב שהוא פועל רק על עצמו, והוא לא מבין שהוא פועל על העולם כולו, כך יצר הקב"ה את העולם.

כך הוא לגבי העולם הגשמי, בני אדם סרחו את דרכם על הארץ במבול, וכל בעלי החיים השחיתו את אורחותם, המדרש אומר שצמחים גדלו כלאיים, מה דחף אותם לגדול כלאים? והתשובה היא, בגלל שכך הקב"ה יצר את העולם, שהעולם תלוי במעשה בני האדם.

זה נכון, אבל זה הרבה יותר נוקב. לא רק העולם כאן תלוי במעשי בני האדם, אלא כל העולמות העליונים תלויים במעשי בני האדם. הנפש החיים מאוד מאריך בזה.

כל מה שהאדם עושה, הוא מעורר כוחות עליונים, שמופעלים על ידו, וכנגדו. כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים, זה לא רק הנהגה של מידה כנגד מידה, זה דבר מובְנה, ברגע שאתה מעורר בעצמך את מידת הרחמים, אז אתה מעורר בשמים את מידת הרחמים, ובראש ובראשונה לעצמך. כל המעביר על מידותיו מעבירים לו על כל פשעיו, ברגע שאתה סולח ומוחל, אתה מעורר את הסליחה והמחילה כנגדך.

יש ספר ידוע מאוד בשם תומר דבורה (רבי משה קורדובירו אחד מענקי המקובלים). בקלם היו נוהגים ללמוד מוסר כל יום, זה היה הבסיס, אבל בשבת הרי לא לומדים מוסר כי זה עלול להעציב, אז לומדים תומר דבורה שכולו חיוב. הספר מבוסס על מה שהגמרא אומרת (ראש השנה יח) שהקב"ה לימד את משה רבינו את שלוש עשרה המידות ואמר לו כל זמן שאתם עושים לפני כסדר הזה, אני סולח ומוחל לכם. התומר דבורה שם את הדגש, על כל זמן שאתם 'עושים', לא 'אומרים' לפני כסדר הזה, מה זה נקרא לעשות לפניו כסדר הזה?

"ה' ה' קל רחום וחנון" אם אתה תהיה רחום, אתה מעורר את מידת הרחום במרום. אם אתה חנון, אתה מעורר את החנון. בזמן שאתם עושים, אתם מרכבה לשכינה, ואתם גורמים שהקב"ה יעשה אותו דבר לעומתנו.

אני רוצה להזכיר את דבריו של הנפש החיים בעניין הכרובים על ארון הברית. היו שני כרובים, והגמרא שואלת סתירה (בבא בתרא צח) כתוב אחד אומר שהכרובים היו "איש אל אחיו", וכתוב אחד אומר שהיו כלפי הבית. הא כיצד? כאן בשעה שעושים רצונו של מקום, כאן בשעה שלא עושים, זו ההנהגה. שואל הנפש החיים: כשישראל עושים רצונו של מקום, פניהם איש אל אחיו, וחלילה להיפך. ואם אינם עושים רצונו – היה צריך להיות רק כרוב אחד מפנה עורף? ומשיב: שהקב"ה משקף כאן את היסוד שאם אתה מביט אליו – אז הוא מביט אליך, ואם אתה מזיז את מבטך, הוא מזיז. זה התניה בין מעשינו לקב"ה. ולכן או ששני הכרובים פניהם איש אל אחיו, או ששניהם מפנים עורף זה לזה.

ולכן ככל שנדע יותר, מה תלוי במעשים שלנו, מה אנחנו נדרשים לפעול, כך נסב עלינו דברים חיוביים, ולא חלילה שליליים.

הגמרא אומרת, שבשעה שאדם מתפלל, יתן פרוטה לצדקה (בבא בתרא י) "אני בצדק אחזה פניך" מה מונח בזה? קודם כל רבינו בחיי כותב, שתפילה בשעת עשיית מצווה, יש בה סגולה מיוחדת, זה לא סתם מצווה, זה מצוות צדקה. מה זה צדקה? זה לתת למישהו שאני לא חייב לתת לו, הוא נצרך ומבקש, ואני נותן לו, וברגע שאני נותן צדקה, אני מתַפעֵל כלפָי הנהגה כזאת, ה' לא שואל אם מגיע לך או לא, כמו שאני לא שאלתי את העני, הוא ביקש – ונתתי, אז גם ממך אני מבקש ותיתן לי. האדם לא צריך לומר את זה, זה מתופעל אוטומטית.

הגמרא אומרת שירמיהו הנביא ביקש 'שיהיו מוכשלים לפניך'. הוא ביקש על אנשי ענתות, הם היו קשוחים כלפיו, ריבונו של עולם, הכשילם בבני אדם שלא הגונים. גם כשעושים צדקה, יהיו אלו מתחזים… מה רצה ירמיהו, להכשיל יהודים? נכון שעשו לו צרות הוא מאוד כעס עליהם, אבל למעשה הוא ביקש שהקב"ה לא ירחם עליהם? בספרים הקדושים כתוב, שהוא ביקש הפוך. ריבונו של עולם, אני מבין שלא מגיע שתתן להם שפע, אבל אם הם נותנים לעניים שאינם מהוגנים, אז גם אתה תיתן להם אע"פ שהם אינם מהוגנים, אנחנו פועלים במרום בהשתקפות מעשינו.

יש אברך שמגיע לאסוף צדקה במניין שלי, אני לא יודע, אם הייתי מדבר אתו הוא אולי היה מסביר לי למה הוא אוסף צדקה, הוא מטיל את עצמו על הציבור… ואז החלטתי רגע אחד, מה יכול להיות, בגלל שקל שלי הוא יהיה עשיר? נניח שהוא לא צריך, אני מבקש מהקב"ה רק מה שאני מוכרח? אני גם מבקש שיתן לי למרות שאני לא זכאי, למרות שאני לא צריך כל כך. וברגע שאני אבדוק בציציות של השני, הקב"ה יבדוק גם בשלי!

אז נסיים במשהו, העניין של ו"נתתי גשמכם בעתם" יורדת כלפינו שרשרת של שפע, שאנחנו למעשה מתפעלים אותה. יש פסוק בספר הושע "והיה ביום ההוא אענה נאם ה' אענה את השמים והם יענו את הארץ והארץ תענה את הדגן ואת התירוש ואת היצהר והם יענו את יזרעאל" בספר עקידת יצחק כתוב (שער יב) שרשרת של שפע, אני אענה את השמים, הקב"ה פוקד על כוחות עליונים, והשמים יענו את הארץ, והארץ תענה את הדגן התירוש והיצהר. ואת השרשרת הזאת אנחנו למעשה מתפעלים. אענה? למי עונים? למי שפונים! ברגע שאנחנו עושים משהו, אז אנחנו מתפעלים שרשרת של שפע כלפינו.

הזכרנו את הפתיחה של הברכות, "אם בחוקתי תלכו" ברגע שאנחנו מקיימים תורה ומצוות, אנחנו מתפעלים שרשרת של שפע. כותב האור החיים הקדוש, שהגשם רומז לשפע שיורד ממרום, ברגע שהשפע יורד ממרום, אז הוא מתפעל את הכֹל, אני אענה את השמים, והם יענו את הארץ, וגו' "ונתתי גשמכם בעתם" אמרנו שזה פסוק שלכאורה לא צריך אותו, העיקר לכאורה זה היבול? וצריך לדעת, שהכֹל מגיע על ידי השתלשלות, השפע ממרום, ואז היבול מצליח, וזה על ידי ש"אם בחוקתי תלכו".