דרשות על הפרשיות ההפטרות והמועדים

דרשות על ספר במדבר

נושאי הדרשות שנמסרו [יתכנו שינויים]

פרשת במדבר

*

לא בושה להיות שַמָש

[חיים שיש בהם]

במדבר פרק ד (טז) וּפְקֻדַּ֞ת אֶלְעָזָ֣ר׀ בֶּן־אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֗ן שֶׁ֤מֶן הַמָּאוֹר֙ וּקְטֹ֣רֶת הַסַּמִּ֔ים וּמִנְחַ֥ת הַתָּמִ֖יד וְשֶׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֑ה פְּקֻדַּ֗ת כָּל־הַמִּשְׁכָּן֙ וְכָל־אֲשֶׁר־בּ֔וֹ בְּקֹ֖דֶשׁ וּבְכֵלָֽיו: ס

״אמר רבי יהושע בן לוי: אלעזר היה דוך דוכנין (= לשון שררה), נשיא על הנשיאים, שנאמר: ׳ונשיא נשיאי הלוי אלעזר בן אהרן הכהן׳ וגו'. ראה שררה שהיתה בידו, ואת סבור מפני שהיה אדם גדול – נשיא – היה נותן לאחרים שיטענו את הכלים, שהיה הוא עשוי לטעון אותם. לאו, אלא הוא בעצמו היה טוענן שנאמר: ׳ופקדת אלעזר׳.

ממשיך המדרש: והיאך היה טוען כל אלו? אמרו רבותינו, כך היה טוענם: שמן המאור בימינו וקטורת הסמים בשמאלו ומנחת התמיד של יום תלויה בזרועו. ובין הערבים היכן היה נתון, א״ר אחא אמר רשב״י במין צלוחית קטנה היה תולה באפונדתו (= חגורה) שהיה חוגר במתניו. ובה היה נתון.״ (״מדרש רבה״ במדבר סוף פרק ד').

האדם נברא לזולתו

גדול וכבד היה משאו של אלעזר הכהן. הרמב״ן מתרגם זאת לדעת הירושלמי: ״הקטורת – שס״ה מנה (שהם כמאה ושמונים ק״ג!). שמן המאור, לשנה שלימה – קפ״ג לוגים (כשישים ליטר – לפי השיעור הקטן). מנחת התמיד, לא ידענו לכמה ימים ישא ממנה, אבל היה אלעזר חזק ואמיץ כיעקב אבינו, וכן משה ואהרן אחיו ׳וקווי ה׳ יחליפו כחי״ – כך מסיים הרמב״ן.

לכאורה, מדוע השפיל את עצמו כל-כך נשיא נשיאי הלוי, הרי אדם במעמדו יכול היה להטיל עבודות אלו על אחרים?

והנה דבר פלא הוא, שאותו ענין מצינו גם אצל נח. בפרשת נח ]ז׳ יג) כתיב: ״ויישאר אך נח" ופרש״י שם, שהיה גונח וכוהה דם מטורח הבהמות והחיות.

לכאורה, שואל הגאון רבי ירוחם זצ״ל, המשגיח ממיר, בספרו דעת חכמה ומוסר (ח״א, עמוד קפג), איד מטילים שמשות כזו על נח?

איך אפשר להטריח כל כך את נח, איה כבוד הבריות? מבהיל! נח נעשה ״שמש״ לכל הבריאה כולה, לבהמות, חיות ועופות, למשך תקופה של שנה שלימה. לא מדובר כאן באולם קטן, אלא בתיבה של שלש מאות אמה אורך. קשה מאד לתאר את גודל העבודה שהוטלה על כתפיו של נח.

הסברם של דברים:

כשאנו מתבוננים בכוחות האדם – אומר ר' ירוחם – רואים שתכליתו של האדם הועמד והותקן רק לזולתו. כל מה שעושה האדם – לזולתו הוא עושה.

בעצם, הרי הקב״ה היה יכול לברוא הכל בעצמו. אף על פי כן, מסר הכל ביד האדם, שותפו של הקב״ה, כי כל בריאת האדם היא למען קיום העולם, למען הזולת.

דוגמא לז: הלב הוא עיקרו של האדם. הלב הוא שמשמש את כל האיברים כולם, למגדולם ועד קטנם. גם את הצפורניים משמש הלב, הגדול.

ממשיך ר' ירוחם זצ״ל, ומעמיק בתורת 'שמשות':

הגמ' (קדושין לב) מספרת: ״מעשה בר' אליעזר ורי יהושע ור׳ צדוק שהיו מסובין בבית המשתה, והיה רבן גמליאל עומד ומשקה עליהם. נתן הכוס לר׳ אליעזר – ולא נטלו. נתנו לר׳ יהושע – וקיבלו. אמר לו ר׳ אליעזר: מה זה יהושע? אנו יושבים ור׳ גמליאל עומד ומשקה עלינו? אמר לו ר׳ יהושע: מצינו גדול ממנו ששימש!

אברהם, גדול הדור היה וכתוב בו 'והוא עומד עליהם' ושמא תאמר כמלאכי השרת נדמו לו, לא נדמו לו אלא לערביים, ואנו לא יהא רבן גמליאל עומד ומשקה עלינו?

אמר לו ר׳ צדוק: עד מתי אתם מניחים כבודו של מקום ואתם עוסקים בכבוד הבריות?

 הקב״ה משיב רוחות ומעלה נשיאים, מוריד מטר ומצמיח אדמה ועורך שולחן לפני כל אחד ואחד,

ואנו אל יהא רבן גמליאל עומד ומשקה עלינו?!״ עד כאן לשון הגמרא.

לכאורה תמוה, מה תירץ ר׳ יהושע – ״מצינו גדול ממנו ששימש״.

הלא גם אצל אברהם צריך ביאור, למה היה הוא ״עומד ומשמש״?

הראיה מכבודו של מקום שמשיב רוחות ועורך שולחן, אף היא קשה. וכי מאין ניקח רוח וגשם אם לא יתנם הקב ״ה? וממילא אין כאן ראיה מהבריאה שברא ד׳ את העולם!

אולם, אומר רבי ירוחם בעל 'דעת חכמה ומוסר' חז״ל מלמדים אותנו יסוד גדול, שעיקר הבריאה נתייסדה שהגדול ישמש את הקטן. עיקר החיות והיניקה הוא דווקא בשימוש הזולת. הגדול – גדול בכך שעומד ומשמש.

ככל שהוא גדול יותר – הוא עומד ומשמש יותר. וזהו שתירץ ר׳ יהושע: מצינו גדול ממנו (רבן גמליאל) ששימש! אדרבא! משום שהוא גדול הוא עומד ומשמש. כל חיותו וקיומו הוא מזולתו, מהיותו עומד ומשמשו.

גם הנהגתו של הקב״ה בכבודו ובעצמו היא כזו. הוא ברא שמים וארץ ואת הבריאה כולה, משיב רוחות ועורך שולחן לפני כל אחד ואחד, אכן, עד כדי כך חשובה ונעלה השמשות.

ומה יש איפוא להתפלא – חוזר ר׳ ירוחם זצ״ל – אל תיבת נח, על התפקיד שהטיל הבורא על נח?! מכיון שכל החיים והגדלות משיגים דווקא בשמשות, פשוט הוא שיצוו ויטילו מלאכה ותפקיד רם כזה על כתפיו של צדיק, גדלות היא לעמוד ולשמש את הבריאה כולה!

לסיום: אלעזר בן אהרן הכהן הורה לנו את הדרך, שזוהי גדלות לעמוד ולשרת במשכן, אפילו מלאכות כאלו שהיה יכול להטיל על אחרים לעשותן. וכל המשמש את בית ה' ואת עבדי ה', הרי זה כאילו משרת את הקב״ה בכבודו ובעצמו…

״זכיה״ להקרא שמש

משורת הנהגות ועובדות אצל גדולי ישראל, אכן נוכל ללמוד על גודל מעלתה וערכה של השמשות.

בספר תנועת המוסר (ח״ב, עמוד 190), מסופר, שבבית התלמוד המפורסם של ׳קלם' לא החזיקו שמש שכיר, את תפקיד ה׳שמש׳ מילאו ממונים מיוחדים מבין התלמידים. הממונים הללו ביצעו את כל עבודות הנקיון, מכיבוד הבית ועד שטיפת הרצפות וכדו'.

ואף היו שואבים ומעלים מים מהנהר בימות החורף משום קפיאת הבארות, כנהוג באותה עיירה. עבודת השמשות היתה מדריגה מיוחדת ולא הכל זכו לכך. בזמנים ידועים נהגו למכור בראש השנה את הזכות לכל השנה, והיו בזה הרבה מתחרים.

בתקופות המאוחרות חדלו הממונים לשמש שואבי מים משום קושי הטירחה, והיו התלמידים הוותיקים מסיחים על זה בצער כעל ירידה ונפילה.

רבי שמחה זיסל זיו זצ״ל, ה״סבא״ מקלם, בעל ה״חכמה ומוסר^" ראה ערך רב בשירות זה מנקודות שונות. מלבד עצם ערכו של שירות לתורה,

ראה בזה הזדמנות ללמוד במידות שונות, כגון: זריזות, הטבה, סדר וכדו'. הוא ראה סמוכין לזה מיהושע שהיה משרת משה, ולפי דברי חז״ל (יל״ש במדבר פז): ״היה משכים ומעריב בבית הועד שלו, מסדר את הספסלים ופורס את המחצלאות^" ועל ידי זה זכה להגיע למדריגה כה גדולה כממלא מקומו של משה.

הג״ר ירוחם זצ״ל, המשגיח ממיר, היה ממונה לסדר את המנורות, אשר הדלקתן, בפרט במוצאי שבת היתה מלאכה רבה. רואיו שמו לב, איך שבשמשות זו, טיפל ר׳ ירוחם, בנאמנות ובמסירות ללא גבול. ואכן זכה ר׳ ירוחם להאיר את עיני אלפים מתלמידיו!

בתקופה ידועה למד בבית התלמוד הקלמאי בחור עשיר מהעיר קניגסברג שבגרמניה. כיוון שהצטיין בהנהגותיו נפל בזכותו להיות ״ממונה״ לזמן מסוים. במקרה, באותה עת הגיעה אמו לבקרו ומצאה אותו מטאטא את הרצפות. היא הוכתה בתדהמה ופנתה אל רש״ז בתרעומת: ״האם הפכת את בני למנקה הבית?״ ״אמנם, כן – השיב לה רש״ז – דער וואס קערט דא, קערט די וועלט״, כלומר ״מי שמנקה כאן, מהפך את העולם^" (״קעוץ״ באידיש, הוא שם נרדף הן לטאטוא והן להפיכה)!

סולל דרך ללומדים

על הגאון רבי אליעזר שולביץ זצ״ל, תלמידו של הג״ר ישראל סלנטר זצ״ל, מסופר: פעם אחת נזדמן ה״חפץ חיים״ ללומז׳א בליל חורף מושלג, קרוב לאשמורת הבוקר. כיוון שחשש פן יפריע למישהו בשנתו, לא הלך לחפש אכסניה כי אם פנה לעבר הישיבה, שבה בודאי קול התורה איננו פוסק אף בשעה כזאת. הוא כיתת את רגליו בערימות הגבוהות של השלג. כשהגיע לסימטת הישיבה, הופתע לראות בתוך השלג דרך סלולה ונקיה, המוליכה עד לפתח ההיכל. אמר לנפשו: ״מן הסתם טרח בזה השמש לכבוד התורה^" וברכו בלבו. בבוקר כשראהו, ניגש אל השמש והודה לו במילים חמות על שמתמסר לתלמידי הישיבה וטורח לקום בלילה קר כזה בכדי לנקות את הדרך למענם. התנצל השמש בתמימות: ״לחינם רבנוו מחזיק לי טובה, דווקא הפעם התעצלתי לרדת ממיטתי מפני הקור ולא קמתי רק כשהאיר היום״. השתומם ה״חפץ חיים״: מי הוא, איפוא, צדיק זה שסולל דרכים לבני תורה? לאחר דרישה וחקירה נודע לו, כי רבי אליעזר בכבודו ובעצמו, ניקה את הדרך מערימות השלג. (״מרביצי תורה ומוסר״ ד', עמוד ט״ז)

שמשון אינו מבקש שירות מאף אדם

תלמוד בבלי מסכת סוטה דף י עמוד א

ויקרא שמשון אל ה' ויאמר ה' אלהים זכרני נא וחזקני נא אך הפעם הזה… ואנקמה נקם אחת משתי עיני מפלשתים – אמר רב, אמר שמשון לפני הקדוש ברוך הוא: רבש"ע, זכור לי עשרים (ושתים) שנה ששפטתי את ישראל, ולא אמרתי לאחד מהם העבר לי מקל ממקום למקום.

הרב שטיינמן שלא רצה שישמשוהו וישאו את התפילין שלו, ושאל – מה זו מצוה לשאת אותם? ואותו יהודי השיב – כן, בודאי! אם אמר הרב – אז אני רוצה לזכות במצוה…

ראיה מן המנורה

בשנת ת״ש, כשעלה הגאון רבי עקיבא סופר, גאב״ד ור"מ פרשבורג, לארץ הקודש, החליט לחיות חיי פשטות כיתר יהודי ארץ הקודש. ברדתו מהאניה, הפך את כיסי מעילו, ניערם לים לעיני מעריציו שבאו לחיפה להקביל פניו, ואמר: ״הנני זורק לים את כל הכבוד והגדולה שהיתה לי בגולה, ומעתה הנני איש ירושלים ככל אנשיה״.

מעשה באדם שבא לבקרו בדירתו בירושלים. הלה צילצל בפעמון והרב בכבודו פתח לו את הדלת. לאחר ששוחחו בדברי תורה, פנה אליו הרב ואמר: ״כשהייתי רב בפרשבורג, לא נהגתי לפתוח בעצמי את הדלת, אבל כאן בארץ ישראל השלכתי כבודי אחר גווי. כאן אין הבדל בין יהודי ליהודי, כולנו שווים לטובה ואין אדם מיוחס מחבירו״. ר׳ עקיבא הוסיף וציין: ״הוכחה לכך יש לי, ששלחו לי את מנורת החנוכה שלי מפרשבורג לירושלים, והגיעה אלי בלא ״השמש״, כי חיפשו אותו ולא מצאוהו. דבר זה מלמדני, כי בארץ ישראל אינני זקוק לשירותי ״שמש״ וכבוד…״ (״בית רבי״ ו״משמרת שלום״}

תועלת נוספת – להתרחק מהעצלות

את מידת העצלות עקר רבי יחזקאל לוינשטיין זצ״ל, משגיחה של ישיבת פמיבז' בעל ׳׳אור יחזקאל^" לחלוטין. אף בסוף ימיו בהיותו בן קרוב לתשעים, כשההליכה קשתה עליו, וביקש לעיין בספר, קם ממקומו וניגש לארון הספרים להביא את הספר הנדרש, למרות שלפעמים הוכרח להתכופף כדי להוציאו. לא היה קיים אצלו המושג: ״אם קשה, יהיה בלי זה׳' חלילה מלהתעצל. אם למען התועלת יש צורך בעשיית דבר מסויים, השתדל לעשות זאת בעצמו ולא להטריח אחרים שיעשו עבורו. וכן בכל שאר ענייניו, לא נתן למידת העצלות לגעת בו כמלוא נימה. כל ימי חייו עמד במצב הכן כחייל בקרב, ללא שהסיח דעתו מהמלחמה.

הוא נהג כל ימיו לא להשען על משענת הכיסא. תמיד ישב בלי להשעין את גבו (אולי מפני שבירת היצר, אולי כדי להתרחק מעצלות, ואולי כדי להיות באימה ויראה, ובוודאי שכל הטעמים נכונים).

גם בימיו האחרונים בעת שכוחותיו תשו מאד, לא הסכים לוותר על מנהגו זה. וכן, גם בעת שנסע באוטובוס או במונית ישב בלי להשעין את גבו. (״מופת הדור״)

רצונו של המקום

מעשה ברב מפורסם ששבת בעירו של הגאון רבי שלמה קלוגער זצ״ל. לאחר התפילה הלך לבקר את המרא דאתרא רבי שלמה. בלכתו אל הרב ליווהו אנשים רבים. כאשר נכנסה כל הכבודה לבית הרב, תמה: מי אלה לך? השיב האורח: אלו הם מלווי. גילה לו ר׳ שלמה את אשר בלבבו: אני כשלעצמי סולד ושונא תכלית שנאה תהלוכת כבוד שכזו.

הוסיף ואמר בדרך צחות:

נאמר בעקידה: ״וישכם אברהם בבוקר ויקח את שני נעריו עמו… ביום השלישי, וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק. ויאמר אברהם אל נעריו שבו לכם פה עם החמור ואני והנער נלכה עד כה״. וכה פירש: אברהם רצה מלכתחילה להתנהג ברחבות ובשררה ולקח עמו שני נערים גבאים משמשים, אך ״וירא את המקום מרחוק״, ראה כי ״המקום ברוך הוא״ עומד מרחוק ומתרחק ממנו, כי ה׳ שונא גאוה והנהגת שררה, כנאמר: ״גבה עיניים ורחב לבב אותו לא אוכל״. לכן אמר אברהם עתה לשני נעריו: ״שבו לכם פה עם החמור ואני והנער נלכה עד כה״, מעתה למדתי כי עלי ללכת בלי מלווים ושמשים, כי רצונו של מקום ענוה ופשטותן… (״תולדות שלמה׳' עמוד קל)

פיוס על תנאי

יהודי הזדמן באמצע הלילה לעיר גוסטינין, וראה אור בוקע מאחד הבתים וסר לשם. בבית זה גר הצדיק רבי יחיאל מאיה הרבי מגוסטנין, אך היהודי לא ידע על כך.

הרבי, קיבלו בסבר פנים יפות והאורח אמר לו שהוא רעב. באותה שעה לא היה תבשיל בבית, נתן לו הרבי מזונות לשבור את רעבונו, ולאחר מכן בישל לו תבשיל, ישב הלה וסעד לבו. משסיים לאכול הציע לו לשכב על מיטתו. האורח נכנס במגפיו לתוך המיטה ונרדם. ואילו הרבי, מחוסר מיטה נשאר ער כל הלילה.

בבוקר, כשבני ביתו קמו, לא נתן להם הרבי להיכנס לחדרו, שלא יעירו את האורח. כשהקיץ האורח הלך לבית הכנסת ושם נודע לו שישן בלילה בבית הרבי, וכי הוא בעצמו טרח עבורו כל כך. הצטער האורח והלך לרבי לפייסו. השיבו הרבי: אינני מקבל ממך כל פיוס, אלא אם כן תבטיח לי לקיים מה שאצוה עליך, הבטיח הלה. אמר הרבי: בתנאי זה אתפייס, שבכל פעם שתעבור דרך עירי, תתארח אצלי. (״סיפורי חסידים״, עמוד 43)

מצות ושכרה לגוי?…

כשהיה רבי לוי יצחק מברדיטשוב זצ״ל, סמוך על שולחן חותנו, שימש את כל האורחים שהתאכסנו בבית חמיו, שהיה איש עשיר ונכבד בעירו. רבי לוי יצחק בעצמו טרח להביא להם אלומות קש לשכיבה והציע להם מצעות.          

פעם שאל אותו חותנו: למה לך לטרוח כל כך, וכי לא תוכל לתת לגוי אגורת כסף שישא את חבילות הקש?

השיבו ר׳ לוי יצחק: האם נכון הדבר לכבד את הגוי במצוה ועוד לשלם לו שכר בעד זה?!

זיקנה לא מפריעה

פעם הגיע אורח עני לבית ה״חפץ חיים^" כשהוא רטוב עד לשד עצמותיו מגשם שהשיגו בדרך. ה״חפץ חיים^,, הכניסו מיד לחדרו, ציווהו להסיר בגדיו הרטובים, השכיבו במיטה לנוח ולהשיב את נפשו מתלאות הדרך.

למרות שה״חפץ חיים׳^, הגיע אז לזיקנה מופלגת, הוא בדק בעצמו את המצעים והשמיכות ודאג ליבוש בגדיו של האורח העני.

וכי אני פטור!

רב אחד שלא ראה מימיו את פניו של בעל ״חפץ חיים׳' הגיע לביקור לראדין כדי להיפגש אתו. בהגיעו לראדין לפנות ערב, פגש יהודי ברחוב ושאל אותו היכן נמצא המלון? הלה הצביע על ביתו כבית מלון, אירח אותו ושירת אותו כדרך שנוהג בעל מלון לגבי אורחו.

למחרת בשעת התפילה בבית הכנסת, ביקש הרב האורח שיראו לו את ה״חפץ חיים״. בראותו שמארחו ״בעל המלון^,, היה ה״חפץ חיים^" בעצמו נחרד מאוד. הרב ניגש מיד אל ה״חפץ חיים" וביקש את סליחתו שנתן לו לשרת אותו, אבל ה״חפץ חיים^" תמה ואמר: ״וכי אני פטור ממצות הכנסת אורחים^"?

מה עדיפה תפילין…

פעם התארח אצל בעל ״חפץ חיים״, רבי זלמן סורוצקין, רבה של לוצק. ה״חפץ חיים״, שימש אותו כדרכו ורצה גם להציע את מיטתו, אבל הרב האורח סירב בכל תוקף, באמרו שאין לו לטרוח בזה והוא בעצמו יציע את מיטתו. למחרת בבוקר לפני התפילה, כשהרב סורוצקין עמד להניח תפילין, ניגש אליו ה״חפץ חיים״, ואמר: ״למה לכבודו לטרוח, אני אניח את התפילין במקומו…״ (הבין הרב שבזה השיב לו ה״חפץ חיים״ על דבריו, מאמש, כשרצה למנעו מלקיים מצות הכנסת אורחים בגופו). (״המאורות הגדולים׳' עמוד שנ״ט)

 

*

אשר בכוחך עשה!

[יערב נא שיחי]

 

דרשה זו לא סוכמה בכתב. באפשרותך להיות שותף בזיכוי הרבים ולסכם את השיעור –

הן על ידי האזנה, הן על ידי סריקת OCR, והן על ידי טכנולוגיה ההופכת דיבור לכתב, ולסייע לכלל הגולשים באתר!

*

המקבל עול תורה ניצול מעול דרך ארץ

[בנועם שיח]

הפטרת במדבר – [פרק ב'] והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי, וההפטרה מסיימת בפסוק:

״וארשתיך לי לעולם וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים״ ( מן ההפטרה).

צריך ביאור – מהו וארשתיך לי לעולם? ועוד – 'בצדק ובמשפט' – לכאורה סותר את ה'בחסד וברחמים'?

פרשת במדבר לעולם יוצאת לפני חג שבועות. במתן תורה נאמר – "ויתייצבו בתחתית ההר – מלמד שכפה חקב״ה עליהם הר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה – מוטב, ואם לאו – שם תהיה קבורתכם״ (שבת פח ע״א).

צריך להבין – שאלה שכל המפרשים שואלים – מדוע יש צורך בכפיה? למה לא די בנתינה מרצון, והסכמתם באומרם נעשה ונשמע?

״הסייף והספר ירדו כרוכים מן השמים. אמר להם (הקב״ה): אם תעשו מה שכתוב בספר הזה – אתם ניצולים מן הסייף הזה, ואם לא תעשו – אתם נהרגים בסייף הזה״  (דברים רבה ד, ב).

הספינה ומשאוי האבנים

אחד ממגידי המישרים סיפר כי נולד בעיר קטנה שהיה בה נמל, ובהיותו ילד היה נוהג להגיע מדי פעם לנמל ולעקוב אחר תנועת האוניות הנכנסות והיוצאות. עגורני ענק פרקו מכולות טעונות סחורה וערמון על הרציף, עגורנים אחרים נשאו מכולות והטעינון על האניות העומדות להפליג. לפתע צדה עינו מחזה מוזר: על אחת האניות הטעינו… סלעים! ורק אז הרימה עוגן ויצאה לדרכה…

בתחילה הוא חשב שמדובר במקרה חד פעמי. לאחר ששם לב שהדבר חוזר על עצמו שוב ושוב, החליט להתגבר על הבושה ולשאול. הוא ניגש לרב החובל ושאלו: "מדוע לאחר שהאוניות פורקות את סחורתן מטעינים אותן בסלעים? הרי סלעים יש בכל מקום בשפע רבי לשם מה כל הטרחה הזאת?״

״שאלה יפה שאלת, רואה אני שאתה ילד חכם ונבון ושמת לב לדבר זה״ אמר רב החובל והסביר לו: ״האוניה יכולה לשוט בלב ים אך ורק אם לפחות שליש ממנה שקוע במים. כאשר האוניה מגיעה לנמל עמוסה בסחורות, אין לה כל בעיה לשוט בים הגדול, הסחורות מכבידות והאוניה יציבה וחלק ממנה שקוע במים, אך לאחר שפורקים ממנה את הסחורות, משקלה של האוניה נעשה קל יותר ויש חשש ליציבותה".

"אז מדוע ממלאים אותה דווקא בסלעים?" שאל הילד.

"בדרך כלל, כשמדובר בעיר גדולה שהמסחר בה מפותח, האוניה מביאה סחורות מסוימות של יבוא, ומטעינים אותה בחזרה בסחורות של יצוא שמייצרים באותה עיר. אך כיון שעיר נמל זו היא קטנה, והמסחר והתעשייה אינם מפותחים בה, אין די סחורות להעמיס עליה, לכן אין ברירה אלא להעמיס אותה באבנים שישמרו על כבדה ויציבותה…"

לימים כשגדל הילד והפך למגיד מישרים, זכר את הדבר ומצא בו מוסר השכל רב אותו הזכיר בדרשותיו: אם אתה לא מטעין בסחורה, יטעינוך באבנים!

האדם דומה לאותה אוניה שאינה יכולה להחזיק מעמד בלי עול. הקב״ה דואג לכך שמשהו יטריד ויעסיק אותו, אלא ששתי דרכים לפניו: האחת היא הדרך הטובה הרצויה והמומלצת – לקבל עליו עול תורה ומצוות, שבתחילה עלולים להראות כעול, אך אט אט הוא מכיר בנועם שבהם. והדרך השנייה היא להתנער מעול תורה ומצוות, אלא שאז לא יהיה משוחרר מעול אלא תהיינה לו טרדות אחרות.

בטבע הבריאה אין ׳ואקום'

"רבי נחוניא בן הקנה אומר: כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ, וכל הפורק ממנו עול תורה נותנין עליו עול מלכות ועול דרך ארץ״  (אבות ג, ה).

אחד החוקים הפיזיקליים הידועים שטבע הקב״ה בבריאה הוא ־ שאין מצב של ״ריק״ (ואקום)? כל מקום שמתפנה ע״י חומר אחד נתפס ע״י חומר אחר. למשל אם פינינו תכולת כלי – שפכנו את המים שהיו בבקבוק, או הוצאנו את הזיתים שהיו בקופסת השימורים ־ הרי שהבקבוק או הקופסא אינם ריקים, כי נכנס בהם אוויר! אם כך בגשמיות, על אחת כמה וכמה ברוחניות: אין מצב של "ריק" רוחני. אם ממלאים את הנפש בקדושה – הרי היא ממלאת את יעודה, אך אם ח״ו לא עושים זאת – היא לא תישאר ריקה אלא ח״ו עלולה הטומאה לחדור אליה, רח״ל.

אומרים בשמו של הרה״ק רבי משה מקוברין זי״ע: 'מתנין עליו עול מלכות ועול דרך ארץ׳ ־ נותנין לשון מתנה, שהרי הפורק מעליו עול תורה מהלך בטל, והבטלה מביאה לידי שעמום (כתובות נט ע״ב), ומה יהא בסופו? מעמיסים איפוא עליו מן השמים ים של טרדות ודאגות, עול מלכות ועול דרך ארץ – בכדי שיהי ה עסוק ללא הפוגה ולא יישאר לו ומן פנוי לדברי הבאי ואיסור, והוא עצמו יצא נשכר מכך… (עפ״י "תורת אבות״).

טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו

וו הסיבה, כתב בעל"חובות הלבבות" (שער הביטחון, פרק ג), שנגור על האדם טורה הפרנסה: ״כי אילו לא הוצרך האדם לטרוח ולחזר ולסבב להבאת טרפו, היה בועט ורודף אחד העבירות. כמו שנאמר (בישעיה ה): ״והיה כינור ונבל, תוף וחליל ויין משתיהם, ואת פועל ה׳ לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו".

ברם, יש דרך נוספת, מאירה יותר ונעלה יותר, להתגבר על געש התאוות ומערבולת היצרים: ״יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה, וירחיב דעתו בחכמה. שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה״ (רמב״ם, סוף הלכות איסור ביאה).

מה נפלאים אפוא דברי חכמנו ז״ל (אבות פ׳׳ב מ״ב): ״יפה תורה עם דרך ארץ (מלאכה), שיגיעת שניהם משכחת עוון", כיצד לשכך את יצריו – ביגיעת מלאכה, או ביגיעת תורה.

בכך נבין מדוע כל שבטי ישראל קיבלו נחלה בארץ, לחרוש ולזרוע, לאכול לחם בזעת אפם, ואילו שבט לוי שנבחר לעבודת המקדש ולהוראת תורה לא קיבל נחלה, ופרנסה מובטחת לו מתרומות ומעשרות. משום שיצרו יותש בעמל תורה, כמאמר הבורא ״בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין״ (קדושין ל ע״ב).

אתה תחליט – עול תורה או עול ד"א

יתר על כן, כל יהודי יכול לבחור את דרכו ולהסיר מעליו את עונש חטא אדם הראשון אם יבחר במסלול התורה.

כמו שכתב הרמב״ם (בסוף הלכות שמיטה) בעניין פרנסת שבט לוי: "…ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה׳ ולשרתו ולעבדו לדעת את ה׳, והלך ישר כמו שעשאו האלוקים ופרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קדש קדשים, ויהיה ה׳ חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים, ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לפרנסתו כמו שזכה לכוהנים וללויים. הרי דוד אומר: ה׳ מנת חלקי וכוסי, אתה תומיך גורלי״ (תהלים טז, ה).

״עיקר עבודת האדם״ – כותב הג״ר ירוחם ממיר זצ״ל (דעת חכמה ומוסר״ ג, עמוד קב) – ״הוא דווקא בעמל וביגיעה ובקושי. זהו מה שנאמר (איוב ה, ז): ׳אדם לעמל יולד׳ זוהי כל תכלית ומטרת ביאת האדם לעולם הזה: שהאדם ישא על עצמו עול מלכות שמים.

"טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו״ (איכה ג, כז). היינו, אף העול עצמו, וכביכול בלי שום תכלית, ואף שהוא כולו מנת-ייסורים, אף אליו מכוונים הדברים. ויותר מכך, ככל שהקב״ה אוהב את האדם יותר – ייתן עליו עול יותר גדול, ואף אם ייסורים המה, כי כל הבריאה, בלי יוצא מן הכלל, מושתתת על כך.

״על-פי הקדמת דברים אלו אכן נבין שמי שמקבל על עצמו עול תורה – מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ, כי בקבלתו על עצמו עול תורה הוא יוצא בכך ידי חובת נשיאת עולו של הקב״ה. הרי אף על המלאכים נאמר: ״וכולם מקבלים עליהם עול מלכות שמים!״.

״ולפי זה גם יובן היטב מדוע מי שאינו מקבל על עצמו עול תורה – נותנים עליו עול מלכות ועול דרך ארץ. ־ כי כל הבריאה כולה אינה אלא עולו של הקב״ה, והעול הינו הכרחי; או עולו של הקב״ה או עול מלכות ועול דרך ארץ״, עכ״ל.

ללא עול תורה – יש עול דרך ארץ!

כידוע, אדם הראשון הושם בגן העדן כדי ״לעבדה ולשומרה״ (בראשית ב, טו). ושאלו רבותינו (פרקי דרכי אליעזר, יא): איזו עבודה היתה לו בגן עדן, הרי בא מוכן לסעודה. מלאכים צלו לו בשר וסיננו לו יין, והוא הסב בכבודו של עולם (סנהדרין נס ע״ב)?

ותירצו, שעמלו רוחני היה: לעסוק בדברי תורה ולשמור מצוותיה. כיון שחטא, נטרד מגן העדן. בבחינת: ״הרעותי את מעשי, וקיפחתי את פרנסתי" (קידושין פב ע״א). נגזר עליו ״בזעת אפיך תאכל לחם״ (בראשית ג, יט). ממש בבחינת ״תלמידיו של בלעם הרשע יורשים גיהנום ויורדים לבאר שחת״ (אבות ה, כ׳׳ג). ופירש בעל ״תוספות יום טוב״: יורשים גיהנום בעולם הזה, ויורדים לבאר שחת לעולם הבא!

אבל באדם תלוי הדבר, שהרי ״המקבל עליו עול תורה מעבירים ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ״. וה״חפץ חיים״ פירש, שכוונתם שאפילו כבר נתנו עליו את העול מעבירים אותו ממנו!

 

 

מיקום המן

הלוא נראה שבדור המדבר, צדיקים ירד להם מן בפתח ביתם, בינוניים על פתח המחנה, והרשעים ״שטו העם ולקטו״ (במדבר יא, ח). ככל שפרקו ־ יחסית לדור דעה ־ עול תורה נתנו עליהם יותר עול מלכות ועול דרך ארץ!

זהו שאמרו חז״ל (פסחים קי״ח, ע״א): ״קשים מזונותיו של אדם כפליים כיולדה. שביולדה כתוב: ״בעצב [תלדי בנים] (בראשית ג, טז), ובמזונות כתוב: [״ארורה האדמה בעבורך] בעצבון [תאכלנה כל ימי חייך״] (שם, יז).

וברירה זו ניצבת בפני כל אדם: זכה אדם והוא בגן העדן ־ ואת ה״לעבדה ולשמרה״ הוא מקיים בלימוד התורה ושמירת מצוותיה. לא זכה ־ מגרש הוא עצמו מגן העדן, ואת ה״לעבדה ולשמרה״ מקיים הוא בגזרת ״בזעת אפיך תאכל לחם״, ובעצבון יאכלנה כל ימי חייו, כפליים כיולדה, רחמנא ליצלן!

 

המשתעבד במצרים בק"ו – לא צריך חומר!

את הפסוק המתאר את השעבוד הקשה ששעבדו המצרים את ישראל במצרים: ״וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה ואת כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך״ (שמות א, יד) – מפרש ה״זוהר״ הקדוש (שמות ג, קנג ע״א) שלא כפשוטו של מקרא:

״וימררו את חייהם בעבודה קשה״ ־ זו קושיא; ״בחומר״- דא (זה) קל וחומר; ״ובלבנים״ – דא ליבון הלכה: ״ובכל עבודה בשדה״ – דא ברייתא (שהברייתא היא דברי תנאים שמחוץ למשנה);"את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך״ – דא תיקו״.

ולכאורה תמוה: האם כוונת חז״ל היתה לומר שכזה היה שיעבוד מצרים, שהמצרים אילצו את עם ישראל ללבן היטב סוגיות בהלכה? הם היו שואלים, וישראל היו צריכים להתאמץ לתרץ?…

הלא כולנו מכירים את סיפור השעבוד הזה. כל אחד יודע כיצד שיעבדו המצרים את אבותינו במצרים: כל אדם מכיר את מאמרי חז״ל על קושי השעבוד, ובכל שנה אוכלים מרור זכר לעבודת פרך זו. הכל התרחש שם כפשוטו של מקרא: עבודה קשה ומשברת של ממש. כיצד, איפוא, יש לבאר את פירוש דבריו של הזוהר הקדוש?

המהרי"ל דיסקין מתרץ, שכוונת הזוהר הקדוש, כי על זה שלא התעסקו בקושיא באה עליהם גזירת עבודה קשה, ועל חסרון העסק בקל וחומר השתעבדו בחומר, ומה שלא עסקו בליבון ההלכה, גרם להם שהעבידו אותם בלבנים.

על דרך שאמרו חז״ל, שהפורק ממנו עול תורה נותנים עליו עול מלכות ועול דרך ארץ. ואילו היו עוסקים בקושיות וק״ו בעומק ההלכה, לא היו נזקקין לעבודה קשה בחומר ובלבנים! (הובא ב׳׳משנת רבי אהרן׳׳ ח״א עמי כג).

מוסיף הגרי״מ שכטר שליט״א (בספרו ילקט אמרים׳ ח״א עמ' לח): היות וכל תכלית הבריאה היא ׳לעמל', ומובא שעבודת הפרך במצרים היתה בכדי לתקן את חטא עץ הדעת, שנתערבה בעם ישראל זוהמא גדולה (כמובא באר׳׳י הקדוש, ראה שער הפסוקים בתחילת שמות), אמר להם הקב״ה לישראל: אם חייבים אתם לעבוד ולעמול – מה לכם לעבוד עבודת פרך אצל פרעה, אנא בואו ועבדו אצלי; תהיו יגעים בתורה ובכך תזדככו מהזוהמא, חלף העבודה לפרעה מלך מצרים.

ובלשון חז״ל (בבא מציעא עא) ׳עבדי – ולא עבדים לעבדים׳ (עפ״י רבינו צדוק הכהן מלובלין).

וזו הכוונה שראוי לכוון בתפילה: "למען לא ניגע לריק ולא נלד לבהלה". שאין אנו מתפללים שייטול ממנו את העמל, כי אין דבר זה אפשרי. בקשתנו היא שאם ממילא אנו מתייגעים – אז שלא תהיה יגיעתנו לשווא אלא לעמל של תורה ועבודת ה'.

עבד משכיל

שלמה המלך ׳במשלי׳ אמרותיו כתב (יז, א): "עבד משכיל ימשול בבן מביש", ופירשו חז״ל במדרש (ב׳׳ר ס, ב) את דבריו:

״׳עבד משכיל" – זה אליעזר. ומה השכלתו? אמר, כבר קללתו של אותו האיש בידו [שאליעזר זה כנען (שם, נט, ט) והוא נתקלל מפי אביו נח: ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו (בראשית ט, כה)]. שמא יבוא כושי אחד או ברבר אחד וישתעבד בי. מוטב לי להשתעבד בבית הזה, ולא בבית אחד״.

אליעזר נקרא עבד משכיל וחכם היות וידע היטב שמכוח קללתו של נח יהיה מוכרח להיות עבד ומשועבד לאחר, ומקללה זו לא יוכל לברוח! משום כך בתבונה רבה בחר עבדות נאותה. חששו העמוק "שמא יבוא כושי או ברבר אחד וישתעבד בי", הובילו להחלטה נועזת ומלאה להיות עבד מרצון בביתו של אברהם אבינו: "מוטב לי – כך אמר – להשתעבד בבית זה ולא בבית אחר".

ומשברר לו אליעזר את אברהם לאדון, הרי זה קנה את עולמו בשעה אחת.

אלו בעצם דברי רבי יהודה הלוי זצ״ל: ״עבדי הזמן, עבדי עבדים הם ועבד ה' הוא לבדו חופשי״, שהרי "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה (אבות ו, ב), "על כן, בבקש כל אנוש חלקו, חלקי ה׳ אמרה נפשי" (איכה ג, כר).

במקום להיות עבד לעבדים ־ ובכלל זה עבד ליצריו ומאודו ־ נהיה בכלל ״עבדי מלך, כמלך״ (שבועות מז ע׳׳ב).

אברהם אבינו היה לעבד ה', וזכה לחיים שהם מעין העולם הבא (בבא בתרא יז עיא). אליעזר היה לעבדו, ונכנס עמו לגן עדנו, ולדעת רבותינו נכנס לגן עדן בחייו (ילקוט שמעוני בראשית כד).

אין אדם בלי יסורים

באחת מאיגרותיו כתב הגה״צ רבי יעקב ישראל קניבסקי זצ״ל דקריינא דאיגרתא״ ח״ב עמי לג) את הדברים הבאים:

״אמרו חז״ל במדרש (בראשית רבה צב, א): יאמר ר׳ אלכסנדרי: אין לך אדם בלא ייסורין, אשריו לאדם שיסורין באים עליו מן התורה׳. כלומר: מנת היסורים נגזרת משמים על כל אחד ואי אפשר להינצל מזה, ולפיכך אשריו של מי שהיסורים באים עליו ע״י עסק התורה והמצוות, שאז כל היסורים המה לזכות עצום ונורא, שסובל בעד כבודו של הקב״ה והתורה הקדושה! ואילו מזניח ח״ו עבודת הקודש – אזי היסורין לא יעברו ולא יפחתו ואז המה צרות צרורות בלא תועלת…״.

[המעשה בסטייפלר שנשאל ע"י בעל על בקשת אשתו להפסיק להרות שסובלת מאד בהריונה. וא"ל הרב שיאמר לאשתו שאם לא תקבל את הסבל הזה, שסופו טוב שזוכה לבנים, תיאלץ לקבל סבל ומחלות ויסורים אחרים, שהם ללא תכלית…

הגאון רבי שאול קרביץ סיפר סיפור אותו שמע מפי הגרי״ש כהנמן, על אותו עסקן שהיה ראש וראשון לכל דבר שבקדושה, שהגיע אל ה״חפץ חיים״ וטען שאין הוא מסוגל עוד לעמוד בקשיים של תפקידו, משום שיש לו רודפים החותרים תחתיו ומבקשים להרע לו.

ה״חפץ חיים״ היה באמצע סעודתו. הוא המתין. בסיום, אמר ה״חפץ חיים״ ״מזמור לדוד״. כשהגיע לפסוק ״אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי״. (תהלים כג, ו), הסביר: לכל אדם יש מנת סבל וקשיים שעליו לעבור. אשריך שהקשיים שלך הם בתחום העשייה שלך, ואז הם בבחינת: ׳אך טוב וחסד ירדפוני׳, ללמדנו, שאין מנוס מיסורים ורדיפות, ואי אפשר לשנות את הגזירה. לכן מוטב שהם יהיו בתחום הטוב והחסד ולא ח״ו מדברים רעים…״

מצרות אי אפשר לברוח ־ אפשר רק להחליף.״

בתלמוד ירושלמי (כתובות יא, ג) הובא המעשה הבא: לרבי יוסי הגלילי היתה אשה תוקפנית שגרמה לו צער רב. ר׳ אלעזר בן עזריה ראה זאת ובא לייעץ לר׳ יוסי שיגרשה. אך לר׳ יוסי לא היה כסף לשלם את כתובתה. ר׳ אלעזר, שהיה עשיר, נתן לו את הסכום הדרוש. לאחר הגירושין, היא התחתנה עם ראש העיר. (יתכן שהיתה אומללה בנישואיה לר' יוסי מפני שרצתה להיות עשירה או מפני שהעדיפה בעל שלו עמדה אזרחית גבוהה). אולם, זמן קצר לאחר הנישואים, ראש העיר נתעוור ונתרושש והם נאלצו לחזר על הפתחים.

פעם אחת, הם שיוועו לעזרה במשך יום שלם, אך לשווא. ״האם הלכת לכל רחוב בעיר?״ שאל הבעל ״או שיש אזור שלא היינו בו?" האשה הודתה שהיה אזור כזה, אך לא היתה מסוגלת ללכת לשם. זה היה האזור שבו גר בעלה הקודם. בעלה כעם והתחיל להכות אותה. בייאושה, היא הובילה אותו לרחוב זה.

ר׳ יוסי שמע את בכייה ויצא לראות מה ביכולתו לעשות למענם. הוא הכניסם לביתו, נתן להם חדר וסיפק את כל צרכיהם. בלילה הוא שמע את האישה מקוננת: "לא הווה טב דייה צערה לבר מן גופא ולא לגו גופה״. כלומר, היה טוב לה יותר להיות מוכה מבחוץ מאשר מבפנים. היא היתה מבכרת את הסבל, חרפת הרעב ומנחת זרועו של בעלה – על פני הבושה והכלימה שכיסו את פניה בקבלה מזונותיה מהאיש שממנו התגרשה.

אשה זו חיה בתוך ביתו של ר׳ יוסי כאשתו ואחר כך כגרושתו. בעבר – היא ישנה בביתו ואכלה משולחנו, שלווה ושאננה. תנאי מחייתה לא השתנו. גם עתה היא ישנה בביתו ואכלה משולחנו: אולם – בלבב דווי. כמה עגמת נפש היתה אשה זו יכולה לחסוך מעצמה!

מזונותיה של האשה היו קצובים לה דרך ידיו של ר' יוסי, כך גזרה ההשגחה העליונה. נסיונותיה להשיג יתרונות חומדיים נכשלו ובמקום האושר שאותו ביקשה – המיטה חרפה על עצמה.

 

צרות אפשר רק להחליף

מספרים על אברך שנכנס לרבו והתלונן על הצרות שיש לו בדירתו הנוכחית כאשר הוא סובל משכניו, מהעדר אור ואוויר וכן הלאה.

הביט בו רבו במבט נוקב ואמר לו: ״דע לך ידידי, שמצרות אי אפשר לברוח, אפשר רק להחליף… אלא שלא תמיד התחליף הוא ערב, וכשטועמים את התחליף מתגעגעים למה שהיה בתחילה…

״העולם הזה אינו בית הבראה לשום אדם בעולם, בין אם הוא בוחר לקבל עליו עול תורה ומצוות ובין אם הוא בוחר ח״ו לפרוק עול מלכות שמים. קשיים ובעיות יהיה עליו לעבור בכל מקרה. בכל עת הם ימצאוהו. השאלה היא רק באיזה תחום יעבור האדם את הקשיים״.

כולם מתייגעים כאן בעוה"ז

"אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה" (אבות פ״ו ברב). האדם נולד כדי לעמול. אין זה בית מלון, אלא כמו בית חרושת שיש לעמול ולהספיק בו. גם אלו שמתנכרים לתפקידם האמיתי עלי אדמות, מוצאים את עצמם עובדים, אך בעוד שומרי תורה ומצוות הופכים להיות עבדי ה׳ – הללו הופכים להיות עבדים ליצריהם.

אותם אנשים שמכריזים על עצמם כאתיאיסטים, שאינם מאמינים בשום דבר – כביכול, מוצאים עצמם מפתחים תלות בכל מיני אמונות שווא, מגידי עתידות, קמעות חסרי משמעות, תחזית אסטרולוגית וכיוצא בזה.

אותם בני נוער פורקי עול שטענו כי מצוות התורה כובלות אותם, הגיעו למזרח הרחוק שם כופפו עצמם לכל מיני תכתיבים של כתות עבודה זרה למיניהן, וצייתו בדקדקנות לכל ה״הוראות המחמירות״…

כלומר, בסופו של דבר כשאדם מתפכח הוא מבין שהתהליך הוא ״ממך ־ אליך אברח״: הוא מנסה לברוח מהקשיים הטבעיים שגזר עליו הבורא אלא שהוא רואה שהתחליפים אינם כה ערבים, והוא מעדיף לחזור שוב אל מה שנתן לו הבורא מלכתחילה…

ה״חפץ חיים" מציין בספרו ״משנה ברורה״ (סימן תרכ״ב סעי׳ ב ס׳׳ק ז) את הסיבות מדוע מפטירין ביום הכיפורים בספר יונה בדווקא – ״שמדבר מן התשובה, ועוד: שאין יכולין לברוח מן השם יתברך״.

ו״בשער הציון״ (אות ס הרחיב ה״חפץ חיים״ בהסבר הטעם:

״וכוונתם, כי האדם חושב כמה פעמים לייאש את עצמו שאין יכול לתקן בשום אופן, ועל כן יתנהג תמיד באופן אחד. ואם יגזור עליו הקב״ה למות, ימות. אבל טעות הוא, שסוף דבר יהיה, כל מה שהקב״ה רוצה מנפשו שיתקן – מוכרח הוא לתקן, ויבוא עוד פעם ופעמיים לעולם הזה ובעל כורחו יוכרח לתקן. ואם כן, למה לו כל העמל למות ולסבול חיבוט הקבר ושאר צרות ולחזור עוד הפעם? וראיה מיונה, שהקב״ה רצה מאתו שילך וינבא, והוא מאן בזה ונס לים, מקום שלא תשרה עליו עוד השכינה לנבואה, כידוע. וראינו שנטבע בים ונבלע בדג, והיה שם במעיו כמה ימים, ולפי הנראה בודאי לא יוכל להתקיים דברי השם יתברך, ומכל מקום ראינו שסוף רבי היה שרצון השם יתברך נתקיים וילך וינבא!

כן הוא האדם בענייניו וזה שאמרו באבות: 'ואל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס לך, שעל כרחך אתה נוצר, ועל כרחך…״.

אם לא במח ־ בכח

לאור זאת נבין את הפסוק שבו פתחנו – ״וארשתיך לי לעולם וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים"

׳׳בכל התנאים ובכל המצבים תהיו מאורשים לי כעם, בין שתרצו בכך בין שלא.

רק שבכם תלוי הדבר – אם ״בצדק ובמשפט״ – בדרכים קשות של משפט, עונש וייסורים, או ב״חסד וברחמים״ – שתהיו שבים אלי מרצונכם״ (מאוצר החסידות).

הוא שהטיפו הנביאים השכם והערב בלמדם כי התוכנית האלקית שהועידה לישראל תפקיד מרכזי נעלה – במשפחת העמים ״והייתם לי סגולה מכל העמים״ (שמות יט, ה), בין כך ובין כך תצא אל הפועל.

טוב וראוי לעם שייעשה הדבר מרצונם הטוב ומתוך שלווה. אולם אם ימאנו וינסו לנתק את הברית והקשר של ׳וארשתיך לי לעולם', וינסו להתערב בעמי הארצות וללמוד ממעשיהם, מאומה לא יעזור להם. כבר התנבא על כגון זה חזקאל הנביא (כ לב-לג): "והעולה על רוחכם היו לא תהיה, אשר אתם אומרים נהיה כגויים כמשפחות הארץ… חי אני נאום ה׳ אלוקים, ואם לא ביד חזקה, ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם״.

כך דרשו חז׳׳ל (מכילתא דר ישמעאל, יתרו, פרשה אי) משמו של רבי יוחנן בן זכאי ששנה לתלמידיו:

״כל ימי הייתי מצטער על הפסוק הזה, והייתי קורא אותו ולא הייתי יודע מה הוא – ״אם לא תדעי לך היפה בנשים" – לא רציתם להשתעבד לשמים, הרי אתם משועבדים לפגומי גויים ערביים; לא רציתם לשקול לשמים בקע לגולגולת, הרי אתם שוקלים חמשה עשר שקלים במלכות אויבכם… וכן הוא אומר תחת אשר לא עבדת את ה׳ אלקיך באהבה, ועבדת את אויבך בשנאה…״

עמ"י נקנים במשיכה או בהכישה במקל

הגאון הצדיק ד׳ שמחה בונם מפשיסחא היה מפרש נפלא את הכתוב (שיר השירים א, ד): ״משכני אחריך נרוצה״, בהקדים דברי רבותינו (קידושין כב ע״ב) – שישנם שני אופנים כדי לקנות בעל חיים במשיכה. האחד: ״קורא לה והיא באה״, והשני: ״הכישה במקל והיא רצה לפניו״.

הוא הדין כאשר הקב״ה מבקש לקנות את ישראל ולמשכם אליו, ישנם שתי דרכים לפניו:

האחת: על ידי יסורים – הכישה במקל ורצה לפניו, והשנית: על ידי קריאה אליו ורצה אחריו… ובזה הוא מעורר אותם לעשות תשובה.

לפיכך אנו מבקשים מאת הקב״ה: רבש״ע! ״משכני״ – משיכה זו שתעשה בנו לקנותנו תהיה נא על ידי ״אחריך נרוצה״ – שתקראנו אליך ואנחנו נרוץ אחריך, כדרך ״קורא לה והיא באה״, ולא ע״י יסורים כדרך ״הכישה במקל״, שאין כאן ״אחריך נרוצה״ אלא ״ורצה לפניו״…

במה מולחים את המלח?

הגאון רבי חיים מוולוז׳ין, בדרשותיו (א׳ סליחות תקע״ד), מבאר נפלא את שאלת סבי דבי אתונא לרבי יהושע בן חנניא (בכורות ח ע״ב): ״מלחא כי סריא במאי מלחי לה?״

(מלח שהסריח במה מולחים אותו?), בדרך זו:

אם החטאים גורמים לגלות והגלות גוררת חטאים נוספים, כמ״ש (דברים ד, כח): ״ועבדתם שם אלהים מעשה ידי אדם״ – אם כן איזו תקווה ישנה שיתוקנו ויחזרו ישראל למוטב לבסוף?

והשיב להם ר׳ יהושע בן חנניא: ״בסילתא דכודניתא״ (שליית פרידה).

אמרו לו: ״ומי איכא סילתא לכודניתא״? (וכי יש לפרידה שלייה?).

אמר להם: ״ומילחא מי סרי״ (וכי המלח מסריה?).

שליית הפרידה, פירושה: חבלי הלידה של ה״עקרה״. כלומר חבלי הלידה מוכיחים שאיננה עקרה, וזאת היתה תשובתו. וכן המלח איננו מסריח לעולם, פירושו שברית המלח של הקב״ה עם ישראל אין לה ביטול ח״ו, ואם אין ישראל עושים תשובה הקב״ה מעמיד להם מלך שגזירותיו קשות כהמן והם עושים תשובה (כמבואר במסכת סנהדרין צז ע״ב).

הגמרא בסנהדרין (שם) מביאה את המחלקת הידועה שבין רבי אליעזר לרבי יהושע: ״רבי אליעזר אומר: אם ישראל עושין תשובה – נגאלין: ואם לאו – אין נגאלים. אמר לו רבי יהושע: אם אין עושין תשובה, אין נגאלין?! – אלא הקב״ה מעמיד להן מלך שגזרותיו קשות כהמן, וישראל עושין תשובה״. כלומר, לא יתכן שלא תהיה גאולה, שכן האמונה בה היא מי״ג העיקרים: אלא שאם לא יתעוררו לבדם – ידחפו אותם לכך בעל כורחם!

מטרת ותועלת היסורים מבוארת במשנתו של החסיד היעב״ץ, באורך. תמצית דבריו היא, כיון שהקב״ה בחר בישראל ורוצה שיהיו נצחיים ממילא אי אפשר שיהיו תלויים לגמרי בבחירתם שמא יחטאו ויצטרך, חלילה, להחליפם. והיות והקב״ה חפץ בהם בדווקא, לכן כופה עליהם יסורים כדי שיהיו עיניהם נשואות אליו תמיד.

ההכרח להיות מוכרח

ברוח אלה הדברים, נוכל להבין את משמעות מאמר חז״ל שהוצב בפתח המאמר. שבעת מתן התורה כפה הקב״ה על ישראל הר כגיגית. כפיה זו שהיתה במעמד הר סיני, התפרשה בדברי מהר״ל מפראג במובן שבאותה עת הגיעו ישראל להכרה בהירה שהציות לקול ה׳ הוא האפשרות היחידה העומדת לפני האדם, ודרך נוספת – אין.

זה עומק המשמעות של: ״אם אתם מקבלים את התורה מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם״. ישראל השכילו באותה שעה להבין שבלעדי התורה הרי זה מצב של מוות (!) אם לא גרוע מכך…

הכפייה היחידה שאליה על כל בן ישראל לשאוף היא זו שעליה מתפללים אנו מדי יום: ״וכוף את יצרנו להשתעבד לך״. רק כפיה זו רצויה היא בכל הדורות, ואליה יש לשאוף.

דברים מאלפים כותב הג״ר אליהו א. דסלר בעניין ההכרח להיות מוכרח-כפוי, בספרו ״מכתב מאליהו״ (ח״ד עם• 350): ״שמעתי מאחד מגדולי המעמיקים שהיו בדורי חכם וקדוש ר׳ ירוחם זצ״ל ממיר, כי עניין הבחירה בטוב היינו שהאדם יבחר את עצמו למוכרח, היינו שיכיר וידע

כי באמת מוכרח הוא לעשות רצון קונו. הלא בכל דבר שיכיר האדם שאם לא יעשינו יסבול קשה ירגיש את עצמו כי מוכרח הוא לעשותו. יש הכרח טכני, כמו הזורק את חברו על אדם שלישי והורגו, שבודאי הנזרק מוכרח הוא לפול על השלישי, ויש הכרח מתוך הכרה ברורה, כמו הנגזל בליסטים

מזוין שאם לא ימסור בעצמו את כספו לגזלן ירצחנו נפש. אך עכ״פ גם כזה נקרא הכרח. לפ״ז מי שיודע היטב ברור בלבו את דבר גדולת ריבונו, ואת עוצם צרת הממרה את פיו, הלא בודאי ימצא את עצמו מוכרח למלאות רצון קונו. ״והנה מצאתי כתוב בשם הגר״א ז״ל בזה דבר נפלא מאד, הן בכל פעולה יש רצון קודם לה ויש יכולת שביכולתו למלאות רצונו, והיינו שהיכולת כלי הרצון להוציאו לפועל. ורצון השי״ת שנקיים מצוותיו, אבל את היכולת משלו מסר לנו, היינו שמסר לנו הבחירה, ומעתה עלינו להחזיר את היכולת אליו יתברך, היינו שנעשה עצמנו מוכרחים למלאות רצון בוראנו ברוך הוא. הרי ממש מפורש כדברי ה״ר ירוחם זצ״ל, עכ״ל.

דוד המלך והצפרדע

ההארה נפלאה לדברים, מביא הגה״צ רבי אליהו לאפיאן זצ״ל, עפ״י מה ששמע בשם הגאון רבי מאיר שמחה זצ״ל מדוינסק, בעל ה״משך חכמה", שביאר נפלא את מאמר חז״ל (ילקוט שמעוני תהלים קנ רמז תתק"ס):

"אמרו על דוד המלך בשעה שסיים [לכתוב] ספר תהלים זחה עליו דעתו, אמר לפניו: 'רבונו של עולם, כלום יש דבר בעולם שאמר שירה כמותי׳? – נזדמנה לו צפרדע אחת. אמרה לו: ׳אל תזוח דעתך עליך, שאני אומרת שירה יותר ממך, ועל כל שירה ושירה שאני אומדת, אני ממשילה עליה שלשת אלפים משל, שנאמר (מלכים א ד) ׳וידבר שלשת אלפים משל ויהי שירו חמשה ואלף׳״.

והמאמר הזה אומר: דרשני! במה ניצחה הצפרדע את דוד המלך, הלא שירתה ומשליה לא נאמרו בדעתה ובבחירתה, אלא כך מוכרחה היא מטבע בריאתה לשורר ולהמשיל. ואין היא יכולה, גם אם תרצה, להימנע מכך ולשתוק, משא״כ דוד המלך ששר מתוך בחירה ורצון. ואם כך, במה הוכיחה הצפרדע את דוד שלא תזוח דעתו עליו?!

מאיר את הדברים הגאון רבינו מאיר שמחה מדוינטק בביאור נפלא ועמוק, ראוי למי שאמרו (כלשונו של ה'לב אליהו׳):

אמנם, האמת היא, שמעלת האדם גדולה ונשגבה היא עד מאוד, לפי שהוא בעל בחירה ואינו מוכרח ללכת אחר טבעו כמו בעלי החיים.

אבל אדרבה, דווקא משום כך נתבע לפי גדולת מעלתו שיגיע בשכלו, בעזרת הצלם אלקים אשר בו לבחור בטוב ולהשלים עצמו בזה, עד כדי כך שיהיה מוכרח בעשיית הטוב ובהימנעות מהרע ־ אחרי הבחירה – כבעלי חיים שאין להם בחירה!…

וזהו מה שאמרה הצפרדע לדוד המלך: אל תזוח דעתך עליך… שאם באת לומר שירה בהכרח כמוני, הרי אני אומרת שירה יותר ממך!!! (״לב אליהו״ פרשת שופטים, בהגהה).

והדברים מאירים ונפלאים!

כפיית הר כגיגית

יסוד זה של רבינו ירוחם ליבוביץ זצ״ל מובא בספרו ״דעת חכמה ומוסר״ (ח"ב עמי קפב). לדבריו זהו גם ההסבר לפשר הכפייה בקבלת התורה – ״מלמד שכפה הקב״ה עליהם הר כגיגית״. שהכפייה איננה דווקא פעולה של גורם חיצוני על האדם אלא עשויה גם להיות תוצאה של קבלה והשלמה בנפש האדם פנימה עם מציאות קיימת ומשכנעת.

וכפי האמור, ההכרה באמת, מאלצת את האדם לנהוג על פיה. מראה הר סיני העשן, האש, הקולות והברקים, קול השופר ההולך וחזק מאד, ובעיקר קול האלוקים העונה למשה… – הוכיחו לכלל ישראל בבהירות גלויה ומוחלטת את אמיתות ה'.

״ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן״ (שבת קמו ע׳׳א), והם חזרו לדרגת אדם הראשון לפני החטא. מבאר רבינו ירוחם:

״אדה״ר קודם החטא היה כולו מוכרח ולא היה יכול לעבוד על רצונו יתברך בשום אופן. והיה בו רק מקום חלות, היינו בחינת מה מגוף, שגם בבחינה זו היה מוכרח בתכלית כמו מלאך. רק שלאחר כל ההכרח הגדול הזה סוף כל סוף היה שם איזה אפשרות, מקום חלות לחטא, וזו היא נקודת הבחירה שלו״.

בהירות הראיה כופה את עצמה על האדם ובדרגה זו מאבד הוא את בחירתו. אך עצם הנכונות להתבונן ולהשקיע בהתבוננות, וכן לקבל את מסקנת ההתבוננות האמיתית – מהווים שדה בחירה נרחב לאדם.

תפקיד האדם הנתון לבחירתו החופשית ולעמלו, הוא   כאשר יעשה כן מתוך נכונות ובחירה להיות עובד ה׳ באמת, יוכל לזכות להיות תמיד בהכרה שאין לעבור על רצון ה׳ בשום אופן.

בעניין זה ניתן להוסיף את משלו המצוין של הסבא מסלבודקה זצ״ל. שני סוגי שמירות המה:

הרוצה לשמור על ביתו, אם בעל יכולת הוא, בעל שררה, יעמיד פלוגת חיילים, כלי נשק בידם ־ איש לא יעיז לגשת אל הבית…

אבל יש אשר יקיף ביתו עם גן מרהיב-עין, שושנים נודפות בושם, ערוגות ערוגות, סביב סביב… איש בעל רמה אינטלקטואלית, לא יעיז לרמוס את היופי הזה!

נכון, השמירה מן הסוג הראשון, עוברת היא לסוחר, להמון כולו. פשוטי עם, שאינם רגילים ליופי ולנוי ולריח טוב, לא ״יתפעלו״ מן השמירה מן הסוג האחר. אך אם אנשים בעלי רמה תרבותית המה, תעמוד בפניהם הערוגה הנהדרת, לא פחות, מפלוגה של ז׳נדרמים…

ויתרון יש לשמירה מהסוג השני, באשר המניעה היא ״מרצונם״ האישי. אין עליהם שום ״כפיה״ – פלוגה של ז׳נדרמים… לא יפרידו ביניהם לבין הבית, הרובים…

זהו הביאור של ״סוגה בשושנים״ ,ישיר השירים ז, ג). התורה חפצה להקים גדר שמירה סביב לאדם. לא גדר של ״תיל״ דוקרני, אלא גדר של שושנים…

שרשרת זהב או כבלי ברזל

הלקח הנלמד עד כה ברור. עם ישראל בעת קבלת התורה הגיעו לדרגתו של אדם הראשון לפני חטאו ולהכרה ברורה שהציות לדבר ה׳ מחויב המציאות, ובלעדי לימוד התורה וקיומה הרי זה מצב של מוות.

לפי זה יובנו היטב דברי חז״ל המוצבים בראשית המאמר: ״אמר רבי אלעזר: הסייף והספר ירדו כרוכים מן השמים. אמר להן (הקב״ה): אם תעשו מה שכתוב בספר הזה – אתם ניצולים מן הסייף הזה, ואם לא תעשו – אתם נהרגים בסייף הזה… אמר רבי לוי:

למה הדבר דומה? לעבד שאמר לו רבו: הרי מונייק (שרשרת) של זהב, ואם לאו הרי כבלים של ברזל. כן אמר הקב״ה לישראל: אם עשיתם את רצוני – הרי הטוב והברכה. ואם לאו – הרי הקללה״ (דברים ר, ב).

המדרש מצייר שתי השוואות: שרשרת זהב או כבלי ברזל. פריקת עול תורה – פירושה מוות. שרשרת הזהב היא סמל לברכה המובטחת לשומרי התורה.

גורלנו תלוי איפוא בבחירתנו החופשית: כבוד ושגשוג או ייסורים וחורבן.

עיקרון מקודש זה משננים אנו לפחות פעמיים ביום ב״קריאת שמע״. הפרשה קובעת: ״והיה אם שמע תשמעו אל מצוותי… ונתתי גשמיכם בעיתם… השמרו לכם פן יפתה לבבכם…וחרה אף ה'… ושמתם את דברי אלה על לבבכם…״

בפירוט רב חוזרת על כך התורה בפרשיות התוכחה (זו שבפרשת ״בחוקותיי, וזו שבפרשת ״כי תבוא״) שם מתארת התורה בהרחבה רבה את תמונת המצב הנהדרת של העם והארץ, אם וכאשר העם ימלא אחר רצון ה׳ בשלימות. מאידך, מופיעים בתורה תיאורים נוראים של מה שעלול לקרות כאשר העם יסרב לציית למצוות.

הדברים נוסחו בצורה דומה במדרש (ויקרא רבה לה, ו) משמו של רשב״י: ״הכיכר והמקל ניתנו מכורכין מן השמים. אמר להם: אם שמרתם את התורה, הרי כיכר לאכול, ואם לאו, הרי מקל ללקות בו.

היכן הוא משמעו של דבר? (ישעיה א, יט): ״אם תאבו ושמעתם – טוב הארץ תאכלו, ואם תמאנו ומריתם – חרב תאכלו״.

העול והמוטות

נסיים בהארה יפה מהגר״י ישראלי שליט״א. בברכת המזון נתקן לומר: "הרחמן הוא ישבור עולנו [עול גלות] מעל צווארנו ־ והוא יוליכנו [מהרה] קוממיות לארצנו". בקשה זו בנויה על הפסוק (ויקרא נו, יג): ״אני ה׳ אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים מהיות להם עבדים ואשבור מוטות עולכם ואולך אתכם קוממיות״.

ביאורם של דברים: עול הוא כלי ברזל ששמים על צוואר הבהמה. ברזל זה מחובר בעזרת שני מוטות עץ, וכשנגמרה העונה לוקח האיכר את מוטות העץ וזורק אותם. אבל העול מברזל נשמר לשנה הבאה. ומה קורה כשמחליט האיכר לעשות ׳הסבה מקצועית׳ כדי להיות פקיד? אז זורק הוא גם את העול, כי מעתה לא יהיה לו בו שימוש.

הקב״ה הוציאנו ממצרים, מאפלה לאורה ומשעבוד לגאולה. אבל עם זאת היו לאחר מכן עוד גלויות קשות ־ גלות בבל וגלות אדום. ממילא, את העול הקב״ה לא זרק, רק את המוט.

לכן נאמר: "ואשבור מוטות עולכם", אבל את העול השאיר הקב״ה לגלויות שתבואנה בעתיד.

וזהו שמבקשים אנו: "הרחמן הוא ישבור עולנו [עול גלות] מעל צווארנו". שיזרוק את העול, לא רק את מוטות העץ, אלא את העול עצמו, שתהיה כבר גאולה שלימה ואחרונה, ונלך כבר קוממיות לארצנו, במהרה בימינו.

גזירת נבוכדנצר ־ להכניס ׳חול׳ בספרי הקודש

רבותינו מספרים, כאשר סרו בני ישראל מהדרך הישרה, ועשו כמעשה ארץ כנען – קאתה אותם הארץ כאשר קאתה את הגוי אשר לפניהם, גברה עליהם יד הכשרים והגלתם בבלה.

בדרכם לבבל, כשהיו ישראל הולכים רגלי, ערומים וכבולים – מעידים חכמינו – ״היה נבוכדנצר יושב בספינה הוא וכל גדוליו וכל שריו, ועימהם כל מיני כלי זמר, שנאמר ׳כשדים באניות רנתם׳ (ישעיה מג, יד), וכל מלכי יהודה מוטלים בשלשלאות של ברזל והולכים ערומים על שפת הנהר, נשא נבוכדנצר הרשע את עיניו וראה אותם, אמר לעבדיו: מפני מה הללו הולכים בקומה זקופה בלא משאוי? אין לכם משא שתתנו על צווארם!

"באותה שעה הביאו ספרים ועשו אותם כחמת, וימלאו אותם חול מיד נטלו משאוי והניחו על כתפם עד שנכפפה קומתם, ואמרו על עצמם ׳ועל צווארנו נרדפנו׳. באותה שעה געו כל ישראל בבכייה עד שעלתה שוועתם למרום.

״אמר ר׳ אחא בר אבא: באותה שעה ביקש הקב״ה להחזיר כל העולם לתוהו ובהו. אמר הקב״ה: כל מה שבראתי לא בראתי בשביל אלו, עולם שבראתי בשתי ידי – אחריבנו״.

״וכשבאו מלאכי השרת למנעו מכך, אמר להם: ״וכי לתנחומין אני צריך? רדו מלפני ושאו המשא מעליהם. מיד ירדו מלאכי השרת ונטלו המשא מעליהם, ואף הקב״ה, כביכול, נשא בעצמו שנאמר: למענכם שלחתי בבלה״ (ילקוט תהלים, קלז).

נבוכדנצר, ״שחיק עצמות״, המלך העריץ, אחר שהגלה את מלכי יהודה לבבל, ישב הוא עם כל שריו ועבדיו, ואתו כלי זמר רבים עימהם ביקש לחגוג את נצחונו הגדול שנחל בארץ יהודה. והנה כשנשא עיניו והביט על מלכי יהודה ושריהם, הגולים מארצם, המוטלים בשלשלאות ברזל, ההולכים ערומים ויחפים על שפת הנהר – ראה הוא דבר פלא; הגולים המיוסדים והמעונים הולכים, להפתעתו, בקומה זקופה! תמה הרשע וחשב שמא לא נתנו די משא כבד עליהם לכוף את ראשם למטה?…

אמנם, בודאי, יכול היה נבוכדנצר לסמוך על משרתיו, עריצי בבל, שמלאו את תפקידם על הצד הטוב ביותר, כאשר הפשיטום, וכבלום בשלשלאות ברזל… אלא שכאב לו מדוע לא הצליחו להכניע את הגאווה היהודית של אותם הגולים, שזכרו גם בעת מצבם האיום והנורא כי יהודים הם, וכי בהם בחר הבורא מכל העמים להיות לו לעם סגולה. על כן שאל את עבדיו: "מפני מה הללו הולכים בקומה זקופה בלא משאוי? אין לכם משא שתתנו על צווארם!"…

לאחר שנוכח נבוכדנצר כי לא יסורים ועינויים יוכלו להרכין את ראש היהודים ולשבור אותם רוחנית, סבר בדעתו כי לא נותר לו אלא לנתק אותם מתורתם: להביא את הספרים הקדושים שלהם, להדיק אותם מקדושתם ולמלאם חול. הם פשוט מאד לקחו את ספרי הקודש ורוקנו אותם מכל תוכן והווי רוחני ומילאו במקומם "תורת חולין" [לשון"חול״], והניחו אותם על צוואריהם כדי להעיק על נשמתם, או אז, אולי ירכינו את ראשם ותשבר רוחם בקרבם.

אולם, עם ישראל הרגיש בכך. הוא הרים קול צווחה, קול שהגיע עד שמי מרום, אליו האזין הקב״ה, באומרו למלאכי השרת כי אם לא יורידו את החול מעל הספרים יחריב הוא את עולמו ויחזירו לתוהו ובהו, כי מה ערך יש לעולמו אם אין בו עם קדוש וטהור המנתק עצמו מתרבויות חולין. אז ציוה ה׳ למלאכיו: רדו מלפני ושאו המשא מעליהם, ואף הקב״ה, כביכול, ירד להציל את עמו וספרי תורתו.

לצערנו, הוכיחה ההיסטוריה כי כשהחלפנו באר מים חיים בבורות נשברים נענשנו כל ימינו, ועדיין משלמים אנו את העונש, בשבתנו בגלות עד עצם היום הזה, כי הספר והסייף ירדו כרוכים מן השמים. והתנאי היה, שאם נקיים את התורה הכתובה בספר ־ נינצל. ואם לאו – נלקה, חלילה בסייף.

עם זה, שעמד כנגד איום הסייף של כל הקמים עליו בכל הדורות מעולם ועד עתה, נולד והיה לעם במעמד קבלת הספר. סתם ספר – ספר תורה, ובהר סיני, שממנו ירדה שנאה לעולם, והוא היה עילה ראשונה להשחזת סייף כנגדנו. קבלנו תרופה למכת הסייף הרודפת אותנו – תרופת הספר. ועל כן אמרו רבותינו: "אין אומתנו אומה אלא בתורתה". אם ישמש לנו הספר לא לקריאה או ללימוד בלבד, אלא יהיה ספר החיים שלנו, ספר אורחותינו, לשיחנו ושיגנו יומם ולילה, במצוק וברווחה – או אז לא ישלוט בנו הסייף! וכלשון רבותינו (עבודה זרה יז ע״ב): "אי סייפא לא ספרא – ואי ספרא לא סייפא"!

עלינו לזכור, איפוא, כי הצלת עם ישראל וגאולתו תלויים בבכיו ובתחנוניו, ברצונו להתקדש ולהתנער מהתרבות הזרה שנשאה לנס ולדגל בעיני העמים. לשוב לתורת ישראל סבא, לרוקן את כל "החול" שנערם בנפשנו, מתוך שהתפלשנו בעפר ימות החול והשנה, ולקבל עלינו באמת ובתמים עול תורה ־ העול ההכרחי, ואז יעבירו מאיתנו עול מלכות ועול דרך ארץ.

 *

להגות בתורה בכל המצבים

[בנועם שיח עם מעט תוספת]

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה בְמִדְבַּר־סִינַי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן לֵאמֹר:

במדבר סיני

 הפסוק הפותח את פרשתנו "וידבר ה' אל משה במדבר סיני", נתבאר על ידי חז״ל כהוראה בדרך לקניין התורה.

הם לימדונו שהביטוי "במדבר סיני״ מתפרש לא רק במובן של מקום גיאוגרפי שבו ניתנה תורה לישראל בעבר הרחוק, אלא גם כציון מהות, שיש עמו משמעות בכל עת ובכל שעה. כך שנו במדרש (במדבר רבה א, ז):

 ״בשלשה דברים ניתנה התורה: באש ובמים ובמדבר. באש מנין? שנאמר (שמות יט): ׳והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו ה׳ באשי… ובמים מנין? שנאמר (שופטים ה): ׳גם שמים נטפו גם עבים נטפו מים׳. ובמדבר מנין? שנאמר: ׳וידבר ה׳ אל משה במדבר סיני׳״.

בטרם ניגש לפרש ולהסביר את כוונת רבותינו במדרש הנזכר, נשאלת לכאורה שאלה: מדוע ניתנה התורה במדבר בדווקא, במקום הפקר, בו שורצים נחשים ועקרבים. מקום בו אין אפילו תנאי מחיה מינימליים. מדוע לא תינתן בארץ הקודש – ארץ ישראל, אולי בירושלים על הר הבית, כשכל ישראל יושבים איש תחת גפנו ותחת תאנתו, שלווים ושקטים בלי שום טרדה?

כמו כן המקום בו ניתנה התורה לא ידוע לנו עד היום. באופן כללי ידוע לנו כי על אחד מרכסי ההרים במדבר סיני היה המעמד הקדוש והנורא של מתן תורה. מדוע, איפוא, לא נתגלה לנו מקום נתינת התורה, המקום בו נאמר ״וירד ה׳ על הר סיני״ – על מנת שנדע היכן לגשת באימה ברתת ובזיע, בחיל ורעדה וסילודים – לקבל מעט מאותה הקדושה שהשרה המקום על דור המדבר. מהמקום בו יוצאת בת קול מידי יום ביומו ומכריזה ואומרת ״אוי להם לבריות מעלבונה של תורה״?

ליישוב התמיהות, נקדים:

 גם הרמב"ם היה רופא…

 הרמב״ם בהלכות תלמוד תורה (פ׳׳א ה״ח) כותב: "כל איש מישראל חייב בתלמוד תודה בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל יסורים, בין בחוד בין שהיה זקן שתשש כחו, אפילו עני המתפרנס מן הצדקה… חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה שנאמד והגית בו יומם ולילה״.

 כשנתיים לפני פטירתו של הגאון רבי אליעזר יהודה פינקל זצ״ל, ראש ישיבת מיר, לקה הגאון בהתקף לב.

מספר ימים לאחר מכן ביקר אותו הרב שלמה לורנץ, וראש הישיבה התלונן בפניו שאין לו פנאי לישון, מכיון שעליו ללמוד עתה שבעה דפי גמרא ועשרה פרקים ברמב״ם…

״הראש ישיבה שאל את הרופא האם מותר לו להתאמץ בצורה כזו לאחר התקף לב״? – שאל הרב לורנץ.

השיב לו ראש הישיבה: ״הרי זה רמב״ם מפורש! – יכל איש מישראל חייב בתלמוד תורה… בין בעל יסורין… בין שהיה זקן שתשש כחו…׳. ואם כך איננו זקוק לשאול את הרופאים, כי הרמב״ם מספיק עבורי; הרי גם הרמב״ם היה רופא…"

 שיעורים כסדרן – עם מסכת חמצן…

 על הגאון הצדיק רבי ישראל יעקב פישר זצ״ל, מסופר שלעת זקנותו בסוף ימיו, חלה בלבו. גם הריאות, כמעט לא תפקדו, ובעקבות קשיי נשימה, הוא חובר במצוות הרופאים למכשיר חמצן. אדם אחר במצב כשלו, היה מאושפז בבית החולים רתוק למיטתו, אבל רבי ישראל יעקב, למרות יסוריו הרבים, המשיך בסדר יומו הרגיל ללא שינוי.

וכך העיד הג״ר יעקב הלל שליט״א: בכל משך ימיו הקפיד רבי ישראל יעקב להתפלל כ״וותיקין״, במנין הגדול שבבית מדרשו ״זכרון משה״. מיד לאחר התפילה הלך מחיל לחיל, וישב למסור שיעור משניות לפני כמה עשרות מקהל המתפללים. בתום השיעור, פנה לביתו, כשבדרך ממתינים לו מידי יום ביומו, עשרות פונים בשאלות בהלכה, בעצה ובהשקפה. וכך המשיך מסדר לימודו לבית ההוראה, ומשם שוב ללימודו, ושוב לבית הדין, ושוב ללימודו, עד לשעות הקטנות של הלילה.

בימי זקנותו, עיני ראו ולא זר, איך שרבינו הוליך עמו לכל מקום את מכשיר החמצן להנשמה, גם בישיבתו, בתפילה, בשעורים, ובהליכתו לבית ההוראה ולבית הדין, ולא החסיר יום אחד מסדר עבודתו. וכך הלך מחיל לחיל, מבלי להרפות ולשנות מאומה מסדר יומו הגדול, ממש עד יומו האחרון.

כל מי שראה בעיניו המחזה הנורא של ראב״ד דעיה״ק ירושלים ת״ו, מתהלך מישיבה לבית כנסת, ושם לישיבה, וכך יושב ומתפלל ומלמד תורה ומורה הוראות, ופוסק ומכריע בבית דין, כאשר מסכה של חמצן מחובר על פניו, והמכשיר מתגלגל עמו ממקום למקום, הבין מהי דרגת העבדות שתובע מאיתנו הקב״ה, מהי שלימות העבודה שמסוגל יהודי לעבוד לבוראו עד כלות כוחותיו, ומהי מסירות נפש אמיתית עד דכדוכה של נפש ממש. והיה הדבר לפלא, ומבהיל הרעיון.

 משא ומתן הלכתי ־ בצל הפוגרום

 הגמרא בפרק אלו טריפות (חולין מו ע״א) מספרת: ״ההוא פולמוסא דאתא לפומבדיתא״ ־ חיילות של מלחמה הגיעו אל העיר פומבדיתא, סכנת ״פוגרום״ ריחפה על תושביה, ״ערקו רבה ורב יוסף״ ־ רבה ורב יוסף ברחו מהעיר, ובדרך מנוסתם פגש בהם רב זירא, ״אמד להו: עדוקאי, כזית שאמרו, במקום מרה…״ – ״ערוקאי״ אתם הנמלטים, המשיכו לברוח, עליכם להימלט מהסכנה, אבל זכור תזכרו ש ״כזית שאמדו״, ההלכה שלמדנו בבית המדרש, שבהמה שניטל הכבד שלה, אלא שנותר כזית מהכבד – הבהמה כשרה, דין זה נאמר רק אם אותו כזית שנותר מן הכבד הוא ״במקום מרה״…

הרבה דרושים ורמזים נאמרו במשך הדורות בסודה של אותה עובדה המסופרת בגמרא הנזכרת. [כי לכאורה מאי נפקא מינה לנו, באיזה מצב היו רבה ורב יוסף כשרב זירא לימד אותם דין זה, ומפני מה הזכיר להם רב זירא בדבריו את מצבם זה?].

אבל בפשטות ממה שנראה בכוונת הגמרא, כך התכוון רב זירא לומר להם: ״עדוקאי״, אתם, רבה ורב יוסף, הנכם בורחים כעת, נכון זו שעת הסכנה, אסור לכם להישאר כאן, אבל זכור תזכרו, שהמחשבה שלכם גבוהה ונשגבה מעל מצב הבריחה שלכם. גם עכשיו, ברגעים קריטיים אלו, אתם ממשיכים לחיות בעולם אחר לגמרי, בעולמה של תורה, ולכן אני מוסר לכם דווקא כעת, שבנוגע לאותו עניין, ההלכה היא כך וכך… המשיכו ללמוד, כי מחשבתכם הרי נבדלת מהמצב הגופני שלכם…

ככל הנראה, יום קודם, עסקו בבית המדרש בפומבדיתא בסוגיא זו, ולמרות שהמצב הבטחוני בעיר השתנה לגמרי, מאתמול ועד היום, מחיים שלווים ושקטים הפכו תושביה באחת לפליטי מלחמה, לנמלטים מתוך חפזון ובהלה, בכל זאת ביקש רב זירא להעמידם על פסק ההלכה הנכון, והוא היה כאומר, למרות המצב החדש שהתהווה, זה בכלל לא נוגע ללימוד התורה שלכם, המשא ומתן התורני בהלכות טריפות ממשיך גם כעת, למעלה מן הזמן ולמעלה מן המצב…

מתי נכתבו חידושי תוס׳ הארוכים בפרק מרובה?

 בספר ״דברי תודה״ (חלק ח סימן לא) מביא רבי חיים אלעזר שפירא זצ״ל, אב״ד מונקאטש, את ה״קבלה״ הבאה:

״והנה שמעתי בילדותי מת״ח חסידי עליון מתלמידי זקני הגה״ק מדינוב זי״ע בעל ״בני יששכר״, שאמר שמקובל אצלו, כי רבותינו הקדושים בעלי התוספות זי״ע, אשר רבים מגדוליהם נהרגו על קידוש השם, הי״ד, כנודע, ובהיותם במאסר וידעו כי למחר יקראו אותם לפני יום הדין האחרון לפני שוביהם הרשעים, ואם לא יודו לעבודתם – אז יהרגום מיד, ואעפ״כ בלילה שלפניו עסקו וכתבו חידושי תוספות הארוכים בפרק מרובה במסכת בבא קמא, עד כאן שמעתי בקבלה״.

 יע׳׳ל קג״ם על הדרגש במחנה העבודה

 נחתום בעדותו המצמררת של ר׳ אפרים רוטנברג, המספרת על יהודי בשם ר׳ פינטשה ־ תלמיד חכם, כבן חמישים, שנותר ערירי ממשפחה ענפה. אשתו נתפסה בבונקר, והגרמני הובילה למחנה לכפות עליה הודאה על הקשר עם קרובי משפחה או מכרים. האשה שתקה וסרבה להצביע על בעלה ובניה. במר נפשה התנפלה במכות על הנאצי ושרטה את פניו. הנאצי שלף את אקדחו והרגה בנוכחותם. הבנים ברחו מהמחנה, נתפסו ונורו.

ר׳ פינטשה אינו יכול להירדם. מראות השאול לא מרפים ממנו. מנסה להשכיח יגונו בשנון בעל פה דף גמרא, הרי ספרי גמרא אין למצוא במחנה.

בחצות הלילה הגיע ר׳ פינטשה לפרק ב׳ בבבא מציעא לקטע ״והלכתא כוותיה דאביי ביע״ל קג״ם״. שם האמורא אביי גרם לו התרגשות. החכם אביי התייתם מאביו ואמו בשנתו הראשונה לחייו ולא הכירם. יתום״, יתמות מול שכול מרעיה ובנים, איוב מול אביי.

ר׳ פינטשה מתנתק מהיתמות, מנסה לקרוא ולפרש נוטריקון יע״ל קג״ם. שש ההלכות שקבעו חכמים הלכה כאביי ולא כרבא. מצליח הוא לפענח את האותיות יע״ל: יאוש, עד זומם, לחי העומד מאליו.

אולם, נעלמה ממנו פירושה של המילה קג״ם בנוטריקון. הנעלם הזה מדיד את שנתו. ר׳ פינטשה מטפס לדרגש העליון, בים פקעת האנשים הנוחרים, הכירני, מניע את ראשי והעירני.

משפשף אני את עיני הבוהות ומקשיב לבעייתו של ר׳ פינטשה בנסיון לפענח את האותיות קג״ם בהלכות כדברי אביי.

דומני עניתי בהיסוס – קג״ם ר״ת בסוגיות: קידושין שלא נמסרו לביאה. גילוי דעת בגט. מומר להכעיס.

עיניו נצצו כמוצא שלל רב, והוא חזר לשינון עד יאיר השחר. (״זכור״ ח״א עמוד 88).

אשריהם ישראל!…

אין! אין עוד אומה בעולם, שיכולה להוציא מקרבה בנים שכה מסורים למורשתה ולתורתה. גם בתוך המלחמה והפחדים, בגיא צלמוות ובעינויים, בעניות ובתת- התנאים, כאשר כל הסיבות והתירוצים שבעולם נתונים בכף היד כדי להסביר ולנמק מדוע כעת אי אפשר ללמוד, פשוט לא שייך – נוכחנו לראות במאמר שלפנינו, כיצד יושבים להם יהודים טובים ׳פשוטים', והוגים בתורת ה׳ במסירות נפש עילאית ובדבקות אין קץ, בכל עת ובכל מצב.

היש לנו אהבת תורה גדולה מזו?!

 עד זוב דם

 והרי מעשה אופייני נוסף, מבן הדור שלאחריהם ־ מהאמורא הגדול, רבא, תלמידם של רבה ורב יוסף. הגמרא (שבת פח ע״א) מספרת על רבא ״דקא מעיין בשמעתא ויתבה אצבעתא דידיה תותי כדעא, וקא מייץ בהו, וקא מבען אצבעתיה דמא״ ־ רבא התעמק בסוגיה תלמודית, ותוך כדי התעמקותו ועיונו הוא בכלל לא חש שרגליו מועכות בחזקה את אצבעות ידיו, שהיו באותו זמן נתונות מתחת לרגליו, ועד כדי כך נמעכו ונפצעו אצבעות ידיו, עד שזב מהם דם… ומרוב התעמקותו בתורה רבא בכלל לא הרגיש…

רבותיו של רבא, רבה ורב יוסף, נמצאים בסכנת חיים, ובורחים מפומבדיתא כל עוד נשמתם באפם, אבל המחשבה שלהם עסוקה בפסק ההלכה החדש שהם קיבלו זה עתה מרב זירא, כך גם תלמידם רבא, אצבעותיו נוטפות דם… אבל מחשבתו מרחפת הרחק מגופו ומאצבעותיו הפצועות…

רבי נחמן מברסלב היה מפרש את המשנה

"כל הנהנה מד"ת נוטל חייו מן העולם" – מי שנהנה מהתורה ודבוק בה – נוטל חייו מכל עסקי העולם ואינו נותן ליבו כלל עליהם, אלא כולו שקוע רק בה, ובאהבתה ישגה תמיד!

 האם המסורה והנעלים הקרועות

אחד מגדולי ירושלים סיפר על אמו, אלמנה צעירה, משהגיעה עונת החורף, לא ידעה כיצד תשלח את ילדיה אל התלמוד תורה. נעליהם של הילדים היו קרועות ובלויות, בחוץ השתוללו סופות כפור, וסכנת נפשות גמורה היתה לצאת במזג אוויר שכזה אל הרחוב בנעליים קרועות.

אולם מאידך, כלום ניתן לוותר על יום של לימוד? ובכלל, מי יערוב כי המדובר ביום אחד ויחיד? אולי תמשכנה הסופות וימים רבים ילכו לאיבוד לשווא?

ישבה האם וחשבה, ולבסוף מצאה פתרון:

נעליה שלה – קרועות היו, אולם לבריאותה היא לא חששה. עבור ילדיה היה לה זוג אחד של נעליים שלמות, ואותו היא החליטה לנצל עד תום; מדי בוקר היתה האם מנעילה את הנעליים השלמות לאחר מילדיה וצועדת עמו אל התלמוד תורה כשהכפור והרטיבות חודרים לנעליה שלה המחוררות.

לאחר שהגיעה עם הילד הראשון אל התלמוד תורה, היתה חולצת את נעליו ומותירה אותו עם אחד מזוגות הנעליים הקרועות, שבה אל ביתה כשהנעלים השלמות בידה, מנעילה אותם לילד אחר, וצועדת אף עמו אל בית תלמודו… וכך חזר המחזה על עצמו גם עם הבן השלישי, וכמובן, בסדר הפוך, בדרך חזרה מן התלמוד תורה…

במשך תקופה ארוכה בה שלטה הצינה ברמה, היתה האם המסורה עושה את דרכה מספר פעמים ביום מהבית ועד התלמוד תורה ובחזרה, בלבד שילדיה לא יפסידו חלילה מאומה מלימודם. אין פלא כי אמהות שכאלה זכו לאחר מכן לילדים גדולי תורה וענקי רוח!

מסירות שכזו אינה שבה ריקם.

 פת במלח תאכל.. ועל הארץ תישן

 שנו חכמים בלשון המשנה (אבות פ״ו): ״כך היא דרכה של תורה:

פת במלח תאכל ומים במשודה תשתה, ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל…״.

 יהודי יקר בר אוריין סיפר, בשעתו סיים לימודיו בישיבת בראנוביץ ובהמלצת רבו הגאון רבי אלחנן וסרמן זצ״ל, הי״ד, שם פעמיו לישיבת קמניץ, אל הגאון רבי ברוך בער זצ״ל. נבחן, התקבל – ונדחה. מדוע? כי אין לחם עבורו! לא האמין למשמע אוזניו, והוזמן לראות.

לאחר תפילת המנחה עברו כל התלמידים בסך לפני מנהל הישיבה שפרם כיכרות לחם והושיט לכל תלמיד פרוסה. זה היה מאכלם. מאות תלמידים עברו וקיבלו מנתם, והכיכרות תמו. נותרו שיריים, קצוות. שיפדם בשיפודים והושיט לאחרונים. האחרון עבר, ותם הלחם. איזו מיומנות. רואה אתה, אין לחם עבורך! אמר: המשטח זרוע פירורים. מהם אתכלכל!

הוסכם, וזה היה מזונו תקופה ארוכה…

הרב אפריים זייצ'יק ומזונו

 אחד מגדולי בעלי המוסר בדור האחרון, הגה״צ רבי חיים אפרים זייצ׳יק זצ״ל, סיפר את העובדה המפעימה הבאה:

בגיל שתים עשרה שלחוהו הוריו לאחת מישיבות נובהרדוק. ככל בני הישיבה, היה אוכל ארוחה אחת ליום בבית אחד מיהודי העיירה. אבל היהודים מעטים ודלים היו, ובני הישיבה רבים, ברוך השם. אז כך: ביום ראשון היה צם, שהרי אכל בשבת. ביום שני היה לו היכן לאכול, וביום שלישי צם, שהרי ביום שני אכל. ביום רביעי היה לו היכן לאכול, וביום חמישי צם. יום שישי הוא ערב שבת, אינו נחשב. בשבת – בלילה וביום, איזה אושר ־ אכל על שולחנו של הטוחן, בפאתי היער על גדת הנהר.

נחזור: ילד בן שתים עשרה שנפשו חשקה בתורה ־ וכל חבריו כמותו ־ צם ארבעה ימים בשבוע. ובשלושה, אכל ארוחה אחת! ראש הישיבה הנערץ היה מסובב על הפתחים לקבץ קמח, ממנו לשה הרבנית לביבות. מי שהתעלף ברעב, זכה ללביבה. פעם העירוהו בה מעלפונו. טעמה עוד זכור לו.

ופעם, סיפר, חל יום הכיפורים בשבת.

ביום חמישי צם כהרגלו, ובערב יום הכיפורים, יום שישי, לא היה לו היכן לאכול. יום הכיפורים היה יום צומו השלישי. בערבו של יום עשה דרכו במעבה היער אל בית הטוחן שבילה את היום הקדוש בעיר – ומצא שהבית חשוך. הטוחן כבר אכל, ועלה על יצועו.

חושך, וחושך בעיניים: מחר יום ראשון, יום צום נוסף. הוא לא ישרוד אותו! בשארית כוחותיו נקש בתרים המוגף.

״מה רצונך״, נהם הטוחן. ״אוכל״, ענה בקול רועד.

נשמעה רטינה, התריס נפתח, ומהחלל החשוך הושלכו שתי פרוסות יבשות. לאושרו היה הנהר קרוב. גם לנטילת ידיים, וגם לריכוך הפרוסות הקשות כאבן. עכשיו, יוכל לצום יום נוסף!…

 

על הארץ תישן

 ה״שפת אמת״ ישב ולמד עם בניו מסכת אבות כשהגיעו לברייתא הנ״ל, שאלו הבנים את אביהם: כיצד זה נאמר ״ועל הארץ תישן״? הלא במקום אחר כתוב (ברכות סב ע״ב) ״על כל משכב – שכב, חוץ מן הקרקע״?

השיב ה״שפת אמת״: אכן מן הגמרא למדנו, כי הקרקע הוא מקום המשכב הגרוע ביותר, ויש להעדיף כל משכב על פניה. אולם היא הנותנת. התנא בא להנחות את לומדי התורה, עד כמה מוטל עליהם להקריב למען לימוד התורה: אפילו אם אין לכם משכב ראוי ועליכם לשכב על הארץ, אל תתבטלו משום כך מלימוד התודה!

 ממדבר מתנה

 לאור הדברים נבין את מה שמאיר-מעיר הרשב״ם בתחילת הפרשה, על הפסוק: ״וידבר ה׳ אל משה במדבר סיני באהל מועד…״ וזה לשונו:

״כל הדברות שנאמרו בשנה הראשונה קודם שהוקם המשכן כתוב בהן בהר סיני (שמות לא, יח)׳

אבל משהוקם המשכן באחד לחודש בשנה השנייה לא אמר בהר סיני אבל (אלא) במדבר סיני באהל מועד…" (בהמשך דבריו מוכיח הרשב״ם את הדברים מסדר המקראות).

וצריך להבין: מפני מה שינתה התורה את לשון המקרא מ״בהר״ סיני, ל״מדבר״ סיני.

והרי ידוע לנו שקבלת התורה היתה בהר שהיה במדבר!?

מסביר בעל ״נחלת צבי״, שבאמת קבלת התורה היתה ״בהר״ סיני אלא שקיום התורה הלכה למעשה היה ״במדבר״, על דרך מה שדרשו חז״ל משמו של רב מתנה בגמרא (עירובין נד ע׳׳א): ״מאי דכתיב (במדבר כא) ׳וממדבר מתנה׳? אם משים אדם עצמו כמדבר זה שהכל דשים בו – תלמודו מתקיים בידו, ואם לאו – אין תלמודו מתקיים בידו״.

 בכל מקום, בכל זמן, ובכל תנאי

 לאור האמור יש בידנו להבין מהיבט נוסף את ששאלנו בפתח הדברים: מדוע נתן הקב״ה לעם ישראל את התורה הקדושה דווקא במדבר, בארץ לא להם, בארץ לא זרועה, והלא מן הראוי היה שתינתן עד הגיעם אל ארץ הקודש – ארץ ישראל, כשישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו?…

מסביר בעל ״ויאמר יהודה״: כי אם היתה ניתנת התורה בארץ ישראל מקום מאוכלס ומיושב כשהכל יושבים בשלווה, בהשקט וביטחה, כשכל העם מאושרים ולא יודעים צער מהו – היה מקום לטעות שרק במצב כזה ובזמנים כאלו מצווים אנו לשמור את התורה.

 אי לכך, נתן הקב״ה את תורתו דווקא במדבר, בדרך לא-דרך, כדי שנדע לדורות עולם שהתורה אינה מוגבלת לא למקום ולא לזמן! כי את התודה צריך לקיים אף במצבים קשים כתנאי מדבר ־ כשהאדם אינו מצויד דיו במים ובמזון, כשחיות

 וליסטים אורבים בכל עבר ופינה, וגם כשהינו עייף ויגע מטורח הדרך, וכדו׳…

לחתוך מהחמאה בגלל ההלכה

 בספר ״סיביר – ניצוצות באפילה״ מביא הרב גרשון קליבנסקי את התיאור הבא:

 יאקוסטק, סיביר, רוסיה, תשי״ב. בעיר זו שרר קור עז של 60 מעלות מתחת לאפס, הדם כמעט קופא בעורקים, כל יריקה הפכה מיד לקרח. המנה החודשית שקבלנו בתשלום כללה 800 גרם חמאה, אך לא באריזה, אלא מתוך חבית גדולה נחתכו פרוסות. אמא טענה שבמצב זה מתעוררת בעיה, כי יתכן שהסכין שבה נחתכה החמאה שימשה גם לחיתוך שומן בשרי, אי לכך לקחה אמא את חתיכות החמאה והסירה מהם כדי קליפה, כדין.

נודה על האמת, עמדנו מהצד והשתוממנו.

בתנאים קשים כאלה לוותר על כל גרם חמאה היה ממש מסירות נפש! הקיבה הזכירה לנו די תכופות את חסרונו של כל גרם…

״הקב״ה נתן לנו תורה אחת״! אמרה לנו אמא, והסבירה: ״אילו היו לנו כמה תורות יכולנו לומר שיש תורה לליטא, תורה לארץ ישראל ותורה לסיביר, אך יש לנו רק תורה אחת ועלינו לקיימה בכל מקום, בכל זמן ובכל תנאי״. (הובא בספר אנציקלופדיה "שמע ישראל").

 מדבר קדש

 פנינה יקרה נמסרה משמו של הרב מטשיבין זצ״ל אותה שמע מפי הרבי מבעלז זצ״ל על הפסוק (תהלים כט, ח): ״קול ה׳ יחיל מדבר, יחיל ה׳ מדבר קדש".

 ידוע שהעולם נחלק לשליש ישוב, שליש ים, ושליש מדבר (תוספות פסחים צד ע״א). הים אינו מקומם של בני אדם (נדרים ל ע״ב), אבל המדבר הוא חלק מהיבשה.

והמדבר בא בטענה: רבונו של עולם! למה אגרע? מדוע בישוב נשמע קול תורה ותפילה, דבורי קודש, ואילו אני מקום חיות רעות וגדודי לסטים?!

זהו שאמר הכתוב: ״קול ה׳ יחיל מדבר״. ייחולו וכיסופיו של המדבר, שישמע גם בו קול ה'. ובאמת זהו גם יחולו של הקדוש ברוך הוא, שהמדבר יתקדש: ״יחיל ה', מדבר קדש״!

מדברים אלו למד הרב מטשיבין לקח נוקב:

 לכל אדם יש בחייו תקופות ״ישוב״ ותקופות ״מדבר״. בעת טובה אין זו גדלות שהוא לומד ומתפלל כראוי. אבל עליו לראות שתקופת המדבר שלו לא תהיה מקום חיות רעות וגדודי לסטים, שממה ותוהו, אלא ״מדבר קדש״!!!

ומי כהרב מטשיבין הפך את תקופת המדבר, גלותו בסביר, ל״מדבר קדש״, וכתב את שפעת חידושיו על פיסות נייר אריזה שליקט בשקידה, במסירות נפש של ממש…

נישא עינינו לנותן התורה, שייתן בליבנו אהבת תורה ויראת שמים, ונזכה להוסיף ולהגביר חיילים לתורה.

הנעליים של הרב שך

הסיפור המופלא הבא אירע שעה שביקר הגה״צ רבי אהרן ל״ב שטיינמן שליט״א (בשנת תשנ״ח)

בעיירת ליקוואר שבניו־ג׳רסי, בה שוכנת ״ישיבת ליקווד״, הגדולה שבישיבות, מיסודו של הגה׳׳צ רבי אהרן קוטלר זצ״ל.

באותה הזדמנות ביקר אף במעונו של ראש הישיבה הג״ר מלכיאל קוטלר שליט״א, נכדו של רבי אהרן זצ״ל, ובהיותו שם ראה להפתעתו דבר מוזר: בתוך הארון המיועד לכלי הכסף היקרים, שוכנים אחר כבוד זוג נעלים ישנות!!!

שאל הרב שטיינמן את הרב מלכיאל: ״מה פשר הנעלים הללו בארון כלי הכסף המיועד לפאר את הבית?"

סיפר לו הרב מלכיאל: בשנות מלחמת העולם הראשונה סבו הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ״ל סגר את ישיבתו שבקלוצק מהסיבה שאין ביכולתו לקחת אחריות בעת מלחמה על בחורי הישיבה, ולכן שכל אחד ייסע חזרה לביתו. אחד הבחורים ששב לביתו שאלה אותו אמו: ״מפני מה חזרת הביתה״? הבחור ענה ואמר: ״ראש הישיבה שלח את הבחורים לביתם מפאת סכנות המלחמה״! האם החלה לזעוק: ״וכי כאן אתה בטוח יותר מאשר בישיבה?! להיפך שם הינך יותר בטוח, הרי תורה מגנא ומצלא! אני רוצה שמיד תשוב לישיבה ללמוד!״…

הבחור אמר: ״אמא, אבל אין לי כסף לחזור לישיבה״? אמרה לו האם: ״א״כ תלך ברגל!״

ואכן הבחור שמע בקול אמו ויצא ללכת רגלי אל הישיבה. הדרך ארכה כמה ימים. הוא צעד ביום ובלילה, מרחק של מאות קילומטרים מביתו. כשהגיע לשערי הישיבה, שם פעמיו לביתו של ראש הישיבה הגאון רבי איטר זלמן ואמר: "רבי – באתי ללמוד תורה!״

״מה קרה?״ – שאלו ראש הישיבה, והבחור סיפר כיצד על פי בקשת אמו צעד רגלית בחזרה לישיבה.

כששמע זאת רבי איסר זלמן התרגש מאד מהמסירות נפש של האם שעשתה הכל כדי שבנה ילמד תורה, ועוד יותר התרגש מהמסירות נפש של הבחור, עד שאמר לבחור: ״אני רוצה לקנות ממך את הנעלים הללו שבהם מסרת את נפשך ללמוד תורה!״ – ואלו הם הנעלים הללו…

המשיך הרב מלכיאל ואמר: "האם הינכם יודעים מי היה אותו בחור? ובכן, היה זה מרן הגרא״מ ש״ך בבחרותו, שבמשך השנים בעמלו ובמסירות נפשו, עלה ונתעלה להיות גדול הדור, וראש ישיבת פוניבז׳ המעטירה״.

*

"וקויי ה' יחליפו כֹח"

[הרב שלום מאיר וולך, תודות למשתדל ר' עמוס בן-נון המו"ל של קונטרס 'מעיין השבוע']

לקראת סוף הפרשה: "ופקודת אלעזר בן אהרון הכהן" מה היה תפקידו של אלעזר? "שמן המאור וקטורת הסמים ומנחת התמיד ושמן המשחה" ובנוסף "פקודת המשכן וכל אשר בו בקודש ובכליו" (במדבר ד, טז). כלומר, הוא גם היה ממונה על כל הלוויים הנושאים את הכלים, ובנוסף, הוא עצמו נשא סדרה של משאות – שמן המאור, קטורת הסמים, מנחת התמיד, ושמן המנחה.

מביא הרמב"ן את דברי רש"י (במסכת שבת צב בשם הירושלמי שם): שמן המאור בִיְמִינו, וקטורת הסמים בשמאלו, ומנחת התמיד בזרועו, ושמן המנחה באפונדתו – בתוך חגורתו.

כותב הרמב"ן ועל דעת הירושלמי "יהיה משא גדול", הוא נשא משא כבד מאוד, כי הקטורת שס"ה מנה, כך אומרת המשנה (כריתות ו), וזה יוצא בסביבות 175 ק"ג, רק הקטורת. ומשה רבינו לא פיטמה לחצאין, כלומר, הוא לקח את כל המשא הזה של שנה שלימה. שמן המאור לשנה שלימה רב מאוד, קפ"ג לוגין, ורבותינו מציינים שזה רק לנר אחד, ובמנורה היו שבעה נרות, ואם באמת מחשיבים את כל שבעת הנרות, זה כ- 442 ליטרים [לגר"ח נאה]… ומנחת התמיד, לא ידענו לכמה ימים יִשא ממנה. אבל היה אלעזר חזק ואמיץ כיעקב אבינו, וכן כמשה ואהרון אחיו, ו"קויי ה' יחליפו כֹח".

כותב הרמב"ן, שלמעשה אלעזר הכהן נשא למעלה מחצי טון, אבל הוא היה "חזק ואמיץ כיעקב אבינו". מה זה חזק כיעקב אבינו? ידוע, יעקב הגיע לחרן, וראה שלושה עדרי צאן רובצים, ואמר "עוד היום גדול לא עת האסף המקנה השקו הצאן ולכו רעו". השיבו הרועים שהם לא יכולים, עד אשר התאספו העדרים, עשרה רועים, וגללו את האבן מעל פי הבאר. במדרש כתוב, שהיה להם מחסור במים, ולא ניתן היה לאפשר מצב בו כל אחד ישקה, ולאחרים לא יהיה. הייתה שם באר שהתמלאה לאיטה, והיו צריכים לחלק את המים בין כל העדרים. כשהגיע יעקב אבינו, נשתלחה ברכה במים. [לכן הם לא רצו שיעזוב אותם, אלא יישאר איתם שבע שנים ועוד שבע שנים, ומשום כך אנשי חרן שיתפו פעולה עם רמאותו של לבן, כדי שיעקב ישא את לאה ואחר ישא את רחל, וישאר שם זמן נוסף].

כדי להבטיח שלא יבוא כל אחד וישקה את צאנו ויקפח את האחרים, היו צריכים להמתין שיבואו כולם, "וגללו את האבן" שרק עשרה רועים מסוגלים לגלול אותה יחד. כשיעקב בא, הוא גלל את האבן בעצמו, כמעביר פקק מעל הצלוחית. יעקב היה בן שבעים ושבע, והוא לא עשה ספורט… י"ד שנה בבית שם ועבר, הוא לא ישן כלל, והתורה מתשת כוחו של אדם… ומהיכן היה לו כֹח לגלול אבן שעשרה רועים לא יכלו לגלול אלא בכוחות משותפים?

נחזיק טובה לרבי חיים שמואלביץ', שהסביר זאת על פי מה שאנחנו אומרים בתפילת הגשם, הנאמרת בשמיני עצרת. אנחנו מבקשים, שהקב"ה לא ימנע מים בזכות אבות האומה, ובין השאר מזכירים את זכותו של יעקב אבינו: "יִחד לב וגל אבן מעל באר מים, בעבורו אל תמנע מים". מה זה יִחד לב וגל אבן? אומר רבי חיים: רואים מכאן, שלא מדובר בכֹח פיזי גדול, אלא היה ליעקב כֹח רוחני מיוחד, כֹח בלב, למַצות את כל הכוחות שלו. הרב מוסיף ואומר – כך הוא בכל אדם – אין לו מושג למה הוא מסוגל להגיע במיצוי כל כוחותיו.

יעקב אבינו היה כוחו גדול, ב"יִחד לב" הזה. ו"כמשה ואהרון", היכן מצאנו שלמשה ואהרון היה כֹח עצום ורב? קודם כל מצאנו, כפי שנראה מיד, אבל הייתי רוצה יותר לעמוד על מקורם של דברים ושורשם.

רבותינו אומרים, שהמטה של משה היה עשוי מסנפירנון, אבן קשה, יהלום. והמשקל שלו, כמשקל אבן של ארבעים סאה, וזה יוצא למעלה מחצי טון… וזה כבר לא אלעזר הכהן שנושא משא, אלא זה מקל של חצי טון, והסתייע בו ללכת טוב יותר, מקל שעוזר לאדם…

וכשמשה רבינו הכה בסלע, הוא הכה בכח רב, לקח אבן של חצי טון – את המטה, והכה בצור.

ורש"י אומר: שהוא סדק את הצור במכה שלו. רק יהלום מסוגל לבקוע סלע.

אני רוצה להבין, אם תיקח יהלום ותכה בסלע, הרי הוא לא יבקע. לא בגלל שהיהלום לא חזק, אלא משום שאתה צריך לתת מכה בעצמה גדולה ביותר על מנת שהוא ייבקע… ומשה רבינו, יהודי למעלה מגיל שמונים, לוקח מקל שהוא למעלה מחצי טון, ומכה בצור עד שנבקע, ומוציא ממנו מים.

הגמרא (נדרים לח ושבת צב) כותבת, שאין השכינה שורה, אלא על חכם, גיבור, ועשיר, וכולם ממשה למדנו. והגמרא מדברת על החכמה של משה, ועל העשירות שלו – מפסולתם של לוחות נתעשר משה, ומדברת על כוחו של משה.

מניין ידענו שהיה רב כֹח? אומרת הגמרא, מזה שמשה לבדו פרס את האוהל על המשכן, שהיה גובהו של המשכן עשר אמות, וכן גובהו של משה, ולפרוס את האוהל על המשכן, זה דורש כֹח גדול. אומרת הגמרא, שזה עדיין לא מוכיח שכוחו גדול, יתכן שבגלל גובהו הצליח.

אומרת הגמרא, שההוכחה שכוחו גדול, מזה ששיבר את הלוחות, "ואשברם לעיניכם" קודם אנחנו הוכחנו שהוא גיבור, בגלל ששיבר את הצור על ידי היהלום… אבל לשבור את היהלום עצמו, לזרוק את הלוחות בכזה כֹח עד שישברו… יש ברבותינו שאומרים, שקודם הוא שבר את הלוחות בידו, ורק לאחר מכן הוא השליך אותם, "ואשברם תחת ההר". מכל מקום, כוחו של משה עצום ורב.

שואל הרא"ש שם (נדרים לח) למה הגמרא לא מוכיחה, מעצם זה שמשה הקים את המשכן? מה ההוכחה מזה שהקים את המשכן? עשינו פעם חשבון, כל קרש מקרשי המשכן שקל קרוב לארבע טון, היה כטון משקל הקרש כשלעצמו, אמה על אמה וחצי, בגובה עשר אמות כל קרש, עץ השיטה כפי שידוע לנו שוקל כ-0.6 גרם לסנטימטר מעוכב, יוצא בכזה כמות של קרש, קרוב לטון. ועוד, הציפוי של הזהב, [בתומים כתוב שהציפוי היה בעובי דינר שמונה מילימטר] והזהב, היא המתכת הכבדה ביותר, והציפוי שקל לכשעצמו כשתיים וחצי טון, ויחד כל קרש שקל כארבע טון, ומשה הקים לבדו את המשכן. סתם לקחת קרש של כארבע טון, ולהציב לידו עוד אחד, ולעשות שורה שלימה, ולשים את הבריחים… צריך כֹח עצום ורב, והרא"ש נשאר בשאלה.

מקשה המהרש"א על דברי הרא"ש – הרי יש תשובה פשוטה על שאלתו. כתוב בסוף ספר שמות "הוקם המשכן" – שהוקם מאליו. ומביא המהרש"א את דברי המדרש שם, שמשה אמר – ריבונו של עולם, מי יכול להקים דבר כזה? כולם ניסו ולא הצליחו. אומר הקב"ה למשה, תעסוק במשכן ותַראה כאילו אתה מקימו, ואני מקימו, "הוקם המשכן", שהוקם מאליו בנס. ואם זה הוקם בנס, אז אין שום ראיה שמשה גיבור, יתכן שלא היה לו כֹח, אבל הנס הקים את המשכן ולא משה.

מה יענה על כך הרא"ש? התשובה פשוטה: המדרש עצמו אומר שחלשה דעתו של משה שלא נטל חלק בהקמת המשכן, הוא אמנם פיקח על העבודה, הכל 'כאשר ציווה ה' את משה', אבל בפועל מה עשה? אמר לו הקב"ה, אף אחד לא יוכל להקימו חוץ ממך. ולכאורה לא מובן איזה חלק יש למשה רבינו, אם הוא הוקם בנס? ולכן הרא"ש הקשה בצדק – שבעל כרחך ממדרש זה מוכח שמשה הקימו בכוחו.

תשובת רבי חיים שמואלביץ' על קושיית הרא"ש – שלמעשה היא יסוד השיחה שלנו:

רואים מכאן יסוד, שגם מה שנעשה בנס, נזקף לזכותו של האדם, והשימוש בנס הוא חלק מכוחו של האדם. ואם סייעתא דשמיא מלווה את האדם, אם נס מלווה את האדם, ועל ידי כך יש לו כֹח עצום ורב, זה נחשב לכוחו, לא רק שהקב"ה מחשיב את זה לכוחו, אלא זה נחשב לכוחו גם בעינינו.

נקדים שאלה כדי להסביר. אדם גיבור ואדם חלש, שניהם בני אדם, לשניהם יש נשמה, ולשניהם יש אותם סגולות. לאחד יש שרירים, ולאחר אין. האם נכון יהיה לומר ששניהם למעשה חלשים, רק זה משתמש בשרירים [כאדם המשתמש במנוף], והאחר לא? והתשובה: שרירים, זה לא מכונה שאתה משתמש בה, אלא זה אתה! ואם אתה יכול להשתמש בהם, אז אתה גיבור! ואם יש לך סייעתא דשמיא, ואתה משתמש בה, ואם יש לך ניסים, ואתה משתמש בהם, אז אתה גיבור, כשאתה משתמש בהם לצרכיך!

ולכן שואל הרא"ש בבנין המשכן משה הראה שהוא גיבור, כי הוא יכול להשתמש בניסים כשהקים את המשכן, ולא נחשוב שמשה מכוחו הגדול והנורא לקח מקל של חצי טון, ונעזר בו כאילו היה משקל אפס, אלא מה, הייתה סייעתא דשמיא מיוחדת, שכוחו של משה יהיה יותר, או שהמקל יהיה קל (עם הליום…) אבל למעשה, ברגע שמשה מנצל את הסייעתא דשמיא שמלווה אותו, ואת הניסים שמלווים אותו, זה נחשב הוא.

אלעזר הכהן נשא משא עצום ורב, וכבר היה כוחו חזק, כותב הרמב"ן כמו יעקב ומשה ואהרון הכהן, גם אלעזר הכהן לא היה יכול לשאת משא של חצי טון, אם לא סייעתא דשמיא מיוחדת, וגם יעקב לא היה יכול להסיר אבן כמעביר פקק מעל צלוחית – אבן שעשרה רועים גוים צריכים לחגור את כוחם כדי לגול אותה, אם לא שהייתה לו סייעתא דשמיא מיוחדת. כך גם משה ואהרון. ברור שזה לא הכֹח שלהם, אלא הסייעתא דשמיא שליוותה אותם.

אומר המדרש: מאיפה יודעים שאהרון היה רב כֹח? "הכהן הגדול מאחיו" שיהיה גדול בנוי, בעושר, ובכֹח, ומאיפה יודעים שהיה בעל כח? אומר המדרש, שהרי היו עשרים ושנים אלף לויים, ואהרון הכהן הניף את כולם תנופה ביום אחד. והגמרא אומרת (זבחים סב) שתנופה זה כמו לולב, ימין שמאל קדימה אחורה למעלה למטה. לקחת כל לוי, ולהרים אותו, ולהניף אותו לכל הצדדים, והבא אחריו. הבה נתבונן, כמה זמן לוקח להניף אתרוג לששה צדדים? חצי דקה בערך! אהרון הניף ביום אחד עשרים ושנים אלף לויים! נניח, שעשה זאת במשך שתים עשרה שעות רצופות, ולא אכל, ולא התפלל, לא קרא קריאת שמע, לא התפנה, כל אותו היום לא נח לרגע אחד. כמה זה 22,000 לחלק לשתים עשרה שעות? זה כ-1800 לויים לשעה, יוצא שלושים לויים לדקה, יוצא, לוי לכל שתי שניות, בלי שום הפסק! לא שבשמונה עשרה אלף הוא התנשם ולקח פסק זמן, אלא, זה כסדר, מהראשון עד העשרים ושתים אלף, שתי שניות ללוי. אתרוג אי אפשר בשתי שניות לנענע לששה צדדים… ומפה לומדים שהיה לו כֹח, "הכהן הגדול מאחיו" שהיה בעל כח? הרי זה היה נס על טבעי?

הוא אשר אמרנו – שאם לוותה אותו סייעתא דשמיא, ונתנה לו כֹח, זה כֹח שלו, כמו ששרירים זה כֹח שלי, כך גם אם זכיתי לסייעתא דשמיא בכֹח מעשי, השכינה מלווה אותי, אז למעשה זה נחשב לכֹח שלי!

ממשיך שם המדרש ואומר, (זה גמרא מפורשת נדרים לא) בוא וראה כוחם של כהנים.

אני אסביר את מה שאנו עומדים לומר. הכהן היה עולה לַ'סובב' של המזבח, היה מולק את עולת העוף, היה ממצה את דמה על קיר המזבח. עולת העוף הייתה נעשית למעלה כמו חטאת בהמה, הזאת הדם שלה היה למעלה מחוט הסיקרא, היה מסיר את המוראה והנוצה שלה, והיה מקטיר אותה המזבחה. ומה היה עושה עם המוראה והנוצה? הוא היה זורק אותם במקום של הדשן, כלומר, במזרח-דרומית למזבח. כל בוקר היה כהן עולה למזבח, ולוקח מחתה של דשן, ויורד, ושם אותה בצד דרומית מזרחית של המזבח, והיה הדשן נבלע במקומו. באותו מקום, זרקו כהנים את המוראה והנוצה של העוף, אחד הניסים שעשו במקדש.

כשהוא מלק בקרן דרומית-מזרחית, זה היה ממש מתחתיו, היה זורק מתחתיו, והיה נבלע במקומו. מה קורה כשהמקום היה תפוס, והיה עומד בקרן דרומית מערבית, אז היה מולק שם את העוף, והיה צריך לזרוק את הנוצה לכל רוחב המזבח, כמה היה זורק? שלושים אמות, שזה כשישה עשר מטרים. מילא אם זה היה שוקל קילו, אולי אפשר, אבל מוראה ונוצה הרי משקלם קל ביותר! קח נוצה ותזרוק אותה שישה עשר מטר, תנסה לזרוק שלושה מטרים… וכותב השפת אמת שמפה למדנו, שאסור לקשור לזה דבר כבד יותר, צריך לזרוק את המוראה והנוצה בלבד. איך אפשר? כוחם של כהנים! מה זה שייך לכֹח? קח תותח ותמלא אותו בחומר נפץ, ושים בראשו נוצה, לאיזה מרחק יִרה התותח את הנוצה? סביר להניח שהיא לא תעוף, היא תיפול במקומה. אז מה שייך לומר שזה כוחם של כהנים? והתשובה: סייעתא דשמיא! במרום רוצים שהנוצה תמצא את עצמה במקום הדשן, אז מביאים אותה למקום הדשן. אבל אם אתה הוא הזוכה לסייעתא דשמיא, היא נזקפת לזכותך, וזה נקרא שאתה זרקת למרחק של ששה עשר מטר, וזה נקרא כוחם של כהנים.

יש מדרש שאומר: היכן מצאנו שלמשה היה כח רב? מכך שלקח מלוא חופניו פיח כבשן, וזרק השמימה. הוא זרק פיח, וזה עלה עד כיסא הכבוד. הבה נתבונן – יהיה לך את הכֹח הגדול בעולם – תיקח פיח ותזרוק, זה יעלה עד כיסא הכבוד, עד לשמים? אלא ודאי, שממרום העלו את זה עד כיסא הכבוד, ואחר כך הפיצו את זה בכל מצרים, אלא שכאמור – זה נקרא למעשה שהוא זרק.

אני רוצה להדגיש את הנקודה, כי היא אבן תשתית בחיינו. כשבשמים נותנים לך כֹח הוא שלך, ואם הקב"ה אומר שהוא ילוה את האדם, אז משמים נותנים לאדם כֹח שילווה אותו, וזה נקרא כוחו של האדם.

ניתן דוגמה נוספת. יש גמרא (שבת י.) שמסתמכת על פסוק במשלי (כה, ג) "שמים לרום וארץ לעומק ולב מלכים אין חקר", כלומר, כמה שהשמים גבוהים מהארץ, כך הלב של המלך מכיל יותר מזה, "לב מלכים אין חקר". אומרת הגמרא, אילו היו כל הימים דיו, וכל הקנים היו קולמוסים, וכל בני האדם לבלרים, והשמים יריעות, אין מספיקים לכתוב חללה של רשות. כותב רש"י עומק ליבו של מלך. כמה שיש לנתניהו על הראש, לטרמפ… אין לנו מושג מה שמונח להם על הראש להחליט, ושיהיה בכובד ראש, כמה משפטים, וכמה מלחמות, וכמה ארנונות, והכל ביום אחד. אין לנו מושג, מה מונח על הכתפיים שלהם. אז לכאורה הם בני אדם מיוחדים!

הגמרא בהוריות (יג) אומרת שאם שניים נפלו לים, מלך ותלמיד חכם, ויש לנו חבל אחד, את מי להציל, את המלך או את החכם? אם אפשר להציל את שניהם נציל את שניהם, אבל אם אפשר להציל רק אחד, נציל את החכם, כי לא כל אחד יכול להיות חכם, שָנים לוקח עד שמכשירים תלמיד חכם, אבל מלך, כל ישראל ראויים למלכות.

וצריך להבין, אם בשביל להיות מלך צריך לב יותר מהשמים עד הארץ, אם כל בני האדם יכתבו מה שמונח על המלך – לא מספיקים לכתוב חללה של רשות, אז איך אפשר לומר שכל ישראל ראויים למלכות? והתשובה: שנותנים מהשמיים את הכוחות הללו. ברגע שנתנו לך את התפקיד הזה – נותנים לך את הכלים, כל זמן שהנך מלך.

לאור זאת נבין ענין תמוה. הקב"ה הפציר במשה רבינו במשך שבעה ימים שיגאל את ישראל, והיה צריך לפתות ולשכנע אותו, עד שחרה אף ה' בו, ה' ירחם. כשהגיע משה לגיל 120, הקב"ה אומר לו סיימת את תפקידך, תעלה למרום. מבקש משה שיתנו את התפקיד שלו לבניו אחריו. הקב"ה אמר לו שיהושע הוא הראוי. והדבר מפליא, הרי אתה לא רצית, אז למה כעת אתה רוצה את זה לילדים שלך? והתשובה: משה סירב בתחילה בגלל שהוא ידע את גודל האחריות, אולם אחרי שמשה ראה לאיזה סייעתא דשמיא זוכים, אז אם נותנים כוחות, אז למה לא הילדים שלי?

רואים שמהשמיים נותנים לכל אדם כֹח למלא את התפקיד שלו, ואם אתה צריך להניף עשרים ושנים אלף לויים, תקבל כֹח לעשות זאת, וזה נקרא שאתה בעל כֹח כי זה ניתן לך, ואלו כוחות שמלוים אותך. ממילא יבין האדם שאין לו להתגאות במה שהוא עשה, במה שהוא השיג, זה לא אתה, לא בהתחלה ולא בסוף, למעשה הקב"ה עשה הכֹל.

סיפר לי רבי יעקב גלינסקי, כנראה המעשה מעשה שהיה, סיפר שיהודי ירושלמי חיתן את הבן העשירי שלו, רקד על השולחן, איזו שמחה גדולה… הוא נעצר, והשתיק את התזמורת, רבותיי הוא אומר, אני רוצה למסור הודעה: הקב"ה לא עזר לי לחתן את הילד העשירי! מהראשון ועד האחרון הקב"ה לא עזר. מה אתה מדבר, בלי הקב"ה? אומר להם, זה מה שאני אומר, הוא לא עזר לי, הוא עשה את הכל!…

מסתכלים אחורנית, אני עשיתי משהו? הרי הכל בסייעתא דשמיא, הכל למעשה בכוחו של הקב"ה.

אם ה' עושה את הכל – אז מה נידרש מאיתנו?

מאיתנו דורשים שניצור את הכלים לסייעתא דשמיא.

הסבא מקלם טבע את האמרה הידועה, שאין לך שאלה בהשקפה, שהתשובה שלה לא נמצאת ביציאת מצרים. יציאת מצרים, זה לוח המפתחות שלנו, לכל שאלה בהשקפה.

בין השאר שואל הסבא שאלה יפה כל כך: משה רבינו נצטווה לומר לאהרון להכות את היאור, ויהיה לדם. את העפר, ויהיה כינים. לזרוק פיח כבשן, ויהיה לשחין אבעבועות פורח בכל מצרים. להכות בים, והים ייבקע. נניח שיתנו לנו את המקל של משה רבינו, נכה בו את הכינרת, היא תיהפך לדם? נטה אותו על הים התיכון, זה יבקע עד קפריסין? מה עשה פה המטה? נזרוק פיח כבשן, זה יהיה לשחין אבעבועות בכל הארץ? אין ספק שלא! את הים בקע הקב"ה, "בוקע ים לפני משה" הקב"ה הפך את המים לדם, ואת העפר לכינים. אז בשביל מה נצרך המטה? הקב"ה הרי הביא את מכות מצרים כדי שנפיק מהם לקחים, ומה הלקח הנלמד מעניינו של המטה?

משיב הסבא מקלם: המטה היה תנאי. ה' כאומר – אני אהפוך את היאור לדם, אם אתה תכה במטה. אני אהפוך את העפר לכינים, אם אתה תכה. ובאמת, בשביל מה צריך את התנאי הזה, תגיד לפרעה שה' בעל הבית של העולם, והוא החליט להפוך את היאור לדם?

התשובה היא, מכות מצרים אינם לימוד לשעתם, אלא מלווים אותנו כל הימים. אדם עושה מלאכה כלשהי, ורואה ברוך השם ברכה במלאכתו. והוא מתחיל לחשוב שהוא עשה משהו, והאמת, שכלום הוא לא עשה, הקב"ה עשה הכל. אמנם אם אתה לא היית פותח את העסק, ועומד מאחורי הדלפק, וקונה סחורה, לא היה קורה כלום. אתה עשית, אבל הכל מכוחו. הפרנסה כתובה לאדם, אתה תעשה והוא יביא, וזה התנאי של הקב"ה, שאתה תעשה והוא יפעל – וברכתיך בכל אשר תעשה. כמו עם המטה, אתה תכה, ואני אהפוך את המים לדם. אבל זה לא יותר מהשתדלות, ואל תייחס לעצמך יותר ממה שעשית, כי הכל זה הוא ית'.

הסבא מקלם אומר, אם רוצים לקבל מושג על מה שאנחנו עושים, מול מה שהקב"ה עושה, איזה דוגמא נפלאה יש לו: אדם אוכל עגבנייה, הוא רעב עומד למות מרעב, נותנים לו עגבנייה הוא מתאושש, הוא חי, מה הציל את חייו? עגבנייה! איזה חלק יש לו בעגבנייה הזאת, מה החלק שלו מול של הקב"ה? אז כך, מי הוא זה שנתן את הזרע של העגבנייה? מי הוא זה שנתן לה לגדול? מי נתן לה שמש? מי נתן לה אויר? על כל זה אנחנו לא מדברים, כבר יש לו עגבנייה. אני לא מדבר מכֹח מי הוא לעס אותה, אלא אחרי שהוא לעס אותה… בית חרושת שלם עובד בקרבו כדי לעכל את העגבנייה, ולשדר אותה לכל הפינות שצריך להחיות, איזה חלק יש לו בכל זה? מה הוא עשה חוץ מהבליעה שבלע את העגבנייה? אם נתחיל לחשוב כמה חלקים יש לקב"ה בעגבנייה, ובעיכול שלה, לעומת מה שהוא עשה שהכניס אותה לפה? כלום, פסיק. אבל ככלות הכל, האדם מייחס לעצמו את כל הקרדיט, הוא לקח ואכל אותה… כמה האדם צריך להודות לקב"ה, וכמה מעט לייחס לעצמו.

לזה מרמזת התורה (בספר דברים יא) כאשר תבוא לארץ ישראל, ויהיו לך "בתים אשר לא בנית, וכרמים אשר לא נטעת, וכסף וזהב ירבה לך, ורם לבבך ושכחת את ה' אלוקיך" אתה מייחס הכל לעצמך! "וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא הנותן לך כֹח לעשות חיל". קודם כל, יש כאן רעיון נפלא של רבי ירוחם ממיר, מה עושים עם אדם ששכח את הקב"ה? שום דבר, זה מה שהתורה אומרת, "וזכרת" בסך הכל מה שאתה צריך לעשות, וזכרת, ולהבין שהכל ממנו, "כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל".

מה הפירוש בפשוטו של מקרא, "הוא הנותן לך כֹח לעשות חיל"? הוא נותן לך גבורה, כֹח, יכולת? בתרגום כתוב, דיהיב לך עצה למקני נכסי, זה לא רק שהוא נותן לך הצלחה בעסק, אלא מי נתן לך בכלל את הרעיון להקים את העסק, מי שתל לך את הרעיון? הקב"ה מהתחלה ועד הסוף!

אני חושב שסיפרתי בעבר, היה בחור בישיבת רכסים, שנה אחרי שנה ברוך ה' בחור טוב, שקדן, מתמיד, ונכנס לעולם השידוכים, וקצת לקח לו משאבים רוחניים, אין מה לעשות אבל לא הלך, שנה שנתיים, ושלוש. לבנתיים כל החבר'ה שלו התארסו, נשאר בודד, אלו שהוא קיבל את פניהם בבואם לישיבה בשעתו – כבר מתארסים… אף אחד כבר לא היה מוכן להיות איתו בחדר, האלטער מרכסים, הוא למד טוב, שלושה סדרים, אבל אז הוא החליט, שלא נעים לו שהוא נמצא בישיבה, ויוצא לפגישות וכולם יודעים, החליט ללמוד בחדרו סדר ג' ואז אם יצא לפגישה – אף אחד לא ידע על כך… בשלב הבא גמלה בליבו החלטה, יש קורס בחיפה שמלמדים כתיבת סת"ם, אז אולי כדאי לו לנסוע וללמוד, ובערב הוא יתאמן בזה, הוא יכתוב כמה מגילות, אולי יתחיל ספר תורה… אי אפשר לעשות דבר כזה בלי לקבל רשות מהמשגיח. הוא ניגש לרבי אל'ה לופיאן לשאול אם הוא מסכים. אף אחד לא יידע. הוא ינעל את החדר, ויעסוק בכתיבת סת"ם, האם הרב מסכים?

רבי אל'ה שומע ונחרד, למה לא סיפרת, למה אתה שומר ממני סודות? אני מבין שקשה לך, אתה צריך לקנות נעליים חדשות, חליפה חדשה, כובע חדש לפגישות, כנראה אין לך כסף… לא צריך בשביל זה לכתוב סת"ם, אני אדבר עם הממונה על הת"ת (ת'ומכי ת'ורה – גוף בישיבה שתפקידו לעזור לבחורים שאין להם) וייתן לך הכל. לא, הוא אומר לרב, אני לא נצרך, ברוך ה' ההורים שלי נותנים לי כל מה שאני צריך… אז בשביל מה אתה צריך את זה? שב תלמד! הרב, השיב הבחור, אדם צריך לדאוג לעתיד… אדם צריך להתחתן. שאל הרב – מי אמר שתתחתן? השמים נפלו עליו, מה הפירוש, אני רוצה להתחתן! נו אתה יודע שיש בחברון בחור בן חמישים, במיר יש שכבה שלימה בגיל הזה… שהרב יקח את המילים בחזרה, אם ירצה ה' נתחתן! אומר לו הרב, אם ירצה ה' תתחתן, ואז מה? אם ירצה ה' יהיו לי ילדים. – מי אמר שיהיו לך ילדים? יהיו לי בס"ד! אומר לו הרב, אני יכול להראות לך בכיס רשימה של זוגות שאני מתפלל עליהם לילדים, לא לכולם יש ילדים. – שהרב יקח את המילים בחזרה, בעזרת השם יהיו לי ילדים! טוב, בעזרת ה' יהיו לך ילדים, ואז מה? אני אצטרך לפרנס את המשפחה, כשיהיה לי 'מקצוע ביד' – אוכל לפרנס בזה את המשפחה. מי אמר שואל הרב שתפרנס מזה את המשפחה? לא כל אחד מוכשר, יש כאלו ששורש היד שלהם כואב וכו'… – למה הרב אומר כך, אם ירצה ה' אני אצליח בזה, ואתפרנס מזה בכבוד, למה הרב כל כך פסימי?

אמר לו הרב: אני מקנא בך כל כך! אתה כל כך בעל ביטחון! אם ירצה ה' תתחתן, אם ירצה ה' יהיו לך ילדים, אם ירצה ה' תצליח בפרנסה. אם אתה כל כך בוטח בהשם – אז תשב תלמד, והקב"ה יעזור לך! למה אתה צריך לחשוב 'מה יהיה' כשזה עוד לא קרה, תן לקב"ה לנהל את העולם.

יש מדרש מאוד ידוע שאומר רבי מאיר – אדם נולד כשידיו קפוצות, כאומר 'כל העולם שלי הוא', אני אשיג הכול, אני אגיע לפסגה, אני, ואני… וכשנפטר, נפטר עם ידיים פתוחות, כאומר, לא השגתי כלום. וצריך להבין – וכי אין אנשים שהשיגו דברים בחיים, גם ברוחניות, לא רק בגשמיות? למה להגיד שכולם עם ידיים פתוחות, יש הרבה אנשים ברוך ה' מסתכלים אחורנית ומרוצים. הרב אברמסקי זצ"ל ביקש שבלווייתו ישימו את כל הספרים שלו על המיטה שלו, חיבור על כל התוספתא… למה להגיד שאף אחד לא משיג כלום?

הנקודה, זה לא שאינך משיג, אלא לא אתה השגת, האדם חושב שהוא ישיג הכול, אבל כשהוא מגיע לרגע האמת, הוא מבין שאם הקב"ה לא היה עוזר לו ונותן לו את האמצעים, ומַקְרה לו את ההזדמנויות, ומסייע בידו בכל פניה בחיים שלו, היכן הוא היה היום? אז למעשה צריך לדעת, שהקב"ה עשה עושה ויעשה, מהתחלה עד הסוף.

זה נכון בגשמיות, ולא פחות ברוחניות. ישעיה הנביא אומר [כו-יב] "גם כל מעשינו פעלת לנו" הנביא מסתכל ואומר: ריבונו של עולם, כל המצוות שאנו עושים, וכי זה אנחנו בכוחנו? אני לא מדבר על המדרש שאומר, מי בנה לי מעקה לפני שנתתי לו בית, מי שם מזוזה לפני שנתתי לו חדר, מי מל את בנו לפני שנתתי לו בן, לא על זה אני מדבר. אני מדבר על מי שתל אותנו בעם ישראל, מי זה שנתן לנו את התורה, מי נתן לנו את הרצון לשמור את הכל, הקב"ה עשה את הכל, מהתחלה עד הסוף.

רבי שלמה ברעוודא מספר, שהוא היה חניך של רבי יחזקאל לונשטיין בארה"ב, והמשגיח עלה לארץ לישיבת מיר, ונתן לו הוראה שלא יעלה רק בעוד שנתיים, ובאמת כך עשה, והמשגיח כבר היה בפוניבז'. הרב ברעוודא הגיע לארץ וביקש מהרב לעשות במחיצתו את ליל הסדר, והרב הסכים. והוא התלהב שזכה… הרב וולבה אמר, שהרב יחזקאל לונשטיין הוא אחרון יוצאי מצרים, הוא האחרון שחי את הדבר כמי שבעצמו יצא משם…

הרב ברעוודא מאוד התאכזב, הרב לווינשטיין ישב ורעד, "מורא גדול זה גילוי שכינה" הוא ציפה לשמוע משהו, אבל רבי יחזקאל לא פנוי להשמיע, הוא יוצא ממצרים… כך עבר קטע אחרי קטע, עד שהגיע לקטע אחד והתפרץ. "בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם, תרח אבי אברהם ואבי נחור ויעבדו, אלהים אחרים, ואקח את אביכם את אברהם, מעבר הנהר, ואולך אותו בכל ארץ כנען, וארבה את זרעו, ואתן לו את יצחק. ואתן ליצחק, את יעקב" (יהושע כד) שאל רבי יחזקאל אני לא מבין, מי לקח את מי, הקב"ה את אברהם או אברהם את הקב"ה? בן שלוש גילה אברהם את הקב"ה, ודבק בו ומסר את נפשו על אמונתו, בגיל שבעים – או שבעים וחמש (- מחלוקת במדרשים) זכה לנבואה. כמעט שבעים שנה עבד אברהם את הקב"ה במסירות נפש, והפיץ את האמונה בה', וחי ניסים מופלאים. המשגיח התחיל לרעוד, היום, אנחנו מגלים את האמת, שהקב"ה עשה הכל, מי פתח את העיניים של אברהם לראות אותו? ריבונו של עולם עשה זאת.

ואכן המשגיח כיון לדברי הרבי מאיזביצה בספרו 'מי השילוח'. המדרש בתחילת פרשת לך לך אומר אברהם אבינו לֵמה הוא דומה? לאדם שראה בירה מוארת, ושאל הייתכן שהבירה הזאת בלא מנהיג? הציץ עליו בעל הבירה ואמר לו אני הוא בעל הבירה. מבאר מי השילוח שאברהם לא שאל האם יש מנהיג לבירה, כי וודאי שיש מנהיג, ואין ספק בדבר. רק לאברהם הציקה השאלה, למה אני היחיד שרואה זאת, למה אני היחיד ששואל, למה אני היחיד שמחפש אותו, איפה כולם? כולם עיוורים חוץ ממני? הציץ עליו בעל הבירה ואמר לו: אני הוא בעל הבירה, תראה, אני היחיד שהארתי את לבך לחפש, מה שאתה מחפש, זה בגלל שאני הערתי את לבך לחפש, ולכן אחרים לא מחפשים.

הבעל שם טוב הקדוש אומר: שבכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה. שואל הבעש"ט מי גילה את זה לחז"ל, ומי שומע אותה, ואם לא שומעים – בשביל מה היא יוצאת? ועונה: שהיא יוצאת ומתדפקת על הלבבות, ואם יש הרהור תשובה ליהודי זה בשל הבת קול הזאת, היא מעוררת אותנו לשוב, ואומרת "שובו בנים שובבים". הכל מהקב"ה, גם ההתעוררות שלנו. מי מדבר על הסייעתא דשמייא לעשות משהוא.

רבותינו אומרים הבא ליטהר מסייעים אותו, רק תבוא – תקבל סיוע. ואיזה? פתחו לי פתח כחודו של מחט, ואני אפתח לכם פתח שעגלות וקרוניות עוברות בו. מה היחס בין מה שאנחנו פותחים, למה שפותחים לנו? הגמרא אומרת (יומא לט.) אדם מקדש עצמו מעט מקדשין אותו הרבה, מלמטה מקדשין אותו מלמעלה, בעולם הזה מקדשין אותו לעולם הבא. אנחנו חווים את התוצאות, אבל יש לנו מושג, כמה סייעתא דשמיא מלווה אותנו?

אני לא מדבר על העזרה של האבות הקדושים, אבות העולם. הגמרא בסנהדרין (קז) אומרת לעולם אל יביא אדם עצמו לידי ניסיון, שהרי דוד מלך ישראל הביא את עצמו לידי ניסיון ונכשל. דוד שאל מדוע אומרים אלוקי אברהם ואלוקי יצחק וכו' ולא אלוקי דוד? דוד לא רימה את עצמו ואכן ראה שהגיע לדרגה שלהם, ומשום כך לא הבין מדוע אינו נמנה עמהם. והתשובה של הקב"ה הייתה, אותם ניסיתי, ואותך לא. אז תנסה אותי! ביקש דוד. ניסה אותו, ונכשל, "זמותי בל יעבור פי" הלוואי שלא הייתי מבקש, ושׂם 'זמם' לפי.

נשאלת השאלה: וכי דוד רימה את עצמו, הוא חשב שיוכל לעמוד ולא עמד? וכי הוא לא הכיר את הכוחות שלו?

הייתי בארה"ב, ונקלע לידי ספר שחיבר רב בארה"ב שאיני לא זוכר את שמו, אבל פתחתי אותו ומצאתי בו את התשובה, והיא יפה כל כך ונכונה כל כך. האמת היא, דוד המלך ידע שהוא מסוגל לעמוד בניסיונות בדיוק כמו אברהם אבינו, אחד לאחד. אין ניסיון שאברהם עמד בו ודוד המלך לא יכל לעמוד. אז למה לא אומרים אלוקי דוד? אמר לו הקב"ה, אותם ניסיתי. אז תנסה אותי! אני יכול לעמוד בכל הניסיונות! אז איפה הייתה נקודת הטעות שלו? הוא לא הבין שמה שהוא יכול לעמוד בניסיון – זה משום שאברהם אבינו מאחריו! אברהם נתן לנו כֹח לעמוד בניסיונות.

כדבריו הידועים של רבי חיים מוולוז'ין – בעשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו, הוא "אבינו", ונתן לנו כח. אתה יכול לעמוד בניסיונות כמו אברהם, אבל אם אתה רוצה לעמוד בניסיונות, אתה צריך לדעת שלאברהם לא היה 'אברהם אבינו' מאחוריו, ואם שוללים ממך את הכֹח הזה, אתה לא יכול לעמוד בנסיון.

זה לא הכֹח שלנו. לא הכֹח שלנו לעמוד בניסיונות, לא הכֹח שלנו להשיג את מה שאנחנו משיגים, הכול בזכותו של הקב"ה.

הכל נכון, אבל למעשה בשורה התחתונה, יש לנו את כל הסיוע מצד אחד, והכל מחושב למעשה כ'הכֹח שלנו'. יש אימרה של הבעל שם טוב כל כך ידועה, "ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו" (תהילים סב) אתה משלם לאדם את מה שהוא עושה. לא מובן, אם משלמים לאדם מה שהוא עושה, זה לא חסד, שורת הדין אומרת לשלם לו! אומר הבעש"ט אתה עשית? הרי הקב"ה עזר לך! כפי החלק המועט יש לך בהצלחה שלך, נשלם לך! כאן בא לידי ביטוי החסד המיוחד של הקב"ה, שהוא משלם כאילו זה היה מעשה שלו [כ-מעשהו – כ' הדמיון, כאילו היה זה 'מעשהו'], נותנים לו שכר על כל מה שעשה, למרות שלולא הסיוע, לא היה מצליח.

הגאון מוילנא תמה על דברי חז"ל 'יגעת ומצאת – תאמין'. אדם שיתייגע בתורה ובמצוות ישיג. מציאה היא דבר שלא עמלתי עליו, מדוע נקט התנא 'יגעת ומצאת', היה לו לומר יגעת והשגת!

התשובה היא – היגיעה עצמה היא מציאה, הקב"ה אומר הנותן לך כ'מציאה', הרבה מעבר למה שייגעת, הקב"ה נותן בתנאי שתיתן יד. ברגע שאתה רוצה ומתייגע, הקב"ה למעשה ייתן לך את הכל.

נסיים בסיפור מאד יפה, שלמעשה מסכם את כל מה שאמרנו.

מעשה בשני אברכים שהיו בפשיסחא. פשיסחא הייתה נקודת היגיעה, הלכו והתעלו, עד שנפרדו דרכיהם. האחד הגיע לגובהי מרומים, הרבי מקוצק, והשני אם מותר לומר – דשדש, לא הגיע, וזה חרה לו. למה חברי הגיע כ"כ גבוה, ואני לא השגתי את מה שהוא השיג? הוא לא התבייש, נסע לקוצק, נכנס לקודש פנימה ושאל את השאלה: רבי מנדל, הרי שנינו יגענו בפשיסחא, איך זה שאתה השגת ואני לא?

אמר לו הרב'ה מקוצק – הדרך של שנינו הייתה זהה, קפצנו ונפלנו, ניסינו לקפוץ גבוה יותר, ונפלנו עמוק יותר, ככל שהקפיצה גדולה יותר, גם החבטה גדולה יותר. אבל לא התייאשנו, ניסינו שוב ונפלנו, חגרנו את עצמנו, ושוב התקדמנו, וגלשנו אחורנית, מאה, מאתיים, אלף, אלפיים, כמה זמן אפשר לדרוש מהאדם… אבל אני הוא אומר לו, אני קפצתי ונפלתי, קפצתי ונפלתי, אלף, אלפיים, עשרת אלפים, עד שהעלו אותי! וכשמעלים אותך, אז מעלים אותך.

כלומר, הקב"ה רוצה לראות אם באמת אתה מתייגע, אם אתה באמת רוצה, אם אתה לא מתייאש. ואחרי שאתה עושה זאת, אתה צריך לדעת שהכל מכוחו, וזה הסוד של ו"קויי ה' יחליפו כֹח", וזה מה שהקב"ה רוצה מאתנו, שנדע שסייעתא דשמיא מלווה אותנו מתחילה ועד סוף, והיא נחשבת שלנו, ואנחנו מקבלים עליה שכר מצד אחד, ומצד שני, שנדע שזה לא אנחנו.

נחתום בשאלה הנפלאה עם התשובה הנפלאה של רבי איצל'ה בלאזר: בכל יום ויום יצרו של אדם מתגבר עליו ומבקש להמיתו ואם אין הקב"ה עוזרו אינו יכול לו, שנאמר "ה' לא יעזבנו בידו". שואל רבי איצל'ה: למה הקב"ה עשה כך, שהאדם לא יוכל להתגבר על יצרו בלי עזרת שמים?

והתשובה שלו הייתה – שאם הקב"ה היה עושה שהאדם יוכל להתגבר על היצר בלי עזרת שמים, הוא היה עלול להתגאות, ואומר לו הקב"ה, תדע, שזה לא שלך, אתה התגברת, אבל אני עזרתי לך.

נזכור – מצד אחד יש לנו הישגים, ומצד שני, אין לנו במה להתגאות, שהכל ממנו יתברך!

*

כל יהודי עולם ומלואו

[הרב ברוורמן עם תוספת]

שנה אחרי יציאת מצרים, בראש חודש אייר, ציווה הקב״ה את משה לפקוד את הגברים מגיל עשרים עד גיל שישים. הסיכום היה:603,550 איש. מפקד זה הפותח את ספר במדבר, נותן לו גם את השם ״חומש הפקודים״.

אך מלבד זאת, המפקד מזכיר לנו שעומדים אנו בפתחו של חג השבועות כפי שנפסק בשולחן ערוך: ״לעולם קוראים פרשת במדבר סיני לפני עצרת״. (או״ח תכ״ח ד׳)

מהו הקשר בין פרשת במדבר לחג מתן תורתנו?

מובא ב״טור״, רעיון מפתיע: המסר הגדול של פרשת במדבר הוא הספירה של העם. ומפני כן חשוב לקרוא לפני מתן תורה את העובדה שספרו ומנו את עם ישראל לפי הוראות השי״ת.

יש להבין: א. מהי מרכזיות נושא המניין של עם ישראל?

ב. ובכלל, מקשים המפרשים, לשם מה לספור אותם? במיוחד שרק חצי שנה קודם ספרו אותם ע״י מחצית השקל?

ג. יתרה מכך, – הרי התוצאה הסופית של המניין הייתה זהה בדיוק למספר מחציות השקל שנתרמו בספירה הקודמת? ד. מעל לכל האמור עולה השאלה, איך נושא הספירה קשור למתן תורה?

דברי הרמב"ן במנין בנ"י

רבים מהמפרשים מעניקים הסברים נפלאים. אנו נתמקד ביישובו של הרמב״ן הפותח צוהר חדש בהבנת עניין הספירה:

העוצמה הבלתי נתפסת של הערך האישי של האדם היחיד. הרמב״ן מעורר אותנו לשים לב לכמה מילים שלא הוזכרו בכל הספירות האחרות: ״במספר שמות לגולגלותם״ . לראשונה הצטווה משה לספור כל יחיד בפני עצמו. בעוד שבמפקדים האחרים היה יכול ראש המשפחה לדווח על מספר ילדיו ושמותיהם, או לתרום מחציות השקל עבור כולם, כאן היה הציווי להעביר כל אחד ואחד מול משה רבנו ולמנות אותו באופן אישי.

וז״ל: ״במדרש רבה ראיתי כך: ׳במספר שמות לגולגלותם׳ (שלא נאמר במפקדים האחרים), אמר הקב״ה למנותם בכבוד ובגדולה לכל אחד ואחד! לא תהיה אומר לראש המשפחה: כמה במשפחתך? כמה בנים יש לך? אלא כולם יהיו עוברים לפניך באימה ובכבוד ואתה מונה לגולגולתם״.

הספירה האישית נועדה להעביר מסר כביר: הקב״ה מבקש אותך, כן אותך, הוא כרת ברית עם האדם היחיד ולא רק עם כלל ישראל.

עד עכשיו עסק הקב״ה בהשראת השכינה על כלל העם, באמצעות מתן תורה והקמת המשכן, ועכשיו מתחיל שלב חדש בהשראת השכינה: הקשר עם הפרט.

הקב״ה מדגיש כי הוא בחר בכל יחיד בפני עצמו, ואת מה שאתה יכול לעשות למען השראת השכינה בעולם – איש לא יוכל לעשות מלבדך. מה שהופך את עם ישראל למה שהוא, זה לא רק משה ואהרן, אלא צירוף 603,550 איש שכל אחד מצווה לתת את ההיבט הייחודי שלו להשראת השכינה בעולם.

מעלת כל אחד

תובנה אדירה זו מחדד לנו בעל ה״עקדת יצחק״ בהקדמה לפרשת במדבר:

״נאמר ׳והייתם לי סגולה… ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש׳ לומר שכל אחד מהם יהיו לו חשיבות בפני עצמו כמלך וככהן… וזה טעם נפלא שיזכיר הכתוב לכל אחד בשמו וייחסו בשווה… כי כולם שווים במעלה, ומעלת כל אחד נפרדת ממעלת חברו״.

וכך מובא במדרש רבה (ז, ט): ״אמר רבי שמעון בן יוחאי: אילו היו ישראל חסרים אפילו אדם אחד, לא הייתה השכינה נגלית עליהן, דכתיב (שמות יט) ׳כי ביום השלישי ירד ד׳ לעיני כל העם על הר סיני׳. מעשה ברבי שהיה דורש בבית המדרש הגדול וכשהיה מבקש ליכנס, היה אומר: ראו אם נתכנסו כל הקהל, ומהיכן למד? ממתן תורה, דכתיב: ׳באמור השם אלי הקהל את העם ואשמיעם את דברי׳״.

לעתים שואל האדם את עצמו: מה החשיבות שלי? מה זה משנה אם אתגבר על תאווה קטנה? מה אני יכול להעניק לעמ"י שמשה רבנו לא נתן?

וכאן מגיעה התשובה: התורה ניתנה בגללך! אתה עם הניסיונות והאתגרים שלך שאין כמותם לאף אדם אחר, מעניק למתן תורה צביון ייחודי שאיש לא העניק. לא קיבלנו את התורה רק בגלל משה ואהרן, אלא גם בגלל דתן ואבירם, ואילו דתן היה מחליט שאינו רוצה לומר ״נעשה ונשמע״ או עסוק עכשיו ויתפנה עוד שבועיים – התורה לא הייתה ניתנת!

 

כוחו של כנר אחד

ארטורו טוסקאניני היה גאון מוזיקאלי ואחד מגדולי המנצחים במאתיים השנים האחרונות. הוא גם היה אדם בעל רוח ומצפון, התנגד באומץ לנאצים והגיע לארץ במיוחד כדי לנצח (בהתנדבות!) על ההופעה הראשונה של התזמורת הסימפונית הישראלית [אמנם ביחסו לילדיו היה אגואיסט מושלם והיה בעל אגו מנופח להחריד]. בסוף ימיו חי טוסקניני בניו-יורק והיה נפגש לעיתים עם סופר מיוחד שהיה אחראי על כתיבת הביוגרפיה שלו.

פעם אחת התקשר הסופר כדי לקבוע עם המנצח הדגול מפגש נוסף בו יראיין אותו לצורך כתיבת הספר. באופן מפתיע טוסקניני סירב. "מצטער, לא אוכל להיפגש. יש משהו מאוד חשוב שאני חייב לעשות באותו ערב!". הסופר הסתקרן מאוד וביקש לדעת במה מדובר. "התזמורת הסימפונית של ברלין מופיעה אז עם יצירה מופלאה של מוצרט. אני רוצה להאזין לה דרך הרדיו. בעבר ניצחתי על התזמורת הזו ויש לי חיבה מיוחדת כלפיה".

הסופר שמח מאוד וראה באירוע הזדמנות יקרה ללמוד כיצד מומחה כמו טוסקניני מאזין ליצירה, וביקש רשות להיות נוכח אז לצידו. המנצח הסכים ובלבד שלא יפריע לו להאזין.

בתום שעה ארוכה של ביצוע מדויק והמרהיב של היצירה שאל האורח את המָאֶסְטְרוֹ: "נו, כבודו, זה היה פשוט מושלם, הלוא כן?!". למרבה ההפתעה השיב טוסקניני בשלילה. "לא, זה היה חסר". "חסר?!" התפלא הסופר, "זה היה נשמע מדהים, מדוייק, מעורר השראה". "לא, לא", התעקש המנצח, "כַּנָר אחד היה חסר". "מנין לך זאת?!", תמה הלה, "וכי כיצד אפשר לדעת ממרחק של אלפי ק"מ אם מישהו אחד לא היה?!". אך טוסקניני התעקש בנחרצות על עמדתו, והם נפרדו זה מזה לשלום.

למחרת בבוקר התקשר הסופר אל המנהל של התזמורת בברלין ושאל אותו על האירוע של ליל אמש. "אה, הופעה מעולה ומרשימה ביותר היתה לנו", התמוגג המנהל, "הקהל עמד על רגליו דקות ארוכות ולא הפסיק להריע". "ובכל זאת", התעקש הסופר, "האם היה משהו שונה הפעם?". "בעצם, כן", השיב המנצח, "אנחנו תזמורת גדולה של 120 נגנים, מתוכם 15 כנרים. הפעם היו רק 14. אחד מהם הודיע לי ברגע האחרון שהוא חולה ולא יוכל להגיע". הסופר היה בהלם. איך ייתכן שטוסקניני הצליח לעלות על דבר זניח שכזה?! הביצוע היה נשמע פשוט מושלם! איזה בן תמותה עשוי לשים לב שנגן אחד מתוך 120 חסר?!

הוא לא התאפק ובמפגשם הבא שטח בפני בן שיחו את התמיהה. התשובה היתה חדה כתער: "כשאתה ואני מאזינים לסימפוניה -זה לא אותו דבר. אתה שומע אותה כאחד מן הקהל. אני שומע אותה בתור המנצח. וככזה גם כשכינור אחד איננו – אני מרגיש שמשהו חסר".

 

הדיבור בהר סיני – לכל יחיד!

במעמד הר סיני עמדו למרגלות ההר כשלושה מיליון יהודים ומיליוני נשמות ובהן נשמות הגרים. במעמד יחידי זה נגלה בורא עולם לעולם, העולם עצר את נשמתו, ובמעמד זה נתן הקב״ה לעמו את ״עשרת הדברות״:

״אנוכי השם א־לוקיך… לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני״, הניסוח הוא אישי ויחידני, למרות שעומדים כאן מיליוני אנשים. וזה המסר העצום ממעמד נשגב זה, החשיבות והעוצמה של כל יהודי באשר הוא. הקב״ה פנה כביכול בשפה אישית אל כל יהודי באשר הוא ואמר לו: ״אנוכי השם א־לוקיך״: אני האלוקים שלך ואתה המייצג שלי כאן בעולם י אל תביט ימינה לאיש שלצידך ולא שמאלה, אלא הבט למעלה אל בוראך ומשם הבט פנימה אל תוככי אישיותך, והפנם זאת, אתה ייחודי ויחידי. קח אחריות על עצמך ותפקידך בזה העולם.

 

הרב צדקה והתלמיד שלא למד

המעשה עם הרב צדקה והר"מ בפורת יוסף שהמליץ להרחיק בחור משום שאינו לומד, והרב צדקה שאל אותו האם התעניתָ בשבילו?? מי מאתנו חשב להפסיד ארוחה בשביל תלמיד? לרב צדקה הרי את זה היית עושה בשביל בנך, ומדוע לא תעשה בשביל אותו תלמיד?

כ״ק מרן אדמו״ר ה״בית ישראל״ מגור זצוק״ל לא הניח לאברכים החריפים להרחיק משורותיהם אפילו את מי שסרח ונכשל, כדי שלא לדחות אבן אחר הנופל, ומתוך ידיעה מבוססת שאם ירחיקוהו מן ה״שטיבל״ יפול לגמרי החוצה. סבור היה, שכל זמן שרגלו של זה דורכת על מפתן בית המדרש, אין להתייאש ממנו. שנינו במס׳ תמורה (י״א ע״א): ״האומר רגלה של זו עולה, פשטה קדושה בכולה״, מכאן רמז, שאפילו רק קידש רגלו בהליכה לבית המדרש, סופו שיתקדש כולו.

מרגלא בפומיה משם הרבי ר׳ זושא מאניפולי זי״ע שפירש את הכתוב בפרשת האזינו: ״כי דור תהפוכות המה״ — לעולם אין לדעת מה קורה עם איש יהודי, כן תהפוכות הוא, היום הינו חוטא ומחר ישוב ויתהפך פתאום ליהודי טוב ממש. מי מסוגל לחדור לנבכי נפשו של אדם מישראל שהוא חלק אלקי ממעל.

[״פאר ישראל״ (ירושלים תשנ״ח) ח״א, ע׳ קכ״ד]

 

שבע ברכות – אתם זוג יחידי בעולם!

רעיון עמוק זה אנו מוצאים בנוסח ה ״שבע ברכות״ שתיקנו חז״ל לומר תחת החופה ולאורך כל השבוע שאחריה. באופן חריג ושונה, הברכות הללו חוזרות אל נקודת ההתחלה של המציאות ומדברות על בריאת אדם וחווה. ״שהכל ברא לכבודו״, ״יוצר האדם״, ״כשמחך יצירך בגן עדן מקדם״, ועוד. מה הקשר בין שמחת חתן וכלה לבריאת אדם וחוה בגן עדן?

אומרים ע״כ בעלי החסידות. אנו מבקשים להעמיד את החתן והכלה על גודל הרגע,

להעצים בעיניהם את משמעות האירוע ומה מונח על הכף: אדם וחוה נבראו לבדם, שני בני אדם יחידים בכל הקוסמוס. וזאת למרות! שברמות האחרות של הטבע, הכל נברא יחד. כל הצומח וכל החי נברא ברגע אחד, אבל בכל הנוגע לאדם, נבראו בסך הכל שני יצורים בודדים.

אדם וחוה היו אמורים להבין שההיסטוריה מונחת על כתפיהם ואיש מלבדם לא יוכל לעשות את מה שהם אמורים לעשות. וזה המסר שעובר לכל חתן וכלה בכל הדורות: אתם בני הזוג היחידים בעולם כביכול, את הבית שאתם תבנו – איש מלבדכם לא יוכל לעשות.

 

האדם נברא יחידי – ואין דומה לו

הרעיון אינו נשאר ברמת התיאוריה, אלא בא לידי ביטוי במציאות מוכחת:

מעולם לא נוצרו שני אנשים שנראים אותו הדבר. זה פלא מדהים: לזוג הורים נולדים עשרה ילדים והרי כולם היו אמורים להיראות אותו הדבר. הרי כולם שכפול של אותו המקור.

ובכל זאת רצה הקב״ה לתת לכל אדם אופי ויופי משלו ומעולם לא נוצרו שניים זהים לחלוטין.

המסר הוא מהפכני: אתה אדם הראשון, את חוה הראשונה. כשם שהם היו מקוריים, גם אתם מקוריים.

 

הסמינר והאיש היחידי

סמינר ערכים בהונגריה נערך בעיירת נופש על גדות הדנובה. צוות ערכים נחת מהארץ ואליו הצטרף הצוות המקומי, המשתתפים עדיין בדרך. הגיע זמן תפילת המנחה אך חסר לנו יהודי אחד, עשירי למניין. המתנו בציפייה דרוכה, השמש כבר כמעט שקעה כשפתאום הגיע אחד המשתתפים ברכבו, יהודי שלא יודע מאומה על יהדותו, ונשוי רח״ל לגויה, משהו יידע אותו על הסמינר, והוא החליט להגיע בגפו. מיד כשיצא מהרכב עטנו עליו בשאלה: ״אתה יהודי?״ האיש השיב בחיוב. התנפלנו עליו בחיבוקים וגררנו אותו לתפילה ראשונה בחייו. הוא לא הבין מה קורה לנו, ומה קורה סביבו… ובטח לא ידע מהו סידור תפילה.

דוברי ההונגרית הסבירו לו בקצרה את המושג ״מניין״ והגישו לו סידור מתורגם לשפתו. הוא נעתר להצטרף, לקח את הסידור וקרא מתוכו בהתרגשות. בסיום הסמינר ביקש להביע את רגשותיו, הוא הסביר שמעולם לא הבין מהו יהודי ומהי יהדות. בסמינר הוא למד לאיזה עם הוא שייך ומה תפקידו היהודי והייעודי. ככלות הכל זה דורש ממנו לעשות שינויים מרחיקי לכת, אך הוא מאמין שהוא יעשה את הנדרש. יותר מכל הוא התרגש מ״קבלת הפנים״ שערכנו לו… כשהוא ראה איך התרגשנו לשמוע שהוא יהודי, וכשמסביבנו אלפי גויים ואין בכוחם להשלים מניין, הוא הבין מה כוחו של יהודי בודד.

 

למסור ציבור בשביל יחיד

הכוח העצום שיש בכל יהודי הוא לא רק במישור הרעיוני אלא גם בפסיקה ההלכתית!

אסור על פי ההלכה להרוג יהודי אחד בשביל להציל אלפי ורבבות יהודים!! וזאת מפני שערכו של היחיד אינו נופל מהרבים. ערך האדם הוא אינסופי, הוא בלתי מדיד ולכן אין דרך לקבוע מי שווה יותר – היחיד או הרבים. איננו מוסרים יחיד להציל את הרבים, משום שהוא באמת לא נופל מערך הרבים.

כל אדם נושא בקרבו ניצוץ א־לוקי אינסופי, והניצוץ הזה הוא בלתי מדיד, הוא אינו ניתן •להערכה וכימות. בדיוק כמו שערך של ילד אחד אינו נופל בעיני ההורים מערך חמישה ילדים. שכן ערכו של הילד אינו נובע ממשהו שניתן למדידה – מכישרון או ידע כזה או אחר. הוא נובע מניצוץ ההורים שבו וזה דבר בלתי מדיד.

גם הפוטנציאל המעשי של כל אדם הוא אינסופי ולעולם לא נוכל לדעת מה בכוחו של האדם היחיד לחולל,

ולכן אין ביכולתנו לקבוע שהרבים קודמים לו.

זהו א״כ המסר האדיר של ספר במדבר – ספר הפקודים. כהכנה לקראת חג השבועות. על כל יהודי לדעת ולהפנים את ייחודיותו ותפקידו בממלכת כהנים וגוי קדוש.

כפי שאומרים חז"ל במשנה [סנהדרין פ"ד, מ"ה] 'לפיכך נברא אדם יחידי, ללמדך שכל המאבד נפש אחד מישראל, מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא'.

סיפר הרב שמואל אליהו בן הרב מרדכי אליהו [קול צופיך]

 סיפר קצין צבאי בכיר: ההיכרות שלי עם הרב התחילה באמצע שנות ה-70, עוד בהיותי בחור בישיבה ולאחר מכן בשירות הצבאי שלי. לאחר מכן זכיתי להיות תלמידו של הרב ולקבל ממנו הסמכה לרבנות.

לרב אליהו זצ"ל הייתה אהבת ישראל אמיתית. כשעמדתי לפני גיוס, התייעצתי עם הרב והוא עודד אותי להתגייס ליחידה קרבית מאוד. את כל שירותי עשיתי באותה יחידה, ולפני כל יציאה לפעולות מסובכות ומורכבות הייתי מגיע אל הרב עם הצוות שלי, והוא היה מברך אותנו.

ביום מסוים מדינת ישראל קיבלה על מגש של כסף מידע מודיעיני מדויק מאוד והחליטה שצריך לפעול. הצוות שלי ואני היינו אמורים לבצע את אותה פעולה. בנינו כל מיני מודלים ותרחישים לפעולה, וכשהכול היה מוכן באתי לרב ואמרתי לו: הפעם זה יותר מורכב מכל המבצעים הקודמים. זה מסובך מאוד. הודיתי שאני גם קצת מפחד.

הרב עודד אותי, ואמר: אל תדאג, אני אתך כל הזמן. לכו לשלום, תחזרו לשלום, ה' אתך. אל תדאג. בסיום השיחה הוא לחץ לי את היד חזק ואמר: תזכור דבר אחד, לא מוותרים על אף יהודי אף פעם. אתה שומע? לא מוותרים על אף יהודי. הסתכלתי על הרב ולא הבנתי מה הקשר בין זה לבין הפעולה שאנחנו הולכים לבצע. הוא לא הסביר, רק לחץ לי את היד בפעם השלישית ואמר: לא מוותרים על אף יהודי.

כלי טיס של חיל האוויר לקחו אותנו לאן שלקחו, עברנו ממקום למקום והתקרבנו ליעד הסופי. בהיותנו במקום האחרון שמענו לעת ערב קולות בעברית תנ"כית שקוראים לנו במבטא ערבי כבד: הצילוני נא, הביאוני נא. יהודי אני, הצילו אותי.

זה לא היה תקין שזיהו אותנו. הדבר הראשון שחשבנו עליו הוא שיש כאן תחבולה. מלכודת. הארנו על האיש שקרא לנו והורינו לו להוריד את בגדיו [כנראה לודא שאינו חמוש או עם חגורת נפץ], הכנסנו אותו למקום שהיינו בו, והוא סיפר שכבר עשרים שנה הוא גר בכפר קרוב למקומנו עם אשתו ושני בניו. הם חיים כמו אנוסים, אנשי הכפר לא יודעים שהם יהודים. אם היו יודעים, היו הורגים אותם מיד. הוא ביקש: תוציאו אותנו משם והביאו אותנו לארץ ישראל.

זה לא פשוט להיכנס לכפר כזה להוציא את משפחתו. אם מדובר במלכודת, גמרנו על כל היחידה. בדקנו את המידע, הצלבנו דברים. בסופו של דבר זכרתי היטב את הדברים שאמר לי הרב מרדכי אליהו זצ"ל. נכנסנו לבית שלו בכפר בדרך מתוחכמת ושם פגשנו את אשתו ואת ילדיו.

בבית שלו ראיתי משהו שאם לא הייתי רואה אותו בעיני, הייתי אומר שזה סיפור מהסרטים. הוא היה נגר במקצועו, וחדר השינה שלו נראה כמו חדר שינה רגיל לגמרי. אבל הייתה שם דלת הזזה נסתרת שמאחוריה הייתה נישה קטנה ובה פמוטים, תפילין, חנוכייה, מגילת אסתר, ספרי קודש ותשמישי קדושה אחרים. כשראה את פליאתנו אמר: בחדר הקטן הזה היהדות שלנו. כאן אשתי מדליקה נרות שבת, כאן מדליקים נרות חנוכה, כאן קוראים את מגילת אסתר. מחוץ לחדר הזה אין זכר ליהדות. גם אין מזוזה. הוא ביקש שניקח את כל חפצי הקודש האלה לארץ ישראל.

לקחנו את חפצי הקודש, ויצאנו מן הכפר. מחוץ לכפר חיכו לנו כוחות אחרים, הם הביאו את המשפחה בדרך לא דרך למטוסים של חיל האוויר שהטיסו אותם לארץ ישראל. אנחנו המשכנו בדרכנו לביצוע הפעולה שהצליחה, ב"ה.

כעבור תשעה חודשים הרב ביקש שאבוא אליו עם הצוות שביצע את הפעולה. הגענו אל הרב ונכנסנו אל לשכתו.

היהודי הנ"ל היה שם. הרב ביקש מאותו יהודי: ספר לנו קצת על החיים שלך עד שהביאו אותך לארץ. אותו יהודי סיפר על החיים שהיו להם שם. איך הם שמרו שבת. הוא סיפר כי הם לא אכלו בשר או עוף במשך עשרים שנה, כי לא היה שוחט. התושבים האחרים קראו להם "המשוגעים של הכפר", כי הם לא אכלו באף בית אחר. אשתו טבלה כל פעם במעיין אחר שלא יזהו. הוא היה שומר שאף אחד לא יתקרב. כך הם שמרו על היהדות שלהם, ממש כמו האנוסים אבל בימינו.

לפתע שמתי לב שהרב אליהו בוכה. מעולם לא ראיתי את הרב בוכה, הוא הסתכל עלי, שם את ידו על כתפי, קרא לי בשם החיבה שלי ואמר: אני לא בוכה מצער, אני בוכה משמחה. אני שמח שיש לנו עם כזה!

 

*

הכר את מקומך!

[הרב ברוורמן עם תוספות]

ספר במדבר ־ חומש הפקודים, פותח בתיאור מספר בני ישראל לשבטיהם במדבר, מיקום חנייתם, ובסמל השבטים – ״הדגלים״. סדר הליכת בני ישראל במדבר נקבע על ידי הקב״ה: ״איש על דגלו באתת לבית אביתם יחנו בני ישראל״ (במדבר ב׳, ב׳). הקב״ה ציווה באיזה רוח יחנה כל שבט וכל דגל ומה יהיה סדר נסיעתם. כמו כן הקב״ה קבע את סדר חנייתם של בני לוי: משה ואהרון ובניו במזרח, בני קהת בדרום, בני גרשון במערב ובני מררי בצפון.

למדונו רבותינו שכל הנכתב בתורה לא נכתב לשעה, כי אם לדורות! אנו הנמצאים בארץ ישראל ללא חלוקת הארץ לשבטים, וללא הדגלים, מה מוסר ההשכל הניתן ללמוד מעניינם ותפקידם של הדגלים במחנה ישראל במדבר?

בעל ה״מאור ושמש״ זי״ע מלמדנו יסוד לדורות הנלמד דווקא מחלוקתם של השבטים למחנות ולרגלים, וז״ל:

״ונראה בזה דהן אמת שעם בני ישראל הקדושים צריכין להיות יחד בקשר אמיץ וחזק באחדות גמורה באהבה ואחווה ורעות, אך על כל פנים צריך האדם להתבונן ולידע ערכו ודוגמתו לאיזה איש יקרב את עצמו, כמו שאיתא במדרש: ׳צדיק כתמר יפרח׳ מה תמר זו יש בו פירות ויש בו עלץ ולולבין וגומר, כך ישראל יש מהן בעלי מקרא, בעלי משנה, בעלי אגדה, לכן צריך האדם להכיר ערכו באיזה מקום יהיה מקומו, ובין איזה אנשים יהיה מנוחתו, אשר יוכל להשיג ערך עבודתו ליוצרו״.

כלומר אם חפץ האדם לגדול ולפרוח, עליו להתבונן בעצמו מהו הסולם המתאים לאופיו, אישיותו, ורמתו, כדי לעלות לאט ובטוח בעבודת השם. והדוגמא לכך היא עץ התמר. יש בעץ זה שימושים רבים ומגוונים. לא הרי התמר כהרי הלולב, ולא הרי הלולב כהרי הענפים. כך על האדם להפנים את ייעודו ותפקידו המיוחד בעולמו של הק־ ב״ה. אך יש כאלה שלוקים בהפנמת אחד ממ״ח דברים שהתורה נקנית בהם והוא: ״המכיר את מקומו״… והם חושבים שזוהי הדרך הנכונה להתפתחותם החיובית. בא ה״מאור ושמש״ ומעמידם על טעותם:

״ואם מי שהוא בערך הגדולים לא יאמר אשב בין ׳קטני ערך׳ ושם אוכל להשיג עבודת הבורא ברוך הוא… אף שמדומה לו כן, ויוכל להיות שאמת אתו, על ידי שישפיל עצמו ישיג א־לוקותו, אף על פי כן לא יצא מגבול ערכו! אלא יצפה להשם יתברך שיהיה בעזרתו ויוכל גם כאן בין הגדולים לבא למדת ׳הכנעה׳. וכן קטן ערך לא יאמר אדחוק את עצמי לישב בראש קרוב לרב כדי שאשמע דברי א־לוקים יוצאים מפה קדוש מדבר לדעת עצה ומזימה לעבודת הבורא ברוך הוא, אלא ישב במקומו הראוי לו!! ואל ידחוק את עצמו יותר ממחיצתו ומצפה להשם יתברך שיהיה בעזרו ויוכל לשמוע דברי הרב אפילו בריחוק מקום״.

[הבחור שדחף את חבירו בטיש ואף נשען עליו, א"ל האדמו"ר יהודי זה ס"ת, איך אתה נשען על ס"ת? השיבו הבחור אם כן זה ס"ת על ס"ת, ומותר! א"ל האדמו"ר יהודי צריך לראות את חבירו כס"ת ואת עצמו אדם פשוט…]

נמצאנו למדים שהקניין ״מכיר את מקומו״, מכוון לאלה הטועים – הממעיטים בערך עצמם, ולאלה הטועים המטפסים מעל ליכולותיהם וממקמים עצמם במקום לא להם. ומביא לכך מקור ממדרש העוסק בחניית בני ישראל במדבר:

״כך מצינו שחנו ישראל רחוק מן הארון דרך מיל… ולא עלו במעלות לדחוק את עצמם שיהיו קרוב לארון, ושם היו חונים אהרן ומשה, ויכולים לשמוע מפיהם דברי תורה, רק כל אחד חונה במקומו הראוי לו.

אברך בא להוועץ עם רבו בענין רישום בנו לישיבה. בנו ניחן בכישורים בינוניים, אך אביו רוצה שילמד בישיבה למחוננים… ״האם כדאי ל׳הילחם׳ כדי להכניס את בני לאותה ישיבה?״ חייך אליו רבו ושאל: ״וכל זה למה?!״ השיב האב: הלא למדנו רבי מתיא בן חרש באבות: ״הווי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים״? ״ראה״, הבהיר לו הרב, ״לאריה יש ראש ויש זנב, הזנב של האריה מותאם לגוף האריה. אמנם זנב הוא, אך הוא חלק נצרך לגופו. אך אם תחבר לאריה זנב שועל, החיבור כמובן לא יעלה יפה וסופו שיושלך לארץ. חשוב על נפש ילדך ובחר לו ישיבה שבה הוא יוכל להתאים עצמו להיות חלק ׳טבעי׳ מבניין ישיבתו, כך שבבוא היום הוא יזכה להיות ׳ראש׳ ולא זנב לשועלים״.

משלי פרק כה ו)

אַל־תִּתְהַדַּ֥ר לִפְנֵי־מֶ֑לֶךְ וּבִמְק֥וֹם גְּ֝דֹלִ֗ים אַֽל־תַּעֲמֹֽד: (ז) כִּ֤י ט֥וֹב אֲמָר־לְךָ֗ עֲֽלֵ֫ה הֵ֥נָּה מֵֽ֭הַשְׁפִּ֣ילְךָ לִפְנֵ֣י נָדִ֑יב אֲשֶׁ֖ר רָא֣וּ עֵינֶֽיךָ:

מלבי"ם (ז) כי טוב אמר לך עלה הנה, אם תעמוד במקום שפל יאמרו לך עלה, וזה לכבוד, ואם תעמוד במקום גדולים ישפילו אותך לפני נדיב שראו עיניך אותו, וחשבת שאתה במדרגתו, ויהיה לך לבוז,

וגם ר"ל בזה עצמו שתשפיל עצמך לפני נדיב זה יגרום שיאמרו לך עלה, כי בזה יכירו כי ראו עיניך, שעיני שכלך רואים ומכירים נימוס ודרך ארץ, וכמ"ש השפלתך היא הגבהתך:

ומהיכן נתאוו לזה שכל אחד יכיר ערכו?

אמר המדרש: ״הביאני אל בית היין״, יכול אף על פי שרבים היו דחוקים היו, תלמוד לומר: ״שאנן והשקט״. ורומז: ״שירד הקב״ה על הר סיני עם כל המרכבות והן מלאכי ימין ושמאל מזרח ומערב, ואין שום מלאך היה משתוקק למקום חברו! ולא דחק את חברו לכנוס למחיצתו! כמו שאיתא שם יכול אף על פי שרבים היו דחוקים היו, רצה לומר, שהיו דוחקים זה את זה שאחד יכנס למחיצת חברו תלמוד לומר "שאנן והשקט״ רצה לומר – שכל אחד עמד במקומו ׳שאנן והשקט׳ אף שלכל אחד היה נדמה שבמקום חברו שם הוא התגלות השכינה יותר אף על פי כן לא זז ממקומו הראוי לו.״״

בעל ה״שם משמואל״ מחדד את חשיבות עניין ״המכיר את מקומו׳ הנלמד מהדגלים. וז״ל: ״נראה דכמו בגשמיות הדגל הוא לתועלת, שידעו המתפרדים לחזור ולמצוא את המרכז ולא יסתפחו למחנה האחר: כן הוא ברוחניות, שימשך לבו אחר שורש נשמתו, ובכלל זה שיעשה מה שעבורו בא לזה העולם לתקן!

וכן הוא ענין דגלי המלאכים. מחנה מיכאל באהבה, מחנה גבריאל ביראה, והמלאכים שאינם בעלי בחירה מעצמם הם נמשכים כל אחד לכל מה ששייך לו, ואין לו ענין כלל במה ששייך לחברו, ועל כן אין ביניהם לא קנאה ולא תחרות. וכן יהיו ישראל לעתיד כשיהיו ברום המעלה כתיב (ישעיה, י״א, י״ג) ״אפרים לא יקנא את יהודה״״. כי באשר יהיה כל אחד דבוק בשורש נשמתו, ימשך לבו רק למה ששייך אליו הן ברוחניות הן בגשמיות. וזהו מה שכתוב ״וחנו בני ישראל איש על מחנהו ואיש על דגלו לצבאותם״, היינו שיהיה לכל אחד נייחא על מחנהו ועל דגלו.

ולמעשה הכלי יקר בפרשתינו עומד על החיבור של כל רוח, שאינו מקרי, אלא בבחינת "כל עוף למינו ישכון ובן אדם לדומה לו

והחונים קדמה מזרחה דגל מחנה יהודה. טעם לסדר הדגלים על זה האופן כבר דברו בו הראשונים איש לפי שכלו, והקרוב אלי לומר בזה שהם על סדר ד' מדריגות הכוללים כל שלימות אנושי והם קנין החכמה, ואחריה קנין המדות, ואחריהם קנין הגבורה, ואחר כולם קנין העושר, כי כך סדרם הרמב"ם ורז"ל אמרו (נדרים לח.) אין השכינה שורה כ"א על חכם, עשיר, גבור, ועניו, כי הענוה ראש לכל המדות ע"כ הדגלים אלו שבאו להשראת השכינה אשר בתוכם סדרם ע"ז האופן איש איש על מעלתו לומר לך ראויין אלו שתשרה עליהם השכינה כי כל ד' מעלות אלו נמצאו בהם:

יהודה יששכר זבולון ראשונה יסעו, כי מהם תצא תורה ע"כ נאמר כפל קדמה מזרחה להורות כי מהם תצא אור התורה כי ביהודה נאמר (בראשית מט י) לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו. אלו ראשי גליות ונשיאי א"י (סנהדרין ה. עיי"ש) ואין מחוקק אלא תורה שנאמר במשה (דברים לג כא) כי שם חלקת מחוקק ספון. וכתיב (משלי לא ה) פן ישתה וישכח מחוקק.

והחונים עליו מטה יששכר שנאמר בו (ד"ה א' יב לב) ומבני יששכר יודעי בינה לעתים. מטה זבולון. שנאמר בו (שופטים ה יד) ומזבולון מושכים בשבט סופר.

ועוד שיהיה מחזיק ידי יששכר וע"כ לא אמר ועליו מטה זבולון, כי לא רצה לעשותו טפל למטה יששכר להורות שהלומדה והמחזיק בלומדיה שקולים המה, ונאמר בהם ראשונה יסעו. כי להם משפט הראשית במלחמה כי מלחמתן של ישראל אינן בחרב וחנית כי אם צריכין להיות חמושים מזוינים בה' חומשי תורה שנחלקו לז' ספרים דהיינו מזויינים, והיא כלולה במספר כ"ז אותיות כמספר ר"ת של יהודה יששכר זבולון לומר לך שזכות התורה מסייעתן במלחמה והם ראש דגל המורה על הנצחון:

דגל מחנה ראובן שמעון גד תימנה, שנקרא דרום על שם דר רום שהשמש דר ברומו כך כל הנכנע בטבע לסוף הקב"ה מגביהו וההכנעה ראש לכל המדות הטובות, ומדה זו היתה אצל ראובן כי הוא הודה ולא בוש במעשה בלהה כארז"ל (עיין סוטה ז ע"ב) מי גרם לראובן שיודה כו' כמו שמביא רש"י פר' וזאת הברכה (לג ז) וזה נמשך מן מדת הענוה כי כל גבה רוח הוא בוש מלהודות על האמת. ומן שמעון היו מלמדים וסופרים ועניים אשר בהם ההכנעה מצויה יותר מבזולתם, וכן גד היה בעל צדקה שנאמר בו (דברים לג כא) צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל, ר"ל כי משפטיו דהיינו עפ"י שורת המשפט לא היה צריך לילך כ"א עם ישראל ולא בראש החלוץ ועל צד הצדקה הלך לפניהם כצדקת ה' ההולך לפני מחנה ישראל וכדי שלא תאמר שמא מחמת גובה לבם הלכו בראש ת"ל (בראשית מט יט) גד גדוד יגודנו והוא יגד עקב. הגדוד הלך בענוה כעקב זה המורה על גדר הענוה שנאמר (משלי כב ד) עקב ענוה יראת ה':

דגל מחנה אפרים מנשה ובנימין ימה ושלשים יסעו. כי מעלת הגבורה שלישית וכתיב בהם (תהלים פ ג) לפני אפרים ובנימין ומנשה עוררה את גבורתך וגו'. כי יוסף בכור שור. אשר לו הכח והגבורה, ובנימין זאב יטרף. וקנין זה הולך ופוחת כי מיום ליום תש כחו של אדם מצד התכת הליחה השרשית כי יום המות מתחיל מיום הולדו ע"כ חנייתם לרוח מערבי כי באותו רוח השמש הולך וחסר – [מקום השקיעה]:

דגל מחנה דן אשר נפתלי צפונה. אשר משם זהב יאתה ושלשתן היו בעלי עושר שנאמר (בראשית מט כ) מאשר שמנה לחמו וכתיב (דברים לג כג) נפתלי שבע רצון ומלא ברכת ה' היא תעשיר. ושבט דן עשה עגלי זהב בעבור רוב זהב שהושפע להם, וע"כ היה מאסף לכל המחנות. וקנין זה הפחות שבכולם לכך נאמר בו לאחרונה יסעו ופניית כולם אל השכינה שבאמצע כי כולם כאחד טובים כשמשמשין בהם לש"ש:

ויהודה ראש דגל כי הוא מלך ונקרא גור אריה. ע"כ דינו לילך בראש במלחמה וכן דן גור אריה. הלך באחרונה כי עיקר המלחמה פנים ואחור, וראובן בכור ראש דגל, וכן אפרים ראש דגל כי יוסף הבכור:

המעשה ברב יחזקאל אברמסקי ששאל את תלמידיו מהו הבע"ח הכי מוצלח וא"ל אחר שדחה תשובותיהם שכ"א חסר בו משהו, שהבע"ח הכי מוצלח הוא הברווז… גם שוחה, גם הולך, גם עף. הם גיחכו. אמר להם הרב אומר לכם מדוע אתם מגחכים, מפני שהברווז קצת הולך קצת שוחה, וקצת רץ… כולו נראה כמו בדיחה… כך מי שלומד קצת מזה וקצת מזה ואינו יודע מקומו, אין לו שום דבר מושלם.

ביאליק למד בוולז'ין ויצא להסכלה. הוא היה איש של רגש. הוא היה עושה ביום שבת "עונג שבת" חילוני עם שירים וכו' והיה יושב כאדמו"ר… אחד העם לעומתו – אשר צבי גינצבורג – גדל בבית חסידי, אך היה חריף ולמדן והסגנון החסידי לא התאים לו. היה צריך ישיבה ליטאית. ושניהם פרשו מן הדרך!

 

השפעה מאנשי מקומו

לימוד נוסף יש ללמוד מהתבוננות בסדר מיקומם של מחנות ישראל, סביב סוגיית ״מכיר את מקומו״: כאשר האדם מכיר את מקומו שסדרה לו ההשגחה העליונה, עליו להיות מודע גם להשפעת המקום עליו לטוב ולמוטב. כפי שמלמדים אותנו חז״ל על השבטים שהושפעו זה מזה, מהם לטובה ומהם לרעה, כפי המובא ברש״י: ״משה ואהרן ובניו״ – וסמוכין להם דגל מחנה יהודה, והחונים עליו יששכר וזבולון, טוב לצדיק טוב לשכנו, לפי שהיו שכניו של משה שהיה עוסק בתורה נעשו גדולים בתורה!״(רש״י ג׳, ל״ח) שלושת השבטים הללו ניצלו לטובה את שכנותם של משה ואהרון, למדו ממעשיהם וגדלו בתורה. ולעומתם שבט ראובן החונים תימנה הושפעו לרעה משכניו בני קהת. ״משפחת בני קהת יחנו וגו׳ תימנה. וסמוכין להם דגל ראובן החונים תימנה – אוי לרשע ואוי לשכנו, לכך לקו מהם דתן ואבירם ומאתים וחמשים איש עם קרח ועדתו שנמשכו עמהם במחלוקתם. רש"י שם.

ומתעוררת לה השאלה: מהי התביעה הגדולה על בני ראובן על שהושפעו לרעה על ידי קרח ומתוך כך נשרפו מאתיים חמישים ראשי סנהדראות, הם הרי חנו תימנה על פי הקב״ה, הם הרי לא קבעו באיזה רוח לחנות, לכאורה יכלו לטעון שאנוסים היו?!

מיישב הגר״א נבנצאל שליט״א:

אמנם, הקב״ה קבע את מקום חנייתם אבל לא קבע שהם יהיו ה״מושפעים״ ; הם יכלו להתאמץ ולהשפיע לטובה על בני קהת, או להתפלל לקב״ה שישיבם בתשובה שלמה. חז״ל לימדו אותנו ״הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע״(אבות פ״א, מ״ז), העצה הטובה ביותר היא להתרחק מהניסיון, אבל במקום שאי אפשר אחרת כמו כאן, על היהודי לנסות להשיב את שכנו בתשובה, או לבנות חומה של בידול רעיוני ממנו כדי לא להיות מושפע שלילית.

מסקנת הדברים: לכל יהודי יש דגל המתנוסס מעל ראשו, והוא מחויב להיות מודע לדגלו, להתבונן בו, ולעצב את אורח חייו בהתאם לאותו הדגל.

כשמודע היהודי למקומו, כשהוא יודע את דגלו, הוא יודע היכן למקם את עצמו מבחינה רוחנית. "יש מהן בעלי מקרא, בעלי משנה, בעלי אגדה".

ההתאמה בין תחום הכישורים והאופי לבין דגלו של האדם, מאפשרת לו להוציא מן הכוח אל הפועל את כוחותיו, לפרות ולהפרות את סביבתו. תודעה זו נוגעת גם לעמידתו של האדם מול א־לוקים. אל לו לאדם לפרוץ את גבולו בתחום זה, ולנסות להתייצב במדרגה שאיננו ראוי לה.

כדוגמת נגן המצילתיים בקונצרט היודע מראש כי במהלך ערב שלם, פעמיים או שלוש בלבד הוא יכה במצלתיים כף אל כף, אולם משעה שלנגד עיניו ניצבת המנגינה וההרמוניה, ולא יוקרתו האישית, הרי הוא שלם ושמח בתפקידו שניתן לו והוא איננו מבקש לפרוץ ולהרחיב את גבולותיו של תפקיד זה.

חג השבועות הבא עלינו לטובה, מוגדר ע״י בעלי המחשבה כיום הדין על חייו הרוחניים של האדם. יום שבו אנו יכולים לזכות מחדש ל״ותן חלקנו בתורתך״, לחלקנו המיוחד, המוגדר והמוכן לנו מאז מתן תורה. יהי רצון שנזכה לממש את חלקנו בתורה הקדושה. חג שבועות שמח.

 

*

השררה משחיתה

[מתוק האור]

ואתה הפקד את הלוים על משכן העדות (א, נ)

כתב ״בעל הטורים״: המילה ״הפקד״ מופיעה פעמים בתנ״ך, הפסוק שבו אנו עוסקים – ״הפקד את הלוים״, ופסוק בתהלים (קט, ו) ־ ״הפקד עליו רשע״.

האם יש קשר בין שני הדברים הללו – לוי ורשע?

אכן, אומר ״בעל הטורים״, קיים קשר ביניהם, והוא מה שאמרו: ״אין אדם נעשה שוטר מלמטה אלא אם כן נעשה רשע מלמעלה״. ובפשטות נראה שכונת דבריו היא לומר, כי מי שמתמנה לתפקיד של שררה כלשהי, אין זאת אלא מפני שהוא נחשב לרשע למעלה. אלא שהדברים הללו קשים לאמרם, שהרי הלויים נתמנו לתפקיד של שררה, ואיך יתכן להכתימם בכתם של רשעות?

והאדמו״ר בעל ״אמרי אמת״ מגור זצ״ל, כתב לבאר את הדברים כך:

חז״ל אמרו (סוכה נב ע״א): ״כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו״, ואם כן, כשהלויים הופקדו על משמרתם במשכן, הם עלו לגדולה ונהיו גדולים מחבריהם שכן קבלו עליהם שררה, אלא שגם יצרם עלה והתחזק, וזהו שנאמר ״הפקד עליו רשע״, כי השטן הרשע מתגבר עליו מלמעלה ומקטרג עליו, ועל כך אמרו: ״אין אדם נעשה שוטר מלמטה, אלא אם כן נעשה רשע מלמעלה״, כי למעלה נוצר נגדו רשע השוחר למפלתו.

הסבר נוסף מובא ב״מעינה עול תורה״ מ״דעת זקנים״ (שם הר״י מסמבור), שלמאזנים .יש שני צדדים, הצד הכבד יורד, כידוע, למטה, והצד הקל עולה למעלה. וכשמניחים בצד אחד מצוות ובצד השני עבירות, אם המצוות רבות מן העבירות כף המצוות יורדת למטה וכף העבירות עולה למעלה, וכן להיפך – כאשר העבירות רבות, כף העבירות יורדת למטה וכף המצוות עולה למעלה.

ולפי זה, כאשר עולה האדם לגדולה, וכידוע מוחלין לו על על עוונותיו (סנהדרין יד ע״א), אם כן כף העברות שלו מתרוקנת ואז היא עולה למעלה, ולזה כונו כשאמרו: ״אין אדם נעשה שוטר למטה״, כלומר שנתמנה לשררה ועלה לגדולה, ״אלא אם כן נעשה רשע מלמעלה״, כלומר שצד הרשעות של מעשיו התרוקן כי מחלו על כל עוונותיו, וכף העבירות שבמאזנים שלו עולה למעלה…

עוד הסבר מובא ב״אוצר אפרים״, בשם ״בארות המים״ לרבי צבי הכהן מרימנוב זצ״ל, על פי המובא בגמרא במסכת חגיגה (ה ע״ב), שכאשר הגיע זמנו של רבי יהושע בן חנניה למות, שאלוהו תלמידיו: ״מה יהיה עם האפיקורסים?״ שכן רבי יהושע ידע להתנצח עמם ולהכניעם בויכוחים, וכשימות – מי יעשה את התפקיד החשוב הזה? השיבם רבי יהושע בן חנניה, אל דאגה, לאחר מותי גם דעתם תחלש, ועליה אתם תצליחו לגבר. וההסבר לכך הוא, כי ״זה לעמת זה עשה אלקים״ (קהלת ז, יד), אם ישנו רשע גדול בעולם, כנגדו ברא הקב״ה גם צדיק גדול. אם לא היה צדיק כמשה, לא היה גם רשע כבלעם. וכר גם כאשר ממנים לויים צדיקים לתפקידים שונים במשכן, כנגדם מתמנים רשעים לתפקידים נגדיים. ועל כך הביא ״בעל הטורים״ את הפסוק ״הפקד עליו רשע״, שכנגד ״הפקד את הלויים״ היה גם ״הפקד עליו רשע״.

עוד הסבר מענין כתב רבי יוחנן דוד סלומון שליט״א בספרו ״בעין יהודית״, על פי דברי המשנה במסכת אבות (א, י) האומרת: ״שנא את הרבנות״. וכמובן שרבנות אין הכונה דוקא לרבנות ממש, אלא כל תפקיד של שררה. ומדוע צריך לשונאו? מפני שמי שנושא בתפקיד שיש בו שררה, הוא קרוב יותר לחטא. אכן, לא כל השררות שוות בענין זה. ישנה שררה המשחיתה את נושאיה.

בעבר הרחוק היו מלכים רשעים, ששמו עצמם כאלקים, ואשר בעיניהם עריפת ראשים בככר השוק לא נחשבה למשהו מחריד. דוגמה אפינית לכך היא קטרינה הצארית, מנהיגת רוסיה, שכעסה על כך שנמנע ממנה לחצות את הנהר מפני שהגשר שעליו קרס. אמרו לה: ״אל תכעסי, עוד מעט יבואו חיילים וימלאו בנהר חול שייבשו, ותוכלי לעבר״. כעסה קטרינה והטיחה בהם: ״שימלאו את הנהר בחיילים ואני אעבור עליהם…״

זו היא השחתה הבאה מן השררה, הרואה באדם כלי שרת למלוי תאוותיה. היא זו שגררה למחשבה האבסורדית שהאדם פחות ערך הוא ביחס לחול, שכן הינו בר חלוף, ולכו אין כל בעיה להטביעו בנהר, ולעומתו לחול אין לו תחליף, ואם ישימוהו בנהר, מאין יבוא חדש?

[מרי אנטואנט אמרה "אם אין לחם יאכלו עוגות"… ניתוק מוחלט ממצב העם!]

אולם ישנה שררה אחרת, שאף שאינה משחיתה ממש את נושאיה, בכל זאת יש להתרחק ממנה, מפני שהיא מחטיאה את האדם, ומדרדרת את אישיותו. כל פקיד זוטר, כשהוא בתפקיד הוא מרגיש שהוא המנהיג, וככזה הוא עלול לנהוג בחוסר זהירות לפגוע ולהעליב. עליו להשתדל רבות ולהתאמץ בעבודת המדות כדי להמנע מכך, ולכך התכונו חז״ל כשאמרו: ״ושנא את הרבנות״.

ועל זה אמר ״בעל הטורים״ שכאשר אתה נותן לאדם תפקיד של שררה בידיו, זהו בדיוק כמו ״הפקד עליו רשע״.

כמה צריך ליזהר בכך – אומר הרב יוחנן דוד סלומון – שלא לנצל את מעמדך, שלא לפגוע במי שתלוי בך. וככל שהאדם בעל מדרגה וצדיק, הקב״ה מדקדק עמו יותר.

הנה, אחד מגדולי הצדיקים בכל הדורות, שעליו מעידה התורה (בראשית ו, ט): ״איש צדיק תמים היה״ – הוא נח. והקב״ה הפקידו על פרנסת העולם במשך שנה תמימה, בתקופת המבול. בתיבה, הוא היה השליט הבלעדי, הוא החליט מי יקבל אכל ומתי. ובכל זאת, אין מקום לחשוד בו שהיתה בו השחתת המדות שכן היה צדיק, ומלבד זאת הרי הוא ובניו עבדו קשה עשרים וארבע שעות ביממה, וכך העיד בנו של נח, שם: ״צער גדול היה לנו בתיבה, ברייה שדרכה להאכילה ביום האכלנוה ביום, שדרכה להאכילה בלילה האכלנוה בלילה״ (סנהדרין קח ע״ב), ופעם אחת שאירע איחור בזמן האכילה של האריה, הוא הכישו (רש״י בראשית ז, כג).

ולאחר כל התקופה הקשה שעברה עליו, כשנחה התיבה על הרי אררט (שם ח, ד), קרא נח לעורב ושלח אותו (שם ח, ז) לראות מה המצב מחוץ לתיבה. ומספרת הגמרא (שם), שהעורב לא רצה לצאת לשליחות, ואמר: ״רבך שונאני ואתה שנאתני״, כלומר הקב״ה שונא אותי שאמר להביא מהטהורים שבעה שבעה ומהטמאים רק זוג, ואתה, נח שונא אותי, שכאשר אתה שולח מישהו מהתיבה, אתה תופס דוקא אותי, והרי אם אמות בחוץ, המין שלי יכחד מהעולם. ואמר על כך ריש לקיש: ״תשובה ניצחת השיבו עורב לנח באותה שעה״. שהרי היה לו לשלוח את היונה שנכנסו ממינה שבעה שבעה! ומהמשך הפסוקים נראה שנח לא שעה לאזהרותיו של העורב, אלא: ״וישלח את העורב״ (שם).

והקב״ה כעס על זה (כמובא בילקוט שמעוני), ושלם לנח במידה כנגד מידה. ״על אחרים אתה רוצה לשלוט?!״, אמר ה׳ לנח, שמת עצמך אדון על זולתך? הבה ואראה שאינך אדון אף על עצמך! ; ככתוב (בראשית ט, כ-כא): ״ויחל נח איש האדמה וגו׳, וישכר ויתגל בתוך אהלה״.

הדברים אינם בדיוק לפי הבנתנו, מה שדרש ה׳ מנח הצדיק הוא בדקדוק עצום, אבל אנו נמצינו למדים כי השררה עלולה להשחית את האדם, ולא רק בשררה שיש בה שלטון על חלק מהעולם או מדינה, אלא אפילו משהו קטן כמו בני ביתו. השחתת המדות של האדם עלולה לבוא לידי בטוי דוקא בבית, או בעבודה כמלצר בבית אבות, למשל, שבחור צעיר יגער בזקן שיכול להיות סבא של אבא שלו ויאמר לו: ״שב בשקט, התור שלך עוד לא הגיע״. נורא ואיום. אבל גם זו שררה כלשהי, וגם היא מסוגלת להשחית, אפילו אדם טוב לב.

[לא בכדי התורה מצווה את המלך שיהיה לו ס"ת משלו מפני שהוא צריך הרבה יותר שמירה מאדם רגיל, בשל השררה הרמה והאפשרות הבלתי מוגבלות היכולות לגרום להשחתת המידות!]

לזה מזהיר אותנו ״בעל הטורים״ ואומר: דע לך, אדם, גם אם תקבל משרה תורנית, כמו אחד מהלויים, דע לד כי שררה יכולה להפוך למקור לרשע, שהרי רק פעמים מופיעה המלה ״הפקד״ – ״ואתה הפקד את הלוים״ ו״הפקד עליו רשע״. ״איו אדם נעשה שוטר מלמטה עד שנעשה רשע מלמעלה״. לא לחנם הורו לנו חז"ל: ״שנא את הרבנות״.

דברי רבי חיים פלאג׳י זצוק״ל, בספרו תוכחת חיים פרשת וארא דף ע״א. ודל, מעשה נורא, מה שנתגלה לי בחזיון לילה. זה שנים שנפטר עשיר אחד מעשירי עירינו שהיה תם וישר, מסגני לויה, ובתוך חודש ימים לפטירתו ראיתי אותו בחלום, שהיה לבוש בגדים נאים, ושש ושמח.

ושאלתי אותו, על מה זכה לכל הכבוד הזה. ואמר לי, שזכה לחיי העולם הבא, על אשר לא נשתעבד במשרתיו באכזריות ובקושי, כי אם ברחמנות, שלא היה מכביד עולם. זה תורף דבריו.

ושוב חקרתי בדבר, וידעתי נאמנה, שכך היתה מידתו הטובה, שלא לצער למשרתים שלו בשום שירות כבד. ולרחם עליהם בכל מה דאפשר. אשריו ואשרי חלקו עכ״ל. יעזרינו השי״ת לנהוג בדרכי התורה, ואז יהיה טוב לנו בזה ובבא.

 

אתתך גוצא – גחין ולחיש לה! גם אם אשתך נמוכה – הן פיזית והן מחשבתית – תוריד עצמך אליה ותתיעץ עמה! אם הקב"ה מתייעץ עם מלאכיו, אתה גם יכול להתייעץ עם אשתך!

אמנם, אין בררה, מכרחים להתמנות, אבל חייבים להזהר, ומאד מאד להתרחק מפגיעה בזולת ומכל תחושה של שררה.

מסופר [שמעתי מרצון]– על דוב, שהיה משוטט ביער להשיג טרף להשקיט רעבונו, היתה קשה עליו המלאכה כל היום לחפש אחר טרף, ביום מן הימים פגש את השועל,אמר הדוב לעצמו אומרים שהשועל הוא פיקח, אולי יהיה לו עצה טובה בשבילי, פנה לשועל וסיפר לו כמה שהוא עובד קשה להשיג טרף, אולי יש לך עצה בשבילי, אמר לו בודאי, במרחק קילומטר מהיער יש גן חיות, תפנה אליהם בבקשה שיקבלו אותך לגן חיות, והיה אם יקבלו אותך אמנם לא תהיה לך אפשרות לצאת משם לעולם, אבל יהיה לך חיים יפים לא תצטרך לעבוד להשיג טרף לעולם, תזדקן בכבוד, [ פה בישראל, יש אנשים שאין להם הרבה מה להפסיד, מחפשים שיעלילו עליהם עלילה, גונבים וכדו’, ואז נכנסים לכלא, פשוט בית מלון 5 כוכבים, אוכל כיד המלך, חופשות, הרצאות, ואפילו אפשר לצאת משם עם דוקטורט,] אמר הדוב קבלתי את העצה הנבונה שלך, לקח את הרגליים שם פעמיו לכיוון גן החיות, דופק במשרד של גן החיות, טוק טוק טוק, בבקשה תיכנס, שואל אותו המנהל מה בפיך? רצוני להתקבל לגן החיות, אוקיי נבדוק אם יש מקום… צר לי לומר לך, מיסטר דוב, אין מקום בכלוב של הדובים, אבל מה שכן יש מקום בכלוב של הקופים, התפרץ הדוב, אבל אני דוב אני לא קוף, איך אני אסתדר איתם? אמר לו המנהל אל תדאג אצלינו עוברים קורס מזורז שבוע שבועיים הסתגלות והתאקלמות חברתית, צ’יק צ’ק תסתגל לאורח חייהם של הקופים, כמה תרגולים של טיפוס מהיר וגמישות כמו של הקופים, אוקיי, העבירו אותו קורס עבר בהצלחה, הכניסו אותו לכלוב של הקופים, והנה לא עובר שבוע והדוב מקרקרת לו הבטן, הרי מה אוכלים הקופים? בננות, כמה גרעינים שהמבקרים של הגן חיות זורקים להם, זה לא מדגדג לו, החליט הדוב לצאת לסיבוב בגן חיות, והנה הגיע לכלוב של הדובים ערימות של אוכל כולם אוכלים, ולפתע מבחין באחד הדובים שמשתכשך לו במים להנאתו, ולא מתקרב לאוכל, שואל אותו הדוב למה אתה לא אוכל? ענה לו- אני אגיד לך את האמת אני בכלל לא דוב אני קוף, כשהגעתי לגן חיות לא היה מקום בכלוב של הקופים אז שמו אותי יחד עם הדובים, אמר לו הדוב א"כ מצוין בא נתחלף אני דוב ואתה קוף יותר מתאים שאני יהיה פה עם הדובים [כבר שבוע שהרעב מציק לי] ואתה תהיה עם הקופים, אמר לו הקוף מצדי אין בעיה, אבל יש כאן בוס הוא מחליט, תפנה אליו ותציע לו את ההצעה, מיד רץ הדוב למשרד נכנס התיישב על הכסא, שואל אותו המנהל מה שלומך מר דוב? אמר לו בקשתי שטוחה אני רעעעב בקושי יש אוכל בכלוב של הקופים, יצאתי היום לטייל בגן חיות ופגשתי קוף שנמצא בכלוב של הדובים ואני מעוניין להתחלף איתו, אמר לו המנהל אין דבר כזה אתה נכנסת לכלוב של הקופים אתה קוף נגמר הענין, קם הדוב בסערה תגיד לי אתה נורמלי אתה משוגע אין הגיון במה שאתה אומר יא-חמור? אמר לו המנהל אני אגיד לך את האמת אני חמור כשאני הגעתי לגן חיות לא היה מקום בכלוב של החמורים שמו אותי במשרד של המנהל…

לפעמים בעל השררה אינו אלא חמור… אז אל תתגאה, ותראה כיצד להתייעץ עם הסובבים אותך!

[כמה מוסרי השכל אפשר להפיק מהסיפור הזה, אבל המוסר השכל שנוגע לענייננו, דובלה דובלה, במה שהסכמת להחליף את הזהות שלך חרצת את גורלך, אם לא היית מסכים להחליף את הזהות שלך שאתה דוב, לא היית מוצא את עצמך סגור ומוסגר כאן בגן חיות, בכלוב של קופים, עם קרקורי בטן לכל החיים. אל תנסה להחליף את הזהות שלך לעולם ולהיות מה שלא אתה כמו אותו דוב שהלך והפך את עצמו לקוף, [כמו קוף אחרי בן אדם].ההכרה שהגיעו עם ישראל למרגלות הר סיני היא, שלכל שבט יש את הייחודיות שלו, את הדגל שלו שעל ידו אפשר להגיע להשראת השכינה כך כל אדם צריך לזהות את תפקידו וייעודו בעולם, לזהות את המאפיינים שלו, הייחודיות שלו כדי להגיע לעבודת ה’ יתברך. "איש על מחנהו ואיש על דגלו באתת לבית אבותם" (ב,ב,) כ"א צריך לאחוז את דגל אבותיו ולאורו ילך.]

 

*

הרחק משכן רע

[אוצרות התורה]

"משפחת בני קהת יחנו על ירך המשכן תימנה" (במדבר ג, כט). פירש רש"י: סמוכין לבני קהת היו שבט ראובן החונים תימנה, אוי לרשע ואוי לשכנו לכך לקו מהם דתן ואבירם ומאתיים וחמישים איש עם קרח ועדתו שנמשכו עמם במחלוקתם.

כתוב במשנה אבות (א, ז) נתאי הארבלי אומר "הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע". ביאר רבינו עובדיה מברטנורא: שלא תלמוד ממעשיו. ועוד שלא תלקה עימו במפלתו, דאוי לרשע ואוי לשכנו. שכך אמרו חכמים: כל המדבק ברשעים אף על פי שאינו עושה כמעשיהם נוטל שכר כיוצא בהם.

למה הדבר דומה? לנכנס לביתו של בורסי. אף על פי שלא לקח עימו כלום, מכל מקום ריח רע קלט והוציא עמו.

מדבריו למדנו שיש בשכן רע שני ענינים:

א. חשש שמא ילמד ממעשיו

ב. אפילו בלא חשש שילמד ממעשיו עצם הימצאות אצל הרשע הוא איסור ואוי לרשע ואוי לשכנו.

 

שמא ילמד ממעשיו

בדברים דלהלן נלמד את חומרת הדבר בהימצאות בסביבה שאינה של תורה אפילו לתנאים קדושים בעלי רוח הקודש, וקל וחומר לנו אזובי הקיר.

מסופר בחז"ל (אבות ב, ח) על רבי אלעזר בן ערך שהיה אחד מחמישה תלמידי רבי יוחנן בן זכאי ועלה על כולם ואם היו כל חכמי ישראל בכף מאזניים ורבי אלעזר בן ערך בכף השניה מכריע את כולם.

 

כל זמן שרבם היה קיים היו יושבים לפניו. כשנפטר, הלכו להם.

רבי אלעזר בן ערך אמר: אלך לדיומסת, מקום יפה ומים יפים ונאים. ושאר התלמידים אמרו: נלך ליבנה, למקום שתלמידי חכמים מרובים אוהבים את התורה.

הלך רבי אלעזר בן ערך עם אישתו לדיומסת. המתין רבי אלעזר לחבריו ותלמידיו שיבואו אליו.

לבסוף כשלא באו, ביקש ללכת אצלם ולא הניחתו אישתו. אמרה לו: מי צריך למי? אמר לה: הם צריכים לי. אמרה לו: הפת והעכברים, מי דרכו ללכת אצל מי? הוי אומר העכברים הולכים אל הפת!

שמע לה ונשאר שם. הוא שהלך לדיומסת מקום יפה ומים יפים ונאים -נתמעט שמו בתורה. הם שהלכו ליבנה מקום שתלמידי חכמים מרובים ואוהבים את התורה – נתגדל שמם בתורה. (אבות דרבי נתן יד. ילקוט שמעוני קהלת).

 

ואמרו חז"ל (שבת, קמז) כשהגיע לדיומסת נמשך אחריהם ונעקר תלמודו. כשחזר ובא לקרוא בספר תורה, טעה וקרא "החרש היה לבם" במקום "החדש הזה לכם", עד שביקשו עליו רחמים וחזר לו תלמודו ואז אמר את המשנה "רבי נהוראי אומר הוי גולה למקום תורה ואל תאמר שהיא תבוא אחריך שחבריך יקיימוה בידיך ואל בינתך אל תישען" (אבות ד, יג).

(תוספת מידידי ר' טל חן: אפשר לומר שהתנא הביא פסוק זה ממשלי, שאומר לנו שלא להישען על בינתנו שלנו ולעשות דברים חדשים שלא עשו אבותינו- כמו ללכת לדיומסת ולחכות לתלמידים שיבואו. אלא על בינתך אל תישען. אז על מי כן אשען? איך אדע כיצד לנהוג בחיי? ורומז לנו התנא את התשובה מפסוק: ו'אל ב'ינתך א'ל ת'ישען ר"ת אבות. עליהם כן תישען, ואל תעשה כל מיני דברים חדשים, אלא ראה מה עשו אבותיך וכך תעשה)

וכתב הגאון רבי חיים פלאג'י זצ"ל בספר "עיני כל חי" דע כי כוונת רבי אלעזר בן ערך היתה לטובה, יען כי במקום יפה ומים יפים ואויר זך מועיל מאוד להתחכם בתורה. אמנם חבריו דעה אחרת היתה בהם כמו שאמר רבי יוסי בן קסמא: "איני דר אלא במקום תורה" ולקיים: "והוי שותה בצמא את דבריהם" דאפילו אין לו מים לשתות במקום שמצויים התלמידי חכמים לא תזוז משם, וסוף דבר הם צדקו.

 

מוסר השכל עצום למדים אנו מכאן גם אדם שמלא וגדוש בתורה ויראה ושמו הולך מסוף העולם ועד סופו המכריע את כל החכמים, אין לו להישען על בינתו וצריך להתרחק משכן רע שלא ילמד ממעשיו.

 

דהרמב"ם (הלכות דעות דעות פרק ו, הלכה א) כותב שדרך בריאתו של אדם, אפילו הצדיק ביותר להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו ונוהג כמנהג אנשי מדינתו.

דבר זה למדים אנו מעוד תנא קדוש במשנה אבות (פרק ב, משנה ה) כתוב "הלל אומר אל תפרוש מן הציבור ואל תאמן בעצמך עד יום מותך" כתב ה"תוספות יו"ט" שהלל המוזכר כאן אין זה הלל בן בנו של רבי הקדוש כפי שסובר הרמ"ע מפאנו ז"ל, אלא זה הוא הלל הזקן המובא בפרק א' באבות וכן פירש רש"י.

וכן כותב בעל ה"שואל ומשיב" בספרו "דברי שאול": ולפי עניות דעתי באמת שזה הלל הזקן. ואמר הלל אימרה זאת על מנחם חבירו, דהנה אמרו במשנה (חגיגה טז, ע"א) הלל ומנחם לא נחלקו יצא מנחם ופירש מלהיות חבירו של הלל ונכנס שמאי להיות אב בית דין תחתיו. שאלה הגמרא להיכן יצא מנחם, ואמר אביי: יצא לתרבות רעה. ורבא אמר: יצא לעבודת המלך. וכפי הנראה דברי שניהם אמת, שמתוך שיצא לעבודת המלך ופירש מן הציבור וסמך על חוכמתו כי רבה שלא ישחת ויתקלקל, ובאמת לא היה כן ויצא לתרבות רעה. וזה שאמר הלל: "אל תפרוש מן הציבור ואל תאמן בעצמך עד יום מותך" כן נראה לפענ"ד ואם שגיתי ה' יכפר בעדי. עד כאן לשונו הטהור.

וזה אשר מצינו אצל ראש אומתנו אברהם אבינו על אף כל גדולותו העצומה, ושהיה מגייר גרים ומקרב הרחוקים לאביהם שבשמים, לא היה מוכן להיות שכן ללוט בן אחיו וכן הרחיק את ישמעאל שלא יהיה שוכן עם יצחק ובספר "חומת אש" כתב שזאת הסיבה ששלח יעקב דוקא מלאכים אל עשיו אחיו ולא אנשים שלא יהיו בקרבת מקום עם רשע שמא ילמדו ממעשיו הרעים.

ובזה ניתן להבין את המעשה עם רבי יוסי בן קסמא (אבות פרק ו משנה ט) שסירב לאותו אדם שהציע לו לבוא למקומם ויתן לו אלף אלפים דינרי זהב ואבנים טובות ומרגליות. ואמר לו: אם אתה נותן לו כל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות שבעולם איני דר אלא במקום תורה, כמו שאמר דוד: "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף".

דלכאורה יפלא מדוע סירב רבי יוסי להצעה נפלאה זו? היה לו לקחת כל הכסף והזהב ולהקים שם מקום תורה? ומדוע הביא לו את הפסוק: "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף" הרי לא הציע לו כלל להפסיק שם את לימודו?

אלא אמר הרב דסלר זצ"ל ("מכתב מאליהו" ח"ב ע"מ) "לרבי יוסי לא היה ספק לו שאם ילך לדור בשכונה שאין בה תורה שהוא יהיה מושפע מהם עוד לפני שהוא ישפיע עליהם. אצלו נחשב הצעה זו כבקשה להפסיק לעסוק בתורה ולכן סירב בכל תוקף והביא לו את הפסוק "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף".

ומכאן למד הרב דסלר מסר עצום בענין של קירוב רחוקים. כשרוצים להשפיע עליהם אין להתיישב במקומם, אלא הוא ישאר במקומו וישפיע עליהם מאור תורתו, דכיון שהוא נמצא במקום תורה אין כל כך סכנה שיושפע מהם כי סביבתו תגן עליו.

 

אוי לרשע אוי לשכנו

כתב רבי יהודה החסיד (ספר "חסידים" סימן תש"ש) וזו לשונו: צריך אדם שהוא ירא שמים כשמתפלל, לא יעמוד ולא ישב בתפילה אצל אדם רשע מפני שכשעומד אצל אדם רשע בתפילה יהרהר בהרהורים רעים ושכינה מתרחקת ממנו וכתיב "קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם" (ירמיהו יב, ב) וכתיב "עם נעלמים לא אבוא" (תהלים כו, ד) עם שהקב"ה מעלים עליו עיניו מהם שנאמר "ובפירשכם כפיכם אעלים עיני מכם גם כי תרבו תפילה אינני שומע" אוי לרשע ואוי ולשכנו. עד כאן דבריו.

 

ואפילו לאחר מיתה נאמר אוי לרשע ואוי לשכנו כפי שפסק השולחן ערוך סימן שפא אין קוברין רשע אצל צדיק אפילו רשע חמור אצל רשע קל וכן אין קוברין צדיק וכל שכן בינוני אצל חסיד מופלג.

 

וכתב בספר "חסידים" (סימן רכג) רשע אחד היה קבור בין ההרוגים, בא בחלום לאדם חשוב חי ואמר לו שיוציאוהו מביניהם שקשה לו ביותר.

עוד כתב (סימן תשה) מעשה בצדיק שקברוהו אצל מי שאינו הגון, בא הצדיק לכל בני העיר בחלום, הרעתם לי שקברתוני אצל בית הכיסא שריחו רע וקשה לי העשן, ושמו אבנים בין קבר הצדיק לקבר הרשע כמחיצה ומשם והלאה לא בא אליהם בחלום.

 

זהירות מסביבה רעה

סיפר יהודי מתושבי העיר לאדז' שבהיותו בחור צעיר בזמן מלחמת העולם הראשונה, היו נערים רבים בעירו עוסקים במסחר ואף הוא רצה להצטרף אליהם אולם אביו התנגד לכך בכל תוקף.

באותם ימים שהה שם ה"חפץ חיים" והחליטו הוא ואביו לעלות אל האכסניה בה שהה הצדיק ולשאול את פיו מה דעתו בענין זה.

שניהם הציעו לפניו את טענותיהם: האב טען שחושש שמא יתקלקל הבן, ואילו הבן טען לעומתו הלא אבי גם כן סוחר, ועבודה זו לא קילקלה אותו אם כן גם אני לא אתקלקל!

שמע החפץ חיים את טענותיהם פנה לנער הצעיר ואמר לו: שמע בני, מצאנו בתנ"ך פעם אחת בלבד שמוזכר בו עוף אכזרי והיא בת יענה. ומדוע אומרים אנו שהיא אכזרית? איזו אכזריות מצאנו בה?

אלא משום שטבעה של בת היענה חם מאוד, והיא אוכלת ומעכלת גם זכוכית ובטוחה שגם ילדיה הרכים יכולים לעכל זכוכית ונותנת להם לאכול ממנה, אבל איננה שמה על ליבה שעדיין רכים הם והזכוכית חותכת את גרונם ומתים.

כן הדבר גם לענינינו הפטיר החפץ חיים. אביך אומנם יכול לעכל את אוירת השוק ואין הדבר משפיע עליו לרעה.

אבל אתה עדיין נער רך וצעיר, עליך יכול להשפיע. על כן, שוב לבית המדרש ללמוד תורה וטוב לך בזה ובבא "בישישים חכמה".

 

מסופר על הגאון רבי אלחנן וסרמן זצ"ל הי"ד שבמהלך ביקורו בארצות הברית סמוך לפרוץ מלחמת העולם השניה הגיע להרבה ערים וקהילות יהודיות בהן פעל לטובת ישיבתו המפורסמת ברנוביץ.

ביקורו השאיר אז רושם רב ובאו אליו גם הרבה אנשים לבקש עצה ותושיה בפתרון בעיותיהם, שכן ידוע ומקובל היה כגאון בתורה וכאיש צדיק וקדוש.

בין אלו שבאו אליו לשאול בעצתו היה גם יהודי אחד מיוצאי גרמניה ושאלתו היתה: הואיל ויש לו בן שכבר הגיע לגיל חמש עשרה שנה והגיעה השעה ללמדו אומנות שהרי אמרו חכמינו ז"ל (אבות ב, ט) "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ".

ובכן הוא בא לשאול, או יותר נכון בא לומר מה בדעתו לעשות ולבקש את הסכמתו של רבי אלחנן.

רבי אלחנן ידע היטב שמכיון שמדובר ביהודי שבא מגרמניה, שם היתה מקובלת השיטה של תורה עם דרך ארץ, צריכים לדבר איתו בלשון רכה ובגמישות, ועל כן פתח ואמר לו: אתה בודאי צודק אין ספק שטוב תורה עם דרך ארץ, וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה. הכל אמת.

ברם מה דעתך על הענין של הכנסת בנו של אדם לבריתו של אברהם אבינו, האם זו מצוה? ודאי שזו מצוה גדולה! הן אמרו חכמינו ז"ל "גדולה מילה ששקולה כנגד כל המצוות שבתורה" (נדרים לב, ע"א) והלא כל כלל ישראל עומד על יסוד של בריתו של אברהם אבינו.

ואולם, המשיך רבי אלחנן בדבריו, מה הדין אם קרה חלילה שמתו אחיו מחמת מילה? הלא אסור למול. אמנם, בגמרא יש מחלוקת אם מתו שנים או שלושה, על כל פנים אם התברר שישנה חזקה אסור למול, זוהי ההלכה. וכל כך למה? כי כבר מתו אחיו מחמת מילה.

הרי שאפילו במצוה כה גדולה וכה חשובה אם מתו אחיו מפני שמלו אותם אסור למול את זה שנולד עכשיו. ואם אביו כן ימול אותו הוא יעבור עבירה שכן כיצד הולך אדם למול את בנו כשהוא מסכן בזה את חייו.

אם כן, אמר לו רבי אלחנן, הלא לא תאמר שמצות מילה פחותה וקלה מענין זה של לימוד אומנות ומלאכה לבן, והיום אנו חיים בדור ובמצב של "מתו אחיו מחמת מלאכה". כאשר שולחים ילד ללמוד מלאכה הוא עלול להתקלקל והנזק שנגרם דומה לפחות לענין של "מתו אחיו מחמת מילה" והלא ראינו בימים אלו שזוהי תופעה שכיחה שבנים מתקלקלים כשהם יוצאים מחוץ לכותלי התורה.

 

כך אמר לו רבי אלחנן. אבל היהודי לא קיים את דבריו ושלח את בנו למלאכה, וכמה אומלל ומסכן היה אותו האיש כי בנו לא הוציא את שנתו כי באמצע השנה שבה הוציא אותו מהישיבה חלה הבן לפתע ונפטר. שהיתה כאן בחינת גזירה שיצאה מלפני השליט, וכיון שאמר רבי אלחנן שדומה זה למתו אחיו מחמת מילה נתקיים הדבר ביהודי הזה.

 

[א.ה. ומעשה דומה היה עם הבבא סאלי שבעירו במרוקו הגיעו מהאליאנס ועשו רישום לבתי הספר שלהם שהיה רחוק ברוחו מרוח התורה הצרופה, והרב עלה עלה הבימה בשבת והכריז שכל מי שישלח ילדיו לשם לא ישלים שנתו. למחרת בית הספר נסגר. אף אחד לא העיז לשלוח את בנו לשם. הרב כידוע מעולם לא קילל. רק בירך. אלא שכאן יצא מגדרו כי ידע מה קורה כשישתו ממקום המים הרעים רחמנא ליצלן.]

 

 

 

 

*

 

לגולגלותם – לגלגוליהם

"כל זכר לגלגלתם" (במדבר א, ב)

כתב הרמ״ע מפאנו (בספרו ״עשרה מאמרות״):

משה רבינו היה מביט בכל אחד ואחד מבני ישראל, והיה צופה ברוח הקודש כמה פעמים יצטרך להתגלגל ולבוא לעולם, וזה רמז למלה ״לגלגלתם״ מלשון גילגול ועיבור, וכן היה מביט כמה דורות ואנשים יעמדו מכל אחד ואחד (עיין בשו״ת ״חתם סופר יו״ד סימן רצד שהאריך בדבריו).

 

כתב החיד״א זצ״ל (בספרו ״פני דוד״): עתה מדוקדק היטב לשון הפסוק ״כל זכר לגלגלותם״, כי ידוע שאמר האר״י ז״ל אשר דווקא זכרים רובם באים בגילגול, מה שאין כן נקבות שרובן אינן באות בגילגול.

 

מה טוב אם עיני כל אחד מבני ישראל היו כעיני משה, והיו מביטות ורואות את כל השתלשלותם בעולם, כמה פעמים היו בגילגול ומה עשו אז בהיותם כאן בעולם, ואת מה באו כעת לתקן. ואז לא היו מתרעמים כלל על הנהגותיו של הבורא, וכל העובר עליהם היו מקבלים באהבה ובשמחה.

ובזה הייתה מתיישבת השאלה המפורסמת והידועה, מדוע יש רשע וטוב לו צדיק ורע לו. אומנם רצון הבורא הוא שלא יראו דבר זה כדי שלא לשלול את הבחירה, אבל צריך האדם להאמין באמונה שלמה, שכל מה שעושה עימו הבורא, לטובתו ולתועלתו.

 

ראייה חלקית

אמר ה״חפץ חיים״ זצ״ל: שאלות האדם על הנהגת הבורא הנראות לו שלא בצדק ויושר, דומות הן לאורח שבא לבית הכנסת פעם ראשונה בחייו ורואה שגבאי בית הכנסת מכבד בעליה לתורה רק את היושבים בצד המערבי, בשעה שבכותל המזרחי יושבים יהודים מכובדים, ובא בטרוניא לגבאי מדוע עושה שלא כשורה ומעלה לתורה את האנשים הפחותים ואילו את האנשים המכובדים אינו מעלה לתורה…?

אומר לו הגבאי תלונותיך נובעות מפני שנמצא אתה רק בשבת זו ורואה אתה ראייה חלקית, אם היית נמצא כאן כמה שבתות קודם, אז כל תלונותיך היו נעלמות…

כך האדם, בא לעולם לכמה שנים בודדות, רואה דברים מוזרים לעיניו, ומתרעם על מראה עיניו, ושואל שאלות על הנהגת הבורא, אין זה אלא מפני שרואה הוא ראייה חלקית ואינו רואה את כל השתלשלות הדברים. אין לו מושג בגילגולים, מה עבר על הנשמה בעבר, ועל כן אינו יורד לסוף הדברים…

וזה מה שאמר הפסוק: (משלי כב, ב) ״עשיר ורש נפגשו עושה כולם ה' ".

בדור אחד נפגשים העני והעשיר. ותמהים: מדוע זה עשיר וזה עני? ברם אין אנו מסוגלים להשיג את סיבת הדבר, משום שכוח בחינתנו מוגבל, אך עלינו לדעת כי ״עשה כולם ה'״, הקב״ה עושה את כולם עניים ועשירים, ולעיתים העני שבדור הזה הוא עשיר בגילגול הקודם, וכן להיפך.

 

משפטי ה׳ אמת צדקו יחדיו

 

וכן ביאר ה״חפץ חיים״ את הפסוק ״משפטי ה׳ אמת צדקו יחדיו״ (תהילים יט, י): ידוע, כי עברות שבין אדם לחבירו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חבירו.

מי שחרף וגידף את חבירו או הכהו, ולא ביקש את סליחתו, אין לו תקנה עד שיוכרח לשוב בגילגול ולפייס את חבירו שחטא כנגדו.

 

כאשר האדם מגיע לבית דין של מעלה, ושומע שנגזר עליו לחזור ולרדת פעם נוספת לעולם התוהו, הוא בוכה וצורח בקול מר ומצטער על החטא שגרם לו עונש זה. במר בכיו הוא מתאונן על כך שנברא בגילגול הראשון עשיר ואביר לב, שכן רק בגלל זה היתה בו העזות להכות את חבירו או לגדפו.

אילו היה נברא עני, כך הוא ממשיך וטוען, בודאי לא היה מעז לחרף את חבירו ולהכותו, והוא מתחנן לבוראו לבל יכריחו לרדת שוב מהעולם העליון לעולם השפל.

לאחר שנוכח לדעת שאין עצה ואין תבונה לנגד ה׳, והוא מוכרח להתגלגל שוב לעולם הזה, הוא מתחנן שלכל הפחות ייברא בגלגול החדש עני ונכה רוח או בעל מום ובעל יסורים, ובאופן זה הוא מבקש להבטיח לעצמו שלא ישוב להתנהג בעזות כמו בגילגול הקודם.

אולם המקטרג בשמים ממאן לקבל את בקשתו, מכיון שבאופן זה לא תהיה תשובתו בבחינת תשובת המשקל, אלא רוצה הוא שייברא דוקא עשיר ושלם בגופו.

רק אחרי תפילות ותחנונים ולימוד זכות מצד פרקליטים טובים, מתקבלת לבסוף בקשתו להיברא עני או בעל מום, ואחרי לידתו הוא מתלונן על המצב…

דברים אלו מהוים תשובה הולמת, לתלונות בני אדם על רוע מזלם ועל הסבל שפוקד אותם בימי חייהם.

יתכן מאוד שאדם זה, שעתה מתאונן על מצבו, התחנן לה׳ קודם הבראו, שיברא עני ונכה רוח למען לא יחרף ויגדף את חבירו. גם יתכן שהוא עצמו השתדל בעמל רב לפעול שיהיה בעל מום, כדי שלא יוכל להכות את רעהו.

מעין דבר כזה במעשה הנפלא דלהלן:

כתב ה״חפץ חיים״ (בספרו ״נדחי ישראל״ פ״ג) נמצא בספרים הקדושים על הגאון בעל ה״לבוש״ שלכך זכה מן השמים לעשות החיבורים הנחמדים שלו והם ספרי הלבושים. שפעם אחת בימי בחרותו היה לו ניסיון גדול שבא אצל דוכסית אחת לסחור סחורה ופיתתה אותו לעבירה.

לא היה לו שום מקום להימלט ממנה שהיתה חצרה סגורה, אם לא תחת מקום בית הכיסא, וביזה את עצמו, ונס ונמלט דרך אותו המקום הבזוי הנ״ל, והיה לבוש אז בכמה מיני בגדים, וימאס וילכלך את כולן, ולכן זכה אחר כך מן השמים לחיבור הלבושים.

 

סיפור זה על הגאון רבי מרדכי יפה זיע״א בעל ה״לבושים״ ידוע בקרב הציבור. אמנם, חלק נוסף הקשור לאותו מעשה נורא לא ידוע כלל, ונתפרסם רק לאחרונה בספר תולדותיו של הרה״צ רבי לוי יצחק בנדר זצ״ל וכדלהלן:

הרב בנדר הנ״ל למד בבחרותו בישיבת מאקוב שבמחוז ורשא, ובתחילת קיץ תרע״ד הצטרף לישיבה בחור צעיר לימים בשם יצחק קרקובסקי, בחור זה היה עילוי עצום ובעל מוח חריף מאין כמוהו, ולמרות גילו הצעיר, כבן שש עשרה שנה, עלה על כל בני הישיבה בכשרונותיו המעולים, בחריפות בקיאותו וידענות רבה, רבי יצחק זה התברך גם בתואר זיו פנים מרשים במיוחד. פניו מאירות היו וזורחות ובעל מצח גבוה ומבהיק.

והנה באחד הימים הגיע אביו של רבי יצחק לישיבה, ולמראה פני האב נדהמו הבחורים, בעוד רבי יצחק גבה קומה היה, בעל פנים עדינות ומאירות, היה אביו אדם גוץ וגוון פניו שחור כפחם.

 

קשה היה לעלות על הדעת כי הלה אביו של רבי יצחק יפה התואר. מרוב השתוממות הפנה רבי לוי יצחק בנדר את התמיהה לרבי יצחק, הלה השיבו באומרו, סיפור זה תחילתו נעוץ עשרה דורות אחורנית…

משפחתו של יצחק התייחסה לגאון האלוקי בעל ה״לבושים״. וכאן סיפר לו יצחק את הסיפור שהובא לעיל עם הניסיון שעמד בו ה״לבוש״ כשברח מאותה דוכסית, והוסיף לספר: באותה שעה שניצל סב משפחתנו מאותו ניסיון קשה, נשא תפילה השמימה וכה היתה בקשתו: עשרה דורות הבאים שיצאו הימנו – מכוערים יהיו למראה, בכדי שלא יגרו עיני הבריות, ולעולם לא יגיעו לידי ניסיון בשל יופיים החיצוני…

עשרה הדורות הסתיימו אצל אבי – סיים רבי יצחק את הסיפור הנורא, ואילו ממני מתחיל הדור האחד עשר…

תואר מראה הפנים של הסב הקדוש שב ונתלבש איפוא בצאצא זה שכבר יצא מכלל אותה בקשה של הסבא קדישא הגאון הקדוש רבי מרדכי יפה בעל הלבושים באותה עת ניסיון… (״קדושת החיים״).

הרי לנו בקשה של אדם בבית דין של מעלה, לבוא לעולם עם פגם, כדי לא להיכשל.

 

על זה אמר הכתוב: ״משפטי ה׳… צדקו יחדיו״ אימתי צודקים משפטי ה׳? כאשר הם ״יחדיו״. כלומר כאשר מצרפים יחד את מצבו של האדם בעולם הזה, למה שנעשה עימו קודם יצירתו, או אז יוכח לעין כל, כי המשפטים אמיתיים הם, וכי עניותו- לזכות גדולה תחשב.

להלן מעשים מחז״ל שהקורא אותם, עומד ומשתומם על מה ולמה עשה ה׳ ככה, אבל כשמתבוננים בשורשם של דברים רואים איך שהכל מסודר ומתוקן להפליא, ואין קושיות כלל…

מסופר בגמרא (גיטין נח, ע"א): מעשה בבנו ובתו של רבי ישמעאל כהן גדול שנשבו בידי הגויים והכניסו אותם בלילה לזווגם יחד, והם לא ידעו זה את זה, ולא קרבו זה אל זה כל הלילה, ובבוקר כשהכירו אחד את השני בכו ומתו בבכיה עיין שם.

 

כתוב בספר ״גילגולי נשמות״ מהרמ״ע מפאנו (סימן עד) ששניהם היו גילגול של אמנון ותמר בני דוד המלך, ובאו עתה לתקן מה שעיוותו, והגם שתמר לא היתה צריכה לבוא שוב כדי לתקן [כי לא חטאה], אלא כשם שנפרעים מן המסובב כך נפרעים מן הסיבה.

 

עוד מסופר (שם נז, ע"ב. מדרש איכה פרשה א) על חנה ושבעת בניה שהמיתם המלך לעיני אמם, ואמרה להם: לכו ואמרו לאברהם אביכם, אתה עקדת מזבח אחד ואני עקדתי שבעה מזבחות, אתה ניסיון ואני מעשה, וגם היא עלתה לגג והפילה עצמה ומתה, מעשה מזעזע!

כתב הרמ״ע מפאנו (שם סימן יח) אמתלאי בת כרנבו אימו של אברהם אבינו (בבא בתרא צא, ע"א) באה בגילגול של חנה כדי לתקן את מעשיה הרעים.

ואיוב שסבל יסורים קשים ומרים היה גילגול של תרח, ועל ידי היסורים שסבלו תיקנו את עצמם.

 

עוד סיפרו חז״ל על חסיד אחד שמת ובא חזיר וגירר לשונו, וראה דבר זה אלישע בן אבויה ואמר: הלשון שהוציאה מרגליות של תורה מפיו כך, זו תורה וזו שכרה? ויצא לתרבות רעה! (קדושין לט). – כתב ה״חפץ חיים״ (שמירת הלשון שער הזכירה פ״ח) מי הוא אותו חסיד, ומדוע נענש בכזה עונש? אמרו חז״ל יוסף הצדיק כיון שהוציא דיבה רעה על אחיו, נתגלגל בחסיד ההוא ובא החזיר וגרר את לשונו וזה היה תיקונו…

 

הש״ך (סוף פרשת וילך) כתב: ידוע מה שאירע בפורטוגל שהכריז המלך שכל מי שאינו ממיר דתו ישרף באש, והיו מקצת מבני ישראל מוליכין בניהם ונשותיהם שמחים בתופים ובמחולות ומשליכין עצמן בבית השריפה וכו'.

והיה זה לפי שחיללו שם שמים בזמן השופטים, שנאמר ״ויעבדו את הבעלים״ (שופטים ב) באו בגילגול וקידשו שם שמים בפרסיה וכו'.

וה״חתם סופר״ (פרשת תצוה) כתב: אמרו חכמי הדור, שגזירת השמד וההריגות שהיה בשנת ת״ח המה מגזירת המן, אשר נתבטל בשעת הנס, ונתקיים עתה. ואולי היו גילגולי אותן נשמות, ומרומז במגילה ״ותכתוב אסתר המלכה״ כתיב ת׳ גדולה, ו״חור כרפס״ ח׳ גדולה, לרמוז על שנת ת״ח…

 

מעשה מופלא מובא בספר ״בית אל״: בעיר בגדד שבבבל היה תלמיד חכם שישב ימים ולילות ועסק בתורה באחד גגות הבתים, ולא פסיק פומיה מגירסה, והיה חשוב בעיני כולם, ואפילו הגויים היו מכבדים אותו ואת גדולתו, כי איש אלוקים קדוש הוא.

ויהי היום ומלך בבל יצא לרחובה של עיר. כל התושבים יצאו לקבל פניו, ואף היהודים עמדו ברחובות לראותו ולברך עליו את ברכת המלך, וגם התלמיד חכם ההוא עמד בקצה הגג לראות את פניו ולברך, והנה, בעת שנשען על הגדר נפלה לבנה אחת למטה למרגלות המלך…

כראות המלך את אשר קרה, הבין כי היהודי זמם להרוג אותו, ולכן זרק עליו את האבן, וחמתו בערה בו, ויצוו את שוטריו לתלותו על עץ במרכז העיר.

ויבואו אל המלך כל אנשי העיר לבקש על נפשו, ואף הגויים נשבעו שאין ליהודי ההוא שייכות כלל לעולם הזה, ואין ספק שלא עשה מעשה זה בזדון, אלא אנוס היה בזה. אולם המלך לא שעה אליהם וציוה שיתלו אותו, וכך עשו. ויהי צער גדול לכל היהודים על המעשה הנורא הזה, ועל כבוד התלמיד חכם שמת במיתה משונה שכזו…

 

בלילה, עשה אחד החכמים שאלת חלום על מה ולמה נגזר עליו הגזירה הנוראה הזו? והנה בא אליו אותו תלמיד חכם ויאמר לו: אל תצטערו עלי, מקומי מכובד מאוד בגן עדן, ומה שנגזר עלי מיתה זו, דע לך, שאני הייתי הראשון שזרק אבנים על זכריה הנביא, וכשבאתי לבית דין של מעלה פסקו עלי, שצריך אני לרדת לעולם הזה ולמות עשר פעמים על קידוש ה׳, ובזה אבוא על תיקוני.

כבר באתי לעולם תשע פעמים והומתתי על קידוש ה׳, וזו הפעם העשירית. כעת באתי על תיקוני, ושבתי אל מקומי… [א.ה. עיין בספרי 'משנת הגלגולים' ששם הבאתי מקבץ סיפורים מאדם זה שזרק את האבן הראשונה על זכריה הנביא, ועל כך שהתגלגל מאה פעמים עיין שם].

 

בספר ״חרדים״ מסופר: מעשה היה בקשטליה כי היו רגילים הגויים לקחת שור ולשחוק עימו להכות בו ולענות אותו. והנה בלילה קודם היום המיוחד לזה, בא לאחד היהודים אביו בחלום, ויאמר לו: דע בני שבעונותי הרבים גילגלו אותי אחרי מותי בשור, והוא השור המזומן למחר לעינוי וליסורים קשים בשחוק העם, לכן בני פדני והצילני שאברח טרם יהרגוני וטרם יטרפוני, ותפדני בכל ממון ואל תחוס על ממונך, ולאחר מכן תשחט השור ויצא כשר ותאכילנו לעניים בעלי תורה ובזה אזכה לתיקון. עד כאן דבריו. הרי לנו שאפילו שור לעינויים אין זה במקרה, אלא לתקן עוונות מגילגול קודם.

עיין עוד מעשה נורא בספר ״אוצרות התורה״ ויקרא, עמוד עח. וב״אוצרות התורה״ דברים, פרשת האזינו על הפסוק ״הצור תמים פעלו".

 

*

ועתה – עת לכל חפץ!

[מבוסס על יסוד ממתוק האור עמ' יז, עם תוספת מרובה. כמו"כ רעיון זה עם הרבה תוספות בדרשות לחג השבועות]

איש על דיגלו באותות לבית אבותם.

חז"ל אומרים משורר ששיער חייב מיתה. מדוע?

אמר רב פפא לאביי: מדוע לראשונים נעשו ניסים ולנו לא? והשיבו מפני שהם היו מוסרים נפשם על קידוש ה'. דוגמא: רב אדא בר אהבה שראה את אותה הכותית שהיתה לבושה כרבלתא בשוקא, סבר שהיא בת ישראל וקרעה ממנה.לאחר מכן התברר שהיא כותית ואמר לה: מה שמך?

אמרה לו: מתון.

אמר לה: מתון מתון, ארבע מאות זוזי שוויא.

וצריך ביאור היכן היא המסירות נפש? וכי תשלום של ארבע מאות זוז זו מסירות נפש בשביל גדול בתורה?

ובפרט שהגמרא אומרת שהוא אמר שאם היה נוהג במתינות היה מציל עצמו מהפסד של ארבע מאות זוז, משמע שהוא לא התכוון שיגרם לו נזק כלכלי בשל הענין… אז היכן המסירות נפש?

מבאר הגרמ"צ ברגמן על פי הגמרא (תענית כ, ע"ב) ששאלו תלמידיו לרב אדא בר אהבה במה הארכת ימים, [רבי שמעון מירוסלב השיב מפני שאף פעם לא שאלתי שאלות על הקב"ה, שמי ששואל קוראים לו לתת לו תשובות…] והוא השיב: מימי לא הקפדתי בתוך ביתי ולא צעדתי בפני מי שגדול ממני ולא הרהרתי במבואות המטונפות ולא הלכתי ארבע בלא תורה ותפילין, ולא ישנתי בבית המדרש ולא ששתי בתקלת חברי, ולא קראתי לחברי בחכינתו ויש אומרים בחניכתו.

הדבר הראשון שהזכיר הוא שמעולם לא הקפיד בתוך ביתו. רוב בני האדם אינם מקפידים בחוץ, לא נעים. אך בבית, הם מרגישים חופשי…

והנה רב אדא שזו מידתו, רואה אישה עם כרבלתא בשוק, כבוד ה' בוער בו, והוא קורע את בגדה מבלי לחשוש מה יאמרו!

הוא מסכן עמל של חיים, שמעולם אינו מקפיד, וכאן פתאום נוהג בהקפדה יתירה ואף קורע את בגדה, אין זה אלא מסירות נפש נפלאה!

מה היסוד שלומדים מכאן?

רובנו חיים על פי מסגרות קבועות. אני טיפוס חם, אני טיפוס קר, אני אדם רגשן, אני אחד ששומר דיסטאנס, אני טיפוס חסכן, אני טיפוס נדיב, אני טיפוס רגוע, אני מהיר חימה וכן על זה הדרך.

הבעיה של האדם הזה היא, שהוא אינו פועל על פי הנדרש ממנו, אלא על פי טבעו. ואז אם נדרש ממנו לעשות דבר שהוא היפך טבעו, הוא אינו מסוגל 'זה לא אני' 'אני לא הטיפוס' ושאר קלישאות.

עבדי ה' אנו.

משורר ששיער חייב מיתה. אפילו שאני אחד שאוהב לעזור, ואם אני רואה מישהו מנסה להגיף שער וקשה לו, אני מייד קופץ לעזור לו, בכל אופן – אל תפעל לפי טבעך – אלא לפי ציווי השם!

כך חיו גדולי הדור.

פעם ראו את הגרי"ס אוחז ביד אישה זרה בשתי ידיו, ומשוחח עמה. תלמידו לא ידעו נפשם מרוב תימהון ובושה. לאחר דקות ארוכות נפרדו דרכיהם. התלמידים פנו אליו ושאלוהו לפשר הדבר.

השיבם הגרי"ס הייתי בדרכי לאמירת השיעור, וראיתי אישה זו רצה לכיון הגשר. היה נראה לי חשוד, צעקתי לה שתעצור, והיא המשיכה, הגיעה לאמצע הגשר וביקשה לקפוץ. תפסתי אותה בכוח ולא נתתי לה. שאלתי אותה מה קרה?

והיא השיבה שרחמנא ליצלן נפטרו לה ב' ילדים קטנים ואחר כך בעלה חלה, וכעת השכירו את סוסם למישהו על מנת להתפרנס מעט, וכעת הסוס מת. די, אין לי כוח!

אמרתי לה: אני אקנה לכם סוס. אך היא מאנה לשמוע, וכך נאלצתי לאחוז בידה בכוח שלא תעזבני ותקפוץ תוך שאני משכנע אותה עד שנרגעה והלכה הביתה.

הן אלו דברי חז"ל מפורשים אמר הגרי"ס (סוטה כא, ע"ב) היכי דמי חסיד שוטה? הרואה אישה טובעת בנהר ואומר: לאו אורח ארעא לאסתכולי בה ולאצולה.

יש לדעת שלכל מצב יש את ההנהגה שלו. לא על פי הרגל, לא על פי טבע.

העובד על פי טבע עובד את עצמו, כי הוא נוהג כטבעו. אלא לדעת מה ה' רוצה ממני עתה, ואת זה לעשות.

במגילת רות אנו מוצאים את בועז מגיע לשדה ומגלה שם את רות והוא שואל: מי הנערה הזו? ואומרים לו: נערה מואביה הבאה משדה מואב, והיא מלקטת בעומרים.

בועז אומר לה שתדבק בנערותיו ומזמין אותה לאכול מן הלחם שלהם ומציע לה לטבול פיתה בחומץ, ומכין לה קלי ונותן לה לאכול.

 

אין לבועז, שהיה גדול הדור מה לעשות אלא לשוחח עם נערה מואביה באמצע השדה ליד כולם?

אלא הוא שאמרנו, בועז בתור גדול הדור לא מתענין במה טבעי, מה יאמרו, אלא מה הוא רצון ה' שאעשה עתה. ואם כן זו המצוה המוטלת עלי.

אדם גדול זה אדם שיודע להתעלות מעל הרגלים, טבעים, ולעשות את שנדרש ממנו!

איש על דיגלו – כל אחד יש לו לבדוק מהו הדגל שאותו הוא צריך לשאת כעת!

אברהם אבינו איש החסד שמכניס ערביים המשתחוים לאבק שברגליהם בעת חוליו ושוחט להם ג' שוורים ומאכילם לשון בחרדל ורץ לאפות עוגות ולהביא מים, נבחן אם יגרש בן האמה עם חום למדבר בלא מים מספיקים.

נבחן האם יהיה מוכן לשחוט את בנו, הוא שמתנגד עד היום לקורבנות אדם, הוא שלא מסוגל להרע לזבוב.

יצחק שמידתו גבורה נבחן האם יהיה מוכן לפשוט את צווארו להישחט, בעל הגבורה אינו מתכופף לפני אחרים ודאי לא לשחיטה…

יעקב שמידתו אמת נבחן האם ישקר לאביו על פי צו אימו מאת ה'. כיצד יתמודד עם אדם שכולו שקר כלבן.

לפעול נגד הטבע!

אך הם שאלו את עצמם דברי הפסוק: (דברים י, יב) "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ".

כל אדם צריך לבדוק מה הדרישה ממנו 'עתה'.

(קהלת פרק ג, א) "לַכֹּל זְמָן, וְעֵת לְכָל חֵפֶץ, תַּחַת הַשָּׁמָים" ואינה דומה דרישה של אז לדרישה של ועתה.

 

מסופר על רבי נחום משאדיק שהיה סגפן גדול, והיה צם תעניות הפסקה החל ממוצאי שבת ועד ערב שבת. יום אחד הגיע אורח לשאדיק, שאלוהו בני העיר האם כבר אכל, והוא השיב שאכל עם רבי נחום משאדיק בביתו. שאלוהו האם אכלת איתו, או אצלו? והוא השיב איתו, הוא אכל יחד עימי!

 

תמהו על כך ושאלוהו והוא השיב: אכן אכלתי איתו. ושאלוהו האם כדאי היה לשבור את התענית? הרי היה זה ביום רביעי?

והוא השיב על מה אתם תמהים? הרי חז"ל לימדונו שגדולה הכנסת אורחים מהכנסת פני שכינה, והואיל ואורח שאוכל ואין בעל הבית אוכל עימו מרגיש שלא בנוח, אז ברור שהמצוה המוטלת עלי הייתה לאכול עימו!

כך חי אדם גדול. לא לפני תבניות.

 

סיפר הגר"ח קנייבסקי שסיפר לו החזון איש שפעם אחת היה אביו חלש ביום הכיפורים ושאל לרופא, ואמר לו שיצום לפי הרגשתו, ברגע שירגיש שאינו מסוגל- שיפסיק את הצום.

אביו של החזון איש עשר דקות לפני סוף הצום אכל. אנו היינו אומרים אם כבר הגעת לכאן, תסיים! אך לא, לאבי החזון איש לא היה ענין לסמן לעצמו 'וי' – צמתי ביום הכיפורים, אלא הוא עבד ה', כשיש מצוה לאכול, אוכלים. מבלי חשבונות זרים.

 

החפץ חיים היה רגיל כל ליל שבת לומר 'שלום עליכם' ו'אשת חיל', והנה שבת אחת מיד כששב החל בקידוש וישבו לאכול, ואחר הדגים החל באמירת שלום עליכם כו'. שאלוהו מה קרה? והוא השיב יש לנו אורחים שבאו מדרך רחוקה והם רעבים, המלאכים יכולים לחכות…

 

מסופר על רבי אריה לוין שכאשר התחיל לעסוק בירושלים במצות חסד ולקרב רחוקים ולעודד נדכאים, אמרה לו אשתו הצדקנית: אתה הרי תלמיד חכם גדול, ולמה אתה עוסק בענייני החסד הללו שמפסידים לך את רוב זמנך שיכלת לעסוק בתורה?

השיב לה רבי אריה יש עימנו את בעל הלשם שהיה מגדולי המקובלים בדורו אלך ואשמע מה דעתו. כאשר שאל את בעל הלשם, השיב לו שיש לו בקבלה איש מפי איש שכאשר אדם עוסק באיזה תחום רוחני ורואה בו הצלחה, אות וסימן הוא שזהו תפקידו בעולם ועליו להמשיך בזה.

 

*

שבט לוי של הדור ומעלתם | מי שומר על מי?

[ההתחלה ממעין גנים]

בני ישראל נמנים ברצף, ולאחר מכן שבט לוי אינם נמנים, אך מופיע תפקידם במשכן, ורק לאחר מכן מופיע מניינם. מדוע?

בני לוי נמנים מבן חודש, ולא מבן עשרים כמו שאר השבטים. מדוע?

לכל צבא יש יחידה מובחרת. יחידת עילית. הם המוכנים באופן תמידי, עוברים אימונים אין סופיים, ונמצאים בקירבת המלך.

אלה הם בני לוי. הם בקרבת המלך, הם צבאו הפרטי. נתונים המה לו.

לכן הם נמנים מבן חודש. מפני שלהכשיר כאלה אנשים, יש לעשות זאת מגיל צעיר. כבר משחר ילדותם.

ולכן התורה מקדימה את הדרישות הנדרשות מהם, כדי לומר לך שתבין מדוע הם נמנים לעצמם. הם לגיון של מלך.

שבט לוי הם לאו בדוקא שבט לוי, וכדברי הרמב"ם:

(הלכות שמיטה ויובל פרק יג הלכה יב) "ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו? מפני שהובדל לעבוד את י"י לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים. שנאמר: "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל".

לפיכך הובדלו מדרכי העולם לא עורכין מלחמה כשאר ישראל ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכוח גופן, אלא הם חיל השם שנאמר ברך י"י חילו, והוא ברוך הוא זוכה להם שנאמר אני חלקך ונחלתך.

(הלכה יג) "ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להיבדל לעמוד לפני יי לשרתו ולעובדו לדעה את יי, והלך ישר כמו שעשהו האלוהים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר ביקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קודש קודשים ויהיה י"י חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים, ויזכה לו בעה"ז דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים, הרי דוד ע"ה (עליו השלום) אומר: "י"י מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי". בריך רחמנא דסייען.

ולכן כמה נואלו אנשי השיויון בנטל. הרי האנשים הללו מצילים את כלל ישראל בעסק התורה שלהם, והרי אילולי הם לא היה כאן קיום לעם ישראל, הם השבט לוי של הדור!

דומה הדבר לבחור מיחידה מובחרת וסודית שחוזר הביתה עם בגדי אזרחות כדי שלא להיחשף, והסביבה קוראת לגייס את הבטלן הזה שלא נושא בנטל… אך הוא נאלץ לסתום את פיו ולבלוע את העלבונות, ובליבו גאוה שבזכותו מבצעים הירואיים בחו"ל יוצאים לפועל, ואוי לעם ישראל אם יגייסוהו ליחידה זוטרה…

כך גם כן עם ישראל לא יודע מה מעלת בני התורה וכמה סיועם גדול ובעצם הם עושים את כל הקרב! והוא בז להם וקורא לגייסם…

תוספת מפרשת וירא:

מי יודע מי מחזיק את מי…

אברהם אבינו מתפלל לפני ה': "אולי יש חמישים צדיקים וגו' " עד שמגיע לעשרה ופורש. דיברנו על גדולת נפשו של אברהם בבקשו על נפש רשעי סדום.

לו היו אומרים לנו שה' רוצה להשחית את מעוזי הרפורמים וקיבוצי השומר הצעיר העושים כל מעשיהם להכעיס את בוראם, היינו לכאורה שמחים, שהרי סוף סוף תתגלה מלכותו בעולם, שהרי בכך כולם יכירו שלהיות רשע לא משתלם, ויש דין ויש דיין, ובכך יתקדש שם שמים.

לאברהם היו מתנגדים בצורת אנשי סדום. הם הפיצו את האנטיתזה לכל שאברהם יצג. אברהם מפיץ חסד, הם מפיצים קפיצת יד לכל עני ואביון. הוא מסייע לכל נזקק, והם מתעללים בכל מבקר בארצם. הוא שופט אמת וצדק, והם מעוותים דין והופכים את השקר לאמת מכוח החוק.

סוף סוף ה' חפץ להשמידם. היה צריך אברהם לקפוץ על המציאה ואולי אף לשאול: רבונו של עולם מדוע לא עשית זאת קודם?

אלא שאברהם הוא עמוד החסד. חסד אמיתי הוא אף עם מי שאינו מכיר בדעותיך. אף עם מי שמתנגד לך. "ורחמיו על כל מעשיו" כתיב.

נתקדם. נתאר לעצמנו שתפילתו של אברהם הייתה מתקבלת. אנשי סדום היו ניצלים ממוות. בעיתוניהם לא היה הדבר כלל בא לידי ביטוי, ואולי גיאולוגים היו אומרים שהייתה רעידת אדמה קלה היות ואנו יושבים על השבר הסורי אפריקני, ומדעננו עוקבים מקרוב אחר האירועים. אין נפגעים.

לאחר מכן המהדורה הכלכלית הייתה עוברת לעסוק באברהם הפרזיט המגדל פרזיטים באוהלו ומאכילם חינם, ומרגילם שלא לעבוד….

היו מדברים על אמונותיו התפלות של אברהם כאילו שהכל מוכתב משמים, והיו מפארים את היצירתיות של אנשי סדום, את כוח העבודה שלהם, את עושרם והצלחתם הכלכלית כמודל לחיקוי. אם אינך פרודוקטיבי, אינך זכאי לחיים, ודאי לא במחוזותינו…

מי היה מעלה על הדעת שבזכות אברהם ניצלה העיר? שאתם הפרזיטים האמתיים, שזנחתם את חובתכם בעולמכם ונתתם לאחרים לעבוד בשבילכם ולהצילכם?

ועד כמה הניסיון הזה קשה בשעת מלחמה. שם האמונה חייבת להיות חזקה היות והיא מתנגשת עם המוחש. אני מרגיש שלוחמינו ניצחו, אך עלי לדעת שמי שניצח הוא החייל היושב בישיבה ועוסק בתורה.

המעשה עם הרב מבריסק שדיבר אחר מלחמת ששת הימים ואמר שהניצחון היה בזכות העוסקים בתורה. היו שטענו אומנם כן, אך גם החיילים עשו משהו. אמר להם הרב ניצחנו למרות צה"ל, ולא בגלל צה"ל. הדבר התמיה רבים.

ביאר הרב במעשה שהיה עם אביו הגר"ח וסבו הבית הלוי, שכאשר הגר"ח התארס וקיבל נדוניה מכובדת ומשפחה מפוארת הוא חש מעט תחושת גאוה. רצה אביו "להרגיעו" ואמר לו: דע לך, שמה שקיבלת הינו בגלל שאתה בני. השיב הבן אומנם כן, אך בל נשכח שגם אני בתור חתן נמצאתי ראוי… השיבו אביו: טועה אתה, הם נתנו מה שנתנו למרות שאתה החתן ולא בשל שאתה החתן…

ניצחון תלוי בעשיית רצון ה', והרי הצבא מצהיר שמגייס בנות על אף שהדבר מכביד עליו מאוד, וכל זאת רק כדי שלא לשעמם את החיילים, וכדי להפוך את הצבא לאטרקטיבי. והרי בתורה נאמר: "ומצא בך ערוות דבר ושב מאחריך"! האין הניצחון למרות הצבא?

איכה רבה (וילנא, פרשה ב, ד)

"אמר רבי יוחנן (בראשית כז, כב): "הקול קול יעקב". קול, אדריאנוס קיסר הרג בביתר שמונים אלף רבוא בני אדם. ושמונים אלף תוקעי קרנות היו צרין על ביתר.

והיה שם בן כוזיבא, והיו לו מאתים אלף מקוטעי אצבע. שלחו לו חכמים: עד מתי אתה עושה לישראל בעלי מומין? אמר להם: והיאך יבדקו?

אמרו לו: כל מי שאינו עוקר ארז מלבנון אל יכתב באסטרטיא שלך. והיו לו מאתים אלף מכאן ומכאן.

ובשעה שהיו יוצאין למלחמה היו אומרים לא תסעוד ולא תסכיף הדא הוא דכתיב (תהלים ס, יב): "הלא אתה אלוהים זנחתנו ולא תצא אלוהים בצבאותינו".

ומה היה עושה בן כוזיבא? היה מקבל אבני בליסטרא באחד מארכובותיו וזורקן, והורג מהן כמה נפשות. ועל זה אמר רבי עקיבא כך. שלוש שנים ומחצה הקיף אדריאנוס קיסר לביתר, והיה שם רבי אלעזר המודעי עסוק בשקו ובתעניתו, ובכל יום ויום מתפלל ואומר רבונו של עולם אל תשב בדין היום. ולבסוף נתן דעתו לחזור, אתא חד כותאי ומצאו ואמר לו: אדוני כל יומין דהדא תרנגולתא מתגעגע בקיטמא לית את כביש לה, אלא המתן לי דאנא עביד לך דתכבישנה יומא דין. מיד עליל ביה בבוביה דמדינתא ואשכחיה לרבי אלעזר דהוה קאים ומצלי.

עבד גרמיה לחיש באודניה דרבי אלעזר המודעי. אזלון ואמרון לבר כוזיבא: חביבך, רבי אלעזר בעי לאשלמא מדינתא עם אדריאנוס.

שלח ואתייה לההוא כותאי, אמר ליה: מאי אמרת ליה?

אמר ליה: אין אנא אמר לך מלכא קטיל ליה לההוא גברא, ואין לית אנא אמר לך את קטיל ליה לההוא גברא, אבל מוטב ליקטליה ההוא גברא לגרמיה ולא תתפרסין מיסטירין דמלכותא.

בן כוזיבא סבר בדעתיה דבעי לאשלמא מדינתא. כיון דחסל רבי אלעזר צלותיה שלח ואייתיה. אמר ליה: מה אמר לך הדין כותאי? אמר ליה: לית אנא ידע מה לחיש לי באודנאי, ולא שמעת ליה כלום, דאנא בצלותי קאימנא ולית אנא ידע מה הוה אמר.

נתמלא רוגזיה לבן כוזיבא יהב ליה חד בעיטא ברגליה וקטליה. יצאתה בת קול ואמרה (זכריה יא, יז): "הוי רועי האליל עוזבי הצאן חרב על זרועו ועל עין ימינו".

אמרה לו: אתה סימית זרוען של ישראל וסימית עין ימינן, לפיכך זרועו של אותו האיש יבש תיבש ועין ימינו כהה תכהה. מיד גרמו עונות ונלכדה ביתר ונהרג בן כוזיבא".

*

תורה נקנית במסירות נפש

 

"וידבר ה' אל משה במדבר סיני" (במדבר א, א).

 

אומר המדרש: (במדבר רבה (וילנא) פרשה א, ז): "וידבר ה' אל משה במדבר סיני". למה במדבר סיני? מכאן שנו חכמים, בשלושה דברים ניתנה התורה, באש, ובמים, ובמדבר.

באש מנין (שמות יט, יח): "והר סיני עשן כולו וגו' ".

ובמים מנין? שנאמר: (שופטים ה): "גם שמים נטפו גם עבים נטפו מים".

ובמדבר מנין? וידבר ה' אל משה במדבר סיני (במדבר א, א).

מה באו חז"ל לרמז לנו בדברי קודשם? מה הקשר בין המדבר לאש ולמים?

[פנינים תשעב] המהר"ם שפירא מלובלין זצ"ל ביאר את המדרש הנ"ל כך: הקו האופייני של עם ישראל הוא זה שמיום היותו לעם גילה תמיד מסירות נפש בעד תורתו ואמונתו.

בני ישראל הלכו אל הגרדומים ועלו על המוקד, נתנו צוואריהם לשחיטה, קפצו לתוך הים ומסרו את חייהם כל אימת שהכריחו אותם רשעי האומות לבגוד בתורתם ובאמונתם.

כוח זה ותכונה זו של עם ישראל באו לידי גילוי עיקרי בשלושה מאורעות של דברי ימי העם:

אברהם אבי האומה נזרק לכבשן האש בעד אמונתו הטהורה אשר הפיץ בקרב בני האדם, ובזה נטע את הכוח של מסירות נפש בבניו אחריו.

ואם היה זה צעד של יחיד נעלה מורם מעם, הרי בא המאורע השני של קריעת ים סוף שאז קפץ עם שלם אל תוך הים הסוער לפי ציווי האל, "ויסעו".

ואם היה זה רק ניסיון של רגע הרי בא המאורע השלישי כאשר בני ישראל הלכו למדבר שממה, שורץ חיות רעות ונחשים ועקרבים, ללא מזון ומים, לתקופה ממושכת של ארבעים שנה רק מתוך אהבתם ומסירותם לאלוקים ולנביאיו כפי שאמר הכתוב: "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" (ירמיהו ב, ב).

 

זו כוונת המדרש: במדבר סיני, למה במדבר סיני? מכאן שנו חכמים בשלושה דברים ניתנה התורה, באש, ובמים, ובמדבר.

הודות לשלושת הניסיונות הללו של "אש" הכבשן, "מים" של ים סוף, וה"מדבר" שבו הלכו בני ישראל תוך מסירות נפש בעד דבר האלוקים, ניתנה להם התורה כקנין עולם.

שלושת הניסיונות הללו הינם הערובה הבטוחה ביותר לקיומו הנצחי של עם ישראל.

דבר זה יישב לנו דבר פלא.

מצינו דבר פלא, שהנה ישנם שני הרים קדושים לעם ישראל: הר הבית, והר סיני.

והנה הר הבית עודנו בקדושתו הגם שאין היום בית המקדש, והנכנס לשם היום חייב כרת רחמנא ליצלן.

ולעומת זאת הר סיני, שעליו ירדה תורה לעם ישראל, וה' ירד עליו בענן, והנה אדם העולה על הר סיני לא עבר שום עבירה, ואין בו שום קדושה. מה ההבדל?

 

אלא יש לדעת שהר הבית לא בכדי נתקדש לעם ישראל. בהר זה עקד אברהם אבינו עליו השלום את בנו לפני ה'. זהו הר של מסירות נפש שקנה את מעלתו ביזע ומאמץ.

לעומת זאת הר סיני זכה מן ההפקר. לא נעשתה בהר זה שום מסירות נפש, הוא פשוט זכה מן ההפקר. ה' החליט להתגלות עליו ומאז יש בו קדושה. ברגע שה' הסתלק מעליו הסתלקה מעליו הקדושה. הוא לא התאמץ מאומה כדי לזכות באותה קדושה. כשם שבאה כך הסתלקה.

אשרי איש שלא ישכחך. ומי הוא זה? 'ובן אדם יתאמץ בך'. רק אם יתאמץ בך, יגיע למדרגה שלא ישכחך. ללא מאמץ לא קונים שום מעלה אמיתית.

 

סיפר זקן בתקופתו של החפץ חיים שראה את הדיבוק שהיה בראדין. רבים נהרו מכל עבר לבוא לחזות בפלא. והוא סיפר שהיה בטוח שלאחר מה שראה הוא לא יחזור להיות שוב אותו אדם. אולם סיים: "הנך יודע כיצד הדבר השפיע עלי? כמו על הקיר הזה!"

אמר ודפק בחוזקה על הקיר שלידו. ללא מאמץ אין השפעה. גם רבי ירוחם ממיר שהיה המשגיח אז בישיבה, ודבר הדיבוק הגיע אליהם התפלא על זאת מדוע לא חל 'שינוי מהותי' בישיבה בעקבות המעשה. והתשובה היא אותה התשובה.

אי אפשר להשתנות בלי מאמץ.

 

התורה נקנית במסירות נפש.

כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה, פרחה נשמתן של ישראל… הוריד הקב"ה טל שעתיד להחיות בו מתים והחיה אותם (שבת פח, ע"ב) שאל הרה"ק בעל השפת אמת זי"ע: לכאורה לשם מה היה צורך בזה? הלא יכול היה הקב"ה הכל יכול לעשות שלא תצא נשמתם. אלא כדי לרמוז להם, שכל דבר הקשור עם יהדות ותורה צריך למסירות נפש בבחינת "יצאה נשמתם"!…

 

המעשה באילפא ורבי יוחנן שחזר רבי יוחנן ללמוד תורה, ואילפא המשיך לעיסקו.

(תענית כא, ע"א) "אילפא ורבי יוחנן הוו גרסי באורייתא, דחיקא להו מילתא טובא. אמרי: ניקום וניזיל וניעבד עיסקא, ונקיים בנפשין (דברים טו, ד) "אפס כי לא יהיה בך אביון".

אזלו אותבי תותי גודא רעיעא. הוו קא כרכי ריפתא. אתו תרי מלאכי השרת, שמעיה רבי יוחנן דאמר חד לחבריה: נישדי עלייהו האי גודא ונקטלינהו, שמניחין חיי עולם הבא ועוסקין בחיי שעה!

אמר ליה אידך: שבקינהו, דאיכא בהו חד דקיימא ליה שעתא. רבי יוחנן שמע, אילפא לא שמע.

אמר ליה רבי יוחנן לאילפא: שמע מר מידי?

אמר ליה: לא.

אמר: מדשמעי אנא ואילפא לא שמע, שמע מינה לדידי קיימא לי שעתא. אמר ליה רבי יוחנן: איהדר ואוקי בנפשאי (דברים טו, יא) "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ".

רבי יוחנן הדר, אלפא לא הדר. עד דאתא אילפא, מליך רבי יוחנן. אמרו לו: אי אתיב מר וגריס לא הוה מליך מר. אזל תלא נפשיה באסקריא דספינתא, אמר: אי איכא דשאיל לי במתניתא דרבי חייא ורבי אושעיא ולא פשטינא ליה ממתניתין נפילנא מאסקריא דספינתא וטבענא. אתא ההוא סבא, תנא ליה כו'…"

[בעבר הארכנו בסיפור זה להוכיח שאם שמעת , אזי דיברו אליך! אך היום ננסה להבין דבר אחר]

 

מדוע זכה רבי יוחנן לכך? מדוע רק הוא שמע את דברי המלאכים?

מבאר הגראי"ל שטיינמן [ימלא פי תהלתך עמ' נד ח"ב] על פי המובא בויקרא רבה (וילנא) (פרשת אמור, פרשה ל)

רבי יוחנן היה הולך מטבריא לציפורי, והיה רבי חייא בר אבא הולך עמו. הגיעו לשדה אחת, אמר רבי יוחנן לרבי אבא: שדה זו שלי הייתה, ומכרתי אותה כדי לעסוק בתורה.

הגיעו לכרם אחד, אמר לו רבי יוחנן: כרם זה שלי היה, ומכרתי אותו כדי לעסוק בתורה.

הגיעו למטע זיתים אמר רבי יוחנן: מטע זה שלי היה ומכרתיו כדי לעסוק בתורה.

התחיל רבי חייא לבכות.

אמר לו רבי יוחנן: מדוע הינך בוכה?

אמר לו שלא הנחתך לעת זיקנתך מאומה!

אמר לו רבי יוחנן: וכי קלה היא בעיניך מה שעשיתי? מכרתי דבר שנברא לשישה ימים, וקניתי דבר שניתן לארבעים יום!

כשנפטר רבי יוחנן היה דורו קורא עליו (שיר השירים ח, ז): "אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה" שאהב רבי יוחנן את התורה "בוז יבוזו לו" "

 

הרי שרבי יוחנן מסר את נפשו לתלמוד תורה, לכן זכה הוא לשמוע את דברי המלאכים ולשוב ולהיות ראש ישיבה, ושיהיו שמועותיו מפוזרות בכל הש"ס, לעומת אילפא שממנו יש אימרות בודדות בש"ס שאף הן ספק אם זהו אותו אילפא הגם שהיה תלמיד חכם עצום, כמוכח מכך שתלי נפשיה באיסקרא. וגם בודאי לא הלך לשנים ארוכות למסחר, ובכל זאת הפסיד לדורות!

 

בימים אלה קוראים אנו בפרקי אבות:

כן שמעתי מכ"ק מרן האדמו"ר ממישקולץ שליט"א לפרש את דברי המשנה (אבות ו, ט)

"אמר רבי יוסי בן קיסמא: פעם אחת הייתי מהלך בדרך ופגע בי אדם אחד וכו׳, אמר לי: רבי מאיזה מקום אתה? אמרתי לו: מעיר גדולה של חכמים ושל סופרים אני. אמר לי: רבי, רצונך שתדור עמנו במקומנו ואני אתן לך אלף אלפים דינרי זהב ואבנים טובות ומרגליות?

אמרתי לו: בני, אף אם אתה נותן לי כל כסף וזהב, איני דר אלא במקום תורה".

 

ולכאורה קשה, מה היה איכפת לרבי יוסי בן קיסמא לקבל את הצעתו של אותו אדם, ולבוא להפיץ תורה בעירו? הרי באותו כסף יכול היה לבוא לאותה עיר, ולהקים בה ישיבה ומקום תורה לאלפים, ומה הייתה התנגדותו הנחרצת?

אלא התירוץ הוא: שלא עם כסף בונים מקום תורה! אלא במסירות נפש!…

 

ואדרבה! יכול להיות אדם שיהיה בידו כסף וזהב, ואמצעים רבים, אך לא יצליח להקים תורה, כי ל"הקמת תורה" מוכרחים מסירות נפש אמיתית! בבחינת "לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה"! לכן ויתר על הכל, העיקר שיוכל להמשיך במסירות נפש!…

 

רבי משולם איגרא והרב שבכה כדי לעמוד על פסק ההלכה…

 

שני מעשים מדהימים על כוח התמדה ורצון שהביאו לגדלות בתורה ספר 'שמחת חיים' באוצה"ח עמ' 395.

 

 

*

תורה במדבר ותנורו של עכנאי

[אור דניאל ועוד]

וידבר ה' אל משה במדבר סיני (במדבר א, א)

אומר המדרש: (במדבר רבה (וילנא) א, ז) "וידבר ה' אל משה במדבר סיני" למה במדבר סיני? מכאן שנו חכמים בשלושה דברים ניתנה התורה, באש, ובמים, ובמדבר.

באש מנין (שמות יט, יח)" והר סיני עשן כולו וגו' ".

ובמים מנין? שנאמר (שופטים ה, ד) "גם שמים נטפו גם עבים נטפו מים".

ובמדבר מנין? "וידבר ה' אל משה במדבר סיני".

ולמה ניתנה בשלושה דברים הללו? אלא, מה אלו חינם לכל באי העולם כך דברי תורה חינם הם שנאמר (ישעיה נה, א) "הוי כל צמא לכו למים".

דבר אחר, "וידבר ה' אל משה במדבר סיני". אלא, כל מי שאינו עושה עצמו כמדבר הפקר אינו יכול לקנות את החוכמה והתורה לכך נאמר במדבר סיני.עד כאן.

 

צריך ביאור מה הקשר בין המים האש והמדבר לתורה?

המעשה ברבי אליעזר ותנורו של עכנאי.

(בבא מציעא נט, ע"ב) "וזה הוא תנור של עכנאי. מאי עכנאי? אמר רב יהודה אמר שמואל: שהקיפו דברים כעכנא זו וטמאוהו. תנא, באותו היום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קיבלו הימנו.

אמר להם: אם הלכה כמותי, חרוב זה יוכיח! נעקר חרוב ממקומו מאה אמה, ואמרי לה ארבע מאות אמה.

אמרו לו: אין מביאין ראיה מן החרוב.

חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי, אמת המים יוכיחו! חזרו אמת המים לאחוריהם.

אמרו לו: אין מביאין ראיה מאמת המים.

חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי, כותלי בית המדרש יוכיחו! הטו כותלי בית המדרש ליפול.

גער בהם רבי יהושע, אמר להם: אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה, אתם מה טיבכם? לא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע, ולא זקפו מפני כבודו של רבי אליעזר, ועדיין מטין ועומדין.

חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי, מן השמים יוכיחו! יצאתה בת קול ואמרה: מה לכם אצל רבי אליעזר, שהלכה כמותו בכל מקום.

עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: "לא בשמים היא"!

מאי "לא בשמים היא"? אמר רבי ירמיה: שכבר ניתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחין בבת קול. שכבר כתבת בהר סיני בתורה: "אחרי רבים להטות".

אשכחיה רבי נתן לאליהו אמר ליה: מאי עביד קודשא בריך הוא בההיא שעתא? אמר ליה: קא חייך, ואמר" ניצחוני בני, ניצחוני בני.

אמרו: אותו היום הביאו כל טהרות שטיהר רבי אליעזר ושרפום באש ונמנו עליו וברכוהו, ואמרו: מי ילך ויודיעו כו'. עד כאן.

 

המעשה אינו מובן. וכי מה סבר רבי אליעזר? להוכיח שהלכה כמותו על פי ניסים שעשה? והרי לא כך נקבעת ההלכה?

ועוד יש להבין, מדוע עשה את נס המים לאחר שראה שלא נשתכנעו על ידי נס החרוב?

וכן מה לו להוסיף על ידי קורות בית המדרש שלא היה במופתים הקודמים?

ועוד, וכי אין די בכל זה, שיש עוד להוכיח על ידי בת קול? והרי ברור שכל הוכחות אלה הינן שמיימיות ובכל זאת לא קיבלו ממנו!

 

 

אלא רבי אליעזר רצה להוכיח לחכמים שראוי הוא שתיפסק הלכה כמותו וזאת משלושה טעמים:

 

א. יש בי הסתפקות במועט, וכידוע שהתורה נקנית במיעוט שינה ומיעוט שיחה ומיעוט 'דבר אחר' כו'. ואם כן זו סיבה שאכוין אל האמת. אמרו לו: 'אין מביאין ראיה מכך'.

 

ב. אמת המים תוכיח- כדי לכוין אל אמיתה של תורה צריך להיות בעל ענווה. אמת המים תוכיח שיש בי ענוה וראוי אני לכוין אל האמת. אמרו לו: 'אין מביאין ראיה מכך'

.

ג. קורות בית המדרש יוכיחו- שיש בי התמדת התורה, ולא משתי מלעסוק בה. שאין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה. וקורות בית המדרש אכן כופפים ראשם כמאשרים זאת. אמרו לו: 'אין מביאין ראיה מכך'.

 

אולם אין די בכל זאת. שעדיין יש לשאול: מי יוכיח שלמדתי לשם שמים, שזה העיקר כדי לזכות לכוין לאמיתה של תורה?

את זאת יכולה להוכיח רק בת קול משמים, שעל זאת יכול להוכיח רק יודע תעלומות. ועל כך אכן מוכיחה בת הקול משמים.

אולם רבי יהושוע לא מקבל זאת ואומר לא בשמים היא כו', מה היא כוונתו?

אם מנתח אחד יאמר לעשות ניתוח או לא, וכנגדו מאה בסטאים בשוק יאמרו ההיפך, אנו נשמע למנתח שהוא בעל מקצוע, ולא למאה שהם בסה"כ בסטאים בשוק.

כשהתורה אמרה אחרי רבים להטות, היא דיברה בכאלה שהינם ברי סמכא לחלוק על היחיד מפני שאף בהם יש את כל המעלות הנזכרות לעיל, ואם כן על אף שיש בך כל זאת, מכל מקום אף אנו איננו קטלי קני באגמא, ואף בנו יש הסתפקות במועט, ענוה, והתמדת התורה לשם שמים.

וזה שאומר המדרש שהתורה ניתנה במדבר במים ובאש, שכדי לזכות לתורה יש צורך להיות כמדבר- מסתפק במועט, כמים- ענוה, ובאש- שיעסוק בתורה מתוך ריתחא דאורייתא בהתמדה ולשם שמים.

 

אור דניאל במדבר:

בספר "ברכת מרדכי" מובא מעשה נפלא המעיד על כך. מעשה שהיה ברבינו אליהו לאפיאן זצ"ל אשר בלילות שבת היה מיסב לסעודה על שולחנה של הרבנית תחיה בכפר חסידים. והנה באחד מלילות שבת תוך כדי אומרו וזימרו את ה"אשת חיל מי ימצא" בהגיעו אל הפסוק "נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ" ראוהו נעצר ומהרהר כאילו נעצב, ובעיניו מנצנצת דמעה.

הכל הבחינו בכך אך לא ידעו פשרם של דברים. מי יעיז וישאלנו את הצדיק הזה?

המשיך הצדיק בזמירתו, התחיל וסיים את סעודתו. אז חברו שאר המסובים והפצירו ברבנית תחיה כי תמצא פשר דבר.

רבינו אליהו זצ"ל ברוב הכרת טובתו לרבנית לא היה כמעט מחזיר פניה ריקם אף בדברים שהשתיקה יפה להם. לשיטתו, משביקשה והפצירה, לרוב שמעה מפיו מענה. אף הפעם פנתה אל הצדיק בנוכחות שאר המסובים ובפיה בקשה: "ילמדנו רבינו מה קרה לפני הקידוש".

"למה כוונת הרבנית?"

"מה קרה שראינוהו מתעצב כאילו ועיניו מעלות לחלוח דמעה". משהפצירה, התחיל רבנו אליהו מדבר ומסביר "אסביר לכם פשר הדבר: הנה אנוכי, אליהו לאפיאן, נכנס לישיבה הכל קמים לקראתי, מדוע קמים? מי אתה אליהו לאפיאן? מה אתה?

לאחר מכן ממשיך להתקדם אל מקומי. מישהו מהבחורים מקדים ומעמיד סטנדר כשעליו גמרא או סידור לפי הצורך. מדוע כיבדוני? מי אתה אליהו לאפיאן? מה אתה?

מתחילים להתפלל מגיעים לקריאת שמע, הכל מסיימים והחזן ממתין לי עד שאף אני אגמור. מדוע ממתינים לי? מי אתה אליהו לאפיאן? מה אתה?

לאט לאט גוברת הסכנה שמא בכל זאת תתגנב אל תוכי איזו התלבשות כאיצטלא שאינה הולמת אותי.

הסכנה היא עצומה! מהר מאוד ובקלות חס ושלום מתרגלים לחשוב שמא כך ראוי, כך נאה, כך יאה. והרי אנוכי יודע, אליהו לאפיאן, שאינני ראוי לכך, אין האיצטלא הזאת הולמתני.

פעמים שהנני מתמלא פחד מפני סדק כל שהוא דרכו תחלחל בי הערכה מופרזת, מי יודע?

והנה הערב לפני האוכל בהגיעני אל הפסוק 'נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ' התחלתי לחשוב על הפשט של אותו פסוק, הלא הכוונה הברורה היא כי כאן בעולם הזה שאינו עולם של אמת, הכל אינו אמת.

אף ההערכות דימיוניות ואולי מזויפות.

כאן בעלמא דשיקרא יתכן גם להעריך את מי שאינו ראוי לכך, אבל שם בעלמא דקשוט שם יראו כיצד נראה האיש בשבתו עם 'זקני ארץ' האם אותם מצוקי ארץ הסתכלו עליו, הידברו עמו, הירצו לארח אותו להם לחברה? המסוגל יהיה להסב עימם אל שולחן אחד?

שם תיקבע ההערכה האמיתית, שם יוודע אם יש כיסוי ל'נודע בשערים בעלה'.

וכשנזכרתי בכך ויישמתי את הדברים ביחס אלי מה מאוד נעצבתי כי מי כמוני יודע שאולי שם יתגלה הכל, יתברר כי האדרת תפורה ומחוייטת הרבה למעלה ממידותי, ואז נעצבתי מאוד, קשה היה לי להתגבר ודמעה אמנם לחלחה את עיני".

כך דיבר הצדיק לנו. ברור כי כשבא צדיק נשגב זה קיבלוהו זקני ארץ במאור פנים בשמחה הזמינוהו לכבדם בנוכחותו.

אז אמנם נודע כי ההערכה לא הדביקה את האמת של עלמא דקשוט, אבל הצדיק חשב כך, חשש כך, וכך חינך.

 

אור דניאל במדבר:

דוגמא נפלאה לחיים על פי דרכה של תורה נלמד מהמעשה הבא:

הרב דוד הלוי זיע"א בעל "טורי זהב" על השולחן ערוך, בלט מקטנותו בכישרונותיו.

בגיל שבע היו שגורות על פיו שלוש מסכתות בעל פה, ובבחרותו חיבר חיבור גדול ומקיף על השולחן ערוך בשם "טורי זהב" והפך להיות פוסק. ידוע שנפשו חשקה לעסוק אך ורק בתורה ולא לזכות בתואר הרבנות. כאשר נתפרסמה מודעה שמחפשים שמש לבית הכנסת, שמח להציע את עצמו לתפקיד, כיוון שבית הכנסת היה קטן וכך יוכל להתפרנס מעבודה זו שלא תגזול ממנו זמן רב, ומעתה יוכל להקדיש את רוב זמנו ללימוד תורה.

 

לאחר זמן קצר כבר שוחח עם הגבאי ולשמחתו הרבה קיבלו הלה למשרת שמש בבית הכנסת. שב רבי דוד לביתו ובישר לאישתו: "ברוך ה' קיבלתי משרה מכובדת בעיירה פוטילציה, כבר מחר נוכל לעבור לגור שם!" הרבנית הצדקת מרת רבקה בתו של הגאון רבי יואל סירקיש בעל ה"בית חדש", הב"ח, שמחה מאוד לשמע הבשורה שכן כבר זמן רב סבלו הם מעוני וממחסור.

לא היה כל ספק בליבה שבעלה, תלמידו הגדול של אביה העילוי האדיר, נתמנה כרב העיר.

חיש מהר ארזו את חפציהם והגיעו לעיר פוטילציה.

רבי דוד הוביל את משפחתו לקיטון צר ואפל סמוך לבית הכנסת. "הכיצד?" השתוממה הרבנית בינה לבין עצמה, "האם זהו הבית שהכינו בני העיירה לרבם?"

אך כיוון שלא רצתה לגרום צער לבעלה לא אמרה דבר והחלה לסדר את חפציהם ולהתכונן לכבוד שבת קודש.

שבת המלכה הגיעה. לבושה בגדי שבת הגיעה אשת הט"ז לעזרת הנשים לפני תפילת שחרית, כמה נשים נענעו לה בראשיהן.

"מדוע אין הן קמות לכבודי כמקובל ובאות לברך אותי?" הירהרה בתמהון, "וכי אינן יודעות כי אני היא אשת הרב?"

אך ברוב עדינותה לא אמרה כלום כמובן. תפילת שחרית הסתיימה, וקריאת התורה החלה. היא הטתה את אוזנה מצפה שבעלה יכובד ב"שלישי" כנהוג בכל קהילות ישראל, ולפתע מה שומעות אוזניה? קולו של בעלה הרב נשמע ברור וצלול: "יעמוד הכהן"..

עתה קלטה את אשר התרחש, בעלה הגאון והקדוש הפך להיות שמש בית הכנסת, והיא בתו של הב"ח שמשית!

עיניה חשכו והיא נפלה מתעלפת על הריצפה. מהומה התחוללה בבית הכנסת, הנשים ניסו לעורר את המתעלפת והשיבוה אל ביתה.

עד מהרה שמעו מפיה את הסיבה לעלפונה, והט"ז הוא עמד על מקומו ושתק. כה רצה במשרה הזאת הן יכול היה ללמוד תורה בלי הפרעות, אך עתה שוב לא יוכל למלא את חפצו כיוון שאישתו, אשר רצה למנוע ממנה עוגמת נפש, גילתה מהי המשרה המכובדת שקיבל.

קמו המתפללים ממקומם וקראו לפניו "אנא יסלח לנו הרב, הרי לא ידענו את זהותו, אילו ידענו שגאון אדיר בינינו.."

אז ניגש רב העיירה והכריז לפני כל הקהל "הריני מפנה את מקומי לרבי דוד מעתה יירש הוא את מקומי!"

כל מחאותיו של ה"טורי זהב" לא עזרו ולמרות התנגדותו העזה נתמנה לרבה של פוטילציה. כך היא דרכה של תורה.

 

 

ויאמר יהודה, על שבועות [לרב קבסה, עמ' שע"ח]:

 

המהר"ם שפירא מלובלין זצ"ל ביאר את המדרש הנ"ל כך: הקו האופייני של עם ישראל הוא זה שמיום היותו לעם גילה תמיד מסירות נפש בעד תורתו ואמונתו.

בני ישראל הלכו אל הגרדומים ומוקדות האש, נתנו צוואריהם לשחיטה, קפצו לתוך הים, ומסרו את חייהם כל אימת שהכריחו אותם רשעי האומות לבגוד בתורתם ובאמונתם.

כוח זה ותכונה זו של עם ישראל באו לידי גילוי עיקרי בשלושה מאורעות של דברי ימי העם. אברהם, אבי האומה נזרק לכבשן האש בעד אמונתו הטהורה אשר הפיץ בקרב בני האדם, ובזה נטע את הכוח של מסירות נפש בבניו אחריו.

ואם היה זה צעד של יחיד נעלה מורם מעם, הרי בא המאורע השני של קריעת ים סוף שאז קפץ עם שלם אל תוך הים הסוער לפי ציווי האל (שמות יד, טו) "ויסעו".

ואם היה זה רק ניסיון של רגע, הרי בא המאורע השלישי כאשר בני שראל הלכו למדבר שממה, שורץ חיות רעות ונחשים ועקרבים, ללא מזון ומים לתקופה ממושכת, רק מתוך אהבתם ומסירותם לאלוקים ולנביאיו כפי שאמר הכתוב (ירמיה ב, ב) "זכרתי לך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה".

 

הודות לשלושת הניסיונות הללו של "אש" הכבשן, "מים" של ים סוף, וה"מדבר" שבו הלכו בני ישראל תוך מסירות נפש בעד דבר האלוקים, ניתנה להם התורה כקנין עולם. שלושת הניסיונות הללו הינם הערובה הבטוחה ביותר לקיומו הנצחי של עם ישראל.

חסד נעוריך במדבר בארץ לא זרועה.

 

חידוש משמים בחלום [מאד הוי שפל רוח]

על ידידיו הקרובים של הגאון רבי מאיר שפירא זצ״ל, ראש ישיבת חכמי לובלין ומחולל הדף היומי, נמנה הגאון רבי אריה צבי פרומר זצ״ל הי״ד שנודע בכינויו הגאון מקוזייגלוב, בעל היארץ צבי'. כשנפטר, היה הגאון מקוז׳יגלוב שבור לאנחות, ממאן להינחם על הסתלקות רבי מאיר מהעולם…

שבועות וחדשים חלפו עליו בצער רב, ובאבל שאין לו סוף. הידיעה כי הסתלק מהעולם ולא ישוב עוד, היתה כה קשה בעבורו עד שלא הצליח להתאושש ממנה גם בחלוף תקופה ארוכה… והנה, כך הוא מגלה בספרו, לילה אחד נגלה אליו הגאון רבי מאיר שפירא זצ״ל, בחלום הלילה.

לא פחות ולא יותר: הגאון נח על יצועו, שרוי בשינה עמוקה, ולנגד עיניו, כמלאך זוהר ממעל, ניצב מעדנות דמות חייו הנערצת, רבי מאיר שפירא זצ״ל…

כל תיאור לא יצליח, כל דיבור לא יבטא. לפתע פתאום, באמצע הלילה, דמות שעברה לא מכבר לעולם שכולו טוב נגלית לנגד עיניו. מה יש לבקש יותר מזה?

הגאון מקוזייגלוב נרתע תחילה מהמחזה המבעית, אך נרגע לנוכח חיוכו של רבי מאיר, שהיה רחב ומאיר עוד יותר מבחיים חיותו. 'בוודאי התקבל הרבי בכבוד מלכים בבית דין של מעלה' לחש הגאון מקוזייגלוב בחלום, הרי רוכב ערבות שש ושמח בבוא נפש נקי וצדיק…

הגאון מקוזייגלוב הוסיף להתבונן במראה פניו, ודמותו היתה עבורו למשיבת נפש. רבי מאיר עודדו להינחם על האבל הכבד, ולהמשיך בעשיה תורנית עניפה. אלא שהגאון מקוזייגלוב רצה לשמוע גילוי מעולם האמת, ושאל כיצד התקבל בשמי מעל…

השיב רבי מאיר, וגילויו מדהים ומעורר, מסר מהעולם העליון, מין נבואה נפלאה ויוצאת דופן: חז״ל אומרים בפרקי אבות, 'מאוד מאוד הוי שפל רוח'. דע לך, כי בעולם העליון גם אדם גדול, וגם דברים גדולים שעשה נבדקים במדד 'מאוד מאוד הוי שפל רוח'. שם למעלה, נבדק האדם ונמדדים מעשיו, במדד ׳שפלות הרוח' שנלוותה אליהם…׳

כי אם האדם מגיע להישגים, מגיע לדרגות, מצליח להתקדם, אך רוחו לפתע גבוהה, הוא כבר אינו מתייחס לכל אדם, כבר צריך 'פרוטקציה׳ לדבר איתו, הרי כל מה שעשה והשיג- מצטמק ערכו, קטן שכרו…

אך אם אדם למרות הישגיו ועם הצלחותיו ועל אף דרגותיו, מצליח להיות 'מאוד מאוד הוי שפל רוח' – ערך מעשיו והצלחותיו והישגיו גבוהים שבעתיים!

כך סיפר רבי מאיר בחלום, ולא יסף.

הישגיו של רבי מאיר שפירא ידועים: הקמת ישיבת חכמי לובלין שהיתה אם הישיבות בפולין, ייזום והפעלת רעיון הדף היומי ־ הפועל עד היום בהצלחה כבירה שאין שניה לה. ואת כל ההישגים האלה, כך גילה בעצמו, לא מודדים בשעות הלימוד בישיבה, בכמות שיעורי הדף היומי, או בדפי הגמרא לרבבות שנלמדו. את כל ההישגים האלה מודדים במדד שיפלות הרוח, במדד הענווה!

 

גדול הדור במגרש המשחקים…

גדול הדור בתקופת תקומת יהדות ארצות הברית, היה הגאון הגדול רבי משה פיינשטיין זצ״ל. ענק רוח, שגאונותו בתורה היתה ביטוי להתמדתו המופלאה במשך עשרות שנים, והכרעותיו ההלכתיות משמשות עד היום אבן דרך מרכזית בפסיקת ההלכה.

ישיבת 'תפארת ירושלים' שעמד בראשה, היתה אבן שואבת לצורבים צעירים, תלמידי חכמים צעירים בתחילת דרכם הרוחנית. יחד עם נשיאתו בעול הנהגת הדור כולו, היה רבי משה ראש הישיבה, בה הרביץ תורתו ובין כתליה שהה ברוב שעות היום.

היה זה ביום רגיל ושגרתי. רבי משה מגיע כדרכו לישיבה בשעת צהריים מוקדמת, ומיד במסדרון הכניסה שם לב לילד קטן כבן שמונה, עומד נבוך ומבולבל על יד הטלפון הציבורי. רבי משה עצר את צעדיו, ועצר על יד הילד. הניח יד רכה על כתפו ושאל בנועם: 'ילד, מה שמך?'

'פיליפ'. ענה הילד קצרות.

'האם הינך זקוק לעזרה? האם חסר לך משהו? מדוע אתה עומד כאן נבוך ותוהה?' הוסיף רבי משה לשאול.

הילד גימגם קלות והשיב: 'אני… הייתי זקוק לאסימון… כלומר, הייתי צריך להתקשר להוריי, והיה לי אסימון לטלפון הציבורי. אך עד שהגעתי לטלפון, אני מפשפש בכיסים ואינני מוצא את האסימון…'

ענה הילד במבוכת מה. 'חכה רגע,' אומר רבי משה, 'אני כבר מביא לך אסימון. חכה לי כאן כמה דקות, טוב?' אומר רבי משה. וכהרף עין, נראה גדול הדור, מנהיג יהדות ארצות הברית, מי שיבול מבורך של כמה וכמה כרכי 'אגרות משה' כבר נכתבו בקולמוסו, ראש ישיבה נערץ וגדול תורה מופלג, רץ במעלה המדרגות אך לא ממהר לפנות למקומו במזרח היכל בית המדרש, אלא מתחיל להתרוצץ, מחפש לקנות אסימון… לא בקלות מצא רבי משה אסימון.

למרות רצונם הכנה לסייע, רוב תלמידי הישיבה לא החזיקו כזה בכיסם באותם ימים. אם היה מישהו זקוק לאסימון, היה הולך ורוכש אסימון, מדבר בטלפון וזהו. בתום מאמץ לא קל ומרדף לא קצר מצא רבי משה אסימון, ושם פעמיו בחזרה אל פיליפ, הממתין על יד הטלפון הציבורי…

אך כשהגיע לפיליפ, נשבר ליבו בקירבו. הילד עמד ובכה בכי תמרורים! 'מה קרה פיליפ? חשבת ששכחתי ממך? הנה, מצאתי לך אסימון', מחייך רבי משה, ומוציא את האסימון מכיסו…

'לא: העווה הילד את פניו, 'אינני זקוק לאסימון כבר. הוא הגיע מאוחר מדי…' קונן בדמעות…

׳מדוע?' שואל רבי משה, ומתכופף לגובהו של פיליפ בן השמונה. 'הנה, קח את האסימון ותוכל להתקשר להוריך…' כמעט ׳מתחנן׳ רבי משה… ׳אין לי מה להתקשר אליהם יותר' רוקע הילד ברגליו, 'מאוחר מדי!

רציתי להתקשר להוריי, לספר להם שמצאתי כאן חבר, את דיויד, ואני רוצה להישאר לשחק איתו ואז אאחר הביתה. עד שהגיע האסימון כבר מצא דיויד חברים אחרים לשחק איתם, ואני כבר יכול לחזור הביתה' התייפח בבכי…

'לא נורא, צדיק, אל תבכה', אומר רבי משה ברכות. 'הנה, קח את האסימון, התקשר הביתה והודיע להוריך שאתה מאחר. אחר כך נלך ביחד לחפש את דיויד, ובוודאי הוא ישמח לשוב ולשחק איתך', מציע רבי משה.

לשמחתו לא היתה גבול, כשהבחין שפיליפ מתרצה…

רבי משה תוחב את האסימון בטלפון, והילד מחייג את המספר. מודיע להוריו על האיחור, ואמו מסיימת את השיחה עם בנה פיליפ', שעה שאין לה שמץ של מושג מי נתן לבנה את האסימון, וכי גדול הדור עומד על ידו באותה עת, ממתין לסיומה של השיחה…

'עכשיו,' אומר רבי משה בחיוך מאושר, 'הבה נלך לחפש את דיויד.' בפשטות שאין מילים לתארה הוא נוטל את ידו של פיליפ, ויחדיו הם יוצאים מבנין הישיבה, ענק הרוח וילד בן שמונה, צועדים יד ביד…

רבי משה מבחין בחבורה של ילדים משחקים, ושואל את פיליפ: ׳אתה רואה כאן את דיויד?'

הילד סוקר את ילדי החבורה, ומניע ראשו אנה ואנה לשלילה. 'לא, דיויד לא פה', הוא אומר מאוכזב.

'לא נורא,' אומר רבי משה, 'נמשיך לחפש. בעזרת השם עוד נמצא אותו'…

וגאון הגאונים מוותר על עיון בסוגיא חמורה, מתפשר על הקפדתו בשמירת זמני הסדרים, זונח את סדר יומו העמוס לעייפה, ו…ממשיך לשוטט ברחובות מנהטן, יד ביד עם פיליפ הקטן…

הילד סוקר עוד חבורות משחקים, ומרבה להתאכזב. דיויד לא נמצא בהן. רבי משה לא זונח אותו לאורך כל החיפושים, ותר יחד עמו אחרי קבוצות ילדים נוספות… לפתע אורו עיניו של פיליפ. 'הנה, הנה דיויד!' קרא בשמחה, אך מיד השתנה טון דיבורו לעצוב וכאוב – 'אבל הוא כבר מצא לעצמו חבר אחר לשחק איתו', שב הילד לקונן…

רבי משה לא נרתע, וניגש לדיויד ולחברו. שני הילדים נבהלו קמעא כשראו את גדול הדור קרב לעברם, ועוד קורא לאחד מהם בשמו: 'אמרו נא, מי משניכם הוא דיויד?' 'אני' השיב אחד מהם, מסמיק עד תנוכי אוזניו… ומה שמו של חברך?' הוסיף רבי משה ושאל. 'מוריץ' השיב דיויד במבוכה.

יפה מאוד, אומר רבי משה, ומחייך חיוך רחב. כעת, יורד גדול הדור מארבע אמות של הלכה, היישר לחדר הדיונים באולם המשחקים.. ׳אמור נא מוריץ, האם תסכים לשחק בשלישיה, אתה דיויד ופיליפ?'

'כן', הנהן מוריץ בראשו. עתה ממהר רבי משה 'לתפור' את קצוות העסקה. 'דיויד יקירי', אומר רבי משה במתיקות, 'אני יודע שחיכית לפיליפ הרבה זמן, המתנת לו בסבלנות ראויה לשבח. אבל האמת, הוא לא היה אשם בכלל שהתעכב מלבוא לשחק אתך…

הרי בוודאי תסכים כי היה עליו להודיע להוריו על האיחור, ולשם כך הוא היה זקוק לאסימון. הוא לא אשם שאני קצת מבוגר, ולקח לי הרבה זמן להשיג אסימון… אני אשם בכך, דיויד. אל תכעס על פיליפ, הוא היה בסדר, אני לא הייתי בסדר… אתה מסכים לצרף גם אותו למשחק ותשחקו שלושתכם ביחד?'

קיבל דיויד את 'התנצלותו' של רבי משה, וסלח לפיליפ על האיחור. ולא עלה רבי משה חזרה להיכל הישיבה, עד שבדק שוב ושוב כי המשחק מתנהל כהלכה, להנאתם של שלושת הילדים…

אם היה רבי משה דמות מופת בתורה, על אחת כמה וכמה שהוא דמות מופת בענווה – כי אם גדול הדור מסוגל לנהוג בכזו פשטות, להיות כה שפל רוח בעיני עצמו, לנהוג בכזו סבלנות נדירה מול ילד רך – הוי עבורנו הדברים קל וחומר…

פעמים מטריחים אותנו בדברים שלא היינו עושים אף לעצמנו…

פעמים מבקשים מאתנו טובה, שאולי אינה מתאימה לערכינו…

ואפילו פוגעים בכבודנו במידה רבה עד שאנו חושבים לעצמנו שחובתנו להשיב מנה אחת אפיים, אולי רק כדי לשמור על הכבוד המקצועי, הערך המשפחתי, הזהות הייחודית…

הבה ניזכר, נתרגש מהמראה המדהים הזה. איך גאון הדור, ענק הרוח, מחפש ומתרוצץ, משוטט וטורח, בשביל אסימון לפיליפ. האם היה זה לפי כבודו ומעמדו? האם כך נאה ויאה?

ואחר כך איך הוא מחפש את דיויד, מתנצל כאילו עשה עוול, מסדיר את היחסים בין פיליפ לדיויד ומוריץ – האם זה לפי מעמדו, שמירת הזמנים שלו, וגדלותו האינסופית?

כנראה שכן! כי ככל שאדם גדול יותר – הוא עניו יותר. הוא יודע את דרגתו, מכיר בערכו, אך נכון לסייע לכל אדם, הוא לא רואה פחיתות כבוד בכך, וגדלותו – בענוותנותו!

 

 

קוד סודי שכזה?

אלפי יהודים פקדו את חדרו של מורי ורבי כ״ק מרן האדמו״ר מנדבורנה זי״ע. לכולם הרבי הקשיב בחום ובאכפתיות, בירך מקירות ליבו הבוער באהבת ישראל, ונתן עצות טובות ומועילות לנושאים שעלו על שולחנו.

יחיד ומיוחד מבין הפוקדים את בית הרבי, היה יהודי בשם 'הרב הורוויץ', איש מהמסתופפים בצל הרבי לא ידע את שמו הפרטי, ואף הגבאים לא ידעו את זהותו. גם מראה פניו היה בגדר סוד, ועם זאת, זכה 'הרב הורוויץ׳ לכבוד מלכים…

'הרב הורוויץ' היה האדם היחיד בתבל, שהרבי טיפל אישית בקבלתו. הרבי הזהיר את הגבאים חזור והזהר, כי אם יתקשר 'הרב הורוויץ', יעבירו אליו את השיחה על אתר, כי הוא בעצמו רוצה לשוחח איתו. כן הורה הרבי, כי הוא בעצמו יסכם עם 'הרב הורוויץ' מתי יעלה לשוחח עמו בביתו, מחוץ לשעות קבלת הקהל הרגילות בחדר הרבי…

בתחילה היה הדבר לפלא, אך עם הזמן התרגלו הגבאים לענין, וסברו כי כנראה 'הרב הורוויץ' זה הינו צדיק נסתר רם מעלה, שאינו חפץ להיחשף בפני הציבור, אך עסקים שמימיים לו עם הרבי…

כך נמשך הדבר תקופה ממושכת. פעם בכמה ימים היה מתקשר 'הרב הורוויץ' ומועבר ישירות לרבי. הרבי היה מתאם איתו את שעת הביקור בביתו, ואיש לא ידע ולא ראה, לא שמע ולא הכיר…

היתה זו שעת ערב מוקדמת, ושוב צלצל הטלפון של הגבאי. על הקו היה 'הרב הורוויץ' בכבודו ובעצמו. 'בבקשה, בבקשה', אומר הגבאי ביראת כבוד, ומעביר את הטלפון אל הרבי. הרבי סיכם עם 'הרב הורוויץ' את שעת ביקורו, והמשיך בסדר יומו, כרגיל…

 

אלא שאותו ערב, היה עומס עצום בקבלת הקהל. רבים רבים שיחרו לפתח בית הרבי, והרבי הקשיב לכל אחד בסבלנות נדירה. רק אחרי אחרון פוקדי בית הרבי, בשעת ליל מאוחרת מאוד, סיים הגבאי את עבודתו, ועדיין – עייפותו עשתה את שלה, והוא התמהמה קמעא עד שיצא מבית הרבי…

אך יוצא הגבאי, ועיניו נקרעות בתדהמה. לנגד עיניו הוא רואה את לא אחר מאשר 'זעליג' (שם בדוי) מעבר לכביש, בדרכו לבית הרבי…

מבטו ההמום לא נרגע, אולי אף החמיר, כשעקב בעיניו וראה כי אכן כן, ׳זעליג' מועיד את פעמיו לבית הרבי… כאן הוסרה המסכה, ובנקודה זו נודע הדבר:

היה זה לפני כמה שנים. יהודי אומלל ושבור לב בשם 'זעליג' היה מגיע אל הרבי בקבלת הקהל, מבקש להיכנס לשוחח. רגע אחרי שנכנס, היה נשמע טון דיבורו הגס למרחקים, כאשר הוא מכלה את זמנו של הרבי לריק בדיבורי שטות והבל שאינם תואמים למעמדו…

'זעליג' לא היה אשם. תלאות החיים הפכוהו לכזה.

לאדם שבריאותו הנפשית לקויה במידה חמורה לא עלינו, אי אפשר לבוא בטענות כאשר דווקא צעקות ודיבורי הבל בחדרו של אדם גדול והדור בישראל מרגיעים את נפשו הסוערת…

 

כך מצא ׳זעליג' לעצמו מקום להשתחרר, הגיע לבית הרבי בקבלת קהל, נכנס פנימה כאחד האדם, ובתוככי החדר היה מבצע את זממו ־ צועק ומפטפט, פעמים מבייש ומנדנד, וכך בא על סיפוקו…

 

כשהדבר נשנה כמה וכמה פעמים, הבינו הגבאים 'עם מי יש להם עסק'.

בפעם הבאה שדמותו של 'זעליג' נראתה, ניגשו אליו ודחו אותו בטון מכובד אך אינו משתמע לשתי פנים. תחילה ניסו לדחותו בנעימות, וכשהדבר לא עלה בידם נאלצו לפעול בתקיפות. הן לא יעלה על הדעת שאדם יטריד בחינם את הרבי ואין פוצה פה?! אלא שזעליג, זה, מצא לעצמו דרך לא דרך, הצליח להגיע אל הרבי, ואף התאונן על הגבאים שמקשים עליו להגיע אל הרבי…

 

או אז, סיכם הרבי עמו את סוד חייו: מעתה לא יקרא שמו עוד 'זעליג', כי אם 'הרב הורוויץ', ומעתה, יוכל להתקשר לגבאים ככל שירצה, יזדהה בשמו החדש שהפך לקוד האישי הסודי שלו, והרבי יורה לו מתי לבוא…

תקופה ארוכה, כאמור, נמשך ההסדר המדובר. 'זעליג' עבר שינוי השם ל'הרב הורוויץ', והרבי המשיך להזמינו אליו לשיחות אישיות בתנאי אח״מים, כדי לשמוע את תלונותיו, להקשיב לצעקותיו, להאזין להבליו… הכל!

כדי שהרב הורוויץ יוכל להמשיך במלאכתו להטריד את הרבי, וכדי שהגבאים לא ימנעו בעדו, הוא מקבל 'שינוי השם' לקוד סודי אישי.

סבלנות. איזו מידה נפלאה, יקרה ונדירה. משה רבנו, גדול המנהיגים הדגולים, הצטיין בהיותו עניו מאוד – שפל וסבלן. זו תכונה אמיתית הנדרשת למנהיג, וככל שהוא גדול יותר היא נדרשת במידה רבה יותר – פשוט להיות סבלן! כולנו מנהיגים. ראשי משפחות, מובילים בחברה, אומרי שיעורים.

מנהיג אמיתי, ואדרבה, ככל שהוא גדול יותר, מוכן לסבול הטרדות, נדנודים, בושות, בזבוז זמן והתעסקות עם אנשים שאינם לפי כבודו. המעמד אינו משחק תפקיד, גם לא הדרגה הרוחנית. ההיפך, ככל שאלה גדולים וגבוהים יותר, כך מתרבה הסבלנות וגדלה הענווה, היכולת לסבול כל יהודי באשר הוא!

 

 

בנוסח שונה: קנין התורה בענווה והסתפקות במועט

[אור דניאל ועוד]

"וידבר ה' אל משה במדבר סיני" (במדבר א, א)

אומר המדרש:( במדבר רבה (וילנא) א, ז )

"וידבר ה' אל משה במדבר סיני". למה במדבר סיני?

מכאן שנו חכמים בשלושה דברים ניתנה התורה: באש, ובמים, ובמדבר. באש מנין (שמות יט, יח) "והר סיני עשן כולו וגו' ". ובמים מנין? שנאמר (שופטים ה, ד) "גם שמים נטפו גם עבים נטפו מים".

ובמדבר מנין? "וידבר ה' אל משה במדבר סיני".

ולמה ניתנה בשלושה דברים הללו? אלא מה אלו חינם לכל באי העולם, כך דברי תורה חינם הם שנאמר (ישעיה נה, א) "הוי כל צמא לכו למים".

דבר אחר: "וידבר ה' אל משה במדבר סיני". אלא, כל מי שאינו עושה עצמו כמדבר הפקר אינו יכול לקנות את החוכמה והתורה לכך נאמר במדבר סיני.

 

שלושת הדברים בהם ניתנה התורה באו ללמדנו יסודות בקבלת התורה ובלימודה כך אומר ה"כתב סופר".

נתינתה במים מפנה את תשומת הלב לדברי חז"ל הידועים: "למה נמשלו דברי תורה למים? מה מים יורדים ממקום גבוה למקום נמוך, כך דברי תורה מניחים למי שדעתו גבוהה עליו והולכים למי שדעתו שפלה".

מסיבה זו ניתנה התורה על הר סיני הקטן שבהרים דווקא, כדי להורות שאין התורה מתקיימת אלא אצל הענווים, מעתה יש לנו לומר כי זהו גם פשר נתינת התורה במים.

גם לאש נמשלה התורה כמו שנאמר: (משלי ו ,כג) "כי נר מצווה ותורה אור". זאת משום שהיא מאירה לאדם את נתיבו בחיים ומדריכה אותו בדרך אשר ילך בה. עובדת נתינת התורה במדבר מתקשרת עם דברי חז"ל בדבר נתינת התורה לאוכלי המן דווקא, אשר אינם מבקשים מותרות אלא רק את הנצרך ונדרש כדי להחיות את נפשם. וכמו שאמרו חז"ל: "כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה" וכו' הבריחה מחיי המותרות היא איפוא מתנאיה היסודיים של "דרכה של תורה".

דוגמא נפלאה לחיים על פי דרכה של תורה נלמד מהמעשה הבא:

אור דניאל במדבר:

דוגמא נפלאה לחיים על פי דרכה של תורה נלמד מהמעשה הבא:

הרב דוד הלוי זיע"א בעל "טורי זהב" על השולחן ערוך, בלט מקטנותו בכישרונותיו.

בגיל שבע היו שגורות על פיו שלוש מסכתות בעל פה, ובבחרותו חיבר חיבור גדול ומקיף על השולחן ערוך בשם "טורי זהב" והפך להיות פוסק. ידוע שנפשו חשקה לעסוק אך ורק בתורה ולא לזכות בתואר הרבנות. כאשר נתפרסמה מודעה שמחפשים שמש לבית הכנסת, שמח להציע את עצמו לתפקיד, כיוון שבית הכנסת היה קטן וכך יוכל להתפרנס מעבודה זו שלא תגזול ממנו זמן רב, ומעתה יוכל להקדיש את רוב זמנו ללימוד תורה.

 

לאחר זמן קצר כבר שוחח עם הגבאי ולשמחתו הרבה קיבלו הלה למשרת שמש בבית הכנסת. שב רבי דוד לביתו ובישר לאישתו: "ברוך ה' קיבלתי משרה מכובדת בעיירה פוטילציה, כבר מחר נוכל לעבור לגור שם!" הרבנית הצדקת מרת רבקה בתו של הגאון רבי יואל סירקיש בעל ה"בית חדש", הב"ח, שמחה מאוד לשמע הבשורה שכן כבר זמן רב סבלו הם מעוני וממחסור.

לא היה כל ספק בליבה שבעלה, תלמידו הגדול של אביה העילוי האדיר, נתמנה כרב העיר.

חיש מהר ארזו את חפציהם והגיעו לעיר פוטילציה.

רבי דוד הוביל את משפחתו לקיטון צר ואפל סמוך לבית הכנסת. "הכיצד?" השתוממה הרבנית בינה לבין עצמה, "האם זהו הבית שהכינו בני העיירה לרבם?"

אך כיוון שלא רצתה לגרום צער לבעלה לא אמרה דבר והחלה לסדר את חפציהם ולהתכונן לכבוד שבת קודש.

שבת המלכה הגיעה. לבושה בגדי שבת הגיעה אשת הט"ז לעזרת הנשים לפני תפילת שחרית, כמה נשים נענעו לה בראשיהן.

"מדוע אין הן קמות לכבודי כמקובל ובאות לברך אותי?" הירהרה בתמהון, "וכי אינן יודעות כי אני היא אשת הרב?"

אך ברוב עדינותה לא אמרה כלום כמובן. תפילת שחרית הסתיימה, וקריאת התורה החלה. היא הטתה את אוזנה מצפה שבעלה יכובד ב"שלישי" כנהוג בכל קהילות ישראל, ולפתע מה שומעות אוזניה? קולו של בעלה הרב נשמע ברור וצלול: "יעמוד הכהן"..

עתה קלטה את אשר התרחש, בעלה הגאון והקדוש הפך להיות שמש בית הכנסת, והיא בתו של הב"ח שמשית!

עיניה חשכו והיא נפלה מתעלפת על הריצפה. מהומה התחוללה בבית הכנסת, הנשים ניסו לעורר את המתעלפת והשיבוה אל ביתה.

עד מהרה שמעו מפיה את הסיבה לעלפונה, והט"ז הוא עמד על מקומו ושתק. כה רצה במשרה הזאת הן יכול היה ללמוד תורה בלי הפרעות, אך עתה שוב לא יוכל למלא את חפצו כיוון שאישתו, אשר רצה למנוע ממנה עוגמת נפש, גילתה מהי המשרה המכובדת שקיבל.

קמו המתפללים ממקומם וקראו לפניו "אנא יסלח לנו הרב, הרי לא ידענו את זהותו, אילו ידענו שגאון אדיר בינינו.."

אז ניגש רב העיירה והכריז לפני כל הקהל "הריני מפנה את מקומי לרבי דוד מעתה יירש הוא את מקומי!"

כל מחאותיו של ה"טורי זהב" לא עזרו ולמרות התנגדותו העזה נתמנה לרבה של פוטילציה. כך היא דרכה של תורה.

 

המעשה ברבי זוסיא תלמיד המגיד ממזריטש שקיבל 300 רובל כסף מרבו להוצאת חתונת בניו, ובדרכו מצא כלה יתומה מאב שהשבר בליל כלולתם באבוד מהם 300 רובל כסף, והצד השני אינו מוכן להיכנס לחופה עד כו'.

וביקש סימנים ואמר שמצא הכסף והלך לאכסניה ופרטו ונתנו בעטיפה כדברי האם והשיב להם. הם הודו לו וברכוהו ונשיקוהו והעלוהו על נס. אך הוא דרש 25 רובל כסף דמי טרחה.

ניסו לשכנעו שירד מכך עד שלבסוף כינוהו סחטן וביזוהו ונטלוהו לרב שפסק שלא מגיע לו מאומה.

כשפגש הרב לרבי ממזריטש שאלו על התנהגות תלמידו. לכשנשאל רבי זוסיא הסביר לרבו שחש גאווה עצומה בעת שהביא הכסף על המצוה העצומה שזכה לקיים כו'. וכך חיסל תחבולה להכניע יצרו ולתת לו ביזינות במקום כבוד…

 

אור דניאל במדבר:

בספר "ברכת מרדכי" מובא מעשה נפלא המעיד על כך. מעשה שהיה ברבינו אליהו לאפיאן זצ"ל אשר בלילות שבת היה מיסב לסעודה על שולחנה של הרבנית תחיה בכפר חסידים. והנה באחד מלילות שבת תוך כדי אומרו וזימרו את ה"אשת חיל מי ימצא" בהגיעו אל הפסוק "נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ" ראוהו נעצר ומהרהר כאילו נעצב, ובעיניו מנצנצת דמעה.

הכל הבחינו בכך אך לא ידעו פשרם של דברים. מי יעיז וישאלנו את הצדיק הזה?

המשיך הצדיק בזמירתו, התחיל וסיים את סעודתו. אז חברו שאר המסובים והפצירו ברבנית תחיה כי תמצא פשר דבר.

רבינו אליהו זצ"ל ברוב הכרת טובתו לרבנית לא היה כמעט מחזיר פניה ריקם אף בדברים שהשתיקה יפה להם. לשיטתו, משביקשה והפצירה, לרוב שמעה מפיו מענה. אף הפעם פנתה אל הצדיק בנוכחות שאר המסובים ובפיה בקשה: "ילמדנו רבינו מה קרה לפני הקידוש ".

"למה כוונת הרבנית?"

"מה קרה שראינוהו מתעצב כאילו ועיניו מעלות לחלוח דמעה". משהפצירה, התחיל רבנו אליהו מדבר ומסביר "אסביר לכם פשר הדבר: הנה אנוכי, אליהו לאפיאן, נכנס לישיבה הכל קמים לקראתי, מדוע קמים? מי אתה אליהו לאפיאן? מה אתה?

לאחר מכן ממשיך להתקדם אל מקומי. מישהו מהבחורים מקדים ומעמיד סטנדר כשעליו גמרא או סידור לפי הצורך. מדוע כיבדוני? מי אתה אליהו לאפיאן? מה אתה?

מתחילים להתפלל מגיעים לקריאת שמע, הכל מסיימים והחזן ממתין לי עד שאף אני אגמור. מדוע ממתינים לי? מי אתה אליהו לאפיאן? מה אתה?

לאט לאט גוברת הסכנה שמא בכל זאת תתגנב אל תוכי איזו התלבשות כאיצטלא שאינה הולמת אותי.

הסכנה היא עצומה! מהר מאוד ובקלות חס ושלום מתרגלים לחשוב שמא כך ראוי, כך נאה, כך יאה. והרי אנוכי יודע, אליהו לאפיאן, שאינני ראוי לכך, אין האיצטלא הזאת הולמתני.

פעמים שהנני מתמלא פחד מפני סדק כל שהוא דרכו תחלחל בי הערכה מופרזת, מי יודע?

והנה הערב לפני האוכל בהגיעני אל הפסוק 'נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ' התחלתי לחשוב על הפשט של אותו פסוק, הלא הכוונה הברורה היא כי כאן בעולם הזה שאינו עולם של אמת, הכל אינו אמת.

אף ההערכות דימיוניות ואולי מזויפות.

כאן בעלמא דשיקרא יתכן גם להעריך את מי שאינו ראוי לכך, אבל שם בעלמא דקשוט שם יראו כיצד נראה האיש בשבתו עם 'זקני ארץ' האם אותם מצוקי ארץ הסתכלו עליו, הידברו עמו, הירצו לארח אותו להם לחברה? המסוגל יהיה להסב עימם אל שולחן אחד?

שם תיקבע ההערכה האמיתית, שם יוודע אם יש כיסוי ל'נודע בשערים בעלה'.

וכשנזכרתי בכך ויישמתי את הדברים ביחס אלי מה מאוד נעצבתי כי מי כמוני יודע שאולי שם יתגלה הכל, יתברר כי האדרת תפורה ומחוייטת הרבה למעלה ממידותי, ואז נעצבתי מאוד, קשה היה לי להתגבר ודמעה אמנם לחלחה את עיני".

כך דיבר הצדיק לנו. ברור כי כשבא צדיק נשגב זה קיבלוהו זקני ארץ במאור פנים בשמחה הזמינוהו לכבדם בנוכחותו.

אז אמנם נודע כי ההערכה לא הדביקה את האמת של עלמא דקשוט, אבל הצדיק חשב כך, חשש כך, וכך חינך.

 

מעשה מדהים בנוגע לפגיעה בזולת:

מעשה שסיפר לי בחור בשם שחר מסעוד בעת שנסענו לקברות צדיקים. הלה עובד בעזר מציון ושם היה לו חבר בן ארבעים ושתיים שכבר התייאש מלהתחתן.

היה שם עוד בחור בן כשלושים, שהחליטו כל החברים ללכת עימו לעמוקה ולהעתיר בתפילה כדי שיתחתן. ובפרט שהלה היה כהן, ואחר כך יקשה עליו מאוד להשיג רווקה.

ניסו לסחוב גם את המבוגר יותר אך הוא אמר שהוא כבר לאחר יאוש ואין הוא רואה בזה טעם. הוא כבר לא יתחתן. לחצנו עליו שיבוא לפחות כליווי להשלים לנו מנין…

הגענו לעמוקה והתפללנו מעומק הלב. בדיוק היה שם הגאון רבי יעקב אדלשטיין רבה של רמת השרון. פנינו אליו בבקשת ברכה לשני הבחורים הנ"ל. הרב בירך את הצעיר שביניהם והוא אכן תוך חודש התארס! לאחר מכן ניגש השני, והרב אמר לו: אותך איני מברך.

הלה נרתע, והרב אמר לו: אם תרצה תבוא אלי הביתה. הבחור קבע עימו זמן והגיע לביתו. שאלו הרב: אתה ביטלת פעם שידוך?

אכן, השיב הבחור היה זה לפני שנים. הוא סיפר לרב את הסיפור והרב אמר לו: "לא זה, היה עוד פעם".

הוא התאמץ להיזכר וסיפר שאכן כשהיה בגיל שלושים עמד להתחתן אך שלושה שבועות טרם החתונה התבטל השידוך. אך שם ביקשתי מחילה והיא אמרה שהיא מוחלת, ואף קניתי לה מתנה יפה.

זהו, השיב הרב, דע לך שהיא עדיין מקפידה עליך, ולכן אינך מתחתן. אם תבקש ממנה מחילה והיא תמחל לך, תתחתן.

הלה בצר לו פנה לרב צ'ולק מעזר מציון שם עבד, וביקש ממנו, שהיות ואין הדבר נעים שיפנה במקומו ויבקש מחילה בשמו.

היה זה יום ה' והרב חנניה צ'ולק אמר לו שמחר הוא יתקשר אליה. למחרת הוא מתקשר, והבחורה מירושלים שואלת מי זה? הרב צ'ולק, במה לי הזכות? היא שואלת.

והוא מזכיר את שמו של הבחור. הבחורה אמרה מיד שאין היא מעוניינת לשמוע כלל, הבחור הזה מאוד פגע בה והיא אינה סולחת לו. מכאן החל מסע לחצים תוך גיוס רבנים חשובים בירושלים ולאחר שבוע של לחצים הוא קיבל ממנה מכתב בו היא מצהירה שהיא סולחת לו.

תוך שבועיים הבחור התארס, עם בחורה רווקה בת גילו, הגרה בבנין הסמוך לבנין שלו…

 

 

*

מעלת הסדר בחיי האדם

[לק"ט עמ' יד]

 

(במדבר ב, ב) "איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל".

התורה מאריכה ומפרטת את החניה והנסיעה של עם ישראל, וכיצד כל אחד היה מסודר במקום אחר, וכיצד שמרו על הסדר הזה מבלי לשנותו, וכיצד פינו את כלי המשכן בסדר מופתי כשכל אחד יודע מלאכתו ועבודתו.

חז"ל אומרים משורר ששיער חייב מיתה.

במדרש מובא שכל אחד היה רוצה לשאת את הארון והיו באין לידי קלות ראש והיה הארון מכלה בהם .

הארון, שהיה סמל הברכה אצל עובד אדום הגיתי שנתברך ביתו בעקבות שהיית הארון במחיצתו, היה מכלה את השבט הנבחר. מדוע? משום חוסר סדר, שמתוך העדר אירגון היו באין לידי מריבה. כל אחד היה אומר: 'אני טוען מכאן' ו'עתה תורי' וכדומה, ומתוך כך באו לידי מריבה וקלות ראש.

אצל הקב"ה מצינו מחליף את הזמנים ומסדר את הכוכבים במשמרותיהם ברקיע, כל גרמי השמים והבריאה בכלל עושים רצון קונם בסדר מופתי. אין יום שאחד מקדים את חבירו, או מאחר. אין אחד נכנס בתחום חבירו.

כל דבר שבקדושה צריך שיהיה בסדר ובאירגון. כשעם ישראל קיבלו את התורה נאמר: ויחן שם ישראל כו' כאיש אחד בלב אחד. לא בעירבוביה.

כל אחד לא נכנס לתחום חבירו. לעומת זאת כאשר באו אל משה לשלוח מרגלים מצינו:

 

(דברים א, כב) רש"י:

"ותקרבון אלי כולכם – בערבוביא. ולהלן הוא אומר ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם ותאמרו הן הראנו וגו', אותה קריבה היתה הוגנת, ילדים מכבדים את הזקנים ושלחום לפניהם, וזקנים מכבדים את הראשים ללכת לפניהם, אבל כאן ותקרבון אלי כולכם בערבוביא ילדים דוחפין את הזקנים וזקנים דוחפין את הראשים".

 

הערבוביה היא הפך עבודת ה'. בעבודת ה' הכל צריך להיות כסדר. ובכל תחום. אדם צריך שלימודו יהיה מסודר, שסדר יומו יהיה קבוע, שראשו יהיה מאורגן, שפנקסו יהיה מסודר, ושכל עניניו יהיו בסדר מופתי.

אדם כזה, גם עבודת ה' שלו תהיה מסודרת. לעומתו האדם שחי "איך שיוצא" ועושה דברים לפי קריזות, גם עבודת ה' שלו נראית בהתאם. כשלאדם יש סדר, אזי יש לו זמן קבוע לשיעור, ואינו מפסידו, וזמן קבוע לתפילה ולאכילה ולכל עניניו. יומו מסודר, מחשבותיו מסודרות, עבודת ה' שלו מסודרת.

כך גם בלבושו, בהליכתו, ובכל עניניו, ובקלם היו אומרים שמי שמבולגן בחיצוניותו– מבולגן גם במחשבתו ובעבודת ה' שלו.

 

מספרים על הסבא מקלם שפעם אחת נסע לבקר את בנו הלומד בישיבה, והגיע ישר לחדרו בפנימיה, ובדק את ארונו, וכשראה שהוא מסודר כהוגן רק אז הלך לראותו.

הוא לא בחנו בדברי תורה, שדי היה לו כשראה שארונו מסודר, שגם ראשו בעבודת ה' מסודרת.

פעם אחת ראה הסבא מקלם בישיבה מים שנשפכו מן המיחם ומסר על זה שיחה, וכן עשה כשראה אחד שהניח ערדליו הפוכות.

זהו הסדר שליוה את עם ישראל לכל אורך שהותם במדבר. לכל אחד ברור עד לאן הוא נכנס. לכל שבט היה מיקום קבוע סביב למשכן, התנועה הייתה רק עם תקיעת החצוצרות, ורק אז החלו השבט הראשון לזוז וכן על זה הדרך.

 

מספרים שהסבא מקלם אמר שיותר גרוע בעיניו מי שמניח שולחן במקום שאינו ראוי, ממי שעבר עבירה, שהראשון הוא בעל ראש עקום. מי שאין לו סדר- נכון לכל העבירות, ואין מה שיצילנו. רק בעלייה מסודרת, בלא לקפוץ על מדריגות גבוהות, ניתן להגיע לעבודת ה' בשלימות, כפי שסידר לנו הרמח"ל במסילת ישרים.

 

בעיקר, הדבר חשוב בנוגע לחינוך הילדים. כשההורים אינם עקביים, פעם אומרים כך ופעם אחרת, פעם מקפידים ופעם לא, פעם אוסרים ולמחרת חוזרים ומתירים, מובטחים הם בכישלון מובהק. לחנך ניתן רק עם עקביות איתנה.

 

מי שאינו חי על פי סדר כל חייו אינם מאורגנים. היום הוא לומד ספר זה מחר אחר, היום מתפלל כאן מחר שם, היום קובע עתים לתורה מחר לא הסתדר לו, כל חייו בבלאגן אחד שלם, שגורם שלעולם לא יוכל להוציא את כשרונותיו אל הפועל.

המעשה ברב יחזקאל אברמסקי ששאל את תלמידיו מהו הבעל חיים הכי מוצלח, ואמר להם, אחר שדחה תשובותיהם, שכל אחד חסר בו משהו, ושהבעל חיים הכי מוצלח הוא הברווז… גם שוחה, גם הולך, גם עף.

הם גיחכו. אמר להם הרב אומר לכם מדוע אתם מגחכים, מפני שהברווז קצת הולך קצת שוחה, וקצת רץ… כולו נראה כמו בדיחה… כך מי שלומד קצת מזה וקצת מזה ולעולם לא באופן מסודר, אין לו שום דבר מושלם.

 

 

*

כבוד בית השם

 [לק"ט עמ' יח]

"ופקודת אלעזר בן אהרון הכהן כו' " (במדבר ד, טז)

מובא במדרש רבה (במדבר ד, כ)

אין לך אדם בישראל שביזה עצמו על המצות יותר מדוד.

הדא הוא דכתיב דהוה אמר לפני אלוהים (תהלים קלא, א): "ה' לא גבה ליבי" בשעה שמשחני שמואל למלך, ולא רמו עיני בשעה שהרגתי את גלית, ולא הלכתי בגדולות בשעה שהחזירוני למלכותי, ובנפלאות ממני בשעה שהעלתי את הארון.

 

(שם, ב) "אם לא שויתי ודוממתי נפשי כגמול עלי אמו"- כשם שהתינוק הזה אינו מתבייש להתגלות לפני אמו, כך שויתי נפשי לפניך שלא נתביישתי להתבזות לפניך לכבודך.

 

(שם) "כגמול עלי נפשי"- כהן ינוקא דנפק ממעי דאימיה ואין בו רוח גסה לינוק משדי אימו, כן הות נפשי עלי שאיני מתבייש ללמוד תורה אפילו מקטני ישראל.

 

אמר רב אדא בר רבי חנינא, אמר לו הקב"ה: אתה שוית עצמך לגמול, חייך! כשם שאין לתינוק הזה עונות כך אין לך עונות שנאמר (שמואל ב' יב, יג): "גם ה' העביר חטאתך לא תמות". מכאן את למד שאין אדם רשאי לנהוג גאוה לפני המקום אלא צריך אדם להתבזות על כבודו.

אמר יהודה הלוי בר רבי שלום: אין מעשיו של הקב"ה כמעשה בשר ודם. למה? עביד מגירס של בשר ודם יש לו כלים נאים בשעה שהוא יוצא לשוק הוא לובשם, אבל בשעה שהוא עומד לבשל פושט את היפים ולובש מקורעים וזוסטא.

ועוד, בשעה שהוא גורף את הכירים ואת התנור הוא לובש רעים מהם אבל לפני הקב"ה בשעה שכהן גורף את המזבח ומדשנו היה לובש כלים מעולים שנאמר (ויקרא ו, ג) "ולבש הכהן מדו בד וגו'" בשביל והרים את הדשן. למה כן? אלא להודיעך שאין גאוה לפני המקום.

וכן אתה מוצא באלעזר הכהן שהיה נוהג בשפלות לפני המקום. אמר רבי יהושע בן לוי אלעזר היה דוכנין נשיא על הנשיאים, שנאמר (במדבר ג, לב): "ונשיא נשיאי הלוי אלעזר בן אהרן הכהן וגו'". ראה שררה שהיתה בידו, ואת סבור מפני שהיה אדם גדול היה נותן לאחרים שיטענו את הכלים שהיה עשוי לטעון אותם?

 

לאו, אלא הוא עצמו היה טוען, שנאמר: "ופקדת אלעזר בן אהרן הכהן וגו' ".

והיאך היה טוען כל אלו? אמרו רבותינו כן היה טוען: שמן המאור בימינו וקטורת הסמים בשמאלו ומנחת התמיד של יום תלויה בזרועו. בין הערבים היכן היה נתון? אמר אחא אמר שמעון בן יוחאי: כמין צלוחית קטנה היה תולה באפונדתו מפני שהיה חגור מתניו בזינו כעבד לפני קונו, להודיעך שאין גאוה לפני האלוהים.

פקדת כל המשכן וכל אשר בו בקדש ובכליו, שעל ידו היה נותן להם הארון והשולחן והמנורה והמזבחות וכל כליהם.

כמה דתימא (במדבר ג,לא-לב): ומשמרתם הארון וגו' ונשיא נשיאי הלוי אלעזר וגו'.

 

מדרש רבה במדבר (ד פסקה כ, שם בתחילת המאמר)

 

"ופקדת אלעזר בן אהרן הכהן וגו'" (במדבר ד, טז).

הדא הוא דכתיב (משלי כה, ו): "אל תתהדר לפני מלך ובמקום גדולים אל תעמוד".

אם לפני מלך בשר ודם צריך אדם לנהוג שפלות בעצמו, קל וחומר לפני המקום. ותנינן: הוי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים. ללמדך שאין גאוה לפני המקום.

אליהו אומר כל המרבה כבוד שמים וממעט כבוד עצמו, כבוד שמים מתרבה וכבודו מתרבה.

וכל הממעט כבוד שמים ומרבה כבוד עצמו כבוד שמים במקומו וכבודו מתמעט.

מעשה באיש אחד שהיה עומד בבית הכנסת ובנו עומד כנגדו, וכל העם עונים אחר העובר לפני התיבה "הללויה" ובנו עונה דברים של תיפלות.

אמרו לו: ראה בנך שהוא עונה דברים של תיפלות. אמר להם: ומה אעשה לו? תינוק הוא, ישחק.

שוב למחר עשה כאותו ענין וכל העם עונין אחר העובר לפני התיבה "אמן הללויה" ובנו עונה דברים של תיפלות אמרו לו: ראה בנך שהוא עונה דברים של תיפלות אמר להם ומה אעשה לו? תינוק הוא, ישחק.

כל אותן שמונת ימי החג ענה בנו דברים של תיפלות ולא אמר לו כל דבר, ולא יצאת אותה השנה ולא שינתה ולא שילשה עד שמת אותו האיש, ומתה אישתו ומת בנו, ובן בנו, ויצאו ט"ו נפשות מתוך ביתו, ולא נשתייר לו אלא זוג אחד של בני אדם אחד חיגר וסומא ואחד שוטה ורשע.

שוב מעשה באדם אחד שהיה מתחרט שלא קרא ולא שנה פעם אחת היה עומד בבית הכנסת, כיון שהגיע העובר לפני התיבה לקדושת השם הגביה את קולו ואמר קדוש קדוש קדוש ה' צבאות. אמרו לו: מה ראית שהגבהת קולך? אמר להם: לא זכיתי לא למקרא ולא למשנה ועכשיו שניתנה לי רשות לא אגביה את קולי ותשוב נפשי עלי?

ולא יצאת אותה השנה ולא שינתה ולא שילשה עד שעלה אותו האיש מבבל לארץ ישראל, ועשאוהו שר החיל של קיסר ומינוהו ראש על כל בירניות שבארץ ישראל, ונתנו לו מקום ובנה עיר וישב שם וקראו לו קילוני לו ולבניו ולבני בניו עד סוף כל הדורות.

מכאן אתה למד שלא ינהג אדם גאוה לפני המקום, שכל המתגאה לפניו מתבזה וכן הוא אומר (שמואל א' ב, ל) "כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו".

וכן אתה מוצא בדוד מלך ישראל שלא נהג עצמו בגאוה לפני המקום, אלא בוזה עצמו לפניו כהדיוט, להרבות כבודו של מקום. אימתי? בשעה שהעלה הארון מבית אבינדב אשר בגבעה להביאו לירושלים וכו'. עד כאן המדרש.

 

וכתב רבינו בחיי [שמות פרק יד פסוק לא]

וכל המכוין והכופל אמן אמן זוכה לשני עולמות, וכן אמר דוד עליו השלום בסוף מזמור ע"ב: "ברוך ה' אלהים אלהי ישראל עושה נפלאות לבדו וברוך שם כבודו לעולם וימלא כבודו את כל הארץ אמן ואמן".

ועוד במזמור פ"ט "ברוך ה' לעולם אמן ואמן".

 

וזה המכבד את ה' יתברך באמת, אשר עליו אמר הכתוב (שמואל א' ב, ל) "כי מכבדי אכבד".

וכל מי שאינו נזהר במילת אמן לכוין בכל כוחו וכונתו, הרי זה מבזה את השם יתברך ועליו אמר הכתוב (שם) ובוזי יקלו. ומשבעה מדורין שיש בגיהנום מורידים אותו לאחרון שבכולם שהוא כפול והוא נקרא (איוב י, כב) "ארץ עיפתה" והוא ארץ שאול תחתית כי שאול מדור אחד, ותחתית מדור שני.

ואותו תחתית נקרא אבדון, וזהו (משלי טו, יא ) שאול ואבדון נגד ה', מי שיורד לאבדון שוב אינו עולה, ועל זה אמר הכתוב: (ירמיה ב, יג) "אותי עזבו מקור מים חיים".

המבזים לענות אמן עזבו מקור מים חיים הוא הנובע שנרמז למעלה. ומה יהיה עונשם? לחצוב להם בארות בארות נשברים, כלומר הרי הן יורדים לגיהנום מדרגה אחר מדרגה בעונש כפול וזהו שכפל בארות בארות.

והכל מדה כנגד מדה בין בעונש בין בשכר.

 

ודבר זה מצוי מאד בעניינים רבים, כגון שאדם משוחח בבית המדרש שיחות של חולין, או עושה שחוק וליצנות, ושוכח שזה מקום המקדש, ובבית אלוקים נהלך ברגש, הוא בבחינת 'בוזי', ר"ל.

פעמים מבקשים מאדם לנקות את בית המדרש או לנקות את השולחן או לסדר את הכיסאות, ונדמה שאין זה לפי כבודו. אני בבית לא עושה כלים, אז שכאן אעשה?

תזכור שמכבדי אכבד! יהושוע זכה להיות מנהיג ישראל!

 

פעמים שאדם מותיר אחריו את הסידור, או את החומש או הספר שלמד בו. וכי בביתו גם היה מותיר כך אחריו וסומך שמישהו יסדר? כאן זהו בית ה', מכבדיו יכובדו!

 מסופר על רבי פטר שהיה מבעלי התוספות שדרכו הייתה לנקות את הבימה שלפני ארון הקודש בזקנו הארוך!

בישיבת קלם היה נהוג למכור את כל השמשויות של כל השנה, שמש לניקוי בית המדרש, שמש להסקת התנורים, שמש לפינוי האשפה, והיו משלמים על כך בדמים יקרים! זכות עצומה לכבד את המלך!

מי שמגיע לשיעור תורה, הרי הוא ממכבדי המלך. אולם מי שאומר לעצמו אין לי חשק עתה, אני עייף, וכדומה, הרי זה בכלל בוזי שיקלו רחמנא ליצלן. כי דבר ה' בזה– זה שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק.

 

תלמוד בבלי (פסחים נז, ע"א)

"תנו רבנן: ארבע צווחות צוחה עזרה. ראשונה: 'צאו מכאן בני עלי שטימאו היכל ה' ".

ועוד צווחה: "צא מיכן יששכר איש כפר ברקאי שמכבד את עצמו ומחלל קדשי שמים", דהוה כריך ידיה בשיראי…

מאי סלקא ביה ביששכר איש כפר ברקאי? אמרי מלכא ומלכתא הוו יתבי, מלכא אמר: גדיא יאי, ומלכתא אמרה: אימרא יאי. אמרו מאן מוכח? כהן גדול, דקא מסיק קרבנות כל יומא.

אתא איהו, אחוי בידיה- אי גדיא יאי, יסק לתמידא.

אמר מלכא: הואיל ולא הוי ליה אימתא דמלכותא,, ניפסקו לימיניה!

יהב שוחד, ופסקיה לשמאליה.

שמע מלכא, ופסקיה לימיניה.

אמר רב יוסף: בריך רחמנא דאשקליה ליששכר איש כפר ברקאי למיטרפסיה מיניה בהאי עלמא.

אמר רב אשי: יששכר איש כפר ברקאי לא תנא מתניתין, דתנן רבי שמעון אומר: כבשים קודמים לעזים בכל מקום. יכול מפני שמובחרין במינן? תלמוד לומר "אם כבש יביא קרבנו" מלמד ששניהן שקולין כאחד.

רבינא אמר אפילו מקרא נמי לא קרא דכתיב "אם כבש אם עז" אי בעי כבש, לייתיה. אי בעי עז, לייתיה".

 

המעשה בחזון איש שהיסב בסעודת שבע ברכות ועברה תהלוכה של הכנסת ספר תורה וקמו ללוותו, וחכם אחד לא קם היות והיה מדובר בקבוצה של המזרחי, וכשחזרו לסעודה וסיימו, כיבדו את החכם ההוא לברך שבע ברכות, והחל לומר 'אשר יצר את האדם' ובמקום לומר 'בצלמו' אמר בחכמה וברא בו נקבים כו" וכך חזר הדבר ונשנה שלוש פעמים, וניכר היה לעין כל שבוזי יקלו!

 

אור דניאל פרשת מצורע

 

הגר"מ פיינשטיין זצ"ל בעת ששכב במחלקה לטיפול נמרץ במצב קשה וסבל ייסורים וכאבים נוראים ורק כאשר הרופאים קבעו כי מצבו התייצב ויצא מכלל סכנה הורשו בני המשפחה להיכנס לדקות ספורות כי עדיין סבל מכאבים חזקים מאוד בליבו ואסורה הייתה לו שום התאמצות. משנכנסו לחדר מצאוהו שקוע בהרהורים, מצחו היה מכווץ ועיניו נראו מהורהרות.

 

המוניטור הראה שהוא סובל מכאבים חזקים ולפתע שמעוהו מתחיל לבכות ואמר לעצמו שאלו אינם ייסורים של אהבה מפני שהם מבטלים אותו מלימוד תורה ואז שמעו אותו בקולו החלוש אומר "תשל"ה תשל"ד " וכו' וכו'.

הרופא נכנס לפתע לחדר והביט במוניטור ומיד הוציא את כולם מן החדר באומרו שהחולה מתאמץ יותר מדי וקצב פעימות הלב אינו סדיר.

הימים חלפו ורבי משה התאושש מההתקף הקשה. באחד הימים לא יכול היה נכדו להתאפק יותר ושאל את סבו: "מה פשרם של מספרי השנים שמילמלת תוך כדי כאבים עזים?"

רבי משה נרתע מעט בבהלה "האם הבעתי מחשבותי בקול? אם כך הבה אספר לך: הייסורים שעברו עלי לא היו ייסורים של אהבה כי ניסיתי בכל כוחי ללמוד תורה ולא עלה בידי והתחלתי לחשוב מדוע באו אלי ייסורים כאלה, אין זאת כי חטאתי ועלי לפשפש במעשיי.

סקרתי את כל שנותיי שנה אחר שנה פישפשתי וחיטטתי בכל מאורע ומאורע שעבר עלי, חקרתי ובדקתי האם חטאתי חטא כלשהו, האם ביטלתי אי פעם מלימוד תורה.

הפלגתי אחורנית עשר שנים, עשרים שנה, שלושים, ארבעים, וכשחקרתי את מעשיי מלפני כשישים שנה נזכרתי בעוון מימי נעוריי ואז הבנתי מדוע בא לי כל זאת.

היה זה בהיותי בישיבתו של הגאון רבי פסח פרוסקין זצ"ל. יום אחד בעת השיעור זרק ראש הישיבה לחלל האוויר קושיא חמורה. היכל הישיבה רעש וגעש הבחורים החלו להתנצח ביניהם כשהם מעלים סברות לכאן ולכאן ומנסים את כוחם בתירוץ הקושיא.

לאחר כמחצית השעה השתתקו הכל, הסערה קמה לדממה אפילו האריות שבחבורה לא הצליחו לפצח את הקושיא המסובכת. לפתע כאילו אור הבזיק במוחי, הסוגיה התבהרה לי להפליא, קמתי אנוכי מהצעירים שבחבורה ובקול צלול אמרתי את התירוץ.

היה זה תירוץ גאוני ומבריק וכל הקושיות התיישבו כלא היו. ראש הישיבה קם ממקומו והכריז: 'אכן בני זהו התירוץ המבוקש זכית לכוון אל האמת'.

 

הכל קמו והביטו בי בהתפעלות ואני לבי גאה בי, הרגשה נפלאה של סיפוק הציפה אותי חשתי רגש דק מן הדק של גאווה והתנשאות".

"יותר משישים שנה עברו מאז", המשיך רבי משה כשקולו נחנק מבכי "הקב"ה המתין לי זמן כה רב כדי שאחזור בתשובה על חטא זה אך לדאבוני לא זכרתי אותו ולא התחרטתי עליו ועל הרגשת ההתנשאות בלב נענשתי עתה בלבי!"

אדם שיכול בהחלטיות כזאת להעיד על עמו שלא התגאה משך שישים שנה לית דין בר נש!!

 

ענוותנו של ר"מ מפארמישלן פנינים תשעב פרשת ראה:

 

"ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה. את הברכה אשר תשמעו אל מצוות ה׳ אלוהיכם אשר אנכי מצוה אתכם היום. והקללה אם לא תשמעו אל מצוות ה׳ וכו׳ " (דברים יא, כו-כח).

מסופר, כי בליל שבת אחת נכנס הרה"ק רבי מאיר מפרמישלאן זי"ע

לערוך את שולחנו בבית מדרשו, והנה ברוח קודשו הוא מרגיש שאחד היושבים בשולחנו מחזיק מעצמו… ואף נותן לכולם להבין כך…

מיד פתח רבי מאיר׳ל כדרכו הידועה והסביר את דברי הפסוק:

"ראה 'אנכי" – מידת ה"אנכי" (דהיינו להרגיש ב׳אנכיות׳ מתנשא חשוב ומכובד), "נותן לפניכם היום ברכה וקללה", יש בה גם ברכה וגם קללה.

"את הברכה אשר תשמעון" – הגאות לשם שמים לשם קיום המצוות כמו "ויגבה לבו בדרכי ה" גאות כזו היא ברכה.

"ואת הקללה אם לא תשמעון", אבל שלא לשם קיום המצוות, ה"אנכי" היא קללה!…

וזהו גם הפירוש "אם תטיב שאת" (בראשית ד, ז), בכדי להיטיב את עצמך יכול אתה "שאת" – להתנשא.

"ואם לא תטיב לפתח חטאת רובץ" -הגאות היא חטא!…

 

ונאים הדברים למי שאמרם. דהרי ידוע הוא, שמימיו לא קרא הרה"ק מפרמישלאן זי"ע על עצמו- "אני" או "אנכי" – שהרי לא ראה עצמו כ׳מי׳ או כ׳מה׳ כדי שיוכל לכנות את עצמו בתואר של יישות ואנוכיות.

אלא כך היה אומר על עצמו: "מאיר אמר", "מאיר הלך", "מאיר עשה" – כאדם המדבר על אודות זולתו, וכזה היה סיגנון שיחתו כל ימי חייו.

 

ואף הוא היה אומר: "בדין הוא, שיהיו למאיר שפלות והכנעה לפני בורא עולם יתברך שמו, שהרי הבורא יתברך שמו, "היה, הווה ויהיה" – ואילו מאיר, הוא ההיפך המוחלט: לא היה, לא יהיה, וגם עכשיו – מי הוא ומה הוא?!"…

את גודל ענוותנותו אפשר גם לראות מן הסיפור המרתק הבא: היה זה באחד הימים כאשר הגיע זמן תפילת שחרית, ובבית מדרשו של הרבי ממתינים בני המנין הקבוע לכניסתו של הרבי לתפילה. אולם דלת חדרו הפונה אל ההיכל מתמהמהת היתה מלהיפתח.

חלפו כבר שעה ושעתיים מן הזמן הקבוע, והדלת איננה נפתחת. מתוך החדר, נשמעה רק איוושת צעדיו הנמרצים של הרבי, בפוסעו הלוך ושוב מבלי מצוא מנוח…

לליבו של הגבאי, התגנב חשש, שמא דווקא בו תלוי הקולר לעיכוב התפילה, ומשום מעשה שהיה: באותו הבוקר, בשעת שחר מוקדמת, הגיע רכוב על סוסו, יהודי אחד מבני הכפרים הסמוכים, וביקש להיכנס אל הקודש פנימה, כדי להתברך מפי הרבי בברכת הצלחה, לאיזושהי עיסקה שנזדמנה לפניו. אולם הגבאי דחהו, והורה לו להמתין עד לאחר התפילה, בשעה ששערי בית הרבי נפתחים בפני כל שאר הבאים לשחר את פניו ולבקש את ברכותיו.

מששמע האיכר כי יהיה עליו להמתין מספר שעות, עד אשר יוכל להיכנס אל הרבי, התרתח מזעם והחל משמיע קולו בצעקות רמות: "הייתכן?! לעכב אדם טרוד כמוני, זמן רב כל כך?! והלא עלי למהר ולחזור אל משק ביתי שבכפר, כדי לבצע את העבודה הרבה המוטלת עלי!"

השיב לו הגבאי: תדע, כי נכון הרבי להפקיר את כל אשר לו, למען איש מישראל המתדפק על שעריו, אולם עתה, בהכנותיו הנעלות לתפילה הוא עוסק, והאיך אפשר לדחות עבודת שמים מפני ענייני מסחר שלך?! אבל הכפרי המגושם עמד על שלו ולא הירפה.

בקולו הרועם, שפך את חמתו על ראש הגבאי, וכמעט שלא הרים עליו יד…

כאשר הגיעו הדין והדברים לאוזני הרבי היושב בחדרו, קם ויצא החוצה לראות בשל מי הסער הגדול הזה. כיון שראה האורח את הרבי יוצא מחדרו, מיד אץ לקראתו, והחל מסיח לפניו בנשימה אחת את כל מה שהיה לו לומר, על אודות העיסקה שנזדמנה לידו.

החווה הרבי בידו כלפי האיש, ורמז לו להיכנס אליו החדרה. ולמען הניח דעתו של יהודי ולשכך את זעפו, נתיישב הרבי והאזין בניחותא לכל שיחו ושיגו על עסקי מחייה וכלכלה. אחרי שכילה הלה לספר את כל אשר עם לבבו, השיב לו הרבי מה שהשיב, ופטרו מלפניו.

מני אז, חלפו כמה שעות, והרבי נותר סגור בחדרו. היה אפוא, הגבאי, כמעט בטוח, כי כל העיכוב בכניסה לתפילה, אינו נובע אלא מביקורו של אותו אורח מוזר אצל הרבי, והיה אפוא, ליבו נוקפו שמא לא עשה דיו כדי למנוע את הפרעת הרבי מהכנותיו לתפילה…

סוף כל סוף, בשעה מאוחרת מאוד, נפתחה הדלת, ועל הסף הופיע הרבי. הוא ניגש אל מקומו בבית המדרש ופתח בתפילה בנעימות כדרכו. לאחר התפילה נכנס הגבאי אל חדרו של הרבי כמידי בוקר, כשבידו ארוחת הבוקר שנוהג היה הרבי לטעום לאחר התפילה.

אבל עם היכנסו פתח הרבי ומספר לו: השומע אתה? נס גדול אירע היום למאיר, שיכול היה לעמוד ולהתפלל לפני הקב"ה, שאלמלא כן, מי יודע אם יכול היה מאיר היום להתפלל כלל!

והמשיך הרבי וסיפר: מיום עומדו על דעתו, אין מאיר עומד להתפלל לפני הקב"ה, עד שאינו בטוח בנפשו, ללא שום פיקפוק וללא שום ספק כלל, כי פחות ונקלה הוא, מכל האדם אשר על פני האדמה! כל עוד נדמה למאיר, ולו בדמיון קל שבקלים, כי חשוב וטוב ועדיף הוא על פני נפש אחת מישראל, תהא אשר תהא, אין מאיר מהין לפצות את פיו בתפילה לפני אביו שבשמים, לבל תהיה תפילתו ׳תועבה׳, חלילה וחס, כענין שנאמר: (משלי טז, ה) "תועבת ה׳ כל גבה לב".

והנה, הבוקר הזה, כאשר שמע מאיר את צעקותיו וראה את כעסו של האיש הכפרי, נכמרו רחמיו בקירבו ולא יכול היה להתאכזר ולאטום את אוזניו משמוע אל בקשתו. בתוך הדברים, גילגל האיש והסיח לפי תומו, על מלאכתו ועל פרנסתו. אף הוא לא התבושש, ומבלי הנד עפעף סיפר כי מתעסק הוא בגידול "דברים אחרים" ובפיטומם, וכלל לא חש ולא הבין, כי ישנו איזה חיסרון בדבר.

לאחר שיצא הלה והלך לו, חש מאיר בנפשו, כי איננו מסוגל לעמוד ולהתפלל! מכל העולם כולו היה מאיר נחות ושפל, כמו תמיד, אולם מאותו יהודי המסוגל לגדל ׳דבר-אחר׳ ולהתפרנס מכך, ועוד לספר על כך ללא שמץ של בושה, יותר ממנו, לא יכול היה מאיר לחוש את עצמו שפל!

 

שהרי סוף סוף, אחרי כל מגרעותיו וחסרונותיו של מאיר, הרי אינו מפטם ׳דבר-אחר׳, חלילה!… היה אפוא מאיר בצרה גדולה.

השעות הולכות וכלות, העת מתאחרת, בבית המדרש יושב המנין וממתין – ומאיר איננו יכול להתפלל! בשום פנים ואופן, אינו יכול! שהרי חש הוא עצמו גבה-לב, כלפי האיכר המפטם ׳דברים אחרים׳!…

אך לבסוף, השגיחו מן השמים בצערו של מאיר, חסו עליו בזכות אבותיו הקדושים, ועשו לו נס: לפתע, עלתה בליבו של מאיר מחשבה לאמור: אילו היית אתה מאיר, איכר כה גס ומגושם, המגדל 'דבר- אחר' חלילה, כלום היית עוד משכים למעונו של צדיק, כדי להתברך מפיו להצלחת עסקיך?! בוודאי שלא! אפילו שמץ של אמונת חכמים לא היתה נמצאת בך! הרי לך אפוא, כי אותו איכר, חשוב ויקר ממך עשרת מונים!…

מיד יכול היה מאיר להיכנס לבית המדרש ולעמוד ולהתפלל…

 

 

*

הקנאה מוציאה את האדם מן העולם…

 

(במדבר ב, א-ב) "וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר,

אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנו".

מדרש תנחומא (פרשת במדבר (בובר) סימן יב)

"איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו וגו'", זה שאמר הכתוב: "אשא דעי למרחוק ולפועלי אתן צדק" (איוב לו, ג), לא היה צריך לומר אלא איש על דגלו [באותות יחנו בני ישראל], ומה תלמוד לומר על דגלו באותות [לבית אבותם], אלא בשעה שנפטר יעקב אבינו מן העולם, אמר להם: "ושכבתי עם אבותי ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם" (בראשית מח, ל), חזר על כל בניו ובירכם ופקדם, אמר להם: כשתטלו אותי, ביראה ובכבוד תטלו אותי, ולא יגע אדם אחר במיטתי, לא אחד מן המצריים, ולא אחד מבניכם, מפני שיש בהם שנשאו מבנות כנען. וכן הוא אומר: "ויעשו בניו לו כן כאשר צום" (בראשית נ, יב), ["וישאו אותו בניו ארצה כנען"] (בראשית נ, יג), בניו ולא בני בניו.

היאך צום? אמר להם: יהודה יששכר וזבולון יטענו מיטתי מן המזרח, ראובן ושמעון וגד מן הדרום, אפרים ומנשה ובנימין מן המערב, דן ואשר ונפתלי מן הצפון.

יוסף אל יטעון שהוא מלך, ואתם צריכין לחלוק לו כבוד, ולוי אל יטעון. למה? שהוא טוען את הארון, ומי שהוא טוען את ארון חי העולמים, אינו טוען ארונו של מת.

אם עשיתם כן וטענתם את מיטתי כשם שצויתי אתכם, הקב"ה עתיד להשרות אתכם דגלים דגלים.

כיון שנפטר, טענו אותו כשם שצוה אותם, שנאמר: "ויעשו בניו לו כן כאשר צום".

מה כתיב אחריו? וישאו אותו בניו ארצה כנען. כיון שיצאו ישראל ממצרים, אמר הקב"ה הרי השעה שיעשו דגלים דגלים, כשם שבישרן אביהן, שהן עתידין לעשות דגלים. מיד אמר הקב"ה למשה עשה אותם דגלים לשמי, מיד התחיל משה מיצר, אמר, עתיד מחלוקת להיות בין השבטים, אם אומר לשבט יהודה לשרות במזרח, אומר: אי אפשר לי לשרות אלא בדרום. וכן כל שבט ושבט כיוצא בו.

אמר לו הקב"ה: [מה איכפת לך] אינן צריכין לך בדבר זה, מעצמן הם מכירין דירתן. למה? שצוואת אביהם בידם היאך לשרות בדגלים.

איני מחדש עליהם דבר, כבר יש בידן טכסיס אביהן, כשם שהקיפו את מיטתו, כך יקיפו את המשכן. מנין? שנאמר: "איש על דגלו באותות [לבית אבותם"].

 

מדרש זה תמוה. והרי מדובר בדור דעה, וכי יריבו על מקום חניה בלבד?

מכאן אומרים בעלי המוסר אנו למדים משהו על הטבע האנושי. ונבאר את הדברים על ידי משל.

כשאנו מחלקים סוכריות לילדים, ילד רואה את שלל הצבעים ומתבלבל. לאחר שמתעשת מוציא כמה, ממשש, בוחר בירוק, מתחרט, לוקח את הצהוב, מחזיר, ולבסוף מחליט לאחר התלבטות גורלית לבחור בצבע האדום. הוא "שמח בחלקו" עד שהוא רואה שאחיו בחר את הכתום…

אזי הוא מתחרט ומבקש להחזיר ולקחת אף הוא כתום… מדוע? מה רע באדום? והרי הוא היה מצוין בשבילך עד עתה? אלא כל מה שיש לי טוב לי עד שאראה שלזולתי יש משהו אחר…

 

האדם מצד עצמו היה מסתפק ברכב של שנות התשעים, מדוע הוא מחליף כל שנתיים רכב? כי הוא לא יכול להישאר תקוע בהיסטוריה כשהשכן כבר החליף פעמיים את רכבו למודל חדיש…

 

 

וכפי שכתב המסילת ישרים [פרק יא בפרטי מדת הנקיות]

 

הקנאה גם היא אינה אלא חיסרון ידיעה וסכלות, כי אין המקנא מרויח כלום לעצמו וגם לא מפסיד למי שהוא מתקנא בו,

ולולי זה [מידת הקנאה], כבר היה האדם מתרצה לאכול מה שיוכל, ללבוש מה שיכסה ערותו, ולשכון בבית שתסתירהו מן הפגעים והיתה פרנסתו קלה עליו ולא היה צריך להתיגע להעשיר כלל, אלא שלבלתי ראות עצמו שפל ופחות מרעיו מכניס עצמו בעובי הקורה הזאת ואין קץ לכל עמלו.

על כן אמרו רבותינו ז"ל (אבות פרק ד): הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם. והזהירונו (אבות פרק ו): אל תבקש גדולה ואל תחמוד כבוד.

 

ועל פי זה נבין את אשר אנו אומרים בשבע הברכות שאנו מברכים את החתן והכלה:

שמח תשמח רעים אהובים [-החתן והכלה] כשמחך יצירך בגן עדן מקדם.

וצריך ביאור מהי אותה שמחה גדולה שהייתה לאדם הראשון שאנו מברכים את החתן והכלה בשמחה מעין זו?

אלא, בטבע העולם כשאדם מחפש דירה הוא רואה מספר דירות ובכל אחת יש יתרון וחיסרון. עד שמגיע לדירה המתאימה ביותר, בעלת היתרונות המקסימליים והחסרונות המינימלים. אולם האדם עדיין אינו שלם עם עצמו מפני שהדירה ההיא שראה אז, כיווני האויר היו מוצלחים יותר… והדירה השלישית שראה הייתה עם פחות מדרגות, והדירה השמינית הייתה עם שכנים איכותיים יותר. אולם הוא משלים בלית ברירה עם בחירתו.

 

כך גם כשמחפש אישה. נפגש עם כמה וכמה ולבסוף בוחר באותה אישה שהיא בעלת המעלות הרבות ביותר והחסרונות המועטים ביותר. אולם לבסוף הוא עדיין מתחבט בספיקות אולי ההיא מספר שמונה עשרה הייתה נאה יותר, ומספר שתים עשרה הייתה יותר בעלת ממון וכו'.

אדם אחד היה בהיסטוריה שלא התחבט בספיקות אלה. היה זה אדם הראשון. הוא היה בטוח שמה שהקב"ה נותן לו זה המיועד לו, ואין בילתה. מפני שבפועל לא היו עוד אפשרויות… הוא שמח באישתו ללא לבטים.

כך אנו מברכים את החתן והכלה שישמחו זה בזה, ולא יביטו חוצה ויסתפקו אולי הייתי בוחר באחרת, שהרי הקב"ה מזווג זיווגים. בלי קנאה בזולתו.

 

מובא בקהלת (ה, יא) "מְתוּקָה שְׁנַת הָעֹבֵד אִם מְעַט וְאִם הַרְבֵּה יֹאכֵל וְהַשָּׂבָע לֶעָשִׁיר אֵינֶנּוּ מַנִּיחַ לוֹ לִישׁוֹן"

פירש רבי אברהם בן הגר"א: מתוקה שנת העובד היות והוא עייף מעבודתו, אלא שמקנאתו של העובד לעשיר שהוא שבע, אין זה מניח לו לישון… [מגילת רות עם פירוש הגר"א לקט אמרים עמוד ח']

 

לדעת להכיר כמה טוב לנו – מכתב מחיה מברלין 1940 לאיתי מישראל 2015

בעקבות נרגנותם של טיפוסים מסויימים מיוקר המחיה, מיסים, מילואים ועוד, מוגש בפניכם מפגש דמיוני בין חיה ארליך, מברלין של הרייך, לאיתי נאור, מתל אביב בישראל

חיה: היי, אתה נראה מאוד מדוכדך.

איתי: אכן, ימים קשים עוברים עליי.

חיה: אולי אוכל לעזור?

איתי: איך? יש לך קשרים במשרדי אל-על?

חיה: מה זה אל-על?

איתי: זו חברת תעופה ישראלית גדולה.

חיה: יש חברת תעופה ישראלית?

איתי: בוודאי, לכל מדינה יש חברת תעופה, לפחות אחת, אז גם למדינת ישראל יש חברת תעופה.

חיה: מדינת ישראל? יש מדינה לעם היהודי? איפה היא?

איתי: בין מצרים לסוריה, בין ירדן לים התיכון.

חיה: זו לא ארץ התנ"ך במקרה? ארץ החלומות?

איתי: חלומות?! חלומות באספמיה. הכל שם מתנהל על הפנים.

חיה: מה למשל?

איתי: מה לא?! במשטרה יש מלא פרשיות…

חיה: רגע, משטרה? מי השוטרים? יהודים שוטרים?

איתי: בטח, אלא מי?

חיה: הנאצים! או הפולנים, ההונגרים, הרומנים, כל השאר, אתה יודע.

איתי: מה פתאום, זו הארץ שלנו! בקיצור, מערכת המיסים מעצבנת, הביטוח הלאומי לא מקשיב לך…

חיה: מה בונים עם המיסים שלכם? מחנות עבודה?

איתי: מה? בונים ערים חדשות, כבישים, תאורה, פארקים, את יודעת… כמו שאומרים: "מיישבים את הארץ".

חיה: אז מה רע בזה?

איתי: שזה מאוד יקר לחיות פה. הכול בישראל יקר. הדירות, הרכבים, הקניות, אפילו להחנות בעיר את הרכב עולה כסף.

חיה: יש לך רכב אישי?

איתי: ברור! שני רכבים. אחד לאישה. שנוכל גם לקחת את הילדים לחוגים, להצגות…

חיה: נשמע גן עדן. אני הכי אוהבת הצגות ביידיש.

איתי: יידיש? זה פאסה ממזמן. רק עברית!

חיה: מדברים אצלכם בשפה שלנו? עברית? יש לי צמרמורת…

איתי: צמרמורת, תראי איזה צמרמורת תרגישי כשיקראו לך למילואים בדיוק בחודשי העומס בעבודה, כשהבוס שלך לחוץ טילים. זה סיוט!

חיה: מילואים? תסביר.

איתי: נו, גיוס לכמה שבועות לצבא.

חיה: יש לכם צבא? מה, מרשים לכם להילחם?

איתי: את צוחקת? מי צריך להרשות לנו?

חיה: אז זה בטח צבא עם אלות, כמו המשטרה היהודית פה.

איתי: אלות? איפה את חיה? יש טנקים, מטוסים, ספינות, מלא חיילים.. הכול יש לנו… אבל לא קל פה… בסוף הממשלה עושה מה שהיא רוצה.

חיה: יש לכם פרלמנט משלכם?

איתי: פרלמנט.. חחח… את יודעת, אנשים שיושבים ומחממים את הכיסאות ארבע שנים, במקרה הטוב, עד שבוחרים בהם שוב.

חיה: בוחרים בהם? אפשר לבחור הנהגה אצלכם? זו לא דיקטטורה?

איתי: דמוקרטיה גבירתי, דמוקרטיה. וזו בדיוק הבעיה! שהרוב כופה את דעתו על המיעוט הצודק.

חיה: אז יש לכם ארץ תנכ"ית, מדינה, שוטרים, צבא, פרלמנט, דמוקרטיה, כלכלה… אם היה לי דבר אחד מכל זה הייתי מודה לאלוקים כל יום.

איתי: עזבי, את לא מבינה כלום. בקיצור, אני רוצה לעזוב, לרדת מהארץ, לשנות אווירה, ללכת למקום אחר, פתוח, מכיל, בלי הרבה עומס, משהו סטרילי כזה, בלי אויבים בכל פינה.

חיה: לאן תלך?

איתי: חשבתי על ברלין, בגרמניה.

 

*

כל אדם והיעוד שלו

[מעיין השבוע עמ' לז]

 

משאם של בני לוי היה איש על עבודת ועל משאו.

אדם עשיר היה בבריסק שהייתה ידו קפוצה לעניים. ביקשו מבית הלוי שיקח עימו דברים. הרב המתין לשעת כושר.

ביום הכיפורים היו רבים שנשארים כל הלילה וביניהם העשיר. שאלו הרב את העשיר: מה דינו של בורח משדה הקרב?

כיתת יורים! השיב הלה על אתר.

ואם רק ערק מיחידה ליחידה? הוא הדין, השיב נחרצות.

אמר לו הרב: מחר יום הדין, לכל אדם ניתנו כוחות אחרים.

לתלמיד חכם ניתן כוח ריכוז, ועירנות והוא נשאר כל הלילה ללמוד. אותך חנן הקב"ה בעושר, וכשיבדקו בפנקסיך ימצאו שערקת מגדוד העשירים לגדוד הלומדים…

אם רצונך לזכות לעולם הבא קבל על עצמך לפתוח כיסך לעניים ועלה על יצועך כעת…

 

זה רמוז בפסוק איש על עבודתו. כתב החינוך (מצוה שפ"ט) שלא יתעסקו הלויים במלאכת הכהנים או להיפך.

וכן מצינו ברבי יהושע בן חנניה שרצה לסייע את רבי יוחנן בן גודגדה בהגפת הדלתות, אמר לו: חזור לאחוריך שאתה מתחייב בנפשך, שאני מן השוערים ואתה מן המשוררים ומשורר ששיער חייב מיתה!

 

על האדם להכיר כוחות נפשו ולפעול על פיהם, יש אדם בעל מרץ והוא כולא את עצמו בביתו. עליו לעסוק בחסד.

יש אדם עלץ ושמח בטבעו, תפקידו לשמח בני אדם, ולבן שיניים מחלב, לקרב ליבם לאביהם שבשמים.

פעמים רבות אנו רואים אנשים מבוזבזים, עובדים בעבודה שאינה מביאה אותם לידי מיצוי כישרונותיהם. יש אדם שתפקידו להיות מורה. כל אופיו כזה, והוא עוסק באינסטלציה…

יש אחד שאופיו פסיכולוג והוא נהג מונית…

כל אדם צריך לבחור בדרך הראויה להתקרב אליו יתברך.

 

שנים הקב"ה מצטער עליהם: על מי שיכול לעסוק בתורה ואינו עוסק, ומי שאינו יכול לעסוק ועוסק.

מילא מי שאינו עוסק ראוי אכן להצטער עליו, אולם על מי שאינו יכול ועוסק, הרי יש לשמוח על מסירות הנפש שלו???

 

מבאר הגר"ש שבדרון שמדובר במי שיכול לעסוק ברובד מסויים של התורה ועוסק באחר, כגון שנמשך להלכה ולומד בעיון או להיפך. נמשך לאגדה אך לומד הלכה וכן על זה הדרך.

 

עוד מצינו בחז״ל (פסיקתא רבתי פרשה כ״ה, ד״ה עשר) וז״ל: נבות היה קולו נאה והיה עולה לירושלים, והיו כל ישראל מתכנסים לשמוע קולו, פעם אחת לא עלה, והעידו עליו אותם העדים, בני בליעל, ונאבד מן העולם, מי גרם לו? על שלא עלה לירושלים בראיה לכבד את ה׳ ממה שחננו, עד כאן לשון המדרש.

ולכאורה תמוה מאוד, וכי בגלל עוון זה שהיה בידי נבות היזרעאלי שלא עלה פעם אחת לרגל ולא רצה לשורר בקולו, מגיע עונש מות?

ושמעתי בשם הגרש״ז אוירבאך זצ״ל לבאר כעין היסוד הנ״ל, שמאחר וזה היה התפקיד המיוחד שלו בעולם, שעל כן ניתן לו קול ערב במיוחד, ממילא כשלא ביצע זאת, שוב לא היה לו זכות קיום. כי לכל אדם ואדם בבריאה יש את התפקיד המיוחד לו. [עלי ורדים סוטה כב.].

 

 

מעשה היה בעשיר אחד שביום פורים הלך וטמן עצמו בבית המדרש. הגיע אליו כמדומה המגיד מדובנא וגער בו, אין זה תפקידך כעת! העניים מצפים לך ואתה הולך ללמוד?

משל למה הדבר דומה?

לטנקיסט שינסה להטיס מטוס. או טייס שינסה להיות צוללן… הצבא יעבוד טוב יותר לו כל אחד יכיר מקומו ויתן את המירב שבו.

זה כלל חשוב גם בחינוך הילדים. יש הורים שתובעים מילדיהם שיהיו כילדי השכנים. יש ילד קליל, ויש כבד, יש פגיע ויש אחד שאינו מתרגש.

יש כשרוני ויש פחות, יש מופנם ויש מוחצן. חנוך לנער על פי דרכו. אל תבקש ממנו להיות מי שאינו הוא!

כך גם היו שבטי י-ה. שבט יששכר עסק בתורה, לוי היו מורי הוראה, שמעון היו מלמדי תינוקות, זבולון סוחרים וכן על זה הדרך. כל אדם צריך לראות מהי הדרך הראויה לו וכך לכוין עצמו.

[לק"ט] – וזה ביאור הפסוק "שאו את ראש כל עדת בני ישראל לפקודיהם".

כולם שוים, כולם נמנים, כולם ראויים ובעלי פוטנציאל, אין מישהו שאינו שווה. המפקד עצמו יוכיח כן.

ואם כן על ידי זה נישא את ראש בני ישראל שכאשר יתרומם ויגבה, אני ראוי ומסוגל, יש לי מטרה פרטית בחיים שאין לאף אחד אחר!

אור דניאל פרשת פנחס:

לא תמיד התואר 'עילוי' מתחבר ליראת שמים. ישנם גם כאלה שניחנו במתנת שמים של תפיסה מהירה וזיכרון טוב, אולם בשפת המעשה רחוקים הם עד מאוד מללמוד על מנת לקיים.

כזה היה גם הבחור שעליו נסוב סיפורנו, מתלמידי אחת הישיבות שבעיר חיפה, גדוש ומלא בש"ס ופוסקים, מחדי המוח שבישיבה, אולם אפשר היה להגדירו כ"חמור נושא ספרים".

ומאחר ש'ליבא לפומיה לא גליא', לא ידעו הסובבים על כלי מלא זה שריק הוא מיראת שמים, ואין תוכו כברו.

באחד הימים עודו משוטט ליעד בלתי מוגדר ברחבי העיר חיפה, משכו אותו רגליו אל מרכז ההשכלה החילונית שבעיר, הלא הוא הטכניון החיפאי הידוע. עודו מסתובב במסדרונות הטכניון, אוזנו קלטה כי באחד האולמות מתנהלת לה הרצאה בנושא מדעי כלשהו. בלאט נכנס פנימה ונעמד צמוד לקיר מטה אוזנו לשמוע את תוכן הדברים היוצאים מפיו של אחר הפרופסורים הבכירים.

מאחר והיה חד מוח, וחריף שכל, קלט עד מהרה את נושא ההרצאה, וכבר עלו במוחו אי אילו שאלות שביקש להבהיר לעצמו. כיון שהיה גם חד לשון לא התמהמה ותוך כדי מהלך ההרצאה הרים את קולו ושאל את שעלה במוחו.

המרצה הבכיר התיייחס אל השאלות ברצינות והשיב את שידע להשיב.

כך במשך כל ההרצאה מיודענו שואל כעניין והמרצה משיבו כהלכה.

עם תום ההרצאה פנה אותו בחור אל הפרופסור הנכבד וביקש ממנו להבהיר כמה נקודות נוספות בהרצאה, והפרופסור משיב ומסביר ועיניו המביטות על בחור הישיבה שעומד מולו מביעות תמיהה והתפעמות מעורבות זו בזו. תוך כדי שיחתם מפנה הפרופסור את תמיהתו אל הבחור ושואל: "מהיכן אתה?" והבחור נוקב בשמה של הישיבה.

האיש מרים את ידיו בחביבות ומניחה על כתפו של הבחור ואומר: "שמע לי, לדעתי אתה מתבזבז שמה. מייעד אני לך גדולות ונצורות בתחומי ההשכלה הרחבה. בוא אלינו ואני אשקיע בך ואממן את לימודיך הגבוהים. בטוח אני כי יצא ממך משהו!"

"תן לי לחשוב על זה", השיב הבחור והם נפרדו לשלום.

מיודענו הבחור לא קם ועשה, אלא הלך וסח את סיפור הדברים לפני ראש הישיבה כמבקש את עזרתו. ראש הישיבה שמע ונסער, ביקש לעזור וידע כי אצל גדולים ממנו תצמח הישועה, נטל את הבחור עמו וירדו לבני ברק.

 

תחילה סרו לביתו של רבינו הסטייפלער זצ"ל שמיהר לגרשו בבושת פנים בצעקה כי "ספרי מינות נושרים מחיקו", קדושתו של הסטייפלער זצ"ל לא יכלה להכיל את חוסר יראת השמים של זה ושילחו מעל פניו.

פנו השניים לרחוב ראב"ד לביתו של מרן ראש הישיבה הגרא"מ ש"ך זצ"ל, ראש הישיבה קיבלם בחביבות והחל משוחח עם הבחור בלימוד, תחום שבו היה הבחור מצויין, באופן נפלא שוחחו בלימוד במשך שעה ארוכה כשמרן מציין בהתפעמות ובקורת רוח מרובה: "זהו בחור מיוחד!". קם מרן ממקומו ומלווה את הבחור ואומר: "נהניתי ממך הנאה מרובה, אנא בוא מחר לבקרני שוב".

מרן לא נפרד ממנו עד שבירר את מקום מגוריו ושמע כי הוא גר בתל אביב, הוציא סכום כסף מכיסו באומרו "הא לך שכר נסיעות כדי שתוכל לבוא מחר לבקרני", ונפרדו בזאת.

למחרת, השעות נקפו, היום חלף, והבחור איננו. לא בא ולא התקשר.

לא גדול כמרן ירים את ידיו..

נטל את עצמו ואת גדולתו עלה על האוטובוס המוביל תל אביבה, הגיע לביתו של הבחור, דפק בדלת ואימו של הבחור פתחה את הדלת.

לשאלת מרן "היכן בנך?" השיבה כי איננו, "נסע לאילת".

כך? והלא סיכמנו כי יבוא אלי לבקרני, וגם נתתי לו כסף, ומדוע לא בא? נו טוב, אמרי לו שש"ך היה פה ושיבוא לבקרני".

ימים מספר חלפו ולבחור אין זכר, ושוב מרן מגיע לביתו של הבחור אלא שהבחור בבית אך עדיין לא קם ממיטתו.

"תעירי אותו בבקשה ואמרי לו שש"ך מחכה לו", ביקש מהאם.

הבחור מתעורר משנתו, עיניו עדיין דבוקות, פונה הוא למרן הממתין בסבלנות ומבקש את סליחתו. מתיישבים הם ביחד, ושוב משוחחים הם בלימוד משך זמן ארוך, וכשתם הזמן קם מרן ממקומו פונה אל הבחור בחביבות ואומר: "נהניתי מאוד ממך עכשיו אתה חייב לי ביקור, תבוא לבקרני בבני ברק הלא נתתי לך כסף".

הבחור הגיע. וכי אפשר שלא אחרי כל הטירחה שטרח מרן סביבו?

ואכן מתל אביב הגיע פעם ופעמיים ועוד כמה פעמים ובכל פעם היה מרן מקדיש לו מזמנו היקר ומשוחח עימו בחביבות יתירה ומראה לו פנים שוחקות, פנים של אהבה. כעבור זמן פנה מרן לראש הישיבה החיפאית וביקשו כי יסע לירושלים ויפנה לראש ישיבת בריסק ויבקש ממנו כי יקבל את הבחור לשם. "אמור לו", הדגיש מרן "כי אם יצליח איתו הרי שבחור זה יהיה אחד מגדולי ישראל. אולם אם לא, הרי שעם ישראל יסבול ממנו".

 

שמע ראש הישיבה ועשה כמצווה עליו. ואכן הבחור התקבל והגיע ללמוד בישיבת בריסק בירושלים. כמובן שעם הרמה הלימודית הגבוהה לא הייתה לבחור כל בעיה, אבל היראת שמים..

באחד הימים ראש ישיבת בריסק יוצא לאחר השיעור מבית הישיבה לרחובה של עיר, ולמול עיניו הוא רואה את הבחור אותו ביקש מרן להכניס לישיבה עומד ובידיו עיתון חילוני מובהק, והוא מעיין בו להנאתו!

 

כשהוא מלא טרוניה מיהר ראש הישיבה להתקשר לאותו ראש ישיבה חיפאית וסיפר לו את שראה, מבקש את עזרתו. "איני יודע מה לומר לך", אמר לו "אך תזכור את שאמר הרב ש"ך: 'אם יצליח איתו הרי שבחור זה יהיה אחד מגדולי ישראל, אולם אם לא הרי שעם ישראל יסבול ממנו'".

 

הבחור נשאר בבריסק למרות הקשיים, שהרי מרן כך ביקש. היום הוא אחד מחשובי ראשי הישיבות. אילולא טרח בו אותו זקן והטריח עצמו פעמיים לביתו של הבחור דאז, מי יודע מי יודע היכן היה היום!

כמה מוסר השכל יש במעשה זה של גדול ישראל, איזו הקרבה ומסירות נפש! ולמען מה? כל ההשקעה עבור בחור שהוא אינו מכיר, שאינו יודע מי הוא. אם כך היינו נוהגים כלפי כל אחד מילדי ותלמידי התלמוד תורה, אולי לא היינו מאבדים רבים מהם בדרך.

חובה על כל מחנך ר"מ לקרוא ולהפנים מעשה זה אל עצמו ולהבין מהי חובתו כלפי תינוקות של בית רבן ולאיזה אבדון מגיעים אותם אלו שהשארנו בצידי הדרך. כמה תלמידים הודבקה עליהם "תוית" והם "סומנו" ואותם המלמדים לא יכולים להשתחרר מהביטויים הנלוזים והמוכרים לרבים מן ההורים: "הוא אינו יכול", "הוא לא מסוגל" "אין לו מקום אצלנו", "הוא לא משתלב בלימוד". כדאי לומר לאותם מלמדים שיש הרבה ראשי ישיבות שפעם כך אמרו עליהם. גם הנצי"ב מלוולוז'ין זצ"ל היה חלש בילדותו. חבל שהיום מה שחסר לנו זו מסירות נפש.

 

 

*

התוכניות מבוטלות!

[חלק מאוצרות התורה]

(במדבר א, לז) "פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה בִנְיָמִן חֲמִשָּׁה וּשְׁלֹשִׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת" (שם, לט) "פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה דָן שְׁנַיִם וְשִׁשִּׁים אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת"

 

בחשבון מנין השבטים מוצאים ששבט דן היה הגדול ביותר מכל השבטים, מלבד שבט יהודה, 62,700 וזה הטעם ששבט דן היה מאסף לכל המחנות לפי ששבטו היה מרובה באוכלוסין והיה נוסע באחרונה וכל מי שהיה מאבד דבר היה מחזירו לו (ירושלמי עירובין פ"ה, א).

אמר רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל כשמתבוננים בענין זה למדים מוסר גדול, דהנה שבט בנימין כשירד למצרים היו לו עשרה בנים

(בראשית מו כא) "וּבְנֵי בִנְיָמִן בֶּלַע וָבֶכֶר וְאַשְׁבֵּל גֵּרָא וְנַעֲמָן אֵחִי וָרֹאשׁ מֻפִּים וְחֻפִּים וָאָרְדְּ", משפחה גדולה.

ולכאורה על פי השכל היה צריך להיות שבטו מבורך בצאצאים מרובים ואילו שבט דן היה לו בירידה למצרים רק ילד אחד ובעל מום- חרש 'ובני דן חושים'.

ואמרו חז"ל נכנס דן ליעקב אביו שיתפלל עליו כי חס ושלום נאבד, כיון שיש לו רק בן אחד- חרש היה צריך להיות שבטו מועט ומוצאים אנו את ההיפך מזה שבט בנימין מנה 35,400 ואילו שבט דן 62,700!

מהגדולים ביותר !

ללמדנו שהשם יתברך עומד לימין דלים וחלשים שביטחונם רק בו, כי הבוטח בכוחו וכשרונותיו וסיבות שיש לו, לבסוף נעשים לו אכזב, כי הקב"ה מניחו לסיבות שבטח עליהם.

וכן רואים במהלך החיים פעמים נראה שעל פי הטבע ישנן הרבה סיבות שפלוני יצליח ואין הוא מצליח ופעמים להיפך כדברים האלה.

 

אמר גם מרן ה"חפץ חיים", אמרו חז"ל: למה נקרא בנו של דן חושים? שהיה כחושים של קנה (בבא בתרא קמג, ע"א [רשב"ם פירש כחושים של קנה – שגדלים הרבה ביחד. ביאר בתורה תמימה (הערות, בראשית פרק מו, הערה יב) עלי קנים הגדלים ביחד, ופשוט דדייק הלשון ובני שהוא לשון רבים ואינו חשיב רק בן אחד. וכתבו התוספות דנקרא כן על שם העתיד, דאי אפשר לומר על שם ההוה, דאם כן הוי מספר הבאים יותר משבעים נפש והכתוב אומר כל הבאים – שבעים]

 

מכאן תשובה לכל חשבונות בני אדם שהמה הבל ואין בהם ממש כפי שאמר הכתוב "ה' יודע מחשבות אדם כי המה הבל" (תהלים צד, יא) דהנה בנימין היו לו עשרה בנים, ולדן רק בן אחד. ונוסף לכך היה אחד זה בעל מום- חרש ואילם ובכל זאת בזמן ששבטו של בנימין מנה חמישה ושלושים אלף וארבע מאות איש בתקופת הנדודים במדבר, שבט דן מנה שישים ושנים אלף ושבע מאות.

כמו כן יצא מחושים לאחר מכן שמשון הגיבור גדול הגיבורים בישראל מבחינה גופנית גם מבחינה שכלית.

 אומר המדרש: "אין לך גדול משבט יהודה ואין לך ירוד משבט דן. בצלאל משל יהודה ואהליאב מדן" משבט דן יצאו גדולי האומנים והבנאים של המשכן וכליו.

כל זה מלמדנו שאין עזר בחוכמות, ושכל חישובי הבריות אין להם שום ערך.

ענין זה מוצאים אנו גם במעשה של חנה ופנינה. פנינה היו לה עשרה בנים ולחנה לא היו ילדים, ואף כי בדרך הטבע לא היו שום סיכויים שיהיה לה ילדים כיון שהיתה כבר בת מאה ושלושים, ילדה חמישה בנים ואת שמואל הנביא (עיין שמואל א א', ה) לומר לך שאין הטבע מוליד אלא רצון ה'.

וזה מה שאמרה חנה בשירתה: "קשת גיבורים חתים [נשברים] ונכשלים אזרו חיל, שבעים בלחם נשכרו ורעבים חדלו, עד עקרה ילדה שבעה ורבת בנים אומללה". פירש רש"י: כך אומנותו של הקב"ה מתיש את הגיבורים ומחזק את החלשים משביע את הרעבים ומרעיב את השבעים.

מעשה מרטיט סיפר הגאון רבי אהרן ביאליסטוצקי זצ"ל, כפי ששמע מפי מרן ה"חפץ חיים" באחת משיחותיו בביתו בשבת קודש:

בארץ גליציה היה מנהג בקרב יהודי המקום שהיו מתאספים מדי שבת קודש לפני תפילת ערבית של מוצאי שבת לאמירת תהלים בבית הכנסת. והנה באחת השבתות נכנס יהודי אחד לבית הכנסת ורואה כיצד עומד יהודי אחר באחת הפינות ואומר תהלים בדביקות מתוך קירות ליבו באופן כה מרגש עד שהוא ממש הדביק אף אותו בהתלהבות ואופן האמירה, ועל אתר החל גם הוא לומר תהלים ברגש ובהתלהבות, ושניהם בכו ונשאו ליבם ופיהם להשם יתברך בתהילות דוד בן ישי מתוך בכי, מבלי שהאחד ידע על מה רעהו בוכה ומתרגש כל כך.

לאחר סיום תפילת ערבית פנה הלה אל היהודי שראהו כה דבוק באמירת התהילים ושאלו: מה כואב לך? על מה התפללת? ענה לו האיש: יש לי בת שהגיעה כבר לפירקה ואין בידי כסף להוצאות נישואיה והיא יושבת בביתי מבלי שאוכל להושיעה.

וגם אם כל ימות השבוע אינני נמצא בבית ולא רואה את הצרה מול עיני, מכל מקום בשבת קודש כשאני שב לביתי ונמצא כל השבת עם בני משפחתי רואה אני את צרת הבת ממול עיני, ואיני יודע מה לעשות יותר מאשר לומר פרקי תהלים ולהתחנן אל הבורא שיושיעני מצרתי.

 

כששמע השואל את דבריו נענה ואמר לו: שמע נא, יש לי בן, הוא ירא שמים ובעל מידות טובות.

כסף גם לי אין לתת, הבה ונעשה איפוא שידוך!

ואכן כך הוה, צאצאיהם נישאו ונולדו להם ארבעה בנים גדולי ישראל הלא המה רבי יהודה הכהן זצ"ל בעל "קונטרס הספקות", מוהר"ר חיים הכהן זצ"ל, רבי אריה לייב הכהן הלר זצ"ל בעל "קצות החושן", ו"אבני מילואים" ו"שב שמעתתא", ואח נוסף היה רבי מרדכי זצ"ל ששימש ברבנות בעיר חודרוב. הרי לנו שאין לאדם לסמוך כלל על מחשבותיו. ממצב של יאוש וחסר אונים זכה ויצאו ממנו בנים גדולי עולם. "מאיר עיני ישראל".

 

שני מעשים מדהימים על כוח התמדה ורצון שהביאו לגדלות בתורה ספר 'שמחת חיים' באוצה"ח עמ' 395.

 

(רד"ק שופטים פרק יב פסוק ח) אבצן מבית לחם – "אמרו רז"ל אבצן זה בועז. והנראה בעיני כי אמרו זה בעבור סיפור הכתוב נשואי בניו ובנותיו וסמך לו דבר מנוח ללמדך שלא יתגאה אדם לא בעושר ולא בבנים, כי אבצן עשה שישים סעודות בין בניו ובנותיו ובכלן לא זימן מנוח לפי שהיה עקר והיה אומר 'כודנתא עקרתא במאי פרע לי'. ואירע לו מפני זה שכולן מתו בחייו והיה לו למנוח בן קיים והיה שופט ישראל כי ראה השם בעלבונו וטוב הוא אם קבלה היתה אצלם זה ולפי דרך הפשט ספר הכתוב נשואי בניו ובנותיו לספר ההצלחה הגדולה שהיתה לו בבנים ובבנות כי כולם השיאם בחייו ובאמת היו בו דברים טובים אשר בשכרם הגיע לזאת ההצלחה ולמעלה גדולה להיותו שופט ישראל".

 

המעשה שהיה עם אותו עשיר שהגיע לפסגת העושר ובכה, ולאחר מכן ירד מעושרו והגיע לפת לחם והלך לרחוץ בנהר ונגנבו בגדיו, ועלה על עץ והחל צוחק…

רעו שהכירו חשב שנטרפה עליו דעתו, ולבסוף חזר לעושרו, והסביר לרעו שכאשר ראהו בוכה היה זה מפני שהגיע לפסגת העושר והבין שמכאן אפשר רק לרדת, ואחר כך כשירד מעושרו ונגנבו בגדיו הבין שהגיע לעוני הגדול ביותר, ומכאן אפשר רק לעלות… וכך אכן היה.

ללמדנו שאין להתחשב במה שאתה רואה עתה. הכל יכול להשתנות.

 

התקופה שבה נמכר יוסף והורד יהודה מגדולתו, ויעקב ישב אבל, ושני בני יהודה מתו, ותמר כלתו זינתה ומוצאת להישרף, הכל בכי רע, בכל זאת למה תאמר יעקב נסתרה דרכי מה'. ה' טורח להזריח אורו של משיח.

ללמדנו שאין לראות את המצב כמות שהוא אלא לדעת שהכל יכול להשתנות בין רגע.

 

מעשה היה בעירו של הרה"ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב זיע"א, שגרו שם שני אנשים, אחד היה עני ואחד היה עשיר, והעני היה עני מרוד ביותר. פעם אחת בערב יום כיפור היה ביתו ריק מכל וכל ולא היה לו אפילו חתיכת לחם לאכול, ואישתו שלחה אותו מהבית והוא מרוב צערו הלך לבית הכנסת משום שלא היה לו מהיכן להשיג אוכל לביתו, וישב שם עד שכבר התחילו אנשים לבוא לבית הכנסת להתכונן לקראת היום הקדוש ולתפילת כל נדרי.

העשיר בא גם הוא לפני התפילה, אחרי שחילק הרבה צדקה, והתכונן לאמירת התפילה. זכה והיתה אצלו קופסת טבק להרחה.

והנה ניגש אליו העני אחרי יום שלם שלא בא אוכל לפיו וביקש ממנו קמצוץ טבק להרחה. העשיר הרעים עליו בקולו קבל עם ועדה: 'וכי זה דאגתך עתה?! לפני תפילה זכה להריח טבק? לך לך מכאן!'

הדברים פגעו בעני עד עומק נשמתו. הוא התיישב במקומו ליד התנור ושפך את מר ליבו לרבונו של עולם ואמר: כנראה שגם הרחת טבק איני שווה..

האותה שעה נתעורר על העשיר קטרוג למעלה, ונפסק שיתהפך עליהם הגלגל. דהיינו שהעשיר יאבד את כל רכושו והעני יעשיר, וכך הוה, שהעשיר ירד מנכסיו עד שירד מטה מטה ומאידך העני נתעשר ועלה מעלה מעלה על ידי שלווה מעות מחבירו ובכל מסחר ששלח ידו הצליח למעלה מדרך הטבע.

נכנס העשיר להצדיק הקדוש רבי לוי יצחק מברדיטשוב זיע"א ובכה לפניו על מצבו ושאלו מה הסיבה שנתהפך עליו הגלגל וירד לעניות כזו?

ואמר לו הרה"ק רבי לוי יצחק: שמא מידה כנגד מידה יש כאן שפגעת בעני ומשום כך נענשת?

וכן שמעתי מכ"ק הרה"צ רבי בנימין רבינוביץ זצ"ל שאדם יכול לידע לפי היסורים שבאים עליו איזה ענין עליו לתקן מידה כנגד מידה. ונזכר העשיר במקרה שהיה לו בערב יום כיפור שפגע בעני בפני רבים ואמר לו הרה"ק רבי לוי יצחק שזו היא אכן הסיבה שהתהפך עליו הגלגל, ותיקונו יהיה על ידי שיזדמן לידו מקרה כזה שיבקש הוא מהעשיר העני לשעבר קמצוץ טבק ואם יסרב ליתן לו אזי יחזור לעשירותו.

העני חיפש והמתין להזדמנות כזו שיוכל לבקש מהעשיר הרחת טבק בעת שטרוד מאוד והנה הגיע עת דודים, עת חתונת בתו עם בן הרב דמתא, והעני המתין לשעת כושר.

בשעה שהעשיר יהיה טרוד בהכנות לחופה וסידור הכתובה אזי יגש אליו ויבקש ממנו קמצוץ טבק להריח וכשהבחין העני שהעשיר אבי הכלה טרוד מאוד מיד ניגש אליו ובקשתו בפיו אולי תואיל לתת לי קמצוץ טבק להריח? העשיר בטוב ליבו הושיט את ידו לכיסו והגיש לעני את קופסת הטבק בחפץ לב ובסבלנות, ומיד כשראה העני זאת נפל מתעלף על הריצפה, והדבר היה תמוה ביותר.

וכשהעירו אותו מעלפונו ניגש אליו העשיר ושאלו על זאת מה קרה לו שנפל מתעלף, וסיפר לו העני את כל הקורות ואת מה שאמר לו הרה"ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב זיע"א והמתין כמה וכמה חודשים להזדמנות כזו שיוכל להכשילו במקרה דומה למה שעשה הוא, ולא עלתה בידו. ואיך לא יתעלף על זה שאיבד את כל רכושו?

העשיר, מרוב טובו ומידותיו הנאצלות אמר לעני שמיד אחר שמחת השבע ברכות יפנו להרה"ק מברדיטשוב זיע"א ויסדרו את הענין לטובת שני הצדדים, וכך הוה, שנכנסו להרה"ק מברדיטשוב וסידר ביניהם שהעשיר יוותר לעני חצי מממונו שהוא בעצם ממונו של העני, והלה נתרצה וכך זכו שניהם בעשירות מופלגת.

 

סיפור מדהים על מידה כנגד מידה, שסיפר הגר"י זילברשטיין, הובא בגליון טוב לחסות בה' נשא תשע"ה

 אומרים אנו בתפילת הימים הנוראים: ״כי זוכר כל הנשכחות אתה״, הקב״ה רואה וצופה על כל אדם, וכל מעשה טוב שעושה האדם נרשם ונחרט בשמיים, ועתיד הוא יתברך לשלם שכר על כך. ״שלח לחמך על פני המים״, אומר שלמה המלך, ״כי ברוב הימים תמצאנו״. כל מה שאתה עושה, נכתב בשמיים ועתיד אתה לקבל עליו שכר.

לפנינו מעשה מופלא שסיפר אחד מגדולי תלמידי החכמים שבדורנו (המעדיף להישאר בעילום שמו), אשר מרן הרב חיים קנייבסקי שליט״א התבטא עליו כי חובה לפרסם מעשה זה וכי יש בו קידוש ה׳ גדול לכל שומעיו: ״לפני זמן מה, ערכתי בדיקות ונודע לי כי אני חולה במחלה קשה במעי הגס. הרופאים הודיעו לי כי חיי נמצאים בסכנה וכי עליי לערוך ניתוח מסובך. אף אם הניתוח יצליח ונצליח לכרות את האיבר הנגוע, דע לך כי חייך ישתנו: לא תוכל כבר להתפנות כאחד האדם, אלא רק על ידי יציאה נפרדת, דבר הכרוך בסבל נורא״, הודיע הרופא.

"הרגשתי כי כלתה אליי הרעה, שכן, במצב שכזה, לא עלינו, אפילו ללמוד תורה ולהתפלל לא אוכל, שהרי אסור לומר דברי קדושה במקום שיש צואה מגולה. ואם איני יכול ללמוד תורה ולהתפלל, מה נותר לי בחיי. אך היה זה או ניתוח או חיי. נשאתי עיניי ליושב במרומים והתחננתי על נפשי: אנא יוצרי ובוראי, תן לי להמשיך לחיות בבריאות ושלווה, ללא ייסורים וחיי אנחה, על מנת שאוכל לשבת ולעסוק בתורה הקדושה.

הלילה שלפני הניתוח הגיע. הורדתי דמעות לבורא בפעם האחרונה שירחם עליי, ונרדמתי על מיטת יצועי. והנה, אירע דבר מוזר, בעודי נם את שנתי, אני חולם חלום, בו אני רואה מולי דמות של אדם זקן שהכרתי והוא אומר לי במילים הללו: ״אתה הצלת את המעיים שלי, גם אני השתדלתי להציל את שלך״, אמר ונעלם כלא היה. התעוררתי מהחלום כשאני זוכר היטיב את החלום ואת פניו של הזקן. ניסיתי לחשוב מיהו אותו זקן, עד שנזכרתי.

היה זה לפני למעלה מארבעים שנה כשהייתי אברך צעיר. באותה תקופה נהגתי לבקר מידי יום שישי בבית אבות את הישישים ולשאול בשלומם.

והנה, באחד הימים, הבחנתי בזקן שנאנח ונאנק מייסורים, כולו סבל ומרירות. ניגשתי אליו ושאלתי בשלומו. הזקן השיב ואמר לי כי כבר במשך שבוע ימים הוא לא התפנה לשירותים וכי הוא סובל ייסורים נוראיים. הזדעזעתי ופניתי מיד ל׳אחות׳ של בית האבות וביקשתי שיתנו לאותו זקן טיפול מיוחד לפנות את הפסולת ממעיו. ״בבית האבות שלנו כבר אי אפשר לטפל בו ולעזור לו בבעיה הזו: עליו לעבור טיפול מיוחד בבית החולים, אך לנו אין את הכסף הזה ואף בני משפחתו לא עוזרים לו״, אמרה.

לא האמנתי למשמע אוזניי, אותו זקן כבר שבוע לא מפנה את הפסולת מגופו, מפני שאין מי שיממן לו זאת. מיד הזמנתי אמבולנס ועליתי איתו אל בית החולים. הרופאים ראו את מצבו הנורא וכי גופו מלא בפסולת ונתנו לו מיד טיפול מיוחד שעבר בהצלחה וניקה את גופו. הרופא הראשי ניגש אליי ונזף בי לעיני כל: ״כיצד הזנחת את אביך עד כה?״ אמר לי בחושבו כי אני בנו של הזקן, ״דע לך, כי אם היית ממתין עוד יום אחד, הוא כבר היה מסיים את חייו בייסורים נוראים!״ קבע הרופא.

כיוון שחששתי מחילול ה' הסברתי לו שהוא אינו אבי ובאתי לעזור לו בהתנדבות. הטיפול לא היה זול בכלל. הוא עלה 300 לירות, אותם שילמתי בעצמי מכספי ומממוני, כאשר המשכורת שלי בכולל היתה 500 לירות בלבד. הייתי שמח עד למאוד לראות את הזקן מרגיש כמו חדש כשגופו נקי ללא סבל וצער במעיו.

כשיצאנו מבית החולים, התקשרתי למשפחתו של הזקן והודעתי להם על הטיפול שעבר ועל הסכום ששילמתי עבורו. הייתי בטוח שאתקבל באהבה ובשמחה ואולי אף ישיבו לי את הכסף שהשקעתי באביהם, אך במקום זאת, הם החלו לצעוק עליי ולומר לי: מה לך ולאבינו שאתה מתעסק עמו? וברור כי לא חשבו לשלם לי משהו.

חלפו מספר שבועות, הגעתי אל בית האבות ושוב אני רואה את אותו זקן מתפתל מסבל וייסורים במעיו. שוב בית האבות לא הסכים להוציא עליו כסף לטיפול, ואני לא חשבתי פעמיים והזמנתי אמבולנס למקום. הגענו לבית החולים ושוב התגלה כי הזקן כבר זמן רב לא מצליח לפנות את הפסולת ממעיו וכי הוא סובל סבל נורא. הוא קיבל טיפול דחוף שניקה אותו לחלוטין ועלה.. 300 לירות. שני שליש ממשכורתי. אך זה לא נגמר. הדבר חזר על עצמו כארבע פעמים, עד שהמשפחה התערבה בעניין והחלה לטפל באביה בעצמה. ומאז עברו 40 שנה.

אותו זקן שטיפלתי בו, הוא אותו זקן שהתגלה אליי בחלום ואמר לי: ״נודעה לי הצרה שבה אתה מצוי. באתי לפני בית דין של מעלה וטענתי: כיצד יתכן שאדם שעשה עימי חסד של אמת, ינזק באותו איבר בדיוק?״ הזקן הודיע לי כי קיבלו את טענתו והוא בא לבשר לי כי הניתוח שעליי לעבור יצליח בלי לכרות לי חלק מהמעיים, וחיי לא ישתנו כלל. שמחתי וקיוויתי לישועה.

למחרת, הרופאים ערכו לי צילום לפני הניתוח והיו המומים: ניתן לערוך ניתוח קל ללא הסרת אף איבר. הניתוח עבר ברוך השם בהצלחה, ועד היום מעיי שלימות ומתפקדות בבריאות ואני לומד וחי כרגיל.

כל הרופאים הודיעו כי היה פה נס, כיצד חולי כזה הוסר ללא נגיעה באף איבר?

כשסיפרתי זאת למרן הרב קנייבסקי שליט״א הוא אמר לי בזה הלשון: ״חובה עליך לפרסם את המעשה, להראות את החסד שעושה הקב״ה עם בריותיו וכמה הוא נאמן לשלם שכר לכל אדם״. כי כל מעשה טוב שאתה עושה נחרט ונזכר בשמיים, וברבות הימים יעמוד זאת לזכותך ויסייע לך במצוקתך.

״כי זוכר כל הנשכחות אתה״.

סיפור השגחה מדהים שאימת וסיפר חיים ולדר הובא בהידברות [סיון תמוז תשע"ה]

הסיפור שלי ארע לפני מספר שנים, ובמתכוון השהיתי את הפרסום למניעת זיהוי. לא יכולתי להשאיר את הסיפור בליבי, כי יש בו מוסר השכל כל כך ברור חשוב, שאסור שלא לפרסם אותו.

הסיפור מתחיל בדין ודברים שהתגלעו בין אבי לבין גיסו (דודי, אח אימי). הסכסוך החל בוויכוח כספי, המשיך בדין תורה שבו ניצח אבי, ועבר לסכסוך שקרע את כל המשפחה.

אבי מצידו בחר להיות מהנעלבים ואינם עולבים, ולא השיב על חרפותיו של גיסו, אולם זה האחרון לא נרגע לרגע, ובכל שבוע כמעט הגיעו אלינו ד״שים לא נחמדים, שלל ביטויים והשמצות כנגד אבי ואפילו ניסיונות להזיק לו.

יום אחד הגיע אבי למקום עבודתו בסוכנות ביטוח גדולה שכל עובדיה שייכים לקהילה, והוא רואה שכל העובדים מביטים בו במבט מוזר וחלקם מתאמצים, שלא בהצלחה, לכבוש את צחוקם.

אבי ניגש לעמדה שלו וגילה שעל מסך המחשב שלו מודבק מכתב ובו דברי ביזיון ונאצה משפילים ומבזים ביותר.

המכתב החל בתיאור פיזי נלעג של אבי, התייחס לאפו, לדרך הליכתו המשונה, ולאחר מכן החל לתאר את אישיותו בצורה מבזה ומשפילה שאין למעלה ממנה, כשהוא מוסיף סיפורי בדיה שלא היו ולא נבראו. הייתה זו מלאכת רציחה של ממש.

מיותר לציין שכולם קראו את המכתב, מבכיר העובדים עד הזוטר בהם.

אבי סיים לקרוא את המכתב, קיפל אותו, הכניס לכיס והחל לעבוד כאילו לא אירע דבר. כלפי חוץ כמובן. בתוכו פנימה חש איך דמו אוזל מגופו, לבו הולם בפראות, והוא קרוב להתעלפות.

שעה לאחר מכן צנח אבי על הריצפה. הוא פונה לבית החולים ושם אובחן כי עבר התקף לב קל.

הוא שוחרר כעבור מספר ימים ושב לעבודתו. איש לא הזכיר את המכתב, אך נפשו פנימה סערה וכך גם נפש כולנו.

אנו, ילדיו, ביקשנו להגיב או לפחות לתבוע את הדוד על הוצאת דיבה, אך אבי הודיע לנו כי אינו מתכוון לעשות דבר, וכי הוא גוזר עלינו שלא לפעול מאומה בנידון. אבי אמר כי הוא משתדל לסלוח, אך היה ניכר שקשה לו לעשות כך, מה עוד שגיסו לא טרח אפילו לבקש סליחה. מי שלא סלחה בעליל ולקחה את הדבר בצורה קשה מאד הייתה אימי.

אימי נפגעה קשות מהפגיעה הנוראה בבעלה. במיוחד הכעיס אותה שניסיונות של בני משפחה לגרום לאחיה לבקש מחילה מאבי נענו ב״לא״ רבתי.

אחד מרבני הקהילה שלנו התבטא על העניין באומרו: "הוא (כלומר הפוגע) משחק באש. על דברים פחותים מאלה אנשים לוקים בגופם ואפילו בחייהם. כאן מדובר בהלבנת פנים, שהיא כרציחה ממש״. זהו ציטוט מדויק של דבריו.

חצי שנה חלפה.

בן דודי, בנו של הדוד הפוגע, נסע למדינה רחוקה לצורך עסקים.

מסתבר שקבוצה של פושעים ונוכלים סובבו אותו בכחש. כשהגיע, שדדו את כל כספו, ואף הפלילו אותו וגרמו לו להיעצר באותה מדינה.

מדובר בבית מעצר המפורסם כאחד הנוראיים בעולם כולו, אם לא הנורא שבהם.

כדי לשבר את האוזן, יש לדעת כי באותו כלא אין כלל צוות, לא מנהל, לא אנשי תחזוקה ואפילו לא סוהרים. ניסיון העבר מלמד שאלו אינם מצליחים לשרוד חודש אחד, מפני שמולם עומדים רוצחים וחיות אדם שאין להם מה להפסיד ואין להם כל בעיה לרצוח.

אז איך בכל זאת מתנהל הכלא? ״כל דאלים גבר״. פשוטו כמשמעו. האסירים הם המנהלים. הם האחראים על הארוחות ועל הסדר והמשמעת. התאים אינם סגורים. כל אחד יכול להסתובב כאוות נפשו, ואלפים נמצאים שם במבנה מצומצם ביותר.

ברור שמי שחזק יותר פיזית ושמצליח לאגד סביבו כמה שיותר חזקים – שולט בכלא.

מובן שישנם עימותים קשים בין הקבוצות השונות, הסכמים שמופרים וחצאי הסכמים שמחזיקים מעמד על פי שיגיון הרוח של בודדים.

וכיצד מגיעה האספקה? ישנו שטח הפקר בתוך הכלא, חומה חיצונית המקיפה את חומת הכלא. שלטונות הכלא מכניסים מדי שבוע אספקה לשטח ההפקר ואז פותחים שער בחומה הפנימית, והאחראי מטעם האסירים, כלומר אחד שממנה עצמו בכוח הזרוע, נכנס עם אנשיו וסוחב את האוכל. מכאן ואילך הוא אחראי על הארוחות.

מכיוון שלא מדובר בצדיק נסתר, ברור שמתנהלת מלחמה על כל פרוסת לחם. אחרי ששליטי הכלא דואגים לעצמם למרבית האוכל, הם נותנים לכל האחרים מעט ובמשורה, ותמיד בעד משהו, כלומר: כסף. מכיוון שאין כסף בידי האסירים, צריכים קרובי המשפחה להפקיד אצל אנשי אמונם של שליטי הכלא סכומים ניכרים כדי שיקירם יזכה ל׳הגנה" ויקבל כמה פירורים להחיות את נפשו.

לכלא הזה נכנס בן דודי, יהודי בן טובים, שכמובן הפך עם כניסתו לשק החבטות של כל האסירים, כאשר כל קבוצה סוחטת אותו ואת משפחתו באיום מפורש על חייו.

התברר שעצם המעצר היה הדבר הכי קל שחווה. הוא עבר השפלות נוראיות ומכות שהיו מנת חלקו יום־יום. לא היה רגע שלא הסתובב עם יד או רגל שבורה, ואין שום רופא שישעה לכאביו ויטפל בו. הוא היה קושר את גפיו השבורות בחבלים, מדדה בכאבים איומים, ומתחנן לאוכל ולכוס מים דלוחים.

פעם במספר חודשים זכה לצאת מהכלא (בהסדר מסובך מאין כמותו) ולנסוע לבית המשפט. שם היה נפגש עם עורכי דינו שלא הבינו את שפתו. השופט כלל לא דן בעניינו, כי אם דחה את המשפט לעוד מספר חודשים והורה להחזירו לכלא.

הוא היה כותב מכתבים קורעי לב על מצבו ומתחנן שיפעלו לשחרורו. הסיפור הנורא הגיע לכל מקום שיהודים מתגוררים בו ונאספו כספים רבים לפדיון שבויים, אך הכספים הללו עשו דרכם לעורכי דינו ולאסירים צמאי הדם שהתעללו בו והרעיבו אותו, ועוד דרשו כסף בתמורה לכך שלא יהרגו אותו.

 

העובדה שנאספו כל כך הרבה כספים סביבו, חלחלה עד מהרה לידיעת האסירים, עד שהוא הפך לקלף מיקוח בין הקבוצות השונות. כל קבוצה רצתה בו כ״רכוש שלה״ ולא רצתה שיהיה ׳׳רכוש" של הקבוצה האחרת.

בן דודי הפך לחיה נרדפת התלויה בחסדי בני בליעל ונסחטת על ידם. הוא ירד למשקל ארבעים קילוגרם, שערו הלבין לגמרי, והוא חלה במחלות שונות שכל אחת מהן סיכנה את חייו.

עורכי דינו שפגשו אותו תיארו בזעזוע את מצבו הגופני, והדבר גרם לצער נורא, בעיקר להוריו, אך גם לכל סביבתו.

בכל אותו הזמן פנו רבנים ובני קהילה לאביו, ואמרו לו שיש לבקש מחילה מגיסו, שבו פגע פגיעה נמרצת, אך האב התמיד בסירובו.

עברו חמש שנים תמימות של סבל, אימת מוות ודאגה מצד בני המשפחה. אך סליחה? לא ולא.

בכל התקופה הזו אפילו משפטו לא החל! כל דיון נדחה למועד חדש ולא נרשמו פרוטוקולים. בקיצור, מדינת העולם השלישי. אחד מעורכי דינו התלוצץ שאולי המדינה מאריכה במתכוון את משפטו, כי הכסף שאוספים הוריו תורם לתל״ג המעורער של המדינה. אם זה לא היה עצוב, זו הייתה יכולה להיות בדיחה טובה, מה שבטוח שהתל״ג של עורך הדין ההוא התרחב באופן משמעותי…

כעבור חמש שנים התרחש אירוע שזיעזע את כולם.

לאחר אינספור ניסיונות לפגוע בו, בסוף הם הצליחו. הוא הוכה נמרצות, נפצע פצעי מוות וברגע האחרון הובל על ידי מגיניו לשטח ההפקר, צעד לא מקובל שיכול היה להסתיים במותו, כמו אלפי מקרים אחרים.

אך השומרים הצופים במגדלים מחוץ לכלא החליטו לאסוף אותו. הוא נשלח לבית החולים ושם הצליחו לייצב את מצבו האנוש.

הוריו הוזעקו כדי להיפרד ממנו. קשה לתאר מה עבר עליהם. הם נשארו שם זמן לא מועט, ולמרבה הפלא הוא התאושש. המילים הראשונות שהוציא מפיו היו: ״טוב מותי מחיי״.

המילים הללו שברו לגמרי את הוריו. הם נשארו שם עד שחזר לאיתנו והוחזר, שבר כלי אך חי, לבית המעצר. כשחזרו, לא היו אלה אותם אנשים. קומתם שחה. הם נשברו לחלוטין.

כעבור שלושה חודשים קיבל אבי טלפון מרב הקהילה, שגיסו מבקש לבוא לביתו ולבקש ממנו מחילה.

מובן שאבי ואמי הסכימו באופן מידי. למעשה, בכל הזמן הזה הם המתינו שיבקשו את מחילתם. בליבם רצו למחול.

אבי התקשר אליי וסיפר בשמחה, שהם מתכוונים לבוא אליהם בצהרים ושאמי מכינה ארוחה טובה כדי שכל העניין יעבור בצורה הטובה והמכובדת ביותר.

כעת, לא תאמינו למה שהתרחש. לא עברה חצי שעה מאז הודעת הנכונות שלהם לבקש מחילה, וידיעה משמחת הגיעה מעורכי הדין של בן דודי: מחר הוא משתחרר!

אבי התקשר אליי, רועד כולו: "ראית? רק הסכימו לבקש מחילה, וכבר הישועה הגיעה!"

הוא היה מאושר שהאחיין השתחרר, וגם מהסימן משמים שהקב׳׳ה ראה את צערו וברגע שהייתה כוונה לבקש את מחילתו נענו כל התפילות והאיש שוחרר.

אלא, ששעת הצהרים הגיעה, והדודים אינם מגיעים.

הוריי המתינו מספר שעות, ואז התקשרו לרב הקהילה, וזה אמר להם כי הגיס התחרט ברגע האחרון ואמר שקשה לו לבקש מחילה. רב הקהילה הוסיף כי נראה לו שההודעה המשמחת שהגיעה בקשר לבן גרמה להם לחזור בהם מהרצון לבקש מחילה.

הרב סיפר כי ניסה לדבר על ליבם, אך כעת הם מאושרים ואינם רואים כל צורך לבקש מחילה.

אבי התקשר אליי, מאוכזב ופגוע שבעתיים. שמעתי את הסיפור ונזעמתי כולי. זה הזכיר לי בדיחה איומה על אדם שחיפש חנייה במשך שעה והייתה לו פגישה חשובה. הוא פנה לקב"ה והבטיח אלף שקלים לצדקה אם ימצא חנייה. ברגע שהדברים יצאו מפיו ראה רכב מפנה חנייה במרחק מטר ממנו. הוא פנה שוב לכיוון השמים ואמר:

״רבונו של עולם, אין צורך בצדקה, הסתדרתי…״.

למחרת התכוננו דודיי להודעה על שחרור הבן והכינו את הבית לסעודת הודיה מפוארת עם רבים מאנשי מהקהילה (כמובן ללא הוריי…).

אמרו להם שבכל רגע זה יכול לקרות. הרגע הזה נמשך שעה, ושעתיים, ויום שלם, ויומיים, ושבוע… ולאחר מכן בית המשפט דחה את הדיון לעוד חצי שנה.

קשה לתאר את השבר שפקד אותם. הם כבר דמיינו את בנם חוזר לחיק משפחתו ולחיקם, כבר הכינו סעודת מלכים (כמו שהוריי הכינו להם…) וכעת תקוותם נגוזה. המשבר היה קשה אף יותר מזה שפקד אותם כשראו את בנם במצבו הקשה. הם התייאשו כליל. שבועיים לאחר מכן שוב התקשר רב הקהילה. ״הם שבורים ורצוצים ורוצים לבוא לבקש מחילה״, אמר. ״אבין אם לא תסכימו. אני שליח, וזה מה שהם ביקשו לעשות״.

הוריי הסכימו בחפץ לב. כאלה הם. אנשים טובי לב, בעלי מידות טובות. הם הזמינו אותם לבוא בו ביום.

שוב התקשר אלי אבי וסיפר לי, בעוד אימי מכינה ארוחת צהרים דשנה.

 

הפעם הם באו. הדוד ירד על ברכיו לבקש מחילה ובכה בדמעות שליש. הוא ואבי סעדו יחד ארוחת צהרים, ובסופה, בטקס מעניין, קרעו יחד לגזרים את המכתב שכתב הגיס, לאות כי הכל בטל ומבוטל ועבר מן העולם. לא עוברת חצי שעה, ועורך הדין מתקשר

לטלפון הסלולארי של דודי, כשהוא עדיין בבית הוריי, ואומר לו: "אתה יכול לשבת?״ דודי ציפה לבשורה נוראה.

״בנך משתחרר בעוד שעה. קיבלתי כעת הודעה שאגיע במהירות. הפעם זה נראה לי רציני. אני בדרך לשם".

הם המתינו שעה, ואז הגיע הטלפון המיוחל. "בנך לצידי, מחוץ לכלא. תדבר איתו".

ובבית הוריי, שעתיים לאחר בקשת המחילה, חבר האב עם בנו המשוחרר בדרך הביתה.

אבי התקשר, נרגש כולו, וסיפר לי את הדבר הנפלא והבלתי נתפס הזה.

לאחר ימים אחדים הגיע בן דודי. קשה לתאר את חגיגות השמחה בעקבות המאורע, אך יותר מכל נלחש מפה לפה הסיפור הבלתי יאומן של השחרור שהתעכב כל עוד הסליחה התעכבה.

חרף העובדה שיש מידה של אי נעימות לספר את הסיפור האישי הזה, המתנתי זמן רב ושיניתי פרטים, אך הסיפור חייב להיות מסופר כדי לעורר את בני האדם לעוון החמור של הלבנת פנים, ולתועלת הנחוצה של בקשת המחילה.

אסיים בתפילה על שמירת הלשון: ״ריבונו של עולם, יהי רצון מלפניך, ק־ל רחום וחנון, שתזכני היום ובכל יום, לשמור פי ולשוני מלשון הרע ורכילות ומקבלתם, ואזהר מלדבר על איש יחידי, וכל שכן מלדבר על כלל ישראל או על חלק מהם״.

 

מעשה מדהים בנוגע לפגיעה בזולת:

 מעשה שסיפר לי בחור בשם שחר מסעוד בעת שנסענו לקברות צדיקים. הלה עובד בעזר מציון, ושם היה לו חבר בן ארבעים ושתיים שכבר התייאש מלהתחתן.

היה שם עוד בחור בן כשלושים שהחליטו כל החברים ללכת עימו לעמוקה ולהעתיר בתפלה כדי שיתחתן, ובפרט שהלה היה כהן ואחר כך יקשה עליו מאד להשיג רווקה.

ניסו לסחוב גם את המבוגר יותר אך הוא אמר שהוא כבר לאחר יאוש ואין הוא רואה בזה טעם. הוא כבר לא יתחתן. לחצנו עליו שיבוא לפחות כליווי להשלים לנו מנין…

הגענו לעמוקה והתפללנו מעומק הלב. בדיוק היה שם הגאון רבי יעקב אדלשטיין רבה של רמת השרון. פנינו אליו בבקשת ברכה לשני הבחורים הנ"ל. הרב ברך את הצעיר שביניהם והוא אכן תוך חודש התארס!

לאחר מכן ניגש השני, והרב אמר לו: אותך איני מברך.

הלה נרתע, והרב אמר לו: אם תרצה תבוא אלי הביתה. הבחור קבע עימו זמן והגיע לביתו.

שאלו הרב: אתה ביטלת פעם שידוך. אכן השיב הבחור היה זה לפני שנים. הוא סיפר לרב את הסיפור והרב אמר לו: לא זה, היה עוד פעם. הוא התאמץ להיזכר וסיפר שאכן כשהיה בגיל שלושים עמד להתחתן אך שלושה שבועות טרם החתונה התבטל השידוך. אך שם ביקשתי מחילה והיא אמרה שהיא מוחלת, ואף קניתי לה מתנה יפה.

זהו, השיב הרב, דע לך שהיא עדיין מקפידה עליך, ולכן אינך מתחתן. אם תבקש ממנה מחילה והיא תמחל לך, תתחתן.

 

הלה, בצר לו, פנה לרב צ'ולק מעזר מציון שם עבד, וביקש ממנו שהיות ואין הדבר נעים, שיפנה במקומו ויבקש מחילה בשמו. היה זה יום חמישי והרב צ'ולק אמר לו שמחר הוא יתקשר אליה. למחרת הוא מתקשר, והבחורה מי-ם שואלת מי זה, הרב צ'ולק? במה לי הזכות? והוא מזכיר את שמו של הבחור.

הבחורה אמרה מיד שאין היא מעוניינת לשמוע כלל, הבחור הזה מאוד פגע בה והיא אינה סולחת לו. מכאן החל מסע לחצים תוך גיוס רבנים חשובים בירושלים ולאחר שבוע של לחצים הוא קיבל ממנה מכתב בו היא מצהירה שהיא סולחת לו.

תוך שבועיים הבחור התארס, עם בחורה רווקה בת גילו, הגרה בבנין הסמוך לבנין שלו…